בס"ד

פרק מיוחד לחג הפסח

"כל השנה היין עשוי להפוך אותנו שיכורים, אבל בליל הסדר אנחנו שיכורים מחירות". כך כותב הרב שלמה קרליבך (מתוך הגדת פסח עם סיפוריו של הרב) אנחנו יודעים שבחרת בנו להראות לעולם מה זה חירות. חירות אין משמעותה – שאני יכול לעשות כל מה שאני מתאווה. חירות פירושה לעבוד את ה', לתקן את נשמתי, לעשות את העולם שלם.

יין-העינב צריך לעבור כל-כך הרבה עד שהוא הופך ליין. כשסוף סוף הוא יין, הוא כל כך נהדר. אנחנו צריכים לעבוד כל-כך הרבה, כדי להגיע למקום שאנחנו צריכים להיות בו. אם הייתם שואלים את העינב באמצע התהליך, הוא היה אומר : "אתה יודע מה עובר עלי,כולם דורכים עלי. פעם הייתי כל-כך יפה, תראה מה קרה לי עכשיו?" אבל אני היתי עונה לעינב, "חכה קצת, עוד מעט , עוד מעט…."

מוסיפה לנו רבקה הירש עוד ראיה נוספת בנושא ליל הסדר. כמה משמעויות ועוצמות תלויות בלילה הזה. לילה של אהבה. לילה של קשר. כמה סמלים נמצאים שם על מה שיהיה ועל מה שעתיד להיות.

זה הלילה בו אנו עושים סדר בדברים. הלילה שנועד בשביל הילדים. זהו לילה בשנה שבו אנו עומדים על מהותנו כעם, על הדרך שעברנו ואילו ערכים אנחנו מנחילים. כך גם כל אחד ואחת אנו יכולים לחשוב על זמן שבו אנו מתרוממים מעל היום יום, מעבר לצחצח שיניים ולתפקד כמו שצריך, מעבר לכך שהילד יעמוד בציפיות. למצוא את הזמן בו אנו מתעמקים במה אנחנו באמת רוצים להגיד. איזה מסר וסיפור אנחנו מספרים לו על עצמנו ומה היינו רוצים שהוא ילמד מכך. מה החזון שלנו כבני אדם, לפי אילו ערכים אנחנו פועלים. ליל הסדר גם מלמד אותנו את הדרך,  אם רוצים לעסוק בחרות הגדולה, לשמר אותה עלינו לעשות זאת בסדר… שלב אחרי שלב, לבנות נדבך על גבי נדבך.

רבי שלמה קרליבך אומר על המצה שזהו אורו של הקב"ה שיורד ישר לקישקעס שלנו.  אין שם צמצום האור. הלחם אותו אנו אוכלים כל השנה, החמץ הוא לחם מעוצב- זה מתוכנן ויש שם זמן התפחה. אלו הם החיים שלנו מהונדסים, מסוננים על ידי המחשבות שלנו, הבחירה שלנו והעבודה שלנו. המצה היא האור, הפשטות בלי המסננים שבנינו לנו.

הלילה הזה מלא במשמעויות משפחתיות, במפגשים לעיתים לחוצים, במחויבויות. לחלקנו הלילה הזה מלא בבדידות.

הלילה הזה אנחנו פשוט נלמד לאהוב, לילה אחד בו אנו חייבים לאכול מצה, ללכת עם הפשטות, בלי כל מה שצברנו ועיצבנו וניפחנו. הלילה הזה אנחנו מאפשרים לכל דכפין ……פותחים את הדלת ואת הלב… יוצאים מחיינו המעוצבים, המגוננים, אל היחד, אל המהות הפנימית ואל האחר…

כמה קשה לנו לעיתים, להרגיש באהבה של האחר או באהבה שלנו לעצמנו. כמה קשה לנו פעמים רבות פשוט להיות. במקום הכי בסיסי אני מול עצמי במראה. ליל הסדר הוא זמן קדוש מאוד. זהו זמן של אנשים שעזבו הכול.  כי גם אם זה היה קשה וממרר, זה היה ידוע, בטוח. הם הלכו על סמך הבטחה בלבד, לבנות אל עתידם.

בכל אחד ואחת מאיתנו יש הבטחה כזו, שאפשר, שאם נהיה אמיתיים, נסמוך על האפשרות ונדע שבפחות אנחנו לא מסתפקים, גם אנחנו יכולים להיות שם…..

הלילה הזה אחרי שניקינו ועבדנו, מאפשר לנו לקבל אור גדול…. אז לשים לב שאנחנו לא מגיעים יותר מידי סחוטים ולא נוכל לקבלו.

שיהיה לנו פסח שמח וכשר. ליל סדר בפשטות שבו נספר, נהיה אחד עם השני ונצליח להרגיש בני חורין. זהו אנחנו יוצאים ממצריים.

רבי שלמה קרליבך מביא רעיון נפלא ליל הסדר: אם מישהו כתב ספר, יומן, כדאי לשים אותו על השולחן. זה ה"רכוש הגדול". זוהי יציאת מצריים עם כל מה שלמדת, בימי העוני, קושי, או הרפתקאות שעברו

בכ' באדר, חל יום השנה לפטירת הגאון ר' שלמה-זלמן אוירבך זצ"ל. באווירת הימים שבין פורים לפסח הנה סיפור אודותיו שוודאי יסייע בידינו בימי ההכנה הקדחתניים שלפני הפסח להגיע לאיזון נכון בין דברים שבין אדם למקום ודברים שבין אדם לחבירו.

אחד הסיפורים הנוגעים ביותר ללב היה מנהגו של ר' שלמה-זלמן להטריח עצמו ולקנות יין מ"חנותה" של האלמנה מֶערקֶה זלוטניק עליה השלום בערבי פסח. ר' שלמה זלמן נהג כך עשרות בשנים, אך כשמֶערקֶה זָקנה החל מנהגו למשוך תשומת-לב. ומדוע? משום שמֶערקֶה שקיבלה מדי שנה בהתרגשות מחודשת את הפוסק הגדול הקונה לפסח רק אצלה, הסתירה ממנו את העובדה שבעצם זה מכבר שכמעט ואינה מוכרת יין, מפאת גילה המתקדם ורק לכבודו היא ניקתה את האבק מן המדפים המיושנים והזמינה כמה ארגזי יין… ובאמת: כיצד יכולה היא להרשות לעצמה להפסיד את מאור-פניו של הקונה היחיד והמיוחד שלה? ור' שלמה-זלמן לא איכזב מעולם. מדי שנה בשנה היה ממשיך לבוא, ואף הוא מסתיר ממנה מידע מסויים: בביתו יש עשרות בקבוקי יין, אותם קיבל כמשלוחי-מנות לפורים… מֶערקֶה הייתה מצפה לבואו בכיליון עיניים. בעת שהותו בחנות היא הייתה מהלכת סביב בחרדת קודש ומפני כבודו הייתה יוצאת ומציצה מן החדר הסמוך אם סיים לבחור את היינות. היא עשתה זאת גם כדי שלא יחפש אותה כשירצה לשלם, אך בעיקר כדי לקבל את ברכתו האישית והלבבית של גדול-הדור שלכבוד פסח, בו דרישות הכשרות מחמירות, סומך הוא אך ורק עליה… ר' שלמה-זלמן היה בוחר כדרכם של קונים, משבח את טיב היין וקונה 4-5 בקבוקים לליל הסדר. לבסוף, היה מברך אותה בחיוכו הלבבי ועושה למֶערקֶה האלמנה חג שמח עמוק עמוק בלב…

מי אינו רוצה להיות שותף למעשה כה נעלה? אדם קורא סיפור שכזה ובליבו עולה מיד הרהור: אה, אם יזדמן לי מעשה מעין זה הרי שלמדתי מר' שלמה-זלמן כיצד לנהוג. אך, כדאי להדגיש: כשקוראים סיפור מעין זה בספר הוא נראה כלקוח מארץ האגדות… מעולמם הנפלא והטהור של הצדיקים שכל כך היינו רוצים לחיות בו. הבעיה היא שכאשר יוצאים מעולם קסום זה אל עולם המעשה, מגלים שלא הכל כה פשוט כמו בסיפור… אדם רוצה באמת להיות כר' שלמה-זלמן ולשמח סבתא או איזו דודה אלמנה בערב החג, אך מגלה לפתע ש"בדיוק כרגע" אין לו זמן… שממש כעת הריהו חייב ללכת ל… אה, לוּ הייתה לי אפשרות כמו לר' שלמה-זלמן הייתי רץ בשמחה אל הדודה. אלא שר' שלמה-זלמן, כך מתברר, חי בעולם הדומה להפליא לשלנו… לשלי ושלך… ברגע של גילוי-לב סיפר אחד הנכדים על מה שהיה מתרחש מאחרי הקלעים של "סיפורי מֶערקֶה" המרגשים:

אדם רוצה באמת להיות כר' שלמה-זלמן ולשמח סבתא או איזו דודה אלמנה בערב החג, אך מגלה לפתע ש"בדיוק כרגע" אין לו זמן… שממש כעת הריהו חייב ללכת ל…

"בשנים האחרונות של סבא היה זה ממש לא פשוט ללכת למערקֶה… גופו היה חלש מאוד, ובימים שלפני פסח נוצר לחץ אדיר של שאלות הלכתיות שהופנו אליו מכל רחבי תבל: אנשים פרטיים, מפעלים, רשתות-שיווק וועדי-כשרות. לכולם יש שאלות של "הרגע האחרון ממש" ושל הפסד כספי אדיר, ובתוך כל הקלחת הרותחת הזו: הולכים למערקה.

אגיד לך את האמת… היינו מתחננים לפניו: "סבא, די; קנית אצלה כל השנים אבל אין לך עוד כוח לזה. אין לך רגע פנוי. אנחנו נלך לקנות אצלה. נאמר שאתה שלחת אותנו. כשכל תחנונינו לא הועילו, מישהו אפילו 'רמז' לו פעם שהחנות של מערקה בעצם לא כל כך פעילה כבר… ושאולי זו רק טירחה בשבילה, אבל סבא עשה עצמו 'לא מבין'. הוא התעקש ולא ויתר על כך שילך אליה בכל שנה לשמח אותה באופן אישי".

יש הסבורים ש"עולמם של צדיקים" הוא עולם מופלא שברא ה' ושרק לצדיקים שמורה הזכות לבוא בשעריו. אך הדברים ששמענו מאחורי הפרגוד מפי הנכד מבהירים לכולנו שהצדיקים הם-הם שבונים את עולמם המופלא בעשר אצבעותיהם.

אנסה לתת גם כיוון חדש לסוגיית ארבעת הבנים ע"פ תורתו של הרב קרליבך

כנגד ארבעה בנים

כתוב בתהילים: "להגיד בבוקר חסדך ואמונתך בלילות." "להגיד בבוקר חסדך" – זה כשהשמש זורחת, והכול יפה, לא קשה לספר  לעולם כמה נהדר הוא השם. "ואמונתך בלילות" – מה אתה עושה כשהלילה מתארך כל-כך? אתה פשוט צריך להחזיק מעמד, להמשיך להאמין.

לרבי אלכסנדר יש הסבר הרבה יותר עמוק. שמעתי מהחסידים שלו שהוא סיפר אותו בגיטו ורשה. וזה מה שאמר: "לא כתוב, אמונתי [בך} בלילות. זה לא מה שמחזיק אותי בחיים בלילה. כתוב 'אמונתך'. הדרך שהשם מאמין בנו מעניקה לנו חיים. כשהלילה חשוך כל-כך וארוך כל-כך, מה שמחזיק אותי בחיים הוא שאני זוכר כמה השם מאמין בנו. הוא מאמין, שנביא את היום הקרב, את יום המשיח".

אני רוצה לספר לכם על ארבעת הילדים. יש ילדים טובים, כמה מהם הכי טובים, כמה פיקחים, וכמה לא כל-כך פיקחים. בליל הסדר אנחנו מתחילים לראות עד כמה השם מאמין בכולם. לפעמים אתם רואים אנשים צעירים שהם קצת משוגענע. ואתם יודעים למה? בגלל שאף אחד לא האמין בהם. כל-כך קל לעזוב את הדרך הטובה כשאף אחד לא מאמין בך. רבותינו הקדושים אומרים לנו שהחכם, הילד הפיקח, יפה מאוד כל עוד אתם חושבים שלהיות פיקח זה הכי חשוב בעולם. לחכם יש הרבה שכל, הוא צריך ללמוד. אבל אולי כדאי להפסיק להיות רק איש השכל? אולי כדאי לטעום את האפיקומן, לטעום את מעמקי החיים, להרגיש רגש עמוק, ולעבוד עימו את השם. הפיקח לא רחוק מהרשע. מי, אתם חושבים, הוא הילד הרשע? זה אותו ילד שאף פעם לא אמרו לו כמה הוא קדוש.

