שלום שוב

 

והשבוע בפרק על פרשת שופטים

·         רעיון חינוכי בנושא "כפייה דתית"

·         המשל על המפקד, החקלאי ומנהל

·         שאלה מעניינת ותשובה לא פחות מיוחדת

·         שירו של ריה"ל

·         שירו של עדי רן אבא נהייתי דוס

·         סרטונים בנושא כפיה דתית, חלקם מצחיקים, חלקם מעוררי מחשבה

·         לסיום בדיחה כשרה

 

שֹׁפְטִים וְשֹׁטְרִים תִּתֶּן לְךָ בְּכָל שְׁעָרֶיךָ, אֲשֶׁר ה' אֱלֹקֶיךָ נֹתֵן לְךָ לִשְׁבָטֶיךָ [טז יח]

שופטים ושוטרים הם הממונים בכל מקום על ביצוע החוקים ושמירתם, אלא שבאומות העולם הללו ממונים רק על היחסים החברתיים ועל חוקי המדינה, ואילו בישראל תפקידם מקיף גם את החיים הדתיים.

והרי לשון הרמב"ם בספר המצוות בעניין תפקיד השופטים: "שציונו למנות שופטים ושוטרים, שיכריחו לעשות מצוות התורה, ויחזירו את הנוטים מדרך האמת אליה על כרחם ויצוו לעשות טוב ויזהירו מהרע". וכן: "אנחנו מצווין שלא נמרה ושלא נעזוב זולתנו מאומתנו שימרה". ובין תפקידי המלך נמצאת גם החובה "ויחזק יד השופטים ויסמוך אותם". ותהיה מגמתו ומחשבתו להרים דת האמת ולמלאות העולם צדק".

בחירה חופשית בטוב וברצוי היא משאת הכל. הורים נבונים משתדלים לחנך ילדיהם בדרכי נועם, לשכנע ילדיהם "מָאוֹס ברע וּבָחוֹר בטוב". מורים משכילים מתאמצים להביא את תלמידיהם לידי רצון עצמי. שלטון עירוני או ארצי חותר להביא את אזרחיו לידי הבנת החובות החברתיות, המקומיות, הארציות, הלאומיות והכלל-אנושיות.

כשהמצב מחייב להשתמש בדרכי כפייה יודעים כל אלה לצרף עבודת הסברה למעשה הכפייה לפניו או לאחריו, ולמעט עד כמה שאפשר את השימוש בחוזק הכח, בזרוע השלטון.

אכן, גלוי וידוע כי לא פעם, כשהמצב דוחק ואינו מאפשר פעילות הסברתית-חינוכית, האב כופה את ילדיו, המורה את תלמידיו, העיר את תושביה, והמדינה את אזרחיה. הכפייה הופכת להיות  מן הנורמות המקובלות בחברה אנושית תרבותית, החל מהמשפחה ובית הספר וגמור בשלטון העירוני ובחוקי המדינה כולה.

משעה שאנו שוללים את הנוסחה כי "הדת היא ענין פרטי", והננו מאמינים ומכריזים כי "הדת היא חוקת העם", מתוך ההבנה כי בעם ישראל נוספו על חוקי החברה הרגילים גם חוקי התורה שהם חוקי חיים לאומה, וכל הנמצא בברית העם חייב לשקוד על קיומם – בטלות מאליהן הטענות על כפייה דתית בשטח הציבורי. זכותו של העם היא לכפות את רצונו על יחידים.

אולם כאמור, גם מי שמכוח האחריות האישית או הציבורית המוטלת עליו, נאלץ להשתמש באמצעי כפייה, חייב לזכור כי אין שימוש באמצעי כפייה אלה מטרה, שתנאי החברה המחייבים אותו אינם אלא הכרח שהזמן גרמו. אותו אדם, חייב הוא להיזהר בשתיים:  א. שלא להפעיל כח כפייה מיותר, לצמצמו למינימום ההכרחי. ב. לא להסיח את הדעת מן המגמה והחתירה להגיע להבנה ולרצון. הנאלץ להשתמש באמצעי כפייה חייב לצרף הסברה ושכנוע, ולהפוך ככל האפשר את קללת הכפייה לברכת רצון.

 גם ביחס לחוקי מדינה, ככנסת או חוקיה, הרי ברור שלא יקום דור חדש ויאמר: הואיל ולא היינו בעולם בשעה שנחקקו חוקים אלו, אין אנו מכירים בהם! הם אינם מחייבים אותנו, מאחר ולא היינו מיוצגים במליאת הכנסת בעת החקיקה. קבלת דורות קודמים מחייבת את הבאים אחריהם – כמו שכתב הרמב"ם באגרת תימן: "והנגלות לנו ולבנינו עד עולם".

מושג "כפייה דתית" בעייתי הוא, לא מבחינתו המוסרית הכללית אלא מבחינת הערך הדתי-האישי הפרטי של עושה המעשה הדתי הכפוי. מה ערך יש למצווה דתית כשמקיימים אותה שלא ברצון? הלא "רחמנא לבא בעי" 

ומשום שרצה הקב"ה לזכות את ישראל, והרבה להם מצוות מעשיות, הזהיר וחזר והזהיר על תלמודה של תורה. שכן גדול כוחו של תלמוד שמביא לידי מעשה באהבה וברצון, גדול כוחו של תלמוד תורה המחבב את המצוות על עושיהן.

ולסיום שאלה ששאל תלמיד על הנושא והתשובה שקיבל:

שאלה: אני לא מבין למה שאני בכלל ארצה להיות דתי? ראיתם פעם אדם נורמאלי שמוכן לכבול את עצמו באזיקים? אדם דתי מאבד את חירותו, מוותר על רצונותיו, ומשעבד את עצמו לתכתיבים וחוקים. למה לעשות את זה?

תשובה: ברוך השם שיש הרבה סיבות טובות לעשות את 'זה'. אבל אם כבר דיברת על חירות אז נחזור להתחלה.

שאלת אם ראינו פעם אדם נורמאלי שמוכן לכבול את עצמו באזיקים? והתשובה שלנו היא: כן, ראינו הרבה אנשים שכובלים את עצמם באזיקים. אזיקי הכבוד, אזיקי המעמד, אזיקי הכסף, אזיקי הטכנולוגיה, אזיקי המוסכמות, אזיקי התאווה.

השאלה היא למה בדיוק אדם מוכן לאסור את עצמו, האם הוא עבד לתאוותיו, האם הוא מוכר את החיים שלו ואת הנשמה שלו בשביל להינות מדברים חולפים, או שהוא מוכן להשקיע ולשעבד את עצמו לערכים של נצח, לדברים חיוביים שמחזיקים מעמד לעד. כבר הבאנו בעבר, ונביא אותו שוב, את הקטע הנפלא מתוך שיריו של המשורר הנערץ רבי יהודה הלוי (ריה'ל):

'עַבְדֵי זְמַן עַבְדֵי עַבָדִים הֵמָה,

עֶבֶד ה' הוּא לְבַדוֹ חֹפְשִׁי,

עַל כֵּן בְּבַקֵשׁ כָּל אֶנוֹשׁ חֶלְקוֹ

חֶלְקִי ה' אֳמְרָה נַפְשִׁי'

ריה'ל מגדיר אותו כעבד, אבל קורא לו 'חופשי'. מדוע?

אדם שמעשן בשרשרת כבר עשרים שנה, ארבע קופסאות ביום, פונה לחבר שהחליט להפסיק לעשן ומתייסר בכל בוקר ואחרי כל ארוחה: 'אל תהיה קדוש מעונה, תרגיש חופשי, קח סיגריה, עזוב אותך משטויות'. החבר לא מתפתה, הוא זוכר היטב את צילום הריאות האחרון שהיה שחור משחור, הוא לא לוקח אפילו 'שאכטה'.

את מי מבין השתיים אנחנו מעריכים? מי מביניהם הוא ה'גבר'.

ללא ספק זה שלא לוקח, זה ששולט בעצמו, זה שיודע מה טוב לו באמת ומתנהג בהתאם. הראשון נעלב. אבל אני טוב לי, אני מעשן מתי שאני רוצה, אני לא מתייסר, לא מתענה, אני מעשן חופשי חופשי, טוב לי. יכול להיות, אבל אתה לא שולט בעצמך. השני שולט, הוא מנווט, הוא מנהיג. הלב שלו רוצה, אבל המוח שלו מחליט שלא, והוא עושה את הדברים לפי השכל ולא לפי תחושות הבטן.

אדם חופשי, הוא אדם שמחליט לשעבד את עצמו מרצונו הטוב ולעשות את מה שהשכל שלו מבין שטוב. אדם שעושה מה שבא לו, הוא אדם שמשועבד לרצונות שלו, לתאוות שלו… עבד ה' הוא לבדו חופשי, כי הוא מתוך הבנה פנימית עמוקה, מתוך חופש בחירה המוחלט, הבין שטוב לו, לגוף ולנשמה לשעבד את השאיפות, להכניע את הרצון, ולהתאים את חייו למסלול של עבודת השם, לרצונו של הבורא שיצר אותו ויודע מה באמת טוב בשבילו. 'הוא לבדו חופשי'. אז הנה לך לפחות סיבה אחת, למה לעשות את 'זה'.

לסיום הנה אנחנו כבר בחודש אלול ורציתי להביא לעיונכם כמה רעיונות לחודש אלול. מכיון שהחומר הוא רב בפרקים הבאים אביא מקצת מהדברים לאחר הרעיון החינוכי.

סיפור – המלך בשדה

היה היה מלך גדול וחכם, שממשלתו היתה פרושה על מדינה רחבת ידים. הוא היה מלך טוב, מסור לאזרחי מדינתו ודאג תמיד להיטיב את חייהם ולגרום להם אושר. מלך זה פרסם פעם כרוז בו נאמר, כי כל אזרח שיש לו בקשה כלשהי רשאי לבוא אליו לארמונו בכל עת שירצה. אולם האזרחים לא הרבו לבוא לארמון והמלך התפלא על כך מאד. לאחר מכן הבין כי, עם כל ההקלות, עדיין לא כל כך קל לבני העם הפשוט להגיע אליו. מלבד זאת, הרי רוב העם גרים מחוץ לעיר הבירה וקשה להם להגיע לארמון ולשטוח בפני המלך את בקשותיהם.

בהתחשב עם כך, החליט המלך לצאת אל העם. בלוית שריו ועבדיו, הוא יצא למסע על פני המדינה. הם ביקרו בכל עיר וכפר ושמעו את בקשות העם ומאוויו. בכל מקום ומקום לשם הגיעה פמלית המלך, קיבל אותם העם בתרועת שמחה, כל מי שרצה, יכול היה לבוא לפני המלך, שהיה ידידותי מאד. לזה ויתר על מסים, לשני העניק מתנה נאה ואת האחרים שאל על שלומם ושלום משפחותיהם.

מאז נהג המלך לעשות כן מידי שנה בשנה. למשך ארבעים יום נטש את ארמונו ויצא אל העם, אזרחי ממלכתו. כולם ידעו שבימים אלה אפשר להשיג אצל המלך הכל. צריך רק לגשת אליו ולהגיש את הבקשה.

ארבעים הימים שבין ראש-חודש אלול ועד אחרי יום הכפורים, הם הם הימים המתאימים ביותר בהם יכול יהודי להגיע אל מלך-מלכי המלכים, הקדוש ברוך הוא, שהוא אבינו שבשמים. פרק זמן זה נקבע על ידו כימי תשובה והתקרבות אליו. הבה ננצל את הזמן!

בישיבה שלי תמיד שרו בחודש אלול את השיר "המלך בשדה". השיר מורכב משתי מילים בלבד: "המלך בשדה" ובכל פעם ששרנו אותו דמיינתי קבוצת פועלים או חקלאים שמעבירה מפה לאוזן את השמועה ש"המלך בשדה".

להמחשה, אתן דוגמא נוספת. בצבא, בכל פעם שהגיע אלוף לבסיס שלנו, כל הבסיס עבד קשה מאוד למירוק וציחצוח הבסיס. כולם היו מתכוננים, מנקים דברים שאחרת היו נשארים מלוכלכים לעוד זמן רב ובכלל הייתה הרגשה של לחץ כי תיכף האלוף מגיע.

יצא לי להתלוות פעם לאחד מאלופי צה"ל, שביקר באחד מבסיסי צה"ל בדרום הארץ. אחד החיילים, מילואימניק, ניצל את ההזדמנות לשוחח עם האלוף ושטח בפניו בעיות שונות ואף נתן לו כמה עצות לשיפור ולייעול. כדי להגיע לאלוף בכל הזדמנות אחרת, וודאי היה עליו לכתוב מכתב רשמי שהיה עובר כמה וכמה דרגים בינוניים עד שהיה מגיע ללשכת האלוף ואפילו אז, לא בטוח שהאלוף היה שומע על הבעיות של החייל מכיוון שהצוות בלשכה וודאי היה מטפל בחייל ללא התערבות האלוף. אך, שם, באותו בסיס בדרום הארץ, האלוף ניצב בפני אותו מילואימניק מוכן ומזומן לשמוע את שיש לו לומר. בלי מתווכים, בלי רל"שים וללא דחיות נוספות. המילואימניק ניצל את ההזדמנות כראוי ושוחח עם האלוף.

