פרשת משפטים "נעשה ונשמע"

והפעם פרק מורכב ארוך ומעניין, 

פרשת משפטים תוכן פרק 

·         רעיון חינוכי על "נעשה ונשמע"

·         לימוד חשוב מילדה בת שלוש

·         מתורתו של ר' נחמן

·         מתורתו של הרבי מלובביץ

·         תורת האימון של אלון גל "נעשה ונשמע"

·         סרטונים בנושא הורות וגבולות

·         עוד שני סרטונים חזקים ומרגשים לשימוש נוסף

·         בדיחה שאני משתמש בהרצאותיי בנושא ניהול קונפליקט

 

"נעשה ונשמע" – למה לעשות בלי להבין?


איך אפשר לציית למשהו שלא מבינים? תלוי כמה אמון צבר זה שאומר אותו.

 

וַיִּקַּח סֵפֶר הַבְּרִית וַיִּקְרָא בְּאָזְנֵי הָעָם וַיֹּאמְרוּ כֹּל אֲשֶׁר-דִּבֶּר יְהוָה נַעֲשֶׂה וְנִשְׁמָע.

"אמר רבי אלעזר בשעה שהקדימו ישראל נעשה לנשמע יצתה בת קול ואמרה להן מי גילה לבני רז זה שמלאכי השרת משתמשין בו דכתיב (תהלים קג) ברכו ה' מלאכיו גבורי כח עושי דברו לשמוע בקול דברו, קודם 'עושי' ואחר כך 'לשמוע'", הרי לנו שישנו סוד בכך שמקדימים נעשה לנשמע, שהיה ידוע בתחילה רק למלאכי השרת, וכעת גילה זאת עם ישראל, ואם נרצה, נוכל לומר בבירור שאין זה סתם סוד, אלא שיש בו משהו יסודי בעצם קבלת התורה, ומה באמת טמון בכך?

…כל עם ישראל עומד מול הר סיני, רואה את הענן ואת הקולות והברקים, שומע את עשרת הדברות ומקבל את התורה. כל עם ישראל קורא 'נעשה ונשמע', כלומר – אנחנו מוכנים לעשות כל מה שיגידו לנו, בלי לבקש הסבר, בלי לערער.מה ההגיון במעשה הזה?

אחרי הכול, עם ישראל יצא ממצרים חמישים יום לפני מתן תורה. חמישים יום הם פחות מחודשיים. כשעם ישראל יצא ממצרים, הוא היה שקוע בתוך 'מ"ט שערי טומאה'. הם כלל לא ידעו מהי אמונה, ואורח חייהם היה דומה מאוד לזה של המצרים.

האם זה לא מוזר לכם, כמו שלי זה נראה מוזר, שההכרזה בהר סיני 'נעשה ונשמע' חמישים יום בלבד אחרי יציאת מצרים, היא קצת מוגזמת, קצת פזיזה, והרבה לא מובנת? איך יכלו אותם אנשים לקבל על עצמם לבצע את התורה והמצוות, חמישים ימים אחרי שהיו שקועים בתוך מצב של חטא? הרי לא ייתכן שבתוך חמישים יום הם התרוממו לגבהים של צידקות, עד כדי כך שכל התורה תהיה מובנת להם אפילו בלי לבקש הסבר!

איך הם יכלו לסמוך על האלוקים שרק לא מזמן התחילו ממש להכיר אותו?

איך הם יכלו להכריז תחילה 'נעשה' את התורה? איך הם יכלו לסמוך על האלוקים שרק לא מזמן התחילו ממש להכיר אותו? עול התורה אינו משהו קל, ואינו משהו שאפשר להסיר כמו שכמיה כשלא נוח. עול התורה הוא נצחי, והם קיבלו אותו לא רק עליהם, אלא על כל הדורות הבאים אחריהם, בלי לדרוש הסבר, בלי למצמץ, בלי להסס.

