ובתוכן 

·         רעיון חינוכי – ואהבת לתלמידך כמוך

·         מתורתו של הרבי מלובביץ

·         מתורתו של רבי נחמן מברסלב

·         מתורתו של הבעש"ט

·         מתורתו של המגיד ממיזרטש

·         מתורתו של הרב ויינברג

·         תרגילים בנושא ואהבת לרעך כמוך

·         ולסיום בדיחה כשרה לימי הספירה

פרשת קדושים – ואהבת לתלמידך כמוך

בפרשת השבוע מרוכזות יותר מחמישים מצוות עשה ולא תעשה, מהן מצוות שבין אדם למקום ומהן מצוות שבין אדם לחברו. בראש המצוות שבין אדם לחברו נמצאת המצוה "ואהבת לרעך כמוך", כהגדרתו של הרמב"ם "מצוה על כל אדם לאהוב את כל אחד ואחד מישראל כגופו שנאמר ואהבת לרעך כמוך לפיכך צריך לספר בשבחו ולחוס על ממונו כאשר הוא חס על ממון עצמו ורוצה בכבוד עצמו והמתכבד בקלון חבירו אין לו חלק לעולם הבא" (הלכות דעות פרק ו הלכה ג).

כותב הרב ויינברג ז"ל "אילו היית חי על אי בודד, מבלי שפגשת באדם אחר מימיך. והנה באחד הימים הגיעה אל האי ספינה ובה בני אדם – איך היית מתרגש ומתפעם מן היצורים האלה – הם הולכים, הם מדברים, הם חושבים…! אתה יודע שכל אחד מהם מהווה בבואה מדהימה ובלתי נתפשת של האלוקים!

כמה מגוחך שכשאתה פוגש באותם בני אדם ברחוב שבו אתה גר, זה בכלל "לא מזיז לך".הטעות שלנו נובעת מכך, שאנחנו מתייחסים לבני האדם כאל דבר מובן מאליו. יש כל כך הרבה מהסוג הזה, שאנחנו משתעממים.

הדרך אוהב את הבריות משמעותה לאהוב את הברואים, ובאופן ספציפי את בני האדם – נזר הבריאה. לא שעלינו להתעלם משאר הבריאה והברואים. להיפך – אם אנחנו אוהבים בני אדם, אז האהבה לבעלי החיים, לעצים ולשאר הבריאה תנבע מכך באופן טבעי.

אין זה מספיק לאהוב את בת זוגך, או אפילו לאהוב את האלוקים. עליך לאהוב גם את האנושות ככללה. זה אולי נראה בלתי נתפש, אבל זהו האידיאל היהודי. שנאה ומריבה הם פגם; שלום בין המין האנושי זו הדרך שבה העולם אמור להתנהל. תוכל למצוא את זה כתוב בצורה ברורה בתורת משה: "ואהבת לרעך כמוך."

אין אנו יודעים את ערכה וחשיבותה של כל מצוה אך ניתן ללמוד מדברים אחרים של רבי עקיבא (אבות דרבי נתן, נוסחה ב, פרק כו, ד"ה מעשה באחד) על מעלתה של המצווה:

מעשה באחד שבא לרבי עקיבא. א"ל: רבי למדני כל התורה כולה כאחת. א"ל: בני, אם משה רבינו ע"ה שעשה בהר ארבעים יום וארבעים לילה עד שלא למדה, ואתה אומר למדני כל התורה כולה כאחת? אלא בני, הוא כללה של תורה: מה דאת סני לגרמך לחברך לא תעביד. אם רוצה את שלא יזיקך אדם את שלך אף את לא תזיקנו. רוצה את שלא יטול אדם את שלך אף את לא תטול של חבירך.

רבי עקיבא מסכם ומכליל את התורה באמירה: "מה ששנוא עליך, לא תעשה לחברך". זוהי מעין גירסה פרשנית של "ואהבת לרעך כמוך". מכאן אנו למדים מהו גודלו של "הכלל הגדול".בתלמוד מובא מדרש זה מפי הלל, כאחד הארועים המדגימים את ההבדל בין הלל לבין שמאי (תלמוד בבלי, מסכת שבת, דף לא, עמוד א):

שוב מעשה בנכרי אחד שבא לפני שמאי, אמר לו: גיירני על מנת שתלמדני כל התורה כולה כשאני עומד על רגל אחת. דחפו באמת הבנין שבידו. בא לפני הלל – גייריה. אמר לו: דעלך סני לחברך לא תעביד – זו היא כל התורה כולה, ואידך – פירושה הוא, זיל גמור.

לנוכרי יש בקשה חצופה – הוא מבקש שילמדוהו את כל תורת ישראל המסועפת, בזמן הקצר שבו הוא מסוגל לעמוד על רגל אחת. במקרה הזה נראית תגובתו של שמאי המחמיר הגיונית והוגנת. דווקא הלל מפתיע בנכונותו לתמצת את התורה כולה באמירה קצרה במפורש (דברי הלל בתרגום לעברית: את השנוא עליך אל תעשה לחברך – זו היא כל התורה כולה, והיתר – פירוש הוא, לך ולמד), ובהסכמתו לגייר מראש את הנוכרי החצוף.

רבי עקיבא גם מוסיף ואומר במקור אחר את הדברים הבאים "בן עזאי אומר: 'זה ספר תולדות אדם' – זה כלל גדול בתורה. ר' עקיבא אומר: 'ואהבת לרעך כמוך' – זה כלל גדול בתורה, שלא תאמר – הואיל ונתבזיתי, יתבזה חבירי עמי; הואיל ונתקללתי, יתקלל חבירי עמי. אמר רבי תנחומא: אם עשית כן – דע למי אתה מבזה, 'בדמות א-לוהים עשה אותו'" (בראשית-רבה כ"ד, ז).

בכך גם ניתנת תשובה לשאלה גדולה ומרכזית: האדם אדון על מעשיו, ובתחום זה אפשר לצוותו לעשות או להימנע מלעשות דבר-מה; אבל לא כל אחד ואחד מסוגל ליצור רגשות בליבו, שאפשר לצוותו על כך. איך אפשר אפוא לצוות כל יהודי לחוש אהבה בליבו כלפי כל יהודי שני, ועד לאהבה בדרגת "כמוך"?

אומר הרבי מלובביץ (בליקוטי שיחות כרך יז עמ' 215) שע"פ דבריו של רבי עקיבא  מובן שהציווי המעשי אינו על רגש שבלב (שבזה קשה לצוות כל אחד ואחד), אלא בקיום הפרטים, שהם היישום בפועל של הציווי "ואהבת לרעך כמוך".

כאשר יהודי מקיים בפועל את הציוויים הפרטיים – החל מאלה המנויים קודם לכן: "לא תלך רכיל… לא תשנא… לא תיקום", ועוד לפני-כן: "לא תגנובו" וגו' – בזה באה לידי ביטוי המשמעות המעשית של מצוות אהבת-ישראל. יהודי זה מתנהג בפועל כלפי הזולת כפי שהוא רוצה שיתנהגו עמו.

העובדה שמאמר זה אמר רבי עקיבא טומנת בחובה עוד רמז. רבי עקיבא אמר: "חביבין ישראל שנקראו בנים למקום". מזה עולה, שהיחס שבין יהודי אחד לחברו הוא יחס בין אחים. כאשר יהודי יתבונן בעובדה זו, שהיהודי השני הוא אחיו – ממילא יתעורר גם בליבו רגש של אהבה אליו, וכך יגיע לא רק לקיום המעשי של המצווה (בקיום הפרטים, כנ"ל), אלא גם ברגש של אהבה "לרעך כמוך" בליבו.

מספרים על אחד מגדולי החסידות שנתברך בתכונה מיוחדת של אהבת ישראל. פעם אחת אמר על עצמו, שהוא למד את מידת האהבה דווקא מגוי. ומעשה שהיה כך היה" פעם עבר ליד בית מרזח, שם ישבו גויים כדרכם ושתו לשכרה. אחד שכבר היה שיכור, פנה אל חברו ואמר לו: דע לך וסיל שאני אוהב אותך מאוד מאוד. הלה , שעדיין היה פיקח במקצת, ענה לחברו ואמר לו: האמנם בכנות אתה אוהב אותי? ענה לו חברו: בוודאי ובוודאי, הלא אנחנו ידידים נאמנים מאז ומתמיד! אמר לו הצעיר: אם אמנם בכנות אתה אוהב אותי אמור לי מה חסר לי, מה כואב לי? אם אתה אוהב אותי בלב שלם אתה צריך להרגיש את כאבי. מכאן למדתי שאהבת ישראל פירושה להבין ולהרגיש מה שחסר לזולת ומה שכואב לו, זוהי אהבה אמיתית.

ראיתי בספר  "שלחן שבת", מעובד על-פי לקוטי שיחות כרך ב, עמ' 299 את הדברים הבאים:

איך בדיוק צריך לקיים מצווה זו של ואהבת לרעך כמוך? גדולי החסידות תיארו שלושה רבדים בעומקה של אהבת-ישראל וביוקר של כל יהודי.

רשע כצדיק – הבעל-שם-טוב טיפח את האהבה לאנשים הפשוטים. הוא אמר, כי אנשים אלה, המקיימים מצוות בתמימות, יש בהם מעלה אפילו לעומת הלמדנים. באחת מתורותיו, על מאמר הגמרא (ברכות דף ו), שהתפילין של הקב"ה הן עם-ישראל, המשיל הבעש"ט את האנשים הפשוטים לתפילין של-יד (המסמלות את המעשה) ואת הלמדנים לתפילין של-ראש (המסמלות את הידיעה וההבנה). והסדר הוא, שתפילין של-יד קודמות לתפילין של-ראש, כי בעלי המעשה קודמים לבעלי ההשגה.

כאן אנו רואים כיצד צריכים להתייחס באהבת-ישראל גם לאנשים פשוטים, שאין בהם מעלות מיוחדות של ידיעה והשגה. אולם עדיין מדובר ביהודים טובים, תמימים ויראי-שמים, אם כי אנשים פשוטים.

