שלום וברכה

והשבוע בפרק על פרשת כי תבוא

·         רעיון חינוכי במצוות הביכורים

·         תורה עמוקה של ר' נחמן

·         סיפור מופלא המתאים לימים אלו

·         סרטונים

·         שירים

·         ובדיחה כשרה לסיום

פרשת כי תבוא פותחת את חלקו האחרון של ספר דברים. הפרשה מתחילה במצוות ביכורים וביעור המעשרות, ומצוות אלו מסיימות את נאומי המצוות הארוכים (שהתחילו בפרשת ראה) וסיום החומש כולל פעולות וטקסים שיש לעשות בכניסה לארץ ואזהרות מרובות מפני עבודה זרה.  אזהרות אלו באות לידי ביטוי בשלוש פרשיות תוכחה שונות. פרשת כי-תבוא מסתיימת בפרשת התוכחה הקשה מאד (קשה יותר מהפרשה המקבילה בפרשת בחוקותי), ופרשיות תוכחה נוספות מופיעות גם בפרשות ניצבים והאזינו.

בין תחילת הפרשה, מצוות ביכורים לפרשיית התוכחה בסופה עובר מכנה משותף של הכרת הטוב ומידה כנגד מידה. מצוות הביכורים מחייבת את הבאת הפרי הראשון (משבעת המינים) לכהן בבית המקדש, לכל גידול חקלאי יש את זמן הביכורים שלו (למשל בשבועות מביאים ביכורי שעורים וחיטים) ובסוכות ביכורי תאנים ואפילו עד חנוכה אפשר להביא ביכורים. חלק ממצוות הביכורים היא הקריאה של פרשת הביכורים כפי שמופיעה בפרשתנו.

לא בהרבה פרשות אנו מקבלים הוראות כה פרטניות היאך ומתי מקיימים את המצווה המדוברת, ניקח למשל את עניין השחיטה המוזכר רק ברמז בפרשת ראה …. וזבחת כאשר ציוויתיך…… וזהו. כאן במצוות ביכורים יורדת התורה להדרכה מפורטת עד כדי נתינת הנוסח במדוייק, מה להגיד כאשר מביאים את הביכורים מתי לומר בדיוק באיזה מצב נמצאים הכהן והמביא, (שניהם מחזיקים את הסל עם הפירות). והנוסח הוא כה כולל הכל, עד כדי כך שכאשר אנו חוגגים את לידתנו כאומה בליל הסדר לא מצא בעל ההגדה פרשה יותר ממצה וכוללת הכל אלא את הפרשה הזו, שאותה הוא דורש ודרכה אנו מקיימים  "סיפור יציאת מצרים" בליל פסח.

בסיס עבודת השם שלנו הוא המושג, הכרת הטוב, כאשר בא גר להלל וביקש ללמוד את תמצית היהדות ענה לו הלל "מאן דסני לך לחברך לא תעביד" ומבאר רש"י שהלל למד זאת מהפסוק רעך ורע אביך אל תעזוב, רגשותינו הפשוטים הם הסולם להתעלות בו בעבודת השם רגשות פשוטים של יחס האדם לאוהבו. וזו כל התורה כולה על רגל אחת. עכשיו מובן מאוד למה פירטה התורה כל כך את מצוות ביכורים  כי כאן במצווה זו באה לשיאה הכרת הטוב,  וזו הסיבה שהתורה כאן יורדת התורה לפרטי פרטים כי זוהי תכלית ותמצית עבודת השם "הכרת הטוב".

יום הבאת הביכורים היה יום מיוחד למביא, הן באופן הנסיעה לירושלים, בקבלת הפנים שהוא זכה מהתושבים, קמים לפניו מברכים אותו על זכייתו לזמן מרומם זה, הוא עולה ירושלימה עם קרבן תודה, עם כל משפחתו כולם לנים בירושלים באותו יום חג מיוחד, . ביטוי אישי ויום אחד בשנה כחג אישי  חג על כל הטוב אשר נתן לי השם. ואכן מי שהביא פעם אחת וקרא בשנה זו אינו עושה זאת בפעם השניה באותה שנה. כמו שמביא רש"י הגדתי היום  פעם אחת בשנה ולא שתי פעמים.

כאשר אדם מביא ביכורים כראוי ומודה להקב"ה מעומק לב, "בת קול מברכתו הבאת שנה זו כך תזכה לשנה הבאה" אם נרצה לחפש את השיטה לשמר אצלנו את הטובה וליהנות ממנה במלא עוצמתה, אומרת לנו התורה "ושמחת בכל הטוב" תעריך מה שיש לך תזכור מי נתן לך כי אם יש משהו שיכול להבטיח לך המשכיות הטובה והאושר זהו זה! "ושמחת בכל הטוב" כאשר אתה יודע  לשמוח בטובה ולתת הודאה והכרת הטוב להקב"ה הנותן לך,  כשברור לך  שזו מתנה שמימית המיועדת לך באהבת הקב"ה אליך אישית, אזי בת קול מברכתו כשם שעשית שנה זו כך תזכה לשנה הבאה, כלומר עשית את הדבר היעיל ביותר לקבל לשנה הבאה את הטוב השתמשת בו לאידיאל שלו הוא מיועד הגברת האמונה והכרת הטוב במי שאמר והיה העולם.

המדרש אומר שכאשר ראה משה ברוח הקדש שלא תמיד תהיה מצוות ביכורים מעשית, עמד ותיקן לישראל את עניין התפילה, מה שרוצה המדרש ללמד אותנו הוא, שיש קשר הדוק בין הטובה והשפע לבין השימוש בו ולמה שהוא מנוצל, כי כמו שראינו שהדרך להבטחת הטובה הוא השימוש בה למטרות  להם היא מיועדת, דהיינו הכרת הטוב. כך גם התפילה אם רוצים אנו לנצל היטב את כל החסדים שגומל איתנו הקב"ה בכל רגע, עלינו להעביר אותם לפסים רוחניים, להכיר טובה להקב"ה הנותן לנו בכל רגע ורגע טובה וחסד, ומהעמקת הכרת הטוב נלמד לשמוח בטובה להעריך אותה, להבין שאנו מקבלים כל רגע ורגע חסד, ואז כמובן תסלל הדרך לפנינו להשתמש בטובה רק לדברים חיוביים כרצון הבורא, שהרי  כאשר תשתרש אצלנו בכל החושים ההכרה שהכל מתנת חנם וחסד של אהבה מהבורא לנו אישית, בוודאי שלא יעלה בדעתנו להמרות ולעבור על רצונו, ולו בלבד כדי לתת  לנו את מירב הסיכויים לקבלת ולהמשכיות הטובות מהבורא יתברך.

בכל ברכה מברכות השמונה עשה מזכירים אנו את העובדה שהכל בא ממנו יתברך, למשל אתה חונן לאדם דעת וכו' ואחר כך הבקשה וחננו. סלח לנו וכו' ולבסוף כי ק-ל מחול וסולח אתה. רפאנו כי קל מלך רופא נאמן ורחמן אתה. כל ברכה בסגנונה מזכיר את הנושא ומדגישה הכל ממך הבורא וכך אנו יכולים לבקש בהזכרת ושינון העובד שהכל ממנו יתברך שמו, כי מהות התפילה כמהות הבאת ומקרא ביכורים, ההכרה והשמחה "בכל הטוב אשר נתן לך ה' אלוקיך" וכאשר אדם שמח ומכיר בטובה שקיבל כלומר הטובה משמשת אותו למטרות רוחניות אזי רשאי הוא לבקש גם להבא.

אנו נמצאים בימים מיוחדים של חזרה בתשובה וארצה להביא בפניכם תורה מיוחדת של רבי נחמן מברסלב,

בה הוא מבאר את "סוד כוונת אלול", ומדריך את האדם שרוצה "לילך בדרכי התשובה". נדמה לי, כי בדבריו מצויה נוסחת פלא לעבודת תשובה מאוזנת וכוללת – בגבהי גבהים ובשאול תחתיות. נדמה, כי כל אחת יכולה למצוא על פי תורה זו נקודת מוצא להתקדמות מן המקום בו היא נמצאת, וכולנו יכולות למצוא בה אפיקי תשובה חדשים.

"וכשרוצה אדם לילך בדרכי התשובה, צריך להיות בקי בהלכה, וצריך להיות לו שני בקיאויות, היינו בקי ברצוא בקי בשוב, כמו שכתוב: 'זכאה מאן דעייל ונפיק' (אשרי מי שנכנס ויוצא). וזה בחינת: 'אם אסק שמים שם אתה' – בחינת עייל, בחינת בקי ברצוא, 'ואציעה שאול הנך' – בחינת ונפיק, בחינת בקי בשוב, וזה (שה"ש ו) 'אני לדודי ודודי לי'. אני לדודי – זה בחינת עייל, ודודי לי – זה בחינת ונפיק [וזה סוד כוונת אלול]" (לקוטי מוהר"ן ו, ד).

מי מאיתנו לא מרגיש לפעמים כמו במטוטלת? רגע אחד הוא מלא  באמביציה אין סופית, ורגע אחר בלי כוח לכלום? רגע אחד מלא שמחה ובטחון, וזמן קט אחר כך אכול ייאוש… סוד אלול ועבודת התשובה בנויים על הנחת היסוד שעתותינו מתחלפים תדיר, אלא שבכל מצב, החובה והאפשרות בידינו להתקשר לקב"ה. בדבריו של רבי נחמן ישנו גם פתח להבנה שעבודת התשובה אין עניינה רק תיקון מעשי, או אפילו נפשי, של קלקולים. התשובה היא מסע, מגמה כללית של ההוויה כולה (אורות התשובה פ"ד, פ"ו ועוד) הכוללת דרכים רבות. הרוצה לילך בדרכי התשובה צריך להיות בקי בהלכה, היא ההליכה, כלומר להיות מוכן לעבודה תמידית של חיפוש וגילוי מציאות ה' בעולמנו.

המצב המתואר בספר יחזקאל (א, יד), "והחיות רצוא ושוב", מקביל לפי רבי נחמן לתנועות העלייה והירידה. פשט הכתוב "אם אסק שמים שם אתה ואציעה שאול הנך" מורה על כך שהקב"ה נמצא בכל מקום, ר' נחמן רואה בפסוק זה גם את הדרך לחשוף אותו ולהתקרב אליו מאותו המקום.

נעבור עתה לבאר ביתר פירוט את שני המהלכים הכלליים של עבודת התשובה, אשר רק ההליכה בשניהם גם יחד, והיכולת לנוע בין המצבים המשתנים, נותנת תמונת "אלול" שלימה.

"אם אסק שמים – שם אתה"

הדבר הראשון שהאדם צריך להיות בקי בו הוא במצבי הרצוא, הפריצה החוצה והעלייה. לכאורה, מה שייך עניין התשובה לכאן? הרי אם האדם בעלייה הוא במצב טוב? מבואר בהמשך אותה התורה (אות ו) כך: "היינו, בין שיזכה לאיזה עלייה, לאיזה מדריגה גדולה, אעפ"כ אל יעמוד שם, ולא יסתפק עצמו בזה, רק צריך שיהיה בקי בזה מאוד לידע ולהאמין שהוא צריך ללכת יותר ויותר וכו', שזה בחי' בקי ברצוא, בחי' עייל, שהוא בחינת: "אם אסק שמים שם אתה". עבודת התשובה באופן מפתיע, מתחילה דווקא בתחומים ובזמנים בהם האדם מגיע ונמצא במצבים רוחניים טובים, אלא שזו תובעת מהאדם לא להסתפק לעולם במה שכבר השיג וקנה, ותמיד לשאוף ליותר. בדרשת הפסוק "אם אסק שמים שם אתה" מתברר, כי דווקא בעת עלייה, התפיסה ביחס לאלוקי היא שהוא "שם" – הוא עוד רחוק ממני, ויש לי עוד הרבה לאן לחתור ולהגיע…

הרב עדין אבן-ישראל רואה באלול, בראש ובראשונה, זמן להגדלת השאיפות. קריאת הימים הללו "ימי רצון", אינה מסתכמת בכך שהקב"ה רוצה בנו, אלא יש בה תביעה מאתנו לרצות הרבה יותר מעצמנו ומיחסינו עם הקב"ה: "באלול צריך אדם לכוון את עצמו לדרך העולה בית א-ל, ולהתחיל ללכת בה … האדם צריך לרצות להגיע מעלה מעלה ולחלום חלומות גדולים. יכול להיות שהוא לא יגיע עד סוף הדרך, אבל הוא כבר התחיל ללכת בדרך לשמים … לעומת זאת, אם החלום שלו נשאר למטה בארץ, אז הוא יסתובב בעולם, ולא יתרומם ממנו אף פעם. הנקודה היא, שצריך לרצות באמת להגיע לשמים. העניין טמון ברצון, ועליו צריך לעבוד באלול – לרצות כמה שיותר. ככל שהרצונות גדולים וגבוהים, כך יותר דברים יצליחו" ("אור פני מלך" עמ' 13).

