ארכיון פוסטים מאת: יהודה נוימן

פרק 425 – פרשת וילך + יום כיפור

 כמה הודעות

              1. שנה טובה לכולם

2.  רבים מהסרטונים שאני מראה לכם נמצאים במארזים השונים שרכשתם.אני כמובן מוסיף חדשים בכל פרק שאני שולח. לדוגמא השבוע תראו סרטון
מיוחד בנושא בין אדם לחברו.

3.  תודה לכל הברכות שאתם שולחים לי, תודה לכל המתייעצים עלסרטון זה או אחר. מקווה שאני עוזר

4.  כתבה לי יועצת באחד מבתי הספר שעושים שימוש נרחב במארזים השונים "יהודה היקר, אין לך מושג כמה שדרגתי את עבודתי מול התלמידים והצוות,פתאום השיעורים מגוונים מאוד ואני מצליחה להגיע איתם לעומקם של דברים"

5.  כתב לי מדריך שמקבל את הסרטונים דרך אביו – "איזה כיף גדול שאני מצליח בזמן קצר להעביר מסרים שאני רוצה. אתה יודע שהחניכים לא תמידפנויים לפעולות ופתאום דרך השיטה של הפרויקט הצלחתי ליצור אצלם רצון לעוד ועוד"

והשבוע בפרק 370

פרשת וילך 

·         רעיון חינוכי "סליחה או השפלה" מתוך שיעור שהעברתי

·         משל "משפט התעבורה"

·         ספור מיוחד על הרב אריה לוי והרב בהר"ן

·         כמה כללים מתוך דברי  הרמב"ם

·         קטע מיוחד מתוך שי עגנון

·         10 סרטונים מיוחדים לימים אלו

·         בדיחה מיוחדת לסיום

·         נספח – שיעור של הרב אלון על פרשת האזינו ויום כיפור

 

סליחה או השפלה?

לקראת
יום כיפור המתרגש ובא עלינו נתמקד במושג "הסליחה".יש מנהג בבתי הכנסת
שהלילה הראשון  של סליחות הוא לילה חגיגי. החזן המקהלה ועם תוספות שונות של
כלי נגינה או הגברה אלקטרונית נותנים הרגשה של שמחה גדולה. כך הוא המנהג. ונשאלת
השאלה הרי כאשר מבקשים סליחה מאדם  שפגעתי בו, באים בראש מושפל בעיניים
נפולות בברכיים כפופות ומצטערים על המעשה שהיה או המילים שנאמרו ומבקשים סליחה.
איך אנו מבקשים סליחה עם "צלצלי שמע צלצלי תרועה"? כך פונים לה' ומבקשים
"סלח לנו".  על כך אפשר לומר מדברי המדרש שמובא בטור אורח חיים
בתחילת הלכות ראש השנה סימן תקפא "ר' חנינא ור' יהושע אומרין איזו אומה כאומה זו… שמנהגו של
עולם, אדם שיש לו דין לובש שחורים ומתעטף שחורים ומגדל זקנו ואין חותך צפרניו לפי
שאינו יודע איך יצא דינו, אבל ישראל אינן כן לובשים לבנים ומתעטפים לבנים ומגלחין
זקנם ומחתכין ציפורניהם ואוכלין ושותין ושמחים בר"ה לפי שיודעין שהקב"ה
יעשה להם נס לפיכך נוהגין לספר ולכבס בער"ה ולהרבות מנות בר"ה ומכאן
תשובה למתענין בר"ה ונוהגין באשכנז שאין נפילת אפים בער"ה כמו בשאר עי"ט
אע"פ שנופלין על פניהם בבקר באשמורת.

יודעין
"שהקב"ה יעשה להן נס"? איך ניתן לדעת דבר שכזה? מישהו מאיתנו רואה
או יודע מה קורה בבית דין של מעלה? כאשר "מלאכים יחפזון וחיל ורעדה יאחזון"
 האדם יכול לדעת מה קורה בבית דין של מעלה? ואם אכן יודעים
"שיעשה להם נס" מדוע אנו צריכים לטרוח כל כך בתפילות, בבקשות, בצום
ובבכיות ובכל מנהגי הימים האלו?

כדי לחדד את
הנקודה, ניקח לדוגמא סיטואציה שאדם יכול להגיע אליה או כבר הגיע אליה והיא זימון
למשפט תעבורה, שהרי בכל רגע נתון שאדם נוסע במכוניתו ודש בעקבי מכוניתו הוא
עושה עברת תנועה בין קלה ובין חמורה, אפשר לומר כמעט "אין צדיק בארץ אשר ינהג
טוב ולא יחטא". וקורה ששוטר תופס את האדם וקורה שמעמידים אותו למשפט. מה אפשר
בסך הכול לקבל במשפט זה? קנס כספי. לעיתים סכום גבוה ולעיתים סכום נמוך. לא מדובר
חלילה, במאסר אלא לעיתים יש תוספת של שלילת רישיון המוגבלת בזמן קצר וזהו. צריך
להדגיש שאין המדובר על עברות חמורות, שאז הדין הוא הרבה יותר קשה.

כל אדם
שנקלע למצב הזה, מוחו עובד ללא הפסקה לפני המשפט, וכל מיני מחשבות ותכנונים עוברות
לנגד דמיונו, מה לומר? ואיך לומר? ובעיקר האם אהיה זכאי או חייב? מי שהיה בבית
משפט לתעבורה יודע שזהו בדיוק "כבקרת
רועה עדרו מעביר צאנו תחת שבטו"
 וכל אחד
מקבל דקתיים או שלוש וזהו, גזר הדין נחתם. כמעט שהשופט אינו שומע ומקשיב. והכל
מחשבות על מה? על משפט קצר  שמקסימום יעלה לו בסכום כסף ואדם שיש לו מכונית
יוכל לעמוד בקושי הזה.

אולם
נראה, כשמדובר במשפט של "מי יחיה ומי ימות" וכל אותם הנושאים
שהתפללנו עליהם בתפילת "ונתנה תוקף", ראשינו חייב להסתובב מרוב דאגות
ומחשבות. והנה נחזור לשאלתנו אנו שמחים ביום זה? שמחה זו על שום מה?

אולי
צריך לומר שישנם שתי דרכים בכדי להגיע לסליחתו של הקב"ה:הדרך האחת היא הדרך
הקשה והיא דרך התשובה,"ומה היא התשובה? הוא שיעזוב החוטא חטאו, ויסירנו
ממחשבתו,ויגמור בלבו שלא יעשהו עוד… שנאמר יעזוב רשע דרכו ואיש אוון
מחשבותיו(ישעיהו נה, ז)וכן יתנחם על שעבר… ועוד עליו יודע תעלומות שלא ישוב לזה
החטא לעולם…וצריך להתוודות בשפתיו ולומר עניינות אלו שגמר בלבו (הלכות תשובה פרק ב הלכה
ג)

לא כאן
המקום להרחיב גם בדרך התשובה לפי רבנו יונה המופיע ב "שערי התשובה" רק
אציין שלפי שיטתו של רבנו יונה יש עוד שלבים בדרך התשובה שבודאי מעידים על הקושי
הגדול בתהליך התשובה.

אבל
קיימת גם "דרך עוקפת" להגיע אל ה' –  בדרך של שמחה, בדרך של זמרה,
כפי שאומרים "הבוחר בשירי זמרה"
 או כפי שאומרים בפיוט בליל ראשון של סליחות "לשמוע אל הרינה ואל התפילה". לשמחה יש כוח גדול שאפשר לכאורה באמצעותה לדלג על כל חלקי
התשובה ולהגיע ישירות אל כסא הכבוד. וזה
אחד החידושים בחסידות, שהחוזר בתשובה צריך לשכוח מחטאיו ולהתרכז בדברים הטובים. הסליחות הראשונות, מייצגות את הדרך
השנייה החזרה בתשובה והיא השמחה. הסליחות שבאות לאחר מכן מייצגות את הדרך הראשונה
והקשה – תשובה עם כל חלקי התשובה תשובה איטית ועמוקה. כל הדברים נכונים למצוות
בתחום של בין אדם למקום.

אולם, אם
נעביר תחום זה למצוות בין אדם לחברו נוכל לספר על ר' אריה לוין מקרה הממחיש את
הנקודה:

באחד
הימים, נזדמן כותב השורות לנסוע עם סופרן-של-צדיקים, ר' שמחה רז; האיש, שבזכותו
נתוודע עולם ומלואו לדמותו של הצדיק הירושלמי ר' אריה לוין זצ"ל. נסענו
לגדרה, להביא מִשבח צדיקיה של ירושלים בפני תלמידות אולפנת הרב בהר"ן. נוסעים
עם ר' שמחה – ואך חולפות דקות, וכמעט דומה עליך שדוהר אתה בעגלתו של הבעל-שם-טוב
הקדוש ותלמידיו… שכן צדיקים וחסידים, דבריהם ומעשיהם, אצים ובאים לקראת ר' שמחה
מעולם שכולו טוב: "הידעתָּ", מֵשיח ר' שמחה בִּנעימה, "היכן וממי
קיבל המחנך הדגול הרב אברהם בהר"ן, את השיעור הראשון בחייו בחינוך? – כך סיפר
הרב בהר"ן עצמו:

כְּרוֹב ילדי ירושלים, התחנכתי בתלמוד תורה "עץ חיים" שבלב העיר.
בצהריים, היינו אוכלים ארוחה בַּ'מסעדה' של המוסד; בַּמצב הכלכלי הקשה דאז, היתה
זו לרבים מאִתנו הארוחה העיקרית ביום… הקינוח, היה מעדן אמיתי של אותם ימים:
פודינג מתוק! יום אחד, הזדרזתי לאכול את מְנת הפודינג שלי, וביקשתי מנה נוספת.
לצערי, גם המנה השניה 'נגמרה' מהר, ולא נודע כי באה אל קִרבי… ישבתי וחישבתי
במהירות, שאם אמתין עד שהכל יקבלו 'סיבוב שני' של פודינג, לא ישאר עוד מן האדום
המתוק הזה… ניגשתי אפוא, וביקשתי מנה שלישית. אמרה הטבחית: "לא, אתה כבר
קיבלת פעם שנייה".באותה עת היו הממתקים ספורים, וגרוע יותר: רחוקים מאוד
מהישג-ידנו… לא יכולתי להשלים עם ההכרעה הקשה של הטבחית. ברגע של כעס החלטתי:
"גם לי גם לָך לא יהיה" (מל"א ג, כו) – והפכתי את הסיר על פניו!…
מיד קמה מהומת-עולמים: ילד השתגע ושפך את כל הפודינג! נלקחתי אחר-כבוד להנהלה,
ונֶאמר לי שמחר בבוקר עלי להתייצב בחדרו של ה'משגיח': ר' אריה לוין.וכי יש צורך
לומר, שלא ישנתי כל הלילה…? מה אענה לו כשישאל איך עשיתי דבר נורא כזה!? כל
הלילה 'עברו' במוחי העונשים שתטיל עלי ההנהלה…למחרת, נכנסתי בדחילו
ובְפיק-ברכיים, לַקיטון הקטן של המשגיח שמוּקם מתחת לְגרם-המדרגות; ר' אריה הושיב
אותי מולו, ופתח בשאלה:"אמור לי, האם נכונה השמועה ששמעתי בקשר
אליך?…".הרכנתי ראשי, ואמרתי בקול נמוך: "כן". "מבין אני
אפוא מסיפור זה, שהִנך אוהב מאוד פודינג?".רֹאשי הקטן, אישר את דבריו בשתי
תנועות נמרצות. "אם כך…", שלח ר' אריה ידו הצִּדה והרים צלחת אל
השולחן, "…הנה הבאתי לך פודינג – קח ואכול להנאתך". באותו רגע, התעלה
לִבי הקטן להבין שחינוך אמיתי, הִנו מתוק הרבה יותר מפודינג… אז, לראשונה בחיי,
נצנצה בי שאיפה: אם יזכני ה', אגדל ואהיה מחנך בישראל! מחנך – כמו ר' אריה…

הלקח שלמד הרב בהר"ן, ללא גערה ללא נזיפה ללא מילה אחת של
תוכחה הוא רב ועצום.  מדרכו של  ר' אריה הילד למד לקח לא רק לגבי הסיפור
הזה אלא גם איך לחנך ילדים. להבדיל, 
ניקח ילד שאמרו לו הוריו לא לשחק בכדור
בבית והוא משחק וכתוצאה מזה הוא שובר דברים וההורים צועקים עליו ומעליבים אותו איך
הוא העז להמרות את הבל פינו. 
ההבדלים הם לא רק במובן ההתנהגותי אלא
גם במובן ההלכתי. הנה נקרא את
הרמב"ם בהלכות דעות בספר מדע הספר הראשון של היד החזקה. הרמב"ם מסביר
איך להוכיח אדם שחטא?  הרואה את חברו שחטא, או שהוא הולך בדרך לא טובה–מצווה
להחזירו למוטב, ולהודיעו שהוא חוטא על עצמו במעשיו הרעים:  שנאמר "הוכח
תוכיח את עמיתך" (ויקרא יט,יז). … וידבר לו בנחת ובלשון
רכה, ויודיעו שאינו אומר לו אלא לטובתו, ולהביאו לחיי העולם הבא… כך אמרו חכמים,
המלבין פני חברו ברבים, אין לו חלק לעולם הבא.  לפיכך צריך אדם להיזהר בדבר
זה, שלא יבייש חברו ברבים, בין קטן בין גדול; ולא יקרא לו בשם שהוא בוש ממנו, ולא
יספר לפניו דבר שהוא בוש ממנו.

