והשבוע בתוכן הפרק

• רעיון חינוכי בנושא התחברות לתלמידים שלנו
• סיפור של ר' נחמן
• כמה סרטונים בנושא
• שני סרטונים מצחיקים
• פינות חדשות
• וכמובן בדיחה לסיום

"ויחלום והנה סולם מוצב ארצה וראשו מגיע השמימה.

והנה מלאכי אלקים עולים ויורדים בו" (בראשית כ"ח י"ב)

כך צריך להיות המחנך: מצד אחד הוא צריך להיות "מוצב ארצה" – הוא צריך לרדת למטה אל התלמידים. ומצד שני "וראשו מגיע השמימה" – הוא צריך להראות דוגמא אישית ולשמור על סמכותיות. אבל אם המחנך תלמיד חכם וירא שמים המושלם בכל המעלות אבל יהיו לו דרישות גבוהות מידי מהתלמידים והוא לא ירד אליהם בדרגה, ולא יראה ידידות ומאור פנים, זה עלול ליצור לחץ גדול מידי על התלמידים, ולגרום לתוצאות לא טובות למרות הכוונה  הטובה של המחנך. נראה לי שהסיפור הידוע של ר' נחמן מתחבר מאוד לעניין.

פעם אחת, בן מלך אחד נפל לשיגעון [השתגע וחשב] שהוא עוף הנקרא הינדיק, דהיינו תרנגול הודו. [בעקבות כך חשב בן המלך כי הוא] צריך לישב ערום תחת השולחן ולגרור חתיכות לחם ועצמות כמו הינדיק. וכל הרופאים נואשו מלעזור לו ולרפאו מזה, והמלך היה בצער גדול, עד שבא חכם אחד ואמר: אני מקבל על עצמי לרפאו.

[מה עשה החכם? ] הפשיט גם כן את עצמו ערום, וישב תחת השולחן עם בן המלך הנ"ל, וגם כן גרר פרורים ועצמות. ושאלו בן המלך: מי אתה ומה אתה עושה פה? והשיב לו: ומה אתה עושה פה? אמר לו: אני הינדיק. אמר לו: אני גם כן הינדיק. וישבו שניהם יחד כך איזה זמן, עד שנעשו רגילים זה לזה.

אז רמז החכם והשליכו להם כתונת, ואמר החכם ההינדיק לבן המלך: אתה חושב שהינדיק אינו יכול לילך עם כתונת? יכולים להיות לבושים כתונת ואף על פי כן להיות הינדיק. ולבשו שניהם הכתונת. ואחר זמן מה רמז והשליכו להם מכנסיים, ואמר לו גם כן כנ"ל: אתה חושב שעם מכנסיים לא יכולים להיות הינדיק? ולבשו המכנסיים, וכן עם שאר הבגדים.

ואחרי כן רמז והשליכו להם מאכלי אדם מהשולחן, ואמר לו: אתה חושב שאם אוכלים מאכלים טובים כבר חדלים מלהיות הינדיק? אפשר לאכול וגם להיות הינדיק. ואכלו. ואחרי כן אמר לו: אתה חושב שהינדיק מוכרח להיות דווקא תחת השולחן? יכולים להיות הינדיק ולהיות אצל השולחן. וכן התנהג עמו עד שריפא אותו לגמרי.

ניתן לומר כי ככל שמתווכחים עם בן המלך יותר ומנסים "להוכיח" לו שהוא לא הינדיק, כך הוא כדי להגן על העמדה שלו, משכנע את עצמו עוד יותר שהוא הינדיק. כי אם מנסים להוכיח לו שהוא טועה, אז הוא מנסה להתבצר בעמדה שלו, וכך הוא משכנע את עצמו עוד יותר שהוא באמת הינדיק. ולא משנה כמה מתווכחים איתו שהוא לא תרנגול הודו, כך הוא בטוח עוד יותר שהוא הינדיק.

והפתרון של החכם היה, להפסיק להתווכח עם בן המלך. החכם בשום שלב לא התווכח עם בן המלך. אין בעיה, מי אתה חושב שאתה? הינדיק?! אין בעיה, זה בסדר גמור שאתה הינדיק. אדרבה, גם אני הינדיק. אבל מה דעתך להישאר הינדיק ולאכול ליד השולחן?!

החכם השתמש ב פסיכולוגיה הפוכה אמיתית כדי לרפא את בן המלך. החכם לא צעק על בן המלך, החכם לא אמר לבן המלך שהוא משוגע, החכם קיבל אותו כפי שהוא. כי כל שאר הרופאים, בוודאי ניסו לצעוק על בן המלך ולהגיד לו שהוא השתגע ושהוא לא תרנגול הודו. כל אותם רופאים "חכמים", ניסו ללא הועיל להשתמש בכוח מול בן המלך. אך הם רק גרמו לו לנזק נוסף כנ"ל.

לעומת זאת, החכם לא השתמש בכוח אלא במוח. החכם התייחס לאותו משוגע שכולם התייאשו ממנו, החכם התייחס אליו בצורה מכובדת. הוא לא השפיל אותו, לא התווכח איתו ולא העיר לו שום הערה. החכם התייחס לאותו בן מלך בצורה מכובדת. אדרבה, הוא התנהג בצורת ההתנהגות החיצונית של בן המלך, דהיינו כיבד את מרחב השליטה של בן המלך, ונתן לו להרגיש שהוא משהו.

ומה היתה השיטה של החכם? השיטה שלו היתה ממש פשוטה (פסיכולוגיה הפוכה אמיתית). אין בעיה שתחשוב שאתה הינדיק, אבל תתנהג כמו בן אדם. דהיינו לא משנה מה עשית, מה עבר עליך, מה אתה חושב שעשית, כמה טעויות נדמה לך שעשית, כמה כישלונות נכשלת ואתה עדיין נכשל, הכל בסדר גמור, אל תילחץ מכך. כי הטעות הגדולה ביותר שאפשר לעשות, היא לצעוק ולריב עם הינדיק. דהיינו שהאדם מתחיל להאשים את החלק של ההינדיק שיש בו.

כך גם אנו כאשר אנו רוצים להצליח עם תלמידינו עלינו לרדת לדרגתם. להתחבר אליהם לאט ובהדרגה.

ובפינת המולטימדיה

·         אני מצרף מצגת שיכולה לשמש אתכם בהרבה נושאים

המורה של דר סטודדארד

·         את הסרט תיכון ההזדמנות האחרונה אני מאמין שרובכם כבר ראיתם. המוטו של הסרט הוא ההתחברות לתלמיד בגישה אחרת. לחץ כאן (הסרט במלואו נמצא בדיסק מספר 1)

·         ישנם תלמידים שחווים דחיה מחבריהם. הנה קטע שנקרא הברווזון המכוער 

·         גם לני רביץ מגיש לנו הרצאה מצחיקה שדנה בנושא המדובר "תלמיד שמח"

חלק א 

חלק ב 

ונסיים בבדיחה אהובה עליי מאוד:

מרצה לפסיכולוגיה מסביר איך אפשר לעצבן בן אדם, ואומר: "יש 3 סוגים של מצבים בהם אדם יכול להימצא."
לצורך הדגמה הוא מרים שפופרת ומחייג למספר כלשהו.
בחור עונה לטלפון והמרצה שואל אותו: "חיים בבית?"
"זאת טעות", עונה הבחור ומנתק בכעס.
המרצה מסביר: "מצב ראשון, הבחור כועס, אבל עדיין שולט על עצמו."
המרצה מחייג שוב לאותו מספר, ושוב שואל את הבחור: "חיים בבית?"
הבחור מעבר לקו מתחיל להתעצבן ואומר: "מה קרה לך? אין פה אדם בשם חיים! עזוב אותי כבר!"
המרצה מסביר לסטודנטים: "זה מצב עצבנות שני. הבחור מתחיל לצאת מדעתו."
המרצה שוב מחייג לאותו המספר, ושואל: "חיים בבית?"
הבחור מעבר לקו מתעצבן, מתחיל לצעוק, מקלל את המרצה ובסוף מנתק.
המרצה מסביר לתלמידיו: "עכשיו ראינו איך האדם לא שולט על מעשיו ודיבורו. הוא נורא עצבני ולכן הוא איבד קשר עם המציאות."

