ארכיון הקטגוריה: כללי

פרק מיוחד לפתיחת שנה

פרק מיוחד לתחילת שנה

שלום שוב

אני מקווה שעוברת עליכם חופשה נעימה. לבקשתכם אני שולח לכם פרק מיוחד בנושא התחלה ופתיחת שנת הלימודים. למי שרכש את המארזים השונים יש אפשרויות רבות לשימוש בסרטונים שיש ברשותכם. . ניסיתי לברור רק מעט מהסרטונים שיש לכם ולתת לכולם לטעום טעימה קטנה מהשימושים שעשיתי בשנים האחרונות עם התלמידים ועם הצוות. ואל תשכחו שהסרטונים לא באים להחליף את השיעור אלא רק לתת לשיעור את התוספת הרצויה שהוא צריך כדי להיות מעניין ושימושי. מקווה שעזרתי.

לחנך – זה כמו לגדל קקטוס.

רק שבמקום קקטוס -יש לנו ילד

ובמקום מים ודשן – יש חינוך.

אתה מקבל קקטוס קטן לידך,

מטפח אותו ודואג לו.

לפעמים אתה ניגש לראות מה שלומו –

והוא דוקר אותך פתאום.

למה הוא כזה כפוי טובה?!

אבל אחר כך מגיעה תקופה יפה:

הוא עוטף עצמו בגלימת פרחים

ואז אתה נהנה ממנו.

השקעת, ועכשיו אתה רואה פרי.

לחנך – זה כמו לגדל קקטוס…

הנה פתאום נגמר החופש ומגיעה שנת הלימודים החדשה. הפרק הזה קצת שונה מהרגיל.. כל סרטון מיועד למטרה אחרת. הפרשנות של הסרטונים היא שלי ויכול להיות בהחלט שיהיו אנשים שיחלקו עליי ויחשבו לעשות שימוש אחר בסרטון. ערכתי את הסרטונים לפי הנושאים השונים וניסיתי למצוא משפט מקשר. מקווה שתהנו.

הוספתי גם רעיון חינוכי של הרב ארוש וכן אגרת למחנכים. לסיום תוספת קטנה וחשובה בנושא "הערכות לקראת אסון"

ובפינת המולטימדיה

· לעשות שינוי – השינוי אורך זמן

חלק א –

חלק ב –

· דחיה חברתית

הטיול – לחץ כאן

חרם –

· גיבוש כיתה – עבודת צוות (סרטונים רבים נוספים נמצאים במארז חמשה חומשי תורה)

סרטון א –

סרטון ב – גם אם אנחנו שונים עדין צריך להסתדר –

· גם אם קשה לנו בואו נשמור על אופטימיות (דיסק רגשות) –

· על התחלה חדשה – "משהו חדש מתחיל" – דני רובס http://www.youtube.com/watch?v=8yfWmcGlVn8

· ועוד ביצוע לשיר של דני רובס – http://www.youtube.com/watch?v=d80RHx4wy4g

· מצד אחד אנו הולכים "אל הלא נודע" – http://www.youtube.com/watch?v=dqKeWY1ml5U, יש לנו קצת חששות מהשנה החדשה מהמורה החדש מהדברים שניפול בהם וכו' אך חייבים לזכור שבסוף תמיד אפשר לתקן (אורי דוידי) – http://www.youtube.com/watch?v=p8ZofiG_gw8

· ולסיום חייבים לזכור שתלמידים זה שמחה http://www.youtube.com/watch?v=r3tYkdaHLD8 ואם נתייחס אליהם לפי המשפט הזה ונאמין בו אנחנו נראה הצלחות גדולות.

ונסיים בדברים "החודרים" של הרב ארוש

מורה שמחנך את תלמידיו עם אהבה תהיה לו סבלנות לכל תלמיד. כך גם נתינה והקשבה, תשומת לב ועזרה לכל נשמה שהופקדה בידיו, וכל תלמיד כפי מה שהוא צריך. וכל מה שננחיל להם בתחילת דרכם הוא מה שילווה אותם לאורך כל הדרך. הצלחתו של התלמיד, והצלחת העולם כולו, תלויה בדרך בה מחנכים את התלמיד.
נתבונן על דוגמא מעניינת. גדולי ישראל היום, אז תלמידים קטנים המופקדים בידי מחנכיהם. תארו לכם מה היה קורה, חלילה, אם המחנך/מורה היה 'חונק' את נשמתם, או שלא היה מעניק להם תשומת לב, איך הנשמות הללו היו מתעלות? ואם המחנך/מורה השקיע אפילו בנשמה 'רדומה' ושקועה שהפכה לגדול הדור – הכל נזקף לזכותם. כי הכל הולך אחרי ההתחלה, וההתחלה היא העיקר. לכן, כשמתחילים ברגל ימין עם מחנכים מבינים, רחמנים ומעודדים שיודעים להחדיר בתלמידים רצונות וחשקים טובים, כל ההצלחה של התלמידים האלה היא בזכותם.
ולאו דווקא ההתחלה, כי גם בהמשך הדרך מחנך טוב יכול להרים נשמה ולרומם את התלמיד, להוציא את כל הפוטנציאל הטמון בו ולהחיות אותו ממש, לגרום לו לעשות טוב ולהצליח.
זו לא חכמה גדולה בכלל להגדיר תלמיד עם חיסרון כזה או בעיה כזו, לומר לו מה הוא צריך לעשות ומה לא, לשאת נאומים, להרצות ולהוכיח. את זה כל אחד יכול לעשות. אלא, עיקר החכמה היא לדעת לעורר בתלמיד את הרצון, לתת לו את הכוח לשנות את מה שלא בסדר, את היכולת להתקרב למה שהוא רחוק ממנו, לבנות את אישיותו. הבנייה היא אמנם ביחד, אבל בהחלט מאפשרת לתלמיד לקחת חלק לא קטן מזה על ידי הדרכה והכוונה נכונה.
גם אם הגדרתם את הבעיה בצורה הכי מדויקת, כל זמן שלא נתתם לתלמיד את הרצון והכוח לתקן, אז לא די בכך שלא עזרתם לו אלא אף הזקתם לו. התוכחה, דיבורים מחלישים, הדימוי העצמי שמונמך עד לגובה הרצפה – אלה דברים המהווים בעיני התלמיד הוכחה 'חותכת' שהוא רע, שהוא לא רוצה, שאין בו טוב…
כי מה הבעיה האמתית שלו? שאין לו כלים לתקן. לכן זה הדבר שהמורה/מחנך צריך להעניק לתלמיד – כלים, שהם תפילה, רצון, אהבה ועוד. ואם כל מורה ומחנך יתבונן על עצמו, הוא יגלה שגם הוא לא עושה את כל מה שהוא יודע שצריכים לעשות. והלוואי שלא היינו עושים אחוז קטן ממה שידוע לנו כאסור לעשות, שאז הגאולה כבר הייתה מגיעה…
מה חסר?
ומתוך כל הכלים האלה, מה חסר לאדם? רצון וחשק. בואו נהיה מציאותיים, כמה פרקי אבות אנחנו יודעים עם פירושים? כמה אנו מקיימים מכל מה שאנו לומדים? סעיף ראשון בשולחן ערוך אומר: "יתגבר כארי ויעורר השחר…" וכן כתוב, שכל ירא שמים יקום בחצות לילה לבכות ולקונן על חורבן בית המקדש. אתה מקיים את זה? לא. זה הופך אותך לרשע? לא. אתה לא רשע חלילה, אתה רק לא מבין שלא די לדעת מה מותר ומה אסור, אלא שצריך לבנות כלים, לבנות את הרצון והחשק. זה עיקר החכמה בעבודת השם, וזה עיקר החכמה במשימה הכי גדולה שיש לאדם בחיים – חינוך התלמידים – לעורר את החשק, ואז המעשה יבוא בקלות רבה.
אם הבחנת בבעיה מסוימת אצל התלמיד, נניח שהוא לא מכין שיעורים, לא מקשיב וכו', צריך לדעת לעורר בו את הרצון. ויש כמה דרכים לעשות זאת:
מעלימים עין – הדרך הראשונה היא להתעלם ממה שהוא לא עושה, ממה שלא בסדר, ולהסתכל על מה שהוא כן עושה ועל מה שהוא מצליח בו. להתרכז בנקודות הטובות שיש בו, להחמיא לו עליהן, לשבח אותו, לעודד אותו. דרך זו בדוקה ומנוסה לעורר בתלמיד רצונות טובים ואמונה בעצמו שהוא כן טוב, ואז בקלות לחזק לו גם את הנקודות בהן הוא חלש.
סיפורי צדיקים – דרך נוספת היא על ידי סיפורי צדיקים, בין סיפורים אמיתיים סביב הנקודה שרוצים לעורר בתלמיד את הרצון, ובין בסיפורים שהמחנך/מורה ממציא לפי העניין. סיפורים כאלה מעודדים את התלמיד לרצות להיות טוב, לעשות טוב. הגאון מוילנא, למשל, כבר מגיל קטן היה מכין שיעורי בית לבד, לכן זכה ונעשה גדול בתורה.
משימות בדרך להצלחה – דרך נוספת היא על ידי הטלת משימות שהתלמיד כמובן יצליח לקיימן, קלות מאוד, כמו: ללמוד משהו קטן, ממה שהוא לומד, בעל פה, לעודד אותו עם פרס אם יצליח, להחמיא כשהוא מצליח (גם אם שכח מילה או שתיים), לשבח את המאמצים וההשקעה שלו.
כך בונים ביחד את כוח הרצון של התלמיד והאמונה בעצמו שהוא מסוגל ויכול. חשוב כמובן להתחיל עם דברים קטנים שהוא בהחלט יצליח לעשות אותם ולהגדיל אותם בעיניו. לעורר לו את הרצון להצליח, לעודד אותו, להסביר לו שאתם איתו לאורך כל הדרך. וגם אם הוא לא הצליח, אתם שם בשבילו עם רצון ומוטיבציה לנסות שוב. בזה מסתכמת עיקר העבודה – להכניס בתלמיד רצון וחשק. והעניין הזה לא תקף רק לגבי תלמידים, אלא גם לגבינו, המבוגרים. לדעת שהכל מושתת על הרצון. כל ההצלחה של האדם תלויה ברצון שלו, והרצון תלוי באמונה שלו בעצמו. על זה נאמר: "פותח את ידך ומשביע לכל חי רצון".

ועוד תוספת קטנה..

אנו נמצאים לקראת פתיחת שנת הלימודים ואחד הנושאים החשובים שאנו לא מספיק מתכוננים אליו הוא הערכות לקראת אסון. הנה סרטון על אסון הבונים לדיון עם הצוות החינוכי שלכם. שימו לב למחדלים שהיו באסון הזה מצד בית הספר.

· מצגת שהכנתי עבור הצוות הייעוצי בנושא "התארגנות בית הספר לקראת אסון" –

ואיך אפשר בלי הומור. שני סרטונים מצחיקים מאוד

· מונית הכסף –

· מה עשה תינוק כשראה את תלוש המשכורת של עובדי ההוראה –

עם פתיחת שנת הלימודים: אגרת מיוחדת למחנכים

{כתב המקובל הנעלה הרה"ג יעקב עדס שליט"א}

א. הנה בכמה מקומות בחז"ל הפליגו מאוד באיסור של הלבנת פני חברו ברבים, ואמרו: מוטב לאדם שיפיל עצמו לכבשן האש ולא ילבין פני חברו ברבים. ועוד אמרו: המלבין פני חברו ברבים אין לו חלק לעולם הבא.