ניתן ללמוד מספר כללים מדברי הרמב"ם.

כלל ראשון –  התוכחה חייבת להיות בצנעה ולא
בפני אחרים.

כלל
שני
  –  התוכחה היא בלשון רכה. הדיבור המתוק והרך אל אותו ילד
גרמה לו להבין את טעותו וגרמה לו להבין כמה אוהבים אותו. ילד שמשחק בכדור יכול
להעיד להוריו שמשעמם לו ולכן צריך לתת לו מענה לצרכיו. כאשר רוצים להוכיח אדם
תלמיד או בן תוכחה הצעקות זה דבר חמור. תוכחה שמביאה את הילד להתבייש מחבריו
מהוריו מאחיו היא תוכחה גרועה מאוד. תוכחה זו גורמת למרירות קשה אולי לאורך כל
החיים.

אז
מה הדרך הנכונה? בראשונה ללמוד את הדברים לעצמי ובעצמי. כשאדם לומד את הדברים
בעצמו בדרך הטובה והרכה והנוחה, הדרך של ר' אריה, הוא לא מתבייש. כמו שאנו אומרים
בתפילה "אלקי עד שלא נוצרתי איני כדאי ועכשיו
שנוצרתי עפר אני בחיי ק"ו במיתתי". אדם צריך להגיע מתוך מה ש "לך
ה' הצדקה ולא בושת הפנים" להגיע למצב שהוא מבין שגם הוא נוהג בדרך לא
נכונה ואומר לעצמו "האם אני  נוהג כלפי ה' בצורה ראויה שהרי הוא מצווה
ואני לא עושה כמצוותו ולצרות זאת ה' מתייחס אליי ומוכן לשמוע את תפילותיי ובודאי
לקבל את סליחתי". ומתוך כך יבוא אדם להכרת הפער הגדול בהתנהגות שלו לבין מה
שה' עושה איתו ואז המסקנה ברורה: צריך לחזור בתשובה וממילא לא צריך שכנועים ולא
צריך דרכים אחרות.

ולא נותר אלא לסיים בדבריו של עגנון במובא בספר ימים נוראים המתאר
את ההתרגשות העוברת בו לקראת יום הכיפורים:

"השמיים היו טהורים והארץ הייתה שקטה וכל הרחובות היו נקיים,
ורוח חדשה הייתה מרפרפת בחללו של עולם. ואני תינוק כבן ארבע הייתי ומלובש הייתי
בגדי מועד, ואיש מקרובי הוליכני אצל אבי ואצל זקני לבית התפילה. ובית התפילה היה
מלא עטופי טליתות ועטרות כסף בראשיהם ובגדיהם גדי לבן ובידיהם ספרים, ונרות הרבה
תקועים בתיבות ארוכות של חול, ואור מופלא עם ריח טוב יוצא מן הנרות. ואיש זקן עומד
מוטה לפני התיבה וטליתו יורדת עד למטה מלבו וקולות ערבים ומתוקים יוצאים מטליתו.
ואני עומד בחלון בית התפילה מרעיד ומשתומם על הקולות הערבים ועל עטרות הכסף ועל
האור המופלא ועל ריח הדבש היוצא מן הנרות נרות השעוה. ודומה היה לי שהארץ שהלכתי
עליה
. והרחובות שעברתי בהם וכל העולם כולו
אינם אלא פרוזדור לבית זה עדיין לא הייתי יודע להגות במושגים עיוניים ואת המושג
הדרת קודש לא הכרתי. אבל אין ספק בלבי שבאותה שעה הרגשתי בקדושת המקום 

ובקדושת
היום ובקדושת האנשים העומדים בבית ה' בתפילה ובניגונים. ואף על פי שעד לאותה השעה
לא ראיתי דבר כזה לא עלה על דעתי שיש הפסק לדבר. וכך הייתי עומד ומביט על הבית ועל
האנשים שעמדו בבית, ולא הבחנתי בין אדם לאדם, שכולם כאחד עם כל הבית כולו דומים
היו עלי כחטיבה אחת. ושמחה גדולה בלבי ולבי נדבק באהבה לבית זה ולאנשים אלו
ולניגונים אלו. על יד על יד פסקו הניגונים, ועדיין בת קול הייתה מנהמת עד שפסקה אף
היא. נתקמטה נפשי פתאום וגעיתי בבכייה גדולה. אבי וזקני נתחלחלו ושאר כל העם עמדו
עלי לפייסני. ואני דמעותיי מתגלגלות והולכות 
,מתוך הבכייה"

ובפינת המולטימדיה נעסוק בסרטונים נוספים שקשורים לראש השנה וליום
כיפור:

1.       הפיוט "אנא בכוח" – 

2.       הפיוט "ונתנה תוקף קדושת היום" – 

3.       השיר "שירת העשבים" בביצוע שולי רנד –

4.       השיר "אבא" בביצוע של אביתר בנאי – http://www.youtube.com/watch?v=Ibm-DP36Umo

5.       הפיוט "אוחילה לאל" – http://www.youtube.com/watch?v=ScATVXdQtis

6.       פרסומת לחזרה בתשובה  – 

7.       מוסר השכל לקראת יום כיפור – 

8.       קצת על מלחמת יום כיפור – 

9.       סרטון על המושג סליחה (מנגינה מזרחית) –

10.   "אין יום הכיפור מכפר על עברות של בין אדם
לחברו"  – 

ולסיום בדיחה
(סליחה מכל הגברים שיפגעו)

גבר קרא בעיתון כי לפי מחקר שנערך,
נמצא שנשים מדברות כפליים מאשר גברים.

הוא היה כה נרגש להוכיח שהנשים בכלל ואשתו בפרט מדברות יותר מדי.

הוא ניגש לאשתו והציג בפניה את המחקר שקבע כי גברים מדברים בממוצע 15.000 מילים
ביום

בעוד שנשים מדברות 30.000 מילים.

האשה חשבה מעט ואמרה

"זה בגלל שאנחנו צריכות לחזור על כל דבר פעמיים"

"מה?" שאל הבעל……

—————————————————————–

 

פרק 424 פרשת ניצבים "כולנו מאוחדים"

שלום שוב

והשבוע בפרק על  פרשת נצבים 

  • רעיון חינוכי "כולנו מאוחדים"
  • מתורתו של ה"ישמח משה"
  • הסיפור על חיים
  • סיפור נוסף מיוחד במינו
  • סרט סביב סיפור חטיפתו של נחשון וקסמן בסימן אחדות בעם

"ויעשו כולם אגודה אחת"

"אתם נצבים היום כולכם לפני ה' אלוקיכם" – פירשו בספרי החסידות על יום ראש השנה, על פי דברי הזוהר הקדוש. היום – זה ראש השנה, בו הברואים כולם עומדים לדין ולמשפט לפני הקב"ה מה העצה והדרך להצליח כדי להיות "ניצבים" לפני כס המשפט? "כלכם" שתהיו באחדות כל דרגות ושכבות העם.

חז"ל במדרש תנחומא דרשו: אימתי אתם ניצבים? בזמן שתהיו כולכם אגודה אחת, שנאמר, "חיים כולכם היום" (דברים ד, ד) בנוהג שבעולם, אם נוטל אדם אגודה של קנים, שמא יכול לשברם בבת אחת? ואלו נוטל (אותם) אחת אחת אפילו תינוק משברן.

ה"ישמח משה" הוסיף דברים נפלאים בזה, ודאי בכל ימות השנה גדול ועצום כח האחדות לבטל ולהסיר כל מיני גזרות קשות ורעות, אבל בראש השנה – נחוץ הדבר שבעתיים. מדרכי התנהלות בית המשפט היא, שהשופט מכריז ומודיע  מי כעת תורו לעמוד לדיון לפני בית הדין. כאשר כל הציבור באחדות, מזמנים ומביאים את כל ישראל כאחד לעמוד לפני כס המשפט. אם אומר הקב"ה הביאו את בני, מסתתמות פיות המקטרגים, כי מי הוא זה ואיזה הוא אשר ירהיב עוז ויאמץ כח לדבר סרה בבן המלך לפני אביו  אוהבו? אבל, אם כלל ישראל אינו באחדות ח"ו, מוזמן כל אחד ואחד לדין בנפרד, והמקטרג, אין אשר מה יעצור בידו, ירחם ה'. וזה אשר מסיים הכתוב: "כל איש ישראל", כאשר כלל ישראל נחשב "כאיש אחד בלב אחד", מתוקף השלמות של בין אדם לחברו והאחדות הנפלאה בין איש לרעהו, אזי, "אתם ניצבים", מצבכם יהיה יציב ועומד, כולו לטובה. ורק תקומה וגאולה יבואו לכם מן המשפט.

בסיום רשימת הניצבים נאמר "מחוטב עציך עד שואב מימך", הרי אין הבדל גדול בן חוטב עצים לשואב מים, שניהם פשוטי עם העוסקים במלאכה פשוטה וקשה, ובכל מקום שכתוב בלשון הזה הכוונה מגדול שבגדולים עד קטן שבקטנים, כמו במכת בכורות שם נאמר "מבכור פרעה עד בכור השפחה" (שמות יא') או בהמשך "ולכל בני ישראל לא יחרץ כלב לשונו למאיש ועד בהמה", או במלכים (א', ה') "מן הארז אשר בלבנון ועד האזוב אשר יצא בקיר", ומה איפה יש מרחק מחוטב עיצים עד שואב מים, הרי שניהם במעמד שווה?

עוד יש להבין, מדוע באה תיבת "טפיכם, נשיכם וגרך אשר בשעריך" אחרי "ראשיכם, שבטיכם, זקניכם ושוטריכם", ולא בסוף לאחר " מחוטב עיציך עד שואב מימך", הלא אף לחוטב עצים ולשואב מים ילדים, והכתוב טפיכם וכו' היה צריך להיות מופנה גם אליהם?

בספרי החסידות פרשו כי "מחוטב עציך" היינו הרשעים שבעם, שקוטעים את נטיעות העצים וכורתים את הענפים שעליהם יושב עם ישראל מדורי דורות, ועד "שואב מימך" הם הגדולים שבעם, השואבים ממעיינות התורה ושותים בצמא את המים, שאין מים אלא תורה, כולם ניצבים לפני ה' ובאם אנו נמצאים באחדות, נצליח לעמוד ביום הדין ולהיכתב בספרם של צדיקים גמורים.