פתאום סטודנט אחד אומר: "יש עוד מצב אחד שלא הזכרת."
המרצה המופתע עונה: "בבקשה בוא ותראה."
הסטודנט מרים את השפופרת ומתקשר לאותו המספר.
כשעונים לו הוא אומר: "שלום, קוראים לי חיים, מישהו התקשר ורצה אותי?"

ועוד אחת שקשורה לשבוע שעבר…

אחד מביא לאשתו מתנה ליום הולדת שרשרת זהב. היא מתרגשת כולה ואומר לו מהיכן השגת זאת. הוא עונה לה "מחסדי נעמי"

האשה נפגעת ואומרת מה אנחנו נזקקים? אומר לה הבעל

"מה את רוצה, גם רבקה קיבלה זהב "מיד אליעזר"….

ופינה חדשה מאת מטפל מוח 1 יוני נוימן  – נייד 0556607129

פרק 6

שאלה:

שלום יוני, כתבת בטור הקודם על הצורך בלקבל את הכאב של הילד וכך הוא נרגע יותר מהר, רציתי לדעת  איך מה שכתבת מתבטא אצל מבוגרים. הרי אמנם אנחנו (לפחות הגברים) בוכים פחות מילדים אבל גם לנו יש רגשות קשים שהולכים ומתעצמים כאשר הם לא מקבלים יחס למשל עצבות  או הרגשה שלא מעריכים אותי?

תשובה: שאלת נכון, באמת גם אצלנו המבוגרים ישנם רגשות המשוועים ליחס ויותר מכך, הם הולכים ומתגברים ככל שאנחנו מתעלמים מהם.

צריך לדעת: באופן כללי כל רגש שאנחנו מדחיקים או מתעלמים ממנו, יחזור אלינו מאוחר יותר בצורה חזקה יותר.

לדוגמא: לפני כחצי שנה הגיע אלי אברך בטענה שיש בו דיכאון שמלווה אותו כבר כמה שנים. בשלבים הראשונים, כך סיפר, הוא ניסה להדחיק את העניין והשתמש בשיטות שונות בכדי לשמח את עצמו. אבל, כבר אמרנו שכאשר אנחנו מתעלמים הרגש מתגבר וכך באמת קרה לו. מאוד יכול להיות שאם אותו אברך היה מתייחס בצורה הנכונה לרגש של הדיכאון מראש, היו נחסכות ממנו כמה שנים של ייסורים.

הרבה פעמים אנחנו מדחיקים רגש מסוים כי אנחנו מפחדים שהוא ישתלט עלינו ונהיה כאילו לעולם. כאן אני רוצה להזכיר כלל שכבר כתבתי לפני כמה שבועות: רגשות הם דבר שחולף!!! אם כך אתייחס אליהם לא אצטרך להדחיק אותם.

אז מה שביל הזהב ביחס לרגשות?

קודם כל אני צריך להכיר בהם, כאשר אני מכיר בהם הם כבר מאבדים מהעוקץ שלהם, בדיוק כמו התינוק שבוכה עד שאני מכיר בכאב שלו. לאחר מכן אני מזכיר לעצמי שעוד כמה זמן גם הרגש הזה יעבור כי הוא רק רגש.

ככלל, הדבר המזיק ביותר שניתן לעשות הוא, להיבהל מרגש שעולה בי כי במקרה של בהלה יכולים להיות רק שתי אפשרויות: או בריחה (הדחקה) או השלמה שאני כזה (תיוג עצמי).

לכן, בפעם הבאה שמתעורר בך רגש שלילי תסתכל עליו בנחת ותגיד לו: שלום עליך אני יודע שאתה כאן, נעים מאוד. אבל גם אל תשכח להגיד לו: אני יודע שעוד מעט אתה תעבור כפי שהגעת. בהצלחה.

יש לפתוח את הפרק בגוגל כרום

שימו לב – כדאי לצפות בסרטונים במסך מלא במיוחד עם תלמידים

שלום שוב

כמה הערות

• • בקריאה ראשונה של הפרק, מתגנבת תחושה שאולי הפרק מיועד רק להורים. התחושה בהחלט נכונה אך לא מדויקת. ישנה מחלוקת בין אנשי החינוך האם הבית נכנס לבית הספר או לא. האם מתפקידי כאיש חינוך, לדבר עם הילדים על היחסים שלהם בבית עם ההורים או עם שאר ילדי הבית? אני סבור למרות המחלוקת אין לנו ברירה אלא להתייחס לעניין כי כל ילד מגיע עם מטען כזה או אחר על המתרחש בביתו. כמובן צריך לעשות זאת בחכמה ובעדינות. אני חייב לציין כשפתחתי את הנושא עם הורים בסדנא או עם התלמידים במפגש, התגלו לי פרטים כל כך חשובים בהבנת הסיטואציה המשפחתית שקיימת בבית (לדוגמא: גליתי שיושב אצלי תלמיד שלא מדבר עם אחיו כמה חודשים והדבר מערער את כולם בבית. חישבו על שולחן השבת שיש להם, על נסיעות משותפות וכו'). לכן עשו שימוש בסרטונים ובמידע שיש בפרק הזה ואל תחששו מהעניין. אשמח לשמוע תגובות ורשמים.

• • כנראה שהפרק הקודם והפרק על רחל אמנו עזרו  להרבה מאוד אנשים. תודה לכולם על הברכות והתודות. אני מתנצל בפני מי שלא הגבתי לו עקב חוסר זמן

• ברכות לעשרות המצטרפים החדשים לרשימת התפוצה

ובתוכן 

• • רעיון חינוכי "מריבות בין אחים"

• • שאלון קצר

• • ארבעה סרטונים בנושא

• • סיפור מרגש במיוחד של הרב רסקין

• מאמר חשוב בנושא מאת דינה ברוצקי

• בדיחה ממקור לא ידוע
• משפחה בפרשה – הרב מרדכי שפייר
• מוח 1 – למה ילד בוכה  – יוני נוימן

מריבות בין אחים

"המריבות מטריפות את דעתנו", אני לא יודעת מה יקרה קודם. או שהם יהרגו זה את זה או שאני אהרוג אותם", אני מסתדרת מצוין עם כל ילד בנפרד, אבל כששניהם יחד, אני לא יכולה לסבול אף אחד מהם". אלו תגובות ששומעים מהורים בנושא מריבות ילדיהם. מהיכן הכל מתחיל? דומה שהמומחים בתחום מסכימים שבשורש קינאת האחים מצוי רצון עמוק של כל ילד לאהבה בלעדית של הוריו. לפיכך מובן מדוע נוכחותם של אחים אחרים מטילה צל על אהבת הוריו אותו. אנחנו כהורים צריכם למצוא דרכים להבטיח לכל ילד שהוא או היא הם בטוחים, מיוחדים, אהובים. כדאי לשאול את עצמנו מספר שאלות:

• • האם יש משהו במה שאת עושה עם ילדיך שמסייע לכאורה ליחסים ביניהם?

• • האם יש משהו במה שאת עושה שמחמיר לכאורה את היחסים ביניהם?

• • האם זכורים לך הדברים שעשו הוריך, שהגבירו את העויינות בינך לבין אחיך/אחיותיך

• האם הם עשו אי פעם משהו שצמצם את העויינות?

ספר בראשית כבר בפסוקים הראשונים של פרשת תולדות מכין את הקורא ליריבות העתידה להתפתח בין האחים התאומים יעקב ועשו. חשוב לשיים לב למילים "ויאהב יצחק את עשיו, כי ציד בפיו, ורבקה אוהבת את יעקב". כל ילד כמה ואף זכאי, לאהבה ללא תנאי מצד אביו ואמו. ככלות הכל לא הילד ביקש להיוולד, ועל כורחו נוצר. המפגש עם העולם מזמן לו התמודדויות שאינן פשוטות וכדי להתגונן מפני הלחצים השונים המופעלים עליו מצד הסביבה ולעמוד בהם, זקוק הוא בראש ובראשונה לאהבתם של הוריו. הבית הוא המקום שתמיד יקבלו אותך בזרועות פתוחות, גם כאשר כל הדלתות ייטרקו בפניך. בחברה הפטריאכלית של הימים ההם הזדקק יעקב בעיקר לחיבוקו החם ואהוב של אביו. אבל יעקב לא זכה לאהבתו של אביו וכך עמדה בפניו רק דרך אחת להשיגה… את הסוף כולנו מכירים. הסיפור הבא עשוי לשפוך אור על אותו צורך של בא על סיפוקו, על הריקנות המקוננת בלב ועל הכאב, שעמם יוכל להזדהות רק ילד החש לחרדתו כי הוריו האהובים דוחים אותו ואינם משיבים לו אהבה.