זה הזמן להגדיל את החלומות שלנו. בשלב החלומות אין צורך להתחשב במציאות, זהו שלב שני, ואל דאגה – הוא יבוא מעצמו… בימים אלו עלינו להאמין שאנו יכולים להיות הרבה יותר, לעשות הרבה יותר. כולנו יכולים להיות 'גדולים', ועל כולנו החובה להחדיר בכל מי שאנו באים אתו במגע, בין בחינוך ובין בקשרים אחרים, את הרצון לשאוף לגדלות.

"ואציעה שאול – הנך"

באופן מפתיע, בתורה זו מגלים אנו, שדווקא כאשר האדם נמצא ב"טוב", עבודת התשובה בשבילו היא תובענית ביותר. לעומת זאת, במצבי ה"ירידה" – ה"שוב", אין נשמעת כאן צעקת שוד ושבר, אלא נימת רוך ועידוד: "וכן להיפך, שאפילו אם יפול, חס ושלום, למקום שיפול, אפילו בשאול תחתיות, גם כן אל יתייאש עצמו לעולם, ותמיד יחפש ויבקש את השי"ת, ויחזק עצמו בכל מקום שהוא בכל מה שיוכל, כי גם בשאול תחתיות נמצא השי"ת וגם שם יכולין לדבק את עצמו אליו יתברך. וזה בחינת: ואציעה שאול הנך…". דווקא בשאול תחתיות, בשפל המדרגה צריך להתחזק באמונה ש"הנך" – הנה אתה ה', נוכח ונמצא פה קרוב לידי. אמירה זו מבוססת על האמונה ש"כבודו מלא עולם" ו"לית אתר פנוי מיניה", ואפילו במצבי חטא, הקב"ה "שוכן אתם בתוך טומאתם".

פן זה של עבודת התשובה מסייע לנו לבל נתייאש מעצמנו. נמוך ככל שנפלנו, גם משם אפשר לחזור, ואדרבה – "אם אתה מאמין שיכולין לקלקל, תאמין שיכולין לתקן" (לקו"מ ח"ב, קיב). מעבר לכך, נדמה כי דברים אלו מכוונים אותנו לבדוק מה האפשרויות שנפתחו בפנינו דווקא בשל הנפילה למקום אליו הגענו. לדוגמה, תחושת הכישלון הצורב המציפה אותנו כאשר פגענו במישהו, מתמתקת כל כך כאשר אנו מגלות עד כמה התקרבנו לאחר בקשת סליחה והתפייסות…

ברובד נוסף, "ואציעה שאול הנך", מכוון אותנו להכרה כי בכל מצב בו אנו נמצאים אפשר לגלות אלוקות. דבר זה חשוב ביותר עבורנו. פעמים רבות כל כך אנו מרגישים כי חיינו נטולי "רוחניות" ו"קרבת אלוקים", בעקבות אילוצי החיים על עיסוקיהם הגשמיים, ועל לוח זמנינו התובעני. דווקא בהתקרב הימים הנוראים, רבים מאתנו חשים תסכול עמוק מחוסר היכולת לממש "רצונות בקדושה", כגון: הליכה לבית הכנסת, תפילה כראוי וכד'. האתגר עבורנו הוא: חשיפת מחוזות הקדושה והמשמעות הפנימית במה שמונח 'מתחת לאף' שלנו. מהי קרבת אלוקים אותה אנו משיגים על ידי הטיפול בתלמידים? מה הכוחות שמתגלים בנו דווקא בעיסוקינו הנוכחיים, כוחות שאולי לא היינו מודעים אליהם עד עתה?

באופן דומה מפרש ה"נתיבות שלום" (ח"ב עמ' רכא) פסוק מפרק "לדוד ה' אורי וישעי" (תהילים כז), הנאמר במשך חודש אלול והימים הנוראים: "אחת שאלתי מאת ה' אותה אבקש שבתי בבית ה', בקשתו האחת של איש יהודי היא שבתי בבית ה', שיהיה ביתי בית ה', וכמאמר חז"ל זכו שכינה שרויה ביניהם, שתמיד תהיה בביתו בחי' שכינה שרויה". לגלות את ה' גם במצבי עומס, מזמין אותנו גם להכיר בערך ה"עבודות הקטנות". כלומר: לא רק תפילה בת חצי שעה בעיניים עצומות שווה בעיני ה', אלא גם פרק תהילים בודד שנאמר בלב רוגש ברגע אמת… "צדקה" הוא מושג שחל גם על פרוטה בודדת ששמים בקופה, ואף הכותרת "תשובה" חלה גם על הרהור להטבת דרכנו, או שיחת טלפון קצרה לשם בקשת 'סליחה' ממי שלא היינו מספיק רגישים כלפיו…

אני לדודי ודודי לי

רבי נחמן אומר כי "זה סוד כוונת אלול". המגמה הראשונה של החודש צריכה להיות עם הפנים קדימה ולמעלה – "אני לדודי" – ברצון אין-סופי להעפיל מהנקודה בה "אני" נמצאת אל על – "לדודי". מאידך, אנו מוזמנות בחודש זה להכיר בכך שה' עמנו, אתנו ואצלנו תמיד – "ודודי לי" – בכל מקום בו אנו נמצאים.

בעבודת התשובה שמציע ר' נחמן יש דרך לצאת ממעגל הקסמים של הדכדוך והייאוש שמגיעים בזמני החושך והנפילה, ומאידך פריצת דרך להשתמש באדרנלין השופע כאשר אנו ב"טוב" להגיע להרבה יותר.

יהי רצון ונזכה כולנו להיות בקיאות בהלכה, ולילך בדרך ה' כל חיינו.

ונסיים בסיפור אמיתי ומיוחד המתאים לימים אלו

קצין קיבוצניק מסיירת מובחרת שבצה"ל "תפס" טרמפ עם חסיד מבני ברק.  הקצין החל לשוחח עם החסיד על עברו ועד כמה שבקיבוץ הם רחוקים מאד מי תורה ומצוות ועל דעותיהם הקדומות על החרדים וכדומה. החסיד הרגיש עם מי יש לו עסק והחל לעניין את הקצין בשיחות פילוסופיות בנושאים רוחניים והצליח להאיר לו את אור התורה ונתן לו מענה על הרבה קושיות קיצוניות שהיו לו. החסיד עצר לו בכביש גהה המקביל לבני ברק, והיה זה ערב שבת וחסיד חשש שהקצין יצטרך לחלל את השבת והפריע לו המצפון.

החסיד ביקש מהקיבוצניק אולי כבודו יעשה אצלי שבת אך הקצין סירב ואמר לא תודה כבוד הרב, דברך מאוד משכנעים עד שאני מפחד להמשיך את שיחתנו וחוץ מזה אינני מעלה על דעתי שאחזור בתשובה כי כל הקיבוץ שלי בצפון ממש אנטי חזרה בתשובה קיצונית ופשוט יחרימו אותו.

אמר לו החסיד: "בבקשה ממך אולי בכל זאת, אני מבטיח לא שלא אכפה עליך לקבל מצוות וגם אני מבטיח לך שאחזיר אותך במוצ"ש לקיבוץ". אחרי שכנועים נענה בחיוב הקצין.  וכך היה. שבת מרשימה ומרגשת חווה הקצין. במיוחד שהצטרף לטיש חסידי וראה איך משפחה יהודית מעבירה שבת רוחנית כמעין עולם הבא. אמר הקצין לחסיד: "כבוד הרב אני הייתי בכל מיני מסעות בתאילנד הודו בצה"ל אך מסע כזה רוחני לא חוויתי מעולם, מאוד נהנתי".

הגיע מוצ"ש והחסיד קיים את ההבטחה ולקח את הקצין לקיבוץ בצפון. בדרך ביקש מהקצין בצורה מנומסת, כבוד הקצין, אנא ממך, כל השבת לא בקשתי ממך שתקבל עליך שום מצוות וטרחתי כל כך כדי שיהיה לך טוב, לפחות שיהיה לי שכר בשמים על הטורח, אולי תקבל עליך קבלה קטנה כמו תפילין או לא לנסוע בשבת. נבהל הקצין ואמר: אינך מעלה על דעתך באיזה לחץ חברתי מצד הקיבוץ יהיה לי ואני אהיה מנודה אם אני אתחיל לחזור בתשובה וחוץ מזה אני אדם מאוד גשמי ורחוק, אני מעדיף לשכוח את כל מה שראיתי ולחזור לשיגרה כאילו כלום לא קרה, אנא ממך אל תעשה לי יסורי מצפון, אך מכיון שהדלקת בי ניצוץ יהודי שהיה כבוי הרבה שנים, אני מעוניין מעומק הלב לקיים מצווה אחת בלבד מהתורה ולא מצווה קשה והכי חשוב שאף אחד לא ידע בקיבוץ שאני מקיים אותה. חשב החסיד ואמר יש לי מצווה בשבילך. סדר הנהגת האדם לקום בבוקר מהסעיפים הראשונים של שולחן ערוך אורח החיים: "יחלוץ האדם נעל ימין אח"כ נעל שמאל, יקשור נעל שמאל ואח"כ יקשור נעל ימין. התפעל הקצין ואמר: באמת יש מצווה כזאת. וקפץ על המציאה, וקיים אותה מאז במסירות נפש, ואותה שבת בבני ברק לא יצאה לו מהראש.  והנה באותה שנה קרה אסון בצה"ל אסון המסוקים ששבעים ושלושה קצינים המובחרים שבצה"ל התנגשו ונהרגו במקום ונמצאו גופותיהם במושר שאר ישוב והדבר הזה גרם רעש גדול במדינה. וכהרגלנו במדינה ישר נפתחה ועדת חקירה והועדה קבעה שהיו צריכים להשתתף בתרגיל שבעים וארבעה חיילים ונהרגו רק שבעים ושלושה וקראו לחייל שאמור להיות החייל השבעים וארבע ושאלו אותו למה הוא לא השתתף בתרגיל.  החייל הזה היה הקצין הקיבוצניק שעליו אנחנו מדברים. וסיפר להם על החסיד ועל המצווה שקיבל עליו לקיים במסירות נפש וזה מה שמקשר אותו להיות יהודי, בכל אופן כך הוא מרגיש. המשיך הקצין בסיפור המרתק ואמר: לפני התרגיל כולם עלו על המסוקים אך משהו הפריע לי והציק לי ולא ידעתי מה זה, ונזכרתי ששכחתי לקיים את המצווה כתיקנה ולא לבשתי את הנעלים כפי שהסביר לי החסיד ביקשתי מהמפקד שאני רוצה לרדת מהמסוק, כי אני חייב דחוף ללכת לשירותים.  המפקד כעס איך אני מעיז לבקש בקשות ילדותיות בזמן שכולם על המסוקים ובתרגיל כל כך חשוב שעומד ברומו של עולם, אך בכל זאת המפקד רצה שהכל יהיה מסודר ותקין בתרגיל ואחרי התעקשות מצידי נענה המפקד לבקשה בחיוב מאיים.

