פרק 447 פרשת ויקהל "מעלת השבת" – פרק מיוחד במינו

בס"ד

והפעם פרשת ויקהל  קדושת השבת

·         רעיון חינוכי

·         מתורתו של הרב יעקב וינברג

·         סיפור עם מוסר השכל בנושא השבת

·         מהנהגתו של הרב קרליבך בנושא השבת

·         משל בן המלך

·         מתורתו של הרב קוק בנושא שמירת השבת

·         שירו של ריה"ל על כיסופיו לשבת  "עַל אַהֲבָתֶךָ אֶשְׁתֶּה גְבִיעִי"

·         2 סיפורי אודיו (חצ'קלה, כיצד הפסקתי לעשן בשבת)

·         סרט מרגש עם דבריהם של הרבנית אליהו, הרב עמר, הרב קנייבסקי  והרב עובדיה על השבת

·         3  סרטונים (מעלית שבת, מעין עולם הבא, ילד של שבת)

 

כולנו יוצאים לחופש בשבת? חופש שאנו כל כך זקוקים לו. לחשוב שלא הייתה לנו את השבת.

מה מטרת יום השבת? האם זהו יום שבו יושבים בבית ולא עושים כלום? נחים מבילויי אמש? מחפשים איך להעביר את הזמן? האם זו מטרתו של היום המקודש בשבוע? ואולי יש ליום השביעי משמעות נוספת, מימד אחר, רוחני יותר, קרוב יותר לרצון הבורא שהביא אותנו הנה?

כל היהודים מלכים בשבת. אין תחרות. רק שלווה. לרוע המזל, לא תמיד נמשכות תחושות השלווה האלה אל שאר ימות השבוע. הרב יעקב וינברג אמר שתחרותיות אינה בריאה לנפש האדם – אם ההצלחה שלי תלויה בנפילה שלך, רוב הסיכויים שהייתי רוצה שאתה תיכשל יותר משהייתי רוצה להצליח בעצמי – ובכל זאת, אנחנו חיים בסביבה שמומרצת על ידי תחרותיות. במוסדות החינוך שלנו מופיעים גיליונות השוואתיים של הישגי התלמידים, שמתחרים מי יודע הכי טוב את החומר הנלמד. המיקוד שלנו סטה מ"מי יודע טוב את החומר" ל"מי יודע אותו הכי טוב". יש בכך "מתכבד בקלון חברו" – זוכה בכבוד מתוך בושת חברו – שהתורה כל כך מתעבת.

הרב ברוך לף ממשיל את השבת לאקולייזר ענק – כל היהודים הופכים להיות מלכים בשבת. כולנו יוצאים "לחופש" לאותו מלון נופש שנקרא מנוחת השבת, לובשים את בגדינו הטובים ביותר, אוכלים את אותם מעדנים בסיסיים ונהנים מזמן איכות עם המשפחה. אין תחרות כשמדובר בשבת.

הרבי מצאנז אמר: "אני לא רוצה לישון בשבת. כשהשבת מגיעה, כל היהודים הופכים למלכים, ואנחנו לא רוצים לישון בזמן השלטון שלנו. פעם היה מלך שישן מעט מאוד בלילה ואמר, 'כשאני ישן אני לא מלך. אני לא שונה מכל אדם אחר שישן'. אם כן, לא כדאי לנו לבזבז את השבת בשינה."

מעטים אהבו את השבת כמו שאהבהּ הרב שלמה קרליבך. אבל הוא לא הסתפק בשקיעה בחוויית השבת אלא קיבל על עצמו שליחות – להסתובב ברחבי העולם ולהביא את בשורת השבת לעולם. הרב קרליבך אמר בכל הזדמנות "שבת זה להגיע ברגע אחד לראש ההר ולגלות פתאום הרים חדשים ,גבוהים יותר,שמעולם לא ראית". כאשר ר' שלמה היה שר "מזמור שיר ליום השבת" הוא היה עובר לאנגלית ושר "The whole world is waiting, sing a song of Shabbat", העולם צמא לשבת ומחכה לה, ותפקידי הוא לעזור לעולם להגיע. סיפור מפורסם של ר' שלמה הוא על יהודי פשוט ששמו 'חצקל'ה לכבוד שבת'. במהלך ששת ימי החול, מכוון חצקל'ה כל פעולה שלו לשבת, ושר תמיד "לכבוד שבת". תוך כדי הסיפור מתברר שהשיר "לכבוד שבת" אינו רק כפשוטו, כהכנה ליום השביעי; כוונתו של חצקל'ה היא גם לשבת של הגאולה ותיקון העולם. (בהמשך בפינת המולטמדיה הוספתי את הסיפור)

החיים, כפי שכולנו מכירים וחווים, שוצפים וזורמים ללא הפוגה ורגע פנאי. במהלכם כולנו מרגישים את הקונפליקט הגדול – את כל זמננו ומרצנו אנחנו מקדישים למען ההישרדות וההצלחה שלנו ושל משפחתנו, אך למרבה ההפתעה והכאב, כמעט ולא נשאר לנו זמן פנוי לחשוב מחשבות מהותיות על הכיוון הכללי ולעסוק בדברים שבאמת חשובים בחיים שלנו. סוף סוף מגיעה השבת ושם אנו יכולים להירגע מהמרוץ של החיים לבדוק מה קורה עם עצמי, יש זמן ללמוד, יש זמן לקרוא יש זמן לדבר עם אנשי הבית ובעיקר יש זמן למנוחת הנפש.

איך מגיעים לאותה שלווה? מה היא הדרך להגיע לשבת שתמלא לנו את האנרגיה שכל כך חסרה לנו על כך בהמשך.

בשלושה בנים חנן הקב"ה את ר' משה לוי, ראש הקהל. שלושה בנים מוכשרים ויראי אלוקים. השניים הראשונים בגרו, נישאו והפליגו לחוץ לארץ, לחיות בה את חייהם. אמנם השמועות בקהילה הלכו כי ההצלחה דוקא לא כל כך מאירה להם שם את פניה, וכי מצבם הכלכלי איננו מבין המשופרים. אלא שלא היו לשמועות אלו ראיות. הבן השלישי – צעיר היה באותם ימים, וישב בבית אביו. לכשבגר אף הוא ודובר נכבדות בו, זכה לבוא בברית הארוסין בשעה טובה, ואף מועד הנשואין נקבע למזל ולהצלחה. בשלב זה כתב האב, ראש הקהל, אגרת לבנו בכורו. הוא סיפר על אודות השמחה השורה במעונו ונקב בתאריך החתונה. בהמשך ביקש בכל לשון של בקשה כי ישתדל הבן לארגן היטב את בני משפחתו לקראת השמחה, לרכוש בעבורם כל צרכיהם, ולבוא עימם בגיל ורנן לחתונה. זאת ועוד, כל אלו יעשה אף לאחיו ומשפחתו, והוא האב שלם ישלם כל הוצאה והוצאה אשר לכבודו תבוצע. המכתב נשלח והגיע לבית הבן שבאמריקה. שמח הלה בדרישת השלום ובבשורות הטובות, והחל מיד בישום הבקשות. הכל בכל מכל כל קנה הוא: ביגוד משובח, מנעלים יקרתיים, מתנות, מזוודות ומה לא. בניו ובנותיו צוידו במיטב האביזרים, כאלו אשר מעולם קודם לכן לא עלו על מפתם ביתם, מחוסר אפשרויות. אלא שהפעם הכל היה אפשרי, הן הסבא ישלם את ההוצאות…

בין כה וכה חלף לו הזמן, ותאריך הטיסה התקרב. לילה קודם לכן נזכר הבן: אחי! אחיו ובני משפחתו!!! שכח לגמרי להודיעם, להכינם. וכעת מה יהיה?? על אתר ניסה לארגן כרטיסי טיסה ו- תודה לקל. אלו עדין היו. מיהר לבית האח העני, והעירו בבהלכה: בוא נא אחי, אנו נוסעים!"

וכך עלו בני המשפחה אל המטוס. האח הבכור עם רעיתו וילדיו – לכבוד ולתפארת! והשני ומשפחתו – בשיא קלונם ועניותם… הם הגיעו ביום החתונה ממש, בשעת בין הערביים, ולפיכך עשו את דרכם הישר מנמל התעופה אל אולם השמחה. שמע האב כי בניו היקרים מגיעים תכף ומיד, ויצא החוצה לקבלם. ומי רואה את המחותן הראשי יוצא, ואינו יוצא עמו? עמד לו כל הקהל על אם הדרך, וחזה בבואם של האורחים החשובים –

הנה יוצא לו הבן הבכור ובני משפחתו ובעקבותיהם – הדודים.

ופני האב חתומים… חלפה עברה לה החתונה, תמו אף ימי המשתה. על הבנים לשוב לביתם.

המזוודות ארוזות, המונית כבר ממתנת, ו – לא נעים, אך האב עדין לא השיב את תשלום ההוצאות… בלית ברירה שלף הבכור מכיסו פנקס עמוס כיתובים וחישובים, והגיש לאביו. "אבא", כך אמר, "כאן מפורטות הקניות, ההוצאות וכל השאר"…

"ולשם מה אתה מראה לי זאת" השיב הוא בשאלה.

"משום… כיון… זאת אומרת… מפני שאמרת שתשלם זאת"… גמגם הבן.

"לא. לא אשלם!" ענה בתקיפות והוסיף: "הבטחתי ואף חפצתי לשלם כל הוצאה שתוציא לכבודי. לכבודי, כך בפירוש כתבתי במכתבי. אולם אתה, האם לכבודי התכוונת? הרי לכבוד עצמך עשית! ההזנחה אשר הזנחת את אחיך ובני משפחתו תעיד זאת. לו באמת עלי חשבת ולשמחנו ביקשת, לא היית מביאם בקלונם וחרפתם אלי שמחתי"…

פרשת השבוע פותחת בפסוקים המצווים על שמירת השבת:

"ויקהל משה את כל עדת בני ישראל ויאמר אלהם אלה הדברים אשר ציוה ד' לעשות אותם ששת ימים תעשה מלאכה וביום השביעי יהיה לכם קודש שבת שבתון לד'"…. (שמות לה, א-ב).

וכך מסביר המגיד מדובנה: הקב"ה כתב, כביכול, אגרת אל היהודי. באגרת זו בישר לו על מתנת השבת וציוה אותו כי ישמור את השבת ויכבדה, כמו שנאמר: "אם תשיב משבת רגלך עשות חפציך ביום קדשי וקראת לשבת עונג לקדוש ד' מכובד וכיבדתו מעשות דרכיך ממצוא חפצך ודבר דבר. אז תתענג על ד'…." (ישעיה נח, יג-יד).

הקב"ה אף הבטיחו כי כל הוצאה אשר יוציא לכבודה של השבת – השב ישיבה לו. דהיינו, היא לא תכלל ב"מזונותיו של אדם קצובים לו מראש השנה עד ראש השנה" (ביצה טז.)

אכן, בשורה נהדרת באיגרת, כפי שחשב הבן מחו"ל…אלא שעל היהודי להוכיח כי באמת לכבוד יוצרו הוא דואג בעינוגיו.

הכיצד יוכיח זאת?

ראשית כל, עליו לשתף בעינוגיו אף את העניים. להכניס אורחים לביתו, לשלוח מטעמים לבתי נצרכים או לדאוג כי אחרים יעשו זאת. זה שנאמר (משלי יט, יז): "מלווה ד' חונן דל וגמלו ישלם לו". מי הוא זה המלווה לד'? מי שנותן לנזקקים (בבא בתרא דף י' וברש"י ד"ה מלוה). ליהודי כזה מובטח כי יקבל קרנו בחזרה.

אולם, לא זאת בלבד.

כל אופן מהלך השבת מוכיח מי הוא העומד בראש. הקב"ה נתן לנו יום אחד שיהיה קודש לו ולתורתו.

משל לבן מלך שסרח, עד כי אביו נאלץ לשלחו הימנו אלי כפר מרוחק ומבודד בו יעבוד עבודת פרך וישהה בחברתם של איכרים בורים ועמי ארצות. נזרק הנסיך האומלל לבירא עמיקתא זו, ולא מצא לעצמו מקום. מה לבן מלכים ולפינה נידחת זו?? שום קרן אור לא האירה את החשכה אשר ירדה לחייו.

והנה, יום בשורה. היום הגיע מכתב!

מכתב שלח לו אביו מארמון המלוכה! שמח הבן שמחה אדירה. חפץ לשתף מישהו בשמחתו כי רבה, אולם לא מצא לו כל שותף. מה להם לכפריים הנבערים ולהבנה ברזי המלוכה??

מה עשה? ערך סעודה גדולה והזמין את כל בני הכפר. באו המוזמנים, שמחו וצהלו כולם. הם שמחו על דבר הסעודה, והוא צהל על דבר המכתב…

אכן, יום השבת הוא מכתב  בשורה לנשמתנו, זו החצובה מן הקודש למעלה, אולם מה אומרת היא לגוף אשר מעפר הגיע ולאפר ישוב? לשם כך ציוונו הקב"ה על סעודות השבת. כך ישמחו עליונים בקדושת היום, ותחתונים יעלצו במטעמים…

אלא שכאן הינה אף נקודת התורפה: כיצד תיראה הסעודה?

האם תהיה חלילה מושב דיונים בדברים בטלים בנושאים של כסף וכדו' תכנון אירועי השבוע שיבוא וסיכום אלו של החולף, או שתהיה "קודש לד'" – שולחן שכל כולו זמירות שבת, דברי תורה, סיפורי צדיקים, ורצון לכבד את נותן השבת?

אז תצא לאור ההוכחה את מי מתכוון הוא לענג.

כשמתכוונים באמת לכבודו של מקום, אזי הופכת השבת להיות מקור להרבה יותר. שפע קדושה היא משפיעה עלינו ואז אנו יכולים לצבור כוחות מחודשים עבור השבוע הבא. 

ואסיים בשירו של רבי יהודה הלוי

"על אהבתך אשתה גביעי" הוא שיר געגועים. כמו האוהב הסופר את הימים עד לפגישה המיועדת עם אהובתו, סופר המשורר את הימים עד לבוא יום השבת. הימים עוברים, ובכל יום סופר המשורר את הימים שנותרו לו עד לפגישה עם אהובתו – עם השבת.

 

 

עַל אַהֲבָתֶךָ אֶשְׁתֶּה גְבִיעִי

שָׁלוֹם לְךָ שָׁלוֹם יוֹם הַשְּׁבִיעִי

 

שֵׁשֶׁת יְמֵי מַעֲשֶׂה לָךְ כַּעֲבָדִים

אִם אֶעֱבֹד בָּהֶם אֶשְׂבַּע נְדוּדִים

כֻּלָּם בְּעֵינַי הֵם יָמִים אֲחָדִים

מֵאַהֲבָתִי בָךָ יוֹם שַׁעֲשׁוּעִי

 

אֵצֵא בְּיוֹם רִאשׁוֹן לַעְשׂוֹת מְלָאכָה

לַעֲרוֹךְ לְיוֹם שַׁבַּת הַמַּעֲרָכָה

כִּי הָאֱלֹהִים שָׁם שָׂם הַבְּרָכָה

אַתָּה לְבַד חֶלְקִי מִכָּל יְגִיעִי

 

מָאוֹר לְיוֹם קָדְשִׁי מֵאוֹר קְדוֹשִׁי

יָרֵחַ וְכוֹכָבִים קִנְּאוּ לְשִׁמְשִׁי

מַה לִי לְיוֹם שֵׁנִי אוֹ לַשְּׁלִישִׁי

יַסְתִּיר מְאוֹרוֹתָיו יוֹם הָרְבִיעִי

 

אֶשְׁמַע מְבַשֵּׂר טוֹב מִיּוֹם חֲמִישִׁי

כִּי מָחֳרָת יִהְיֶה נֹפֶשׁ לְנַפְשִׁי

בֹּקֶר לְעַבְדוּתִי עֶרֶב לְחָפְשִׁי

קָרוּא אֱלֵי שֻׁלְחַן מַלְכִּי וְרוֹעִי

 

אֶמְצָא בְּיוֹם שִׁשִּׁי נַפְשִׁי שְׂמֵחָה

כִּי קָרְבָה אֵלַי עֵת הַמְּנוּחָה

אִם נָע וְנָד אֵלֵךְ לִמְצֹא רְוָחָה

עֶרֶב וְאֶשְׁכַּח כָּל נוֹדִי וְנוֹעִי

 

מַה נָעֲמָה לִי עֵת בֵּין הַשְּׁמָשׁוֹת

לִרְאוֹת פְּנֵי שַׁבָּת פָּנִים חֲדָשׁוֹת

בֹּאוּ בְתַפּוּחִים הַרְבּוּ אֲשִׁישׁוֹת

זֶה יוֹם מְנוּחִי זֶה דּוֹדִי וְרֵעִי

אָשִׁיר לְךָ שַׁבַּת שִׁיר הַיְדִידוֹת

גַם יָאֲתָה לָךְ אַתְ יוֹם הַחֲמוּדוֹת

יוֹם תַעֲנוּגִים יוֹם שָׁלֹשׁ סְעוּדוֹת

תַּעֲנוּג לְשֻׁלְחָנִי תַּעֲנוּג יְצוּעִי

 

עִמָּךְ מְקוֹר תּוֹרָה עִמָּךְ נְהוֹרָא

יָמִים לְפָנַיִךְ אֶל מוּל מְנוֹרָה

כִּי לַיְהוּדִים אַתְּ שִׂמְחָה וְאוֹרָה

אַתָּה כְלִיל רֹאשִׁי וּצְמִיד זְרוֹעִי

 

והפעם בפינת המולטימדיה

ביצוע של הרב חיים לוק לפיוט " עַל אַהֲבָתֶךָ אֶשְׁתֶּה גְבִיעִי. – 

סיפרו של הרב קרליבך 

סיפרו של שולי רנד  כיצד הפסקתי לעשן בשבת

ילד של שבת 

ילד של שבת

דבריהם של גדולי ישראל על השבת (הרבנית אליהו, הרב עמר, הרב עובדיה הרב קנייבסקי) 

סרטון  מרגש (לחץ על הקישור)  מעין עולם הבא – רב נחמן

קצת הומור מעלית שבת

אהוד בנאי בשיר א-ל אדון על כל המעשים בביצוע יפה 

י-ה אכסוף בליווי הסיפור שמאוחרי השיר (אני נוהג לשמוע את השיר לפני שבת ומרגיש התעלות רוחנית)

ובדיחה לסיום 

בחור, מדוכדך מעט, בא להתיעץ עם הרבי שלו.

אומר הרבי:

נו, יענקל, מה הענינים אתך?