ראיתי בעלון שלום לעם סיפור נפלא לימים אלו:

חיים היה איש עסקים מצליח שחי בפראג. כשהגיע לגיל שישים, קרא לבנו יוסף ואמר לו:
'בני יקירי, עד עכשיו עבדת אצלי בנאמנות. סייעת לי במכירות, סידרת סחורות, שרתת לקוחות וביצעת הובלות. כעת אני רוצה שתדע להיות סוחר עצמאי'.
'כיצד אלמד להיות סוחר עצמאי'? שאל יוסף.
חיים הוציא ארנק מכיסו ואמר: 'בארנק הזה יש עשרת אלפים מארק. סע ליריד של וינה, וקנה סחורה שנראית לך טובה'.
יוסף לקח את הארנק ועלה על הרכבת לווינה. כעבור שבועיים חזר יוסף לביתו.
'הסתובבתי בשוק, חיפשתי סחורה טובה, נכנסתי לאולם יפה שהיו בו כל מיני מכונות להרוויח בהן כסף, התחלתי להרוויח שם כסף, בהתחלה הרווחתי הרבה, ואחר כך התחלתי להפסיד עד שהכסף נגמר'.
'אני מזועזע, היית בקזינו והפסדת שם את כל הכסף?'
'ככה קוראים לזה? קזינו?!'
'אוי, בן מביש שכמותך', כעס האב. 'תחזור לעבוד אצלי כעוזר, כמו שהיית, אני לא מתכוון לשלוח אותך שוב בזמן הקרוב ליריד'.
יוסף חזר לעבודה, והמשיך לשרת את אביו בחריצות ובנאמנות. כעבור שנה קרא האב ליוסף בנו ואמר:
'אני רואה שאתה עובד ברצינות, ואני מאמין שלמדת את הלקח מן השנה שעברה. קח עשרת אלפים מארק, סע ליריד בווינה ועשה עסק טוב'.
יוסף עלה על הרכבת לווינה, והארנק בידו.
כעבור שבועיים חזר יוסף לביתו.
'איפה הסחורה?' שאל אביו.
'לא קניתי', ענה יוסף.
'ואיפה הכסף?'
'הלך!'
'איך?'
'הסתובבתי בשוק, חיפשתי סחורה טובה, נכנסתי לאולם יפה שהיו בו שולחנות עם מקלות וכדורים צבעוניים, ושם הזמינו אותי לשחק ולהרוויח כסף. בהתחלה הרווחתי הרבה, ואחר כך התחלתי להפסיד עד שהכסף נגמר'.
'אני מזועזע, היית בסנוקר והפסדת את כל הכסף?'
'ככה קוראים לזה? סנוקר?!'
'אוי, בן מביש שכמותך', כעס האב. 'תחזור לעבוד אצלי כעוזר כמו שהיית, ליריד אני לא מתכוון לשלוח אותך שוב בזמן הקרוב'.
יוסף חזר לעבודה, והמשיך לשרת את אביו בחריצות ובנאמנות. כעבור שנה קרא האב ליוסף בנו ואמר:
'אני רואה שאתה עובד ברצינות ואני מאמין שלמדת את הלקח מן השנה שעברה. קח עשרת אלפים מרק, סע ליריד בווינה ועשה עסק טוב'.
כעבור שבועיים חזר יוסף לביתו.
'איפה הסחורה?' שאל אביו.
'לא קניתי', ענה יוסף.
'ואיפה הכסף?'
'הלך!'
'איך?'
'הסתובבתי בשוק, חיפשתי סחורה טובה, ראיתי מן קיוסק קטן שמוכרים בו כרטיסים ומנחשים מספרים, קניתי כמה כרטיסים, לא זכיתי, כעבור שבוע ניסיתי עוד פעם ועוד פעם, עד שהכסף נגמר'.
'אני מזועזע, הפסדת את כל הכסף בלוטו?'
'ככה קוראים לזה? לוטו?!'
'אוי, בן מביש שכמותך, אני חושש שאין לך תקנה. אתה לא מתאים להמשיך את העסקים של אביך. אצטרך למכור אותם לסוחר טוב, ולך להשאיר תפקיד של עוזר לסוחר'.
'אבא לא! אני מבטיח! זה לא יקרה עוד פעם', אמר יוסף בדמעות. האב לא אבה לשמוע לבנו, והוא הוסיף והתחנן בדמעות שליש. לבסוף התרצה אביו ואמר:
'אני נותן לך ניסיון אחרון, בפעם הבאה תצא עם אלף מרק, ואם הפעם תחזור עם סחורה טובה, אני אכפיל לך בכל פעם את הסכום'.

הסיפור הזה נראה לנו מצחיק. בלבנו אנחנו בזים לאותו בן מביש, אולם, בתוך כל אחד מאתנו עלול להימצא בן מביש כזה. האב בסיפור, הוא אבינו שבשמיים, הקדוש ברוך הוא. הבן – הוא אנחנו עצמנו. היריד, הוא העולם הזה, וארנק הכסף, הוא הזמן היקר שה' נותן לנו ברחמיו.
אין דבר יקר מן הזמן. אנשים מוכנים להוציא הון תועפות, כדי להאריך את חיי האדם. בכל ראש השנה אנחנו מבקשים מהקדוש ברוך הוא שייתן לנו עוד ימים ושנות חיים, אבל מה אנחנו עושים בשנה הזו! האם איננו נוהגים כמו אותו בן מביש שבמקום לנצל את הכסף לסחורה מועילה, הוא מבזבז אותו על פיתויים של שטויות והבלים?!
במקום לנצל את הזמן בצורה טובה ומועילה, בלימוד, גמילות חסדים, מעשים טובים וקידום רוחני ומוסרי, אנחנו מבזבזים את הזמן היקר שניתן לנו על שטויות והבלים, סרטים, משחקי מחשב אינסופיים, שינה מופרזת, ועוד אינספור הבלים שלא נשאר לנו מהם דבר. ואחר כך אנחנו באים אל הקדוש ברוך הוא ומתחננים שייתן לנו זמן נוסף.
ראש השנה, הוא יום שבו נבראו החיים, וגם הזמן נברא בו. הצדיקים שניצלו את זמנם לדברים חיוביים נחתמים מיד לחיים. ואנחנו מקבלים הזדמנות לעשרת ימי תשובה. עכשיו אנחנו עומדים למבחן, האם אנחנו מתחילים לקחת את החיים ברצינות? או ממשיכים חס וחלילה לבזבז אותם…

ונסיים בסיפור ששמעתי.

יהודי פשוט מאחד הכפרים, התארח לשבת אצל האדמו"ר רבי מרדכי מטשרנוביל עם חבורה מהחסידים, וכשנסעו בחזרה סיפר שהייתה זו שבת מרוממת במיוחד. הסתקרנו בני החבורה לשמוע על מה הוא מרגיש כן, והוא סיפר: לאחר השבת בא לקחת ברכת פרידה, והרבי התעניין לסדר יומו. סיפר היהודי שהוא משכים ויוצא לכפר לקנות סחורות שונות מהאיכרים הגויים, ואחרי כן חוזר לביתו, מברך ברכות השחר ומתפלל שחרית. אמר לו רבי מרדכי: לא טוב הדבר שאתה מקדים את עסקך לתפילתך! התאונן היהודי בתגובה: רבי! הרי האיכרים משכימים לצאת לשדותיהם, ואם אתעכב להתפלל קודם, לא אמצא אצל מי לקנות! השיב לו הרבי בדבר משל:
מעשה באברך אחד שהתמעטה פרנסתו, ויצא להיות מלמד ילדים, באחת הערים. כעבור שלש שנים, כשחסך סכום הגון, תריסר צרורות מטבעות זהב ועוד מטבע נחושת קטנה, החליט לשוב לביתו. הוא יצא לדרך הארוכה, והגיע אל כפר סמוך לעיר מולדתו, רגע לפני שבת. בלית ברירה הוא התאחסן בפונדק היהודי המקומי, וכראוי לירא שמים – נתן לפונדקי את צרור כספו למשמרת, עד אחר השבת.
מייד בצאת השבת, לאחר ההבדלה, ניגש הפונדקי והושיט את צרורות הכסף לאברך – שנשם לרווחה. הוא מאוד חשש שמא בעל הפונדק יתכחש לפקדון ויסרב להחזיר את כספו. ספר הוא את הצרורות, ואכן: שנים עשר, אפילו אחד לא נעדר. אבל אז הוא התחיל למשש בבהילות את הצרורות. התפלא בעל הפונדק אחרי מה האברך מחפש כל כך, עד שהוברר שהוא מחפש אחרי אגורת הנחושת הקטנה שהייתה שם בצרורות, בנוסף לכל מטבעות הזהב…
בא וראה, אמר הרבי מטשרנוביל, כמה גדולה סכלותו של האברך. האם לאחר שהוברר שכל צרורות הזהב הוחזרו לו, היה לו לחשוד בבעל הבית שיגנוב ממנו את פרוטת הנחושת הקטנה! כך גם אנו, כלפי ה' יתברך! אנו מפקידים בכל יום בידו את נשמתנו, ומתעוררים בבוקר עם נשמה חדשה, עם כל צרורות הזהב שהפקדנו. והאם אחרי שראינו את נאמנותו של ה' יתברך להחזיר את הפקדון, נחשוש שמא הוא לא יזמן לנו את פרוטת הנחושת הקטנה שעוד נשארה, את הפרנסה היומית שלנו?!

סרטונים רבים  ישנם בנושא אחדות ואני מפנה את רוכשי המארזים לפרק שכתבתי בפרשת במדבר.

לפרק הנוכחי אני מצרף חמשה סרטונים בנושא אחדות:

מקבץ נדחי ישראל – 

כולם בשביל אחד – 

מכבי תל אביב – 

 

מה מאחד אותנו כעם – 

 

ישנו סרט נוסף והוא סיפור חטיפתו של נחשון וקסמן ששם כל העם היה מאוחד סביב חטיפתו. כמה תפילות נאמרו באותם ימים – http://www.mako.co.il/mako-vod-mako/documentary-s1/VOD-26fae4956a45b21006.htm

ונסיים בבדיחה כשרה

ילד ערבי אחד בשם אפ'נר, הולך לבית ספר יהודי. אומרת לו המורה: "אפ'נר, אם אתה רוצה שהילדים לא יציקו לך אתה צריך להתנהג כיהודי. מהיום קוראים לך אבנר." באותו יום שיחק הילד הערבי בכדורגל, ניצח במשחק ונהיה למלך הכיתה. כשחזר הביתה אמרה לו אימו: "אפ'נר, לך לשטוף כלים ולעשות שיעורי בית." אמר לה הילד: "אמא, מהיום קוראים לי אבנר, אני יהודי." שמעה זאת האם והכניסה לו סטירה מצלצלת. כשחזר האב הביתה סיפרה לו האם מה אמר בנם והוא התרגז מאוד והכניס לו מכות גם כן. למחרת הלך הילד לבית הספר כשהוא סגול מרוב המכות שחטף. "מה קרה?" שאלה אותו המורה. "אל תשאלי", אומר לה הילד הערבי, "אתמול בערב תפסו אותי שני ערבים והכניסו לי מכות…"

 

 

 

פרק 423 פרשת כי תבוא "מצוות ביכורים"

שלום וברכה

והשבוע בפרק על פרשת כי תבוא

·         רעיון חינוכי במצוות הביכורים

·         תורה עמוקה של ר' נחמן

·         סיפור מופלא המתאים לימים אלו

·         סרטונים

·         שירים

·         ובדיחה כשרה לסיום

פרשת כי תבוא פותחת את חלקו האחרון של ספר דברים. הפרשה מתחילה במצוות ביכורים וביעור המעשרות, ומצוות אלו מסיימות את נאומי המצוות הארוכים (שהתחילו בפרשת ראה) וסיום החומש כולל פעולות וטקסים שיש לעשות בכניסה לארץ ואזהרות מרובות מפני עבודה זרה.  אזהרות אלו באות לידי ביטוי בשלוש פרשיות תוכחה שונות. פרשת כי-תבוא מסתיימת בפרשת התוכחה הקשה מאד (קשה יותר מהפרשה המקבילה בפרשת בחוקותי), ופרשיות תוכחה נוספות מופיעות גם בפרשות ניצבים והאזינו.