אני רצתי מהר לחדרי ולא לשירותים הורדתי את הנעליים של הצבא כמו שידוע שלוקח זמן לשרוך את נעלי הצבא. ונעלתי אותם כפי שהחסיד אמר לי, לפתע נכנס המפקד לחדר זועם מאד ואמר לי חוצפן, שבעים ושלושה אנשים מחכים לך ואתר משקר לי שאתה רוצה ללכת לשירותים ובמקום זה אתה מתמזמז בחדר שלך.  הקצין היה בהלם המפקד אמר לו שהוא לא מצטרף לתרגיל וכשיחזור הוא ישפוט אותו לחומרה רבה וידאג גם לסלק אותו ממעמדו המובחר.

והמסוקים התרוממו באויר הסוף ידוע כבר לכולם רחמנא ליצלן שתהיה נשמתם צרורה בצרור החיים אמן.

ואילו אותו קצין נשאר בחיים בגלל מסירות נפשו למצוה פשוטה וקלה ביותר מהסעיפים הראשונים בשולחן ערוך והיא זאת שהצילה את חייו עד כאן הסיפור האמיתי. ומכאן אנחנו צריכים ללמוד מוסר גדול ומצוה ועברה יכולה להטות לנו את כף המאזנים בין ראש השנה ליום הכיפורים ולא נזלזל בדברי חז"ל שאומרים שבינונים עומדים תלויים בעשרת ימי תשובה כי בשביל מצוה אחת יכול האדם לדון את העולם לכף זכות ובשביל עברה אחת לכף חובה ח"ו.

ובפינת המולטימדיה השבוע

לרוכשי המארזים – בנושא הכרת הטוב ישנם סרטונים רבים שנמצאים במארז חמשה חומשי תורה בתיקיית פרשת צו.

·         הכל בראש על אמונה ובטחון במצבים קשים  – 

·         הסתכלות אחרת על דברים – 

·         תגיד תודה – יהודה דים – 

·         ונזכרתי גם בשיר "עלה קטן" בגלל השורה הבאה בשיר "קח איתך צידה לדרך את ברכתי, חצי הכוס היא מלאה תזכור תמיד"

לסיום ואיך אפשר בלי אנדרדוס "ימים נוראים"

 

ונסיים בבדיחה כשרה

נהג מונית נפטר ומגיע לגן עדן, המלאך גבריאל מקבל את פניו. המלאך גבריאל מעיין בתיק של נהג המונית, נותן לו חליפה יפה, מקל טיולים מוזהב ושולח אותו לגור בוילה יפיפייה.

רבי שעומד אחריו בתור מסתכל על התהליך בעניין.

הגיע תור הרבי, המלאך גבריאל מעיין בתיק שלו, מקמט קצת את המצח ואומר: "בסדר אפשר לתת לך להיכנס". המלאך נותן לו גלימה פשוטה מבד גס, מקל עלוב מעץ ושולח אותו לגור באיזה צריף מט לנפול.

הרבי נדהם ואומר: "אני איש אלוהים כל ימי, איך זה שלנהג המונית נתת את כל הדברים היפים ולי אתה נותן משהו כל כך עלוב?"

המלאך גבריאל עונה: "מה שקובע זה מבחן התוצאה – כשאתה היית נושא דרשה בבית הכנסת כולם היו נרדמים, כשהוא היה נוהג במונית כולם היו מתפללים."

 

פרק מיוחד לתחילת שנה

שלום שוב

אני מקווה שעוברת עליכם חופשה נעימה. לבקשתכם אני שולח לכם פרק מיוחד בנושא התחלה ופתיחת שנת הלימודים. למי שרכש את המארזים השונים יש אפשרויות רבות לשימוש בסרטונים שיש ברשותכם. . ניסיתי לברור רק מעט מהסרטונים שיש לכם ולתת לכולם לטעום טעימה קטנה מהשימושים שעשיתי בשנים האחרונות עם התלמידים ועם הצוות. ואל תשכחו שהסרטונים לא באים להחליף את השיעור אלא רק לתת לשיעור את התוספת הרצויה שהוא צריך כדי להיות מעניין ושימושי. מקווה שעזרתי.

לחנך – זה כמו לגדל קקטוס.

רק שבמקום קקטוס -יש לנו ילד

ובמקום מים ודשן – יש חינוך.

אתה מקבל קקטוס קטן לידך,

מטפח אותו ודואג לו.

לפעמים אתה ניגש לראות מה שלומו –

והוא דוקר אותך פתאום.

למה הוא כזה כפוי טובה?!

אבל אחר כך מגיעה תקופה יפה:

הוא עוטף עצמו בגלימת פרחים

ואז אתה נהנה ממנו.

השקעת, ועכשיו אתה רואה פרי.

לחנך – זה כמו לגדל קקטוס…

הנה פתאום נגמר החופש ומגיעה שנת הלימודים החדשה. הפרק הזה קצת שונה מהרגיל.. כל סרטון מיועד למטרה אחרת. הפרשנות של הסרטונים היא שלי ויכול להיות בהחלט שיהיו אנשים שיחלקו עליי ויחשבו לעשות שימוש אחר בסרטון. ערכתי את הסרטונים לפי הנושאים השונים וניסיתי למצוא משפט מקשר. מקווה שתהנו.

הוספתי גם רעיון חינוכי של הרב ארוש וכן אגרת למחנכים. לסיום תוספת קטנה וחשובה בנושא "הערכות לקראת אסון"

ובפינת המולטימדיה

·         לעשות שינוי – השינוי אורך זמן

חלק א –  

חלק ב – 

·         דחיה חברתית

הטיול –  לחץ כאן

חרם –  

·         גיבוש כיתה – עבודת צוות (סרטונים רבים נוספים נמצאים במארז חמשה חומשי תורה)

סרטון א –  

סרטון ב – גם אם אנחנו שונים עדין צריך להסתדר – 

·         גם אם קשה לנו בואו נשמור על אופטימיות (דיסק רגשות) – 

·         על התחלה חדשה – "משהו חדש מתחיל" – דני רובס  http://www.youtube.com/watch?v=8yfWmcGlVn8

·         ועוד ביצוע לשיר של דני רובס – http://www.youtube.com/watch?v=d80RHx4wy4g

·         מצד אחד אנו הולכים "אל הלא נודע" – http://www.youtube.com/watch?v=dqKeWY1ml5U,  יש לנו קצת חששות מהשנה החדשה מהמורה החדש מהדברים שניפול בהם וכו' אך חייבים לזכור שבסוף  תמיד אפשר לתקן (אורי דוידי) – http://www.youtube.com/watch?v=p8ZofiG_gw8

·         ולסיום חייבים לזכור שתלמידים זה שמחה http://www.youtube.com/watch?v=r3tYkdaHLD8 ואם נתייחס אליהם לפי המשפט הזה ונאמין בו אנחנו נראה הצלחות גדולות.

ונסיים בדברים "החודרים" של הרב ארוש

מורה שמחנך את תלמידיו עם אהבה תהיה לו סבלנות לכל תלמיד. כך גם נתינה והקשבה, תשומת לב ועזרה לכל נשמה שהופקדה בידיו, וכל תלמיד כפי מה שהוא צריך. וכל מה שננחיל להם בתחילת דרכם הוא מה שילווה אותם לאורך כל הדרך. הצלחתו של התלמיד, והצלחת העולם כולו, תלויה בדרך בה מחנכים את התלמיד.
נתבונן על דוגמא מעניינת. גדולי ישראל היום, אז תלמידים קטנים המופקדים בידי מחנכיהם. תארו לכם מה היה קורה, חלילה, אם המחנך/מורה היה 'חונק' את נשמתם, או שלא היה מעניק להם תשומת לב, איך הנשמות הללו היו מתעלות? ואם המחנך/מורה השקיע אפילו בנשמה 'רדומה' ושקועה שהפכה לגדול הדור – הכל נזקף לזכותם. כי הכל הולך אחרי ההתחלה, וההתחלה היא העיקר. לכן, כשמתחילים ברגל ימין עם מחנכים מבינים, רחמנים ומעודדים שיודעים להחדיר בתלמידים רצונות וחשקים טובים, כל ההצלחה של התלמידים האלה היא בזכותם.
ולאו דווקא ההתחלה, כי גם בהמשך הדרך מחנך טוב יכול להרים נשמה ולרומם את התלמיד, להוציא את כל הפוטנציאל הטמון בו ולהחיות אותו ממש, לגרום לו לעשות טוב ולהצליח.
זו לא חכמה גדולה בכלל להגדיר תלמיד עם חיסרון כזה או בעיה כזו, לומר לו מה הוא צריך לעשות ומה לא, לשאת נאומים, להרצות ולהוכיח. את זה כל אחד יכול לעשות. אלא, עיקר החכמה היא לדעת לעורר בתלמיד את הרצון, לתת לו את הכוח לשנות את מה שלא בסדר, את היכולת להתקרב למה שהוא רחוק ממנו, לבנות את אישיותו. הבנייה היא אמנם ביחד, אבל בהחלט מאפשרת לתלמיד לקחת חלק לא קטן מזה על ידי הדרכה והכוונה נכונה.
גם אם הגדרתם את הבעיה בצורה הכי מדויקת, כל זמן שלא נתתם לתלמיד את הרצון והכוח לתקן, אז לא די בכך שלא עזרתם לו אלא אף הזקתם לו. התוכחה, דיבורים מחלישים, הדימוי העצמי שמונמך עד לגובה הרצפה – אלה דברים המהווים בעיני התלמיד הוכחה 'חותכת' שהוא רע, שהוא לא רוצה, שאין בו טוב…
כי מה הבעיה האמתית שלו? שאין לו כלים לתקן. לכן זה הדבר שהמורה/מחנך צריך להעניק לתלמיד – כלים, שהם תפילה, רצון, אהבה ועוד. ואם כל מורה ומחנך יתבונן על עצמו, הוא יגלה שגם הוא לא עושה את כל מה שהוא יודע שצריכים לעשות. והלוואי שלא היינו עושים אחוז קטן ממה שידוע לנו כאסור לעשות, שאז הגאולה כבר הייתה מגיעה…
מה חסר?
ומתוך כל הכלים האלה, מה חסר לאדם? רצון וחשק. בואו נהיה מציאותיים, כמה פרקי אבות אנחנו יודעים עם פירושים? כמה אנו מקיימים מכל מה שאנו לומדים? סעיף ראשון בשולחן ערוך אומר: "יתגבר כארי ויעורר השחר…" וכן כתוב, שכל ירא שמים יקום בחצות לילה לבכות ולקונן על חורבן בית המקדש. אתה מקיים את זה? לא. זה הופך אותך לרשע? לא. אתה לא רשע חלילה, אתה רק לא מבין שלא די לדעת מה מותר ומה אסור, אלא שצריך לבנות כלים, לבנות את הרצון והחשק. זה עיקר החכמה בעבודת השם, וזה עיקר החכמה במשימה הכי גדולה שיש לאדם בחיים – חינוך התלמידים – לעורר את החשק, ואז המעשה יבוא בקלות רבה.
אם הבחנת בבעיה מסוימת אצל התלמיד, נניח שהוא לא מכין שיעורים, לא מקשיב וכו', צריך לדעת לעורר בו את הרצון. ויש כמה דרכים לעשות זאת:
מעלימים עין – הדרך הראשונה היא להתעלם ממה שהוא לא עושה, ממה שלא בסדר, ולהסתכל על מה שהוא כן עושה ועל מה שהוא מצליח בו. להתרכז בנקודות הטובות שיש בו, להחמיא לו עליהן, לשבח אותו, לעודד אותו. דרך זו בדוקה ומנוסה לעורר בתלמיד רצונות טובים ואמונה בעצמו שהוא כן טוב, ואז בקלות לחזק לו גם את הנקודות בהן הוא חלש.
סיפורי צדיקים – דרך נוספת היא על ידי סיפורי צדיקים, בין סיפורים אמיתיים סביב הנקודה שרוצים לעורר בתלמיד את הרצון, ובין בסיפורים שהמחנך/מורה ממציא לפי העניין. סיפורים כאלה מעודדים את התלמיד לרצות להיות טוב, לעשות טוב. הגאון מוילנא, למשל, כבר מגיל קטן היה מכין שיעורי בית לבד, לכן זכה ונעשה גדול בתורה.
משימות בדרך להצלחה – דרך נוספת היא על ידי הטלת משימות שהתלמיד כמובן יצליח לקיימן, קלות מאוד, כמו: ללמוד משהו קטן, ממה שהוא לומד, בעל פה, לעודד אותו עם פרס אם יצליח, להחמיא כשהוא מצליח (גם אם שכח מילה או שתיים), לשבח את המאמצים וההשקעה שלו.
כך בונים ביחד את כוח הרצון של התלמיד והאמונה בעצמו שהוא מסוגל ויכול. חשוב כמובן להתחיל עם דברים קטנים שהוא בהחלט יצליח לעשות אותם ולהגדיל אותם בעיניו. לעורר לו את הרצון להצליח, לעודד אותו, להסביר לו שאתם איתו לאורך כל הדרך. וגם אם הוא לא הצליח, אתם שם בשבילו עם רצון ומוטיבציה לנסות שוב. בזה מסתכמת עיקר העבודה – להכניס בתלמיד רצון וחשק. והעניין הזה לא תקף רק לגבי תלמידים, אלא גם לגבינו, המבוגרים. לדעת שהכל מושתת על הרצון. כל ההצלחה של האדם תלויה ברצון שלו, והרצון תלוי באמונה שלו בעצמו. על זה נאמר: "פותח את ידך ומשביע לכל חי רצון".

