פרשת אמור "גם לספור צריך לדעת"

כתיבת תגובה

סרטונים לעבודה חינוכית פרשת אמור 

"גם לספור צריך לדעת"

 בתוכן

·         רעיון חינוכי בנושא ספירת העומר

·         סיפור על שיכחה בימי הספירה

·         מתורתו של הרב אורנשטיין

·         משל החתונה

·         משל הרופא

·         מתורתו של ר' נחמן בעניין ספירת העומר ומעשה מיוחד

·         ספירת העומר והקשר לחינוך הילדים

·         כמה סרטונים בנושא זקנים וילדים

אפתח בסיפור שקראתי ומוקדש לכל מי שכבר שכח לספור פעם אחת ולמי שעוד ישכח

מעשה אשר שח לי דודי ר' שמואל ז"ל:

בימי בחרותי גרנו בשכונת תלפיות אשר בירושלים.

והימים ימי ספירת העומר והשעה שעת בוקר מוקדמת, ואשים את פעמיי אל בית הכנסת אשר בשכונתנו. ובכן עברתי ליד ביתו של הסופר ש"י עגנון וראיתיו בפתח ביתו. והיה מראהו עייף ויגע. ביקש להיסמך על כתפי, ונעניתי לו. ויהי בלכתנו לבית הכנסת שח לי את אשר אירעו בלילה:

"הוי שמואל שמואל. התדע, כל הלילה לא באה שינה אל עיני ותנומה לעפעפיי. ויודע אתה משום מה? אין אתה יודע. אם כך, בא ואספר לך. לאחר שסיימתי עבודתי ושתיתי כוס קהווה, פשטתי את בגדיי ולבשתי כותונת לילה ושכבתי במיטתי. וכמעט באה שינה לעיני. וכבר הייתי נרדם, אלמלא אותו הקול שטרדני ואמר: וספירת העומר ספרת? ולא ידעתי את אשר אשיב לו, שנכנס הספק בליבי. והיה הקול הולך ומנקר במוחי כיתוש, והייתי מהפך בדבר, ולא באה שינה אל עיניי. לא נתקררה דעתי עד אשר קמתי ממיטתי, פשטתי כותונתי, לבשתי בגדיי, נטלתי את ידיי, וספרתי ספירת העומר ללא ברכה. ושוב לא באה שינה אל עיניי ותנומה לעפעפיי.  שכבר חזרתי ופשטתי בגדיי ולבשתי כותונת לילה ושכבתי במיטתי וכמעט באה שינה לעיניי. עד שבא אותו הקול וניקר במוחי כיתוש:האם זה באמת היה לך כל כך חשוב?"

בפרשת השבוע אנו קוראים על חגי ישראל ומועדיו, וכן על ספירת העומר שהננו סופרים ממחרת הפסח עד לחג השבועות, כדברי התורה: "וספרתם לכם ממחרת השבת וגו'".  ספירה זו מאחדת ומקשרת את שני החגים, פסח ושבועות, ליחידה אחת. וכן מעלה ספירה זו את חג השבועות לדרגה נשגבה, שאדם מישראל משתוקק ונכסף אליה. 

המפרשים מתלבטים להסביר, לשם מה יש צורך לקשר את שני החגים ולעשותם לחטיבה אחת, מה שאינו נהוג אצל חגים אחרים? אין אנו סופרים, למשל, משבועות לחג הסוכות ולא מחג הסוכות לפסח.  הרבה הסברים נאמרו בשאלה זו.  אחד ההסברים המרתקים נמצא בדברי הרב אורנשטיין:

רומזי רמזים אומרים, שחג הפסח וחג השבועות מסמלים את שני הדורות שבכל התקופות והזמנים: הדור המבוגר והדור הצעיר, הזקנים ובני הנוער.  פסח מזכיר לנו את יציאת מצרים, חרות, קריעת ים סוף.  "וחמושים עלו בני ישראל מארץ מצרים", מי דרכו לצאת חמוש ומצוייד? הנוער.  "ובני ישראל יוצאים ביד רמה", מי דרכו לצאת בקומה זקופה ובראש מורם? הנוער.  מי דרכו לעסוק בכל עניני  השתחררות משעבוד? הנוער.  מאידך, חג השבועות מסמל את הדור המבוגר.  אדם מבוגר כשהוא מתפנה מעסקיו הוא יושב ולומד תורה, כביטוים של חז"ל: "זקן ויושב בישיבה".  מענין שלפי דברי חז"ל (מכילתא בשלח), הקב"ה בעצמו הדגים את זה בשני מופעים: בקריעת ים סוף הופיע כאיש מלחמה, כגבור חמוש, לנהל מלחמת חרמה נגד המצרים, ולכן אנו אומרים בשירת הים: "ד' איש מלחמה".  ואילו בקבלת התורה הופיע כזקן ויושב בישיבה.  אמנם נכון, שעל הנוער מוטלים תפקידים חשובים ואחראיים, כגון כיבוש, מלחמה, היאחזות, שמירה וכו', ובמיוחד בתקופתנו אנו.  אולם, לנוער יש גם חולשה מיוחדת, שהיות והוא דינמי מאד, הריהו רואה רק את עצמו, הפועל והיוצר, הכובש והלוחם, וכפי שבני הנוער מתבטאים תמיד: אנחנו נלחמנו, אנחנו כבשנו, אנחנו יצרנו וכו'.  דבר זה עלול לגרום לניתוק הקשר בינו ובין הדור המבוגר, השומר על משמרת ציון וירושלים אלפים שנה, אשר אלמלא לא היה הוא מכשיר את הלבבות ואת הקרקע וכו', לא היה הנוער יכול להגיע למה שהגיע.  המבוגרים חלמו ובני הנעורים לחמו, ועל-ידי שלוב הדורות הגענו עד הלום.  ואלמלי לא היה שילוב כזה הייתה השרשרת נפסקת והיה נוצר חלל ריק בתולדות האומה.  ובכדי שהנוער ידע את הקשר והיניקה שלו, ציוותה התורה: "וספרתם לכם"! אתם, הנוער, שמרו על קשר הדוק עם הדור המבוגר.  כי שניכם יחד, הפסח והשבועות, בכוחכם לפעול ולהצליח.  שני החגים – הדורות – צמודים וקשורים יחד, וכל פירוד עלול לגרום לנזק בל ישוער.  ולכן שמרו על הספירה שתהיה תמימה, שלמה והדדית.  אז יש מקום לברכה.