בין תחילת הפרשה, מצוות ביכורים לפרשיית התוכחה בסופה עובר מכנה משותף של הכרת הטוב ומידה כנגד מידה. מצוות הביכורים מחייבת את הבאת הפרי הראשון (משבעת המינים) לכהן בבית המקדש, לכל גידול חקלאי יש את זמן הביכורים שלו (למשל בשבועות מביאים ביכורי שעורים וחיטים) ובסוכות ביכורי תאנים ואפילו עד חנוכה אפשר להביא ביכורים. חלק ממצוות הביכורים היא הקריאה של פרשת הביכורים כפי שמופיעה בפרשתנו.

לא בהרבה פרשות אנו מקבלים הוראות כה פרטניות היאך ומתי מקיימים את המצווה המדוברת, ניקח למשל את עניין השחיטה המוזכר רק ברמז בפרשת ראה …. וזבחת כאשר ציוויתיך…… וזהו. כאן במצוות ביכורים יורדת התורה להדרכה מפורטת עד כדי נתינת הנוסח במדוייק, מה להגיד כאשר מביאים את הביכורים מתי לומר בדיוק באיזה מצב נמצאים הכהן והמביא, (שניהם מחזיקים את הסל עם הפירות). והנוסח הוא כה כולל הכל, עד כדי כך שכאשר אנו חוגגים את לידתנו כאומה בליל הסדר לא מצא בעל ההגדה פרשה יותר ממצה וכוללת הכל אלא את הפרשה הזו, שאותה הוא דורש ודרכה אנו מקיימים  "סיפור יציאת מצרים" בליל פסח.

בסיס עבודת השם שלנו הוא המושג, הכרת הטוב, כאשר בא גר להלל וביקש ללמוד את תמצית היהדות ענה לו הלל "מאן דסני לך לחברך לא תעביד" ומבאר רש"י שהלל למד זאת מהפסוק רעך ורע אביך אל תעזוב, רגשותינו הפשוטים הם הסולם להתעלות בו בעבודת השם רגשות פשוטים של יחס האדם לאוהבו. וזו כל התורה כולה על רגל אחת. עכשיו מובן מאוד למה פירטה התורה כל כך את מצוות ביכורים  כי כאן במצווה זו באה לשיאה הכרת הטוב,  וזו הסיבה שהתורה כאן יורדת התורה לפרטי פרטים כי זוהי תכלית ותמצית עבודת השם "הכרת הטוב".

יום הבאת הביכורים היה יום מיוחד למביא, הן באופן הנסיעה לירושלים, בקבלת הפנים שהוא זכה מהתושבים, קמים לפניו מברכים אותו על זכייתו לזמן מרומם זה, הוא עולה ירושלימה עם קרבן תודה, עם כל משפחתו כולם לנים בירושלים באותו יום חג מיוחד, . ביטוי אישי ויום אחד בשנה כחג אישי  חג על כל הטוב אשר נתן לי השם. ואכן מי שהביא פעם אחת וקרא בשנה זו אינו עושה זאת בפעם השניה באותה שנה. כמו שמביא רש"י הגדתי היום  פעם אחת בשנה ולא שתי פעמים.

כאשר אדם מביא ביכורים כראוי ומודה להקב"ה מעומק לב, "בת קול מברכתו הבאת שנה זו כך תזכה לשנה הבאה" אם נרצה לחפש את השיטה לשמר אצלנו את הטובה וליהנות ממנה במלא עוצמתה, אומרת לנו התורה "ושמחת בכל הטוב" תעריך מה שיש לך תזכור מי נתן לך כי אם יש משהו שיכול להבטיח לך המשכיות הטובה והאושר זהו זה! "ושמחת בכל הטוב" כאשר אתה יודע  לשמוח בטובה ולתת הודאה והכרת הטוב להקב"ה הנותן לך,  כשברור לך  שזו מתנה שמימית המיועדת לך באהבת הקב"ה אליך אישית, אזי בת קול מברכתו כשם שעשית שנה זו כך תזכה לשנה הבאה, כלומר עשית את הדבר היעיל ביותר לקבל לשנה הבאה את הטוב השתמשת בו לאידיאל שלו הוא מיועד הגברת האמונה והכרת הטוב במי שאמר והיה העולם.

המדרש אומר שכאשר ראה משה ברוח הקדש שלא תמיד תהיה מצוות ביכורים מעשית, עמד ותיקן לישראל את עניין התפילה, מה שרוצה המדרש ללמד אותנו הוא, שיש קשר הדוק בין הטובה והשפע לבין השימוש בו ולמה שהוא מנוצל, כי כמו שראינו שהדרך להבטחת הטובה הוא השימוש בה למטרות  להם היא מיועדת, דהיינו הכרת הטוב. כך גם התפילה אם רוצים אנו לנצל היטב את כל החסדים שגומל איתנו הקב"ה בכל רגע, עלינו להעביר אותם לפסים רוחניים, להכיר טובה להקב"ה הנותן לנו בכל רגע ורגע טובה וחסד, ומהעמקת הכרת הטוב נלמד לשמוח בטובה להעריך אותה, להבין שאנו מקבלים כל רגע ורגע חסד, ואז כמובן תסלל הדרך לפנינו להשתמש בטובה רק לדברים חיוביים כרצון הבורא, שהרי  כאשר תשתרש אצלנו בכל החושים ההכרה שהכל מתנת חנם וחסד של אהבה מהבורא לנו אישית, בוודאי שלא יעלה בדעתנו להמרות ולעבור על רצונו, ולו בלבד כדי לתת  לנו את מירב הסיכויים לקבלת ולהמשכיות הטובות מהבורא יתברך.

בכל ברכה מברכות השמונה עשה מזכירים אנו את העובדה שהכל בא ממנו יתברך, למשל אתה חונן לאדם דעת וכו' ואחר כך הבקשה וחננו. סלח לנו וכו' ולבסוף כי ק-ל מחול וסולח אתה. רפאנו כי קל מלך רופא נאמן ורחמן אתה. כל ברכה בסגנונה מזכיר את הנושא ומדגישה הכל ממך הבורא וכך אנו יכולים לבקש בהזכרת ושינון העובד שהכל ממנו יתברך שמו, כי מהות התפילה כמהות הבאת ומקרא ביכורים, ההכרה והשמחה "בכל הטוב אשר נתן לך ה' אלוקיך" וכאשר אדם שמח ומכיר בטובה שקיבל כלומר הטובה משמשת אותו למטרות רוחניות אזי רשאי הוא לבקש גם להבא.

אנו נמצאים בימים מיוחדים של חזרה בתשובה וארצה להביא בפניכם תורה מיוחדת של רבי נחמן מברסלב,

בה הוא מבאר את "סוד כוונת אלול", ומדריך את האדם שרוצה "לילך בדרכי התשובה". נדמה לי, כי בדבריו מצויה נוסחת פלא לעבודת תשובה מאוזנת וכוללת – בגבהי גבהים ובשאול תחתיות. נדמה, כי כל אחת יכולה למצוא על פי תורה זו נקודת מוצא להתקדמות מן המקום בו היא נמצאת, וכולנו יכולות למצוא בה אפיקי תשובה חדשים.

"וכשרוצה אדם לילך בדרכי התשובה, צריך להיות בקי בהלכה, וצריך להיות לו שני בקיאויות, היינו בקי ברצוא בקי בשוב, כמו שכתוב: 'זכאה מאן דעייל ונפיק' (אשרי מי שנכנס ויוצא). וזה בחינת: 'אם אסק שמים שם אתה' – בחינת עייל, בחינת בקי ברצוא, 'ואציעה שאול הנך' – בחינת ונפיק, בחינת בקי בשוב, וזה (שה"ש ו) 'אני לדודי ודודי לי'. אני לדודי – זה בחינת עייל, ודודי לי – זה בחינת ונפיק [וזה סוד כוונת אלול]" (לקוטי מוהר"ן ו, ד).

מי מאיתנו לא מרגיש לפעמים כמו במטוטלת? רגע אחד הוא מלא  באמביציה אין סופית, ורגע אחר בלי כוח לכלום? רגע אחד מלא שמחה ובטחון, וזמן קט אחר כך אכול ייאוש… סוד אלול ועבודת התשובה בנויים על הנחת היסוד שעתותינו מתחלפים תדיר, אלא שבכל מצב, החובה והאפשרות בידינו להתקשר לקב"ה. בדבריו של רבי נחמן ישנו גם פתח להבנה שעבודת התשובה אין עניינה רק תיקון מעשי, או אפילו נפשי, של קלקולים. התשובה היא מסע, מגמה כללית של ההוויה כולה (אורות התשובה פ"ד, פ"ו ועוד) הכוללת דרכים רבות. הרוצה לילך בדרכי התשובה צריך להיות בקי בהלכה, היא ההליכה, כלומר להיות מוכן לעבודה תמידית של חיפוש וגילוי מציאות ה' בעולמנו.

המצב המתואר בספר יחזקאל (א, יד), "והחיות רצוא ושוב", מקביל לפי רבי נחמן לתנועות העלייה והירידה. פשט הכתוב "אם אסק שמים שם אתה ואציעה שאול הנך" מורה על כך שהקב"ה נמצא בכל מקום, ר' נחמן רואה בפסוק זה גם את הדרך לחשוף אותו ולהתקרב אליו מאותו המקום.

נעבור עתה לבאר ביתר פירוט את שני המהלכים הכלליים של עבודת התשובה, אשר רק ההליכה בשניהם גם יחד, והיכולת לנוע בין המצבים המשתנים, נותנת תמונת "אלול" שלימה.

"אם אסק שמים – שם אתה"

הדבר הראשון שהאדם צריך להיות בקי בו הוא במצבי הרצוא, הפריצה החוצה והעלייה. לכאורה, מה שייך עניין התשובה לכאן? הרי אם האדם בעלייה הוא במצב טוב? מבואר בהמשך אותה התורה (אות ו) כך: "היינו, בין שיזכה לאיזה עלייה, לאיזה מדריגה גדולה, אעפ"כ אל יעמוד שם, ולא יסתפק עצמו בזה, רק צריך שיהיה בקי בזה מאוד לידע ולהאמין שהוא צריך ללכת יותר ויותר וכו', שזה בחי' בקי ברצוא, בחי' עייל, שהוא בחינת: "אם אסק שמים שם אתה". עבודת התשובה באופן מפתיע, מתחילה דווקא בתחומים ובזמנים בהם האדם מגיע ונמצא במצבים רוחניים טובים, אלא שזו תובעת מהאדם לא להסתפק לעולם במה שכבר השיג וקנה, ותמיד לשאוף ליותר. בדרשת הפסוק "אם אסק שמים שם אתה" מתברר, כי דווקא בעת עלייה, התפיסה ביחס לאלוקי היא שהוא "שם" – הוא עוד רחוק ממני, ויש לי עוד הרבה לאן לחתור ולהגיע…

הרב עדין אבן-ישראל רואה באלול, בראש ובראשונה, זמן להגדלת השאיפות. קריאת הימים הללו "ימי רצון", אינה מסתכמת בכך שהקב"ה רוצה בנו, אלא יש בה תביעה מאתנו לרצות הרבה יותר מעצמנו ומיחסינו עם הקב"ה: "באלול צריך אדם לכוון את עצמו לדרך העולה בית א-ל, ולהתחיל ללכת בה … האדם צריך לרצות להגיע מעלה מעלה ולחלום חלומות גדולים. יכול להיות שהוא לא יגיע עד סוף הדרך, אבל הוא כבר התחיל ללכת בדרך לשמים … לעומת זאת, אם החלום שלו נשאר למטה בארץ, אז הוא יסתובב בעולם, ולא יתרומם ממנו אף פעם. הנקודה היא, שצריך לרצות באמת להגיע לשמים. העניין טמון ברצון, ועליו צריך לעבוד באלול – לרצות כמה שיותר. ככל שהרצונות גדולים וגבוהים, כך יותר דברים יצליחו" ("אור פני מלך" עמ' 13).

זה הזמן להגדיל את החלומות שלנו. בשלב החלומות אין צורך להתחשב במציאות, זהו שלב שני, ואל דאגה – הוא יבוא מעצמו… בימים אלו עלינו להאמין שאנו יכולים להיות הרבה יותר, לעשות הרבה יותר. כולנו יכולים להיות 'גדולים', ועל כולנו החובה להחדיר בכל מי שאנו באים אתו במגע, בין בחינוך ובין בקשרים אחרים, את הרצון לשאוף לגדלות.