ועוד תוספת קטנה..

אנו נמצאים לקראת פתיחת שנת הלימודים ואחד הנושאים החשובים שאנו לא מספיק מתכוננים אליו הוא הערכות לקראת אסון. הנה סרטון על אסון הבונים לדיון עם הצוות החינוכי שלכם. שימו לב למחדלים שהיו באסון הזה מצד בית הספר.  

·         מצגת שהכנתי עבור הצוות הייעוצי בנושא "התארגנות בית הספר לקראת אסון" – 

ואיך אפשר בלי הומור. שני סרטונים מצחיקים מאוד

·         מונית הכסף –  

·         מה עשה תינוק כשראה את תלוש המשכורת של עובדי ההוראה –  

 

עם פתיחת שנת הלימודים: אגרת מיוחדת למחנכים

{כתב המקובל הנעלה הרה"ג יעקב עדס שליט"א}

א.            הנה בכמה מקומות בחז"ל הפליגו מאוד באיסור של הלבנת פני חברו ברבים, ואמרו: מוטב לאדם שיפיל עצמו לכבשן האש ולא ילבין פני חברו ברבים. ועוד אמרו: המלבין פני חברו ברבים אין לו חלק לעולם הבא.

ב.            וכמה מלמדים שואלים בזה, שלצורך חינוך התלמידים, הרבה פעמים הם צריכים לבייש התלמיד בפני חבריו, ואיך יעשו כן, כשל כך חמור העניין. והנה, אין בכוונתי לענות על שאלה זו כאן וכל מלמד ישאל לרבו לעניין מעשה, כשיש ניגוד בין שני עניינים אלו. [וצריך הרב העונה על השאלה לדעת, שכאשר מלמד מעליב תלמיד הפגיעה הנפשית שיש לתלמיד היא עצומה מאוד מאוד, שאי אפשר לתארה, מפני שהסמכות של המלמד בכיתה היא מאוד גדולה וגם זה נעשה בפני חברים רבים, וכמובן שזה מרבה את חומר האיסור מאוד מאוד.]

ג.             ברם, מה שכן יש לכתוב בזה כאן הוא, שבאמת ברובא דרובא של המקרים השאלה היא טעות גמורה, מפני שהאמת היא שלבייש את התלמיד בפני חבריו {או ללעוג לו} ברוב הגמור של המקרים לא רק שזה לא עוזר לחינוכו, אלא אין דבר יותר גרוע מזה לחינוכו. מפני שעל ידי זה נקבעת שנאה עזה בלב התלמיד אל המלמד, ומכאן והלאה קשה לו לקבל ממנו שום דבר. ואף אם לזמן קצר אחרי ההעלבה, מפחד התלמיד להתבייש שוב, ולכן יתנהג כראוי. אבל, לטווח ארוך, הנזק מרובה על התועלת.

ה.            ויותר מזה: שהמציאות היא, שאצל התלמידים הרבה פעמים המלמד נראה בעיניהם כנציג של השם יתברך, שהוא המעביר להם את דרך השם וכשמשניא המלמד את עצמו על התלמיד משניא יחד עם זה על התלמיד את כל התורה כולה ואת כל עבודת השם.

ו.             ומלבד זה, גם על ידי מעשה זה נקבע בלב תלמיד זה ובלב כל התלמידים מידת האכזריות והיא מידה קשה מאוד, וכשנכנסת מידה זו לתוך לבו של התלמיד פעמים רבות שקשה מאוד הדבר שאי פעם תצא ממנו מידה זו.

ז.             ובאמת שבהרבה מהמקרים, אותם המחנכים שמתנהגים לעתים קרובות בשיטה זו לבייש את התלמיד לפני התלמידים, באמת זה מתחיל אצלם לא מסיבות חינוכיות אלא ממידות רעות, והם יכולים לבדוק בעצמם ולראות, שגם בהזדמנויות שלא קשורות לחינוך הם נכשלים בזה. ואף אם בביתם וכן עם חבריהם אינם נכשלים בזה פעמים הוא רק מפני שעל משפחתם יש להם רחמנות ועם חבריהם הם מפחדים לקלקל את היחסים. אבל עם התלמידים, שיודע שאינם יכולים להתנגד לו שם בא לידי ביטוי המידות הרעות.

ח.            ובנוסף לזה, המציאות מלמדת כמאה עדים, שאת כל המטרות שרוצה המחנך להשיג על ידי שמעליב את התלמיד יכול להשיג אותן פי מאה על ידי שיכבד את התלמיד ויעודד אותו, וכל שיטת החינוך על ידי ביזוי התלמידים היא שיטה שההפסד שבה מרובה על השכר בצורה שאי אפשר כלל לתאר. וידוע לנו מעדויות נאמנות על כמה וכמה בחורים שיצאו לתרבות רעה ופרקו עול תורה ומצוות והכול התחיל על ידי שאיזה ממחנכיהם בבית הספר או בישיבה פגעו בכבודם. וכן בעניין עונשים של מכות כמה פעמים המציאות הראתה שזה גרם להרחיק את לב התלמיד מן המורה ועל ידי זה התדרדר התלמיד ברוחניות מאוד מאוד.

שלום שוב

והשבוע בפרק על פרשת כי תצא

·         רעיון חינוכי על היחס לסביבה ביהדות  

·         מתורתו של הרמב"ם

·         מתורתו של הרמב"ן

·         מתורתו של הרב יוסי אייבס

·         מעייני דיומא

·         סרטים

·         שירים וסיפורים בנושא איכות הסביבה

·         ולסיום בדיחה כשרה

ליהדות יש גישה מאוזנת ושקולה בנושאים סביבתיים, גישה שיכולה להיות מקור גאווה ליהודים, ומקור השראה ללא-יהודים.

כותב הרב יוסי אייבס , כשהייתי בן שש, הלכתי בוקר אחד עם אבי לבית הכנסת, ושעברנו ליד גדר חיה, תלשתי ממנה מספר עלים בהיסח הדעת. אבי לא קיבל את מה שעשיתי, וסיפר לי מעשיה חסידית על רבי יוסף יצחק מלובאביץ'. כשהיה נער צעיר, תלש מבלי משים עלה מעץ. אביו אמר לו שה' הצמיח את העלה בכוונה מסוימת, ושאסור לפגוע בו ללא צורך.

התורה בפרשה הקודמת אסרה על הרס מוחלט אפילו בעיתות מלחמה לא תשחית את עצה לנדח עליו גרזן…(דברים כ', 19). ר' אהרן הלוי מברצלונה כתב בספר החינוך כי "זוהי דרכם של צדיקים ועושי מעשים טובים… הם אינם פוגעים לעולם אפילו לא בגרגר חרדל, וכל הרס שהם רואים מרגיז אותם".

כתבי הקודש מלאים בדימויי טבע וברגשות כבוד לטבע, וחוקי התורה והתלמוד מספקים חקיקה מקיפה בענייני שימור הסביבה, צער בעלי חיים, הגנה על זנים נכחדים, תברואה וזיהום.

התורה מורה על נטיעת רצועות ירוקות מסביב לערים (במדבר ל"ה, 4). את החוקים נגד הרכבות והצלבות של זנים שונים בצמחים ובבעלי חיים (ויקרא י"ט, 19) ניתן לפרש בהקשר המודרני כדאגה למגוון צורות החיים השונות. שבת היא יום מנוחה עבור בני אדם, בעלי חיים והטבע כולו. בתורה ישנן מגוון ברכות לכל סוגי תופעות הטבע: גשם, ברק, כוכב נופל, פריחת העצים הראשונה, ועוד. השמיטה היא מחווה אקולוגית משמעותית ביותר: כל שנה שביעית היא שנת מנוחה לאדמה, והשדות כולם נחרשים אך לא נזרעים. הרמב"ם הצהיר כי הרהורים על הטבע הם אחת הדרכים שבהן ניתן למלא את המצווה "ואהבת את ה' אלוקיך בכל לבבך" (משנה תורה, יסודי התורה ב', ב').

הגישה היהודית היא מאוזנת ושקולה, ויכולה בהחלט לנסח אתיקה סביבתית מאוזנת ומותאמת יותר לחיים המודרניים.

התלמוד כולל עשרות הנחיות לשיפור עצמי תוך התבוננות בתופעות הטבע, ובעולם החי. התאכזרות לחיות אסורה בתורה, בתלמוד ובספרי קודש מאוחרים יותר, ונחשבת לאחת משבע מצוות בני נוח, שניתנו לכל האנושות. היהדות מתרעמת על ציד, והתחשבות בבעלי חיים היא מוטיב חוזר בספרות תלמודית ובספרות חז"ל.

צדק והגינות, במיוחד כלפי החלשים והפגיעים הוא נושא שחוזר פעמים רבות בכתבי הקודש. כל שבע שנים חלה שמיטת חובות, מנהג שעשוי לשמש מודל לפתרון בעיות העולם השלישי בתקופתנו.לפני אלפיים שנה עסק התלמוד בהרחבה (ביחוד בבא בתרא, פרק ב') בקביעת חוקים נגד זיהום האוויר, ואפילו כנגד מפגעי רעש.