אומר יענקל:

רבי, אינני יודע מה לעשות. כל בחורה שאני מביא הביתה, אינה מוצאת חן בעיני אמי. מביא בחורה זאת, יש בעיה כזאת. מביא בחורה אחרת, יש בעיה אחרת. אינני יודע מה לעשות.

חושב הרבי רגע, ואומר:

שמע יענקל, לך מצא לך בחורה הדומה ככל האפשר לאמך. נסה, ובוא נראה מה יהיה.

אומר יענקל:

רבי, אתה גאון. כך בדיוק אעשה.

לאחר מספר שבועות מגיע שוב יענקל אל רבו. הפעם מדוכדך אף יותר.

אומר הרבי:

נו, יענקל, מה הענינים אתך?

אומר יענקל:

רבי, מצאתי בחורה הדומה בדיוק לאימי. מתלבשת כמותה, מדברת כמותה, מתנהגת כמותה ואף מבשלת בדיוק כמותה. ובאמת, היא מאד מוצאת חן בעיני אימי.

אומר הרבי:

נו, מה אם כן הבעיה.

אומר יענקל:

הפעם, היא אינה מוצאת חן בעיני אבי…

נספח

מאמרי הראיה – מתנת השבת

לדעת כי אני ה' מקדשכם. אמר לו הקב"ה למשה מתנה טובה יש לי בבית גנזי ושבת שמה ואני מבקש ליתנה לישראל לך והודיעם. מכאן אמר רשב"ג הנותן פת לתינוק צריך להודיע לאמו.?שבת י. ב.)

סגולה מיוחדת יש לה למתנת השבת לישראל, שבה מובלטים הם שני הצדדים המהוים ומחיים עולמי עד, הצד הגנוז והצד הידוע, ורוח החיים אשר להשבת מרחפת היא על כל השטח של חיי ישראל מראש ועד עקב.

אין לנו, שום מצוה שבתורה, שהיא צריכה כל כך למוד, כל כך הקשבה וכל כך שמירה כמו קדושת השבת. כל חרד לדבר ה' יודע, שבלא שימת לב חודרת, בלא לימוד ושינון, של הלכות שבת, ובלא העמקה עליונה, ברוח קדושת השבת אין אנו יוצאים נגדה ידי חובותינו. וכלפי החילופים שבמדריגות של אישי ישראל, בתוכן קדושת היהדות שבנשמתם, ככה יתחלפו המדריגות של קדושתה של שבת אצלם, החל מהמוני ישראל שומרי שבת ועד אנשי התורה והקדושה היותר נשגבים, שבכל הזמנים ובכל הדורות. זהו מצד התוכן הגנוז של מתנת השבת.

אבל כשם שהשבת היא מתנה גנוזה מצד אחד ככה היא גם כן מתנה גלויה מצד השני, מתנה הבאה מתוך ההודעה מתוך ה"לך והודיעם" שצוה הקב"ה את משה. גם אלה שרק דעות של ילדות של תינוקות ולא של אישים מבוגרים ברוח ישראל שרויות בלבבם לעומת הערכתה של מתנת השבת, גם הם כל זמן שלא נתקו מחיי האומה, עלולים ומוכרחים הם להכיר כבודה וחסנה, אורה וזיוה, של מתנת השבת לישראל.

 ולא לחינם המשיכה הברייתא שם את מאמרו של רשב"ג הנותן פת לתינוק צריך להודיע לאמו, והננו בזה קרואים ועומדים, רבותינו וחברינו האהובים והנכבדים אשר נתכנסתם להאסיפה הגדולה והקדושה הזאת, על פי הזמנתם של שתי חבורות הקודש שיש לנו, בירושלים עיר מעוזנו, "משמרת השבת" ו"למען השבת", שומרינו הותיקים והנכבדים, העומדים יחד על משמרת הקודש, לשמור על המתנה הגנוזה שלנו, אשר בה צפונה כל הארת חיינו, לבל תעשק ממנו, לא על ידי זדים, המתנקשים בחיי האומה ונשמת כבודה, ולא על ידי טועים, המתהלכים במחשכים, אשר לא ידעו במה יכשלו.

המים באו עד הנפש, ובמקום ירושת פליטתנו, אדמת הקודש אשר אמרנו ותמיד נאמר כי בצלה נחיה, קמו לנו מהרסים ומחריבים, אלה במחשבת מעל ובלשון אפעה, ואלה בפועל כפים וביד רשע, באים יחדו לנצל את עדיינו מעלינו ולשום את קדושת השבת למרמס, לרגלי כל תאות לב נעוה. ומהם אנשים, אשר יתאמרו להיות מנהלים צבוריים, ומחנכים לקטנים ולגדולים.

רבותי! לא עת לחשות ולא לשבת בחבוק ידים ולא להסתפק גם במאמרים קצרים או ארוכים, ולא באסיפות הבאות מזמן לזמן. השבת בין מצד כחה הגנוז ובין מצד חילה הגלוי תובעת מאתנו את עלבונה, עלבונינו הנורא, וכשומרים את חומות ירושלים בשקידה מתמידה ובלתי פוסקת גם אנו לא נחשה וכל היום וכל הלילה לא נתן דמי. המזכירים את ד' אל דמי לכם, ואל תתנו דמי לו, עד אשר קדושת השבת ועושר מתנתה הגנוזה והמודעת האישית והתינוקית גם יחד תשוב להיות לתהילה בארץ.

(מתוך: מאמרי הראיה א' עמ' 142).

 

פרק 446 פרשת כי תשא "שברו את הכלים" + שי עגנון

שלום שוב 

והשבוע בפרק  פרשת כי תשא

·         רעיון חינוכי "שברו את הכלים ולא משחקים"

·         מתורתו של יונה גודמן

·         מתורתו של המשך חכמה

·         מתורתו של הכוזרי

·         מתורתו של ר' נחמן

·         הסרט "שלום עליכם"

         סירטונים

·         בדיחה לסיום

נספח לרגל יום פטירתו של שי עגנון שמתקיים   ב – יא' אדר

·         מצגת עם נאומו  בקבלת פרס נובל לספרות

·         כמה מסיפוריו של שי עגנון

·          "שלוש אחיות" של שי עגנון – הרצאה בוידאו

 

פרשת כי תשא – שברו את הכלים ולא משחקים

האם מותר להגיב בחומרה כנגד מעשה רע של ילד? מה הגבול הנכון בתגובה כלפי חטא? שמאל דוחה וימין מקרבת מה הכוונה?

שואל הרב יונה גודמן  שערו בנפשכם שמורֶה הכועס על התנהגותו של תלמיד, ייגש אליו וישבור לו את הטלפון הסלולארי. ומה דעתכם על מורה שיכעס על תלמיד וכתוצאה מכך ייגש ויקרע לגזרים את החומש שלו? עם שאלות דומות עלול להישאר מי שקרא את פרשת כי תשא בצורה שטחית. משה רבנו יורד מההר ורואה את בני ישראל חוטאים בעגל. ברגעים אלו נדרש ממחנך וממנהיג לגלות שיקול דעת וקור רוח, אך לקורא נדמה שנוכח העגל מאבד משה רבנו את העשתונות. נדמה שהוא כועס ולכן מנפץ את הלוחות האלוקיים שזה עתה קיבל! כיצד ייתכן שכך יתנהג משה רבנו עליו השלום? זאת ועוד, דווקא עַם החוטא בעבודה זרה (של העגל) זקוק יותר מאי פעם ללוחות ולתוכנם, ובעיקר לשני הדיברות הראשונים! דווקא עכשיו צריך לתת להם אותם ולא לנפצם. מה עלינו ללמוד מהתנהגות זו על דרכו ועל דמותו של מחנך ומנהיג?

הסבר אחד למעשהו של משה הוא, שלאור המציאות של עבודה זרה שמשה נתקל בה ברדתו מן ההר, הוא העז לשבור את הלוחות. כך עולה מן הספרי בדרשתו האחרונה, על הפסוק האחרון של ספר דברים (ל"ד, יב): "ולכל היד החזקה ולכל המורא הגדול אשר עשה משה לעיני כל ישראל":"ומנין אף בשברי לוחות? נאמר להלן (דב' ט): 'ואשברם לעיניכם' וכאן הוא אומר 'אשר עשה משה לעיני כל ישראל" לפי הספרי, הפסוק משבח את משה על העוז שהיה לו לשבור את לוחות. רש"י על הפסוק שם שמביא את הספרי, ראה בדברים את שבחו של משה, "והסכימה דעת הקב"ה לדעתו", ואף הסמיך אליהם את דברי ריש לקיש בבבלי (שבת פז, ע"א): "שנאמר (שמ' ל"ד, ב) 'אשר שברת' יישר כחך ששברת". בגישה זו הולך גם אבות דרבי נתן שמסביר שמשעה שקרב משה למקום עבודת העגל, פקעה קדושת הלוחות, ולכן הרשה משה לעצמו לשברם "נסתכל בהן וראה שפרח כתב מעליהן אמר היאך אני נותן להם לישראל את הלוחות שאין בהן ממש אלא אאחוז ואשברם שנאמר: 'ואתפוש בשני הלוחות ואשליכם מעל שתי ידי ואשברם"  ה"מדרש הגדול" לקח,  את הרעיון המובע באבות דרבי נתן, והמחיש אותו והסבירו בעזרת משל שלפיו הלוחות הם הנר הכתב הוא האור; כיוון שכבה האור אין צריכים לנר. "אמר ר' מאיר כיון שראה משה מה שעשו ישראל, מיד הביט בלוחות וראה שפרח הכתב מהן והשליכן לארץ, משל למה הדבר דומה? לאדם שהיה בידו נר וכבה כיון שראה שכבה הנר, אמר וזה למה בידי? מיד השליכו מידו. כך, כיון שעשו ישראל אותו מעשה פרח הכתב מן הלוחות. אמר משה אלו למה לי, מיד 'ויחר אף משה' (מדרש הגדול, הוצאת מוסד הרב קוק, ירושלים).

בעל ה 'משך חכמה' מסביר שנוכח מצב זה הבין משה שהעם נפל לטעות יסודית ולסכנה גדולה. הם מתעלמים מהעיקר ומחפשים את המוחשי. מזניחים את המהותי ומעדיפים את המעשי. כמו אדם הקם ביראת כבוד לנשק את ספר התורה, אך אינו מקפיד לקיים את הכתוב בתוכו. כאדם המחלל בקביעות שבת, אך ביום כיפור משלם סכום עתק בשביל לזכות ב 'פתיחת הארון'. במקום לראות במוחשי ביטוי של הרוחני, הוא מהווה לו תחליף חיצוני.
במצב זה חשש משה, שאם ייתן להם כעת את הלוחות הם פשוט יתחילו לעבוד את הלוחות עצמם וינשקו אותם, ירקדו לפניהם, ואולי אפילו יבנו להם ארון מהודר. הכול תוך התעלמות מתוכנם. הם יראו בעצם הלוחות קדושה תוך התעלמות מבשורתם. ניפוץ הלוחות נועד לנפץ את האשליה שהעיקר הוא בחפץ ולהזכיר את מרכזיותה של עבודת הלב.
כיוון אחר בהסבר שבירת הלוחות שאנו מוצאים במדרשים הוא, שמשה רצה למנוע מהעם את קבלת הלוחות, כדי שלא יהיו בבחינת מצווים ואינם עושים. במילים אחרות, עד קבלת הלוחות לא היו ישראל מנועים מעבודה זרה מתוקף ציווי התורה שלא לעבוד עבודה זרה, וכוונת משה בשבירת הלוחות הייתה להגן על העם, כדי שחטאם לא יימדד בקריטריונים של אחר קבלת התורה. וכך מובא באבות דרבי נתן: "רבי יוסי הגלילי אומר: אמשול לך משל למה הדבר דומה? למלך בשר ודם שאמר לשלוחו צא וקדש לי נערה יפה וחסודה ומעשיה נאין. הלך אותו שליח וקדשה. לאחר שקדשה הלך ומצאה שזנתה תחת אחר. מיד היה דן קל וחומר מעצמו ואמר אם אני נותן לה כתובה מעכשיו נמצא מחייבה מיתה אלא אקרע את כתובתה ואפטרנה מאדוני לשלום. כך היה משה הצדיק דן קל וחומר מעצמו. אמר היאך אני נותן להם לישראל את הלוחות הללו מזקיקני אותן למצות חמורות ומחייבני אותן מיתה שכך כתוב בהן: 'זובח לאלהים יחרם בלתי לה' לבדו' (שמות כ"ב, יט) אלא אאחוז ואשברם…" (אבות דרבי נתן פ"ב(.

גם מהכוזרי ניתן להבין את התנהגותו של משה באור המדרשים הנ"ל.

אמר החבר: האומות בזמן ההוא היו עובדים צורות וגם הפילוסופים המביאים מופת על היחוד ועל האלוהות לא היו עומדים מבלי צורה שמכוונים אליה ואומרים להמונים, כי הצורה הזאת ידבק בה עניין אלוהי, כאשר אנחנו עושים היום במקומות המכובדים אצלנו ומתברכים בהם ובעפרם ובאבניהם… ולא היו מסכימים ההמון על תורה אחת אלא בצורה מורגשת שמכוונים אליה. – והיו בני ישראל מצפים למה שיעד אותם משה, שיוריד להם עניין מאת האלוהים, שיראו אותו ויקבילוהו, כאשר היו מקבילים עמוד הענן והאש, אשר היו מביטים אליו ומקבילים אותו ומשתחווים נכחו לאלוהים… וכאשר שמעו העם עשרת הדברים ועלה משה אל ההר להוריד הלוחות ולעשות להם ארון, להיות להם דבר נראה שיכוונו נגדו, שבו יהיה ברית לאלוקים, ר"ל הלוחות, ונשארו העם מצפים לרדת משה, והם לא שינו תארם ובגדיהם, אשר עמדו בהם ביום מעמד סיני, ממתינים למשה, ובושש מהם 40 יום והוא לא לקח צידה ולא נפרד מהם אלא על מנת שישוב ליומו, אז גברה המחשבה הרעה אל קצת ההמון והתחילו העם להחלק מחלקות ומרבים העצות והמחשבות, עד שנצטרפו מהם אנשים לבקש נעבד מורגש, יכוונו נגדו כשאר האומות, מבלי שיכחשו באלוהות מוציאם ממצרים, אבל שיהיה מונח להם להקביל אליו כשיספרו נפלאות אלוהיהםכאשר אנחנו עושים בשמים… וחטאתם היה בציור אשר נאסר עליהם ושיחסו עניין אלוהי על מה שעשו בידם ורצונם מבלי מצוות אלוקים. ויש להם התנצלות במה שקדם מהמחלוקת ביניהם, ובמה שלא הגיעו עובדיו אלא ל-3000 איש מכלל 600,000 אבל ההתנצלות הגדולים שסייעוהו בעשותו היה בעבור שיראה ההמרה מן המאמין, כדי להרוג הממרה העובד אותו. ונחשב להם לעוון מפני שהוציאו המרי מן הכוח הצפון אל גבול המעשה. – ולא היה העוון ההוא יציאה מכלל עבודת מוציאם ממצרים אך היה מרי לקצת מצוותיו, כי הוא יתברך הזהיר מן הצורות והם עשו צורה, והיה להם להמתין שלא יקבעו בעצמם דבר שיקבילוהו וימשכו אחריו ומזבח וקרבנות. והיה עניינם בזה כעניין הכסיל אשר זכרנו (בסעיף ע"ט: "אשר נכנס באוצר רופא מפורסם, כי רפואותיו מועילות והרופא איננו בו ובני אדם מבקשים מן האוצר ההוא התועלת (=הריפוי מחוליים) והכסיל ההוא נותן מן הכלים ההם והוא אינו מכיר הרפואות ולא כמה ראוי להשקות לכל איש והמית אנשים רבים ברפואות אשר היו מועילות ביד הרופא.) אך לא הייתה כוונת העם לצאת מעבודת האלוהים, אך היו חושבים שהם משתדלים בעבודה ועל כן באו אל אהרן לגלות מצפונם… והדבר ההוא גדול מאוד בעניינו (=החטא הזה חמור בעינינו), מפני שאין בזמן הזה צורות נעבדות ברב האומות, והיה הדבר (=החטא) קל בזמן ההוא, מפני שהיו עושים כל האומות צורות לעבוד אותם, ואילו הייתה חטאתם שעשו בית כרצונם לעבודה לכוון אליו להקריב בו, לא היה דבר גדול (= חטא חמור) בעינינו, מפני מה שאנחנו נוהגים בו היום מעשות בתים והתברכנו בם ואפשר שנאמר, שהשכינה חלה בהם ולולי הצורך להתחברות קהלינו, היה הדבר הזה נכרי (=אסור), כאשר היה בימי המלכים, שהיו מוחים באנשים העושים בתים לעבודה הנקראים "במות" והיו חסידי המלכים הורסים אותם, כדי שלא יגדלו זולתי הבית אשר בחר בו האלוהים…
ולא היה דבר נכרי בה הצורות אשר ציוה הוא בהם מהכרובים. – ועם כל זה נענשו עובדי העגל ביום ההוא והרגום והיה מספר כולם 3000 מכלל 600,000 ולא פסק המן לרדת למזונם ועמוד האש להנחותם והנבואה מתמדת ביניהם. ולא נעדר מהם דבר מכל אשר ניתן להם, זולתי שתי הלוחות אשר שברם משה והתפלל להשיבם, והושבו להם וכופר להם העוון ההוא. (עיין כוזרי מאמר א', צז).

לפי הכוזרי, עבודת העגל לא היה בה איסור ע"ז, שעליו נאסרו בשבע מצוות בני נח, שכן לפי דעתם בנ"י לא כפרו במציאות ה' ובהנהגתו, רק הוסיפו להם את העגל, כיוון שביקשו להם כוח אלוקי מוחשי נוסף נמצא שעבדו ע"ז בשיתוף, ואיסור זה נאסר רק לישראל בסיני. לאור זה מובן שמשה, ע"י שבירת הלוחות, רצה למנוע מהם את קבלת הציווי ובכך גם למנוע את הענשתם.