האמנם, הם לא היו נמהרים מידי, תמימים מידי או אולי צייתנים מידי?…

לפני שנענה על התמיהה כדאי לעבור לעולם החינוך, לעיתים די קרובות אנו נתקלים בילדים שמקבלים חינוך טוב, ובכל זאת הילד עושה מעשים שלא יעשו. ונשאלת השאלה כיצד דבר כזה יכול לקרות, שילד יבוא ממשפחה טובה ויקבל חינוך טוב ובכל זאת יתנהג בצורה כזאת ? התשובה הנפוצה היא, שדבר זה קורה בגלל השפעת הסביבה. דהיינו שאכן הילד קיבל חינוך טוב, אך הסביבה דהיינו חבריו וכולי השפיעו עליו לרעה. אך התשובה הזו לא ממש טובה. כי זה אומנם נכון שהסביבה היא זו שהיוותה את הטריגר להתנהגות הילד. אך עדיין, אם החינוך עצמו שהילד קיבל היה טוב, אז החינוך והלימוד עצמם שהילד קיבל היו אמורים להשפיע על הילד בצורה חזקה, כך שהוא לא יושפע גם מהסביבה. כי הרי כאשר מחנכים מישהו צריך בעצם לחנך אותו בין השאר לאיך לא להיות מושפע מהסביבה. וכל הורה ומחנך, הרי מחנך את ילדו שלא יהיה מושפע מהסביבה. אז כיצד זה שבעצם הילד קיבל חינוך טוב, שבין השאר כולל את החלק של איך לא להיות מושפע מהסביבה ובכל זאת הוא כן מושפע מהסביבה ? (מקווה שלא סיבכתי אתכם) והתשובה על כך היא, כי אומנם הילד קיבל חינוך טוב, אך רמת ואיכות החינוך שהוא קיבל לא הייתה מספיק טובה (לפי מבחן התוצאה). הילד אומנם קיבל חינוך, אך החינוך הזה היה כגוף ללא נשמה. ולכן בעת מבחן, החינוך הטוב שהילד קיבל לא עזר לו לעמוד במבחן של החיים. ולמה הכוונה חינוך ללא נשמה ? הכוונה היא כי הילד אכן חונך ולמד מה לעשות ומה לא לעשות, אך הילד לא למד ולא הסבירו לו מספיק טוב למה להתנהג בצורה הספציפית הזאת, כפי שמסבירים לאדם בוגר. לילד בד"כ מסבירים מה, אבל לא מסבירים למה. וגם אם מסבירים למה, אז מראש יוצאים מנקודת הנחה שהוא לא יבין למה, או לא ממש צריך להבין למה, אלא רק מספיק שיגידו לו מה לעשות, ואז גם ההסבר של הלמה לעשות כך או אחרת, גם ההסבר הזה לוקה בחסר. הילד אומנם למד מה נכון לעשות, אך הוא לא למד ולא הסבירו לו מספיק טוב מה הם הדברים שעומדים מאחורי תפיסת החיים הנכונה. מעולם לא הסבירו לילד את ההיגיון הפנימי שעומד מאחורי הכללים שנאמר לו לנהוג לפיהם. חינוך ילדים טוב ואיכותי אמור לכלול בתהליך הלמידה של הילד גם חינוך לדפוסי חשיבה נכונים ובריאים. הילד אמור ללמוד על החיים מפרספקטיבה של מבוגר. ילד אמור ללמוד לא רק מה נכון לעשות אלא גם למה זה אכן נכון לעשות, מפרספקטיבה של מבוגר עד כמה שאפשר. כאשר ילד מקבל חינוך עמוק יותר, משהו שנהפך למהות שלו כאדם, הסיכוי שהוא יתדרדר נהיה קטן מאוד. ברגע שילד מקבל חינוך פנימי יותר, חינוך שמלמד אותו כיצד להכיר את עצמו טוב יותר, כיצד לחשוב בצורה נכונה ולא רק מה לחשוב, כיצד להרגיש ביחס לעצמו ולא רק מה להרגיש, כיצד להתמודד ברמה הפנימית ולא רק מה לעשות בפועל, חינוך כזה, הופך למהות של הילד כאדם. וחינוך כזה כמובן יכול באמת לשמור עליו מפגעי החברה, הרבה יותר מאשר אם רק אומרים לו מה לעשות. כאשר הילד לומד רק מה לעשות ולא מלמדים אותו את הפנימיות של מה שהוא עושה,

שואלת  נעמי לוינשטין על בני ישראל איך הם אמרו לקב"ה נעשה ונשמע והתחייבו בצורה מוחלטת כלפיו? היא ממשיכה ואומרת "השאלה הזו מנקרת בי גם כאשר אני מתלבטת לגבי עשייה או אי-עשייה של משהו הקשור בדת, שאינני מבינה לגמרי את משמעותו, או שקשה לי מאוד לקיים אותו. למשל, קשה לי להימנע מכל מיני פעולות האסורות בשבת, כמו הדלקת אש למשל, פעולות שאולי פעם היה קשה לבצע אותן אבל היום הן קלות מאוד לביצוע ועם כל זה עדיין אסורות. לעיתים, ההימנעות מפעולה זו או אחרת גורעת מעונג-השבת שלי.

