שלום שוב

כמה הודעות

1.       בתקופה האחרונה אני מקבל הרבה דברי חיזוק ועידוד מאנשים בנוגע לפרויקט. הדברים מחזקים מאוד ועל כך אני מודה לכל מי שכתב לי. סליחה ומחילה אם לא עניתי עקב תיבת דואר מוצפת. אני בהחלט חושב על שיתופי פעולה עם גורמים מסוימים כדי להרחיב את הפרויקט שכנראה מצליח להגיע לציבורים גדולים.

2.       אני תמיד רוצה לעזור ואשמח שתמשיכו להפנות לי שאלות והבהרות בנושאים מסוימים.

3.       הפרק הזה מיועד לימים שבהם אנו נמצאים. ניסיתי לכלול את מגוון הדברים שיש בנושא לחודש אדר וניסיתי לתת מענה לכל הגילאים ולכל המגזרים. מקווה שהצלחתי. אם אתם חושבים ששכחתי משהו אשמח לשמוע. תזכרו החומר הוא רב  ובררתי רק מה שנראה לי לנכון.

4.       המארז "עולם הצחוק" מכיל חומרים רבים שיכולים לשמש אתכם מול התלמידים. האם גם בתקנון שלכם שהמציאו התלמידים בחודש אדר אתם מחויבים לספר בדיחה בתחילת שיעור? הנה העזרה שאני יכול לתת. לכל אלו שרכשו את הערכה, הנה ההזדמנות להפתיע את התלמידים, אוסף של עשרות בדיחות, מצגות, קריקטורות והכל בכשרות למהדרין.

חודש טוב ובהצלחה לכולנו.

משנכנס  אדר  מרבים  בשמחה.  כולנו  רוצים  לשמוח  בכל יום מימות השנה שמחה אמיתית. שמחה מכל הלב. שמחה תמידית  שרק  מתגברת  לה  בחודש  אדר.  כשאנחנו  רואים מישהו עצוב סביבנו אנחנו בדרך כלל נשתדל לשמח אותו. קראתי מאמר מעניין של שמעון סיאני.

רגע  לפני  פרוץ  מסיבות  פורים  בואו  ונחשוב  –  מה  באמת משמח אותנו? הפתעה? ציון טוב? מפגש עם חברים? פיצוח מוצלח  של  תרגיל  במתמטיקה?  לעשות  משהו  טוב  למישהו?  ללמוד משהו חדש? כן, יש כאלה שזה באמת מה שמשמח אותם, משהו אחר שלא כתוב כאן? עכשיו בואו ונחשוב כמה מהדברים שמשמחים אותנו תלויים בגורם  חיצוני  וכמה  תלויים  בנו  ורק  בנו?   כדי  שהשמחה שלנו תהיה מובטחת היא צריכה להיות, עד כמה שאפשר, שמחה שתלויה בנו ולא בגורמים חיצוניים. שמחה אמיתית. שמחה פנימית. אנחנו לא חיים לבד ולכן נוסיף ונשאל: מה אנחנו  יכולים  לעשות  כדי  לשמח  את  ההורים  שלנו?  את החברים שלנו? את השכנים שלנו? את המורים שלנו? מה אנחנו צריכים לעשות כדי שהשמחה שלנו לא תפגע באלו שלצידנו?  הורים,  חברים,  שכנים,  מורים?  נראה  לי  שכדי להצליח  להתמודד  עם  ריבוי  השאלות  כדאי  להכיר  את הנוסחה  של  הרמב“ם  לחיים  של  שמחה. ”לא יהא אדם  בעל  שחוק  והיתול  ולא  עצב ואונן אלא שמח!… וצוו שלא יהא אדם פרוץ בשחוק ולא עצב ומתאבל, אלא מקביל את כל האדם  בסבר פנים יפות“ (רמב“ם הלכות דעות פרק ב‘ הלכה ז‘).  העניין  שצריך  להקביל  כל  אדם  בסבר  פנים  יפות  מופיע בדברי  שמאי  בפרקי  אבות .  הרמב“ם  בפירוש המשניות מסביר מהו סבר פנים יפות: ”וסבר  פנים  יפות  –  ברצון  ובעדינות  !“   ”פנים  של  רצון, שמחה מאופקת, עדינות הבעה“. איך תדעו אם עניתם נכון על  השאלות  שבתחילת  הקטע?  המבחן  הוא  באפקט  של  ה“אפטר  פרטי“.  אם  לאחר  מסיבת  פורים  אתם  מרגישים שיכורים, ריקנים, זעופים משהו – סימן שהתשובות שעניתם לעצמכם לא היו מוצלחות. אל דאגה, בפעם הבאה אפשר יהיה לתקן את זה. אם באפקט ה“אפטר פרטי“ שיש להורים שלכם, לחברים, לשכנים  ולמורים  יש  אפילו  מישהו  אחד  שנפגע  מכם, מהרעש, מהבדיחות או בכלל מההתנהגות שלכם סימן שיש לכם מה לתקן בפעם הבאה. אבל אם יום אחרי פורים אתם ואלו  שלצדכם  מרגישים  מלאים,  מסופקים,  שמחים,  גאים בעצמכם  –  סימן  שעברתם  את  מבחן  ה“מרבים  בשמחה“ בהצלחה רבה !

כותב לנו הרב אבינר "לכולנו יש בעיות, ומאין, ניקח את השמחה? והתשובה: ניקח שמחה מהדברים הטובים שאנו עושים – מה שנקרא שמחה של מצווה. שמחה של מצווה היא המודעות הפנימית, התודעה הפנימית של האדם שהוא טוב וישר, ולא חסר לו שום דבר אחר. אין לו צורך בשום פרס. על זה שכר מצווה מצווה (שבות ד' ב') הוא שמח שעושה מצווה, ומשתוקק לקיים עוד מצווה".

"רבי נחמן היה שרוי בצער כבד.זה עתה נפטר בנו הפעוט. חסידיו הקרובים ביותר שבאו לנחמו, לא יכלו לעמוד בפני צערו וברחו מהחדר. כששבו ביום המחרת אמר להם הרבי,"אילו לא ברחתם, הייתי מגלה לכם דבר מה נפלא".אז פתח בשיעור שנושאו היה "גן הנשמות", בו הסביר כיצד אנו יכולים למצוא משמעות תקווה ושמחה גם בסבל הגדול ביותר.

"אם אינך חש בשמחה, העמד פנים. אפילו אם אתה שרוי בדיכאון, התאמץ לחייך, התנהג כאילו אתה שמח. והשמחה האמיתית…בוא תבוא" הרגל את עצמך לזמר ניגון זה ייתן לך חיים חדשים, וימלא אותך שמחה". (רבי נחמן)

"עצבות – נועלת שערי שמים

תפילה – פותחת שערים נעולים

והשמחה – בכוחה לשבר חומות."

מוסיף הרב קרליבך – מה ההבדל בין שמחה לצחוק? צחוק פירושו שמחה אינסופית, אני לא יכול להפסיק להיות שמח. אם זו שאלה של חיים ומוות אני לא שמח, אני צוחק. אם דנים מישהו למוות ומודיעים לו שיש לו חנינה, האם הוא שמח? הוא לא יכול להאמין. אם ח"ו מישהו טובע, וממש בשנייה האחרונה של חייו אני מוציא אותו, האם הוא אומר: 'אה, עשית אותי כל כך שמח שהצלת לי את החיים'?? זו לא שאלה של שמחה, זה הרבה יותר עמוק. כשמשיח יגיע כתוב: 'אז ימלא שחוק פינו'…עד שמשיח בא אנחנו חושבים שזה עניין של שמחה, אבל כשמשיח בא 'אז ימלא שחוק פינו'. אני מבין שזו לא שאלה של שמחה. אני ממש לא יודע איך הסתדרתי, זאת הייתה ממש שאלה של חיים או מוות. אני רוצה לומר לכם משהו יותר עמוק. יצחק אבינו לא נקרא שמחה. יצחק זה מלשון צחוק. אתם יודעים מדוע יצחק נקרא מלשון צחוק? כשלאברהם ולשרה נולד תינוק, זאת לא הייתה שאלה של שמחה. האם אתה חושב שלאחר שיצחק נולד, שרה פנתה לעזרת נשים של בית הכנסת של בעלה ואמרה: 'אני כל כך שמחה'?? נאום קלסי? האם אתה יכול לדמיין את שרה אימנו שאומרת: 'אני שמחה'?? 'אז ימלא שחוק פינו'…

שיעורים והפעלות לחודש אדר

1.       אתר לב לדעת – עשרות שיעורים, שיחות והפעלות – http://levladaat.org/discipline/10

2.       על השמחה – הפעלות ושיעורים – http://cms.education.gov.il/NR/rdonlyres/38553CB8-CAA0-4911-8BDC-6EFB30633AE6/101337/chemed15.doc

3.       עשה לך רב פורים – http://cms.education.gov.il/EducationCMS/Units/Noar/Actualia/AlSederHayom/chemed24.htm

4.       במארז מעגל השנה דיסקים 20 – 21 תמצאו עוד חומר רב.

ובפינת המולטימדיה.