המדרש מסביר שהקב"ה לא גילה לנו מהו שכרה של כל מצוה ומצוה, כדי שלא נתרכז במצוות ששכרן מרובה ונזנח את המצוות ששכרן מועט. הוא ממשיל זאת למלך ששכר פועלים שיעבדו בעצים שונים בפרדסו, ולאחר עבודתם נתן להם שכר שונה לפי העץ שבו עבד כל פועל. הם שאלוהו מדוע לא סיפר להם מראש מה השכר לכל עץ, והוא ענה שאם עשה כך איש לא היה עובד בעצים ששכרם מועט. אולם המדרש מסיים ואומר ששכרן של שתי מצוות כן נכתב בתורה: החמורה שבחמורות- כיבוד אב ואם, והקלה שבקלות- שילוח הקן. השכר של שתי המצוות הוא אריכות ימים. נראה שכוונת הקב"ה היתה ללמדנו שהשכר אינו נקבע ע"פ הצער וההשקעה בלבד, שהרי יש כאן שתי מצוות שיש ביניהן פער גדול מאוד מבחינת הצער וההשקעה ואעפ"כ שכרו זהה. השכר נקבע גם ע"פ קריטריונים נוספים שאינם ידועים לנו, ולכן עלינו לקיים את כל המצוות ולא להתרכז באלו שכרוכות בצער רב.

הרמב"ם במו"נ (ג',מח) כותב שטעמה של מצות שילוח הקן הוא צער בע"ח, ומוסיף שעד שאדם משלח את האם אולי ישים אל ליבו שאין לו באמת צורך בגוזלים, שהרי הם בד"כ לא ראויים לאכילה, ויניח אותם לנפשם. מדברים אלו עולה שאין מצוה לקחת גוזלים ולשלח האם בכל פעם שאדם רואה קן ציפורים. הטוב ביותר הוא לא לקחת גוזלים כלל, אלא שאם אדם רוצה לקחתם- הוא מחויב קודם לשחרר את האם (וכן כתב הרב קאפח על הרמב"ם שם, ולא כסוברים שאדם חייב לקחת גוזלים). והרי מי שלא לוקח גוזלים יפסיד את אריכות הימים המובטחת בפסוק? כנראה שמי שלא לוקח את הבנים כ"ש שזכה לאריכות ימים, וכך יוצא שאדם זוכה לשכר זה בלי לעשות מאומה.      

מהרמב"ם עולה גם שיש להתחשב לא רק בצער גופני של בע"ח (כמו במצוות "עזוב תעזוב עמו") אלא גם בצער נפשי שלהם. כך גם במצות "לא תחסום שור בדישו", ויש המסבירים כך גם את האיסור לחרוש בשור וחמור יחדיו- השור מעלה גרה והחמור מצטער בכך שהשור אוכל והוא לא. אחרים מסבירים שלחמור נגרם צער פיסי, מכך שהשור הולך מהר יותר ממנו.

הרמב"ן כתב שטעם המצוה אינו דאגתו של הקב"ה לחי, אלא רצונו להטביע בנו דאגה זו ולחנך אותנו שלא נהיה אכזריים (ויתכן שזהו גם הפשט גם בדברי הרמב"ם שהוזכרו לעיל). רש"י במקום מביא את דברי חז"ל – "כי יקרא- פרט למזומן". אדם אינו צריך לחפש קן ציפור כדי לקיים את המצוה, אלא שאם היא נקרתה לפניו עליו לקיימה. זו לא חכמה לחפש קן ציפור, לשלח את האם ולקחת את הבנים. בזה לא משיגים חינוך לרחמנות וחמלה. החכמה היא לעשות זאת באופן ספונטני, שאדם נתקל בקן ומחנך את עצמו לרחם על הציפור ולשלח את האם.   

בענין איסור שעטנז הסביר הרב קוק שהתורה התירה לנו אמנם להשתמש בבע"ח ואף לשוחטם ולאוכלם (מאז ימי נח), אך אל לנו להשוות זאת לשימוש בצומח, שהוא לגיטימי הרבה יותר. צמר בא מן החי ופשתים מן הצומח, והתורה אסרה עלינו לתופרם בבגד אחד כדי שנדע לא להשוות בין השימוש בצומח לשימוש בחי.

והנה סיפור שמצאתי בעלון שלום לעם לקראת פתיחת שנת הלימודים

היו לו הרבה ספקות בקשר למורה החדש, הוא היה נראה לו טירון וחסר ניסיון, רכרוכי וחלש אופי, וחששות מילאו את לבו שה'תכשיט' שלו, הילד בן התשע, במקום ללמוד בכיתה הוא 'ילמד' את המורה שלו לקח.

הבן היה שובב חסר תקנה, כך היה נראה עד לאותו היום, הוא אמנם למד את כל המקצועות, אבל האכיל את המורים שלו מרורים. הם התלוננו על אלימות נגד ילדים, על מעשי חוצפה ועזות מצח, על קללות וניבולי פה, ועל שלל מעשי קונדס.

ועכשיו, בית ספר חדש, מורה חדש, ומי יודע מה יהיה…

שבוע חלף.

– 'שלום המורה! מדבר אבא של דני, הילד החדש בבית הספר, רציתי לשאול מה קורה איתו?'.

– 'הבן שלך בסדר גמור, אדון כהן, אתה יכול להיות רגוע. הוא לא מקלל, הוא לא מרביץ, הוא לא צועק, הוא לא מתחצף'.

אנחת רווחה נשמעה מעברו השני של הקו. 'אני ממש מודה לך אדוני המורה, תהיה בריא, ושיהיה בהצלחה'.

עוד שבועיים חלפו.

– 'שלום המורה! מדבר שוב אבא של דני, רציתי לשאול מה קורה איתו? מה חדש?'.

– 'הילד שלך מקסים, אדון כהן, הוא לא משתולל, הוא לא מכה, הוא לא מתנהג באלימות, הוא לא מפריע. ממש מותק של ילד. תזכה ממנו להרבה נחת'.

– 'תודה, תודה אדוני המורה, העיקר שתצליח גם הלאה.'

גם בחודש הבא הרים אדון כהן טלפון למורה של דני…

'הוא לא צועק, הוא לא קורע מחברות, הוא לא מלכלך את הכיתה, הוא לא מתפרע במסדרונות, הוא לא מקשקש על הלוח. ממש תלמיד לתפארת'.

ואבא של דני מרוצה, אבל ממשיך להתקשר בכל חודש, עם היד על הדופק, הוא רוצה להיות בטוח שהכול בסדר, שדני עדיין ילד טוב. ובכל חודש הוא שומע מהמורה את אותם הזמירות: דני לא, ודני לא, והוא גם לא והוא גם לא. הוא רגוע דני לא עושה דברים רעים. מה שאומר שהכול בסדר, שדני ילד טוב ולא צריך לדאוג. חלפה לה המחצית, ודני חוזר הביתה עם התעודה:

תורה – מספיק

נביא   -מספיק

חשבון – מספיק

גיאוגרפיה – מספיק

היסטוריה – מספיק

התעמלות – טוב מאוד

כתיב – מספיק

כתב  – מספיק

הבעה בכתב  – מספיק

וכו' וכו'

עיניו של האב חשכו. הוא בקושי גרר את עצמו אל הטלפון.

'המורה שלום. מדבר אבא של דני כהן', מדגיש את ה'כהן' שלא תהיה אי הבנה, 'אני מבין שהתבלבלת בין דני שלי לבין דני אחר'.

– 'למה אתה חושב כך? אין שום דני אחר בכיתה שלנו'.

– פשוט מאוד, במשך כל החודשים שחלפו סיפרת לי כמה הוא לא מפריע ולא משתולל, ולא ולא ולא, ועכשיו אני רואה את התעודה ואני רואה שהוא גם לא לומד כלום. אז תסביר לי אתה בבקשה מה הולך פה'.

– 'אני מצטער אדון כהן, אני לא מבין מה הבעיה שלך. מעולם לא אמרתי שדני לומד, אני רק דיברתי על ההתנהגות שלו ושבחתי את העובדה שהוא לא מפריע ולא משתולל ולא מתנהג באלימות. השתדלתי להתייחס לצד החיובי של העניין'.

אבא של דני הניח את הטלפון בתחושה מרה.

כל אחד מבין שלא די בכך שתלמיד אינו מפריע, תלמיד צריך גם להיות חיובי, ללמוד, ולמלא את תפקידיו של תלמיד.

גם אדם, לא די בכך שהוא לא יהיה רע, עליו גם להיות טוב.

בפרשה זו אנו רואים שהתורה חותרת לחנך אותנו למבט שכזה בחיינו.

ברצף של פסוקים מזהירה אותנו התורה ממה עלינו להימנע, איזה משכון אסור לקחת, שלא לעשוק את שכרו של השכיר, שלא להטות משפט ושלא למשכן את בגדיה של אישה אלמנה.

אבל התורה לא מסתפקת בציווים של לא ולא ולא. מיד אחריהם מגיעים המצווות החיוביות: ובהם השארת הלקט השכחה והפאה בשדה עבור העניים, שיקצרו ויקטפו ויהיה להם מה לאכול.

'סור מרע ועשה טוב', נאמר בספר תהלים. כי לא די בסור מרע, זה שאתה לא עושה דברים עוד לא הופך אותך לאדם טוב באמת. אדם טוב הוא אדם שגם עושה דברים טובים.

ומעניני דיומא– הימים בהם אנו מצויים כעת מאופיינים בניגוד הבולט בין שני דברים. מצד אחד העולם בחוץ רועש מכל מיני בעיות, מדינות קורסות, כלכלות שלמות מנסות להשתקם ומצד שני עסוקים אנו  בהכנות ובחשבון נפש לקראת הימים הנוראים. ניתן לומר שניגוד זה מובלט גם בדברים שאמר דוד המלך ושאנו אומרים בימים אלו פעמיים ביום: "ה' אורי וישעי ממי אירא… בקרוב עלי מרעים לאכול את בשרי …"(תהלים כז). הוא צריך להילחם באויביו ובוטח בקב"ה שינצחם (כאשר ילד קטן מפחד בלילה מחיות רעות וכדו' מדליקים את האור ומראים לו שאין כלום, וכך גם כאשר ה' הוא האור- ניתן לקבל את הביטחון שבאור גדול כזה ואין מה לפחד מאויבים). אולם מיד פושט דוד את מדיו ומדבר כראש הישיבה- "אחת שאלתי מאת ה'… שבתי בבית ה' כל ימי חיי …" ושוב כמצביא- "ועתה ירום ראשי על אויבי…". ואז  הוא חוזר לדבר כראש הישיבה- "לך אמר לבי בקשו פני". ושוב כאיש צבא- "אל תתנני בנפש צרי". דוד משלב בין שני העולמות וכך צריכים לעשות גם אנו. עלינו להתכונן במרץ לימים הנוראים ולעשות חשבון נפש, אך בה בעת להיות קשובים למה שקורה בחוץ. להתעניין במתרחש, לבקש מהקב"ה שיסייע לנו בתחומים אלו. לא לזכור את דרישות ימי הסליחות אך גם לא להתעלם ממה שקורה לעם ישראל בימים אלו. "כי אבי ואמי עזבוני"- יש דברים אינטימיים שאדם מתבייש לדבר עליהם אפילו עם הוריו, ודוד מבקש לדבר עליהם עם הקב"ה. "יערב עליו שיחי אנכי אשמח בה'" (תהלים ל'). לפעמים אדם נאלץ לשמוע מישהו בעל כורחו. מישהו בא לבקש משהו ומאריך בדברים, עד שנמאס כבר לשומעו, ופשוט לא נעים לגרשו, ולכן ממשיכים בלית ברירה. דוד מבקש שדבריו יערבו לפני הקב"ה, שישמח לשמוע אותם, ולא יראה בדוד נודניק שמדבר ומבקש כל הזמן. שהקב"ה יהיה כמו אם ששמחה תמיד לשמוע את בנה מספר חוויות ולא רוצה שילך כבר.      

