פרשת במדבר " השלם וחלקיו"

והשבוע בתוכן הפרק

·         רעיון חינוכי "השלם וחלקיו"

·         מתורתו של הרב שלמה גרינבוים

·         מתורתו של הרב עמיטל

·         מתורתו של הרלב"ג

·         משל השעון

·         סרטונים בנושא עבודת צוות גיבוש צוות, כיתה קבוצה

·         מצגת האווזים

·         שיר מיוחד מאוד ילאלי ילילי (מקווה שכך כותבים!!!)

·         בדיחה לסיום

פרשת במדבר – השלם וחלקיו

"וַיְדַבֵּר ה' אֶל מֹשֶׁה וְאֶל אַהֲרֹן לֵאמֹר: אִישׁ עַל דִּגְלוֹ בְאֹתֹת לְבֵית אֲבֹתָם יַחֲנוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל"

מובא במדרש "בשעה שאמר הקדוש ברוך הוא למשה עשה אותם דגלים כמו שנתאוו התחיל משה מיצר אמר עכשיו עתידה המחלוקת להנתן בין השבטים אם אני אומר לשבטו של יהודה שישרה במזרח והוא אומר אי אפשי אלא בדרום וכן ראובן וכן אפרים וכן כל שבט ושבט מה אני עושה "(במדבר רבה פרשה ב)

איש על דגלו 'לבית אבותם,' מדוע לא להניח להם לחיות יחד בערבוביא,? מדוע לפלג את העם כבר בתחילת דרכו,?

הבה ונראה את תשובת האלוקים שלא איחרה מלבוא, "אמר לו הקב"ה משה מה איכפת לך אין צריכין לך, מעצמן הן מכירין דירתן, אלא דייתיקי יש בידן מיעקב אביהם היאך לשרות בדגלים איני מחדש עליהם כבר יש לה טכסים מיעקב אביהם כמו שטענו אותו והקיפו את מטתו כך יקיפו את המשכן"

אכן, החלוקה היא עוד מימי יעקב אבינו, חלוקה זו אינה המצאה חדשה הניתנת לדור המדבר, ובכך משיב אלוקים למשה רבינו, הסר דאגה מלבך, הם לא יריבו הם יודעים בדיוק את מיקומם, מיקומו של כל שבט ושבט. אולם על כך נִתּמַה,

לשם מה יעקב אבינו עשה זאת? האם זה מה שעוד היה חסר לו? האם יעקב לא ראה את ההשלכות הקשות מחיבוב בן זה או אחר? האם הספיק הוא חלילה לשכוח את 'וישראל אהב את יוסף מכל בניו כי בן זקונים הוא לו,'? שכן אף כעת מחלק הוא במיקומם של האחים / השבטים, פוטר הוא את יוסף מלשאת את מיטתו וכן את לוי בהיותם עתידים לאחוז בארון הקודש ולפיכך אינו ראוי שישאו ארונו של מת, הייתכן?

אומר הרב שלמה גרינבוים: נדמה כי ביסודה של חלוקה זו טמונה משמעות אחרת, אין בה חלילה וחס מן הגזענות, אין בה חלילה וחס הבדלים חיצוניים, הבדלים חסרי משמעות בעליל, אולם יש בה את יסוד היסודות בבנייתו של עם. נתבונן קמעא, קח בידך שעון, שעון יקר ממותג שלא היה מבייש אדם נכבד לענוד שעון זה על ידו,, קח את השעון בשמאלך, ובעזרת מברג דק הסר את מכסהו, והתחל לפרק את השעון לגורמים, בזהירות, שאף חלק לא ישבר או יעלם חלילה, ומשתגמור, הניחהו לפניך בשקית צרורה, האם תוכל לומר כי הנך אוחז בידך שעון? שעון יוקרתי? או שמא אינך אוחז אלא אוסף חלקיקים ורכיבים של  שעון לשעבר???

השעון אינו שעון אלא אם כן כל חלקיו אף הקטן שבהם עומד במקומו המיועד לו, ובעזרתו, בעזרת כל המנגנון יחדיו השעון יפעל את פעולתו, לוּ תוציא רק דבר קטן אחד מתוך השעון, שוב השעון יהווה שאלה הלכתית בדיני מוקצה בשבת. כך הם עם ישראל, עם ישראל מורכב מחלקיקים דקים וקטנים, לכל שבט יש את ייעודו המיוחד רק לו, כל שבט ושבט מבני ישראל הינו חלקיק מתוך הפאזל העולמי, מתוך העם כולו, עם ישראל, על כל שבט לתת את תכונותיו המיועדות אך ורק לו, על מנת שבסופו של דבר כל השבטים יחדיו יחברו לאגודה אחת, לפאזל אחד גדול ומושלם!

אם כל אחד לא ייתן את חלקו במילוי הפאזל, הפאזל יישאר חסר, אף אדם לא ילך למסגר תמונה העשויה מחלקים קטנים המרהיבה ביופייה אם יחסר לו חלק אחד מתוכה, ולשם כך מבקש יעקב אבינו מבניו טרם פטירתו "לאחר שברכתי כל אחד מכם, לאחר שחידדנו יחדיו את יכולותיכם הבלעדיות לכל אחד ואחד מכם, עלי לומר לכם כיצד תישאו את מיטתי,"

אין בכך משום פגיעה בכבודו של האחר, אין בכך משום יצירת קנאה ותחרות בין האחים, אדרבא, יש בכך משום יצירת שלימות מוחלטת בעם כולו, כעת כשכל אחד אוחז במקומו, מראה הוא בכך את נתינת כל כוחותיו לשלמות העצמית שלו ולשלמותו של העם כולו, שכן אם לא יאחז במקומו, הפאזל לא יהיה מושלם, לעולם, לפיכך, הכר נא את כוחך המיוחד לך, ורק לך, אין לך מה לרעות בשדות אחרים, זה לא רלוונטי לגביך, כשתדע זאת, שוב אין קנאה, שנאה ותחרות, שוב יהא רק רצון למילוי כוחך הרוחני ולהביא לשלמות העם כולו.

ובהתאם לאותו רעיון אומר הרב עמיטל התורה פותחת את ספר במדבר בתיאור מפקד בני ישראל. השאלה העולה למקרא תיאור זה היא, מדוע התורה מספרת לנו על כך? מה זה משנה לנו כמה אנשים היו בני ישראל בזמן ששהו במדבר? נדמה, שמטרת התורה איננה לספר לנו על התיאור ההיסטורי של המניין, אלא להעביר דרכו מסר חינוכי חשוב. דרך זו אופיינית מאד לתורה, וניתן לראות אותה באופן בולט לכל אורך ספר בראשית, העוסק לכאורה בסיפור היסטורי של תולדות אבות האומה, אולם למעשה עיקר מטרתו היא "מעשה אבות סימן לבנים" – כלומר, ניסיון ללמד אותנו דרך התנהגות מוסרית וערכית באמצעות חיקוי מעשיהם של אבות האומה. אם כן, יש להבין מה המסר שאותו רצתה התורה להעביר כשתיארה לנו את מניין בני ישראל?

בפרשת 'כי תשא' אומרת התורה שהספירה של בני ישראל לא תהיה מניין של האנשים עצמם, אלא מניין של מחציות שקל שיביא כל אחד "מבן עשרים שנה ומעלה". התורה מזהירה, שאם לא יספרו את בני ישראל בדרך זו יהיה 'נגף' בעם. הסברתי בעבר, שבכך שהתורה מצווה על מניין באמצעות מחצית שקל טמון מסר חשוב.

כידוע, אצל כל אדם בישראל יש יסוד דומה ויסוד שונה: מצד אחד כל אחד מאתנו הוא בסופו של דבר בן-אדם, ובכך הוא דומה לכל שאר האנשים שמסביבו; אולם מצד שני, כל אחד מאתנו שונה בתכונותיו ובאופיו מהאנשים הסובבים אותו, ובכך הוא מהווה עולם שלם בפני עצמו. כאשר רוצים לספור דברים, חייבים שהדברים שאותם סופרים יהיו דומים. דבר זה הוא הכרחי, מכיוון שאין ערך לספירת פריטים שאין ביניהם שום קשר. לכן, הספירה ע"י מחצית שקל מבטאת את המסר שרק חצי מכל בן-אדם דומה לבני האדם הסובבים אותו. ממילא, בשביל לספור אדם שלם יש 'להשלים' את החצי החסר, השונה, ע"י מחצית שקל דומה שיביא כל אחד מהם. רק כאשר כל אדם מביא מחצית שקל, ניתן לספור את החצי הדומה שבכל אדם בנוסף למחצית השקל הדומה שהביא כל אדם, וכך לספור את האנשים בכללם.

ואמנם, ניתן לראות שמניין סתמי מוחק את האישיות המיוחדת של כל אחד מהנספרים, במציאות הצבאית. בצבא, כל חייל מקבל מספר אישי שבעזרתו יזהו אותו, מכיוון שלגבי הצבא אין חשיבות לאופיו הייחודי של החייל, אלא רק לעצם היותו חייל – אחד מני רבים. להבדיל אלף אלפי הבדלות, גם בימי השואה נתנו הנאצים מספר בעלמא לכל אחד מהאסירים, והראו בכך שמבחינתם מדובר ב'מספרים' בעלמא, ולא באנשים בעלי עולם פנימי עשיר וייחודיות שאין לה תחליף. לעומת דוגמאות אלו, בעם ישראל אפילו לכל חייל יש חשיבות משל עצמו, ואין להתייחס אליו כ'מספר' בלבד.

