תודה רבה על הברכות, המילים החמות על הפרויקט בכלל ועל הפרק הקודם בפרט..כנראה שהפרק נגע בהרבה.
אני מזכיר שוב ושוב: כדי לצפות בסרטים חייבים לפתוח את הפרקים בגוגול כרום.
והפעם בתוכן
· רעיון חינוכי "תפילה דורון ומלחמה"
· סיפור על מורה להתעמלות
· סיפור של הרב קרליבך לשמיעה
· סרטון פרסומת בית חינוך כמשפחה
· תפילת המורה
· כמה סרטונים בנושא
· לסיום בדיחה קצרה מאוד אך למביני עניין, חזקה מאוד
· נספח – תורה עמוקה של הרבי מחב"ד
דורון תפילה ומלחמה בחינוך
אומר המדרש "יעקב התקין עצמו לשלושה דברים: לתפילה ולדורון ולמלחמה" (קוהלת רבה פרשה ט).
אם נשים לב נראה שיעקב התקין עצמו לפעול בעת ובעונה אחת בשלוש מידות מנוגדות: 'דורון' – חסד; 'מלחמה' – מידת הדין; 'תפילה', הקשורה עם מידת הרחמים
כשמדברים על חינוך ילדים אנו מחוייבים להתקין עצמנו לשלושה דברים:
"להתקין עצמנו לדורון " – הדורון הרוחני החשוב ביותר שאנו יכולים להעניק לילדינו הוא שנאהב אותם אומר הרב קרליבך "חינוך מתחיל כשאוהבים את הילד כשהוא תינוק, זה החינוך שלו:לא לכעוס, לא לצעוק, לאהוב.
מספר הרב קרליבך: ישבתי במטוס וראיתי כתבה מפליאה בעיתון: משהו מספר: בני בן ה שתים עשרה בא הביתה מבית הספר ואמר לי "אבא אני אוהב אותך" – עניתי בתגובה "מה אתה רוצה"? אז סיפר לי הילד: המורה אמר לכל הילדים בכיתה "כשתלכו הביתה תאמרו לאבא או לאימא "אני אוהב אותך" ומחר תאמרו לי מה הם אמרו לכם". כעסתי מאוד, איזו חוצפה זאת, מורה אמור ללמד גיאוגרפיה, היסטוריה וכדומה. מי הוא שיתערב בחיינו האישיים והפרטיים? שאלתי את בני: מי הוא המורה הזה? "המורה להתעמלות" הוא ענה… זאת החוצפה הגדולה בעולם, הוא אמור להגיד לילדים איך להתעמל, מי הוא שיתערב. אמרתי לבני: מחר תספר לי מה אמרו שאר הילדים. ובכן הבן סיפר לי למחרת ששמונים אחוז מהילדים שאמרו לאביהם "אני אוהב אותך" האבא אמר "מה אתה רוצה?". הם לא יכלו לומר "אני אוהב אותך גם כן, אני אוהב אותך יותר".
התקשרתי למורה בכעס ושאלתי אותו מדוע הוא אמר לתלמידים לעשות זאת? מה זה שייך להתעמלות? ענה המורה: "אתה יודע למה כל כך הרבה ילדים חולים? בגלל שההורים לא אומרים להם "אני אוהב אותך" אני רוצה ללמד את הילדים איך להיות בריאים אבל אני לא יכול לעשות שום דבר אם ההורים שלהם לא אומרים להם שהם אוהבים אותם. זוהי תורה עמוקה תורה של צדיקים".
מה נפלאים דברי הרמב"ם המובאים כאן בצורך הגדול לקרב תלמידים ללמידה דרך "הדורון", שים בדעתך כי נער קטן הביאוהו אצל המלמד ללמדו תורה. וזהו הטוב הגדול לו לעניין מה שישיג מן השלמות. אלא שהוא, למיעוט שנותיו וחולשת שכלו, אינו מבין מעלת אותו הטוב, ואל מה שיגיעהו בשבילו מן השלמות. ולפיכך בהכרח יצטרך המלמד, שהוא יותר שלם ממנו, שיזרז אותו על הלמוד בדברים שהם אהובים אצלו לקטנות שנותיו. ויאמר לו: "קרא ואתן לך אגוזים או תאנים, ואתן לך מעט דבש". ובזה הוא קורא ומשתדל. לא לעצם הקריאה, לפי שאינו יודע מעלתה, אלא כדי שיתנו לו אותו המאכל. ואכילת אותן המגדים אצלו יקר בעיניו מן הקריאה, וטובה הרבה בלא ספק. ולפיכך חושב הלימוד עמל ויגיעה, והוא עמל בו כדי שיגיע לו באותו עמל התכלית האהוב אצלו, והוא אגוז אחד או חתיכה דבש.
וכשיגדיל ויחזיק שכלו ויקל בעיניו אותו הדבר שהיה אצלו נכבד מלפנים, וחזר לאהוב זולתו, יזרזו אותו ויעוררו תאוותו בו מאותו הדבר החמוד לו, ויאמר לו מלמדו: "קרא ואקח לך מנעלים יפים או בגדים חמודים", ובזה ישתדל לקרוא, לא לעצם הלימוד, אלא לאותו המלבוש. והבגד ההוא נכבד בעיניו מן התורה, והוא אצלו תכלית קריאתו.
וכאשר יהיה שלם בשכלו יותר, ויתבזה בעיניו זה הדבר גם כן, ישים נפשו למה שהוא גדול מזה, ואז יאמר לו רבו: "למד פרשה זו או פרק זה, ואתן לך דינר אחד או שני דינרים". ובכך הוא קורא ומשתדל ליקח אותו הממון, ואותו הממון אצלו נכבד מן הלימוד, לפי שתכלית הלמוד אצלו הוא שיקח הזהב שהבטיחוהו בו.
וכשיהיה דעתו שלמה, ונקלה בעיניו זה השיעור, וידע שזה דבר נקל, יתאווה למה שהוא נכבד מזה. ויאמר לו רבו: "למוד כדי שתהיה ראש ודיין, ויכבדוך בני אדם ויקומו מפניך, כגון פלוני ופלוני". והוא קורא ומשתדל כדי להשיג מעלה זו, ותהיה התכלית אצלו הכבוד שיכבדו אותו בני אדם וינשאוהו וישבחו אותו.
השלב השני התקין עצמו לתפילה – כולנו יודעים שהעצה היא חשובה בגידול ובחינוך ילדים זה התפילה לקב"ה שיעזור לנו להצליח בעבודתנו החינוכית, תפילה גדולה שנצליח בשליחותנו, שנוליך את ילדינו בשלום ונצעיד אותם לשלום, ונביא אותם למחוזות רבים ומגוונים שיעניקו להם חיים ושמחה ושלום. שנינצל מכל "החיות הרעות".
תפילת המורה
ולנו, מלמדי תינוקות של עמך בית ישראל
תן אומץ לב ובר לבב וכח
להפליא לעשות מלאכת שמים באמונה
שלא יכשל כח הסבל, ולא יהיה לנו רפיון ידים
והסר מאיתנו לב רוגז וקפדנות
ותן לנו תלמידים הגונים מצליחים בתורתם
ולא יבוא מכשול לידינו
ואל יצא מאיתנו תלמיד שאינו הגון
שמקדיר תבשילו ברבים
ונהיה אנחנו וצאצאינו כולנו יודעי שמך
ולומדי תורתך לשמה.
ברוך אתה שומע קול תפילות תינוקות של בית רבן ומלמדיהם
השלב השלישי "התקין עצמו למלחמה" – בחינוך צריך להגיע גם לשלב של הגבולות והכללים. כולנו יודעים שגבולות זה דבר חשוב וכולנו מתייסרים בו בצורה זו או אחרת. גבול הוא בראש ובראשונה בטחון. במובן הכי פשוט בטחון פיזי- אנחנו לא נותנים לילד קטן לרוץ לבד לכביש כדי שהוא לא יידרס. הגבולות מקנים בטחון שיש מולך מישהו חזק שאפשר להישען עליו, שניתן לשמוע בעצתו. עולם שבו הכול מותר הוא במידה רבה עולם מפחיד ולא בטוח, כי זה עולם שבו הכול יכול לקרות- גם דברים רעים.
נקודה נוספת: איך ילד ילמד להיות חזק, עצמאי ועומד שלו אם מולו יש הורה שלא מסוגל בשום אופן לעמוד על שלו? הגבול מלמד שצריך גם להתאמץ בשביל להשיג דברים. גבול הוא גם הפרדה: גבולות עוזרים להיפרד מהבקבוק, מהמחשב או מהחברים- כשצריך לעשות שיעורים.
גם ההורים זקוקים לגבולות. אז למה כל כך קשה לנו?
יש כאן שני ערכים שנראים מתנגשים, כי יחד עם הציות אנחנו רוצים שילד יהיה גם עצמאי. תחושות האשם שלנו גם קשורות- אנחנו עסוקים בריצות ובעבודה, מרגישים שמזניחים את הילדים- ואז צריך לפצות. חשוב לזכור: חוסר גבולות בזמן שאתה נמצא עם הילדים הוא לא פיצוי על הזמן שלא הייתם אתו!
אז מה עושים?
1. חשוב שאנחנו נתייחס בכבוד לגבולות שאנו מציבים- בפעם הראשונה שמבקשים צריך לדאוג שזה יעשה.
2. עקביות- לגבי כל הורה בפני עצמו ובמידה ויש שני הורים- גם בין שניהם.
3. לא לטפס על עץ גבוה מדי רק כדי להתקפל- כדאי לשבת ולחשוב מראש מה אנחנו רוצים ועל מה נתעקש.
4. אם נזקקים לכוח איום וסמכות- סימן שטעינו. איומים הם במקרים רבים תוצאה של חולשה, ילדים מזהים זאת.
5. חשוב להסביר ולדבר בכל גיל בגובה העיניים. ההסבר חשוב עוד יותר כאשר יש שינוי מהשגרה. למשל: היום אני לא אשאר לשחק אתך בגן כי אני חייב להגיע לעבודה יותר מוקדם. עם זאת, לא תמיד אפשר להסביר כל דבר. בסופו של דבר יש חשיבות גם לתשובה "כי ככה אמרתי".
6. צריך לנסות להתאים את הגבול וההסבר לגיל הילד ולמצבו.
7. הדרגתיות: שינויים לא יכולים לבוא באופן דרסטי- מהיום מתחילים דף חדש והכול יהיה אחרת. צריך להסביר ולאפשר מרחב מסוים. ילד שלא שטף כלים עד גיל 15 לא יתחיל לעשות כן בן לילה.
קפריזות- מותר להורה להתפרץ, מותר להורה לכעוס, מותר להורים לריב אחד עם השני ועם הילדים. חשוב לשבת אח"כ ולהסביר מה קרה.