ובפינת המולטימדיה נעסוק הפעם בנושא איכות הסביבה

·         תראו איך חותכים עצים – 

·         ארגונים ואנשים שונים דנים בנושא הקשר בין יהדות ואיכות הסביבה. הם מקיימים ערבי עיון, מפתחים תכניות חינוכיות, נפגשים להעמיק בסוגיה זו ולמצוא תשובות בספרי קודש ובמקורות היהודיים. כתבתם של יעל אשכנזי וראובן הרמתי בהפקת מגזין "סביב הטבע" של החברה להגנת הטבע – 

·         הגג הירוק של בית הספר אור תורה –  

ועוד מבחר סרטונים בנושא איכות הסביבה –

 

ובדיחה בנושא יצירתיות

ערבי אחד מגיע לגבול ישראל ירדן עם טרקטור והכף של הטרקטור מלאה חול.

החייל בגבול עוצר את הערבי ובטוח שהוא מבריח משהו בתוך החול שבכף.

החייל מתחיל לחפש בחול ולא מוצא כלום , והערבי עובר.

למחרת אותו סיפור… אותו ערבי מגיע עם טרקטור והכף מלאה חול…

שוב החייל חושד שהערבי מבריח משהו ושוב הוא מחפש בחול…

ככה נמשך הסיפור יום אחרי יום במשך חצי שנה בערך.

לחייל כבר נמאס ויום אחד כשהערבי מגיע הוא שואל אותו:"תגיד, למה כל יום אתה עובר פה?

הערבי עונה לו: "אני מבריח טרקטורים".

                                                    

 

 

 

שלום שוב

 

והשבוע בפרק על פרשת שופטים

·         רעיון חינוכי בנושא "כפייה דתית"

·         המשל על המפקד, החקלאי ומנהל

·         שאלה מעניינת ותשובה לא פחות מיוחדת

·         שירו של ריה"ל

·         שירו של עדי רן אבא נהייתי דוס

·         סרטונים בנושא כפיה דתית, חלקם מצחיקים, חלקם מעוררי מחשבה

·         לסיום בדיחה כשרה

 

שֹׁפְטִים וְשֹׁטְרִים תִּתֶּן לְךָ בְּכָל שְׁעָרֶיךָ, אֲשֶׁר ה' אֱלֹקֶיךָ נֹתֵן לְךָ לִשְׁבָטֶיךָ [טז יח]

שופטים ושוטרים הם הממונים בכל מקום על ביצוע החוקים ושמירתם, אלא שבאומות העולם הללו ממונים רק על היחסים החברתיים ועל חוקי המדינה, ואילו בישראל תפקידם מקיף גם את החיים הדתיים.

והרי לשון הרמב"ם בספר המצוות בעניין תפקיד השופטים: "שציונו למנות שופטים ושוטרים, שיכריחו לעשות מצוות התורה, ויחזירו את הנוטים מדרך האמת אליה על כרחם ויצוו לעשות טוב ויזהירו מהרע". וכן: "אנחנו מצווין שלא נמרה ושלא נעזוב זולתנו מאומתנו שימרה". ובין תפקידי המלך נמצאת גם החובה "ויחזק יד השופטים ויסמוך אותם". ותהיה מגמתו ומחשבתו להרים דת האמת ולמלאות העולם צדק".

בחירה חופשית בטוב וברצוי היא משאת הכל. הורים נבונים משתדלים לחנך ילדיהם בדרכי נועם, לשכנע ילדיהם "מָאוֹס ברע וּבָחוֹר בטוב". מורים משכילים מתאמצים להביא את תלמידיהם לידי רצון עצמי. שלטון עירוני או ארצי חותר להביא את אזרחיו לידי הבנת החובות החברתיות, המקומיות, הארציות, הלאומיות והכלל-אנושיות.

כשהמצב מחייב להשתמש בדרכי כפייה יודעים כל אלה לצרף עבודת הסברה למעשה הכפייה לפניו או לאחריו, ולמעט עד כמה שאפשר את השימוש בחוזק הכח, בזרוע השלטון.

אכן, גלוי וידוע כי לא פעם, כשהמצב דוחק ואינו מאפשר פעילות הסברתית-חינוכית, האב כופה את ילדיו, המורה את תלמידיו, העיר את תושביה, והמדינה את אזרחיה. הכפייה הופכת להיות  מן הנורמות המקובלות בחברה אנושית תרבותית, החל מהמשפחה ובית הספר וגמור בשלטון העירוני ובחוקי המדינה כולה.

משעה שאנו שוללים את הנוסחה כי "הדת היא ענין פרטי", והננו מאמינים ומכריזים כי "הדת היא חוקת העם", מתוך ההבנה כי בעם ישראל נוספו על חוקי החברה הרגילים גם חוקי התורה שהם חוקי חיים לאומה, וכל הנמצא בברית העם חייב לשקוד על קיומם – בטלות מאליהן הטענות על כפייה דתית בשטח הציבורי. זכותו של העם היא לכפות את רצונו על יחידים.

אולם כאמור, גם מי שמכוח האחריות האישית או הציבורית המוטלת עליו, נאלץ להשתמש באמצעי כפייה, חייב לזכור כי אין שימוש באמצעי כפייה אלה מטרה, שתנאי החברה המחייבים אותו אינם אלא הכרח שהזמן גרמו. אותו אדם, חייב הוא להיזהר בשתיים:  א. שלא להפעיל כח כפייה מיותר, לצמצמו למינימום ההכרחי. ב. לא להסיח את הדעת מן המגמה והחתירה להגיע להבנה ולרצון. הנאלץ להשתמש באמצעי כפייה חייב לצרף הסברה ושכנוע, ולהפוך ככל האפשר את קללת הכפייה לברכת רצון.

 גם ביחס לחוקי מדינה, ככנסת או חוקיה, הרי ברור שלא יקום דור חדש ויאמר: הואיל ולא היינו בעולם בשעה שנחקקו חוקים אלו, אין אנו מכירים בהם! הם אינם מחייבים אותנו, מאחר ולא היינו מיוצגים במליאת הכנסת בעת החקיקה. קבלת דורות קודמים מחייבת את הבאים אחריהם – כמו שכתב הרמב"ם באגרת תימן: "והנגלות לנו ולבנינו עד עולם".

מושג "כפייה דתית" בעייתי הוא, לא מבחינתו המוסרית הכללית אלא מבחינת הערך הדתי-האישי הפרטי של עושה המעשה הדתי הכפוי. מה ערך יש למצווה דתית כשמקיימים אותה שלא ברצון? הלא "רחמנא לבא בעי" 

ומשום שרצה הקב"ה לזכות את ישראל, והרבה להם מצוות מעשיות, הזהיר וחזר והזהיר על תלמודה של תורה. שכן גדול כוחו של תלמוד שמביא לידי מעשה באהבה וברצון, גדול כוחו של תלמוד תורה המחבב את המצוות על עושיהן.

ולסיום שאלה ששאל תלמיד על הנושא והתשובה שקיבל:

שאלה: אני לא מבין למה שאני בכלל ארצה להיות דתי? ראיתם פעם אדם נורמאלי שמוכן לכבול את עצמו באזיקים? אדם דתי מאבד את חירותו, מוותר על רצונותיו, ומשעבד את עצמו לתכתיבים וחוקים. למה לעשות את זה?

תשובה: ברוך השם שיש הרבה סיבות טובות לעשות את 'זה'. אבל אם כבר דיברת על חירות אז נחזור להתחלה.

שאלת אם ראינו פעם אדם נורמאלי שמוכן לכבול את עצמו באזיקים? והתשובה שלנו היא: כן, ראינו הרבה אנשים שכובלים את עצמם באזיקים. אזיקי הכבוד, אזיקי המעמד, אזיקי הכסף, אזיקי הטכנולוגיה, אזיקי המוסכמות, אזיקי התאווה.

השאלה היא למה בדיוק אדם מוכן לאסור את עצמו, האם הוא עבד לתאוותיו, האם הוא מוכר את החיים שלו ואת הנשמה שלו בשביל להינות מדברים חולפים, או שהוא מוכן להשקיע ולשעבד את עצמו לערכים של נצח, לדברים חיוביים שמחזיקים מעמד לעד. כבר הבאנו בעבר, ונביא אותו שוב, את הקטע הנפלא מתוך שיריו של המשורר הנערץ רבי יהודה הלוי (ריה'ל):

'עַבְדֵי זְמַן עַבְדֵי עַבָדִים הֵמָה,

עֶבֶד ה' הוּא לְבַדוֹ חֹפְשִׁי,

עַל כֵּן בְּבַקֵשׁ כָּל אֶנוֹשׁ חֶלְקוֹ

חֶלְקִי ה' אֳמְרָה נַפְשִׁי'

ריה'ל מגדיר אותו כעבד, אבל קורא לו 'חופשי'. מדוע?

אדם שמעשן בשרשרת כבר עשרים שנה, ארבע קופסאות ביום, פונה לחבר שהחליט להפסיק לעשן ומתייסר בכל בוקר ואחרי כל ארוחה: 'אל תהיה קדוש מעונה, תרגיש חופשי, קח סיגריה, עזוב אותך משטויות'. החבר לא מתפתה, הוא זוכר היטב את צילום הריאות האחרון שהיה שחור משחור, הוא לא לוקח אפילו 'שאכטה'.

את מי מבין השתיים אנחנו מעריכים? מי מביניהם הוא ה'גבר'.

ללא ספק זה שלא לוקח, זה ששולט בעצמו, זה שיודע מה טוב לו באמת ומתנהג בהתאם. הראשון נעלב. אבל אני טוב לי, אני מעשן מתי שאני רוצה, אני לא מתייסר, לא מתענה, אני מעשן חופשי חופשי, טוב לי. יכול להיות, אבל אתה לא שולט בעצמך. השני שולט, הוא מנווט, הוא מנהיג. הלב שלו רוצה, אבל המוח שלו מחליט שלא, והוא עושה את הדברים לפי השכל ולא לפי תחושות הבטן.

אדם חופשי, הוא אדם שמחליט לשעבד את עצמו מרצונו הטוב ולעשות את מה שהשכל שלו מבין שטוב. אדם שעושה מה שבא לו, הוא אדם שמשועבד לרצונות שלו, לתאוות שלו… עבד ה' הוא לבדו חופשי, כי הוא מתוך הבנה פנימית עמוקה, מתוך חופש בחירה המוחלט, הבין שטוב לו, לגוף ולנשמה לשעבד את השאיפות, להכניע את הרצון, ולהתאים את חייו למסלול של עבודת השם, לרצונו של הבורא שיצר אותו ויודע מה באמת טוב בשבילו. 'הוא לבדו חופשי'. אז הנה לך לפחות סיבה אחת, למה לעשות את 'זה'.

לסיום הנה אנחנו כבר בחודש אלול ורציתי להביא לעיונכם כמה רעיונות לחודש אלול. מכיון שהחומר הוא רב בפרקים הבאים אביא מקצת מהדברים לאחר הרעיון החינוכי.

סיפור – המלך בשדה

היה היה מלך גדול וחכם, שממשלתו היתה פרושה על מדינה רחבת ידים. הוא היה מלך טוב, מסור לאזרחי מדינתו ודאג תמיד להיטיב את חייהם ולגרום להם אושר. מלך זה פרסם פעם כרוז בו נאמר, כי כל אזרח שיש לו בקשה כלשהי רשאי לבוא אליו לארמונו בכל עת שירצה. אולם האזרחים לא הרבו לבוא לארמון והמלך התפלא על כך מאד. לאחר מכן הבין כי, עם כל ההקלות, עדיין לא כל כך קל לבני העם הפשוט להגיע אליו. מלבד זאת, הרי רוב העם גרים מחוץ לעיר הבירה וקשה להם להגיע לארמון ולשטוח בפני המלך את בקשותיהם.

בהתחשב עם כך, החליט המלך לצאת אל העם. בלוית שריו ועבדיו, הוא יצא למסע על פני המדינה. הם ביקרו בכל עיר וכפר ושמעו את בקשות העם ומאוויו. בכל מקום ומקום לשם הגיעה פמלית המלך, קיבל אותם העם בתרועת שמחה, כל מי שרצה, יכול היה לבוא לפני המלך, שהיה ידידותי מאד. לזה ויתר על מסים, לשני העניק מתנה נאה ואת האחרים שאל על שלומם ושלום משפחותיהם.