מנכ"לים רבים יודעים שכדאי להם לבקר מדי פעם במפעלים ולדבר עם העובדים הפשוטים מכמה סיבות. בין השאר, הם רוצים לדאוג לכך שהעובדים יהיו על בהונות רגליהם והם יעבדו טוב יותר אם הם ידעו שהמנכ"ל עלול לבקר בכל עת. סיבה נוספת, והיא קשורה יותר לעניינינו, היא שזו הזדמנות עבור המנכ"ל לשמוע מה מציק לעובדים ובשבילם זו הזדמנות להביע את עצמם כדי שירגישו שדואגים להם (ומי ידאג להם טוב יותר מהמנכ"ל?).

אותו דבר גם עם החקלאים שלוחשים אחד לשני ש"המלך בשדה". המלך בשדה, זאת הזדמנות לדבר איתו לבקש ממנו בקשות, הרי לארמון המלך הם לעולם לא יגיעו, אבל עכשיו- המלך בשדה! זאת ההזדמנות.

הנמשל למלך והחקלאים ובעצם גם לשאר הדוגמאות, הוא הקב"ה ועם ישראל. בתקופה הזאת של אלול- תשרי הקב"ה- "המלך", נמצא "בשדה". הוא מוכן לשמוע את העם. זו ההזדמנות לבקש סליחה, לבקש ברכה לשנה טובה, לבקש בריאות ורפואה שלמה לחולים. עכשיו זה הזמן. המלך בשדה, אל תפספסו את ההזדמנות.

 

 

ובפינת המולטימדיה השבוע – כפיה דתית – בעיות באמונה אצל בני הנוער

• שירו המקסים של עדי רן "אבא נהייתי דוס" – 

​

• שירו החודר של אריאל זילבר – 

​

• קטע מהרצאה של אמנון יצחק בנושא –

​

• יש לי בעיה – על אמונה –

​

• ילד דתי להורים חילונים – 

​

• פרסומת לכפיה דתית מהבחירות האחרונות – 

​

• על חוק מעניין שניסו להעביר בכנסת ובמשרד החינוך – 

 

בדיחה כשרה

יום אחד הגיעו פורעים לעיירה יהודית וטבחו בתושבי העיירה, יהודי אחד אחרון נותר מתחבא בבית המדרש של העיירה, לפתע אחד הפורעים פרץ את דלת בית המדרש ונכנס ובידו סכין שלופה.

היהודי שהבין שזהו רגעו האחרון והוא עומד למות על קידוש השם, ברך בקול גדול ובכוונה גדולה: ברוך אתה ה' אלוקינו מלך העולם אשר קדשנו במצוותיו וצוונו למות על קידוש השם!

אותו פורע עם סכין שלופה, כאשר ראה ושמע את היהודי המוזר שקיבל על עצמו למות, החליט לחוס על חייו ופנה החוצה לדרכו.

היהודי בראותו את הפורע הולך,החל לזעוק : אמממ! אמממ! אמממ!

ועוד אחת

אישה אחת נכנסה לחנות בעלי חיים, ורצתה לרכוש תוכי, בעל החנות הראה לה תוכי, ואמר לה שזה אחד ממש מיוחד, עולה עשרת אלפים דולר במחיר מבצע.

מה מיוחד בו כ"כ? שאלה האישה.

ענה המוכר: מדובר בתוכי שיודע את כל התנ"ך בע"פ!

יפה, אמרה האישה. ומה לגבי התוכי שעל ידו?

אה, התוכי הזה הוא הרבה יותר יקר. שלושים אלף דולר! הוא יודע גם ש"ס, ראשונים ואחרונים!

ומה לגבי התוכי היפה הזה שלמעלה?

אה… זה את צריכה משכנתא! מאתיים אלף דולר!

למה? מה הוא יודע?

תראי גברת, באמת שאין לי מושג. אלא ששני התוכים האחרים קוראים לו "כבוד הרב!"

 

פריצת המסגרות של בני גד וראובן

והשבוע בפרק על פרשת מטות פרק קצת פוליטי

·         רעיון חינוכי "פריצת מסגרות"

·         מתורתו של הרב ליכטנשטיין

·         קצת פוליטיקה

·         קצת אהבת הארץ

·         על דמותו של ז'בוטינסקי בהקשר לפרשת השבוע

·         סיפורים

·         סרטונים

·         ולסיום 2 בדיחות כשרות 

לאחר ארבעים שנה של הסתובבות במדבר, עם ישראל מתקרב סוף סוף אל גבולות הארץ המובטחת. משה רבינו ניצב, בערוב ימיו, אל מול דור ההמשך – בניו של הדור שאותו הוציא ממצרים. הדור החדש מכיר רק את תנאי המדבר, ולעולם לא חי ללא מנהיגותו של משה. משה בעצם היה המנהיג היחיד שהכירו. משה הוא בעצם האב של הדור הזה, אותו הוא ליווה מינקותו, בו הוא תולה את כל תקוותיו.

נוכח ארבעים שנה של ציפיות, מובן מדוע בקשת בני גד ובני ראובן "אל תעבירנו את הירדן" נתקלה בנאום כאוב כל כך של משה.

הבה נרחיב מעט נקודה זו.  לאחר הניצחון על סיחון ועוג וכיבוש ארצותיהם, פנו בני גד ובני ראובן אל משה וביקשו לקבל חבל ארץ זה לנחלה. שנאמר: "ויאמרו אם מצאנו חן בעינך יותן את הארץ הזאת לעבדיך לאחוזה אל תעבירנו את הירדן" (במדבר לב, ה). נימוקם היה, שמכיוון שאזור זה התברך בשטחי מרעה נרחבים, ולבני גד וראובן היה מקנה רב, הוא מתאים במיוחד עבורם.

התורה מספרת, כי כששמע משה רבינו בקשה זו, הוא חשש שמא היא נובעת מיראתם מעמי כנען. שנאמר: "ולמה תניאון את לב בני ישראל מעבור אל הארץ אשר נתן להם ה'" (במדבר לב, ז). עדיין הדהדו באוזניו דברי המרגלים שהניאו את לב העם מלהיכנס לארץ ישראל מפחד חוזקם של יושבי הארץ. הוא חשש, שמא זהו המניע לבקשת בני גד ובני ראובן להישאר בעבר הירדן. אילו כך היה באמת, הרי שמלבד זאת שמצדם היתה בכך הבעת חוסר בטחון בבורא, עלולות היו להיות לבקשתם זו השלכות חמורות על כל השבטים. הימנעותם של שני שבטים אלו מלחצות את הירדן, היתה עלולה להחדיר מורך ללבבות. בני גד ובני ראובן ידועים היו כגיבורים ואמיצים, ולכן, אם היו נרתעים מעוצמת עמי כנען, היה הדבר משפיע לרעה על תחושות העם כולו.

בקשתם של בני גד וראובן היא התגלמות הסיוט הגרוע ביותר של משה, ירידת ארבעים שנותיו האחרונות לטמיון. את חטא המרגלים היה יכול לתלות בחינוכם הקלוקל של עם ישראל, עבדים שאינם מוכנים למלחמה. אך עַם זה הוא עַם חדש וחזק, שאותו חינך הוא בעצמו, עם שלא הכיר אלא את הנהגתו של הקב"ה ושל מלאכו! משה רואה בבקשתם כישלון חינוכי ממדרגה ראשונה.

לכן, הוכיח משה רבינו בחריפות רבה את בני גד ובני ראובן על בקשתם זו. אולם הם התנצלו ואמרו, שלא בגלל מניעים אלו הם מבקשים את עבר הירדן לאחוזה. כדי להפיג כל חשש הם הצהירו, שגם אם יקבלו את חבל הארץ המזרחי, יש בדעתם לעמוד בראש המחנה העובר את הירדן ולהילחם כחלוצים בראש מערכות ישראל עד לכיבוש הארץ מידי הכנענים. בסופו של דבר מתברר כי בעצם אין כאן חטא כלל, אלא בקשה להתיישב  באזור אחר, ולהחשיב גם אותו (במידת מה) כארץ ישראל.

גם בתנאי החינוך האופטימליים ביותר, בתוך הבועה הסגורה ביותר – תמיד יהיה רצון לפרוץ ולצאת מהמסגרת. רצון זה אינו שלילי מצד עצמו, אם הדרך המיוחדת שאותה מבקש התלמיד היא לגיטימית, ויכולה אף להביא לחידוש ורענון. משה רבינו, למרות – ואולי בגלל – הקשר החזק שלו לדור, מבין את העיקרון הזה, ומאשר את הבקשה, למרות כל אכזבתו והתנגדותו.

ועדיין עולה תמיהה גדולה: האם עכשיו בקשתם של בני גד ובני ראובן מקובלת? האם כל מה שמשה רצה הוא ששניים וחצי השבטים יעזרו בכיבוש הארץ, ועצם הבקשה לעזוב את הארץ לא הייתה בעייתית??

אומר הרב ליכטנשטיין המשנה בתרומות אומרת, שמדאורייתא אין מביאים תרומות ומעשרות מעבר הירדן. הגמרא מסבירה שיש צורך להביא תרומות ממיטב התוצרת, ועבר הירדן אינו נחשב "ארץ זבת חלב ודבש". במבט ראשון תשובה זו קשה: האם ההבדל החקלאי בין הארץ לבין עבר הירדן הוא כ"כ גדול? האם לא יכול להיות שגם בעבר הירדן יהיו גידולים טובים? נדמה שהסיבה שאין מביאים תרומות ומעשרות מעבר הירדן היא עמוקה יותר – עבר הירדן מוגדר כארץ טמאה ואין להביא קורבן לה' מגידול טמא!

כעת ניתן להבין את תוכחתו של משה. כיצד ייתכן להעלות בכלל בקשה לגור בארץ שהיא טמאה? האם הסיבה הכלכלית ש"לעבדיך מקנה" מצדיקה את הבחירה בארץ, פורייה אמנם, אבל טמאה??!

הירושלמי מביא טעם נוסף מדוע אין מביאים תרומות ומעשרות מעבר הירדן, ומסביר שתרומות ומעשרות יש להביא מארץ שנתן ה' ולא מארץ שלקחנו בעצמנו. ואמנם, גם בהקשר זה תוכחת משה זועקת מתוך הפסוקים: כיצד ייתכן שבגלל שיקולים כלכליים מחליטים חלק מהשבטים לעזוב את הארץ "אשר עיני ה' אלוקיך בה" ושאותה ייעד לעם ישראל? האם הם מחליפים את ארץ ישראל בארץ שלקחו בעצמם והקב"ה איננו נמצא בה בצורה אינטנסיבית כבארץ ישראל?

לאחר כל דברינו מתחייב ההסבר, שגם לאחר שינוי בקשת בני גד וראובן תגובת משה למהות הבקשה איננו משתנה. הרצון להתנתק מארץ ישראל הוא רצון שלילי הראוי לכל תוכחה. למרות זאת, המהפך שחל בתגובתו של משה נובע מכך, שבתחילה חשב שהשבטים מבקשים להתנתק משאר העם, ואילו לאחר ההסבר משה מבין שאמנם זו בקשה בלתי מוסרית ורעה, אולם לא מדובר בבקשה של 'חוטאים'.

האם החלטת שניים וחצי השבטים לגור בעבר הירדן בגלל שיקולים כלכליים מקובלת – לא ולא! אנשים שמחליטים לעזוב את הארץ בגלל שיקולים כלכליים ואחרים אולי אינם "חוטאים" במובן הרגיל של המילה,  אולם אין ספק שהם "חוטאים" למטרה שאותה ניסה משה, ואחריו כל שאר מנהיגי ישראל, לחנך ולהוביל!

ועוד נקודה חשובה בסיפור שנים וחצי השבטים. בדברי ההסכמה של משה לנציגי שנים וחצי השבטים הוא אומר להם  "והיתה הארץ הזאת לכם לאחזה לפני ה' " (במדבר ל"ב, כג)  – לאחר משא ומתן ממושך ניתן עבר הירדן לנחלה לבני גד וראובן, ומכאן ואילך מקודש הוא לעד בקדושת ארץ ישראל. דברים מפורשים בנדון, אנו קוראים מידי שבת בשבתו במזמורי תהלים העוסקים הנחלת סיחון ועוג: "ונתן ארצם נחלה – נחלה לישראל עמו" (תהילים קל"ה, יב). יש כאלה שיאמרו: יש דברים שהשתיקה יפה להם. והס מלהזכיר את עבר הירדן, בשעה שאנו נאבקים על לב הארץ. אך גם אם רחוקה הדרך להתיישבות וריבונות בחבלי עבר הירדן, וגם אם יש שוכחים ומשכיחים, אנו לא שכחנו ולא נשכיחם. ולא נשכח גם אם זעקתו של  הרצי"ה, ערב מלחמת ששת הימים:"…וכל עבר הירדן שלנו הוא כל רגב ורגב… הבידינו לוותר על מילימטר אחד מהם?!" 

