פרק מיוחד לחופש הגדול

בס"ד

שלום לכולם

בדרך כלל אני מתחיל בקודש…הפעם ארצה שתקשיבי לקטע מתוכנית רדיו ששודרה לפני מספר ימים. אני חשבתי שאני יודע הכל ובוודאי לא יצליחו להפתיע אותי בנתונים הלא פשוטים שקיימים….הופתעתי. אני מקווה שהקטע

הזה יעורר את מי שרדום וידרבן לחשיבה ולעשיה את אלה שכבר התעוררו. אני מתנצל מראש בפני מי שחושב שהקטע לא ראוי.

לאחר שמיעת הקטע בואו נתחיל

פרק מיוחד לקראת החופש הגדול

חופשת הקיץ הארוכה מציבה אתגר חינוכי, דתי וערכי בפני הורים, מחנכים ובמיוחד בני נוער הממתינים לה בכיליון עיניים ובהתרגשות רבה. החופש הגדול נתפס בעיני רבים, הורים ונוער כאחד, כתקופת פורקן ושחרור מחובות ומאחריות.

אומר הרב יונה גודמן – אנשי מקצוע שעובדים עם נוער בסיכון עם נוער במצוקה, רגילים לעשות הבחנה חשובה. הבחנה בין נוער שנשר חלילה לבין נשירה סמויה. נוער שנשר אין לו בית ספר. הוא לא רשום בשום מקום, הוא ישן ברחובות הרבה פעמים. הוא לא לומד בשום מסגרת רשמית מסודרת. מאוד קל לזהות אותו כי מספרו לא מופיע בשום מוסד או מסגרת או מאגר מידע של משרד החינוך. הקושי הגדול מתחיל לעומת זאת עם מה שמכונה נשירה סמויה. נוער בנשירה סמויה רשום בבית ספר, במסגרת לימודית. אך הוא לא מגיע. או שמגיע והוא לא לומד. הוא מוריד את הראש, יוצא להפסקה של שלוש שעות. זוהי נשירה סמויה והיא יותר מסוכנת כי אותה לא מזהים. גם בחופש ישנם תלמידים שהם בנשירה סמויה מחובות, מהמשפחה, מאחריות.

כותב הרב דר' אברהם ליפשיץ, הרב קוק כתב באיגרת לרב חרל"פ "כל זמן מאיר בתכונתו" (הרב קוק באיגרת לרב חרל"פ, אלול תרע"א)

תקופת החופשה מציבה אתגר גבוה עבורנו ועבור תלמידנו, בבחינת "כל זמן מאיר בתכונתו", והיא מזמנת ערכים מיוחדים והארה מיוחדת. בתום שנת הלימודים השאלה החשובה איננה יכולתו של הנער להתמודד עם עולם הפיתויים, הסתמיות והבטלה, אלא יותר מכך. זמן החופשה  הוא  הזמן המיוחד לגילוי עוצמתו של התלמיד  ורצונו לקיים את חיי התורה מתוך בחירה.

"יצא חוק לעולם – ניתן דרור לעולם", נאמר בבראשית רבה (נ"ג, י"א). לכאורה קיימת סתירה בין השניים, שהרי חוק ודרור הם שתי מציאויות מנוגדות זו לזו. אלא שחז"ל בדרכם התמציתית מלמדים אותנו כי בשעה שאדם יוצא ממסגרת, בין שהוא רוצה ובין שאינו רוצה, מוטלת עליו אחריות על זמנו, על אופי עיסוקיו וניצול שעות הפנאי שלו. כלומר, מסגרת וחוק מאפשרים חופש ודרור, ואילו יציאה ממסגרת, יציאה לחופשה, דורשת קבלת אחריות, שהרי ה"אדם מוּעד לעולם" (סנהדרין, ע"ב, ע"א).

מוסיף נדבך נוסף הרב יונה גודמן במאמר על החופש הגדול  – משברים לא קלים פוקדים לעתים עולים חדשים, המגלים שאין הם מבינים את שפת התושבים הוותיקים בארצם החדשה או את שפת ילדיהם שלהם. פערי מנטאליות ושונוּת בין תרבויות עלולים ליצור מתחים חריפים. שורש הקשיים טמון בעובדה כי שני הצדדים פשוט מדברים בשפה אחרת. תחושה זו, של פערי שפות וציפיות החוצצים בין עולים לוותיקים, היא משל למה שקורה (גם) בלא מעט משפחות בימי הקיץ. לעתים מצפים ילדי המשפחה ל'חופש מהחיים' ולא רק מהלימודים. בלי לשים לב הם חיים מבילוי לבילוי. הם אוכלים, מתקלחים (לפעמים…), לוקחים כסף, רצים מבילוי לבילוי ומשאירים מאחוריהם שובל של כלים, בגדים ושלל חפצים שההורים צריכים לסדר. למותר לציין כי הנחות המוצא של ההורים בדבר האופן בו ראוי שייראה הקיץ של ילדיהם הן אחרות לגמרי. אך בפועל, במשפחות מסוימות ההורים עובדים בקיץ שעות נוספות כדי לממן נסיעות אין-סופיות של ילדיהם לקניון ולבאולינג, למחנה ולקייטנה, לים ולסרט (הַתאימו את הדוגמאות לגיל הילדים ולאופי המשפחה). ההורים אמנם שמחים שהילדים זוכים למנוחה ולהנאה, אך מצפים לשותפות בהפעלת הבית ולפעילויות קיץ הכוללות גם עשייה ערכית ומשמעותית. ימי הקיץ הם זירת הניסויים בה לעתים מתעמתים ההורים וילדיהם סביב השאלה האם תפקידו של הצעיר הוא רק לבלות וליהנות, או גם לתרום ולעשות: בעזרה בבית, בחסד לנזקקים, בלימוד תורה ובתחומים ערכיים אחרים. הפער בין ציפייה לימים מלאי 'כיף' ובילויים ובין ציפייה לימים שיש בהם (גם) משמעות, הוא היוצר לעתים מתחים פנים-משפחתיים המגיעים לשיא בימי החופש הארוכים (מידי…).

פתיחה זו מביאה למסקנה פשוטה: כדי ליצור קיץ משמעותי ומהנה גם עבור ההורים גם עבורנו ובעיקר עבור התלמידים יש צורך בהכנה מעמיקה. ננסה להרחיב לחזק ולהאיר מחשבה בבואנו לתכנן את החופשה עם בני הנוער. נשמע על טיפים שיכולים לעזור להורים ולתלמידים ובעיקר ננסה להתפנות משגרת היום הרגילה וננסה להבין ולהפנים שככל שנהיה יותר מוכנים לחופש הגדול כך נצליח לגרום לימים הארוכים האלה להראות אחרת ובעיקר להראות חיוביים

אני מקווה שפרק זה יועיל לכם בעבודתכם החינוכית ותפיקו את המרב מהסרטונים:

ישנם עוד סרטונים רבים שיכולים לעזור לכם והם נמצאים במארזים השונים. במארז התמכרויות תמצאו חומרים רבים בנושאים אלכוהול, עישון נרגילה, פייסבוק ואינטרנט. ניסיתי לתת לכם מקבץ של דברים שישמשו אתכם מול התלמידים והצוות מקווה שעזרתי.

אשמח לתגובות !!!

מאמרים חשובים (אם קישורים 1-5 לא עובדים לו, יש להיכנס לקישור הזה – http://www.levavot.org.il/?s=%D7%97%D7%95%D7%A4%D7%A9+%D7%92%D7%93%D7%95%D7%9C+%D7%9E%D7%99%D7%93%D7%99 )

1.       יוני לביא – "לעבור את החופש בגדול" – http://www.kipa.co.il/family/175/38973.html

2.       הרב יוני לביא – מי מפחד מהחופש הגדול – http://levavot.org.il/show.asp?id=38529

3.       הרב יונה גודמן –  חופש הגדול מידי – http://www.levavot.org.il/show.asp?id=38594

4.       הרב יונה גודמן – הכל אני יכול החופש הגדול – http://levavot.org.il/show.asp?id=33352

5.       החופש הגדול לבלות או לנצל – http://www.aish.co.il/c/high/48863277.html

6.       איך לשרוד את החופש הגדול – http://www.aish.co.il/f/p/48851637.html

7.       הרב בני וורצמן – http://www.olam-katan.co.il/all_gilyonot/158.pdf

8.       עולם קטן – רגע מתוק בחיים – http://www.olam-katan.co.il/all_gilyonot/109.pdf

9.       זהירות חוף מסוכן – הרב אלישע אבינר (2 חלקי המאמר) – http://www.stender.co.il/news.php?id=75

ובפינת המולטימדיה

סכנות שיש להתייחס אליהן –

10.   בלי חשבון באינטרנט –

11.   בליינדייט –  

12.   פגישות – http://www.youtube.com/watch?v=SZkAYdkvKBs

13.   צ'ט בלי רחמים – http://www.youtube.com/watch?v=ZEH0CdaYSn0

סיפורי מקרה וכתבות תחקיר

14.   החופש הגדול יאיר לפיד – http://www.youtube.com/watch?v=oDz88qsSV5w&feature=plcp

15.   לי ויתקין – קטע שני – http://www.youtube.com/watch?v=–rQv5U-yzc

16.   לי ויתקין – קטע ראשון – http://www.youtube.com/watch?v=fj7mVs-Ioyk

17.   ואהבת – חינוך לאהבה בונה – נוער נושר – http://www.youtube.com/watch?v=cEhraEtUGUc

החופש הגדול בהומור

18.   כאן גרים בכיף החופש הגדול – 

19.   כאן גרים בכיף סיום החופש הגדול חלק ב – http://www.youtube.com/watch?v=fSioOQXFpF8

20.   כאן גרים בכיף סיום החופש הגדול_חלק א – http://www.youtube.com/watch?v=P6NC9eG8afQ

ניצול הזמן בחופש

21.   להתנדב – 

22.   אני שוכב לי על הגב – 

23.   ערכו של הזמן – 

24.   החופש הגדול  – נעמי שמר – http://www.youtube.com/watch?v=e9lQpiSO6XM

25.   אקונה מטטה – מלך האריות – "זוהי תפיסת עולם, בלי חוקים ובלי גבולות" – http://www.youtube.com/watch?v=vUbam5xCghc

קצת על צניעות

26.   צניעות – http://www.youtube.com/watch?v=rzJgR-dcyq8&feature=plcp

27.   מכתבה של רויטל. –

ועוד כמה קבצים שיעזרו לכם

מדריך למורה

מארז לחופשת הקיץ.doc

יציאה לחופש הגדול

הפעלות חופש גדול

החופש הגדול הנחיה חופשת הקיץ הארוכה מציבה אתגר חינוכי

chofeshmamar

634757677225156250_ערכת הכנה לחופש

 

ולסיום קטע מצחיק ביותר על החופש הגדול

 

 

 

פרק 409 פרשת בהעלותך

והפעם בתוכן 

  • רעיון חינוכי על הפרשה "עד שהשלהבת עולה מאליה"
  • קצת על הסבא מסלובודקא
  • מתורתו של הרב מלמד
  • שני סוגי אורה
  • מתורתו של דר יחיאל שרמן
  • נר בלי חמצן, היתכן?

 פרשת בעלותך "עד שהשלהבת עולה מאליה"

פעם הלכתי עם הסבא מסלבודקא בעיר חברון . בדרכנו ליד השוק המקומי עברו לידינו כמה נערים ישמעאלים פוחזים והחלו לגדפנו … נזעקתי לכבודו של ה " סבא " והברחתי אותם בצעקות עד שנסו על נפשם… בהמשך דרכנו פלט לעברי ה " סבא ": “ אין זו דרכו של בן תורה ” ,עניתי במרירות : “ וכי מה היה עלי להגיב ? וכי היאך דרכו של בן תורה “ .בשלוות נפש ענה לי: “בן תורה אינו מגיב”!