ובפינת המולטמדיה השבוע
הרב קרליבך סיפור בנושא דורון תפילה ומלחמה בחינוך
פרסומת – בית חינוך כמשפחה – בתקופה האחרונה רבו המקרים על נוער הנשירה. הסרטון יכול לשמש לדיון בנושא אני מצרף את הסרט "כשתקראי את המכתב". הסרט נוגע ללב. נכתב ובוים על-ידי התלמידה אורנית פרץ, שסיימה את לימודיה בתשס"ז. בסרטה חשפה התלמידה סיפור אישי עצוב, שבמרכזו מערכת יחסים קשה בין אם חד-הורית לבתה המתבגרת, בתיה. הבת משמשת לאחיה הקטן גם אם וגם אב, תוך כדי התמודדות עם תביעות מצד האם ועם תביעות בית-הספר. בתיה אחראית על הבאת אחיה לגן והחזרתו, והיא צריכה גם להכין כריכים וארוחת צהרים, לנקות את הבית לקראת הפסח, להתכונן לבגרות ולהעמיד פנים שאינה רוצה לצאת לטיול השנתי, כשהסיבה האמיתית היא שקיעתה של האם בחובות. בעת שהיא מסדרת את מדפי הארון היא מגלה מכתב שכתב לה אביה, ובו הוא מסביר מדוע עזב את הבית. במכתב מגלה האב סוד שמטלטל את עולמה של בתיה: – אמה מסרה בעבר ילד לאימוץ, סוד שמקומם את הבת כנגד אמה. להרחבה ועוד מידע על הסרט לחץ כאן לחץ כאן.
חשבתם למה שינה יעקב את שם העיר לוז לבית אל. אדם שמגיע מניו יורק נקרא ניורקר. אדם שמגיע מבריסק נקרא בריסקר…חשש יעקב שידעו שהוא מגיע מלוז וייקרא לוזר…
כתוב במפורש שיעקב ראה את רחל אך מהיכן שרחל אהבה אותה?… בפרשה הבאה כתוב ואני בבואי מפדן…מתה עליי רחל…
חשבתם פעם למה יעקב תיקן תפילת עברית…אתם יודעים מה זה להשכיב 12 ילדים בלילה (אני הולך להתפלל..)
למה חסידים לא נוסעים בכביש 6?כי זה כביש אגרה (הגר"א)…
אשה אחת אומרת לבעלה "אנחנו צריכים לדבר" אומר לה בעלה "כואב לי הראש אין לי כח…" אומרת לו אשתו "אמרתי אנחנו צריכים לדבר, לא שאתה צריך לדבר…
ועוד תורה עמוקה של הרבי מליובאוויטש
לקראת פגישתו של יעקב אבינו עם עשיו אחיו, אומרים חז"ל (ורש"י מביא זאת בפירושו) שיעקב "התקין עצמו לשלושה דברים: לדורון, לתפילה ולמלחמה". הביטוי 'התקין עצמו' מעורר פליאה, שכן לכאורה היה מתאים יותר לומר 'הכין עצמו' וכדומה. המילה 'התקין' היא מלשון תיקון, ומה היה ליעקב לתקן כאן?
בכך רומזים חז"ל, שכל אחת ואחת מהפעולות הללו – דורון, תפילה ומלחמה – הייתה קשה מאוד ליעקב, והיה עליו לתקן את עצמו במאמץ מיוחד כדי לעשותה.
דורון, תפילה ומלחמה
בעניין הדורון – מספרים חז"ל, שיעקב היה שרוי בכעס על שהוא נאלץ לשלוח מנחה לעשיו, דבר שיש בו משמעות רוחנית של העברת חלק מכוחותיו לידי הצד שכנגד. בכל-זאת התגבר על עצמו – 'התקין עצמו' – ושלח את הדורון.
בעניין התפילה – יעקב חשש שמא חטא ואיבד את הבטחת ה' לסייעו. בכל-זאת התגבר על חששותיו והתפלל אל ה', בבקשו לקיים את ההבטחה "היטב איטיב" – בזכותך ובזכות אבותיך.
מעל הכול חשש יעקב מפני המלחמה, כפי שנאמר: "וירא… ויצר לו" – הוא פחד פן יהרוג או ייהרג. בכל-זאת התגבר, 'התקין עצמו' למלחמה ובטח בה' ש"והיה המחנה הנשאר לפליטה".
שילוב ניגודים
בעומק יותר יש לומר, שהקושי המיוחד כאן היה בצורך להיערך לקראת שלוש הפעולות הללו בעת ובעונה אחת. מדובר כאן בשלושה דברים מנוגדים: 'דורון' נובע ממידת החסד; 'מלחמה' – ממידת הדין; ואילו ה'תפילה' קשורה עם מידת הרחמים.
קשה מאוד לפעול בעת ובעונה אחת בשלוש מידות הפוכות. לכן נדרש יעקב להתקין עצמו לכך, מתוך התגברות מיוחדת שיש עמה שינוי הטבע. הוא התעלה מעל טבעו, וכך היה יכול לשלב שלוש פעולות בעלות אופי ותוכן מנוגדים.
למעלה מהטבע
מלחמת יעקב ועשיו מסמלת את המלחמה המתמדת בין יצר הטוב ליצר הרע. גם במלחמה זו יש להתקיף את יצר הרע בעת ובעונה אחת בשלוש המידות של חסד, דין ורחמים. בדרך זו מובטח הניצחון, כשם שיעקב היה בטוח שבפעילות זו יצליחו הקב"ה לנצח את עשיו.
וכך גם בעבודה העיקרית של דורנו, העבודה לגבור על הגלות ולהביא את הגאולה, אי-אפשר להסתפק בכך שפועלים על-פי הטבע והשכל, שכן אז יכול העולם להתייצב כנגד ולהפריע. ההצלחה היא כאשר מתעלים מעל הטבע ופועלים מתוך התמסרות שלמעלה מטעם ודעת, ואז מצליחים לנצח את 'עשיו הוא אדום' ומגיעים לייעוד "ועלו מושיעים בהר ציון לשפוט את הר עשיו, והיתה לה' המלוכה", בביאת משיח-צדקנו בגאולה האמיתית והשלמה.
(מאת הרבי מליובאוויטש, מתוך הספר "שלחן שבת", מעובד על-פי לקוטי שיחות כרך טו, עמ' 265)
ופינה חדשה מאת מטפל מוח 1 יוני נוימן – נייד0556607129
פרק 7
שאלה:
שלום וברכה, אני אדם אופטימי מטבעי. שמתי לב בזמן האחרון שכאשר אני מתחיל משהו חדש בחיים, אני מתעלם מהבעיות שעלולות לצוף ורואה רק את התוצאה הסופית ואז כשמגיעות הבעיות אני נכנס ללחץ, מה אפשר לעשות בכדי לחיות בצורה שפויה יותר?
תשובה:
התופעה שאתה מעלה קיימת אצל אנשים רבים ובעיקר אצל אנשים שהם אופטימיים בטבעם. אני מייחס את התופעה הזאת לבריחה שיש לנו מהתמודדות עם דברים כואבים. לכן, אנשים אופטימיים מסוגלים להתעלם מהכאב, דבר שאינו ניתן לבעלי הפסימיות.
בנוסף, ניתן לראות את התכונה הזאת בעיקר אצל אנשים מבריקים שיודעים שהם יכולים להתמודד עם דברים שלא ילכו כשורה. המילים ששגורות על פיהם בדרך כלל הן:" אל תדאג יהיה בסדר" ובתרגום שלי: אני יודע שישנן בעיות אך כרגע אני לא מוכן לשים לב אליהן כי זה לא נעים לי, אבל ברור לי שכאשר הם יגיעו אני יסתדר איכשהו וגם אם לא אסתדר אדאג בדרך כלשהי לחפות על זה. הבעיה המרכזית בדפוס התנהגות שאתה מתאר היא, שהוא גורר אחריו בהכרח חיים מלחיצים יותר כי אתה עסוק בהרבה מהזמן בלכבות את השרפות של הדברים שלא תכננת כראוי, זה יכול להיות בהספק בלימוד, בטיול משפחתי או בכל פרויקט אחר.
בכדי להגיע לפתרון חשוב לדעת שבמקרים שלא מדובר בעצלנות גרידא, דפוס התנהגות זה נובע בדרך כלל מכך שהאדם לא מוכן להשלים עם העובדה שיש לו חסרונות, או אם נדייק קשה לו שאחרים ידעו שלא הכול בסדר אצלו. עם השנים הוא מפתח הימנעות מהכרה בכאב וגם לעצמו הוא מספר שהכול בסדר, כי איך יכול להיות שלא הרי הוא אדם אופטימי?
לכן, במקרה הזה אני ממליץ לראות את המצב כפתח משמיים לעבודה על מידת הענווה. כאשר אתה עומד לפני תכנון של פרק חדש בחיים, קודם כל תעורר את עצמך בניגוד לטבע שלך להתבונן בנתונים באובייקטיביות ותראה אילו דברים עלולים להפריע לך בהמשך בהתאם לכישרונותיך. ברגע שהבנת מה יכול לתקוע אותך תיפנה לחברים שמבינים באותו תחום ותתייעץ איתם איך אפשר לפתור את הבעיות מראש. בהצלחה.
לא אחת פונים אליי בשאלה שחוזרת על עצמה. איך מתמודדים עם תופעת המילים הגסות, ניבולי הפה של בני הנוער. אני מודה שבשנה שעברה נחשפתי למידע שהימם אותי. חבר שלח לי קישור לסידרה טלויזיה שרבים מתלמידינו חשופים אליה. בקשתו הייתה מעניינת. נסה לספור כמה מילים לא ראויות יש בפרק אחד נתון. הוא ביקש סליחה מראש ואמר לי נראה לי שאתה תופתע. שם התוכנית תישאר חסויה אך אתן לכל אחד את הניסון לנחש. נראה לי שהתשובה ברורה לכם. הנה לפניכם חומרים שיכולים לעזור לכם להתמודד עם התופעה.
ונפתח בדבריו המיוחדים של הרב לייבי ברנהם "מה רע בלקלל?"
מחקר אוניברסיטאי מקיף מדווח שעל ידי קללות ניתן להתמודד בצורה טובה עם כאב וכעס. האם יש רע בכך?
דני שקע סוף סוף במיטתו בשתיים לפנות בוקר. הוא היה סחוט מיום קשה של כיסוח מדשאות תחת שמש קופחת, ארוחת ערב ותהליך השכבת שלושה ילדים קטנים לשינה, ולסיום שעות מול המחשב בלימוד קורסים אונליין. ברגע שהוא התחיל לשקוע אל תוך שינה ברוכה, הוא נזכר, "השארתי את הנייד על השיש ואני חייב לטעון אותו למחר".
בעודו מגשש את דרכו בבית האפל אל המטבח, נתקלה בוהן הרגל שלו בכיסא, שמישהו השאיר בחוסר אחריות באמצע הפרוזדור. גל חד של כאב זינק מכף רגלו עד לראשו, והתפוצץ איפשהו מעל לעינו השמאלית.
הכאב היה מענה, אבל הוא זכר את העצה הטובה שהוא קיבל. "#@^*&%" הוא התחיל לקלל שוב ושוב, והרגיש איך הכאב מתנקז. הוא שקע בתרגיל המטהר, והמשיך בקול קצת יותר רם. בשלב זה הכאב כבר כמעט נרגע, אבל פתאום הוא שמע מאחוריו קול: "אבא, למה אתה אומר מילים לא-יפות?"
איך הוא אמור להסביר לבת השבע שלו שזאת הייתה פשוט תרפיה? היא בטח לא תבין את ההיגיון שעומד מאחורי פסיכולוג מאוניברסיטת קלי, שהביע דעתו אחרי מחקר אינטנסיבי: "הייתי מציע לאנשים, אם הם מכאיבים לעצמם, לקלל." אין לה מושג על תריסר הביטאונים והפרסומים היוקרתיים שהיללו ושיבחו את פריצת הדרך החשובה שהביא מחקר זה – טיים, סיינטיפיק אמריקן, רויטרס, חדשות המדע, יו.אס ניוז ו-וורלד ריפורט – התועלת הרפואית שבקללות, זכתה לקונצנזוס עולמי.