תוך כדי כתיבת הרעיון החינוכי לא יכולתי שלא להיזכר בשירו של זאב ז'בוטינסקי בנושא שתי גדות לירדן. הביצוע בפינת המולטימדיה בהמשך.

שמאל הירדן מילים: זאב ז'בוטינסקי

כעמוד שבתווך לגשר

אף כחוט השידרה לאנוש

לארצי קו הציר והקשר

הוא ירדן הירדן הקדוש

שתי גדות לירדן – זו שלנו, זו גם כן  

אם ארצי דללה וקטונה

היא שלי מראשה עד קיצה

משתרעת מים ישימונה

וירדן, הירדן באמצע

שתי גדות לירדן – זו שלנו, זו גם כן

שם ירווה לו משפע ואושר

בן ערב, בן נצרת ובני

כי דגלי גד טוהר ויושר

יטהר שתי גדות ירדני

שתי גדות לירדן – זו שלנו, זו גם כן

שתי ידי לך הקדשתי מולדת

שתי ידי – למגל ולמגן

אך תשכח ימיני הבוגדת

אם אשכח את שמאל הירדן

שתי גדות לירדן – זו שלנו, זו גם כן

ובפינת המולטימדיה אתייחס לזאב ז'בוטינסקי שיום פטירתו חל בסוף החודש.

·             והנה הביצוע של שתי גדות לירדן – 

·          קצת על ז'בוטינסקי שנפטר ב כט' בחודש תמוז.  – 

·         תרי"ג מילים מאת: זאב ז'בוטינסקי הקלטה קולית של זאב ז'בוטינסקי משנות השלושים.מתוך סיפרו ללמוד עברית, תרי"ג מילים 

·         עוד ביצוע חביב של השיר עיר שלום שכתב זאב ז'בוטינסקי שמתייחס לכיסופיו לירושלים – 

·         הקלטה היסטורית של ז'בוטינסקי – http://www.youtube.com/watch?v=2WL8CySxMFo

·         כולה שלי  – השיר "כולה שלי" נכתב בשנת תרצ"ח והוא חידוש של השיר "שיר בית"ר לתרצ"ז", שנכתב לזכר הבית"רי שמחה פלושניצקי שהתאבד מרוב יאוש על שנשללה ממנו הזכות לעלות אל ארץ ישראל. – 

·         תראו מה אומרים בארה"ב על סכסוך 

·         לעיתים לפריצת מסגרות של הנוער יש מחירים משפחתיים כמו בסרטון הבא שנמצא במארז הדיסקים בנושא רגשות  על הילדה שחוזרת הביתה. 

·         אי אפשר שלה להיזכר בקטע מצחיק שגם קשור לפוליטיקה – 

 

ולסיום בדיחה:

ילד אחד היה מגיע כל יום לחנות ספרים ושואל את המוכר עם יש ענבים, וכל פעם המוכר היה עונה בשלילה.

יום אחד התעצבן המוכר וצעק על הילד: 'אם עוד הפעם תשאל אותי 'אם יש פה ענבים', אני אמסמר לך את הידיים לקיר!'

למחרת חזר הילד ושאל: 'יש לך מסמרים?'

המוכר היה מופתע שהילד לא שואל על ענבים, וענה: 'לא, אין לי מסמרים.'

אז הילד שאל: 'וענבים…'

ועוד אחת שקיבלתי השבוע

מעשה בסבתא שהלכה עם הנכד לים,

הנכד כמעט וטבע

התפללה הסבתא לה' ,

והוא ניצל בדרך נס . 

הסתכלה הסבתא לשמיים ואמרה בביקורתיות 

'סליחה, אבל היה לו גם כובע'

 

 

לצפיה בגוגל כרום

שלום לכולם

אחדד הנושאים הכי מבוקשים בתקופה האחרונה לקראת שלושת השבועות, הוא בין אדם לחברו. הנה לפניכם פרק מיוחד בנושא. הדברים מבוססים על הרצאה שנתתי לתלמידים. הוספתי חומרים רבים שאני מקווה שתהנו מהם. בהצלחה

בתוכן

1. רעיון חינוכי – ואהבת לתלמידך כמוך
2. מתורתו של הרבי מלובביץ
3. מתורתו של רבי נחמן מברסלב
4. מתורתו של הבעש"ט
5. מתורתו של המגיד ממיזרטש
6. מתורתו של הרב ויינברג
7. תרגילים בנושא ואהבת לרעך כמוך
8. חומרי עזר – סרטונים, עזרים ומצגות

 

פרשת קדושים – ואהבת לתלמידך כמוך

בפרשת קדושים מרוכזות יותר מחמישים מצוות עשה ולא תעשה, מהן מצוות שבין אדם למקום ומהן מצוות שבין אדם לחברו. בראש המצוות שבין אדם לחברו נמצאת המצוה "ואהבת לרעך כמוך", כהגדרתו של הרמב"ם "מצוה על כל אדם לאהוב את כל אחד ואחד מישראל כגופו שנאמר ואהבת לרעך כמוך לפיכך צריך לספר בשבחו ולחוס על ממונו כאשר הוא חס על ממון עצמו ורוצה בכבוד עצמו והמתכבד בקלון חבירו אין לו חלק לעולם הבא" (הלכות דעות פרק ו הלכה ג).

כותב הרב ויינברג ז"ל "אילו היית חי על אי בודד, מבלי שפגשת באדם אחר מימיך. והנה באחד הימים הגיעה אל האי ספינה ובה בני אדם – איך היית מתרגש ומתפעם מן היצורים האלה – הם הולכים, הם מדברים, הם חושבים…! אתה יודע שכל אחד מהם מהווה בבואה מדהימה ובלתי נתפשת של האלוקים!

כמה מגוחך שכשאתה פוגש באותם בני אדם ברחוב שבו אתה גר, זה בכלל "לא מזיז לך".הטעות שלנו נובעת מכך, שאנחנו מתייחסים לבני האדם כאל דבר מובן מאליו. יש כל כך הרבה מהסוג הזה, שאנחנו משתעממים.

הדרך אוהב את הבריות משמעותה לאהוב את הברואים, ובאופן ספציפי את בני האדם – נזר הבריאה. לא שעלינו להתעלם משאר הבריאה והברואים. להיפך – אם אנחנו אוהבים בני אדם, אז האהבה לבעלי החיים, לעצים ולשאר הבריאה תנבע מכך באופן טבעי.

אין זה מספיק לאהוב את בת זוגך, או אפילו לאהוב את האלוקים. עליך לאהוב גם את האנושות ככללה. זה אולי נראה בלתי נתפש, אבל זהו האידיאל היהודי. שנאה ומריבה הם פגם; שלום בין המין האנושי זו הדרך שבה העולם אמור להתנהל. תוכל למצוא את זה כתוב בצורה ברורה בתורת משה: "ואהבת לרעך כמוך."

אין אנו יודעים את ערכה וחשיבותה של כל מצוה אך ניתן ללמוד מדברים אחרים של רבי עקיבא (אבות דרבי נתן, נוסחה ב, פרק כו, ד"ה מעשה באחד) על מעלתה של המצווה:

מעשה באחד שבא לרבי עקיבא. א"ל: רבי למדני כל התורה כולה כאחת. א"ל: בני, אם משה רבינו ע"ה שעשה בהר ארבעים יום וארבעים לילה עד שלא למדה, ואתה אומר למדני כל התורה כולה כאחת? אלא בני, הוא כללה של תורה: מה דאת סני לגרמך לחברך לא תעביד. אם רוצה את שלא יזיקך אדם את שלך אף את לא תזיקנו. רוצה את שלא יטול אדם את שלך אף את לא תטול של חבירך.

רבי עקיבא מסכם ומכליל את התורה באמירה: "מה ששנוא עליך, לא תעשה לחברך". זוהי מעין גירסה פרשנית של "ואהבת לרעך כמוך". מכאן אנו למדים מהו גודלו של "הכלל הגדול".בתלמוד מובא מדרש זה מפי הלל, כאחד הארועים המדגימים את ההבדל בין הלל לבין שמאי (תלמוד בבלי, מסכת שבת, דף לא, עמוד א):

שוב מעשה בנכרי אחד שבא לפני שמאי, אמר לו: גיירני על מנת שתלמדני כל התורה כולה כשאני עומד על רגל אחת. דחפו באמת הבנין שבידו. בא לפני הלל – גייריה. אמר לו: דעלך סני לחברך לא תעביד – זו היא כל התורה כולה, ואידך – פירושה הוא, זיל גמור.

לנוכרי יש בקשה חצופה – הוא מבקש שילמדוהו את כל תורת ישראל המסועפת, בזמן הקצר שבו הוא מסוגל לעמוד על רגל אחת. במקרה הזה נראית תגובתו של שמאי המחמיר הגיונית והוגנת. דווקא הלל מפתיע בנכונותו לתמצת את התורה כולה באמירה קצרה במפורש (דברי הלל בתרגום לעברית: את השנוא עליך אל תעשה לחברך – זו היא כל התורה כולה, והיתר – פירוש הוא, לך ולמד), ובהסכמתו לגייר מראש את הנוכרי החצוף.

רבי עקיבא גם מוסיף ואומר במקור אחר את הדברים הבאים "בן עזאי אומר: 'זה ספר תולדות אדם' – זה כלל גדול בתורה. ר' עקיבא אומר: 'ואהבת לרעך כמוך' – זה כלל גדול בתורה, שלא תאמר – הואיל ונתבזיתי, יתבזה חבירי עמי; הואיל ונתקללתי, יתקלל חבירי עמי. אמר רבי תנחומא: אם עשית כן – דע למי אתה מבזה, 'בדמות א-לוהים עשה אותו'" (בראשית-רבה כ"ד, ז).

בכך גם ניתנת תשובה לשאלה גדולה ומרכזית: האדם אדון על מעשיו, ובתחום זה אפשר לצוותו לעשות או להימנע מלעשות דבר-מה; אבל לא כל אחד ואחד מסוגל ליצור רגשות בליבו, שאפשר לצוותו על כך. איך אפשר אפוא לצוות כל יהודי לחוש אהבה בליבו כלפי כל יהודי שני, ועד לאהבה בדרגת "כמוך"?

אומר הרבי מלובביץ (בליקוטי שיחות כרך יז עמ' 215) שע"פ דבריו של רבי עקיבא  מובן שהציווי המעשי אינו על רגש שבלב (שבזה קשה לצוות כל אחד ואחד), אלא בקיום הפרטים, שהם היישום בפועל של הציווי "ואהבת לרעך כמוך".

כאשר יהודי מקיים בפועל את הציוויים הפרטיים – החל מאלה המנויים קודם לכן: "לא תלך רכיל… לא תשנא… לא תיקום", ועוד לפני-כן: "לא תגנובו" וגו' – בזה באה לידי ביטוי המשמעות המעשית של מצוות אהבת-ישראל. יהודי זה מתנהג בפועל כלפי הזולת כפי שהוא רוצה שיתנהגו עמו.

העובדה שמאמר זה אמר רבי עקיבא טומנת בחובה עוד רמז. רבי עקיבא אמר: "חביבין ישראל שנקראו בנים למקום". מזה עולה, שהיחס שבין יהודי אחד לחברו הוא יחס בין אחים. כאשר יהודי יתבונן בעובדה זו, שהיהודי השני הוא אחיו – ממילא יתעורר גם בליבו רגש של אהבה אליו, וכך יגיע לא רק לקיום המעשי של המצווה (בקיום הפרטים, כנ"ל), אלא גם ברגש של אהבה "לרעך כמוך" בליבו.

מספרים על אחד מגדולי החסידות שנתברך בתכונה מיוחדת של אהבת ישראל. פעם אחת אמר על עצמו, שהוא למד את מידת האהבה דווקא מגוי. ומעשה שהיה כך היה" פעם עבר ליד בית מרזח, שם ישבו גויים כדרכם ושתו לשכרה. אחד שכבר היה שיכור, פנה אל חברו ואמר לו: דע לך וסיל שאני אוהב אותך מאוד מאוד. הלה , שעדיין היה פיקח במקצת, ענה לחברו ואמר לו: האמנם בכנות אתה אוהב אותי? ענה לו חברו: בוודאי ובוודאי, הלא אנחנו ידידים נאמנים מאז ומתמיד! אמר לו הצעיר: אם אמנם בכנות אתה אוהב אותי אמור לי מה חסר לי, מה כואב לי? אם אתה אוהב אותי בלב שלם אתה צריך להרגיש את כאבי. מכאן למדתי שאהבת ישראל פירושה להבין ולהרגיש מה שחסר לזולת ומה שכואב לו, זוהי אהבה אמיתית.