הננו זקוקים לנוער שיהיה בריא בגופו ונפשו, למען יוכל למלא את המשימה הגדולה המוטלת עליו, ולמען קיומה ועתיד של האומה כולה.  וכבר אמרו חז"ל: "וספרתם לכם", שתהא ספירה לכל אחד ואחד (מנחות ס"ה, ב'), כל אחד ואחד צריך להבין ולהעריך את הספירה שלו.

הצורה שבה נאמרת הספירה מעוררת שאלה. מאחר והיום המיוחל הוא יום ה-50 מדוע לא סופרים ספירה לאחור? אדם שנתנו לו עונש חודש בכלא, הוא סופר כמה ימים נשארו לשחרור ולא כמה ימים עברו, ואילו אנו בספירת העומר מוסיפים והולכים בכל יום. עברנו יום אחד מתחילת הספירה, יום שני מתחילת הספירה… שבועים ושלושה ימים מתחילת הספירה וכדו'.  

אך למעשה יש כאן רעיון עמוק ויסודי המשקף את ראית היהדות על מהות החיים.

זוג שתאריך חתונתם נקבע לעוד חודשיים, הם מצפים ומייחלים לכל יום שיעבור בציפיה ליום הנכסף. בלבם הם חשים שאותו יום יהיה מלא באושר ושמחה, אך אותם ימי ההמתנה נראים ריקים וחסרי תוכן לעומת היום "הגדול", ימי ההמתנה נראים כסתם ימים.  

ובאמת יום החתונה הוא יום חשוב ומלא אושר. אך אין זה מפחית מערכם של ימי ההמתנה. נקודת יסוד ביהדות שאין יום שהוא "סתם" ולא שייך המושג "להעביר את הזמן". כל יום הוא חשוב ובעל תכלית.האדם הגיע לעולם למלא תפקיד מסוים במהלך חייו. (הזמן הוא פונקציה בעולם ואנו נמצאים בתוכו להשלים משימה מסוימת).  

משימה זו היא מפעל חיים. כל יום שבו אנו ממלאים את תפקידנו, מקרבנו להשלמת המשימה, ואילו יום שמבוזבז מרחיק אותנו מהתכלית אשר בגללה הגענו לעולם. לכן בימי ספירת העומר, אע"פ שהיום המיוחל הוא חג השבועות אין זה מפחית מערכם של שאר הימים אלא כל יום הוא בעל חשיבות גדולה.  

כל יום יחודי על המשמעות הטמונה בו, ולכן בכך שהספירה מתבצעת בצורה זו (היום יום אחד לעומר, יום שני לעומר, שבועיים לעומר וכן הלאה) ולא בספירה לאחור שממעיטה מערך הימים העוברים ועושה רמת מעלה את היום המיוחל, מתחדד היסוד הבסיסי שכל יום הוא רם מעלה וצריך לנצל אותו ואין להעביר את הזמן להבל וריק. 

יסוד זה מודגש כבר בתורתנו לגבי אברהם אבינו (הנקרא בפי חז"ל "אברהם העברי" משום שבשל השקפתו על החיים שהיתה שונה מכל העולם, כל העולם בעבר אחד והוא בעבר השני). עליו נאמר "ואברהם זקן בא בימים", וביארו חז"ל את הפסוק שאף על פי שהיה זקן מאד בכל זאת בא בימים, הביא את כל ימיו שלמים ומלאים לפני הקב"ה, וניצל אותם עד תום ומילא את תפקידו בעולם בשלמות. בתקופתנו אנו- העידן המודרני, דברים רבים התפתחו והשתכללו וביניהם תרבות הבילוי והבידור. אם נתבונן במילה בילוי נבחין שהיא מאותו השורש של התבלות, בלאי. וכן המילה בידור שמקורה בארמית ופירושה פיזור (חוסר מיקוד). מטרתה של תרבות הבילוי והבידור היא העברת הזמן- דבר הנובע מחוסר סיפוק וריקנות.  

אם ניקח לדוגמא רופא בזמן שהוא בעיצומו של ניתוח לב פתוח, לא יעלה על הדעת שהרופא ישליך את הכל ויצפה לפתע בטלויזיה או יצא לשחק כדורסל כיון שכל רגע הוא מהותי וגורלי וטעות קטנה יכולה לעלות בחיי אדם. 

כאותו רופא כך אנחנו נמצאים בעיצומם של חיים אשר כל שניה חשובה. כל רגע שעובר הוא הזדמנות בלתי חוזרת שצריך לנצלה, צריכים אנו להיות מאופסים מרוכזים וממוקדים במה שאנו עושים, במטרה הניצבת אל מול עיננו.  