אומר הרב מלמד, אדם עושה מעשה קטן ויחיד, של מצוה, והאור של המצוה מאיר לזמן מרובה, והרי הוא כאילו עומד ומדליק את האור כל העת. אדם שעושה מצוה, אשר נקראת "נר" – הרי הוא מדליק את המנורה הרוחנית בבית-מקדשו הפנימי. כן הדבר כאשר אדם מדליק אש ששורפת ומזיקה, וכן הדבר לטובה, כאשר אדם מדליק אור שמאיר ומיטיב. אף על פי שהמדליק עשה רק את ההדלקה, מכל מקום, כל הטוב שיש באור המאיר כולו, האור שדולק אחר כך מאליו, נזקף לזכותו של המדליק. "נר מצוה ותורה אור". אדם עושה מעשה קטן ויחיד, של מצוה, והאור של המצוה מאיר לזמן מרובה, והרי הוא כאילו עומד ומדליק את האור כל העת. אדם שעושה מצוה, אשר נקראת "נר" – הרי הוא מדליק את המנורה הרוחנית בבית-מקדשו הפנימי; הנפש שלו מוּארת באור המצוה, והרי הוא ככהן הנכנס לבית-המקדש ומדליק את המנורה.

בפרשת השבוע נקרא על המצוה שציווה הקב"ה את אהרון להדליק את המנורה הטהורה כדברי התורה "דבר אל אהרן ואמרת אליו בהעלותך את הנרות אל מול פני המנורה יאירו שבעת הנרות".

לפי דברי חז"ל התנהל ויכוח בין משה ועם ישראל לקב"ה בקשר למילוי מצוה זו. אמר משה לפני הקב"ה: אתה הוא מרכז העולם, אתה בראת את השמים והארץ אתה בראת את האור מתוך החושך. באורך אנו רואים אור , והנה אתה מצוה עלינו להדליק המנורה? וכי לאורה אתה זקוק?

אמר לו הקב"ה, צדקת בדבריך, כי אין אני זקוק לאורה, בכוחי להאיר לכל העולם והלואי שיהיו ראויים כולם לקבל וליהנות מאורי. אולם הציווי הוא חינוכי לעם ישראל, כדי לחנך את העם שידע להעריך את חשיבות האור ואת ערכו בחיי העם.

ישנם שני סוגי אורה: אור חומרי ואור רוחני. אור חומרי היינו אור השמש, אור טבעי, אור חשמל וכו'. אור רוחני פירושו מדות טובות, מעשים טובים תכונות נפשיות טובות. וכשם שאין אדם מסתפק באור הקיים, אלא קורע חלונות, פותח אשנבים, עושה  מרפסות, כדי להגדיל את האור, כך הדבר הוא גם באור רוחני. אין להסתפק באור הרוחני המצוי, אלא יש ליצור ולהגדיל את המלאי של האור הזה. וכשם שאור חומרי נותן בריאות, רעננות וחוסן נפשי גם האור הרוחני נותן בריאות רעננות וחוסן נפשי. ואם נרחיב מעט אומר דר' יחיאל שרמן במאמרו על הפרשה, נשים לב שלאור משמעויות אדירות ביהדות –  אור המנורה מוטה כלפי מעלה, הוא מאיר ומשפיע על כל הסביבה, השלהבת בנויה מצבעים שונים המסמלים את מגוון האנשים המתאחדים יחדיו לאבוקה אחת מאירה. אור הנר חם ולוהט ומדגיש את הלהט, האמונה והחדירה לכל תחום. האור חודר כמעט לכל נקיק ולכל פתח, רוצה לומר, עלינו לדאוג לפתחו של חור כדי שהאור יחדור ויאיר כל האפלה. אל לנו להשתמש במחסום אטום ומדכא.

התלהטות אור הנר נעשית בתנועה לכיוונים שונים, אמנם כלפי מעלה אך בתנועה מתמדת המאפשרת לגורמים שונים להשפיע עליה, להבהירה עוד ועוד ולהוסיף אורה.

האור גורם לשמחה וצהלה, האפלה יוצרת דיכאון ועצב, המנורה הדולקת ומאירה למרחקים יוצרת חדווה וגיל גם לנמצאים במרחק מה מהאור. המנורה על שבעת נרותיה נמצאת על בסיס איתן וחזק, האור המופץ ממנה משמש את החכמה והידע שקיים בנו ומופץ לכל מקום. הפצת התורה והאדרתה נעשית בלימוד ובהדלקת המנורה הקבועה.

אהרון נתבקש להטיב את הנרות, אין זו פעולה טכנית גרידא של הדלקה ותו לא. אלא לבערת הנרות – במנורה יש משמעות של עליה מעלה, התנשאות לגובה, עליה בסולם ההצלחה וזקיפות קומה. "בהעלותך את הנרות יאירו…" ההארה תהא חזקה ואיתנה ובעלת משמעות אם תוחדר בהם עומק של בהעלותך… האור יעלה מעלה מעלה.

אהרון הכהן נתבקש להטיב את הנרות מדי יום. צריכים כולנו ללמוד ממעשה חכם זה. האור יופץ ויאיר לכולנו עם כל המשמעויות העמוקות שבאור רק אם נשתפר כל הזמן, צריך להטיב א ת הנרות מדי יום, לא לשקוד על השמרים. חכמת היהודים מאז ומתמיד נבעה מלמידה מתמדת. עלינו הורים ומורים לעשות ללמוד מהטבת הנרות של אהרון. מדי יום לחשוב ולהיטיב את דרכי החינוך והלמידה. להטיב, להוסיף עוד ועוד ידע וחכמה, והכל מתוך שמחה ואורה. צריך לעגן את הנלמד, להפנים פנימה ולהיות ערוכים לקליטת אור חדש, לימוד נוסף וחכמה מוגברת.

בוודאי שיש קשיים בדרך, ישנם רוחות הנושבות מכל כיוון המסכנות את האור, קיימים השפעות שליליות מהסביבה, צריך להגן על אור הנר לבל יושפע מכל התחומים השליליים והמזיקים שבדרך, להתגבר עליהם ולהמשיך להאיר גבוה יותר.

כך בחינוך יש ויש השפעות חיצוניות מן הסביבה האופפת את הילד והמתבגר, עלינו להתמודד כל הזמן מול קשיים, להצליח מתוך מוטיבציה, כוח ורצון. למצוא כלים ומתודות מעולים כדי שיהיו מרתקים יותר מהסובב הקלוקל. הדיאלוג המתמיד, השיחה האישית, חיזוק הביטחון העצמי, הדימוי העצמי החיובי, זקיפות הקומה, האופטימיות, אהבת אדם, טיפוח כבוד יחס והקשבה הם כלים מהותיים, משמעותיים וחשובים כדי לעודד את הילד להתקדם במעלות ההצלחה ולהתגבר על תקלות ומהמורות שבדרך.

ההצלחה תלויה בילד, אך האחריות להצלחה תלויה בנו – הורים ומורים, עלינו מוטלת החובה שניתנה לאהרון הכהן, להטיב את הנרות. הנרות – הילדים, יאירו באור נגוהות, יפיצו הצטיינותם מעלה מעלה אם אנו הורים ומורים נדאג מדי יום וכל הזמן להטיב את הנרות, להכין להם התשתית, הקרקע הפוריה שעליה הם יוכלו להניב מיטב הפרות. עלינו לספק לילדינו גם חומר בעירה כי שהמוח יהא חכם, פעיל ויעיל כל הזמן.

ככל שנכשיר את הילדים ונטמיע בהם את התכונות הטובות הרי השלהבת שבכל אחד מהם תדלוק מאליה, בחינוך עלינו להשתדל להקנות ולהרביץ תורה ודעת, תורה עם דרך ארץ, אך בשלב מסוים צריכה השלהבת לעלות מאליה ולהפוך אותנו המורים למיותרים. אם הם הילדים ימשיכו להאיר ולדלוק – אם השלהבת תאיר מעלה מעלה מעצמה, הרי הצלחנו במשימתנו בהעלותנו את הנרות, בהקניית הערכים המשולבים בהם ניצוצות של אור.

ונסיים ברעיון נוסף שראיתי מאת הגברת דבורה גרוזמן

בְּדֶרֶךְ כְּלָל יֵשׁ לָנוּ תְּחוּשָׁה טוֹבָה, כְּשֶׁאָנוּ מַצְלִיחִים לַעֲשׂוֹת מַשֶּׁהוּ טוֹב, בְּמֶשֶׁךְ תְּקוּפָה אֲרֻכָּה.

מֵאִירקֶ'ה מְאוֹד מְרֻצֶּה מֵעַצְמוֹ. כְּבָר חָדְשַׁיִם תְּמִימִים, הוּא מַצְלִיחַ לִלְמֹד בְּכָל שָׁבוּעַ אַרְבַּע מִשְׁנָיוֹת חֲדָשׁוֹת בְּעַל-פֶּה. בְּכָל שַׁבָּת אַחַר-הַצָּהֳרַיִם הוּא הוֹלֵךְ לְסַבָּא וְנִבְחָן, וְסַבָּא מְשַׁבֵּחַ אוֹתוֹ עַד בְּלִי דַּי.

בַּשַּׁבָּת הָאַחֲרוֹנָה, אַחֲרֵי הַשְּׁבָחִים פָּסַק סַבָּא: "זֶהוּ, צָרִיךְ לְהַמְשִׁיךְ לַעֲלוֹת הָלְאָה".

"אֵינֶנִּי מֵבִין" – הִתְבַּלְבֵּל מֵאִירקֶ'ה – "בְּוַדַּאי שֶׁאַמְשִׁיךְ בְּכָל שַׁבָּת לְהִבָּחֵן עַל אַרְבַּע מִשְׁנָיוֹת חֲדָשׁוֹת".

אַךְ סַבָּא חִיֵּךְ: "מֵהַשַּׁבָּת הַבָּאָה, אוּלַי תְּנַסֶּה לַעֲלוֹת לְחָמֵשׁ מִשְׁנָיוֹת?".

סַבָּא שֶׁל מֵאִירקֶ'ה צוֹדֵק. עַל כָּל יְהוּדִי לְהִשְׁתַּדֵּל לִהְיוֹת בִּתְנוּעָה שֶׁל עֲלִיָּה מַתְמֶדֶת. כַּאֲשֶׁר מַצְלִיחִים לִכְבֹּשׁ יַעַד אֶחָד וְהוּא הוֹפֵךְ לִהְיוֹת יַצִּיב וְאֵיתָן, צָרִיךְ לְהַמְשִׁיךְ לְטַפֵּס וְלַעֲלוֹת. לַעֲשׂוֹת אֶת הַדְּבָרִים בְּצוּרָה יוֹתֵר עֲמֻקָּה, יוֹתֵר רְחָבָה וְיוֹתֵר גְּבוֹהָה.

עַל כֻּלָּנוּ לְהִשְׁתַּדֵּל לְקַיֵּם אֶת הַכָּתוּב בְּפָרָשָׁתֵנוּ: "בְּהַעֲלוֹתְךָ אֶת הַנֵּרוֹת" – מְפָרֵשׁ רַשִׁ"י "עַד שֶׁתְּהֵא שַׁלְהֶבֶת עוֹלָה מֵאֵלֶיהָ". מַהִי הַ'שַּׁלְהֶבֶת'? זֶהוּ אוֹר הַתּוֹרָה וְהַמִּצְווֹת, כְּפִי שֶׁכָּתוּב: "כִּי נֵר מִצְוָה וְתוֹרָה אוֹר".

וְאֵיךְ צְרִיכָה לִהְיוֹת הַ'שַּׁלְהֶבֶת'? 'עוֹלָה' מֵאֵלֶיהָ. תָּמִיד עוֹלָה, תָּמִיד מְטַפֶּסֶת, תָּמִיד מִשְׁתַּדֶּלֶת לִצְמֹחַ לַגֹּבַהּ.

אַךְ מָה זֹאת אוֹמֶרֶת "עוֹלָה מֵאֵלֶיהָ"?

יוֹסִי אוֹהֵב לִיצֹר דְּבָרִים יָפִים, מַמָּשׁ – יֵשׁ מֵאַיִן. לְמָשָׁל אֶתְמוֹל, מִקֻּפְסַת גְּבִינָה רֵיקָה וּנְקִיָּה, הוּא הֵכִין קֻפְסַת צְדָקָה נֶהְדֶּרֶת, מַמָּשׁ לְתִפְאֶרֶת. "הֵיכָן אַנִּיחַ אוֹתָהּ?" – שָׁאַל יוֹסִי אֶת עַצְמוֹ. לְבַסּוֹף, יוֹסִי קָבַע אֶת הַקֻּפָּה בְּמָקוֹם בּוֹלֵט מְאוֹד עַל הַמַּדָּף. "שַׂמְתִּי אֶת הַקֻּפְסָה כָּאן" – הִסְבִּיר יוֹסִי לְאִמָּא – "כְּדֵי שֶׁהַקֻּפָּה בְּעַצְמָהּ, בְּכָל יוֹם, תַּזְכִּיר לִי לְהַכְנִיס לְתוֹכָהּ מַטְבֵּעַ. כָּךְ הַקֻּפָּה מֵעַצְמָהּ, תִּשְׁתַּתֵּף אִתִּי בַּמִּצְוָה".