כך מספר הרב רסקין: רעייתי ואני מכירים אישה יפה וחכמה, שאנו מעריכים ואוהבים מאוד. מדובר בניצולת שואה בעלת אופי חזק, כן וישיר. באחת משיחותינו הרבות, שבהן נהגה מידי פעם להעלות זיכרונות מימי ילדותה, אמרה כבדרך אגב שאחד הימים המאושרים ביותר בחייה היה היום שבו קרעו אותה הנאצים ממשפחתה ושלחוה למחנה השמדה. למראה הזעזוע שהסתמן על פנינו חייכה ואמרה, כי אחותה הגדולה – "דוסית אדוקה ויראת שמים" – הייתה הבת המועדפת במשפחה, ואילו היא – הבעייתית, שלא אהבה ללכת בתלם – הייתה "הכבשה השחורה". אם למשל, נותרו בבית קמצוף חמאה ומעט מרגינה, הייתה אחותה מקבלת את החמאה ואילו היא הייתה מקבלת את המרגרינה. וכיצד הסבירה זאת אימה? היא הייתה אומרת מבלי להניד עפעף: "מרים מכלה את כוחותיה בתפילה, בעוד שאת עושה קיצורי דרך, כך שאת יכולה בהחלט להסתפק בפחות."

קשות במיוחד היו מילותיה של האם כאשר ביתה הצעירה הייתה מוציאה אותה מכליה: "את לא הבת שלי! אחותך נולדה בבית, אבל את נולדת בבבית החולים – החולים החליפו, כנראה, בינך לבין התנוקת האמיתית שלי!

בשנת 1942 נכנסו בנאצים לעיר הולדתה בנדז'ין וריכזו את הילדים למשלוח. רק היא והוריה היו בבית כאשר נשמעו החבטות בדלת. אביה ניסה לייתב את ידיו הרועדות תוך כדי כתיבת  "קוויטל" (פתק שנהגו לרשום החסידין ועליו יש בקשה לישועה) לאדמו"ר מגור, ואילו אמה השליכה עצמה לרגלי הרוצחים הנאצים, והתחננה כי ייקחו אותה ויחוסו על חיי בתה. ידידתינו סיפרה לנו כי גם כאשר העמיסו אותה על קרון הבקר, לא חשה בלבה כל פחד. תחת זאת הציף אותה גל חם של אושר ושמחה: עתה ידעה בוודאות, לראשונה בחייה, שאמה ואביה אוהבים אותה, שהיא בת רצויה להוריה ושסוף סוף מקבלים אותה כמות שהיא ולא דוחים אותה בגלל מעשיה. 

בדיחה בנושא:

היה היו שני אחים שאהבו איש את רעהו וקיבלו בירושה מאביהם חלקת אדמה. האח האחד היה נשוי ומטופל בילדים ואילו האח השני רווק.

כך חיו ועיבדו איש את חלקת שדהו משך השנה. והנה הגיעה שעת הקציר והם קוצרים את השיבולים במשך היום ובלילה ישנים בשדה מעמל היום כמנהג הימים ההם.

ובלילה באות המחשבות לאח הרווק. – אחי נשוי ויש לו ילדים, הוצאותיו מרובות משלי. ודאי הוא צריך אלומות שיבולים יותר ממני, אקום ואעביר אליו בשקט בלי שירגיש אלומות שיבולים וכך יוכל להתפרנס בכבוד.

קם בלילה האח הרווק והעביר עשר אלומות שיבולים אל ערמת האלומות של אחיו וחזר לישון.

עוד באותו לילה נדדה שנתו של האח הנשוי – אחי עדיין רווק, לא זכה כמוני להקים משפחה. ודאי צורך לו בכסף רב, מי יודע אם יספיקו לו האלומות לדאוג לצרכי חתונה ובית. מי אם לא אני אחיו, היכול לעזור לו. קם האח הנשוי והעביר בשקט בשקט עשר אלומות שיבולים לערמת האלומות של אחיו הרווק.

למחרת בבוקר התפלא כל אחד מן האחים לראות שלא חסרה בערמת האלומות שלו אף אלומת שיבולים.

כך נהגו האחים למחרת ואילו בלילה השלישי נפגשו שני האחים בחצי הלילה באמצע הדרך, עם אלומות השיבולים שרצו להעביר איש אל אחיו. ומספרים כי במקום בו נפגשו שני האחים החליט ה' להקים את בית המקדש.

הספור והגרסה  הפחות ידוע מספר על שני אחים ששנאו אחד את השני וכל אחד ניסה לגנוב לשני מערמת התבואה. לאחר כמה לילות שבהם כל אחד מהאחים גנב אחד לשני, נפגשו השניים והתחילו לריב. ומספרים כי במקום שבו נפגשו האחים החליט ה' להקים את הכנסת…

ובפינת המולטימדיה

• מריבות בין אחים 1 

• מריבות בין אחים 2 

• מריבות בין אחים 3

• פתרון מעניין למריבות בין אחים 

• בגישה ייחודית של דיון פתוח מבררים הילדים, האם אפשר להימנע ממריבות בין אחים, מציעים פתרונות מעשיים להבנת הזולת, ועומדים על מקומה של האהבה בפתרון הבעיה. –לחץ כאן

נספח – מאת דינה ברוצקי

מריבות בין הילדים באות בעיקר כדי למשוך את תשומת ליבם של ההורים. לעתים באות המריבות לבדוק את ההורים, עד איזה גבול אפשר להגיע אתם.

יש ילדים המתחילים מריבה, כדי ליצור קואליציה עם אחד ההורים נגד האח או האחים, או כדי לסכסך בין ההורים. יש הרבים כדי לבסס את תחושת השייכות שלהם, שאינה מושגת בדרכים חיוביות של שיתוף, התייעצות ובקשת עזרה. יש ילדים המנסים בדרך זו את מיקומם במערך המשפחתי.

הורים מתקשים לעמוד מנגד כאשר הילדים רבים, לא רק בגלל הרעש והטרדה או הדאגה לילד הקטן והחלש יותר, אלא גם משום שהמצב הזה פוגע בהם, בתדמית שלהם כהורים טובים שחינכו את ילדיהם כהלכה.

הצורה שבה אמהות רבות מגיבות על המריבות מגרה את הילדים לריב עוד יותר. בייחוד כאשר האם מתערבת לטובת אחד הילדים ומגוננת עליו מפני האחרים. מה גם, שבמקרים רבים הקטן והחלש הוא זה שמתחיל במריבות כדי לזכות בהתערבות ובהגנת אמו, וזו השיטה שלו, ה"פטנט" שלו, להכריח את אימא להראות שהיא מעדיפה אותו. לכן טעות לחשוב, שתמיד החזק והתוקפני הוא הרשע המתחיל במריבות, במקרים רבים דווקא הוא הקורבן.