כמוך ממש – ממשיכו של הבעל-שם-טוב, המגיד ממזריטש, הרחיב יותר את משמעות המצווה. הוא קרא פעם לאחד מבחירי תלמידיו ואמר לו (ספר השיחות קיץ ת"ש עמוד 116) "האזן למה שאומרים עתה במתיבתא דרקיע, שאהבת-ישראל היא לאהוב רשע גמור כמו צדיק גמור!".

זה ביטוי מופלא של אהבת-ישראל – לאהוב לא רק יהודי פשוט, אלא אף רשע גמור! ויותר מכך: לאהבו באותה עוצמה כפי שאוהבים צדיק גמור! המגיד ממזריטש חושף את הנקודה הפנימית שביהודי, שכאשר מגיעים אליה מגלים, שגם רשע גמור יקר כמו צדיק גמור.

מהות אחת – אולם גם אהבה זו עדיין מדודה ומוגבלת היא. כשאומרים שצריך "לאהוב כמו", פירוש הדבר שיש הבדל בין יהודי ליהודי, אלא שאף-על-פי-כן צריך לאהוב את כולם.

רבנו הזקן (בעל התניא) הוסיף עוד יותר וכתב בספרו (תניא פרק לב), שאהבת-ישראל צריכה להיות אהבה שאינה מדודה כלל; כמו אהבת אחים, אהבה שטבועה בעצם המהות.

לפי דבריו, הציווי "ואהבת לרעך כמוך", הוא כפשוטו – כמוך ממש! כשם שאין האדם חדל מלאהוב את עצמו עקב כך שהוא יודע שיש בו חסרונות, שהרי "על כל פשעים תכסה אהבה", כך בדיוק עליו לאהוב כל יהודי, באהבה עצמותית שלמעלה מכל חשבון.

כיצד אפשר להגיע לאהבה עצמותית כזאת לכל יהודי? מבארת תורת החסידות  (קובץ מכתבים לתהילים עמוד 129)

ראשית – אהבת-ישראל היא פועל יוצא מאהבת-ה'. מאחר שיהודי אוהב את הקב"ה, ואהבה זו נטועה בעצם מהותו, שכן "בנים אתם לה' אלוקיכם"7 – ממילא הוא אוהב כל יהודי, כי האוהב מישהו, אוהב גם את מי שהאהוב אוהב.

שנית, ובעומק יותר – בשורש נשמתם, כל בני-ישראל הם עצם אחד ("חלק א-לוה ממעל ממש"8), כך שאהבת-ישראל אינה אהבה לשני, אלא אהבה לעצמו, לחלק ממנו. זה שורשה של אהבת-ישראל!

מספרים על אחד מגדולי החסידות שבהיותו ילד לימד אותו הרבי את האל"ף בי"ת והצביע על שתי יודי"ן סמוכות זו לזו שהן מהוות את שמו של הקב"ה ונקראות בשם השם. הילד החרוץ חיפש בסידור עוד דוגמאות כאלה, עד שמצא שתי נקודות של סוף פסוק, הנראות כשתי יודי"ן. ובה בשמחה אל הרבי והצביע על תגליתו החדשה. אמר לו הרבי: דע לך בני, אתה עוד תלך ותגדל ותהיה לגדול בישראל, ובכן נקוט כלל זה בידך, אם שתי היודי"ן קרובות וסמוכות זו לזו ואחת אינה מתנשאת על השניה, הרי זה שם השם, אבל שתי יודי"ן שעומדות אחת על גבי השניה וכל אחת רוצה להיות יותר גבוהה, יותר מחוכמת, אינן אלא סוף פסוק, פירוד ללא המשך וללא רציפות. ואהבת לרעך רק בתנאי כמוך, שיהיו בשורה אחת, באותו מעמד, בלי התחכמות ובלי התנשאות אחד על השני.

רבי נחמן מברסלב נותן לנו רעיון אחר לחלוטין בהבנת המצוה "ואהבת לרעך כמוך" (ליקוטי מוהר"ן ח"א – תורה קסה – וְאָהַבְתָּ לְרֵעֲך כָּמוֹך אֲנִי ה')

"וְאָהַבְתָּ לְרֵעֲך כָּמוֹך אֲנִי ה'"

הַיְנוּ שֶׁתְּקַבֵּל בְּאַהֲבָה, כָּל הָרָעוֹת וְהַיִּסּוּרִים הַבָּאִים עָלֶיך

כִּי רָאוּי שֶׁתֵּדַע, שֶׁלְּפִי מַעֲשֶׂיך אַחַר כָּל הַיִּסּוּרִים וְהָרָעוֹת שֶׁיֵּשׁ לְך

עֲדַיִן הוּא מִתְנַהֵג עִמְּך בְּרַחֲמִים

כִּי הָיָה מַגִּיעַ לְך יוֹתֵר וְיוֹתֵר, חַס וְשָׁלוֹם, לְפִי מַעֲשֶׂיך

וְזֶהוּ "וְאָהַבְתָּ לְרֵעֲך" שֶׁתֶּאֱהַב הָרָע שֶׁבָּא לְך

הַיְנוּ הָרָעוֹת וְהַיִּסּוּרִים הַבָּאִים עָלֶיך, חַס וְשָׁלוֹם

תְּקַבְּלֵם בְּאַהֲבָה

כִּי כָּמוֹך כְּמוֹ שֶׁאַתָּה הוּא, הַיְנוּ לְפִי מַעֲשֶׂיך

"אֲנִי ה'", בַּעַל הָרַחֲמִים, עֲדַיִן אֲנִי מִתְנַהֵג עִמְּך בְּרַחֲמִים כַּנַּ"ל.

הרב ויינברג נותן לנו כמה כלים שנוכל לעבוד עם תלמידינו בכיתה ועם עצמנו בכלל:

א.      ערוך רשימה של מעלות

מה בדיוק המשמעות של "לאהוב" אחרים?הגדרת המלה "אהבה", היא "ההנאה שנגרמת לנו ממעלותיו של השני."

על מנת להתמקד במטרה של ראיית היופי שבכל בן אנוש, נסה לערוך רשימה של מעלות אנושיות. התחל באלה המצויות באנשים שאתה אוהב. ככל שתהיה מודע ליותר מעלות פוטנציאליות, כך תוכל להעריך יותר את האחרים:אל תסתבך – התחל במעלות פשוטות (ותרן, חייכן), ואז נסה להגיע לאלה המורכבות יותר. דרך טובה היא להתבונן באנשים שמהם אתה נהנה, אנשים שגורמים לך להרגיש טוב במחיצתם, ולנתח מה בהם גורם לך להרגיש כך. אל תסתפק ברשימה שלך. שאל אחרים מה דעתם. אילו מעלות באהוביהם גורמות להם להרגיש טוב? בסוף התהליך תקבל רשימה מפורטת שתסייע לך לאהוב כל מיני סוגים של אנשים – הרי לא יתכן אדם שאין בו אף אחת מכל המעלות שמנית! דרג את הרשימה שלך: זהה אילו מעלות חשובות יותר מן האחרות.

לסיום, דרג את הרשימה שלך: זהה אילו מעלות חשובות יותר מן האחרות. אתה לא יכול פשוט לאהוב את כולם באותה מידה. בחן את הדברים. הבדל בין מעלה זו לאחרת.הנה כמה מעלות אנושיות שבהן תוכל להתחיל: מקבל / מושלם / הרפתקן / נוח להסכים / מתחשב בזולת / שאפתן / מעריך / בעל תקשורת טובה / אסרטיבי / קשוב / מאוזן / אמיץ / רגוע / אכפתי / זהיר / כריזמטי / נדיב / עליז / רחמן / בטוח בעצמו / בעל מצפון / משתף פעולה / יצירתי / החלטי / מכובד / דיפלומטי / קליל / יעיל / אנרגטי / נלהב / פתוח / אצילי / גמיש / סלחן / ידידותי / אדיב / עדין / נגיש / בעל ידי זהב / בריא / ישר / עניו / אידיאליסט / בעל אבחנה דקה / משכיל / הגיוני / אוהב / נאמן / בוגר / שיטתי / מוסרי / מסודר / אופטימי / מאורגן / מקורי / סבלני / סובלני / מתמיד / נימוסי / מעשי / מועיל / דייקן / ריאליסט / רגוע / מהימן / מלומד / רב צדדי / חם / חכם / טוב לב…

(הרשימה באדיבות "להיות מחדש עכשיו" "Begin Again Now" מאת הרב זליג פליסקין)

ב.      רשימת האהבה

אל תשתהה, ערוך עכשיו רשימה של אנשים שאתה אוהב. לכמה שמות הגעת? שניים? (מתחת לממוצע) עשרה? (ממוצע) עשרים? (מעל לממוצע).האהבה גורמת לנו הנאה של ממש. האם אין זה מוזר שאף על פי כן הרשימה שלך קצרה כל כך? הרי פגשת אלפי אנשים במהלך חייך? מדוע לא יצרת איתם קשר של אהבה, מדוע ויתרת על כל ההנאה שהיית יכול להרוויח מאהבתם?!

המשימה שלנו היא לחפש אחר הטוב בכל אדם. אם לא נשכיל למצוא את המעלות באחרים ולהתמקד בהן, נישאר באותה רמה של אהבה לאחוז זעיר כל כך מבני האדם. שים לב עד כמה יכולה הרשימה שלך להתארך אם תצליח להתמקד, באופן עקבי, במעלותיהם של האחרים – ולא בחסרונותיהם. בכל הזדמנות, התמקד במעלות של שכניך, קרוביך, המעסיק שלך, המנהל, הקונים וכו'… אמא שאוהבת את התינוק שלה, מרגישה לפעמים שהוא היצור הכי מעצבן בעולם (אחרי לילה שלם של צרחות למשל…), אבל האם היא מפסיקה לאהוב אותו בגלל זה? מה פתאום!!! הרי זהו התינוק הכי חמוד, מושלם ויפה בעולם כולו, אז מה אם הוא משגע אותה לפעמים?! – זוהי התמקדות במעלות. אך אותה אישה יכולה להרגיש עוצמה אדירה של כעס כלפי בעלה, שנשאר ער עד מאוחר והפריע לה לישון – כל המעלות שאהבה בו נעלמות אל מול הכעס האחד והיחיד – זוהי התמקדות בשלילי. התמקדות בחסרונות היא הטעות העיקרית של אנשים ביחסיהם עם אחרים. אם אינך מחבב מישהו, סימן שאתה מתמקד בדבר הלא נכון. נסה לרשום מספר אנשים שאתה לא מחבב – ובדוק, כמה מעלות יש בהם באמת (השתמש לשם כך ברשימת המעלות שהכנת קודם). אתה לא יכול לשנוא מעלות, ואתה לא יכול לאהוב חסרונות. אתה יכול רק לבחור עם אילו מהן לזהות את האדם.