ב. וכמה מלמדים שואלים בזה, שלצורך חינוך התלמידים, הרבה פעמים הם צריכים לבייש התלמיד בפני חבריו, ואיך יעשו כן, כשל כך חמור העניין. והנה, אין בכוונתי לענות על שאלה זו כאן וכל מלמד ישאל לרבו לעניין מעשה, כשיש ניגוד בין שני עניינים אלו. [וצריך הרב העונה על השאלה לדעת, שכאשר מלמד מעליב תלמיד הפגיעה הנפשית שיש לתלמיד היא עצומה מאוד מאוד, שאי אפשר לתארה, מפני שהסמכות של המלמד בכיתה היא מאוד גדולה וגם זה נעשה בפני חברים רבים, וכמובן שזה מרבה את חומר האיסור מאוד מאוד.]

ג. ברם, מה שכן יש לכתוב בזה כאן הוא, שבאמת ברובא דרובא של המקרים השאלה היא טעות גמורה, מפני שהאמת היא שלבייש את התלמיד בפני חבריו {או ללעוג לו} ברוב הגמור של המקרים לא רק שזה לא עוזר לחינוכו, אלא אין דבר יותר גרוע מזה לחינוכו. מפני שעל ידי זה נקבעת שנאה עזה בלב התלמיד אל המלמד, ומכאן והלאה קשה לו לקבל ממנו שום דבר. ואף אם לזמן קצר אחרי ההעלבה, מפחד התלמיד להתבייש שוב, ולכן יתנהג כראוי. אבל, לטווח ארוך, הנזק מרובה על התועלת.

ה. ויותר מזה: שהמציאות היא, שאצל התלמידים הרבה פעמים המלמד נראה בעיניהם כנציג של השם יתברך, שהוא המעביר להם את דרך השם וכשמשניא המלמד את עצמו על התלמיד משניא יחד עם זה על התלמיד את כל התורה כולה ואת כל עבודת השם.

ו. ומלבד זה, גם על ידי מעשה זה נקבע בלב תלמיד זה ובלב כל התלמידים מידת האכזריות והיא מידה קשה מאוד, וכשנכנסת מידה זו לתוך לבו של התלמיד פעמים רבות שקשה מאוד הדבר שאי פעם תצא ממנו מידה זו.

ז. ובאמת שבהרבה מהמקרים, אותם המחנכים שמתנהגים לעתים קרובות בשיטה זו לבייש את התלמיד לפני התלמידים, באמת זה מתחיל אצלם לא מסיבות חינוכיות אלא ממידות רעות, והם יכולים לבדוק בעצמם ולראות, שגם בהזדמנויות שלא קשורות לחינוך הם נכשלים בזה. ואף אם בביתם וכן עם חבריהם אינם נכשלים בזה פעמים הוא רק מפני שעל משפחתם יש להם רחמנות ועם חבריהם הם מפחדים לקלקל את היחסים. אבל עם התלמידים, שיודע שאינם יכולים להתנגד לו שם בא לידי ביטוי המידות הרעות.

ח. ובנוסף לזה, המציאות מלמדת כמאה עדים, שאת כל המטרות שרוצה המחנך להשיג על ידי שמעליב את התלמיד יכול להשיג אותן פי מאה על ידי שיכבד את התלמיד ויעודד אותו, וכל שיטת החינוך על ידי ביזוי התלמידים היא שיטה שההפסד שבה מרובה על השכר בצורה שאי אפשר כלל לתאר. וידוע לנו מעדויות נאמנות על כמה וכמה בחורים שיצאו לתרבות רעה ופרקו עול תורה ומצוות והכול התחיל על ידי שאיזה ממחנכיהם בבית הספר או בישיבה פגעו בכבודם. וכן בעניין עונשים של מכות כמה פעמים המציאות הראתה שזה גרם להרחיק את לב התלמיד מן המורה ועל ידי זה התדרדר התלמיד ברוחניות מאוד מאוד.

פרשת כי תצא "איכות הסביבה"

כתיבת תגובה

שלום שוב

והשבוע בפרק על פרשת כי תצא

· רעיון חינוכי על היחס לסביבה ביהדות

· מתורתו של הרמב"ם

· מתורתו של הרמב"ן

· מתורתו של הרב יוסי אייבס

· מעייני דיומא

· סרטים

· שירים וסיפורים בנושא איכות הסביבה

· ולסיום בדיחה כשרה

ליהדות יש גישה מאוזנת ושקולה בנושאים סביבתיים, גישה שיכולה להיות מקור גאווה ליהודים, ומקור השראה ללא-יהודים.

כותב הרב יוסי אייבס , כשהייתי בן שש, הלכתי בוקר אחד עם אבי לבית הכנסת, ושעברנו ליד גדר חיה, תלשתי ממנה מספר עלים בהיסח הדעת. אבי לא קיבל את מה שעשיתי, וסיפר לי מעשיה חסידית על רבי יוסף יצחק מלובאביץ'. כשהיה נער צעיר, תלש מבלי משים עלה מעץ. אביו אמר לו שה' הצמיח את העלה בכוונה מסוימת, ושאסור לפגוע בו ללא צורך.

התורה בפרשה הקודמת אסרה על הרס מוחלט אפילו בעיתות מלחמה לא תשחית את עצה לנדח עליו גרזן…(דברים כ', 19). ר' אהרן הלוי מברצלונה כתב בספר החינוך כי "זוהי דרכם של צדיקים ועושי מעשים טובים… הם אינם פוגעים לעולם אפילו לא בגרגר חרדל, וכל הרס שהם רואים מרגיז אותם".

כתבי הקודש מלאים בדימויי טבע וברגשות כבוד לטבע, וחוקי התורה והתלמוד מספקים חקיקה מקיפה בענייני שימור הסביבה, צער בעלי חיים, הגנה על זנים נכחדים, תברואה וזיהום.

התורה מורה על נטיעת רצועות ירוקות מסביב לערים (במדבר ל"ה, 4). את החוקים נגד הרכבות והצלבות של זנים שונים בצמחים ובבעלי חיים (ויקרא י"ט, 19) ניתן לפרש בהקשר המודרני כדאגה למגוון צורות החיים השונות. שבת היא יום מנוחה עבור בני אדם, בעלי חיים והטבע כולו. בתורה ישנן מגוון ברכות לכל סוגי תופעות הטבע: גשם, ברק, כוכב נופל, פריחת העצים הראשונה, ועוד. השמיטה היא מחווה אקולוגית משמעותית ביותר: כל שנה שביעית היא שנת מנוחה לאדמה, והשדות כולם נחרשים אך לא נזרעים. הרמב"ם הצהיר כי הרהורים על הטבע הם אחת הדרכים שבהן ניתן למלא את המצווה "ואהבת את ה' אלוקיך בכל לבבך" (משנה תורה, יסודי התורה ב', ב').

הגישה היהודית היא מאוזנת ושקולה, ויכולה בהחלט לנסח אתיקה סביבתית מאוזנת ומותאמת יותר לחיים המודרניים.

התלמוד כולל עשרות הנחיות לשיפור עצמי תוך התבוננות בתופעות הטבע, ובעולם החי. התאכזרות לחיות אסורה בתורה, בתלמוד ובספרי קודש מאוחרים יותר, ונחשבת לאחת משבע מצוות בני נוח, שניתנו לכל האנושות. היהדות מתרעמת על ציד, והתחשבות בבעלי חיים היא מוטיב חוזר בספרות תלמודית ובספרות חז"ל.

צדק והגינות, במיוחד כלפי החלשים והפגיעים הוא נושא שחוזר פעמים רבות בכתבי הקודש. כל שבע שנים חלה שמיטת חובות, מנהג שעשוי לשמש מודל לפתרון בעיות העולם השלישי בתקופתנו.לפני אלפיים שנה עסק התלמוד בהרחבה (ביחוד בבא בתרא, פרק ב') בקביעת חוקים נגד זיהום האוויר, ואפילו כנגד מפגעי רעש.

המדרש מסביר שהקב"ה לא גילה לנו מהו שכרה של כל מצוה ומצוה, כדי שלא נתרכז במצוות ששכרן מרובה ונזנח את המצוות ששכרן מועט. הוא ממשיל זאת למלך ששכר פועלים שיעבדו בעצים שונים בפרדסו, ולאחר עבודתם נתן להם שכר שונה לפי העץ שבו עבד כל פועל. הם שאלוהו מדוע לא סיפר להם מראש מה השכר לכל עץ, והוא ענה שאם עשה כך איש לא היה עובד בעצים ששכרם מועט. אולם המדרש מסיים ואומר ששכרן של שתי מצוות כן נכתב בתורה: החמורה שבחמורות- כיבוד אב ואם, והקלה שבקלות- שילוח הקן. השכר של שתי המצוות הוא אריכות ימים. נראה שכוונת הקב"ה היתה ללמדנו שהשכר אינו נקבע ע"פ הצער וההשקעה בלבד, שהרי יש כאן שתי מצוות שיש ביניהן פער גדול מאוד מבחינת הצער וההשקעה ואעפ"כ שכרו זהה. השכר נקבע גם ע"פ קריטריונים נוספים שאינם ידועים לנו, ולכן עלינו לקיים את כל המצוות ולא להתרכז באלו שכרוכות בצער רב.

הרמב"ם במו"נ (ג',מח) כותב שטעמה של מצות שילוח הקן הוא צער בע"ח, ומוסיף שעד שאדם משלח את האם אולי ישים אל ליבו שאין לו באמת צורך בגוזלים, שהרי הם בד"כ לא ראויים לאכילה, ויניח אותם לנפשם. מדברים אלו עולה שאין מצוה לקחת גוזלים ולשלח האם בכל פעם שאדם רואה קן ציפורים. הטוב ביותר הוא לא לקחת גוזלים כלל, אלא שאם אדם רוצה לקחתם- הוא מחויב קודם לשחרר את האם (וכן כתב הרב קאפח על הרמב"ם שם, ולא כסוברים שאדם חייב לקחת גוזלים). והרי מי שלא לוקח גוזלים יפסיד את אריכות הימים המובטחת בפסוק? כנראה שמי שלא לוקח את הבנים כ"ש שזכה לאריכות ימים, וכך יוצא שאדם זוכה לשכר זה בלי לעשות מאומה.

מהרמב"ם עולה גם שיש להתחשב לא רק בצער גופני של בע"ח (כמו במצוות "עזוב תעזוב עמו") אלא גם בצער נפשי שלהם. כך גם במצות "לא תחסום שור בדישו", ויש המסבירים כך גם את האיסור לחרוש בשור וחמור יחדיו- השור מעלה גרה והחמור מצטער בכך שהשור אוכל והוא לא. אחרים מסבירים שלחמור נגרם צער פיסי, מכך שהשור הולך מהר יותר ממנו.