והנה דברי התורה הנהדרים של הבעלז. ובהגדה כתוב על הבן הרשע: "ואף אתה הקהה את שיניו". זה שובר קצת את הלב – בכל זאת הוא בא ויושב בסדר, הוא לא היה צריך לבוא בכלל. המלה "רשע" מורכבת משלוש אותיות. האותיות החיצוניות הן רי"ש ועי"ן, המרכיבות את "רע". אבל האות הפנימית היא שי"ן. ומה פירושה? שלושת הקווים של שי"ן הם סמל לאברהם, יצחק ויעקב. אם השי"ן, עם שלושת הקווים שלה, היא בתוך הרשע, זה אומר לך שכל יהודי בעולם קשור לאבותינו. הפנימיות שלו, הנשמה שלו, קשורה אליהם. אז אנו אומרים לאבא: "הקהה את שיניו – את השי"ן שלו." אם אתה רוצה לחנך את הילד הזה, תפריד ותשחרר את השי"ן שלו. הוצא את מהותו הפנימית הקשורה לאבותינו החוצה. תן לו אומץ. הגד לו שלא יגרום לך לחשוב שאינו קדוש, כי אתה יודע שהוא כל כולו קודש.

התם, הילד הפשוט, הוא דבר אחר לגמרי. התם כשמו כן הוא: הוא מושלם. הוא רוצה להכיר את המעמקים הכי עמוקים של כל דבר.

בעברית אנו אומרים "זה" ו"זאת". "זה" פירושו משהו, שאפשר להצביע עליו. ו"זאת" פירושה כאילו שהוא חשוך, אבל אני יודע שהדבר ההוא – השי"ן – נמצא שם בחושך. "הראה לי את המעמקים הכי עמוקים שמאחורי כל דבר," אומר התם. אני מספר לו, "השם יראה לך אותם. השם הוציא אותנו ממצרים. יש אורות עמוקים שרק השם יוכל לתת לך."הבן האחרון, זה "שאינו יודע לשאול", לא יודע איך לשאול שאלה. הוא כל-כך שמח שהוא חי, כל-כך שמח להיות יהודי. הוא אומר שהוא רוצה הכול. אבל אפילו אם אין לו כלום, הוא בכל-זאת שמח. "את פתח לו": השם יפתח לו את כל השערים. הלילה השם פותח את כל השערים.

אני מברך אתכם שהסדר שלכם יהיה כולו יופי ורגשה. ותדעו בבירור: בליל הסדר, השם שולח מסר להורים: "הכול תלוי בכם; אתם ההורים, הם הילדים שלכם. תסתכלו עלי, הסתכלו אל השם." מה זה השם? אבא שמשגיח על ילדיו.

לפעמים ילדינו כועסים עלינו כי לא הענקנו להם די אומץ. לפעמים הם שואלים-מאשימים, "למה נתתם לנו רק מילים, למה לא נתתם לנו לטעום את הטעם ממש?" הרשע שואל, "למה אף פעם לא אמרת לי כמה קדוש אני יכול להיות?" התם אומר, "אני כל-כך שמח שלימדת אותי שהחיים כל-כך מושלמים, שהיידישקייט כל-כך מושלם. אבל אני לא רוצה לחשוב תמיד רק מחשבות פשוטות, שהכול מושלם, ולא לדעת איך ולמה. אני רוצה יותר מזה." זה "שאינו יודע לשאול" שואל: "האם היידישקייט זה רק לשאול ולבקש כל הזמן, או שזה משהו עם הרבה יותר עומק?" בליל הסדר ניישב את כל זה. אני מברך אתכם, שתשבו, בעלים ונשים וילדים, יחדיו, עם הרבה שמחה, והלוואי שתרגישו בכל רגע ורגע את הגאולה האמיתית והעמוקה ביותר.

ובמקום בדיחה נסיים בהלכות מעניינות

נספח = הלכות ספונג'ה

א. הימים שבין חג הפורים לבין חג הפסח נקראים ימי "בין הממתקים", שבהם מאביסים את הילדים בשיירי משלוחי המנות, מבלי להקפיד על אבות המזון כלל, עד ששואלים הילדים מה נשתנה החודש הזה, שבכל השנה אנו אוכלים שאר ירקות, והחודש הזה כולו מגדים.

ב. ימי הניסן ימי פורענות הם לישראל, שבתקופה זו רבו מקרי האלמנות החולניות, היתומים שחובותיהם השתרגו, והחולים שזקוקים להשתלה דחופה של כסף בחשבונם, כפי שמעידות עשרות מעטפות השנור הסותמות את תיבת המכתבים בימי ניסן.

ג. מנהג טוב להרבות במלאכת הגניזה ועל כן נהגו כל בתי העסק בישראל, למקטן ועד גדול, לחלק בדיוור ישיר עשרות הגדות של פסח מדי שנה, ובמיוחד החמירו במצווה זו חברות הביטוח והבנקים, המחלקים שלל הגדות מצוירות בידי בעלי מוגבלויות כדי להצטייר כצדיקי הדור.

ד. היוצא בימי ניסן ורואה אילנות שלבלבו יברך "ברוך שזיכני להסתובב בחוץ במקום לנקות לפסח". וטוב שימציא לבני ביתו סיפור כיסוי הולם שמא ייתפס בקלקלתו ויברכו עליו ברכת "שברא אילנות טובים להכות בהם בני האדם". ה. מתחילין את ניקיון הפסח במדפי הספרים המאובקים, ומסיימין במיקרוגל שבמטבח בדקה התשעים. יאבק את ספרי הילדים תחילה ואת ש"ס החתנים באחרונה, שתדיר וממש אינו תדיר – תדיר קודם.

ו. יש המכשילים את ישראל באמירת "אבק אינו חמץ", ומתירים שלא לנקות גגו של ארון שגובהו מעל שלושים טפחים. ובדידי הווה עובדא שניקיתי גגו של ארון ומצאתי שם ביסקוויט חצי אכול. ויש אומרים שביסקוויט זה הגיע לאותו מקום בניקיון הפסח של שנה שעברה, עת סעדתי את ליבי בביסקוויט באמצע ניקוי גגו של אותו ארון.

ז. מייד לאחר שיסיים לנקות התריסים מבחוץ בסנפלינג ללא חבל, יברך ברכת "הגומל" ולאחריה ברכת "משיב הרוח ומוריד הגשם" שכן מובטח הוא שיירד גשם מאובק על התריסים הנקיים בתוך שלוש שעות זמניות. ויש אומרים שזהו מקורו של מנהג ריקוד הגשם בקהילת האינדיאנים, שסיימו לנקות את האוהל בערב הפסח, ורקדו משמחה, ונתרטבו מייד בגשמי ברכה. וטוב היה עושה חוני המעגל לו היה מנקה תריסיו תחת לצייר עיגולים בחול. ח. תחילה נהגו ישראל לנקות את רכביהם בעצמם. משהתפנקו ישראל, נוהגים הם לזכות את תחנות הדלק במצוות הניקוי. הלוקח רכבו לניקוי, טוב שיצטייד בבקבוק מים קרים, ויתיז חצי לוג מים על פניו ההמומים של שוטף המכוניות המביט בזעזוע עמוק על איזור הבוסטר של הילד.

ט. בקומו משולחן האוכל יקפץ על רגליו בפראות כאילו היה הוא דורך על גחלים לוחשות, וינער זרועותיו בפאניקה כמי שכפאו שד, למען יתפטר מן הפירורים שאולי נתפסו בבגדיו, שאם לא כן תישמע זעקת "קרישקעס" (פירורים בלע"ז) עולה ויורדת.

י. טוב שיחלק אדם את ביתו כמתכונת בית המקדש שבירושלים: בעזרה, שטרם נוקתה לפסח, נכנסים כל ישראל ואפילו פיתותיהם בידיהם. בהיכל, שנוקה חלקית, נכנסים רק אלה שקיימו מצוות ניעור הפירורים (ראה הלכה ט'). ובקודש הקודשים, שכבר נתמרק כולו לפסח, תיכנס רק כוהנת גדולה של הניקיון, לאחר שהתעטפה בלבן. וטוב לגדר את קודשי הקודשים בסרט משטרתי ועליו חקוקות אותיות "והזר הקרב יומת", והפורץ גדר – תישכנו אשתו.

יא. בשבת האחרונה שלפני הפסח, כשרובו של הבית כבר קודש קודשים, נוהגים לאכול את ארוחת השבת מתחת לשולחן שבמרתף, ובמקום חלות בוצעים פיתות יבשות וטובלין אותן במעט מלח, בבחינת ועיניתם את נפשותיכם מאוד. ונקראה שבת זו "שבת הגדול" על שם "האח הגדול", שמי שמעז בשבת זו להזיז פירור חמץ ממקומו …

 

מערכי שיעור לפסח לבתי הספר היסודים –

·          http://www.golan.org.il/1452/         

·         אתר לב לדעת http://levladaat.org/lessons?disciplineid=10&unitid=56&topicid=

·         עוד מידע  ·         לחצו כאן

·         מערכי שיעור ועוד דברים מצוינים – http://kaye7.school.org.il/pesach2.htm

הפעלות לליל הסדר

·         http://www.aish.co.il/h/pes/f/48862512.html

·         http://etzion.haretzion.org/component/content/article/108-hafalot-leleil-haseder

·         http://www.tzohar.org.il/?cat=7

ובפינת המולטימדיה הרבה מאוד סרטונים

1.       והיא שעמדה –

2.       אילו למשה היה פייסבוק –

3.       הכנת מצות –

4.       והיא שעמדה –

5.       מכון המקדש –

6.       ניקיונות לפסח –

7.       סדר בבלאגן

חלק א –

חלק ב –

8.       פסח עם נוסטלגיה –

9.       כשרות בפסח במחלבת תנובה –

10.   צפו- הוכחות לסיפור יציאת מצריים, אמיתי ומדהים!! –

11.   קריעת ים סוף –

12.   הבן החכם –

13.   הבן הרשע –

14.   הבן הרשע: –

ועוד מאמר מעניין של הרב ליאור אנגלמן – http://www.kipa.co.il/jew/holidays/passover/19018.html

15.   שאינו יודע לשאול –

16.   הבן התם –

17.   ואולי כהכנה לאחרי החג לקראת יום השואה – ליל הסדר האחרון בוורשה – 

ולסיום במקום בדיחה שני קטעים של חבורת אנדרדוס

 

 

 

 

בס"ד

והפעם פרשת ויקהל  קדושת השבת

·         רעיון חינוכי

·         מתורתו של הרב יעקב וינברג

·         סיפור עם מוסר השכל בנושא השבת

·         מהנהגתו של הרב קרליבך בנושא השבת

·         משל בן המלך

·         מתורתו של הרב קוק בנושא שמירת השבת

·         שירו של ריה"ל על כיסופיו לשבת  "עַל אַהֲבָתֶךָ אֶשְׁתֶּה גְבִיעִי"

·         2 סיפורי אודיו (חצ'קלה, כיצד הפסקתי לעשן בשבת)

·         סרט מרגש עם דבריהם של הרבנית אליהו, הרב עמר, הרב קנייבסקי  והרב עובדיה על השבת

·         3  סרטונים (מעלית שבת, מעין עולם הבא, ילד של שבת)

 

כולנו יוצאים לחופש בשבת? חופש שאנו כל כך זקוקים לו. לחשוב שלא הייתה לנו את השבת.

מה מטרת יום השבת? האם זהו יום שבו יושבים בבית ולא עושים כלום? נחים מבילויי אמש? מחפשים איך להעביר את הזמן? האם זו מטרתו של היום המקודש בשבוע? ואולי יש ליום השביעי משמעות נוספת, מימד אחר, רוחני יותר, קרוב יותר לרצון הבורא שהביא אותנו הנה?

כל היהודים מלכים בשבת. אין תחרות. רק שלווה. לרוע המזל, לא תמיד נמשכות תחושות השלווה האלה אל שאר ימות השבוע. הרב יעקב וינברג אמר שתחרותיות אינה בריאה לנפש האדם – אם ההצלחה שלי תלויה בנפילה שלך, רוב הסיכויים שהייתי רוצה שאתה תיכשל יותר משהייתי רוצה להצליח בעצמי – ובכל זאת, אנחנו חיים בסביבה שמומרצת על ידי תחרותיות. במוסדות החינוך שלנו מופיעים גיליונות השוואתיים של הישגי התלמידים, שמתחרים מי יודע הכי טוב את החומר הנלמד. המיקוד שלנו סטה מ"מי יודע טוב את החומר" ל"מי יודע אותו הכי טוב". יש בכך "מתכבד בקלון חברו" – זוכה בכבוד מתוך בושת חברו – שהתורה כל כך מתעבת.