יש לנו אחריות כבדה על כתפינו, שאותה אנו צריכים להשלים במקסימום הצלחה ובמינימום טעויות. [אין הכונה שאסור לנשום אויר לרגע, אך להפוך דבר מאמצעי המכוון לאזירת כוח לקרבות, לבילוי שכל חיינו סובבים סביבו היא סטיה רצינית מהמסלול וכך אנו מחטיאים את המטרה] המורם מכל האמור- ע"י ספירת העומר באופן בו היא ניספרת (והאופן שהיא באה לשלול- הספירה לאחור), קורא לנו הבורא לשנות את גישתנו לחיים ולהביל אליהם ביותר עמקות. למלא את חיינו בתוכן אמיתי, להשלים את תפקידנו בעולם ולנצל כל רגע ורגע

מספר הרב אפרים נחמן אנשין  – זכורני, בצעירותי, בהגיע עת דודים ימי הספירה הקדושים, ובית הכנסת הברסלבי העתיק שבקטמון החל לרגש ולהתלהט בלהט-שרפי קודש אשר כל כולם לב מלא בעבודת בוראם.

הנה, בערב אחד מימי הספירה עומד לו הרה"ח ר' הירש לייב ליפל זצ"ל ליד החלון במלוא קומתו התמירה, ופניו ועיניו יוקדים כיקוד האש. בידו אחת אוחז הוא בסורג החלון וכל עצמותיו תאמרנה ערגה ותשוקה, וכל כולו בוער בהתלהבות האופיינית לעובדי ה' שבאנ"ש (בני חבורת העובדים שבאומן שהוא נמנה עליה), בשילוב הפשטות והתמימות. בכיסופים ושאגות ארי מקירות הלב,  וכמו נעצר הוא במילים "תתיר צרורה" באין יכולת להמשיך הלאה, וכך הוא חוזר פעמים אין ספור בצעקת הלב ובניגון המתנגן ממיתריו, ת-ת-י-ר צ-רו-רה… ואת גודל נעימות זעקת ליבו אי אפשר לתאר ולהביע בכתב. ואני אז נער כבן 14 שנה, עומד ומחריש, משתאה לדעת  מה לו לר' הירש לייב כי נעצר דווקא במילים האלו, ומה ראה על ככה לזעוק ולצעוק פעם אחר פעם בשאגות קורעות לב: תתיר צרורה… תתיר צרורה…

והנה, אנו הילדים, הנערים בימים ההם ובביהכנ"ס ההוא בקטמון, היינו כולנו, הנערים והזקנים, כמשפחה אחת, קרובים אחד לאחד בקרבה ואהבה כנה ואמיתית, לכן לא היססתי לרגע קט ותיכף בהשלים ר' הערש לייב את עבודתו ושאגותיו, ניגשתי אליו ובמילים פשוטות וישירות שאלתיו: ר' הערש לייב, מה לכם כי נזעקתם ונעצרתם כל כך הרבה במילים 'תתיר צרורה'? וכי איזו כונה כיונתם בהם דווקא?

ואז פתח את פיו בהתלהבות, כדרכו תמיד בעת אשר משוחח אתנו, הילדים, לעיתים קרובות (לפי השגת מוחנו הפעוטים) בהתלהבות וחיות, והיה מפרש ומבאר לנו את ענין ההתבודדות לעובדא למעשה, והיה ממחיש לנו ונותן שיעור לדוגמא, מה ואיך לדבר ולהשיח עם השם יתברך כדבר איש אל רעהו כעצת רבינו הקדוש, ובהדגימו לנו את כל זה היה מדבר דיבורים חמים והיו הדברים שמחים כבשעת נתינתם מסיני, והשיעור הזה היה שווה לנו כאלפי הסברים ושיחות, כי למדנו אז איך לתרגם עצת רבינו "למעשה" בפשיטות.

המשיך ואמר, הלא היצר הרע וחילותיו קושרים ואוסרים את האדם בעבותות התאוות והנטיות החומריות, וטרדות הגשמיות והבלבולים כהנה וכהנה, וכך הרבה לתאר בתיאורים ציוריים את סבך האדם בנטיותיו הגשמיים, עד אשר אין דרך ומסילה לצאת מהסבך ולהתנתק מהם, ועל זה דווה ליבנו ותדאב כל נפש כי תכבד העבודה עלינו, והיא סיבת הסיבות להעדר החשק והחפץ ללמוד ולהתפלל ולעבוד עבודה תמה, ועל זה  אני צועק: רבונו של עולם, רחם עלי ותתיר הצרורה הזאת, שתתיר את החבלים של  החובל  הגדול הקושר ומסבך אותי בחבלי הגשמיות והתאוות  הגופניות. והדברים האלו עשו עלי רושם כביר עד שכבר למחר בספירת העומר עמדתי בתחנונים וצעקות וכו' כדרך אנ"ש הותיקים, ובס"ד היה זה ספירת העומר – ספירת העומר ממש. ועוד יתירה מזו מאז אותו היום התחלתי להכנס ולטעום טעם עבודה מהי, כדרך אנ"ש השותים מהנחל נובע ונהנים ממקור החכמה.

על פי תורת הסוד היהודית, אנחנו צריכים לבחון היטב את עצמנו בימי העומר, ולבדוק באופן אובייקטיבי כיצד אנחנו עומדים באור שבע ההנהגות והמאפיינים הבסיסיים של הלב האנושי: גבורה (משמעת), חסד, תפארת (חמלה), הוד (ענווה), מלכות (מנהיגות), נצח (סיבולת) ויסוד (שייכות). ולא, אין זה מקרה שיש לנו שבעה שבועות כדי לבחון שבעה היבטים – הרעיון הוא שאם נבחן היבט אחד בכל שבוע, נגיע אל חג השבועות מחודשים, רעננים ומוכנים לקבל שוב את התורה, ולהניח לה למלא את חיינו במשמעות.