"ואציעה שאול – הנך"

באופן מפתיע, בתורה זו מגלים אנו, שדווקא כאשר האדם נמצא ב"טוב", עבודת התשובה בשבילו היא תובענית ביותר. לעומת זאת, במצבי ה"ירידה" – ה"שוב", אין נשמעת כאן צעקת שוד ושבר, אלא נימת רוך ועידוד: "וכן להיפך, שאפילו אם יפול, חס ושלום, למקום שיפול, אפילו בשאול תחתיות, גם כן אל יתייאש עצמו לעולם, ותמיד יחפש ויבקש את השי"ת, ויחזק עצמו בכל מקום שהוא בכל מה שיוכל, כי גם בשאול תחתיות נמצא השי"ת וגם שם יכולין לדבק את עצמו אליו יתברך. וזה בחינת: ואציעה שאול הנך…". דווקא בשאול תחתיות, בשפל המדרגה צריך להתחזק באמונה ש"הנך" – הנה אתה ה', נוכח ונמצא פה קרוב לידי. אמירה זו מבוססת על האמונה ש"כבודו מלא עולם" ו"לית אתר פנוי מיניה", ואפילו במצבי חטא, הקב"ה "שוכן אתם בתוך טומאתם".

פן זה של עבודת התשובה מסייע לנו לבל נתייאש מעצמנו. נמוך ככל שנפלנו, גם משם אפשר לחזור, ואדרבה – "אם אתה מאמין שיכולין לקלקל, תאמין שיכולין לתקן" (לקו"מ ח"ב, קיב). מעבר לכך, נדמה כי דברים אלו מכוונים אותנו לבדוק מה האפשרויות שנפתחו בפנינו דווקא בשל הנפילה למקום אליו הגענו. לדוגמה, תחושת הכישלון הצורב המציפה אותנו כאשר פגענו במישהו, מתמתקת כל כך כאשר אנו מגלות עד כמה התקרבנו לאחר בקשת סליחה והתפייסות…

ברובד נוסף, "ואציעה שאול הנך", מכוון אותנו להכרה כי בכל מצב בו אנו נמצאים אפשר לגלות אלוקות. דבר זה חשוב ביותר עבורנו. פעמים רבות כל כך אנו מרגישים כי חיינו נטולי "רוחניות" ו"קרבת אלוקים", בעקבות אילוצי החיים על עיסוקיהם הגשמיים, ועל לוח זמנינו התובעני. דווקא בהתקרב הימים הנוראים, רבים מאתנו חשים תסכול עמוק מחוסר היכולת לממש "רצונות בקדושה", כגון: הליכה לבית הכנסת, תפילה כראוי וכד'. האתגר עבורנו הוא: חשיפת מחוזות הקדושה והמשמעות הפנימית במה שמונח 'מתחת לאף' שלנו. מהי קרבת אלוקים אותה אנו משיגים על ידי הטיפול בתלמידים? מה הכוחות שמתגלים בנו דווקא בעיסוקינו הנוכחיים, כוחות שאולי לא היינו מודעים אליהם עד עתה?

באופן דומה מפרש ה"נתיבות שלום" (ח"ב עמ' רכא) פסוק מפרק "לדוד ה' אורי וישעי" (תהילים כז), הנאמר במשך חודש אלול והימים הנוראים: "אחת שאלתי מאת ה' אותה אבקש שבתי בבית ה', בקשתו האחת של איש יהודי היא שבתי בבית ה', שיהיה ביתי בית ה', וכמאמר חז"ל זכו שכינה שרויה ביניהם, שתמיד תהיה בביתו בחי' שכינה שרויה". לגלות את ה' גם במצבי עומס, מזמין אותנו גם להכיר בערך ה"עבודות הקטנות". כלומר: לא רק תפילה בת חצי שעה בעיניים עצומות שווה בעיני ה', אלא גם פרק תהילים בודד שנאמר בלב רוגש ברגע אמת… "צדקה" הוא מושג שחל גם על פרוטה בודדת ששמים בקופה, ואף הכותרת "תשובה" חלה גם על הרהור להטבת דרכנו, או שיחת טלפון קצרה לשם בקשת 'סליחה' ממי שלא היינו מספיק רגישים כלפיו…

אני לדודי ודודי לי

רבי נחמן אומר כי "זה סוד כוונת אלול". המגמה הראשונה של החודש צריכה להיות עם הפנים קדימה ולמעלה – "אני לדודי" – ברצון אין-סופי להעפיל מהנקודה בה "אני" נמצאת אל על – "לדודי". מאידך, אנו מוזמנות בחודש זה להכיר בכך שה' עמנו, אתנו ואצלנו תמיד – "ודודי לי" – בכל מקום בו אנו נמצאים.

בעבודת התשובה שמציע ר' נחמן יש דרך לצאת ממעגל הקסמים של הדכדוך והייאוש שמגיעים בזמני החושך והנפילה, ומאידך פריצת דרך להשתמש באדרנלין השופע כאשר אנו ב"טוב" להגיע להרבה יותר.

יהי רצון ונזכה כולנו להיות בקיאות בהלכה, ולילך בדרך ה' כל חיינו.

ונסיים בסיפור אמיתי ומיוחד המתאים לימים אלו

קצין קיבוצניק מסיירת מובחרת שבצה"ל "תפס" טרמפ עם חסיד מבני ברק.  הקצין החל לשוחח עם החסיד על עברו ועד כמה שבקיבוץ הם רחוקים מאד מי תורה ומצוות ועל דעותיהם הקדומות על החרדים וכדומה. החסיד הרגיש עם מי יש לו עסק והחל לעניין את הקצין בשיחות פילוסופיות בנושאים רוחניים והצליח להאיר לו את אור התורה ונתן לו מענה על הרבה קושיות קיצוניות שהיו לו. החסיד עצר לו בכביש גהה המקביל לבני ברק, והיה זה ערב שבת וחסיד חשש שהקצין יצטרך לחלל את השבת והפריע לו המצפון.

החסיד ביקש מהקיבוצניק אולי כבודו יעשה אצלי שבת אך הקצין סירב ואמר לא תודה כבוד הרב, דברך מאוד משכנעים עד שאני מפחד להמשיך את שיחתנו וחוץ מזה אינני מעלה על דעתי שאחזור בתשובה כי כל הקיבוץ שלי בצפון ממש אנטי חזרה בתשובה קיצונית ופשוט יחרימו אותו.

אמר לו החסיד: "בבקשה ממך אולי בכל זאת, אני מבטיח לא שלא אכפה עליך לקבל מצוות וגם אני מבטיח לך שאחזיר אותך במוצ"ש לקיבוץ". אחרי שכנועים נענה בחיוב הקצין.  וכך היה. שבת מרשימה ומרגשת חווה הקצין. במיוחד שהצטרף לטיש חסידי וראה איך משפחה יהודית מעבירה שבת רוחנית כמעין עולם הבא. אמר הקצין לחסיד: "כבוד הרב אני הייתי בכל מיני מסעות בתאילנד הודו בצה"ל אך מסע כזה רוחני לא חוויתי מעולם, מאוד נהנתי".

הגיע מוצ"ש והחסיד קיים את ההבטחה ולקח את הקצין לקיבוץ בצפון. בדרך ביקש מהקצין בצורה מנומסת, כבוד הקצין, אנא ממך, כל השבת לא בקשתי ממך שתקבל עליך שום מצוות וטרחתי כל כך כדי שיהיה לך טוב, לפחות שיהיה לי שכר בשמים על הטורח, אולי תקבל עליך קבלה קטנה כמו תפילין או לא לנסוע בשבת. נבהל הקצין ואמר: אינך מעלה על דעתך באיזה לחץ חברתי מצד הקיבוץ יהיה לי ואני אהיה מנודה אם אני אתחיל לחזור בתשובה וחוץ מזה אני אדם מאוד גשמי ורחוק, אני מעדיף לשכוח את כל מה שראיתי ולחזור לשיגרה כאילו כלום לא קרה, אנא ממך אל תעשה לי יסורי מצפון, אך מכיון שהדלקת בי ניצוץ יהודי שהיה כבוי הרבה שנים, אני מעוניין מעומק הלב לקיים מצווה אחת בלבד מהתורה ולא מצווה קשה והכי חשוב שאף אחד לא ידע בקיבוץ שאני מקיים אותה. חשב החסיד ואמר יש לי מצווה בשבילך. סדר הנהגת האדם לקום בבוקר מהסעיפים הראשונים של שולחן ערוך אורח החיים: "יחלוץ האדם נעל ימין אח"כ נעל שמאל, יקשור נעל שמאל ואח"כ יקשור נעל ימין. התפעל הקצין ואמר: באמת יש מצווה כזאת. וקפץ על המציאה, וקיים אותה מאז במסירות נפש, ואותה שבת בבני ברק לא יצאה לו מהראש.  והנה באותה שנה קרה אסון בצה"ל אסון המסוקים ששבעים ושלושה קצינים המובחרים שבצה"ל התנגשו ונהרגו במקום ונמצאו גופותיהם במושר שאר ישוב והדבר הזה גרם רעש גדול במדינה. וכהרגלנו במדינה ישר נפתחה ועדת חקירה והועדה קבעה שהיו צריכים להשתתף בתרגיל שבעים וארבעה חיילים ונהרגו רק שבעים ושלושה וקראו לחייל שאמור להיות החייל השבעים וארבע ושאלו אותו למה הוא לא השתתף בתרגיל.  החייל הזה היה הקצין הקיבוצניק שעליו אנחנו מדברים. וסיפר להם על החסיד ועל המצווה שקיבל עליו לקיים במסירות נפש וזה מה שמקשר אותו להיות יהודי, בכל אופן כך הוא מרגיש. המשיך הקצין בסיפור המרתק ואמר: לפני התרגיל כולם עלו על המסוקים אך משהו הפריע לי והציק לי ולא ידעתי מה זה, ונזכרתי ששכחתי לקיים את המצווה כתיקנה ולא לבשתי את הנעלים כפי שהסביר לי החסיד ביקשתי מהמפקד שאני רוצה לרדת מהמסוק, כי אני חייב דחוף ללכת לשירותים.  המפקד כעס איך אני מעיז לבקש בקשות ילדותיות בזמן שכולם על המסוקים ובתרגיל כל כך חשוב שעומד ברומו של עולם, אך בכל זאת המפקד רצה שהכל יהיה מסודר ותקין בתרגיל ואחרי התעקשות מצידי נענה המפקד לבקשה בחיוב מאיים.

אני רצתי מהר לחדרי ולא לשירותים הורדתי את הנעליים של הצבא כמו שידוע שלוקח זמן לשרוך את נעלי הצבא. ונעלתי אותם כפי שהחסיד אמר לי, לפתע נכנס המפקד לחדר זועם מאד ואמר לי חוצפן, שבעים ושלושה אנשים מחכים לך ואתר משקר לי שאתה רוצה ללכת לשירותים ובמקום זה אתה מתמזמז בחדר שלך.  הקצין היה בהלם המפקד אמר לו שהוא לא מצטרף לתרגיל וכשיחזור הוא ישפוט אותו לחומרה רבה וידאג גם לסלק אותו ממעמדו המובחר.

והמסוקים התרוממו באויר הסוף ידוע כבר לכולם רחמנא ליצלן שתהיה נשמתם צרורה בצרור החיים אמן.

ואילו אותו קצין נשאר בחיים בגלל מסירות נפשו למצוה פשוטה וקלה ביותר מהסעיפים הראשונים בשולחן ערוך והיא זאת שהצילה את חייו עד כאן הסיפור האמיתי. ומכאן אנחנו צריכים ללמוד מוסר גדול ומצוה ועברה יכולה להטות לנו את כף המאזנים בין ראש השנה ליום הכיפורים ולא נזלזל בדברי חז"ל שאומרים שבינונים עומדים תלויים בעשרת ימי תשובה כי בשביל מצוה אחת יכול האדם לדון את העולם לכף זכות ובשביל עברה אחת לכף חובה ח"ו.