סרטונים בנושא "סוגים שונים של שמחה"

1.       שמחה בכדורגל –  

2.       שמחה בכדורסל  –

3.       שמחה בכדורסל 2 –

4.       שמחה לאחר ניצחון-

5.       שמחה מסוג אחר –

6.       שמחה_קנאה_מרירות –

7.       שמחת הנצחון  –

8.       שמחת כדורגל של הקריין –

9.       שמחה של ערבי –

10.   חזרת_השץ, שמחה בתפילה –

סכנות בפורים

11.   מצגת זיקוקים ופירוטכניקה אסורים  מצגת זיקוקים ופירוטכניקה אסורים

12.   מצגת צעצועים מסוכנים-פורים מצגת צעצועים מסוכנים-פורים 2007

13.   מצגת צעצועים מסוכנים מצגת צעצועים מסוכנים1

מנהגי אלכוהול וסיגריות בפורים

14.   אלכוהול מצחיק ועצוב – 

15.   אלכוהול לחץ חברתי  

16.   בישן בשמיים עישון – 

18.   ניסוי המראה את סכנות העישון 

19.   סיגריות תולעים 

שירים בנושא שמחה ועוד

20.   ברכת חג פורים של אויבנו. 

21.   יוסף קרדונר – תשמח  

22.   תזמורת להבה – אין יאוש בעולם – 

23.   תתעורר אריאל זילבר – 

24.   שיר היתולי נודע המיוחס לר' שלמה אבן-גבירול – ככלות ייני  –

http://www.piyut.org.il/textual/849.html

25.   קטע עם הרב דוד סתו לצפיה עם בן/בת זוג  –

http://www.youtube.com/watch?v=dy4Q-yAT5v0

26.   פורים אתר aish  – http://www.aish.co.il/v/ch/50836697.html

ולסיום

27.   קטע מצחיק לסיום שנקרא "חצי חצי" – 

 

 

 

שלום שוב

והפעם בפרק gk פרשת תרומה – "חינוך לנתינה" – פרק מורכב, ארוך אבל בעיקר מעניין

·         רעיון חינוכי

·         סיפור על איש צדיק

·         קצת על החסידה

·         רחמנים וגומלי חסדים, מה ההבדל?

·         מתורתו של הרש"ר הירש

·         מתורתו של החפץ חיים

·         מעשה במונבז המלך

·         מחידושיו של דר' יחיאל שרמן

·         שירו של נתן זך

·         שירו של בועז שרעבי

·         5 סרטונים בנושא נדיבות לב

·         קישור לסיפור מעניים בנושא חסד

·         נספח איך מחנכים לנתינה בבית הספר הלכה למעשה

"ויקחו לי תרומה" – חינוך לנתינה

פרשתנו פותחת בציווי שציוה הקב"ה לכל איש ישראל להרים תרומה לצורך הקמת המשכן, "וַיְדַבֵּר ה' אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר. דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְיִקְחוּ לִי תְּרוּמָה מֵאֵת כָּל אִישׁ אֲשֶׁר יִדְּבֶנּוּ לִבּוֹ תִּקְחוּ אֶת תְּרוּמָתִי" (שמות כה, א-ב). ומבאר רש"י: "ויקחו לי תרומה – לי לשמי". ע"פ הכתוב בניית המשכן נעשתה מתרומות בני ישראל. אם נתבונן בלשון הפסוק נראה שהמגמה העיקרית היא תרומה מתוך רצון והבעת נכונות ולא בכפיה. ישנם 2 תכונות עיקריות הטמונות בו: יכולת ורצון. היכולת קיימת אצל אנשים רבים, יש התורמים גם כאשר היכולת נמוכה. אך הרצון תלוי מאוד בטבע האדם, בהתנהגותו.                                                                                  

הנתינה, הנדבה לזולת, הסיוע לאחר, לנצרך, טמונה באופי האדם. אדם צריך לרצות לתת, צריך שיהא בתוכו תכונה חיובית ערכית ורצון כדי שידרבן אותו לתרום. לנתינה  זו אין תמורה זו התנדבות מלאה "איש אשר ידבנו ליבו".

לא מצאנו בשום מקום בתורה,שמצווה אדם להיות למדן ובקי בכל חדרי התורה. שכן תכלית הלימוד אינה להיות למדן,  אלא להיות אדם טוב. לעשות הטוב ולהיטיב עם הזולת". (רבי מנחם מנדל מקוצק)

ארחיב על מהות הנתינה והחסד

מסופר על איש צדיק, שיום אחד שמע מתוך ביתו דפיקה חלשה על הדלת. הצדיק פותח את דלת ביתו ומוצא לפניו אדם עני וחסר בית. "אתה מוכן לתת לי כמה שקלים, כדי שאוכל לקנות לעצמי מעט מזון?", הוא מבקש בקול שקט. כמובן שהצדיק עושה מה שכל אדם צדיק היה עושה: הוא ממהר למצוא את הארנק שלו, מוציא מתוכו כמה שקלים, מניח אותם בכף ידו של העני ושולח אותו לדרכו. האיש העני כבר מגיע כמעט עד לכביש הראשי, כשהוא שומע לפתע מאחוריו מישהו שקורא לו: "חכה רגע, חכה רגע, אדוני!". הוא מסובב את ראשו לאחור ורואה שם את האיש הצדיק מנופף לו בידיו ומגיש לו עוד כמה שקלים מתוך ארנקו. כאשר הצדיק שב בחזרה לביתו, אשתו עומדת בפתח הבית, המומה לגמרי. "אני אסביר לך מה בדיוק קרה כאן…", הוא אומר לה בחיוך, מנחש את פשר התמיהה שלה "כאשר פתחתי לראשונה את הדלת וראיתי מולי את האדם המוזנח והמלוכלך הזה עומד לפני, הרגשתי מאד לא בנוח". מיהרתי להוציא את הכסף מהארנק שלי, רק כדי שאוכל להיפטר מהאיש הזה במהירות. אולם לאחר שיצא מן הבית, הבנתי פתאום, שהכסף שנתתי לו – לא היה מיועד לו, אלא לטובתי האישית בלבד, משום שהוא גרם לי להרגיש כל כך לא בנוח. לכן קראתי לו שוב ומיהרתי לתת לו סכום נוסף של כסף, והפעם – לטובתו בלבד!"                                                                                                                         

המושג 'חסד' פירושו להושיט את עזרתנו לזולת, מתוך אמונה עמוקה באהבת כל אדם באשר הוא, ומתוך נדיבות ואכפתיות כלפי כל הסובבים אותנו. הגמרא אומרת, ששנאת החינם היא שהביאה את החורבן על בית המקדש בירושלים. לכן, מסבירה הגמרא, רק דרך אהבת חינם שבין אדם לחברו קיימת האפשרות, שבית המקדש השלישי ייבנה ושהגאולה השלמה תגיע אלינו במהרה.

כולנו מכירים את החסידה שקרויה כך רק משום שהיא עושה חסד, אז מדוע התורה מכניסה אותה לרשימה של החיות הלא-כשרות?! זה ממש לא הגיוני! בואו ונתעמק עוד יותר בנושא: הגמרא מסבירה, שהציפור הזו עושה חסד, על ידי כך שהיא מעניקה מזון לשאר חברותיה. לכן היא זכתה לכינוי 'חסידה'. כעת אפילו יותר קשה לנו להבין מדוע היא נאסרה באכילה! יש הסבר יפה לעניין זה: נדיבותה של החסידה מוגבלת רק לחברותיה. טוב לב מהסוג הזה, כזה שמיועד רק לקבוצה קטנה של חברים, איננו מה שהתורה רוצה מאתנו. זוהי הסיבה, שבגללה התורה אומרת לנו, שהחסידה אינה כשרה למאכל. זהו איננו סוג ה'חסד' שהיהדות מאמינה בו.

היהודים ידועים בתור רחמנים וגומלי חסדים, אך מה ההבדל בין שתי תכונות אלה? האם אפשר להיות רחמן אך לא גומל חסדים? ומה כוונת הביטוי המפורסם "אהבת חסד"? ניתן לומר שהמילה "רחמים" מתייחסת לאדם הרואה את הזולת בשעת צרתו. הוא רואה מישהו סובל,  ונמצא בייסורים או קשיים – ברור לכולם שהאדם שיש בלבו 'רחמים', יעשה את כל אשר בכוחו לעזור ולהקל על הסבל – זה 'רחמים'.  ואילו "חסד"? מי שהוא בעל חסד מחפש הזדמנות לעזור לאחרים. לא הקושי של מצב הזולת הוא המעורר את לבו, אלא הרצון לתת. הנפש שלו אינה מוצאת את סיפוקה אלא במצב שיש לו למי להעניק, במצב שבו הוא נותן לשני. זהו 'חסד'. לכן יש גם ביטוי שנקרא אהבת חסד ולא אהבת רחמים

עלינו ההורים והמורים לחנך את ילדינו לתרום, לתת, לעזור לחבר, חובתנו להרגיל הילד בקיום מצוה חשובה זו, כדי להפוך אותה לטבע אצלו. הנדבה היא תכונה נהדרת ויעילה ליצירת חברה מצויינת ואיכותית, כך יוצרים חברה נפלאה ואחדות עם.החינוך לנתינה חייב להיות מופנם בכל אדם. עלינו להרגיל עצמנו לתת מתוך רצון ולא מתוך כפיה. פתיחת סגור ליבו של האדם לתרומה יוצרת מידת "לב" נהדרת של הנותן, כאשר מחדירים תכונה זו לשכלו של האדם, הרי הלב נעשה יותר רך ומתמלא ברצון לתת ואז יש שילוב נפלא של אינטלגציה שכלית ורגשית. עיקר הנדבה היא "הלב" שבה. כדי שאדם ירגיש הוא נותן משהו משלו לזולת.