ראיתי בספר  "שלחן שבת", מעובד על-פי לקוטי שיחות כרך ב, עמ' 299 את הדברים הבאים:

איך בדיוק צריך לקיים מצווה זו של ואהבת לרעך כמוך? גדולי החסידות תיארו שלושה רבדים בעומקה של אהבת-ישראל וביוקר של כל יהודי.

רשע כצדיק – הבעל-שם-טוב טיפח את האהבה לאנשים הפשוטים. הוא אמר, כי אנשים אלה, המקיימים מצוות בתמימות, יש בהם מעלה אפילו לעומת הלמדנים. באחת מתורותיו, על מאמר הגמרא (ברכות דף ו), שהתפילין של הקב"ה הן עם-ישראל, המשיל הבעש"ט את האנשים הפשוטים לתפילין של-יד (המסמלות את המעשה) ואת הלמדנים לתפילין של-ראש (המסמלות את הידיעה וההבנה). והסדר הוא, שתפילין של-יד קודמות לתפילין של-ראש, כי בעלי המעשה קודמים לבעלי ההשגה.

כאן אנו רואים כיצד צריכים להתייחס באהבת-ישראל גם לאנשים פשוטים, שאין בהם מעלות מיוחדות של ידיעה והשגה. אולם עדיין מדובר ביהודים טובים, תמימים ויראי-שמים, אם כי אנשים פשוטים.

כמוך ממש – ממשיכו של הבעל-שם-טוב, המגיד ממזריטש, הרחיב יותר את משמעות המצווה. הוא קרא פעם לאחד מבחירי תלמידיו ואמר לו (ספר השיחות קיץ ת"ש עמוד 116) "האזן למה שאומרים עתה במתיבתא דרקיע, שאהבת-ישראל היא לאהוב רשע גמור כמו צדיק גמור!".

זה ביטוי מופלא של אהבת-ישראל – לאהוב לא רק יהודי פשוט, אלא אף רשע גמור! ויותר מכך: לאהבו באותה עוצמה כפי שאוהבים צדיק גמור! המגיד ממזריטש חושף את הנקודה הפנימית שביהודי, שכאשר מגיעים אליה מגלים, שגם רשע גמור יקר כמו צדיק גמור.

מהות אחת – אולם גם אהבה זו עדיין מדודה ומוגבלת היא. כשאומרים שצריך "לאהוב כמו", פירוש הדבר שיש הבדל בין יהודי ליהודי, אלא שאף-על-פי-כן צריך לאהוב את כולם.

רבנו הזקן (בעל התניא) הוסיף עוד יותר וכתב בספרו (תניא פרק לב), שאהבת-ישראל צריכה להיות אהבה שאינה מדודה כלל; כמו אהבת אחים, אהבה שטבועה בעצם המהות.

לפי דבריו, הציווי "ואהבת לרעך כמוך", הוא כפשוטו – כמוך ממש! כשם שאין האדם חדל מלאהוב את עצמו עקב כך שהוא יודע שיש בו חסרונות, שהרי "על כל פשעים תכסה אהבה", כך בדיוק עליו לאהוב כל יהודי, באהבה עצמותית שלמעלה מכל חשבון.

כיצד אפשר להגיע לאהבה עצמותית כזאת לכל יהודי? מבארת תורת החסידות  (קובץ מכתבים לתהילים עמוד 129)

ראשית – אהבת-ישראל היא פועל יוצא מאהבת-ה'. מאחר שיהודי אוהב את הקב"ה, ואהבה זו נטועה בעצם מהותו, שכן "בנים אתם לה' אלוקיכם"7 – ממילא הוא אוהב כל יהודי, כי האוהב מישהו, אוהב גם את מי שהאהוב אוהב.

שנית, ובעומק יותר – בשורש נשמתם, כל בני-ישראל הם עצם אחד ("חלק א-לוה ממעל ממש"8), כך שאהבת-ישראל אינה אהבה לשני, אלא אהבה לעצמו, לחלק ממנו. זה שורשה של אהבת-ישראל!

מספרים על אחד מגדולי החסידות שבהיותו ילד לימד אותו הרבי את האל"ף בי"ת והצביע על שתי יודי"ן סמוכות זו לזו שהן מהוות את שמו של הקב"ה ונקראות בשם השם. הילד החרוץ חיפש בסידור עוד דוגמאות כאלה, עד שמצא שתי נקודות של סוף פסוק, הנראות כשתי יודי"ן. ובה בשמחה אל הרבי והצביע על תגליתו החדשה. אמר לו הרבי: דע לך בני, אתה עוד תלך ותגדל ותהיה לגדול בישראל, ובכן נקוט כלל זה בידך, אם שתי היודי"ן קרובות וסמוכות זו לזו ואחת אינה מתנשאת על השניה, הרי זה שם השם, אבל שתי יודי"ן שעומדות אחת על גבי השניה וכל אחת רוצה להיות יותר גבוהה, יותר מחוכמת, אינן אלא סוף פסוק, פירוד ללא המשך וללא רציפות. ואהבת לרעך רק בתנאי כמוך, שיהיו בשורה אחת, באותו מעמד, בלי התחכמות ובלי התנשאות אחד על השני.

רבי נחמן מברסלב נותן לנו רעיון אחר לחלוטין בהבנת המצוה "ואהבת לרעך כמוך" (ליקוטי מוהר"ן ח"א – תורה קסה – וְאָהַבְתָּ לְרֵעֲך כָּמוֹך אֲנִי ה')

"וְאָהַבְתָּ לְרֵעֲך כָּמוֹך אֲנִי ה'"

הַיְנוּ שֶׁתְּקַבֵּל בְּאַהֲבָה, כָּל הָרָעוֹת וְהַיִּסּוּרִים הַבָּאִים עָלֶיך

כִּי רָאוּי שֶׁתֵּדַע, שֶׁלְּפִי מַעֲשֶׂיך אַחַר כָּל הַיִּסּוּרִים וְהָרָעוֹת שֶׁיֵּשׁ לְך

עֲדַיִן הוּא מִתְנַהֵג עִמְּך בְּרַחֲמִים

כִּי הָיָה מַגִּיעַ לְך יוֹתֵר וְיוֹתֵר, חַס וְשָׁלוֹם, לְפִי מַעֲשֶׂיך

וְזֶהוּ "וְאָהַבְתָּ לְרֵעֲך" שֶׁתֶּאֱהַב הָרָע שֶׁבָּא לְך

הַיְנוּ הָרָעוֹת וְהַיִּסּוּרִים הַבָּאִים עָלֶיך, חַס וְשָׁלוֹם

תְּקַבְּלֵם בְּאַהֲבָה

כִּי כָּמוֹך כְּמוֹ שֶׁאַתָּה הוּא, הַיְנוּ לְפִי מַעֲשֶׂיך

"אֲנִי ה'", בַּעַל הָרַחֲמִים, עֲדַיִן אֲנִי מִתְנַהֵג עִמְּך בְּרַחֲמִים כַּנַּ"ל.

 

הרב ויינברג נותן לנו כמה כלים שנוכל לעבוד עם תלמידינו בכיתה ועם עצמנו בכלל:

א.      ערוך רשימה של מעלות

מה בדיוק המשמעות של "לאהוב" אחרים?הגדרת המלה "אהבה", היא "ההנאה שנגרמת לנו ממעלותיו של השני."

על מנת להתמקד במטרה של ראיית היופי שבכל בן אנוש, נסה לערוך רשימה של מעלות אנושיות. התחל באלה המצויות באנשים שאתה אוהב. ככל שתהיה מודע ליותר מעלות פוטנציאליות, כך תוכל להעריך יותר את האחרים:אל תסתבך – התחל במעלות פשוטות (ותרן, חייכן), ואז נסה להגיע לאלה המורכבות יותר. דרך טובה היא להתבונן באנשים שמהם אתה נהנה, אנשים שגורמים לך להרגיש טוב במחיצתם, ולנתח מה בהם גורם לך להרגיש כך. אל תסתפק ברשימה שלך. שאל אחרים מה דעתם. אילו מעלות באהוביהם גורמות להם להרגיש טוב? בסוף התהליך תקבל רשימה מפורטת שתסייע לך לאהוב כל מיני סוגים של אנשים – הרי לא יתכן אדם שאין בו אף אחת מכל המעלות שמנית! דרג את הרשימה שלך: זהה אילו מעלות חשובות יותר מן האחרות.

לסיום, דרג את הרשימה שלך: זהה אילו מעלות חשובות יותר מן האחרות. אתה לא יכול פשוט לאהוב את כולם באותה מידה. בחן את הדברים. הבדל בין מעלה זו לאחרת.הנה כמה מעלות אנושיות שבהן תוכל להתחיל: מקבל / מושלם / הרפתקן / נוח להסכים / מתחשב בזולת / שאפתן / מעריך / בעל תקשורת טובה / אסרטיבי / קשוב / מאוזן / אמיץ / רגוע / אכפתי / זהיר / כריזמטי / נדיב / עליז / רחמן / בטוח בעצמו / בעל מצפון / משתף פעולה / יצירתי / החלטי / מכובד / דיפלומטי / קליל / יעיל / אנרגטי / נלהב / פתוח / אצילי / גמיש / סלחן / ידידותי / אדיב / עדין / נגיש / בעל ידי זהב / בריא / ישר / עניו / אידיאליסט / בעל אבחנה דקה / משכיל / הגיוני / אוהב / נאמן / בוגר / שיטתי / מוסרי / מסודר / אופטימי / מאורגן / מקורי / סבלני / סובלני / מתמיד / נימוסי / מעשי / מועיל / דייקן / ריאליסט / רגוע / מהימן / מלומד / רב צדדי / חם / חכם / טוב לב…

(הרשימה באדיבות "להיות מחדש עכשיו" "Begin Again Now" מאת הרב זליג פליסקין)

ב.      רשימת האהבה

אל תשתהה, ערוך עכשיו רשימה של אנשים שאתה אוהב. לכמה שמות הגעת? שניים? (מתחת לממוצע) עשרה? (ממוצע) עשרים? (מעל לממוצע).האהבה גורמת לנו הנאה של ממש. האם אין זה מוזר שאף על פי כן הרשימה שלך קצרה כל כך? הרי פגשת אלפי אנשים במהלך חייך? מדוע לא יצרת איתם קשר של אהבה, מדוע ויתרת על כל ההנאה שהיית יכול להרוויח מאהבתם?!

המשימה שלנו היא לחפש אחר הטוב בכל אדם. אם לא נשכיל למצוא את המעלות באחרים ולהתמקד בהן, נישאר באותה רמה של אהבה לאחוז זעיר כל כך מבני האדם. שים לב עד כמה יכולה הרשימה שלך להתארך אם תצליח להתמקד, באופן עקבי, במעלותיהם של האחרים – ולא בחסרונותיהם. בכל הזדמנות, התמקד במעלות של שכניך, קרוביך, המעסיק שלך, המנהל, הקונים וכו'… אמא שאוהבת את התינוק שלה, מרגישה לפעמים שהוא היצור הכי מעצבן בעולם (אחרי לילה שלם של צרחות למשל…), אבל האם היא מפסיקה לאהוב אותו בגלל זה? מה פתאום!!! הרי זהו התינוק הכי חמוד, מושלם ויפה בעולם כולו, אז מה אם הוא משגע אותה לפעמים?! – זוהי התמקדות במעלות. אך אותה אישה יכולה להרגיש עוצמה אדירה של כעס כלפי בעלה, שנשאר ער עד מאוחר והפריע לה לישון – כל המעלות שאהבה בו נעלמות אל מול הכעס האחד והיחיד – זוהי התמקדות בשלילי. התמקדות בחסרונות היא הטעות העיקרית של אנשים ביחסיהם עם אחרים. אם אינך מחבב מישהו, סימן שאתה מתמקד בדבר הלא נכון. נסה לרשום מספר אנשים שאתה לא מחבב – ובדוק, כמה מעלות יש בהם באמת (השתמש לשם כך ברשימת המעלות שהכנת קודם). אתה לא יכול לשנוא מעלות, ואתה לא יכול לאהוב חסרונות. אתה יכול רק לבחור עם אילו מהן לזהות את האדם.

ג.        אהבה מתחילה בבית

אל תאמין לאף אדם שאומר "אני אוהב בני אדם" ובו בזמן מקיים מערכת יחסים אומללה עם בני ביתו. אם אדם אינו מסוגל למצוא מעלות באחיו עצמו ובשרו, איך הוא יוכל למצוא אותן באחרים?אהבת הזולת מתחילה בבית – תהליך הצמיחה הפסיכולוגי הטבעי והבריא הוא להתקדם מאהבת ההורים, לאחים, לבן/בת הזוג ואז אל הילדים. משם המטרה היא לאהוב את האחרים באותה מידה שבה הורה רוצה לאהוב את ילדו – שום דבר אינו עומד בדרך.חיי הנישואין הם מחנה אימונים מצוין. הם מלמדים אותך כיצד להזדהות עם אדם אחר, כמו עם עצמך.אדם שאינו אוהב את עצמו יחפש דרכים "להעניש את עצמו".