הרמב"ן כתב שטעם המצוה אינו דאגתו של הקב"ה לחי, אלא רצונו להטביע בנו דאגה זו ולחנך אותנו שלא נהיה אכזריים (ויתכן שזהו גם הפשט גם בדברי הרמב"ם שהוזכרו לעיל). רש"י במקום מביא את דברי חז"ל – "כי יקרא- פרט למזומן". אדם אינו צריך לחפש קן ציפור כדי לקיים את המצוה, אלא שאם היא נקרתה לפניו עליו לקיימה. זו לא חכמה לחפש קן ציפור, לשלח את האם ולקחת את הבנים. בזה לא משיגים חינוך לרחמנות וחמלה. החכמה היא לעשות זאת באופן ספונטני, שאדם נתקל בקן ומחנך את עצמו לרחם על הציפור ולשלח את האם.

בענין איסור שעטנז הסביר הרב קוק שהתורה התירה לנו אמנם להשתמש בבע"ח ואף לשוחטם ולאוכלם (מאז ימי נח), אך אל לנו להשוות זאת לשימוש בצומח, שהוא לגיטימי הרבה יותר. צמר בא מן החי ופשתים מן הצומח, והתורה אסרה עלינו לתופרם בבגד אחד כדי שנדע לא להשוות בין השימוש בצומח לשימוש בחי.

והנה סיפור שמצאתי בעלון שלום לעם לקראת פתיחת שנת הלימודים

היו לו הרבה ספקות בקשר למורה החדש, הוא היה נראה לו טירון וחסר ניסיון, רכרוכי וחלש אופי, וחששות מילאו את לבו שה'תכשיט' שלו, הילד בן התשע, במקום ללמוד בכיתה הוא 'ילמד' את המורה שלו לקח.

הבן היה שובב חסר תקנה, כך היה נראה עד לאותו היום, הוא אמנם למד את כל המקצועות, אבל האכיל את המורים שלו מרורים. הם התלוננו על אלימות נגד ילדים, על מעשי חוצפה ועזות מצח, על קללות וניבולי פה, ועל שלל מעשי קונדס.

ועכשיו, בית ספר חדש, מורה חדש, ומי יודע מה יהיה…

שבוע חלף.

– 'שלום המורה! מדבר אבא של דני, הילד החדש בבית הספר, רציתי לשאול מה קורה איתו?'.

– 'הבן שלך בסדר גמור, אדון כהן, אתה יכול להיות רגוע. הוא לא מקלל, הוא לא מרביץ, הוא לא צועק, הוא לא מתחצף'.

אנחת רווחה נשמעה מעברו השני של הקו. 'אני ממש מודה לך אדוני המורה, תהיה בריא, ושיהיה בהצלחה'.

עוד שבועיים חלפו.

– 'שלום המורה! מדבר שוב אבא של דני, רציתי לשאול מה קורה איתו? מה חדש?'.

– 'הילד שלך מקסים, אדון כהן, הוא לא משתולל, הוא לא מכה, הוא לא מתנהג באלימות, הוא לא מפריע. ממש מותק של ילד. תזכה ממנו להרבה נחת'.

– 'תודה, תודה אדוני המורה, העיקר שתצליח גם הלאה.'

גם בחודש הבא הרים אדון כהן טלפון למורה של דני…

'הוא לא צועק, הוא לא קורע מחברות, הוא לא מלכלך את הכיתה, הוא לא מתפרע במסדרונות, הוא לא מקשקש על הלוח. ממש תלמיד לתפארת'.

ואבא של דני מרוצה, אבל ממשיך להתקשר בכל חודש, עם היד על הדופק, הוא רוצה להיות בטוח שהכול בסדר, שדני עדיין ילד טוב. ובכל חודש הוא שומע מהמורה את אותם הזמירות: דני לא, ודני לא, והוא גם לא והוא גם לא. הוא רגוע דני לא עושה דברים רעים. מה שאומר שהכול בסדר, שדני ילד טוב ולא צריך לדאוג. חלפה לה המחצית, ודני חוזר הביתה עם התעודה:

תורה – מספיק

נביא -מספיק

חשבון – מספיק

גיאוגרפיה – מספיק

היסטוריה – מספיק

התעמלות – טוב מאוד

כתיב – מספיק

כתב – מספיק

הבעה בכתב – מספיק

וכו' וכו'

עיניו של האב חשכו. הוא בקושי גרר את עצמו אל הטלפון.

'המורה שלום. מדבר אבא של דני כהן', מדגיש את ה'כהן' שלא תהיה אי הבנה, 'אני מבין שהתבלבלת בין דני שלי לבין דני אחר'.

– 'למה אתה חושב כך? אין שום דני אחר בכיתה שלנו'.

– פשוט מאוד, במשך כל החודשים שחלפו סיפרת לי כמה הוא לא מפריע ולא משתולל, ולא ולא ולא, ועכשיו אני רואה את התעודה ואני רואה שהוא גם לא לומד כלום. אז תסביר לי אתה בבקשה מה הולך פה'.

– 'אני מצטער אדון כהן, אני לא מבין מה הבעיה שלך. מעולם לא אמרתי שדני לומד, אני רק דיברתי על ההתנהגות שלו ושבחתי את העובדה שהוא לא מפריע ולא משתולל ולא מתנהג באלימות. השתדלתי להתייחס לצד החיובי של העניין'.

אבא של דני הניח את הטלפון בתחושה מרה.

כל אחד מבין שלא די בכך שתלמיד אינו מפריע, תלמיד צריך גם להיות חיובי, ללמוד, ולמלא את תפקידיו של תלמיד.

גם אדם, לא די בכך שהוא לא יהיה רע, עליו גם להיות טוב.

בפרשה זו אנו רואים שהתורה חותרת לחנך אותנו למבט שכזה בחיינו.

ברצף של פסוקים מזהירה אותנו התורה ממה עלינו להימנע, איזה משכון אסור לקחת, שלא לעשוק את שכרו של השכיר, שלא להטות משפט ושלא למשכן את בגדיה של אישה אלמנה.

אבל התורה לא מסתפקת בציווים של לא ולא ולא. מיד אחריהם מגיעים המצווות החיוביות: ובהם השארת הלקט השכחה והפאה בשדה עבור העניים, שיקצרו ויקטפו ויהיה להם מה לאכול.

'סור מרע ועשה טוב', נאמר בספר תהלים. כי לא די בסור מרע, זה שאתה לא עושה דברים עוד לא הופך אותך לאדם טוב באמת. אדם טוב הוא אדם שגם עושה דברים טובים.

ומעניני דיומא– הימים בהם אנו מצויים כעת מאופיינים בניגוד הבולט בין שני דברים. מצד אחד העולם בחוץ רועש מכל מיני בעיות, מדינות קורסות, כלכלות שלמות מנסות להשתקם ומצד שני עסוקים אנו בהכנות ובחשבון נפש לקראת הימים הנוראים. ניתן לומר שניגוד זה מובלט גם בדברים שאמר דוד המלך ושאנו אומרים בימים אלו פעמיים ביום: "ה' אורי וישעי ממי אירא… בקרוב עלי מרעים לאכול את בשרי …"(תהלים כז). הוא צריך להילחם באויביו ובוטח בקב"ה שינצחם (כאשר ילד קטן מפחד בלילה מחיות רעות וכדו' מדליקים את האור ומראים לו שאין כלום, וכך גם כאשר ה' הוא האור- ניתן לקבל את הביטחון שבאור גדול כזה ואין מה לפחד מאויבים). אולם מיד פושט דוד את מדיו ומדבר כראש הישיבה- "אחת שאלתי מאת ה'… שבתי בבית ה' כל ימי חיי …" ושוב כמצביא- "ועתה ירום ראשי על אויבי…". ואז הוא חוזר לדבר כראש הישיבה- "לך אמר לבי בקשו פני". ושוב כאיש צבא- "אל תתנני בנפש צרי". דוד משלב בין שני העולמות וכך צריכים לעשות גם אנו. עלינו להתכונן במרץ לימים הנוראים ולעשות חשבון נפש, אך בה בעת להיות קשובים למה שקורה בחוץ. להתעניין במתרחש, לבקש מהקב"ה שיסייע לנו בתחומים אלו. לא לזכור את דרישות ימי הסליחות אך גם לא להתעלם ממה שקורה לעם ישראל בימים אלו. "כי אבי ואמי עזבוני"- יש דברים אינטימיים שאדם מתבייש לדבר עליהם אפילו עם הוריו, ודוד מבקש לדבר עליהם עם הקב"ה. "יערב עליו שיחי אנכי אשמח בה'" (תהלים ל'). לפעמים אדם נאלץ לשמוע מישהו בעל כורחו. מישהו בא לבקש משהו ומאריך בדברים, עד שנמאס כבר לשומעו, ופשוט לא נעים לגרשו, ולכן ממשיכים בלית ברירה. דוד מבקש שדבריו יערבו לפני הקב"ה, שישמח לשמוע אותם, ולא יראה בדוד נודניק שמדבר ומבקש כל הזמן. שהקב"ה יהיה כמו אם ששמחה תמיד לשמוע את בנה מספר חוויות ולא רוצה שילך כבר.

ובפינת המולטימדיה נעסוק הפעם בנושא איכות הסביבה

· תראו איך חותכים עצים –

· ארגונים ואנשים שונים דנים בנושא הקשר בין יהדות ואיכות הסביבה. הם מקיימים ערבי עיון, מפתחים תכניות חינוכיות, נפגשים להעמיק בסוגיה זו ולמצוא תשובות בספרי קודש ובמקורות היהודיים. כתבתם של יעל אשכנזי וראובן הרמתי בהפקת מגזין "סביב הטבע" של החברה להגנת הטבע –

· הגג הירוק של בית הספר אור תורה –

ועוד מבחר סרטונים בנושא איכות הסביבה –

ובדיחה בנושא יצירתיות

ערבי אחד מגיע לגבול ישראל ירדן עם טרקטור והכף של הטרקטור מלאה חול.

החייל בגבול עוצר את הערבי ובטוח שהוא מבריח משהו בתוך החול שבכף.

החייל מתחיל לחפש בחול ולא מוצא כלום , והערבי עובר.

למחרת אותו סיפור… אותו ערבי מגיע עם טרקטור והכף מלאה חול…

שוב החייל חושד שהערבי מבריח משהו ושוב הוא מחפש בחול…

ככה נמשך הסיפור יום אחרי יום במשך חצי שנה בערך.

לחייל כבר נמאס ויום אחד כשהערבי מגיע הוא שואל אותו:"תגיד, למה כל יום אתה עובר פה?

הערבי עונה לו: "אני מבריח טרקטורים".

פרשת שופטים "כפיה דתית"

כתיבת תגובה

שלום שוב

והשבוע בפרק על פרשת שופטים

· רעיון חינוכי בנושא "כפייה דתית"

· המשל על המפקד, החקלאי ומנהל

· שאלה מעניינת ותשובה לא פחות מיוחדת

· שירו של ריה"ל

· שירו של עדי רן אבא נהייתי דוס

· סרטונים בנושא כפיה דתית, חלקם מצחיקים, חלקם מעוררי מחשבה

· לסיום בדיחה כשרה

שֹׁפְטִים וְשֹׁטְרִים תִּתֶּן לְךָ בְּכָל שְׁעָרֶיךָ, אֲשֶׁר ה' אֱלֹקֶיךָ נֹתֵן לְךָ לִשְׁבָטֶיךָ [טז יח]

שופטים ושוטרים הם הממונים בכל מקום על ביצוע החוקים ושמירתם, אלא שבאומות העולם הללו ממונים רק על היחסים החברתיים ועל חוקי המדינה, ואילו בישראל תפקידם מקיף גם את החיים הדתיים.