אַתֶּם יוֹדְעִים מָה יוֹסִי עָשָׂה? הוּא גָּרַם לְכָךְ שֶׁהַשַּׁלְהֶבֶת תִּהְיֶה עוֹלָה מֵאֵלֶיהָ. הוּא לָקַח קֻפְסַת גְּבִינָה פְּשׁוּטָה וְהִיא עַצְמָהּ, מֵאֵלֶיהָ, מַזְכִּירָה לוֹ דְּבַר-מִצְוָה!

הַאִם נִרְאֶה לָכֶם שֶׁאֶפְשָׁר לַעֲשׂוֹת דְּבָרִים כָּאֵלּוּ רַק מִקֻּפְסְאוֹת גְּבִינָה? כַּמּוּבָן שֶׁלֹּא. אֶפְשָׁר לִרְתֹּם כָּל חֵפֶץ גַּשְׁמִי וְכָל פְּעֻלָּה גַּשְׁמִית לְמַטָּרָה רוּחָנִית וְכָךְ לַהֲפֹךְ כָּל אֶחָד מֵהֶם לְ'עוֹלֶה מֵאֵלָיו'.

הַחֶדֶר שֶׁל יוֹסִי, עָמוּס וְגָדוּשׁ בִּדְבָרִים מְעַנְיְנִים. חוּץ מִקֻּפַּת הַצְּדָקָה שֶׁעַל הַמַּדָּף, יֶשְׁנָם עוֹד דְּבָרִים נוֹסָפִים מְרַתְּקִים, בְּכָל מְגֵרָה וּמַדָּף.

כַּאֲשֶׁר 'נָצִיץ' לְחַדְרוֹ שֶׁל יוֹסִי, נִהְיֶה מֻקְסָמִים. חֶדֶר שָׁלֵם, 'עוֹלֶה מֵאֵלָיו'. הַכֶּסֶף שֶׁל יוֹסִי – מְשַׁמֵּשׁ לִקְנִיַּת סְפָרִים חֲדָשִׁים, סִפְרֵי קֹדֶשׁ וְסִפּוּרֵי צַדִּיקִים. כִּשְׁרוֹן הַיְּצִירָה שֶׁל יוֹסִי – מְשַׁמֵּשׁ לַהֲכָנַת קִשּׁוּטִים מַרְהִיבִים הַמּוֹסִיפִים יִרְאַת-שָׁמַיִם לְדַיָּרֵי הַחֶדֶר. הַכִּסְּאוֹת בַּחֶדֶר – מְשַׁמְּשִׁים לְ'בֵית וַעַד לַחֲכָמִים', כַּאֲשֶׁר מִתְקַיֵּם שִׁעוּר שְׁבוּעִי קָבוּעַ, וּמְגֵרַת הַצְּבָעִים וְהָעֶפְרוֹנוֹת – מְשַׁמֶּשֶׁת בְּעִקָּר כִּגְמַ"ח בֵּיתִי לְמַכְשִׁירֵי כְּתִיבָה.

הָרִאשׁוֹן שֶׁהָיָה מַדְלִיק אֶת הַמְּנוֹרָה, הָיָה אַהֲרֹן הַכֹּהֵן. הַהוֹרָאָה בְּפָרָשָׁתֵנוּ – לְהַעֲלוֹת אֶת הַשַּׁלְהֶבֶת – כֻּוְּנָה כְּלַפָּיו. אַתֶּם יוֹדְעִים מַדּוּעַ? כִּי אַהֲרֹן הַכֹּהֵן הָיָה "אוֹהֵב אֶת הַבְּרִיּוֹת וּמְקָרְבָן לַתּוֹרָה". הוּא הָיָה אָמָּן גָּדוֹל בְּדִיּוּק בָּעֲבוֹדָה הַזֹּאת: לָקַחַת אֶת הַתּוֹרָה וּלְקָרְבָהּ וּלְהָבִיאָהּ אֲפִלּוּ עַד מִי שֶׁהוּא בְּדַרְגַּת 'בְּרִיּוֹת' בִּלְבַד (שֶׁאֵין לָהֶם שׁוּם מַעֲלָה, חוּץ מִן הָעֻבְדָּה שֶׁנִּבְחֲרוּ בִּידֵי ה'). נִשְׁתַּדֵּל כֻּלָּנוּ לָלֶכֶת בְּדַרְכּוֹ שֶׁל אַהֲרֹן הַכֹּהֵן.

יש נקודה נוספת שמקשרת אותנו לחג השבועות. נר יכול לדלוק רק כאשר יש לו חמצן. כולנו מכירים את הניסוי שעושים אף בגני הילדים שמניחים כוס על נר דולק ולאט הנר מתכבה כי אין לו חמצן. כך גם אנו עם ישראל, אם אנו בלי חמצן לגוף, בלי תורה, אנו נחשבים בלי חיים. אין לנו אפשרות לשרוד בעולם שהרי עולם בלי תורה אינו נחשב. אדם בלא תורה כגוף בלי נשמה חג השבועות הוא יום פטירתם של דוד המלך והבעל שם טוב. אמר פעם הבעלש"ט “יש הסבורים כי קשה להגיע לדרגת מלאך. אולם מה שקשה באמת, להגיע למעלת אדם…

והשבוע כבר נשלחו אליכם סירטונים רבים אך הנה עוד כמה מעניינים:

ועוד שני סרטונים שלא קשורים לנושא אך הם מעניינים מאוד

ד.      לאחר כמה אסונות שקרו בשבועות האחרונים נזכרתי השבוע בשיר המרגש של ברוך לוין רפאנו. לאחר השיר עשינו דיון בכיתה על הנושא. שאלנו האם משהו במשפחה חולה, מה אתה מאחל לו? מה אתה עושה כדי לקדם את רפואתו? משמעותה של מצוות ביקור חולים בעיניך? המילים שנאמרו היו מרגשות וחשובות.http://www.youtube.com/watch?v=Kghz7744AhA

ה.      מאה מגה – על מתבגרים וסימני זיהוי . – נראה אם תבינו. http://www.youtube.com/watch?v=3VSL0u5B7EM

ולסיום בדיחה כשרה (אני מקוה שלא אכעיס אף אחד)

בחורה מגיעה לשדכן, ואומרת, "תשמע יש לי בעיה איומה, למרות שאני משתמשת בהמון בושם ודיאודורנט, כל הזמן נודף ממני ריח של בצל, אני לא יכולה למצוא שום גבר." השדכן מבסוט, מחבק אותה וקופץ משמחה. "מה קרה לך", היא אומרת, "זו בעיה נוראית, מה אתה מאושר?" "את לא תאמיני, לפני שבוע הגיע אלי בחור תתרן, בלי חוש ריח, לא מוצא בחורה, אתם שידוך משמיים!" הוא שידך ביניהם והם התחתנו. אחרי חודשיים הוא פוגש את החתן ושאל אותו, "נו תגיד איך השידוך?" החתן עונה לו, "תראה היא בסדר אבל אנחנו מתגרשים." "למה?" "אני לא יודע למה, אבל כל פעם שאני מתקרב אליה אני מתחיל לבכות…"

 

פרק 408 פרשת נשא – "ומצא חן ושכל בעיני א-לקים ואדם"

 

והשבוע  פרק ארוך, מורכב ובעיקר מרתק

  • רעיון חינוכי "ומצא חן ושכל בעיני אל-קים ואדם"
  • מתורתו של הרמב"ן
  • מתורתו של הרב אורנשטיין
  • שלושת השלבים הפחות ידועים
  • שלושה סיפורים בנושא ברכת כהנים.
  • 5 סרטונים בנושא 

 

פרשת נשא – "ומצא חן ושכל בעיני אל-קים ואדם"

בפרשת השבוע כלולה פרשה קטנה הנקראת ברכת כהנים. משה רבנו ציווה לאהרן ולבניו "כה תברכו את בני ישראל". פרשה זו ידועה ומוכרת, שכן לפי ההלכה עולים הכהנים לדוכן יום יום והננו מתבשמים מברכה זו מידי יום ביומו. מתקשים המפרשים להסביר פסוקים אחדים בברכה זו כגון "יאר ה' פניו אליך", מה מובנה של ברכה זו? "ויחנך" האם מלשון חן או חנינה? מה פשר המילים "ישא ה' פניו אליך" ? למה נאמר "ויישם לך שלום" ולא, וייתן לך שלום? כמו "ונתתי שלום בארץ". אולם השאלה המרכזית שהפרשנים מתעכבים עליה היא מיקומה של פרשה זו.

וכך כתב הרמב"ן  "כבר הזכרתי בסדר ויהי ביום השמיני (ויקרא ט כב) כי צוה את אהרן לשאת את ידיו אל העם ולברך אותם ביום ההוא, הרי למעשה אהרן בירך את בני ישראל בברכה זו עוד בפרשת שמיני. כמו שנאמר ויברך את העם. מה מקומה של ברכה זו כאן בפרשה?

את אחת התשובות המעניינות מביא לנו הרב אורנשטיין. המושג "שלום" שכולם שואפים אליו, אינו דבר מופשט שקל להגיע אליו. חייבים להכשיר את הלבבות, ליצור את האווירה לכך, ויש הרבה דברים המועילים והמביאים לידי כך אך אתעכב בשלושה שלבים שחשובים לכל אדם.

הארת והסברת פנים –  השלב הראשון לקבל את הזולת בחיוך, בפנים שוחקות בנפש חפצה וברוח נדיבה. יש ביטוי מקובל בארצנו "הסבר פניך לתייר", כאילו חובה זו חלה רק לגבי תייר ואילו לגבי החבר אין צורך בכך. אולם חז"ל לימדונו הוי מקבל כל אדם בסבר פנים יפות" אפילו אם אין באפשרותך לעזור לזולת לפחות תן לו פנים מאירות ומסבירות ויחס של רצון וחסד.

למצוא חן – השלב  השני שתורם להשכנת שלום הוא הוא חן: המושג חן מביע יותר מיופי, לא כל מה שיפה היום ישאר מחר. חן הוא מושג תמידי כמו שנאמר רוח חן (זכריה יב, ז) בכל רגע ורגע אדם זקוק לחן, ולכן אנו מתפללים בתפילת השחר ותתנני לחן ולחסד. גם אצל הקב"ה מקור הצדק והיושר זקוקים לחן ולחסד כמו שנאמר ונמצא חן ושכל טוב בעיני אלקים ואדם. שלושה מיני חן יש לנו: חן המקום על יושביו, חן אשה על בעלה, חן מקח על מקחו (סוטה מז, א). אפשר להגיע לידי חן רק כאשר יש הסברת והארת פנים. אם יש חן, יש הבנה יש קרבה נפשית שהאחד מבין את שפת חברו.

הכובש את כעסו – השלב השלישי יצירת אוריה של שלום הוא לא לכעוס ולכבוש את הכעס. בחיי החברה והמשפחה יש חילוקי דעות, לא תמיד הכל סוגה בשושנים, חילוקי דעות אלו צריכים לשמש מעין כור היתוך לשם הבהרת דברים אבל לא כדי להתרגז או לכעוס. בפרקי אבות למדנו את הדרכתו של רבי אליעזר "יהי כבוד חברך חביב עליך כשלך, שזהו יסוד איתן לקיומה של חברה תקינה. איך מבצעים את זה הלכה למעשה?  ממשיך רבי אליעזר בסוף המשנה ואמר "ואל תהי נוח לכעוס", אדם שהוא רגזן, חסר סבלנות ואורח רוח, עלול להחריב עולמות. אם תקיימו את שלושת התנאים, השלבים הללו אז "וישם לך שלום".

נמצאנו למדים שאין נותנים שלום ללא הכנה נפשית ולבבית. דבר זה יפה בכל הזמנים ובמיוחד יש חשיבות לכך "בימי כלות משה להקים את המשכן" . בזמן שהמשכן נבנה ויש חשש שהבניה והקידום יסנוורו את המנהיגים וכל אחד יזקוף לזכותו  את ההצלחה על חשבון חברו ויעשה את הכל על מנת לשלול מחברו זכות קיום. לכן באה ברכת כהנים לא בפרשת שמיני אלא בפרשה זו. כדי ללמדנו את הצורך הדחוף לשלום בשעת הקמת המשכן כדי להבטיח את קיומו ועתידו של המשכן.