ואז אני שואלת את עצמי: מה פתאום? מה פשר ה'נעשה ונשמע' הזה? מדוע אני מקבלת את המצוות, כולן, כאילו ברור לי שאני חייבת? האם זו אינה צייתנות עיוורת? האם, כשאני רוצה להרגיש קרובה לדת, אני צריכה לעשות לשם כך כל מיני דברים שאינם ברורים לי, ושאינני מרגישה שהם מבטאים את דווקא את הקשר האישי שלי לדת, כמו ללכת בזמנים קבועים לבית הכנסת או לצום כשכולם צמים?

עניין של אמון

את התשובה קיבלתי דווקא… מילדתי הקטנה בת השלוש.

בתי בת השלוש, כמו הרבה מאוד בנות גילה, היא גם ילדה וגם בת שלוש – כלומר, גם מתחילה לפתח את החוש האסטטי וגם את המרדנות, בו זמנית. התוצאה היא מריבות בוקר קבועות בסגנון: 'אני לא רוצה את החצאית האדומה, אמא!', או 'היום אני לובשת את השמלה הורודה עם המגפיים הכחולים'…לא עוזרות הטענות שלי על חוסר-ההתאמה למזג האויר, על כך שמכנס צמר אינו מתאים ליום קיץ, ועל כך שהשמלה הורודה אינה מתאימה למגף הכחול.                                                             

 "אמא אוהבת אותך, חמודה', אני אומרת לה בכל בוקר מחדש, 'ואמא מתאימה לך את הבגד הכי מתאים והכי יפה'. אבל היא לא משתכנעת. וכך יוצאת הילדה העקשנית לגן בבוקר כשהיא לבושה כמו שאני רציתי, עם מצב-רוח כמו שבהחלט לא רציתי, אחרי שאמא 'הרעה' הודיעה לה שהיא לובשת בדיוק את מה שאמא החליטה.

 עד שבוקר אחד החלטתי לעשות לזה סוף, ולהניח לילדה ללמוד בעצמה את מה שאני מנסה ללמד אותה כל הזמן. אותו בוקר היה קייצי וחמים, ובת השלוש דרשה בתוקף ללבוש את שמלת הצמר הורודה.

'בסדר', אמרתי באומץ, ובגבורה הולכת וגדלה ראיתי אותה יוצאת לגן מאושרת. לא רציתי לדמיין מה יקרה בעוד שעה או שעתיים, כשהיא תצא לשחק בחצר הגן, בשמש, בשמלת הצמר.

למחרת, כאילו לא היה עליה ללמוד לקח, ביקשה הילדה שלי ללכת לגן בנעלי בית.

אבל לא הייתי צריכה לדמיין. בשעה עשר וחצי חזרה הילדה שלי הביתה, מיוזעת, כשהעוזרת מלווה אותה והיא בוכה. 'חם לי אמא', היא אמרה וביקשה להתפשט.

למחרת, כאילו לא היה עליה ללמוד לקח, ביקשה הילדה שלי ללכת לגן בנעלי בית. הסכמתי. בצהרים היא חזרה עצבנית, כי נעלי הבית נפלו מרגליה ללא הרף ומנעו ממנה להשתתף במשחקי החצר.

וגם ביום השלישי, כשחשבתי שהיא לא צריכה יותר הוכחות לכך שאמא יודעת מה היא אומרת, היא ביקשה ללבוש את הסוודר החורפי החם. גם הפעם שתקתי, בגבורה רבה, מחכה שאי-הנוחות תעשה את מה שלא עושה השכל.

ולמחרת – טוב, אולי זה נראה כמו נס – הילדה שלי כבר לא ביקשה שום דבר. היא לא הסבירה לי מדוע, אבל כשאמרתי שהיום היא תלבש את המכנס הורוד, היא לא אמרה 'לא', אפילו לא משכה כתף. היא פשוט נעמדה על הכסא והמתינה.