הרב ברוך לף ממשיל את השבת לאקולייזר ענק – כל היהודים הופכים להיות מלכים בשבת. כולנו יוצאים "לחופש" לאותו מלון נופש שנקרא מנוחת השבת, לובשים את בגדינו הטובים ביותר, אוכלים את אותם מעדנים בסיסיים ונהנים מזמן איכות עם המשפחה. אין תחרות כשמדובר בשבת.

הרבי מצאנז אמר: "אני לא רוצה לישון בשבת. כשהשבת מגיעה, כל היהודים הופכים למלכים, ואנחנו לא רוצים לישון בזמן השלטון שלנו. פעם היה מלך שישן מעט מאוד בלילה ואמר, 'כשאני ישן אני לא מלך. אני לא שונה מכל אדם אחר שישן'. אם כן, לא כדאי לנו לבזבז את השבת בשינה."

מעטים אהבו את השבת כמו שאהבהּ הרב שלמה קרליבך. אבל הוא לא הסתפק בשקיעה בחוויית השבת אלא קיבל על עצמו שליחות – להסתובב ברחבי העולם ולהביא את בשורת השבת לעולם. הרב קרליבך אמר בכל הזדמנות "שבת זה להגיע ברגע אחד לראש ההר ולגלות פתאום הרים חדשים ,גבוהים יותר,שמעולם לא ראית". כאשר ר' שלמה היה שר "מזמור שיר ליום השבת" הוא היה עובר לאנגלית ושר "The whole world is waiting, sing a song of Shabbat", העולם צמא לשבת ומחכה לה, ותפקידי הוא לעזור לעולם להגיע. סיפור מפורסם של ר' שלמה הוא על יהודי פשוט ששמו 'חצקל'ה לכבוד שבת'. במהלך ששת ימי החול, מכוון חצקל'ה כל פעולה שלו לשבת, ושר תמיד "לכבוד שבת". תוך כדי הסיפור מתברר שהשיר "לכבוד שבת" אינו רק כפשוטו, כהכנה ליום השביעי; כוונתו של חצקל'ה היא גם לשבת של הגאולה ותיקון העולם. (בהמשך בפינת המולטמדיה הוספתי את הסיפור)

החיים, כפי שכולנו מכירים וחווים, שוצפים וזורמים ללא הפוגה ורגע פנאי. במהלכם כולנו מרגישים את הקונפליקט הגדול – את כל זמננו ומרצנו אנחנו מקדישים למען ההישרדות וההצלחה שלנו ושל משפחתנו, אך למרבה ההפתעה והכאב, כמעט ולא נשאר לנו זמן פנוי לחשוב מחשבות מהותיות על הכיוון הכללי ולעסוק בדברים שבאמת חשובים בחיים שלנו. סוף סוף מגיעה השבת ושם אנו יכולים להירגע מהמרוץ של החיים לבדוק מה קורה עם עצמי, יש זמן ללמוד, יש זמן לקרוא יש זמן לדבר עם אנשי הבית ובעיקר יש זמן למנוחת הנפש.

איך מגיעים לאותה שלווה? מה היא הדרך להגיע לשבת שתמלא לנו את האנרגיה שכל כך חסרה לנו על כך בהמשך.

בשלושה בנים חנן הקב"ה את ר' משה לוי, ראש הקהל. שלושה בנים מוכשרים ויראי אלוקים. השניים הראשונים בגרו, נישאו והפליגו לחוץ לארץ, לחיות בה את חייהם. אמנם השמועות בקהילה הלכו כי ההצלחה דוקא לא כל כך מאירה להם שם את פניה, וכי מצבם הכלכלי איננו מבין המשופרים. אלא שלא היו לשמועות אלו ראיות. הבן השלישי – צעיר היה באותם ימים, וישב בבית אביו. לכשבגר אף הוא ודובר נכבדות בו, זכה לבוא בברית הארוסין בשעה טובה, ואף מועד הנשואין נקבע למזל ולהצלחה. בשלב זה כתב האב, ראש הקהל, אגרת לבנו בכורו. הוא סיפר על אודות השמחה השורה במעונו ונקב בתאריך החתונה. בהמשך ביקש בכל לשון של בקשה כי ישתדל הבן לארגן היטב את בני משפחתו לקראת השמחה, לרכוש בעבורם כל צרכיהם, ולבוא עימם בגיל ורנן לחתונה. זאת ועוד, כל אלו יעשה אף לאחיו ומשפחתו, והוא האב שלם ישלם כל הוצאה והוצאה אשר לכבודו תבוצע. המכתב נשלח והגיע לבית הבן שבאמריקה. שמח הלה בדרישת השלום ובבשורות הטובות, והחל מיד בישום הבקשות. הכל בכל מכל כל קנה הוא: ביגוד משובח, מנעלים יקרתיים, מתנות, מזוודות ומה לא. בניו ובנותיו צוידו במיטב האביזרים, כאלו אשר מעולם קודם לכן לא עלו על מפתם ביתם, מחוסר אפשרויות. אלא שהפעם הכל היה אפשרי, הן הסבא ישלם את ההוצאות…

בין כה וכה חלף לו הזמן, ותאריך הטיסה התקרב. לילה קודם לכן נזכר הבן: אחי! אחיו ובני משפחתו!!! שכח לגמרי להודיעם, להכינם. וכעת מה יהיה?? על אתר ניסה לארגן כרטיסי טיסה ו- תודה לקל. אלו עדין היו. מיהר לבית האח העני, והעירו בבהלכה: בוא נא אחי, אנו נוסעים!"

וכך עלו בני המשפחה אל המטוס. האח הבכור עם רעיתו וילדיו – לכבוד ולתפארת! והשני ומשפחתו – בשיא קלונם ועניותם… הם הגיעו ביום החתונה ממש, בשעת בין הערביים, ולפיכך עשו את דרכם הישר מנמל התעופה אל אולם השמחה. שמע האב כי בניו היקרים מגיעים תכף ומיד, ויצא החוצה לקבלם. ומי רואה את המחותן הראשי יוצא, ואינו יוצא עמו? עמד לו כל הקהל על אם הדרך, וחזה בבואם של האורחים החשובים –

הנה יוצא לו הבן הבכור ובני משפחתו ובעקבותיהם – הדודים.

ופני האב חתומים… חלפה עברה לה החתונה, תמו אף ימי המשתה. על הבנים לשוב לביתם.

המזוודות ארוזות, המונית כבר ממתנת, ו – לא נעים, אך האב עדין לא השיב את תשלום ההוצאות… בלית ברירה שלף הבכור מכיסו פנקס עמוס כיתובים וחישובים, והגיש לאביו. "אבא", כך אמר, "כאן מפורטות הקניות, ההוצאות וכל השאר"…

"ולשם מה אתה מראה לי זאת" השיב הוא בשאלה.

"משום… כיון… זאת אומרת… מפני שאמרת שתשלם זאת"… גמגם הבן.

"לא. לא אשלם!" ענה בתקיפות והוסיף: "הבטחתי ואף חפצתי לשלם כל הוצאה שתוציא לכבודי. לכבודי, כך בפירוש כתבתי במכתבי. אולם אתה, האם לכבודי התכוונת? הרי לכבוד עצמך עשית! ההזנחה אשר הזנחת את אחיך ובני משפחתו תעיד זאת. לו באמת עלי חשבת ולשמחנו ביקשת, לא היית מביאם בקלונם וחרפתם אלי שמחתי"…

פרשת השבוע פותחת בפסוקים המצווים על שמירת השבת:

"ויקהל משה את כל עדת בני ישראל ויאמר אלהם אלה הדברים אשר ציוה ד' לעשות אותם ששת ימים תעשה מלאכה וביום השביעי יהיה לכם קודש שבת שבתון לד'"…. (שמות לה, א-ב).

וכך מסביר המגיד מדובנה: הקב"ה כתב, כביכול, אגרת אל היהודי. באגרת זו בישר לו על מתנת השבת וציוה אותו כי ישמור את השבת ויכבדה, כמו שנאמר: "אם תשיב משבת רגלך עשות חפציך ביום קדשי וקראת לשבת עונג לקדוש ד' מכובד וכיבדתו מעשות דרכיך ממצוא חפצך ודבר דבר. אז תתענג על ד'…." (ישעיה נח, יג-יד).

הקב"ה אף הבטיחו כי כל הוצאה אשר יוציא לכבודה של השבת – השב ישיבה לו. דהיינו, היא לא תכלל ב"מזונותיו של אדם קצובים לו מראש השנה עד ראש השנה" (ביצה טז.)

אכן, בשורה נהדרת באיגרת, כפי שחשב הבן מחו"ל…אלא שעל היהודי להוכיח כי באמת לכבוד יוצרו הוא דואג בעינוגיו.

הכיצד יוכיח זאת?

ראשית כל, עליו לשתף בעינוגיו אף את העניים. להכניס אורחים לביתו, לשלוח מטעמים לבתי נצרכים או לדאוג כי אחרים יעשו זאת. זה שנאמר (משלי יט, יז): "מלווה ד' חונן דל וגמלו ישלם לו". מי הוא זה המלווה לד'? מי שנותן לנזקקים (בבא בתרא דף י' וברש"י ד"ה מלוה). ליהודי כזה מובטח כי יקבל קרנו בחזרה.

אולם, לא זאת בלבד.

כל אופן מהלך השבת מוכיח מי הוא העומד בראש. הקב"ה נתן לנו יום אחד שיהיה קודש לו ולתורתו.

משל לבן מלך שסרח, עד כי אביו נאלץ לשלחו הימנו אלי כפר מרוחק ומבודד בו יעבוד עבודת פרך וישהה בחברתם של איכרים בורים ועמי ארצות. נזרק הנסיך האומלל לבירא עמיקתא זו, ולא מצא לעצמו מקום. מה לבן מלכים ולפינה נידחת זו?? שום קרן אור לא האירה את החשכה אשר ירדה לחייו.

והנה, יום בשורה. היום הגיע מכתב!

מכתב שלח לו אביו מארמון המלוכה! שמח הבן שמחה אדירה. חפץ לשתף מישהו בשמחתו כי רבה, אולם לא מצא לו כל שותף. מה להם לכפריים הנבערים ולהבנה ברזי המלוכה??

מה עשה? ערך סעודה גדולה והזמין את כל בני הכפר. באו המוזמנים, שמחו וצהלו כולם. הם שמחו על דבר הסעודה, והוא צהל על דבר המכתב…

אכן, יום השבת הוא מכתב  בשורה לנשמתנו, זו החצובה מן הקודש למעלה, אולם מה אומרת היא לגוף אשר מעפר הגיע ולאפר ישוב? לשם כך ציוונו הקב"ה על סעודות השבת. כך ישמחו עליונים בקדושת היום, ותחתונים יעלצו במטעמים…

אלא שכאן הינה אף נקודת התורפה: כיצד תיראה הסעודה?

האם תהיה חלילה מושב דיונים בדברים בטלים בנושאים של כסף וכדו' תכנון אירועי השבוע שיבוא וסיכום אלו של החולף, או שתהיה "קודש לד'" – שולחן שכל כולו זמירות שבת, דברי תורה, סיפורי צדיקים, ורצון לכבד את נותן השבת?

אז תצא לאור ההוכחה את מי מתכוון הוא לענג.

כשמתכוונים באמת לכבודו של מקום, אזי הופכת השבת להיות מקור להרבה יותר. שפע קדושה היא משפיעה עלינו ואז אנו יכולים לצבור כוחות מחודשים עבור השבוע הבא. 

ואסיים בשירו של רבי יהודה הלוי

"על אהבתך אשתה גביעי" הוא שיר געגועים. כמו האוהב הסופר את הימים עד לפגישה המיועדת עם אהובתו, סופר המשורר את הימים עד לבוא יום השבת. הימים עוברים, ובכל יום סופר המשורר את הימים שנותרו לו עד לפגישה עם אהובתו – עם השבת.