התערבות ההורים במריבות, כמעט בכל המקרים, מוסיפה שמן למדורה ומלבה את המריבה במקום להפסיק אותה.
אנחנו למדנו בחוג הורים כמה חשוב ומועיל להפסיק להתערב במריבות. בחוברת שמחולקת במכון אדלר לתלמידי בית ספר להורים כתוב:

"אם ההורים לא יתערבו במריבות הם יאפשרו לילדים ללמוד מהם המגבלות של כל אחד מהם, מה המחיר של כל התנגשות כזאת ואיך לפתור את הבעיה.
אילו היה להורים הכוח להסתכל במריבות ילדיהם מן הצד, הם היו רואים שהילדים מפסיקים אחרי זמן את המריבות כדרך חיים.
הילדים רבים, וכך הם לומדים להתמודד עם דברים. כך הם לומדים מה זה כוח, שוחד, השפעה, איומים, משא ומתן, הסכם ופשרה. כך הם לומדים מהן הדרכים שלהם להשיג מה שהם רוצים, מתי הם מחליטים לעמוד על שלהם ומתי כדאי להם לוותר.
רוב ההורים חושבים שהורים טובים צריכים להגן על החלש. ולכן הם מתערבים במריבות. כדי שהאח הגדול לא יציק וירביץ לאחותו הקטנה והחלשה. או כדי שהאחות הקטנה לא תפגע באחיה הגדול, הרגיש והעדין.
אבל אם ההורים יניחו לילדים, יתכן שבתחילה האחות ה"חלשה" תוותר כל הזמן לאחיה. אבל אחרי תקופת מה היא תבין שאין לה שום רווח מהוויתורים האלה. שאין לה הרווח שהייתה מקבלת ע"י התערבות ההורים, שהיו באים להגן עליה, לחזק אותה בוויתוריה, לעודד אותה ולומר לה כמה שהיא טובה ומסכנה שהיא מוותרת. היא תחליט שנמאס לה לוותר כל הזמן לאחיה, ותחדל מזה. וכך היא תוכל לפתח יכולת לעמוד על שלה, בלי צורך בעזרתם של המבוגרים.
אם ההורים מתערבים בכך שהם דורשים מהילדה לוותר, היא תקבל מסר שרק כאשר היא "טובה" ומוותרת, היא שומרת על מקומה אצלם. זה מסר שמעבירים ההורים לילדים כאשר הם מבקשים מהם לוותר לאחיהם הקטן.
מסתבר שבניסיון, שהצטבר במשך שנים רבות, לא קרה אף פעם שילד הזיק לאחיו, כאשר ההורים הפסיקו להתערב. קרו מקרים שילד הזיק לאחיו, כאשר הורים החליטו שהם מתערבים רק במקרים קיצוניים. הורים שאינם מתערבים במריבות שבין ילדיהם, מאפשרים לילדיהם להתנסות בכל מיני תחומים, בכל האפשרויות, ואז הכל פתוח לפני כל ילד."

ילדיי הם המורים החשובים שלי, ומהם למדתי שרעיון חוסר ההתערבות המוחלטת לוקה בחסר.

מעדותה של בתנו האמצעית, בהיותה בת 14:
היה לי מאד רע (ועדיין) עם כך שאתם לא מתערבים במריבות שלנו, כי בלי שום התערבות מצדכם סופם של הריבים היה, פשוט, ניצחון של החזקה, והחזקה היא תמיד אביטל, ואני תמיד הרגשתי חסרת אונים, בלי אמצעים להתגונן ובלי עזרה מכם.
תמיד אמרתם לנו לפתור את זה בינינו, לדבר, לסכם… אבל אף פעם לא יצא מזה כלום. במקום לעזור לנו לשפר את היחסים בינינו, פשוט הורדתם מכם את האחריות על העניין, והעברתם אותה לידינו, ולנו לא היו האמצעים לפעול בעניין.
אני לא חושבת שהרעיון של "לא להתערב" הוא לא לנתק את עצמכם לחלוטין מהיחסים בינינו, אלא אולי לא לנסות לשפוט את הצדדים, או את הריב לא להצדיק אחד מהצדדים ולהאשים צד אחר, ובכך להיות הוגנים כלפי שני הצדדים ולא לעורר אותם לכעוס עוד יותר אחד על השני. היום אני רואה את היחסים ביני לבין אביטל רגועים מבעבר. אני בטוחה שלביה"ס להורים יש חלק כלשהו בכך, אבל אני חושבת שזה בעיקר כיוון ששתינו התבגרנו, וגם בגלל שאביטל עכשיו בפנימייה ויש לנו פחות חיכוכים.

העמדה שלנו הייתה קיצונית וקשוחה מדי, לא ידענו איך להגיב על המריבות חוץ מ"לא להתערב", ופירשנו את זה כ"להתעלם".

גישה מעשית ורגישה יותר מצאתי בספר "אחים ללא יריבות" של אדל פייבר ואליין מייזליש:
לילדים צריך לתת את החופש לפתור את חילוקי הדעות ביניהם בעצמם. אבל ילדים זכאים גם להתערבות של מבוגר כשזה נחוץ. אם ילד אחד מתעלל באחר, גופנית או מילולית, עלינו להתערב. אם קיימת בעיה המפריעה לכל המשפחה, גם אז עלינו להתערב. אם קיימת בעיה השבה ומופיעה שהילדים לא הצליחו להגיע לפתרונה, עלינו להתערב.
אבל פה ההבדל: אנחנו מתערבים, לא במטרה ליישב את הויכוח ביניהם או לפסוק דברים, אלא כדי לשחרר ערוצי תקשורת חסומים באופן שיהיה ביכולתם לשאת ולתת שוב ביניהם.

הצעה לצורת התערבות במצב מסוכן:

1. תארו מה אתם רואים.
"אני רואה שני ילדים כועסים מאד שעומדים לפגוע זה בזה."
2. הפרידו בין הילדים.
"לא בטוח להיות ביחד. אנחנו זקוקים לפסק-זמן להרגעת הרוחות.
מהר, אתה לחדרך, ואתה לשלך!"

יתכן כי יהיו לילדים מסוימים חילוקי דעות ביניהם, קשים מכדי לפתור אותם בעצמם. אבל נטייתנו כמבוגרים היא לזלזל במריבות ילדינו, להתייחס אליהן כ'סתם דיבורים של ילדים' ולקוות שהמריבות תיפסקנה איכשהו. אבל חשוב שנהיה מודעים לכך שמקצת הבעיות בין אחים ואחיות אינן נפסקות ' סתם כך'. הן מתמידות ונעשות מקור למתח ולדאגה לילדים.

הצעה מעשית למצב בו הילדים אינם יכולים לפתור בעיה ביניהם:

1. קראו את היריבים לפגישה. הסבירו את מטרתה ואת כללי היסוד.
2. כיתבו רגשותיו ודאגותיו של כל ילד, וקיראו אותם באוזניהם.
3. הקציבו זמן לטענות שכנגד.
4. הזמינו את כולם להציע פתרונות.
5. החליטו על אילו פתרונות כולם יכולים להסכים.
6. מעקב.

ועוד הערה חשובה מתוך אותו הספר:
"אנחנו מנסים לא להתערב, אבל כשאנחנו מוכרחים להתערב, יהיה זה תמיד מתוך כוונה שברגע המוקדם ביותר האפשרי נחזיר את ילדינו למשא-ומתן ביניהם. זו ההכנה הטובה ביותר שאני יכולים להעניק להם לשארית חייהם."

דרך נהדרת להוריד את רמת המתיחות בין הילדים ולעזור להם לפתור את הקונפליקטים בצורה יעילה היא שיחה משפחתית.
השיחה המשפחתית היא פגישה של המשפחה, ושההשתתפות בה היא זכות ואין כופים אותה על מי שאינו רוצה. מטרתה לטפל בענייני המשפחה כגון הכנת תכניות, בירור תלונות, יישוב סכסוכים, עריכת הסכמים וקביעת חוקים ונוהגים.
בשיחה המשפחתית רשאי כל אחד להביע את דעותיו ותלונותיו והשאר מקשיבים לו. יש זמנים קבועים לשיחות, ובני המשפחה מתרגלים לשמור על טענותיהם ובעיותיהם לדיון השבועי, וכך נמנעים סכסוכים וויכוחים במהלך השבוע.

ביבליוגרפיה:
1. אדל פייבר ואליין מייזליש "אחים ללא יריבות"
2. אילון בבלי "זה קורה במשפחות הכי טובות"
3. מכון אדלר "הורים, ילדים ומה שביניהם"
4. סיימור ר' רייט "קנאת אחים"
5. תלמה בר אב "לגעת בחיים"

פינה חדשה מאת הרב מרדכי שפייר speier44@gmail.com

מרדכי שפייר

מדריך חלמי"ש – חינוך לחיים במשפחה

מחוז ירושלים

מרצה ומנחה סדנאות בנושאי הורות ומשפחה

                                                                                                            "משפחה בפרשה"

לפתיחת הקובץ – משפחה בפרשה – תולדות

ופינה חדשה מאת מטפל מוח 1 יוני נוימן  – נייד 0556607129

פרק 5

בסיעתא דשמייא

חשבתם פעם מדוע פעמים רבות כאשר הילדים שלנו מקבלים מכה או נעלבים הם מתחילים בכי בלתי פוסק? הרי הבכי שלהם בדרך כלל הוא בלי פרופורציה למכה שהם קיבלו.