כיוון אחר שנמצא אצל חז"ל הוא, ששבירת הלוחות נתפסת כחטא של משה. אמנם יש שהמדרש מנסה לרכך את החטא ולשטוח לפנינו את מניעיו החיוביים של משה בעשותו אותו. אך יש שהוא משאיר את החטא כמות שהוא. לפי מדרש שמות רבה, משה חטא כדי להגן על העם. הכיצד? הוא שבר את הלוחות מעשה ה' לטובת עם ישראל. כדי למנוע את מימוש הדבר אומר ה' אל משה בהיותו בהר "ועתה הניחה לי ויחר אפי בהם ואכלם ואעשה אותך לגוי גדול" (שמות ל"ב, י). על ידי שבירת הלוחות הרי גם משה חוטא ואין שום סיבה להשמיד את עם ישראל ולהקים עם חדש מזרעו של משה, שהרי גם הוא עצמו חטא: "ד"א 'וארא והנה חטאתם לה' אלהיכם', ראה שאין לישראל עמידה וחיבר נפשו עמהם ושבר את הלוחות, ואמר להקב"ה הם חטאו ואני חטאתי ששברתי הלוחות אם מוחל אתה להם אף לי מחול… ואם אין אתה מוחל להם אל תמחול לי… . א"ר אחא לא זז משם עד שפנה נטייה שלהם… . כיון שפנה הטייה שלהם אמר משה הרי היה לישראל מי שביקש עליהם, אני – מי יבקש עלי? התחיל מצטער על שיבור הלוחות. א"ל הקב"ה: אל תצטער בלוחות הראשונות שלא היו אלא עשרת הדברות לבד, ובלוחות השניים אני נותן לך שיהא בהם הלכות מדרש ואגדות…" (שמות רבה פ' מ"ו, א)

נסיים במה שכתב הרב יונה גודמן על פרשת חטא העגל ושבירת הלוחות הלקחים החינוכיים העולים ממעשיו של משה הם מעניינים. האם במו ידינו אנו מלמדים את הילדים להקפיד רק באופן טכני על מעשים ("למה אחרת לתפילה? תבוא מחר עשר דקות לפני הזמן!") או שבמקביל להצבת גבולות נחוצים, אנו עמלים לטפח אמונה הבוקעת מעומק הלב? במקביל, כיצד אנו פועלים עת מתגלות בעיות חינוכיות? איך ייתכן להתייחס לבעיות בנושאי תפילה או צניעות כבעיות משמעת אשר התגובה להן היא רק משמעתית?! בדומה, גם התנהגות תרבותית שאינה לרוחנו (מצורת התספורת ועד סוג המוסיקה ששומעים) איננה בעיית משמעת!! יש בה ביטוי למשהו עמוק שצריך להתמודד אתו בשורשו, מתוך עמל חינוכי מתמשך. כשם שאנו דורשים מתלמידנו לגלות סבלנות בבואם לחוש את חדוות החיים על פי מצוות התורה, כך עלינו לגלות סבלנות בתהליך חינוכם. לעתים נדמה שיש גם מחנכים המעדיפים  'לברוח' אל עבר העיסוק בכפיית הכללים בלבד, במקום בטיפוח הרצון הפנימי לבחור בקיומם.
מצד שני, האם אנו משכילים לטפח את ההכרה שלא ניתן לחיות רק על פי מדד אישי-רגשי של שאיפה ל'התחברות'? האם אנו משכילים לסייע לתלמיד לתרגם את השאיפות הגדולות למעשים יומיומיים 'קטנים'? האם אנו פועלים כדי לטפח נכונות לעמול?
הבנה עמוקה של הלקח העולה ממעשיו של משה רבנו תסייע לנו לזכור תמיד לרכז מאמץ חינוכי משמעותי גם בפיתוח אמונה גדולה בלב תלמידינו.

ואסיים את הרעיון החינוכי בקטע עמוק וחשוב של ר' נחמן – "כי תיכף אחר מעשה העגל, נצטוו על מלאכת המשכן על ידי שנתרצה השם יתברך לישראל על ידי משה שמסר נפשו עליהם והתפלל בעדם. כי משה היה יכול זאת – למצוא נקודה טובה אפילו בהפחות שבפחותים, כמבואר בדברי רבינו ז"ל כמה פעמים (ליקוטי מוהר"ן חלק ב תורה פ"ב ועוד) ועל ידי זה היה יכול להתפלל עליהם תמיד, אפילו כשפגמו בכל התורה כולה במעשה העגל, אף על פי כן מצא בהם נקודות טובות. ועל כן אמר משה למה ה' יחרה אפך בעמך וכו'. כי הוא מצא הטוב שבהם ואזי נדחה הרע לגמרי נ"ל ועל כן אמר למה ה' יחרה אפך בעמך, כי הרע אינו נחשב כלל כנגד מעט הטוב שיש בהם עדיין. והשם יתברך נתרצה לו וינחם על הרעה וכו'."(ליקוטי הלכות, אורח חיים, השכמת הבוקר א,ג)

ולאחר כישלון העם בחטא העגל ובגלל שיום פטירתו של שי עגנון חל השבוע (יא באדר) אני מביא את אחד הסיפורים המרגשים שלו. ומכיון שלשונו של עגנון היא שפה פיוטית ומרתקת בחרתי  להביא גם  את ההקדמה לסיפור.

 

שלא נכשל ('אלו ואלו'  עמ' רפט – רצה)

לעולם אל ישנה אדם בתפילה מנוסח אבותיו, שתפילתן של ישראל עולה לשערי שמים. ושנים עשר שערים שם, נקראים שערי תפילה, כנגד שנים עשר שבטים. וכל אדם מקובל מאביו שקיבל מאבותיו שקיבלו מראש שבט שלהם בנו של יעקב אבינו עליו השלום סדר תפילתו. שכשעמדו בניו של יעקב בתפילה תיקן הקדוש ברוך הוא שנים עשר שערים ברקיע וכל שער ושער מכוון כנגד כל שבט ושבט, לפי שיעור מדתו. נמצא שכל המשנה מנוסח שהתפללו בו אבותיו שהתפלל ראש שבטו מבלבל את השערים ותפילתו נכנסת בערבוביא. וכבר נענשו דורות האחרונים שהחליפו את נוסח התפילה והכניסו אנדרלמוסיא בעליונים ובתחתונים והרבו מחלוקת בישראל והתישו כחו של ישראל למטה ולמעלה. ועדיין לא חזר העולם לתיקונו. בפרק השני של הסיפור מספר עגנון שנוסחו נשתנה מנוסח אבותיו, וזאת בגין טלטולים שניטלטל מהכא להתם ומהתם להכא. תחילה התפלל עם אבא בקלויז של חסידים, כמנהג ספרד. לאחר מכן, כשגדל, למד תורה בביהמד"ר הישן ושם התפללו נוסח אשכנז: "אמרתי, אפשר אני קטנן של תלמידים עומד ומשנה מן המנהג, צירפתי תפילתי לתפילתם והתפללתי כמנהג שלהם". כאשר גדל יותר, עלה לארץ. הגיע ליפו והתפלל פעם אצל פרושים ופעם אצל חסידים, ואין נוסחם, ספרד ואשכנז, דומים לאלו שהכיר בגולה. ביפו היו גם קהילות ספרדיות ותימניות וכדי לא להיקרא שכן רע, התפלל אף אצלם. לימים, חזר לארץ אשכנז, ושוב נתגלגל מנוסח לנוסח ושוב חזר ארצה והתיישב בירושלים, בתום שנות גלותו. כאן, סבור היה שיקבע מקום תפילתו ואף נוסחו יהיה קבוע, אולם לא כך היה: וארבע מאות ושמונים בתי כנסיות ובתי מדרשות יש בירושלים, ובכל אחד ואחד מתפללין בנוסח שלו, ולכל מקום שאני בא אני מתפלל בנוסח שלו, כדי לכלול תפילתי עם תפילת הציבור. ועדיין אני עובר מנוסח לנוסח ומסידור לסידור, חוץ מברכת המזון שלא זזתי מנוסח אבא זכרונו לברכה. וכשם שהוא היה נוהג לומר בבקשת רחם שלא נבוש ולא נכלם ולא נכשל כך נוהג אני. אף על פי שברוב הסידורים לא נזכרה בקשת ולא נכשל.

 

פעם אחת, ממשיך ומספר עגנון, נתארחה אצלו ריבה אחת: "בת טובים, בת גדולי אשכנז שאבותיה שימשו ברבנות בכמה קהילות קדושות שבגולה". שמעה אותה ריבה שבברכו ברכת המזון אמר ולא ניכשל ותמהה על כך כיון שבקשה זו אינה מצויה בסידור. השיב לה עגנון שבקשה זו נמצאת, והביא סידור על מנת להראות זאת – ולא מצא! הביא סידור נוסף… ולא מצא בו – ולא ניכשל. כך הפך בבל הסידורים שבביתו ולא מצא שום זכר לבקשה זו, ונתעגמה עליו נפשו. לאחר ימים אחדים שבה אותה ריבה לארצות אשכנז, ולא זכר עגנון את העניין וישכחהו. לאחר זמן נכנס עגנון לחנות ספרים ונתגלגל לידו סדר ברכת המזון. הציץ וראה כתוב בו: ולא ניכשל. מיד עלתה בו מחשבה לשלוח לריבה סדר ברכת מזון זה, ואכן צירף מחשבה למעשה ושלח לה זאת. אחר ימים כתבה לו שקיבלה אשר שלח, והיא עומדת לעלות לא"י עם בן זוגה על מנת לעשות חופתם בירושלים בעיה"ק, וכמובן – אמרה – מוזמן הוא לחופתם. יום החופה הגיע, ולאחר הסעודה נתכבד עגנון בזימון. מזגו לו שתי כוסות, נטל אחת ואמר דְּוַי הָסֵר… ובירך שהשמחה במעונו, וכשהגיע לתפילת רחם אמר – ולא ניכשל! למרות שעצם את עיניו חש שהכלה מתבוננת בו. לא הסיח את דעתו, סיים את הברכה ועמד ללכת. יצאה הכלה ללוותו אמר לה עגנון שאין כבודה של כלה ללוות אחרים, וכן יש לחשוש ממזיקים. אמרה לי אין אני חוששת, שמירה מעולה יש לי.אמרתי לה מה היא.הוציאה ספר קטן משובץ באבנים טובות ומרגליות. הצצתי וראיתי שהוא סדר ברכת המזון ששלחתי לה אני. אמרתי הספר בפרוטה וכריכתו בזהב. אמרה לי כדאי הוא ספר זה לכריכה נאה מזו. אמרתי לה כדאים כל ספרינו שישבצו אותם באבנים טובות ומרגליות, כל שכן ספרי תפילתנו שאנו באים בהם לפני המקום. אמרה היא וספר זה על אחת כמה וכמה. אמרתי לה למה ספר זה דוקא? הורידה ראשה בבושה ואמרה, מפני שנעשה לי נס על ידו. מה נס נעשה לה. נכרי אחד היה מחזר אחריה לישא אותה לאשה וקבעה לו זמן. כשהגיע זמנו בא ונכנס אצלה. נטל ידיה בידיו וישב עמה. טפחו על הדלת והביאו לה דבר. נשמטה ונטלתו. פתחתו והציצה בו. באו שתי תיבות ולא נכשל ונשתטחו לפניה. נתנה הדבר על לבה והרהרה בעצמה. עמדה ופטרה את הנכרי וחזרה אצל אביה. מצאה שם את חברה,יהודי,שבקטנותם נתנו אמונתם זה לזה. חזרה אהבתם וניעורה. עלתה עמו לארץ ישראל וניסח לו כדת משה וישראל. אמרה לי אותה אשה בכל יום אנו מברכים אותך, שבזכות מתנתך עמדתי ביהדותי וזכיתי לעלות לארץ ישראל.  אמרתי לה אם לברכה ברכו לאלקינו שהברכות הן שלו, שמאהבתו שאוהב אותנו ומשמחתו ששמח בנו בחר בנו מכל העמים וקידש אותנו על ידי חופה וקידושין. כמה גדולים דברי חכמים שאמרו לעולם יהא אדם זהיר במנהג אבותיו. אם בשביל שתי תיבות ניצלה נפש מישראל ועמדה ביהדותה כמה נפשות מישראל ניצולות מן השמד ומן הכליון אילו היו כל ישראל זהירים במנהג אבותיהם. אכן, לעולם יתפוס אדם מסורת אבותיו בידיו. ער מתי? עד שיבוא אליהו!

 

קליפת תפוח הזהב – שי עגנון

קליפת תפוח זהב נזרקה לרשות הרבים. קליפה מאותן הקליפות שאתה מוצא דוגמתן בחוצות וברחובות ובכל פינה שאתה פונה. כל שעבר עליה על הקליפה נתקל בה. אם היה איסטניס עמד ובדק את נעליו אם לא נתלכלכו והלך לו, אינו איסטניס משך רגליו והלך לו, שהרי אפילו ניתנו לאדם שבע עיניים אינו מספיק להביט אחר כל קליפה שמונחת לה על דרכו. היתה הקליפה מונחת לה וכל שעבר עליה נתקל בה. זקן אחד החליק ונפל. ליקט עצמותיו וקם ומה שאירע לזקן אירע לבחורה. ואם עצמותיה לא נתפזרו, מטלטלין שבנרתיקה נתפזרו, מראה ומסרק של ראש ועפר זהב לשיער וסממנים אדומים לצבוע בהם את השפתיים ואת הציפורניים ושמן לסוך בו ותמרוקים המריחים ומלקטת לקלוט בה שיער של גבינין ואיגרות אהבים של בעלה של חברתה וכן שאר תשמישי גוף ותשמישי הנשמה. מאחר שאותה בחורה לא זקנה ולא מכוערת, רצו הכל לסייעה וליק טו את פזוריה. קליפת תפוח הזהב שאינה בכלל מטלטליה נשתיירה מונחת לה במקומה.
 
קנטרנים ונרגנים שרואים עצמם כל ימיהם מקופחים ראו את הקליפה ונתקנאו בה, שהיא שרויה לה בנחת וגורמת נזק צער ובושת ולא אכפת לה ולא כלום. וכיוון שנכנסה בהם קנאה נכנס בהם כעס.
התחילו מתרעמים וכועסים על כל שלווי עולם ועל הק ליפה. אבל המתונים שבמדינה שהגיונם קודם להרגשת לבם ואינם מחליפים סיבה במסובב הביטו עליה על הקליפה בעין יפה ואמרו, לא על הקליפה יש לנו לקבול אלא על מי יש לקבול, על אותו שזרק את הקליפה.
 
רעבתן שכמותו, ממלא כרסו בתפוחי זהב וזורק קליפתם לחוץ ומרבה בעלי מומים במדינה אחרים שאין להם עסק במושכלות חוץ מעסקי המדינה, אבל אינם נמנעים מלבקר מעשיה של המדינה הם אמרו, לא על הזורק יש לקבול, אלא על העירייה שאינה שולחת את שמשיה לטאטא את הקליפה. מה עשה זה, אכל תפוח זהב. וכי תוצרת חוץ אכל, מפרי הארץ אכל, והלוואי שירבו כמותו במדינה, שמסתפק במה שהמדינה מספקת לו ואינו מחזר על פירות חוצה לארץ שנקנים במטבעות שקולות.                                                              
 
אבל העירייה שאינה מפנה את הקליפה היא ראויה לנזיפה מסים היא גובה, ומה נותנת לנו, קליפי פירות היא נותנת. וכי כל תפקידה של מדינה לגבות מסים ולא לעשות כלום". […]
 
"אותה שעה עבר מי שעבר וראה את הקליפה. אמר להם לאותם שעמדו עליה, תמה אני שאין מצלמין את הקליפה ואין מפרסמים אותה בעיתונים. אבל צריכים לבקש תחילה מן העסקנים והם יפנו לסופרים לעורר במאמריהם את העם שיתנדבו ממון לשם צילומים, כדי שיהיו רואים שעשויה היא מכשול לעוברים ושבים. ואף הגולה לא תקפוץ ידה, אלא שצריכים שיהיו הצילומים נעשים בידי צלמים מומחים, כדי שיזונו אחינו שבגולה עיניהם במראות הארץ.
 
עמד אדם אחד ואמר, מה פסול מצאתם בקליפה זו? אדרבא, סימן של חירות היא, שכל אדם שבמדינה עושה כאדם העושה בתוך שלו. עמד אדם אחר ואמר לו לאותו אדם שמבקש חירות מתוך האשפה, מה נעשה שאמרו בגמרא ואין עושין בה אשפתות בירושלים". […]
 
"נתיירא בעל ספר המדינה שמא יבואו לידי מריבה. ביקש לפנות את הקליפה שמטילה איבה וקנאה. שחה ונטל את הקליפה והניחה במקום שהניחה.
 
ראתה גבירה אחת ואמרה, ומה יהא על שאר כל הקליפות, ומה יהא על שיירי הניירות והעיתונים וכל מיני פסולת שכל העיר מלאה מהם. בבקשה ממך מר פלוני, הרי שם קליפה של תפוח ושם קליפה של אשכולת ושם פגר של ספר, מאותם שהמסיתים תוחבים אותם בידי כל עובר ושב, ושם מלכודת שבורה עם עכבר מת, אפשר שיהיו מונחים כך עד שיעפשו את האוויר.
 
שמע אדם אחד את דבריה ואמר לה, תנוח דעתה של הגברת, הרי הארץ עתידה להיחלק, ועדיין אין אדם יודע בחלקו של מי ייפול מקום זה, שמא יפול בחלקם של צרינו, אם כן מה אכפת לנו אם פסולת זו תהא מונחת לה במקומה. כיוון שהזכיר חילוק הארץ קפצו עליו והתחילו מריבים עימו. היה הוא צועק, מה אתם מבקשים ממני, כלום אמרתי שאני רוצה בחלוקה, לא אמרתי אלא מה שכתוב בעיתונים".

ובפינת המולטימדיה

1.      בית ספר לקולנוע יהודי תורת החיים "שלום עליכם" 

2.      יצר הרע  מדרכו של היצר הרע

3.      סיפור חייו של עגנון חלק א –  http://www.youtube.com/watch?v=cfxHIjduOKA

                                    חלק ב  –   http://www.youtube.com/watch?v=JdddbXFtRxw

4.      הרצאה על ספורו של עגנון "שלוש אחיות" הרצאה

5.     הוספתי כקובץ מצורף את נאומו של עגנון בקבלת פרס נובל. נפלא 

 

ולסיום בדיחה:

אישה אמרה לבעלה לעתיד:

כשנעבור לגור ביחד אני אעשה בשבילך הכל! מא' ועד ש'…

 ואתה תצטרך לעשות רק את הת'.. תנקה, תבשל, תכבס, תתקן, תזרוק את הזבל………..

ועוד אחת..

אישה אחת נכנסה לחנות בעלי חיים, ורצתה לרכוש תוכי, בעל החנות הראה לה תוכי, ואמר לה שזה אחד ממש מיוחד, עולה עשרת אלפים דולר במחיר מבצע.

מה מיוחד בו כ"כ? שאלה האישה.

ענה המוכר: מדובר בתוכי שיודע את כל התנ"ך בע"פ!

יפה, אמרה האישה. ומה לגבי התוכי שעל ידו?