והרי לשון הרמב"ם בספר המצוות בעניין תפקיד השופטים: "שציונו למנות שופטים ושוטרים, שיכריחו לעשות מצוות התורה, ויחזירו את הנוטים מדרך האמת אליה על כרחם ויצוו לעשות טוב ויזהירו מהרע". וכן: "אנחנו מצווין שלא נמרה ושלא נעזוב זולתנו מאומתנו שימרה". ובין תפקידי המלך נמצאת גם החובה "ויחזק יד השופטים ויסמוך אותם". ותהיה מגמתו ומחשבתו להרים דת האמת ולמלאות העולם צדק".

בחירה חופשית בטוב וברצוי היא משאת הכל. הורים נבונים משתדלים לחנך ילדיהם בדרכי נועם, לשכנע ילדיהם "מָאוֹס ברע וּבָחוֹר בטוב". מורים משכילים מתאמצים להביא את תלמידיהם לידי רצון עצמי. שלטון עירוני או ארצי חותר להביא את אזרחיו לידי הבנת החובות החברתיות, המקומיות, הארציות, הלאומיות והכלל-אנושיות.

כשהמצב מחייב להשתמש בדרכי כפייה יודעים כל אלה לצרף עבודת הסברה למעשה הכפייה לפניו או לאחריו, ולמעט עד כמה שאפשר את השימוש בחוזק הכח, בזרוע השלטון.

אכן, גלוי וידוע כי לא פעם, כשהמצב דוחק ואינו מאפשר פעילות הסברתית-חינוכית, האב כופה את ילדיו, המורה את תלמידיו, העיר את תושביה, והמדינה את אזרחיה. הכפייה הופכת להיות מן הנורמות המקובלות בחברה אנושית תרבותית, החל מהמשפחה ובית הספר וגמור בשלטון העירוני ובחוקי המדינה כולה.

משעה שאנו שוללים את הנוסחה כי "הדת היא ענין פרטי", והננו מאמינים ומכריזים כי "הדת היא חוקת העם", מתוך ההבנה כי בעם ישראל נוספו על חוקי החברה הרגילים גם חוקי התורה שהם חוקי חיים לאומה, וכל הנמצא בברית העם חייב לשקוד על קיומם – בטלות מאליהן הטענות על כפייה דתית בשטח הציבורי. זכותו של העם היא לכפות את רצונו על יחידים.

אולם כאמור, גם מי שמכוח האחריות האישית או הציבורית המוטלת עליו, נאלץ להשתמש באמצעי כפייה, חייב לזכור כי אין שימוש באמצעי כפייה אלה מטרה, שתנאי החברה המחייבים אותו אינם אלא הכרח שהזמן גרמו. אותו אדם, חייב הוא להיזהר בשתיים: א. שלא להפעיל כח כפייה מיותר, לצמצמו למינימום ההכרחי. ב. לא להסיח את הדעת מן המגמה והחתירה להגיע להבנה ולרצון. הנאלץ להשתמש באמצעי כפייה חייב לצרף הסברה ושכנוע, ולהפוך ככל האפשר את קללת הכפייה לברכת רצון.

גם ביחס לחוקי מדינה, ככנסת או חוקיה, הרי ברור שלא יקום דור חדש ויאמר: הואיל ולא היינו בעולם בשעה שנחקקו חוקים אלו, אין אנו מכירים בהם! הם אינם מחייבים אותנו, מאחר ולא היינו מיוצגים במליאת הכנסת בעת החקיקה. קבלת דורות קודמים מחייבת את הבאים אחריהם – כמו שכתב הרמב"ם באגרת תימן: "והנגלות לנו ולבנינו עד עולם".

מושג "כפייה דתית" בעייתי הוא, לא מבחינתו המוסרית הכללית אלא מבחינת הערך הדתי-האישי הפרטי של עושה המעשה הדתי הכפוי. מה ערך יש למצווה דתית כשמקיימים אותה שלא ברצון? הלא "רחמנא לבא בעי"

ומשום שרצה הקב"ה לזכות את ישראל, והרבה להם מצוות מעשיות, הזהיר וחזר והזהיר על תלמודה של תורה. שכן גדול כוחו של תלמוד שמביא לידי מעשה באהבה וברצון, גדול כוחו של תלמוד תורה המחבב את המצוות על עושיהן.

ולסיום שאלה ששאל תלמיד על הנושא והתשובה שקיבל:

שאלה: אני לא מבין למה שאני בכלל ארצה להיות דתי? ראיתם פעם אדם נורמאלי שמוכן לכבול את עצמו באזיקים? אדם דתי מאבד את חירותו, מוותר על רצונותיו, ומשעבד את עצמו לתכתיבים וחוקים. למה לעשות את זה?

תשובה: ברוך השם שיש הרבה סיבות טובות לעשות את 'זה'. אבל אם כבר דיברת על חירות אז נחזור להתחלה.

שאלת אם ראינו פעם אדם נורמאלי שמוכן לכבול את עצמו באזיקים? והתשובה שלנו היא: כן, ראינו הרבה אנשים שכובלים את עצמם באזיקים. אזיקי הכבוד, אזיקי המעמד, אזיקי הכסף, אזיקי הטכנולוגיה, אזיקי המוסכמות, אזיקי התאווה.

השאלה היא למה בדיוק אדם מוכן לאסור את עצמו, האם הוא עבד לתאוותיו, האם הוא מוכר את החיים שלו ואת הנשמה שלו בשביל להינות מדברים חולפים, או שהוא מוכן להשקיע ולשעבד את עצמו לערכים של נצח, לדברים חיוביים שמחזיקים מעמד לעד. כבר הבאנו בעבר, ונביא אותו שוב, את הקטע הנפלא מתוך שיריו של המשורר הנערץ רבי יהודה הלוי (ריה'ל):

'עַבְדֵי זְמַן עַבְדֵי עַבָדִים הֵמָה,

עֶבֶד ה' הוּא לְבַדוֹ חֹפְשִׁי,

עַל כֵּן בְּבַקֵשׁ כָּל אֶנוֹשׁ חֶלְקוֹ

חֶלְקִי ה' אֳמְרָה נַפְשִׁי'

ריה'ל מגדיר אותו כעבד, אבל קורא לו 'חופשי'. מדוע?

אדם שמעשן בשרשרת כבר עשרים שנה, ארבע קופסאות ביום, פונה לחבר שהחליט להפסיק לעשן ומתייסר בכל בוקר ואחרי כל ארוחה: 'אל תהיה קדוש מעונה, תרגיש חופשי, קח סיגריה, עזוב אותך משטויות'. החבר לא מתפתה, הוא זוכר היטב את צילום הריאות האחרון שהיה שחור משחור, הוא לא לוקח אפילו 'שאכטה'.

את מי מבין השתיים אנחנו מעריכים? מי מביניהם הוא ה'גבר'.

ללא ספק זה שלא לוקח, זה ששולט בעצמו, זה שיודע מה טוב לו באמת ומתנהג בהתאם. הראשון נעלב. אבל אני טוב לי, אני מעשן מתי שאני רוצה, אני לא מתייסר, לא מתענה, אני מעשן חופשי חופשי, טוב לי. יכול להיות, אבל אתה לא שולט בעצמך. השני שולט, הוא מנווט, הוא מנהיג. הלב שלו רוצה, אבל המוח שלו מחליט שלא, והוא עושה את הדברים לפי השכל ולא לפי תחושות הבטן.

אדם חופשי, הוא אדם שמחליט לשעבד את עצמו מרצונו הטוב ולעשות את מה שהשכל שלו מבין שטוב. אדם שעושה מה שבא לו, הוא אדם שמשועבד לרצונות שלו, לתאוות שלו… עבד ה' הוא לבדו חופשי, כי הוא מתוך הבנה פנימית עמוקה, מתוך חופש בחירה המוחלט, הבין שטוב לו, לגוף ולנשמה לשעבד את השאיפות, להכניע את הרצון, ולהתאים את חייו למסלול של עבודת השם, לרצונו של הבורא שיצר אותו ויודע מה באמת טוב בשבילו. 'הוא לבדו חופשי'. אז הנה לך לפחות סיבה אחת, למה לעשות את 'זה'.

לסיום הנה אנחנו כבר בחודש אלול ורציתי להביא לעיונכם כמה רעיונות לחודש אלול. מכיון שהחומר הוא רב בפרקים הבאים אביא מקצת מהדברים לאחר הרעיון החינוכי.

סיפור – המלך בשדה

היה היה מלך גדול וחכם, שממשלתו היתה פרושה על מדינה רחבת ידים. הוא היה מלך טוב, מסור לאזרחי מדינתו ודאג תמיד להיטיב את חייהם ולגרום להם אושר. מלך זה פרסם פעם כרוז בו נאמר, כי כל אזרח שיש לו בקשה כלשהי רשאי לבוא אליו לארמונו בכל עת שירצה. אולם האזרחים לא הרבו לבוא לארמון והמלך התפלא על כך מאד. לאחר מכן הבין כי, עם כל ההקלות, עדיין לא כל כך קל לבני העם הפשוט להגיע אליו. מלבד זאת, הרי רוב העם גרים מחוץ לעיר הבירה וקשה להם להגיע לארמון ולשטוח בפני המלך את בקשותיהם.

בהתחשב עם כך, החליט המלך לצאת אל העם. בלוית שריו ועבדיו, הוא יצא למסע על פני המדינה. הם ביקרו בכל עיר וכפר ושמעו את בקשות העם ומאוויו. בכל מקום ומקום לשם הגיעה פמלית המלך, קיבל אותם העם בתרועת שמחה, כל מי שרצה, יכול היה לבוא לפני המלך, שהיה ידידותי מאד. לזה ויתר על מסים, לשני העניק מתנה נאה ואת האחרים שאל על שלומם ושלום משפחותיהם.

מאז נהג המלך לעשות כן מידי שנה בשנה. למשך ארבעים יום נטש את ארמונו ויצא אל העם, אזרחי ממלכתו. כולם ידעו שבימים אלה אפשר להשיג אצל המלך הכל. צריך רק לגשת אליו ולהגיש את הבקשה.

ארבעים הימים שבין ראש-חודש אלול ועד אחרי יום הכפורים, הם הם הימים המתאימים ביותר בהם יכול יהודי להגיע אל מלך-מלכי המלכים, הקדוש ברוך הוא, שהוא אבינו שבשמים. פרק זמן זה נקבע על ידו כימי תשובה והתקרבות אליו. הבה ננצל את הזמן!

בישיבה שלי תמיד שרו בחודש אלול את השיר "המלך בשדה". השיר מורכב משתי מילים בלבד: "המלך בשדה" ובכל פעם ששרנו אותו דמיינתי קבוצת פועלים או חקלאים שמעבירה מפה לאוזן את השמועה ש"המלך בשדה".

להמחשה, אתן דוגמא נוספת. בצבא, בכל פעם שהגיע אלוף לבסיס שלנו, כל הבסיס עבד קשה מאוד למירוק וציחצוח הבסיס. כולם היו מתכוננים, מנקים דברים שאחרת היו נשארים מלוכלכים לעוד זמן רב ובכלל הייתה הרגשה של לחץ כי תיכף האלוף מגיע.