אולם, עד כאן דיברנו על המניין המתואר בפרשת 'כי תשא', והשאלה העולה היא האם גם בפרשה שלנו נעשה המניין בצורה דומה? אמנם הרמב"ן על אתר מסביר שגם אצלנו נעשה המניין ע"י מחצית שקל שניתנה מאת כל אדם מישראל, אולם הרלב"ג חולק עליו, ומסביר שכאן נעשה מניין רגיל של האנשים עצמם. אם כן, נשאלת השאלה מדוע לדעת רלב"ג לא נזקקו במניין המתואר בפרשה שלנו למחצית שקל בשביל למנות את העם?

נדמה שההסבר טמון בדברי התורה על כך שהמניין בפרשתנו נעשה "למשפחותם לבית אבותם". למרות שהמניין הוא של אנשים, לא מדובר במניין סתמי המתעלם מהייחודיות הקיימת בכל אחד, אלא מדובר במניין שבו כל אדם ואדם מקבל התייחסות אישית, שונה, בהתאם להיסטוריה המיוחדת שלו והאישיות הייחודית לו – "למשפחותם לבית אבותם". במידה והפוקדים מודעים לבעייתיות הקיימת בד"כ במניין ללא חצאי שקלים, והם מתמודדים עמה ופותרים אותה – אין צורך להשתמש בחצאי שקלים, וניתן לספור את האנשים בשמותם.

אם כן, המסר העולה מסיפור פקידת בני ישראל הוא שכל אדם מהווה עולם בפני עצמו. הקב"ה אינו בורא אנשים סתם ולכן כל אחד הוא בעל אופי ותכונות שונים. מדענים יודעים היום שאין אפילו שני אטומים השווים בדיוק, וגם בעובדה זו ניתן לראות שבעולם אין דברים דומים, וכל אדם או חפץ הוא בעל ייחודיות מיוחדת שניתנה לו ע"י הבורא.

לפני כמה זמן הייתי בבר מצווה של תאומים של אחד הבוגרים של הישיבה. אותו בוגר אמר לי שהוא תמיד חשב שהחינוך מגיע ממנו, אולם עכשיו הוא מגלה שהדבר לא נכון. הוא חינך את שניהם באותה צורה, באותו בית, באותו בית ספר, הם שמעו את אותם דברים ועשו הכל אותו הדבר – ובכל זאת עכשיו כשהם מגיעים לבר מצווה פתאום רואים שמדובר בשני טיפוסים שונים לגמרי; ממש מזרח ומערב. כנראה, כך הוא אמר, שלא הכל מגיע מהבית, וישנם גם דברים הטמונים בתוך כל אדם בפני עצמו. כל אדם הוא ייחודי בפני עצמו, ואסור לטשטש דבר זה!

מצד שני, יש להדגיש שגם המסר ההפוך הוא משמעותי. "אם אין אני לי מי וכשאני לעצמי מה אני" – כלומר, אדם נבנה גם בגלל הכלל והוא לא עומד אך ורק בפני עצמו. לשם הדגמה, אני בטוח שאם הייתי גדל בקיבוץ של השומר הצעיר לא הייתי נהפך להיות ראש ישיבה. למרות שיש ייחוד לכל אדם, עדיין הוא נבנה ע"י הסביבה שבה הוא נמצא, ואישיותו  האישית מתעצבת ע"י כך.

יש אנשים שסוברים שכל האמת נמצאת אצלם, ומי שלא סובר כמוהם הוא לא יהודי או לא דתי או לא ציוני. צריך להיזהר מאד מגישה כזו, שלא מכירה בייחודיות של כל אדם ובהצדקה לדעותיו וקיומו. כל אדם הוא שונה, ולכן רק ע"י כולם ביחד נוצר כלל שלם. האמת לעולם לא נמצאת אצל אדם אחד או קבוצה אחת. זה מה שהתורה רוצה ללמד אותנו במניין שנעשה ע"י מחצית שקל, ומסיבה זו אומר הרלב"ג שהמניין בפרשה שלנו, "בשמותם", לא היה נדרש לספירה כזו.

 

ובפינת המולטימדיה

הפעם שלחתי לכם סרטונים בנושא עבודת צוות – איך היחידים מתחברים והופכים ביחד למשהו מנצח ויוצרים דברים נפלאים.

הסרטונים מתאימים גם לנושא של גיבוש כיתה, קבוצה, צוות וכו'

1.       הנה שיר שמתחבר לרעיון החינוכי – השיר ילאלי ילילי (אין פה טעות) –

2.       עבודת צוות נמלים –

3.       עבודת צוות בקבוק קוקה קולה –

עוד סרטונים רבים תמצאו בדיסק מספר 10 בנושא "עבודת צוות" וכן במארז חמשה חומשי תורה בפרשת במדבר

 

ולסיום בדיחה כשרה

אישה נעצרת בכביש על מהירות….

אישה:   'האם יש בעיה, ‏אדוני השוטר?'

‏שוטר:   'גברת, ‏נסעת במהירות מופרזת'.

‏אישה:   '‏הו , ‏אני מבינה…'

‏שוטר:   '‏האם אני יכול לראות את הרשיון שלך , ‏בבקשה?'

‏אישה:   'הייתי נותנת לך אותו, ‏אבל אין לי…'

‏שוטר:   'אין לך רשיון??'

‏אישה:   '‏לא. ‏שללו לי אותו לפני כ -4 ‏שנים כשנהגתי שיכורה'.

‏שוטר:   '‏הבנתי …‏האם אני יכול לראות בבקשה את הרשיונות של המכונית?'

‏אישה:   '‏מצטערת, ‏אתה לא יכול'.

‏שוטר:   '‏מדוע?'

‏אישה:   '‏גנבתי את המכונית …'

‏שוטר:   '‏גנבת את המכונית???'

‏אישה:   '‏כן, ‏והרגתי את הבעלים'.

‏שוטר:   '‏את עשית מה?!'

‏אישה:   '‏חלקי הגופה שלו נמצאים בתא המטען של המכונית , ‏אם תרצה לראות…'

‏השוטר מסתכל באיטיות על אישה, ‏הולך לאט ובזהירות אחורה לניידת וקורא לתגבורת.

‏תוך פחות מחמש דקות מגיעות ניידות שמקיפות את המכונית של האישה. ‏קצין

משטרה בכיר מתקרב בזהירות למכונית , ‏ידו נשענת על האקדח.

‏קצין משטרה:    '‏גברת , ‏האם את מוכנה לצאת לאט מהמכונית?'

‏האישה יוצאת מהמכונית ושואלת: '‏אדוני השוטר , ‏האם יש בעיה?'

‏קצין משטרה:    '‏אחד השוטרים שלי אמר שגנבת את המכונית הזו ורצחת את

הבעלים שלה '.

‏אישה:   '‏רצחתי את הבעלים '?!

‏קצין משטרה:    '‏כן. ‏האם את יכולה בבקשה לפתוח את תא-המטען של המכונית ?'

‏האישה פותחת אותו , ‏ומתגלה תא מטען ריק לגמרי.

‏קצין משטרה:    '‏האם זו המכונית שלך, ‏גברת?'

‏אישה:   '‏כן, ‏הנה רישיונות המכונית ששמי מופיע עליהם'.

‏השוטר עומד המום.

‏קצין משטרה:    '‏אחד השוטרים שלי טוען שאין לך רישיון נהיגה, ‏גבירתי'.

‏האישה מחטטת בתיק שלה, ‏מוציאה את רשיון הנהיגה שלה ומראה אותו לקצין המשטרה.

‏קצין המשטרה בודק את הרשיון ‏ואומר:   '‏תודה גברת. ‏אחד מהשוטרים אמר

לי שאין לך רישיון נהיגה , ‏שגנבת את המכונית , ‏שרצחת את הבעלים

ושאפסנת את הגופה בתא המטען'.

‏האישה:  '‏והשקרן הזה בטח גם אמר לך שנסעתי במהירות מופרזת, ‏מה?'

פרשת בחקותי – "נמאס כבר מהחוקים שלכם"

והשבוע בתוכן 

·         רעיון חינוכי "נמאס כבר מהחוקים שלכם"

·         מחידושיו של רש"י

·         מתורתו של הרבי מלובביץ

·         הסיפור הקצרצר על ג'ורג' ברנרד שואו

·         מתורתו של הרב נתנאל ספרן

·         קישור למאמר מעניין בנושא "הצבת גבולות היא הכנה לחיים"

·         סרטונים

·         מצגות

·         ובדיחה כשרה לסיום

אני משוכנע שלא אחת מנהיגי החינוך שבשטח או הורים לילדים שומעים את המילים "תפסיקו עם החוקים שלכם" "אין שום הגיון בחוקים האלו" "בכלל הזה טיפשי ביותר" וכו'. הדברים הבאים יוכלו לתת לכם קצת רקע וכיוון איך להתמודד עם המשפטים והאמירות שבאים מפי התלמידים או ילדינו בבית.