ישנה אהבה אחת, בכל אופן, שמוכרחה להיות קודמת לכל. התורה אומרת "ואהבת לרעך כמוך." ומכאן קל להבין, שאין זה מציאותי לאהוב את הזולת, כל עוד אינך אוהב את עצמך. אם אינך מרוצה מעצמך, אינך יכול לאהוב אחרים. אדם שאינו אוהב את עצמו יחפש דרכים "להעניש את עצמו", והענשה כזאת עלולה לפגוע באנשים שאותם הוא אוהב… על מנת שאהבת הזולת תהיה אמיתית, עליה לנבוע מתוכך החוצה. לשם כך עליך ללמוד לאהוב את עצמך – להעריך את מתנות הא-ל שמצויות בך. להעריך את הפוטנציאל הגלום בך (גם אם לא תמיד הוא מגיע לידי מימוש), להעריך את צלם האלוקים הטבוע בך.אחת הטכניקות הפשוטות היא להתמקד במעלות שלך – בכל יום טפח לעצמך על השכם על הדברים הטובים שבך. האם אתה חבר אכפתי? עובד נאמן? שאפתן? ישר? למד ליהנות מהכוחות בהם זכית.

ד.      אחי היקר!

דמיין שיש לך ידיד, ואז, באחד הימים, מתברר שהוא אחיך האובד. אתה מייד תרצה לגלות עליו הכול. מה קרה? האם אין זה בדיוק אותו אדם שהכרת אתמול? האישיות שלו ומעלותיו לא השתנו בין לילה אף כמלוא הנימה. אז למה לפתע פתאום אתה כל כך מתעניין?פשוט מאוד – עכשיו יש לך מוטיבציה גדולה יותר לאהוב אותו.

נסה לברר: איך אתה מרגיש לגבי אנשים אחרים? איך אתה מגיב באופן אינסטינקטיבי כשמישהו זר נכנס לחדר? האם אתה מרגיש בגל של חמימות, או שתגובתך הראשונה היא רתיעה? האם אתה סקרן לגלות מיהו ומהו, או שאתה חושש מחדירה לפרטיות שלך? התלמוד מספר לנו כיצד אדם מסוים הטריד את הלל בעקביות. תגובתו של הלל הייתה: "בני, במה אוכל לעזור לך?" הלל הקפיד לומר "בני", על מנת להגדיל את הקשר הרגשי, כאילו שאדם זה שייך ומחובר אליו כבנו ממש.

כשאתה מדבר אל אחרים כאל זרים, הם תמיד יישארו זרים. אבל אם אתה מרגיל את עצמך לפנות אל האחרים כאל חבר או אח (בלי נימה מתנשאת) – אז תמצא עד כמה קל לך יותר לאהוב אותם.

חשוב על שלושה דברים שהיית עושה אילו היית מגלה שהשכן שלך הוא בעצם אחיך האובד, ויישם אותם! (תתפלא לגלות שאנשים יגיבו בצורה חיובית למדי על כך שהפכו למושא לאהבה שלך!)התחל להתנהג אל כולם ביותר דאגה וכבוד. בכל פעם שבה אתה נתקל באדם קשה, נסה לחשוב, "אילו הוא היה בני, איך הייתי מתנהג איתו?"

לסיום חשוב שנבין – כל בני האדם הם ילדיו של הקדוש ברוך הוא, ו"כל ישראל אחים".

סיפור של אהבת אחים

בכל מקום בו מצויה אהבה אמיתית בין בני האדם, מצרף הקב"ה את עצמו לאהבה זו. מעשה בשני אחים יתומים, שירשו מאביהם חלקת שדה מכובדת. במשך מספר שנים הם עיבדו את החלקה יחד, גרו יחד בביתם הישן, ושמחו בחלקם.

לאחר מספר שנים מצא אחד מהם את בת זוגו. יחד הם הקימו בית חדש ועברו לגור בו. שני האחים המשיכו לעבד את השדה, את היבול חילקו ביניהם שווה בשווה, והמשיכו לחיות בכבוד. משפחתו של האח הנשוי הלכה והתרחבה, בעוד שהאח השני נותר רווק. באחד מימות הקציר חשב לעצמו האח הרווק: "יש לי שדה ובית, והרבה כסף, אבל הכול מיועד אך ורק בשבילי. לעומת זאת, מרווחים זהים לשלי, צריך אחי להאכיל ולפרנס משפחה כל כך גדולה…" באמצע הלילה הוא קם, יצא מביתו, לקח מספר אלומות של חיטה, והניח אותן בגורן אחיו. באמצע הלילה הוא קם, יצא מביתו, לקח מספר אלומות של חיטה, והניח אותן בגורן אחיו.

באותם ימות קציר חשב לעצמו האח הנשוי: "יש לי אישה נפלאה, ועשרה ילדים. העולם שלי מלא ועשיר. אבל אחי בודד בעולם. כל מה שיש לו זו החיטה…" באמצע הלילה הוא קם, יצא מביתו, לקח מספר אלומות של חיטה, והניח אותן בגורן אחיו. הלוך ושוב צעדו שני האחים. בכל לילה, בסודיות, הם היו פוסעים בזהירות ומעבירים אלומות חיטה מגורן לגורן. באחד הלילות נפגשו שניהם במרכז הגבעה שהפרידה בין בתיהם. שניהם הבינו מייד מה קרה. הם נפלו זה על צווארו של זה ובכו. בשדה זה, במקום בו נפגשו שני האחים האהובים, בחר הקדוש ברוך הוא לבנות את בית מקדשו – וכמו שאמרנו, כשאדם אחד אוהב את זולתו, מצטרף אליהם הקב"ה – משום שזהו העניין בחיים.

והנה חומרים שיכולים לעזור לכם עם התלמידים:

סרטונים (בין אדם לחברו, אלימות, עבודת צוות, נתינה וכו') – חומרים רבים נוספים נמצאים במארז "בין אדם לחברו"

 

 

 

 

 

 

 

 

עבודת צוות

 

מצגות

כולם צריכים חברים

יש חברים אורה קוסטנר

חבריםבצבעים-נורית יפה

חברים

חברות עם תינוקות

חברות סיפור קטן מסר חזק

חברות אמת

חבר רגיל וחבר אמיתי

הענווה

א ב בחברות

pps.חבר אמיתי

עוד חומרים

AhavatYisrael

הפעלה הווי דן את כל האדם לכף זכות- חיה מוס – לונג איילנד

 

כמה הודעות

אינני נוהג לפרסם מיילים שנכתבים אליי. אולם, לא מזמן הרצאתי בפני צוות של ישיבה תיכונית. ההרצאה עסקה בערוץ המילולי והרגשי בחינוך ובהחלט הייתה מורכבת ומאתגרת. הרבה זמן לא התרגשתי מתגובה זו או אחרת עד שקיבלתי את המייל הבא שנכתב לאחר ההרצאה. (כמובן שביקשתי את רשותו של הכותב לפרסם)

"ראשית רציתי להגיד לך שנורא נורא נהניתי מההרצאה שלך אתמול. בזמן ההרצאה שלך התחלתי לחשוב שחבל שלא הרצאת למורים בישיבה שבה למדתי. למרות שתמיד כשתלמיד היה מגיע למשרדו של ראש הישיבה ולא משנה באיזו סיבה תמיד היה מתקבל במאור פנים. אמנם היינו ישיבה קטנה אני מרגיש שהיה חסר משהו ביחס מעמיק של המורים כלפי תלמידים שלא חיפשו לקדם תלמידים כמו שאמרת באים לעבוד ולא לעבודה. אני יכול להגיד לך בכנות שמהדברים שאתה אמרת אני תמיד חשבתי בהיותי תלמיד בישיבה התיכונית שזה מה שצריכים לעשות. אבל לא העליתי את זה בפני אף אחד אחר. בתור תלמיד פעם אמרתי לחבר שאולי אם היו עושים סרט ממה שמתרחש בגמרא אולי הייתי מבין את זה יותר טוב. (למרות שבלימוד אחד על אחד בחברותא הייתי מקשיב ומשתתף) אולי אני מגזים ממה שכתבתי שצריכים לעשות עם הגמרא אני חושב שאולי כך באמת הייתי קולט את הדברים. אמא שלי תמיד אמרה לי ש"חבל שאתה לא יודע את הגמרא כמו שאתה יודע לדקלם את הסרטים ככה". אני חושב שיש פיספוס אצל מורים שלא יושבים עם התלמידים ומנסים לראות איך אפשר לקדם אותם יותר ואיך ניתן לרצות תלמידים שירצו לקום בבוקר ולבוא לבי"ס או למוסד הלימודי שלהם. יש הרבה מה לשנות בקרב המורים".

והשבוע בתוכן

·         רעיון חינוכי "בלי לערב הורים"

·         מתורתו של הרבי מליובאוויטש זצ"ל  

·         ההבדל בין פינוק לאהבה

·         סיפור על פגישה שהייתה

·         מכתב שכתב אביו של יהורם גאון לבית הספר

·         סרטונים ושירים לרוב

·         ובדיחות כשרות לסיום

בלי לערב הורים – פרשת בלק

"בלי לערב הורים", נשמעת הקריאה.

הרעיונות במאמר זה מבוססים על דברי תורתו של הרבי מליובאוויטש זצ"ל  שיום פטירתו חל  ב ג' בתמוז, כפי שהביא הרב חיים הבר משלוחי חב"ד בבאר שבע

זה קורה בעיצומו של ויכוח. אחד מזכיר לחברו פגם של אביו, חברו מחזיר בחסרון של אמו. מכאן, זה יכול להתגלגל גם לסבא, ומי יודע לאן נגיע…

למרבה הפלא, בפרשת השבוע דווקא כן מערבים הורים. בפרשת בלק מסופר כי פינחס הרג את זמרי בן סלוא בשל חטאו עם אשה מדיינית. בעקבות זאת, החלו אנשים להקניט את פינחס וללעוג על ייחוסו, באומרם: "הכרנו את סבך מצד האמא, יתרו, שפיטם עגלים לעבודה זרה". אולם, ה' הזכיר לכולם כי סבו השני של פינחס הוא אהרון הכהן. איך ומדוע נכנסו הסבים לתמונה?

מסתבר, כי הזכרת העובדה שיתרו פיטם עגלים על מנת לשחטם, באה ללמד על אכזריות רבה. הטענה כלפי פינחס היתה שהוא לא פעל ממניעים טהורים, אלא תכונות אכזריות שירש מסבו, יתרו, הם שהובילו אותו להרוג את זמרי.עונה על כך התורה כי פינחס הינו "בן אלעזר בן אהרון הכהן". כידוע, אהרון היה אוהב שלום ורודף שלום. פינחס דווקא פעל מתוך אהבת ישראל, תכונה אותה ירש מסבו, אהרון. מידת החסד ואהבת השלום, הם-הם שדחפו אותו לעשות מעשה כה חריף, כדי להציל את עם ישראל ממגפה. אומנם זו היתה פעולה תקיפה, אך היא נבעה ממניעים של אהבה וחסד.

במאה האחרונה, התפתחה גישה של חינוך מתירני והענקת חופש מופרז. גישה ליברלית זו מנסה לספק לילד את כל מאווייו, מתוך תפיסה שגויה כי בכך מביעים אהבה כלפיו.     השילוב של אהרון ופינחס מלמד אותנו חינוך נכון מהו. מצד אחד חינוך צריך לבוא מתוך אהבה ומסירות לילד, כדרכו של אהרון; ומצד שני טובתו האמיתית של הילד דורשת שנציב גבולות ברורים, כדרכו של פינחס. כשם שנמנע מהילד לשחק באש – כדי לדאוג לשלומו הגופני; כך יש לקבוע נורמות התנהגות – למען שלימותו הנפשית.

הצבת גבולות בחינוך אינה מעידה על חוסר אהבה, אלא מבטיחה את טובתו של הילד בעתיד. כדי שילד יגדל במקום מוגן ובטוח, יש לבנות גדר ולקבוע סורגים.

מה ההבדל בין פינוק לאהבה?

