בתודעה היהודית, יום צום, הוא יום המוקדש לחשבון נפש ולתיקון שגיאות העבר. מהו אם כך האירוע, שהתרחש בעשרה בטבת, שדורש תיקון ומהו הלקח אותו ניתן ללמוד?
בעשרה בטבת, לפני 2,500 שנה, החל נבוכנדצר לצור על ירושלים. למעשה, באותו יום לא נגרם כמעט כל נזק וגם אף יהודי לא נהרג. אם כך, מדוע נחשב יום זה לנורא כל כך? מסתבר, שהמצור לא היה אלא מסר, שנועד לטלטל את העם היהודי ולגרום לו להתעורר ולשנות את דרכיו. אך העם נכשל במשימה, מה שהוביל בהמשך, לחורבן הבית ולתקופה ממושכת של גלות והסתר פנים מצד האלוקים.
גם כיום אנו נתונים במעין מצור, כשרוב רובו של העם היהודי אינו מודע כלל למורשתו העשירה. חינוכם היהודי של הילדים, מתחיל ומסתיים בגיל 13 וזהו המטען שהם נושאים עימם בבגרותם. התוצאות הרות אסון: טשטוש החזון הלאומי במדינת ישראל והתבוללות בגולה.
מהו אם כך המסר שצופן לנו מועד זה כיום? מה רוצה הקב"ה? אם המצור עדיין נמשך, גם המסר עדיין ממשיך להישמע. הקשיבו לו. התייחסו. אל תחכו לחורבן!
האחריות ללמד אחרים
התלמוד מספר על שני חכמים, שחששו מאוד פן ישכח העם היהודי את תורתו. כאמצעי זהירות, צד אחד מהם, רבי חיא, צבי. שחט אותו ונתן את בשרו לבית יתומים. לאחר מכן, הכין מעורו חמש מגילות שונות, אחת לכל אחד מחומשי התורה. הוא לקח חמישה ילדים ולימד כל אחד מהם ספר אחד ואז לקח עוד שישה ילדים ולימד כל אחד מהם, את אחד מששת סדרי המשנה, הלוא היא התורה שבעל פה.
בשלב הבא, הורה לכל אחד מהם ללמד את חבריו מה שלמד בעצמו. כך הבטיח רבי חיא שהעם היהודי לעולם לא ישכח את תורתו.
נשאלת השאלה: כתה של 11 ילדים היא מצומצמת למדיי. מדוע לא לימד רבי חיא מלכתחילה את כל הספרים לכל הילדים? מדוע הוא לימד רק ספר אחד לכל ילד?
התשובה היא, שהלימוד ההדדי, הוא היסוד המהותי ביותר בשמירת התורה. כלומר, היה חשוב מאד שהילדים ילמדו זה את זה, כדי לוודא שהתורה לא תישכח לעולם.
בדומה, גם עליכם ללמד את הזולת מה שלמדתם בעצמכם. זהו הסוד. אתם מחויבים לאחיכם היהודים. אם אתם יודעים דבר מה – העבירו אותו הלאה.
דעו לכם כי המחלה ההרסנית, הקשה והמידבקת מכל היא הבורות. היא מובילה לחיים מבוזבזים ולסבל בל ישוער.
אם ידוע לכם סוד האושר, העבירו אותו הלאה. אתם רואים אנשים עצובים, כבויים ומיואשים? למדו אותם לשמוח! אם יש לכם יכולת, אתם חייבים לעזור. אחרת תחיו תמיד בהרגשה שיכולתם לעשות זאת ולא עשיתם.
אין מדובר ב"כפיית דעה" על אחרים. לא. מורה טוב מעביר את המידע באופן כזה, שהתלמיד יגלה אותו מחדש בעצמו. עליכם לגרום לאחרים לראות ולהבין את הדברים בדרכם – שלהם.
אל תמכרו את עצמכם בזול. יש לכם כוח השפעה רב. אתם לא צריכים להיות חברי כנסת כדי להשפיע. גם קורטוב של חוכמה יכול בהחלט להועיל לאנושות.