אה, התוכי הזה הוא הרבה יותר יקר. שלושים אלף דולר! הוא יודע גם ש"ס, ראשונים ואחרונים!

ומה לגבי התוכי היפה הזה שלמעלה?

אה… זה את צריכה משכנתא! מאתיים אלף דולר!

למה? מה הוא יודע?

תראי גברת, באמת שאין לי מושג. אלא ששני התוכים האחרים קוראים לו "כבוד הרב!"

פרק 445- פרשת תצוה "חכמת הלב" פרק מיוחד

בס"ד

והפעם פרק חביב עליי במיוחד –  פרשת תצווה "חכמת הלב"

·         רעיון חינוכי

·         מתורתו של ר' נחמן

·         רעיון של דר יחיאל שרמן

·         סיפור מרגש על ר' שלמה קרליבך

·         סיפור  שנון בענייני חכמה של הגרי"ז

·         השיר של גיא מישאל חכמת הלב ע"פ "בעל הסולם"

·         סרט מרגש "מי שומע מה שבלב"

·         ראיון מרגש עם הרב חנן פורת זצ"ל  שיש בו הרבה חכמת הלב

פרשת תצווה – חכמת הלב בחיים בכלל ובחינוך בפרט

"ואתה תדבר אל כל חכמי לב אשר מלאתיו רוח חכמה ועשו את בגדי אהרן לקדשו לכהנו לי" (שמות כח', ג')

הבורסה דוהרת למעלה, כולם רצים להשקיע כדי להתעשר בקלות. והנה, אדם אחד "מתעצל" ואינו ממהר לבורסה – הוא לומד עכשיו על מצוה כלשהי, כדי שיוכל לקיים אותה טוב יותר. פראייר? לא! הוא הולך בדרכו של משה רבנו:

"משה זכה בעצמות יוסף, ואין בישראל גדול ממנו, שנאמר (שמות יג19) "ויקח משה את עצמות יוסף עמו "… בא וראה כמה חביבות מצות על משה רבינו, שכל ישראל כולן נתעסקו בביזה, והוא נתעסק במצות, שנאמר (משלי י8) "חכם לב יקח מצות "… ומנין היה יודע משה רבינו היכן יוסף קבור? אמרו: סרח בת אשר נשתיירה מאותו הדור, הלך משה אצלה, אמר לה 'כלום את יודעת היכן יוסף קבור?' אמרה לו 'ארון של מתכת עשו לו מצרים וקבעוהו בנילוס הנהר כדי שיתברכו מימיו'. הלך משה ועמד על שפת נילוס, אמר לו 'יוסף יוסף, הגיע העת שנשבע הקב"ה שאני גואל אתכם והגיעה השבועה שהשבעת את ישראל, אם אתה מראה עצמך מוטב, אם לאו הרי אנו מנוקין משבועתך!' מיד צף ארונו של יוסף…" (תלמוד בבלי, סוטה ט: – יג.).

בימים האחרונים לפני יציאת מצרים, כשכל בני-ישראל היו עסוקים בלקיחת כלים יקרים משכניהם המצרים, היה משה עסוק בחיפושים אחר ארונו של יוסף, כדי להעלות אותו ממצרים ולקבור אותו בארץ כנען. כשכולם עסוקים בהתעשרות מהירה, "חכם לב – ייקח מצוות", כי הוא יודע שהמצוות חשובות יותר מכסף. 

בשבוע שעבר דיברתי על אותו לב שתרם למלאכת המשכן אותו לב של חסד והשבוע בפרשת השבוע פרשת תצוה אנו מוצאים ביטוי דומה "חכמי לב" "ואתה תדבר אל כל חכמי לב אשר מלאתיו רוח חכמה ועשו את בגדי אהרן לקדשו לכהנו לי" (שמות כח', ג'). משה נצטווה לקחת את חכמי הלב מקרב בני ישראל שיעסקו במלאכת המשכן, בחיבור כליו ובהכנת בגדי הכהונה. מה הפירוש 'חכם לב', במה הוא שונה מחכם רגיל. מדוע נדרשת תכונה ייחודית זו במלאכת הקמת המשכן? אם נשים לב בביטוי "חכם לב" – תרתי דסתרי. ביהדות, כמו גם בתרבויות העמים, המוח אחראי על החכמה המושכלת, ואילו הלב מופקד על הרגש. למעשה, אין ללב כל אפשרות פיזיולוגית לבצע פעולות בתחום החשיבה הקוגנטיבית, ואין לו כלים תפקודיים לתת מענה למצבים רגשיים אליהם נקלע האדם. בבניית המשכן, הלב הוא הקולט את חכמת רוח האלוקים ולא המוח כמתבקש. הביטוי "חכם לב" במקרה זה הוא אך טבעי ומתבקש. הקב"ה מורה למשה למצוא את חכמי הלב, כדי לבנות את המשכן.  למרות שפירוט הכלים הוא לכאורה "טכני", המחשבה וכוונת הלב קודמות למעשה.           

חיזוק לדברים נמצא בדברי ר' נחמן: "הַלֵּב הוּא הַצַּיָּר שֶׁל הַמִּדּוֹת" – הוא חכם, יודע, מבין, ורק באמצעותו ניתן לעשות כל מלאכת חרש וחשב ורקם. רבי נחמן מרחיב לנו קצת בענייני הלב:

כִּי כְּשֶׁנוֹפְלִין לְאֵיזֶהוּ צָרָה, חַס וְשָׁלוֹם
אֲזַי עִקָּר הַצָּרָה בַּלֵּב
כִּי הַלֵּב יוֹדֵעַ וּמַרְגִּישׁ הַצָּרָה בְּיוֹתֵר
כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב: "לֵב יוֹדֵעַ מָרַת נַפְשׁוֹ" כִּי "הַלֵּב מֵבִין"
וְעַל כֵּן הוּא מַרְגִּישׁ הַצָּרָה בְּיוֹתֵר
וַאֲזַי, בִּשְׁעַת הַצָּרָה, מִתְכַּנְּסִים כָּל הַדָּמִים וְעוֹלִים אֶל הַלֵּב
כְּמוֹ כְּשֶׁיֵּשׁ צָרָה בְּאֵיזֶהוּ מָקוֹם, חַס וְשָׁלוֹם
אֲזַי מִתְכַּנְּסִים כֻּלָּם אֶל הֶחָכָם שֶׁיֵּשׁ שָׁם, לְקַבֵּל מִמֶּנּוּ עֵצָה
כְּמוֹ כֵן נִתְקַבְּצִים כָּל הַדָּמִים וְעוֹלִים אֶל הַלֵּב
לְבַקֵּשׁ עֵצָה וְתַחְבּוּלָה כְּנֶגֶד הַצָּרָה
וַאֲזַי הֵם שׁוֹטְפִים עַל הַלֵּב
וְאָז הַלֵּב בְּצָרָה וּבְדחַק גָּדוֹל
כִּי לא דַי שֶׁהַלֵּב דּוֹאֵג בְּעַצְמוֹ
כִּי הוּא מַרְגִּישׁ הַצָּרָה יוֹתֵר מִכֻּלָּם
אַף גַּם הַדָּמִים שׁוֹטְפִין עָלָיו וּמְצֵרִין לוֹ מְאד
וְעַל כֵּן כְּשֶׁיֵּשׁ, חַס וְשָׁלוֹם, צָרָה לָאָדָם
הַלֵּב דּוֹפֵק בִּדְפִיקוֹת גְּדוֹלוֹת
כִּי הוּא מְבַקֵּשׁ לְנַעֲנֵעַ מֵעַצְמוֹ וּלְהַשְׁלִיכָם מֵעָלָיו
וְעַל כֵּן הוּא דּוֹפֵק בִּדְפִיקוֹת גְּדוֹלוֹת בִּשְׁעַת הַצָּרָה, חַס וְשָׁלוֹם
וְאַחַר כָּך כְּשֶׁיוֹצְאִין מֵהַצָּרָה
אֲזַי חוֹזְרִין תַּהֲלוּכוֹת הַדָּמִים לֵילֵך כַּסֵּדֶר בְּתוֹך שְׁבִילֵי הַגּוּף
וְעַל כֵּן הַתּוֹדָה, שֶׁהִיא בָּאָה
. כְּשֶׁיוֹצְאִין מֵהַצָּרָה
הִיא מְכֻנָּה בְּשֵׁם הֲלָכָה
עַל שֵׁם תַּהֲלוּכוֹת הַדָּמִים
שֶׁהוֹלְכִין כַּסֵּדֶר כְּשֶׁיוֹצְאִין מֵהַצָּרָה כַּנַּ"ל (יקוטי מוהר"ן ח"ב – תורה ב)

 

אומר הרב דר' יחיאל שרמן שהאומנים שנתבקשו לבצע את מלאכת המשכן, נתבקשו להשקיע כל מרצם ויכולתם ובעיקר כשרונם וסגולתם בעמלם במלאכה חשובה וקדושה זו. עשית המשכן לא הייתה רק עשייה חיצונית של מעשה אומן רגיל, אלא לבניין המשכן הייתה משמעות סימבולית; לכל חלק היו רעיונות מרתקים משלו. הבונה המעצב האומן צריך היה להשקיע מרעיונותיו ומיצירותיו ומתוך כוונה ואמונה.

כל אומן בימינו יודע את אשר נלמד מפרשת "מקצועית" זו, כאשר עליו להשקיע משלו, מרוחו, מפנימיותו בכל מעשה אומנות. יצירה אומנותית אינה העתק של משהו אחר. היצירה האומנותית אינה משתמשת בנייר ההעתקה. למרות שהתוכנית קיימת ושרירא, הרי יש לאומן שפע של עבודה התלויה בפנימיותו, ברוחו  ובעצמו האומנותית.

אם נעבור לתחום החינוכי ברור לנו עתה שבכל תהליך חינוכי הלב הוא מרכיב מרכזי הרגש אשר בלב, הוא המביא את האדם למקום בו הינו ולמקום אליו רוצה הוא להגיע. אין אנו יכולים לשלוט לחלוטין ברגשותינו ,ייתכן ויעלה רגש אשר יגרום לנו התנהגות אשר איננה תואמת הזמן והמציאות ,כשלא נוכל לרגש זה ייתכן ונגיע לידי התנהגות אשר תוגדר כחריגה.

אני חושב שהפרויקט סרטונים לעבודה חינוכית מסמל בדיוק את הנקודה שאומרת ברגעי משבר – רגע !!! עצור תחשוב לפני שאתה מגיב, העזר בסרטון בסיפור או בשיר שיגרום

ללב שלך או ללב של מי שמולך להבין את הטעות להבין את הדרך הנכונה. תהיה חכם לב, תנסה לראות את מה שמעבר למקרה. באותו רגע שאומרים לילד "אתה גנב" הדבקת לו  תווית שלילית ואפילו שהיא נכונה. יותר נכון לומר לו 'גנבת' או 'לקחת משהו שלא שייך לך' זוהי הלשון העדיפה.

ואם כתבנו על אותו לב שמחבר אי אפשר שלא לצרף את הסיפור המרגש על הרב קרליבך שהיה בוודאי "חכם לב":

הופעותיו משכו אליהן רבים כאשר לא פעם לבקשת הקהל הן נמשכו עד לשעות הקטנות של הלילה כשההדרן הופך להופעה בפני עצמה. ערב אחד כאשר השעון כבר הצביע על אחר חצות, הקהל ברובו עזב את האולם ור' שלמה כבר פנה אל אחרי הקלעים ניגש אליו יהודי זקן מעולי רוסיה, משהביטו השנים זה בזה, נפלו איש על כתפי רעהו והתחבקו ממושכות, הזילו דמעות שמחה ואף ברכו שהחיינו כפסק השולחן ערוך – "הרואה את חברו לאחר ימים מרובים חייב בברכה".
לאחר שהחליפו מספר מילים עלה קרליבך לבמה ופתח בניגון מרגש.רוב הקהל לא ידע את פירוש המילים, אך די היה בניגון, כדי להבין את המשמעות. רבים מהנוכחים הזילו דמעות. כשסיים את הניגון אסף סביבו הזקן את הקהל הנותר וסיפר "כשהיה הרב קרליבך ברוסיה בתחילת שנות השבעים, ערך עם חסידיו מסיבת ראש חודש בבית הכנסת הגדול במוסקבה. וכיוון שהחל פורט על מיתריו ומנעים בקולו נתמלא ההיכל בהמוני יהודים. אלפים גלויי ראש כיסו קודקודם מכל הבא ליד, למען יוכלו לשבת בבית ה', ולרגע נדמה היה, שחוזר בית הכנסת לחייו כבראשונה. ר' שלמה היה יושב במרכז ומספר מדברי חכמים ושר עמנו "עם ישראל חי", וישראל בטח בה"', ניגונים אשר מסך הברזל לא יכל להם, ונודעו אף בקרבנו. רוב הקהל לא ידע את פירוש המילים, אך די היה בניגון, כדי להבין את המשמעות. רבים מהנוכחים הזילו דמעות.
אך אז נצבט לבו של ר' שלמה בקרבו . הכיצד אקום ואעזבם? אז הוציא מבין חפציו סידור ישן אשר נתפורר לחלקים הרבה, ונתן לכל אחד מאתנו דף ממנו. זה קיבל מתפילת מנחה וזה משחרית. וזה מברכת המזון. שיהיה לך משהו מיהדות היה אומר. כשאזלו דפי הסידור נותרו עדיין כמה ידיים מושטות, אשר ניצבו ריקם. מה עשה? לקח התפילין שלו ונתן לאחד, נטל הטלית קטן שלו והלביש לשני, הסיר כיפתו מעליו והניח לראשו של השלישי, עד שלא נותר בידיו דבר. אלא שאז עמדתי וצווחתי: "ר' שלוימל'ה, אני למדתי בחיידר עד גיל חמש, ולא נותר לי שום דבר של דת עמי, תן לי גם כן משהו…  לקח התפילין שלו ונתן לאחד, נטל הטלית קטן שלו והלביש לשני, הסיר כיפתו מעליו והניח לראשו של השלישי, עד שלא נותר בידיו דבר. אמר לו אותו זקן ומה איתי? לי אין דבר? אני רוצה משהו של יהדות…
כששמע זאת ר' קרליבך הצטער מאד, אך באמתחתו לא נותר מאומה ישב וחשב ולאחר כמה רגעים אמר לי : יודע אתה אחי, אהובי, נותר לי דבר אחד של יידישקייט אתי: הלב שלי, ליבי הוא כולו של עם ישראל. ממנו הניגון "ממקומך מלכנו", בו מתפללים בבתי כנסיות בכל התפוצות, מאתו הלחן "עוד ישמע" בו משמחים חתן וכלה בכל קהילות ישראל, ומחדריו השיר "הנשמה לך", בו שוטחים הבריות בקשותיהם בפני קונם בימים הנוראים. לבי הוא בעצם של היהדות, של התפילות, של השמחות, של הציפייה לגאולה. אותו אני אתן לך, ותדע שמכאן ולהבא הוא שלך. אם ניפגש פעם, כל מה שתבקש ממנו לשיר לכבודך הוא יהיה חייב
ומאז, סיים הזקן את סיפורו, שמרתי את הבטחתו בזיכרוני, וכשראיתיו ביקשתי לפרוע את חובו

בכדי לגרום לילדים להיות יותר מאושרים, להצליח בחיים ושתהיה לנו חברה טובה יותר, על ההורים ועל המורים ללמד את הילדים את בינת הלב (אינטליגנציה רגשית) שיהיו מודעים לרגשותיהם ולרגשות הזולת שייקחו אחריות ומחויבות, שיתמידו בביצוע משימות והשגת יעדים, שישלטו על הדחפים, שיהיו אכפתיים לזולת ועוד.

עכשיו גם ברור לנו בקשתו של דוד המלך לקב"ה הכתובה בדברי הימים –

שֳׁמְרָה זֹּאת לְעוֹלָם לְיֵצֶר מַחְשְׁבוֹת לְבַב עַמֶּךָ וְהָכֵן לְבָבָם אֵלֶיךָ וְלִשְׁלֹמֹה בְנִי תֵּן לֵבָב שָׁלֵם…

ונסיים את החלק הזה בשיר המרגש של גיא מישאל חכמת הלב (בהמשך, השיר בגרסת וידאו)

  הָאָדָם לא נִבְרָא
לִקְנוֹת הוֹן וְלִבְנוֹת בִּנְיָנִים.
אֶלָּא לְבַקֵש כּל דָבָר,
שֶיְבִיאֵהוּ לִלְמוֹד אֶת הַחוֹכְמָה
אֵיך לֶאֱהוֹב.
וְאָז יִיפַּקְחוּ עֵינֵי לִבּוֹ,
וְתִתְחַדֵש בְּקִרְבּוֹ רוּחַ אַחֶרֶת

 

והפעם במקום בדיחה לסיום, סיפור חביב המדבר על חכמה מסוג אחר:

בספר "פניני רבנו הגרי"ז מובא סיפור, מעשה באחד שנכשל באיזה עניין (הקשור בהנהגת ציבור) ובא לפני רבנו הגרי"ז זצוק"ל לשאול איך אפשר לתקן את המעוות?
השיב לו הרב דבריסק זיע"א "מעשה שהיה בעיר אחת, שהיה שם בעל עגלה ותיק וזקן, שעמד על משמרתו זו שנים רבות, והנה הופיע בעיר הזו בעל עגלה חדש צעיר, והתחיל להשיג את גבולו של הזקן הנ"ל.
פגש בעל העגלה הזקן את הצעיר ואמר לו "הנה באת להשיג את גבולי שלא כדין, ועפ"י דין צריך אתה לעזוב את המקום הזה. אבל לפנים משורת הדין מוכן אני להסכים שתישאר בתפקיד בעל עגלה בעירנו, אבל בתנאי אחד שתעמוד אצלי למבחן אם בקי אתה בהלכות עגלונות. אם תצליח במבחן אסכים שתישאר בעיר, ואם לא תצליח עליך לעזוב את המקום".
הסכימו ביניהם כנ"ל, והתחיל הבעל עגלה הזקן לבחון את הצעיר ושאל אותו "מה צריך בעל עגלה לעשות כשנוסע בדרך, והעגלה עמוסה בנושאים, והנה שקעה העגלה בבוץ, והסוסים אינם מצליחים בשום אופן למשוך את העגלה מן הבוץ?השיב העגלון הצעיר "מבקשים מהנוסעים שיורידו מהעגלות את המשאות כדי שימעט העומס שעל העגלה, ואז יוכלו הסוסים למשוך את העגלה…"
ושאל העגלון הזקן "ואיך יהיה אם גם אחרי העצה הזו עדיין שקועה העגלה חזק בבוץ ואין הסוסים יכולים להזיזה?
השיב העגלון הצעיר "כי אז מבקשים מהנוסעים שירדו הם מהעגלה, כדי שתהיה הרבה יותר קלה"…
המשיך העגלון הזקן לשאול "ואם בכל זאת עדיין אין העגלה זזה ממקומה?
השיב הצעיר "כי אז מבקשים מהנוסעים שידחפו את העגלה מאחוריה, ועי"ז יוכלו לחלץ את העגלה מן הבוץ
והמשיך העגלון הזקן לשאול "ואם בכל זאת עדין אין העגלה זזה ממקומה?
השיב הצעיר "כי אז אינני יודע עצה לזה…"
אמר לו העגלון הזקן "אם נכשלת בבחינה! וכפי שהוסכם ביננו עליך לעזוב את העיר…"
אמר הצעיר "אכן אקיים את ההסכם ואעזוב את המקום כאשר הבטחתי, אבל אבקשך שתאמר לי מה היא באמת העצה במקרה הנ"ל?
השיב לו העגלון הזקן "יקירי, באמת במצב ביש כזה אין שום עצה איך לחלץ את העגלה מהבוץ העמוק ששקעה בו, אבל בעל עגלה מנוסה נזהר מלכתחילה שלא להיכנס לכזה בוץ שאי אפשר להיחלץ ממנו!…":

 

והפעם בפינת המולטימדיה

1.       הסרט "מי שומע את מה שבלב" – מעולמם של החרשים  –

2.       ראיון מרגש עם הרב חנן פורת זצ"ל שיש בו הרבה מחכמת הלב –

3.       שירו של גיא משאלי חכמת הלב ע"פ פרוש בעל הסולם –

ובכל זאת בדיחה לסיום

לדני היתה בעיה: במקום לכתוב `הלכתי` הוא כתב `אלחטי`. יום אחד המורה התרגזה עליו והחליטה להעניש אותו: אחרי הלימודים, משה היה צריך להישאר ולכתוב על הלוח מאה פעמים `הלכתי`.
למחרת בבוקר, המורה מגיעה ורואה את כל הלוח מכוסה במלה `הלכתי`, כשלמטה רשומה ההודעה: "כתבתי `הלכתי` חמישים פעם, ואז נגמר המקום, אז אלחטי הביתה".