ומאותו יום והלאה פסקה התופעה. הילדה שלי למדה לסמוך עלי, אחרי שראתה איך אני יכולה להתאים ב"גאונות בלתי-נתפסת" מבחינתה, את הבגד המתאים לכל מזג אויר. היא פשוט הבינה, שאני אתן לה את הבגד הכי טוב לאותו בוקר, וסוף סוף נתנה בי אמון והבינה שאני באמת רוצה את טובתה. כעת היא יודעת, שגם אם היא לא מבינה למה החלטתי על השמלה הזאת ולא על שמלה אחרת – כדאי לה להאמין בי.

עניין של אמונה

ופתאום, קיבלה גם השאלה שלי תשובה יפה כל כך.

לא תמיד אני מבינה למה עלי לעשות כך ולא אחרת. לא תמיד אני מבינה למה, כדי להתחבר טוב יותר לדת, עלי לעשות דברים מסוימים ולא אחרים, או דברים שאינני מבינה את עומק משמעותם. לא תמיד אני מבינה, אבל אני כן עושה. ולמה?

כי היו לי מספיק הזדמנויות בחיים להיווכח, שאלוקים יודע מה הוא עושה.

כי היו לי מספיק הזדמנויות בחיים להיווכח, שאלוקים יודע מה הוא עושה. אלוקים הביא אותי לעולם, והוא זה שעוזר לי לחיות מיום ליום. הוא הביא לי את בעלי וילדי, את כל הטוב והאושר שיש בחיי. אם יש מישהו שאפשר לסמוך עליו, לתת בו אמון, זה עליו.

אני זוכרת, כשעמדתי ללדת את ילדתי הראשונה, רציתי מאוד לקבל תפקיד בכיר במשרד שעבדתי בו, אבל הבוס סרב. אישה בהריון, שעוד מעט תלד ותעלם מהנוף, לא מתאימה להתחיל עכשיו תפקיד של ניהול מחלקה. אני כעסתי, לא הבנתי, רציתי אפילו לפטר את הבוס חסר-הלב שלי. אבל כמה חודשים אחרי שחזרתי מחופשת הלידה, נסגרה המחלקה כולה. למזלי הטוב, לא ניהלתי אותה אז, ולא הסתבכתי בחקירה הפנימית שנפתחה. יכולתי לעבור בצורה נקייה למחלקה אחרת.

מישהו מנהל את העניינים יותר טוב ממני, הרגשתי אז. אותה הרגשה פיעמה בי כשרצינו לעבור לדירה אחרת, אבל העניינים לא הסתדרו בשום פנים. לא הצלחנו למכור את הבית, ולא מצאנו בית אחר מתאים. רק לאחר שנה של הסתבכויות התברר לנו שכדאי היה להישאר, כדי שילדתנו הקטנה תקבל את המטפלת הטובה ביותר בעולם. שוב הרגשתי אז, שאלוקים מנהל את חיי טוב יותר ממה שאצליח אני לנהל אי-פעם. הרגשתי, שאני יכולה להפקיד את גורלי בידיו בלב שקט, ולתת בו אמון מלא.

במשך הזמן השתכנעתי, אחרי מקרים נוספים, קטנים וגדולים, שבהם 'העמדתי במבחן' את רצונו הטוב של אלוקים כלפיי – שגם מה שנראה לי לפעמים גרוע, או לא נעים, יכול להיות טוב מאוד בשורה האחרונה של תכניתו של אלוקים.

לא הייתי מצייתת לאף אחד בעולם, אם הוא לא רכש את אמוני קודם לכן. כשם שילדתי לא צייתה לי, עד שלא תפסה שאני באמת יודעת לבחור לה בגדים, ושכדאי לה ללבוש את הבגד שהכנתי לה, גם אם בבוקר היא לא מבינה בדיוק מדוע – כי בצהרים היא תמיד יכולה כבר להבין.

כך, אני מאמינה, הרגישו גם בני ישראל לפני שאמרו 'כן' במעמד הר סיני. הם אמנם יצאו ממצרים רק לפני חמישים יום, ולפני כן לא ידעו מהי אמונה, או מהי תורה. אבל במהלך חמישים הימים האלו, ועוד לפני כן, הם נוכחו שאלוקים הזה הוא מישהו שאפשר לתת בו אמון.