ובפינת המולטימדיה השבוע

לרוכשי המארזים – בנושא הכרת הטוב ישנם סרטונים רבים שנמצאים במארז חמשה חומשי תורה בתיקיית פרשת צו.

·         הכל בראש על אמונה ובטחון במצבים קשים  – 

·         הסתכלות אחרת על דברים – 

·         תגיד תודה – יהודה דים – 

·         ונזכרתי גם בשיר "עלה קטן" בגלל השורה הבאה בשיר "קח איתך צידה לדרך את ברכתי, חצי הכוס היא מלאה תזכור תמיד"

לסיום ואיך אפשר בלי אנדרדוס "ימים נוראים"

 

ונסיים בבדיחה כשרה

נהג מונית נפטר ומגיע לגן עדן, המלאך גבריאל מקבל את פניו. המלאך גבריאל מעיין בתיק של נהג המונית, נותן לו חליפה יפה, מקל טיולים מוזהב ושולח אותו לגור בוילה יפיפייה.

רבי שעומד אחריו בתור מסתכל על התהליך בעניין.

הגיע תור הרבי, המלאך גבריאל מעיין בתיק שלו, מקמט קצת את המצח ואומר: "בסדר אפשר לתת לך להיכנס". המלאך נותן לו גלימה פשוטה מבד גס, מקל עלוב מעץ ושולח אותו לגור באיזה צריף מט לנפול.

הרבי נדהם ואומר: "אני איש אלוהים כל ימי, איך זה שלנהג המונית נתת את כל הדברים היפים ולי אתה נותן משהו כל כך עלוב?"

המלאך גבריאל עונה: "מה שקובע זה מבחן התוצאה – כשאתה היית נושא דרשה בבית הכנסת כולם היו נרדמים, כשהוא היה נוהג במונית כולם היו מתפללים."

 

פרק 422 פרשת כי תצא "איכות הסביבה"

שלום שוב

והשבוע בפרק על פרשת כי תצא

·         רעיון חינוכי על היחס לסביבה ביהדות  

·         מתורתו של הרמב"ם

·         מתורתו של הרמב"ן

·         מתורתו של הרב יוסי אייבס

·         מעייני דיומא

·         סרטים

·         שירים וסיפורים בנושא איכות הסביבה

·         ולסיום בדיחה כשרה

ליהדות יש גישה מאוזנת ושקולה בנושאים סביבתיים, גישה שיכולה להיות מקור גאווה ליהודים, ומקור השראה ללא-יהודים.

כותב הרב יוסי אייבס , כשהייתי בן שש, הלכתי בוקר אחד עם אבי לבית הכנסת, ושעברנו ליד גדר חיה, תלשתי ממנה מספר עלים בהיסח הדעת. אבי לא קיבל את מה שעשיתי, וסיפר לי מעשיה חסידית על רבי יוסף יצחק מלובאביץ'. כשהיה נער צעיר, תלש מבלי משים עלה מעץ. אביו אמר לו שה' הצמיח את העלה בכוונה מסוימת, ושאסור לפגוע בו ללא צורך.

התורה בפרשה הקודמת אסרה על הרס מוחלט אפילו בעיתות מלחמה לא תשחית את עצה לנדח עליו גרזן…(דברים כ', 19). ר' אהרן הלוי מברצלונה כתב בספר החינוך כי "זוהי דרכם של צדיקים ועושי מעשים טובים… הם אינם פוגעים לעולם אפילו לא בגרגר חרדל, וכל הרס שהם רואים מרגיז אותם".

כתבי הקודש מלאים בדימויי טבע וברגשות כבוד לטבע, וחוקי התורה והתלמוד מספקים חקיקה מקיפה בענייני שימור הסביבה, צער בעלי חיים, הגנה על זנים נכחדים, תברואה וזיהום.

התורה מורה על נטיעת רצועות ירוקות מסביב לערים (במדבר ל"ה, 4). את החוקים נגד הרכבות והצלבות של זנים שונים בצמחים ובבעלי חיים (ויקרא י"ט, 19) ניתן לפרש בהקשר המודרני כדאגה למגוון צורות החיים השונות. שבת היא יום מנוחה עבור בני אדם, בעלי חיים והטבע כולו. בתורה ישנן מגוון ברכות לכל סוגי תופעות הטבע: גשם, ברק, כוכב נופל, פריחת העצים הראשונה, ועוד. השמיטה היא מחווה אקולוגית משמעותית ביותר: כל שנה שביעית היא שנת מנוחה לאדמה, והשדות כולם נחרשים אך לא נזרעים. הרמב"ם הצהיר כי הרהורים על הטבע הם אחת הדרכים שבהן ניתן למלא את המצווה "ואהבת את ה' אלוקיך בכל לבבך" (משנה תורה, יסודי התורה ב', ב').

הגישה היהודית היא מאוזנת ושקולה, ויכולה בהחלט לנסח אתיקה סביבתית מאוזנת ומותאמת יותר לחיים המודרניים.

התלמוד כולל עשרות הנחיות לשיפור עצמי תוך התבוננות בתופעות הטבע, ובעולם החי. התאכזרות לחיות אסורה בתורה, בתלמוד ובספרי קודש מאוחרים יותר, ונחשבת לאחת משבע מצוות בני נוח, שניתנו לכל האנושות. היהדות מתרעמת על ציד, והתחשבות בבעלי חיים היא מוטיב חוזר בספרות תלמודית ובספרות חז"ל.

צדק והגינות, במיוחד כלפי החלשים והפגיעים הוא נושא שחוזר פעמים רבות בכתבי הקודש. כל שבע שנים חלה שמיטת חובות, מנהג שעשוי לשמש מודל לפתרון בעיות העולם השלישי בתקופתנו.לפני אלפיים שנה עסק התלמוד בהרחבה (ביחוד בבא בתרא, פרק ב') בקביעת חוקים נגד זיהום האוויר, ואפילו כנגד מפגעי רעש.

המדרש מסביר שהקב"ה לא גילה לנו מהו שכרה של כל מצוה ומצוה, כדי שלא נתרכז במצוות ששכרן מרובה ונזנח את המצוות ששכרן מועט. הוא ממשיל זאת למלך ששכר פועלים שיעבדו בעצים שונים בפרדסו, ולאחר עבודתם נתן להם שכר שונה לפי העץ שבו עבד כל פועל. הם שאלוהו מדוע לא סיפר להם מראש מה השכר לכל עץ, והוא ענה שאם עשה כך איש לא היה עובד בעצים ששכרם מועט. אולם המדרש מסיים ואומר ששכרן של שתי מצוות כן נכתב בתורה: החמורה שבחמורות- כיבוד אב ואם, והקלה שבקלות- שילוח הקן. השכר של שתי המצוות הוא אריכות ימים. נראה שכוונת הקב"ה היתה ללמדנו שהשכר אינו נקבע ע"פ הצער וההשקעה בלבד, שהרי יש כאן שתי מצוות שיש ביניהן פער גדול מאוד מבחינת הצער וההשקעה ואעפ"כ שכרו זהה. השכר נקבע גם ע"פ קריטריונים נוספים שאינם ידועים לנו, ולכן עלינו לקיים את כל המצוות ולא להתרכז באלו שכרוכות בצער רב.

הרמב"ם במו"נ (ג',מח) כותב שטעמה של מצות שילוח הקן הוא צער בע"ח, ומוסיף שעד שאדם משלח את האם אולי ישים אל ליבו שאין לו באמת צורך בגוזלים, שהרי הם בד"כ לא ראויים לאכילה, ויניח אותם לנפשם. מדברים אלו עולה שאין מצוה לקחת גוזלים ולשלח האם בכל פעם שאדם רואה קן ציפורים. הטוב ביותר הוא לא לקחת גוזלים כלל, אלא שאם אדם רוצה לקחתם- הוא מחויב קודם לשחרר את האם (וכן כתב הרב קאפח על הרמב"ם שם, ולא כסוברים שאדם חייב לקחת גוזלים). והרי מי שלא לוקח גוזלים יפסיד את אריכות הימים המובטחת בפסוק? כנראה שמי שלא לוקח את הבנים כ"ש שזכה לאריכות ימים, וכך יוצא שאדם זוכה לשכר זה בלי לעשות מאומה.      

מהרמב"ם עולה גם שיש להתחשב לא רק בצער גופני של בע"ח (כמו במצוות "עזוב תעזוב עמו") אלא גם בצער נפשי שלהם. כך גם במצות "לא תחסום שור בדישו", ויש המסבירים כך גם את האיסור לחרוש בשור וחמור יחדיו- השור מעלה גרה והחמור מצטער בכך שהשור אוכל והוא לא. אחרים מסבירים שלחמור נגרם צער פיסי, מכך שהשור הולך מהר יותר ממנו.

הרמב"ן כתב שטעם המצוה אינו דאגתו של הקב"ה לחי, אלא רצונו להטביע בנו דאגה זו ולחנך אותנו שלא נהיה אכזריים (ויתכן שזהו גם הפשט גם בדברי הרמב"ם שהוזכרו לעיל). רש"י במקום מביא את דברי חז"ל – "כי יקרא- פרט למזומן". אדם אינו צריך לחפש קן ציפור כדי לקיים את המצוה, אלא שאם היא נקרתה לפניו עליו לקיימה. זו לא חכמה לחפש קן ציפור, לשלח את האם ולקחת את הבנים. בזה לא משיגים חינוך לרחמנות וחמלה. החכמה היא לעשות זאת באופן ספונטני, שאדם נתקל בקן ומחנך את עצמו לרחם על הציפור ולשלח את האם.   

בענין איסור שעטנז הסביר הרב קוק שהתורה התירה לנו אמנם להשתמש בבע"ח ואף לשוחטם ולאוכלם (מאז ימי נח), אך אל לנו להשוות זאת לשימוש בצומח, שהוא לגיטימי הרבה יותר. צמר בא מן החי ופשתים מן הצומח, והתורה אסרה עלינו לתופרם בבגד אחד כדי שנדע לא להשוות בין השימוש בצומח לשימוש בחי.

והנה סיפור שמצאתי בעלון שלום לעם לקראת פתיחת שנת הלימודים

היו לו הרבה ספקות בקשר למורה החדש, הוא היה נראה לו טירון וחסר ניסיון, רכרוכי וחלש אופי, וחששות מילאו את לבו שה'תכשיט' שלו, הילד בן התשע, במקום ללמוד בכיתה הוא 'ילמד' את המורה שלו לקח.

הבן היה שובב חסר תקנה, כך היה נראה עד לאותו היום, הוא אמנם למד את כל המקצועות, אבל האכיל את המורים שלו מרורים. הם התלוננו על אלימות נגד ילדים, על מעשי חוצפה ועזות מצח, על קללות וניבולי פה, ועל שלל מעשי קונדס.

ועכשיו, בית ספר חדש, מורה חדש, ומי יודע מה יהיה…

שבוע חלף.

– 'שלום המורה! מדבר אבא של דני, הילד החדש בבית הספר, רציתי לשאול מה קורה איתו?'.

– 'הבן שלך בסדר גמור, אדון כהן, אתה יכול להיות רגוע. הוא לא מקלל, הוא לא מרביץ, הוא לא צועק, הוא לא מתחצף'.

אנחת רווחה נשמעה מעברו השני של הקו. 'אני ממש מודה לך אדוני המורה, תהיה בריא, ושיהיה בהצלחה'.

עוד שבועיים חלפו.

– 'שלום המורה! מדבר שוב אבא של דני, רציתי לשאול מה קורה איתו? מה חדש?'.

– 'הילד שלך מקסים, אדון כהן, הוא לא משתולל, הוא לא מכה, הוא לא מתנהג באלימות, הוא לא מפריע. ממש מותק של ילד. תזכה ממנו להרבה נחת'.

– 'תודה, תודה אדוני המורה, העיקר שתצליח גם הלאה.'

גם בחודש הבא הרים אדון כהן טלפון למורה של דני…

'הוא לא צועק, הוא לא קורע מחברות, הוא לא מלכלך את הכיתה, הוא לא מתפרע במסדרונות, הוא לא מקשקש על הלוח. ממש תלמיד לתפארת'.