ג.        אהבה מתחילה בבית

אל תאמין לאף אדם שאומר "אני אוהב בני אדם" ובו בזמן מקיים מערכת יחסים אומללה עם בני ביתו. אם אדם אינו מסוגל למצוא מעלות באחיו עצמו ובשרו, איך הוא יוכל למצוא אותן באחרים?אהבת הזולת מתחילה בבית – תהליך הצמיחה הפסיכולוגי הטבעי והבריא הוא להתקדם מאהבת ההורים, לאחים, לבן/בת הזוג ואז אל הילדים. משם המטרה היא לאהוב את האחרים באותה מידה שבה הורה רוצה לאהוב את ילדו – שום דבר אינו עומד בדרך.חיי הנישואין הם מחנה אימונים מצוין. הם מלמדים אותך כיצד להזדהות עם אדם אחר, כמו עם עצמך.אדם שאינו אוהב את עצמו יחפש דרכים "להעניש את עצמו".

ישנה אהבה אחת, בכל אופן, שמוכרחה להיות קודמת לכל. התורה אומרת "ואהבת לרעך כמוך." ומכאן קל להבין, שאין זה מציאותי לאהוב את הזולת, כל עוד אינך אוהב את עצמך. אם אינך מרוצה מעצמך, אינך יכול לאהוב אחרים. אדם שאינו אוהב את עצמו יחפש דרכים "להעניש את עצמו", והענשה כזאת עלולה לפגוע באנשים שאותם הוא אוהב… על מנת שאהבת הזולת תהיה אמיתית, עליה לנבוע מתוכך החוצה. לשם כך עליך ללמוד לאהוב את עצמך – להעריך את מתנות הא-ל שמצויות בך. להעריך את הפוטנציאל הגלום בך (גם אם לא תמיד הוא מגיע לידי מימוש), להעריך את צלם האלוקים הטבוע בך.אחת הטכניקות הפשוטות היא להתמקד במעלות שלך – בכל יום טפח לעצמך על השכם על הדברים הטובים שבך. האם אתה חבר אכפתי? עובד נאמן? שאפתן? ישר? למד ליהנות מהכוחות בהם זכית.

ד.      אחי היקר!

דמיין שיש לך ידיד, ואז, באחד הימים, מתברר שהוא אחיך האובד. אתה מייד תרצה לגלות עליו הכול. מה קרה? האם אין זה בדיוק אותו אדם שהכרת אתמול? האישיות שלו ומעלותיו לא השתנו בין לילה אף כמלוא הנימה. אז למה לפתע פתאום אתה כל כך מתעניין?פשוט מאוד – עכשיו יש לך מוטיבציה גדולה יותר לאהוב אותו.

נסה לברר: איך אתה מרגיש לגבי אנשים אחרים? איך אתה מגיב באופן אינסטינקטיבי כשמישהו זר נכנס לחדר? האם אתה מרגיש בגל של חמימות, או שתגובתך הראשונה היא רתיעה? האם אתה סקרן לגלות מיהו ומהו, או שאתה חושש מחדירה לפרטיות שלך? התלמוד מספר לנו כיצד אדם מסוים הטריד את הלל בעקביות. תגובתו של הלל הייתה: "בני, במה אוכל לעזור לך?" הלל הקפיד לומר "בני", על מנת להגדיל את הקשר הרגשי, כאילו שאדם זה שייך ומחובר אליו כבנו ממש.

כשאתה מדבר אל אחרים כאל זרים, הם תמיד יישארו זרים. אבל אם אתה מרגיל את עצמך לפנות אל האחרים כאל חבר או אח (בלי נימה מתנשאת) – אז תמצא עד כמה קל לך יותר לאהוב אותם.

חשוב על שלושה דברים שהיית עושה אילו היית מגלה שהשכן שלך הוא בעצם אחיך האובד, ויישם אותם! (תתפלא לגלות שאנשים יגיבו בצורה חיובית למדי על כך שהפכו למושא לאהבה שלך!)התחל להתנהג אל כולם ביותר דאגה וכבוד. בכל פעם שבה אתה נתקל באדם קשה, נסה לחשוב, "אילו הוא היה בני, איך הייתי מתנהג איתו?"

לסיום חשוב שנבין – כל בני האדם הם ילדיו של הקדוש ברוך הוא, ו"כל ישראל אחים".

סיפור של אהבת אחים

בכל מקום בו מצויה אהבה אמיתית בין בני האדם, מצרף הקב"ה את עצמו לאהבה זו. במדרש מובא מעשה מדהים בשני אחים יתומים, שירשו מאביהם חלקת שדה מכובדת. במשך מספר שנים הם עיבדו את החלקה יחד, גרו יחד בביתם הישן, ושמחו בחלקם.

לאחר מספר שנים מצא אחד מהם את בת זוגו. יחד הם הקימו בית חדש ועברו לגור בו. שני האחים המשיכו לעבד את השדה, את היבול חילקו ביניהם שווה בשווה, והמשיכו לחיות בכבוד. משפחתו של האח הנשוי הלכה והתרחבה, בעוד שהאח השני נותר רווק. באחד מימות הקציר חשב לעצמו האח הרווק: "יש לי שדה ובית, והרבה כסף, אבל הכול מיועד אך ורק בשבילי. לעומת זאת, מרווחים זהים לשלי, צריך אחי להאכיל ולפרנס משפחה כל כך גדולה…" באמצע הלילה הוא קם, יצא מביתו, לקח מספר אלומות של חיטה, והניח אותן בגורן אחיו. באמצע הלילה הוא קם, יצא מביתו, לקח מספר אלומות של חיטה, והניח אותן בגורן אחיו.

באותם ימות קציר חשב לעצמו האח הנשוי: "יש לי אישה נפלאה, ועשרה ילדים. העולם שלי מלא ועשיר. אבל אחי בודד בעולם. כל מה שיש לו זו החיטה…" באמצע הלילה הוא קם, יצא מביתו, לקח מספר אלומות של חיטה, והניח אותן בגורן אחיו. הלוך ושוב צעדו שני האחים. בכל לילה, בסודיות, הם היו פוסעים בזהירות ומעבירים אלומות חיטה מגורן לגורן. באחד הלילות נפגשו שניהם במרכז הגבעה שהפרידה בין בתיהם. שניהם הבינו מייד מה קרה. הם נפלו זה על צווארו של זה ובכו. בשדה זה, במקום בו נפגשו שני האחים האהובים, בחר הקדוש ברוך הוא לבנות את בית מקדשו – וכמו שאמרנו, כשאדם אחד אוהב את זולתו, מצטרף אליהם הקב"ה – משום שזהו העניין בחיים.

ואהבת לתלמידך כמוך

אם נעביר את הדברים  למישור החינוכי הבית ספרי כנראה שיש לנו עוד מה ללמוד בתחום "אהבת התלמידים".

אמרו חכמים "יהי כבוד תלמידך חביב עליך כשלך, וצריך אדם להיזהר בתלמידיו ולאוהבם שהם הבנים המהנים לעולם הזה ולעולם הבא" (רמב"ם הלכות תלמוד תורה  ה, יב).

אם ניתן לדבר על הסכמה כמעט מוחלטת וגורפת בעולם החינוך העכשווי רווי הגישות החלוקות, הרי זו הדרישה ליחס לבבי וחם, מעריך ומכבד, של מורה כלפי תלמיד. נכון הוא שמתקיימים דיונים על המידה: האם להופכו ל'חבר' או לשמר מידת-מה של ריחוק, ואולם על כך דומה כי לית מאן דפליג: מתן כבוד לתלמיד. הדרישה היהודית למתן כבוד לתלמיד, נוסחה אמנם בלשון הדרכת-הנחייה העלולה לעיתים להתפרש כפחות מחייבת, אך לאמיתו של דבר, ובסופו של דבר, היא מקבלת עיצוב הלכתי מחייב לכל דבר וענין. במסגרת מכלול ההנחיות הנפרָשׂות במסכת אבות (ד, יב), הורה רבי אלעזר בן שמוע: "יהי כבוד תלמידך חביב עליך כשלך".על מקורה של ההנחייה ועל קדימותה, מצביע מדרש הלכה (מכילתא דרשב"י יז, ט), הרואה ביחסי משה–יהושע תקדים לדורות. במלחמת ישראל בעמלק אומר משה ליהושע "בחר לנו אנשים". ומדוע "לנו"? וכי צריך משה–המנהיג לשתף את יהושע–נערו ביוזמה, עד שהוא אומר "בחר לנו"? אלא, גורס המדרש "מיכן שיהא כבוד תלמידו של אדם חביב עליו ככבוד חבירו, וילמוד כל העולם ממשה שלא אמר לו ליהושע בחר לי אנשים אלא בחר לנו אנשים, עשאו כמותו".

ואסיים במשפטו של יאנוש קורצאק שכתב "ילדים לא רק יהיו אלא הם בני אדם ועל כן זכאים לכבוד"

ובפינת המולטימדיה

במארז בין אדם לחברו תמצאו עשרות סירטונים בנושא.