השיטה הסובייטית
מנהל ה"תוכנית-ברוסית" של אש התורה הוא הרב אליהו אסאס, מסורב עליה לשעבר מברית המועצות. בתקופה בה חי בבריה"מ, היה לימוד התורה אסור לחלוטין ומשום כך לא היה לו ממי ללמוד והוא אפילו לא ידע את האלפבית העברי. אף על פי כן, הוא השיג כמה ספרים במחתרת, התחבא מפני הק.ג.ב והחל ללמוד תורה בעצמו.
לאחר זמן מה, עברה שמועה מפה לאוזן, שר' אסאס יודע תורה ואנשים החלו לבוא אליו ללמוד בסתר. מתוך 5 מיליון יהודי בריה"מ היה ר' אסאס בין היחידים שלימדו תורה. קל לשער שהיה ביקוש רב לשיעוריו. ר' אסאס קבע כלל לתלמידיו: "לפני שאני מתחיל ללמד אתכם, אתם חייבים להסכים ללמד אחרים את מה שלמדתם בעצמכם". כך יכול היה ר' אסאס להגדיל את השפעתו.
אמנם איננו חיים במשטר הדיקטטורי של בריה"מ, אך הרעיון עדיין תקף. למדתם משהו חשוב ויקר ערך? אמרו לעצמכם: "זה היה מרתק. באיזה אופן זה שינה אותי? מה זה לימד אותי על החיים? איך אפשר להעביר את זה הלאה, לאנשים אחרים?"
אל תשכחו: גם אתם מרוויחים מההוראה. רעיון אינו מתממש, לפני ששיתפתם בו את הזולת. עד אז, הוא אינו אלא הזיה מעורפלת במוחכם. הצורך להסביר רעיון לאחרים, גורם לכם לחדד את הרעיון, כך שהוא נהיר יותר גם עבורכם. כך אתם מגשימים אותו, הופכים אותו למציאות.
כשאתם מלמדים מישהו, ודאו שאותו אדם מבין כמה חשוב ללמד אנשים אחרים. אם הוא מבין, זהו חלק מהצלחתכם כמורים. הדבר מבטיח שהעם היהודי לעולם לא ישכח את תורתו.
עם אחד, גורל אחד!
ניתן ללמוד לקח נוסף מסיפורו של רבי חיא. כשהוא לימד כל ילד, מאחד עשר הילדים, ספר אחד, ידעו הילדים שהם חייבים ללמוד איש מרעהו. בדומה, העם היהודי הוא עם אחד וכולנו שותפים לגורל אחד. כולנו ראויים לכבוד, ללא קשר לאמונתנו או רמת שמירת המצוות שלנו וכל אחד יכול ללמד אותנו דבר מה.
אנו חיים בזמנים קשים. בין אם מדובר בפיגועים בארץ או בהתבוללות בארצות הגולה, המסר הוא זהה: המצור עדיין נמשך והשעון מתקתק. עלינו לשלוח את מסר התורה לעמנו. זהו עניין בעל דחיפות לאומית ממדרגה ראשונה.
על מי מוטלת האחריות לכך? עלינו, המאמינים בכוחה של התורה ובמשימה התמידית שמוטלת על העם היהודי: לפעול. ללמד חוכמה ולהיות "אור לגויים".
בעשרה בטבת, ביום בו הקיף נבוכדנצר את ירושלים, לא קלטנו את המסר. האם נקלוט אותו כעת? האם נצליח להשתנות? האם נתעורר ונכיר במציאות?
עליכם לדאוג. לגלות אכפתיות. אם לא תעשו כל מאמץ, הדבר אומר שלא איכפת לכם. בידכם הכוח. האם תשתמשו בו?
לעיתים אני משנה קצת מהתוכן הרגיל ומעשיר אתכם בנושאים שונים הקשורים במעגל השנה ובאישים מיוחדים. הפעם ארצה להתמקד ברב משה צבי נריה זצ"ל שיום פטירתו חל בי"ט כסלו. ניסיתי לקשר את העניין גם לפרשת השבוע, גם לתחום המנהיגות וגם לפרק המיוחד שששלחתי לכם במהלך השבוע בנושא גבורה!!!