בפרשת השבוע אנו לומדים על הברכות שיבואו על עם ישראל אם הם יהיו נאמנים לתורה ועל הקללות שעלולות לבוא עליהם אם הם לא יעשו כן. אם נעמיק נוכל לראות שהברכות והקללות מנוסחות בלשון רבים מכיוון שהן מכוונות לכלל העם. אצל כל אדם יחיד, איננו יכולים תמיד לדעת מדוע הוא זוכה ליחס שהוא מקבל מה', איננו מבינים מדוע ישנם אנשים סובלים ולאנשים אחרים יש חיים טובים ונוחים. במישור האישי, החשבון האלוקי של שכר ועונש הוא מורכב ומסובך מדי והוא מעל ליכולת ההבנה שלנו. במישור הלאומי, באופן שבו ה' מתייחס לכלל עם ישראל, ישנה זיקה ישירה בין המצב המוסרי של העם ובין הרווחה וההצלחה שלו. הפרשה פותחת בתנאי לקבלת הברכות- "אם בחוקותי תלכו ואת מצוותי תשמרו…" מה ההבדל בין ללכת בחוקות ה' ובין לשמור את מצוותיו? רש"י מסביר ש "בחוקותי תלכו" הכוונה היא ללימוד החוקים של התורה, והלימוד הזה יגרום לכך ש"את מצוותי תשמרו". מדוע דווקא לימוד חוקי התורה הוא המפתח לכל הברכות הבאות בהמשך? ילד שגדל בבית שומר כשרות יודע שהוא אינו יכול לאכול מה שהוא רוצה כמה שהוא רוצה מתי שהוא רוצה. החינוך הזה יכול למנוע הרבה בעיות הקשורות בהרגלי אכילה בלתי תקינים בעתיד. מי שלומד הלכות נידה וגם בני זוג המנהלים את חייהם בנאמנות להלכות אלו לומדים וחשים את החכמה האלוקית העמוקה הנמצאת בהלכות האלו ואיך שהתורה מכירה את הצרכים הרגשיים והגופניים של האיש והאישה בתחום הזה, ומגישה לנו הדרכה הלכתית המתאימה לצרכים האלה. מי שלומד ביסודיות הלכות שבת יכול לגלות את הסוד הגדול הטמון בהם, איך הם מהווים מתכון ליום של מנוחה אמיתית, לא רק מנוחה של הגוף, אלא גם ובעיקר מנוחה, רעננות והתחדשות של הנפש, הרוח והנשמה. לכן רש"י אומר שהכוונה במלים "אם בחוקותי תלכו" היא "שתהיו עמלים בתורה".

הדרך להשיג את התורה אינו בא בדרכים השגרתיות להשיג חכמה, רק ע"י עמל התורה יזכה לאותה הארה משמים שתכוון אותו לחדש לאמיתה של תורה. ואם לא עמל בתורה נחשב לו שלא למד תורה.

ולפי זה מובן מדוע התורה קוראת ללמוד התורה חוק (אם בחוקותי תלכו), מפני שיש כאן דרך שלא פועלת לפי ההיגיון הרגיל, וזהו חוק מחוקי התורה, שרק על ידי עמל הלמוד ישיג האדם את התורה.

אולם, מה החשיבות הגדולה בחוקים? איך העולם היה נראה ללא החוקים?

ניתן לומר שלא תיתכן תכנית ללא סדר עדיפויות. החיים כפי שאנו מדמיינים אותם ומנסים לחיות אותם מורכבים מדברים חשובים יותר ופחות, ממטרות מרכזיות ומשניות, ממכשולים חמורים יותר ופחות. ההיגיון, שהוא המצפן שלנו במסע החיים, הוא היכולת לעשות את ההבחנות הללו, לקבוע על מה צריך לוותר וכיצד צריך להתמודד עם האתגרים העומדים בדרכנו.

סדרי עדיפויות ודרגות שונות קיימות גם בין חוקי התורה, הבאים משמים. התורה מצווה "לא תרצח", אבל היא גם מבחינה בין רצח במזיד (עליו העונש הוא מוות), רצח כתוצאה מרשלנות (שעליו העונש הוא הגליה), רצח בשוגג (שעליו אין כל עונש), והרג לצורך הגנה עצמית (שהוא מותר ואף חובה).

התורה מצווה לסייע לאדם במצוקה, אך היא גם מפרטת שמונה רמות של צדקה, מייעצת למי לתת ובאיזה סדר, וקובעת את האחוז המותר המינימלי, את האחוז האידיאלי ואת האחוז המקסימלי מתוך ההכנסות שאותו יש לתרום לצדקה. התורה מצווה על היהודי לנוח בשבת, אך היא גם מבדילה בין קטגוריות שונות של עבודה ובין חומרת ההפרה שהן מפרות את מנוחת השבת. היא מבחינה בין חוקים אזרחיים לבין חוקים מוסריים, בין עבירות אקטיביות לבין עבירות לא-אקטיביות, בין חוקים החלים בזמן ובמקום מסוימים לבין חוקים שאין להם דרישות מקדימות שכאלה, וכן הלאה.

אולם ישנה קטגוריה מסוימת של מצוות אשר לא ניתנת להבניה רציונלית שכזו. באופן כללי, תרי"ג המצוות של התורה נחלקות לשלוש קטגוריות: א). משפטים, שאותם מגדיר התלמוד כחוקים שאותם היה השכל האנושי צריך להבין מעצמו, אפילו לו התורה לא הייתה מצווה עליהם (למשל, איסורי רצח וגניבה); ב). עדויות, חוקים שתפקידם ומטרתם ניתנים להבנה, אף כי יתכן שלא היינו מנסחים אותם בעצמנו (למשל, השבת, החגים, הנחת תפילין וכו'); ו-ג). חוקים – מצוות על-הגיוניות, הנקראות חוקים, כלומר צווים.

דוגמאות ראשיות לחוקים הם חוקי הטומאה והטהרה. לא זו בלבד שחוקים אלו לא ניתנים להסבר על ידי ההיגיון האנושי, אלא שהם אף סותרים את המבנה הארגוני ואת סדר העדיפויות המאפיינים את המשפט הלוגי ואת העדות הרציונלית. אם אדם נוגע בחפץ טמא, הוא הופך טמא בעצמו. אין כל הבדל אם מגע זה היה מכוון, לא מכוון או אף כנגד רצונו, ואף אין כל משמעות לסוג המגע – אותה מידה של טומאה מיוחסת למצב שבו אדם נגע בחפץ בקצה ציפורנו או שאכל אותו.

במלים אחרות, החוק מכניס יסוד מוחלט לתוך חיינו, תחום שבו אין עיקר וטפל, אין סדרי עדיפויות ראשונים ומשניים. תחום שבו החיים לא נחלקים למטרות ולאמצעים, אלא מהווים הגשמה אחת ואינטגרלית של רצון הבורא.

למעשה, כל מצווה היא חוק, כלומר ביטוי בלתי משתמע לשתי פנים של הרצון האלוקי. אלא שמצוות רבות מגיעות כשהן עטויות בגלימות שונות של הסבר רציונלי, שכן אלוקים רצה שהן תשתלבנה בחיינו הבנויים בצורה רציונלית. אבל קיימות גם אותן מצוות שמגיעות אלינו כשאינן עטויות בגלימות הסופיות הללו והן משוחררות מכל מה שמכמת, מסייג ומסווג את מהותן השמימית.

אנו זקוקים למבנה ולקדימויות – זוהי הדרך היחידה שאנו מכירים בה אנו יכולים לנהל חיים קונסטרוקטיביים. אבל אנו זקוקים גם לאותם רגעים והתנסויות שבהם אנו באים במגע עם השלמות הנסתרת של החיים. רגעים שנותנים לנו את ההכרה בכך שבסופו של דבר, כל מעשה שלנו וכל מאמץ מצידנו הם בעלי משמעות שווה ומוחלטת.

אם נעביר את מוטיב החוקים לשיח החינוכי שלנו נראה שבית או כיתה ללא חוקים, ישרור בו חוסר סדר בלשון המעטה. כמה פעמים שמענו את הילד או התלמיד אומרים למה יש את הכלל הזה? אין בכלל הזה שום הגיון.

המחזאי והמבקר השנון והציניקן – ג'ורג' ברנרד שואו- היה עורך לאורחי וסיורים מודרכים בגן ביתו המפואר.

בכל איזור של הגן היו צמחים שונים המחולקים לפי אזורי גידולם המקורי: הפינה אוסטרלית, הפינה האפריקאית וכדו'.

בקצה הגן הייתה פינה בה כל הצמחים טיפסו זה על זה, הקוצים הגיעו לקומת אדם, והעזובה שלטה בכל.

שאלוהו האורחים: מה זו הפינה הזו?

ענה להם ברנרד שואו בחיוך ציני: "פה… אני נותן להם לגדול טבעי- בלי חוקים גבולות"…

הרב נתנאל ספרן נותן לנו עוד פרספקטיבה  נוספת בנושא חוקים וגבולות.

ילדים לפעמים אמנם חושבים אחרת, אבל לא קל להיות הורים. אחד מהחלקים הכי קשים בתפקיד ההורות (וזה קשה לילדים לא פחות), הוא הצורך להיות קשוחים מדי פעם, ולהתעקש שהילדים ירכשו כללים וילמדו גבולות. כפי שה' נותן לנו גבולות ומניח לנו לסבול מתוצאות מעשינו – מתוך אהבה וכדרך לעזור לנו לצמוח – כך גם כשההורים מציבים כללים וגבולות להתנהגות שלנו, זה לא משום שהם לא אוהבים אותנו, אלא דווקא משום שהם כן אוהבים אותנו ורוצים לעזור לנו להיות הכי טובים שאפשר.