1.       תיאור  של מורה שהוא "מורה לחיים" , נמצא בסרטו של ג'יימס קלאוול משנת 1967 “To Sir With Love”. סידני פואטייה מגלם את דמותו של מהנדס מובטל, המוצא לעצמו תעסוקת-ביניים כמורה בבית ספר תיכון, בשכונת עוני שבמזרח לונדון. תלמידי הכתה הם לא רק חסרי ידע; הם נעדרי כבוד האחד לרעהו, ונעדרי כבוד לעצמם ואמון בעצמם. פואטייה נוהג כלפיהם בשילוב של אכיפת משמעת קפדנית ומעורבות מסורה ואכפתית בחייהם, רוכש את אמונם, משנה לגמרי את האופן שבו הם מתייחסים לזולתם ולעצמם, וגורם להם להמשיך בלימודיהם, במקום להיפלט לרחובות או למקומות העבודה הירודים של לונדון. אני מצרף את הגרסה היותר חדשה של הסרט. 

2.       גם בסרט ארבע מאות מלקות ניתן לראות מורה נוסף  אך שונה מהראשון. 

       הוא המתאכזר לתלמיד מסויים, גוער בו, מעניש אותו ובמיוחד אינו מראה יחס של כבוד כלפיו. 

3.       גם בסרט כשהנערים שנים אנו עדים להתייחסות מעניינת לתלמיד הבעייתי 

עוד  קטע חשוב שמשמש אותי בהרצאה בנושא דחיה חברתית – 

ולסיום בדיחה כשרה

אברך שואל את אשתו בספירת העומר, "מה יש היום לאכול? "אתמול היה שניצל"…היא עונה

והשבוע בפרק על פרשת אחרי מות  יש כאלה שנמאס להם מהחוקים.. (נכתב בערב פסח תשע"ד)

בתוכן

·         מתורתו של הרב קרליבך

·         מתורתו של הרבי מקוצ'ק

·         סיפור  שאי אפשר שלא להתרגש

·         כמה סירטונים 

·         השיר "והיא שעמדה" בביצוע המקורי

·         שני סרטונים מהמארז הכפול בנושא רגשות

·         לסיום בדיחה כשרה

פרשת אחרי מות  – "יש כאלה שנמאס להם מהחוקים"

וּשְׁמַרְתֶּם אֶת חֻקֹּתַי וְאֶת מִשְׁפָּטַי אֲשֶׁר יַעֲשֶׂה אֹתָם הָאָדָם וָחַי בָּהֶם, אֲנִי ה' "

שָׁלוֹם, שְׁמִי עִירִית וַאֲנִי גָּרָה בְּרַעֲנַנָּה. הַהוֹרִים שֶׁלִּי עוֹבְדִים בְּיַחַד, וּשְׁנֵיהֶם עוֹרְכֵי דִּין. מִכֵּיוָן שֶׁיֵּשׁ כָּל כָּךְ הַרְבֵּה חֻקִּים – הֲרֵי כָּל אֶחָד מֵהֶם מֻמְחֶה בִּתְחוּם אַחֵר, וּשְׁנֵיהֶם יַחַד מִשְׁתַּדְּלִים לַעֲזֹר לָאֲנָשִׁים לְהָבִין אֶת הַחֻקִּים.

גַּם אֶצְלֵנוּ בַּבַּיִת יֵשׁ חֻקִּים. לְמָשָׁל:

רַגְלַיִם עַל הַשֻּׁלְחָן בַּסָּלוֹן – אָסוּר,

טֶלֶוִיזְיָה אַחֲרֵי שְׁמוֹנֶה בָּעֶרֶב – אָסוּר,

גְּלִידָה מָתַי שֶׁרוֹצִים – מֻתָּר,

חֲבֵרִים, מָתַי שֶׁרוֹצִים (אַחֲרֵי שֶׁהַשִּׁעוּרִים מוּכָנִים) – מֻתָּר.

גַּם אֲנַחְנוּ, הַיְּלָדִים, שֻׁתָּפִים בִּקְבִיעַת הַחֻקִּים, וְזֶה דַּוְקָא כֵּיף אֲבָל גַּם קָשֶׁה.

אַגַּב, מִכֵּיוָן שֶׁאֲנִי הַבְּכוֹרָה, עוֹלוֹת מִדֵּי פַּעַם שְׁאֵלוֹת לְגַבֵּי חֻקִּים חֲדָשִׁים:

אוֹפַנַּיִם – כֵּן אוֹ לֹא? 

יְצִיאָה לְבַד לַקֶּנְיוֹן – כֵּן אוֹ לֹא?

כְּשֶׁאַחַי הַקְּטַנִּים יִגְדְּלוּ, כְּבָר יִהְיוּ לְגַבֵּי נוֹשְׂאִים אֵלּוּ חֻקִּים בְּרוּרִים בַּבַּיִת,

אַךְ בֵּינְתַיִם דְּבָרִים רַבִּים עוֹד לֹא נִקְבְּעוּ.

אומר ר' מנחם מנדל מקוצק זצ"ל: את המצוות יש לקיים בבחינת "וחי בהם" – מתוך חיות ולהט!

ולא מתוך הרגל – מצוות אנשים מלומדה. ועוד מוסיף הרבי, יש לקיים את המצוות כשהאדם מלא חיים ומרץ – בנעוריו. לא כאותם שמתחילים לקיים מצוות לעת זקנותם – כאשר יצר הרע כבר נחלש!

פרשת אחרי מות עוסקת ברובה במעשים אותם דורשים מעם ישראל שלא לעשות על מנת שארץ ישראל, לא תקיא אותנו מתוכה, כתגובה טבעית, כפי שרואים בגוף האדם, לעצם זר הנמצא בקרבו, כפי שיעיד עם ישראל על עצמו במידה ולא ישמור על הדרכות אלו.

הקבה" מצווה את עם ישראל חוקים ומשפטים שתפקידם למנוע מעמו לחטוא שהרי אדם מובל ע"י יצריו הטבעיים. זוהי לעיתים הליכה אחרי תאוות גופניות ללא רסן, כמעשה בהמה. מסיימת הפרשה בכלל ענייני הצניעות שהן אבן יסוד להצלחת בניין האומה מבחינה אישית ולאומית, הנביא בהפטרה בא ומתאר את ימיה האחרונים של יהודה, המצטיירת כמושחתת בכל שטחי החיים, האישיים והציבוריים, כניגוד גמור לכל מה שנצטווינו לשמור בפרשת השבוע. הן שחיתות בחיי המשפחה, אנוכיות והליכה אחרי תאוות ההנאה ואלימות המגיעה לכדי שפיכות דמים. על כן התוצאה היחידה האפשרית והיא: "והפיצותי אותך בגויים וזריתיך בארצות והתמותי טומאתך ממך". אין אפשרות אחרת אם לא נשמר מהליכה בדרכי הגויים ומקיום האזהרות שבאות בפרשה, לא תהיה ברירה אלא הארץ תקיא אותנו ממנה כמתואר בהפטרה. ולאחר היותנו בכור ההיתוך של הגולה, לאחר שיוסרו הסיגים שמנעו את חיבורנו המוחלט לאלקינו, יוחזרו בני ישראל לארץ ואל תוך ירושלים כפי שזוכים אנו ורואים בימינו את עם ישראל השב לארצו.

דא עקא, שבמישור החינוכי , לא לכולם החוקים והמשפטים ברורים… לא כולם מוכנים לקבל "הנחתות" מלמעלה… אם אנחנו מדברים על ילדים, ישנם כאלה שהחוקים והמשפטים אינם קלים להם והם בקלות יכולים לסטות מהדרך הנכונה.

אי אפשר שלא להיזכר בדבריו של הבן החכם "מה העדות והחוקים והמשפטים אשר צווה ה' אלוקינו אתכם"  אומר הרב קרליבך "אתם יודעים , יש היום הרבה אנשים שרוצים לחזור ליהדות, אבל יש משהו עמוק שעוצר בעדם: הם רוצים לדעת מה המקום שלהם ביהדות, עמוק בליבם הם שואלים כמה אני חשוב? כמה אני חשוב לריבונו של עולם? האם מחכים לי?

שאלת החכם בהגדה נוגעת למקום הזה לגבול  בין האחד ובין השניים. העולם מלא סתירות בין האחד ובין השניים, בין האחדות ובין הריבוי בין הפנים ובין החוץ. וגם בתורה יש סתירות: "עדות" מול "חוקים", "אשר ציווה ה' אלקינו" מול "אתכם". מצד אחד התורה ממש חקוקה בעולם לא פחות מחוקי הטבע ואולי אף יותר, ומצד שני התורה ה יא עדות. כשאתה צריך עדים זה אומר שאתה נמצא בעולם שהאמת נסתרת ואתה צריך לגלות אותה. והחכם שואל מה קורה כאן מצד אחד החוקים שבתורה אומרים לנו שהתורה חקוקה בעולם ומצד שני העדות שבתורה אומרים לנו שאנו בעולם השקר ואנו צריכים לגלות את האמת. והסתירה הזאת היא גם ביחס שבינינו לבין התורה בינינו לבין הקב"ה. החכם שואל מצד אחד ה' אלקינו  כלומר התורה ממש חקוקה בתוכינו, ישראל ואוריתא חד הוא. ומצד שני "ציווה אתכם", הוא מצווה ומזהיר אותנו. כלומר מה שבאמת כואב לחכם זה למה ה' מצווה אותי כל כך הרבה? מה הוא רוצה ממני, האם זה מפני שאני חשוב לו? הייתי רוצה לדעת מה הוא חושב עליי? האם אני עבד או בן?

הבן החכם ממש רוצה להיות יהודי, הוא רוצה ללמוד ולעשות אבל הוא רוצה לדעת מה מקומו אצל הקב"ה. ואנחנו עונים לו "ואף אתה אמור לו כהלכות הפסח: אין מפטירין אחר הפסח אפיקומן" – אכן מה שאתה מחפש זה כל העניין של פסח מה שמאיר בליל הסדר הוא שיש לקב"ה מקום מיוחד משבילך הוא חקוק בך ואתה חקוק אצלו. עד עכשיו חשבת או שהתורה עדות או שהתורה חוקים והשגת האחדות העמוקה ביותר היא הידיעה איך אנחנו אחד עם הקדוש ברוך הוא ועם התורה ללא צורך בציווים.