בתוכן:
יעקב המנהיג
מתולדותיו של הרב נריה
וידוי מדהים של הרב נריה
דברי תלמידים
סרטון על הרב נריה
סרטון על הרבנית נריה ופרויקט "לאורו נלך"
עוד כמה סרטונים בנושא מנהיגות
מנימוקי ועדת השופטים למתן פרס ישראל לרב צבי משה נריה
תודה רבה על הברכות, המילים החמות על הפרויקט בכלל ועל הפרק הקודם בפרט..כנראה שהפרק נגע בהרבה.
אני מזכיר שוב ושוב: כדי לצפות בסרטים חייבים לפתוח את הפרקים בגוגול כרום.
והפעם בתוכן
· רעיון חינוכי "תפילה דורון ומלחמה"
· סיפור על מורה להתעמלות
· סיפור של הרב קרליבך לשמיעה
· סרטון פרסומת בית חינוך כמשפחה
· תפילת המורה
· כמה סרטונים בנושא
· לסיום בדיחה קצרה מאוד אך למביני עניין, חזקה מאוד
· נספח – תורה עמוקה של הרבי מחב"ד
דורון תפילה ומלחמה בחינוך
אומר המדרש "יעקב התקין עצמו לשלושה דברים: לתפילה ולדורון ולמלחמה" (קוהלת רבה פרשה ט).
אם נשים לב נראה שיעקב התקין עצמו לפעול בעת ובעונה אחת בשלוש מידות מנוגדות: 'דורון' – חסד; 'מלחמה' – מידת הדין; 'תפילה', הקשורה עם מידת הרחמים
כשמדברים על חינוך ילדים אנו מחוייבים להתקין עצמנו לשלושה דברים:
"להתקין עצמנו לדורון " – הדורון הרוחני החשוב ביותר שאנו יכולים להעניק לילדינו הוא שנאהב אותם אומר הרב קרליבך "חינוך מתחיל כשאוהבים את הילד כשהוא תינוק, זה החינוך שלו:לא לכעוס, לא לצעוק, לאהוב.
מספר הרב קרליבך: ישבתי במטוס וראיתי כתבה מפליאה בעיתון: משהו מספר: בני בן ה שתים עשרה בא הביתה מבית הספר ואמר לי "אבא אני אוהב אותך" – עניתי בתגובה "מה אתה רוצה"? אז סיפר לי הילד: המורה אמר לכל הילדים בכיתה "כשתלכו הביתה תאמרו לאבא או לאימא "אני אוהב אותך" ומחר תאמרו לי מה הם אמרו לכם". כעסתי מאוד, איזו חוצפה זאת, מורה אמור ללמד גיאוגרפיה, היסטוריה וכדומה. מי הוא שיתערב בחיינו האישיים והפרטיים? שאלתי את בני: מי הוא המורה הזה? "המורה להתעמלות" הוא ענה… זאת החוצפה הגדולה בעולם, הוא אמור להגיד לילדים איך להתעמל, מי הוא שיתערב. אמרתי לבני: מחר תספר לי מה אמרו שאר הילדים. ובכן הבן סיפר לי למחרת ששמונים אחוז מהילדים שאמרו לאביהם "אני אוהב אותך" האבא אמר "מה אתה רוצה?". הם לא יכלו לומר "אני אוהב אותך גם כן, אני אוהב אותך יותר".
התקשרתי למורה בכעס ושאלתי אותו מדוע הוא אמר לתלמידים לעשות זאת? מה זה שייך להתעמלות? ענה המורה: "אתה יודע למה כל כך הרבה ילדים חולים? בגלל שההורים לא אומרים להם "אני אוהב אותך" אני רוצה ללמד את הילדים איך להיות בריאים אבל אני לא יכול לעשות שום דבר אם ההורים שלהם לא אומרים להם שהם אוהבים אותם. זוהי תורה עמוקה תורה של צדיקים".