בסיפורנו "בלי גבולות" שלפנינו מגלה נערה שלא כל כך קל להיות אמא.

ליאורה שרמן העיפה מבט עצבני מעבר לכתפה על השעון שתלוי על הקיר, בעודה תוחבת במהירות את הכלים למדיח. החברות צריכות להגיע בכל רגע, וההורים שלה הרשו לה לצאת איתן לפארק המים – רק אחרי שהיא "תעביר שטיפה" על הכלים ותכניס אותם למדיח.

ליאורה שנאה את כל הכללים שההורים שלה קבעו כל הזמן, בקשר לכל דבר שהיא רצתה לעשות. היא תמיד הייתה אומרת לאמהּ: "כשאני אהיה אמא אני אתן לילדים שלי רק כלל אחד – והכלל הזה יהיה שאין כללים!"

אמא של ליאורה הייתה נדה בראשה ואומרת, "מותק, אל תחשבי שזה כל כך פשוט."

ליאורה יצאה לפארק בזמן וחזרה לאחר שלוש שעות, רטובה יותר מהכלים שעדיין הייתה צריכה להחזיר למקום.

"ליאורה, את זוכרת…"

"כן אמא – להחזיר את הכלים למקום…"

"נכון, גם את זה," חייכה אמה, "אבל מה שרציתי לשאול זה אם אמרתי לך כבר שאבא ואני נוסעים ליומיים מחוץ לעיר?"

"כן…"

"אז כנראה שזה יקרה מחר. נראה לנו שאת מספיק גדולה להישאר בבית בלי בייביסיטר – בתנאי שלא אכפת לך להיות ממלאת מקום שלי ולדאוג לרוני ואלי כשלא נהיה כאן."

הרעיון 'להיות ממלאת מקום של אמא' נשמע נהדר באוזניה של ליאורה, והיא הסכימה במהירות. סוף כל סוף תהיה לה הזדמנות ליישם את שיטת ה"כלל אחד – אין כללים".

למחרת, אחרי שאיחלה להוריה נסיעה טובה, זינקה ליאורה לתפקידה החדש ועמלה להכין ארוחה טעימה ומזינה. "יופי חבר'ה, הגיע הזמן לאכול!" היא קראה. היא חשבה שהבנים יגיעו בריצה, אבל אף אחד לא הגיע. היא הלכה לבדוק מה קורה ומצאה אותם צוחקים בחדר, שקועים בחפיסות עוגיות ובשקיות תפוצ'יפס.

"ממש טעים!" אמר רוני.

"אבל הכנתי לכם ארוחה גדולה וטעימה. אתם יודעים שאמא אומרת שאתם לא יכולים לאכול רק שטויות, אתם צריכים…"

"אבל אמרת לנו: אין כללים!" מחה אלי, "ואנחנו רוצים דווקא את זה לארוחת צהריים."

ליאורה לא ידעה מה לעשות. נכון שהיא לא רצתה לקבוע שום כללים, אבל… היא חזרה למטבח, אכלה לבד והשאירה את היתר מתוך תקווה שהם ירצו את זה לארוחת ערב.

אבל הם לא רצו. למען האמת, נראה שחטיפים, עוגיות ומשקאות קלים היה מה שהם רצו לכל ארוחה. בערב ארגנה ליאורה את הבנים בשעת ההשכבה הרגילה שלהם והתכוננה לנוח מעט עם עצמה לאחר יום ארוך, כששמעה לפתע מוסיקה חזקה המגיעה מהסלון. היא התעטפה בחלוק שלה ורצה למטה. "רוני! אלי! הכנסתי אתכם למיטות כבר לפני שעה. מה אתם חושבים שאתם עושים? שעת השינה עברה מזמן!"

"איזה שעת שינה?" שאל רוני בתמימות. "את אמרת 'בלי כללים' וזמן שינה זה כלל, נכון?"

"נכון, אבל אם תישארו ערים עד מאוחר, איך תוכלו לקום מחר לקייטנה?"

"יש עוד שמונה שעות עד מחר!" צחק אלי והלך להגביר את המוסיקה. ליאורה צעדה בכבדות למיטתה. לפחות היא תישן טוב.

אבל לא היה לה קל להירדם עם מוסיקה מחרישת אוזניים, וכשהיא ניסתה לגרום לבנים להנמיך אותה, הם טענו שהיא שוב קובעת כללים. ליאורה העייפה התהפכה במיטתה והתחילה להרהר. היא תמיד ראתה את הכללים של ההורים שלה כבלתי-הוגנים ומגבילים, אבל זה משהו אחר. אם הילדים לא יאכלו ויישנו כמו שצריך הם עלולים לחלות, ואם הם אף פעם לא ילמדו להתחשב בזכותם של אחרים לישון הם יהיו ילדים רעים ומפונקים. היא התהפכה עוד קצת וחשבה עוד – זה באמת שונה, לא?

למחרת בבוקר, אי אפשר היה להוציא אף אחד מהבנים מהמיטה. כשהם פקחו עין לשנייה, הם רטנו על בטנם הכואבת ומייד התהפכו לצד השני ונרדמו.

טוב, לפחות הם למדו את הלקח, חשבה ליאורה. מעכשיו הם בטח ירצו לאכול אוכל אמיתי ולשכב לישון בזמן.

אבל זה ממש לא היה כך. כשהבנים התעוררו לבסוף ב-11:00 בבוקר, הם צללו ישר לתוך החטיפים, ובאותו ערב, כל אזכור של שעת שינה התקבל בצחוק היסטרי.

כשהתהפכה ליאורה שוב במיטתה, מאזינה בעל-כורחה לקונצרט לילי נוסף, היא החליטה שזה כבר עובר כל גבול. היא יצאה בזעם מחדרה. "תיכנסו למיטות עכשיו!" היא צעקה, כיבתה את המערכת והצביעה לעבר המדרגות.

"אבל את אמרת בלי כללים, ו…"

"לא אכפת לי. תיכנסו למיטות תיכף ומייד, ובלי שום צפצוף! ולטובתכם כדאי שתקומו ב-7:30 על הדקה לאכול את ארוחת הבוקר שאני אכין, ותספיקו להגיע לקייטנה בזמן, אחרת אתם כבר תשמעו ממני!"

הילדים המופתעים טסו למעלה במהירות שיא. ליאורה חשה הקלה מהשקט והופתעה מההתפרצות שלה. היא הייתה כל כך בטוחה שהיא לא עומדת להציב שום כללים או גבולות, ועכשיו היא חילקה לילדים פקודות כמו רס"ר משמעת. אבל הם בהחלט זקוקים לגבולות, היא חשבה… האם יכול להיות שגם אני זקוקה לכמה גבולות?

למחרת נכנסו הוריה של ליאורה הביתה, בדיוק כשסיימו אחיה את ארוחת הצהריים המאוחרת שהיא התעקשה שיאכלו אחרי הקייטנה. הבנים קפצו מהשולחן ורצו לחבק את הוריהם.

"וואו, איזה כייף שחזרתם!" אמר אלי.

"כן, ליאורה שמרה עלינו, אבל היא יותר מדי קשוחה", הוסיף רוני.

"ליאורה?" הפנתה אליה גברת שרמן מבט שואל, וחייכה. "זה נשמע כאילו קלַטְתְ קצת איך זה להיות הורים," ניסתה לנחש.

ליאורה הסמיקה ואמרה, "טוב… נראה לי שאולי יש גבול ל'בלי גבולות'."

ובפינת המולטימדיה

·         הסרטון הבא נמצא  במארז בנושא בין אדם לחברו ומתקשר גם ל"שונה בחברה" – בסרט מלך האריות האריה הצעיר נפגש עם פומבה וטימור ושומע על  את הביטוי שהוא דרך חיים "הקונה מטאטה" והמשפט המרכזי הוא  "אני אומר לך זה כיף חיים אין חוקים, אין התחייבויות ". צפו בסרטון והתרשמו. אפשר לעשות דיון עם התלמידים למה צריך גבולות בחיים? למה החוקים נועדו? 

·         קטע מתוך סרט שנקרא תיכון בראש טוב. – על תיכון ללא גבולות וחוקים עד שמגיע מורה שעושה קצת סדר 

·         הנה שני קטעים שאני משתמש בהם הרבה מאוד פעמים בהרצאות שלי והם גורמות תמיד להנאה גדולה

גבולות הורים  – 

גבולות הורים  – 

ונסיים בבדיחה כשרה:

ילד הכין שעורי בית בנושא "פירושי מילים" בעברית.

למחרת, בכיתה, שאל אותו המורה: "מה פירוש המילה "אלמן"

ענה התלמיד "אלמן הוא אחד שאשתו אוהבת אותו מאד "

שאל המורה "מהיכן לקחת את הפירוש הזה “???