והנה שלושה סיפורים שנכתבו על ברכת הכהנים

באותה שבת התעוררתי מוקדם מהרגיל. בכל זאת זהו יום מיוחד. היום אני עולה לברכת כהנים. לבשתי את מכנסי השבת האפורים של עילם, אחי הגדול. כל כך אהבתי לראות אותו עולה למדרגות שלפני ארון הקודש, מתעטף בטלית עד לברכיים ושולי המכנסיים האלה מציצים מתחתיה. והיום אני אלבש אותם. טלית אין לי כי עדיין לא מלאו לי שלוש עשרה שנים. לקחתי את הטלית הישנה של עילם. הוא גם ככה לא משתמש בה. שמונה וחצי, התפילה התחילה כבר לפני שעה. החלטתי להתפלל בבית עד שיהיה עשר, זמן ברכת כהנים של מוסף, כי בשחרית לא עולים אצלנו לדוכן, והתפילה שלי יותר טובה כשאני לבד.ברכות השחר…פסוקי דזמרה…קריאת שמע…שמונה עשרה…

רק 9 וחצי?!

'חסידים ראשונים היו שוהים שעה לפני התפילה', התחלתי לכוון את כל מה שאפשר על ברכת כוהנים.

ריבונו של עולם, מה זה בשבילך להקשיב לי? כל כך הרבה זמן ומחשבה הקדשתי ליום הזה. אנא ממך, תעשה שלא אפשל במילים ואם אפשר גם שהקול שלי יהיה יציב וגברי מהרגיל. שאזכה לברך את עמך ישראל באמת, שהשכינה תציץ מבין אצבעותיי (בדקתי שוב שהאצבעות שלי נשמעות לי ונדבקות אחת לשנייה), שאוהב כל אחד מישראל כאילו הוא אני. עשרה לעשר. העץ ליד בית הכנסת מעולם לא נראה יותר יפה- גוונים של ירוק וחום משתלבים עם החריטות שילדי בית הכנסת הותירו בו, במוצאי שבתות כמובן. חמישה לעשר, הנה אבא והכוהנים האחרים הולכים ליטול את ידיהם. הוא לא יודע שהיום הוא היום. החלטתי להפתיע אותו. חיכיתי שכולם יסיימו את נטילת הידיים והלכתי ליטול בעצמי. גבאי הזקן הסתכל עליי בתימהון, אבל מבטי הנחוש המחיש לו שאני עולה ויהי מה. 'יברכוך עמים'. זרם של מים קרים על אצבעותיי. התעטפתי חזק בטלית, כיסיתי את ראשי וצעדתי בצעד בוטח דרך דלת הכוהנים אל המדרגות שלפני ארון הקודש.הן מעולם לא נראו לי רחוקות כל כך.

'ברוך אתה ה' אלוקינו מלך העולם אשר קידשנו בקדושתו של אהרון וציוונו לברך את עמו ישראל באהבה' דימיינתי את כל האנשים האהובים עליי. אבא, אמא, עילם, וכיוונתי שהלוואי שאוהב כך את כל עמו של הקדוש ברוך הוא. באותה שעה, כל מילה היתה לי כעולם ומלואו.

יברכך…יאר…ישא… ברכה, אור, נישואין. כמה טוב יש בעולם… בשלווווווווווווווום.  ריבונו של עולם, שנזכה לשלום אמיתי בעולם. יצאתי מהר כדי שאבא לא יראה אותי וחזרתי למקום שלי בבית הכנסת. המבטים של שאר המתפללים לא הפריעו לי, היום זה היום שלי. בדרך מבית הכנסת אבא הסתכל לי עמוק בעיניים ואמר : "הרבה אנשים חושבים שהכוהנים לא רואים כלום דרך הטליתות שלהם, אבל זו מחשבה טיפשית.  הרי איך נברך את עם ישראל אם אנחנו לא רואים אותו? האמת היא שרק כשמכסים את הראש ואת החומר, ניתן לראות את כולם, לברך ולהתברך.

ראיתי אותך, זה בסדר. אני אוהב אותך כל כך, ומברך אותך שיהיו לך המון שבתות של שלום.

 

מברכתו של אבי נתברכתי – יעל שושני

אם הייתם שומעים את אבי ז"ל מברך את ברכת הכהנים, הייתם בטוחים שהוא עושה זאת בקביעות מגיל בר המצווה, אך לא תמיד היה אבא כהן. ולא מפני שלא רצה, אלא מפני שלא ידע. ומעשה שהיה כך היה.

אחד הדברים שאבי הכי נהנה מהם הייתה האפשרות לומר ברכת כהנים בכל שבת. כל כך אהב אבי את הברכה שחינך את בניו בעודם קטנים לעטות טליתות ולהצטרף אליו. אני, בתו הבכורה, אהבתי לעמוד בעזרת נשים, להקשיב לברכתו.

לא תמיד היה אבא כהן. ולא מפני שלא רצה, אלא מפני שלא ידע. ומעשה שהיה כך היה. אבא שלי תמיד ידע שהוא יהודי, אך מלבד בר המצווה שאת זכרה זכר בקושי, לא נהג שום מנהג יהודי, כי לא ידע שום מנהג כזה. אמא, לעומתו, באה מבית מסורתי, בו הקפידו על כשרות, ופחות על שבת.

אמא שלי הייתה בטוחה שהוא גוי, ואבא שלי לא העלה בדעתו שהיא יהודיה.

כשאבא ואמא החלו לצאת כאשר הם עדיין חיו בארצות הברית, אבא הטריף לאמא את הכלים כשפיזר גבינת פרמז'ן על קציצות הבשר עם ספגטי שהיא הכינה לכבודו. אמא הניפה בזריזות את ידיה מעל הצלחת שלה, שלא יפזר גם על המנה שלה. אמא לא אמרה דבר, ורק זרקה אחר כך את הצלחת. היא הייתה בטוחה שהוא גוי, והוא לא העלה בדעתו שהיא יהודיה. לא מראם החיצוני ולא שמותיהם העידו על כך. ערב אחד כשיצאו למסעדה, אמי הזמינה דגים, כהרגלה במסעדות לא כשרות. לשולחן הוגשו קציצות בשר ברוטב כמתאבן. אבא טעם מהם ונהנה, והציע גם לאמא. אמא ניסתה לסרב בעדינות; לא, לא בא לי, אבל אבא התעקש. הם ממש טעימות, כמו הקציצות שהכנת אז, והיום לא יום שישי שהקתולים אוכלים בו דגים, אז מה איכפת לך?

אמא גמגמה ואמרה, אני שומרת על דיאטה…

את? את צריכה דיאטה? את נראית נהדר, את מדהימה, את…

אמא קטעה אותו; זו דיאטה מיוחדת, היא נקראת "שמירת כשרות."

אבא שתק לרגע וכשקלט התחיל לצחוק בקול רם. אמא, שחששה לרגע שהיא יוצאת עם אנטישמי, נרגעה כשאמר: חשבתי שסבתא שלי האחרונה בעולם ששומרת על הדבר המצחיק הזה. באותו רגע ידעו איש על יהדותו של רעהו. משהתחתנו שכנעה אמא את אבא לשמור שבת. אבא הסכים לנסות ולימים סיפר לי: אמא שלך הייתה חכמה. היא הפכה את השבת לתענוג, אוכל טעים שיחות ארוכות וטיולים. לאחר זמן, כבר לא רציתי לחזור לשבוע בלי שבת. עם שמירת השבת באה גם ההליכה לבית הכנסת, ושם נהג ככל יהודי: כישראל פשוט. כשהייתה אמי בהריונה הראשון, הזדמנה לביתם דודה זקנה מצד אבא.

אתה יודע, אמרה לאבא, שאם ייוולד לכם בן, הרי אינכם זקוקים לפדותו בפדיון הבן, כי אתם משפחה של כהנים. כהנים? התפלא אבא על האינפורמציה החדשה וביקש מאביו, סבא שלי, לבדוק את העניין. סבא, שהיה איש השירות החשאי לשעבר ושומר ראשו האישי של הנשיא רוזוולט, הבין הרבה בחקירות, אך מעט ביהדות. כהונה, כך הסיק, ודאי עוברת דרך האם. וכך בירר אצל דודה אחרת על מוצאם והגיע למסקנה לפי מוצאה של הדודה הזו, שהם: לוויים.

 

כך שודרג אבי ללוי ומצא עצמו נוטל בשמחה את ידיהם של הכהנים בבית הכנסת. כשהורי עברו מפומונה ללוס-אנג'לס, הכירו הכל את אבי כלוי. יתכן והיה ממשיך עד סוף חייו לעלות לתורה שני, לולא אותה דודה, שחזרה לבקר, ואבי בישר לה בשמחה – צודקת, לא היינו צריכים לערוך פדיון הבן לא רק מפני שנולדה לנו בת אלא גם מפני שאנו לוויים.

לוויים? תמהה הדודה, אתם לא לוויים, אתם כהנים! התעקשה. מי חקר את העניין? שאלה.

אבא שלי סיפר לה את מה שאביו אמר לו. אז תחקור בעצמך בבקשה, תבעה. בהזדמנות הראשונה שביקר אבא בפלורידה, תיחקר בנפרד את אביו ואת אחיו. לכולם היה זיכרון מעורפל שכאשר היו קטנים היו עומדים בחגים על הדוכן ונושאים כפיהם למעלה וממלמלים משהו בעברית. אבא שאל רב אם האינפורמציה שבידו מספיקה להפוך אותו לכהן, וקיבל תשובה חיובית.אנחנו יודעים שאתה ליצן אבל על דבר כזה לא מתלוצצים!

מששב לבית הכנסת שלו, בבוא אחד החגים, חלץ נעליו, נטל ידיו ועמד לעלות לדוכן. מיד מחו בפניו חבריו בבית הכנסת. אנחנו יודעים שאתה ליצן אבל על דבר כזה לא מתלוצצים!

אבל אני כהן, באמת שאני כהן! נחלץ מידיהם ועלה לדוכן.

אחרי התפילה הסביר לכולם כיצד קוּדם מישראל ללוי ומלוי לכהן. זה כמו בבדיחה הידועה על אחד שבא לרב ומבקש ממנו שיעשה אותו כהן, שח לו אחד מן המתפללים. הרב אומר לו, אני לא יכול, כהונה זה לא משהו שאפשר לעשות בתשלום. 1000$ עונה לו האיש. בכל זאת אומר הרב, אני לא יכול. 10,000$ עונה האיש. הרב מהסס. 50,000$ אומר האיש, הצעתי האחרונה. הרב שואל אותו: למה אתה כל כך רוצה להיות כהן? והאיש עונה, כי אבא שלי היה כהן וגם סבא שלי היה כהן וגם סבא של סבא שלי היה כהן…מברכתו של אבא התברכתי

כאשר אבא היה מברך את ברכת הכהנים, היה קולו השקט נטמע וכמעט ולא נשמע מבעד לקולותיהם הרמים של שני הכהנים האחרים שעלו אתו לבמה וצרמו את אוזננו בקריאותיהם הקולניות. אך מבחינתי, רק קולו הרך והנעים של אבא בירך אותנו באמת.

כשאחיי יוני, אשר ועזרא הצטרפו אליו, היו נשמעים גם קולותיהם השקטים, ומשרים עלינו ברכה. אוזנינו לא הוצרכה להתאמץ כדי לשמוע את אבא. אשר ועזרא הקטנים ניסו פעם להרים את קולם, להתחרות בשאר הכהנים הקולניים, אך אבא התנגד בנחרצות. ברכת כהנים צריכה להיאמר בשקט, הסביר.

ולמה הם צועקים? שאלו אחיי הקטנים. כי הם לא יודעים. ענה. אז תגיד להם, טענו לעומתו. ניסיתי, אמר אבא, אבל הם חיים עם הטעות הזו כבר הרבה זמן, ואני לא רוצה לפגוע בהם.