 

 

עַל אַהֲבָתֶךָ אֶשְׁתֶּה גְבִיעִי

שָׁלוֹם לְךָ שָׁלוֹם יוֹם הַשְּׁבִיעִי

 

שֵׁשֶׁת יְמֵי מַעֲשֶׂה לָךְ כַּעֲבָדִים

אִם אֶעֱבֹד בָּהֶם אֶשְׂבַּע נְדוּדִים

כֻּלָּם בְּעֵינַי הֵם יָמִים אֲחָדִים

מֵאַהֲבָתִי בָךָ יוֹם שַׁעֲשׁוּעִי

 

אֵצֵא בְּיוֹם רִאשׁוֹן לַעְשׂוֹת מְלָאכָה

לַעֲרוֹךְ לְיוֹם שַׁבַּת הַמַּעֲרָכָה

כִּי הָאֱלֹהִים שָׁם שָׂם הַבְּרָכָה

אַתָּה לְבַד חֶלְקִי מִכָּל יְגִיעִי

 

מָאוֹר לְיוֹם קָדְשִׁי מֵאוֹר קְדוֹשִׁי

יָרֵחַ וְכוֹכָבִים קִנְּאוּ לְשִׁמְשִׁי

מַה לִי לְיוֹם שֵׁנִי אוֹ לַשְּׁלִישִׁי

יַסְתִּיר מְאוֹרוֹתָיו יוֹם הָרְבִיעִי

 

אֶשְׁמַע מְבַשֵּׂר טוֹב מִיּוֹם חֲמִישִׁי

כִּי מָחֳרָת יִהְיֶה נֹפֶשׁ לְנַפְשִׁי

בֹּקֶר לְעַבְדוּתִי עֶרֶב לְחָפְשִׁי

קָרוּא אֱלֵי שֻׁלְחַן מַלְכִּי וְרוֹעִי

 

אֶמְצָא בְּיוֹם שִׁשִּׁי נַפְשִׁי שְׂמֵחָה

כִּי קָרְבָה אֵלַי עֵת הַמְּנוּחָה

אִם נָע וְנָד אֵלֵךְ לִמְצֹא רְוָחָה

עֶרֶב וְאֶשְׁכַּח כָּל נוֹדִי וְנוֹעִי

 

מַה נָעֲמָה לִי עֵת בֵּין הַשְּׁמָשׁוֹת

לִרְאוֹת פְּנֵי שַׁבָּת פָּנִים חֲדָשׁוֹת

בֹּאוּ בְתַפּוּחִים הַרְבּוּ אֲשִׁישׁוֹת

זֶה יוֹם מְנוּחִי זֶה דּוֹדִי וְרֵעִי

אָשִׁיר לְךָ שַׁבַּת שִׁיר הַיְדִידוֹת

גַם יָאֲתָה לָךְ אַתְ יוֹם הַחֲמוּדוֹת

יוֹם תַעֲנוּגִים יוֹם שָׁלֹשׁ סְעוּדוֹת–

תַּעֲנוּג לְשֻׁלְחָנִי תַּעֲנוּג יְצוּעִי

 

עִמָּךְ מְקוֹר תּוֹרָה עִמָּךְ נְהוֹרָא

יָמִים לְפָנַיִךְ אֶל מוּל מְנוֹרָה

כִּי לַיְהוּדִים אַתְּ שִׂמְחָה וְאוֹרָה

אַתָּה כְלִיל רֹאשִׁי וּצְמִיד זְרוֹעִי

 

והפעם בפינת המולטימדיה

ביצוע של הרב חיים לוק לפיוט " עַל אַהֲבָתֶךָ אֶשְׁתֶּה גְבִיעִי. – 

סיפרו של הרב קרליבך 

סיפרו של שולי רנד  כיצד הפסקתי לעשן בשבת

ילד של שבת 

ילד של שבת

דבריהם של גדולי ישראל על השבת (הרבנית אליהו, הרב עמר, הרב עובדיה הרב קנייבסקי) 

סרטון  מרגש (לחץ על הקישור)  מעין עולם הבא – רב נחמן

קצת הומור מעלית שבת

אהוד בנאי בשיר א-ל אדון על כל המעשים בביצוע יפה 

י-ה אכסוף בליווי הסיפור שמאוחרי השיר (אני נוהג לשמוע את השיר לפני שבת ומרגיש התעלות רוחנית)

ובדיחה לסיום 

בחור, מדוכדך מעט, בא להתיעץ עם הרבי שלו.

אומר הרבי:

נו, יענקל, מה הענינים אתך?

אומר יענקל:

רבי, אינני יודע מה לעשות. כל בחורה שאני מביא הביתה, אינה מוצאת חן בעיני אמי. מביא בחורה זאת, יש בעיה כזאת. מביא בחורה אחרת, יש בעיה אחרת. אינני יודע מה לעשות.

חושב הרבי רגע, ואומר:

שמע יענקל, לך מצא לך בחורה הדומה ככל האפשר לאמך. נסה, ובוא נראה מה יהיה.

אומר יענקל:

רבי, אתה גאון. כך בדיוק אעשה.

לאחר מספר שבועות מגיע שוב יענקל אל רבו. הפעם מדוכדך אף יותר.

אומר הרבי:

נו, יענקל, מה הענינים אתך?

אומר יענקל:

רבי, מצאתי בחורה הדומה בדיוק לאימי. מתלבשת כמותה, מדברת כמותה, מתנהגת כמותה ואף מבשלת בדיוק כמותה. ובאמת, היא מאד מוצאת חן בעיני אימי.

אומר הרבי:

נו, מה אם כן הבעיה.

אומר יענקל:

הפעם, היא אינה מוצאת חן בעיני אבי…

נספח

מאמרי הראיה – מתנת השבת

לדעת כי אני ה' מקדשכם. אמר לו הקב"ה למשה מתנה טובה יש לי בבית גנזי ושבת שמה ואני מבקש ליתנה לישראל לך והודיעם. מכאן אמר רשב"ג הנותן פת לתינוק צריך להודיע לאמו.?שבת י. ב.)

סגולה מיוחדת יש לה למתנת השבת לישראל, שבה מובלטים הם שני הצדדים המהוים ומחיים עולמי עד, הצד הגנוז והצד הידוע, ורוח החיים אשר להשבת מרחפת היא על כל השטח של חיי ישראל מראש ועד עקב.

אין לנו, שום מצוה שבתורה, שהיא צריכה כל כך למוד, כל כך הקשבה וכל כך שמירה כמו קדושת השבת. כל חרד לדבר ה' יודע, שבלא שימת לב חודרת, בלא לימוד ושינון, של הלכות שבת, ובלא העמקה עליונה, ברוח קדושת השבת אין אנו יוצאים נגדה ידי חובותינו. וכלפי החילופים שבמדריגות של אישי ישראל, בתוכן קדושת היהדות שבנשמתם, ככה יתחלפו המדריגות של קדושתה של שבת אצלם, החל מהמוני ישראל שומרי שבת ועד אנשי התורה והקדושה היותר נשגבים, שבכל הזמנים ובכל הדורות. זהו מצד התוכן הגנוז של מתנת השבת.

אבל כשם שהשבת היא מתנה גנוזה מצד אחד ככה היא גם כן מתנה גלויה מצד השני, מתנה הבאה מתוך ההודעה מתוך ה"לך והודיעם" שצוה הקב"ה את משה. גם אלה שרק דעות של ילדות של תינוקות ולא של אישים מבוגרים ברוח ישראל שרויות בלבבם לעומת הערכתה של מתנת השבת, גם הם כל זמן שלא נתקו מחיי האומה, עלולים ומוכרחים הם להכיר כבודה וחסנה, אורה וזיוה, של מתנת השבת לישראל.

 ולא לחינם המשיכה הברייתא שם את מאמרו של רשב"ג הנותן פת לתינוק צריך להודיע לאמו, והננו בזה קרואים ועומדים, רבותינו וחברינו האהובים והנכבדים אשר נתכנסתם להאסיפה הגדולה והקדושה הזאת, על פי הזמנתם של שתי חבורות הקודש שיש לנו, בירושלים עיר מעוזנו, "משמרת השבת" ו"למען השבת", שומרינו הותיקים והנכבדים, העומדים יחד על משמרת הקודש, לשמור על המתנה הגנוזה שלנו, אשר בה צפונה כל הארת חיינו, לבל תעשק ממנו, לא על ידי זדים, המתנקשים בחיי האומה ונשמת כבודה, ולא על ידי טועים, המתהלכים במחשכים, אשר לא ידעו במה יכשלו.

המים באו עד הנפש, ובמקום ירושת פליטתנו, אדמת הקודש אשר אמרנו ותמיד נאמר כי בצלה נחיה, קמו לנו מהרסים ומחריבים, אלה במחשבת מעל ובלשון אפעה, ואלה בפועל כפים וביד רשע, באים יחדו לנצל את עדיינו מעלינו ולשום את קדושת השבת למרמס, לרגלי כל תאות לב נעוה. ומהם אנשים, אשר יתאמרו להיות מנהלים צבוריים, ומחנכים לקטנים ולגדולים.

רבותי! לא עת לחשות ולא לשבת בחבוק ידים ולא להסתפק גם במאמרים קצרים או ארוכים, ולא באסיפות הבאות מזמן לזמן. השבת בין מצד כחה הגנוז ובין מצד חילה הגלוי תובעת מאתנו את עלבונה, עלבונינו הנורא, וכשומרים את חומות ירושלים בשקידה מתמידה ובלתי פוסקת גם אנו לא נחשה וכל היום וכל הלילה לא נתן דמי. המזכירים את ד' אל דמי לכם, ואל תתנו דמי לו, עד אשר קדושת השבת ועושר מתנתה הגנוזה והמודעת האישית והתינוקית גם יחד תשוב להיות לתהילה בארץ.

(מתוך: מאמרי הראיה א' עמ' 142).

 

שלום שוב 

והשבוע בפרק  פרשת כי תשא

·         רעיון חינוכי "שברו את הכלים ולא משחקים"

·         מתורתו של יונה גודמן

·         מתורתו של המשך חכמה

·         מתורתו של הכוזרי

·         מתורתו של ר' נחמן

·         הסרט "שלום עליכם"

         סירטונים

·         בדיחה לסיום

נספח לרגל יום פטירתו של שי עגנון שמתקיים   ב – יא' אדר

·         מצגת עם נאומו  בקבלת פרס נובל לספרות

·         כמה מסיפוריו של שי עגנון

·          "שלוש אחיות" של שי עגנון – הרצאה בוידאו

פרשת כי תשא – שברו את הכלים ולא משחקים

האם מותר להגיב בחומרה כנגד מעשה רע של ילד? מה הגבול הנכון בתגובה כלפי חטא? שמאל דוחה וימין מקרבת מה הכוונה?

שואל הרב יונה גודמן  שערו בנפשכם שמורֶה הכועס על התנהגותו של תלמיד, ייגש אליו וישבור לו את הטלפון הסלולארי. ומה דעתכם על מורה שיכעס על תלמיד וכתוצאה מכך ייגש ויקרע לגזרים את החומש שלו? עם שאלות דומות עלול להישאר מי שקרא את פרשת כי תשא בצורה שטחית. משה רבנו יורד מההר ורואה את בני ישראל חוטאים בעגל. ברגעים אלו נדרש ממחנך וממנהיג לגלות שיקול דעת וקור רוח, אך לקורא נדמה שנוכח העגל מאבד משה רבנו את העשתונות. נדמה שהוא כועס ולכן מנפץ את הלוחות האלוקיים שזה עתה קיבל! כיצד ייתכן שכך יתנהג משה רבנו עליו השלום? זאת ועוד, דווקא עַם החוטא בעבודה זרה (של העגל) זקוק יותר מאי פעם ללוחות ולתוכנם, ובעיקר לשני הדיברות הראשונים! דווקא עכשיו צריך לתת להם אותם ולא לנפצם. מה עלינו ללמוד מהתנהגות זו על דרכו ועל דמותו של מחנך ומנהיג?

הסבר אחד למעשהו של משה הוא, שלאור המציאות של עבודה זרה שמשה נתקל בה ברדתו מן ההר, הוא העז לשבור את הלוחות. כך עולה מן הספרי בדרשתו האחרונה, על הפסוק האחרון של ספר דברים (ל"ד, יב): "ולכל היד החזקה ולכל המורא הגדול אשר עשה משה לעיני כל ישראל":"ומנין אף בשברי לוחות? נאמר להלן (דב' ט): 'ואשברם לעיניכם' וכאן הוא אומר 'אשר עשה משה לעיני כל ישראל" לפי הספרי, הפסוק משבח את משה על העוז שהיה לו לשבור את לוחות. רש"י על הפסוק שם שמביא את הספרי, ראה בדברים את שבחו של משה, "והסכימה דעת הקב"ה לדעתו", ואף הסמיך אליהם את דברי ריש לקיש בבבלי (שבת פז, ע"א): "שנאמר (שמ' ל"ד, ב) 'אשר שברת' יישר כחך ששברת". בגישה זו הולך גם אבות דרבי נתן שמסביר שמשעה שקרב משה למקום עבודת העגל, פקעה קדושת הלוחות, ולכן הרשה משה לעצמו לשברם "נסתכל בהן וראה שפרח כתב מעליהן אמר היאך אני נותן להם לישראל את הלוחות שאין בהן ממש אלא אאחוז ואשברם שנאמר: 'ואתפוש בשני הלוחות ואשליכם מעל שתי ידי ואשברם"  ה"מדרש הגדול" לקח,  את הרעיון המובע באבות דרבי נתן, והמחיש אותו והסבירו בעזרת משל שלפיו הלוחות הם הנר הכתב הוא האור; כיוון שכבה האור אין צריכים לנר. "אמר ר' מאיר כיון שראה משה מה שעשו ישראל, מיד הביט בלוחות וראה שפרח הכתב מהן והשליכן לארץ, משל למה הדבר דומה? לאדם שהיה בידו נר וכבה כיון שראה שכבה הנר, אמר וזה למה בידי? מיד השליכו מידו. כך, כיון שעשו ישראל אותו מעשה פרח הכתב מן הלוחות. אמר משה אלו למה לי, מיד 'ויחר אף משה' (מדרש הגדול, הוצאת מוסד הרב קוק, ירושלים).