ולמרות שאנו כבר אחרי… נסיים בסיפור לשבת הגדול

מידי שנה לקראת פסח, היה נוהג רבי אברהם מסדיגורא לספר את הסיפור הבא:

בכפר קטן ליד העיר קולבוסוב, היה חי יהודי שהיה חוכר מסבאה, מהאציל של הכפר. העסקים לא היו כל כך טובים והיהודי לא היה יכול לעמוד בתשלום דמי החכירה. כמה פעמים ניסה הפריץ לבוא ולגבות את דמי החכירה אבל היהודי ממש לא הצליח להשיג את הכסף. אפילו איומי האלימות לא הועילו – לא היה ליהודי ממה לשלם. יום אחד שלח הפריף את המשרתים שלו  ללמד את היהודי לקח, כדי שידע שדרישתו את דמי החכירה היא רצינית לגמרי. מה עשו המשרתים? הם פרצו למסבאה בלילה ועשו שם שמות: הם שפכו את המשקאות על הרצפה, שברו את השולחנות ואת הכיסאות, בקיצור – הרסו את כל מה שיכלו להרוס.

כשיהודי ומשפחתו נכנסו למסבאה וראו מה שראו, חשכו עיניהם. הם היו כל כך מיואשים, שהעצה היחידה שיכול היה היהודי לתת לעצמו היתה – לנסוע  לקולבוסוב ולשמוע את דרשתו של הרבי.

כל זה ארע כמה ימים לפני שבת הגדול. נסע היהודי שלנו לעשות את השבת בקולבוסוב. באותו הזמן, רבה של קולבוסוב היה ר' העשל, אשר נהיה אחר כך הרבי מאפטא.

לכבוד שבת הגדול היה בית הכנסת מלא מפה לפה. כשקם ר' העשל ודרש בפני היהודים במקום הייתה הרגשה של ערב יציאת מצרים. הרבי היה נדמה בעיניהם כמשה רבנו המודיע לבני ישראל על גאולתם הקרובה.

היהודי המסכן שלנו הגיע קצת באיחור לבית הכנסת והוא היה ממש צריך להידחק בפינה שליד הדלת. אלה הדברים שהוא שמע מפי הרב באותה השעה: בתפילה ישנן שתי ברכות על הגאולה: האחת נאמרת לפני עמידה והיא בלשון עבר 'גאל ישראל', והשניה היא בעמידה עצמה והיא בלשון הווה 'גואל ישראל'. הברכה הראשונה מתייחסת לגאולת אבותינו ממצרים ולכן היא בלשון עבר. אבל השניה היא בלשון הווה מפני שבכל שעה ושעה ה' גואל ישראל. ואפילו עכשיו ברגע זה אם יש איזה יהודי שלא יכול לשלם את השכירות שלו, ומשום כךבא הפריץ וזורע הרס וחורבן  – אני אומר לכם, ריבונו של עולם, מי שגואל ישראל בכל רגע ורגע, יראה גם ליהודי הזה את הדרך לצאת מצרתו ולהיגאל בעוניו.

אתן יכולים לתאר לכם איזה שמחה הביאו המילים האלה ליהודי שלנו. כך כשהוא חזר הבייתה הוא היה מלא שמחה והתחיל לרקוד ותך כדי ריקוד הוא צועק  – 'הרבי אמר מי שגואל ישראל עכשיו! הרבי אמר מי שגואל ישראל עכשיו!.

בינתיים הפריץ רצה לראות איך היהודי מתמודד עם הצרה שנפלה עליו. כשהוא הגיע לביתו של היהודי הוא מגלה שהוא רוקד וצועק מתוך שמחה. כמובן שבאותו רגע חשב הפריץ שיהודי השתגע ואין לו סיכוי לראות ממנו כסף. באותו לילה שלח הפריץ לקרוא ליהודי. בהתחלה הוא פחד לבוא אבל אז נזכר במילים של ר' העשל: ה' גואל ישראל בכל רגע'. כשהוא הגיע שואל אותו הפריץ 'הי מושקה' מה יהיה אתך? אתה יודע, זוהי אשמתך שנותרת ללא אגורה, ולי אין כסף לתת לך'.

'מה אני יכול לעשות?' השיב היהודי.

טוב, תשמע, מושקה, ענה הפריץ: קח את שובר האשראי הזה ותביא אותו למזקקה בקלובוסוב, והם ייתנו לך קצת יין שכר. כשתמכור את היי"ש הזה תוכל לעשות קצת רווח קטן ותתחיל לשלם לי את השכירות. חלק מהרווח תיקח עבור המשפחה שלך וכך תמשיך. כך עשה יהודי. וה' עזר שבימים האחדים שנותרו עד החג הוא מכר כל כך הרבה יין שכר, שלא רק שפרע את כל חובו וקנה מה שהיה צריך לחג אלא עוד נשאר לו סכום כסף ניכר. ומה אתם חושבים שעה היהודי הזה עם הכסף? הוא צרר את הכסף במטפחת והיא אותו לקולבוסוב. כשהוא נכנס לר' העשל הוא אמר: הכסף הזה שייך למי שגואל ישראל עכשיו!

אולם כדי לצאת ידי חובה הנה כמה סרטונים די מיוחדים ומדהימים:

ולסיום בדיחה כשרה

עורך דין מפורסם נפטר.
ומגיע לשערי גן העדן  ומחכה בתור,
מגיע למלאך העומד בשער העו"ד אומר לו: "נפלה לכם טעות. אני ישבתי לי במשרד, עובד לי על תיק חשוב, ופתאום ללא כל סיבה, אני מת. מה זה צריך להיות?"
המלאך שואל את העורך דין לשמו, בודק במחשב שלו, וחוזר לעורך הדין: "אני לא יודע למה אתה מתלונן, כתוב במחשב שנפטרת בשיבה טובה."
"מה? משתומם עורך הדין. אני בן 35, מה פתאום שיבה טובה?"
המלאך בודק שוב במחשב לו ואומר לעורך הדין: "על פי חישוב שעות העבודה שחייבת את הלקוחות שלך אתה בן 176 !"

והפעם פרק מורכב ארוך ומעניין, 

פרשת משפטים תוכן פרק 

·         רעיון חינוכי על "נעשה ונשמע"

·         לימוד חשוב מילדה בת שלוש

·         מתורתו של ר' נחמן

·         מתורתו של הרבי מלובביץ

·         תורת האימון של אלון גל "נעשה ונשמע"

·         סרטונים בנושא הורות וגבולות

·         עוד שני סרטונים חזקים ומרגשים לשימוש נוסף

·         בדיחה שאני משתמש בהרצאותיי בנושא ניהול קונפליקט

"נעשה ונשמע" – למה לעשות בלי להבין?

איך אפשר לציית למשהו שלא מבינים? תלוי כמה אמון צבר זה שאומר אותו.

וַיִּקַּח סֵפֶר הַבְּרִית וַיִּקְרָא בְּאָזְנֵי הָעָם וַיֹּאמְרוּ כֹּל אֲשֶׁר-דִּבֶּר יְהוָה נַעֲשֶׂה וְנִשְׁמָע.

"אמר רבי אלעזר בשעה שהקדימו ישראל נעשה לנשמע יצתה בת קול ואמרה להן מי גילה לבני רז זה שמלאכי השרת משתמשין בו דכתיב (תהלים קג) ברכו ה' מלאכיו גבורי כח עושי דברו לשמוע בקול דברו, קודם 'עושי' ואחר כך 'לשמוע'", הרי לנו שישנו סוד בכך שמקדימים נעשה לנשמע, שהיה ידוע בתחילה רק למלאכי השרת, וכעת גילה זאת עם ישראל, ואם נרצה, נוכל לומר בבירור שאין זה סתם סוד, אלא שיש בו משהו יסודי בעצם קבלת התורה, ומה באמת טמון בכך?

…כל עם ישראל עומד מול הר סיני, רואה את הענן ואת הקולות והברקים, שומע את עשרת הדברות ומקבל את התורה. כל עם ישראל קורא 'נעשה ונשמע', כלומר – אנחנו מוכנים לעשות כל מה שיגידו לנו, בלי לבקש הסבר, בלי לערער.מה ההגיון במעשה הזה?

אחרי הכול, עם ישראל יצא ממצרים חמישים יום לפני מתן תורה. חמישים יום הם פחות מחודשיים. כשעם ישראל יצא ממצרים, הוא היה שקוע בתוך 'מ"ט שערי טומאה'. הם כלל לא ידעו מהי אמונה, ואורח חייהם היה דומה מאוד לזה של המצרים.

האם זה לא מוזר לכם, כמו שלי זה נראה מוזר, שההכרזה בהר סיני 'נעשה ונשמע' חמישים יום בלבד אחרי יציאת מצרים, היא קצת מוגזמת, קצת פזיזה, והרבה לא מובנת? איך יכלו אותם אנשים לקבל על עצמם לבצע את התורה והמצוות, חמישים ימים אחרי שהיו שקועים בתוך מצב של חטא? הרי לא ייתכן שבתוך חמישים יום הם התרוממו לגבהים של צידקות, עד כדי כך שכל התורה תהיה מובנת להם אפילו בלי לבקש הסבר!

איך הם יכלו לסמוך על האלוקים שרק לא מזמן התחילו ממש להכיר אותו?

איך הם יכלו להכריז תחילה 'נעשה' את התורה? איך הם יכלו לסמוך על האלוקים שרק לא מזמן התחילו ממש להכיר אותו? עול התורה אינו משהו קל, ואינו משהו שאפשר להסיר כמו שכמיה כשלא נוח. עול התורה הוא נצחי, והם קיבלו אותו לא רק עליהם, אלא על כל הדורות הבאים אחריהם, בלי לדרוש הסבר, בלי למצמץ, בלי להסס.