הוא נתן למצרים עשר מכות, שכל אחת ואחת מהן היתה נס גדול בפני עצמה, כדי לסלול את הדרך לשחרורם מעבדות מצרים; אחר כך הוא הוציא אותם ממצרים – עם שלם יוצא ממדינה שבה היו עבדים מאות שנים, בצהרי היום, ואף אחד לא מעכב בעדם; אחר כך קרע עבורם את ים סוף – נס אדיר, אחד הגדולים שנעשו אי פעם בהיסטוריה; ואחר כך גם הוריד להם מן השמים את ה'מן', המזון השמימי שממנו אכלו במשך כל שנות נדודיהם במדבר.

כל הניסים הללו לא השאירו שום מקום לספק: אלוקים הוא הישות החזקה בעולם, שאפשר לסמוך על דיברתו. אם הוא אומר לעשות כך או אחרת, הרי שמאחוריו יש 'רקורד' עשיר של עשיה שהוכיחה את עצמה. גם אם אינם יודעים עדיין מה בדיוק כתוב בתורה הזאת, או איך בדיוק הם אמורים להשתמש בה – הם יכולים לסמוך על האלוקים, ודי בכך.

וכך  גם בחינוך ילדים אנחנו צריכים לרכוש את אמונם של הילדים כדי לקבל מהם אמירות של "נעשה ונשמע" ורק אחרי שרכשנו את אמונם בנו נוכל לקדם אותם לעבר המטרה האמיתית.

חינוך טוב הוא חינוך כזה שבו אתה מדבר עם ילדך / אחיך / חברך / הוריך / סביבתך וכולי, בגובה העיניים ושבו אתה מכבד את האדם שמולך בדיוק כאילו הוא זה אתה. חינוך טוב, הוא כזה שבא ממקום שמסביר לילד שלך את ההיגיון האישי שלך (שלא בהכרח הוא נכון, גם אם אתה בטוח שהוא נכון) במה שאתה אומר לו לעשות, ולא רק כזה שאומר לו מה לעשות.

 

ועוד כיוון מעניין שקראתי בעניין "נעשה ונשמע"

בעיני חז"ל הקדמת 'נעשה' לנשמע' נחשבת ליסוד מכונן במערכת היחסים שבין ישראל לאלוהים, וכפי שמספור בתלמוד: 'בשעה שהקדימו ישראל נעשה לנשמע יצתה בת קול ואמרה להן: מי גילה לבני רז זה שמלאכי השרת משתמשין בו?' (בבלי, שבת פח ע"א).

מדוע אפוא 'נעשה ונשמע' הוא עיקרון יסודי כל כך? בשיעור שהעברתי לקבוצה של חיילים, עולים חדשים מרוסיה, התייחסתי להכלת היסודות 'לעשות' ו'להיות' ביהדות. חיילת אחת לא התרשמה מהדברים; 'זה פשוט' היא הסבירה לי, 'הרי נאמר במפורש "נעשה ונשמע" ,"נעשה" זו הפעולה המעשית – לעשות, ואילו "נשמע" הוא הערך העצמי של ההקשבה, כלומר "להיות"'. מה שלה היה פשוט היה בעבורי פרשנות חדשה למונח המוכר, ושמחתי על ההזדמנות לעגן את התפיסה המהותית שאני נוהג לדבר עליה ביסוד מכונן זה.

נעשה ונשמע הוא אפוא יסוד גדול בעבודה הרוחנית. אנסה להבהיר את חשיבותו באמצעות שני פירושים נוספים:

בפשט הדברים, הקדמת ה'נעשה' מבטאת את המוכנות הבסיסית להיענות לבקשה. התמסרות בלתי מותנית. ה'בית יעקב' בפירוש על הפסוק הראשון בספר ויקרא 'וַיִּקְרָא אֶל מֹשֶׁה וַיְדַבֵּר ה' אֵלָיו' מסביר את היחס שבין קריאה לדיבור: 'על ידי הקריאה מוכרח להתקרב כלו לגמרי ואחר כך כשחברו מדבר אליו מדבר לו רק דבר פרטי. כמו כן יש לכל ישראל קריאה שמוסר עצמו לגמרי לה' יתברך' (בית יעקב, פרשת בא). כלומר כאשר אדם מבקש מחברו דבר מה וחברו נענה ברצון מבלי לברר בדיוק מה נתבקש ממנו לעשות, לעצם התגובה הראשונית של המוכנות וההתמסרות ערך רב יותר מכל פעולה שיעשה אחר כך. כפי שמציין הבית יעקב, תחילה האדם מתמסר, ומה שיהיה אחר כך הוא דבר מוגדר ונקודתי .