ואבא של דני מרוצה, אבל ממשיך להתקשר בכל חודש, עם היד על הדופק, הוא רוצה להיות בטוח שהכול בסדר, שדני עדיין ילד טוב. ובכל חודש הוא שומע מהמורה את אותם הזמירות: דני לא, ודני לא, והוא גם לא והוא גם לא. הוא רגוע דני לא עושה דברים רעים. מה שאומר שהכול בסדר, שדני ילד טוב ולא צריך לדאוג. חלפה לה המחצית, ודני חוזר הביתה עם התעודה:

תורה – מספיק

נביא   -מספיק

חשבון – מספיק

גיאוגרפיה – מספיק

היסטוריה – מספיק

התעמלות – טוב מאוד

כתיב – מספיק

כתב  – מספיק

הבעה בכתב  – מספיק

וכו' וכו'

עיניו של האב חשכו. הוא בקושי גרר את עצמו אל הטלפון.

'המורה שלום. מדבר אבא של דני כהן', מדגיש את ה'כהן' שלא תהיה אי הבנה, 'אני מבין שהתבלבלת בין דני שלי לבין דני אחר'.

– 'למה אתה חושב כך? אין שום דני אחר בכיתה שלנו'.

– פשוט מאוד, במשך כל החודשים שחלפו סיפרת לי כמה הוא לא מפריע ולא משתולל, ולא ולא ולא, ועכשיו אני רואה את התעודה ואני רואה שהוא גם לא לומד כלום. אז תסביר לי אתה בבקשה מה הולך פה'.

– 'אני מצטער אדון כהן, אני לא מבין מה הבעיה שלך. מעולם לא אמרתי שדני לומד, אני רק דיברתי על ההתנהגות שלו ושבחתי את העובדה שהוא לא מפריע ולא משתולל ולא מתנהג באלימות. השתדלתי להתייחס לצד החיובי של העניין'.

אבא של דני הניח את הטלפון בתחושה מרה.

כל אחד מבין שלא די בכך שתלמיד אינו מפריע, תלמיד צריך גם להיות חיובי, ללמוד, ולמלא את תפקידיו של תלמיד.

גם אדם, לא די בכך שהוא לא יהיה רע, עליו גם להיות טוב.

בפרשה זו אנו רואים שהתורה חותרת לחנך אותנו למבט שכזה בחיינו.

ברצף של פסוקים מזהירה אותנו התורה ממה עלינו להימנע, איזה משכון אסור לקחת, שלא לעשוק את שכרו של השכיר, שלא להטות משפט ושלא למשכן את בגדיה של אישה אלמנה.

אבל התורה לא מסתפקת בציווים של לא ולא ולא. מיד אחריהם מגיעים המצווות החיוביות: ובהם השארת הלקט השכחה והפאה בשדה עבור העניים, שיקצרו ויקטפו ויהיה להם מה לאכול.

'סור מרע ועשה טוב', נאמר בספר תהלים. כי לא די בסור מרע, זה שאתה לא עושה דברים עוד לא הופך אותך לאדם טוב באמת. אדם טוב הוא אדם שגם עושה דברים טובים.

ומעניני דיומא– הימים בהם אנו מצויים כעת מאופיינים בניגוד הבולט בין שני דברים. מצד אחד העולם בחוץ רועש מכל מיני בעיות, מדינות קורסות, כלכלות שלמות מנסות להשתקם ומצד שני עסוקים אנו  בהכנות ובחשבון נפש לקראת הימים הנוראים. ניתן לומר שניגוד זה מובלט גם בדברים שאמר דוד המלך ושאנו אומרים בימים אלו פעמיים ביום: "ה' אורי וישעי ממי אירא… בקרוב עלי מרעים לאכול את בשרי …"(תהלים כז). הוא צריך להילחם באויביו ובוטח בקב"ה שינצחם (כאשר ילד קטן מפחד בלילה מחיות רעות וכדו' מדליקים את האור ומראים לו שאין כלום, וכך גם כאשר ה' הוא האור- ניתן לקבל את הביטחון שבאור גדול כזה ואין מה לפחד מאויבים). אולם מיד פושט דוד את מדיו ומדבר כראש הישיבה- "אחת שאלתי מאת ה'… שבתי בבית ה' כל ימי חיי …" ושוב כמצביא- "ועתה ירום ראשי על אויבי…". ואז  הוא חוזר לדבר כראש הישיבה- "לך אמר לבי בקשו פני". ושוב כאיש צבא- "אל תתנני בנפש צרי". דוד משלב בין שני העולמות וכך צריכים לעשות גם אנו. עלינו להתכונן במרץ לימים הנוראים ולעשות חשבון נפש, אך בה בעת להיות קשובים למה שקורה בחוץ. להתעניין במתרחש, לבקש מהקב"ה שיסייע לנו בתחומים אלו. לא לזכור את דרישות ימי הסליחות אך גם לא להתעלם ממה שקורה לעם ישראל בימים אלו. "כי אבי ואמי עזבוני"- יש דברים אינטימיים שאדם מתבייש לדבר עליהם אפילו עם הוריו, ודוד מבקש לדבר עליהם עם הקב"ה. "יערב עליו שיחי אנכי אשמח בה'" (תהלים ל'). לפעמים אדם נאלץ לשמוע מישהו בעל כורחו. מישהו בא לבקש משהו ומאריך בדברים, עד שנמאס כבר לשומעו, ופשוט לא נעים לגרשו, ולכן ממשיכים בלית ברירה. דוד מבקש שדבריו יערבו לפני הקב"ה, שישמח לשמוע אותם, ולא יראה בדוד נודניק שמדבר ומבקש כל הזמן. שהקב"ה יהיה כמו אם ששמחה תמיד לשמוע את בנה מספר חוויות ולא רוצה שילך כבר.      

ובפינת המולטימדיה נעסוק הפעם בנושא איכות הסביבה

·         תראו איך חותכים עצים – 

·         ארגונים ואנשים שונים דנים בנושא הקשר בין יהדות ואיכות הסביבה. הם מקיימים ערבי עיון, מפתחים תכניות חינוכיות, נפגשים להעמיק בסוגיה זו ולמצוא תשובות בספרי קודש ובמקורות היהודיים. כתבתם של יעל אשכנזי וראובן הרמתי בהפקת מגזין "סביב הטבע" של החברה להגנת הטבע – 

·         הגג הירוק של בית הספר אור תורה –  

ועוד מבחר סרטונים בנושא איכות הסביבה –

 

ובדיחה בנושא יצירתיות

ערבי אחד מגיע לגבול ישראל ירדן עם טרקטור והכף של הטרקטור מלאה חול.

החייל בגבול עוצר את הערבי ובטוח שהוא מבריח משהו בתוך החול שבכף.

החייל מתחיל לחפש בחול ולא מוצא כלום , והערבי עובר.

למחרת אותו סיפור… אותו ערבי מגיע עם טרקטור והכף מלאה חול…

שוב החייל חושד שהערבי מבריח משהו ושוב הוא מחפש בחול…

ככה נמשך הסיפור יום אחרי יום במשך חצי שנה בערך.

לחייל כבר נמאס ויום אחד כשהערבי מגיע הוא שואל אותו:"תגיד, למה כל יום אתה עובר פה?

הערבי עונה לו: "אני מבריח טרקטורים".

                                                    

 

 

 

פרק 421 פרשת שופטים "כפיה דתית"

שלום שוב

 

והשבוע בפרק על פרשת שופטים

·         רעיון חינוכי בנושא "כפייה דתית"

·         המשל על המפקד, החקלאי ומנהל

·         שאלה מעניינת ותשובה לא פחות מיוחדת

·         שירו של ריה"ל

·         שירו של עדי רן אבא נהייתי דוס

·         סרטונים בנושא כפיה דתית, חלקם מצחיקים, חלקם מעוררי מחשבה

·         לסיום בדיחה כשרה

 

שֹׁפְטִים וְשֹׁטְרִים תִּתֶּן לְךָ בְּכָל שְׁעָרֶיךָ, אֲשֶׁר ה' אֱלֹקֶיךָ נֹתֵן לְךָ לִשְׁבָטֶיךָ [טז יח]

שופטים ושוטרים הם הממונים בכל מקום על ביצוע החוקים ושמירתם, אלא שבאומות העולם הללו ממונים רק על היחסים החברתיים ועל חוקי המדינה, ואילו בישראל תפקידם מקיף גם את החיים הדתיים.

והרי לשון הרמב"ם בספר המצוות בעניין תפקיד השופטים: "שציונו למנות שופטים ושוטרים, שיכריחו לעשות מצוות התורה, ויחזירו את הנוטים מדרך האמת אליה על כרחם ויצוו לעשות טוב ויזהירו מהרע". וכן: "אנחנו מצווין שלא נמרה ושלא נעזוב זולתנו מאומתנו שימרה". ובין תפקידי המלך נמצאת גם החובה "ויחזק יד השופטים ויסמוך אותם". ותהיה מגמתו ומחשבתו להרים דת האמת ולמלאות העולם צדק".

בחירה חופשית בטוב וברצוי היא משאת הכל. הורים נבונים משתדלים לחנך ילדיהם בדרכי נועם, לשכנע ילדיהם "מָאוֹס ברע וּבָחוֹר בטוב". מורים משכילים מתאמצים להביא את תלמידיהם לידי רצון עצמי. שלטון עירוני או ארצי חותר להביא את אזרחיו לידי הבנת החובות החברתיות, המקומיות, הארציות, הלאומיות והכלל-אנושיות.

כשהמצב מחייב להשתמש בדרכי כפייה יודעים כל אלה לצרף עבודת הסברה למעשה הכפייה לפניו או לאחריו, ולמעט עד כמה שאפשר את השימוש בחוזק הכח, בזרוע השלטון.

אכן, גלוי וידוע כי לא פעם, כשהמצב דוחק ואינו מאפשר פעילות הסברתית-חינוכית, האב כופה את ילדיו, המורה את תלמידיו, העיר את תושביה, והמדינה את אזרחיה. הכפייה הופכת להיות  מן הנורמות המקובלות בחברה אנושית תרבותית, החל מהמשפחה ובית הספר וגמור בשלטון העירוני ובחוקי המדינה כולה.

משעה שאנו שוללים את הנוסחה כי "הדת היא ענין פרטי", והננו מאמינים ומכריזים כי "הדת היא חוקת העם", מתוך ההבנה כי בעם ישראל נוספו על חוקי החברה הרגילים גם חוקי התורה שהם חוקי חיים לאומה, וכל הנמצא בברית העם חייב לשקוד על קיומם – בטלות מאליהן הטענות על כפייה דתית בשטח הציבורי. זכותו של העם היא לכפות את רצונו על יחידים.

אולם כאמור, גם מי שמכוח האחריות האישית או הציבורית המוטלת עליו, נאלץ להשתמש באמצעי כפייה, חייב לזכור כי אין שימוש באמצעי כפייה אלה מטרה, שתנאי החברה המחייבים אותו אינם אלא הכרח שהזמן גרמו. אותו אדם, חייב הוא להיזהר בשתיים:  א. שלא להפעיל כח כפייה מיותר, לצמצמו למינימום ההכרחי. ב. לא להסיח את הדעת מן המגמה והחתירה להגיע להבנה ולרצון. הנאלץ להשתמש באמצעי כפייה חייב לצרף הסברה ושכנוע, ולהפוך ככל האפשר את קללת הכפייה לברכת רצון.

 גם ביחס לחוקי מדינה, ככנסת או חוקיה, הרי ברור שלא יקום דור חדש ויאמר: הואיל ולא היינו בעולם בשעה שנחקקו חוקים אלו, אין אנו מכירים בהם! הם אינם מחייבים אותנו, מאחר ולא היינו מיוצגים במליאת הכנסת בעת החקיקה. קבלת דורות קודמים מחייבת את הבאים אחריהם – כמו שכתב הרמב"ם באגרת תימן: "והנגלות לנו ולבנינו עד עולם".