מה נפלאים דברי הרמב"ם המובאים כאן בצורך הגדול לקרב תלמידים ללמידה דרך "הדורון", שים בדעתך כי נער קטן הביאוהו אצל המלמד ללמדו תורה. וזהו הטוב הגדול לו לעניין מה שישיג מן השלמות. אלא שהוא, למיעוט שנותיו וחולשת שכלו, אינו מבין מעלת אותו הטוב, ואל מה שיגיעהו בשבילו מן השלמות. ולפיכך בהכרח יצטרך המלמד, שהוא יותר שלם ממנו, שיזרז אותו על הלמוד בדברים שהם אהובים אצלו לקטנות שנותיו. ויאמר לו: "קרא ואתן לך אגוזים או תאנים, ואתן לך מעט דבש". ובזה הוא קורא ומשתדל. לא לעצם הקריאה, לפי שאינו יודע מעלתה, אלא כדי שיתנו לו אותו המאכל. ואכילת אותן המגדים אצלו יקר בעיניו מן הקריאה, וטובה הרבה בלא ספק. ולפיכך חושב הלימוד עמל ויגיעה, והוא עמל בו כדי שיגיע לו באותו עמל התכלית האהוב אצלו, והוא אגוז אחד או חתיכה דבש.
וכשיגדיל ויחזיק שכלו ויקל בעיניו אותו הדבר שהיה אצלו נכבד מלפנים, וחזר לאהוב זולתו, יזרזו אותו ויעוררו תאוותו בו מאותו הדבר החמוד לו, ויאמר לו מלמדו: "קרא ואקח לך מנעלים יפים או בגדים חמודים", ובזה ישתדל לקרוא, לא לעצם הלימוד, אלא לאותו המלבוש. והבגד ההוא נכבד בעיניו מן התורה, והוא אצלו תכלית קריאתו.
וכאשר יהיה שלם בשכלו יותר, ויתבזה בעיניו זה הדבר גם כן, ישים נפשו למה שהוא גדול מזה, ואז יאמר לו רבו: "למד פרשה זו או פרק זה, ואתן לך דינר אחד או שני דינרים". ובכך הוא קורא ומשתדל ליקח אותו הממון, ואותו הממון אצלו נכבד מן הלימוד, לפי שתכלית הלמוד אצלו הוא שיקח הזהב שהבטיחוהו בו.
וכשיהיה דעתו שלמה, ונקלה בעיניו זה השיעור, וידע שזה דבר נקל, יתאווה למה שהוא נכבד מזה. ויאמר לו רבו: "למוד כדי שתהיה ראש ודיין, ויכבדוך בני אדם ויקומו מפניך, כגון פלוני ופלוני". והוא קורא ומשתדל כדי להשיג מעלה זו, ותהיה התכלית אצלו הכבוד שיכבדו אותו בני אדם וינשאוהו וישבחו אותו.
השלב השני התקין עצמו לתפילה – כולנו יודעים שהעצה היא חשובה בגידול ובחינוך ילדים זה התפילה לקב"ה שיעזור לנו להצליח בעבודתנו החינוכית, תפילה גדולה שנצליח בשליחותנו, שנוליך את ילדינו בשלום ונצעיד אותם לשלום, ונביא אותם למחוזות רבים ומגוונים שיעניקו להם חיים ושמחה ושלום. שנינצל מכל "החיות הרעות".
תפילת המורה
ולנו, מלמדי תינוקות של עמך בית ישראל
תן אומץ לב ובר לבב וכח
להפליא לעשות מלאכת שמים באמונה
שלא יכשל כח הסבל, ולא יהיה לנו רפיון ידים
והסר מאיתנו לב רוגז וקפדנות
ותן לנו תלמידים הגונים מצליחים בתורתם
ולא יבוא מכשול לידינו
ואל יצא מאיתנו תלמיד שאינו הגון
שמקדיר תבשילו ברבים
ונהיה אנחנו וצאצאינו כולנו יודעי שמך
ולומדי תורתך לשמה.
ברוך אתה שומע קול תפילות תינוקות של בית רבן ומלמדיהם
השלב השלישי "התקין עצמו למלחמה" – בחינוך צריך להגיע גם לשלב של הגבולות והכללים. כולנו יודעים שגבולות זה דבר חשוב וכולנו מתייסרים בו בצורה זו או אחרת. גבול הוא בראש ובראשונה בטחון. במובן הכי פשוט בטחון פיזי- אנחנו לא נותנים לילד קטן לרוץ לבד לכביש כדי שהוא לא יידרס. הגבולות מקנים בטחון שיש מולך מישהו חזק שאפשר להישען עליו, שניתן לשמוע בעצתו. עולם שבו הכול מותר הוא במידה רבה עולם מפחיד ולא בטוח, כי זה עולם שבו הכול יכול לקרות- גם דברים רעים.