קיצורו של עניין, כאשר היו אחיי מגבים את אבא, היה נישא קולו יחד עם קולותיהם. וכאשר היו מתחמקים מן הברכה, הייתי מאמצת אזני לקלוט צליל מברכתו של אבא. ומברכתו של אבא התברכתי. "יברך ה' וישמרך" הרגשתי באותו רגע שה' הוא המברך אותי ושומר עלי. "יאר ה' פניו אליך ויחונך", קיוויתי שה' יאיר אלי פניו סוף סוף ויוציא אותי מהמריבות והחיכוכים שבחיי. "ישא ה' פניו אליך וישם לך שלום", שלום – זה מה שאני צריכה, וזה גם מה שהרגשתי בזמן הברכה. שלום גדול, גדול ושקט אופף אותי. שלום זמני, שלום של רגע, אבל שלום אמיתי, מבורך. איזו זכות שאבא שלי הוא כהן. שהברכה של ה' עוברת דרכו.

משנפטר אבי לא היה מי שילווה את אחיי הקטנים לדוכן. יוני היה בברוגז גדול עם אלוקים, ואשר לא היה עדיין בר מצווה. הוא התבייש לעלות לבד עם עזרא לדוכן. עזרא המשיך להתעקש לברך לבדו עוד כמה שבתות, אך כמה יכול ילד בן 10 להתעקש, לבדו?

 

רק שנה וחודשיים לאחר פטירתו של אבא, זכינו לשמוע את קולות ברכת אחיי הכהנים. בשבת כלה שלי, שהייתה גם שבת בר המצווה של אשר, התארחנו כל המשפחה במלון נאות מדבר, בבאר שבע. שם אלתרנו בית כנסת משפחתי כולו משלנו. בבוקר השבת היה בועז, בעלי לעתיד, החזן במוסף, והקריא לכהנים את הברכה בקולו הערב, בשקט, בשקט, כמעט בלחש, ושלושתם, יוני, אשר ועזרא, עמדו ובירכו אותי ואת כולנו במסורת של אבא, בשקט, בנועם, מכל הלב. ואני הרגשתי את אבא עומד יחד אתם, קולו כמעט שלא נשמע, אך נוכחותו וברכתו מורגשות גם מורגשות. כאילו לא מת. או כאילו על אף המוות הוא ממשיך לחיות בתוכנו, מברך אותנו בברכת כהנים.

"… אשר קדשנו בקדושתו של אהרון וציוונו לברך את עמו ישראל באהבה".

הכהן הגדול וייס

ברכת הכהנים. זה היה חלק ממני. מהילדות שלי. כנצר לאהרון הכהן הייתי עולה כל שבת בתפילת המוסף עם אבא ושלומי לבימה שלפני ארון הקודש. אבא היה מסוכך עלינו בטלית שלו והיינו מברכים את הקהל הרב בבית-הכנסת.

כשהגעתי לכיתה א' והייתי מספיק גדול, אבא שלח אותי להתלמדות אצל הכהן הגדול וייס. וייס היה הכהן הכי זקן בבית-הכנסת. איש גבה קומה, ווזווז כמיטב מסורת פולניה, בעל משקפיים עבים עם מסגרת כהה ועבה לא פחות. לאיש הגדול היה קול רך ומלודי בניגוד מוחלט למראה שלו. כשהייתי עולה איתו לבימה, הייתי עוקב אחריו בדריכות. הייתי מנשק אחריו את הפרוכת של ארון הקודש, מתכופף איתו לכדי קידה בתפילת "מודים" ונכנס מתחת לטליתו הגדולה כשהיה מכסה את עצמו לפני הברכה.

כשהחזן היה מכריז על ברכת הכהנים, הייתי מסתובב עם וייס לעבר הקהל. החזן היה אומר מילה מהברכה, ואנחנו היינו חוזרים אחריו. למרות שהייתי צריך לעצום את עיניי, הייתי פוקח אותן ומחפש את המלאכים שהיו אמורים לפי המסורת לרחף בין אצבעות ידיו של הכהן המברך. אף פעם לא הייתי מוצא אותם. עם וייס הייתי זוכה לפריבילגיה הגדולה ביותר- כיוון שהיה הכהן הותיק ביותר, היינו זוכים לעמוד הכי קרוב לארון הקודש. כהנים ותיקים פחות היו נאלצים לעמוד בשולי הבימה.

לאחר הברכה, וייס היה מוריד את טליתו מראשו ומחזיר אותה לכתפיו. הוא היה לוקח ציצית אחת מהטלית, נוגע איתה בפרוכת ומנשק אותה. לאחר מכן הייתי לוקח את הציצית שלו ועושה כמוהו. לאחר סיום תפילת החזן, היינו יורדים מהבימה תוך כדי הליכה הפוכה כשפנינו לארון הקודש, כדי לתת כבוד לתורה. אחר-כך היינו נועלים את הנעליים שחלצנו לפני ברכת הכהנים.

כילד, אני זוכר את הגאווה שחשתי ככהן. הלויים היו רוחצים את ידינו לפני הברכה. שוו בנפשכם לוי קשיש שרוחץ את ידיו של כהן צעיר כמוני. כדי לנפח את האגו שלי אף יותר, הייתי זוכה גם לקריאות "ישר כוח!" ו"חזק וברוך!" מהקהל ולחיצות ידיים נלהבות לאחר הברכה כשהייתי שב למקומי. אבא לימד אותי לומר להם בחזרה "ברוך תהיה" שזה מקביל בערך ל- "don't mention it" או "על לא דבר".

הכי מגניב היה בטיולים השנתיים של בית-הספר. כשהיינו הולכים לאתרי קבורה כמו הקבר של רוטשילד בזיכרון-יעקב, הייתי נשאר מחוץ לבית הקברות, כי לכהן אסור להתקרב יותר ממרחק ארבע אמות מקבר.

כל החברים שלי היו מקנאים בי ורצו להישאר איתי בחוץ ולשחק.

בסעודות שבת הייתי מנסה לשכלל את טכניקת הידיים שלי בברכה. אבא ושלומי היו דוחקים בי לפצל את אצבעותי כמו בברכת "live long and prosper" של ד"ר ספוק מ"סטאר טראק". אמא שהייתה טראקית לא קטנה, הייתה מתמוגגת. ברבות הימים הצלחתי סוף סוף לאחר אימונים מפרכים לפצל את אצבעות ידי כך שאוכל להרים את הטלית מעל לראשי בברכה כמו כל כהן שמכבד את עצמו.

בגיל 10 עברנו בית-כנסת ונפרדתי לשלום מוייס. הייתי כהן כבר בזכות עצמי. הייתי עולה עם אבא ושלומי לברכת הכהנים בבית הכנסת הגדול בשכונה שלידנו. איתנו היו עולות עוד משפחות כהנים של אבות ובנים כמו משפחת ברגר ונוימן. הברגרים היו ממש זועקים את הברכה בעוד שאנחנו היינו צנועים ומברכים בטון חרישי. נוימן הצעיר שהיה מבוגר ממני בשנה לימד אותי טכניקה שלא הכרתי – בכל פעם שהופיעה מילה מהברכה שהייתה מסתיימת ב'ך', היינו אמורים להסתובב מצד לצד עם הטלית וכך עשיתי. לא ממש הבנתי את משמעות העניין, אך סמכתי על נוימן שהיה כהן יותר פז"מניק ממני.

כשהגעתי לכיתה ז' הלכתי לישיבה. התחלתי להתעניין בלעלות לברכת הכהנים שם, כיוון שהייתי עתיד לעבור בר-מצווה ורציתי לתרגל את הברכה לבד, ללא נוכחותו של אבא. פעם אחת, לאחר התפילה, ניגש אלי ילד מכיתה ט' ושאל אותי לשם משפחתי. כשהתברר לו ששם משפחתי אינו "כהן", נחר לעברי בבוז ואמר שאני לא באמת כהן. ניסיתי להסביר לו שאצל אשכנזים זה שונה. שאצלנו לא מאמצים בדרך-כלל את השם כהן, אך הוא היה בשלו. כמעט שבכיתי. שנים אחר-כך, כששמעתי על הבדיקה הגנטית שמאפשרת לבדוק אם קיים בגוף הגן של אהרון הכהן, עברה במוחי המחשבה לעבור את הבדיקה, רק כדי להחזיר לעצמי קצת מהכבוד האבוד שלי מכיתה ז'.היום, אני עולה לברך את ברכת הכהנים פעם בשנה-שנתיים אולי. וייס הגדול בודאי כבר נאסף אל אבותיו הכהנים. כבר אין מי שיסוכך ויגונן עלי בטליתו הגדולה. ואני? אני עדיין מנסה להציץ ולראות מלאכים בין אצבעותי בכל פעם שאני מברך.

 

והשבוע בפינת המולטימדיה

1.       שיר שהושמע בתחנות רדיו רבות החל ממלחמת לבנון השניה בהיותו חלק מהדיסק "ירכתי צפון" שהופק ע"י ישיבת ההסדר בקריית שמונה המילים לקוחות מברכת כהנים בצירוף נוסח המופיע בסידורים. לחן וביצוע: צביקה קופל   –

2.       פרויקט זה יצא לדרך בכדי לאסוף כמה שיותר כהנים שיברכו ויעבירו ברכה זאת לעולם כולו השתתפו בו כהנים רבים מאוד ומכל הגילאים האיסוף היה ארוך ואף חצה את הים הגדול זכינו שכולם התחברו יחדיו  ואנו שמחים להעביר אותה אליכם עכשיו בידכם להעבירה הלאה… –  הקובץ נמצא במארז חמשה חומשי תורה בפרשת נשא

3.       ברכת כהנים בכותל – 

4.       קטע חינוכי של הרב חיים ולדר שמתקשר לרעיון של השבוע – 

5.       בואו תראו מה קרה שהבעל ניסה למצוא חן בעיני אשתו – 

6.       בואו תראו מה קרה שהגברת רצתה לעזור לקבצן –

7.       בואו ותראו סיטואציה שהיא ההפך מהרעיון החינוכי – 

 

ולסיום משהו מעניין – לא בטוח שהבנתי את הכל

מדוע מחזיקים את החתן בדרך לחופה?

 

אצל החסידים – שלא ייפול

בישיבת מיר- בגלל הגיל

בחברון- כדי שלא ירוץ לכלה

בפונוביץ – שלא ירביץ לכלה

בסלובודקה – שלא יברח מהחתונה

בעטרת – שלא יברח אל חברות הכלה

בגור- שלא ירוץ לגברים

 

פרק מיוחד לקראת חג השבועות

חג שבועות

נר יכול לדלוק רק כאשר יש לו חמצן. כולנו מכירים את הניסוי שעושים אף בגני הילדים שמניחים כוס על נר דולק ולאט הנר מתכבה כי אין לו חמצן. כך גם אנו עם ישראל, אם אנו בלי חמצן לגוף, בלי תורה, אנו נחשבים בלי חיים. אין לנו אפשרות לשרוד בעולם שהרי עולם בלי תורה אינו נחשב. אדם בלא תורה כגוף בלי נשמה חג השבועות הוא יום פטירתם של דוד המלך והבעל שם טוב. אמר פעם הבעלש"ט “יש הסבורים כי קשה להגיע לדרגת מלאך. אולם מה שקשה באמת, להגיע למעלת אדם…

הרב קרליבך אומר "בליל חג השבועות, מנהג ישראל הוא להישאר ערים כל הלילה בלימוד התורה. אחת הסיבות שאנו נשארים ערים כל הלילה, היא כי בלילה שלפני התגלות הקב"ה בהר סיני, כל היהודים הלכו לישון, ומשה רבינו היה חייב להעיר אותם. לזכר לאירוע הזה, אנו נשארים ערים כל הלילה בחג השבועות. הרבי מאלכסנדר שואל שאלה מאוד מעניינת. "איך זה אפשרי", הוא תוהה, "כי העם היהודי הלך לישון בלילה לפני התגלות ה'? אנו למדים ממקורות אחרים כי למשך ארבעים ותשעה ימים, הם הכינו את עצמם באופן רוחני העמוק ביותר, סופרים את עומר בכל לילה, כך שהם יהיו מוכנים לקבל את התורה. מאחר שעבדו כל כך קשה כדי להכין את עצמם, למה הם צריכים להסס פתאום? "הם הלכו לישון באותו הלילה," ענה הרבי מאלכסנדר, "בשל ענווה עצומה. הם למדו ענווה מאת משה רבינו, שהיה 'ענו מכל אדם' שבעולם. בלילה לפני התגלות ה', כל משפחה חשבה לעצמה: "ה' יגלה את עצמו לכל היהודים, אך לא לי ולמשפחתי, כי באמת – את זה לא מגיע לנו." כל ההורים אמרו לילדיהם בליל חג השבועות, "הבה לא נלך מחר בבוקר להתגלות ה'. אנחנו נהיה היחידים אשר יישלחו הביתה ע"י משה, כיון שיאמר לנו כי אנחנו עדיין לא מוכנים." ואז שואל הרבי מאלכסנדר שאלה נוספת: "למה אנו מתנהגים כאילו את ההחלטה לישון באותו לילה דורש תיקון? אחרי הכל, כרגע אמרנו כי ההחלטה לישון התבסס על ענווה, שבו לכאורה היה ראוי לשבח. עם כל זאת, אנו מזכירים את פעולתם [שהלכו לישון] – על ידי שנשארים ערים – כאילו שמתקנים איזה טעות ישן. למה לנו להישאר ערים אם בשינה שלהם היה כזה משמעות של קדושה?"