מלבד העבודה העצמית, יש לנו, אחריות נוספת – להכין ולהכשיר את ילדינו לעשות את אותו הדבר באחד הימים. להלן כמה הצעות לזריעת הזרעים של שבעת המאפיינים הרגשיים בילדיכם, שיעזרו להבטיח את פריחתם במשך עומרים רבים בעתיד.

גבורה (משמעת): מטרתנו כהורים אינה לגדל ילדים שיתנהגו בצורה טובה מתוך פחד מעונש, אלא שיגלו משמעת עצמית המבוססת על הבנה והבחנה אמיתיות בין טוב לרע, בין נכון ללא נכון. הטריק כאן הוא לראות את המשמעת כהזדמנות ללמד ולחזק את ילדינו, ולא כדרך לכופף ולהכניע אותם. לדוגמא: במקום לשלוח את הילד לחדרו כעונש על שלעג לאחותו על הבגדים שלה, תנו לו לעזור לכם לבחור בתוצאה הגיונית המתאימה להתנהגותו, כמו קיפול הכביסה הנקייה של אחותו והכנסתה לארון. אם הצעותיו "רחמניות" באופן בוטה, הסבירו לו שאו שתגיעו להחלטה סבירה יחד, או שתאלצו להחליט לבד.

חסד: מכיוון שאפילו הילדים החביבים ביותר זקוקים לדחיפה קלה לכיוון הגברת פוטנציאל החסד שלהם, אנחנו יכולים לעודד מעשים של אהבת חסד בילדינו, בכך שניצור אווירה של אכפתיות והושטת עזרה בבית. אנחנו יכולים לעשות זאת על ידי הבחנה במעשים טובים שנעשו מיוזמתם האישית של הילדים ונתינת שבחים בהתאם, וביצירת הזדמנויות בהן הילדים יוכלו לעשות חסד במסגרת הקהילה – לדוגמא, לקחת אותם לביקור במוסד סיעודי, כדי שישחקו עם הילדים החוסים בו. אם הילדים שלכם זקוקים לעידוד נוסף כדי לתרגל נדיבות בליבם, צרו טבלת מעשים טובים שתעקוב אחר מעשיהם הטובים בבית ומחוצה לו, והציגו אותה במקום בו הם יוכלו לצפות בה מידי יום.

תפארת (חמלה): הרב סימון ג'ייקובסון, מחבר הספר "מדריך רוחני לספירת העומר" ("A Spiritual Guide to Counting the Omer") – מתאר את התפארת ככוח שמשלב בתוכו אהבה ומשמעת. יתכן שהצורה המוחשית ביותר בה יכולים ילדים, וגם מבוגרים, לתפוש את התפארת, היא דרך נושאי הצדקה ותיקון העולם. הציעו לילדיכם להפריש בשבועות הבאים, חלק קטן מדמי הכיס שלהם לקופת צדקה לפני שבת; לתרום כמה צעצועים משומשים במצב טוב לנצרכים, ולאסוף מעט פסולת לפני שהם מתחילים לשחק בגינה הציבורית. מעשים כאלה, שיכולים לתרום לטבלת המעשים הטובים שהזכרנו לעיל, יחדירו בילדיכם תחושה ממשית של אחריות וחמלה לכלל.

הוד (ענווה): לרוע המזל, רבים מהילדים בדורנו זוכים לדירוג נמוך במידת הענווה, בשל טעות הורית אופיינית, כאילו הערכה עצמית בשמים היא תנאי הכרחי להישרדותם. למרות שאין ספק שהערכה עצמית חיובית היא דבר מועיל, היא גם מטעה את ילדינו לגבי יכולותיהם – למשל, מחמאות בסגנון, "אתה שחקן הכדורגל הכי טוב בעולם!" – גורמות להם לאכזבות בעתיד, כשהעולם לא יגיב לביצועיהם בהתאם. אז במקום להתעקש שהשוער הקטן שלכם שיחק את משחק חייו (כששניכם יודעים שהוא נתן לגול האחרון להתחמק בין רגליו), השתמשו בהערות כמו, "נכון שבסוף לא היית מרוכז ואתה צריך לעבוד על זה להבא, אבל בלמת המון כדורים וגילית רוח ספורטיבית, ועל כך אני גאה בך."

מלכות (מנהיגות): ויתור על שבחים חסרי כיסוי אינו פוטר אותנו מהצורך להבחין בכישרונותיהם ויכולותיהם האמיתיים של ילדינו. להיפך, מתוקף תפקידינו כהורים חובתנו לזהות ולטפח את יכולותיהם של ילדינו (בין אם הן נחשבות כיתרונות בעיני החברה המודרנית, ובין אם לאו). כשאנו משקיעים את הזמן הדרוש כדי לדשן ולטפח את זרעי הפוטנציאל שאלוקים זרע בילדינו, אנחנו עוזרים לפתח את מידת המלכות שבהם. אז בפעם הבאה שהמנכ"ל לעתיד שלכם מגיעה עם רעיון לחבורה או להמצאה, עזרו לה לדהור על גל היוזמה שלה בעזרה עם המחקר או התכנון. אפילו אתם עשויים להיות מופתעים מהתוצאות!

נצח (סיבולת): כפי הנראה, אחת משלוחותיה של תנועת הביטחון העצמי המשובשת, היא המיתוס האימהי שחלק מאחריותנו ההורית הוא לדאוג שילדינו יהיו מאושרים 24 שעות ביממה – בכל ימות השבוע. מובן שאני לא טוענת שאושרם של ילדינו לא צריך לעניין אותנו, או שלשם עיבוי עורם נניח לחיים להכות בהם בלי רחם. אולם גם הצבת עצמנו כחוצצים רגשיים בין ילדינו לבין האכזבה, אינה התשובה הנכונה. רק אם נפסע לאחור ונותיר לילדינו מקום לספוג מפעם לפעם נפילה, נצייד אותם בכוח הנצח לו הם זקוקים כדי לקום, להתנער ולחזור שוב למשחק, חזקים יותר.