ועוד אחת חדשה…

עורך דין ממולח נסע לו ברכב היוקרה שלו וחלף על פני תמרור עצור מבלי לציית לו. למזלו הרע, שוטר שחיכה בהמשך הכביש הבחין בכך ומיד סימן לו לעצור בצד. העורך דין חשב שהוא חכם יותר מהשוטר ומכיר את החוק טוב יותר ממנו, ולכן הוא ניסה להוכיח את יכולותיו בזמן שהוא משתעשע על חשבונו של השוטר.

השוטר: "תראה לי רישיונות בבקשה.

עורך הדין: "אפשר לדעת למה?"

השוטר: "לא הגעת לעצירה מלאה לפני תמרור עצור."

עורך הדין: "האטתי, ראיתי שאף אחד לא מגיע ולכן המשכתי לנסוע."

השוטר: "אז אתה מודה שלא הגעת לעצירה מלאה. תביא לי רישיונות בבקשה."

עורך הדין: "מה ההבדל בין האטה לעצירה?"

השוטר: "ההבדל הוא שעליך להגיע לעצירה מלאה על פי החוק. תביא לי רישיונות בבקשה!"

עורך הדין: "אם תוכל להראות לי חוק שמראה את ההבדל שבין האטה לעצירה, אני אתן לך את הרישיונות שלי ואקבל את הדו"ח בלי בעיה, אבל אם לא תוכל אבקש ממך לשחרר אותי בחזרה לדרכי."

השוטר חשב על דברי עורך הדין למשך כמה רגעים ולפתע שלף את הנשק שלו והחל לנפץ את פנסי הרכב החלונות של המכונית.

עורך הדין מיד התחיל לצעוק: "אתה נורמאלי? מה אתה עושה? תפסיק להרוס לי את האוטו!"

השוטר: "עכשיו תגיד לי, אתה רוצה שאני אאט או שאעצור?"

 

 

פרק 444 פרשת תרומה "חינוך לנתינה"

שלום שוב

והפעם בפרק gk פרשת תרומה – "חינוך לנתינה" – פרק מורכב, ארוך אבל בעיקר מעניין

·         רעיון חינוכי

·         סיפור על איש צדיק

·         קצת על החסידה

·         רחמנים וגומלי חסדים, מה ההבדל?

·         מתורתו של הרש"ר הירש

·         מתורתו של החפץ חיים

·         מעשה במונבז המלך

·         מחידושיו של דר' יחיאל שרמן

·         שירו של נתן זך

·         שירו של בועז שרעבי

·         5 סרטונים בנושא נדיבות לב

·         קישור לסיפור מעניים בנושא חסד

·         נספח איך מחנכים לנתינה בבית הספר הלכה למעשה

"ויקחו לי תרומה" – חינוך לנתינה

פרשתנו פותחת בציווי שציוה הקב"ה לכל איש ישראל להרים תרומה לצורך הקמת המשכן, "וַיְדַבֵּר ה' אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר. דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְיִקְחוּ לִי תְּרוּמָה מֵאֵת כָּל אִישׁ אֲשֶׁר יִדְּבֶנּוּ לִבּוֹ תִּקְחוּ אֶת תְּרוּמָתִי" (שמות כה, א-ב). ומבאר רש"י: "ויקחו לי תרומה – לי לשמי". ע"פ הכתוב בניית המשכן נעשתה מתרומות בני ישראל. אם נתבונן בלשון הפסוק נראה שהמגמה העיקרית היא תרומה מתוך רצון והבעת נכונות ולא בכפיה. ישנם 2 תכונות עיקריות הטמונות בו: יכולת ורצון. היכולת קיימת אצל אנשים רבים, יש התורמים גם כאשר היכולת נמוכה. אך הרצון תלוי מאוד בטבע האדם, בהתנהגותו.                                                                                  

הנתינה, הנדבה לזולת, הסיוע לאחר, לנצרך, טמונה באופי האדם. אדם צריך לרצות לתת, צריך שיהא בתוכו תכונה חיובית ערכית ורצון כדי שידרבן אותו לתרום. לנתינה  זו אין תמורה זו התנדבות מלאה "איש אשר ידבנו ליבו".

לא מצאנו בשום מקום בתורה,שמצווה אדם להיות למדן ובקי בכל חדרי התורה. שכן תכלית הלימוד אינה להיות למדן,  אלא להיות אדם טוב. לעשות הטוב ולהיטיב עם הזולת". (רבי מנחם מנדל מקוצק)

ארחיב על מהות הנתינה והחסד

מסופר על איש צדיק, שיום אחד שמע מתוך ביתו דפיקה חלשה על הדלת. הצדיק פותח את דלת ביתו ומוצא לפניו אדם עני וחסר בית. "אתה מוכן לתת לי כמה שקלים, כדי שאוכל לקנות לעצמי מעט מזון?", הוא מבקש בקול שקט. כמובן שהצדיק עושה מה שכל אדם צדיק היה עושה: הוא ממהר למצוא את הארנק שלו, מוציא מתוכו כמה שקלים, מניח אותם בכף ידו של העני ושולח אותו לדרכו. האיש העני כבר מגיע כמעט עד לכביש הראשי, כשהוא שומע לפתע מאחוריו מישהו שקורא לו: "חכה רגע, חכה רגע, אדוני!". הוא מסובב את ראשו לאחור ורואה שם את האיש הצדיק מנופף לו בידיו ומגיש לו עוד כמה שקלים מתוך ארנקו. כאשר הצדיק שב בחזרה לביתו, אשתו עומדת בפתח הבית, המומה לגמרי. "אני אסביר לך מה בדיוק קרה כאן…", הוא אומר לה בחיוך, מנחש את פשר התמיהה שלה "כאשר פתחתי לראשונה את הדלת וראיתי מולי את האדם המוזנח והמלוכלך הזה עומד לפני, הרגשתי מאד לא בנוח". מיהרתי להוציא את הכסף מהארנק שלי, רק כדי שאוכל להיפטר מהאיש הזה במהירות. אולם לאחר שיצא מן הבית, הבנתי פתאום, שהכסף שנתתי לו – לא היה מיועד לו, אלא לטובתי האישית בלבד, משום שהוא גרם לי להרגיש כל כך לא בנוח. לכן קראתי לו שוב ומיהרתי לתת לו סכום נוסף של כסף, והפעם – לטובתו בלבד!"                                                                                                                         

המושג 'חסד' פירושו להושיט את עזרתנו לזולת, מתוך אמונה עמוקה באהבת כל אדם באשר הוא, ומתוך נדיבות ואכפתיות כלפי כל הסובבים אותנו. הגמרא אומרת, ששנאת החינם היא שהביאה את החורבן על בית המקדש בירושלים. לכן, מסבירה הגמרא, רק דרך אהבת חינם שבין אדם לחברו קיימת האפשרות, שבית המקדש השלישי ייבנה ושהגאולה השלמה תגיע אלינו במהרה.

כולנו מכירים את החסידה שקרויה כך רק משום שהיא עושה חסד, אז מדוע התורה מכניסה אותה לרשימה של החיות הלא-כשרות?! זה ממש לא הגיוני! בואו ונתעמק עוד יותר בנושא: הגמרא מסבירה, שהציפור הזו עושה חסד, על ידי כך שהיא מעניקה מזון לשאר חברותיה. לכן היא זכתה לכינוי 'חסידה'. כעת אפילו יותר קשה לנו להבין מדוע היא נאסרה באכילה! יש הסבר יפה לעניין זה: נדיבותה של החסידה מוגבלת רק לחברותיה. טוב לב מהסוג הזה, כזה שמיועד רק לקבוצה קטנה של חברים, איננו מה שהתורה רוצה מאתנו. זוהי הסיבה, שבגללה התורה אומרת לנו, שהחסידה אינה כשרה למאכל. זהו איננו סוג ה'חסד' שהיהדות מאמינה בו.

היהודים ידועים בתור רחמנים וגומלי חסדים, אך מה ההבדל בין שתי תכונות אלה? האם אפשר להיות רחמן אך לא גומל חסדים? ומה כוונת הביטוי המפורסם "אהבת חסד"? ניתן לומר שהמילה "רחמים" מתייחסת לאדם הרואה את הזולת בשעת צרתו. הוא רואה מישהו סובל,  ונמצא בייסורים או קשיים – ברור לכולם שהאדם שיש בלבו 'רחמים', יעשה את כל אשר בכוחו לעזור ולהקל על הסבל – זה 'רחמים'.  ואילו "חסד"? מי שהוא בעל חסד מחפש הזדמנות לעזור לאחרים. לא הקושי של מצב הזולת הוא המעורר את לבו, אלא הרצון לתת. הנפש שלו אינה מוצאת את סיפוקה אלא במצב שיש לו למי להעניק, במצב שבו הוא נותן לשני. זהו 'חסד'. לכן יש גם ביטוי שנקרא אהבת חסד ולא אהבת רחמים

עלינו ההורים והמורים לחנך את ילדינו לתרום, לתת, לעזור לחבר, חובתנו להרגיל הילד בקיום מצוה חשובה זו, כדי להפוך אותה לטבע אצלו. הנדבה היא תכונה נהדרת ויעילה ליצירת חברה מצויינת ואיכותית, כך יוצרים חברה נפלאה ואחדות עם.החינוך לנתינה חייב להיות מופנם בכל אדם. עלינו להרגיל עצמנו לתת מתוך רצון ולא מתוך כפיה. פתיחת סגור ליבו של האדם לתרומה יוצרת מידת "לב" נהדרת של הנותן, כאשר מחדירים תכונה זו לשכלו של האדם, הרי הלב נעשה יותר רך ומתמלא ברצון לתת ואז יש שילוב נפלא של אינטלגציה שכלית ורגשית. עיקר הנדבה היא "הלב" שבה. כדי שאדם ירגיש הוא נותן משהו משלו לזולת.

אומרים בעלי המוסר שאברהם אבינו היה עמוד החסד, בניית המשכן כולו מעיד על כל מידות האדם, אלא שהחסד הוא עמוד התווך של כל המידות. על כן בחינוך למידות של הילדים ואף של המבוגרים, עלינו להתמקד בעיקר בחינוך למידת החסד, למצוא כל נתיב וכל רעיון חינוכי ודידקטי כדי שמידת החסד תהא חלק מהותי מאופיו של האדם.

חכמינו שואלים האם הקב"ה היה צריך "שיתנו" נדבה לבניית המשכן וכי לא היה יכול לברוא המשכן מעצמו? אלא שמיד עם יציאתנו ממצרים רצה הקב"ה לחנך אותנו למצוות הנתינה מתוך הלב.

מדגיש הרש"ר הירש על הפרשה "ויקחו לי"  – התרומה לא תנתן להם באורח בלתי אמצעי כי אם כל יחיד ויחיד יתן את תרומתו לציבור לצורך מסירתה לגבוה. מכאן שלא על היחיד אלא על הציבור לבצע את המשימה שציווה השם ולא בשביל התורמים היחידים, אלא בשביל הציבור כולו נקבעה המשימה האלוהית. תרומה  – משורש "רום", להתרומם ולהתנשא מעל. ומכאן: להיות מורם ומובדל למען מטרה  נעלה. ידבנו משורש "נדב" קרוב ל "נטף" לצאת מבפנים טיפין ומכאן נטף שרף הנוטף מהעץ ובדרך ההשאלה להביע מחשבות, הוי אומר לעורר אחרים להרים תרומה. הרי זה ביטוי לנתינה מתוך התנדבות גמורה. תקחו כולל אף את משה – ורק כפרט בתוך כלל הציבור. 

מידת החסד מהווה כאמור את גולת הכותרת בחינוך למידות, מידה שקיומה הלכה למעשה מבטאת את "ואהבת לרעך כמוך".

אם נשים לב התורה כותבת  "ויקחו לי תרומה?" למה לא נאמר ויתנו לי תרומה? האם מה שאנחנו עושים תמיד זה לא "לתת" לשני? התורה מגלה לנו תובנה עמוקה: בכל פעם שבה אנחנו נותנים לזולת, זו באמת "לקיחה" לעצמנו. הנותן מרוויח מהנתינה הרבה יותר מאשר המקבל! זה הגיוני. כשאנחנו קונים משהו בחנות, אנחנו לא רואים את העיסקה כהפסד, אלא מרגישים שהשגנו משהו בעל ערך. הכסף עליו ויתרנו היה קרבן נחוץ כדי לרכוש את הפריט שרצינו. לתת לאנשים, זה בדיוק כמו לקנות משהו לעצמנו. כשאנחנו נותנים, אנחנו 'קונים' את ההזדמנות לעזור לאדם אחר. קובעים מחיר, שהנותן רוצה לשלם בתמורה למשהו בעל ערך. מה שהוא ויתר עליו (כסף, זמן, כוח) לא גרם לו לאותה מידה של הנאה, כמו מה שהוא מקבל (כלומר, הזכות של הנתינה).

למען האמת, הדימוי של הקנייה לא מושלם. כשאנחנו קונים עט, למשל, מחירו שווה בדרך כלל לערכו. אבל כאשר אנחנו קונים למישהו פרחים, עוזרים לעני ברחוב, או תורמים למטרה חשובה, מה שאנחנו מקבלים נמצא הרבה מעבר למחיר. הנותן מרוויח הרבה יותר מהמקבל. זו משמעות הפסוק בפרשה "ויקחו [לעצמם, על ידי זה שיתנו] לי".

מעשה במונבז המלך שבזבז אוצרותיו ואוצרות אבותיו בשנות בצורת, וחברו עליו אחיו ובית אביו (כל משפחתו) ואמרו לו: 'אבותיך גנזו והוסיפו על של אבותיהם, ואתה מבזבזם?!' אמר להם: 'אבותי גנזו למטה [בעולם הזה] ואני גנזתי למעלה…; אבותי גנזו במקום שהיד שולטת בו, ואני גנזתי במקום שאין היד שולטת בו…; אבותי גנזו דבר שאינו נושא פירות, ואני גנזתי דבר שעושה פירות…; אבותי גנזו [אוצרות] ממון, ואני גנזתי אוצרות נפשות…; אבותי גנזו לאחרים, ואני גנזתי לעצמי…; אבותי גנזו לעולם הזה, ואני גנזתי לעולם הבא…!" (בבא בתרא י"א ע' א').

דר' יחיאל שרמן מוסיף לנו עוד תובנה במידת החסד

אדם עוצר את רכבו ליד תחנה שכוחה באיזור שומם, אוסף משם טרמפיסט ומסיע אותו למחוז חפצו… לשמע מעשה יומיומי פשוט וחיובי זה מתרחב לבנו בהערכה כלפי נותן הטרמפ, שכוונתו היא אך להיטיב עם הנוסע ולסייע לו. נתאר לעצמנו, שאדם זה עושה פעולה כזאת בכל יום ואף מספר רב של פעמים ביום מהי מידת הערכתנו אליו! ודאי אנו מחשיבים אותו כאיש חסד, שכן עוסק הוא בחסד ובנתינה במשך שעות בכל יום. ואם מגלים לנו שהוא נהג אוטובוס העושה בדיוק מה שתיארנו זה עתה, האם חשיפתה של עובדה זו משנה את מידת הערכתנו אליו! תלוי… במה זה תלוי?                        

אין מעניקים הערכה מיוחדת למי שמטרתו היחידה במעשה היא קבלת שכר, אך כוונה טובה בשעת מעשה יכולה להפוך גם מעשה של פרנסה גרידא, לאלפי אלפים של מעשים טובים, למרות המשכורת בסוף החודש. אם הנהג שבדוגמא (או רופא, או מורה בדוגמא אחרת), מחשיב ברצינות את עיסוקו כמעשה אמיתי של סיוע והטבה ללקוחותיו הרבים, ולא רק כמחשבה חולפת בלבד, אלא כתודעה קבועה המלווה אותו במשך זמן עבודתו ואף לאחריה אזי מתלוות לעבודה תחושות של הנאה וסיפוק, ואולי נוכל גם לומר עליו שניתן להעמידו בשורה אחת עם כל גדולי עושי החסד למיניהם.

עולה מכך, שכל מעשה ממעשיו של האדם וכל מחשבה ממחשבותיו יכולים להיות מוטבעים בחותם של מידת החסד, כדברי "החפץ חיים": "מידת החסד פרושה על כל ענייני הטובה שבעולם וכל איש ואיש יוכל לקיים מידת החסד בענייניו, ולפעמים גם בדברים נקלים וקלים עד שכמעט זה נהנה וזה אינו חסר, ובני אדם מזלזלים בהם בעוונותינו הרבים, והסיבה לכך, שהיצר אינו מניח לאדם להתבונן בגודל מידת החסד ורוב טובה". ("אהבת חסד" לחפץ חיים)

הווי אומר, שהנתינה יכולה להיות לא רק מעשה נקודתי, אלא אופן חשיבה ודרך חיים.