אומרים בעלי המוסר שאברהם אבינו היה עמוד החסד, בניית המשכן כולו מעיד על כל מידות האדם, אלא שהחסד הוא עמוד התווך של כל המידות. על כן בחינוך למידות של הילדים ואף של המבוגרים, עלינו להתמקד בעיקר בחינוך למידת החסד, למצוא כל נתיב וכל רעיון חינוכי ודידקטי כדי שמידת החסד תהא חלק מהותי מאופיו של האדם.

חכמינו שואלים האם הקב"ה היה צריך "שיתנו" נדבה לבניית המשכן וכי לא היה יכול לברוא המשכן מעצמו? אלא שמיד עם יציאתנו ממצרים רצה הקב"ה לחנך אותנו למצוות הנתינה מתוך הלב.

מדגיש הרש"ר הירש על הפרשה "ויקחו לי"  – התרומה לא תנתן להם באורח בלתי אמצעי כי אם כל יחיד ויחיד יתן את תרומתו לציבור לצורך מסירתה לגבוה. מכאן שלא על היחיד אלא על הציבור לבצע את המשימה שציווה השם ולא בשביל התורמים היחידים, אלא בשביל הציבור כולו נקבעה המשימה האלוהית. תרומה  – משורש "רום", להתרומם ולהתנשא מעל. ומכאן: להיות מורם ומובדל למען מטרה  נעלה. ידבנו משורש "נדב" קרוב ל "נטף" לצאת מבפנים טיפין ומכאן נטף שרף הנוטף מהעץ ובדרך ההשאלה להביע מחשבות, הוי אומר לעורר אחרים להרים תרומה. הרי זה ביטוי לנתינה מתוך התנדבות גמורה. תקחו כולל אף את משה – ורק כפרט בתוך כלל הציבור. 

מידת החסד מהווה כאמור את גולת הכותרת בחינוך למידות, מידה שקיומה הלכה למעשה מבטאת את "ואהבת לרעך כמוך".

אם נשים לב התורה כותבת  "ויקחו לי תרומה?" למה לא נאמר ויתנו לי תרומה? האם מה שאנחנו עושים תמיד זה לא "לתת" לשני? התורה מגלה לנו תובנה עמוקה: בכל פעם שבה אנחנו נותנים לזולת, זו באמת "לקיחה" לעצמנו. הנותן מרוויח מהנתינה הרבה יותר מאשר המקבל! זה הגיוני. כשאנחנו קונים משהו בחנות, אנחנו לא רואים את העיסקה כהפסד, אלא מרגישים שהשגנו משהו בעל ערך. הכסף עליו ויתרנו היה קרבן נחוץ כדי לרכוש את הפריט שרצינו. לתת לאנשים, זה בדיוק כמו לקנות משהו לעצמנו. כשאנחנו נותנים, אנחנו 'קונים' את ההזדמנות לעזור לאדם אחר. קובעים מחיר, שהנותן רוצה לשלם בתמורה למשהו בעל ערך. מה שהוא ויתר עליו (כסף, זמן, כוח) לא גרם לו לאותה מידה של הנאה, כמו מה שהוא מקבל (כלומר, הזכות של הנתינה).

למען האמת, הדימוי של הקנייה לא מושלם. כשאנחנו קונים עט, למשל, מחירו שווה בדרך כלל לערכו. אבל כאשר אנחנו קונים למישהו פרחים, עוזרים לעני ברחוב, או תורמים למטרה חשובה, מה שאנחנו מקבלים נמצא הרבה מעבר למחיר. הנותן מרוויח הרבה יותר מהמקבל. זו משמעות הפסוק בפרשה "ויקחו [לעצמם, על ידי זה שיתנו] לי".

מעשה במונבז המלך שבזבז אוצרותיו ואוצרות אבותיו בשנות בצורת, וחברו עליו אחיו ובית אביו (כל משפחתו) ואמרו לו: 'אבותיך גנזו והוסיפו על של אבותיהם, ואתה מבזבזם?!' אמר להם: 'אבותי גנזו למטה [בעולם הזה] ואני גנזתי למעלה…; אבותי גנזו במקום שהיד שולטת בו, ואני גנזתי במקום שאין היד שולטת בו…; אבותי גנזו דבר שאינו נושא פירות, ואני גנזתי דבר שעושה פירות…; אבותי גנזו [אוצרות] ממון, ואני גנזתי אוצרות נפשות…; אבותי גנזו לאחרים, ואני גנזתי לעצמי…; אבותי גנזו לעולם הזה, ואני גנזתי לעולם הבא…!" (בבא בתרא י"א ע' א').

דר' יחיאל שרמן מוסיף לנו עוד תובנה במידת החסד

אדם עוצר את רכבו ליד תחנה שכוחה באיזור שומם, אוסף משם טרמפיסט ומסיע אותו למחוז חפצו… לשמע מעשה יומיומי פשוט וחיובי זה מתרחב לבנו בהערכה כלפי נותן הטרמפ, שכוונתו היא אך להיטיב עם הנוסע ולסייע לו. נתאר לעצמנו, שאדם זה עושה פעולה כזאת בכל יום ואף מספר רב של פעמים ביום מהי מידת הערכתנו אליו! ודאי אנו מחשיבים אותו כאיש חסד, שכן עוסק הוא בחסד ובנתינה במשך שעות בכל יום. ואם מגלים לנו שהוא נהג אוטובוס העושה בדיוק מה שתיארנו זה עתה, האם חשיפתה של עובדה זו משנה את מידת הערכתנו אליו! תלוי… במה זה תלוי?                        

אין מעניקים הערכה מיוחדת למי שמטרתו היחידה במעשה היא קבלת שכר, אך כוונה טובה בשעת מעשה יכולה להפוך גם מעשה של פרנסה גרידא, לאלפי אלפים של מעשים טובים, למרות המשכורת בסוף החודש. אם הנהג שבדוגמא (או רופא, או מורה בדוגמא אחרת), מחשיב ברצינות את עיסוקו כמעשה אמיתי של סיוע והטבה ללקוחותיו הרבים, ולא רק כמחשבה חולפת בלבד, אלא כתודעה קבועה המלווה אותו במשך זמן עבודתו ואף לאחריה אזי מתלוות לעבודה תחושות של הנאה וסיפוק, ואולי נוכל גם לומר עליו שניתן להעמידו בשורה אחת עם כל גדולי עושי החסד למיניהם.

עולה מכך, שכל מעשה ממעשיו של האדם וכל מחשבה ממחשבותיו יכולים להיות מוטבעים בחותם של מידת החסד, כדברי "החפץ חיים": "מידת החסד פרושה על כל ענייני הטובה שבעולם וכל איש ואיש יוכל לקיים מידת החסד בענייניו, ולפעמים גם בדברים נקלים וקלים עד שכמעט זה נהנה וזה אינו חסר, ובני אדם מזלזלים בהם בעוונותינו הרבים, והסיבה לכך, שהיצר אינו מניח לאדם להתבונן בגודל מידת החסד ורוב טובה". ("אהבת חסד" לחפץ חיים)

הווי אומר, שהנתינה יכולה להיות לא רק מעשה נקודתי, אלא אופן חשיבה ודרך חיים.

לסיום לא נותר לי אלא לסיים בשירו המרגש של נתן זך כולנו זקוקים לחסד (ביצוע של נורית גלרון בקישור המצורף בהמשך)

כולנו זקוקים לחסד,

כולנו זקוקים למגע.

לרכוש חום לא בכסף,

לרכוש מתוך מגע.

לתת בלי לרצות לקחת

ולא מתוך הרגל.

 

כמו שמש שזורחת,

כמו צל אשר נופל.

בואי ואראה לך מקום

שבו עוד אפשר לנשום.

 

כולנו רוצים לתת.

רק מעטים יודעים איך.

צריך ללמוד כעת

שהאושר לא מחייך,

שמה שניתן אי פעם

לא יילקח לעולם.

 

שיש לכל זה טעם,

גם כשהטעם תם…

בואי ואראה לך מקום

שבו עוד אפשר לראות.

 

כולנו רוצים לאהוב.

כולנו רוצם לשמוח.

כדי שיהיה לנו טוב,

כדי שיהיה לנו כוח.

 

כמו שמש שזורחת,

כמו צל אשר נופל.

בואי ואראה לך מקום

שבו עוד מאיר אור יום.

והפעם בפינת המולטימדיה… 

סיפור מעניין על חסד –     http://www.aish.co.il/sp/pg/97415099.html  

הרב גרוסמן בראיון עם יאיר לפיד – 

עזרה ללא גבולות – 

מצאתי רק ביצוע נשי של נורית גלרון)  – השיר "כולנו זקוקים לחסד" – נתן זך – 

כפיצוי לציבור הגברים, מצאתי את השיר "לתת" של  בועז שרעבי –  

סיפור ר' אריה לוין – 

לחובבי הנוסטלגיה – רחוב סומסום "תיקון עולם" – 

פרסומת להתנדבות – 

ולסיום במקום בדיחה הומור שחור "הצלת חיים – תלוי כמה אתה נותן" – 

ואולי בעצם נסיים בבדיחה לחורף

 

נספח מדבריו הנפלאים של דר' שרמן

איך מחנכים לנתינה? הלכה למעשה

אכן, מידת החסד היא סימן היכר לעם ישראל שהם "רחמנים, בישנים וגומלי חסדים" (יבמות עט), אך כבר התחלנו להבין שאין היא באה מעצמה על האדם להשקיע עמל רב כדי לקנותה.