המחקר כלל קבוצת תלמידי קולג' שהניחו את ידיהם במי קרח, כדי לבדוק כיצד הם עומדים בכאב. כשאפשרו להם לצעוק את הקללות החביבות עליהם, הם הצליחו להחזיק את ידיהם במים הקפואים 40 שניות יותר, ודווחו על פחות כאב, פחד ולחץ ממה שהם הרגישו בניסוי הזהה נטול הקללות. מעניין לדעת שנשים הגיבו טוב יותר לקללות מאשר גברים. הבדל שכפי שמתרץ המחקר, נובע מכך שגברים מקללים יותר מנשים, מה שפוגם בכושר הריפוי של הקללות.
על סמך ההשערה הזאת, אמר סטיבן פינקר, פסיכולוג מהארוורד: "זוהי אחת הסיבות שבגללה אני חושב שאנשים לא צריכים להגזים בניבולי פה. לא בגלל שאני מתחסד, אלא משום שזה מקהה את כוחן של הקללות כשאתה זקוק להן. שמור אותן רק למקרים הנכונים."
מחקר מי הקרח מבוסס על ההנחה המוקדמת, שמבחינה מוסרית אין כל רע או נזק במילים גסות. אני משוכנע שהיינו יכולים לעשות מחקרים שהיו מעידים שאנשים ששוברים אגרטלי קריסטל על הקיר או שסוטרים על פני אחרים, חשים פחות כאב כשהם מכניסים את ידיהם למי קרח. אבל אנחנו לא עושים זאת, משום שלכולנו ברור שזה מזיק.
האם יש רע בלקלל?
על פי המחשבה היהודית, מילים הן לא רק 'סתם מילים', הן התמצית שלנו. כשהתורה מתארת שאלוקים נפח נשמה באדם, תרגום אונקלוס – תרגום בסיסי שמתרגם ומבאר את התורה – כותב: "ונפח באפוהי… נפש ממללא" – ה' נפח באפו רוח של דיבור, הדבר שמבדיל ומייחד אותנו מיתר בעלי החיים. דרך הדיבור אנחנו יכולים לבטא את צלם האלוקים שבנו.
עם זאת, ככל שכוח מסוים יכול לרומם אותנו, כך הוא יכול גם להוריד אותנו. הדיבור יכול לרומם אותנו אל הנעלה והאלוקי, או להשפיל אותנו אל המאוס והמנוול, נמוך יותר מבעלי החיים, שלעולם אינם מבזים את עצמם (לא סתם קוראים לקללות ניבולי פה). כשאדם מוציא מפיו קללות, הוא משתמש במילים עוצמתיות, כפי שאנו רואים באפקט הפחתת הכאב שיש להן. אבל האם הן שייכות לכל אותם דברים שגורמים לנו להרגיש טוב, אבל מזיקים לנו? האם המילים האלה מרוממות או משפילות אותנו?
מילים שהן גסות עבור ילדים נשארות מילים גסות למבוגרים. עדיין יש להן את אותן הקונוטציות המלוכלכות, רמזים מלוכלכים ומסר בסיסי. כשאדם מקלל, הוא משפיל את עצמו דרך ניצולה השלילי והכפשתה של המתנה הנפלאה ביותר שקיבלנו – הנשמה שלנו, כוח הדיבור.
המלה פֶּה והמלה פֹּה, נכתבות באותו האופן ומנוקדות בצורה שונה. אם נרצה לדעת מה מקומו הרוחני של האדם, כל מה שעלינו לעשות הוא לבדוק מה יוצא מפיו. הרב משה שפירא, אחד מגדולי התורה בירושלים, מציין ששפתיים הן החלק היחיד בגוף שבו העור הפנימי פונה החוצה. זהו השער שדרכו תוכל לגלות כיצד נראית פנימיותו של הזולת.
שליטה בכעס
שנית, ליהדות יש גישה שונה מאוד להתמודדות עם כעס או כאב. התלמוד אומר לנו "המקרע בגדיו בחמתו, והמשבר כליו בחמתו והמפזר מעותיו בחמתו, יהא בעיניך כעובד עבודה זרה" (שבת ק"ה ע"ב). חז"ל מסבירים שכאשר אנחנו מגיבים בצורה שלילית לכעס, אנחנו נשמעים לחלק ההרסני בנפש שלנו במקום להתעלם ממנו. בכל פעם שאנחנו שומעים בקולו, הוא מתחזק מעט, עד שהוא מסוגל להביא אותנו לבצע מעשים שמעולם לא חלמנו לעשות, כמו עבודה זרה.
הדרך הבריאה יותר להתמודד עם תסכול וכאב היא ללמוד לשלוט בעצמנו ולהרגיע את עצמנו בצורה שלא תבייש אותנו מול בת השבע שלנו. במקום לקלל כשמקבלים מכה בבוהן, אנחנו יכולים לשנות את מחרוזת התארים/שמות העצם, להצהרה חוזרת, כגון: "אני יותר חזק מזה", ולהתמקד בכוח השליטה העצמית שלנו במקום בכאב. נשימה עמוקה ואיטית וטכניקות ריכוז/דמיון ממוקד, יכולות לעזור לנו למקד את מחשבותינו מעבר לכאב.
תלמיד של הרב משה פיינשטיין זצ"ל, אחד מגדולי מנהיגי יהדות אמריקה במאה ה-20, סגר בטעות את דלת הרכב על ידו של הרב. הרב לא הוציא הגה מפיו, כדי שהבחור לא יגלה מה הוא עשה, דבר שודאי היה מזעזע ומייסר אותו.
משום מה, צורת תגובה זאת לכאב, נראית הרבה יותר מתקדמת על ציר האבולוציה, מאשר רצף צרחות של מילים שמקומן בפח האשפה.
והנה שיעור שהכנתי לכם בנושא דיבור ושתיקה
את השיעור נתחיל בסרטון הבא
ומי שרוצה גיוון אפשר גם בסרטונים הבאים:
לאחר הצפיה בסרטונים ניתן לתלמידים תרגיל המופיע בקובץ המצורף.
חשבתי שנכון להביא את דבריו של הרב חנן פורת זצ"ל כהקדמה לפרק הזה מתוך שיחה שהעביר על דמותה של רחל אמנו.
רחל אמנו היא האחת והיחידה מכל האבות והאימהות שלא נפטרה מן העולם בשיבה טובה בערוב ימיה, אלא מתה בדמי ימיה – בהקשותה בלידתה. רחל היא גם האחת והיחידה שלא זכתה להיקבר כשאר האבות והאימהות במערת המכפלה, אלא נקברה על אם הדרך – בואכה בית לחם.
אך דווקא נסיבות טרגיות אלה זיכו את רחל להטביע את חותמה בלב האומה כדמותה של האם היהודיה "המבכה על בניה" וממאנת להינחם על בניה כי איננו, ולא בכדי זוכה רחל ודווקא היא לבשורת הנחמה שאין כמותה בעולם מפי הנביא ירמיה "ויש תקוה לאחריתך נאום ה' ושבו בנים לגבולם" (ירמיה ל"א, ט"ז).
מסכת חייו של מנחם פרוש שהלך השבוע לעולמו בגיל 94, יכולה לפרנס כמה וכמה ביוגרפים, אבל חותם אחד, מיוחד במינו, הותירו דווקא דמעותיו, בפגישה אחת בלשכתו של ראש הממשלה המנוח יצחק רבין, בקיץ 1995. רבין היה אז על סף ויתור על קבר רחל והעברתו לרשות הפלסטינית. פרוש וחנן פורת נפגשו באותם ימים בפתח לשכתו של רבין ובהחלטה של רגע חברו יחדיו ונכנסו אל ראש הממשלה. פורת נעזר שם בתצלום אוויר גדול שהביא עמו כדי להמחיש לראש הממשלה את המרחקים הקצרים וטווחי הירי שבין ירושלים לבית לחם. הוא שאל את ראש הממשלה אם היה מעביר לפלסטינים את קבר בן גוריון או את קבר מפקדו בפלמ"ח יגאל אלון, אבל עוד קודם שרבין הספיק להשיב, קם פרוש ממקומו, ניגש אל רבין, חיבק אותו ופרץ בבכי סוער, תוך שהוא צועק עליו: "זו מאמע רוחל. איך אתה נותן את הקבר שלה?".
רבין הפציר בו להירגע, אבל סערת רוחו של ר' מנחם רק גברה. "איך אני ארגע", הוא צעק-זעק, "אתה הולך לתת את הקבר של מאמע רוחל. העם היהודי לא יסלח לך אם תפקיר את הקבר של אמא". דמעותיו של פרוש המסו כידוע את לבו של רבין, שחזר בו מהחלטתו.
דורות על דורות התרפקו בני ישראל – ובמיוחד בנות ישראל – על קברה של רחל אמנו "בדרך אפרת היא בית לחם" ושפכו שיחם במקום הזה לפני בורא עולם, הן בתפילת היחיד למען יפקדו בבנים והן בתפילת הרבים למען ישובו בני ישראל הביתה מארץ אויב.
רחל אמנו שזכרה חי בלב האומה, אינה זקוקה לחוקי הכנסת, ואילו ראש ממשלת ישראל לשעבר, יצחק רבין ז"ל, שיום הרצחו בידי מתנקש יהודי חל יום אחד לאחר פטירת רחל אמנו, בי"ב מר-חשון, נזקק – אפשר בצדק – לחוק בכנסת שיציין באופן ממלכתי את יום מותו לבל ישכח זכרו במרוצת השנים.
אך על אף הפער הגדול מנשוא בין נסיבות מותה של רחל אמנו לבין נסיבות מותו של יצחק רבין, מעוררת סמיכות התאריכים של יום מותם אסוציאציה מתבקשת של קשר ביניהם, ועל חוויה אישית שחשפה בפני קשר זה רצוני לספר בשורות הבאות:
היה זה לפני שתים עשרה שנה, במוצאי שבת פרשת לך לך בשנת תשנ"ו.
ההמונים הריעו ושרו שיר לשלום בתל אביב בככר רבין, שנקראה באותם ימים ככר מלכי ישראל, ואילו אני שהייתי רחוק עד מאוד מצהלת שמחתם שנראתה לי נבובה ומזויפת שמתי פעמי מירושלים בואכה בית לחם לפקוד את קברה של רחל אמנו ביום פטירתה שנדחה באותה שנה בשל קדושת השבת – למוצאי שבת.
והנה בהגיעי לסביבות מנזר מר-אליאס פתחתי לתומי את הרדיו במכונית ונרעשתי לשמוע את זעקות השבר העולות מן הככר.
עצרתי בתדהמה את הרכב והאזנתי להודעתו הנסערת של איתן הבר על מותו של יצחק רבין.
באותה שעה לא ידעתי את נפשי. היכרתי את יצחק רבין והיו לי עמו גם קשרי ידידות וגם ויכוחים מרים ונוקבים, אך עצם המחשבה שיהודי הרים את נשקו וירה באחיו – ראש הממשלה – עוררה בי זעזוע וחלחלה.
…ואז לפתע כמו ממרחקים המה באזני קול בכי: "רחל מבכה על בניה", נשכתי את שפתי עד זוב דם והרהרתי בליבי: עכשיו ברגע זה ממש מבכה רחל את מותו של יצחק רבין "כי איננו".