יש להעניק לילד אהבה ויחס, הקשבה ותשומת לב ולהחמיא לו כמה שיותר, ואפשר למצוא אצל כל אחד על מה להחמיא. כל מבוגר זקוק ליחס ומילה טובה, וכל שכן הילד זקוק ליחס ואהבה, תשומת לב ומחמאה. ילד שלא מקבל את כל זה, ולא זאת בלבד אלא מקבל רק ביקורת והתפרצויות של כעס, זו טרגדיה גדולה ונוראית בשבילו. הורים שחושבים שדי בזה שהם נותנים לילד את כל צרכיו הגשמיים, דהיינו מלבושים ומאכלים משובחים, ולא נותנים לו חום ואהבה, מאור פנים ותשומת לב, עושים טעות גדולה מאוד. ננסה לדמיין שאדם יפתח מסעדה וישקיע שם בנברשות יפות, קירות נאים, כסאות ושולחנות מפוארים, אבל לא ייתן שם אוכל, וכי מה שווה המסעדה? יתרה מזו, גם אם במסעדה יגישו מעדנים, אך בפנים חמוצות ולפעמים אף בגערות, האם יש אדם שייכנס לאכול במסעדה כזאת? כך הדבר הוא לענייננו, אם נותנים לילדים את כל המלבושים והמאכלים המשובחים, אבל לא נותנים התייחסות, אהבה ותשומת לב, כל זה לא שווה מאומה. אני זוכר פגישה משמעותית שהייתה לי עם תלמיד והוריו לפני כמה שנים. בפגישה זו נסינו לנתח את מצבו של הילד ולהגיע לפתרון המתאים לו. האבא פנה לבנו ואמר לו ברגע של כעס ,כל מה שרצית ממני קיבלת, למה אתה כפוי טובה?", לא הייתי צריך להגיד לאבא הרבה מכיוון שתשובתו של הבן היממה אותו. "אתה חושב שאני צריך ממך את כל הדברים האלה? אני צריך ממך אהבה והקשבה. אני רוצה שאתה תשב ותדבר איתי מידי פעם וכו'," כך אמר הבן לאביו.

את ההגדרה  הטובה לפינוק ראיתי בספר ללוות ילד וכך נכתב שם:

"אהבה = להעניק לילד את שטוב לו"

"פינוק = להעניק לילד את שטוב לי"

ילד צריך לדעת להתמודד ולהתנסות , ואם לא יאפשרו לו זאת, אף פעם לא יוכל להתפתח ולהתקדם. לדוגמא: הורים שיחזיקו כל הזמן את תינוקם על הידיים כל הזמן ואף פעם לא יניחו אותו על הרצפה, ילד זה אף פעם לא ידע ללכת. צריך לתת לו לזחול על הרצפה, ואחר כך לעמוד ולנסות ללכת, ומידי פעם לתת לו ליפול. וכך גם בכל ענייני החיים, חייבים לתת לילד לנסות להתמודד, להתאמץ ולטרוח. מה שהוא יכול לעשות לבד לא צריך לעשות עבורו.

ברור לכולם שפינוק יוצר בעיות חברתיות בבית הספר ומחוצה לו. גם בבואו להקים משפחה הדבר יגרום לו לבעיות רבות  היות שהתרגל שעושים עבורו הכל וכולם חייבים לו. ילד חייב לדעת שיש דברים שאסור לו לעשות, יש דברים שלא קונים ולא מבזבזים ועוד ועוד.

והנה מכתב שפרסם יהורם גאון שבודאי מתקשר לנושא הפרק:

עברית והורים של פעם… (מכתב מאביו של יהורם גאון להנהלת בית הספר בית הכרם)

לכבוד הנהלת בית הספר בית הכרם ירושלים.

א.נ.

בבושת פנים הנני פונה אל כבודו ואבקש שתואילו להטות אוזן קשבת לדברי הבאים:

בני יהורם תלמיד כיתה ג' בבית הספר, אינו מניח מכול וכול את דעתי בלימודיו, וליבי הולם פעם למראה מחברותיו האומללות ועבודותיו בכתב בכל מקצוע, מה שמוכיח על פיזור הנפש, על חיפזון ועל העדר רצון להיות תלמיד מן המניין במוסד חינוכי מכובד אשר שמו הטוב הולך לפניו.

איני מעז לקבול כי האשמה בחלקה הגדול נופלת עלי, אולם עם כל השגחתי עליו, קצרה ידי להטותו אל דרך המלך ויש לי הרושם כי הוא מעתיק עבודות מרוכזות מתלמידים אחרים בשעת הדחק ואילו הוא עצמו אינו מרגיש חובה והכרח ליצור לו משלו משהו, או שהכל נעשה ונלוש ברגע האחרון על קצה המזלג. אין ריכוז בהגיגיו, אין ניקיון במחברותיו ורשלנותו זו שהיא נדירה בגיל זה תדאיגני ועל כולם – הוא נצוד בלי ידיעתי והסכמתי ברשת התנועה המאוחדת השוללת ממנו כמה לילות בשבוע בכינוסים ובפעילות אי שם בקרית יובל. אחר כך תפקידי הגדנ"ע והכנות להצגות, לא אדע בשם מי ובפני מי, ככה שלא נשאר לו זמן ללימודים.

כולי האי תוכל הנהלת בית הספר ברוב אדיבותה להיות לי לעזר ולקבל על עצמה לפקח בקפדנות על תלמיד זה למען תהא אימה ציבורית על אורחותיו והייתי שמח מאוד לו נעקר מכל פעולה אחרת בכדי שיפעל כתלמיד אחראי היודע את אשר לפניו. בגלל היותי טרוד נשללה ממני האפשרות להביע דברי בעל פה לפיכך העליתי אותם בכתב ואיתכם הסליחה.

ברוב רגשי תודה והוקרה על התעניינותכם בדבר הנני חותם בברכה

מ.ד. גאון

ובפינת המולטימדיה

1.       בדיסק הראשון במארז יש כמה סרטונים שמתקשרים לרעיון החינוכי (אמא רשעית, ביל קוסבי)

2.       כאן גרים בכיף מעורבות הורים אמא שבאה למנהלת

חלק א – 

חלק ב – לחץ כאן

זהירות בדרכים

3.       מדוגמנות לבית לוינשטיין – לחץ כאן

4.       פרסומת מצחיקה –  לחץ כאן

כמה בדיחות כשרות לסיום

חסיד חב"ד וחסיד ברסלב נפטרו מהעולם ונגזר דינם לגהינום.

לאחר כחודש ימים מבינים החסידים "שזה לא עסק" להישאר כאן ומחליטים כל אחד להתפלל לרבי שלו כדי שיוציאו אותם.

החסיד ברסלב מתפלל וקורא רבי נחמן, רבי נחמן הבטחת שכל מי שיחזור בתשובה ויקבל עליו עול מלכות שמים אתה תעזור לו. אז בבקשה ממך תוציא אותי מכאן. לאחר מספר שעות ר' נחמן מגיע, מושך אץ החסיד בפיאות ומוציא אותו משם. ראה זאת חסיד חב"ד ונהיה שמח. גם אני אתפלל לרבי שלי ואני בטוח שהוא יוציא אותי. וכך גם החסיד מתפלל ומבקש אך לא נענה. מנסה שוב והפעם עם יותר נשמה בתפילה. לאחר זמ מה מתגלה אליו הרבי מלובאויטש לקול קריאתו ואומר לו "שמע, הייתי מוציא אותך מכאן אבל אתה שליח….

ועוד אחת מיוחדת

בעל ואשה שזה עתה יצאו לפנסיה יושבים בסלון.

האשה פונה לבעלה ואומרת לו

"תגיד, מה אתה עושה היום?"

הבעל: "היום אני לא עושה כלום"

האשה: "אבל זה מה שעשית אמש"

הבעל: "כן, אבל עוד לא סיימתי…"

ועד אחת מיוחדת

איזה קבלן הכי טוב? בדיחה מצחיקה ואקטואלית לימים אלו!

ראש עירייה (לא משנה איזו, רובם כאלה) רצה לבנות גשר חדש והזמין אליו קבלנים להצעות מחיר.

מגיע קבלן ערבי ונותן הצעה של מיליון דולר.

שואל אותו ראש העיר: "איך הגעת לזה?"

אמר: "שליש חומר, שליש פועלים השאר רווח" – ראש העיר שלח אותו הביתה…

הגיע קבלן רוסי ונתן הצעה של 2 מיליון דולר.

שאל אותו: "איך הגעת לזה"?

אמר לו: "שליש חומר, שליש פועלים, השאר רווח" – שלח גם אותו.

הגיע קבלן יהודי נתן לו הצעה של 3 מיליון דולר.

שאל אותו ראש העיר: "איך הגעת לסכום הזה? אתה הכי יקר!!"

ענה לו: "מיליון בשבילך, מיליון בשבילי, ומיליון לקבלן הערבי שיעשה את העבודה".

כמובן שהוא מיד זכה במכרז.

שלום שוב

והשבוע בפרק – פרשת חוקת

"חינוך בשיטת המקל והגזר"

·         רעיון חינוכי "חינוך בשיטת המקל והגזר"

·         שתי גישות לחינוך ילדים

·         הדוגמאות לחינוך מאברהם יצחק ויעקב

·         על בנו של גורגיוס שברח מבית הספר

·         סיפור חשוב ומעניין על פרופסור יגאל ידין "חוויותיו של ארכיאולוג יהודי"

·         סרטונים בנושא חינוך נוקשה

          הרבי מילובביץ שנפטר ב ג' בתמוז תשנ"ד

·         לסיום בדיחה כשרה

 

בפרשת השבוע נקרא על עסק ביש שהיה לעם ישראל במדבר, על סף כניסתם לארץ ישראל. מרים הנביאה נפטרה ואיתה יחד נעלמה בארה של מרים "ולא היו מים לעדה ויתלוננו". משה רבנו נצטווה "והקהלתם את העדה ודברתם אל הסלע ונתן מימיו" ובמקום לדבר אל הסלע הכה אותו משה ולכן נענשו הוא ואהרן אחיו שלא יכנסו לארץ ישראל. "לכן לא תביאו את העם הזה".

מפרשי התורה מתלבטים להסביר את החטא והיקפו, ביחס לגודל העונש. כמו כן הם מקשים, הלא הננו מוצאים שבהזדמנות אחרת בעת שיצאו ממצרים, צוותה התורה "והכית בצור ויצאו ממנו מים" הווה אומר שההכאה עצמה אין בה משום חטא כה גדול ורבו המפרשים והמסבירים אך אתעכב על דבר אחד שאנו למדים מפרשת מי מריבה, פרט שנודעת לו חשיבות רבה בשטח החינוך ומשמעות רבה לדורנו אנו.

טובי המחנכים וגדולי הפדגוגים בעולם הכלל, ואצל עם ישראל בפרט, מתלבטים בבעיית החינוך הילד והנוער, כיצד לעשותו לבן אדם מתאים, טוב ורצוי לחברה ולצבור, שיהיה בן נאמן, לעמו ולארצו בכל המובנים. ושתי שיטות לבעיה זו.

שיטה אחת אומרת כי בלב הילד פנימה גנוזים כוחות טובים פוריים. ואמנם רואים אנו שאצל הילד מתעורר מעצמו לפעמים רגש של רחמנות, של חסד, של אהבה וכו'. ולכן צריכים לעשות הכל כדי לעורר את הכוחות הנרדמים של הילד ולהוציאם מהכוח אל הפועל. דבר זה ניתן ע"י חינוך טוב, הדרכה מתאימה, הבלטה של הדברים הטובים שבחברה והצבעה על הדברים השליליים ותוצאותיהם. במיוחד יש לשים דגש על בית ההורים, המהווה גורם חשוב בעיצוב דמות הילד, וכן על חברה מתאימה שהיא קובעת את נפש הילד. וכל זה צריך להיעשות בדרכי נועם, בחינוך ובהסברה ולא חס וחלילה, במקל וברצועה שהם מפחידים את הילד  אבל אינם מחנכים, ואין זה רצוי שהילד ימצא תמיד במשטר של הפחדה ושל מכות. דברים אלו אמורים אמנם לסייע במובן מסויים אבל לא לחנך. פחד והטלת מרות מביאים לפעמים לתוצאות הפוכות ומרחיקות לכת.

מאידך ישנה שיטה אחרת, הנוגדת לשיטה הראשונה. היא מודה שקיימים כוחות טובים ופוריים בנפש הילד, אולם יצר לב האדם רע מנעוריו, ויצר עז וחזק מתגבר על הכוחות הללו. כבר בשנותיו הראשונות רואים את יצר ההשתלטות, ההתלבטות וההתרברבות של הילד, ובכדי להתגבר על יצרים חזקים אלה אין לסמוך על החינוך וההסברה בלבד, אלא יש צורך בכוח ההרתעה, דהיינו המקל והרצועה, בלי זה אי אפשר. גם בעלי השיטה הזאת מודים שהבית והחברה מעצבים את נפש הילד, אולם הנסיון הוכיח שגורמים אלו אינם מספיקים כדי להשפיע שחינו הילד יביא את התוצאות הרצויות. נוכחנו לראות, כי מבתים טובים יוצאים גם כן "בני טובים". הם מצביאים על ביתו של אברהם אבינו, שהיה לכל הדעות בית מלא צדק, רחמים והבנה נפשית לכל אחד ואחד, והנה דווקא מבית יצא ישמעאל, פרא אדם ויד כל בו. הוא הדין בביתו ש ליצחק שהיה בית מלא תמימות, ישרות וכנות, ובנו יעקב נעשה בבית הזה "איש תם יושב אהלים" ויצא ממנו גם עשו איש מרמה ושקר "כי ציד בפיו" – שהיה צד ומרמה את אביו . ואפילו אצל דוד המלך שביתו היה מלא אצילות, מלכות ועדינות נפש, יצא ממנו אבשלום שביקש להרוג את אביו, והנביא מסביר את הסיבה ,ולא עצבו ביו מימיו". מכאן שלא תמיד הבית קובע ונחוץ להשתמש במקל וברצועה מחוסר ברירה, ומי שאינו מוכן צריך לשאת בתוצאות, כפי שאמר שלמה המלך "חושך שבטו שונא בנו ואוהבו שחרו מוסר" משלי יג, כד.