כמחנכים מוטלת עלינו המשימה לטפח בתלמידינו את האהבה ואת הרצון להיטיב עם כל אדם מישראל ולכוונם משחר ילדותם לעניין החסד כלפי כל מי שנברא בצלם אלוקים.

כיצד?

"החפץ חיים" מדריך אותנו לגבי הדרכים לעשות זאת:

"ועל כן העצה היעוצה לזה:

א.      שיתבונן תמיד בכתובים ובמאמרי חז"ל המספרים לנו בגודל שבח המידה הקדושה הזו ויתברר ויתאמת אצלו שזהו רצונו של השי"ת.

ב.      ושנרגיל עצמנו להתנהג בחסד וברחמים עם זולתנו".

                                                                                             ("אהבת חסד")

נסכם בלשוננו את שתי הדרכים לרכישת מידת החסד על פי ה"חפץ חיים":

1. על ידי לימוד התורה שבכתב ותורה שבעל-פה ("בכתובים ומאמרי חז"ל") על חלקיהן "התחוקתיים" ועל חלקיהן "הסיפוריים" תוך התמקדות במידת החסד המופיעה בהם, בבחינת "מעשה אבות סימן לבנים".

2. על ידי ההרגל והחינוך למעשים. בזאת יש להתחיל כבר בגיל הרך. כבר אז יש לטעת בילדים את התחושה כי הם פועלים ונוהגים על פי תרבות ישראל, הרוצה שנהיה אנשי צדק ואנשי חסד. ההזדהות עם אבות האומה וגדולי ישראל שבכל דור והרצון לחקות את מעשיהם ישרישו בילד הרך את הכמיהה לעשיית הטוב.

דרכים לחינוך לנתינה – לקט הצעות מעשיות

א. לימוד הלכתי עיוני בדרך פעלתנית חוויתית

במסגרת שיעורי המקרא, המשנה, התלמוד וההלכה ישנן הזדמנויות רבות ללמידה פעלתנית ולשינון.

בדרך משחק (משחקי מסלול, "רביעיות" בין אדם לחברו, מונופול מצוות בין אדם לחברו, כרטיסי "טלהלכה" וכד').

"מבצע ושיננתם" – צבירת נקודות אישיות עבור שינון בעל-פה, מתוך מאגר נתון, של משניות/פסוקים/הלכות בענייני נתינה וחסד ומצוות שבין אדם לחברו.

עבודת חקר – על נושאים תורניים שבין אדם לחברו, כגון "המצווה שלי". במסגרת העבודה יחקור התלמיד את מהות המצווה, טעמיה והלכותיה ויבהיר מדוע "התחבר" למצווה זו וכיצד הוא מקיימה.

ב. הסיפור כמקור מחנך

הסיפור מעמיק את הרגש ומפתח אותו. הוא מפעיל את דמיונו של הילד ומאפשר לו להזדהות עם גיבוריו המקיימים בגופם את מצוות ה' והעושים בחיי יום-יום חסדים ומעשים טובים. ספרות עשירה עומדת לרשותנו בנושא הן בתחום אגדות חז"ל המשלימות את המסופר במקורותינו על אבות האומה ועל חכמי ישראל, הן בתחום סיפורי חסידים וסיפורי תולדותיהם של גדולי ישראל ודמויות מופת שונות, בני כל הדורות, שנתייחדו במעשי החסד שעשו.

בדורנו נמצא, למשל, את הרב קוק, הרב אריה לוין ולצידם את אלי כהן הי"ד – "האיש שלנו בדמשק" או את החובש, טוראי שלמה אפשטיין הי"ד, שקיבל צל"ש לאחר נפלו במסירות נפש למען חברו (בהשראתו – השיר "בלדה לחובש") ועוד.

 

בספר, המוכר כל כך, אודות הצדיק הירושלמי, ר' אריה לוין, "איש צדיק היה" מסופר אודותיו: "כל מרצו ועיתותיו קודש היו להיטיב עם הבריות, לעזור לנצרכים, לתמוך בחלשים ונדכאים, לעודד ולאמץ ידיים רפות ולכרות אוזן לכל מר נפש. הוא הוכיח שכשם שיש גאונים בלמדנות כן אפשר להיות גאון במידות. ר' אריה היה גאון כזה. בו נתמזגו מיזוג נפלא תמימות ופיקחות בלתי רגילה". (שמחה רז)

מילים שכאלה יכולות וצריכות להיות נר לרגלי תלמידינו ודמות שכזו – מודל לחיקוי.

ג. תולדות ישראל כמקור מחנך

אין לך תקופה בתולדות ישראל שלא ניתן להאיר באמצעותה את ההיבט של חסד בחיי עם-ישראל באותה תקופה. אותם מעשים גדולים וקטנים שפעלו בני עמנו למען גמילות חסדים, לעיתים אף מתוך מסירות נפש – עוברים כחוט השני בקורות עמנו.

בולטות במיוחד, בכל הגלויות, הקמת מוסדות חסד קהילתיים כמו "קופת הגמ"ח", "התמחוי", "חברת ביקור חולים", "חברת הכנסת אורחים", "חברא קדישא", "הכנסת כלה", "פדיון שבויים" וכד'.

בדרך זו ניתן להראות כי מידת החסד היא ממהותו של עם-ישראל, יסוד בקיום האומה. ואולי גם להדגיש שזהו "המתכון הרוחני" על פיו מתקיימת אומה נצחית זו באורח פלא.

ד. פעילות של נתינה במסגרת הכיתה

חינוך לנתינה במסגרת הכיתה מתחיל מהדברים הפשוטים הלקוחים מההווי היומיומי של הלומדים בה. בין התלמידים ישנה שונות בנטיות ובכשרונות. כל אחד מהם בולט בקווים הייחודיים לו. למצב אי שוויוני זה יכולות להיות השלכות מזיקות על חיי החברה של הכיתה ועל הפרטים שבה, אך מנגד, באווירה של נתינה שונות זו יכולה להיות לברכה. גישתנו החינוכית היא להדגיש את נקודת החוזק שיש בכל תלמיד ולעודדו לפתחה כדי לשכלל את יכולותיו בתחום זה. זאת, מתוך הדגשה שבכל אחד ישנו הפוטנציאל לתרום משלו – לזולתו.

יש לעודד את התלמידים לפעול בכיוון זה ואף להגדיר עמם משימות חברתיות, מעשי שליחות כיתתיים ספציפיים, במסגרתם יוכלו להביא את יכולתם ורצונם לכלל מעשה ולהעניק לחלש מהם את מה שיש בכוחם, כגון:

·                קיום חברותות בלימודי הקודש, במטרה להפרות זה את זה,

·                המחונן בחשבון יתכונן למבחן יחד עם חברו המתקשה בתחום זה,

·                והאלוף הכיתתי "בהפצצת שערים" יאמן בכדורגל את חברו המסורבל בעל "שתי הרגליים השמאליות".

כאשר הילד נותן משלו לאחרים הוא מרגיש שייכות לזולת ולקבוצה. יש בכך חשיבות רבה הן להתפתחותו הרגשית-חברתית של התלמיד ולמידותיו האישיות, והן ליכולת לתפוס עצמו כחלק ממערך חברתי מאוחד במישור הקהילתי-הכללי ישראלי. תהיה בכך תרומה לכל תלמיד בכיתה, בהיותו מסוגל לתפוס עצמו כתורם וכנתרם בעת ובעונה אחת. אם בעל הכשרון ישמור את כשרונו ואת ההנאה שניתן להפיק ממנו אך ורק לעצמו, הרי זה כאנשי סדום שנהגו בדרך של "שלי – שלי, שלך – שלך", איש איש לעצמו ואין חלקנו עמהם. לכשיתבגר אותו תלמיד ימשיך, כבוגר, באותה דרך של השתלבות פעילה בחברה ובנתינה לכלל. "ילד" זה יחפש וימצא אפיקים כיצד לתרום לקהילה מן הכשרונות בהם ניחן ומן הכישורים שרכש במהלך השנים.

ה. פיתוח עירנות אישית וכיתתית למעשי חסד

במסגרת הכיתה תוקדש באופן שיטתי ומושכל.תשומת לב לפעילויות ולמעשים של חסד המתפרסמים בעיתונות ובקהילה, משהו מעין "פינת החדשות הטובות". הפיכת אנשי החסד הללו ל"גיבורים" תשאיר את רישומה על התלמידים.

באותו אופן, התנהגות טובה של תלמיד כלפי הזולת, אשר נצפתה ע"י המורה או ע"י חבריו האחרים, תועלה אף היא על נס. תלמיד כזה ניתן להכתיר כגיבור הכיתתי היומי/השבועי, ("כוכב השבוע" "צל"ש יומי"), ואולי גם להעניק לו תג שיתנוסס על דש בגדו, או לציין זאת בתעודתו וכו'.

במקביל, אפשר לנהל "בנק מצוות", במסגרתו צובר התלמיד בכרטיס ה"בנק" שלו, כוכביות ומדבקות על מעשי חסד שעשה, באקלים הכיתה, חשוב לטפח אווירה של אכפתיות, כך שכל תלמיד יחוש שהוא חלק מהכלל, שלמורה ושלחבריו "איכפת" ממנו וממצוקתו; יש לעודד נקיטת יוזמות ברוח של "רדיפת שלום והשכנת שלום" בין התלמידים. מנהג זה – לספר, לפרסם ולעורר הדים בעקבות כל מעשה יפה המובא לידיעתנו, עתיד להפוך להרגל חיובי.