כי רחל אמנו – כולם היו בניה וכל בן ישראל הוא בשבילה בן יחיד. על כן מדגיש הכתוב: "מאנה להנחם על בניה" – בלשון רבים "כי איננו" – בלשון יחיד. ועתה בוכה רחל על יצחק רבין בנה יחידה – כי איננו… שלא שכחה עד עצם היום הזה.
סיפורה של דליה
בעקבות רצח רבין התחוללה סערה גדולה בעם. היו רבים שניסו להטיל את האשמה ברצח ראש הממשלה על כתפי הציבור הדתי-לאומי כולו, והמתח והאיבה עלו וגאו.
בניסיון לצמצם במידת מה את גלי הניכור והשנאה יזמו חברים ממחנות שונים כנס של סופרים ומשוררים ואנשי ציבור ורוח מכל המחנות בבית הסופר בתל אביב, ובמסגרת כנס זה נטלתי את רשות הדיבור וסיפרתי על החוויה שעברתי סמוך לקבר רחל בעת הרצח של יצחק רבין ועל קול בכייה של רחל אמנו שהמה באזני באותה שעה.
דברי הנרגשים הותירו ככל הנראה רושם על המשתתפים ובתום הכינוס התקבצה סביבי חבורה קטנה מגוונים שונים שביקשה להתייחס לדברים.
והנה נגשה אלינו המשוררת ברוכת הכישרונות דליה רביקןביץ, הידועה בדעותיה המוגדרים כ'שמאל שבשמאל', ורמזה לי ולאליעז כהן, חברי מכפר עציון, שרצונה לדבר עמנו ביחידות.
נענינו לה וניגשנו עמה לפינת האולם.
דליה רביקוביץ פתחה בהיסוס ואמרה שמה שהיא מבקשת לספר לנו לא סיפרה כמעט לאיש, אך דבריי הנרגשים על רחל עוררו בה תחושה עמוקה שהיא חייבת לספר לנו משהו על הקשר בינה לבין רחל אמנו.
וכה סיפרה לנו דליה:
שנים רבות הייתי עקרה והשתוקקתי מאוד ללדת, אך חרף כל ניסיונותי להרות בדרכים שונות לא עלה הדבר בידי ולא ידעתי מה לעשות.
לפתע נתקעה במוחי מחשבה שעלי להגיע לקבר רחל שהיתה אף היא עקרה ונפקדה בבנים, ולהתפלל על קברה… אולי זה יעזור.
ניסיתי לדחות מליבי מחשבה סהרורית ומטורפת זו שהיתה רחוקה מאורח חיי והשקפותי אך היא חזרה והטרידה אותי שוב ושוב עד שהחלטתי שאין לי מנוס אלא לבצעה.
התחפשתי לאשה חרדית, לבשתי שמלה ארוכה, גרביים כהות ושמתי מטפחת לראשי, וכך הגעתי באוטובוס לקבר רחחל כשאיש אינו מכיר אותי.
…ומה אומר לכם: בקבר רחל זכיתי להתפלל ולבכות כפי שלא בכיתי כל ימי חיי… וכעבור כשנה נולד לי בן ובעומק ליבי ידעתי שזה בזכות רחל.
הצצתי בפנים של דליה רביקוביץ בעת שסיפרה את סיפורה כשהיא רועדת כולה, וחשתי כאילו איזה כח שמחוצה לה כופה עליה למסור דווקא באזני מי שנראים כה רחוקים ממנה סיפור כה אינטימי.
דליה נפנתה והלכה מעמנו ואליעז ואני גמרנו אומר שסיפור כה אישי ומרעיש מן הראוי שננצור בלבנו ולא נספרו ברבים גם אם לא ביקשה זאת דליה במפורש מעמנו.
אך עתה, לאחר מותה של דליה רביקוביץ, שמתה אף היא בדמי ימיה לאחר שנים רבות של מחלות וייסורים, מרהיב אני עוז בנפשי להביא בפניכם את סיפורה המופלא, לא כנופך פיקנטי לדמותה ואף לא כסיפור של אותות ומופתים הראוי להכלל בקובץ סיפורי צדיקים, אלא למען דעת מה כוחה של רחל – בת דמותה של כנסת ישראל – לגעת בידה האחת בליבו של כל יהודי באשר הוא שם, ולשאת את ידה השנייה כלפי מעלה בעוז חביון לעורר רחמי שמים ולפתוח שערי עליון.
השיר שלפניכם נוגע לא נוגע בקשר זה וחושף טפח מקוד נפשה המיוסרת של דליה.
כְּמוֹ רָחֵל / דליה רביקוביץ
לָמוּת כְּמוֹ רָחֵל
כְּשֶׁהַנֶּפֶשׁ רוֹעֶדֶת כַּצִּפּוֹר
רוֹצָה לְהִמָּלֵט.
מֵעֵבֶר לָאֹהֶל
עָמְדוּ נִבְהָלִים יַעֲקֹב וְיוֹסֵף,
דִּבְּרוּ בָּהּ רְתֵת.
כָּל יְמֵי חַיֶּיהָ מִתְהַפְּכִים בָּהּ.
כַּתִּינוֹק הָרוֹצֶה לְהִוָּלֵד.
…לְפֶתַע צָוַח הַתִּינוֹק
וּבָא יַעֲקֹב אֶל הָאֹהֶל
אַךְ רָחֵל אֵינָה מַרְגִּישָׁה
עֶדְנָה שׁוֹטֶפֶת אֶת פָּנֶיהָ
וְרֹאשָׁהּ.
מְנוּחָה גְדוֹלָה יָרְדָה עָלֶיהָ.
נִשְׁמַת אַפָּה
שׁוּב לֹא תַּרְעִיד נוֹצָה.
הִנִּיחוּ אוֹתָהּ בֵּין אַבְנֵי הָרִים
וְלֹא הִסְפִּידוּהָ.
לָמוּת כְּמוֹ רָחֵל
אֲנִי רוֹצָה.
מספרת נעמי לוינשטיין – יש משהו באישיותה של רחל אמנו, במסכת החיים שלה, שאומר לנו – לי אתם יכולים לספר על צער, על קשיים, על צרות, כי אני יודעת בדיוק למה אתם מתכוונים…
אני יודעת שגם השנה אסע לקבר רחל. בשבילי, קבר רחל בי"א בחשוון הוא כמעט כמו בית הכנסת בימים הנוראים. מאז שהייתי ילדה, ואבא שלי היה לוקח את כולנו לבית-לחם בתאריך הזה, הוא נעשה בשבילי חובה קדושה. כשהייתי ילדה לקחתי מי"א בחשון את המראה של המון האדם ואת הבננות והתאנים שהיינו קונים מהרוכלות הערביות ומעמיסים בדרך חזור. כשגדלתי, התקרבתי קצת יותר אל הפרוכת, וקצת יותר הבנתי שי"א בחשון הוא יום פטירתה של רחל אמנו עליה השלום. אחרי שנישאתי מצאתי את עצמי ממשיכה לנסוע מידי שנה לבית לחם. המקום כבר לא נראה כמו בתמונה המיתולוגית, ובית האבן עם הכיפה ועץ הזית העתיק שבצידו כבר מזמן פינו את מקומם לטובת שיקולי הנוחות של המון העם הבאים לשם ולטובת שיקולי הביטחון.
היום כבר אי אפשר פשוט לבוא אליה. כדי להגיע לאמא-רחל צריך לנסוע ברכב ממוגן ולעבור בפרוזדור ארוך ומאובטח. אבל כשמגיעים, מגיעים לאותה המצבה ולאותה הפרוכת, ולאותה אמא רחל שנמצאת שם כבר אלפי שנים. בשנה שעברה נסעתי, כמובן, כמו בכל שנה, לקבר רחל. הפעם הזו היתה שונה מכל הפעמים שבהן אמנם נסעתי והתפללתי, אבל לא הרגשתי צורך ממשי להתפלל. תמיד הייתי ילדה חסרת דאגות, או בחורה משוחררת עם קצת לבטים פה ושם אבל לא למעלה מזה, או אישה צעירה נשואה באושר, ואחר כך אמא לילדה מתוקה, מסודרת היטב בעבודה, בריאה בדרך כלל. תמיד באתי רק כדי לבקש שהכול ימשיך להיות נפלא כמו עכשיו.
אבל בשנה שעברה זה היה שונה.
בשנה שעברה, כמו הרבה מאוד אנשים טובים בארץ הזאת, מצאתי את עצמי מחוסרת עבודה. העבודה שלי, שאהבתי אותה והיא אהבה אותי, לא היתה עוד. המשרד שעבדתי בו ערך, כמו הרבה מפעלים ומוסדות, קיצוצים נרחבים, ואני הייתי בין הלא-מאושרים שקיבלו מכתב פיטורין מלא הכרת תודה והלכו הביתה על לא עוול בכפם.
בשנה שעברה, בתקופה הזאת, כבר הייתי שלושה חודשים בבית, מחפשת שלושה דברים ולא מוצאת את שלושתם, בשום אופן: עבודה חדשה, כסף למלא את החורים הענקיים בתקציב, ושקט נפשי.הישיבה הבטלה בבית עשתה ממני מין יצור מלנכולי, נרגן, קפריזי, עצבני
הישיבה הבטלה בבית עשתה ממני, האישה האנרגטית שלא יושבת לרגע אחד במקום אחד, ושואבת את חיותה מהחברה ומהעשיה הבלתי פוסקת שסביבה – מין יצור מלנכולי, נרגן, קפריזי, עצבני וחסר סבלנות. לא היתה לי יכולת להקשיב לסיפור פשוט של ילדתי הקטנה, בודאי שלא להקריא לה סיפור בעצמי. לא יכולתי לשמוע את בעלי מספר את חוויותיו בסופו של יום, לא יכולתי לאפות עוגה פשוטה. במשך רוב שעות היום ישבתי על הכורסא, מכרסמת ביגלך או ענבים ויודעת שהיציאה מן השפיות היא ענין של זמן. המשפחה שלי סבלה מכך שלא היתה לי עבודה, אבל לא כל כך מהקושי הכלכלי כמו מהאישה המרגיזה הזאת שהחליפה את האמא-הרעיה.
במצב הזה הגעתי אל קבר רחל אימנו. הפעם עניינה אותי מעט מאוד התפאורה שמסביב. הלכתי במהירות, כמעט רצתי, לתוך החדר הקטן והדחוס, מתאמצת להתקרב ככל האפשר אל המצבה הענקית, אל הפרוכת, אל אמא-רחל. ובשנה שעברה, בפעם הראשונה, הרגשתי שבאתי באמת להתפלל. השענתי את ראשי וזרועותיי על הפרוכת וגעיתי בבכי. באותו הבכי שהשתדלתי לכלוא בנוכחות בני המשפחה בבית, הבכי של האין-אונים, של ההרגשה שהנה אני עומדת 'להיאבד' מעצמי, הבכי של הפחד מפני העתיד הבלתי נודע ומפני ההווה שאי אפשר היה עוד לשאת. בכיתי, בכיתי עד שהרגשתי איך טיהר אותי הבכי. סיפרתי לאמא רחל הכול, את כל מרירותי שפכתי על הפרוכת האילמת. אפילו לא הוצאתי את הסידור מהתיק שלי, רק בכיתי וסיפרתי, בכיתי וביקשתי, ואחר כך זזתי קצת, מפנה את המקום לאלו שמאחורי, שרצו לעשות בדיוק אותו הדבר כמוני.