יצא לי להתלוות פעם לאחד מאלופי צה"ל, שביקר באחד מבסיסי צה"ל בדרום הארץ. אחד החיילים, מילואימניק, ניצל את ההזדמנות לשוחח עם האלוף ושטח בפניו בעיות שונות ואף נתן לו כמה עצות לשיפור ולייעול. כדי להגיע לאלוף בכל הזדמנות אחרת, וודאי היה עליו לכתוב מכתב רשמי שהיה עובר כמה וכמה דרגים בינוניים עד שהיה מגיע ללשכת האלוף ואפילו אז, לא בטוח שהאלוף היה שומע על הבעיות של החייל מכיוון שהצוות בלשכה וודאי היה מטפל בחייל ללא התערבות האלוף. אך, שם, באותו בסיס בדרום הארץ, האלוף ניצב בפני אותו מילואימניק מוכן ומזומן לשמוע את שיש לו לומר. בלי מתווכים, בלי רל"שים וללא דחיות נוספות. המילואימניק ניצל את ההזדמנות כראוי ושוחח עם האלוף.

מנכ"לים רבים יודעים שכדאי להם לבקר מדי פעם במפעלים ולדבר עם העובדים הפשוטים מכמה סיבות. בין השאר, הם רוצים לדאוג לכך שהעובדים יהיו על בהונות רגליהם והם יעבדו טוב יותר אם הם ידעו שהמנכ"ל עלול לבקר בכל עת. סיבה נוספת, והיא קשורה יותר לעניינינו, היא שזו הזדמנות עבור המנכ"ל לשמוע מה מציק לעובדים ובשבילם זו הזדמנות להביע את עצמם כדי שירגישו שדואגים להם (ומי ידאג להם טוב יותר מהמנכ"ל?).

אותו דבר גם עם החקלאים שלוחשים אחד לשני ש"המלך בשדה". המלך בשדה, זאת הזדמנות לדבר איתו לבקש ממנו בקשות, הרי לארמון המלך הם לעולם לא יגיעו, אבל עכשיו- המלך בשדה! זאת ההזדמנות.

הנמשל למלך והחקלאים ובעצם גם לשאר הדוגמאות, הוא הקב"ה ועם ישראל. בתקופה הזאת של אלול- תשרי הקב"ה- "המלך", נמצא "בשדה". הוא מוכן לשמוע את העם. זו ההזדמנות לבקש סליחה, לבקש ברכה לשנה טובה, לבקש בריאות ורפואה שלמה לחולים. עכשיו זה הזמן. המלך בשדה, אל תפספסו את ההזדמנות.

ובפינת המולטימדיה השבוע – כפיה דתית – בעיות באמונה אצל בני הנוער

שירו המקסים של עדי רן "אבא נהייתי דוס" –

שירו החודר של אריאל זילבר –

קטע מהרצאה של אמנון יצחק בנושא –

יש לי בעיה – על אמונה –

ילד דתי להורים חילונים –

פרסומת לכפיה דתית מהבחירות האחרונות –

על חוק מעניין שניסו להעביר בכנסת ובמשרד החינוך –

בדיחה כשרה

יום אחד הגיעו פורעים לעיירה יהודית וטבחו בתושבי העיירה, יהודי אחד אחרון נותר מתחבא בבית המדרש של העיירה, לפתע אחד הפורעים פרץ את דלת בית המדרש ונכנס ובידו סכין שלופה.

היהודי שהבין שזהו רגעו האחרון והוא עומד למות על קידוש השם, ברך בקול גדול ובכוונה גדולה: ברוך אתה ה' אלוקינו מלך העולם אשר קדשנו במצוותיו וצוונו למות על קידוש השם!

אותו פורע עם סכין שלופה, כאשר ראה ושמע את היהודי המוזר שקיבל על עצמו למות, החליט לחוס על חייו ופנה החוצה לדרכו.

היהודי בראותו את הפורע הולך,החל לזעוק : אמממ! אמממ! אמממ!

ועוד אחת

אישה אחת נכנסה לחנות בעלי חיים, ורצתה לרכוש תוכי, בעל החנות הראה לה תוכי, ואמר לה שזה אחד ממש מיוחד, עולה עשרת אלפים דולר במחיר מבצע.

מה מיוחד בו כ"כ? שאלה האישה.

ענה המוכר: מדובר בתוכי שיודע את כל התנ"ך בע"פ!

יפה, אמרה האישה. ומה לגבי התוכי שעל ידו?

אה, התוכי הזה הוא הרבה יותר יקר. שלושים אלף דולר! הוא יודע גם ש"ס, ראשונים ואחרונים!

ומה לגבי התוכי היפה הזה שלמעלה?

אה… זה את צריכה משכנתא! מאתיים אלף דולר!

למה? מה הוא יודע?

תראי גברת, באמת שאין לי מושג. אלא ששני התוכים האחרים קוראים לו "כבוד הרב!"

פרשת מטות "פריצת מסגרות"

כתיבת תגובה

פריצת המסגרות של בני גד וראובן

והשבוע בפרק על פרשת מטות פרק קצת פוליטי

· רעיון חינוכי "פריצת מסגרות"

· מתורתו של הרב ליכטנשטיין

· קצת פוליטיקה

· קצת אהבת הארץ

· על דמותו של ז'בוטינסקי בהקשר לפרשת השבוע

· סיפורים

· סרטונים

· ולסיום 2 בדיחות כשרות

לאחר ארבעים שנה של הסתובבות במדבר, עם ישראל מתקרב סוף סוף אל גבולות הארץ המובטחת. משה רבינו ניצב, בערוב ימיו, אל מול דור ההמשך – בניו של הדור שאותו הוציא ממצרים. הדור החדש מכיר רק את תנאי המדבר, ולעולם לא חי ללא מנהיגותו של משה. משה בעצם היה המנהיג היחיד שהכירו. משה הוא בעצם האב של הדור הזה, אותו הוא ליווה מינקותו, בו הוא תולה את כל תקוותיו.

נוכח ארבעים שנה של ציפיות, מובן מדוע בקשת בני גד ובני ראובן "אל תעבירנו את הירדן" נתקלה בנאום כאוב כל כך של משה.

הבה נרחיב מעט נקודה זו. לאחר הניצחון על סיחון ועוג וכיבוש ארצותיהם, פנו בני גד ובני ראובן אל משה וביקשו לקבל חבל ארץ זה לנחלה. שנאמר: "ויאמרו אם מצאנו חן בעינך יותן את הארץ הזאת לעבדיך לאחוזה אל תעבירנו את הירדן" (במדבר לב, ה). נימוקם היה, שמכיוון שאזור זה התברך בשטחי מרעה נרחבים, ולבני גד וראובן היה מקנה רב, הוא מתאים במיוחד עבורם.

התורה מספרת, כי כששמע משה רבינו בקשה זו, הוא חשש שמא היא נובעת מיראתם מעמי כנען. שנאמר: "ולמה תניאון את לב בני ישראל מעבור אל הארץ אשר נתן להם ה'" (במדבר לב, ז). עדיין הדהדו באוזניו דברי המרגלים שהניאו את לב העם מלהיכנס לארץ ישראל מפחד חוזקם של יושבי הארץ. הוא חשש, שמא זהו המניע לבקשת בני גד ובני ראובן להישאר בעבר הירדן. אילו כך היה באמת, הרי שמלבד זאת שמצדם היתה בכך הבעת חוסר בטחון בבורא, עלולות היו להיות לבקשתם זו השלכות חמורות על כל השבטים. הימנעותם של שני שבטים אלו מלחצות את הירדן, היתה עלולה להחדיר מורך ללבבות. בני גד ובני ראובן ידועים היו כגיבורים ואמיצים, ולכן, אם היו נרתעים מעוצמת עמי כנען, היה הדבר משפיע לרעה על תחושות העם כולו.

בקשתם של בני גד וראובן היא התגלמות הסיוט הגרוע ביותר של משה, ירידת ארבעים שנותיו האחרונות לטמיון. את חטא המרגלים היה יכול לתלות בחינוכם הקלוקל של עם ישראל, עבדים שאינם מוכנים למלחמה. אך עַם זה הוא עַם חדש וחזק, שאותו חינך הוא בעצמו, עם שלא הכיר אלא את הנהגתו של הקב"ה ושל מלאכו! משה רואה בבקשתם כישלון חינוכי ממדרגה ראשונה.

לכן, הוכיח משה רבינו בחריפות רבה את בני גד ובני ראובן על בקשתם זו. אולם הם התנצלו ואמרו, שלא בגלל מניעים אלו הם מבקשים את עבר הירדן לאחוזה. כדי להפיג כל חשש הם הצהירו, שגם אם יקבלו את חבל הארץ המזרחי, יש בדעתם לעמוד בראש המחנה העובר את הירדן ולהילחם כחלוצים בראש מערכות ישראל עד לכיבוש הארץ מידי הכנענים. בסופו של דבר מתברר כי בעצם אין כאן חטא כלל, אלא בקשה להתיישב באזור אחר, ולהחשיב גם אותו (במידת מה) כארץ ישראל.

גם בתנאי החינוך האופטימליים ביותר, בתוך הבועה הסגורה ביותר – תמיד יהיה רצון לפרוץ ולצאת מהמסגרת. רצון זה אינו שלילי מצד עצמו, אם הדרך המיוחדת שאותה מבקש התלמיד היא לגיטימית, ויכולה אף להביא לחידוש ורענון. משה רבינו, למרות – ואולי בגלל – הקשר החזק שלו לדור, מבין את העיקרון הזה, ומאשר את הבקשה, למרות כל אכזבתו והתנגדותו.

ועדיין עולה תמיהה גדולה: האם עכשיו בקשתם של בני גד ובני ראובן מקובלת? האם כל מה שמשה רצה הוא ששניים וחצי השבטים יעזרו בכיבוש הארץ, ועצם הבקשה לעזוב את הארץ לא הייתה בעייתית??

אומר הרב ליכטנשטיין המשנה בתרומות אומרת, שמדאורייתא אין מביאים תרומות ומעשרות מעבר הירדן. הגמרא מסבירה שיש צורך להביא תרומות ממיטב התוצרת, ועבר הירדן אינו נחשב "ארץ זבת חלב ודבש". במבט ראשון תשובה זו קשה: האם ההבדל החקלאי בין הארץ לבין עבר הירדן הוא כ"כ גדול? האם לא יכול להיות שגם בעבר הירדן יהיו גידולים טובים? נדמה שהסיבה שאין מביאים תרומות ומעשרות מעבר הירדן היא עמוקה יותר – עבר הירדן מוגדר כארץ טמאה ואין להביא קורבן לה' מגידול טמא!

כעת ניתן להבין את תוכחתו של משה. כיצד ייתכן להעלות בכלל בקשה לגור בארץ שהיא טמאה? האם הסיבה הכלכלית ש"לעבדיך מקנה" מצדיקה את הבחירה בארץ, פורייה אמנם, אבל טמאה??!

הירושלמי מביא טעם נוסף מדוע אין מביאים תרומות ומעשרות מעבר הירדן, ומסביר שתרומות ומעשרות יש להביא מארץ שנתן ה' ולא מארץ שלקחנו בעצמנו. ואמנם, גם בהקשר זה תוכחת משה זועקת מתוך הפסוקים: כיצד ייתכן שבגלל שיקולים כלכליים מחליטים חלק מהשבטים לעזוב את הארץ "אשר עיני ה' אלוקיך בה" ושאותה ייעד לעם ישראל? האם הם מחליפים את ארץ ישראל בארץ שלקחו בעצמם והקב"ה איננו נמצא בה בצורה אינטנסיבית כבארץ ישראל?