בשלב ראשון צריך אפוא את ה'נעשה', אולם אחר כך דרוש גם ה'נשמע'. העשייה היא בלתי מותנית, אבל האדם אינו מצטמצם אליה בלבד, הוא אינו שואף שעשייתו תישאר מכנית. הוא צמא להגיע ל'נשמע', למקום של הקשבה, העמקה והבנה שתאפשר לו להגיע לחוויה והזדהות עם מעשיו.

אסיים בתובנה ששמעתי בשם רבי נחמן מברסלב, שיכולה גם היא לכוון מסע רוחני; 'נעשה' מתייחס לכל הדברים שאני מסוגל לבצע בהווה, לכל מקומות שאני יכול להגיע אליהם כעת. ואילו 'נשמע' מתייחס לכל המדרגות שכרגע נבצר ממני להגיע אליהם ואינני מסוגל להשיגם, אבל ראוי שאשמע עליהם כדי לעורר את הצמא ללכת אל המקום שמעבר למקום שאני נמצא בו כעת, בתקווה שמה שעכשיו הוא אצלי רק בגדר של 'נשמע', ייהפך ביום מן הימים ל'נעשה'.

תחילה "נעשה" ואחר-כך "נשמע" – שיחות הרבי מלובביץ

כאשר בא הקב"ה וביקש לתת את התורה לבני-ישראל, הכריזו כל בני-ישראל כאיש אחד "נעשה ונשמע". אמירה זו שלהם נעשתה מאז סמל לקבלת-עול ולהתמסרות לרצון ה' – תחילה עושים ומקיימים ("נעשה") ורק אחר-כך מנסים להבין ("נשמע").

אולם עדיין יש להבין מה עניינו של ה"נשמע" לכאן. קבלת-עול שלמה היא לכאורה ההכרזה "נעשה" בלבד. יהודי אומר לקב"ה, כל מה שתצווה עליי –  אעשה. וזה אמנם מה שהתורה מספרת קודם לכן: "ויען כל העם קול אחד ויאמרו, כל הדברים אשר דיבר ה' נעשה". מדוע אחר-כך באה תוספת: "כל אשר דיבר ה' נעשה ונשמע"?

תוספת שגורעת?

יתרה מזו: התוספת "ונשמע" גורעת לכאורה מקבלת-העול הבאה לידי ביטוי בהכרזה '"נעשה". אמנם הם מצהירים שה"נעשה" קודם ל"נשמע", אבל בכל-זאת הם דורשים להבין. והלוא קבלת-עול שלמה פירושה, שיהודי מקיים את המצוות לא בגלל הכרתו השכלית אלא מכיוון שזה רצון ה'.

אמנם יהודי חייב לא רק לקיים את התורה ("נעשה"), אלא גם ללמוד אותה ולהבינה בשכלו ("ונשמע"), אבל גם זה עצמו בא מתוך קבלת-עול. כשם שציווה הקב"ה לקיים מצוות מעשיות, כך ציווה מצוות הקשורות בלימוד ובהבנה. נמצא אפוא, שגם לימוד התורה אינו אלא פרט בתוך ה"נעשה".

שני כתרים

כשמתבוננים במאמרי חז"ל מתברר, שההכרזה "ונשמע" לא זו בלבד שלא גרעה מה"נעשה", אלא היא-עצמה עניין נעלה ביותר. חז"ל אומרים, שכאשר הכריזו בני-ישראל "נעשה ונשמע", באו מלאכי-השרת וקשרו לכל יהודי שני כתרים – אחד כנגד "נעשה" ואחד כנגד "נשמע". מכאן אנו למדים, שה"ונשמע" הוא עניין גדול לעצמו.