האמנם, הם לא היו נמהרים מידי, תמימים מידי או אולי צייתנים מידי?…

לפני שנענה על התמיהה כדאי לעבור לעולם החינוך, לעיתים די קרובות אנו נתקלים בילדים שמקבלים חינוך טוב, ובכל זאת הילד עושה מעשים שלא יעשו. ונשאלת השאלה כיצד דבר כזה יכול לקרות, שילד יבוא ממשפחה טובה ויקבל חינוך טוב ובכל זאת יתנהג בצורה כזאת ? התשובה הנפוצה היא, שדבר זה קורה בגלל השפעת הסביבה. דהיינו שאכן הילד קיבל חינוך טוב, אך הסביבה דהיינו חבריו וכולי השפיעו עליו לרעה. אך התשובה הזו לא ממש טובה. כי זה אומנם נכון שהסביבה היא זו שהיוותה את הטריגר להתנהגות הילד. אך עדיין, אם החינוך עצמו שהילד קיבל היה טוב, אז החינוך והלימוד עצמם שהילד קיבל היו אמורים להשפיע על הילד בצורה חזקה, כך שהוא לא יושפע גם מהסביבה. כי הרי כאשר מחנכים מישהו צריך בעצם לחנך אותו בין השאר לאיך לא להיות מושפע מהסביבה. וכל הורה ומחנך, הרי מחנך את ילדו שלא יהיה מושפע מהסביבה. אז כיצד זה שבעצם הילד קיבל חינוך טוב, שבין השאר כולל את החלק של איך לא להיות מושפע מהסביבה ובכל זאת הוא כן מושפע מהסביבה ? (מקווה שלא סיבכתי אתכם) והתשובה על כך היא, כי אומנם הילד קיבל חינוך טוב, אך רמת ואיכות החינוך שהוא קיבל לא הייתה מספיק טובה (לפי מבחן התוצאה). הילד אומנם קיבל חינוך, אך החינוך הזה היה כגוף ללא נשמה. ולכן בעת מבחן, החינוך הטוב שהילד קיבל לא עזר לו לעמוד במבחן של החיים. ולמה הכוונה חינוך ללא נשמה ? הכוונה היא כי הילד אכן חונך ולמד מה לעשות ומה לא לעשות, אך הילד לא למד ולא הסבירו לו מספיק טוב למה להתנהג בצורה הספציפית הזאת, כפי שמסבירים לאדם בוגר. לילד בד"כ מסבירים מה, אבל לא מסבירים למה. וגם אם מסבירים למה, אז מראש יוצאים מנקודת הנחה שהוא לא יבין למה, או לא ממש צריך להבין למה, אלא רק מספיק שיגידו לו מה לעשות, ואז גם ההסבר של הלמה לעשות כך או אחרת, גם ההסבר הזה לוקה בחסר. הילד אומנם למד מה נכון לעשות, אך הוא לא למד ולא הסבירו לו מספיק טוב מה הם הדברים שעומדים מאחורי תפיסת החיים הנכונה. מעולם לא הסבירו לילד את ההיגיון הפנימי שעומד מאחורי הכללים שנאמר לו לנהוג לפיהם. חינוך ילדים טוב ואיכותי אמור לכלול בתהליך הלמידה של הילד גם חינוך לדפוסי חשיבה נכונים ובריאים. הילד אמור ללמוד על החיים מפרספקטיבה של מבוגר. ילד אמור ללמוד לא רק מה נכון לעשות אלא גם למה זה אכן נכון לעשות, מפרספקטיבה של מבוגר עד כמה שאפשר. כאשר ילד מקבל חינוך עמוק יותר, משהו שנהפך למהות שלו כאדם, הסיכוי שהוא יתדרדר נהיה קטן מאוד. ברגע שילד מקבל חינוך פנימי יותר, חינוך שמלמד אותו כיצד להכיר את עצמו טוב יותר, כיצד לחשוב בצורה נכונה ולא רק מה לחשוב, כיצד להרגיש ביחס לעצמו ולא רק מה להרגיש, כיצד להתמודד ברמה הפנימית ולא רק מה לעשות בפועל, חינוך כזה, הופך למהות של הילד כאדם. וחינוך כזה כמובן יכול באמת לשמור עליו מפגעי החברה, הרבה יותר מאשר אם רק אומרים לו מה לעשות. כאשר הילד לומד רק מה לעשות ולא מלמדים אותו את הפנימיות של מה שהוא עושה,

שואלת  נעמי לוינשטין על בני ישראל איך הם אמרו לקב"ה נעשה ונשמע והתחייבו בצורה מוחלטת כלפיו? היא ממשיכה ואומרת "השאלה הזו מנקרת בי גם כאשר אני מתלבטת לגבי עשייה או אי-עשייה של משהו הקשור בדת, שאינני מבינה לגמרי את משמעותו, או שקשה לי מאוד לקיים אותו. למשל, קשה לי להימנע מכל מיני פעולות האסורות בשבת, כמו הדלקת אש למשל, פעולות שאולי פעם היה קשה לבצע אותן אבל היום הן קלות מאוד לביצוע ועם כל זה עדיין אסורות. לעיתים, ההימנעות מפעולה זו או אחרת גורעת מעונג-השבת שלי.

ואז אני שואלת את עצמי: מה פתאום? מה פשר ה'נעשה ונשמע' הזה? מדוע אני מקבלת את המצוות, כולן, כאילו ברור לי שאני חייבת? האם זו אינה צייתנות עיוורת? האם, כשאני רוצה להרגיש קרובה לדת, אני צריכה לעשות לשם כך כל מיני דברים שאינם ברורים לי, ושאינני מרגישה שהם מבטאים את דווקא את הקשר האישי שלי לדת, כמו ללכת בזמנים קבועים לבית הכנסת או לצום כשכולם צמים?

עניין של אמון

את התשובה קיבלתי דווקא… מילדתי הקטנה בת השלוש.

בתי בת השלוש, כמו הרבה מאוד בנות גילה, היא גם ילדה וגם בת שלוש – כלומר, גם מתחילה לפתח את החוש האסטטי וגם את המרדנות, בו זמנית. התוצאה היא מריבות בוקר קבועות בסגנון: 'אני לא רוצה את החצאית האדומה, אמא!', או 'היום אני לובשת את השמלה הורודה עם המגפיים הכחולים'…לא עוזרות הטענות שלי על חוסר-ההתאמה למזג האויר, על כך שמכנס צמר אינו מתאים ליום קיץ, ועל כך שהשמלה הורודה אינה מתאימה למגף הכחול.                                                             

 "אמא אוהבת אותך, חמודה', אני אומרת לה בכל בוקר מחדש, 'ואמא מתאימה לך את הבגד הכי מתאים והכי יפה'. אבל היא לא משתכנעת. וכך יוצאת הילדה העקשנית לגן בבוקר כשהיא לבושה כמו שאני רציתי, עם מצב-רוח כמו שבהחלט לא רציתי, אחרי שאמא 'הרעה' הודיעה לה שהיא לובשת בדיוק את מה שאמא החליטה.

 עד שבוקר אחד החלטתי לעשות לזה סוף, ולהניח לילדה ללמוד בעצמה את מה שאני מנסה ללמד אותה כל הזמן. אותו בוקר היה קייצי וחמים, ובת השלוש דרשה בתוקף ללבוש את שמלת הצמר הורודה.

'בסדר', אמרתי באומץ, ובגבורה הולכת וגדלה ראיתי אותה יוצאת לגן מאושרת. לא רציתי לדמיין מה יקרה בעוד שעה או שעתיים, כשהיא תצא לשחק בחצר הגן, בשמש, בשמלת הצמר.

למחרת, כאילו לא היה עליה ללמוד לקח, ביקשה הילדה שלי ללכת לגן בנעלי בית.

אבל לא הייתי צריכה לדמיין. בשעה עשר וחצי חזרה הילדה שלי הביתה, מיוזעת, כשהעוזרת מלווה אותה והיא בוכה. 'חם לי אמא', היא אמרה וביקשה להתפשט.

למחרת, כאילו לא היה עליה ללמוד לקח, ביקשה הילדה שלי ללכת לגן בנעלי בית. הסכמתי. בצהרים היא חזרה עצבנית, כי נעלי הבית נפלו מרגליה ללא הרף ומנעו ממנה להשתתף במשחקי החצר.

וגם ביום השלישי, כשחשבתי שהיא לא צריכה יותר הוכחות לכך שאמא יודעת מה היא אומרת, היא ביקשה ללבוש את הסוודר החורפי החם. גם הפעם שתקתי, בגבורה רבה, מחכה שאי-הנוחות תעשה את מה שלא עושה השכל.

ולמחרת – טוב, אולי זה נראה כמו נס – הילדה שלי כבר לא ביקשה שום דבר. היא לא הסבירה לי מדוע, אבל כשאמרתי שהיום היא תלבש את המכנס הורוד, היא לא אמרה 'לא', אפילו לא משכה כתף. היא פשוט נעמדה על הכסא והמתינה.

ומאותו יום והלאה פסקה התופעה. הילדה שלי למדה לסמוך עלי, אחרי שראתה איך אני יכולה להתאים ב"גאונות בלתי-נתפסת" מבחינתה, את הבגד המתאים לכל מזג אויר. היא פשוט הבינה, שאני אתן לה את הבגד הכי טוב לאותו בוקר, וסוף סוף נתנה בי אמון והבינה שאני באמת רוצה את טובתה. כעת היא יודעת, שגם אם היא לא מבינה למה החלטתי על השמלה הזאת ולא על שמלה אחרת – כדאי לה להאמין בי.

עניין של אמונה

ופתאום, קיבלה גם השאלה שלי תשובה יפה כל כך.

לא תמיד אני מבינה למה עלי לעשות כך ולא אחרת. לא תמיד אני מבינה למה, כדי להתחבר טוב יותר לדת, עלי לעשות דברים מסוימים ולא אחרים, או דברים שאינני מבינה את עומק משמעותם. לא תמיד אני מבינה, אבל אני כן עושה. ולמה?

כי היו לי מספיק הזדמנויות בחיים להיווכח, שאלוקים יודע מה הוא עושה.