השיב התלמיד שבמילון אבן שושן כתוב במפורש "אלמן = מתה עליו אישתו"…

ועוד אחת מיוחדת

מנהל ת"ת מתקשר למלמד שלו ואומר לו "אל תגיע היום לעבודה – הגיעו רק שלושה תלמידים"

אומר לו המלמד – "נראה לך…אני מגיע…יש לי בבית 12 ילדים…"

בס"ד

והשבוע בתוכן 

·         רעיון חינוכי בנושא יכולות התלמידים ואחריות המורים וההורים המלווים

·         מתורתו של הרב אבינר

·         רשימה מדהימה של תלמידים "לא יוצלחים"

·         מתורתו של הרבי מלובביץ

·         מתורתה של דינה ברוצקי

·         סיפור הצפרדע

·         סיפור הפינגוונים

·         הרבה סרטונים בנושא החינוכי

 

 פרשת בהר וכי ימוך תלמידך…והחזקת בו

בפרשת השבוע שנקרא אנו קוראים את אחד הפסוקים שהם אבן יסוד ביהדות "וכי-ימוך אחיך ומטה ידו עמך והחזקת בו" (ויקרא כה). ננסה להעביר פסוק זה לשדה החינוך של כל אחד ואחת מכם המנהיגים שבשטח.

כתוב במדרש "אשרי משכיל אל דל (תהילים מא) מה שייך לשון השכלה אל דל? ניתן לומר אשרי מי שמשכיל ומחפש מעצמו לראות מה חסר לדל. לפעמים העני מתבייש לבקש ולספר שהמצב שלו דחוק, ולכן צריך להיות חכם ולדעת לגלות ולמצוא מי האו העני שאין לו ומתבייש לבקש וכפי הידוע צריך שיהיו אנשים ממונים בכל קהילה לחפש ולאתר מי האנשים העניים ולדאוג להם.

גם בנים נקראים אחים כמו שאמר רש"י על דברי יעקב "ויאמר "יעקב לאחיו לקטו אבנים"  ורשי פירש שהכוונה לבניו. אם ילד לא מתקדם בלימודים כמו שצריך או שהוא מופנם, צריך בחכמה לראות מה חסר לו, מה מעיק עליו ומה גורם לו להיות כך. אם מכים אותו או גוערים בו גורמים לו לבלבול יותר גדול ולקשיים יותר גדולים בריכוז. כל ילד רוצה ללמוד ורוצה להיות טוב, אלא שיכולים להיות הרבה מאוד גורמים שבעטיים הילד לא יוכל להתרכז בלמידה ולכן המחנך חייב להיות "אשרי משכיל אל דל",  להיות חכם ולגלות מה הסיבה שבגללה קשה לילד ללמוד. יכול להיות שיש לו צורך שיסבירו לו באיטיות ויותר פעמים וכמובן ישנם עוד שלל סיבות… כל ילד זקוק שיאירו לו פנים ויגלו כלפיו סבלנות ורק ע"י כך יצליח ויבין

הרב שלמה אבינר מביא לנו דוגמאות רבות על ילדים שכולנו מכירים שהתחילו כתלמידים חסרי תקווה וכתלמידים שלא האמינו בהם ובסופו של התהליך הפכו להיות אנשים מצליחים ביותר כל אחד בתחומו

"אינו מבין כלום, ולעולם לא יבין כלום במתימטיקה" – כך כתב המורה על גיליון ציונים שלו בכיתה ו, וכך כתוב בכל המקצועות: חלש, עצלן וכדומה, כאשר הממוצע החודשי הוא 4 או 4.5 מתוך 10. ועכשיו, ידידי זה מנוער, חבר באותו שבט, חיים ברזיס, הוא פרופסור למתימטיקה ברמה בינלאומית וחבר באקדמיה למדעים באמריקה ובצרפת.

ידידי הרב משה הגר, ראש מכינה ביתיר, היה החייל הכי גרוע במחלקה בזמן הטירונות. כאשר פירק את הנשק היו המפקדים צריכים לחפש את החלקים שאיבד, הוא היה בהלם גמור וישן עם נעליים, והמפקד שלו כינה אותו 'קוני למל'. בסוף הטירונות, כאשר התקבל לקורס מ"כים, מפקדו אמר לו בלעג: הגר, אתה תהיה מ"כ?! יָא אפס". ועתה הוא אלוף משנה, סגן מפקד אוגדה.

ד"ר אורית אלפי, מרצה לפסיכולוגיה באוניברסיטת הנגב, מוסרת תעודה די גרועה מבית ספר יסודי, בלי פרטים מזהים, כתרגיל לסטודנטים, ומבקשת מהם לנבא את עתידו של אותו תלמיד, והם אכן מציירים תמונה עגומה. אז היא מגלה שזו תעודתה.

סיפורים כאלו אפשר למצוא לרוב. אלברט איינשטיין לא דיבר עד גיל ארבע ולא ידע לקרוא עד גיל שבע. הוא תואר על ידי מוריו, כאיטי בחשיבה, בעל שכל חלש ונתון לחלומות טיפשיים. גם לפוליטכניקום  של ציריך – לא התקבל. צ'רלס דרווין, אבי תיאוריית האבולוציה, נחשב על ידי כל מוריו וגם אביו, כנער פשוט בתכלית מתחת לרמת האינטליגנציה הממוצעת. הם סברו שהוא מבזבז זמנו בתחביבים כגון איסוף בעלי חיים ותצפיות בטבע במקום ללמוד. גם באוניברסיטה הוא לא הצטיין אלא אהב לאסוף חרקים ולקרוא ספי טבע.

לואי פסטר היה תלמיד ממוצע, ובכימיה הגיע למקום ה-15 מתוך 22 תלמידים. גם באוניברסיטה לא הגיע להישגים מרשימים, אך מעטים החוקרים שהצמיחו תועלת רבה כל כך לאנושות.

אייזיק ניוטון, גאון דורות בפיסיקה, היה תלמיד גרוע.הפסל המפורסם רודן כונה על ידי אביו כאידיוט, על ידי דודו כבלתי ניתן לחינוך, כתלמיד גרוע על ידי מוריו, ונדחה שלוש פעמים בבחינות הקבלה בבית ספר לאומנות. לב טולסטוי, הסופר הרוסי הגדול, מוריו קבעו שהוא עצל ובלתי מוכשר. באוניברסיטה במדעי הרוח הוא נכשל בבחינות ותואר כמי שאינו מסוגל ואינו רוצה ללמוד.

תומס אדיסון, הפיסיקאי הממציא הפורה כל כך הוגדר על ידי מוריו כטיפש מכדי ללמוד. וולט דיסני פוטר על ידי העיתון בגלל מחסור ברעיונות. בטהובן , המלחין הגאוני, לא ניגן היטב בכינור וכונה על ידי מורו כחסר תקווה כמלחין. הנרי פורד נכשל בלימודיו כילד דיסלקטי ופשט את הרגל חמש פעמים לפני שהצליח להיעשות מיליונר. ווינסטון צ'רצ'יל היה גם דיסלקט וגם דיכאוני, החל את מסכת הכישלונות שלו בכיתה ו' ואחרי קריירה של כישלונות, נעשה ראש ממשלת אנגליה בגיל 62.

ועוד הרבה הרבה כאלה שגילוי קשיי למידה גדולים מאוד כתלמידים בילדותם, ולאחר מכן הצליחו: הסופר הנס כ' אנדרסן, הפיסיקאי גרהם בל, האומן לאונרדו דה וינצ'י, הגנרל האמריקאי פטון, המיליונר נלסון רוקפלר, נשיא ארה"ב תומס וודרו ווילסון.

ולמעלה בקודש. הנציב מוולוזין, כשלמד בחדר לא ראה ברכה בעמלו, הוחלט להוציאו וללמדו מקצוע, אך הוא פרץ בבכי מר וביקש עוד שנה אחת ניסיון. הגאון ר' יוסף מלוצק היה ילד שובב שלא רצה כלל ללמוד וסולק מכל תלמודי התורה.  האדמו"ר ר' צבי הירש מרימנוב היה ילד חלש מאוד בלימודיו עד שטיפס לאיטו בעמל רב. הגאון המהר"ם שיק בילדותו היה כוח תפיסתו חלש ולא הבין אפילו דף גמרא, אך לא השגיח בכך אלא שקד הרבה עד שלאיטו זכה לחכמה.

רבי נחומ'קה מהורודנא, רבו הרוחני של החפץ חיים, עקב מעבר לעיר אחרת ובית ספר אחר בהיותו בן עשר לא הצליח בלימוד תורה, איבד את טעם הלימוד ונכנס למועקה, החליט שאינו מסוגל, התחבר עם נערים פוחזים, שוטט בחוצות עיר. הוחלט להרחיקו מחשש השפעה מזיקה על נערים אחרים, הוא עזב את בית המדרש, חזר הביתה, חדל ללמוד, עסק בליקוט פקעות יער ומכירתן כדי לסייע לפרנסת הוריו, ורק אחר זמן רב חזר לאטו למסילה.

"זה הרמב"ם היה קשה הבנה מאוד, מעט רצון היה לו בלימוד" (סדר הדורות צ"א תתקכז, ערך רמב"ם).

ולמעלה למעלה בקודש, רבי עקיבא נתקשה ללמוד ונשאר עם-הארץ עד גיל ארבעים, שאז הלך ללמוד תורה עם בנו (אדר"נ ו) ונעשה אורם של ישראל.