מזה אנו למדים ששתי השיטות אינן אידאליות, כי לכל שיטה יש את הליקויים והפגמים שלה. אולם דבר אחד ברור שגם אלה שגורסים שיש להשתמש במקל וברצועה מודים שלא תמיד מותר ואפשר לנקוט באמצעים אלה. שיטה זו לפי סברת המחנכים, כוחה יפה כל עוד הילד  קטן ואינו מבין שפה אחרת מאשר שפת המקל , אז ראוי להשתמש בשפה זו. אולם כשילד הולך ומתבגר ומרגיש את עצמו כאמצעי, ומכל שכן כאשר מטילים עליו כל מיני משימות, אין מקום ואסור בהחלט, להשתמש במקל וברצועה. אז צריך לחנכו רק בדרכי נועם והסברה. לפי דעת חז"ל אם משתמשים אז במקל חובלים הרי זו עבירה על לאו, כי בזה מכשילים את הילד ומביאים לכל מיני תוצאות המתנקמות בהורים עצמם. חז"ל מספרים לנו על שפחה אחת של בית רבי, שראתה אדם מכה את בנו הגדול, אמרה לו: יהא אותו האיש בנידוי שהוא עובר על "לפני עיור לא תיתן מכשול", כי כך למדנו: ולפני עיור לא תיתן מכשול" במכה בנו הגדול הכתוב מדבר שמא יבעט באביו ונמצא הוא מכשילו (מועד קטן יז א)

ואפילו אם ההורה, ביחסו אל הילד, הוא בבחינת שמאל דוחה אין עצה אחרת אלא ימין מקרבת כמו שמסופר בגמרא מעשה בבנו של גורגיוס שברח מבית הספר, והראה לו אביו באזנו (איים עליו שיענישנו והיה שרוי בפחד מפני העונש), ונתיירא מאביו, והלך ואיבד עצמו בבור, ושאלו לרבי טרפון ואמר אין מונעין הימנו כל דבר (על אף שהתאבד). ושוב מעשה  בתינוק אחד מבני ברק ששיבר צלוחית, והראה לו אביו באזנו, ונתיירא ממנו, והלך ואיבד עצמו בבור. מכאן ברור כי איומים הם מחוץ לתחום. וכן נפסק בקיצור שולחן ערוך (סימן קסה סעיף ז):

לא יאיים על התינוק שיכהו לאחר זמן, אלא אם רואהו עושה איזה מעשה, יכהו מיד או ישתוק לגמרי.

כאשר מחנך , מדריך או מורה, אינו נוהג כיאות ובמקום לדבר אל נפש הילד הוא מכה אותו, הריהו גורם נזק חמור לו ולחניכו, שכן הדיבור מקרב, מהדק, מחזק את הקשר ויוצר מקום להבנה משותפת, ואילו ההכאה מרחיקה, מפחידה ויוצרת תהום בין שני הדורות ובין שני הגורמים, שהם למעשה יחידה אחת, ואחד צריך להשלים את השני.

בצאת ישראל ממצרים היו בני ישראל בבחינת ילדים, וכבר התחיל להתבלט הנגע המסוכן של פלגנות, מחלוקת ודברי ריבות. אז עדיין הייתה אפשרות להשתמש בשיטה של "והכית בצור". אולם משנתבגר העם, אחרי ארבעים שנות נדידה במדבר, והיה עומד על סף הכניסה לארץ ישראל, כשמשימה גדולה מוטלת עליו לכבוש, לנחול ולהנחיל את הארץ, אז התקופה דורשת " ודברתם אל הסלע", לדבר ולדבר ללא הרף, עד שיצליחו להוציא את מימיו, וכשמחליפים את היוצרות הרי זה מתנקם קשות במחנך ובמתחנך. לכן המסקנה היא "לא תביאו את הקהל הזה אל הארץ אשר נתתי להם"

סיפור לשולחן שבת

לא רק מצות פרה  אדומה נקראת חוקה אלא גם מצוות תפילין וכמו שנאמר בספר שמות על מצות תפילין "ושמרת את החוקה הזאת מימים ימימה". הרבי מלובביץ' זצ"ל הורה לחסידיו לזכות את עם ישראל במצות הנחת תפילין. לפנינו סיפור על אחד מהאנשים המפורסמים בציבוריות הישראלית בהקמת המדינה ולאחריה, פרופ' יגאל ידין. יגאל ידין, מוכר לרבים מעם ישראל, כרמטכ"ל צה"ל, ארכיאולוג מפורסם, ח"כ בכנסת ושר בממשלה. סיפור לא ידוע, הוא חושף בספרו, בו הוא מתאר מפגש עם חסיד חב"ד שהציע לו להניח תפילין כהוראת הרבי מלובביץ זצ"ל. וכך הוא מספר בספרו "חוויותיו של ארכיאולוג יהודי: "אחרי מלחמת ששת הימים רכשתי מסוחר עתיקות עבור היכל הספר דבר שנתברר אחר כך שהוא קופסת תפילין ובה כל 4 הפרשיות. התפילין הקדומות שבידינו מימי בית שני היו כתובות בידי סופר סת"ם בכתב זעיר ביותר ונתעוררו בעיות מסוימות שצריך היה לאמתן במעבדה שרק למשטרת ישראל כמותה. יום אחד נסעתי ברכבת מירושלים לתל-אביב לאותה מעבדה ובכיסי תצלומי תפילין אלו שאיש מזולתי לא ראה אותם ואירע לי מה שקורה למפר נוסעים ברכבת זו -כשעברנו את כפר חב"ד עלו כמה אברכים לרכבת ואחד מהם ניגש אלי והפציר בי להניח תפילין. סירבתי, אך משנוכחתי כי מבטאו העברי זר, שאלתיו מנין עלה והשיב לי שזה לא מכבר עלה מברית המועצות. שאלתיו: "ובברית המועצות הנחת תפילין"? אמר לי: כל ימי מאז הגעתי למצוות הנחתי תפילין. כששמעתי כך אמרתי לו: "אם אתה בברית המועצות קיימת את המצווה הזו לא אסרב גם אני-והנחתי תפילין.

בתל -אביב לפני רדתי מהרכבת ניגשה אלי אישה ואמרה לי "פרופסור ידין אני שמחלה שנענית לבקשתו של אותו אברך שלמעשה לא הכירך. בני מחסידי חב"ד נפל לא מזמן בתעלת סואץ. לדבריה היה בנה החב"דניק היחיד בין הצנחנים. "לפני מותו" סיפרה "ביקרוהו אנשי פלוגתו ושאלוהו לרצונו. אמר להם: הניחו תפילין. במשך היום ראיתי בעיני רוחי כאילו אף אתה הצטרפת לבקשתו. אני מודה שלא יכולתי לעצור בעד דמעותיי. באותו רגע אמרתי לה: איזה צירוף מקרים מופלא! בכיסי תצלומי התפילין הקדומים ביותר שבידנו ולא אוכל לעשות עמך חסד גדול יותר מאשר להראותן לך ברגע זה. 

יום פטירתו של הרבי מליובאוויטש חל ב ג' בתמוז

אני באופן אישי למדתי רבות על דמותו מסיפורים אלו. תיהנו

הדיכאון המוזר של העשיר

החנות נתנה לי הרבה סיפוק, לא רק מהסיבה שיהא היוותה לנו מקור פרנסה ברווח, אלא בשל העובדה שבאמצעותה קירבנו הרבה יהודים לתורה, למצוות ולחסידות חב"ד. רוב היהודים שביקרו בחנות שלנו היו רפורמים, וחלק ניכר היו גם יהודים שהתבוללו ר"ל, שרצו להעניק מתנה עם סממן יהודי כדוגמת גביע, ספר, או תכשיט עם מוטיב יהודי. הייתי משוחח עם אנשים אלה ומסביר להם בנועם את המשמעות הפנימית של היותם יהודים. שיחות אלה היו להם מעין משב רוח מרענן על נפשם שעייפה מלחפש אחר ה"אמת" בחיים. מעבר לסטטוס של "מוכר קונה" הפכנו להיות ידידים, ודרך ידידות זאת, השפעתי על  הרבה יהודים לשמור תורה ומצוות.

יהודי כזה היה גם מילטון שפירא. הוא היה אדם יפה- תואר, גבוה, ועיניו חייכניות. אדם אמיד מאוד, אך בכל הקשור ליהדות, היה עני מרוד… הוא היה דוגמא קלאסית של 'תינוק שנשבה' – יהודי שמעולם לא קיבל חינוך ליהדות. אפילו את שמו היהודי לא ידע, ולא זכר אם חגג את בר-המצווה שלו אי-פעם. מה … שבטוח – תפילין לא היו לו

מילטון היה מבלה את עונת החורף בפלורידה החמה, שכן מזג האוויר בעירו שבמדינת ניו יורק, היה מושלג ושרר בו קור רב. בכל חורף הוא היה מגיע לפלורידה יחד עם אשתו ג'סיקה ושלושת ילדיהם. זאת הייתה משפחה 'מושלמת' מבחינה כלכלית וחברתית; משפחה אוהבת ותומכת, ונהניתי בחברתם. נקשרו בינינו קשרי ידידות אמיצים. התפלאתי מאוד כשבאחת השנים מילטון לא הגיע לפורידה. עונת החורף עברה ועדיין לא ראיתי ולא שמעתי ממנו, על כן שלחתי לו כרטיס ברכה ובו שאלתי אם הכל בסדר אצלו ואצל משפחתו. אך כשגם… כרטיס זה לא זכה למענה, הרמתי טלפון לביתו בניו-יורק כי חששתי שמשהו לא כשורה. חששותי התאמתו.

ג'סיקה ענתה לטלפון, וקולה עייף מבכי. מיסטר שטרן", היא ניסתה לדבר , אך פרצה בבכי". הרגשתי שגם עיניי דומעות וחיכיתי בסבלנות שתספר לי מה מציק לה. לאחר מאמצים רבים, כשקולה נחנק ונשנק שוב ושוב, החלה לגולל באוזניי את צרתה "אין לי בעל, ולילדים אין אב!"