ו. פיתוח רגישות להכנסת אורחים

את הערך של הכנסת אורחים בעין יפה ותוך קירוב לבבות (הן כלפי הזר, הן כלפי מכר) אפשר ליישם ביוזמות הן בתחומי הכיתה והן במסגרת מוסדית-כללית, כגון:

אירוח כיתה משכבה אחרת – לקיום פעילות משותפת.

כיתה א' מתארחת בגן, או לחלופין בכיתה ו', ולהפך, לפעילות משותפת במועדים קבועים כגון בראש חודש וכד'.

אירוח תלמידים מבי"ס מרוחק – ניתן להזמין בתי ספר מעיירות פיתוח ומאיזורי מצוקה במטרה לקרב רחוקים ו/או בתי ספר במרכז הארץ יכולים להזמין לאירוח כיתות ומוסדות הנתונים כיום בקו האש, שבעקבות אירועי התקופה עברו שעות קשות כגון: בתי ספר בגילה, בשומרון, בחבל עזה או בבנימין.

תלמידים הגרים בעיר יארחו תלמידים החיים באיזורים כפריים (קיבוצים או מושבים) ולהיפך – להיכרות הדדית. ביקורים וקשר מתמשך ביוזמת בתי הספר, ניתן לקיים בימי חול, בשבתות או בחופשות.

בכל המקרים, ישמעו אלה על הווי החיים והחוויות של אלה, ילמדו להכיר ולהוקיר את השונה ואת המשותף ביניהם ומעל לכל ילמדו לקיים את מצוות הכנסת אורחים בגופם ובממונם.

ז. ביקור חולים – מצווה שכולה חסד

כאשר תלמיד נעדר מן הלימודים ייתכן ובאופן ספונטאני תלמידים ממעגל החברים הקבוע שלו, יוצרים עמו קשר טלפוני ו/או באים "לתת לו שיעורי בית" ולבקר. אבל מוכרת, לצערנו, גם תופעה של תלמידים שחבריהם ממעטים לבקרם, אם בכלל, בין אם מסיבות של מבנה חברתי רעוע, בין אם מסיבות של ריחוק גיאוגרפי. למקרים כאלה – ובפרט כשמתרחשת היעדרות ממושכת, שגם בין חברים "טובים" גוררת התרופפות של רגש המחוייבות ו"עייפות החומר" – טוב שקיימת "ועדת ביקור חולים/גמילות חסדים" (או כל מסגרת ממוסדת אחרת שעונה על צורך חשוב זה). המבוגרים (הורי הילד החולה/ המורה) יכוונו את הוועדה לפעילות פרודוקטיבית, שתענה על צרכי החולה ביחס למה שחסר לו, לפיזור הגיוני של המבקרים על פני השבוע ועוד.

דבר זה רלוונטי במיוחד בחולה המאושפז בבי"ח. המבקרים, או לחילופין "אנשי הקשר הטלפוני", ידווחו לכיתה בכל יום על שלום החולים ויעדכנו את חבריהם לגבי פעולות-המשך שניתן לעשות למען החולה, זוהי הזדמנות מתאימה לחזור ולשנן בדרך רלוונטית ואקטואלית את הלכות ביקור-חולים, להביא את הילדים באמצעות שיחה להבנה בדבר חשיבות המצווה, ערכה ומידת החסד שבה, ולעצם הזכות לפעול בדרך אנושית-יהודית, שבכוחה להסב שמחה גדולה גם לחולה וגם למבקר.

 

מובן מאליו שעל המורה עצמו ליטול חלק בפעילות זו של ביקור חולים ולהיות לא רק "נאה דורש" אלא גם "נאה מקיים". תלמידי הכיתות הגבוהות יכולים ליזום פעילות של ביקור במחלקת ילדים בביה"ח, בבית אבות, או אצל אנשים בודדים הזקוקים לעזרה ולעידוד (ליווי לבית הכנסת… עזרה בקניות תיקונים בדירה ועוד). את הכתובות ניתן לקבל אצל אירגוני חסד מקומיים, שעוסקים בכך.

ההיצע רב, ולא נפרט כאן את מגוון פעילויות החסד האפשריות במסגרת שנת המחוייבות האישית לקהילה, לתלמידי בתי הספר העל יסודיים.

ח. מבצע "מלביש ערומים"

מבצעים בית-ספריים לשם איסוף בגדים וחפצים שימושיים לקראת החורף (ולא רק) יכולים להיערך ברוח ספורטיבית של תחרות בין כיתתית נושאת פרסים למרבים בתרומות.

צרכי עם ישראל מרובים ואפשר להירתם לנתינה למגוון מטרות. למבצעי חסד כאלה ואחרים חשוב לתת ביטוי רפלקטיבי בכתב מפי התלמידים מעל דפי עיתון ביה"ס. כמו: מה "נתן" לי המבצע? האם אמשיך בכך? כיצד? מה אחדש?

ט. ושמחת – ושימחת

לדעת לשמוח ועוד יותר לשמח אינם מן הדברים הקלים. בעיקר מכוונים הדברים למסיבות ימי הולדת, בר/בת מצווה לסוגיהן. ההתמקדות בהיבטים החיצוניים והחומריים של ארגון האירוע לעיתים מסיטה את תשומת הלב מן העיקר אל הטפל. כך שלבסוף, אין השמחה שורה במעונו של חתן השמחה והוא חש מפח נפש. מה גם, שמוכרת לנו התחרות הסמויה הקיימת לעיתים ברקע, על דרגת הפאר ועל גודל האטרקציה שבאירוע.

בהנחיית המחנך יכולה הכיתה "לקחת על עצמה" ארגון שמחה אצל חבר כפרוייקט של מצוות גמילות חסד ואז לתת לחבר את ההרגשה שכולנו שמחים בו ואיתו. בין אם זה בהכנות שונות לאירוע כשלט ברכה, או "מופע" (ידידותי ולא ציני-קטלני!) בין אם בתחושת השותפות בשמחת הזולת, שבאה לידי ביטוי בשירה "מכל הלב" ובריקודים ספונטאניים.

רעיון הנתינה, המתבטאת ב"ושמחת – ושימחת", ניתן ליישום במסגרות קהילתיות מגוונות כגון: יציאה לבתי אבות, בתי חולים, מוסדות למוגבלים, מרכזי קליטה, שכונות מצוקה ובכל מקום שם ניתן "להכניס רוח של שמחה" לקראת שבת, לקראת חג ומועד או ב"סתם יום של חול".

 

שלום שוב

הנה לפניכם פרק מורכב מאין כמותו. אני מאמין שכל מי שייחשף אליו יוכל למצוא רעיונות נחמדים לעבודה עם תלמידים. העבירו לכל מי שתרצו.

והפעם בתוכן  פרשת יתרו

·         רעיון חינוכי על משמעת משמעותית

·         משל העולה החדש

·         משל הטלפון

·         משל המכונית

·         משל הצבא

·         סיפור הגנב

·         סרט מיוחד ומרגש 'שמע ה' קולי'

·         קטע מצחיק "מה קורה שלא שומעים טוב"

·         וקצת נוסטלגיה מהתוכנית 'זהו זה'

"וישמע יתרו"

משל לעולה חדש שאינו יודע מילה אחת בעברית, ואתה מנסה להסביר לו כמה פעמים שהחנות מכולת לא נמצאת כאן בביתך, אבל הוא מתעקש להיכנס כי חצר הבית ממש מזכיר לו את החנות מכולת בארץ שממנה הגיע, אבל מה לעשות כבר עשר פעמים ניסית להסביר לו והוא פשוט לא קולט, ואז אתה מתמלא כעס ובקוצר רוח צועק לו, תגיד אתה חרש?! אתה לא שומע?! אכן, הוא לא שומע, הוא רק שמע קולות אבל הוא לא מבין מה אתה רוצה, אתם לא משדרים באותה שפה, הלזה יקרא שמיעה? אם רק תאמר לו משפט אחד בנחת וברגיעה, אבל שיהיה בשפתו, מיד הוא יתנצל, יבין, ויחפש לו חנות אחרת…אבל כרגע הוא לא שומע אותך.

ביאתו של יתרו לחיק היהדות מעלה את שאלת חז"ל מה שמועה שמע ובא, מביא רש"י במקום את דברי המדרש "קריעת ים סוף ומלחמת עמלק", וכבר נשאלה השאלה והרי כתוב "שמעו עמים ירגזון חיל אחז יושבי פלשת", שמועת קריעת הים עברה באוזני העמים כולם, הכיצד אפשר לתלות התגיירותו ויחודו של יתרו בשמיעה שהייתה נחלת הכלל?