יסוד (שייכות): "שייכות היא יסוד החיים", אומר הרב ג'ייקובסון. לרוע המזל, מרוצת חיי המשפחה המודרניים, בקושי מותירה פנאי לסתם התכרבלות על הספה עם ילדינו ופטפוט על שום דבר במיוחד. ובכל זאת, מחקרים מגלים שרגעי הורה-ילד – ללא מטרה וייעוד קבועים מראש – הם בין החוויות שמציידות את ילדינו בביטחון וביציבות לה הם זקוקים, כדי לפרוח בעולם הבלתי צפוי שלנו. ומשום שהילדות, בדיוק כמו 49 הימים של ספירת העומר, חולפת במהירות, נצלו את ההזדמנות להתכרבל יחד, מבלי להתחמק אל הכיור או אל המחשב!

ובפינת המולטימדיה

לאחר כל כך הרבה חומרים ששלחתי אליכם, בפרק זה  מעט סרטונים…

כמה סרטונים המראים לנו את הפערים בין המבוגרים לצעירים:

1.       עבודת שורשים – מצחיק – לחץ כאן

2.       לתת כבוד למבוגרים – מצחיק – לחץ כאן

לרוכשי מארז חמשה חומשי תורה – יש עוד סרטונים שתוכלו להשתמש והם נמצאים בתיקיית פרשת קדשים

ובדיחה לסיום

נהג מונית נפטר ומגיע לגן עדן, המלאך גבריאל מקבל את פניו. המלאך גבריאל מעיין בתיק של נהג המונית, נותן לו חליפה יפה, מקל טיולים מוזהב ושולח אותו לגור בוילה יפיפייה.

רבי שעומד אחריו בתור מסתכל על התהליך בעניין.

הגיע תור הרבי, המלאך גבריאל מעיין בתיק שלו, מקמט קצת את המצח ואומר: "בסדר אפשר לתת לך להיכנס". המלאך נותן לו גלימה פשוטה מבד גס, מקל עלוב מעץ ושולח אותו לגור באיזה צריף מט לנפול.

הרבי נדהם ואומר: "אני איש אלוהים כל ימי, איך זה שלנהג המונית נתת את כל הדברים היפים ולי אתה נותן משהו כל כך עלוב?"

המלאך גבריאל עונה: "מה שקובע זה מבחן התוצאה – כשאתה היית נושא דרשה בבית הכנסת כולם היו נרדמים, כשהוא היה נוהג במונית כולם היו מתפללים."

ועוד אחת….

כומר העיירה החליט לנצר את היהודים שבה. 
"מי שיתנצר, יקבל אלף דולר. ויש רק תנאי אחד. 
עליו לוותר לגמרי על אכילת גפילטע פיש בשבת". 
נו, מובן שאיש לא היה מסוגל לעמוד בתנאי המיוחד הזה. איש לא, פרט ליהודי אחד שבא, הביע הסכמה ולקח את אלף הדולר. 
הכומר מניף כלפיו את ידו ואומר שלוש פעמים: 
"אתה נוצרי ! אתה נוצרי ! אתה נוצרי !". 
נו, מאחר שאי אפשר להאמין ליהודים שיתנצרו בקלות כזו, מתגנב הכומר ביום ששי בערב ועומד מתחת לחלונו של היהודי. היהודי מקדש בחדוה ועל השולחן – איך לא – גפילטע פיש (שזה דג) למהדרין. 
הכומר מתפרץ פנימה וצורח: " שיקרת לי". 
היהודי, בנחת מרובה, עונה: "רק רגע. מניף את ידו כלפי צלחת הגפילטע ואומר שלוש פעמים: "אתה עוף ! אתה עוף ! אתה עוף !"

השתלמות תורת החינוך יחידה חמישית

כתיבת תגובה

דחיה חברתית

שלום לכל משתתפי ההשתלמות המקוונת. היחידה הנוכחית היא יחידה מאוד לא פשוטה ואנסה להסביר. הנושא המדובר ביחידה זו יכול להציף לנו רגשות בתוכנו. בכל השתלמות שאני מעביר ומגיע לנושא של דחיה חברתית, הדמעות עולות וצפות. רבים מאיתנו חוו דחיה כלשהי בתקופת בית הספר. כולנו היינו עדים לתופעה זאת בכיתה או בבית הספר שלנו. אחד הדברים שאנו משוכנע בו הוא ההבנה הברורה מאוד שיש קשר הדוק במשולש בין ניהול כיתה משמעת בכיתה ודחיה חברתית. ככל שהתלמיד יהיה פנוי ללמידה וככל שהכיתה תהיה בריאה מבחינה חברתית תוכל להתקדם כמורה הן בפאן החברתי והן בצד הלימודי. נפתח כהרגלנו בכמה סרטונים שיכניסו אותנו לעניין.

 

והנה עוד אחת…

 

שאלות לדיון ולפתיחת היחידה

1. האם בכיתה שלכם יש ילדים מקובלים ולא מקובלים? (על שאלה זאת ענו בדף המטלה – תרגיל 1)

2. מה זה אומר להיות מקובל או לא מקובל בכיתה שלכם?

3. מה, לדעתכם, ההבדלים בין ילדים מקובלים לילדים לא מקובלים?

4. לפי מה נקבעת המְקוּבָּלוּת החברתית? לפי תכונות חיצוניות (למשל, מראה חיצוני או בגדים אופנתיים)? לפי תכונות פנימיות (למשל, חכמה, חוש הומור או נדיבות)?