יש כאן יסוד עמוק במידת התמסרותו של יהודי לקב"ה. יכול אדם לקבל עליו עול תורה ומצוות ולקיים בפועל את כל ציוויי ה', אבל עולמו הפנימי נשאר מחוץ לעבודת ה'. אמנם בפועל הוא מקיים את כל התורה כולה, אבל שכלו ורגשותיו אינם מזדהים הזדהות שלמה עם רצון ה'. זו אינה עבודת ה' שלמה.

שלב אחר שלב

יהודי נדרש לעבוד את ה' לא רק ב"נעשה" אלא גם ב"נשמע". עליו להבין בשכלו ולהרגיש בליבו את הטוב והיוקר והנחיצות של התורה והמצוות. ויתרה מזו: עליו להחדיר הכרה זו גם לנפשו הבהמית ולגופו הגשמי, עד שגם יצר-הרע שבו יגיע לאהבת ה' – "בכל לבבך, בשני יצריך".

לכן לאחר שהצהירו בני-ישראל שהם מקבלים עליהם בשלמות את עולו של הקב"ה – "נעשה", באו לשלב עליון יותר – "נעשה ונשמע". בכך הצהירו, שלא יסתפקו בעצם הקיום של התורה ומצוותיה, אלא יגיעו למדרגה עליונה יותר, שגם בהכרתם השכלית יבינו ויכירו במעלת התורה ומצוותיה. על כך קשרו להם מלאכי השרת שני כתרים, שכן ה"ונשמע" הוא שלב עליון יותר בקבלת-העול ובהתמסרות לרצון ה', המקיפה לא רק את כוחות העשייה של האדם אלא גם את עולמו הפנימי, שכלו ורגשותיו.

 (ספר השיחות תשמ"ח כרך ב, עמ' 420)

 

אלון גל – נעשה ונשמע

מכל המצוות והאתגרים אותם פרש לפנינו בכישרון רב האלוהים שבשמיים, ייתכן והאתגר הגדול מכולם הוא האתגר: "נעשה ונשמע". וזאת משום מה? משום שהנחיית הנעשה והנשמע מחברת אותנו באופן אסוציאטיבי מיידית לעולמות תוכן, כגון: "לשנן כמו תוכי", "אל תחשוב, תעשה", "תבצע כמו גולם" וכדומה.

 

בכל אחד מהמקרים האלה, אנו מזהים הנחיה שמזמינה אותנו לפעול ורק אחר כך לחשוב, כנחותים, חסרי שיקול דעת ואף כנועים וכאלה, מן הסתם, אנחנו לא מעוניינים להיות ו/או להיראות. זאת ועוד, הרי במה מותר בן האדם מן הבהמה, אם לא בזכות העליונה לחשוב, לנתח ואז להחליט? וכך, כאשר אנו מתבקשים לעשות ורק אחר כך לחשוב, בדרך כזו או אחרת אנו מוזמנים לפעול כבהמות ולא על פי יכולתנו או זכותנו לנהוג כבני אדם. אך האם כך הם פני הדברים? האם הזמנה לפעולה לפני מחשבה, בהכרח מוטעית היא?

חשוב להבין, לעתים במהלך התפתחות אישית איננו רואים או מודעים למחסומים או לטעויות בדרכי הפעולה ובגישות שלנו. לפעמים אנחנו משוכנעים מעל לכל ספק שאנו פועלים ומתנהגים בצורה הפוכה לחלוטין מזו בה אנו פועלים במציאות. הדבר דומה ל"נקודות המתות" שמסתתרות מעיננו בשעה שאנו נוהגים בכלי רכב. רכב או אדם הנסתרים מעיננו בנקודה מסוימת לכאורה אינם קיימים, אולם למרות שראייה נחשבת לכלי הוכחה אבסולוטי ועדות ראייה אף קבילה בבית משפט, העובדה שאיננו רואים דבר מה אינה מבטלת את קיומו.

האם יעלה על הדעת שאדם היושב לצידנו בשעה שאנו נוהגים ברכב, יצעק שאנו עומדים לדרוס אדם אחר, אבל אנו נסרב ללחוץ על דוושת הבלם עד שלא נראה בעצמנו ונבין את מהות הסכנה? ברור לכולנו שבמקרה זה ראשית עלינו לעשות (לבלום) ורק אחר כך לנסות לראות ולהבין מה השתבש ואילו נתונים היו חסרים.