ניתן לומר שיש שתי סוגי 'שמיעות' , אחת בחינת "שמעו עמים ירגזון", והאחרת בחינת "וישמע יתרו", אמנם את שמע המאורעות הקורות את מצרים וישראל שמעו העמים כולם, אך האם שמיעה זו הייתה שמיעה של תכלית?! כאן אנו למדים כי אפילו  שיש לאדם אוזניים שומעות, הוא  עדיין לא יקרא 'אדם שומע', וזאת משום שאינו משתמש בכלי השמיעה שלו לפי מטרתו, לדוגמא –  נניח שתיקח חברה פלונית פרויקט להוציא את מכשיר הטלפון המשוכלל ביותר בעולם, יעבדו על מכשיר זה כל גאוני הטכנולוגיה, ובו יצרפו את כל השכלולים החדשים ביותר של הטלפונים המתקדמים ביותר בעולם, את הכל יקבצו למכשיר טלפון אחד, אך בעיה אחת יש למכשיר זה, כאשר הינך מחייג למספר טלפון אחר, לא תשמע אף אחד, וכמו"כ אותך לא ישמעו, חסר רק רכיב אחד קטן ביותר שגורם לזה שלא תוכל לשמוע ולדבר במכשיר זה, ובכן, האם למכשיר זה ניתן לקרא טלפון? וודאי שלא, צורתו, רכיביו ושכלוליו, אמנם עונים על כל הדרישות המיוחדות של מה שנקרא טלפון, אבל חסרה כאן מטרתו של המכשיר ודבר נקרא לפי מטרתו ולא לפי דברים החיצוניים שבו.
כאשר אדם שומע באוזניו, אך שמיעה זו אין לה אצלו שום משמעות, אוזניו שומעות, אך אין שמיעתו נקראת שמיעה לפי מטרתה, המשיל את הדבר הגה"צ ר' שלום שבדרון זצ"ל לאדם שעוצר את מכוניתו באמצע הכביש, ותור מכוניות ארוך ממתין לו אחריו, כולם צופרים וצופרים, אך אינו זז ממקומו, במקום זאת יוצא ממכוניתו ופונה לעברם, מה אתם צופרים הלא אני שומע?! האם ניתן לומר כי אדם זה שומע הוא?!
שמיעת העמים כולם הייתה אכן שמיעת אוזניהם, אך היא הייתה שמיעה שאין בה התעמקות והבנה, וכלפי זה נאמר שמעו עמים ירגזון, אבל ביחס למטרת השמועה הלא לא שמעו כלום, וכלפי זה דומה שמיעתם כאילו לא שמעו דבר,

לא כך יתרו שלא רק שמע קולות כשמוע עמים, אלא שמע שמיעה אמיתית שמיעה שיש לה תכלית, הוא שהיה כהן מדיין הגדול שבעובדי עבודה זרה הבין את המסר של המאורעות, הבין את כוונת המשמיע, וראיה לכך שהרי בסופו של דבר שמיעה זו גרמה לו שבא לחסות תחת כנפי השכינה, ועל כך נאמר "וישמע יתרו" – שמע מה שלא שמעו שאר אומות.
ממחקרים שנעשו בארץ (לפני מספר שנים) בנושאים שונים בתחום החינוך, רמת ההישגים, המשמעת וכדומה, נמצא שבתחום המשמעת היו הנתונים חד משמעיים. החינוך הממלכתי נעדר משמעת, בעוד בחינוך המסורתי והשמרני רמת המשמעת גבוהה ביותר.

התוצאה עוררה כצפוי הדים רבים, והתעורר ויכוח על עצם הצורך במשמעת חיצונית. הושמעו דעות שונות, כגון הדעה  הבאה שכיוון שהמשמעת היא כפויה וחיצונית, השפעתה על התלמידים מעטה, אם בכלל.

היו בתי ספר שרמת המשמעת בהן הייתה נמוכה, בעוד הישגי התלמידים בלימודים היו גבוהים, הרי שאין בהכרח קשר בין המשמעת לידע ולהישגים.

המילה 'משמעת' – ששורשה הוא ש.מ.ע. – כוללת שני מובנים. האחד – שמיעת האוזן הפיזית, צלילים וקולות – האמצעי להכרת והבנת כל נושא שהוא. אך יש שמיעה אחרת, שהיא שמיעת הלב – הפנמת הדברים והחדרתם לליבו של השומע. וכך אומר להם משה לעם ישראל: "שמע ישראל, ה' אלוקינו ה' אחד". כוונתו לשמיעת הלב, וקליטת הדברים ברבדים הפנימיים של האדם.

וכן גם מקומה של המשמעת. יש והיא נועדה ישירות למטרה לחשל ולתרגל מצבי לחץ. לדוגמא, בצבא יש ביטוי שנקרא,  "משמעת מים", לפיה נאסר על החיילים במסעות ובאימונים לשתות, אלא רק באישור והוראת מפקדיהם. התפקיד והמטרה היו ישירים, להכשיר את החייל לעמוד במצבים בהם הוא עלול להיקלע לחסר במים, ולדעת להתגבר על הצמא הטבעי, ולהמשיך ולתפקד כלוחם. אך לעיתים נועדה המשמעת ליצור סמכות מפקד נכונה וחיובית, כגון: הצבעה, הקפדה על הלבוש, כומתה, נעליים מצוחצחות וכו'. או יש ואפילו נוצלה, לצערנו משמעת, כדי להתנשא ולשרת רצון שררה ושלטון של המפקדים הזוטרים, וזו כמובן עוררה מיד התנגדות ואי הסכמה. מובן שבאותו רגע שהוסרה הכפייה וניטלה הסמכות, הרי מיד חדלה המשמעת והופרה, למרות שמטרותיה היו נכונות: א. כדי שבבוא יום קרב יהיו ערוכים ומאומנים בצורה הטובה ביותר. ב. ליצור אווירה של מילוי פקודה והכנעה כלפי דרגות הפיקוד.

אך שתי צורות אלו גם יחד לא היו שמיעת הלב והפנמה אלא תרגול חיצוני גרידא, שאין לו קשר עם פנימיותו של החייל, והוא ראה בהן עול מיותר וחיפש לעקוף אותן.

גם במערכת החינוך ישנה משמעת ישירה – שמירת זמנים, הקשבה, הכנת שיעורים וידיעת החומר, ועקיפה – שתפקידה ליצור סמכות והערכה למורה ולמערכת, קימה, לבוש אחיד וכו'. אך בעידן הדמוקרטיה, כאשר המורה הוא חבר, למה לקום לפניו? ואם דעת תלמיד ומורה שווה, למה ליצור סמכותיות ריקה מתוכן בצורה מלאכותית? ומכאן, זלזול בחלקי המשמעת האחרים, קטן מאוד.

מאידך, כאשר משווים את המחנך (מורה, רב, הורים) לבורא עולם בחיוב לכבדם, אז הם "שווים" לבורא, כביכול, ועל כך נאמר "יהי מורא רבך כמורא שמים"! המשמעת והציות נשמעים טבעיים, והמתחנכים (ילדים, תלמידים וכו') רואים בו מודל לחיקוי והערצה.

ונסיים בסיפור שמעתי מאחד הרבנים החשובים העוסקים בנושאים אלו, שפעם שמע על ילד שהיה רגיל לגנוב חפצים מחבריו, ולא הועילו כל תוכחות הוריו ומוריו, הילד היה ונשאר גנב קטן, דבר שהדאיג רבות את ההורים, בצר להם פנו לרב לראות אם יש דרך להניאו ממעשיו ולחנכו שדבר זה חמור הוא, קרא הרב לילד הושיבו במשרד ושאלו בא ונגיד שאני הגנב ואתה אבא שלי ועכשיו צריך אתה להעיר לי על כך, מה היית אומר לי, הילד הסתכל על הרב בעניים חמורות סבר וקרא לעברו "איך אתה מסוגל לעשות דבר כזה?! אתה נורמלי? לגנוב?! זה ממש אסור, אני לא מבין אותך" אמר הרב להורים, אתם מבינים?! מה הילד יודע על האיסור לגנוב, הוא יודע רק שממש לא מבינים איך הוא מסוגל לגנוב, אבל מה לעשות הוא כן מסוגל, הוא באמת לא מבין שהוא לא נורמלי, הוא רק יודע שזה מבהיל את ההורים שלו והם ממש כועסים, אז בסדר, הוא ידאג שפעם הבאה כשיגנוב הם לא ידעו! מה חסר כאן כדי שסוף סוף הילד יקלוט שהמעשה הזה באמת מעשה פסול?! רק דבר אחד, שמיעה אמיתית , הילד הזה צריך, שמיעה שיש בה הבנה, ואחריות זו, היא אחריות המשמיע, אם אין משמיע אין שומע, ובתור משמיע צריך לברור את הדרך שבה השומע באמת ישמע, אם לא תצרח ותצעק יום ולילה על אותו ילד שאתה לא מבין איך הוא מסוגל לגנוב, אלא פשוט תמחיש ותסביר לו בנחת ובחכמה רבה כי שמיעה נקראת רק זו הנקלטת והמשפיעה, ובדרך כלל כאשר משמיעים שומעים.

ובפינת המולטימדיה 

חברת אורנג' – תראו מה קורה שלא שומעים טוב

​

בעקבות השורש ש.מ.ע שהוזכר הרבה פעמים בפרק זה נזכרתי בסרט שמע ה' קולי. הסרט מיוחד ומרגש ונוצר ע"י תלמידים בבית הספר אמי"ת קרית מלאכי – הסרט מתאר את סיפורו של אבנר, נער יתום המתגורר אצל משפחה אומנה ונמשך לעולם המוזיקה. הוריו המאמצים מסרבים להכיר בעולמו המוסיקלי ומעדיפים שישקיע בלימודים. המצב מסתבך כאשר אביו אוסר עליו לנגן ואבנר מרגיש שהוא עוד קושי בעולמה של המשפחה

 ועוד משהו מעניין ומרגש – אריאל הירשפלד אומן פסיפס חרש 

ולסיום 2 בדיחות

אדם: אלוקים, מה זה בשבילך מיליון שנה ?
אלוקים: שניה
אדם: וכמה זה אצלך מיליון דולר?
אלוקים: גרוש
אדם: אז תן לי מיליון דולר
אלוקים: רק שניה

אחד שאל את האדמור מקוצק מה ההבדל בין שלומפער שלוימאזל ונודניק הוא ענה שפעם אחת ישבו שלושתם בחתונה וכשהגישו מרק השלומפר שפך את המרק על השלוימזל ואז הנודניק שאל איזה מרק זה היה.