התשובה שאני מקבל בדרך כלל היא: מה השאלה בכלל, ילד לא יודע לשלוט בבכי שלו. וחוץ מזה אין לו תפיסה על איך שמסתכלים עליו אז אין לו בעיה לבכות ולבכות.

אני רואה את זה בצורה שונה. בעקבות ניסוי של שנים רבות שעשיתי על ילדים שלי אני יכול להגיד שאפשר גם אחרת. והעניין פשוט מאוד.

הילד שקיבל מכה או נעלב רוצה רק דבר אחד, הוא רוצה שנכיר בכך שכואב לו, שנכיר בכך שכרגע מתעורר בו רגש שלילי. לצערי מחוסר מודעות רוב ההורים מנסים להפסיק את הבכי במקום לקבל את זה שלילד כואב. ולכן משחררים משפטים לאוויר כגון: "לא נורא מתוק שלי, זה יעבור", "לא לבכות חמודי, תירגע, לא לבכות" ועוד משפטים כגון אלו שבעצם אומרים לילד: 'תפסיק כבר לבכות, אתה עושה לי בושות בגן שעשועים'. כאשר הילד מבין שאנחנו לא מקבלים את הכאב שלו ורק רוצים שהכאב יעבור הוא מגביר את הבכי כדי שסוף סוף נבין שכואב לו והוא צריך הכרה בזה. ואז, לעיתים ההורה מבין ולעיתים אחרי כמה דקות הילד כבר מתייאש מכך ומפסיק לבכות.

ישנו פתרון פשוט יותר, כאשר אחד הילדים שלנו קיבל מכה אנו נדרשים להזדהות אתו ולקבל את העובדה שכואב לו. זה לא משנה אם קיבל מכה קטנה, גדולה או שהוא עושה את עצמו מבחינתו יש כאן כאב. לכן ניתן לגשת אליו ולהגיד: "אני רואה שזה כל כך כואב לך אתה רוצה נשיקה?", "מתוק שלי, זה בטח כל כך כואב לקבל מכה כזאת" ועוד משפטים שמראים לילד שאני מבין שכואב לו וזה בסדר גמור שכואב. באורח פלא כאשר ניגשים בצורה כזאת לכאב של ילד הבכי נעצר בשלב מוקדם עוד לפני הצורך להגיע לבכי היסטרי. ככלל, כאשר אנחנו מקבלים את הילדים שלנו הם הופכים להיות יותר רגועים ונינוחים. בהצלחה.

בס"ד

לבקשת רבים וטובים אני מצרף מספר דברים שיעזרו לכם בעבודה עם התלמידים לקראת חג הסיגד

חג הסיגד, כ"ט בחשוון

הצעת חוק חג הסיגד, כ”ט בחשון, התשס״ח–2007:

(א) הכנסת מכריזה בזה על יום כ״ט בחשון כעל חג הסיגד, שיוחג מדי שנה בשנה כחג המדינה וייקרא בשם ״חג הסיגד״.

• חג הסיגד הוא יום בחירה; בסעיף זה, "יום בחירה" – יום שהבחירה בידי העובד לצאת בו לחופשה או לעבוד; בחר העובד ביום כיום חופשה, יובא היום במניין ימי החופשה שלו.
• שר החינוך יקבע פעילויות חינוכיות שייוחדו לחג הסיגד.
• שר המדע התרבות והספורט יורה על קיום עצרת מרכזית לפתיחת חג הסיגד. עצרת מרכזית
• שר התעשיה המסחר והתעסוקה, לאחר התייעצות עם שר המדע התרבות והספורט, רשאי לקבוע את סוגי העובדים ואת סוגי העבודות והשירותים שאין להפסיקם בחג הסיגד, וכן רשאי הוא לקבוע את השעות וההסדרים שיחולו ביום זה.

בכ"ט בחשוון, חמישים ימים לאחר יום הכיפורים, מציינים בני העדה האתיופית את חג הסיגד – יום צום בו מתפללים לבניית בית המקדש וזכות לעלות לארץ ישראל, עד לצהרים – אז עורכים סעודה גדולה.

מקור החג: "ביום עשרים וארבעה לחדש הזה נאספו בני ישראל בצום ובשקים ואדמה עליהם… ויקומו על עמדם ויקראו בספר תורת ה' אלהיהם רבעית היום ורבעית מתודים ומשתחוים לה' אלהיהם" (נחמיה ט' א-ג).

משמעות החג:חג משמש כבנין קומה נוספת על חשבון הנפש הפרטי ביום הכיפורים. ביום זה מוסיפים לחשבון הנפש את הפן הציבורי – התקהלות המונית בה מכריזים מחדש על הברית, וממשיכים להאמין ולקוות לבואה של הגאולה השלמה.

הרב שרון שלום, מן הקהילה האתיופית, מציין חמש נקודות משמעותיות בחג:

• הזכרת מתן תורה וחיזוק הקשר של הציבור עם התורה.
• חידוש הברית עם ה' כפי שעשו העולים בימי עזרא.
• עידוד הקהילה לשמירה על הזהות היהודית והמצוות, למרות הקושי והבידוד משאר העם.
• יום צום, חזרה בתשובה ותחינה לישועה משמים.
• יצירת אחדות בקהילה.

החג באתיופיה: לקראת החג היו בני הכפרים יוצאים, לעתים למסע של כמה ימים, ומתרכזים בנקודות מרכזיות בהמון רב, מכינים את הדרוש לחג ומתפללים תפילות מיוחדות.

הטקס נערך על הר גבוה, משתי סיבות:

• הגברת הדמיון למתן תורה בהר סיני.
• מקום גבוה נחשב למקום טהור יותר.

השכם בבוקרו של החג, היו כל קהל הנאספים טובלים בנהר ולובשים את בגדי החג. הקסים, כהני העדה, היו מוצאים את ה'אורית' (תרגום התורה, כמו 'אורייתא' בארמית) והקהל כולו היה מלווה אותם בשירה. כך היה הקהל עולה אל ההר, עד למקום האירוע.

בהגיעם למקום, היו ה'כהנים' – מנהיגי העדה – פותחים בסדר התפילות והקריאות. תחילה התפללו על ירושלים ועל התקווה להגיע אליה ולהתפלל בה, בהמשך פנה גדול הכהנים אל הקהל והדגיש את חשיבות קיום חוקי התורה. לבסוף היו קוראים מן האורית את סיפור מעמד הר סיני, חידוש הברית בין העם וה' בספר נחמיה וכן בויקרא כו, ודברים כז-כח. כיוון שהאורית הייתה כתובה בשפת הגעז, שנחשבה למקודשת ורוב העם לא ידע אותה, תרגמו הכהנים את הכתוב לשפה המדוברת, אמהרית או תיגרית. אחר כך כל הקהל מתוודים על חטאיהם, כורעים ומשתחווים בידיים פרושות כלפי מעלה, ובסיום הטקס היו תוקעים בחצוצרות ומביעים את הרצון לחגוג בשנה הבאה בירושלים. לאחר שירדו מן ההר, בסוף היום, היו יורדים בשירה ובריקודים לכפר ומקיימים סעודת מצווה חגיגית החותמת את היום.

הסיגד בארץ

בארץ בני הקהילה ממשיכים לשמור את חג הסיגד מדי שנה על ידי עלייה לירושלים ותפילה.