5. איך, לדעתכם, מרגיש ילד מקובל? איך מרגיש ילד לא מקובל?

6. מהם, לדעתכם, הדברים המשותפים לילדים המקובלים ולילדים הפחות מקובלים? (הרי לכולנו דברים דומים!)

השתייכות חברתית הינה צורך בסיסי בקרב כל בני האדם, ומניעתה או היעדרה גורמים לתחושות קשות של בדידות, ותורמים לירידה בתחושת הביטחון והערך העצמי. ילדים מתרגלים כישורים חברתיים שיסייעו להם לספק צורך זה עוד מן הגיל הרך. בבית-הספר מתרחשת למידה חברתית רחבה במקביל ללמידה האקדמית (הן במהלך השיעורים ובמיוחד בהפסקות) שבמהלכה מסגלים לעצמם הילדים יכולות חברתיות משוכללות, שיאפשרו להם לתמרן את עצמם ביעילות בחברת בני גילם. כך יוכלו להיכנס לפעילות חברתית משחקית בעיקר, לזהות את חוקיה, לשמר התלהבות במשחק, לדעת כיצד לנהוג כאשר נוצרים קונפליקטים, למצוא לעצמם חברים ולהגיב בגמישות כאשר נוצרים מצבים חברתיים שאינם נוחים להם.

למידה זו מואצת מאוד בשלב הילדות המאוחרת (כיתות ד'-ו'), שבו מגלים ילדים רמת עצמאות הולכת וגדלה וצורך רב יותר לעצב את חייהם החברתיים ללא תיווך של מבוגרים. לכן קורה לעיתים קרובות, שילדים מאמצים לעצמם נורמות חברתיות בעייתיות המזמנות חוויות ומצבים של דחייה חברתית, כגון: בגידה, פגיעה מילולית וגופנית, חרם, נידוי או התעלמות מילד. התערבות תסייע לילדים לפתח מודעות לצרכים בסיסיים, לקשיים חברתיים, להשפעתם, ולדרכים להתמודד עמם בהווה ובעתיד.

הנה אחד הסרטים של בוגרי מגמות תקשורת של החמ"ד

 

לאחר הצפיה ענו על תרגיל 2 בדף המטלה

יחד עם זאת, יש לתת את הדעת לכך, שבכל כיתה מצויים ילדים החסרים כישורים חברתיים והמתקשים להיכנס ולהשתייך לקבוצה החברתית. או לחלופין, ילדים – שהקבוצה עצמה אינה מאפשרת להם להשתייך אליה בשל שונות הטבועה בהם, כגון:  

    • שונות במראה – ילדים כבדי תנועה או בעלי מגבלות פיזיות

 

    • שונות במוצא – ילדים עולים המתקשים לדבר עברית או שאינם מכירים את המנהגים הישראליים

 

  • שונות בהתנהגות – במיוחד ילדים המגלים התנהגות תוקפנית שאינה נוחה לילדי הכיתה. ילדים כאלה זקוקים ליותר מאשר התערבות  כיתתית שמוצעת כאן, ויש לשקול להפנותם לאיש מקצוע (יועץ או פסיכולוג בית הספר) שיסייע להם ויקדם את שליטתם במיומנויות ובכישורים חברתיים. 

הנה סרטון שימחיש לנו את הבעיה.

לאחר הצפיה ענו על תרגיל 3 בדף המטלה

חוויה של דחייה מתרחשת בעת אירועי פגיעה שונים הקורים במתכוון ושלא במתכוון בקרב בני הגיל במערכת הבית ספרית ומחוצה לה, ומלווה בד"כ במשקעים רגשיים קשים. בספרות מדווח כי 10% מהילדים בכל כיתה הם דחויים כרונית, 47% מהם נקלעים לעיתים בשל נסיבות שונות לאירועים של חרם, הצקות, התעלמות, נידוי, השפלה ופגיעות גופניות הגורמים להם לחוויות של דחייה, ו–53% מהם לוקחים חלק בדחיית אחרים או צופים באירועי דחייה מן הצד ומושפעים מהם. אך חוויות של דחייה הינן אנושיות וקורות בכל מערכות היחסים, ולכן מטבע  הדברים הינן חוויות הנפוצות אצל כלל הילדים. משמעות דברים אלו הנה כי כל אוכלוסיית התלמידים מעורבת באירועי דחייה מצד זה של האירוע או מצדו השני – הן פאסיבית או אקטיבית, הן בגלוי והן בסמוי, הן כפוגע והן כקורבן. 

הקשר בין דחייה חברתית ותופעות נוספות

נראה כי חוויות של דחייה חברתית יהיו בעלות השלכות לגבי המשך החיים. ילד שמרגיש "לא מקובל" ירגיש תסכול, כעס, ייאוש, תחושת ערך עצמי נמוכה "אני לא שווה", "לא אוהבים אותי". הוא ינסה להלחם בכך בכדי לשנות את מצבו, אבל פעמים רבות ואולי ברוב המקרים הוא ייכשל. בשלב זה המשמעות הפסיכולוגית חברתית של מעמד "מקובל – לא מקובל" גדולה עבור כלל הילדים בכיתה וקשה מאד להלחם בה. ההשלכות יכולות להיות חמורות ככל שהדחייה החברתית קיצונית יותר . ילדים שחווים חרם , דחייה קיצונית, בדידות ונידוי, לאורך זמן, יכולים לחוות את המצב כטראומה בעלת השלכה על המשך החיים. 