הרבי מאלכסנדר הסביר שמה שאבותינו לא הבינו הוא: כי אף אחד לא יכול להכין את עצמו מספיק כדי [להיות במדרגה] שמגיע לו התורה באמת. זוהי רק מתנה מן השמים. בשבועות, אנחנו נשארים ערים כל הלילה על מנת לספר לעצמנו ולילדינו, "זה נכון שלא הכינו את עצמנו כראוי, וזה נכון שאנחנו לא ראויים לקבל את התורה, אבל ה' רוצה לתת לנו מתנה, ואנו חייבים להיות שם בזמן." חלק מחכמינו מסבירים את ההחלטה לישון בדרך שונה קצת. הם אומרים שיכולים להשוות את אבותינו לכלה וחתן. מתי הכלה והחתן חושבים, אם בכלל, לבטל את החתונה? כמה דקות לפני החתונה, זה הזמן שהכלה והחתן מרגישים איך שתחושת הנישואין היא כ"כ נורא, ואז הם מפחדים. באופן דומה, אבותינו פחדו שהתורה יהיה יותר מדי עבורם. כשנשארים ערים כל הלילה בליל שבועות ללמוד תורה, אנו נותנים לעצמנו כח להיות אמיץ, ולהתמודד עם כל דבר שה' מציב מולנו. יהי רצון שחג השבועות הזה יהיה סימן להתחלה חדשה, לתת לנו כח להתחיל בכל היהדות שלנו מחדש. הבה לא להירתע מן אחריות שזו המתנה נושא עמו. ושנזכור כי המתנה היקרה של התורה ניתנת לנו, לא כי זה מגיע לנו, אלא בגלל שזה מעיד שה' אוהב אותנו מאד!

סיפור של הרב קרליבך – פוטוצקי

כבר אמרנו שדוד המלך והבעל שם טוב נפטרו בשבועות אבל יש עוד צדיק קדוש שנפטר בשבועות  הרגף  פוטוצקי, אחד הצדיקים, ובין הגרים הכי גדולים שהצטרפו לעם ישראל. כולנו שמעו על משפחת פוטוצקי, משפחה (לא יהודיה) מאוד ידועה בפולין שמשווקת וודקה. מכיוון ששיווקו וודקה, כמובן שהם שתו יומם וליל, וקללו והכניסו מכות אחד לשני בלי הפסקה, ולא נשאר הרבה מחיי המשפחה שלהם. פוטוצקי הצעיר היה בן שמונה עשרה ונמאס לו, ההורים שלו היו כל הזמן שיכורים, היו מכניסים מכות אחד לשני וגם נותנים מכות לילדים. יום שישי אחד בלילה, כשהוא לא יכל לסבול את זה יותר, הוא קפץ על סוסו ורכב לכיוון הארמון. בדרך הוא עבר ליד בית מרזח אחד ששייך ליהודי, וכמובן שהוא היה סגור. הצעיר הציץ בחלון וראה יהודי יושב בקדושה וטהרה עם הילדים שלו. כולם ישבו בכזו מתיקות, עם כל כך הרבה אהבה, שהוא לא היה יכול להוריד את העיניים. הוא חשב לעצמו: הלוואי ולי היתה משפחה שכזו, הלוואי וההורים שלי  היו יושבים איתי, ולו פעם אחת, כמו שהיהודי הפשוט הזה יושב עם משפחתו בליל יום שישי. הוא דפק על הדלת – ובימים ההם אם גוי דופק על הדלת יש לזה איזה ריח של סכנה. היהודי פתח  את הדלת ושאל :"איך אני יכול לעזור לך?" פוטוצקי השיב: "האם אפשר להצטרף אליכם?". הוא נכנס ורואה, גוואלד, , רואה איזו קדושה יש ליהודים, רואה איך היהודים ממש קדושים ויקרים, בליל שבת קודש היהודי הכי עני הוא מלך מלכי המלכים, הוא מבייש את כל המלכים שבעולם. ככה, לאט לאט, הוא הגיע כל שבת קודש והא התחיל ללמוד תורה ומצוות. עוד דבר חשוב, רבותי, ליהודי הזה היתה בת יפה וקדושה, והיה ברור לפוטוצקי שהיא בת זוגו האמיתית. אבל פוטוצקי עוד לא היה יהודי, ולהתגייר בליטא היה בלתי אפשרי – דבר ראשון, היה על זה עונש מות, וגם, למחרת יהיה פוגרום. פוטוצקי החליט שהוא ייסע לכמה שנים להולנד, ששם היה מותר להתגייר, ואחר כך הוא יחזור. וכך, פתאום הוא נעלם, אני לא יודע כמה ההורים שלו בכו עליו, ואחרי שלוש שנים הוא חזר.

דעו לכם שהנשמה שלו היתה ממש קדושה. כשהוא היה תינוק, האמא שלו טיילה איתו בעגלה והתינוק התחיל לבכות. הבעל שם טוב עבר באותו רגע בצד השני של הרחוב ואמר לחסידיו: "אתם רואים את התינוק הזה? הוא עמד לידי בהר סיני". הבעש"ט הלך לעגלה, הרים את התינוק, והתינוק היה כל כך מאושר ושמח שהוא צחק בלי הפסקה. החסידים שהסתכלו ידעו שהתינוק הזה כנראה משהו מיוחד, אבל רק עכשיו אנחנו מבינים למה. אז הגרף פוטוצקי חזר לאחר שלוש שנים, ולא רק שהוא ידע את כל הש"ס כולו אלא שהוא גם היה ממש מקובל אלוקי, הוא הגיע בשלוש שנים למה שחלקנו לא מגיעים אליה באלפי גלגולים. הוא התחתן עם הבת של היהודי, אבל כמובן שאף אחד לא הכיר אותו עם הפאות והזקן היפה שלו.

לצערנו הרב, בבית הכנסת שבו נהג להתפלל, היה יהודי שכנראה היתה חסרה בו איזו קדושה, והוא היה מדבר כל הזמן באמצע התפילה. הגרף פוטוצקי היה מתחנן בפניו: "אנא, אל תדבר ככה באמצע התפילה, אתה מפריע לכולם!". פעם אחת, הגרף פוטוצקי ניגש אליו ואמר לו: "באמת, זה לא בסדר שאתה מדבר ככה, ברעש, ומפריע לכולם". היהודי פנה אליו ואמר: "תראו מה זה, גר אחד אומר לי מה לעשות!" ברגע שהוא אמר את זה הוא גילה את הסוד ואנשים התחילו לברר את קורותיו. לאחר שבוע, 'על  אלה אני בוכיה', אימו הגויה הכירה אותו והמשטרה עצרה אותו. אמו הגויה הגיעה אליו עם הכומר ואמרו לו שיש כנסיה שמרחמת עליו ומוכנה לקבל אותו למרות חטאיו, אבל אם הוא לא יחזור אליהם אזי יצטרכו לשרף אותו בשוק. קבעו את מועד השריפה לחג השבועות. איזו זכות לעלות מהעולם הזה יחד עם התורה הקדשה! בין הצדיקים הגדולים של אותו הזמן היה רבי אלכסנדר זיסקינד, מחבר הספר 'יסוד העבודה', שהוא היה בין המקובלים הגדולים של אותה תקופה. הוא החליט שלמרות שמאוד מסוכן ליהודי  להראות ביום השריפה, הוא חייב להיות שם, כי כשגרף פוטוצקי יגיד 'שמע ישראל' בפעם האחרונה הוא רוצה להגיד את זה יחד איתו. וכמובן שהרב זיסקינד היה ברמה רוחנית מספיק גבוהה כדי לעשות את זה, הוא טיפס על עץ גבוה, ולא היה צריך אוכל או שום דבר גופני. הגיע שעת השריפה וכל הגויים צעקו בכל רם: ,מוות ליהודים!" והתחילו לשרוף אותו. הרב זיסקינד צעק לגרף פוטוצקי בלשון הקודש כדי שישמע: "אתה לא לבד, אני פה בשם כל ישראל", והם אמרו ביחד 'שמע ישראל'. איזה  'שמע ישראל' גבוה, עוד אפשר לשמוע אותו עד היום!

אתם יודעים, כשהקב"ה נתן את התורה הוא רצה שכל העולם יבואו, ולצערנו לא באו, אבל כל שנה אנחנו מקווים שאולי השנה יבואו. ושיהיה ברור לכולם שכל הנשמות הקדושות בעולם הם כולם בדרך לירושלים. לפני כמה שנים פגשתי אב מנזר – ואתם יודעים שהבישוף הוא הראש של הכנסיות והאב מנזר הוא הראש של המנזרים – אז האב מנזר אמר לי שהוא גדל כילד בזמן השואה והיה ברור לו שעם ישראל הוא העם הנבחר. לא מזמן פגשתי אותו בבית הכנסת עטוף בטלית! גוואלד, כל הנשמות הגדולות חוזרות לירושלים. ובכן, מה אנחנו עושים בליל שבועות? אנחנו לא לומדים עם הראש, יכול להיות שאין לי מושג מה התורה אומרת. אני רק אומר את שלושת הפסוקים הראשונים והאחרונים של תורה, ומבקש מהקב"ה: "ריבונו של עולם, תאיר לי שאני אבין את המשמעות של התורה. תאיר לי כדי שאהיה מקושר לכל ספר, לכל מסכת, לכל משנה ולכל אות של התורה". תדעו, שליל שבועות הוא כל כך מיוחד וקדוש, מה שאי אפשר להספיק בחיים שלמים אפשר לעשות בליל שבועות אחד. ואני מברך אתכם ואותי שאור התורה יאיר לתוכנו, לעומקי עומקים.

והפעם בפינת המולטימדיה – יש להמתין עד שהסרטונים ייטענו

הסרטון הבא מקשר אותנו כבר לחג השבועות –

 

 תעשה לי ברית סטנדאפ בשירות הדת. הוא נולד ככריס קמפבל, בנם של מורה קתולי ונזירה לשעבר. עבר 3 גיורים!! רפורמי, קונסרבטיבי ואורתודוקסי, ושינה את שמו. את מסעו הרוחני החל כנער מסטול למדי בפילדלפיה, וסיים בירושלים. ומה מצחיק כאן? הדרך בה הוא מספר את זה… (הקישור הוא ישירות לאתר של yes (זהירות: לעיתים יש פרסומת לא ראויה בהתחלה) – http://yes.walla.co.il/?w=2/7829/1644829

  • המקובל הרב יעקב עדס חיבר, בצעד נדיר, מילים לשיר מיוחד העוסק בלומדי התורה. בהוראתו, ניתנה הזכות למידד טסה לשיר את השיר. השיר רואה אור ערב שבועות, זמן מתן תורה, והוא מוקדש לאברכים לומדי התורה בכל מקום.