בעל ה 'משך חכמה' מסביר שנוכח מצב זה הבין משה שהעם נפל לטעות יסודית ולסכנה גדולה. הם מתעלמים מהעיקר ומחפשים את המוחשי. מזניחים את המהותי ומעדיפים את המעשי. כמו אדם הקם ביראת כבוד לנשק את ספר התורה, אך אינו מקפיד לקיים את הכתוב בתוכו. כאדם המחלל בקביעות שבת, אך ביום כיפור משלם סכום עתק בשביל לזכות ב 'פתיחת הארון'. במקום לראות במוחשי ביטוי של הרוחני, הוא מהווה לו תחליף חיצוני.
במצב זה חשש משה, שאם ייתן להם כעת את הלוחות הם פשוט יתחילו לעבוד את הלוחות עצמם וינשקו אותם, ירקדו לפניהם, ואולי אפילו יבנו להם ארון מהודר. הכול תוך התעלמות מתוכנם. הם יראו בעצם הלוחות קדושה תוך התעלמות מבשורתם. ניפוץ הלוחות נועד לנפץ את האשליה שהעיקר הוא בחפץ ולהזכיר את מרכזיותה של עבודת הלב.
כיוון אחר בהסבר שבירת הלוחות שאנו מוצאים במדרשים הוא, שמשה רצה למנוע מהעם את קבלת הלוחות, כדי שלא יהיו בבחינת מצווים ואינם עושים. במילים אחרות, עד קבלת הלוחות לא היו ישראל מנועים מעבודה זרה מתוקף ציווי התורה שלא לעבוד עבודה זרה, וכוונת משה בשבירת הלוחות הייתה להגן על העם, כדי שחטאם לא יימדד בקריטריונים של אחר קבלת התורה. וכך מובא באבות דרבי נתן: "רבי יוסי הגלילי אומר: אמשול לך משל למה הדבר דומה? למלך בשר ודם שאמר לשלוחו צא וקדש לי נערה יפה וחסודה ומעשיה נאין. הלך אותו שליח וקדשה. לאחר שקדשה הלך ומצאה שזנתה תחת אחר. מיד היה דן קל וחומר מעצמו ואמר אם אני נותן לה כתובה מעכשיו נמצא מחייבה מיתה אלא אקרע את כתובתה ואפטרנה מאדוני לשלום. כך היה משה הצדיק דן קל וחומר מעצמו. אמר היאך אני נותן להם לישראל את הלוחות הללו מזקיקני אותן למצות חמורות ומחייבני אותן מיתה שכך כתוב בהן: 'זובח לאלהים יחרם בלתי לה' לבדו' (שמות כ"ב, יט) אלא אאחוז ואשברם…" (אבות דרבי נתן פ"ב(.

גם מהכוזרי ניתן להבין את התנהגותו של משה באור המדרשים הנ"ל.

אמר החבר: האומות בזמן ההוא היו עובדים צורות וגם הפילוסופים המביאים מופת על היחוד ועל האלוהות לא היו עומדים מבלי צורה שמכוונים אליה ואומרים להמונים, כי הצורה הזאת ידבק בה עניין אלוהי, כאשר אנחנו עושים היום במקומות המכובדים אצלנו ומתברכים בהם ובעפרם ובאבניהם… ולא היו מסכימים ההמון על תורה אחת אלא בצורה מורגשת שמכוונים אליה. – והיו בני ישראל מצפים למה שיעד אותם משה, שיוריד להם עניין מאת האלוהים, שיראו אותו ויקבילוהו, כאשר היו מקבילים עמוד הענן והאש, אשר היו מביטים אליו ומקבילים אותו ומשתחווים נכחו לאלוהים… וכאשר שמעו העם עשרת הדברים ועלה משה אל ההר להוריד הלוחות ולעשות להם ארון, להיות להם דבר נראה שיכוונו נגדו, שבו יהיה ברית לאלוקים, ר"ל הלוחות, ונשארו העם מצפים לרדת משה, והם לא שינו תארם ובגדיהם, אשר עמדו בהם ביום מעמד סיני, ממתינים למשה, ובושש מהם 40 יום והוא לא לקח צידה ולא נפרד מהם אלא על מנת שישוב ליומו, אז גברה המחשבה הרעה אל קצת ההמון והתחילו העם להחלק מחלקות ומרבים העצות והמחשבות, עד שנצטרפו מהם אנשים לבקש נעבד מורגש, יכוונו נגדו כשאר האומות, מבלי שיכחשו באלוהות מוציאם ממצרים, אבל שיהיה מונח להם להקביל אליו כשיספרו נפלאות אלוהיהם… כאשר אנחנו עושים בשמים… וחטאתם היה בציור אשר נאסר עליהם ושיחסו עניין אלוהי על מה שעשו בידם ורצונם מבלי מצוות אלוקים. ויש להם התנצלות במה שקדם מהמחלוקת ביניהם, ובמה שלא הגיעו עובדיו אלא ל-3000 איש מכלל 600,000 אבל ההתנצלות הגדולים שסייעוהו בעשותו היה בעבור שיראה ההמרה מן המאמין, כדי להרוג הממרה העובד אותו. ונחשב להם לעוון מפני שהוציאו המרי מן הכוח הצפון אל גבול המעשה. – ולא היה העוון ההוא יציאה מכלל עבודת מוציאם ממצרים אך היה מרי לקצת מצוותיו, כי הוא יתברך הזהיר מן הצורות והם עשו צורה, והיה להם להמתין שלא יקבעו בעצמם דבר שיקבילוהו וימשכו אחריו ומזבח וקרבנות. והיה עניינם בזה כעניין הכסיל אשר זכרנו (בסעיף ע"ט: "אשר נכנס באוצר רופא מפורסם, כי רפואותיו מועילות והרופא איננו בו ובני אדם מבקשים מן האוצר ההוא התועלת (=הריפוי מחוליים) והכסיל ההוא נותן מן הכלים ההם והוא אינו מכיר הרפואות ולא כמה ראוי להשקות לכל איש והמית אנשים רבים ברפואות אשר היו מועילות ביד הרופא.) אך לא הייתה כוונת העם לצאת מעבודת האלוהים, אך היו חושבים שהם משתדלים בעבודה ועל כן באו אל אהרן לגלות מצפונם… והדבר ההוא גדול מאוד בעניינו (=החטא הזה חמור בעינינו), מפני שאין בזמן הזה צורות נעבדות ברב האומות, והיה הדבר (=החטא) קל בזמן ההוא, מפני שהיו עושים כל האומות צורות לעבוד אותם, ואילו הייתה חטאתם שעשו בית כרצונם לעבודה לכוון אליו להקריב בו, לא היה דבר גדול (= חטא חמור) בעינינו, מפני מה שאנחנו נוהגים בו היום מעשות בתים והתברכנו בם ואפשר שנאמר, שהשכינה חלה בהם ולולי הצורך להתחברות קהלינו, היה הדבר הזה נכרי (=אסור), כאשר היה בימי המלכים, שהיו מוחים באנשים העושים בתים לעבודה הנקראים "במות" והיו חסידי המלכים הורסים אותם, כדי שלא יגדלו זולתי הבית אשר בחר בו האלוהים…
ולא היה דבר נכרי בה הצורות אשר ציוה הוא בהם מהכרובים. – ועם כל זה נענשו עובדי העגל ביום ההוא והרגום והיה מספר כולם 3000 מכלל 600,000 ולא פסק המן לרדת למזונם ועמוד האש להנחותם והנבואה מתמדת ביניהם. ולא נעדר מהם דבר מכל אשר ניתן להם, זולתי שתי הלוחות אשר שברם משה והתפלל להשיבם, והושבו להם וכופר להם העוון ההוא. (עיין כוזרי מאמר א', צז).

לפי הכוזרי, עבודת העגל לא היה בה איסור ע"ז, שעליו נאסרו בשבע מצוות בני נח, שכן לפי דעתם בנ"י לא כפרו במציאות ה' ובהנהגתו, רק הוסיפו להם את העגל, כיוון שביקשו להם כוח אלוקי מוחשי נוסף נמצא שעבדו ע"ז בשיתוף, ואיסור זה נאסר רק לישראל בסיני. לאור זה מובן שמשה, ע"י שבירת הלוחות, רצה למנוע מהם את קבלת הציווי ובכך גם למנוע את הענשתם.

כיוון אחר שנמצא אצל חז"ל הוא, ששבירת הלוחות נתפסת כחטא של משה. אמנם יש שהמדרש מנסה לרכך את החטא ולשטוח לפנינו את מניעיו החיוביים של משה בעשותו אותו. אך יש שהוא משאיר את החטא כמות שהוא. לפי מדרש שמות רבה, משה חטא כדי להגן על העם. הכיצד? הוא שבר את הלוחות מעשה ה' לטובת עם ישראל. כדי למנוע את מימוש הדבר אומר ה' אל משה בהיותו בהר "ועתה הניחה לי ויחר אפי בהם ואכלם ואעשה אותך לגוי גדול" (שמות ל"ב, י). על ידי שבירת הלוחות הרי גם משה חוטא ואין שום סיבה להשמיד את עם ישראל ולהקים עם חדש מזרעו של משה, שהרי גם הוא עצמו חטא: "ד"א 'וארא והנה חטאתם לה' אלהיכם', ראה שאין לישראל עמידה וחיבר נפשו עמהם ושבר את הלוחות, ואמר להקב"ה הם חטאו ואני חטאתי ששברתי הלוחות אם מוחל אתה להם אף לי מחול… ואם אין אתה מוחל להם אל תמחול לי… . א"ר אחא לא זז משם עד שפנה נטייה שלהם… . כיון שפנה הטייה שלהם אמר משה הרי היה לישראל מי שביקש עליהם, אני – מי יבקש עלי? התחיל מצטער על שיבור הלוחות. א"ל הקב"ה: אל תצטער בלוחות הראשונות שלא היו אלא עשרת הדברות לבד, ובלוחות השניים אני נותן לך שיהא בהם הלכות מדרש ואגדות…" (שמות רבה פ' מ"ו, א)

נסיים במה שכתב הרב יונה גודמן על פרשת חטא העגל ושבירת הלוחות הלקחים החינוכיים העולים ממעשיו של משה הם מעניינים. האם במו ידינו אנו מלמדים את הילדים להקפיד רק באופן טכני על מעשים ("למה אחרת לתפילה? תבוא מחר עשר דקות לפני הזמן!") או שבמקביל להצבת גבולות נחוצים, אנו עמלים לטפח אמונה הבוקעת מעומק הלב? במקביל, כיצד אנו פועלים עת מתגלות בעיות חינוכיות? איך ייתכן להתייחס לבעיות בנושאי תפילה או צניעות כבעיות משמעת אשר התגובה להן היא רק משמעתית?! בדומה, גם התנהגות תרבותית שאינה לרוחנו (מצורת התספורת ועד סוג המוסיקה ששומעים) איננה בעיית משמעת!! יש בה ביטוי למשהו עמוק שצריך להתמודד אתו בשורשו, מתוך עמל חינוכי מתמשך. כשם שאנו דורשים מתלמידנו לגלות סבלנות בבואם לחוש את חדוות החיים על פי מצוות התורה, כך עלינו לגלות סבלנות בתהליך חינוכם. לעתים נדמה שיש גם מחנכים המעדיפים  'לברוח' אל עבר העיסוק בכפיית הכללים בלבד, במקום בטיפוח הרצון הפנימי לבחור בקיומם.
מצד שני, האם אנו משכילים לטפח את ההכרה שלא ניתן לחיות רק על פי מדד אישי-רגשי של שאיפה ל'התחברות'? האם אנו משכילים לסייע לתלמיד לתרגם את השאיפות הגדולות למעשים יומיומיים 'קטנים'? האם אנו פועלים כדי לטפח נכונות לעמול?
הבנה עמוקה של הלקח העולה ממעשיו של משה רבנו תסייע לנו לזכור תמיד לרכז מאמץ חינוכי משמעותי גם בפיתוח אמונה גדולה בלב תלמידינו.