ממחקרים העוסקים בהשלכות הדחייה על ההתפתחות המאוחרת עולה כי תלמידים החווים חוויות של דחייה חריפה וממושכת לאורך שנים עלולים לסבול מהתופעות הבאות:

    • נשירה מביה"ס

 

    • עבריינות

 

    • שוטטות

 

    • הצטרפות לחבורות רחוב כדי לספק את הצורך הבסיסי בשייכות, בביטחון ובתחושת היכולת שהחבורה נותנת לילד

 

    • העה לידי ייאוש, ירידה בדימוי העצמי, בדידות וקשיים התנהגותיים

 

    • הפרעות רגשיות קשות וחוסר יכולת ליצור קשר משמעותי בבגרות

 

  • התנהגויות חברתיות שליליות דוגמת קונפליקטים, תוקפנות, היפראקטיביות או צורות לא בשלות של משחק חברתי וקוגניטיבי  

על פי מחקרה של בינשטוק (2003) נמצא כי ילדים תקינים חברתית, בניגוד לדחויים כרונית, מסוגלים להתמודד עם דחייה קצרה יחסית, המתרחשת מדי פעם, גם אם היא חריפה יחסית (כמו בחרם חברתי). מדובר בתלמידים החווים בטווח הקצר חוויות רגשיות קשות בעקבות אירועים המזמנים דחייה כמו הדחויים כרונית, אך בניגוד לאחרונים הם מצליחים בטווח הבינוני לפתח ולהשתמש באסטרטגיות יעילות. אסטרטגיות כאלו מקדמות את מצבם החברתי ולכן הם מצליחים לחזור מהר יחסית למרכז החברתי, תוך גיוס של הידע שרכשו במהלך חווית הדחייה לטווח הרחוק, לניהול המשך חייהם החברתיים.  

דחייה חברתית כמנוף להתפתחות

ניתן לראות בחוויות של דחייה גורם מזמן לכיוונון וקידום התנהלות חברתית, מתוך ראיית הקושי גם כהזדמנות להתפתחות תקינה. זאת, מאחר שלא ניתן להימנע מחוויות של דחייה – שהן אופייניות לכל מערכות היחסים שאנשים מקיימים, אך ניתן להתערב, לחסן ולעודד התמודדות יעילה עמן ותוך כדי כך למזער את השפעתן.

לשם כך, ניתן לאתר אסטרטגיות התמודדות  של ילדים תקינים חברתית, תוך התייחסות לעצות שהם נותנים לנו מניסיונם, והפיכתן לקווים מנחים ולכלים טיפוליים לצורך סיוע לילדים הסובלים מדחייה  כרונית.

בראש ובראשונה יש צורך בהתערבות לשיפור אקלים חברתי ופיתוח חוסן בהתמודדות עם דחייה המיועדת לקבוצות סיכון כגון: ילדי גירושין, עולים חדשים, תלמידים לקויי למידה, נכים ועוד, או לאותם ילדים אשר כבר החלו לסבול מדחייה ועלולים לפתח התנהגות דחיינית, וכמובן לילדים דחויים כרונית. 

אסטרטגיות להתמודדות עם חוויות של דחייה

איתור וניתוח אסטרטגיות ההתמודדות של ילדים עם חוויות של דחייה הנם מרכיבים מרכזיים בכל תהליך התערבות במקרי דחייה. חלק ממצבי הלחץ בילדות (ובתוכם חוויית דחייה חברתית) יניבו צמיחה של התמודדות וקומפטנטיות, בעוד שמצבי לחץ אחרים יביאו לידי תעוקה והתכנסות, אשר עלולה להיות להם השפעה ארוכת טווח על מבנה הכישורים החברתיים ועל דלות כישורי ההתמודדות.

גם כאשר הפרט מצליח בהתמודדותו וכבר לא נשקפת לו סכנה והסיבות למצוקה הרגשית נעלמו, עליו להתמודד עדיין על מנת לשמר את ההצלחה שאליה הגיע. לפיכך נשארת ההתמודדות כחלק מחיי היום-יום שלו. בכדי שהתמודדות תצליח עליה להיות גמישה ומותאמת לדרישות המצב המשתנות ללא הרף עם התפתחות האירוע. לכן, על הפרט ללמוד מה לעשות כדי להתמודד עם המצב החדש. התמודדות ישירה, שהיא פעולה המכוונת לטפל בבעיה בסביבה – כמו גם התמודדות עקיפה, שמטרתה לצמצם תחושות אי-נוחות של הפרט – עשויות להיות מותאמות לטיפול באתגרים סביבתיים בנסיבות שונות, לפיכך, אין ההתמודדות רק סדרה של אסטרטגיות שמשתמשים בהן כל אימת שנזקקים להן, אלא גם דפוס משתנה המגיב למתרחש. 

לזרוס (2001) מתייחס לשני סוגים עיקריים של אסטרטגיות התמודדות:

    1. התמודדות בעזרת פתרון בעיות הכרוכה בהערכת המצב, בחינתו, איתור הבעיה ומה שניתן לעשות על מנת לטפל בה. התמודדות כזו קשורה לאמונה כי ניתן לשנות וניתן לבחור דרך פעולה המחייבת הפעלת שיקול דעת.

 

  1. התמודדות הממוקדת ברגשות המתעוררים על-ידי הערכת המשמעות או הפירוש האישי של המתרחש במפגש האישי. התמודדות זאת (הכוללת אסטרטגיות של הימנעות ו/או הערכה מחדש של המשמעות האישית) שהיא מטבעה פנימית, אישית וסובייקטיבית, פועלת במקום שאסטרטגיה לפתרון בעיות אינה יעילה, משום שהבעיה האובייקטיבית אינה ניתנת לשינוי. אך בעוד שאסטרטגיית ההימנעות מקלה בטווח הקצר בלבד, ונחשבת לאסטרטגית התמודדות חלשה וזמנית יותר, הרי שאסטרטגיית ההערכה מחדש יוצרת שינוי במשמעות האישית ביחס למה שקורה, ונחשבת לאסטרטגיה בעלת עוצמה גדולה בהרבה, שהשלכותיה הן לטווח ארוך; וזאת, משום שהיא מערבת גם אמפתיה וגם תגובה מותאמת יותר. 