נקודה נוספת: איך ילד ילמד להיות חזק, עצמאי ועומד שלו אם מולו יש הורה שלא מסוגל בשום אופן לעמוד על שלו? הגבול מלמד שצריך גם להתאמץ בשביל להשיג דברים. גבול הוא גם הפרדה: גבולות עוזרים להיפרד מהבקבוק, מהמחשב או מהחברים- כשצריך לעשות שיעורים.
גם ההורים זקוקים לגבולות. אז למה כל כך קשה לנו?
יש כאן שני ערכים שנראים מתנגשים, כי יחד עם הציות אנחנו רוצים שילד יהיה גם עצמאי. תחושות האשם שלנו גם קשורות- אנחנו עסוקים בריצות ובעבודה, מרגישים שמזניחים את הילדים- ואז צריך לפצות. חשוב לזכור: חוסר גבולות בזמן שאתה נמצא עם הילדים הוא לא פיצוי על הזמן שלא הייתם אתו!
אז מה עושים?
1. חשוב שאנחנו נתייחס בכבוד לגבולות שאנו מציבים- בפעם הראשונה שמבקשים צריך לדאוג שזה יעשה.
2. עקביות- לגבי כל הורה בפני עצמו ובמידה ויש שני הורים- גם בין שניהם.
3. לא לטפס על עץ גבוה מדי רק כדי להתקפל- כדאי לשבת ולחשוב מראש מה אנחנו רוצים ועל מה נתעקש.
4. אם נזקקים לכוח איום וסמכות- סימן שטעינו. איומים הם במקרים רבים תוצאה של חולשה, ילדים מזהים זאת.
5. חשוב להסביר ולדבר בכל גיל בגובה העיניים. ההסבר חשוב עוד יותר כאשר יש שינוי מהשגרה. למשל: היום אני לא אשאר לשחק אתך בגן כי אני חייב להגיע לעבודה יותר מוקדם. עם זאת, לא תמיד אפשר להסביר כל דבר. בסופו של דבר יש חשיבות גם לתשובה "כי ככה אמרתי".
6. צריך לנסות להתאים את הגבול וההסבר לגיל הילד ולמצבו.
7. הדרגתיות: שינויים לא יכולים לבוא באופן דרסטי- מהיום מתחילים דף חדש והכול יהיה אחרת. צריך להסביר ולאפשר מרחב מסוים. ילד שלא שטף כלים עד גיל 15 לא יתחיל לעשות כן בן לילה.
קפריזות- מותר להורה להתפרץ, מותר להורה לכעוס, מותר להורים לריב אחד עם השני ועם הילדים. חשוב לשבת אח"כ ולהסביר מה קרה.
ובפינת המולטמדיה השבוע
הרב קרליבך סיפור בנושא דורון תפילה ומלחמה בחינוך
פרסומת – בית חינוך כמשפחה – בתקופה האחרונה רבו המקרים על נוער הנשירה. הסרטון יכול לשמש לדיון בנושא אני מצרף את הסרט "כשתקראי את המכתב". הסרט נוגע ללב. נכתב ובוים על-ידי התלמידה אורנית פרץ, שסיימה את לימודיה בתשס"ז. בסרטה חשפה התלמידה סיפור אישי עצוב, שבמרכזו מערכת יחסים קשה בין אם חד-הורית לבתה המתבגרת, בתיה. הבת משמשת לאחיה הקטן גם אם וגם אב, תוך כדי התמודדות עם תביעות מצד האם ועם תביעות בית-הספר. בתיה אחראית על הבאת אחיה לגן והחזרתו, והיא צריכה גם להכין כריכים וארוחת צהרים, לנקות את הבית לקראת הפסח, להתכונן לבגרות ולהעמיד פנים שאינה רוצה לצאת לטיול השנתי, כשהסיבה האמיתית היא שקיעתה של האם בחובות. בעת שהיא מסדרת את מדפי הארון היא מגלה מכתב שכתב לה אביה, ובו הוא מסביר מדוע עזב את הבית. במכתב מגלה האב סוד שמטלטל את עולמה של בתיה: – אמה מסרה בעבר ילד לאימוץ, סוד שמקומם את הבת כנגד אמה. להרחבה ועוד מידע על הסרט לחץ כאן לחץ כאן.