ואסיים את הרעיון החינוכי בקטע עמוק וחשוב של ר' נחמן – "כי תיכף אחר מעשה העגל, נצטוו על מלאכת המשכן על ידי שנתרצה השם יתברך לישראל על ידי משה שמסר נפשו עליהם והתפלל בעדם. כי משה היה יכול זאת – למצוא נקודה טובה אפילו בהפחות שבפחותים, כמבואר בדברי רבינו ז"ל כמה פעמים (ליקוטי מוהר"ן חלק ב תורה פ"ב ועוד) ועל ידי זה היה יכול להתפלל עליהם תמיד, אפילו כשפגמו בכל התורה כולה במעשה העגל, אף על פי כן מצא בהם נקודות טובות. ועל כן אמר משה למה ה' יחרה אפך בעמך וכו'. כי הוא מצא הטוב שבהם ואזי נדחה הרע לגמרי נ"ל ועל כן אמר למה ה' יחרה אפך בעמך, כי הרע אינו נחשב כלל כנגד מעט הטוב שיש בהם עדיין. והשם יתברך נתרצה לו וינחם על הרעה וכו'."(ליקוטי הלכות, אורח חיים, השכמת הבוקר א,ג)

ולאחר כישלון העם בחטא העגל ובגלל שיום פטירתו של שי עגנון חל השבוע (יא באדר) אני מביא את אחד הסיפורים המרגשים שלו. ומכיון שלשונו של עגנון היא שפה פיוטית ומרתקת בחרתי  להביא גם  את ההקדמה לסיפור.

שלא נכשל ('אלו ואלו'  עמ' רפט – רצה)

לעולם אל ישנה אדם בתפילה מנוסח אבותיו, שתפילתן של ישראל עולה לשערי שמים. ושנים עשר שערים שם, נקראים שערי תפילה, כנגד שנים עשר שבטים. וכל אדם מקובל מאביו שקיבל מאבותיו שקיבלו מראש שבט שלהם בנו של יעקב אבינו עליו השלום סדר תפילתו. שכשעמדו בניו של יעקב בתפילה תיקן הקדוש ברוך הוא שנים עשר שערים ברקיע וכל שער ושער מכוון כנגד כל שבט ושבט, לפי שיעור מדתו. נמצא שכל המשנה מנוסח שהתפללו בו אבותיו שהתפלל ראש שבטו מבלבל את השערים ותפילתו נכנסת בערבוביא. וכבר נענשו דורות האחרונים שהחליפו את נוסח התפילה והכניסו אנדרלמוסיא בעליונים ובתחתונים והרבו מחלוקת בישראל והתישו כחו של ישראל למטה ולמעלה. ועדיין לא חזר העולם לתיקונו. בפרק השני של הסיפור מספר עגנון שנוסחו נשתנה מנוסח אבותיו, וזאת בגין טלטולים שניטלטל מהכא להתם ומהתם להכא. תחילה התפלל עם אבא בקלויז של חסידים, כמנהג ספרד. לאחר מכן, כשגדל, למד תורה בביהמד"ר הישן ושם התפללו נוסח אשכנז: "אמרתי, אפשר אני קטנן של תלמידים עומד ומשנה מן המנהג, צירפתי תפילתי לתפילתם והתפללתי כמנהג שלהם". כאשר גדל יותר, עלה לארץ. הגיע ליפו והתפלל פעם אצל פרושים ופעם אצל חסידים, ואין נוסחם, ספרד ואשכנז, דומים לאלו שהכיר בגולה. ביפו היו גם קהילות ספרדיות ותימניות וכדי לא להיקרא שכן רע, התפלל אף אצלם. לימים, חזר לארץ אשכנז, ושוב נתגלגל מנוסח לנוסח ושוב חזר ארצה והתיישב בירושלים, בתום שנות גלותו. כאן, סבור היה שיקבע מקום תפילתו ואף נוסחו יהיה קבוע, אולם לא כך היה: וארבע מאות ושמונים בתי כנסיות ובתי מדרשות יש בירושלים, ובכל אחד ואחד מתפללין בנוסח שלו, ולכל מקום שאני בא אני מתפלל בנוסח שלו, כדי לכלול תפילתי עם תפילת הציבור. ועדיין אני עובר מנוסח לנוסח ומסידור לסידור, חוץ מברכת המזון שלא זזתי מנוסח אבא זכרונו לברכה. וכשם שהוא היה נוהג לומר בבקשת רחם שלא נבוש ולא נכלם ולא נכשל כך נוהג אני. אף על פי שברוב הסידורים לא נזכרה בקשת ולא נכשל.

פעם אחת, ממשיך ומספר עגנון, נתארחה אצלו ריבה אחת: "בת טובים, בת גדולי אשכנז שאבותיה שימשו ברבנות בכמה קהילות קדושות שבגולה". שמעה אותה ריבה שבברכו ברכת המזון אמר ולא ניכשל ותמהה על כך כיון שבקשה זו אינה מצויה בסידור. השיב לה עגנון שבקשה זו נמצאת, והביא סידור על מנת להראות זאת – ולא מצא! הביא סידור נוסף… ולא מצא בו – ולא ניכשל. כך הפך בבל הסידורים שבביתו ולא מצא שום זכר לבקשה זו, ונתעגמה עליו נפשו. לאחר ימים אחדים שבה אותה ריבה לארצות אשכנז, ולא זכר עגנון את העניין וישכחהו. לאחר זמן נכנס עגנון לחנות ספרים ונתגלגל לידו סדר ברכת המזון. הציץ וראה כתוב בו: ולא ניכשל. מיד עלתה בו מחשבה לשלוח לריבה סדר ברכת מזון זה, ואכן צירף מחשבה למעשה ושלח לה זאת. אחר ימים כתבה לו שקיבלה אשר שלח, והיא עומדת לעלות לא"י עם בן זוגה על מנת לעשות חופתם בירושלים בעיה"ק, וכמובן – אמרה – מוזמן הוא לחופתם. יום החופה הגיע, ולאחר הסעודה נתכבד עגנון בזימון. מזגו לו שתי כוסות, נטל אחת ואמר דְּוַי הָסֵר… ובירך שהשמחה במעונו, וכשהגיע לתפילת רחם אמר – ולא ניכשל! למרות שעצם את עיניו חש שהכלה מתבוננת בו. לא הסיח את דעתו, סיים את הברכה ועמד ללכת. יצאה הכלה ללוותו אמר לה עגנון שאין כבודה של כלה ללוות אחרים, וכן יש לחשוש ממזיקים. אמרה לי אין אני חוששת, שמירה מעולה יש לי.אמרתי לה מה היא.הוציאה ספר קטן משובץ באבנים טובות ומרגליות. הצצתי וראיתי שהוא סדר ברכת המזון ששלחתי לה אני. אמרתי הספר בפרוטה וכריכתו בזהב. אמרה לי כדאי הוא ספר זה לכריכה נאה מזו. אמרתי לה כדאים כל ספרינו שישבצו אותם באבנים טובות ומרגליות, כל שכן ספרי תפילתנו שאנו באים בהם לפני המקום. אמרה היא וספר זה על אחת כמה וכמה. אמרתי לה למה ספר זה דוקא? הורידה ראשה בבושה ואמרה, מפני שנעשה לי נס על ידו. מה נס נעשה לה. נכרי אחד היה מחזר אחריה לישא אותה לאשה וקבעה לו זמן. כשהגיע זמנו בא ונכנס אצלה. נטל ידיה בידיו וישב עמה. טפחו על הדלת והביאו לה דבר. נשמטה ונטלתו. פתחתו והציצה בו. באו שתי תיבות ולא נכשל ונשתטחו לפניה. נתנה הדבר על לבה והרהרה בעצמה. עמדה ופטרה את הנכרי וחזרה אצל אביה. מצאה שם את חברה,יהודי,שבקטנותם נתנו אמונתם זה לזה. חזרה אהבתם וניעורה. עלתה עמו לארץ ישראל וניסח לו כדת משה וישראל. אמרה לי אותה אשה בכל יום אנו מברכים אותך, שבזכות מתנתך עמדתי ביהדותי וזכיתי לעלות לארץ ישראל.  אמרתי לה אם לברכה ברכו לאלקינו שהברכות הן שלו, שמאהבתו שאוהב אותנו ומשמחתו ששמח בנו בחר בנו מכל העמים וקידש אותנו על ידי חופה וקידושין. כמה גדולים דברי חכמים שאמרו לעולם יהא אדם זהיר במנהג אבותיו. אם בשביל שתי תיבות ניצלה נפש מישראל ועמדה ביהדותה כמה נפשות מישראל ניצולות מן השמד ומן הכליון אילו היו כל ישראל זהירים במנהג אבותיהם. אכן, לעולם יתפוס אדם מסורת אבותיו בידיו. ער מתי? עד שיבוא אליהו!

קליפת תפוח הזהב – שי עגנון

קליפת תפוח זהב נזרקה לרשות הרבים. קליפה מאותן הקליפות שאתה מוצא דוגמתן בחוצות וברחובות ובכל פינה שאתה פונה. כל שעבר עליה על הקליפה נתקל בה. אם היה איסטניס עמד ובדק את נעליו אם לא נתלכלכו והלך לו, אינו איסטניס משך רגליו והלך לו, שהרי אפילו ניתנו לאדם שבע עיניים אינו מספיק להביט אחר כל קליפה שמונחת לה על דרכו. היתה הקליפה מונחת לה וכל שעבר עליה נתקל בה. זקן אחד החליק ונפל. ליקט עצמותיו וקם ומה שאירע לזקן אירע לבחורה. ואם עצמותיה לא נתפזרו, מטלטלין שבנרתיקה נתפזרו, מראה ומסרק של ראש ועפר זהב לשיער וסממנים אדומים לצבוע בהם את השפתיים ואת הציפורניים ושמן לסוך בו ותמרוקים המריחים ומלקטת לקלוט בה שיער של גבינין ואיגרות אהבים של בעלה של חברתה וכן שאר תשמישי גוף ותשמישי הנשמה. מאחר שאותה בחורה לא זקנה ולא מכוערת, רצו הכל לסייעה וליק טו את פזוריה. קליפת תפוח הזהב שאינה בכלל מטלטליה נשתיירה מונחת לה במקומה.

קנטרנים ונרגנים שרואים עצמם כל ימיהם מקופחים ראו את הקליפה ונתקנאו בה, שהיא שרויה לה בנחת וגורמת נזק צער ובושת ולא אכפת לה ולא כלום. וכיוון שנכנסה בהם קנאה נכנס בהם כעס.
התחילו מתרעמים וכועסים על כל שלווי עולם ועל הק ליפה. אבל המתונים שבמדינה שהגיונם קודם להרגשת לבם ואינם מחליפים סיבה במסובב הביטו עליה על הקליפה בעין יפה ואמרו, לא על הקליפה יש לנו לקבול אלא על מי יש לקבול, על אותו שזרק את הקליפה.

רעבתן שכמותו, ממלא כרסו בתפוחי זהב וזורק קליפתם לחוץ ומרבה בעלי מומים במדינה אחרים שאין להם עסק במושכלות חוץ מעסקי המדינה, אבל אינם נמנעים מלבקר מעשיה של המדינה הם אמרו, לא על הזורק יש לקבול, אלא על העירייה שאינה שולחת את שמשיה לטאטא את הקליפה. מה עשה זה, אכל תפוח זהב. וכי תוצרת חוץ אכל, מפרי הארץ אכל, והלוואי שירבו כמותו במדינה, שמסתפק במה שהמדינה מספקת לו ואינו מחזר על פירות חוצה לארץ שנקנים במטבעות שקולות.

אבל העירייה שאינה מפנה את הקליפה היא ראויה לנזיפה מסים היא גובה, ומה נותנת לנו, קליפי פירות היא נותנת. וכי כל תפקידה של מדינה לגבות מסים ולא לעשות כלום". […]

"אותה שעה עבר מי שעבר וראה את הקליפה. אמר להם לאותם שעמדו עליה, תמה אני שאין מצלמין את הקליפה ואין מפרסמים אותה בעיתונים. אבל צריכים לבקש תחילה מן העסקנים והם יפנו לסופרים לעורר במאמריהם את העם שיתנדבו ממון לשם צילומים, כדי שיהיו רואים שעשויה היא מכשול לעוברים ושבים. ואף הגולה לא תקפוץ ידה, אלא שצריכים שיהיו הצילומים נעשים בידי צלמים מומחים, כדי שיזונו אחינו שבגולה עיניהם במראות הארץ.

עמד אדם אחד ואמר, מה פסול מצאתם בקליפה זו? אדרבא, סימן של חירות היא, שכל אדם שבמדינה עושה כאדם העושה בתוך שלו. עמד אדם אחר ואמר לו לאותו אדם שמבקש חירות מתוך האשפה, מה נעשה שאמרו בגמרא ואין עושין בה אשפתות בירושלים". […]

"נתיירא בעל ספר המדינה שמא יבואו לידי מריבה. ביקש לפנות את הקליפה שמטילה איבה וקנאה. שחה ונטל את הקליפה והניחה במקום שהניחה.

ראתה גבירה אחת ואמרה, ומה יהא על שאר כל הקליפות, ומה יהא על שיירי הניירות והעיתונים וכל מיני פסולת שכל העיר מלאה מהם. בבקשה ממך מר פלוני, הרי שם קליפה של תפוח ושם קליפה של אשכולת ושם פגר של ספר, מאותם שהמסיתים תוחבים אותם בידי כל עובר ושב, ושם מלכודת שבורה עם עכבר מת, אפשר שיהיו מונחים כך עד שיעפשו את האוויר.