לצפיה מיטבית בגוגל כרום

פרשת בשלח – ביקורת וחינוך

והפעם בתוכן הפרק

·         רעיון חינוכי

·         מתורתו של הרב קרליבך

·         סיפור היהלומים

·         מכתב שכתב תלמיד

·         מציאה מדהימה – חיים נחמן ביאליק שיום הולדתו ב –  י' בשבט, כתב קטע  שמתקשר לנושא הפרק 

·        סרטונים בנושא תלונות וביקורת

·         סרטונים נחמדים לקינוח

"ויורהו ה' עץ וישלך אל המים וימתקו המים"

"היכן שיש מרירות גדולה שם מתחבאת מתיקות גדולה"

 

כך כתב תלמיד באחד מבתי הספר

"שיישאר בינינו: לא מעניין אותי דקדוק נכון, גם לא הצאר ניקולאי השני ואפילו לא דוד המלך. לא מעניין אותי מה סוג האקלים באפריקה או למה יש לכוכב שבתאי כל כך הרבה טבעות. בשבילי, החיים נמצאים מחוץ לכותלי הכיתה – פרחים, שמש זורחת, קשת בענן, לישון אצל חברים, לשיר, לקנות בגדים, לטייל לרקוד, אינטרנט, משחקי מחשב ופייסבוק– לא לוחות וציונים.  האמת היא שמעולם לא אהבתי את בית הספר. בית ספר הוא פשוט מקום מלא בכללים – כמו בית סוהר, פחות או יותר.

·         תגיע בזמן.

·         תתלבש כמו שאומרים לך.

·         הכן את שיעורי הבית שלך, ועשה זאת היטב.

·         תתכונן למבחנים.

·         אל תרים את קולך.

·         השתתף בשיעור.

·         (איך אני אמור להשתתף אם אסור לי להרים את הקול?)

והמורים שלי לא מבינים אותי. הם אף פעם לא הבינו.

זה לא שאני לא רוצה ללמוד, אני פשוט מעדיפה לגלוש… ולצייר… ולצחוק… ולישון… ולשיר… ולחלום… ואפילו להתפלל. מה רע בזה?

לכל איש חינוך ישנם מקרים שבו הוא נחשף לביקורת מצד הממונים עליו  או מצד התלמידים ולא מעט מצד הורים. לא נעים לספר אך הרבה מאוד מקרים מסתיימים בהרמת קול, בפגיעה אישית ובדרך כלל, שני הצדדים יוצאים מוחלשים מהעניין. מהי הדרך הנכונה להתמודדות עם ביקורת? האם זה קשור לגיל, למצב או לסיטואציה. על כך בפרק הנוכחי.

פרשת בשלח עוסקת אף היא בקיטורים, או בלשון המקרא ב"תלונות". תלונות עם ישראל מתחילות עוד באותו יום בו הם יוצאים ממצרים. עם העבדים שעוד לא הספיק לטעום מן החירות, רואה את המצרים רודפים אחריו כשמלפנים הים, ומתוך תחושת חוסר האונים הם צועקים ומלינים על משה ומטיחים בו את השאלה מדוע סיבך אותם במה שנראה באותו רגע כהרפתקה בלתי-אחראית. גם נס קריעת ים-סוף איננו מפסיק את תלונות ישראל. כמה ימים מאוחר יותר כשהעם מגיע למרה, ואין בנמצא מים לשתות, פונים בני ישראל שוב בהתרסה למשה, ובפרק שלאחר מכן מתלונן העם שוב, הפעם על היעדרו של אוכל מתאים.

התלונה הראשונה פורצת מיד בצאתם ממצרים, כשפרעה וחילו מתעשתים ויוצאים במרדף אחרי העבדים הבורחים. האירוע מסתיים באחד מהנסים המופלאים בתולדות ישראל: קריעת ים סוף.
התלונה השנייה באה מיד אחרי שירת הים: "ויסע משה את ישראל מים סוף ויצאו אל מדבר שור, וילכו שלשת ימים במדבר ולא מצאו מים. ויבאו מרתה ולא יכלו לשתת מים ממרה כי מרים הם, על כן קרא שמה מרה. וילנו העם על משה לאמר מה נשתה. ויצעק אל ה' ויורהו ה' עץ וישלך אל המים וימתקו המים, שם שם לו חק ומשפט ושם נסהו" (שמות טו, כב-כה). פרשנים רבים ניסו להבין את מה שאירע במרה. זיהוי המקום, זיהוי העץ, הבנת המעשה של השלכת העץ למים ושימת החוק והמשפט – כל אלה התפרשו בדרכים רבות ומגוונות.

אולם מדרש מופלא מציע קריאה אחרת לגמרי לסיפור, המדרש מפרש את המלים "כי מרים הם": "אמר ר' לוי: למה 'כי מרים הם', הדור היה מר במעשיו". (תנחומא ויקהל).

זו קריאה מפתיעה. לא המים מרים, אלא העם שהגיע אל המים. הדברים נשמעים כדרשה חסידית המנותקת לגמרי מפשט המקרא, אך ננסה לספר את הסיפור על פי המדרש הזה. עם יוצא מבית עבדים, שבו הורגל לקבל את כל צרכיו, גם אם בצורה אכזרית ומינימלית. בוודאי לא חש שם מעולם בחסרון המים. הם מטולטלים במשך שבוע, בורחים מפרעה הרודף אחריהם, רואים את הים נקרע לעיניהם ופורצים בשירת הים. מיד אחר כך חוזרים ללוע המדבר הזר להם כל כך. פתאום נחשף אותו עם עבדים לאפרוריותו של יום חול במדבר. מרכזו של האיום הוא העדר המים החיים. כל מי שטייל במדבר יודע את חוויית המפגש עם גב שיש בו מים. להולכי מדבריות אין שמחה ממפגש עם מקור מים. לעם שיצא משפעת הנילוס זה נורא. הם מבינים בבת אחת את הפער בין החיים נטולי הדאגה של העבדים לבין דאגת הקיום של בן חורין. הם צועקים אל משה לא מפני שאין להם מים, אלא דווקא בגלל שיש מים! הם אומרים למשה: "מה נשתה?" או בלשון אחרת: האם זה מה שנשתה מעכשיו?

הקב"ה לא כועס על בני ישראל. הוא מתחבר לרגשות, הוא מבין שהמרירות שלהם נובעת מפחד עמוק של עם היוצא לקראת עצמאותו. זה מה שאומר המדרש: "הדור היה מר במעשיו". תגובתו של הקב"ה אינה כעס (כמו במקרים אחרים שבהם העם התלונן לריק). הוא מורה למשה לקחת עץ ולהשליך אל המים: "וימתקו המים". המעשה של השלכת העץ למים הוא מעשה של הוראה סמלית. המים המרים יכולים להיות מתוקים אם תבואו אליהם במצב נפש אחר. זו הפעם הראשונה שהתורה ממשילה את האדם לעץ ומבקשת להתבונן בתהליך הצמיחה שלו ובחיותו. הריפוי נעשה רק במגע של העץ עם המים. זה תהליך פנימי של חיים.

על פי זה, התחנה של מרה היא עוד צעד במעבר מעולם תלותי ומנוכר אל עצמאות מחייבת ומבוגרת. מכאן יפסעו ישראל אל התחנה הבאה: אילים, שם כבר ייפגשו עם "ושם שתים עשרה עינות מים ושבעים תמרים". סמוך מאוד למרה מתחבאת מתיקות גדולה.

היכולת להכיל ביקורת, להיות קשובים למי שעומד מולנו ולהבין את הצורך הטבעי שלו "לשחרר קיטור", הוא נכס חשוב לכל מי שעומד בראש הפרמידה, לכל מנהל, מפקד או מנהיג. הדבר נכון במשפחה, בחינוך וגם בעסקים. פעמים רבות מידי אנשים נוטים לשפוט את האדם העומד מולם ואת התגובות שלו לפי הסטריאוטיפ. אנשים "מקטרים" מסומנים כ'לא בשלים' או 'לא בוגרים'. כל חריגה מכללי הנימוס והטקס מתפרשות כחוסר רצינות וכו'. מחקרים פסיכולוגים רבים מראים כי קיים צורך לשחרר לחץ ולפרוק את מה שמציק, ואחת הדרכים היא על ידי הקיטור והתלונה. לעיתים דווקא הצפת הבעיה כלפי מעלה יכולה לגרום לשינוי בארגון או בחברה אליה אנו שייכים. השאלה היא כיצד מכילים סוג כזה של התנהגות. המשימה של המנהל היא לדעת להבחין בין תלונה אמיתית וצודקת לבין סתם קיטור הנובע מאופי קנטרני ולא מפרגן.

הרב קרליבך מדבר באחת משיחותיו על העזרה שצריך לתת לילד בגדילתו

"מי גדל כל הזמן בתוך הבית? הילדים. ילדים גדלים כל הזמן. הם הולכים ומתקדמים כל הזמן. אנחנו ההורים שלהם, צריכים לעזור להם לגדול. אנחנו צריכים ללוות אותם בדרך.

עכשיו תשמעו. יש שלוש דרגות של הליכה: הליכה לפני השני, הליכה עם השני והליכה מאחורי השני.

ללכת לפני הילד  זה אומר להוביל אותו. רוב ההורים מוכנים לעשות את זה "אני אלך לפניך ואומר לך מה לעשות."