כשיצאתי החוצה הרגשתי שהיה זה אחד הדברים הנכונים ביותר שעשיתי לאחרונה, ואולי אי פעם. לא כל כך בגלל הישועה שקיויתי להשיג בזכות התפילה, כמו בגלל התפילה עצמה והפריקה המוחלטת של הכאב, בפני מישהי שאמנם לא יכולה לענות לך, אבל את יודעת שהיא שומעת אותך. שומעת ומבינה.
למה, שאלתי את עצמי בתוך הליכתי לכיוון המכונית שתביא אותנו הביתה, למה באמת? למה אני מרגישה כך, ולמה כל האלפים שבאו לכאן היום ושבאים לכאן תמיד מרגישים כך? למה הם רואים ברחל אמנו אוזן קשבת, והיא בדרך כלל הכתובת הראשונה אליה באים לשפוך את הלב, עוד לפני אבותינו הקדושים הקבורים במערת המכפלה ובמקומות נוספים? מה יש בה, באמא רחל, שכולם נמשכים אליה?!…
נכון שלרחל אמנו יש דמות של 'אמא', שכזאת היא – אמא רחימאית, שאך טבעי לבוא ולשפוך לפניה את הלב. הלא לשם כך קבר אותה יעקב אבינו על אם הדרך בין אפרת לבית לחם – כדי שהבנים היורדים לגלות יוכלו להתפלל על קברה, וכך אמנם עשו הגולים שהוגלו לבבל. אבל אני יודעת, אני מרגישה, שמונח כאן עוד משהו.
רחל אמנו, כך נראה, לא הניחה סבל אחד שלא סבלה בחיש משהו באישיותה של רחל אמנו, במסכת החיים שלה, שאומר לנו, לכל אחד ואחד מבניה – לי אתם יכולים לספר על צער, על קשיים, על צרות, כי אני יודעת בדיוק למה אתם מתכוונים. מצאתי את עצמי משחזרת את קורות חייה של רחל אימנו המסופרים לנו בסדר כרונולוגי בחומש בראשית והתפעמתי. רחל אמנו, כך נראה, לא הניחה סבל אחד שלא סבלה בחייה; היא נולדה ללבן הארמי, ובביתו חיה. מעשיו המרשימים המובאים בכתובים לא משאירים לנו מקום לספק, שרחל לא היתה מאושרת ביותר להיות בתו. רק כדוגמא ליחסו של לבן לבנותיו, אפשר להביא את חילופי הנישואין שערך לבן לרחל וללאה, ללא ידיעתן. גם לזיווג לא זכתה רחל בקלות, ונאלצה להמתין שבע שנים עד שזכתה להינשא ליעקב – כאישה שנייה. ולאחר מכן – כשסוף סוף נדמה שהגיעה אל המנוחה והנחלה ונישאה ליעקב בחיר ליבה, היא נאלצת ליטול את מקל הנדודים ולצאת בעקבות בעלה. גם לילדים לא זוכה רחל, ואחותה לאה והשפחות יולדות על פניה פעם אחר פעם.
סוף סוף, לאחר שנות ציפייה רבות זוכה רחל ללדת בן. סוף סוף גם היא זוכה לקורטוב אושר. לאחר מספר שנים היא יולדת שוב – והלידה כה קשה, עד סכנת חיים, עד מוות. וכך, רחל אמנו, אישה שידעה ימי אושר כה מועטים בחייה, הולכת לבית עולמה בגיל צעיר, ואפילו לקבר מכובד אינה זוכה, אלא למצבה בלבד, על אם הדרך.
כל הבנים של רחל אימנו לא באים רק כדי לשפוך את הלב. הם באים כדי לקבל כוח. הם יודעים שאמא-רחל עברה ייסורים, ממש כמו שעוברים עליהם, ובכל זאת נשארה 'רחל אימנו' באמונתה, בשיעור הקומה שלה ובמורשת שהשאירה לדורות. והם רוצים גם. קצת אמונה, קצת כוח, קצת השגה במה שייסורים מסוגלים להעניק, לא רק לקחת.
רבים שואלים אותי מי האנשים שמקבלים ממני את כל הפרקים של הפרויקט? האמת שאין לי תשובה מדוייקת לעניין אני רק יודע שיש ברשימת התפוצה, מורים, יועצים, מפקחים רבנים עובדי ציבור,אנשי הוראה וגם הורים. יש בליבי שמחה גדולה שהפרויקט ממשיך עוד עוד. בזכות הפרגון והתגובות יש לי הרבה תכניות לעתיד. אני מקווה שבקרוב אחשוף אותם. בכל אופן אשמח לעזור לכל מי שחפץ ונתקל בבעיה כלשהיא.
דחיית סיפוקים
כשמעיינים בשתי הפרשות הקרובות הפותחות את ספר בראשית אי אפשר שלא לשים לב לנושא המרכזי שמוביל את גיבורי הסיפור המקראי "דחיית סיפוקים". אדם וחוה שלא הצליחו שלא להתפתות, קין שלא הצליח להתגבר על כעסו, דורו של נח שהיה עסוק רובו ככולו בגזל ללא יכולת אמיתית להימנע מסיפוקים מיידים. ארצה לייחד את הפרק הזה לשלב נוסף בבנין בתי הספר המיישמים את הרעיון "מערכת חינוך כמשפחה".
שנים ארוכות ראו באינטליגנציה שכלית גורם מכריע בהתפתחות הילד ובסיכויי הצלחתו, והתעלמו מיכולות חיוניות אחרות, כמו מודעות עצמית, יכולת שליטה על הדחפים, התמדה, מוטיבציה, אמפתיה ויכולת ליצור ולקיים קשרים חברתיים. ובקיצור: מאינטליגנציה רגשית.
"אינטליגנציה רגשית איננה נתון מולד, אלא אוסף של יכולות שאפשר לטפח, לחזק ולכוון",
אינטליגנציה רגשית היא שילוב אופטימאלי של יכולות שכליות ורגשיות. ממבט ראשון אפשר לחשוב שזה ניגוד, משהו שלא ייתכן, כמו גשם יבש, זאת משום שבהיסטוריה התרבותית העמידו שכל מול רגש ושאלו אצל מי משניהם היתרון, למי עלינו לשמוע? התשובה הרווחת הייתה לשכל, כיוון שזה הכושר שמייחד אותנו מהחיות. העדיפות הזו לשכל התבטאה בדיכוי רגשות. זה רווח בכל ההיסטוריה, אם כי בכל תקופה היו כמובן אנשים שחשבו אחרת".
ההבחנה בין שכל לרגש בולטת גם כיום. גם היום אומרים, 'תתנהג באופן מקצועי', 'צנחנים לא בוכים', או 'נשים הן רגשניות ומותר להן להגיב רגשית', ואילו הדימוי הגברי לא מאפשר להתנהג באופן רגשני. המצב האופטימאלי הוא לדעת לשלב בין שני הצדדים ולתת משקל מתאים ומינון נכון, בהתאם לנסיבות".
בעיני תלמיד עם אינטליגנציה רגשית גבוהה יכול לתפקד בצורה טובה יותר ולתקשר, דבר שממתן את הרגש השלילי. תלמיד כזה גם מתנהג בצורה מוסרית יותר ופחות אלימה.
צריך ללמד רגשות במערכת החינוך כדי שתהיה אינטליגנציה רגשית. כשיודעים מתי הרגשות מתחזקים או מתעוררים, אפשר גם לכוון אותם. לכוון את הרגשות פירושו לכוון את הרגשות השליליים ולחזק את החיוביים. עצם המודעות לרגשות היא צעד ראשון בהכוונתם. ברגע שיודעים למה כועסים או מקנאים, או למה אוהבים, האהבה תהיה חזקה יותר".
בית ספר שמגדיר עצמו כמשפחה יש בו גם התייחסות רחבה לאינטליגנציה רגשית.
הכרת הרגשות תסייע להתמודד עם מצבים רגשיים, וכך נוכל לגדל תלמידים שיודעים איך לכוון את רגשותיהם ולהיות רגועים ומאושרים יותר. מה שקיים בבתי-הספר טוב, אבל מועט. שימו לב כי לתלמידים מחוננים רבים יש בעיה רגשית, היות והמערכת השכלית משתלטת על הכוונת ההתנהגות שלהם. "הם רוצים סיפוקים מיידיים כאן ועכשיו, ללא שום דחייה".
רוב בתי הספר נוקטים בשיטה חינוך המבוססת על הצד הקוגניטיבי כלומר דוגלים בלימוד נושאים שהם בעיקר על בסיס שכלי וחשיבתי ובכך מזניחים את הפן הרגשי. מחקרים מוכיחים שאינטליגנציה רגשית יכולה לנבא הצלחה בקריירה בצורה טובה יותר מאשר מנת המשכל.
אני משוכנע כי בבתי-ספר כאלו שמשקיעים באינטילגציה הרגשית של תלמידיהם לצד הצד הקוגניטיבי, יש בהם ירידה ניכרת ברמת האלימות והישגי התלמידים עלו בצורה משמעותית ובעיקר התלמידים מרגישים הרבה יותר מחוברים לצוות.
אני מצרף הפעם מספר דברים מעניינים שיכולים לשמש אתכם בשיעור או בשיחה בנושא "דחיית סיפוקים"
א.בקישור הבא נוכל לראות איך נראה אדם שלא מצליח לשלוח ברגשות. אני השתמשתי בסרטון זה לפני כמה שבועות בשיחה עם שני תלמידים שרמת החוצפה שלהם מול מורה מסוימת בשיעור מסוים, הייתה בהחלט מרשימה . השיחה התחילה אחרי שצפינו ביחד בסרטון. זכרו! ברגע שהרגשות יותר חיוביים אפשר לפתור בעיות בצורה יותר אפקטיבית. לאחר הסרטון המשכנו לדבר ולנתח את המקרה ובסופו של דבר התלמידים קיימו שיחה עם המורה אחרי שהם מבינים את טעותם ובעיקר מגיעים לשיחה עם המורה הרבה יותר רגועים.
ב.אני מצרף גם מצגת שערכתי בנושא
ג. שולי רנד כמו שכולנו מכירים חוזר בתשובה פופולארי מאוד בקרב הציבור שלנו ובכלל. בדיסק האחרון שלו שנקרא "הופעה בקיסריה" (אני ממליץ בחום. שולי מספר סיפור "כיצד הפסקתי לעשן בשבת". מי ששמע את הסיפור הזה נהנה מאוד והיה קל לשוחח איתו על הנושא המדובר "דחיית סיפוקים". הסיפור יכול לשמש גם כחלק מתוכנית חינוכית בנושא של עישון וסכנותיו וכו'.
הנה הוא לפניכם
ד. סרטונים נוספים בנושא דחיית סיפוקים תוכלו למצוא במארז בנושא התמכרויות
ה.אני מצרף את עיקרי הדברים שאמרתי באחרונה בשיחה שקיימתי במקום מגוריי. בדברים אלו תמצאו שני סיפורים חביבים שאני משוכנע שיגרמו לכם להנאה גדולה. הראשון מספר על ניסוי שערכו בארה"ב והשני על העבודה העצמית שאנו המבוגרים חייבים לתרגל בבואנו ללמד תלמיד או ילד להתמודד עם כעסים ורצונות שונים.
ונסיים בבדיחה:
מי יודע מה ההבדל בין ארוחה מרוקאית לארוחה אשכנזית?