ובפינת המולטימדיה

• חג הסיגד 

• ראיון בתוכנית שש עם עודד בן עמי לחץ כאן

• חג הסיגד בתמונות

• חגיגות הסיגד בפרדס חנה

• סרט בוגרים – "צו פיוס" סיפורה של עדן, החיה עם אחיה הגדול ואביה שעלו מאתיופיה. צו הגיוס שמגיע מאלץ את כולם לבחון מחדש את ערכי הנאמנות לכל אחד מבני המשפחה ולחברה אליה הם משתייכים.-

• סרט בוגרים "בואי" – כשפנטנש נערה אתיופית מגלה שהיא מאומצת,היא יוצאת למסע של גילוי שורשים המקרב אותה אל עצמה ואל סיפורם הקשה של העלייה של בני הקהילה האתיופית. –

•  מאגר מידע  על העדה האתיופית לחץ כאן

שלום שוב                                                                                                                                                     

כמה הודעות

אמירת תודה בנימה אישית: ברוך השם הפרויקט מתרחב עוד ועוד. אני מגיע להרבה מקומות כדי לחשוף בפני הציבור את הפרויקט: אני זוכה להרצות ולהעביר שיחות בפני מורים, מנהלים תלמידים, הורים, ויועצים חינוכיים, בזכות כל אחד ואחד מכם שמעביר את החומרים ומפיץ אותם הלאה. אני מודה לכם שאתם עוזרים לי להפיץ תורה ולהוכיח שקודש וחול יכולים לשנות ולקדם כל אחד מהמקום שבו הוא נמצא. המשיכו להעביר את החומרים לכל מי שמעוניין. תודה רבה

פרשת חיי שרה –  חידוש בפרשה וגם על דמותו של הרב קרליבך

בתוכן

• לדמותו
• מתורתו וחידושיו
• שני סיפורים לקריאה
• שלושה סיפורים לשמיעה
• סרטונים לצפייה
• משפחה בפרשה מאת הרב מרדכי שפייר
• מוח 1 מאת הרב יוני נוימן
• בדיחה לסיום

 מתורתו של הרב קרליבך !!!

ישנה תורה של הרבי מרוזי'ן שההורים לא בוחרים את הילדים אלא שהילדים בוחרים את ההורים שלהם. זו תורה מופלאה.

איך ילדים בוחרים את ההורים שלהם? בוא נגיד שהבת שלי הייתה צריכה להיוולד, אז כל מי שיכול להיות האבא והאמא שלה עמדו בשורה בשמים, והבת שלי הלכה הלוך ושוב והסתכלה על כל אחד ובחרה בי ובאשתי. למה היא בחרה בנו? בודאי היא ראתה שאנחנו אוהבים אותה הכי הרבה. איך התינוקת שלי יודעת שאני אוהב אותה הכי הרבה? לא מפני שאני אמרתי את זה. אלא מפני שהיא ראתה בעיניים שלי שאני התגעגעתי אליה שהיא תהיה הבת שלי. היא ראתה אותי במדרגה של געגועים.

הפעם הראשונה שמישהו קרא למישהו "אבא" בתורה, הוא כשיצחק דיבר אל אבא שלו בעקידה. הם באמת הבינו מה זה להיות אבא ובן. בשביל יצחק היה רק ה' אחד. בשבילו אף אחד לא קיים, אפילו לא ילדים. איך יצחק למד על הילדים? בעקידה. כל יהודי שהיה מת על קידוש ה', בא איתו לעקידה.

למה שרה הייתה צריכה למות באותו רגע? היא הביאה את כל הילדים מהשמים לארץ. לא נותנים לילד לנסוע לבד. צריך שתהיה אימא יהודיה שהולכת איתם. באותה זמן הייתה רק אמא אחת בעולם: שרה אמנו והיא הייתה צריכה לעלות לשמיים כדי להוריד את הילדים. אז בעקידה, שרה ירדה עם כל הילדים.

יש שלוש דרגות של הליכה. יש ללכת לפני משהו, יש ללכת עם משהו ויש ללכת אחרי מישהו. כל אבא ואמא מוכנים ללכת לפני הילד שלהם " אני אלך לפניך ואגיד לך מה בדיוק לעשות" לפעמים הורה מוכן ללכת עם הילד אבל ללכת אחריו?

כששרה התפללה לתינוק לילד. מה היא אמרה? היא אמרה: ה', אני חיה שמונים ותשע שנים ואין לי ילדים. אבל יש כל כך הרבה אנשים בעולם בלי ילדים. בבקשה ה' אם אתה נותן לי תינוק, אז אתה צריך לתת לכולם. אני לא יכולה לסבול שיהיה לי תינוק אם שכנה שלי, או מישהי בצד השני של העולם אין לה תינוק, שרה הייתה האדם הראשון בעולם שהיה באמת שהיה באמת שמח כשמשהו אחר היה שמח.

וראיתי עוד רעיון מעניין בדבריו של דר' מוטי גולן. למה ומדוע, אם כן, זכתה שרה בתואר הנכסף של "אם האומה היהודית" לצידו של אברהם, או, כפי שהיטיב לבטא זאת ישעיה הנביא בהציעו לעם ישראל את המשפט הנצחי הבא: "הביטו אל אברהם – אביכם, ו(גם) אל שרה – תחוללכם"?! במה הייתה מיוחדותה של שרה בו בזמן שאנו קוראים על מספר "התנהגויות מביכות" שקורות לה "באמצע הדרך"?!

ונראה לי לתרץ, בהסתמך בעיקר על דברי חז"ל הקדושים, כמו גם, בתוספת "נופך אישי", ששרה אמנו היא לא עוד דמות נשית רגילה. שרה דמות מיוחדת. שרה היא דמות שמשמשת מודל לחיקוי "לשעתה ולדורות". כל מעשיה של שרה "עמדו במבחן התוצאה", הגם שבקריאה ראשונית נראים ונשמעים "מביכים", והיו מחוייבי המציאות ונעשו מתוך הכרה, חזון וצפייה אל העתיד המשפחתי הסובב אותה, כמו גם, אל העתיד הכללי של עם ישראל בהמשך הדרך. ולא בכדי, חז"ל החשיבו את שרה כראשונה מתוך "שבע הנביאות שקמו לעם ישראל" [מגילה י"ד.] ושהיא, ורק היא הייתה האשה היחידה בעולם שזכתה "לדיבור ישיר" מהקב"ה ללא אמצעי תיווך שונים. וזאת, בשונה מ"שאר הצדקניות שה' דיבר עימהן (רק) ע"י מלאך", כלומר: באמצעות גורם מתווך [עפ"י סוטה ז. ומדרש לק"ט, בראשית כ"ג, א'].

כפי שציינו לעיל, שיאה של הפרשה הוא סיפור עקידתו של יצחק ע"י אברהם אבינו. היה זה עפ"י חז"ל הניסיון האחרון והקשה ביותר של אברהם אבינו [אבות ה', ג']. אכן, סיפור העקידה נשגב מבינתו של אדם ואין זה המקום להרחיב ולפרט. אמנם, סיטואציית העקידה מסתיימת בשיא רוחני אדיר מימדים, אולם, מן "האולימפוס הרוחני" נאלץ אברהם לרדת אל "החיים האמיתיים". בדרך חזרה הביתה שומע הוא על מותה הטראגי של שרה, שותפתו ועמיתתו לחיים ובחיים והוא מגיע כדי "לספוד לשרה ולבכותה". חז"ל דרשו "סמיכות פרשיות" ומצאו קשר ישיר בין "סיפור העקידה" ובין "סיפור מיתת שרה" וב"קצירת העומר" נסכם: בעת שאברהם "עקד" את יצחק הגיעה השמועה לאוזני שרה (ע"י השטן?) שאברהם "שחט" את יצחק. אי לזאת, "פרחה נשמתה ומתה" [רש"י, לפרק כ"ג, פסוק ב'].

ונשאלת השאלה: כיצד קרה שדווקא ברגע הכי קריטי בחייה, גם אם השמועה קשה מנשוא, בגדו בה כל תעצומות הנפש האדירות שהרטיטו רבים בדורה, כמו גם, בדורות הבאים ושרה מתה בשברון לב נוראי?! מה היה, באמת, הגורם העיקרי לכך ששרה לא החזיקה יותר מעמד גופני, כמו גם, ובעיקר, מעמד מנטלי, נפשי?!