נרעדתי. אך מיד היא המשיכה בצער, "לא, מילטון לא מת. הוא בחיים, אבל בעבורנו, כאילו שהוא מת! – לפני שלושה חודשים, הוא נכנס לדכאון. אף אחד לא יודע למה, אבל עיניו שידרו עצבות. הוא הפסיק לאכול, לא הלך לעבודה. באחד הימים פתח את הדלת לחדר הארונות שבחדר השינה, התיישב שם על הרצפה ומאז הוא. . . " ! מסרב לצאת

להגיד שנדהמתי, זאת מילה דלה מדי. מילטון שפירא, הבריא והחסון, האמיד והאינטליגנט, יושב בתוך ארוך !בגדים? – לא יתכן

"הוא יוצא לארוחות?" שאלתי בהיסוס, "לשינה? ולשירותים?" מה פתאום?!" השיבה נמרצות. " אני שמה לו צלחת-אוכל על הרצפה, וכשהוא רעב מאוד, הוא פותח את הדלת" כחודה של מחט, מושיט יד, חוטף משהו קטן, ושוב סוגר את הדלת. שלחתי אליו את הפסיכולוגים הטובים ביותר שיש, אך הוא אינו מוכן להכניס אותם. הם עומדים מחוץ לדלת, משוחחים, משכנעים, מסבירים, ואפילו צועקים עליו, אך הכול נופל על אוזניים אטומות. מיסטר שטרן", קולה עלה בייאוש, "אני אלמנה חיה! לילדים שלי אין אבא! מה יהיה הסוף אתנו?" היא התייפחה בבכי, ויחד איתה – גם אני. קשה היה להיווכח בשינוי הדרסטי שחל  משפחה מאושרת זו, שהפכה לאומללה כל כך, עד לבלי היכר. איחלתי לה בצער את הברכה המסורתית: "רפואה שלמה בקרוב ממש", וניתקתי את הטלפון. מקרה עצוב', הרהרתי ביני לביני. כרעם ביום בהיר האיר רעיון את מחשבתי. איך לא חשבתי עליו קודם' האם לשם כך הגעתי לפלורידה, כנציגו של הרבי, כדי שבבוא העת, אפטיר כמה מילות נוחם ותו לא? איפה  האחריות שלי כידיד ותיק, כיהודי, וכחב"דניק בפרט? – מיהרתי לתקן את מעשיי. הרמתי שוב את השפופרת "?הלו, ג'סיקה" היא עדיין בכתה, זה אני שוב, מיסטר שטרן. אינני רוצה להכביד עלייך או להלחיץ אותך, אך כידוע לך בניו – יורק חי צדיק גדול ראביי חשוב, והיה כדאי שתודיעי לו על המצב של בעלך

שמעתי את נהמתה המרירה של ג'סיקה … "!?אם טובי הרופאים לא הצליחו לרפא את בעלי, אזי ראביי שאף פעם לא ראה את מילטון" לא הנחתי לה לסיים את המשפט. "ג'סיקה, אם בריאות בעלך חשובה לך, אם את באמת רוצה שהוא יחזור" לתפקד כאב לילדייך, אז תכתבי לרבי אך ה'קליפה ' הייתה קשה מדי. לאחר הפצרות רבות מצדי, ניאותה להצעה אחת בלבד: שאני, משה, אכתוב . לרבי על מצב בעלה, ואת התשובה שלו אקבל לביתי. התיישבתי אפוא לכתוב מיד, ופקססתי את המכתב לרבי, לעת ערב התקשר אלי הרב גרונר ובפיו תשובה. הרבי הורה לבדוק את המזוזות בביתו של מילטון, ובמיוחד בחדר העבודה שלו .התקשרתי לידיד שהתגורר לא הרחק ממשפחת שפירא, והוא אסף את המזוזות מביתם. לאחר שעה הודיע לי שאף על פי שאינו סופר סת"ם, הוא מוכן להעיד שכמעט כל המזוזות פסולות, כיוון שהפרשיות היו כתובות על דף נייר פשוט. לעומתו, המזוזה שבחדר עבודה הייתה דווקא מהודרת. הפרשיות היו רשומות על קלף נאה וחדש. ובכל זאת, הטעים, הוא העביר את המזוזה לסופר סת"ם מומחה, שיהיה בקשר אתי כעבור שלושה ימים. התקשרתי לגב' שפירא לעדכן אותה על הנעשה, והיא , לצערי, המשיכה ללגלג על כל העניין. היא אמרה ,שאינה רואה שום קשר בין מחלת בעלה לבין תשובת הרבי. הסברתי לה את העניין עד כמה שהיה בכוחי. והבטחתי לחזור אליה עם תשובת הסופר סת"ם. היא בקושי הקשיבה לי. כעבור שלושה ימים, הטלפון בביתי צלצל. על הקו היה המגיה, כולו נרגש: "כשבדקתי את המזוזה, נוכחתי לראות שהיא חדשה לגמרי, כפי שידידך אכן ציין", הוא אמר, "אך טעות מצערת נפלה בכתיבת הפרשייה …"השנייה. במקום המילים "ונתתי עשב בשדך", הסופר רשם "ונתתי עצב בשדך. פתאום הכל היה מובן …

הוריתי לו להכניס קלף חדש למזוזה, וכן להחליף את כל המזוזות שנמצאו פסולות, ולהביא אותן מיד לבית  משפחת שפירא. שעה לאחר מכן קראה לי אשתי לשיחת טלפון דחופה מגב' שפירא. "אינני יודעת מה לומר לך", אמרה ובקולה שמעתי שמחה מהולה בדמעות של התרגשות, "לפני שעה קלה בעלי פתח את דלת הארון, יצא החוצה וביקש ממני להכין לו מנה של סטייק. 'לאן אתה הולך?' שאלתי אותו, מבולבלת, הוא ענה לי: 'לעבודה כמובן!' הוא התיישב בחדר האוכל, סיים את מנת האוכל ויצא לעבודה, כולו עור ועצמות, אבל עם חיוך על הפנים. תגיד לי, מיסטר שטרן" – אמרה וסקרנות בקולה – "נראה לך שיש לזה קשר עם הרב שבא אלינו לפני שעה לקבוע מזוזות חדשות בכל החדרים? אם לג'סיקה היה ספק קל באשר לקשר לתשובת הרבי להחלמתו המפתיעה של בעלה, הרי שלבעלה מילטון כלל לא היו ספקות. בשבת הקרובה הוא עלה לתורה ובירך "הגומל", וכן קיבל על עצמו להשבית את המפעל שלו בשבתות ובחגים.  ג'סיקה ביקשה ללמוד הלכות כשרות, ולאחר זמן קצר הזוג הכשירו את ביתם.

מנחם – הלא הוא מילטון – נהיה לאחד התומכים הנלהבים של בתי חב"ד במדינתו

החתונה שלא התקיימה

הם היו משפחה מסורתית, כמו רוב חברי הקהילה היהודית במקסיקו. הלך-הרוח ששידרו ההורים היה עם זיקה חזקה מאוד ליהדות, אך כנראה לא כל הילדים קלטוהו כראוי.  ההורים לא ממש שמו לב מה עובר על כל אחד מילדיהם וביום אחד, מאוד לא בהיר, הודיע להם אחד מבניהם כי בכוונתו להתחתן עם גויה…  לאחר ההלם הראשוני, ניסו ההורים להפעיל את כל מנועי השכנוע והלחץ על בנם. נישואין לגויה היו מבחינתם קו אדום שלא ייחצה בכל מחיר. הם דיברו עם בנם בטוב וברע, אבל מאומה לא עזר. הבן הבהיר להם, כי זו לא החלטת בזק, אלא משהו שמבשיל אצלו כבר חודשים ארוכים – וחבל על מאמציהם. הוא כבר קבע תאריך לחתונה והעסק מבחינתו מנוי וגמור.

אבל ויגון עטפו את המשפחה כולה. בעיקר את האב. קומתו השתוחחה וכל חזותו הייתה כשל מי שחרב עליו עולמו. באותם ימים, הזדמן לאב להגיע לארגנטינה לצורך עסקיו והוא פגש שם את הרב רפאל סוויד, אחד היהודים הראשונים שהתקרב שם לחב"ד והיה מבוני הקהילה החסידית המקומית. בין השניים נרקם קשר של ידידות והאב האומלל שפך את מר לבו בפני הרב סוויד.  הרב סוויד הציע לאב להגיע אל הרבי מליובאוויטש מלך המשיח. "בתושייתו ובברכותיו הציל הרבי יהודים רבים מהתבוללות. אני בטוח כי דרכו תגיע גם ישועתכם".  הצעת הרב סוויד הפיחה באב תקוות גדולות. הוא ביקש מהרב סוויד כי יתלווה אליו בביקורו אצל הרבי והרב סוויד הסכים. הרב סוויד סידר לשניהם תור לפגישת 'יחידות' אצל הרבי והם סיכמו להיפגש ביום המיועד בניו-יורק. ביום שנקבע, לא חש האב בטוב ולא הצליח להגיע לניו-יורק. הוא שלח במקומו את אחד מבניו, אחיו של זה שמתכוון להינשא לגויה.

המתינו האח והרב סוויד לתורם, בחדר המבוא שלפני חדרו של הרבי. מגוון האנשים שעמדו שם הפעים את האח. מעולם לא נפגש במקבץ לא שגרתי כזה. חסידים לצד היפים, אנשי עסקים לצד אנשי ממשל ושררה. כולם המתינו כשעל פניהם ניכרת דריכות רבה. האווירה עשתה על האח רושם עז. הגיע הרגע. האח והרב סוויד נכנסו אל הקודש פנימה. המפגש עם מבטו של הרבי הפיל על האח יראה גדולה. הוא ממש לא הצליח לפצות את פיו. הוא סימן לרב סוויד שידבר במקומו והרב סוויד גולל בפני הרבי את הסיפור.  הרבי התעניין בכל הפרטים, ואחר אמר בקול נעים אך החלטי, כי אין ממה לחשוש ולפועל לא יתקיימו הנישואין. הרבי לא איחל או בירך, אלא פשוט ניבא! האח נותר המום ונפעם מהביטחון ששפע מקולו של הרבי. הרבי פתח מגירה, הוציא מתוכה שלושה שטרות של דולר והגישם לאח באמרו: "מסור זאת לאביך ובקש ממנו בשמי, כי לטובת בנו עליו להקפיד על שלוש מצוות: כשרות, טהרת המשפחה וצדקה".  עוד באותו לילה התקשר האח לאביו וסיפר לו על השליחות שיש לו עבורו. האב קיבל על עצמו כמובן את בקשת הרבי. למען הצלת בנו מהתבוללות היה מוכן לעשות הכול.

חיכו בני המשפחה וציפו בכיליון-עיניים להתגשמות נבואתו של הרבי, אך לא ממש ראו אותה באופק. הזמן זרם ועמו התקדמו ההכנות שערך האח לחתונה. האב התקשר לרב סוויד וביקש ממנו תמיכה: "בינתיים, הכול מתקדם כרגיל", קרא בייאוש. הרב סוויד הרגיעו והבטיח לו, כי דברי הרבי יתגשמו. "חכו וראו".  יומיים לפני החתונה זה הגיע. ה"חתן" נתקף בכאבי ראש וצינון חזק. לא משהו רציני – אך כדי להיות שקט הוא פנה להיבדק בבית הרפואה. הבדיקות הראו כי לא מדובר במקרה חריף וחשבו לשחררו בתוך כמה שעות.  אלא שפתאום הבריק במוחו של האב רעיון. הרופא שבדק את בנו היה יהודי עם לב חם. האב יצר עמו קשר וסיפר לו בקצרה על כוונתו של החולה להינשא בעוד יומיים לגויה. "אנא ממך, שמא תוכל לעכבו בתואנה כלשהי ליומיים נוספים של אשפוז. אתה מבין"…  הרופא הבין היטב והסכים לשתף פעולה. הוא ידע כי בכך הוא מסכן את הקריירה הרפואית שלו, אבל הצלת יהודי מהתבוללות יקרה בעיניו יותר מהקריירה. הוא "תפר" איזושהי מצוקה רפואית לגופו של החתן ואילץ אותו להישאר בליל הכלולות המתוכנן בין כותלי בית-הרפואה. למחרת, נערכו ל"חתן" בדיקות נוספות והוא שוחרר…

הדבר הראשון שעשה היה כמובן לפגוש את חברתו הגויה ולסכם איתה מה עושים כעת. אלא שהיא הייתה פגועה מאוד. "בכוונה יזמת את כל הסיפור", הטיחה בו בפנים כעוסות. "אני בטוחה כי השתכנעת מבני משפחתך לעזוב אותי ולא מצאת דרך אחרת להיפטר ממני".  כל ניסיונותיו להסביר לה כי היא חושדת בו לחינם היו לשווא. מבחינתה, זו הייתה פגישת פרידה ביניהם. לנצח!  נבואתו של הרבי התקיימה אפוא במלואה. לאחר כמה חודשים קשים, הכיר אותו בחור צעירה יהודיה והקים עמה משפחה יהודית לתפארת.

 

והפעם בפינת המולטימדיה : סרטונים בנושא חינוך נוקשה ולא רק

הקדמה : אחד הסרטים שקיימים ומציג לנו את החינוך הנוקשה נקרא הסרט הלבן העלילה המתרחשת שנה לפני פריצת מלחמת העולם הראשונה, עוסקת באירועים אלימים ומסתוריים המתרחשים בכפר פסטורלי אי שם בצפון גרמניה. בכפר מתגוררים הורים שעסוקים בלא להקשיב לילדיהם או להבחין במעשיהם ובעיקר חושבים שהנצרות תגאל אותם. והילדים אכן הם סוג של אנשים מתים חיים, שלא ברור בדיוק מה מניע אותם אבל הם בהחלט לא מחבבים את מי ששונה מהם.

מתוך הסרט בחרתי מספר קטעים (חלקם ודאי לא מתאימים לילדים):

1.        עונש ללא רחמים  – 

2.        עונש ללא רחמים חלק שני – 

3.       את הקטע הבא התלבטתי אם לשלוח. מקווה שעשיתי בחכמה. לחץ רגשי – 

4.       מכות כעונש – 

5.       אמפטיה או לא – 

וקצת סרטונים על הרבי מילובביץ זצ"ל

1. הלוויתו

2. הרבי והרב כדורי

3. הרב דרוקמן והרבי

4. ענקי הדור

5. הסרט המלא – מומלץ מאוד http://www.youtube.com/watch?v=pAjUuif9SBI

ולסיום בדיחה כשרה

אומרים שבעל ארכיאולוג הוא הבעל הנפלא ביותר…

למה?

כי ככל שאשתו מזדקנת הוא אוהב אותה יותר…