חשבתם למה שינה יעקב את שם העיר לוז לבית אל. אדם שמגיע מניו יורק נקרא ניורקר. אדם שמגיע מבריסק נקרא בריסקר…חשש יעקב שידעו שהוא מגיע מלוז וייקרא לוזר…
כתוב במפורש שיעקב ראה את רחל אך מהיכן שרחל אהבה אותה?… בפרשה הבאה כתוב ואני בבואי מפדן…מתה עליי רחל…
חשבתם פעם למה יעקב תיקן תפילת עברית…אתם יודעים מה זה להשכיב 12 ילדים בלילה (אני הולך להתפלל..)
למה חסידים לא נוסעים בכביש 6?כי זה כביש אגרה (הגר"א)…
אשה אחת אומרת לבעלה "אנחנו צריכים לדבר" אומר לה בעלה "כואב לי הראש אין לי כח…" אומרת לו אשתו "אמרתי אנחנו צריכים לדבר, לא שאתה צריך לדבר…
ועוד תורה עמוקה של הרבי מליובאוויטש
לקראת פגישתו של יעקב אבינו עם עשיו אחיו, אומרים חז"ל (ורש"י מביא זאת בפירושו) שיעקב "התקין עצמו לשלושה דברים: לדורון, לתפילה ולמלחמה". הביטוי 'התקין עצמו' מעורר פליאה, שכן לכאורה היה מתאים יותר לומר 'הכין עצמו' וכדומה. המילה 'התקין' היא מלשון תיקון, ומה היה ליעקב לתקן כאן?
בכך רומזים חז"ל, שכל אחת ואחת מהפעולות הללו – דורון, תפילה ומלחמה – הייתה קשה מאוד ליעקב, והיה עליו לתקן את עצמו במאמץ מיוחד כדי לעשותה.
דורון, תפילה ומלחמה
בעניין הדורון – מספרים חז"ל, שיעקב היה שרוי בכעס על שהוא נאלץ לשלוח מנחה לעשיו, דבר שיש בו משמעות רוחנית של העברת חלק מכוחותיו לידי הצד שכנגד. בכל-זאת התגבר על עצמו – 'התקין עצמו' – ושלח את הדורון.
בעניין התפילה – יעקב חשש שמא חטא ואיבד את הבטחת ה' לסייעו. בכל-זאת התגבר על חששותיו והתפלל אל ה', בבקשו לקיים את ההבטחה "היטב איטיב" – בזכותך ובזכות אבותיך.
מעל הכול חשש יעקב מפני המלחמה, כפי שנאמר: "וירא… ויצר לו" – הוא פחד פן יהרוג או ייהרג. בכל-זאת התגבר, 'התקין עצמו' למלחמה ובטח בה' ש"והיה המחנה הנשאר לפליטה".
שילוב ניגודים
בעומק יותר יש לומר, שהקושי המיוחד כאן היה בצורך להיערך לקראת שלוש הפעולות הללו בעת ובעונה אחת. מדובר כאן בשלושה דברים מנוגדים: 'דורון' נובע ממידת החסד; 'מלחמה' – ממידת הדין; ואילו ה'תפילה' קשורה עם מידת הרחמים.
קשה מאוד לפעול בעת ובעונה אחת בשלוש מידות הפוכות. לכן נדרש יעקב להתקין עצמו לכך, מתוך התגברות מיוחדת שיש עמה שינוי הטבע. הוא התעלה מעל טבעו, וכך היה יכול לשלב שלוש פעולות בעלות אופי ותוכן מנוגדים.