ונראה לנו לתרץ ולומר שדווקא "הרגע האחרון" בחייה הוא הרגע המיוחד, הערכי ואשר יכול לשמש כמודל חיקוי לדמותה ההרואית, הערכית, והחינוכית של שרה אמנו. זהו הרגע שנחרט בציפור נפשה של האומה העברית לדורותיה וממילא מאיר הוא באור יקרות ובעוצמה אין קץ את דמותה המיוחדת והאלמותית של שרה. טענתנו היא: לא השמועה על "שחיטתו" של יצחק היא שגרמה לקריסתה הגופנית והנפשית של שרה. אלא, עצם הידיעה וההכרה שבגלל "שחיטה" זו, אין יותר יצחק בעולם, כלומר: אין מי שיעביר את לפיד החינוך, המסורת ובעיקר: המורשת היהודית לדורות הבאים. זהו, למען האמת, הדבר ש"הרג אותה". שרה זכרה שאברהם אמר לה: "חמודך, יצחק, גדל ולא למד עבודת שחק" והיא השיבה וענתה: "לכה, אדון, אבל אל תרחק"!!! [כפי שנאמר בפיוט: "עת שערי רחמים להיפתח"]. שרה אמנו "עשתה חשבון קר", נוקב ומצמרר, כהאיי לישנא: אם אין יותר י.ר.ש. (=שורש של המילה מורשת) בעולם, ממילא אין צורך יותר להישארותה של ש.ר.י. (=שמה הקודם של שרה) בעולם". שרה שילמה בחייה על "אובדנו" של יצחק, בנה יחידה אהובה שאותו היא חינכה בשיטת "החינוך היהודי האמיתי" ואף גירשה וסילקה את הגורם המפריע בחינוכו, קרי: את ישמעאל, שהיה בנו יחידו ואהובו של אברהם אהובה מן "האשה השנייה", הגר. יצחק היה הבן העיקרי שאמור להעביר את מורשת הדורות מבית אבא, מביתו של אברהם אל הדורות הבאים, הדורות של עם ישראל לנצח נצחים. גבורתה של שרה בעת מותה הרקיעה שבעתיים מגבורתה של שרה בעת חייה. זוהי שרה אמנו. אמא גדולה ונצחית.

השגחה מעל לעננים
ר' שלמה קרליבך, טס פעמים רבות כדי לזמר ליהודים בכל רחבי העולם, והיה דמות מוכרת אצל צוותי האוויר של חברות הטיסה הידועות.
באחת הטיסות, כשעה לאחר   ההמראה, קם ר' שלמה ממקום מושבו וראה דיילת אחת ממלמלת בשפתיה ואוחזת בידה   סידור.
הוא התפלא מהמראה הלא שיגרתי והמתין לסיום תפילתה. כאשר סיימה, אמר:    "אחות קדושה. אני רואה שאת מתפללת מסידור. האם את יהודיה?" הדיילת ענתה: "אמנם הורי אינם יהודים, אבל נולדה בי איזו משיכה ליהדות. למדתי כמה שנים אצל רב יהודי אורתודוכסי ולאחרונה התגיירתי  כדת וכדין, ואני נוהגת, כפי שאתה   רואה   "באורח חיים של תורה ומצוות על פי ההלכה  .
אחד הנוסעים קרא לדיילת וכך שיחתם נקטעה. ר' שלמה חזר לשבת במקומו והתבונן  בעננים שריחפו מתחת לכנפי המטוס. כמה דקות לאחר מכן ניגשה הדיילת לר' שלמה  ושאלה אותו    "האם אתה רב? אולי תוכל לעזור לי בבעיה דחופה ר' שלמה הינהן בראשו והיטה את אזנו לדבריה.
"בזמן האחרון נקשרתי לבחור יהודי,  אבל הוריו מתנגדים מאוד לשידוך בגלל שאני   גיורת ולא מרשים לו להתחתן אתי, ואפילו מאיימים לנתק את הקשר בינינו. אנחנו   אוהבים מאוד אחד את השני, אבל הוא קשור להוריו ולא רוצה לצערם. הוא שבור מכל    המצב ואני חוששת שהוא עומד לנתק אתי קשר. רבי, האם תוכל לעזור לי?"
"אני אשתדל", אמר ר' שלמה, "תני לי את מספר הטלפון של הוריו וגם את מספרך  ואני   אנסה כמיטב כוחי לשכנע אותם שלא יתנגדו לחתונה".
כאשר הגיע ר' שלמה ליעדו, התקשר להורי הבחור ונתקל מצידם ביחס עוין ומנוכר.
ניסיונו של ר' שלמה לגרום לאב לראות את הדברים באופן אחר עלו בתוהו. ככל שניסה   לשכנעו, כך האב התרגז יותר, עד שצעק לבסוף:
"תדע לך שאני ניצול שואה! ובגלל מה שה' עשה ליהודים באמצעות הגויים, אני שונא   יהדות, אבל אם הבן שלי יתחתן עם גויה, אהרוג אותו!"
ר' שלמה הבין שאין טעם לדבר יותר וסיים את השיחה הטלפונית. הוא התקשר לדיילת   כדי לספר לה על אי הצלחתו. הדיילת לא ענתה ובמקומה ענה אביה. ר' שלמה שוחח  עמו   וסיפר לו על השתדלותו למען בתו.   האב כעס על ר' שלמה בגלל שהתערב וניסה לגשר    בין הצדדים. ר' שלמה ניסה להצדיק את עצמו באומרו:  "הרי כתוב בגמרא שהקדוש ברוך הוא מתעסק שליש מזמנו בשידוכים, ואני מנסה לעזור    לו טיפ-טיפה… אבל מה שברור לי הוא   שבתך והבחור אוהבים מאוד זה את זה, וחבל    מאוד שלא יתחתנו".
קולו האיכפתי של ר' שלמה נגע ללבו של האב. הוא החל לבכות ואמר בהתרגשות:   "אני אגלה לך סוד שלא גיליתי לאף אחד, והייתי בטוח שלא אגלה לעולם. אני ואשתי   נוצרים, אבל לא אמיתיים. שנינו בעצם יהודים ניצולי שואה, ובגלל מה שה' עשה ליהודים, אנחנו שונאים יהדות. אנחנו מעמידים פני נוצרים, למרות שלא התנצרנו   באופן רשמי וגידלנו את ילדינו כנוצרים לכל דבר.
הם לא יודעים את האמת…"
"אם כך", אמר ר' שלמה בהתלהבות, "בתך יהודיה מלידה ואין בעיה ! אביו של הבחור רוצה שכלתו תהיה ממוצא יהודי וכעת התברר שהיא באמת כזאת. תגלה לה את האמת והם   יוכלו להתחתן".
אביה של הדיילת התרצה ור' שלמה הצליח לשכנע את ההורים משני הצדדים להיפגש ביניהם.
הפגישה נערכה במלון שבו התאכסן. ברגע הפגישה, אחד האבות צעק:
"יענקל'ה!" והשני ענה לעומתו:
"הרשל'ה!" והם נפלו זה בזרועותיו של זה. לאחר מכן הסבירו לנשותיהם ההמומות   שפעם, לפני שפרצה המלחמה, למדו כחברותא בישיבתם.
כל אחד סיפר שהיה בטוח כי רעהו נספה בשואה. זיכרונותיהם עלו ופרצו. הם נזכרו בילדותם האבודה ודיברו  עליה בנוסטלגיה מהולה בכאב.
אחד מהם אמר:
"זוכר איך חלמנו על העתיד כשהיינו בחורי ישיבה?! אמרנו אחד לשני שכאשר נגדל ונתחתן ויהיו לנו ילדים בוגרים, נשיא אותם אחד לשני.
אנחנו שכחנו לגמרי, אבל   ה' לא שכח…"

…ועוד קצת חינוך

 "אנו צריכים ביה"ס חדש, לא ביה"ס שהמורים יודעים אייך ללמד אלא ביה"ס שבו המורים מאמינים בתלמידים שלהם, הנוער צריך מישהו שיאמין בו" (הרב שלמה קרליבך).

"כשם שהורים מלמדים את ילדיהם על אור ירוק ואור אדום של מטה, כך גם יש ללמד אותם על אור אדום ואור ירוק של מעלה" (הרב שלמה קרליבך).

מי רוצה להיות הגנב?