לסיום לא נותר לי אלא לסיים בשירו המרגש של נתן זך כולנו זקוקים לחסד (ביצוע של נורית גלרון בקישור המצורף בהמשך)

כולנו זקוקים לחסד,

כולנו זקוקים למגע.

לרכוש חום לא בכסף,

לרכוש מתוך מגע.

לתת בלי לרצות לקחת

ולא מתוך הרגל.

 

כמו שמש שזורחת,

כמו צל אשר נופל.

בואי ואראה לך מקום

שבו עוד אפשר לנשום.

 

כולנו רוצים לתת.

רק מעטים יודעים איך.

צריך ללמוד כעת

שהאושר לא מחייך,

שמה שניתן אי פעם

לא יילקח לעולם.

 

שיש לכל זה טעם,

גם כשהטעם תם

בואי ואראה לך מקום

שבו עוד אפשר לראות.

 

כולנו רוצים לאהוב.

כולנו רוצם לשמוח.

כדי שיהיה לנו טוב,

כדי שיהיה לנו כוח.

 

כמו שמש שזורחת,

כמו צל אשר נופל.

בואי ואראה לך מקום

שבו עוד מאיר אור יום.

והפעם בפינת המולטימדיה… 

סיפור מעניין על חסד –     http://www.aish.co.il/sp/pg/97415099.html  

הרב גרוסמן בראיון עם יאיר לפיד – 

עזרה ללא גבולות – 

מצאתי רק ביצוע נשי של נורית גלרון)  – השיר "כולנו זקוקים לחסד" – נתן זך – 

כפיצוי לציבור הגברים, מצאתי את השיר "לתת" של  בועז שרעבי –  

סיפור ר' אריה לוין – 

לחובבי הנוסטלגיה – רחוב סומסום "תיקון עולם" – 

פרסומת להתנדבות – 

ולסיום במקום בדיחה הומור שחור "הצלת חיים – תלוי כמה אתה נותן" – 

ואולי בעצם נסיים בבדיחה לחורף

נמר, אריה וצב יושבים באמצע הג'ונגל בחורף ושותים מרק. לפתע מתחיל לרדת גשם.
 
הנמר אומר לצב: "לך ותביא לנו מטריות"
 
"אין בעיה", עונה הצב, "אבל אני אעשה זאת בתנאי שלא תאכלו את המרק שלי".
 
הצב הולך לדרכו ולא חוזר ארבעה ימים. כשהשמש שוקעת ביום הרביעי, הנמר והאריה מתייאשים ואומרים: "יאללה, בוא נאכל את המרק שלו".
 
פתאום יוצא הצב מאחורי העץ ואומר "שמעתי אתכם נבלות, עכשיו אני לא הולך!".
 
ואולי עוד אחת טובה…
באחת העיירות מגיע הכומר לרב  ואומר לו – בתקופה האחרונה יש לנו המון גנבות אבל שמתי לב שהגנבות הם רק אצלנו ולא אצלכם היהודים. אומר לו הרב "זה ברור" לנו יש מזוזה בכניסה לבית והיא שומרת עלינו…
אומר לו הכומר אתה מוכן למכור לי? אומר לו הרב אין בעיה ונותן לכומר מזוזה בעד 200 דולר. לאחר חודש חוזר הרב לרב ואומר לו "קח את המזוזה אני לא רוצה אותה יותר". מה קרה שואל הרב. "מאז שיש לי מזוזה כל חמש דקות יש שונרר שדופק לי בדלת ומבקש צדדה. אני כבר מעדיף שיגנבו, זה פחות כסף…

 

נספח מדבריו הנפלאים של דר' שרמן

איך מחנכים לנתינה? הלכה למעשה

אכן, מידת החסד היא סימן היכר לעם ישראל שהם "רחמנים, בישנים וגומלי חסדים" (יבמות עט), אך כבר התחלנו להבין שאין היא באה מעצמה על האדם להשקיע עמל רב כדי לקנותה.

כמחנכים מוטלת עלינו המשימה לטפח בתלמידינו את האהבה ואת הרצון להיטיב עם כל אדם מישראל ולכוונם משחר ילדותם לעניין החסד כלפי כל מי שנברא בצלם אלוקים.

כיצד?

"החפץ חיים" מדריך אותנו לגבי הדרכים לעשות זאת:

"ועל כן העצה היעוצה לזה:

א.      שיתבונן תמיד בכתובים ובמאמרי חז"ל המספרים לנו בגודל שבח המידה הקדושה הזו ויתברר ויתאמת אצלו שזהו רצונו של השי"ת.

ב.      ושנרגיל עצמנו להתנהג בחסד וברחמים עם זולתנו".

                                                                                             ("אהבת חסד")

נסכם בלשוננו את שתי הדרכים לרכישת מידת החסד על פי ה"חפץ חיים":

1. על ידי לימוד התורה שבכתב ותורה שבעל-פה ("בכתובים ומאמרי חז"ל") על חלקיהן "התחוקתיים" ועל חלקיהן "הסיפוריים" תוך התמקדות במידת החסד המופיעה בהם, בבחינת "מעשה אבות סימן לבנים".

2. על ידי ההרגל והחינוך למעשים. בזאת יש להתחיל כבר בגיל הרך. כבר אז יש לטעת בילדים את התחושה כי הם פועלים ונוהגים על פי תרבות ישראל, הרוצה שנהיה אנשי צדק ואנשי חסד. ההזדהות עם אבות האומה וגדולי ישראל שבכל דור והרצון לחקות את מעשיהם ישרישו בילד הרך את הכמיהה לעשיית הטוב.

דרכים לחינוך לנתינה – לקט הצעות מעשיות

א. לימוד הלכתי עיוני בדרך פעלתנית חוויתית

במסגרת שיעורי המקרא, המשנה, התלמוד וההלכה ישנן הזדמנויות רבות ללמידה פעלתנית ולשינון.

בדרך משחק (משחקי מסלול, "רביעיות" בין אדם לחברו, מונופול מצוות בין אדם לחברו, כרטיסי "טלהלכה" וכד').

"מבצע ושיננתם" – צבירת נקודות אישיות עבור שינון בעל-פה, מתוך מאגר נתון, של משניות/פסוקים/הלכות בענייני נתינה וחסד ומצוות שבין אדם לחברו.

עבודת חקר – על נושאים תורניים שבין אדם לחברו, כגון "המצווה שלי". במסגרת העבודה יחקור התלמיד את מהות המצווה, טעמיה והלכותיה ויבהיר מדוע "התחבר" למצווה זו וכיצד הוא מקיימה.

ב. הסיפור כמקור מחנך

הסיפור מעמיק את הרגש ומפתח אותו. הוא מפעיל את דמיונו של הילד ומאפשר לו להזדהות עם גיבוריו המקיימים בגופם את מצוות ה' והעושים בחיי יום-יום חסדים ומעשים טובים. ספרות עשירה עומדת לרשותנו בנושא הן בתחום אגדות חז"ל המשלימות את המסופר במקורותינו על אבות האומה ועל חכמי ישראל, הן בתחום סיפורי חסידים וסיפורי תולדותיהם של גדולי ישראל ודמויות מופת שונות, בני כל הדורות, שנתייחדו במעשי החסד שעשו.

בדורנו נמצא, למשל, את הרב קוק, הרב אריה לוין ולצידם את אלי כהן הי"ד – "האיש שלנו בדמשק" או את החובש, טוראי שלמה אפשטיין הי"ד, שקיבל צל"ש לאחר נפלו במסירות נפש למען חברו (בהשראתו – השיר "בלדה לחובש") ועוד.

 

בספר, המוכר כל כך, אודות הצדיק הירושלמי, ר' אריה לוין, "איש צדיק היה" מסופר אודותיו: "כל מרצו ועיתותיו קודש היו להיטיב עם הבריות, לעזור לנצרכים, לתמוך בחלשים ונדכאים, לעודד ולאמץ ידיים רפות ולכרות אוזן לכל מר נפש. הוא הוכיח שכשם שיש גאונים בלמדנות כן אפשר להיות גאון במידות. ר' אריה היה גאון כזה. בו נתמזגו מיזוג נפלא תמימות ופיקחות בלתי רגילה". (שמחה רז)

מילים שכאלה יכולות וצריכות להיות נר לרגלי תלמידינו ודמות שכזו – מודל לחיקוי.

ג. תולדות ישראל כמקור מחנך

אין לך תקופה בתולדות ישראל שלא ניתן להאיר באמצעותה את ההיבט של חסד בחיי עם-ישראל באותה תקופה. אותם מעשים גדולים וקטנים שפעלו בני עמנו למען גמילות חסדים, לעיתים אף מתוך מסירות נפש – עוברים כחוט השני בקורות עמנו.

בולטות במיוחד, בכל הגלויות, הקמת מוסדות חסד קהילתיים כמו "קופת הגמ"ח", "התמחוי", "חברת ביקור חולים", "חברת הכנסת אורחים", "חברא קדישא", "הכנסת כלה", "פדיון שבויים" וכד'.

בדרך זו ניתן להראות כי מידת החסד היא ממהותו של עם-ישראל, יסוד בקיום האומה. ואולי גם להדגיש שזהו "המתכון הרוחני" על פיו מתקיימת אומה נצחית זו באורח פלא.

ד. פעילות של נתינה במסגרת הכיתה

חינוך לנתינה במסגרת הכיתה מתחיל מהדברים הפשוטים הלקוחים מההווי היומיומי של הלומדים בה. בין התלמידים ישנה שונות בנטיות ובכשרונות. כל אחד מהם בולט בקווים הייחודיים לו. למצב אי שוויוני זה יכולות להיות השלכות מזיקות על חיי החברה של הכיתה ועל הפרטים שבה, אך מנגד, באווירה של נתינה שונות זו יכולה להיות לברכה. גישתנו החינוכית היא להדגיש את נקודת החוזק שיש בכל תלמיד ולעודדו לפתחה כדי לשכלל את יכולותיו בתחום זה. זאת, מתוך הדגשה שבכל אחד ישנו הפוטנציאל לתרום משלו – לזולתו.

יש לעודד את התלמידים לפעול בכיוון זה ואף להגדיר עמם משימות חברתיות, מעשי שליחות כיתתיים ספציפיים, במסגרתם יוכלו להביא את יכולתם ורצונם לכלל מעשה ולהעניק לחלש מהם את מה שיש בכוחם, כגון:

·                קיום חברותות בלימודי הקודש, במטרה להפרות זה את זה,

·                המחונן בחשבון יתכונן למבחן יחד עם חברו המתקשה בתחום זה,

·                והאלוף הכיתתי "בהפצצת שערים" יאמן בכדורגל את חברו המסורבל בעל "שתי הרגליים השמאליות".

כאשר הילד נותן משלו לאחרים הוא מרגיש שייכות לזולת ולקבוצה. יש בכך חשיבות רבה הן להתפתחותו הרגשית-חברתית של התלמיד ולמידותיו האישיות, והן ליכולת לתפוס עצמו כחלק ממערך חברתי מאוחד במישור הקהילתי-הכללי ישראלי. תהיה בכך תרומה לכל תלמיד בכיתה, בהיותו מסוגל לתפוס עצמו כתורם וכנתרם בעת ובעונה אחת. אם בעל הכשרון ישמור את כשרונו ואת ההנאה שניתן להפיק ממנו אך ורק לעצמו, הרי זה כאנשי סדום שנהגו בדרך של "שלי – שלי, שלך – שלך", איש איש לעצמו ואין חלקנו עמהם. לכשיתבגר אותו תלמיד ימשיך, כבוגר, באותה דרך של השתלבות פעילה בחברה ובנתינה לכלל. "ילד" זה יחפש וימצא אפיקים כיצד לתרום לקהילה מן הכשרונות בהם ניחן ומן הכישורים שרכש במהלך השנים.

ה. פיתוח עירנות אישית וכיתתית למעשי חסד

במסגרת הכיתה תוקדש באופן שיטתי ומושכל.תשומת לב לפעילויות ולמעשים של חסד המתפרסמים בעיתונות ובקהילה, משהו מעין "פינת החדשות הטובות". הפיכת אנשי החסד הללו ל"גיבורים" תשאיר את רישומה על התלמידים.

באותו אופן, התנהגות טובה של תלמיד כלפי הזולת, אשר נצפתה ע"י המורה או ע"י חבריו האחרים, תועלה אף היא על נס. תלמיד כזה ניתן להכתיר כגיבור הכיתתי היומי/השבועי, ("כוכב השבוע" "צל"ש יומי"), ואולי גם להעניק לו תג שיתנוסס על דש בגדו, או לציין זאת בתעודתו וכו'.

במקביל, אפשר לנהל "בנק מצוות", במסגרתו צובר התלמיד בכרטיס ה"בנק" שלו, כוכביות ומדבקות על מעשי חסד שעשה, באקלים הכיתה, חשוב לטפח אווירה של אכפתיות, כך שכל תלמיד יחוש שהוא חלק מהכלל, שלמורה ושלחבריו "איכפת" ממנו וממצוקתו; יש לעודד נקיטת יוזמות ברוח של "רדיפת שלום והשכנת שלום" בין התלמידים. מנהג זה – לספר, לפרסם ולעורר הדים בעקבות כל מעשה יפה המובא לידיעתנו, עתיד להפוך להרגל חיובי.

ו. פיתוח רגישות להכנסת אורחים

את הערך של הכנסת אורחים בעין יפה ותוך קירוב לבבות (הן כלפי הזר, הן כלפי מכר) אפשר ליישם ביוזמות הן בתחומי הכיתה והן במסגרת מוסדית-כללית, כגון:

אירוח כיתה משכבה אחרת – לקיום פעילות משותפת.

כיתה א' מתארחת בגן, או לחלופין בכיתה ו', ולהפך, לפעילות משותפת במועדים קבועים כגון בראש חודש וכד'.

אירוח תלמידים מבי"ס מרוחק – ניתן להזמין בתי ספר מעיירות פיתוח ומאיזורי מצוקה במטרה לקרב רחוקים ו/או בתי ספר במרכז הארץ יכולים להזמין לאירוח כיתות ומוסדות הנתונים כיום בקו האש, שבעקבות אירועי התקופה עברו שעות קשות כגון: בתי ספר בגילה, בשומרון, בחבל עזה או בבנימין.

תלמידים הגרים בעיר יארחו תלמידים החיים באיזורים כפריים (קיבוצים או מושבים) ולהיפך – להיכרות הדדית. ביקורים וקשר מתמשך ביוזמת בתי הספר, ניתן לקיים בימי חול, בשבתות או בחופשות.

בכל המקרים, ישמעו אלה על הווי החיים והחוויות של אלה, ילמדו להכיר ולהוקיר את השונה ואת המשותף ביניהם ומעל לכל ילמדו לקיים את מצוות הכנסת אורחים בגופם ובממונם.

ז. ביקור חולים – מצווה שכולה חסד

כאשר תלמיד נעדר מן הלימודים ייתכן ובאופן ספונטאני תלמידים ממעגל החברים הקבוע שלו, יוצרים עמו קשר טלפוני ו/או באים "לתת לו שיעורי בית" ולבקר. אבל מוכרת, לצערנו, גם תופעה של תלמידים שחבריהם ממעטים לבקרם, אם בכלל, בין אם מסיבות של מבנה חברתי רעוע, בין אם מסיבות של ריחוק גיאוגרפי. למקרים כאלה – ובפרט כשמתרחשת היעדרות ממושכת, שגם בין חברים "טובים" גוררת התרופפות של רגש המחוייבות ו"עייפות החומר" – טוב שקיימת "ועדת ביקור חולים/גמילות חסדים" (או כל מסגרת ממוסדת אחרת שעונה על צורך חשוב זה). המבוגרים (הורי הילד החולה/ המורה) יכוונו את הוועדה לפעילות פרודוקטיבית, שתענה על צרכי החולה ביחס למה שחסר לו, לפיזור הגיוני של המבקרים על פני השבוע ועוד.

דבר זה רלוונטי במיוחד בחולה המאושפז בבי"ח. המבקרים, או לחילופין "אנשי הקשר הטלפוני", ידווחו לכיתה בכל יום על שלום החולים ויעדכנו את חבריהם לגבי פעולות-המשך שניתן לעשות למען החולה, זוהי הזדמנות מתאימה לחזור ולשנן בדרך רלוונטית ואקטואלית את הלכות ביקור-חולים, להביא את הילדים באמצעות שיחה להבנה בדבר חשיבות המצווה, ערכה ומידת החסד שבה, ולעצם הזכות לפעול בדרך אנושית-יהודית, שבכוחה להסב שמחה גדולה גם לחולה וגם למבקר.

 

מובן מאליו שעל המורה עצמו ליטול חלק בפעילות זו של ביקור חולים ולהיות לא רק "נאה דורש" אלא גם "נאה מקיים". תלמידי הכיתות הגבוהות יכולים ליזום פעילות של ביקור במחלקת ילדים בביה"ח, בבית אבות, או אצל אנשים בודדים הזקוקים לעזרה ולעידוד (ליווי לבית הכנסת… עזרה בקניות תיקונים בדירה ועוד). את הכתובות ניתן לקבל אצל אירגוני חסד מקומיים, שעוסקים בכך.

ההיצע רב, ולא נפרט כאן את מגוון פעילויות החסד האפשריות במסגרת שנת המחוייבות האישית לקהילה, לתלמידי בתי הספר העל יסודיים.

ח. מבצע "מלביש ערומים"

מבצעים בית-ספריים לשם איסוף בגדים וחפצים שימושיים לקראת החורף (ולא רק) יכולים להיערך ברוח ספורטיבית של תחרות בין כיתתית נושאת פרסים למרבים בתרומות.

צרכי עם ישראל מרובים ואפשר להירתם לנתינה למגוון מטרות. למבצעי חסד כאלה ואחרים חשוב לתת ביטוי רפלקטיבי בכתב מפי התלמידים מעל דפי עיתון ביה"ס. כמו: מה "נתן" לי המבצע? האם אמשיך בכך? כיצד? מה אחדש?