יש ללכת עם הילד שלך. וזה חשוב מאוד  – לתת לו יד ולעזור לו. ברוך ה', הרבה הורים יודעים לעשות את זה.

אבל ללכת מאחורי הילד שלך? זה כבר לא פשוט. כלומר לתת לילד כל כך הרבה בטחון במה שמיוחד לו עד שיהיה לו כח ללכת בדרך המיוחדת לו – זה דבר שהרבה הורים עדיין לא למדו. בית קדוש באמת הוא בית שנותן לילדים מקום.

בית אמיתי וחינוכי הוא בית שיודע להתמודד את הביקורת תוך כדי זיהוי הקושי הרגשי שיש לילד. תלונות וביקורת באים ממקום של רגש. "משהו לא טוב לי", "אני לא יודע איך להתמודד עם המציאות ומה שנותר לי לעשות הוא לצעוק ולהתמרד".

אפשר לראות זאת בביקורת של הורים כלפי מוסד חינוכי. התנהגות הילד ברובה נובעת הרבה מאופן גידול הילד בבית. מה לעשות שיש הורים שלא לוקחים אחריות ותמיד מאשימים את בית הספר. מה שצריך לעשות הוא לא לצעוק בחזרה, להטיח האשמות אלא דווקא להתחבר לרגשות, לגעת בנקודה הכואבת ואז מתגלה עולם ומלואו. כל כך הרבה פעמים נתקלתי בהורים, באנשי חינוך שמתלוננים על כך שכל העולם רשעים ואנחנו צדיקים. בשיחה קצרה, בשאלות מעטות שתפקידם  לזהות את הרגש ואת הבעיה, ניתן להגיע להתקדמות גדולה ולמצב שהצד השני יבין שאתה לטובתו.

ואיך אפשר לא לסיים בסיפור הבא של הרב קרליבך שהבין מזמן שכל ילד, גם אם הוא ביקורתי או מתנהג בצורה לא פשוטה הוא עדיין נשמה גדולה

הדבר אירע באמצע הרצאה שנשא ר' שלמה קרליבך בפני חברי מועדון יהלומנים של מנהטן.לפתע שיסע אחד השומעים את דבריו בעוינות והקשה עליו במפגיע. "שלמה"! הוא תבע, "אנחנו אוהבים את השירים שלך, וגם הסיפורים החסידיים שלך נחמדים מאוד, אבל דבר אחד בך מפריע לכמה מאיתנו, אנחנו פשוט לא יכולים להבין: למה אתה מתעסק כ"כ הרבה עם מסכנים ומשוגעים?"

שלמה ליטף את זקנו בהרהור וסקר במבטו את יושבי החדר. "אתה יודע" ענה, "אני בטוח שכל מי שיושב כאן היום הוא מן המומחים הגדולים והנחשבים בעולם בתחום התכשיטנות. אני צודק?" היושבים בקהל מיהרו להנהן לאות הסכמה. "ורבים מכם" המשיך ר' שלמה,"בוואדי מומחים גדולים ליהלומים, נכון"? "כן, ודאי, אנחנו מומחים גדולים"! הסכימו היהלומנים. "אז תגידו לי" שאל ר' שלמה, "האם אי פעם נפל לידיכם יהלום ששווה מיליון דולר וזרקתם אותו בטעות לאשפה?" כל היושבים בחדר פרצו בצחוק."השתגעת?" צעק אחד מהם. "יהלום גולמי של מליון דולר לזבל? היינו מבינים תוך שנייה מה יש לנו ביד! אנחנו מומחים!"

שלמה השתהה לרגע, סקר במבטו את האנשים, ואז אמר בשקט: "אתם יודעים, חברים מתוקים, אגלה לכם סוד – גם אני מומחה ליהלומים. אני הולך ברחובות העולם מדי יום, וכל מה שאני רואה זה את היהלומים היקרים בעולם מהלכים סביבי. כמה מהם צריך אולי להוציא מהבוץ ולנקות קצת ,ללטש קצת, אבל חברים, אחרי שעושים את זה הם כ"כ מאירים, ממש כמו המרגליות הכי טהורות,הכי זכות והכי מושלמות שתראו בכל הקריירה שלכם."

                   "חברים מתוקים" סיים ר' שלמה, בבקשה תנסו לזכור את זה, מפני שזה ממש הדבר הכי חשוב שצריך לדעת בחיים. כל אחד… כל אדם… הוא יהלום גולמי".

והפעם בתחום הסרטונים ננסה להמחיש את נושא התלונות אבל כמובן שאפשר להשתמש בכל הסרטונים למטרות אחרות.

1. הנשיא לשעבר קצב ותלונות הטלפון –

2. תלונות ברשות הדואר –

3. הסתכלות אחרת על החיים –

ולסיום 

 קובי אריאלי "אל תשבור את השוק"

 

נספח

מדהים לראות שגם מה שנכתב לפני עשרות שנים נראה כאילו נכתב היום…

חיים נחמן ביאליק

לתוכן הענינים בשבת, יט' סיון, נפרד ביאליק לפני צאתו לחו"ל, מבאי "עונג שבת" ב"אוהל שם". הוא אמר: "הנני יוצא חוצה לארץ מפאת מחלה. הנני מרגיש כי גם תל אביב שלנו והישוב בכלל חולים בשעה זו. סימני המחלה נתגלו בזמן האחרון, קודם כל ביחס לאחינו פליטי החרב, האסון מגרמניה ומארצות אחרות. במקום לדאוג להם להכין פינה וצל, קורה של דירה בכלל, ולוא יהא בצריפים, נצלנו את אסונם למען בצע כסף. "מלחמה לה' בעמלק מדור דור", "אשר קרך בדרך" ואומות שלמות נפסלו לבוא בקהל על "אשר לא קדמו אתכם בלחם ומים בדרך בצאתכם ממצרים". כיצד קבלנו אנחנו את אחינו פליטי החרב? העלינו את שכר הדירות וגזלנו מהם את פרוטותיהם האחרונות.הסימן השני למחלה הוא – הספסרות הבזויה האוכלת אותנו כעש. ברק השטן של הזהב סמא את עינינו. אנו מתפארים בגאות ופריחה, במקום שיש רק מהומה ריקה של ספסרות. דונם אחד עובר עשר פעמים מיד ליד וכל פעם עולה מחירו, ואנו חושבים שזוהי עליה וגיאות. אין ערך לקרקע מלבד מה שהיא יכולה ליתן לבני אדם למזונותיהם בשעת חרום וסכנה. אנו עושים בקרקע מה שהספסרות בשעת המלחמה והמהפכות היתה עושה בלחם. שק הקמח היה עובר עשרות פעמים מיד ליד ויש היה מגיע שוב ושוב לאותה היד, ומחירו היה עולה ומגיע לסכומים מבהילים. אבל, סוף סוף לא היה זה אלא שק קמח. ה"מליונים" המרמים התנדפו כעשן. סימן שלישי למחלתנו הוא – הבריחה מן הכפר אל העיר. חסד גדול עשה לנו הגורל, שנתברכנו בפועל העברי, שיצא אל הכפר לחדש את יסודות חיינו, לקשרנו אל האדמה. והנה עכשיו, עם מהומת השקר של הגאות בעיר, עוזב הפועל העברי את הכפר, מפקיד את העמדות הלאומיות שלנו ועובר לחיים הקלים שבעיר. ומכאן, גם תקלה אחרת. סימן רביעי למחלת השעה – העבודה הזרה, הכיבוש הגדול של עשרות שנים, המבצר הלאומי הגדול, העבודה העברית, הולך ונחרב לעינינו ואין אנו שואלים את עצמנו, מה נעשה מחר, ביום פקודה וסכנה, כשפועלים נכרים ימלאו את מושבותינו, מי יעמוד לנו, מי יגן עלינו ביום סערה ושואה…והנה הסימן העקרי למחלת השעה – ההתפוררות הפנימית האיומה, ריבות המפלגות, שנאת אחים, האוכלת בנו בכל פה, מעשי ההרס והחרבן הפנימי של המפלגות הקצוניות, כפי שהם מתגלים מסביב למשפט הידוע. חולה הוא הישוב, וחולה תל אביב שלנו ואני מברך אתכם ואותי שאזכה לראות בשובי אל הארץ סימנים של הבראה."  

כמה הודעות

א.      ברכות לעשרות המצטרפים החדשים. מקווה שתפיקו הרבה מהכתוב

ב.       נשאלתי ואני עונה. השתדלתי בפרויקט לענות על כל הצרכים של בעלי התפקידים בבית הספר לדוגמא מארז מעגל השנה מיועד לרכזים החברתיים והא מכיל עשרות סרטונים לפי מעגל השנה. מארז הרגשות מנסה לתת מענה ליועצות, מארז עולם הצחוק מנסה לתת מענה למנהלים המובילים עשרות ישיבות בשנה שברובם הם שגרתיות (וארוכות), האם יש משהו יותר חכם מאשר לראות פתאום סרטון מצחיק שגורם לשבירת השגרה הרגילה מארז חמשה חומשי תורה למחנכים ועוד ועוד.

ג.        שבוע טוב לכולם

והשבוע בתוכן הפרק

·         רעיון חינוכי – בית ספר של הירח

·         מתורתו של הרב קרליבך

·         נספח – מתורתו של הרב שרקי

·         קצת נעמי שמר

·         קצת אלון גל

·         מבחר סרטונים

·         לסיום בדיחה כשרה – חכמה יהודית

 

להמשיך לקרוא ←