הרב שלמה קרליבך ז"ל, סיפר פעם על העבודה הראשונה שקיבל. מורה מחליף. "יש הרבה

בתי ספר בניו-יורק", הוא אמר, "ואני הייתי צריך כמה דולרים, אז נכנסתי ללמד". "יום אחד הגעתי לבית ספר יסודי, והמנהל אמר שאחד המורים צריך לעבור ניתוח שקדים. "לך אליו",הוא הציע, "הוא יכין אותך לקראת התלמידים שלו".*

"אה, אלו", אמר המורה, "הם איומים, כיתה נוראית. חמישה-עשר תלמידים, כולם צרות. משה- ה' ישמור. נחמן – בלתי אפשרי. וקובי, טוב, תשמע, הוא יושב בכוונה בשורה האחרונה.אל תתעסק איתו בכלל. הוא רק מצייר כל הזמן, ואם לא נותנים לו לצייר הוא מאוד מפריע.הבעיה היא שהוא מצייר ציורים לא צנועים ומוכר אותם בשירותים לילדים האחרים. רצו לזרוק אותו, אבל אבא שלו תורם הרבה כסף אז אי אפשר. בקיצור, תעזוב אותו".כשיצאתי שאלתי את עצמי, "מה הפלא שהם רעים, אם אין לו שום דבר טוב לומר עליהם?"*

"למחרת בבוקר, כשנכנסתי לכיתה, נהניתי כמו שלא נהניתי מעולם. למדנו את הסוגיה על מי שגונב משהו ולא זכר ממי, אבל אחרת. "לא אכפת לי מה עשיתם עד היום", אמרתי למתוקים, "אני רוצה שנלמד כמו משוגעים. מי רוצה להיות הגנב?".*

"זה היה כל כך מצחיק", המשיך ר' שלמה, "כולם רצו להיות הגנב. הזזנו את השולחנות,דמיינו שאנחנו בשוק, ותוך כדי משחק למדנו שניים שלושה דפי גמרא! דברים גדולים מאוד!בצהריים אמרתי להם, 'מחר, רק מי שיתנהג יפה, יהיה הגנב'".

קובי, התלמיד שישב בשורה האחרונה וצייר, אפילו לא הרים את עיניו. ביום השלישי,כשהסתיימה ההפסקה ואף אחד מהילדים לא חזר לכיתה, ר' שלמה חיכה קצת, ועוד קצת,

ואז הבין שיש כנראה תערוכה. הוא נכנס לשירותים, בשניה אחת כל הילדים פרחו מיד מהמקום, ורק קרובי עמד שם בפינה ורעד מפחד.

"הסתכלתי על הציורים, הוא היה כל כך מוכשר, גוואלד! הסתכלתי עליו ובלי לומר מילה,התקרבתי וחיבקתי אותו. זה היה מדהים. הוא התחיל לבכות, ונאחז בחיבוק הזה בכל הכוח."תשמע", אמרתי לו, "הציורים שלך מקסימים, יום אחד אתה תהיה אמן גדול! אבל כאן בבית הספר זה לא המקום למכור את היצירות האלו, בסדר?", אמרתי והורדתי לאט לאט את התמונות מהקיר. "קובי, אני רוצה שתלמד איתי, אתה מסכים?".*

כשחזרו שניהם לכיתה קרה דבר מדהים. "אני בטוח שאלפיים שנה הוא לא הצביע", אמר ר' שלמה, "אבל כשהוא התיישב במקום שלו בשורה האחרונה, הוא פתאום הרים את היד ואמר: "אני יושב רחוק מדי. אני יכול להתקרב?".

מתוק מדבש. "הבאתי כיסא, שמתי ליד השולחן שלי, ואמרתי לו, "בוא, שב לידי".*

"תוך שלושה ימים הוא היה הכי טוב בכיתה. אני אומר לכם", המשיך ר' שלמה, "הוא היה יכול להיות רבי. אבל אז חזר המורה עם השקדים, והדבר הראשון שהוא עשה, היה להחזיר אותו לספסל האחרון. כל כך הצטערתי שנפרדתי מהם".*

"הם ילדים. והם מתוקים", אמר ר' שלמה, "למה הם לא הקשיבו? כי זה לא היה מעניין. מה ילדים עושים כשמשעמם להם? הם לא כמו המבוגרים שנרדמים. הם פשוט משתוללים".

ובפינת המולטימדיה הפעם סרטונים מרגשים על הרב קרליבך זצ"ל ועוד כמה מעניינים

• • הסרט "לעולם אינך יודע" שביים בעז שחק והפיק דני פארן. הסרט המבקש לגעת באנשים ובמה שחוללה בהם המוסיקה של הרבי המרקד, זכה כבר מההקרנה הראשונה בסינמטק ים', להצלחה גדולה ביותר, כאשר 700 איש צפו בו בדמעות.  – לחץ כאן

• הרבי מקרן רחוב: 

• צעדת השבת: 

• סיפור על ר' לוי יצחק מברדיצ'ב שמספר הרב קרליבך באחת מהופעותיו: 

• קטע חינוכי או שלא בין אבא לבנו 

• ועוד סרטון נחמד שקיבלתי לאחרונה 

ופינה חדשה מאת מטפל מוח 1 יוני נוימן  – נייד 0556607129

פרק 4

רגשות שונים מסתובבים לנו במוח ובלב.

שמחה , צער, אהבה, שנאה, שלווה, לחץ וכו'. המשותף לכולם הוא שהם באים והולכים. כלומר, ברגע שהגדרנו תחושה כלשהי בתור רגש מוכרח שתהיה לה התחלה ושיהיה לה סוף כי זהו טבעו של הרגש שהוא חולף לו עם הזמן ואינו קבוע.

הבעיה היא שכיון שהרגשות הן עניין עוצמתי, כאשר אדם נמצא בתוך הרגש, הרגש מקיף את כל ישותו והוא בטוח שזו המציאות האמתית והתמידית וככל שאדם חי מציאות מסוימת כך הוא נותן לה דלק להמשך וכך היא ממשיכה יותר זמן.

לדוגמא: אדם ששרוי בדיכאון לעיתים קרובות . זה קורה סתם כך והוא לא ממש יודע את הסיבה אלא שכך הוא מרגיש. אם הוא אומר לעצמו: "איזה אדם אני, אני כל כך דכאוני" וכו', הוא בעצם יוצר מציאות שהוא כזה וממילא הדיכאון יצטרך לשוב, כי הוא אדם מדוכא.

הדרך להקל מעלי את העול הזה בנויה משני שלבים:

השלב הראשון נמצא בעבודה של הלב: אני צריך להתבונן ברגשות שלי לאורך זמן ולחוות את העובדה שרגש זה באמת עניין שחולף כפי שהגיע. דרך אגב, גם לרגשות טובים יש את אותה תכונה ולכן לא צריך להתמכר אליהם. אחרי שהחדרתי לעומק את התובנה הזאת  אני יכול לעבור לשלב הבא.

השלב השני קשור לעבודה עם המוח, בזמן שהרגש מתפרץ אצלי אני מזכיר לעצמי את התובנה שקניתי בשלב הראשון שכיון שכל רגש הוא דבר חולף גם הרגש הזה בוודאי יחלוף, אסור לי לתת לו יותר מידי תוקף. ויותר מכך, זה שיש לי רגש כזה זה אומר רק שאני אדם עם רגשות, חס ושלום זה לא מגדיר או מקבע אותי בתוך אדם כזה או אחר.

רגש זה דבר נפלא, כאשר נעבוד אתו בצורה נכונה נוכל להגיע למצב שהמוח הוא הבעלים על הרגש וכך החיים ייכנסו לפרופורציה.   

ולסיום בדיחה

סוד החיים הארוכים

רופא יצא לטייל בבוקר וראה זקנה יושבת על ספסל ומעשנת.
הוא ניגש אליה ואמר לה:
אי אפשר שלא לראות עד כמה את מאושרת, מהו סודך?
הזקנה ענתה לו:
אני מורה. אני הולכת לישון ב-4 בבוקר אחרי שתכננתי מערכי שיעור, חשבתי על דרכים חדשות להעביר את החומר, אני קמה ב-6 כדי להגיע בזמן לעבודה. אני לא עוסקת בפעילות גופנית, לא יוצאת עם חברים, לא הולכת לקולנוע או לתיאטרון, את סוף השבוע אני מבלה בבדיקת עבודות, מתן ציונים, הערכת דרכים דידקטיות חדשות לתלמידים שלי, וכך גם בחגים. אני לא אוכלת ארוחת בוקר וגם לא צהריים כי אין לי מספיק זמן. אני נמצאת בסטרס כל הזמן משום השינויים התכופים בחומר הלימודים, תאריכי מסירה של התיעוד וביקורים של המפקחת.
נוכח כל זה הרופא לא יכול שלא להתפעל ואומר: מדהים, בת כמה את?
34, ענתה הזקנה