שמע אדם אחד את דבריה ואמר לה, תנוח דעתה של הגברת, הרי הארץ עתידה להיחלק, ועדיין אין אדם יודע בחלקו של מי ייפול מקום זה, שמא יפול בחלקם של צרינו, אם כן מה אכפת לנו אם פסולת זו תהא מונחת לה במקומה. כיוון שהזכיר חילוק הארץ קפצו עליו והתחילו מריבים עימו. היה הוא צועק, מה אתם מבקשים ממני, כלום אמרתי שאני רוצה בחלוקה, לא אמרתי אלא מה שכתוב בעיתונים".

ובפינת המולטימדיה

1.      בית ספר לקולנוע יהודי תורת החיים "שלום עליכם" 

2.      יצר הרע  מדרכו של היצר הרע

3.      סיפור חייו של עגנון חלק א –  http://www.youtube.com/watch?v=cfxHIjduOKA

                                    חלק ב  –   http://www.youtube.com/watch?v=JdddbXFtRxw

4.      הרצאה על ספורו של עגנון "שלוש אחיות" הרצאה

5.     הוספתי כקובץ מצורף את נאומו של עגנון בקבלת פרס נובל. נפלא 

ולסיום בדיחה:

אישה אמרה לבעלה לעתיד:

כשנעבור לגור ביחד אני אעשה בשבילך הכל! מא' ועד ש'…

 ואתה תצטרך לעשות רק את הת'.. תנקה, תבשל, תכבס, תתקן, תזרוק את הזבל………..

ועוד אחת..

אישה אחת נכנסה לחנות בעלי חיים, ורצתה לרכוש תוכי, בעל החנות הראה לה תוכי, ואמר לה שזה אחד ממש מיוחד, עולה עשרת אלפים דולר במחיר מבצע.

מה מיוחד בו כ"כ? שאלה האישה.

ענה המוכר: מדובר בתוכי שיודע את כל התנ"ך בע"פ!

יפה, אמרה האישה. ומה לגבי התוכי שעל ידו?

אה, התוכי הזה הוא הרבה יותר יקר. שלושים אלף דולר! הוא יודע גם ש"ס, ראשונים ואחרונים!

ומה לגבי התוכי היפה הזה שלמעלה?

אה… זה את צריכה משכנתא! מאתיים אלף דולר!

למה? מה הוא יודע?

תראי גברת, באמת שאין לי מושג. אלא ששני התוכים האחרים קוראים לו "כבוד הרב!"

בס"ד

והפעם פרק חביב עליי במיוחד –  פרשת תצווה "חכמת הלב"

·         רעיון חינוכי

·         מתורתו של ר' נחמן

·         רעיון של דר יחיאל שרמן

·         סיפור מרגש על ר' שלמה קרליבך

·         סיפור  שנון בענייני חכמה של הגרי"ז

·         השיר של גיא מישאל חכמת הלב ע"פ "בעל הסולם"

·         סרט מרגש "מי שומע מה שבלב"

·         ראיון מרגש עם הרב חנן פורת זצ"ל  שיש בו הרבה חכמת הלב

פרשת תצווה – חכמת הלב בחיים בכלל ובחינוך בפרט

"ואתה תדבר אל כל חכמי לב אשר מלאתיו רוח חכמה ועשו את בגדי אהרן לקדשו לכהנו לי" (שמות כח', ג')

הבורסה דוהרת למעלה, כולם רצים להשקיע כדי להתעשר בקלות. והנה, אדם אחד "מתעצל" ואינו ממהר לבורסה – הוא לומד עכשיו על מצוה כלשהי, כדי שיוכל לקיים אותה טוב יותר. פראייר? לא! הוא הולך בדרכו של משה רבנו:

"משה זכה בעצמות יוסף, ואין בישראל גדול ממנו, שנאמר (שמות יג19) "ויקח משה את עצמות יוסף עמו "… בא וראה כמה חביבות מצות על משה רבינו, שכל ישראל כולן נתעסקו בביזה, והוא נתעסק במצות, שנאמר (משלי י8) "חכם לב יקח מצות "… ומנין היה יודע משה רבינו היכן יוסף קבור? אמרו: סרח בת אשר נשתיירה מאותו הדור, הלך משה אצלה, אמר לה 'כלום את יודעת היכן יוסף קבור?' אמרה לו 'ארון של מתכת עשו לו מצרים וקבעוהו בנילוס הנהר כדי שיתברכו מימיו'. הלך משה ועמד על שפת נילוס, אמר לו 'יוסף יוסף, הגיע העת שנשבע הקב"ה שאני גואל אתכם והגיעה השבועה שהשבעת את ישראל, אם אתה מראה עצמך מוטב, אם לאו הרי אנו מנוקין משבועתך!' מיד צף ארונו של יוסף…" (תלמוד בבלי, סוטה ט: – יג.).

בימים האחרונים לפני יציאת מצרים, כשכל בני-ישראל היו עסוקים בלקיחת כלים יקרים משכניהם המצרים, היה משה עסוק בחיפושים אחר ארונו של יוסף, כדי להעלות אותו ממצרים ולקבור אותו בארץ כנען. כשכולם עסוקים בהתעשרות מהירה, "חכם לב – ייקח מצוות", כי הוא יודע שהמצוות חשובות יותר מכסף. 

בשבוע שעבר דיברתי על אותו לב שתרם למלאכת המשכן אותו לב של חסד והשבוע בפרשת השבוע פרשת תצוה אנו מוצאים ביטוי דומה "חכמי לב" "ואתה תדבר אל כל חכמי לב אשר מלאתיו רוח חכמה ועשו את בגדי אהרן לקדשו לכהנו לי" (שמות כח', ג'). משה נצטווה לקחת את חכמי הלב מקרב בני ישראל שיעסקו במלאכת המשכן, בחיבור כליו ובהכנת בגדי הכהונה. מה הפירוש 'חכם לב', במה הוא שונה מחכם רגיל. מדוע נדרשת תכונה ייחודית זו במלאכת הקמת המשכן? אם נשים לב בביטוי "חכם לב" – תרתי דסתרי. ביהדות, כמו גם בתרבויות העמים, המוח אחראי על החכמה המושכלת, ואילו הלב מופקד על הרגש. למעשה, אין ללב כל אפשרות פיזיולוגית לבצע פעולות בתחום החשיבה הקוגנטיבית, ואין לו כלים תפקודיים לתת מענה למצבים רגשיים אליהם נקלע האדם. בבניית המשכן, הלב הוא הקולט את חכמת רוח האלוקים ולא המוח כמתבקש. הביטוי "חכם לב" במקרה זה הוא אך טבעי ומתבקש. הקב"ה מורה למשה למצוא את חכמי הלב, כדי לבנות את המשכן.  למרות שפירוט הכלים הוא לכאורה "טכני", המחשבה וכוונת הלב קודמות למעשה.           

חיזוק לדברים נמצא בדברי ר' נחמן: "הַלֵּב הוּא הַצַּיָּר שֶׁל הַמִּדּוֹת" – הוא חכם, יודע, מבין, ורק באמצעותו ניתן לעשות כל מלאכת חרש וחשב ורקם. רבי נחמן מרחיב לנו קצת בענייני הלב:

כִּי כְּשֶׁנוֹפְלִין לְאֵיזֶהוּ צָרָה, חַס וְשָׁלוֹם
אֲזַי עִקָּר הַצָּרָה בַּלֵּב
כִּי הַלֵּב יוֹדֵעַ וּמַרְגִּישׁ הַצָּרָה בְּיוֹתֵר
כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב: "לֵב יוֹדֵעַ מָרַת נַפְשׁוֹ" כִּי "הַלֵּב מֵבִין"
וְעַל כֵּן הוּא מַרְגִּישׁ הַצָּרָה בְּיוֹתֵר
וַאֲזַי, בִּשְׁעַת הַצָּרָה, מִתְכַּנְּסִים כָּל הַדָּמִים וְעוֹלִים אֶל הַלֵּב
כְּמוֹ כְּשֶׁיֵּשׁ צָרָה בְּאֵיזֶהוּ מָקוֹם, חַס וְשָׁלוֹם
אֲזַי מִתְכַּנְּסִים כֻּלָּם אֶל הֶחָכָם שֶׁיֵּשׁ שָׁם, לְקַבֵּל מִמֶּנּוּ עֵצָה
כְּמוֹ כֵן נִתְקַבְּצִים כָּל הַדָּמִים וְעוֹלִים אֶל הַלֵּב
לְבַקֵּשׁ עֵצָה וְתַחְבּוּלָה כְּנֶגֶד הַצָּרָה
וַאֲזַי הֵם שׁוֹטְפִים עַל הַלֵּב
וְאָז הַלֵּב בְּצָרָה וּבְדחַק גָּדוֹל
כִּי לא דַי שֶׁהַלֵּב דּוֹאֵג בְּעַצְמוֹ
כִּי הוּא מַרְגִּישׁ הַצָּרָה יוֹתֵר מִכֻּלָּם
אַף גַּם הַדָּמִים שׁוֹטְפִין עָלָיו וּמְצֵרִין לוֹ מְאד
וְעַל כֵּן כְּשֶׁיֵּשׁ, חַס וְשָׁלוֹם, צָרָה לָאָדָם
הַלֵּב דּוֹפֵק בִּדְפִיקוֹת גְּדוֹלוֹת
כִּי הוּא מְבַקֵּשׁ לְנַעֲנֵעַ מֵעַצְמוֹ וּלְהַשְׁלִיכָם מֵעָלָיו
וְעַל כֵּן הוּא דּוֹפֵק בִּדְפִיקוֹת גְּדוֹלוֹת בִּשְׁעַת הַצָּרָה, חַס וְשָׁלוֹם
וְאַחַר כָּך כְּשֶׁיוֹצְאִין מֵהַצָּרָה
אֲזַי חוֹזְרִין תַּהֲלוּכוֹת הַדָּמִים לֵילֵך כַּסֵּדֶר בְּתוֹך שְׁבִילֵי הַגּוּף
וְעַל כֵּן הַתּוֹדָה, שֶׁהִיא בָּאָה. כְּשֶׁיוֹצְאִין מֵהַצָּרָה
הִיא מְכֻנָּה בְּשֵׁם הֲלָכָה
עַל שֵׁם תַּהֲלוּכוֹת הַדָּמִים
שֶׁהוֹלְכִין כַּסֵּדֶר כְּשֶׁיוֹצְאִין מֵהַצָּרָה כַּנַּ"ל (יקוטי מוהר"ן ח"ב – תורה ב)

 

אומר הרב דר' יחיאל שרמן שהאומנים שנתבקשו לבצע את מלאכת המשכן, נתבקשו להשקיע כל מרצם ויכולתם ובעיקר כשרונם וסגולתם בעמלם במלאכה חשובה וקדושה זו. עשית המשכן לא הייתה רק עשייה חיצונית של מעשה אומן רגיל, אלא לבניין המשכן הייתה משמעות סימבולית; לכל חלק היו רעיונות מרתקים משלו. הבונה המעצב האומן צריך היה להשקיע מרעיונותיו ומיצירותיו ומתוך כוונה ואמונה.

כל אומן בימינו יודע את אשר נלמד מפרשת "מקצועית" זו, כאשר עליו להשקיע משלו, מרוחו, מפנימיותו בכל מעשה אומנות. יצירה אומנותית אינה העתק של משהו אחר. היצירה האומנותית אינה משתמשת בנייר ההעתקה. למרות שהתוכנית קיימת ושרירא, הרי יש לאומן שפע של עבודה התלויה בפנימיותו, ברוחו  ובעצמו האומנותית.

אם נעבור לתחום החינוכי ברור לנו עתה שבכל תהליך חינוכי הלב הוא מרכיב מרכזי הרגש אשר בלב, הוא המביא את האדם למקום בו הינו ולמקום אליו רוצה הוא להגיע. אין אנו יכולים לשלוט לחלוטין ברגשותינו ,ייתכן ויעלה רגש אשר יגרום לנו התנהגות אשר איננה תואמת הזמן והמציאות ,כשלא נוכל לרגש זה ייתכן ונגיע לידי התנהגות אשר תוגדר כחריגה.

אני חושב שהפרויקט סרטונים לעבודה חינוכית מסמל בדיוק את הנקודה שאומרת ברגעי משבר – רגע !!! עצור תחשוב לפני שאתה מגיב, העזר בסרטון בסיפור או בשיר שיגרום

ללב שלך או ללב של מי שמולך להבין את הטעות להבין את הדרך הנכונה. תהיה חכם לב, תנסה לראות את מה שמעבר למקרה. באותו רגע שאומרים לילד "אתה גנב" הדבקת לו  תווית שלילית ואפילו שהיא נכונה. יותר נכון לומר לו 'גנבת' או 'לקחת משהו שלא שייך לך' זוהי הלשון העדיפה.