לאחר כל דברינו מתחייב ההסבר, שגם לאחר שינוי בקשת בני גד וראובן תגובת משה למהות הבקשה איננו משתנה. הרצון להתנתק מארץ ישראל הוא רצון שלילי הראוי לכל תוכחה. למרות זאת, המהפך שחל בתגובתו של משה נובע מכך, שבתחילה חשב שהשבטים מבקשים להתנתק משאר העם, ואילו לאחר ההסבר משה מבין שאמנם זו בקשה בלתי מוסרית ורעה, אולם לא מדובר בבקשה של 'חוטאים'.

האם החלטת שניים וחצי השבטים לגור בעבר הירדן בגלל שיקולים כלכליים מקובלת – לא ולא! אנשים שמחליטים לעזוב את הארץ בגלל שיקולים כלכליים ואחרים אולי אינם "חוטאים" במובן הרגיל של המילה, אולם אין ספק שהם "חוטאים" למטרה שאותה ניסה משה, ואחריו כל שאר מנהיגי ישראל, לחנך ולהוביל!

ועוד נקודה חשובה בסיפור שנים וחצי השבטים. בדברי ההסכמה של משה לנציגי שנים וחצי השבטים הוא אומר להם "והיתה הארץ הזאת לכם לאחזה לפני ה' " (במדבר ל"ב, כג) – לאחר משא ומתן ממושך ניתן עבר הירדן לנחלה לבני גד וראובן, ומכאן ואילך מקודש הוא לעד בקדושת ארץ ישראל. דברים מפורשים בנדון, אנו קוראים מידי שבת בשבתו במזמורי תהלים העוסקים הנחלת סיחון ועוג: "ונתן ארצם נחלה – נחלה לישראל עמו" (תהילים קל"ה, יב). יש כאלה שיאמרו: יש דברים שהשתיקה יפה להם. והס מלהזכיר את עבר הירדן, בשעה שאנו נאבקים על לב הארץ. אך גם אם רחוקה הדרך להתיישבות וריבונות בחבלי עבר הירדן, וגם אם יש שוכחים ומשכיחים, אנו לא שכחנו ולא נשכיחם. ולא נשכח גם אם זעקתו של הרצי"ה, ערב מלחמת ששת הימים:"…וכל עבר הירדן שלנו הוא כל רגב ורגב… הבידינו לוותר על מילימטר אחד מהם?!"

תוך כדי כתיבת הרעיון החינוכי לא יכולתי שלא להיזכר בשירו של זאב ז'בוטינסקי בנושא שתי גדות לירדן. הביצוע בפינת המולטימדיה בהמשך.

שמאל הירדן מילים: זאב ז'בוטינסקי

כעמוד שבתווך לגשר

אף כחוט השידרה לאנוש

לארצי קו הציר והקשר

הוא ירדן הירדן הקדוש

שתי גדות לירדן – זו שלנו, זו גם כן

אם ארצי דללה וקטונה

היא שלי מראשה עד קיצה

משתרעת מים ישימונה

וירדן, הירדן באמצע

שתי גדות לירדן – זו שלנו, זו גם כן

שם ירווה לו משפע ואושר

בן ערב, בן נצרת ובני

כי דגלי גד טוהר ויושר

יטהר שתי גדות ירדני

שתי גדות לירדן – זו שלנו, זו גם כן

שתי ידי לך הקדשתי מולדת

שתי ידי – למגל ולמגן

אך תשכח ימיני הבוגדת

אם אשכח את שמאל הירדן

שתי גדות לירדן – זו שלנו, זו גם כן

ובפינת המולטימדיה אתייחס לזאב ז'בוטינסקי שיום פטירתו חל בסוף החודש.

· והנה הביצוע של שתי גדות לירדן –

· קצת על ז'בוטינסקי שנפטר ב כט' בחודש תמוז. –

· תרי"ג מילים מאת: זאב ז'בוטינסקי הקלטה קולית של זאב ז'בוטינסקי משנות השלושים.מתוך סיפרו ללמוד עברית, תרי"ג מילים

· עוד ביצוע חביב של השיר עיר שלום שכתב זאב ז'בוטינסקי שמתייחס לכיסופיו לירושלים –

· הקלטה היסטורית של ז'בוטינסקי – http://www.youtube.com/watch?v=2WL8CySxMFo

· כולה שלי – השיר "כולה שלי" נכתב בשנת תרצ"ח והוא חידוש של השיר "שיר בית"ר לתרצ"ז", שנכתב לזכר הבית"רי שמחה פלושניצקי שהתאבד מרוב יאוש על שנשללה ממנו הזכות לעלות אל ארץ ישראל. –

· תראו מה אומרים בארה"ב על סכסוך

· לעיתים לפריצת מסגרות של הנוער יש מחירים משפחתיים כמו בסרטון הבא שנמצא במארז הדיסקים בנושא רגשות על הילדה שחוזרת הביתה.

· אי אפשר שלה להיזכר בקטע מצחיק שגם קשור לפוליטיקה –

ולסיום בדיחה:

ילד אחד היה מגיע כל יום לחנות ספרים ושואל את המוכר עם יש ענבים, וכל פעם המוכר היה עונה בשלילה.

יום אחד התעצבן המוכר וצעק על הילד: 'אם עוד הפעם תשאל אותי 'אם יש פה ענבים', אני אמסמר לך את הידיים לקיר!'

למחרת חזר הילד ושאל: 'יש לך מסמרים?'

המוכר היה מופתע שהילד לא שואל על ענבים, וענה: 'לא, אין לי מסמרים.'

אז הילד שאל: 'וענבים…'

ועוד אחת שקיבלתי השבוע

מעשה בסבתא שהלכה עם הנכד לים,

הנכד כמעט וטבע

התפללה הסבתא לה' ,

והוא ניצל בדרך נס .

הסתכלה הסבתא לשמיים ואמרה בביקורתיות

'סליחה, אבל היה לו גם כובע'

פרק מיוחד בנושא בין אדם לחברו + 27 חומרי הוראה – העבירו הלאה

כתיבת תגובה

לצפיה בגוגל כרום

שלום לכולם

אחדד הנושאים הכי מבוקשים בתקופה האחרונה לקראת שלושת השבועות, הוא בין אדם לחברו. הנה לפניכם פרק מיוחד בנושא. הדברים מבוססים על הרצאה שנתתי לתלמידים. הוספתי חומרים רבים שאני מקווה שתהנו מהם. בהצלחה

בתוכן

רעיון חינוכי – ואהבת לתלמידך כמוך
מתורתו של הרבי מלובביץ
מתורתו של רבי נחמן מברסלב
מתורתו של הבעש"ט
מתורתו של המגיד ממיזרטש
מתורתו של הרב ויינברג
תרגילים בנושא ואהבת לרעך כמוך
חומרי עזר – סרטונים, עזרים ומצגות

פרשת קדושים – ואהבת לתלמידך כמוך

בפרשת קדושים מרוכזות יותר מחמישים מצוות עשה ולא תעשה, מהן מצוות שבין אדם למקום ומהן מצוות שבין אדם לחברו. בראש המצוות שבין אדם לחברו נמצאת המצוה "ואהבת לרעך כמוך", כהגדרתו של הרמב"ם "מצוה על כל אדם לאהוב את כל אחד ואחד מישראל כגופו שנאמר ואהבת לרעך כמוך לפיכך צריך לספר בשבחו ולחוס על ממונו כאשר הוא חס על ממון עצמו ורוצה בכבוד עצמו והמתכבד בקלון חבירו אין לו חלק לעולם הבא" (הלכות דעות פרק ו הלכה ג).

כותב הרב ויינברג ז"ל "אילו היית חי על אי בודד, מבלי שפגשת באדם אחר מימיך. והנה באחד הימים הגיעה אל האי ספינה ובה בני אדם – איך היית מתרגש ומתפעם מן היצורים האלה – הם הולכים, הם מדברים, הם חושבים…! אתה יודע שכל אחד מהם מהווה בבואה מדהימה ובלתי נתפשת של האלוקים!

כמה מגוחך שכשאתה פוגש באותם בני אדם ברחוב שבו אתה גר, זה בכלל "לא מזיז לך".הטעות שלנו נובעת מכך, שאנחנו מתייחסים לבני האדם כאל דבר מובן מאליו. יש כל כך הרבה מהסוג הזה, שאנחנו משתעממים.

הדרך אוהב את הבריות משמעותה לאהוב את הברואים, ובאופן ספציפי את בני האדם – נזר הבריאה. לא שעלינו להתעלם משאר הבריאה והברואים. להיפך – אם אנחנו אוהבים בני אדם, אז האהבה לבעלי החיים, לעצים ולשאר הבריאה תנבע מכך באופן טבעי.

אין זה מספיק לאהוב את בת זוגך, או אפילו לאהוב את האלוקים. עליך לאהוב גם את האנושות ככללה. זה אולי נראה בלתי נתפש, אבל זהו האידיאל היהודי. שנאה ומריבה הם פגם; שלום בין המין האנושי זו הדרך שבה העולם אמור להתנהל. תוכל למצוא את זה כתוב בצורה ברורה בתורת משה: "ואהבת לרעך כמוך."

אין אנו יודעים את ערכה וחשיבותה של כל מצוה אך ניתן ללמוד מדברים אחרים של רבי עקיבא (אבות דרבי נתן, נוסחה ב, פרק כו, ד"ה מעשה באחד) על מעלתה של המצווה:

מעשה באחד שבא לרבי עקיבא. א"ל: רבי למדני כל התורה כולה כאחת. א"ל: בני, אם משה רבינו ע"ה שעשה בהר ארבעים יום וארבעים לילה עד שלא למדה, ואתה אומר למדני כל התורה כולה כאחת? אלא בני, הוא כללה של תורה: מה דאת סני לגרמך לחברך לא תעביד. אם רוצה את שלא יזיקך אדם את שלך אף את לא תזיקנו. רוצה את שלא יטול אדם את שלך אף את לא תטול של חבירך.

רבי עקיבא מסכם ומכליל את התורה באמירה: "מה ששנוא עליך, לא תעשה לחברך". זוהי מעין גירסה פרשנית של "ואהבת לרעך כמוך". מכאן אנו למדים מהו גודלו של "הכלל הגדול".בתלמוד מובא מדרש זה מפי הלל, כאחד הארועים המדגימים את ההבדל בין הלל לבין שמאי (תלמוד בבלי, מסכת שבת, דף לא, עמוד א):

שוב מעשה בנכרי אחד שבא לפני שמאי, אמר לו: גיירני על מנת שתלמדני כל התורה כולה כשאני עומד על רגל אחת. דחפו באמת הבנין שבידו. בא לפני הלל – גייריה. אמר לו: דעלך סני לחברך לא תעביד – זו היא כל התורה כולה, ואידך – פירושה הוא, זיל גמור.

לנוכרי יש בקשה חצופה – הוא מבקש שילמדוהו את כל תורת ישראל המסועפת, בזמן הקצר שבו הוא מסוגל לעמוד על רגל אחת. במקרה הזה נראית תגובתו של שמאי המחמיר הגיונית והוגנת. דווקא הלל מפתיע בנכונותו לתמצת את התורה כולה באמירה קצרה במפורש (דברי הלל בתרגום לעברית: את השנוא עליך אל תעשה לחברך – זו היא כל התורה כולה, והיתר – פירוש הוא, לך ולמד), ובהסכמתו לגייר מראש את הנוכרי החצוף.