ח.      ברכה לחג השבועות אנימציה – 

ט.      שיר של מיקי רוזבאום "באשר תלכי אלך" – 

י.        שירו של ר' שלום שבזי הר סיני (המילים לפניכם) – לחץ כאן

צביית חן בהר סיני תעירני בהגיוני

וקול דודוי מאור עיני בבואו שמעו אוזני

איומה לבשה זהר יקר מערפילי טהר

ואור חמה וור סהר מאור הוסיף במשכני

בעין שיכלי אני רואה וליבי חן צבי שואה

ומושתוקק ומשתאה בתוך ציון וארמוני

ושם עול יחידתי ביום שניתנה דתי

ובה חשקי ואהבתי בכל ליבי ורעיוני

יחידה יחדי קונך בסוד דעתך ובלשונך

ותשובי למשכנך בזיוך צוהלים פני

הדר מלכה בעוד ליל כאסתר בת אביחיל

ובה חכמת אביגיל תשו דורון לאביוני

ומלך רב לעומתה מזומן אל סעודתה

עניי עם בתוך ביתה וראשי עם ואיתני

דבר חכמה מדברת שרידנו מעוררת

ערב יום ואשמורת ובוקר תקבצנה סיגני

הלום תציץ עלי גולים באהבתה מאוד חולים

מבשרת שהם עולים ומזכרת לחזיוני

שחי נפשי ונגני ושבחי לצורי קוני

ונקביל את חמוד עיני בקול זגי ורימוני

בקול שיר יעלו דגלי ואתרונן בהכלי

ויקים י-ה לבר נפלאי ואתבונן במצפוני

זכות אבות ואיש נאמן תלוני בתוך תימן

ואשמע שיר בני הימן וקול חליל ופעמוני

יהא שלום כמו נהר בכל בקעה וראשי הר

לעם קודש שהוא מוזהר בחרם א-ל בהר סיני

יא.   אדון הכל – הר סיני – לחץ כאן

יב.    מצגת לחג השבועות – לחץ כאן

יג.     עשרת הדיברות בנוסח עדות המזרח  – לחץ כאן

יד.    עשרת הדברות בנוסח תימן – לחץ כאן

טו.   מעמד הר סיני  – לחץ כאן

טז.   ועוד משהו נחמד לשבועות – לחץ כאן

ובדיחה לשבועות

למה תנובה נמכרה לפני חג השבועות? מה תנובה מסיני אף התורה מסיני..

 

ועוד תורה מיוחדת

 

כשמשה רבינו עלה על הר סיני, במשך היום בורא עולם לימד אותו את התורה שבכתב (חמשת חומשי תורה), ובלילה לימד אותו את התורה שבעל פה (הגמרא והמשניות). אנחנו, למעשה, לא יודעים מהם חמשת חומשי התורה באמת. אם מישהו אומר "אני יודע גמרא", יכול להיות שהוא משקר, אבל יכול להיות שהוא לא. אבל אם מישהו אומר לך: "אני יודע את כל החומש" הוא בהחלט משקר (ומוליך את עצמו שולל). כי החומש הוא הרבה מעבר להבנתנו. פעמים רבות משה רבינו שאל את השם: "למה אתה לא מאפשר לי לכתוב אותה?" הוא ממש התחנן אל השם, "היא תהיה ברורה ומובנת", אבל השם אמר "לא".

ברית

ישנה גרסה האומרת שהברית שאלוקים כרת איתנו, וכך מסבירה לנו הגמרא, היא התורה שבעל פה.

מהי ברית? כשיש לך ברית עם מישהו, אתם מדברים ביניכם. אבל מהי הברית בין השם לישראל? התורה שבעל פה.

הגמרא מסבירה זאת כך – אם אז היא הייתה אמיתית מאוד אז תארו לכם כמה היא אמיתית עכשיו! השם אמר למשה, יהיה זמן שבו כל העולם יכירו את התנ"ך, ואז הם יאמרו "אנחנו רק אוהבים את היהודים", אבל מי שיודע את התורה שבעל פה, מי שיודע מהי באמת אומרת – העולם ידע שהם היהודים האמיתיים, האנשים שהיו בזמן מתן תורה בהר סיני.

התורה תורגמה, כפי שאולי אתם יודעים, אבל הפעם הראשונה שהיא תורגמה הייתה משפת הקודש ליוונית. ולכן, אפילו היום, אנו צמים את צום עשרה בטבת, ואחת הסיבות לצום היא תרגום התורה. זה הדבר הכי עצוב בעולם. כי לפני כן, כל אדם לא יהודי שרצה ללמוד את התנ"ך הגיע לארץ ישראל ואנו לימדנו אותו את התנ"ך. בדרך זו, כשלימדנו את התנ"ך, ידענו שאותו אדם יודע בדיוק את הנאמר שם. אבל ברגע שהתנ"ך תורגם, כל אדם יכול לקנות לעצמו העתק ולחשוב שהוא יודע מה אלוקים אמר. לכן ביום הזה אנחנו צמים, כי זה מפחית מערכו של הדבר העצום שנעשה בהר סיני.

היום התנ"ך מתורגם כבר למעלה מ-2000 שנים, והעובדה היא שאף אחד עדיין לא יודע מהו התנ"ך בכלל!

מבלי לפגוע ברגשותיו של שום אדם, קחו למשל כומר שכותב הסברים ופרשנויות לתנ"ך. יכול להיות שהוא איש נחמד, אבל הוא לא יכול לכתוב פרשנויות לתנ"ך. זה פשוט לא עובד. אבל קחו יהודי קטן ופשוט שכותב פרשנויות על התנ"ך, מדהים, אבל זה עובד… למה? כי יש לנו ברית עם השם. לכן, את המילים עצמן אפשר איכשהו לתרגם, ולזה לא צריך בהכרח יהודי, אולי. אתה לא צריך יהודי כדי לדעת שהמילה "בראשית" משמעה "מההתחלה" (כפי שאומרים אותה באנגלית In the Beginning). אבל המשמעות האמיתית למילותיו של השם ניתנה רק לעם היהודי, וזה לא משהו שאפשר לכתוב. זה משהו שעובר מדור לדור.

לכן, כל מי שרוצה ללמוד מהי המשמעות האמיתית של מילותיו של השם באמת, יכול לבוא ואנו נלמד אותו. אבל הוא צריך להגיע אלינו, אנחנו צריכים להיות הערוץ מכיוון שצריך להעביר את זה בצורה ישירה, דיבור ישיר מול האדם.

מבלי להיכנס לפרטים הקטנים ולהאריך את הסיפור, פעם הוזמנתי לקונצרט של שהקהל בו היה מורכב מנזירים ואנשי דת נוצרים. דיברתי איתם על התהלים, והם ביקשו ממנו: "למד אותנו מזמור אחד". בחרתי מזמור ולימדתי אותם, ובאמת ידעתי מעט מאוד ממנו. אבל, למרות הכל, הם ממש אמרו: "אף פעם לא ידענו שהתהלים הם משהו כזה טוב". והם מכירים את התהלים, אפילו בעל פה. הם אנשים טובים. אבל הם לא הבינו את המשמעות האמיתית, הפנימית והעמוקה של התהלים. כי התהלים ניתנו לעם היהודי, אני לא יכול לתת את זה למישהו אחר, להם.

לתת

יש דבר כזה שנקרא ללמוד, ויש דבר כזה שנקרא לתת. אתה לא רק מלמד ילדים יהדות, אתה מוסר להם אותה, ממש נותן להם. לפעמים, יכול להיות לאדם רב גדול ונפלא שיכול ללמד אותו את כל התורה, ועדיין, הוא לא נותן לו כלום. ויכול להיות שמשה הסבל לא יודע כל כך ללמד את הבן שלו, אבל הוא באמת נתן לו אותה, את היהדות.

לכן השם אמר למשה, אם אכתוב את כל התורה אז היהודים יכולים להפוך לזרים, חלילה, לתנ"ך שלהם, להר סיני שלהם. אבל מכיוון שלא הכל נכתב, לכן היא רק ניתנה להם. כי האומה היחידה שיודעת מהי התורה שבעל פה היא האומה היחידה שהייתה במעמד הר סיני וקיבלה את התורה שבכתב והתורה שבעל פה, ומי שלא יודע את התורה שבעל פה פשוט לא היה שם.

 

 

 

פרק 407 – פרשת במדבר "עבודת צוות"

פרשת במדבר " השלם וחלקיו"

והשבוע בתוכן הפרק

·         רעיון חינוכי "השלם וחלקיו"

·         מתורתו של הרב שלמה גרינבוים

·         מתורתו של הרב עמיטל

·         מתורתו של הרלב"ג

·         משל השעון

·         סרטונים בנושא עבודת צוות גיבוש צוות, כיתה קבוצה

·         מצגת האווזים

·         שיר מיוחד מאוד ילאלי ילילי (מקווה שכך כותבים!!!)

·         בדיחה לסיום

פרשת במדבר – השלם וחלקיו

"וַיְדַבֵּר ה' אֶל מֹשֶׁה וְאֶל אַהֲרֹן לֵאמֹר: אִישׁ עַל דִּגְלוֹ בְאֹתֹת לְבֵית אֲבֹתָם יַחֲנוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל"

מובא במדרש "בשעה שאמר הקדוש ברוך הוא למשה עשה אותם דגלים כמו שנתאוו התחיל משה מיצר אמר עכשיו עתידה המחלוקת להנתן בין השבטים אם אני אומר לשבטו של יהודה שישרה במזרח והוא אומר אי אפשי אלא בדרום וכן ראובן וכן אפרים וכן כל שבט ושבט מה אני עושה "(במדבר רבה פרשה ב)

איש על דגלו 'לבית אבותם,' מדוע לא להניח להם לחיות יחד בערבוביא,? מדוע לפלג את העם כבר בתחילת דרכו,?

הבה ונראה את תשובת האלוקים שלא איחרה מלבוא, "אמר לו הקב"ה משה מה איכפת לך אין צריכין לך, מעצמן הן מכירין דירתן, אלא דייתיקי יש בידן מיעקב אביהם היאך לשרות בדגלים איני מחדש עליהם כבר יש לה טכסים מיעקב אביהם כמו שטענו אותו והקיפו את מטתו כך יקיפו את המשכן"

אכן, החלוקה היא עוד מימי יעקב אבינו, חלוקה זו אינה המצאה חדשה הניתנת לדור המדבר, ובכך משיב אלוקים למשה רבינו, הסר דאגה מלבך, הם לא יריבו הם יודעים בדיוק את מיקומם, מיקומו של כל שבט ושבט. אולם על כך נִתּמַה,

לשם מה יעקב אבינו עשה זאת? האם זה מה שעוד היה חסר לו? האם יעקב לא ראה את ההשלכות הקשות מחיבוב בן זה או אחר? האם הספיק הוא חלילה לשכוח את 'וישראל אהב את יוסף מכל בניו כי בן זקונים הוא לו,'? שכן אף כעת מחלק הוא במיקומם של האחים / השבטים, פוטר הוא את יוסף מלשאת את מיטתו וכן את לוי בהיותם עתידים לאחוז בארון הקודש ולפיכך אינו ראוי שישאו ארונו של מת, הייתכן?

אומר הרב שלמה גרינבוים: נדמה כי ביסודה של חלוקה זו טמונה משמעות אחרת, אין בה חלילה וחס מן הגזענות, אין בה חלילה וחס הבדלים חיצוניים, הבדלים חסרי משמעות בעליל, אולם יש בה את יסוד היסודות בבנייתו של עם. נתבונן קמעא, קח בידך שעון, שעון יקר ממותג שלא היה מבייש אדם נכבד לענוד שעון זה על ידו,, קח את השעון בשמאלך, ובעזרת מברג דק הסר את מכסהו, והתחל לפרק את השעון לגורמים, בזהירות, שאף חלק לא ישבר או יעלם חלילה, ומשתגמור, הניחהו לפניך בשקית צרורה, האם תוכל לומר כי הנך אוחז בידך שעון? שעון יוקרתי? או שמא אינך אוחז אלא אוסף חלקיקים ורכיבים של  שעון לשעבר???

השעון אינו שעון אלא אם כן כל חלקיו אף הקטן שבהם עומד במקומו המיועד לו, ובעזרתו, בעזרת כל המנגנון יחדיו השעון יפעל את פעולתו, לוּ תוציא רק דבר קטן אחד מתוך השעון, שוב השעון יהווה שאלה הלכתית בדיני מוקצה בשבת. כך הם עם ישראל, עם ישראל מורכב מחלקיקים דקים וקטנים, לכל שבט יש את ייעודו המיוחד רק לו, כל שבט ושבט מבני ישראל הינו חלקיק מתוך הפאזל העולמי, מתוך העם כולו, עם ישראל, על כל שבט לתת את תכונותיו המיועדות אך ורק לו, על מנת שבסופו של דבר כל השבטים יחדיו יחברו לאגודה אחת, לפאזל אחד גדול ומושלם!