וכן בנו של רבי אלעזר בן רבי שמעון בר יוחאי, הידרדר לגמרי לתרבות הרעה ולחטאים מתועבים. ניגש אליו רבנו הקדוש, נתן לו סמיכה לרבנות והצמיד לו תלמיד חכם שילמדנו, אך הוא לא רצה ללמוד וכל יום הביע את רצונו לחזור למקומו, אלא שאותו תלמיד חכם עודד אותו: עשינו ממך רבי ואתה רוצה לחזור לשם?! לא מתאים לך! בסוף הוא עזב את דרכו, החליט ללמוד, גדל ונעשה תלמיד חכם (בבא מציעא פה א). יש לציין שרבי שהעניק לו תואר 'רב', סמך על שיפוטו שסופו לחזור למוטב.

וכן עם נכדו של רבי טרפון שהידרדר לגמרי, אמר לו רבינו הקדוש: אם אתה חוזר בתשובה, אני נותן לך את בתי לנישואים. חזר בו ונעשה תלמיד חכם גדול (שם).

 אז מה בכל זאת ניתן לעשות עם תלמיד חלש. ראשית צריך לזכור ש"בכל תלמיד חבוי ילד מבריק" (המחנכת האמריקאית מרווה קולינס) , ואנו אחראים  לפתח את אישיותם, יצירתיותם וכישרונותיהם השונים של כלל התלמידים כמו שכתב הרבי מלובביץ  "מה שאתם רואים מנגד עיניכם הוא השי היקר ביותר שהעניק לנו האלוקים – חיים חדשים, צחים כשלג שירד זה עתה…לכל אחת מתכונותיו של ילד יש תכלית, ויש לעודד אותה. כל ילד נושא בקרבו משאבים נפלאים ויכולות שיספיקו לו לכל ימי חייו, הדרך שבה תגדלו את הילד תשפיע לא רק על חייו, אלא גם על חיי ילדיו וילדי ילדיו" (מתוך "הדרך לחיים של משמעות – חכמת הרבי מלובאביץ')

הדרך הבטוחה לחזק את התלמיד הוא דרך פעולה פשוטה שנקראת עידוד.

דינה ברוצקי כותבת  על תפקיד ההורים "תפקידנו כהורים ליצור סביבה תומכת שתאפשר לילדינו לממש את מלוא הפוטנציאל שלהם, ולעזור להם לבנות תדמית עצמית חיובית. אחד הכלים הבסיסיים לכך – זה עידוד. ילד שגדל באווירה מעודדת לרוב מגיע למסקנה שהעולם הוא מקום בטוח, ושהוא שייך אליו מעצם היותו הוא. יש לו אומץ להתמודד ולהתנסות במשימות החיים השונות. הוא מאמין בכוחות עצמו.

איך נבנית תדמית עצמית חיובית?

ילד חווה רצף חוויות מעודדות, מגיע למסקנה – "אני טוב", "אני מוצלח", מצפה להצלחה, מצליח ,מקבל כבוד והערכה, נהנה, נפתח לסביבה, מתקדם, מעורה, מרגיש בעל ערך, מרגיש שייך ,מגיע למסקנה – "אני טוב", "אני מוצלח"…וחוזר חלילה.

לצערנו, הרבה פעמים הילדים נכנסים למעגל הפוך, המוביל לפיתוח דימוי עצמי שלילי:

רצף חוויות מייאשות, מסקנה – "אני לא טוב", "שום דבר לא מצליח לי", ציפייה לכישלון, כישלון, תחושת השפלה וכאב, הילד עסוק עם עצמו, נסגר, לא מתקדם, מיואש,"אני לא טוב", "אני כישלון"…וחוזר חלילה.

ללא עידוד נכון, קשה מאוד לצאת ממעגל קסמים זה.

למה כל כך קשה לעודד? לרוב הנטייה היא להתמקד במה שחסר. את הדברים הטובים אנו נוטים לראות כמובנים מאליהן, ועל דברים הפחות מוצלחים מעירים כדי לתקנם – כי זה מפריע ובולט לעין. העידוד אומר – תעזור לילד לצמוח עם מה שיש לו. עידוד בא לחזק את הקיים (מהמילה "עוד"). אי אפשר לחזק את מה שאין! למשל, אין טעם להגיד לילד חלש בלימודים שהוא מאד כשרוני. אך בהחלט אפשר לחזק אצלו את כוח הרצון, את ההתמדה, את הנחישות וכו'.

כל ילד זקוק לעידוד. ללא עידוד אפשר לשרוד, אולי, אך אי אפשר לצמוח.

 

ובפינת המולטימדיה

סרטונים העוסקים בעידוד ובכוחן של המילים ביחס למתקשים

1.       סיפור הצפרדע – 

2.       סיפור הפינגווין – 

שני קטעים מתוך הסרט "ים של חברים"

3.       חלק א – 

4.       חלק ב – 

וכמובן במארז חמשה חומשי תורה תמצאו עוד כמה קטעים מצויינים

ולסיום בדיחה

בחורה מביאה את ארוסה לבית הוריה.

ההורים מגלים, שהבחור חרדי.

כשהנשים הולכות לשטוף כלים, שואל האב את הבחור: "במה אתה עובד?"

עונה הבחור: "אני לומד תורה".

שואל האב: "ואיך תפרנס את בתי?"

עונה הבחור: "אני אלמד תורה ואלוקים יעזור לנו".

שואל האב: "ואיך תקנה לבתי מתנות?"

עונה הבחור: "אני אלמד ואלוקים יעזור לנו".

שואל האב: "ומי ידאג לאוכל לילדים?"

עונה הבחור: "אני אלמד תורה, ואלוקים יעזור לנו"

לאחר שהבחור הולך, שואלת הבחורה את אביה מה דעתו.

עונה האב: "בחור טוב, אין לו עבודה, אין לו שאיפות בחיים אבל הדבר הכי חשוב, הוא חושב שאני אלוקים".

ועוד אחד לימי הספירה

שבבניק אחד מבית שמש יושב במכונית שלו ושומע מוזיקה בקולי קולות.

עובר שם אברך אחד ואומר לו: "עומר" "עומר" מה אתה עושה…

אומר לו השבבניק: אני יודע מי זה עומר אבל מאיפה אתה מכיר את עומר אדם?…

 

 

                                                 

שלום רב

בעקבות בקשות רבות אני שולח לכם חומרים בנושא לג בעומר. מכיוון שישנם נערים שבוחרים לציין את יום לג בעומר למעשים שליליים כגון עישון אלכוהול הכנסתי גם שיעור בנושא. כמו כן שלחתי חומרים על סכנות בל"ג בעומר.

הקדמה 

מנהג קדום לערוך בל"ג בעומר הדלקה גדולה בשמחה רבה, בשירה ובריקודים, על ציון רבי שמעון בר יוחאי – רשב"י במירון. בקהילות רבות בארץ ובחו"ל נהגו להרבות באור בבתי-הכנסת ובבתי-המדרש, ולעסוק בתורתו ובשבחיו של רשב"י.

כמו-כן נוהגים לעשות ביום זה על ציון רשב"י 'תספורת מצווה' לבנים בהגיעם לגיל שלוש, כדי לחנכם בהשארת פאות הראש ולהתחיל בחינוכם למצוות בכלל.

בחו"ל נהגו שילדי ה'חדרים' והגנים יוצאים לטייל מחוץ לעיר וקשתות בידיהם, להזכיר את רשב"י, שבימיו לא נראתה הקשת בשמים.

כמה סיבות יש לשמחה הזו:

1) תלמידי רבי עקיבא, ש"מתו מפסח ועד עצרת", "פסקו מלמות" ביום זה.

2) יום ההילולא של רשב"י, שהורה לשמוח ביום הסתלקותו, כי ביום זה נתגלו לו סודות טמירים, שנכתבו לאחר מכן בספר הזוהר, ולא שקעה שמשו עד שגילה לתלמידיו כל מה שהורשה (מהשמים) לגלות.

3) לדעת המדרש, בל"ג בעומר החל ה'מן' לרדת לבני-ישראל במדבר.

נראה כי יש כאן צירוף של כל הטעמים יחד – אף שככל הידוע החלו לנהוג בשמחה זו רק בימי רבי עקיבא, וזאת על-פי מאמר חכמנו ז"ל: "מגלגלין זכות ליום זכאי".

ואומר הרבי מליובאוויטש: "אשרי האיש, אשר ביום סגולה זה, יום גילוי פנימיות התורה, יתחזק ויוסף אומץ לקבוע שיעורים בפנימיות התורה… ובאור לימוד זה דווקא נחיה".

ובפינת המולטמדיה

 

לג בעומר מנהגים

פלטפוס – לג בעומר

שיעורים בנושא האלכוהול – מתאימים לגיל חטיבית הבניים , כמובן שכל אחד צריך להתאים את השיעור לרמת החשיפה של תלמידיו לנושא , יש הבדל משמעותי בין הכיתות בתוך החטיבה – אלכוהול ותרבות הפנאי – במארז התמכרויות יש סרטונים רבים

 

סדנאות בנושא לחץ חברתי, אני ממליץ על הסדנא שבעמוד 41 – לחץ חברתי – במארז התמכרויות יש סרטונים רבים

 

מירון – סרטו של מנחם קירשנבוים – http://www.youtube.com/watch?v=NA_uZmvTaek

הפעלה מצויינת לל"ג בעומר – לחץ על הקישור

שרגא סימונס במאמר מעניין – http://www.aish.co.il/h/o/48863292.html

עוד חומרים

שיעור של הרב אבינר "שלוש גבורות"

שיעור של הרב וייצן "חיי שעה וחיי עולם"

שיעור של הרב אליהו ברלין בנושא

משחקים מסביב למדורה

mishakim_misaviv_lamedura

מסביב למדורה – מקבץ ללג בעומר

 

 

הקשר עם ההורים הוא אחד הדברים החשובים שיש לנו כדי לסייע לתלמידים ולשמור על אווירה טובה  בכיתה ובבית הספר. ישנם שלושה סוגים של מפגשי מורות – הורים.