מאז נהג המלך לעשות כן מידי שנה בשנה. למשך ארבעים יום נטש את ארמונו ויצא אל העם, אזרחי ממלכתו. כולם ידעו שבימים אלה אפשר להשיג אצל המלך הכל. צריך רק לגשת אליו ולהגיש את הבקשה.

ארבעים הימים שבין ראש-חודש אלול ועד אחרי יום הכפורים, הם הם הימים המתאימים ביותר בהם יכול יהודי להגיע אל מלך-מלכי המלכים, הקדוש ברוך הוא, שהוא אבינו שבשמים. פרק זמן זה נקבע על ידו כימי תשובה והתקרבות אליו. הבה ננצל את הזמן!

בישיבה שלי תמיד שרו בחודש אלול את השיר "המלך בשדה". השיר מורכב משתי מילים בלבד: "המלך בשדה" ובכל פעם ששרנו אותו דמיינתי קבוצת פועלים או חקלאים שמעבירה מפה לאוזן את השמועה ש"המלך בשדה".

להמחשה, אתן דוגמא נוספת. בצבא, בכל פעם שהגיע אלוף לבסיס שלנו, כל הבסיס עבד קשה מאוד למירוק וציחצוח הבסיס. כולם היו מתכוננים, מנקים דברים שאחרת היו נשארים מלוכלכים לעוד זמן רב ובכלל הייתה הרגשה של לחץ כי תיכף האלוף מגיע.

יצא לי להתלוות פעם לאחד מאלופי צה"ל, שביקר באחד מבסיסי צה"ל בדרום הארץ. אחד החיילים, מילואימניק, ניצל את ההזדמנות לשוחח עם האלוף ושטח בפניו בעיות שונות ואף נתן לו כמה עצות לשיפור ולייעול. כדי להגיע לאלוף בכל הזדמנות אחרת, וודאי היה עליו לכתוב מכתב רשמי שהיה עובר כמה וכמה דרגים בינוניים עד שהיה מגיע ללשכת האלוף ואפילו אז, לא בטוח שהאלוף היה שומע על הבעיות של החייל מכיוון שהצוות בלשכה וודאי היה מטפל בחייל ללא התערבות האלוף. אך, שם, באותו בסיס בדרום הארץ, האלוף ניצב בפני אותו מילואימניק מוכן ומזומן לשמוע את שיש לו לומר. בלי מתווכים, בלי רל"שים וללא דחיות נוספות. המילואימניק ניצל את ההזדמנות כראוי ושוחח עם האלוף.

מנכ"לים רבים יודעים שכדאי להם לבקר מדי פעם במפעלים ולדבר עם העובדים הפשוטים מכמה סיבות. בין השאר, הם רוצים לדאוג לכך שהעובדים יהיו על בהונות רגליהם והם יעבדו טוב יותר אם הם ידעו שהמנכ"ל עלול לבקר בכל עת. סיבה נוספת, והיא קשורה יותר לעניינינו, היא שזו הזדמנות עבור המנכ"ל לשמוע מה מציק לעובדים ובשבילם זו הזדמנות להביע את עצמם כדי שירגישו שדואגים להם (ומי ידאג להם טוב יותר מהמנכ"ל?).

אותו דבר גם עם החקלאים שלוחשים אחד לשני ש"המלך בשדה". המלך בשדה, זאת הזדמנות לדבר איתו לבקש ממנו בקשות, הרי לארמון המלך הם לעולם לא יגיעו, אבל עכשיו- המלך בשדה! זאת ההזדמנות.

הנמשל למלך והחקלאים ובעצם גם לשאר הדוגמאות, הוא הקב"ה ועם ישראל. בתקופה הזאת של אלול- תשרי הקב"ה- "המלך", נמצא "בשדה". הוא מוכן לשמוע את העם. זו ההזדמנות לבקש סליחה, לבקש ברכה לשנה טובה, לבקש בריאות ורפואה שלמה לחולים. עכשיו זה הזמן. המלך בשדה, אל תפספסו את ההזדמנות.

 

 

ובפינת המולטימדיה השבוע – כפיה דתית – בעיות באמונה אצל בני הנוער

• שירו המקסים של עדי רן "אבא נהייתי דוס" – 

​

• שירו החודר של אריאל זילבר – 

​

• קטע מהרצאה של אמנון יצחק בנושא –

​

• יש לי בעיה – על אמונה –

​

• ילד דתי להורים חילונים – 

​

• פרסומת לכפיה דתית מהבחירות האחרונות – 

​

• על חוק מעניין שניסו להעביר בכנסת ובמשרד החינוך – 

 

בדיחה כשרה

יום אחד הגיעו פורעים לעיירה יהודית וטבחו בתושבי העיירה, יהודי אחד אחרון נותר מתחבא בבית המדרש של העיירה, לפתע אחד הפורעים פרץ את דלת בית המדרש ונכנס ובידו סכין שלופה.

היהודי שהבין שזהו רגעו האחרון והוא עומד למות על קידוש השם, ברך בקול גדול ובכוונה גדולה: ברוך אתה ה' אלוקינו מלך העולם אשר קדשנו במצוותיו וצוונו למות על קידוש השם!

אותו פורע עם סכין שלופה, כאשר ראה ושמע את היהודי המוזר שקיבל על עצמו למות, החליט לחוס על חייו ופנה החוצה לדרכו.

היהודי בראותו את הפורע הולך,החל לזעוק : אמממ! אמממ! אמממ!

ועוד אחת

אישה אחת נכנסה לחנות בעלי חיים, ורצתה לרכוש תוכי, בעל החנות הראה לה תוכי, ואמר לה שזה אחד ממש מיוחד, עולה עשרת אלפים דולר במחיר מבצע.

מה מיוחד בו כ"כ? שאלה האישה.

ענה המוכר: מדובר בתוכי שיודע את כל התנ"ך בע"פ!

יפה, אמרה האישה. ומה לגבי התוכי שעל ידו?

אה, התוכי הזה הוא הרבה יותר יקר. שלושים אלף דולר! הוא יודע גם ש"ס, ראשונים ואחרונים!

ומה לגבי התוכי היפה הזה שלמעלה?

אה… זה את צריכה משכנתא! מאתיים אלף דולר!

למה? מה הוא יודע?

תראי גברת, באמת שאין לי מושג. אלא ששני התוכים האחרים קוראים לו "כבוד הרב!"

 

והשבוע בפרק על פרשת ראה

·         רעיון חינוכי בנושא "מעלת מצוות הצדקה"

·         סיפור על מונטפיורי

·         מישור וקוצים מה  עדיף?

·         משל עני מרוד

·         סיפור מופלא בנושא "צדקה תציל ממוות"

·         סרטונים בנושא צדקה ועוד

"מעלת מצוות הצדקה"

האגדה מספרת על מלכת אנגליה שפגשה את משה מונטיפיורי ובררה מה שווי הנכסים שברשותו. השיב מונטיפיורי כי עליו לבדוק את הנושא. לאחר מספר ימים חזר אל המלכה ונקב בסכום מסוים. תמהה המלכה: "הרי ידוע לכל כי שווי החברות שברשותך גבוה לאין-ערוך"? הסביר מונטיפיורי: "האדמות והמפעלים אינם הרכוש האמיתי שלי. היום הם ברשותי ומחר אינם ברשותי. הכסף שנתתי לצדקה הוא רכושי האמיתי"…  פרשת השבוע מדגישה את מצוות הצדקה, ואומרת "פתוח תפתח את ידך" לעני ולחלש. לצדקה יש ערך עליון ביהדות. לפני שנתעמק במצווה זו ארחיב קצת מנקודה אחרת.

פרשת ראה נפתחת במילת ראיה מוחשית הנוגעת לראיה רוחנית. שנאמר: ראה אנכי נתן לפניכם היום ברכה וקללה. את הברכה אשר תשמעו אל מצות ה'…והקללה אם לא תשמעו אל מצות ה' (דברים, י"א, כ"ו-כח). לכאורה ניתן לשאול כיצד יכול היה משה להראות לישראל ברכה וקללה מוחשיים, אשר אינם ניתנים לראית העין? ועוד, מדוע לגבי הברכה קובע משה: "אשר תשמעו", ואילו לגבי הקללה דיבר משה בלשון ספק: "אם לא תשמעו". לשאלות אלה משיב המדרש (סיפרי, פר' ראה פיסקא נג): "ראה אנכי נותן לפניכם היום ברכה וקללה, למה נאמר? לפי שנאמר: החיים והמות נתתי לפניך הברכה והקללה (דברים ל', י"ט). שמא יאמרו ישראל: הואיל ונתן הקב"ה לפנינו שני דרכים, דרך החיים ודרך המות, נלך באיזו מהם שנרצה. ת"ל ובחרת בחיים למען תחיה אתה וזרעך (דברים ל', י"ט). משל לאחד שהיה יושב בפרשת דרכים והיו לפניו שני שבילים, אחד שתחלתו מישור וסופה קוצים, ואחד שתחלתו קוצים וסופו מישור, והיה מודיע את העוברים ואת השבים ואומר להם: אתם רואים שביל זה שתחלתו מישור? בשתים ושלש פסיעות אתה מהלך במישור, וסופו לצאת בקוצים. ואתם רואים שביל זה שתחלתו קוצים? בשתים ושלש פסיעות אתה מהלך בקוצים, וסופו לצאת במישור. כך אמר להם משה לישראל: אתם רואים את הרשעים שהם מצליחים? בשנים ושלשה ימים הם מצליחים בעולם הזה, וסופו לדחות באחרונה. שנאמר: כי לא תהיה אחרית לרע (משלי, כ"ד, כ')".

כלומר, משה רע"ה אמר לישראל "ראה", הרי ראיתם את מעשי אבותיכם, כשהיו עושים את רצונו של המקום היה מבקש להכניסם לארץ, כיון שקלקלו מעשיהם טילטלם במדבר ארבעים שנה עד כלותם. לפיכך ראו במעשיהם של  הראשונים, והפיקו לקח מאשר היה בסופם. וכל כך למה? כדי לזרזם שח"ו לא יחטאו כאבותם, ויכנסו לארץ. "משל למה הדבר דומה? לחולה שנכנס אצלו הרופא אומר לו: אל תשתה צונן ואל תשכב בטחב. בא אחר ואמר לו: אל תשתה צונן ואל תשכב בטחב שלא תמות כדרך שמת פלוני. זה זרזו יותר מכולם (סיפרא, פר' אחאי מות, פר' א)". מטעם זה נקט משה לשון החלטית, כשאמר להם: "את הברכה אשר תשמעו". דהיינו, חייבים אתם לשמוע. אולם כשאמר להם על הקללה, השתמש משה בלשון ספק: "והקללה אם לא תשמעו". דהיינו, דרך הקללה קיימת רק אם תקלקלו מעשיכם ותנהגו בניגוד לראיית תוצאות העבר, כדרך שקלקלו אבותיכם ונענשו. מטעם זה נקראת פרשת ראה לפני חודש אלול, אשר הוא בבחינת "המלך בשדה" שאז אפשר לפגוש את המלך בנקל. כי בחודש אלול השכינה שורה בתוך עם ישראל, לאחר שנחרב הבית בט' באב, והשכינה יצאה לגלות.