רבי עקיבא גם מוסיף ואומר במקור אחר את הדברים הבאים "בן עזאי אומר: 'זה ספר תולדות אדם' – זה כלל גדול בתורה. ר' עקיבא אומר: 'ואהבת לרעך כמוך' – זה כלל גדול בתורה, שלא תאמר – הואיל ונתבזיתי, יתבזה חבירי עמי; הואיל ונתקללתי, יתקלל חבירי עמי. אמר רבי תנחומא: אם עשית כן – דע למי אתה מבזה, 'בדמות א-לוהים עשה אותו'" (בראשית-רבה כ"ד, ז).

בכך גם ניתנת תשובה לשאלה גדולה ומרכזית: האדם אדון על מעשיו, ובתחום זה אפשר לצוותו לעשות או להימנע מלעשות דבר-מה; אבל לא כל אחד ואחד מסוגל ליצור רגשות בליבו, שאפשר לצוותו על כך. איך אפשר אפוא לצוות כל יהודי לחוש אהבה בליבו כלפי כל יהודי שני, ועד לאהבה בדרגת "כמוך"?

אומר הרבי מלובביץ (בליקוטי שיחות כרך יז עמ' 215) שע"פ דבריו של רבי עקיבא מובן שהציווי המעשי אינו על רגש שבלב (שבזה קשה לצוות כל אחד ואחד), אלא בקיום הפרטים, שהם היישום בפועל של הציווי "ואהבת לרעך כמוך".

כאשר יהודי מקיים בפועל את הציוויים הפרטיים – החל מאלה המנויים קודם לכן: "לא תלך רכיל… לא תשנא… לא תיקום", ועוד לפני-כן: "לא תגנובו" וגו' – בזה באה לידי ביטוי המשמעות המעשית של מצוות אהבת-ישראל. יהודי זה מתנהג בפועל כלפי הזולת כפי שהוא רוצה שיתנהגו עמו.

העובדה שמאמר זה אמר רבי עקיבא טומנת בחובה עוד רמז. רבי עקיבא אמר: "חביבין ישראל שנקראו בנים למקום". מזה עולה, שהיחס שבין יהודי אחד לחברו הוא יחס בין אחים. כאשר יהודי יתבונן בעובדה זו, שהיהודי השני הוא אחיו – ממילא יתעורר גם בליבו רגש של אהבה אליו, וכך יגיע לא רק לקיום המעשי של המצווה (בקיום הפרטים, כנ"ל), אלא גם ברגש של אהבה "לרעך כמוך" בליבו.

מספרים על אחד מגדולי החסידות שנתברך בתכונה מיוחדת של אהבת ישראל. פעם אחת אמר על עצמו, שהוא למד את מידת האהבה דווקא מגוי. ומעשה שהיה כך היה" פעם עבר ליד בית מרזח, שם ישבו גויים כדרכם ושתו לשכרה. אחד שכבר היה שיכור, פנה אל חברו ואמר לו: דע לך וסיל שאני אוהב אותך מאוד מאוד. הלה , שעדיין היה פיקח במקצת, ענה לחברו ואמר לו: האמנם בכנות אתה אוהב אותי? ענה לו חברו: בוודאי ובוודאי, הלא אנחנו ידידים נאמנים מאז ומתמיד! אמר לו הצעיר: אם אמנם בכנות אתה אוהב אותי אמור לי מה חסר לי, מה כואב לי? אם אתה אוהב אותי בלב שלם אתה צריך להרגיש את כאבי. מכאן למדתי שאהבת ישראל פירושה להבין ולהרגיש מה שחסר לזולת ומה שכואב לו, זוהי אהבה אמיתית.

ראיתי בספר "שלחן שבת", מעובד על-פי לקוטי שיחות כרך ב, עמ' 299 את הדברים הבאים:

איך בדיוק צריך לקיים מצווה זו של ואהבת לרעך כמוך? גדולי החסידות תיארו שלושה רבדים בעומקה של אהבת-ישראל וביוקר של כל יהודי.

רשע כצדיק – הבעל-שם-טוב טיפח את האהבה לאנשים הפשוטים. הוא אמר, כי אנשים אלה, המקיימים מצוות בתמימות, יש בהם מעלה אפילו לעומת הלמדנים. באחת מתורותיו, על מאמר הגמרא (ברכות דף ו), שהתפילין של הקב"ה הן עם-ישראל, המשיל הבעש"ט את האנשים הפשוטים לתפילין של-יד (המסמלות את המעשה) ואת הלמדנים לתפילין של-ראש (המסמלות את הידיעה וההבנה). והסדר הוא, שתפילין של-יד קודמות לתפילין של-ראש, כי בעלי המעשה קודמים לבעלי ההשגה.

כאן אנו רואים כיצד צריכים להתייחס באהבת-ישראל גם לאנשים פשוטים, שאין בהם מעלות מיוחדות של ידיעה והשגה. אולם עדיין מדובר ביהודים טובים, תמימים ויראי-שמים, אם כי אנשים פשוטים.

כמוך ממש – ממשיכו של הבעל-שם-טוב, המגיד ממזריטש, הרחיב יותר את משמעות המצווה. הוא קרא פעם לאחד מבחירי תלמידיו ואמר לו (ספר השיחות קיץ ת"ש עמוד 116) "האזן למה שאומרים עתה במתיבתא דרקיע, שאהבת-ישראל היא לאהוב רשע גמור כמו צדיק גמור!".

זה ביטוי מופלא של אהבת-ישראל – לאהוב לא רק יהודי פשוט, אלא אף רשע גמור! ויותר מכך: לאהבו באותה עוצמה כפי שאוהבים צדיק גמור! המגיד ממזריטש חושף את הנקודה הפנימית שביהודי, שכאשר מגיעים אליה מגלים, שגם רשע גמור יקר כמו צדיק גמור.

מהות אחת – אולם גם אהבה זו עדיין מדודה ומוגבלת היא. כשאומרים שצריך "לאהוב כמו", פירוש הדבר שיש הבדל בין יהודי ליהודי, אלא שאף-על-פי-כן צריך לאהוב את כולם.

רבנו הזקן (בעל התניא) הוסיף עוד יותר וכתב בספרו (תניא פרק לב), שאהבת-ישראל צריכה להיות אהבה שאינה מדודה כלל; כמו אהבת אחים, אהבה שטבועה בעצם המהות.

לפי דבריו, הציווי "ואהבת לרעך כמוך", הוא כפשוטו – כמוך ממש! כשם שאין האדם חדל מלאהוב את עצמו עקב כך שהוא יודע שיש בו חסרונות, שהרי "על כל פשעים תכסה אהבה", כך בדיוק עליו לאהוב כל יהודי, באהבה עצמותית שלמעלה מכל חשבון.

כיצד אפשר להגיע לאהבה עצמותית כזאת לכל יהודי? מבארת תורת החסידות (קובץ מכתבים לתהילים עמוד 129)

ראשית – אהבת-ישראל היא פועל יוצא מאהבת-ה'. מאחר שיהודי אוהב את הקב"ה, ואהבה זו נטועה בעצם מהותו, שכן "בנים אתם לה' אלוקיכם"7 – ממילא הוא אוהב כל יהודי, כי האוהב מישהו, אוהב גם את מי שהאהוב אוהב.

שנית, ובעומק יותר – בשורש נשמתם, כל בני-ישראל הם עצם אחד ("חלק א-לוה ממעל ממש"8), כך שאהבת-ישראל אינה אהבה לשני, אלא אהבה לעצמו, לחלק ממנו. זה שורשה של אהבת-ישראל!

מספרים על אחד מגדולי החסידות שבהיותו ילד לימד אותו הרבי את האל"ף בי"ת והצביע על שתי יודי"ן סמוכות זו לזו שהן מהוות את שמו של הקב"ה ונקראות בשם השם. הילד החרוץ חיפש בסידור עוד דוגמאות כאלה, עד שמצא שתי נקודות של סוף פסוק, הנראות כשתי יודי"ן. ובה בשמחה אל הרבי והצביע על תגליתו החדשה. אמר לו הרבי: דע לך בני, אתה עוד תלך ותגדל ותהיה לגדול בישראל, ובכן נקוט כלל זה בידך, אם שתי היודי"ן קרובות וסמוכות זו לזו ואחת אינה מתנשאת על השניה, הרי זה שם השם, אבל שתי יודי"ן שעומדות אחת על גבי השניה וכל אחת רוצה להיות יותר גבוהה, יותר מחוכמת, אינן אלא סוף פסוק, פירוד ללא המשך וללא רציפות. ואהבת לרעך רק בתנאי כמוך, שיהיו בשורה אחת, באותו מעמד, בלי התחכמות ובלי התנשאות אחד על השני.

רבי נחמן מברסלב נותן לנו רעיון אחר לחלוטין בהבנת המצוה "ואהבת לרעך כמוך" (ליקוטי מוהר"ן ח"א – תורה קסה – וְאָהַבְתָּ לְרֵעֲך כָּמוֹך אֲנִי ה')

"וְאָהַבְתָּ לְרֵעֲך כָּמוֹך אֲנִי ה'"

הַיְנוּ שֶׁתְּקַבֵּל בְּאַהֲבָה, כָּל הָרָעוֹת וְהַיִּסּוּרִים הַבָּאִים עָלֶיך

כִּי רָאוּי שֶׁתֵּדַע, שֶׁלְּפִי מַעֲשֶׂיך אַחַר כָּל הַיִּסּוּרִים וְהָרָעוֹת שֶׁיֵּשׁ לְך

עֲדַיִן הוּא מִתְנַהֵג עִמְּך בְּרַחֲמִים

כִּי הָיָה מַגִּיעַ לְך יוֹתֵר וְיוֹתֵר, חַס וְשָׁלוֹם, לְפִי מַעֲשֶׂיך

וְזֶהוּ "וְאָהַבְתָּ לְרֵעֲך" שֶׁתֶּאֱהַב הָרָע שֶׁבָּא לְך

הַיְנוּ הָרָעוֹת וְהַיִּסּוּרִים הַבָּאִים עָלֶיך, חַס וְשָׁלוֹם

תְּקַבְּלֵם בְּאַהֲבָה

כִּי כָּמוֹך כְּמוֹ שֶׁאַתָּה הוּא, הַיְנוּ לְפִי מַעֲשֶׂיך

"אֲנִי ה'", בַּעַל הָרַחֲמִים, עֲדַיִן אֲנִי מִתְנַהֵג עִמְּך בְּרַחֲמִים כַּנַּ"ל.

הרב ויינברג נותן לנו כמה כלים שנוכל לעבוד עם תלמידינו בכיתה ועם עצמנו בכלל:

א. ערוך רשימה של מעלות

מה בדיוק המשמעות של "לאהוב" אחרים?הגדרת המלה "אהבה", היא "ההנאה שנגרמת לנו ממעלותיו של השני."