1. 1. אסיפת הורים כללית שבה נפגשת המורה עם כלל ההורים בכיתה.

 

1. 1. יום הורים שבו נפגשת המורה עם הורי התלמידה/ה לבד או עם ההורים והתלמיד/ה יחד

 

1. מפגשים בלתי רשמיים במהלך השנה, כגון ימי קבלת הורים או שיחות בלתי אמצעיות, טלפוניות או אחרות

תרגילים 1,2 – עבור לדף המשימות

המפגש עם ההורים הוא אירוע משמעותי לשני הצדדים, לנו ולהורים. הקשר עם ההורים הוא אחד מהדברים החשובים ליצירת אווירה טובה בכיתה ובבית הספר. את המפגש הראשוני שלנו עם ההורים – אסיפת ההורים הראשונה המתקיימת עם תחילת השנה – חשוב לתכנן ולדאוג. אולם לפני שנדבר על אסיפת ההורים נדבר עוד פעם על סגנון הורות:

הנה מכתב מאביו של יהורם גאון להנהלת בית הספר בית הכרם) 

עברית והורים של פעם… 

לכבוד הנהלת בית הספר בית הכרם ירושלים.

א.נ.

בבושת פנים הנני פונה אל כבודו ואבקש שתואילו להטות אוזן קשבת לדברי הבאים:

בני יהורם תלמיד כיתה ג' בבית הספר, אינו מניח מכול וכול את דעתי בלימודיו, וליבי הולם פעם למראה מחברותיו האומללות ועבודותיו בכתב בכל מקצוע, מה שמוכיח על פיזור הנפש, על חפזון ועל העדר רצון להיות תלמיד מן המניין במוסד חינוכי מכובד אשר שמו הטוב הולך לפניו.

איני מעז לקבול כי האשמה בחלקה הגדול נופלת עלי, אולם עם כל השגחתי עליו, קצרה ידי להטותו אל דרך המלך ויש לי הרושם כי הוא מעתיק עבודות מרוכזות מתלמידים אחרים בשעת הדחק ואילו הוא עצמו אינו מרגיש חובה והכרח ליצור לו משלו משהו, או שהכל נעשה ונלוש ברגע האחרון על קצה המזלג. אין ריכוז בהגיגיו, אין נקיון במחברותיו ורשלנותו זו שהיא נדירה בגיל זה תדאיגני ועל כולם – הוא נצוד בלי ידיעתי והסכמתי ברשת התנועה המאוחדת השוללת ממנו כמה לילות בשבוע בכינוסים ובפעילות אי שם בקרית יובל. אחר כך תפקידי הגדנ"ע והכנות להצגות, לא אדע בשם מי ובפני מי, ככה שלא נשאר לו זמן ללימודים.

כולי האי תוכל הנהלת בית הספר ברוב אדיבותה להיות לי לעזר ולקבל על עצמה לפקח בקפדנות על תלמיד זה למען תהא אימה ציבורית על אורחותיו והייתי שמח מאוד לו נעקר מכל פעולה אחרת בכדי שיפעל כתלמיד אחראי היודע את אשר לפניו. בגלל היותי טרוד נשללה ממני האפשרות להביע דברי בעל פה לפיכך העליתי אותם בכתב ואיתכם הסליחה.

ברוב רגשי תודה והוקרה על התעניינותכם בדבר הנני חותם בברכה

מ.ד. גאון

אז יש הורים כאלה ויש הורים קצת אחרים:

הנה מה שכתבה ליהי לפיד פעם:

"חייבים לתת להם כוח", הוא כתב לי.

 אומרים את זה יותר ויותר הורים שהילדים שלהם חוזרים מבית הספר עם סיפור על חוויה מצמררת. פעם בעקבות ילדה שקיללה את המורה, פעם ילד שהתפרע והפריע. וכולם רוצים שלבית הספר יהיה הכוח לחנך את הילדים האלה. והם כועסים. כועסים על שאין למנהלים כוח, שאין למורים סמכות, ועל כך שלמערכת אין כלים לכפות התנהגות נאותה על הילדים.

 ואני רוצה להגיד משהו, או בעצם לצעוק. זה לא התפקיד של בית הספר. זה התפקיד שלנו. של ההורים. זו האחריות שלנו.

 ילד שמקלל את המורה שלו, הוא ילד שההורים שלו לא חינכו אותו. אם יש ילד כזה בכיתה של הילד שלך, אדון לוי היקר, אז תארגן מכתב של כל ההורים, ותשלח את המכתב הזה להורים של הילד הזה. לא למורה. לא למנהלת. תשלח אותו לאבא ואמא שלו.

 הגיע הזמן שמי שיתבייש בהתנהגות ילדים בבית הספר יהיו ההורים של הילדים המקללים, החצופים והמפריעים, ולא שהמורים והמנהלים (או המורות והמנהלות) יצטרכו להצטדק בפני כל העולם ואחותו. אין להם על מה.

באחת מאסיפות ההורים שהייתי בהן לא מזמן קם אבא אחד שיש לו איזה עסק לא פתור עם העירייה בנוגע לתשלומים, והודיע ש"כבר שלושה שבועות אני לא

שולח את הילד לבית הספר, ואמשיך ככה עד שתסדרו את זה". הוא מעניש את העירייה בכך שהוא לא שולח את הילד שלו לבית הספר. ככה הוא נוקם בהם. הוא דורש מבית הספר שיפתור את המחלוקת, כי בעיניו זה אינטרס של בית הספר שהילד ילמד.

אדוני, הילד הזה הוא שלך. הוא לא של בית הספר. לא של העירייה. לא של המדינה. הוא שלך.

ואתה זה שצריך לטפל בו. שצריך להילחם על כל יום שבו הוא יגיע לבית הספר. על כל שעה. בשבילו. בשביל העתיד שלו.

בזמן האחרון נדמה לי שזו הפתעה להרבה אנשים. הפתעה שילד שאתה עושה, הוא באחריותך. אף אחד לא ביקש מאנשים לעשות ילדים, ואם הם עושים אותם, אז שייקחו אחריות.

וזה כולל גם את החינוך שלהם לנימוסים ולהתנהגות נאותה (ואל תדברו איתי עכשיו על כסף ואמצעים. זה לא קשור. יש ילדים מבתים מסודרים שמתנהגים כאילו הם גדלו ברחוב, וילדים מבתים שבהם אין שקל, והם מתנהגים נהדר ובכבוד).

לבית הספר באים ילדים כדי ללמוד. לדרוש מבית הספר שהוא יהיה המקום שבו ילמדו את הילדים שלכם (כן, שלכם!) להקשיב לזולת, להיות אנשים עם חמלה, להיות טובים, להגיד "תודה" ו"בבקשה" בנימוס, זו דרישה מופרזת. לא בגלל שאין תקציב, לא בגלל שאין כוח אדם, אלא בגלל שזה התפקיד שלכם.

את זה ההורים צריכים ללמד. את זה ילד לומד בבית.

ילד לא מקלל בכיתה אם לא מאפשרים לו לקלל בבית. וילד לא מרביץ בכיתה אם הוא לא מרביץ בבית. ילד שמקלל מורה הוא לא תעודת כישלון למורה או לבית הספר. הוא תעודת כישלון של אמא ואבא שלו.

הצעקה הזו, ששוב ושוב אני שומעת מכל עבר, כאילו החינוך של הילדים הוא תפקיד בית הספר, היא המשך לאופנה הרווחת היום שדורשת שמישהו יטפל. שמישהו ידאג. מישהו אחר, כמובן.

ברוב הפעמים הדרישה היא מהמדינה. המדינה אחראית על המון דברים, והיא באמת מזניחה רבים מהם, אבל לדרוש מהמדינה שתלמד את הילד שלכם להגיד "סליחה המורה", זו דרישה לא הגיונית. הילדים האלה קודם צריכים ללמוד איך להגיד תודה לאמא ולאבא שלהם.

 לא רק למדינה יש אחריות, גם להורים יש אחריות. והרבה הורים שכחו את זה. מותר להזכיר להם.

 ואם הורים לא לוקחים אחריות על חינוך הילדים שלהם, אל תתפלאו אחר כך שגם המנהיגים שלנו לא לוקחים אחריות. על כלום. הם למדו את זה בבית.

 יותר נכון, הם לא למדו את זה בבית.

הנה כמה סרטונים המתארים סטואציות בחיי הבית  –

 

אני רוצה לצייד אתכם בכמה טיפים לעבודה עם הורים.

טיפ 1 – סיפור ראשון

את הסיפור הבא אני כותב לכם לא לשבח את עצמי אלא כדי להעביר לכם מסר…מקווה שתבינו.