ועתה, לאחר ההקדמה הארוכה אנו מגיעים למצוות הצדקה. מובא בגמ': "רבי יהושע בן קרחה אומר: כל המעלים עיניו מן הצדקה, כאילו עובד עבודת כוכבים. כתיב הכא (דברים, ט"ו, ט'): השמר לך פן יהיה דבר עם לבבך בליעל וגו' וכתיב התם (דברים, י"ג, י"ד): יצאו אנשים בני בליעל מה להלן עבודת כוכבים אף כאן עבודת כוכבים (כתובות, סח.). כלומר, בפרשת ראה הפסוק מכנה את הנמנע מלתת הלואה "בליעל", כדרך שכינתה התורה את אנשי עיר הנידחת "בני בליעל". מכאן למדנו, איזה רמה מוסרית ה' תובע מישראל, עד כדי כך שהתורה מכנה את המעלים עניו מן הצדקה בשם "בליעל", ומשווה אותו לעובד כוכבים, עם כל העונשים המשתמעים מכך.

לעומת זאת התורה מצוה: "נתון תתן לו ולא ירע לבבך בתתך לו כי בגלל בדבר הזה יברכך ה' אלהיך בכל מעשך ובכל משלח ידיך" (דברים, ט"ו, י'). ופירש הרש"י: "נתון תתן לו, אפילו מאה פעמים". וכן פירש הרמב"ם (אבות, ג', ט"ו): "והכל לפי המעשה…שהמעלות לא יגיעו לאדם לפי גודל המעשה, אלא לפי רוב מספר המעשים". כלומר, טוב יותר שהעשיר יחלק מאה דינר למאה עניים, מאשר לתת לעני אחד מאה דינר. משום שבשעת נתינת הצדקה יצה"ר מקשה את לב הנותן, באומרו: "למה לך לחסר ממונך שכל כך עמלת בו"? לפיכך הזהירה התורה "ולא ירע לבבך בתתך לו". דהיינו, ריבוי הנתינות גורמת לאדם להתגבר על יצרו, ובכך נתינתו נעשית בשמחה ובטוב לבב, משום שיצה"ר מתייאש ממנו.

תכלית מצות הצדקה היא חיזוק נפש ומתן ביטוי לאמונה בקב"ה, לפיכך גודל הצדקה הוא כעומק הבטחון בה'. על כן "אמר מר זוטרא: אפילו עני המתפרנס מן הצדקה, יעשה צדקה" (גיטין ז:). משל למה הדבר דומה: לעני מרוד בשם ראובן, אשר דרכו לא צלחה במסחר ולא מצאה ידו פרנסה. לפיכך היה ראובן פושט יד, אשר בנפשו יביא לחמו. פעם אחד פגש בעשיר גדול בשם אליהו, הושיט את ידו אליו בבכיה, ואמר לו: אין בביתי אפילו פת לחם, אנא, פרנסני נא מאשר חננך ה'. נכמרו רחמיו של אליהו העשיר, ואמר לראובן העני: אתן לך חנות במתנה, אקנה לך סחורה, ואפנה אליך קונים, כדי שתתעשר ולא תצטרך לבריות. ובלבד שתהא ידך פתוחה לעניים. שמח ראובן העני והסכים מיד. באותה שעה, הלביש אליהו את ראובן בחליפה יקרה, נתן לו ולבני ביתו כסף למאכל ולמשתה ברווח, וכן נתן לראובן העני חנות מסחר במרכז העיר, ומלא את חנותו בסחורה הנדרשת, והפנה אליו לקוחות רבים. לאחר כמה שנים העשיר ראובן ונהיה לעשיר הכי גדול באותה המדינה. לעומת זאת אליהו עבר לארץ אחרת לגור שם. פעם אחת רצה בנו של אליהו לצאת לארצו של ראובן שהתעשר. אמר לו אביו: בני, בבואך לארצו של ראובן הצג את עצמך כבנו העני של אליהו, ובקש מראובן העשיר הגדול צדקה. הגיע בנו של אליהו לארמונו של ראובן, ובקש ממנו צדקה כפי שהבטיח לאביו לעשות. אך ראובן התעלם מפנייתו, וכפר בטובה שהרעיף עליו אליהו, והפנה את בנו לקופת הצדקה של בית הכנסת. כשחזר בנו של אליהו לבית אביו וסיפר לו את המעשה, כעס אליהו על ראובן, אשר שכח את כל הטובה אשר עשה עמו, ולא עמד בהבטחתו. הנמשל הוא לאדם שנולד ערום ועריה וחסר כל, והקב"ה ברוב חסדו מעמידו על רגליו, מלבישו, נותן לו פרנסה ועושר, ובלבד שלא יקפוץ את ידיו מן הצדקה. לפיכך כאשר האדם המעלים עיניו מן הצדקה, הקב"ה כועס עליו ומחשיבו כאילו היה עובד עבודת כוכבים.

ונסיים בסיפור מופלא, ממש נס בנושא צדקה תציל ממות

שרה מ. היא אשה ממוצא פולני ילידת הארץ ומתגוררת באזור ירושלים. מטען כבד סחבה עמה, אך החינוך והיושר וההגינות שהשאיר בעלה המנוח בירושה לפני כשש שנים נתן לה במקצת להרגיש גאה. מקצת ממטענה הכבד היה שמאז מות בעלה נאלצה להתקיים מהצדקה. שכנים וידידים הציעו לה את עזרתם במענקים כספיים, אולם לאחר זמן הלכו המענקים ופחתו בהדרגה עד שלבסוף כולם שכחו את האלמנה השקטה שמעולם לא התלוננה . עבודות הניקיון שעבדה בקושי איפשרו לה להסתדר רק לימות השבוע. אולם בימי חמישי נאלצה לנסוע לשכונה אחרת בעיר, ולדפוק על דלתות הבתים, וברגע שאספה די צרכה לשבת חזרה מיד לביתה ובלבה שוב התקווה שאולי בשבוע הבא לא תצטרך לחזור על בושה זו שוב ותזכה לפרנס את ילדיה הרכים בכבוד ובאושר.

יום חמישי אחד נאלצה שרה שוב לצאת ולאסוף צדקה אך הפעם היה לה קשה יותר מתמיד. בנה הקטן בן השבע היה מרותק למיטתו חולה בשפעת חזקה והפציר מאמו שלא תעזוב אותו. אמנם אחותו הגדולה בת ה14 הייתה בבית, אך דוד הקטן רצה רק את אמו.

לא ידעה שרה מה לעשות מצד אחד בנה דוד קודח מחום ומצמרמורות ודמותה של אמו דרושה לו מתמיד. אך מאידך, אם לא תעזוב את הבית לאסוף צדקה לא יוכלו בני הבית להנות ממאכלי השבת הבשריים, וחלומם של ילדיה הרכים כל השבוע לאכול דבר בשרי יגנז. שרה עם כל הקושי בחרה בדרך השניה ויצאה לדרך לבקש שוב עזרה מאותם אנשים קבועים שגילו לה רוחב לב ונדיבות. אך הפעם במוחה של שרה צץ רעיון במקום לבקש כסף תבקש מצרכי מזון ובכך תחסוך זמן רב עד שתשיג את מבוקשה ותוכל לחזור לבנה הרתוק למיטתו. תוכניתה עלתה יפה מכפי שקיוותה, ובנקל הצליחה לקבל חלות דגים ומבחר פירות וירקות אך את הקשה מכולם "העוף לשבת" קיוותה שתוכל להשיג יותר במהירות.

נקשה שרה על דלת ביתו של מ. ש. אברך כולל אב לשמונה ילדים ובליבה תפילה חרישית לבורא עולמים "אנא ממך רבונו של עולם זכני שאקבל במהירות ממשפחה זו את העוף לשבת בעין יפה". בבקשה, אמר האברך אפשר לעזור? כן, אמרה שרה אני אלמנה אם לחמשה ילדים בבית ואשמח אם תוכל לעזור לי בעוף לשבת. מ.ש. שקל את בקשתה של האלמנה הנצבת מולו בכובד ראש. אמנם בתא ההקפאה יש שני עופות אולם אם יתן לה אחד מהם לא ישאר מספיק למשפחתו שלו ואז, יאלץ לקנות עוף נוסף לשבת אולם תקציבו הדל לא מאפשר לו זאת. בצער רב אמר מ.ש. אני יכול לתת לך תרומה קטנה ומצטער אני שלא אוכל לתת לך עוף לשבת. דמותו של דוד בנה הקטן הממתין לה בבית העניק לשרה כוח להפציר שוב "בבקשה אדוני" יש לי ילד חולה בבית עם חום גבוה וזקוק הוא בדחיפות למרק עוף חם אנא ממך תן לי עוף!! הקמטים של מ. ש. העמיקו חשב על ביתו בת ה9 שצריכה נעליים ועל שכר הלימוד שצריך לשלם לבנו בן ה-7 ואין באפשרותו לעמוד בהוצאה זו. גברתי אמר מ.ש. אני מצטער מאוד אבל פשוט אינני יכול לתת לך עוף היום בעזרת השם בפעם אחרת אתן לך עוף.

שרה חשה שהאדם העומד מולה מזדהה עם מצבה והחליטה לנסות שוב. בפעם האחרונה. סלח לי אמרה שרה שאני מתעקשת אני רוצה לחזור הביתה לבני החולה, אנא ממך עזור לאלמנה שעומדת על רגליה מאז 7 בבוקר! נתקף מ.ש. בסערת רגשות והחליט לתת את מנת העוף שברשותו לאלמנה. "חכי דקה מיד אחזור" אמר מ.ש. ונכנס למטבח ופתח את דלת המקרר ואז. נשמעה צווחה מקפיאת דם "הצילו". שרה לא יכלה להעלות על דעתה איזה תאונה קרתה ובתנועה אינסטינקיטיבית מיהרה למטבח. פיה של שרה נפער בתדהמה בראותה את מ.ש. מנסה להרגיע את בנו בן השנתיים המיבב חלושות כשפניו הכחילו בדקות הספורות בהן היה כלוא במקרר שנפתח קודם לכן על ידי מישהו ששכח לסוגרו, ואז הצליח חזקי בן השנתיים להיכנס פנימה ולסגור מאחוריו את הדלת שצוידה בידית מיושנת מבחוץ שאי אפשר לפותחה מבפנים. נרגש ונסער שלף מ.ש. את העוף שהציל את בנו ממות ונתנו לאלמנה המסכנה כשפיו לא גומר להודות ולברך על המצווה שהצילה את חיי בנו.
 

ובפינת המולטימדיה נעסוק קצת בסרטונים הקשורים למצוות הצדקה. חלקם מצחיקים וחלקם מעוררי מחשבה

·         יום המזל שלך – 

·         החמשיה הקאמרית קבצן – 

·         על החשבון  – 

·         יד עזרא ושולמית – 

·         כמו כן בדיסק אוסף הזהב יש סרט שנקרא Change For A Dollar. הסרט משמש אותי בהרבה סיטואציות ובהרבה נושאים. אחד הפעמים שהשתמשתי בו היה בשיעור על נושא הצדקה.

 

ולסיום 2 בדיחות כשרות

שני קבצנים יושבים זה לצד זה ברחוב ראשי בעיר רומא באיטליה. מלפני קבצן אחד מונח סמל של צלב ומלפני השני סמל של מגן דוד.

האנשים שחולפים על פני הקבצנים שולפים ארנקים, אך זורקים מטבעות רק לתוך  כובע של הקבצן מאחורי הצלב.

לפתע, מגיע האפיפיור ורואה את המתרחש.

הוא ניגש אל הקבצן עם המגן דוד ואומר: "ידידי הטוב, אתה לא מבין שזו מדינה קתולית? יותר מזה, רומא היא מקום מושבה של הקתוליות. אנשים לא יתנו לך כסף אם תשב עם מגן דוד, בטח ובטח כשלידך יושב קבצן עם צלב. למעשה, הם אפילו עשויים לתת לו יותר כסף רק כדי להכעיס אותך!"

הקבצן עם המגן דוד מרים את הראש, מביט אל האפיפיור ואז פונה אל הקבצן עם הצלב ואומר: "נו מוישה, תראה מי מנסה ללמד את האחים גולדשטיין שיעור בשיווק…"

ועוד אחת