בארוחה מרוקאית יש ח"י סלטים ובארוחה אשכנזית סלט חי…
ועוד אחת
חילוני שואל לחרדי: למה קוראים לילדים שלכם שמות של סינים,
שואל החרדי, מה ?
איך בדיוק הגעת לזה ?
השיב החילוני: ישבתי היום בפארק עם חרדים והם קראו לילדים שלהם
קים דו קים דו, קים שוין…
דחיית סיפוקים
מי מאתנו לא חווה כהורה את הסיטואציות הבאות. הילד ביקש ממתק, ואתם סירבתם. קשה לו להתמודד עם הסירוב. או, כשהוא משחק במשחק מרתק עם החבר שלו והגיע הזמן להתכונן לשינה. ביקשתם ממנו להפסיק (ולהמשיך מחר), אלא שהילד כועס וצועק 'אווווווווף' שעוד לא השכלתם להבין מהיכן הוא למד אותו.
ניתן לראות לא פעם שילד שמתנהג יפה מאוד מסרב לפתע למלא מטלה שביקשנו ממנו, הוא בוכה ומפגין, כועס ואף ממחיש היטב מהו התקף זעם.
אני בטוח שלכל הורה קורה לעיתים שהוא מנסה לפתח שיחה עם אחד מילדיו, והוא בתגובה מחמיץ פנים או שלעיתים נטרקת הדלת ומסיימת את הדיאלוג המדומה. תמונה אולי מוגזמת, אבל למרבה הצער מתארת לא מעט בתים, שמתמודדים עם גידולם המתיש של בני עשרה תובעניים. "הם מרוששים אותי כלכלית!", "אנחנו מרגישים חסרי אונים!", "איבדנו שליטה!" אלו רק חלק מהתלונות של הורים לבני עשרה, שגידלו במסירות צאצאים, שהפכו ברבות הימים ל"מסחטות כסף".
טלפון סלולארי, בגדי מותגים, סרטים, מועדונים, מסעדות, מתנות לחברים, חפצי נוי לחדר וזו רק רשימה חלקית ביותר, של סך ההוצאות שיש לנער מתבגר, במדינת ישראל נוסח שנות האלפיים. הורים חסרי אונים, שבזמן האחרון בקושי גומרים את החודש, מתקשים לעמוד ברצונות ובצרכים, שנשענים לא אחת, על סחטנות רגשית – "לכולם יש, אז למה רק לי לא?" או "אתם רוצים שאני אהיה שונה מכולם ושהחברה תדחה אותי?". החוט המקשר בין שלל הבעיות הללו הוא נושא "דחיית הסיפוקים".
מי ששכח, גם אצל מבוגרים קיים מושג זה.
דחיית סיפוקים אצל מבוגרים זה גם לא לקבל מה שביקשת. ביקשנו מהמעסיק העלאה במשכורת, הוא מסרב. קשה לנו מאוד להכיל את הסירוב הזה. התגובה? כעס כלפי המעסיק, ביצוע המטלות בדכדוך. למה? כי 'איך לא מעריכים את העבודה שלנו ששווה העלאה?'…ועוד דוגמה, ביקשתי מהילדים ללכת לישון והם אינם רוצים עכשיו.
תגובות מוכרות, לא?
איך נלמד את עצמנו ואת ילדינו לשלוט בעצמנו דווקא במצבים שמציבים בפנינו אתגר?
מי שמעיין בשתי הפרשות הפותחות את ספר בראשית אינו יכול שלא לשים לב להתמקדות התורה בנושא "דחיית סיפוקים", ביצר הרע, בלקחת את הטוב שבעולם ועשיית רע ממנו. התורה בוחרת לספר לנו שלל סיפורים. גן עדן והחטא, קין והבל, גזל, נח ובניו, המבול ודור הפלגה. שקשורים ביכולת האדם והכלל להתמודדות עם דחיית סיפוקים. חווה ואדם לא הצליחו להתמודדות עם יצר הפיתויי. הדוגמא האישית שנתנו לילדיהם לא הייתה טובה ולא פלא שילדם שהיה כבר מבוגר ואחראי למעשיו, הגיע למצב של רצח בגלל שה' לא "שעה" לתפילתו. ("אל תפן אל מנחתם" אצל קורח. שורש "פנה" הוא חזק יותר מהשורש "שעה" – דבר שמעצים את חטאו של קין)
מורי ורבותיי מעשים ללא גבולות וללא הגבלות. מחיריהם הרי האסון
ידוע שהאדם מטבעו הוא אגואיסט הוא רואה את כל עניני החברה והציבור לפי ראות "האני" שלו, אם זה טוב בשבילו או לא, ולאור זה הוא מכוון את דרכיו ומעשיו.למעשה מתחילה תכונה שלילית זו עווד מהילדות כמו שנאמר יצר לב האדם רע מנעוריו. אנו רואים כי הילד אוהב להתפנק ולדרוש כל מיני דרישות ותביעות ולא אכפת שההורים יתפתלו מצער ומייסורים, העיקר שהוא יבוא על סיפוקו. לפי דברי רבי מאיר 'כשהאדם בא לעולם (בצאתו מרחם אמו) ידיו קפוצות (כאגרוף) כאילו אומר, כל העולם כולו – שלי הוא ואני נוטלו, וכשהוא נפטר מן העולם ידיו פשוטות (פתוחות), כאילו אומר, לא נחלתי מן העולם הזה ולא כלום' (קהלת רבה). זהו חלומו של כל אדם להשתלט על הכול. הפסיכולוגים שחקרו את נפש האדם טענו שאם לא היו מלמדים את הילד לדבר אבא ואמא המילה הראשונה שהיה מוציא מפיו הייתה "אני". אם נשים לב גם לספר דברי הימים ששם הכתוב מספר לנו על סדר האנושות "אדם שת אנוש" הוא מתחיל ב 'א' של אדם הראשון והיא א' רבתי . כבר אצל אדם הראשון האני היה אגואיסטי, וכתוצאה מזה אנו רואים תוצאה קשה של רצח של אח, דור המבול, דור הפלגה.
כלל גדול הוא במקום שיש א' רבתי שם עלול האדם להחריב עולמות. כשילד רואה עצמו יותר גדול מארחים יש פה סכנה גדולה. יש לנו אתגר גדול ללמד את ילדינו לדחות סיפוקים, להבין שאני שווה לחברי, שהאלף שלי לא גדול מהאחר.
מבחן המרשמלו
"בבית ספר ציבורי בארצות הברית נכנסו לכיתה באמצע השיעור חוקרים, בידיהם היו שקיות מרמשלו. הם פיזרו את כדורי המרמשלו הצבעוניים בין הילדים המאושרים ואמרו להם: "אתם יכולים לאכול את המרמשלו כעת, אולם על כל רבע שעה שתחכו ולא תטעמו מהממתק נכפיל את מספר המרמשלו שברשותכם". היו ילדים שחשבו לעצמם: "אנחנו רוצים לאכול כעת את המרשמלו, לא מעניין אותנו מה יהיה אחר כך", הם אכלו את המרשמלו מייד ומלאו את סיפוקם.היו ילדים שחשבו: "נתאפק קצת, נחכה רבע שעה, תהיה לנו כמות כפולה של מרשמלו ואז נאכל אותו ונהנה", הם המתינו רבע שעה, חצי שעה, ראו איך כמות המרמשלו שלהם הולכת וגדלה ואז לא היו מסוגלים להתאפק עוד וטעמו מהממתק המגרה. והיו גם ילדים שחשבו: "נחכה עד הסוף, נחכה עד שנצבור את כל כמות המרשמלו האפשרית", הם חיכו וחיכו וחיכו וחיכו… שעות ארוכות, עד שהודיעו להם החוקרים שהמבצע הסתיים.ככל שהתלמיד היה מסוגל להתאפק יותר זמן, כך הוא יותר הצליח בלימודים ובתחומים שונים בהם התעניין
היה זה מחקר ארוך טווח, כל תלמיד הופיע ברשימה, לידו היה כתוב פרק הזמן שהמתין למרמשלו, ומידי שנה שבו החוקרים וערכו מעקב אחר התלמידים ובחנו את הישגיהם. ככל שחלפו השנים התבררה לחוקרים עובדה מעניינת מאוד – ככל שהתלמיד היה מסוגל להתאפק יותר זמן "במבחן המרמשלו", כך הוא הצליח יותר בלימודים ובתחומים שונים בהם התעניין.
כעבור שנים, כשהתלמידים כבר בגרו והיו לאנשים, התברר סופית שהילדים שאכלו מייד את המרשמלו ולא היו מסוגלים להתאפק, חלקם הידרדרו לפשע וסמים וחלקם נשרכו אחרי בני גילם: הישגיהם היו נמוכים, הם התקשו ליצור מערכות יחסים יציבות עם האנשים הסובבים אותם ודידו בתחתית הסולם בכל תחום אליו פנו.
לעומתם התלמידים שחיכו עד הסוף ולא טעמו מהמרשלו, טיפסו בצמרת בכל התחומים אליהם פנו: הם היו סטודנטים מזהירים, חוקרים מבריקים, ספורטאים מצטיינים ואנשי במה נודעים, הם ידעו לבנות מערכות ידידות יציבות ותומכות עם הסובבים אותם ונהנו מחיים של עשייה ואתגר.
כל התלמידים מהאמצע, שהתאפקו קצת/ טעמו קצת, הגיעו להישגים בינוניים בכיוונים אליהם פנו. לא נחשלים ולא מצטיינים, לא אלמוניים ולא מפורסמים, טיפוסים אפורים ורגילים כמו כולם. כמו מיליוני צעירים בגילם המסתובבים בעולם. מאז, "מבחן מרמשלו" נודע כמבחן המנבא הצלחה והישגים לפי כושר האיפוק והסיבולת של המשתתפים בו.
תפקידינו כהורים לגדל ולחנך ילדים על ידי דוגמא אישית של התמודדות נכונה עם פיתויים ועם דחיית סיפוקים. ברור שתגובה שלנו כהורים כועסת, צעקנית, מכה תמורת מכה תביא את הילד לתובנה הלא נכונה. בשיטה מתוכננת היטב, עקב בצעד אגודל, אנו צריכים להנחות את הילדים לדחות סיפוקים. להחמיא להם כשהתגברו על יצרם ובודאי לא להגיב באלימות.
סמכות הורית באה לידי ביטוי ביכולת להשפיע באופן חיובי על תהליך חינוכם והתפתחותם התקינה והבטוחה של ילדינו. זאת בעיקר במצבים בהם קיים באופן טבעי ניגוד עניינים בין רצונו של הילד לספק באופן מיידי את צרכיו לבין חובתם של ההורים ללמדו יכולות איפוק, הבלגה ועמידה בלחצים.
טוב, את האמת בהחלט אפשר לומר: כולם יודעים כמה חכם לשמור על איפוק, אבל גם כמה הדבר קשה ומאתגר. שליטה עצמית במצבי קושי מכבדת אותנו, לכן כל אם ואב היו רוצים להנחיל לילדיהם את הדרך להפסיד בכבוד, לקבל את הכישלון ולכבד את עצמך גם בעת חווית הכישלון.התגובה להתנהגות הילד חייבת להיות שקולה ומדודה שהרי הוא יבכה יצעק ויתחצף וכו'. הסיפור הבא פותח לנו פתח לשלב הראשון שאנו צריכים להפנים כהורים בבואנו ללמד את ילדינו מהי דחיית סיפוקים.