קווים מנחים להתערבות חינוכית-טיפולית

כל חוויית דחייה היא ייחודית, ומתרחשת במציאות פנימית וחיצונית שונה. לכן יש לבדוק בטרם מפעילים התערבות כלשהי, מהי מציאות זו ומהו מקור ההשפעה עליה (מבנה ודינמיקה קבוצתיים, היסטוריה אישית, נטייה לפעולה, מידת הגמישות בהפעלת כישורי התמודדות, הדמויות הפועלות בסביבה הקרובה – דוגמת משפחה, מורים, בני הגיל ועוד). משך עיבוד הרגשות הקשים שמעוררת חוויית דחייה הוא ארוך, והלמידה הנגזרת ממנה אינה מיידית, לכן אין לצפות להתעשתות מהירה מן החוויה.

כשמבוגר מחליט להתערב באירוע דחייה חשוב שהתערבות זו תיעשה לאחר מיפוי הסביבה החברתית של הילד. רצוי בדרך כלל שההתערבות תהיה עקיפה, וכי תהיה רגישה ומכוונת לצרכיו המיוחדים של אותו ילד החווה את הדחייה, וכן לרקמת היחסים העדינה וליחסי הכוחות המיוחדים הפועלים בקרב בני גילו.

ישנה חשיבות מיוחדת להתערבות מערכתית הכוללת את הבית ובית-הספר גם יחד, במידת הצורך בליווי איש המערך המסייע. אף שחשוב לטפל בתופעות של ריבוי חרמים ואירועי דחייה בקרב קבוצות מסוימות, קשה למנוע חוויות של דחייה, שכן הדחייה הינה גורם מבני וקבוע בקרב בני הגיל. ניסיונות מניעתה בידי מבוגר לא ישפרו את האקלים החברתי או יביאו רווחה נפשית לילדים, אלא דווקא סיוע בהכלת ההתמודדות איתה. 

דרכי ההתערבות:

    • הכלת הרגשות בהווה, תוך נתינת אפשרות לילד לשהות עם הרגשות. בכך מעניקים לו תמיכה ולגיטימציה. לעיתים די בכך שהמבוגר "נמצא שם" עם הילד ומסייע לו "מן הצד", מבלי להתערב במערכת היחסים הקיימת בקרב בני הגיל.

 

    • מבלי לבטל את חשיבות ההכלה, מן הראוי להעביר לילד מסר, כי עם הזמן יבוא שינוי במצבו – תפקידו של המבוגר המלווה הוא לנטוע  בילד אמונה כי עם הזמן יווצרו חלופות והוא יוכל להתאושש ולמצוא בתוכו כוחות ודרכי פעולה מתאימים לגבי עתיד טוב יותר, בלי לכוונו לפתרון מיידי.

 

    • איתור נטיותיו האישיות של הילד הדחוי באשר להשתייכות למבנים חברתיים ספציפיים, וסיוע לו בהגמשת מבנים ששוב אינם  משרתים את מטרותיו או שינויים, וכן סיוע לו בהגדרה מחדש של מערכות יחסים מתחדשות.

 

    • בעת הטיפול בילד דחוי חשוב לסייע לו להסביר לעצמו את המתרחש ואת הסיבות לאותה התרחשות, תוך פריסת המפה החברתית ומיקומו בה. יש לסייע לו לשנות את המשמעות האישית שיש לחוויה בעבורו, ולחפש עמו דרכי תגובה המתאימות למצב החברתי בסביבתו הקרובה ולמבנה אישיותו, וכן לעודדו לתרגל אותן תוך ליווי הבוחן את יעילותן עבורו.

 

    • בעת עריכת התערבויות מתוכננות – פרטניות או קבוצתיות – חשוב להיות קשוב למטרות האישיות המכוונות את התנהגות הילד  ולמידת מימושן בהקשר לחוויות של דחייה. כמו כן רצוי להקנות לילדים אסטרטגיות משולבות הממוקדות ברגשות ובפתרון בעיות, שתהיינה גמישות ומותאמות למצב המשתנה, כך שהילד יוכל לפעול בדרך של פתרון בעיות או להסתייע ברגשות בהתאם למצב.

 

  • רצוי לסייע לילדים הדחויים למצוא חלופות חברתיות לאלה שנפלטו מהן. לחלופות אלה ערך רב בתרגול יכולות חברתיות החסרות  לילד שחווה דחייה, והן יכולות לשמש גם כתמיכה וכעידוד לקראת השתלבות מחודשת במבנה הקודם שממנו נדחו. מאחר שילדים רבים נוטים לחזור לאחר זמןמה אל החבר או אל הקבוצה הדוחה, יש לסייע להם לשמר יכולות ותובנות שפיתחו בעת ההתמודדות עם הדחייה, ולשלבן במערך היחסים החדש-ישן שאותו הם מבססים, ולא לעודדם לנתק באופן מוחלט מערכת יחסים פוגענית.

קראו את תרגיל 4 בדף המטלה

ונסיים את היחידה בקשר שבין לקויות למידה לדחיה חברתית. הרצאה מאלפת שנותנת הרבה מאוד טיפים.

בוחרים בהם אחרונים, מציקים להם ראשונים

 

רשות: ומי שרוצה להעמיק יותר הנה עוד כתבת תחקיר על סוגי הורים והורות בהתמודדות עם ילדם הדחוי חברתית