ט. ושמחת – ושימחת

לדעת לשמוח ועוד יותר לשמח אינם מן הדברים הקלים. בעיקר מכוונים הדברים למסיבות ימי הולדת, בר/בת מצווה לסוגיהן. ההתמקדות בהיבטים החיצוניים והחומריים של ארגון האירוע לעיתים מסיטה את תשומת הלב מן העיקר אל הטפל. כך שלבסוף, אין השמחה שורה במעונו של חתן השמחה והוא חש מפח נפש. מה גם, שמוכרת לנו התחרות הסמויה הקיימת לעיתים ברקע, על דרגת הפאר ועל גודל האטרקציה שבאירוע.

בהנחיית המחנך יכולה הכיתה "לקחת על עצמה" ארגון שמחה אצל חבר כפרוייקט של מצוות גמילות חסד ואז לתת לחבר את ההרגשה שכולנו שמחים בו ואיתו. בין אם זה בהכנות שונות לאירוע כשלט ברכה, או "מופע" (ידידותי ולא ציני-קטלני!) בין אם בתחושת השותפות בשמחת הזולת, שבאה לידי ביטוי בשירה "מכל הלב" ובריקודים ספונטאניים.

רעיון הנתינה, המתבטאת ב"ושמחת – ושימחת", ניתן ליישום במסגרות קהילתיות מגוונות כגון: יציאה לבתי אבות, בתי חולים, מוסדות למוגבלים, מרכזי קליטה, שכונות מצוקה ובכל מקום שם ניתן "להכניס רוח של שמחה" לקראת שבת, לקראת חג ומועד או ב"סתם יום של חול".

 

פרק 443 – פרשת משפטים "נעשה ונשמע"

והפעם פרק מורכב ארוך ומעניין, 

פרשת משפטים תוכן פרק 

·         רעיון חינוכי על "נעשה ונשמע"

·         לימוד חשוב מילדה בת שלוש

·         מתורתו של ר' נחמן

·         מתורתו של הרבי מלובביץ

·         תורת האימון של אלון גל "נעשה ונשמע"

·         סרטונים בנושא הורות וגבולות

·         עוד שני סרטונים חזקים ומרגשים לשימוש נוסף

·         בדיחה שאני משתמש בהרצאותיי בנושא ניהול קונפליקט

 

"נעשה ונשמע" – למה לעשות בלי להבין?


איך אפשר לציית למשהו שלא מבינים? תלוי כמה אמון צבר זה שאומר אותו.

 

וַיִּקַּח סֵפֶר הַבְּרִית וַיִּקְרָא בְּאָזְנֵי הָעָם וַיֹּאמְרוּ כֹּל אֲשֶׁר-דִּבֶּר יְהוָה נַעֲשֶׂה וְנִשְׁמָע.

"אמר רבי אלעזר בשעה שהקדימו ישראל נעשה לנשמע יצתה בת קול ואמרה להן מי גילה לבני רז זה שמלאכי השרת משתמשין בו דכתיב (תהלים קג) ברכו ה' מלאכיו גבורי כח עושי דברו לשמוע בקול דברו, קודם 'עושי' ואחר כך 'לשמוע'", הרי לנו שישנו סוד בכך שמקדימים נעשה לנשמע, שהיה ידוע בתחילה רק למלאכי השרת, וכעת גילה זאת עם ישראל, ואם נרצה, נוכל לומר בבירור שאין זה סתם סוד, אלא שיש בו משהו יסודי בעצם קבלת התורה, ומה באמת טמון בכך?

…כל עם ישראל עומד מול הר סיני, רואה את הענן ואת הקולות והברקים, שומע את עשרת הדברות ומקבל את התורה. כל עם ישראל קורא 'נעשה ונשמע', כלומר – אנחנו מוכנים לעשות כל מה שיגידו לנו, בלי לבקש הסבר, בלי לערער.מה ההגיון במעשה הזה?

אחרי הכול, עם ישראל יצא ממצרים חמישים יום לפני מתן תורה. חמישים יום הם פחות מחודשיים. כשעם ישראל יצא ממצרים, הוא היה שקוע בתוך 'מ"ט שערי טומאה'. הם כלל לא ידעו מהי אמונה, ואורח חייהם היה דומה מאוד לזה של המצרים.

האם זה לא מוזר לכם, כמו שלי זה נראה מוזר, שההכרזה בהר סיני 'נעשה ונשמע' חמישים יום בלבד אחרי יציאת מצרים, היא קצת מוגזמת, קצת פזיזה, והרבה לא מובנת? איך יכלו אותם אנשים לקבל על עצמם לבצע את התורה והמצוות, חמישים ימים אחרי שהיו שקועים בתוך מצב של חטא? הרי לא ייתכן שבתוך חמישים יום הם התרוממו לגבהים של צידקות, עד כדי כך שכל התורה תהיה מובנת להם אפילו בלי לבקש הסבר!

איך הם יכלו לסמוך על האלוקים שרק לא מזמן התחילו ממש להכיר אותו?

איך הם יכלו להכריז תחילה 'נעשה' את התורה? איך הם יכלו לסמוך על האלוקים שרק לא מזמן התחילו ממש להכיר אותו? עול התורה אינו משהו קל, ואינו משהו שאפשר להסיר כמו שכמיה כשלא נוח. עול התורה הוא נצחי, והם קיבלו אותו לא רק עליהם, אלא על כל הדורות הבאים אחריהם, בלי לדרוש הסבר, בלי למצמץ, בלי להסס.

האמנם, הם לא היו נמהרים מידי, תמימים מידי או אולי צייתנים מידי?…

לפני שנענה על התמיהה כדאי לעבור לעולם החינוך, לעיתים די קרובות אנו נתקלים בילדים שמקבלים חינוך טוב, ובכל זאת הילד עושה מעשים שלא יעשו. ונשאלת השאלה כיצד דבר כזה יכול לקרות, שילד יבוא ממשפחה טובה ויקבל חינוך טוב ובכל זאת יתנהג בצורה כזאת ? התשובה הנפוצה היא, שדבר זה קורה בגלל השפעת הסביבה. דהיינו שאכן הילד קיבל חינוך טוב, אך הסביבה דהיינו חבריו וכולי השפיעו עליו לרעה. אך התשובה הזו לא ממש טובה. כי זה אומנם נכון שהסביבה היא זו שהיוותה את הטריגר להתנהגות הילד. אך עדיין, אם החינוך עצמו שהילד קיבל היה טוב, אז החינוך והלימוד עצמם שהילד קיבל היו אמורים להשפיע על הילד בצורה חזקה, כך שהוא לא יושפע גם מהסביבה. כי הרי כאשר מחנכים מישהו צריך בעצם לחנך אותו בין השאר לאיך לא להיות מושפע מהסביבה. וכל הורה ומחנך, הרי מחנך את ילדו שלא יהיה מושפע מהסביבה. אז כיצד זה שבעצם הילד קיבל חינוך טוב, שבין השאר כולל את החלק של איך לא להיות מושפע מהסביבה ובכל זאת הוא כן מושפע מהסביבה ? (מקווה שלא סיבכתי אתכם) והתשובה על כך היא, כי אומנם הילד קיבל חינוך טוב, אך רמת ואיכות החינוך שהוא קיבל לא הייתה מספיק טובה (לפי מבחן התוצאה). הילד אומנם קיבל חינוך, אך החינוך הזה היה כגוף ללא נשמה. ולכן בעת מבחן, החינוך הטוב שהילד קיבל לא עזר לו לעמוד במבחן של החיים. ולמה הכוונה חינוך ללא נשמה ? הכוונה היא כי הילד אכן חונך ולמד מה לעשות ומה לא לעשות, אך הילד לא למד ולא הסבירו לו מספיק טוב למה להתנהג בצורה הספציפית הזאת, כפי שמסבירים לאדם בוגר. לילד בד"כ מסבירים מה, אבל לא מסבירים למה. וגם אם מסבירים למה, אז מראש יוצאים מנקודת הנחה שהוא לא יבין למה, או לא ממש צריך להבין למה, אלא רק מספיק שיגידו לו מה לעשות, ואז גם ההסבר של הלמה לעשות כך או אחרת, גם ההסבר הזה לוקה בחסר. הילד אומנם למד מה נכון לעשות, אך הוא לא למד ולא הסבירו לו מספיק טוב מה הם הדברים שעומדים מאחורי תפיסת החיים הנכונה. מעולם לא הסבירו לילד את ההיגיון הפנימי שעומד מאחורי הכללים שנאמר לו לנהוג לפיהם. חינוך ילדים טוב ואיכותי אמור לכלול בתהליך הלמידה של הילד גם חינוך לדפוסי חשיבה נכונים ובריאים. הילד אמור ללמוד על החיים מפרספקטיבה של מבוגר. ילד אמור ללמוד לא רק מה נכון לעשות אלא גם למה זה אכן נכון לעשות, מפרספקטיבה של מבוגר עד כמה שאפשר. כאשר ילד מקבל חינוך עמוק יותר, משהו שנהפך למהות שלו כאדם, הסיכוי שהוא יתדרדר נהיה קטן מאוד. ברגע שילד מקבל חינוך פנימי יותר, חינוך שמלמד אותו כיצד להכיר את עצמו טוב יותר, כיצד לחשוב בצורה נכונה ולא רק מה לחשוב, כיצד להרגיש ביחס לעצמו ולא רק מה להרגיש, כיצד להתמודד ברמה הפנימית ולא רק מה לעשות בפועל, חינוך כזה, הופך למהות של הילד כאדם. וחינוך כזה כמובן יכול באמת לשמור עליו מפגעי החברה, הרבה יותר מאשר אם רק אומרים לו מה לעשות. כאשר הילד לומד רק מה לעשות ולא מלמדים אותו את הפנימיות של מה שהוא עושה,

שואלת  נעמי לוינשטין על בני ישראל איך הם אמרו לקב"ה נעשה ונשמע והתחייבו בצורה מוחלטת כלפיו? היא ממשיכה ואומרת "השאלה הזו מנקרת בי גם כאשר אני מתלבטת לגבי עשייה או אי-עשייה של משהו הקשור בדת, שאינני מבינה לגמרי את משמעותו, או שקשה לי מאוד לקיים אותו. למשל, קשה לי להימנע מכל מיני פעולות האסורות בשבת, כמו הדלקת אש למשל, פעולות שאולי פעם היה קשה לבצע אותן אבל היום הן קלות מאוד לביצוע ועם כל זה עדיין אסורות. לעיתים, ההימנעות מפעולה זו או אחרת גורעת מעונג-השבת שלי.

ואז אני שואלת את עצמי: מה פתאום? מה פשר ה'נעשה ונשמע' הזה? מדוע אני מקבלת את המצוות, כולן, כאילו ברור לי שאני חייבת? האם זו אינה צייתנות עיוורת? האם, כשאני רוצה להרגיש קרובה לדת, אני צריכה לעשות לשם כך כל מיני דברים שאינם ברורים לי, ושאינני מרגישה שהם מבטאים את דווקא את הקשר האישי שלי לדת, כמו ללכת בזמנים קבועים לבית הכנסת או לצום כשכולם צמים?

עניין של אמון

את התשובה קיבלתי דווקא… מילדתי הקטנה בת השלוש.

בתי בת השלוש, כמו הרבה מאוד בנות גילה, היא גם ילדה וגם בת שלוש – כלומר, גם מתחילה לפתח את החוש האסטטי וגם את המרדנות, בו זמנית. התוצאה היא מריבות בוקר קבועות בסגנון: 'אני לא רוצה את החצאית האדומה, אמא!', או 'היום אני לובשת את השמלה הורודה עם המגפיים הכחולים'…לא עוזרות הטענות שלי על חוסר-ההתאמה למזג האויר, על כך שמכנס צמר אינו מתאים ליום קיץ, ועל כך שהשמלה הורודה אינה מתאימה למגף הכחול.                                                             

 "אמא אוהבת אותך, חמודה', אני אומרת לה בכל בוקר מחדש, 'ואמא מתאימה לך את הבגד הכי מתאים והכי יפה'. אבל היא לא משתכנעת. וכך יוצאת הילדה העקשנית לגן בבוקר כשהיא לבושה כמו שאני רציתי, עם מצב-רוח כמו שבהחלט לא רציתי, אחרי שאמא 'הרעה' הודיעה לה שהיא לובשת בדיוק את מה שאמא החליטה.

 עד שבוקר אחד החלטתי לעשות לזה סוף, ולהניח לילדה ללמוד בעצמה את מה שאני מנסה ללמד אותה כל הזמן. אותו בוקר היה קייצי וחמים, ובת השלוש דרשה בתוקף ללבוש את שמלת הצמר הורודה.

'בסדר', אמרתי באומץ, ובגבורה הולכת וגדלה ראיתי אותה יוצאת לגן מאושרת. לא רציתי לדמיין מה יקרה בעוד שעה או שעתיים, כשהיא תצא לשחק בחצר הגן, בשמש, בשמלת הצמר.

למחרת, כאילו לא היה עליה ללמוד לקח, ביקשה הילדה שלי ללכת לגן בנעלי בית.

אבל לא הייתי צריכה לדמיין. בשעה עשר וחצי חזרה הילדה שלי הביתה, מיוזעת, כשהעוזרת מלווה אותה והיא בוכה. 'חם לי אמא', היא אמרה וביקשה להתפשט.

למחרת, כאילו לא היה עליה ללמוד לקח, ביקשה הילדה שלי ללכת לגן בנעלי בית. הסכמתי. בצהרים היא חזרה עצבנית, כי נעלי הבית נפלו מרגליה ללא הרף ומנעו ממנה להשתתף במשחקי החצר.

וגם ביום השלישי, כשחשבתי שהיא לא צריכה יותר הוכחות לכך שאמא יודעת מה היא אומרת, היא ביקשה ללבוש את הסוודר החורפי החם. גם הפעם שתקתי, בגבורה רבה, מחכה שאי-הנוחות תעשה את מה שלא עושה השכל.

ולמחרת – טוב, אולי זה נראה כמו נס – הילדה שלי כבר לא ביקשה שום דבר. היא לא הסבירה לי מדוע, אבל כשאמרתי שהיום היא תלבש את המכנס הורוד, היא לא אמרה 'לא', אפילו לא משכה כתף. היא פשוט נעמדה על הכסא והמתינה.

ומאותו יום והלאה פסקה התופעה. הילדה שלי למדה לסמוך עלי, אחרי שראתה איך אני יכולה להתאים ב"גאונות בלתי-נתפסת" מבחינתה, את הבגד המתאים לכל מזג אויר. היא פשוט הבינה, שאני אתן לה את הבגד הכי טוב לאותו בוקר, וסוף סוף נתנה בי אמון והבינה שאני באמת רוצה את טובתה. כעת היא יודעת, שגם אם היא לא מבינה למה החלטתי על השמלה הזאת ולא על שמלה אחרת – כדאי לה להאמין בי.

עניין של אמונה

ופתאום, קיבלה גם השאלה שלי תשובה יפה כל כך.

לא תמיד אני מבינה למה עלי לעשות כך ולא אחרת. לא תמיד אני מבינה למה, כדי להתחבר טוב יותר לדת, עלי לעשות דברים מסוימים ולא אחרים, או דברים שאינני מבינה את עומק משמעותם. לא תמיד אני מבינה, אבל אני כן עושה. ולמה?

כי היו לי מספיק הזדמנויות בחיים להיווכח, שאלוקים יודע מה הוא עושה.

כי היו לי מספיק הזדמנויות בחיים להיווכח, שאלוקים יודע מה הוא עושה. אלוקים הביא אותי לעולם, והוא זה שעוזר לי לחיות מיום ליום. הוא הביא לי את בעלי וילדי, את כל הטוב והאושר שיש בחיי. אם יש מישהו שאפשר לסמוך עליו, לתת בו אמון, זה עליו.

אני זוכרת, כשעמדתי ללדת את ילדתי הראשונה, רציתי מאוד לקבל תפקיד בכיר במשרד שעבדתי בו, אבל הבוס סרב. אישה בהריון, שעוד מעט תלד ותעלם מהנוף, לא מתאימה להתחיל עכשיו תפקיד של ניהול מחלקה. אני כעסתי, לא הבנתי, רציתי אפילו לפטר את הבוס חסר-הלב שלי. אבל כמה חודשים אחרי שחזרתי מחופשת הלידה, נסגרה המחלקה כולה. למזלי הטוב, לא ניהלתי אותה אז, ולא הסתבכתי בחקירה הפנימית שנפתחה. יכולתי לעבור בצורה נקייה למחלקה אחרת.

מישהו מנהל את העניינים יותר טוב ממני, הרגשתי אז. אותה הרגשה פיעמה בי כשרצינו לעבור לדירה אחרת, אבל העניינים לא הסתדרו בשום פנים. לא הצלחנו למכור את הבית, ולא מצאנו בית אחר מתאים. רק לאחר שנה של הסתבכויות התברר לנו שכדאי היה להישאר, כדי שילדתנו הקטנה תקבל את המטפלת הטובה ביותר בעולם. שוב הרגשתי אז, שאלוקים מנהל את חיי טוב יותר ממה שאצליח אני לנהל אי-פעם. הרגשתי, שאני יכולה להפקיד את גורלי בידיו בלב שקט, ולתת בו אמון מלא.

במשך הזמן השתכנעתי, אחרי מקרים נוספים, קטנים וגדולים, שבהם 'העמדתי במבחן' את רצונו הטוב של אלוקים כלפיי – שגם מה שנראה לי לפעמים גרוע, או לא נעים, יכול להיות טוב מאוד בשורה האחרונה של תכניתו של אלוקים.

לא הייתי מצייתת לאף אחד בעולם, אם הוא לא רכש את אמוני קודם לכן. כשם שילדתי לא צייתה לי, עד שלא תפסה שאני באמת יודעת לבחור לה בגדים, ושכדאי לה ללבוש את הבגד שהכנתי לה, גם אם בבוקר היא לא מבינה בדיוק מדוע – כי בצהרים היא תמיד יכולה כבר להבין.

כך, אני מאמינה, הרגישו גם בני ישראל לפני שאמרו 'כן' במעמד הר סיני. הם אמנם יצאו ממצרים רק לפני חמישים יום, ולפני כן לא ידעו מהי אמונה, או מהי תורה. אבל במהלך חמישים הימים האלו, ועוד לפני כן, הם נוכחו שאלוקים הזה הוא מישהו שאפשר לתת בו אמון.

הוא נתן למצרים עשר מכות, שכל אחת ואחת מהן היתה נס גדול בפני עצמה, כדי לסלול את הדרך לשחרורם מעבדות מצרים; אחר כך הוא הוציא אותם ממצרים – עם שלם יוצא ממדינה שבה היו עבדים מאות שנים, בצהרי היום, ואף אחד לא מעכב בעדם; אחר כך קרע עבורם את ים סוף – נס אדיר, אחד הגדולים שנעשו אי פעם בהיסטוריה; ואחר כך גם הוריד להם מן השמים את ה'מן', המזון השמימי שממנו אכלו במשך כל שנות נדודיהם במדבר.