מוניקה
איש אחד צעד בסופרמרקט מאחורי אמא וילדה בת שלוש, שישבה בתוך עגלת הקניות. כשהם עברו ליד מדף העוגיות, הילדה ביקשה עוגיות והאמא אמרה: "לא!". הילדה התחילה ליילל ולצעוק ולהקים מהומה, אבל האמא שמרה על שלוות רוחה ורק אמרה בנחת: "או-קיי מוניקה, נשארה לנו רק עוד חצי שורת מדפים של עוגיות, תיכף נסיים כאן, אל תתרגזי, רק עוד טיפה". הן סיימו את שורת העוגיות והמשיכו הלאה, תוך דקות הגיעו לשורת המדפים עמוסי הממתקים. הילדה החלה לצעוק ולדרוש ממתקים, האמא סירבה לקנות לה. הילדה התחילה לרקוע ברגליים ולהשתולל, אבל האמא לא איבדה את העשתונות:"די, מוניקה, די, אל תתרגזי. לא נשאר לנו עוד הרבה, עוד שתי שורות ואנחנו מסיימות את הקניה תהיי סבלנית, רק עוד טיפה". כשהגיעו אל הקופה כדי לשלם על המצרכים, נתקל מבטה של הילדה למסטיקים הצבעוניים והיא דרשה בתוקף מסטיק כשאמה השיבה בשלילה, עשתה שם הילדה סצנה קולנית של בכי וצעקות והאמא דיברה בקול רגוע ושקט: "מוניקה לא להתרגז, אנחנו תכף מסיימות, חמש דקות ואנחנו בחוץ, ניסע הביתה ותוכלי לחטוף את התנומה שאת כל כך זקוקה לה".האמא גמרה לשלם ויצאה מהסופרמרקט אל מכוניתה.האיש שהלך אחריהן והיה עד לכל שהתרחש, יצא בעקבותיה, הדביק אותה במחצית הדרך לאוטו ואמר לה:
"תסלחי לי,גברתי, לא יכולתי שלא לשים לב כיצד שמרת על קור רוחך.
אני חייב להחמיא לך על הדרך שבה התנהגת עם מוניקה הקטנה".
נתנה בו האמא מבט מחוייך ואמרה: "לקטנה קוראים תמי. אני מוניקה ".
בפרק הקודם על פרשת בראשית כתבתי על מבחן המרשמלו ואני מצרף את הסרטון שיסביר באופן יותר בהיר על העניין. שימו לב לפרצופיהם של הילדים.
שאר הסרטונים למטה.
כמה נקודות מתוך הרצאה שניתנה לצוות מורים ומורות בקיץ האחרון
מה הופך בית ספר למקום שנעים לשהות בו?למה ישנם תלמידים שיותר מצליחים וישנם שפחות (ללא קשר לרמתם הלימודית או לבעיותיהם האובייקטיביות)?אלו נתונים מעודדים את צמיחת התלמידים בבית הספר? מדוע ישנם בתי ספר שנחשבים כבתי ספר שתלמידים שמחים להיות ולשהות בו?
כדי לענות על השאלות אנסה להרחיב על מהותה של משפחה ולקחת פרמטרים שהופכים משפחה נורמטיבית למשפחה מאושרת. לאחר מכן אנסה להקביל את הנתונים לתוך בתי הספר ולהראות שגם כאשר יש הסתייגות מסוימת מהביטוי "מערכת חינוך כמשפחה" עדיין אפשר לדבר במונחים שיעזרו לנו, אנשי החינוך, לתת הרגשת שייכות חזקה יותר לתלמידים שלנו.
להבהרת דבריי איעזר במאמר שהגיע אליי ואינני יודע בדיוק מי כתב אותו.
אם נשאל אדם מה חשוב לו יותר – פיתוח קריירה ולאחר מכן הנאותיו האישיות בזמנו הפנוי או רווחת ילדיו – ברור לנו שתשובה תהיה שילדיו חשובים לו יותר מכל?! אולם בפועל, בפריטה למעשים היומיומיים, זה לא תמיד כך. במובן מסוים הזמן שבו אנחנו מחויבים לצאת מהבית ולהתפרנס, הוא זמן אבוד. המאבק האמיתי שלנו בתור הורים הוא על העיסוקים בזמן הפנוי שלאחר העבודה ובסופי השבוע. רבים מכירים את התחושה של לאות ועייפות בבואם הביתה אחרי יום עבודה מאומץ במשרד/בשטח. מרגע הכניסה לבית כל מבוקשינו הוא רק להניח את הגוף על הכורסא, להתעדכן בחדשות (שכנראה כבר שמענו אותן היום 3 פעמים בעדכונים מידי שעה ברדיו ובאינטרנט) דווקא ברגעים האלה, כשכל רצוננו הוא להתכנס בתוך עצמינו, "לנקות את הראש" ולהירגע מהטרוף שמחוץ לכותלי הבית, דווקא אז הילד הקטן שלנו רוצה שנשחק איתו בפאזל, או שהילדה חזרה עם שיעורי בית וממש צריכה את עזרתנו. מציאות החיים המודרנית ללא ספק קשה ולעיתים אף רומסת את האדם. הדרישות של הבוס/תשלומי המשכנתא/מיסי הועד/הצורך להיות תמיד יפה חיצונית/שצף האירועים הדרמאטיים בחדשות, וכו וכו וכו גוזלים מאיתנו את מעט הנחת הפנימית שעוד קיימת בנוואת נצנוצי הנשמה שלא מסתפקת בהבלי העולם הזה ורוצה משמעות. דווקא מתוך המקום הזה, באים ודורשים מאיתנו להיות הורים אמיתיים, להיות סבלניים לילדים, להתעניין בהם ובשלומם, לקלח, להאכיל, לספר סיפור לפני השינה, לפתור איתם את שיעורי הבית בחשבון והיסטוריה, לנסות לתקשר עם המתבגר העצבני והמסתגר וכו, וכל זאת בנחת רוח, בשמחה, בהתמדה ובסבלנות אין קץ. אין ספק לאיש שלהיות הורה זו משימה קשה ותובענית מאוד. המבחן שלנו כבני אדם הוא בדיוק במקומות האלה שקשה לנו ושהיצר האנוכי קורה לנו לדאוג קודם כל לשלומנו ולרווחתנו ורק אח"כ לטובת ילדינו. נראה לי שאחת השאלות הראשונות שישאלו אדם כשהוא "יזדכה על הציוד" בשמיים אחרי 120 שנה תהיה "איך היית בתור הורה?!".
חינוך ילדים זו המשימה הגדולה והחשובה ביותר של כל הורה וכל דור. בחברה המודרנית כבר כמעט ואין חינוך. ישנם הקניית ידע ומקצוע, אבל לא חינוך אמיתי. החינוך היום הוא בעיקר על איך "להצליח בחיים" במונחים של להרוויח יותר כסף ולהיראות יותר טוב ויפה, בעוד שחינוך אמיתי פירושו לתת לילד כלים לאושר, שימחה, אהבת הזולת, פרגון וכו. אנסה להביא השבוע את העקרונות הבסיסיים ביותר כדי להפוך משפחה לבריאה יותר ומתוך כך אנסה להגיע לעקרונות של "בית ספר שמח"
האווירה בבית: הדבר הראשון והחשוב מכל זה נתינת והענקת חום ואהבה. יש הורים שילד זה מטרד עבורם ולכן נתינת אהבה מכל הלב קשה עבורם. בגרות הורית פרושה להבין שהילדים הם העיקר האמיתי. ילד לא צריך מתנות נוצצות או טיולים מרהיבים. היום ישנם הורים רבים שבמקום אהבה וקשב קונים לילד מתנות כדי להשיג מעט שקט ולהרגיע את המצפון. מה שהילדים באמת צריכים זה חיוך, מילה טובה, חיבוק, שיעמדו מאחוריהם ויגבו אותם, שיאמרו להם כמה הם אהובים ורצויים ושיפרגנו להם.
על מנת לאפשר לילדים את האווירה הנכונה עבורם לצמיחה בריאה חשוב, מעבר לנתינת החום והאהבה ללא תנאי, להקפיד שכל ההתנהלות בבית, ובעיקר בין ההורים, תהיה באווירה נעימה.
מתן דוגמא אישית: חשוב מאוד לא להטיף לילדים על דברים שאנחנו בעצמנו בתור הורים לא מצליחים ליישם. לילדים יש ראדארים משוכללים ביותר שחודרים את כל סבך המילים הריקות הישר אל הלב של ההורה. אם ההורה מורה לדברים שהוא עצמו לא משיג או אפילו לא באמת מאמין בהם, הילד לא יספוג ממנו שום דבר חיובי ואף יחשוב שההורה שקרן ולא אמין. המסקנה המתבקשת היא שכדי להיות מחנכים אמיתיים חובה קודם כל לחנך את עצמינו. אי אפשר לחנך לרוגע ולסבלנות, אבל ברגע שמישהו חותך אותי בכביש לצפצף לו ולקללו. אם הילד יראה את זה הוא מיד יאבד אמון בהורה שלו. הנפשות שלהם עדיין רכות וכל רגש שלילי של ההורה שלהם שהם קולטים מזעזע להם את אמות הסיפים של נשמתם! נקודה נוספת וחשובה ביותר היא שההורים צריכים לשמוח במה שיש להם ולשדר הלאה לילדים שהעולם טוב. אבא שחוזר הביתה ומתחיל מסכת של קטרוגים על כל מי שעובד איתו, על המצב במדינה ועל שר האוצר – הילדים שלו יספגו רעל ויגדלו להיות ביקורתיים וממורמרים בעצמם. הורים שמדברים ביניהם על דברים חיוביים ומנסים להימנע מלשון הרע ורכילות יגדלו בהכרח ילדים אופטימיים, חיוביים ומאמינים בעולם ובזולת. אם הדיבורים בבית הם על קשיי הפרנסה, המגרעות של הזולת, הקושי והאכזריות שיש בעולם ועל האינטרסים הנמוכים שמניעים את כולם – הילד יגדל להיות אדם מנוכר, חשדן, חרד ולבסוף גם שלילי בעצמו. אדם בריא צריך לצאת מבית הוריו כמו דף חלק ונקי עם האמונה שהעולם טוב ולא מראש כמו דף מקושקש ועמוס שריטות ואמונות שליליות, מגבילות ומסרסות.
מתן מקום לילד להתפתח: לא טוב לומר לילד הרבה פעמים "לא" ו"אסור" על דברים שהוא רוצה ועושה. כל ילד הוא יחיד ומיוחד וצריך לתת לו לבטא את הייחודיות והפנימיות שלו. לפעמים להורים אין כוח "לשיגעונות" של כל ילד וילד ולכן מונעים מהם עשיות מסוימות שיכולות לפתח אותם. מחנכים רבים מנסים לחתוך תכונה רעה (לטעמם) ולהשאיר רק את מה שטוב. בפועל זה בלתי אפשרי, וכל תכונה ש"חונקים" במקום אחד תצא אח"כ בצורה לא טובה במקום אחר. דוגמא לכך היא ילד שרוצה לנסוע בחוץ עם האופניים ואימו מפחדת או לחלופין אין לה כוח לרוץ אחריו, ולכן היא סוגרת אותו בבית. אותו ילד אח"כ את האנרגיות שלו והצורך שלו לפרוק אותם יוציא בצורה לא טובה כמו בהשתוללות או בריב עם האחים. מי שחפץ בילדים ממושמעים כמו בסרטים האנגליים בהכרח יסרס את הפנימיות של הילד, את שימחת החיים ואת האנרגיות שלו. כמובן שיש לשמור על הילד מלגרום נזק לעצמו ולסביבה, אולם, כאמור, לא להרבות באיסורים שלא הכרחיים.