יום שישי רגיל באוירה סתוית, סיימתי את היום עבודתי ונסעתי לקבל פני שבת המלכה. לפתע עולה בזכרוני הבטחה שהבטחתי לאחד המחנכים להתקשר לאמא של אחד התלמידים. נסיונותיו להוביל אותה להבנה שיש בעיה עם בנה וחייבים את שיתוף הפעולה של ההורים עלו בתוהו. הסכמתי לנסות… אולי אצליח לקדם משהו.

נודה על האמת, הדבר האחרון שאני רוצה זה לתת שיחת מוסר לאמא ועוד לפני שבת. איך תהיה אווירת השבת שלהם? מה יתחולל בבית לאחר שהורים מקבלים טלפון לא חיובי מהמנהל? חשבתי לדחות שיחה זו לאחר השבת. אבל פתאום חשבתי לעצמי שאם המצב בבית הספר כל כך מורכב עם הילד, כנראה שבבית המצב מורכב יותר וכדאי לנסות לשנות דבר זה. החלטתי להתקשר ובעיקר להקשיב. אימו של הילד ענתה לי, ולאחר שני משפטים שבהם הסברתי מה  מטרת השיחה, האמא פתחה במונולוג שלילי של 10 דקות על בנה וכמה שהוא מבייש את המשפחה…(אחסוך לכם את שאר התיאורים שנאמרו בשיחה). הבנתי שבאופן הזה לא ניתן לקדם את הילד ובוודאי לא את המשפחה.

החלטתי לעשות עם האמא תרגיל מעניין (שאני עושה אותו הרבה בהדרכות ובהרצאות להורים)

"אני שומע שמצב בכלל לא פשוט", אמרתי לאמא. "האם תהיה מוכנה לעשות איתי תרגיל קטן".

"כן" השיבה בחיוב.

אני מבקש ממך לספר לי בדקות הקרובות רק דברים טובים על הבן שלך. כמובן שהאמא אמרה בשמחה כמו שעונים כולם ואז הייתה שתיקה רועמת. (הסיבה פשוטה ביותר, האמא רגילה כל הזמן להסתכל על "החצי כוס הריקה" ולא ההיפך). לאחר מכן התחילה האמא לומר דברים חיובייים על בנה והיה קשה לה להפסיק. מכאן השיחה התפתחה לכיוון אחר לחלוטין (אתן לכם לנחש ולדמיין).

אחתום את הסיפור בכך שביום ראשון בבוקר קיבלתי הודעה לנייד בזו הלשון – "הרב נוימן, תודה רבה על השיחה ביום שישי,, תוצאותיה ניכרו כבר בשבת, הייתה לנו שבת מקסימה".

לעיתים מילה אחת, משפט אחד, ראיה שונה יכולה לשנות עולמות.

 

טיפ 2 – סיפור 2

אני "מחנך" את המורים שלי שהם חייבים לקבל כבוד מצד ההורים. בכל שיחה אני משתדל לא לשכוח להגיד להם כמה הם עובדים קשה' ומילת הערכה מצד השותפים שלהם (הנהלה,הורים ותלמידים) היא מחוייבת במציאות. לא אשכח את סיום השנה הראשונה שלי בהוראה שכל כך קויתי לקבל מילת הערכה מצד ההורים ואכן כך היה…הרגשתי הרגשה של התעלות. אך מה לעשות שבחדר המורים ישב חברי לעבודה עם פנים נפולות…שאלתיו מה קרה? והא ענה לי במירמור "כל כך הרבה השקעתי השנה…ואפילו מילה טובה אחת לא קיבלתי מהתלמידים או מההורים בסיומה של שנה…תגיד לי אתה…זה הוגן?"

כמה שהוא צדק!!! אבל ארצה דווקא להתמקד במקרה אחר. שיחזק את הנקודה שכתבתי בסיפור הראשון.

כפי שכתבתי לכם אני מאוד מקפיד על כבודם של המורים הן מצד התלמידים והן מצד ההורים. אני דורש מהמורים לדווח לי על כל מקרה של חוסר כבוד כלפיהם. ערב אחד אני מקבל טלפון מאחת המורות למתמטיקה שמספרת לי שהיא קיבלה טלפון מאחד ההורים. באותה שיחה האבא נזף, הרים את הקול והתלונן כלפיה שהיא מתעללת בבן שלו. הוא כמובן טיבל והוסיף עוד מילים שאינן במקום. "הרגשתי מותקפת ובפחד גדול", כך אמרה לי המורה. והמשיכה ותיארה לי את תחושותיה, "אבל מה שהכי פגע בי זה שגיליתי בסוף השיחה שהבן שלו הקשיב לכל השיחה, איך אני יכולה לקבל אותו מחר לכיתה לאחר השפלה כזאת?" עניתי לה שאני מודה לה על העדכון ומכאן אני מטפל במקרה.

מה עושים? איך גורמים לשני הצדדים לצאת מחוזקים. (עליכם לדעת שגם למורה הייתה אשמה בסיפור וגם היא לא נהגה נכון מול התלמיד בשיעור, אבל בשום פנים ואופן לא אתן להעביר ביקורת בצורה כזאת.)

כמה טוב שיש לנו זמן לחשוב ולא לפעול מהרגש אלא מהשכל…

הגיע הבוקר. פגשתי את התלמיד בשער בית הספר והודעתי לו (בלי שום כעס או טרוניה) שהיום בשיעור מתמטיקה הוא מתייצב אצלי בחדר כדי שנשוחח על המקרה. (הוא כמובן ידע על מה אני מדבר).

ביקשתי מהמזכירה להזמין באופן דחוף את ההורים לשיחה אצלי עוד היום בכל שעה שיתאפשר להם. כמובן שהודעתי למורה שהעניין בטיפול.

לשמחתי ההורים הגיעו אחר הצהריים. אתם שואלים בוודאי איך מתחילים את השיחה? אולי לא תאמינו אבל..

כמובן בסרטון הבא: (אמיתי אמיתי) –

אסיפת הורים

הסרטון גרם לאבא לראות את המקרה מזוית אחרת. הוא כמובן לא מצא מילים להגיד אחרי הסרטון ושאלתי אותו איך נראה לו שכדאי להמשיך מכאן ואילך שהרי ברור לשני הצדדים שהמורה חייבת להמשיך להיות המורה של בנו…

האבא היה אמיץ ואמר שהוא יתקשר למורה להתנצל. ביקשתי ממנו שימתין 24 שעות ואז יתקשר למורה.

אתם בוודאי שואלים מדוע? מכיון שסיפרתי לכם שגם למורה יש חלק בעניין. הייתי חייב גם לשוחח איתה על המקרה. לדבר איתה על הנקודות שהובילו לסיטואציה. כמובן שהייתי חייב לבקש ממנה לא להתעקש עם האבא ולהגיד לו מתי שיתקשר אליה, שהיא אינה מעוניינת לדבר איתו. אנחנו הרי אנשי חינוך… ואם לא נקבל את החזרה בתשובה לא נראה לי שכדאי שנישאר בתחום החינוך. ואם אתם מסוקרנים אז תדעו שהייתה שיחה טובה, הייתה הערכה משני הצדדים וכמובן שהתלמיד הצליח בגדול בשיעור מתמטיקה. כך צריך לנהוג… בשום שכל, עם גבולות ברורים ועם אמירה ששני הצדדים צריכים לצאת מחוזקים. 

ראו את האבא הסרטון הבא, איך הוא מצליח להעביר מסר לבנו

תרגיל 3 – עבור לדף המשימות

 

טיפ 3

אני מזמין כל אחד ואחת לקבל מתנה מיוחדת שתעזור לו ולצוותו להיות מוכנים יותר לאחת התקופות היותר  מאתגרות, תקופת אסיפת ההורים. כל בית ספר נערך לערב המיוחד עם כמה מטרות:

א.      מסירת מידע על התלמיד

ב.      מציאת דרכים להמשך קידומו

ג.       המשך ההיכרות בין ההורים לבין הספר.

כמובן שכל בית ספר מגדיר לעצמו עוד מטרות ויעדים שאפשר להשיג בערב זה ובהחלט העניין מבורך.

אני מצייד אתכם בחומרים שיכולים להועיל לכם לקראת ערב זה. מקווה שהדבר יהיה לעזר עבורכם ועבור הצוות שלכם.

1. מצגת בגרסת סרטון שהכנתי לצוות לקראת אסיפת ההורים. ליחצו על עצור כל פעם ששקופית עוברת. (לא נראה לי שתספיקו לקרוא את השקופית בחמש שניות)
2. כמו כן מצרף קישור לסרטון אשר הוכן ע"י הצוות מיחידת הל"ב בבר אילן בנושא:   https://www.youtube.com/watch?v=o-7Abcl2tbQ
3. עוד חומר שיכול להיות לעזר רב, ליחצו על הקישור –– https://www.google.co.il/#q=%D7%90%D7%A1%D7%99%D7%A4%D7%AA+%D7%94%D7%95%D7%A8%D7%99%D7%9D

וסרט אחד לסיום "שמע ה' קולי" – סיפורו של אבנר, נער יתום המתגורר אצל משפחת אומנה ונמשך לעולם המוזיקה. הוריו האומנים מסרבים להכיר בעולמו המוסיקלי ומעדיפים שישקיע בלימודים. המצב מסתבך כאשר אביו אוסר עליו לנגן ואבנר מרגיש שהוא עוד קושי בעולמה של המשפחה.

 

עבור לדף המשימות להשלמת התרגיל