כי היו לי מספיק הזדמנויות בחיים להיווכח, שאלוקים יודע מה הוא עושה. אלוקים הביא אותי לעולם, והוא זה שעוזר לי לחיות מיום ליום. הוא הביא לי את בעלי וילדי, את כל הטוב והאושר שיש בחיי. אם יש מישהו שאפשר לסמוך עליו, לתת בו אמון, זה עליו.

אני זוכרת, כשעמדתי ללדת את ילדתי הראשונה, רציתי מאוד לקבל תפקיד בכיר במשרד שעבדתי בו, אבל הבוס סרב. אישה בהריון, שעוד מעט תלד ותעלם מהנוף, לא מתאימה להתחיל עכשיו תפקיד של ניהול מחלקה. אני כעסתי, לא הבנתי, רציתי אפילו לפטר את הבוס חסר-הלב שלי. אבל כמה חודשים אחרי שחזרתי מחופשת הלידה, נסגרה המחלקה כולה. למזלי הטוב, לא ניהלתי אותה אז, ולא הסתבכתי בחקירה הפנימית שנפתחה. יכולתי לעבור בצורה נקייה למחלקה אחרת.

מישהו מנהל את העניינים יותר טוב ממני, הרגשתי אז. אותה הרגשה פיעמה בי כשרצינו לעבור לדירה אחרת, אבל העניינים לא הסתדרו בשום פנים. לא הצלחנו למכור את הבית, ולא מצאנו בית אחר מתאים. רק לאחר שנה של הסתבכויות התברר לנו שכדאי היה להישאר, כדי שילדתנו הקטנה תקבל את המטפלת הטובה ביותר בעולם. שוב הרגשתי אז, שאלוקים מנהל את חיי טוב יותר ממה שאצליח אני לנהל אי-פעם. הרגשתי, שאני יכולה להפקיד את גורלי בידיו בלב שקט, ולתת בו אמון מלא.

במשך הזמן השתכנעתי, אחרי מקרים נוספים, קטנים וגדולים, שבהם 'העמדתי במבחן' את רצונו הטוב של אלוקים כלפיי – שגם מה שנראה לי לפעמים גרוע, או לא נעים, יכול להיות טוב מאוד בשורה האחרונה של תכניתו של אלוקים.

לא הייתי מצייתת לאף אחד בעולם, אם הוא לא רכש את אמוני קודם לכן. כשם שילדתי לא צייתה לי, עד שלא תפסה שאני באמת יודעת לבחור לה בגדים, ושכדאי לה ללבוש את הבגד שהכנתי לה, גם אם בבוקר היא לא מבינה בדיוק מדוע – כי בצהרים היא תמיד יכולה כבר להבין.

כך, אני מאמינה, הרגישו גם בני ישראל לפני שאמרו 'כן' במעמד הר סיני. הם אמנם יצאו ממצרים רק לפני חמישים יום, ולפני כן לא ידעו מהי אמונה, או מהי תורה. אבל במהלך חמישים הימים האלו, ועוד לפני כן, הם נוכחו שאלוקים הזה הוא מישהו שאפשר לתת בו אמון.

הוא נתן למצרים עשר מכות, שכל אחת ואחת מהן היתה נס גדול בפני עצמה, כדי לסלול את הדרך לשחרורם מעבדות מצרים; אחר כך הוא הוציא אותם ממצרים – עם שלם יוצא ממדינה שבה היו עבדים מאות שנים, בצהרי היום, ואף אחד לא מעכב בעדם; אחר כך קרע עבורם את ים סוף – נס אדיר, אחד הגדולים שנעשו אי פעם בהיסטוריה; ואחר כך גם הוריד להם מן השמים את ה'מן', המזון השמימי שממנו אכלו במשך כל שנות נדודיהם במדבר.

כל הניסים הללו לא השאירו שום מקום לספק: אלוקים הוא הישות החזקה בעולם, שאפשר לסמוך על דיברתו. אם הוא אומר לעשות כך או אחרת, הרי שמאחוריו יש 'רקורד' עשיר של עשיה שהוכיחה את עצמה. גם אם אינם יודעים עדיין מה בדיוק כתוב בתורה הזאת, או איך בדיוק הם אמורים להשתמש בה – הם יכולים לסמוך על האלוקים, ודי בכך.

וכך  גם בחינוך ילדים אנחנו צריכים לרכוש את אמונם של הילדים כדי לקבל מהם אמירות של "נעשה ונשמע" ורק אחרי שרכשנו את אמונם בנו נוכל לקדם אותם לעבר המטרה האמיתית.

חינוך טוב הוא חינוך כזה שבו אתה מדבר עם ילדך / אחיך / חברך / הוריך / סביבתך וכולי, בגובה העיניים ושבו אתה מכבד את האדם שמולך בדיוק כאילו הוא זה אתה. חינוך טוב, הוא כזה שבא ממקום שמסביר לילד שלך את ההיגיון האישי שלך (שלא בהכרח הוא נכון, גם אם אתה בטוח שהוא נכון) במה שאתה אומר לו לעשות, ולא רק כזה שאומר לו מה לעשות.

ועוד כיוון מעניין שקראתי בעניין "נעשה ונשמע"

בעיני חז"ל הקדמת 'נעשה' לנשמע' נחשבת ליסוד מכונן במערכת היחסים שבין ישראל לאלוהים, וכפי שמספור בתלמוד: 'בשעה שהקדימו ישראל נעשה לנשמע יצתה בת קול ואמרה להן: מי גילה לבני רז זה שמלאכי השרת משתמשין בו?' (בבלי, שבת פח ע"א).

מדוע אפוא 'נעשה ונשמע' הוא עיקרון יסודי כל כך? בשיעור שהעברתי לקבוצה של חיילים, עולים חדשים מרוסיה, התייחסתי להכלת היסודות 'לעשות' ו'להיות' ביהדות. חיילת אחת לא התרשמה מהדברים; 'זה פשוט' היא הסבירה לי, 'הרי נאמר במפורש "נעשה ונשמע" ,"נעשה" זו הפעולה המעשית – לעשות, ואילו "נשמע" הוא הערך העצמי של ההקשבה, כלומר "להיות"'. מה שלה היה פשוט היה בעבורי פרשנות חדשה למונח המוכר, ושמחתי על ההזדמנות לעגן את התפיסה המהותית שאני נוהג לדבר עליה ביסוד מכונן זה.

נעשה ונשמע הוא אפוא יסוד גדול בעבודה הרוחנית. אנסה להבהיר את חשיבותו באמצעות שני פירושים נוספים:

בפשט הדברים, הקדמת ה'נעשה' מבטאת את המוכנות הבסיסית להיענות לבקשה. התמסרות בלתי מותנית. ה'בית יעקב' בפירוש על הפסוק הראשון בספר ויקרא 'וַיִּקְרָא אֶל מֹשֶׁה וַיְדַבֵּר ה' אֵלָיו' מסביר את היחס שבין קריאה לדיבור: 'על ידי הקריאה מוכרח להתקרב כלו לגמרי ואחר כך כשחברו מדבר אליו מדבר לו רק דבר פרטי. כמו כן יש לכל ישראל קריאה שמוסר עצמו לגמרי לה' יתברך' (בית יעקב, פרשת בא). כלומר כאשר אדם מבקש מחברו דבר מה וחברו נענה ברצון מבלי לברר בדיוק מה נתבקש ממנו לעשות, לעצם התגובה הראשונית של המוכנות וההתמסרות ערך רב יותר מכל פעולה שיעשה אחר כך. כפי שמציין הבית יעקב, תחילה האדם מתמסר, ומה שיהיה אחר כך הוא דבר מוגדר ונקודתי .

בשלב ראשון צריך אפוא את ה'נעשה', אולם אחר כך דרוש גם ה'נשמע'. העשייה היא בלתי מותנית, אבל האדם אינו מצטמצם אליה בלבד, הוא אינו שואף שעשייתו תישאר מכנית. הוא צמא להגיע ל'נשמע', למקום של הקשבה, העמקה והבנה שתאפשר לו להגיע לחוויה והזדהות עם מעשיו.

אסיים בתובנה ששמעתי בשם רבי נחמן מברסלב, שיכולה גם היא לכוון מסע רוחני; 'נעשה' מתייחס לכל הדברים שאני מסוגל לבצע בהווה, לכל מקומות שאני יכול להגיע אליהם כעת. ואילו 'נשמע' מתייחס לכל המדרגות שכרגע נבצר ממני להגיע אליהם ואינני מסוגל להשיגם, אבל ראוי שאשמע עליהם כדי לעורר את הצמא ללכת אל המקום שמעבר למקום שאני נמצא בו כעת, בתקווה שמה שעכשיו הוא אצלי רק בגדר של 'נשמע', ייהפך ביום מן הימים ל'נעשה'.

תחילה "נעשה" ואחר-כך "נשמע" – שיחות הרבי מלובביץ

כאשר בא הקב"ה וביקש לתת את התורה לבני-ישראל, הכריזו כל בני-ישראל כאיש אחד "נעשה ונשמע". אמירה זו שלהם נעשתה מאז סמל לקבלת-עול ולהתמסרות לרצון ה' – תחילה עושים ומקיימים ("נעשה") ורק אחר-כך מנסים להבין ("נשמע").

אולם עדיין יש להבין מה עניינו של ה"נשמע" לכאן. קבלת-עול שלמה היא לכאורה ההכרזה "נעשה" בלבד. יהודי אומר לקב"ה, כל מה שתצווה עליי –  אעשה. וזה אמנם מה שהתורה מספרת קודם לכן: "ויען כל העם קול אחד ויאמרו, כל הדברים אשר דיבר ה' נעשה". מדוע אחר-כך באה תוספת: "כל אשר דיבר ה' נעשה ונשמע"?

תוספת שגורעת?

יתרה מזו: התוספת "ונשמע" גורעת לכאורה מקבלת-העול הבאה לידי ביטוי בהכרזה '"נעשה". אמנם הם מצהירים שה"נעשה" קודם ל"נשמע", אבל בכל-זאת הם דורשים להבין. והלוא קבלת-עול שלמה פירושה, שיהודי מקיים את המצוות לא בגלל הכרתו השכלית אלא מכיוון שזה רצון ה'.