למעלה מהטבע
מלחמת יעקב ועשיו מסמלת את המלחמה המתמדת בין יצר הטוב ליצר הרע. גם במלחמה זו יש להתקיף את יצר הרע בעת ובעונה אחת בשלוש המידות של חסד, דין ורחמים. בדרך זו מובטח הניצחון, כשם שיעקב היה בטוח שבפעילות זו יצליחו הקב"ה לנצח את עשיו.
וכך גם בעבודה העיקרית של דורנו, העבודה לגבור על הגלות ולהביא את הגאולה, אי-אפשר להסתפק בכך שפועלים על-פי הטבע והשכל, שכן אז יכול העולם להתייצב כנגד ולהפריע. ההצלחה היא כאשר מתעלים מעל הטבע ופועלים מתוך התמסרות שלמעלה מטעם ודעת, ואז מצליחים לנצח את 'עשיו הוא אדום' ומגיעים לייעוד "ועלו מושיעים בהר ציון לשפוט את הר עשיו, והיתה לה' המלוכה", בביאת משיח-צדקנו בגאולה האמיתית והשלמה.
(מאת הרבי מליובאוויטש, מתוך הספר "שלחן שבת", מעובד על-פי לקוטי שיחות כרך טו, עמ' 265)
ופינה חדשה מאת מטפל מוח 1 יוני נוימן – נייד0556607129
פרק 7
שאלה:
שלום וברכה, אני אדם אופטימי מטבעי. שמתי לב בזמן האחרון שכאשר אני מתחיל משהו חדש בחיים, אני מתעלם מהבעיות שעלולות לצוף ורואה רק את התוצאה הסופית ואז כשמגיעות הבעיות אני נכנס ללחץ, מה אפשר לעשות בכדי לחיות בצורה שפויה יותר?
תשובה:
התופעה שאתה מעלה קיימת אצל אנשים רבים ובעיקר אצל אנשים שהם אופטימיים בטבעם. אני מייחס את התופעה הזאת לבריחה שיש לנו מהתמודדות עם דברים כואבים. לכן, אנשים אופטימיים מסוגלים להתעלם מהכאב, דבר שאינו ניתן לבעלי הפסימיות.
בנוסף, ניתן לראות את התכונה הזאת בעיקר אצל אנשים מבריקים שיודעים שהם יכולים להתמודד עם דברים שלא ילכו כשורה. המילים ששגורות על פיהם בדרך כלל הן:" אל תדאג יהיה בסדר" ובתרגום שלי: אני יודע שישנן בעיות אך כרגע אני לא מוכן לשים לב אליהן כי זה לא נעים לי, אבל ברור לי שכאשר הם יגיעו אני יסתדר איכשהו וגם אם לא אסתדר אדאג בדרך כלשהי לחפות על זה. הבעיה המרכזית בדפוס התנהגות שאתה מתאר היא, שהוא גורר אחריו בהכרח חיים מלחיצים יותר כי אתה עסוק בהרבה מהזמן בלכבות את השרפות של הדברים שלא תכננת כראוי, זה יכול להיות בהספק בלימוד, בטיול משפחתי או בכל פרויקט אחר.
בכדי להגיע לפתרון חשוב לדעת שבמקרים שלא מדובר בעצלנות גרידא, דפוס התנהגות זה נובע בדרך כלל מכך שהאדם לא מוכן להשלים עם העובדה שיש לו חסרונות, או אם נדייק קשה לו שאחרים ידעו שלא הכול בסדר אצלו. עם השנים הוא מפתח הימנעות מהכרה בכאב וגם לעצמו הוא מספר שהכול בסדר, כי איך יכול להיות שלא הרי הוא אדם אופטימי?
לכן, במקרה הזה אני ממליץ לראות את המצב כפתח משמיים לעבודה על מידת הענווה. כאשר אתה עומד לפני תכנון של פרק חדש בחיים, קודם כל תעורר את עצמך בניגוד לטבע שלך להתבונן בנתונים באובייקטיביות ותראה אילו דברים עלולים להפריע לך בהמשך בהתאם לכישרונותיך. ברגע שהבנת מה יכול לתקוע אותך תיפנה לחברים שמבינים באותו תחום ותתייעץ איתם איך אפשר לפתור את הבעיות מראש. בהצלחה.