מושג "כפייה דתית" בעייתי הוא, לא מבחינתו המוסרית הכללית אלא מבחינת הערך הדתי-האישי הפרטי של עושה המעשה הדתי הכפוי. מה ערך יש למצווה דתית כשמקיימים אותה שלא ברצון? הלא "רחמנא לבא בעי" 

ומשום שרצה הקב"ה לזכות את ישראל, והרבה להם מצוות מעשיות, הזהיר וחזר והזהיר על תלמודה של תורה. שכן גדול כוחו של תלמוד שמביא לידי מעשה באהבה וברצון, גדול כוחו של תלמוד תורה המחבב את המצוות על עושיהן.

ולסיום שאלה ששאל תלמיד על הנושא והתשובה שקיבל:

שאלה: אני לא מבין למה שאני בכלל ארצה להיות דתי? ראיתם פעם אדם נורמאלי שמוכן לכבול את עצמו באזיקים? אדם דתי מאבד את חירותו, מוותר על רצונותיו, ומשעבד את עצמו לתכתיבים וחוקים. למה לעשות את זה?

תשובה: ברוך השם שיש הרבה סיבות טובות לעשות את 'זה'. אבל אם כבר דיברת על חירות אז נחזור להתחלה.

שאלת אם ראינו פעם אדם נורמאלי שמוכן לכבול את עצמו באזיקים? והתשובה שלנו היא: כן, ראינו הרבה אנשים שכובלים את עצמם באזיקים. אזיקי הכבוד, אזיקי המעמד, אזיקי הכסף, אזיקי הטכנולוגיה, אזיקי המוסכמות, אזיקי התאווה.

השאלה היא למה בדיוק אדם מוכן לאסור את עצמו, האם הוא עבד לתאוותיו, האם הוא מוכר את החיים שלו ואת הנשמה שלו בשביל להינות מדברים חולפים, או שהוא מוכן להשקיע ולשעבד את עצמו לערכים של נצח, לדברים חיוביים שמחזיקים מעמד לעד. כבר הבאנו בעבר, ונביא אותו שוב, את הקטע הנפלא מתוך שיריו של המשורר הנערץ רבי יהודה הלוי (ריה'ל):

'עַבְדֵי זְמַן עַבְדֵי עַבָדִים הֵמָה,

עֶבֶד ה' הוּא לְבַדוֹ חֹפְשִׁי,

עַל כֵּן בְּבַקֵשׁ כָּל אֶנוֹשׁ חֶלְקוֹ

חֶלְקִי ה' אֳמְרָה נַפְשִׁי'

ריה'ל מגדיר אותו כעבד, אבל קורא לו 'חופשי'. מדוע?

אדם שמעשן בשרשרת כבר עשרים שנה, ארבע קופסאות ביום, פונה לחבר שהחליט להפסיק לעשן ומתייסר בכל בוקר ואחרי כל ארוחה: 'אל תהיה קדוש מעונה, תרגיש חופשי, קח סיגריה, עזוב אותך משטויות'. החבר לא מתפתה, הוא זוכר היטב את צילום הריאות האחרון שהיה שחור משחור, הוא לא לוקח אפילו 'שאכטה'.

את מי מבין השתיים אנחנו מעריכים? מי מביניהם הוא ה'גבר'.

ללא ספק זה שלא לוקח, זה ששולט בעצמו, זה שיודע מה טוב לו באמת ומתנהג בהתאם. הראשון נעלב. אבל אני טוב לי, אני מעשן מתי שאני רוצה, אני לא מתייסר, לא מתענה, אני מעשן חופשי חופשי, טוב לי. יכול להיות, אבל אתה לא שולט בעצמך. השני שולט, הוא מנווט, הוא מנהיג. הלב שלו רוצה, אבל המוח שלו מחליט שלא, והוא עושה את הדברים לפי השכל ולא לפי תחושות הבטן.

אדם חופשי, הוא אדם שמחליט לשעבד את עצמו מרצונו הטוב ולעשות את מה שהשכל שלו מבין שטוב. אדם שעושה מה שבא לו, הוא אדם שמשועבד לרצונות שלו, לתאוות שלו… עבד ה' הוא לבדו חופשי, כי הוא מתוך הבנה פנימית עמוקה, מתוך חופש בחירה המוחלט, הבין שטוב לו, לגוף ולנשמה לשעבד את השאיפות, להכניע את הרצון, ולהתאים את חייו למסלול של עבודת השם, לרצונו של הבורא שיצר אותו ויודע מה באמת טוב בשבילו. 'הוא לבדו חופשי'. אז הנה לך לפחות סיבה אחת, למה לעשות את 'זה'.

לסיום הנה אנחנו כבר בחודש אלול ורציתי להביא לעיונכם כמה רעיונות לחודש אלול. מכיון שהחומר הוא רב בפרקים הבאים אביא מקצת מהדברים לאחר הרעיון החינוכי.

סיפור – המלך בשדה

היה היה מלך גדול וחכם, שממשלתו היתה פרושה על מדינה רחבת ידים. הוא היה מלך טוב, מסור לאזרחי מדינתו ודאג תמיד להיטיב את חייהם ולגרום להם אושר. מלך זה פרסם פעם כרוז בו נאמר, כי כל אזרח שיש לו בקשה כלשהי רשאי לבוא אליו לארמונו בכל עת שירצה. אולם האזרחים לא הרבו לבוא לארמון והמלך התפלא על כך מאד. לאחר מכן הבין כי, עם כל ההקלות, עדיין לא כל כך קל לבני העם הפשוט להגיע אליו. מלבד זאת, הרי רוב העם גרים מחוץ לעיר הבירה וקשה להם להגיע לארמון ולשטוח בפני המלך את בקשותיהם.

בהתחשב עם כך, החליט המלך לצאת אל העם. בלוית שריו ועבדיו, הוא יצא למסע על פני המדינה. הם ביקרו בכל עיר וכפר ושמעו את בקשות העם ומאוויו. בכל מקום ומקום לשם הגיעה פמלית המלך, קיבל אותם העם בתרועת שמחה, כל מי שרצה, יכול היה לבוא לפני המלך, שהיה ידידותי מאד. לזה ויתר על מסים, לשני העניק מתנה נאה ואת האחרים שאל על שלומם ושלום משפחותיהם.

מאז נהג המלך לעשות כן מידי שנה בשנה. למשך ארבעים יום נטש את ארמונו ויצא אל העם, אזרחי ממלכתו. כולם ידעו שבימים אלה אפשר להשיג אצל המלך הכל. צריך רק לגשת אליו ולהגיש את הבקשה.

ארבעים הימים שבין ראש-חודש אלול ועד אחרי יום הכפורים, הם הם הימים המתאימים ביותר בהם יכול יהודי להגיע אל מלך-מלכי המלכים, הקדוש ברוך הוא, שהוא אבינו שבשמים. פרק זמן זה נקבע על ידו כימי תשובה והתקרבות אליו. הבה ננצל את הזמן!

בישיבה שלי תמיד שרו בחודש אלול את השיר "המלך בשדה". השיר מורכב משתי מילים בלבד: "המלך בשדה" ובכל פעם ששרנו אותו דמיינתי קבוצת פועלים או חקלאים שמעבירה מפה לאוזן את השמועה ש"המלך בשדה".

להמחשה, אתן דוגמא נוספת. בצבא, בכל פעם שהגיע אלוף לבסיס שלנו, כל הבסיס עבד קשה מאוד למירוק וציחצוח הבסיס. כולם היו מתכוננים, מנקים דברים שאחרת היו נשארים מלוכלכים לעוד זמן רב ובכלל הייתה הרגשה של לחץ כי תיכף האלוף מגיע.

יצא לי להתלוות פעם לאחד מאלופי צה"ל, שביקר באחד מבסיסי צה"ל בדרום הארץ. אחד החיילים, מילואימניק, ניצל את ההזדמנות לשוחח עם האלוף ושטח בפניו בעיות שונות ואף נתן לו כמה עצות לשיפור ולייעול. כדי להגיע לאלוף בכל הזדמנות אחרת, וודאי היה עליו לכתוב מכתב רשמי שהיה עובר כמה וכמה דרגים בינוניים עד שהיה מגיע ללשכת האלוף ואפילו אז, לא בטוח שהאלוף היה שומע על הבעיות של החייל מכיוון שהצוות בלשכה וודאי היה מטפל בחייל ללא התערבות האלוף. אך, שם, באותו בסיס בדרום הארץ, האלוף ניצב בפני אותו מילואימניק מוכן ומזומן לשמוע את שיש לו לומר. בלי מתווכים, בלי רל"שים וללא דחיות נוספות. המילואימניק ניצל את ההזדמנות כראוי ושוחח עם האלוף.

מנכ"לים רבים יודעים שכדאי להם לבקר מדי פעם במפעלים ולדבר עם העובדים הפשוטים מכמה סיבות. בין השאר, הם רוצים לדאוג לכך שהעובדים יהיו על בהונות רגליהם והם יעבדו טוב יותר אם הם ידעו שהמנכ"ל עלול לבקר בכל עת. סיבה נוספת, והיא קשורה יותר לעניינינו, היא שזו הזדמנות עבור המנכ"ל לשמוע מה מציק לעובדים ובשבילם זו הזדמנות להביע את עצמם כדי שירגישו שדואגים להם (ומי ידאג להם טוב יותר מהמנכ"ל?).

אותו דבר גם עם החקלאים שלוחשים אחד לשני ש"המלך בשדה". המלך בשדה, זאת הזדמנות לדבר איתו לבקש ממנו בקשות, הרי לארמון המלך הם לעולם לא יגיעו, אבל עכשיו- המלך בשדה! זאת ההזדמנות.

הנמשל למלך והחקלאים ובעצם גם לשאר הדוגמאות, הוא הקב"ה ועם ישראל. בתקופה הזאת של אלול- תשרי הקב"ה- "המלך", נמצא "בשדה". הוא מוכן לשמוע את העם. זו ההזדמנות לבקש סליחה, לבקש ברכה לשנה טובה, לבקש בריאות ורפואה שלמה לחולים. עכשיו זה הזמן. המלך בשדה, אל תפספסו את ההזדמנות.

 

 

ובפינת המולטימדיה השבוע – כפיה דתית – בעיות באמונה אצל בני הנוער

  • שירו המקסים של עדי רן "אבא נהייתי דוס" – 

  • שירו החודר של אריאל זילבר – 

  • קטע מהרצאה של אמנון יצחק בנושא –

  • יש לי בעיה – על אמונה –

  • ילד דתי להורים חילונים – 

  • פרסומת לכפיה דתית מהבחירות האחרונות – 

  • על חוק מעניין שניסו להעביר בכנסת ובמשרד החינוך – 

 

בדיחה כשרה

יום אחד הגיעו פורעים לעיירה יהודית וטבחו בתושבי העיירה, יהודי אחד אחרון נותר מתחבא בבית המדרש של העיירה, לפתע אחד הפורעים פרץ את דלת בית המדרש ונכנס ובידו סכין שלופה.

היהודי שהבין שזהו רגעו האחרון והוא עומד למות על קידוש השם, ברך בקול גדול ובכוונה גדולה: ברוך אתה ה' אלוקינו מלך העולם אשר קדשנו במצוותיו וצוונו למות על קידוש השם!

אותו פורע עם סכין שלופה, כאשר ראה ושמע את היהודי המוזר שקיבל על עצמו למות, החליט לחוס על חייו ופנה החוצה לדרכו.

היהודי בראותו את הפורע הולך,החל לזעוק : אמממ! אמממ! אמממ!

ועוד אחת

אישה אחת נכנסה לחנות בעלי חיים, ורצתה לרכוש תוכי, בעל החנות הראה לה תוכי, ואמר לה שזה אחד ממש מיוחד, עולה עשרת אלפים דולר במחיר מבצע.

מה מיוחד בו כ"כ? שאלה האישה.

ענה המוכר: מדובר בתוכי שיודע את כל התנ"ך בע"פ!

יפה, אמרה האישה. ומה לגבי התוכי שעל ידו?

אה, התוכי הזה הוא הרבה יותר יקר. שלושים אלף דולר! הוא יודע גם ש"ס, ראשונים ואחרונים!

ומה לגבי התוכי היפה הזה שלמעלה?

אה… זה את צריכה משכנתא! מאתיים אלף דולר!

למה? מה הוא יודע?

תראי גברת, באמת שאין לי מושג. אלא ששני התוכים האחרים קוראים לו "כבוד הרב!"