ואם כתבנו על אותו לב שמחבר אי אפשר שלא לצרף את הסיפור המרגש על הרב קרליבך שהיה בוודאי "חכם לב":

הופעותיו משכו אליהן רבים כאשר לא פעם לבקשת הקהל הן נמשכו עד לשעות הקטנות של הלילה כשההדרן הופך להופעה בפני עצמה. ערב אחד כאשר השעון כבר הצביע על אחר חצות, הקהל ברובו עזב את האולם ור' שלמה כבר פנה אל אחרי הקלעים ניגש אליו יהודי זקן מעולי רוסיה, משהביטו השנים זה בזה, נפלו איש על כתפי רעהו והתחבקו ממושכות, הזילו דמעות שמחה ואף ברכו שהחיינו כפסק השולחן ערוך – "הרואה את חברו לאחר ימים מרובים חייב בברכה".
לאחר שהחליפו מספר מילים עלה קרליבך לבמה ופתח בניגון מרגש.רוב הקהל לא ידע את פירוש המילים, אך די היה בניגון, כדי להבין את המשמעות. רבים מהנוכחים הזילו דמעות. כשסיים את הניגון אסף סביבו הזקן את הקהל הנותר וסיפר "כשהיה הרב קרליבך ברוסיה בתחילת שנות השבעים, ערך עם חסידיו מסיבת ראש חודש בבית הכנסת הגדול במוסקבה. וכיוון שהחל פורט על מיתריו ומנעים בקולו נתמלא ההיכל בהמוני יהודים. אלפים גלויי ראש כיסו קודקודם מכל הבא ליד, למען יוכלו לשבת בבית ה', ולרגע נדמה היה, שחוזר בית הכנסת לחייו כבראשונה. ר' שלמה היה יושב במרכז ומספר מדברי חכמים ושר עמנו "עם ישראל חי", וישראל בטח בה"', ניגונים אשר מסך הברזל לא יכל להם, ונודעו אף בקרבנו. רוב הקהל לא ידע את פירוש המילים, אך די היה בניגון, כדי להבין את המשמעות. רבים מהנוכחים הזילו דמעות.
אך אז נצבט לבו של ר' שלמה בקרבו . הכיצד אקום ואעזבם? אז הוציא מבין חפציו סידור ישן אשר נתפורר לחלקים הרבה, ונתן לכל אחד מאתנו דף ממנו. זה קיבל מתפילת מנחה וזה משחרית. וזה מברכת המזון. שיהיה לך משהו מיהדות היה אומר. כשאזלו דפי הסידור נותרו עדיין כמה ידיים מושטות, אשר ניצבו ריקם. מה עשה? לקח התפילין שלו ונתן לאחד, נטל הטלית קטן שלו והלביש לשני, הסיר כיפתו מעליו והניח לראשו של השלישי, עד שלא נותר בידיו דבר. אלא שאז עמדתי וצווחתי: "ר' שלוימל'ה, אני למדתי בחיידר עד גיל חמש, ולא נותר לי שום דבר של דת עמי, תן לי גם כן משהו…  לקח התפילין שלו ונתן לאחד, נטל הטלית קטן שלו והלביש לשני, הסיר כיפתו מעליו והניח לראשו של השלישי, עד שלא נותר בידיו דבר. אמר לו אותו זקן ומה איתי? לי אין דבר? אני רוצה משהו של יהדות…
כששמע זאת ר' קרליבך הצטער מאד, אך באמתחתו לא נותר מאומה ישב וחשב ולאחר כמה רגעים אמר לי : יודע אתה אחי, אהובי, נותר לי דבר אחד של יידישקייט אתי: הלב שלי, ליבי הוא כולו של עם ישראל. ממנו הניגון "ממקומך מלכנו", בו מתפללים בבתי כנסיות בכל התפוצות, מאתו הלחן "עוד ישמע" בו משמחים חתן וכלה בכל קהילות ישראל, ומחדריו השיר "הנשמה לך", בו שוטחים הבריות בקשותיהם בפני קונם בימים הנוראים. לבי הוא בעצם של היהדות, של התפילות, של השמחות, של הציפייה לגאולה. אותו אני אתן לך, ותדע שמכאן ולהבא הוא שלך. אם ניפגש פעם, כל מה שתבקש ממנו לשיר לכבודך הוא יהיה חייב…
ומאז, סיים הזקן את סיפורו, שמרתי את הבטחתו בזיכרוני, וכשראיתיו ביקשתי לפרוע את חובו…

בכדי לגרום לילדים להיות יותר מאושרים, להצליח בחיים ושתהיה לנו חברה טובה יותר, על ההורים ועל המורים ללמד את הילדים את בינת הלב (אינטליגנציה רגשית) שיהיו מודעים לרגשותיהם ולרגשות הזולת שייקחו אחריות ומחויבות, שיתמידו בביצוע משימות והשגת יעדים, שישלטו על הדחפים, שיהיו אכפתיים לזולת ועוד.

עכשיו גם ברור לנו בקשתו של דוד המלך לקב"ה הכתובה בדברי הימים –

שֳׁמְרָה זֹּאת לְעוֹלָם לְיֵצֶר מַחְשְׁבוֹת לְבַב עַמֶּךָ וְהָכֵן לְבָבָם אֵלֶיךָ וְלִשְׁלֹמֹה בְנִי תֵּן לֵבָב שָׁלֵם…

ונסיים את החלק הזה בשיר המרגש של גיא מישאל חכמת הלב (בהמשך, השיר בגרסת וידאו)

  הָאָדָם לא נִבְרָא
לִקְנוֹת הוֹן וְלִבְנוֹת בִּנְיָנִים.
אֶלָּא לְבַקֵש כּל דָבָר,
שֶיְבִיאֵהוּ לִלְמוֹד אֶת הַחוֹכְמָה
אֵיך לֶאֱהוֹב.
וְאָז יִיפַּקְחוּ עֵינֵי לִבּוֹ,
וְתִתְחַדֵש בְּקִרְבּוֹ רוּחַ אַחֶרֶת

 

והפעם במקום בדיחה לסיום, סיפור חביב המדבר על חכמה מסוג אחר:

בספר "פניני רבנו הגרי"ז מובא סיפור, מעשה באחד שנכשל באיזה עניין (הקשור בהנהגת ציבור) ובא לפני רבנו הגרי"ז זצוק"ל לשאול איך אפשר לתקן את המעוות?
השיב לו הרב דבריסק זיע"א "מעשה שהיה בעיר אחת, שהיה שם בעל עגלה ותיק וזקן, שעמד על משמרתו זו שנים רבות, והנה הופיע בעיר הזו בעל עגלה חדש צעיר, והתחיל להשיג את גבולו של הזקן הנ"ל.
פגש בעל העגלה הזקן את הצעיר ואמר לו "הנה באת להשיג את גבולי שלא כדין, ועפ"י דין צריך אתה לעזוב את המקום הזה. אבל לפנים משורת הדין מוכן אני להסכים שתישאר בתפקיד בעל עגלה בעירנו, אבל בתנאי אחד שתעמוד אצלי למבחן אם בקי אתה בהלכות עגלונות. אם תצליח במבחן אסכים שתישאר בעיר, ואם לא תצליח עליך לעזוב את המקום".
הסכימו ביניהם כנ"ל, והתחיל הבעל עגלה הזקן לבחון את הצעיר ושאל אותו "מה צריך בעל עגלה לעשות כשנוסע בדרך, והעגלה עמוסה בנושאים, והנה שקעה העגלה בבוץ, והסוסים אינם מצליחים בשום אופן למשוך את העגלה מן הבוץ?השיב העגלון הצעיר "מבקשים מהנוסעים שיורידו מהעגלות את המשאות כדי שימעט העומס שעל העגלה, ואז יוכלו הסוסים למשוך את העגלה…"
ושאל העגלון הזקן "ואיך יהיה אם גם אחרי העצה הזו עדיין שקועה העגלה חזק בבוץ ואין הסוסים יכולים להזיזה?
השיב העגלון הצעיר "כי אז מבקשים מהנוסעים שירדו הם מהעגלה, כדי שתהיה הרבה יותר קלה"…
המשיך העגלון הזקן לשאול "ואם בכל זאת עדיין אין העגלה זזה ממקומה?
השיב הצעיר "כי אז מבקשים מהנוסעים שידחפו את העגלה מאחוריה, ועי"ז יוכלו לחלץ את העגלה מן הבוץ…
והמשיך העגלון הזקן לשאול "ואם בכל זאת עדין אין העגלה זזה ממקומה?
השיב הצעיר "כי אז אינני יודע עצה לזה…"
אמר לו העגלון הזקן "אם נכשלת בבחינה! וכפי שהוסכם ביננו עליך לעזוב את העיר…"
אמר הצעיר "אכן אקיים את ההסכם ואעזוב את המקום כאשר הבטחתי, אבל אבקשך שתאמר לי מה היא באמת העצה במקרה הנ"ל?
השיב לו העגלון הזקן "יקירי, באמת במצב ביש כזה אין שום עצה איך לחלץ את העגלה מהבוץ העמוק ששקעה בו, אבל בעל עגלה מנוסה נזהר מלכתחילה שלא להיכנס לכזה בוץ שאי אפשר להיחלץ ממנו!…":

 

והפעם בפינת המולטימדיה

1.       הסרט "מי שומע את מה שבלב" – מעולמם של החרשים  –

2.       ראיון מרגש עם הרב חנן פורת זצ"ל שיש בו הרבה מחכמת הלב –

3.       שירו של גיא משאלי חכמת הלב ע"פ פרוש בעל הסולם –

ובכל זאת בדיחה לסיום

לדני היתה בעיה: במקום לכתוב `הלכתי` הוא כתב `אלחטי`. יום אחד המורה התרגזה עליו והחליטה להעניש אותו: אחרי הלימודים, משה היה צריך להישאר ולכתוב על הלוח מאה פעמים `הלכתי`.
למחרת בבוקר, המורה מגיעה ורואה את כל הלוח מכוסה במלה `הלכתי`, כשלמטה רשומה ההודעה: "כתבתי `הלכתי` חמישים פעם, ואז נגמר המקום, אז אלחטי הביתה".

ועוד אחת חדשה…

עורך דין ממולח נסע לו ברכב היוקרה שלו וחלף על פני תמרור עצור מבלי לציית לו. למזלו הרע, שוטר שחיכה בהמשך הכביש הבחין בכך ומיד סימן לו לעצור בצד. העורך דין חשב שהוא חכם יותר מהשוטר ומכיר את החוק טוב יותר ממנו, ולכן הוא ניסה להוכיח את יכולותיו בזמן שהוא משתעשע על חשבונו של השוטר.

השוטר: "תראה לי רישיונות בבקשה.

עורך הדין: "אפשר לדעת למה?"

השוטר: "לא הגעת לעצירה מלאה לפני תמרור עצור."

עורך הדין: "האטתי, ראיתי שאף אחד לא מגיע ולכן המשכתי לנסוע."

השוטר: "אז אתה מודה שלא הגעת לעצירה מלאה. תביא לי רישיונות בבקשה."

עורך הדין: "מה ההבדל בין האטה לעצירה?"

השוטר: "ההבדל הוא שעליך להגיע לעצירה מלאה על פי החוק. תביא לי רישיונות בבקשה!"

עורך הדין: "אם תוכל להראות לי חוק שמראה את ההבדל שבין האטה לעצירה, אני אתן לך את הרישיונות שלי ואקבל את הדו"ח בלי בעיה, אבל אם לא תוכל אבקש ממך לשחרר אותי בחזרה לדרכי."

השוטר חשב על דברי עורך הדין למשך כמה רגעים ולפתע שלף את הנשק שלו והחל לנפץ את פנסי הרכב החלונות של המכונית.

עורך הדין מיד התחיל לצעוק: "אתה נורמאלי? מה אתה עושה? תפסיק להרוס לי את האוטו!"

השוטר: "עכשיו תגיד לי, אתה רוצה שאני אאט או שאעצור?"

 

 

שלום לכולם

רבים שולחים אליי לאחרונה בקשה מעניינת: "הרב יהודה שלום, בתקופה האחרונה יש לנו תקנונים חדשים שאנו מצווים לקיימם בגלל ארועי הפורים. אחד הסעיפים הפופולרים אצל התלמידים הוא לחייב אותנו, המורים לתת בדיחה בתחילת השיעור, בבקשה תעזור לנו עם החומרים המצחיקים.

הנה לפניכם פרק מיוחד ומלא הומור.

לחצו על הקישורים

בדיחות

מה זה שוק המניות

שעשועי לשון

משפטים מצחיקים

בדיחות לדתיים

דַּבֵּר חָדָשׁ – סופי – עבודה ומקצועות

למתפללי בית הכנסת שלום רב

---

והנה הסרטונים