על מנת להתמקד במטרה של ראיית היופי שבכל בן אנוש, נסה לערוך רשימה של מעלות אנושיות. התחל באלה המצויות באנשים שאתה אוהב. ככל שתהיה מודע ליותר מעלות פוטנציאליות, כך תוכל להעריך יותר את האחרים:אל תסתבך – התחל במעלות פשוטות (ותרן, חייכן), ואז נסה להגיע לאלה המורכבות יותר. דרך טובה היא להתבונן באנשים שמהם אתה נהנה, אנשים שגורמים לך להרגיש טוב במחיצתם, ולנתח מה בהם גורם לך להרגיש כך. אל תסתפק ברשימה שלך. שאל אחרים מה דעתם. אילו מעלות באהוביהם גורמות להם להרגיש טוב? בסוף התהליך תקבל רשימה מפורטת שתסייע לך לאהוב כל מיני סוגים של אנשים – הרי לא יתכן אדם שאין בו אף אחת מכל המעלות שמנית! דרג את הרשימה שלך: זהה אילו מעלות חשובות יותר מן האחרות.

לסיום, דרג את הרשימה שלך: זהה אילו מעלות חשובות יותר מן האחרות. אתה לא יכול פשוט לאהוב את כולם באותה מידה. בחן את הדברים. הבדל בין מעלה זו לאחרת.הנה כמה מעלות אנושיות שבהן תוכל להתחיל: מקבל / מושלם / הרפתקן / נוח להסכים / מתחשב בזולת / שאפתן / מעריך / בעל תקשורת טובה / אסרטיבי / קשוב / מאוזן / אמיץ / רגוע / אכפתי / זהיר / כריזמטי / נדיב / עליז / רחמן / בטוח בעצמו / בעל מצפון / משתף פעולה / יצירתי / החלטי / מכובד / דיפלומטי / קליל / יעיל / אנרגטי / נלהב / פתוח / אצילי / גמיש / סלחן / ידידותי / אדיב / עדין / נגיש / בעל ידי זהב / בריא / ישר / עניו / אידיאליסט / בעל אבחנה דקה / משכיל / הגיוני / אוהב / נאמן / בוגר / שיטתי / מוסרי / מסודר / אופטימי / מאורגן / מקורי / סבלני / סובלני / מתמיד / נימוסי / מעשי / מועיל / דייקן / ריאליסט / רגוע / מהימן / מלומד / רב צדדי / חם / חכם / טוב לב…

(הרשימה באדיבות "להיות מחדש עכשיו" "Begin Again Now" מאת הרב זליג פליסקין)

ב. רשימת האהבה

אל תשתהה, ערוך עכשיו רשימה של אנשים שאתה אוהב. לכמה שמות הגעת? שניים? (מתחת לממוצע) עשרה? (ממוצע) עשרים? (מעל לממוצע).האהבה גורמת לנו הנאה של ממש. האם אין זה מוזר שאף על פי כן הרשימה שלך קצרה כל כך? הרי פגשת אלפי אנשים במהלך חייך? מדוע לא יצרת איתם קשר של אהבה, מדוע ויתרת על כל ההנאה שהיית יכול להרוויח מאהבתם?!

המשימה שלנו היא לחפש אחר הטוב בכל אדם. אם לא נשכיל למצוא את המעלות באחרים ולהתמקד בהן, נישאר באותה רמה של אהבה לאחוז זעיר כל כך מבני האדם. שים לב עד כמה יכולה הרשימה שלך להתארך אם תצליח להתמקד, באופן עקבי, במעלותיהם של האחרים – ולא בחסרונותיהם. בכל הזדמנות, התמקד במעלות של שכניך, קרוביך, המעסיק שלך, המנהל, הקונים וכו'… אמא שאוהבת את התינוק שלה, מרגישה לפעמים שהוא היצור הכי מעצבן בעולם (אחרי לילה שלם של צרחות למשל…), אבל האם היא מפסיקה לאהוב אותו בגלל זה? מה פתאום!!! הרי זהו התינוק הכי חמוד, מושלם ויפה בעולם כולו, אז מה אם הוא משגע אותה לפעמים?! – זוהי התמקדות במעלות. אך אותה אישה יכולה להרגיש עוצמה אדירה של כעס כלפי בעלה, שנשאר ער עד מאוחר והפריע לה לישון – כל המעלות שאהבה בו נעלמות אל מול הכעס האחד והיחיד – זוהי התמקדות בשלילי. התמקדות בחסרונות היא הטעות העיקרית של אנשים ביחסיהם עם אחרים. אם אינך מחבב מישהו, סימן שאתה מתמקד בדבר הלא נכון. נסה לרשום מספר אנשים שאתה לא מחבב – ובדוק, כמה מעלות יש בהם באמת (השתמש לשם כך ברשימת המעלות שהכנת קודם). אתה לא יכול לשנוא מעלות, ואתה לא יכול לאהוב חסרונות. אתה יכול רק לבחור עם אילו מהן לזהות את האדם.

ג. אהבה מתחילה בבית

אל תאמין לאף אדם שאומר "אני אוהב בני אדם" ובו בזמן מקיים מערכת יחסים אומללה עם בני ביתו. אם אדם אינו מסוגל למצוא מעלות באחיו עצמו ובשרו, איך הוא יוכל למצוא אותן באחרים?אהבת הזולת מתחילה בבית – תהליך הצמיחה הפסיכולוגי הטבעי והבריא הוא להתקדם מאהבת ההורים, לאחים, לבן/בת הזוג ואז אל הילדים. משם המטרה היא לאהוב את האחרים באותה מידה שבה הורה רוצה לאהוב את ילדו – שום דבר אינו עומד בדרך.חיי הנישואין הם מחנה אימונים מצוין. הם מלמדים אותך כיצד להזדהות עם אדם אחר, כמו עם עצמך.אדם שאינו אוהב את עצמו יחפש דרכים "להעניש את עצמו".

ישנה אהבה אחת, בכל אופן, שמוכרחה להיות קודמת לכל. התורה אומרת "ואהבת לרעך כמוך." ומכאן קל להבין, שאין זה מציאותי לאהוב את הזולת, כל עוד אינך אוהב את עצמך. אם אינך מרוצה מעצמך, אינך יכול לאהוב אחרים. אדם שאינו אוהב את עצמו יחפש דרכים "להעניש את עצמו", והענשה כזאת עלולה לפגוע באנשים שאותם הוא אוהב… על מנת שאהבת הזולת תהיה אמיתית, עליה לנבוע מתוכך החוצה. לשם כך עליך ללמוד לאהוב את עצמך – להעריך את מתנות הא-ל שמצויות בך. להעריך את הפוטנציאל הגלום בך (גם אם לא תמיד הוא מגיע לידי מימוש), להעריך את צלם האלוקים הטבוע בך.אחת הטכניקות הפשוטות היא להתמקד במעלות שלך – בכל יום טפח לעצמך על השכם על הדברים הטובים שבך. האם אתה חבר אכפתי? עובד נאמן? שאפתן? ישר? למד ליהנות מהכוחות בהם זכית.

ד. אחי היקר!

דמיין שיש לך ידיד, ואז, באחד הימים, מתברר שהוא אחיך האובד. אתה מייד תרצה לגלות עליו הכול. מה קרה? האם אין זה בדיוק אותו אדם שהכרת אתמול? האישיות שלו ומעלותיו לא השתנו בין לילה אף כמלוא הנימה. אז למה לפתע פתאום אתה כל כך מתעניין?פשוט מאוד – עכשיו יש לך מוטיבציה גדולה יותר לאהוב אותו.

נסה לברר: איך אתה מרגיש לגבי אנשים אחרים? איך אתה מגיב באופן אינסטינקטיבי כשמישהו זר נכנס לחדר? האם אתה מרגיש בגל של חמימות, או שתגובתך הראשונה היא רתיעה? האם אתה סקרן לגלות מיהו ומהו, או שאתה חושש מחדירה לפרטיות שלך? התלמוד מספר לנו כיצד אדם מסוים הטריד את הלל בעקביות. תגובתו של הלל הייתה: "בני, במה אוכל לעזור לך?" הלל הקפיד לומר "בני", על מנת להגדיל את הקשר הרגשי, כאילו שאדם זה שייך ומחובר אליו כבנו ממש.

כשאתה מדבר אל אחרים כאל זרים, הם תמיד יישארו זרים. אבל אם אתה מרגיל את עצמך לפנות אל האחרים כאל חבר או אח (בלי נימה מתנשאת) – אז תמצא עד כמה קל לך יותר לאהוב אותם.

חשוב על שלושה דברים שהיית עושה אילו היית מגלה שהשכן שלך הוא בעצם אחיך האובד, ויישם אותם! (תתפלא לגלות שאנשים יגיבו בצורה חיובית למדי על כך שהפכו למושא לאהבה שלך!)התחל להתנהג אל כולם ביותר דאגה וכבוד. בכל פעם שבה אתה נתקל באדם קשה, נסה לחשוב, "אילו הוא היה בני, איך הייתי מתנהג איתו?"

לסיום חשוב שנבין – כל בני האדם הם ילדיו של הקדוש ברוך הוא, ו"כל ישראל אחים".

סיפור של אהבת אחים

בכל מקום בו מצויה אהבה אמיתית בין בני האדם, מצרף הקב"ה את עצמו לאהבה זו. מעשה בשני אחים יתומים, שירשו מאביהם חלקת שדה מכובדת. במשך מספר שנים הם עיבדו את החלקה יחד, גרו יחד בביתם הישן, ושמחו בחלקם.

לאחר מספר שנים מצא אחד מהם את בת זוגו. יחד הם הקימו בית חדש ועברו לגור בו. שני האחים המשיכו לעבד את השדה, את היבול חילקו ביניהם שווה בשווה, והמשיכו לחיות בכבוד. משפחתו של האח הנשוי הלכה והתרחבה, בעוד שהאח השני נותר רווק. באחד מימות הקציר חשב לעצמו האח הרווק: "יש לי שדה ובית, והרבה כסף, אבל הכול מיועד אך ורק בשבילי. לעומת זאת, מרווחים זהים לשלי, צריך אחי להאכיל ולפרנס משפחה כל כך גדולה…" באמצע הלילה הוא קם, יצא מביתו, לקח מספר אלומות של חיטה, והניח אותן בגורן אחיו. באמצע הלילה הוא קם, יצא מביתו, לקח מספר אלומות של חיטה, והניח אותן בגורן אחיו.

באותם ימות קציר חשב לעצמו האח הנשוי: "יש לי אישה נפלאה, ועשרה ילדים. העולם שלי מלא ועשיר. אבל אחי בודד בעולם. כל מה שיש לו זו החיטה…" באמצע הלילה הוא קם, יצא מביתו, לקח מספר אלומות של חיטה, והניח אותן בגורן אחיו. הלוך ושוב צעדו שני האחים. בכל לילה, בסודיות, הם היו פוסעים בזהירות ומעבירים אלומות חיטה מגורן לגורן. באחד הלילות נפגשו שניהם במרכז הגבעה שהפרידה בין בתיהם. שניהם הבינו מייד מה קרה. הם נפלו זה על צווארו של זה ובכו. בשדה זה, במקום בו נפגשו שני האחים האהובים, בחר הקדוש ברוך הוא לבנות את בית מקדשו – וכמו שאמרנו, כשאדם אחד אוהב את זולתו, מצטרף אליהם הקב"ה – משום שזהו העניין בחיים.

והנה חומרים שיכולים לעזור לכם עם התלמידים:

סרטונים (בין אדם לחברו, אלימות, עבודת צוות, נתינה וכו') – חומרים רבים נוספים נמצאים במארז "בין אדם לחברו"