אמנם יהודי חייב לא רק לקיים את התורה ("נעשה"), אלא גם ללמוד אותה ולהבינה בשכלו ("ונשמע"), אבל גם זה עצמו בא מתוך קבלת-עול. כשם שציווה הקב"ה לקיים מצוות מעשיות, כך ציווה מצוות הקשורות בלימוד ובהבנה. נמצא אפוא, שגם לימוד התורה אינו אלא פרט בתוך ה"נעשה".

שני כתרים

כשמתבוננים במאמרי חז"ל מתברר, שההכרזה "ונשמע" לא זו בלבד שלא גרעה מה"נעשה", אלא היא-עצמה עניין נעלה ביותר. חז"ל אומרים, שכאשר הכריזו בני-ישראל "נעשה ונשמע", באו מלאכי-השרת וקשרו לכל יהודי שני כתרים – אחד כנגד "נעשה" ואחד כנגד "נשמע". מכאן אנו למדים, שה"ונשמע" הוא עניין גדול לעצמו.

יש כאן יסוד עמוק במידת התמסרותו של יהודי לקב"ה. יכול אדם לקבל עליו עול תורה ומצוות ולקיים בפועל את כל ציוויי ה', אבל עולמו הפנימי נשאר מחוץ לעבודת ה'. אמנם בפועל הוא מקיים את כל התורה כולה, אבל שכלו ורגשותיו אינם מזדהים הזדהות שלמה עם רצון ה'. זו אינה עבודת ה' שלמה.

שלב אחר שלב

יהודי נדרש לעבוד את ה' לא רק ב"נעשה" אלא גם ב"נשמע". עליו להבין בשכלו ולהרגיש בליבו את הטוב והיוקר והנחיצות של התורה והמצוות. ויתרה מזו: עליו להחדיר הכרה זו גם לנפשו הבהמית ולגופו הגשמי, עד שגם יצר-הרע שבו יגיע לאהבת ה' – "בכל לבבך, בשני יצריך".

לכן לאחר שהצהירו בני-ישראל שהם מקבלים עליהם בשלמות את עולו של הקב"ה – "נעשה", באו לשלב עליון יותר – "נעשה ונשמע". בכך הצהירו, שלא יסתפקו בעצם הקיום של התורה ומצוותיה, אלא יגיעו למדרגה עליונה יותר, שגם בהכרתם השכלית יבינו ויכירו במעלת התורה ומצוותיה. על כך קשרו להם מלאכי השרת שני כתרים, שכן ה"ונשמע" הוא שלב עליון יותר בקבלת-העול ובהתמסרות לרצון ה', המקיפה לא רק את כוחות העשייה של האדם אלא גם את עולמו הפנימי, שכלו ורגשותיו.

 (ספר השיחות תשמ"ח כרך ב, עמ' 420)

אלון גל – נעשה ונשמע

מכל המצוות והאתגרים אותם פרש לפנינו בכישרון רב האלוהים שבשמיים, ייתכן והאתגר הגדול מכולם הוא האתגר: "נעשה ונשמע". וזאת משום מה? משום שהנחיית הנעשה והנשמע מחברת אותנו באופן אסוציאטיבי מיידית לעולמות תוכן, כגון: "לשנן כמו תוכי", "אל תחשוב, תעשה", "תבצע כמו גולם" וכדומה.

בכל אחד מהמקרים האלה, אנו מזהים הנחיה שמזמינה אותנו לפעול ורק אחר כך לחשוב, כנחותים, חסרי שיקול דעת ואף כנועים וכאלה, מן הסתם, אנחנו לא מעוניינים להיות ו/או להיראות. זאת ועוד, הרי במה מותר בן האדם מן הבהמה, אם לא בזכות העליונה לחשוב, לנתח ואז להחליט? וכך, כאשר אנו מתבקשים לעשות ורק אחר כך לחשוב, בדרך כזו או אחרת אנו מוזמנים לפעול כבהמות ולא על פי יכולתנו או זכותנו לנהוג כבני אדם. אך האם כך הם פני הדברים? האם הזמנה לפעולה לפני מחשבה, בהכרח מוטעית היא?

חשוב להבין, לעתים במהלך התפתחות אישית איננו רואים או מודעים למחסומים או לטעויות בדרכי הפעולה ובגישות שלנו. לפעמים אנחנו משוכנעים מעל לכל ספק שאנו פועלים ומתנהגים בצורה הפוכה לחלוטין מזו בה אנו פועלים במציאות. הדבר דומה ל"נקודות המתות" שמסתתרות מעיננו בשעה שאנו נוהגים בכלי רכב. רכב או אדם הנסתרים מעיננו בנקודה מסוימת לכאורה אינם קיימים, אולם למרות שראייה נחשבת לכלי הוכחה אבסולוטי ועדות ראייה אף קבילה בבית משפט, העובדה שאיננו רואים דבר מה אינה מבטלת את קיומו.

האם יעלה על הדעת שאדם היושב לצידנו בשעה שאנו נוהגים ברכב, יצעק שאנו עומדים לדרוס אדם אחר, אבל אנו נסרב ללחוץ על דוושת הבלם עד שלא נראה בעצמנו ונבין את מהות הסכנה? ברור לכולנו שבמקרה זה ראשית עלינו לעשות (לבלום) ורק אחר כך לנסות לראות ולהבין מה השתבש ואילו נתונים היו חסרים.

כך גם בחיינו. לעיתים איננו רואים את התמונה המלאה וגם לא נזכה לראות אותה עד שלא נסכים לפעול באופן שונה מדרך הפעולה הרגילה שלנו. לפני שנים מספר הובלתי במסגרת חברת הביטוח הפניקס הישראלי תכנית אימון לסוכני ביטוח שנקראה "סיירת בריאות".

מטרת תהליך האימון הייתה להעניק כלים תקשורתיים לסוכנים על מנת לשווק ביתר הצלחה פוליסות בריאות ללקוחות החברה. במסגרת ההכנה שלי לקראת היציאה לדרך, זיהיתי עבורי מהם הכשלים הקיימים בצורת העברת המסר של תכניות ביטוח בריאות, כפי שהיו נוהגים הסוכנים לתקשר ללקוחותיהם באותה תקופה.

מתוך כך, הרכבתי צורת פניה חדשה שהייתה שונה באופן בולט מהמקובל באותה העת. חלק מהסוכנים אמצו ברצון והתנסו בשיטת הצגת הדברים אבל חלק אחר מצא את השיטה לא לטעמו. לאחר שהבחנתי בכך וראיתי כי אותם אלו נמנעים מהתנסות, ניסיתי להסביר להם את התועלת שבהצגת הדברים בצורה החדשה. חלקם הבינו ונגשו להתנסות. החלק האחר נשאר בדעתו ובגישתו כי יש להציג את הדברים אחרת.

אז הצגתי בפני הקבוצה את אתגר ה"נעשה ונשמע" ושאלתי אותם האם יהיו מוכנים להתמקצע בהצגת הדברים החדשה ובמהלך השבוע הקרוב להתנסות ורק לאחר מכן להבין ולהסיק מסקנות. מתוך חמישה סוכנים, סוכן אחד סרב להתנסות מבלי להבין וארבעת הנותרים סגרו באותו שבוע בין 3-12 תכניות ביטוח יותר מהממוצע הרגיל שלהם. המרתק היה לשמוע את אותם ארבעה מתארים בדיעבד לאחר ההתנסות מה הבינו על הלקוחות, על הרתיעה מהקשבה לצורך ביטוחי בריאותי וכדומה.

אחת הדוגמאות המעניינות ביותר וגם המומלצות מאד לצפייה היא הסצנה הקולנועית המופיעה בסרט "קרטה קיד". במהלך הסרט מבקש המורה מתלמידו הצעיר לבצע הנחיות מבלי לשאול שאלות. הנער עומד באתגר למרות הקושי והעקשנות ורק לאחר שהתאמן במשך ימים ארוכים, מבין את התמונה כולה ואת הרווח העצום שבלמידה יצירתית שכזו.

כך, המלצתי היא, בכל עת בה אינכם מצליחים לפרוץ דרך בתחום או בנושא מסוים, בקשו לעצמכם משוב והנחיות פעולה מאנשים חכמים לכם, גשו לעשות ורק לאחר מכן, צרו תובנות.

והפעם בפינת המולטימדיה אני מביא סרטונים שעוסקים בהורות וגבולות – ניסיתי לצנזר כמה שיותר. ישנם קטעים מטושטשים בכוונה עקב בעיית צניעות.

קטע 1  – גבולות עם הסבר 

קטע 2 – גבולות עם הסבר 2 

קטע 3 –  לחייב ילד בלי סיבה 

קטע 4 – הצבת גבולות בדרך של נעשה ונשמע 

ושני קטעים חזקים במיוחד שהגיעו אליי ועשיתי בהם שימושים שונים

א.      משמעות המעשים הקטנים – 

ב.      גבולות והומור –

ונסיים בבדיחה או סיפור מצחיק שאני משתמש בה הרבה  בהרצאה בנושא יצירתיות:

איכר אחד רצה לשתול תפוחי אדמה בשדה שלו. הבעיה היתה שהוא כבר זקן והיחיד שיכול היה לעזור לו הוא בנו שנמצא בכלא. לכן, כתב האיכר מכתב לבן כדי להתייעץ איתו.
אחרי יומיים, הגיעה תשובה: "אל תחפור בשדה! שם החבאתי את הכסף!"
באותו היום ממש, הגיעו עשרים שוטרים והפכו את השדה בחיפושים – אך לא מצאו כלום. האיכר שלח מכתב לבו ושם סיפר לו מה קרה.
לאחר יומיים, הגיע המכתב חזרה: "כעת, שתול את תפוחי האדמה שלך, אבא. זה המקסימום שיכולתי לעשות למענך מהמקום בו אני נמצא."

ועוד אחד