אם כל אחד לא ייתן את חלקו במילוי הפאזל, הפאזל יישאר חסר, אף אדם לא ילך למסגר תמונה העשויה מחלקים קטנים המרהיבה ביופייה אם יחסר לו חלק אחד מתוכה, ולשם כך מבקש יעקב אבינו מבניו טרם פטירתו "לאחר שברכתי כל אחד מכם, לאחר שחידדנו יחדיו את יכולותיכם הבלעדיות לכל אחד ואחד מכם, עלי לומר לכם כיצד תישאו את מיטתי,"

אין בכך משום פגיעה בכבודו של האחר, אין בכך משום יצירת קנאה ותחרות בין האחים, אדרבא, יש בכך משום יצירת שלימות מוחלטת בעם כולו, כעת כשכל אחד אוחז במקומו, מראה הוא בכך את נתינת כל כוחותיו לשלמות העצמית שלו ולשלמותו של העם כולו, שכן אם לא יאחז במקומו, הפאזל לא יהיה מושלם, לעולם, לפיכך, הכר נא את כוחך המיוחד לך, ורק לך, אין לך מה לרעות בשדות אחרים, זה לא רלוונטי לגביך, כשתדע זאת, שוב אין קנאה, שנאה ותחרות, שוב יהא רק רצון למילוי כוחך הרוחני ולהביא לשלמות העם כולו.

ובהתאם לאותו רעיון אומר הרב עמיטל התורה פותחת את ספר במדבר בתיאור מפקד בני ישראל. השאלה העולה למקרא תיאור זה היא, מדוע התורה מספרת לנו על כך? מה זה משנה לנו כמה אנשים היו בני ישראל בזמן ששהו במדבר? נדמה, שמטרת התורה איננה לספר לנו על התיאור ההיסטורי של המניין, אלא להעביר דרכו מסר חינוכי חשוב. דרך זו אופיינית מאד לתורה, וניתן לראות אותה באופן בולט לכל אורך ספר בראשית, העוסק לכאורה בסיפור היסטורי של תולדות אבות האומה, אולם למעשה עיקר מטרתו היא "מעשה אבות סימן לבנים" – כלומר, ניסיון ללמד אותנו דרך התנהגות מוסרית וערכית באמצעות חיקוי מעשיהם של אבות האומה. אם כן, יש להבין מה המסר שאותו רצתה התורה להעביר כשתיארה לנו את מניין בני ישראל?

בפרשת 'כי תשא' אומרת התורה שהספירה של בני ישראל לא תהיה מניין של האנשים עצמם, אלא מניין של מחציות שקל שיביא כל אחד "מבן עשרים שנה ומעלה". התורה מזהירה, שאם לא יספרו את בני ישראל בדרך זו יהיה 'נגף' בעם. הסברתי בעבר, שבכך שהתורה מצווה על מניין באמצעות מחצית שקל טמון מסר חשוב.

כידוע, אצל כל אדם בישראל יש יסוד דומה ויסוד שונה: מצד אחד כל אחד מאתנו הוא בסופו של דבר בן-אדם, ובכך הוא דומה לכל שאר האנשים שמסביבו; אולם מצד שני, כל אחד מאתנו שונה בתכונותיו ובאופיו מהאנשים הסובבים אותו, ובכך הוא מהווה עולם שלם בפני עצמו. כאשר רוצים לספור דברים, חייבים שהדברים שאותם סופרים יהיו דומים. דבר זה הוא הכרחי, מכיוון שאין ערך לספירת פריטים שאין ביניהם שום קשר. לכן, הספירה ע"י מחצית שקל מבטאת את המסר שרק חצי מכל בן-אדם דומה לבני האדם הסובבים אותו. ממילא, בשביל לספור אדם שלם יש 'להשלים' את החצי החסר, השונה, ע"י מחצית שקל דומה שיביא כל אחד מהם. רק כאשר כל אדם מביא מחצית שקל, ניתן לספור את החצי הדומה שבכל אדם בנוסף למחצית השקל הדומה שהביא כל אדם, וכך לספור את האנשים בכללם.

ואמנם, ניתן לראות שמניין סתמי מוחק את האישיות המיוחדת של כל אחד מהנספרים, במציאות הצבאית. בצבא, כל חייל מקבל מספר אישי שבעזרתו יזהו אותו, מכיוון שלגבי הצבא אין חשיבות לאופיו הייחודי של החייל, אלא רק לעצם היותו חייל – אחד מני רבים. להבדיל אלף אלפי הבדלות, גם בימי השואה נתנו הנאצים מספר בעלמא לכל אחד מהאסירים, והראו בכך שמבחינתם מדובר ב'מספרים' בעלמא, ולא באנשים בעלי עולם פנימי עשיר וייחודיות שאין לה תחליף. לעומת דוגמאות אלו, בעם ישראל אפילו לכל חייל יש חשיבות משל עצמו, ואין להתייחס אליו כ'מספר' בלבד.

אולם, עד כאן דיברנו על המניין המתואר בפרשת 'כי תשא', והשאלה העולה היא האם גם בפרשה שלנו נעשה המניין בצורה דומה? אמנם הרמב"ן על אתר מסביר שגם אצלנו נעשה המניין ע"י מחצית שקל שניתנה מאת כל אדם מישראל, אולם הרלב"ג חולק עליו, ומסביר שכאן נעשה מניין רגיל של האנשים עצמם. אם כן, נשאלת השאלה מדוע לדעת רלב"ג לא נזקקו במניין המתואר בפרשה שלנו למחצית שקל בשביל למנות את העם?

נדמה שההסבר טמון בדברי התורה על כך שהמניין בפרשתנו נעשה "למשפחותם לבית אבותם". למרות שהמניין הוא של אנשים, לא מדובר במניין סתמי המתעלם מהייחודיות הקיימת בכל אחד, אלא מדובר במניין שבו כל אדם ואדם מקבל התייחסות אישית, שונה, בהתאם להיסטוריה המיוחדת שלו והאישיות הייחודית לו – "למשפחותם לבית אבותם". במידה והפוקדים מודעים לבעייתיות הקיימת בד"כ במניין ללא חצאי שקלים, והם מתמודדים עמה ופותרים אותה – אין צורך להשתמש בחצאי שקלים, וניתן לספור את האנשים בשמותם.

אם כן, המסר העולה מסיפור פקידת בני ישראל הוא שכל אדם מהווה עולם בפני עצמו. הקב"ה אינו בורא אנשים סתם ולכן כל אחד הוא בעל אופי ותכונות שונים. מדענים יודעים היום שאין אפילו שני אטומים השווים בדיוק, וגם בעובדה זו ניתן לראות שבעולם אין דברים דומים, וכל אדם או חפץ הוא בעל ייחודיות מיוחדת שניתנה לו ע"י הבורא.

לפני כמה זמן הייתי בבר מצווה של תאומים של אחד הבוגרים של הישיבה. אותו בוגר אמר לי שהוא תמיד חשב שהחינוך מגיע ממנו, אולם עכשיו הוא מגלה שהדבר לא נכון. הוא חינך את שניהם באותה צורה, באותו בית, באותו בית ספר, הם שמעו את אותם דברים ועשו הכל אותו הדבר – ובכל זאת עכשיו כשהם מגיעים לבר מצווה פתאום רואים שמדובר בשני טיפוסים שונים לגמרי; ממש מזרח ומערב. כנראה, כך הוא אמר, שלא הכל מגיע מהבית, וישנם גם דברים הטמונים בתוך כל אדם בפני עצמו. כל אדם הוא ייחודי בפני עצמו, ואסור לטשטש דבר זה!

מצד שני, יש להדגיש שגם המסר ההפוך הוא משמעותי. "אם אין אני לי מי וכשאני לעצמי מה אני" – כלומר, אדם נבנה גם בגלל הכלל והוא לא עומד אך ורק בפני עצמו. לשם הדגמה, אני בטוח שאם הייתי גדל בקיבוץ של השומר הצעיר לא הייתי נהפך להיות ראש ישיבה. למרות שיש ייחוד לכל אדם, עדיין הוא נבנה ע"י הסביבה שבה הוא נמצא, ואישיותו  האישית מתעצבת ע"י כך.

יש אנשים שסוברים שכל האמת נמצאת אצלם, ומי שלא סובר כמוהם הוא לא יהודי או לא דתי או לא ציוני. צריך להיזהר מאד מגישה כזו, שלא מכירה בייחודיות של כל אדם ובהצדקה לדעותיו וקיומו. כל אדם הוא שונה, ולכן רק ע"י כולם ביחד נוצר כלל שלם. האמת לעולם לא נמצאת אצל אדם אחד או קבוצה אחת. זה מה שהתורה רוצה ללמד אותנו במניין שנעשה ע"י מחצית שקל, ומסיבה זו אומר הרלב"ג שהמניין בפרשה שלנו, "בשמותם", לא היה נדרש לספירה כזו.

 

ובפינת המולטימדיה

הפעם שלחתי לכם סרטונים בנושא עבודת צוותאיך היחידים מתחברים והופכים ביחד למשהו מנצח ויוצרים דברים נפלאים.

הסרטונים מתאימים גם לנושא של גיבוש כיתה, קבוצה, צוות וכו'

1.       הנה שיר שמתחבר לרעיון החינוכי – השיר ילאלי ילילי (אין פה טעות) –

2.       עבודת צוות נמלים –

3.       עבודת צוות בקבוק קוקה קולה –

עוד סרטונים רבים תמצאו בדיסק מספר 10 בנושא "עבודת צוות" וכן במארז חמשה חומשי תורה בפרשת במדבר

 

ולסיום בדיחה כשרה

אישה נעצרת בכביש על מהירות….

אישה:   'האם יש בעיה, ‏אדוני השוטר?'

‏שוטר:   'גברת, ‏נסעת במהירות מופרזת'.

‏אישה:   '‏הו , ‏אני מבינה…'

‏שוטר:   '‏האם אני יכול לראות את הרשיון שלך , ‏בבקשה?'

‏אישה:   'הייתי נותנת לך אותו, ‏אבל אין לי…'

‏שוטר:   'אין לך רשיון??'

‏אישה:   '‏לא. ‏שללו לי אותו לפני כ -4 ‏שנים כשנהגתי שיכורה'.

‏שוטר:   '‏הבנתי …‏האם אני יכול לראות בבקשה את הרשיונות של המכונית?'

‏אישה:   '‏מצטערת, ‏אתה לא יכול'.

‏שוטר:   '‏מדוע?'

‏אישה:   '‏גנבתי את המכונית …'

‏שוטר:   '‏גנבת את המכונית???'

‏אישה:   '‏כן, ‏והרגתי את הבעלים'.

‏שוטר:   '‏את עשית מה?!'

‏אישה:   '‏חלקי הגופה שלו נמצאים בתא המטען של המכונית , ‏אם תרצה לראות…'

‏השוטר מסתכל באיטיות על אישה, ‏הולך לאט ובזהירות אחורה לניידת וקורא לתגבורת.

‏תוך פחות מחמש דקות מגיעות ניידות שמקיפות את המכונית של האישה. ‏קצין

משטרה בכיר מתקרב בזהירות למכונית , ‏ידו נשענת על האקדח.

‏קצין משטרה:    '‏גברת , ‏האם את מוכנה לצאת לאט מהמכונית?'

‏האישה יוצאת מהמכונית ושואלת: '‏אדוני השוטר , ‏האם יש בעיה?'

‏קצין משטרה:    '‏אחד השוטרים שלי אמר שגנבת את המכונית הזו ורצחת את

הבעלים שלה '.

‏אישה:   '‏רצחתי את הבעלים '?!

‏קצין משטרה:    '‏כן. ‏האם את יכולה בבקשה לפתוח את תא-המטען של המכונית ?'

‏האישה פותחת אותו , ‏ומתגלה תא מטען ריק לגמרי.

‏קצין משטרה:    '‏האם זו המכונית שלך, ‏גברת?'

‏אישה:   '‏כן, ‏הנה רישיונות המכונית ששמי מופיע עליהם'.

‏השוטר עומד המום.

‏קצין משטרה:    '‏אחד השוטרים שלי טוען שאין לך רישיון נהיגה, ‏גבירתי'.

‏האישה מחטטת בתיק שלה, ‏מוציאה את רשיון הנהיגה שלה ומראה אותו לקצין המשטרה.

‏קצין המשטרה בודק את הרשיון ‏ואומר:   '‏תודה גברת. ‏אחד מהשוטרים אמר

לי שאין לך רישיון נהיגה , ‏שגנבת את המכונית , ‏שרצחת את הבעלים

ושאפסנת את הגופה בתא המטען'.

‏האישה:  '‏והשקרן הזה בטח גם אמר לך שנסעתי במהירות מופרזת, ‏מה?'