כל הניסים הללו לא השאירו שום מקום לספק: אלוקים הוא הישות החזקה בעולם, שאפשר לסמוך על דיברתו. אם הוא אומר לעשות כך או אחרת, הרי שמאחוריו יש 'רקורד' עשיר של עשיה שהוכיחה את עצמה. גם אם אינם יודעים עדיין מה בדיוק כתוב בתורה הזאת, או איך בדיוק הם אמורים להשתמש בה – הם יכולים לסמוך על האלוקים, ודי בכך.

וכך  גם בחינוך ילדים אנחנו צריכים לרכוש את אמונם של הילדים כדי לקבל מהם אמירות של "נעשה ונשמע" ורק אחרי שרכשנו את אמונם בנו נוכל לקדם אותם לעבר המטרה האמיתית.

חינוך טוב הוא חינוך כזה שבו אתה מדבר עם ילדך / אחיך / חברך / הוריך / סביבתך וכולי, בגובה העיניים ושבו אתה מכבד את האדם שמולך בדיוק כאילו הוא זה אתה. חינוך טוב, הוא כזה שבא ממקום שמסביר לילד שלך את ההיגיון האישי שלך (שלא בהכרח הוא נכון, גם אם אתה בטוח שהוא נכון) במה שאתה אומר לו לעשות, ולא רק כזה שאומר לו מה לעשות.

 

ועוד כיוון מעניין שקראתי בעניין "נעשה ונשמע"

בעיני חז"ל הקדמת 'נעשה' לנשמע' נחשבת ליסוד מכונן במערכת היחסים שבין ישראל לאלוהים, וכפי שמספור בתלמוד: 'בשעה שהקדימו ישראל נעשה לנשמע יצתה בת קול ואמרה להן: מי גילה לבני רז זה שמלאכי השרת משתמשין בו?' (בבלי, שבת פח ע"א).

מדוע אפוא 'נעשה ונשמע' הוא עיקרון יסודי כל כך? בשיעור שהעברתי לקבוצה של חיילים, עולים חדשים מרוסיה, התייחסתי להכלת היסודות 'לעשות' ו'להיות' ביהדות. חיילת אחת לא התרשמה מהדברים; 'זה פשוט' היא הסבירה לי, 'הרי נאמר במפורש "נעשה ונשמע" ,"נעשה" זו הפעולה המעשית – לעשות, ואילו "נשמע" הוא הערך העצמי של ההקשבה, כלומר "להיות"'. מה שלה היה פשוט היה בעבורי פרשנות חדשה למונח המוכר, ושמחתי על ההזדמנות לעגן את התפיסה המהותית שאני נוהג לדבר עליה ביסוד מכונן זה.

נעשה ונשמע הוא אפוא יסוד גדול בעבודה הרוחנית. אנסה להבהיר את חשיבותו באמצעות שני פירושים נוספים:

בפשט הדברים, הקדמת ה'נעשה' מבטאת את המוכנות הבסיסית להיענות לבקשה. התמסרות בלתי מותנית. ה'בית יעקב' בפירוש על הפסוק הראשון בספר ויקרא 'וַיִּקְרָא אֶל מֹשֶׁה וַיְדַבֵּר ה' אֵלָיו' מסביר את היחס שבין קריאה לדיבור: 'על ידי הקריאה מוכרח להתקרב כלו לגמרי ואחר כך כשחברו מדבר אליו מדבר לו רק דבר פרטי. כמו כן יש לכל ישראל קריאה שמוסר עצמו לגמרי לה' יתברך' (בית יעקב, פרשת בא). כלומר כאשר אדם מבקש מחברו דבר מה וחברו נענה ברצון מבלי לברר בדיוק מה נתבקש ממנו לעשות, לעצם התגובה הראשונית של המוכנות וההתמסרות ערך רב יותר מכל פעולה שיעשה אחר כך. כפי שמציין הבית יעקב, תחילה האדם מתמסר, ומה שיהיה אחר כך הוא דבר מוגדר ונקודתי .

בשלב ראשון צריך אפוא את ה'נעשה', אולם אחר כך דרוש גם ה'נשמע'. העשייה היא בלתי מותנית, אבל האדם אינו מצטמצם אליה בלבד, הוא אינו שואף שעשייתו תישאר מכנית. הוא צמא להגיע ל'נשמע', למקום של הקשבה, העמקה והבנה שתאפשר לו להגיע לחוויה והזדהות עם מעשיו.

אסיים בתובנה ששמעתי בשם רבי נחמן מברסלב, שיכולה גם היא לכוון מסע רוחני; 'נעשה' מתייחס לכל הדברים שאני מסוגל לבצע בהווה, לכל מקומות שאני יכול להגיע אליהם כעת. ואילו 'נשמע' מתייחס לכל המדרגות שכרגע נבצר ממני להגיע אליהם ואינני מסוגל להשיגם, אבל ראוי שאשמע עליהם כדי לעורר את הצמא ללכת אל המקום שמעבר למקום שאני נמצא בו כעת, בתקווה שמה שעכשיו הוא אצלי רק בגדר של 'נשמע', ייהפך ביום מן הימים ל'נעשה'.

תחילה "נעשה" ואחר-כך "נשמע" – שיחות הרבי מלובביץ

כאשר בא הקב"ה וביקש לתת את התורה לבני-ישראל, הכריזו כל בני-ישראל כאיש אחד "נעשה ונשמע". אמירה זו שלהם נעשתה מאז סמל לקבלת-עול ולהתמסרות לרצון ה' – תחילה עושים ומקיימים ("נעשה") ורק אחר-כך מנסים להבין ("נשמע").

אולם עדיין יש להבין מה עניינו של ה"נשמע" לכאן. קבלת-עול שלמה היא לכאורה ההכרזה "נעשה" בלבד. יהודי אומר לקב"ה, כל מה שתצווה עליי –  אעשה. וזה אמנם מה שהתורה מספרת קודם לכן: "ויען כל העם קול אחד ויאמרו, כל הדברים אשר דיבר ה' נעשה". מדוע אחר-כך באה תוספת: "כל אשר דיבר ה' נעשה ונשמע"?

תוספת שגורעת?

יתרה מזו: התוספת "ונשמע" גורעת לכאורה מקבלת-העול הבאה לידי ביטוי בהכרזה '"נעשה". אמנם הם מצהירים שה"נעשה" קודם ל"נשמע", אבל בכל-זאת הם דורשים להבין. והלוא קבלת-עול שלמה פירושה, שיהודי מקיים את המצוות לא בגלל הכרתו השכלית אלא מכיוון שזה רצון ה'.

אמנם יהודי חייב לא רק לקיים את התורה ("נעשה"), אלא גם ללמוד אותה ולהבינה בשכלו ("ונשמע"), אבל גם זה עצמו בא מתוך קבלת-עול. כשם שציווה הקב"ה לקיים מצוות מעשיות, כך ציווה מצוות הקשורות בלימוד ובהבנה. נמצא אפוא, שגם לימוד התורה אינו אלא פרט בתוך ה"נעשה".

שני כתרים

כשמתבוננים במאמרי חז"ל מתברר, שההכרזה "ונשמע" לא זו בלבד שלא גרעה מה"נעשה", אלא היא-עצמה עניין נעלה ביותר. חז"ל אומרים, שכאשר הכריזו בני-ישראל "נעשה ונשמע", באו מלאכי-השרת וקשרו לכל יהודי שני כתרים – אחד כנגד "נעשה" ואחד כנגד "נשמע". מכאן אנו למדים, שה"ונשמע" הוא עניין גדול לעצמו.

יש כאן יסוד עמוק במידת התמסרותו של יהודי לקב"ה. יכול אדם לקבל עליו עול תורה ומצוות ולקיים בפועל את כל ציוויי ה', אבל עולמו הפנימי נשאר מחוץ לעבודת ה'. אמנם בפועל הוא מקיים את כל התורה כולה, אבל שכלו ורגשותיו אינם מזדהים הזדהות שלמה עם רצון ה'. זו אינה עבודת ה' שלמה.

שלב אחר שלב

יהודי נדרש לעבוד את ה' לא רק ב"נעשה" אלא גם ב"נשמע". עליו להבין בשכלו ולהרגיש בליבו את הטוב והיוקר והנחיצות של התורה והמצוות. ויתרה מזו: עליו להחדיר הכרה זו גם לנפשו הבהמית ולגופו הגשמי, עד שגם יצר-הרע שבו יגיע לאהבת ה' – "בכל לבבך, בשני יצריך".

לכן לאחר שהצהירו בני-ישראל שהם מקבלים עליהם בשלמות את עולו של הקב"ה – "נעשה", באו לשלב עליון יותר – "נעשה ונשמע". בכך הצהירו, שלא יסתפקו בעצם הקיום של התורה ומצוותיה, אלא יגיעו למדרגה עליונה יותר, שגם בהכרתם השכלית יבינו ויכירו במעלת התורה ומצוותיה. על כך קשרו להם מלאכי השרת שני כתרים, שכן ה"ונשמע" הוא שלב עליון יותר בקבלת-העול ובהתמסרות לרצון ה', המקיפה לא רק את כוחות העשייה של האדם אלא גם את עולמו הפנימי, שכלו ורגשותיו.

 (ספר השיחות תשמ"ח כרך ב, עמ' 420)

 

אלון גל – נעשה ונשמע

מכל המצוות והאתגרים אותם פרש לפנינו בכישרון רב האלוהים שבשמיים, ייתכן והאתגר הגדול מכולם הוא האתגר: "נעשה ונשמע". וזאת משום מה? משום שהנחיית הנעשה והנשמע מחברת אותנו באופן אסוציאטיבי מיידית לעולמות תוכן, כגון: "לשנן כמו תוכי", "אל תחשוב, תעשה", "תבצע כמו גולם" וכדומה.

 

בכל אחד מהמקרים האלה, אנו מזהים הנחיה שמזמינה אותנו לפעול ורק אחר כך לחשוב, כנחותים, חסרי שיקול דעת ואף כנועים וכאלה, מן הסתם, אנחנו לא מעוניינים להיות ו/או להיראות. זאת ועוד, הרי במה מותר בן האדם מן הבהמה, אם לא בזכות העליונה לחשוב, לנתח ואז להחליט? וכך, כאשר אנו מתבקשים לעשות ורק אחר כך לחשוב, בדרך כזו או אחרת אנו מוזמנים לפעול כבהמות ולא על פי יכולתנו או זכותנו לנהוג כבני אדם. אך האם כך הם פני הדברים? האם הזמנה לפעולה לפני מחשבה, בהכרח מוטעית היא?

חשוב להבין, לעתים במהלך התפתחות אישית איננו רואים או מודעים למחסומים או לטעויות בדרכי הפעולה ובגישות שלנו. לפעמים אנחנו משוכנעים מעל לכל ספק שאנו פועלים ומתנהגים בצורה הפוכה לחלוטין מזו בה אנו פועלים במציאות. הדבר דומה ל"נקודות המתות" שמסתתרות מעיננו בשעה שאנו נוהגים בכלי רכב. רכב או אדם הנסתרים מעיננו בנקודה מסוימת לכאורה אינם קיימים, אולם למרות שראייה נחשבת לכלי הוכחה אבסולוטי ועדות ראייה אף קבילה בבית משפט, העובדה שאיננו רואים דבר מה אינה מבטלת את קיומו.

האם יעלה על הדעת שאדם היושב לצידנו בשעה שאנו נוהגים ברכב, יצעק שאנו עומדים לדרוס אדם אחר, אבל אנו נסרב ללחוץ על דוושת הבלם עד שלא נראה בעצמנו ונבין את מהות הסכנה? ברור לכולנו שבמקרה זה ראשית עלינו לעשות (לבלום) ורק אחר כך לנסות לראות ולהבין מה השתבש ואילו נתונים היו חסרים.

כך גם בחיינו. לעיתים איננו רואים את התמונה המלאה וגם לא נזכה לראות אותה עד שלא נסכים לפעול באופן שונה מדרך הפעולה הרגילה שלנו. לפני שנים מספר הובלתי במסגרת חברת הביטוח הפניקס הישראלי תכנית אימון לסוכני ביטוח שנקראה "סיירת בריאות".

מטרת תהליך האימון הייתה להעניק כלים תקשורתיים לסוכנים על מנת לשווק ביתר הצלחה פוליסות בריאות ללקוחות החברה. במסגרת ההכנה שלי לקראת היציאה לדרך, זיהיתי עבורי מהם הכשלים הקיימים בצורת העברת המסר של תכניות ביטוח בריאות, כפי שהיו נוהגים הסוכנים לתקשר ללקוחותיהם באותה תקופה.

מתוך כך, הרכבתי צורת פניה חדשה שהייתה שונה באופן בולט מהמקובל באותה העת. חלק מהסוכנים אמצו ברצון והתנסו בשיטת הצגת הדברים אבל חלק אחר מצא את השיטה לא לטעמו. לאחר שהבחנתי בכך וראיתי כי אותם אלו נמנעים מהתנסות, ניסיתי להסביר להם את התועלת שבהצגת הדברים בצורה החדשה. חלקם הבינו ונגשו להתנסות. החלק האחר נשאר בדעתו ובגישתו כי יש להציג את הדברים אחרת.

אז הצגתי בפני הקבוצה את אתגר ה"נעשה ונשמע" ושאלתי אותם האם יהיו מוכנים להתמקצע בהצגת הדברים החדשה ובמהלך השבוע הקרוב להתנסות ורק לאחר מכן להבין ולהסיק מסקנות. מתוך חמישה סוכנים, סוכן אחד סרב להתנסות מבלי להבין וארבעת הנותרים סגרו באותו שבוע בין 3-12 תכניות ביטוח יותר מהממוצע הרגיל שלהם. המרתק היה לשמוע את אותם ארבעה מתארים בדיעבד לאחר ההתנסות מה הבינו על הלקוחות, על הרתיעה מהקשבה לצורך ביטוחי בריאותי וכדומה.

אחת הדוגמאות המעניינות ביותר וגם המומלצות מאד לצפייה היא הסצנה הקולנועית המופיעה בסרט "קרטה קיד". במהלך הסרט מבקש המורה מתלמידו הצעיר לבצע הנחיות מבלי לשאול שאלות. הנער עומד באתגר למרות הקושי והעקשנות ורק לאחר שהתאמן במשך ימים ארוכים, מבין את התמונה כולה ואת הרווח העצום שבלמידה יצירתית שכזו.

כך, המלצתי היא, בכל עת בה אינכם מצליחים לפרוץ דרך בתחום או בנושא מסוים, בקשו לעצמכם משוב והנחיות פעולה מאנשים חכמים לכם, גשו לעשות ורק לאחר מכן, צרו תובנות.

והפעם בפינת המולטימדיה אני מביא סרטונים שעוסקים בהורות וגבולות – ניסיתי לצנזר כמה שיותר. ישנם קטעים מטושטשים בכוונה עקב בעיית צניעות.

קטע 1  – גבולות עם הסבר 

קטע 2 – גבולות עם הסבר 2 

קטע 3 –  לחייב ילד בלי סיבה 

קטע 4 – הצבת גבולות בדרך של נעשה ונשמע 

ושני קטעים חזקים במיוחד שהגיעו אליי ועשיתי בהם שימושים שונים

א.      משמעות המעשים הקטנים – 

ב.      גבולות והומור –

ונסיים בבדיחה או סיפור מצחיק שאני משתמש בה הרבה  בהרצאה בנושא יצירתיות:

איכר אחד רצה לשתול תפוחי אדמה בשדה שלו. הבעיה היתה שהוא כבר זקן והיחיד שיכול היה לעזור לו הוא בנו שנמצא בכלא. לכן, כתב האיכר מכתב לבן כדי להתייעץ איתו.
אחרי יומיים, הגיעה תשובה: "אל תחפור בשדה! שם החבאתי את הכסף!"
באותו היום ממש, הגיעו עשרים שוטרים והפכו את השדה בחיפושים – אך לא מצאו כלום. האיכר שלח מכתב לבו ושם סיפר לו מה קרה.
לאחר יומיים, הגיע המכתב חזרה: "כעת, שתול את תפוחי האדמה שלך, אבא. זה המקסימום שיכולתי לעשות למענך מהמקום בו אני נמצא."

ועוד אחד 

מה קורה בבית קפה כאשר זבוב נופל לתוך כוס קפה?
* איטלקי – שופך את כוס הקפה שלו ועוזב בזעם!
* צרפתי – מוציא את זבוב ושותה את הקפה!
* סיני – אוכל את הזבוב שופך את הקפה
* רוסי – שותה קפה עם זבוב בשקט!
* ישראלי – מוכר את הקפה לצרפתי, את הזבוב – לסיני, קונה לעצמו כוס חדשה ומשתמש בעודף על מנת להמציא שיטה המונעת נפילת זבובים לקפה!
* פלסטיני – מאשים את הישראלי שהוא זה שהכניס את הזבוב לקפה שלו, מגיש תלונה לאו"מ על התוקפנות הישראלית, מקבל הלוואה מהאיחוד האירופי לקניית כוס קפה חדשה, משתמש בכסף הזה לקניית חומר נפץ ואחר כך מתפוצץ בבית הקפה בזמן שאיטלקי, צרפתי סיני ורוסיה יחד מנסים לשכנע את הישראלי לוותר על כוס הקפה שלו לטובת הפלסטיני המסכן.

 

תלמוד בבלי – גיטין , צ'
תניא היה רבי מאיר אומר כשם שהדעות במאכל כך דעות בנשים:
יש לך אדם שזבוב נופל לתוך כוסו וזורקו ואינו שותהו … ויש לך אדם שזבוב נופל לתוך כוסו וזורקו ושותהו … ויש לך אדם שזבוב נופל לתוך תמחוי מוצצו ואוכלו זו היא מדת אדם רע…
ואחרונה חביבה
חרדי אירח חילוני בשבת, כדי ללמדו על השבת. בליל שבת עשו קידוש ושתו יין. באמצע הסעודה עשו 'לחיים' עם יין, וברכו ברכהמ"ז על יין. לאחר הסעודה יצאו ל"שלום זכר" ושתו בירה וגם ב"בקשות" לא היה יבש. למחרת בבוקר, שוב שתו וויסקי בקידוש, ולקינוח אחרי הצ'ולנט יין אדום משובח. במוצ"ש, אחרי ההבדלה על ה…יין, שאל המארח החרדי את אורחו החילוני: נו, איך התרשמת מהשבת הראשונה שלך? תראה – השיב לו החילוני – למה אסור להדליק חשמל בשבת עדיין לא הבנתי, אבל למה אסור לנהוג בשבת… את זה הבנתי…😜