צורת התקשורת עם הילדים: שפת וטון הדיבור בהן לעיתים רבות אנחנו פונים אל הילדים משדרת לחץ והתקפה – "למה לא הכנת שיעורים?!", "כבר מאוחר, לך לישון!!", "למה החדר שלך לא מסודר?!", וכו. הילדים במצבים האלה מרגישים מתח רב וחווים חוסר אהבה ודאגה כנה לשלומם מצד ההורה. גם אם הם יבצעו את מה שמצווים עליהם לעשות, זה יהיה מתוך פחד ולא מתוך חינוך אמיתי והפנמה של דרישות ההורה/מורה. תקשורת בריאה יותר צריכה להתנהל ברוך ולשדר אמפתיה – "בוא נעשה שיעורים ביחד", "אתה אוהב שהחדר מסודר. בוא ואעזור לך לסדר אותו", וכו.
בהקשר הזה אפשר לציין את המחקר המפורסם של החוקר היפני (הופיע בסרט "בליפ") שתיעד את מבנה המולקולות של מים בכוס לאחר שפעם אחת אמרו להן מילים של חיבה ופעם שנייה מילים קשות ותוקפניות. בטכניקה מיוחדת הצליחו לצלם את המבנה המולקולארי של המים מיד לאחר אמירת הטקסט. כשנאמרו מילים נעימות ומעודדות, מולקולות המים הסתדרו במבנה הרמוני ויפה, וכשנאמרו מילים קשות ובוטות או משפטי איום והפחדה, המולקולות היו מפורדות ובמבנה דיס-הרמוני. בגוף האדם יש 70% נוזלים. שווה לחשוב מה זה עושה לילדים (וגם לנו) כשמדברים אליהם בסגנון קשה, מאיים ותוקפני. מחנך אמיתי צריך לתת לילדים שלו תחושה נינוחה של "אני אוהב אותך ולכן אני אומר לך את הדברים האלה", אחרת זה לא יעבוד. לילדים יש, כאמור, רדארים משוכללים ביותר והם יודעים מתי ההורה מדבר מתוך מקום אוהב שרוצה לעזור ולקדם ומתי מתוך כעס ותסכולים אישיים. כשכוונת הלב של ההורה לא נקייה – המסרים פשוט לא יעברו!
עקביות בחינוך: המסרים שאנו מעבירים לילדים צריכים להיות ברורים, עקביים וחדים. אם הילד עשה מעשה טוב יש לשבח אותו ולעשות מזה חגיגה. אם הוא עשה מעשה שלילי חשוב להבהיר לו שזו לא התנהגות שמקובלת עלינו. אם פעם מתייחסים אל המעשה השלילי כלאחר יד ובהומור ופעם מנסים לתקן ולחנך, הילד ירגיש את חוסר העקביות.
שימוש בעונשים: חינוך בשליטה וכפייה אינו עובד! אדם קטן וחלש משיג שליטה על ילדיו ע"י סנקציות, עונשים, צעקות והטלת אימה. מאחר ואין לו כלים אחרים להשפעה מתוקף אישיותו הוא נאלץ להפעיל את הסמכות בדרך כוחנית. להבדיל, אדם בעל אישיות אמיתית ובריאה יידע כיצד להשיג את מבוקשו בנועם ומתוך מתן דוגמא אישית. אפשר לראות את זה גם בבתי הספר כשיש מורים, שככל שהם יותר צועקים ומענישים, כך הילדים מכבדים אותם פחות, ולעומתם ישנם מורים שהילדים מאוד מעריכים, ובשקט פנימי וחיצוני מצליחים להשיג את המטרות הלימודיות ואף להשפיע על נפש הילדים ולתת להם כלים לחיים. הדרך החינוכית הנכונה, אם כך, תהיה לפעול בשקט, ברוך ובהקרנה אישית חיובית. למרות שעונשים זה דבר שיש להימנע משימוש מרובה בו, הוא בהחלט יכול להיות כלי עזר המסייע לחינוך אם עושים בו שימוש במינונים ובאופנים הנכונים. להבדיל מעונשים, לגיטימי לחלוטין להשתמש ב"פרסים"/"מתנות"/"צ'ופרים" על מנת לחזק התנהגות חיובית. גם אנחנו כמבוגרים מונעים מאוד מ"פרסים". בעוד ילד זקוק לממתק או חיבוק ומילה טובה המבוגר זקוק לבונוס במשכורת או קומפלימנט. כולנו זקוקים לחיזוקים כאלו או אחרים, וביסודה ההתנהגות שלנו והכוח שמניע אותה להתקדם ולהשתפר לא שונה משל ילדים.
כמובן שישנם עוד פרמטרים שאביא בעז"ה בפרק הבא:
לסיכום, באווירה של פרשת נח, חינוך התלמידים מומשל לגשם. הגשם בפני עצמו לא מצמיח את הצמח, אלא עוזר לו לגדול ולהוציא את הפוטנציאל שכבר ממילא טמון בו. בכל יהודי יש "חלק אלוקה ממעל", כלומר נשמה וניצוץ אלוקי שכבר קיים בתוכו. חינוך נכון בא לחשוף ולעזור לממש את אותו פוטנציאל של ניצוץ זה ולהוציאו מהכוח אל הפועל. תפקידינו כמורים להשקות את הילדים מים זכים ולא חלילה בחומץ או בבנזין על מנת שנאפשר את תהליכי ההתפתחות הטבעיים הנכונים. הלוואי ונצליח בכך ונזכה לגדל תלמידים אוהבים ושמחים.
אני מצרף מספר דברים מעניינים:
לני קרביץ – גם אני הייתי תלמיד חלק א –
לני קרביץ – גם אני הייתי תלמיד חלק ב –
להאמין בילד –
סרט תיבת נח –
ופינה חדשה מאת מטפל מוח 1 יוני נוימן – פרק 1
נייד 0556607129
פרק 1
בס"ד
ככל היוצא מפיו- יעשה!!!
לפני כמה חודשים נסעתי עם משפחתי לבקר בגן החיות התנכ"י. בזמן שהסתכלתי על נחש זועם, שמעתי אימא, זועמת לא פחות צועקת על בנה: "אם עוד פעם אחת אתה בורח לי אנחנו פשוט ניסע הביתה!", כאבתי את כאבו של הילד והמשכתי לביתן הצבים. כעבור חצי דקה שמעתי שוב: "אם אתה מטפס שוב אני מתקשרת לאבא שיבוא וייקח אותנו לבית". כאבתי שוב את כאבו של הילד. אך מכיוון שגם אני עברתי בכניסה וידעתי כמה האימא שילמה על הכרטיס, ומכיוון שגם אני הורה, הבנתי שהאימא לא תממש את איומיה, והילד החמוד והאנרגטי יישאר בגן החיות עד סוף היום.
הבעיה תיווצר כאשר גם הילד החמוד מגן החיות יבין, שהמילים היוצאות מהפה של אימא, הם אותיות הפורחות באוויר.
הכבוד שאנו נותנים למילה הנאמרת הוא אחד הדברים החשובים ביותר בחינוך, הרי בסופו של דבר היכולת שלנו לחנך את הילדים שלנו תלויה בין היתר במידה בה הם מקשיבים למילים היוצאות לנו מהפה.
כאשר אנו אומרים משהו ולא מקיימים, בין אם זה איום כלשהו או אפילו הבטחה למשהו טוב, הילד מבין עם הזמן שאנחנו לא מתכוונים ברצינות ולכן גם הוא לא יתייחס ברצינות למה שאנחנו אומרים.
הקושי הגדול מתחיל כשאנו לחוצים. כאשר אנו מגיבים מתוך לחץ או מתח מסוים ולא שמים לב למה שאנו אומרים, בשעת לחץ הדבר היחיד שמשתלט עלינו הוא הצורך בהווה שהילד יעשה את רצוננו, כאן ועכשיו. אנחנו כמעט ולא יכולים לפעול עם חשיבה לטווח רחוק. לכן, אנו משחררים כל מיני סיסמאות לאוויר, ובסופו של דבר מאבדים את העוצמה של המילים.
חשוב לדעת שמילה היא כלי, וכמו כל כלי, בכדי שתהיה לו משמעות אמיתית, אנחנו צריכים למלא אותו בתוכן. מילוי התוכן של המילה זה הקיום שלה. וכך, כאשר הילדים שלנו רגילים שהמילים שלנו מתמלאות בתוכן זה נותן את התוקף למילים הבאות. ואסור לנו לשכוח שהתורה בעצמה מכנה דיבור שלא מתממש בשם חולין :"לא יחל דברו, ככל היוצא מפיו יעשה".
פרק 2
שאלה:
אנחנו הורים לבחור ישיבה שב"ה זכה למוח חריף במיוחד שכולם משבחים אבל למרות זאת קשה לו מאוד להתרכז לאורך זמן ולא להפריע בשיעורים ובסדרים, חשוב לנו לציין שגם מבחינה חברתית הוא תמיד נמצא במרכז ואולי אפילו יותר מידי כי זה בא הרבה פעמים על חשבון הלימוד שלו. בגלל המצב הזה חייבה אותנו הישיבה לשלוח אותו לאבחון ושם אמרו לנו שהבעיה שלו היא רגשית בלבד. מה ניתן לעשות?
תשובה
שלום וברכה, לצערי המקרה שאתם מתארים לפני הוא מקרה שכיח ביותר בו דווקא נערים מוכשרים מוצאים את עצמם מחוץ ללימוד סדיר עקב בעיות רגשיות.
בהרבה מהמקרים האלו הבעיה נובעת מדימוי עצמי נמוך של הנער. נער שסובל מכך ינסה להעלות את הדימוי העצמי שלו בעיני הסביבה ולכן נראה אותו מרוכז בכך על חשבון דברים חשובים אחרים. זה יכול להתבטא בלימוד, לדוגמא: במקום להתרכז בלימוד עצמו הוא יחשוב איזו שאלה טובה הוא יכול לשאול עכשיו וכך הוא מאבד את הרצף של השיעור. זה יכול גם להתבטא במשקל היתר שהוא נותן לחברה על פני הלימודים הוא ילך לישון מאוחר כי דיבר עם החברים בפנימייה וכו'.
חשוב להדגיש שלא מדובר דווקא על נערים שנראים או מתנהגים כבעלי דימוי עצמי נמוך, פעמים רבות מגיעים אלי נערים שנראים וגם מעידים עליהם שהם מקובלים ומוערכים מאוד על ידי החברה. אלא שמדובר פה בדרך כלל על דפוס חשיבה עמוק שיושב לו במוח ומשדר לנער שלא מעריכים אותו ושהוא צריך להוכיח את עצמו ביחס לחברה.
עוד סיבה נפוצה לחוסר ריכוז רגשי היא ייאוש שהצטבר במשך השנים. כלומר, הנער עבר כמה שנים קשות או מצד המלמדים שהיו לו או מצד החברים או ההורים. כעת, למרות שהוא כבר גדל וכבר בשל רגשית עדיין נמצאים אצלו דפוסי ההתנהגות הישנים שהוא לא מצליח לצאת מהם.
אז איך ניתן לשחרר נער מדפוסי התנהגות כאלו? בע"ה נמשיך בשבוע הבא.