כך גם בחיינו. לעיתים איננו רואים את התמונה המלאה וגם לא נזכה לראות אותה עד שלא נסכים לפעול באופן שונה מדרך הפעולה הרגילה שלנו. לפני שנים מספר הובלתי במסגרת חברת הביטוח הפניקס הישראלי תכנית אימון לסוכני ביטוח שנקראה "סיירת בריאות".

מטרת תהליך האימון הייתה להעניק כלים תקשורתיים לסוכנים על מנת לשווק ביתר הצלחה פוליסות בריאות ללקוחות החברה. במסגרת ההכנה שלי לקראת היציאה לדרך, זיהיתי עבורי מהם הכשלים הקיימים בצורת העברת המסר של תכניות ביטוח בריאות, כפי שהיו נוהגים הסוכנים לתקשר ללקוחותיהם באותה תקופה.

מתוך כך, הרכבתי צורת פניה חדשה שהייתה שונה באופן בולט מהמקובל באותה העת. חלק מהסוכנים אמצו ברצון והתנסו בשיטת הצגת הדברים אבל חלק אחר מצא את השיטה לא לטעמו. לאחר שהבחנתי בכך וראיתי כי אותם אלו נמנעים מהתנסות, ניסיתי להסביר להם את התועלת שבהצגת הדברים בצורה החדשה. חלקם הבינו ונגשו להתנסות. החלק האחר נשאר בדעתו ובגישתו כי יש להציג את הדברים אחרת.

אז הצגתי בפני הקבוצה את אתגר ה"נעשה ונשמע" ושאלתי אותם האם יהיו מוכנים להתמקצע בהצגת הדברים החדשה ובמהלך השבוע הקרוב להתנסות ורק לאחר מכן להבין ולהסיק מסקנות. מתוך חמישה סוכנים, סוכן אחד סרב להתנסות מבלי להבין וארבעת הנותרים סגרו באותו שבוע בין 3-12 תכניות ביטוח יותר מהממוצע הרגיל שלהם. המרתק היה לשמוע את אותם ארבעה מתארים בדיעבד לאחר ההתנסות מה הבינו על הלקוחות, על הרתיעה מהקשבה לצורך ביטוחי בריאותי וכדומה.

אחת הדוגמאות המעניינות ביותר וגם המומלצות מאד לצפייה היא הסצנה הקולנועית המופיעה בסרט "קרטה קיד". במהלך הסרט מבקש המורה מתלמידו הצעיר לבצע הנחיות מבלי לשאול שאלות. הנער עומד באתגר למרות הקושי והעקשנות ורק לאחר שהתאמן במשך ימים ארוכים, מבין את התמונה כולה ואת הרווח העצום שבלמידה יצירתית שכזו.

כך, המלצתי היא, בכל עת בה אינכם מצליחים לפרוץ דרך בתחום או בנושא מסוים, בקשו לעצמכם משוב והנחיות פעולה מאנשים חכמים לכם, גשו לעשות ורק לאחר מכן, צרו תובנות.

והפעם בפינת המולטימדיה אני מביא סרטונים שעוסקים בהורות וגבולות – ניסיתי לצנזר כמה שיותר. ישנם קטעים מטושטשים בכוונה עקב בעיית צניעות.

קטע 1  – גבולות עם הסבר 

קטע 2 – גבולות עם הסבר 2 

קטע 3 –  לחייב ילד בלי סיבה 

קטע 4 – הצבת גבולות בדרך של נעשה ונשמע 

ושני קטעים חזקים במיוחד שהגיעו אליי ועשיתי בהם שימושים שונים

א.      משמעות המעשים הקטנים – 

ב.      גבולות והומור –

ונסיים בבדיחה או סיפור מצחיק שאני משתמש בה הרבה  בהרצאה בנושא יצירתיות:

איכר אחד רצה לשתול תפוחי אדמה בשדה שלו. הבעיה היתה שהוא כבר זקן והיחיד שיכול היה לעזור לו הוא בנו שנמצא בכלא. לכן, כתב האיכר מכתב לבן כדי להתייעץ איתו.
אחרי יומיים, הגיעה תשובה: "אל תחפור בשדה! שם החבאתי את הכסף!"
באותו היום ממש, הגיעו עשרים שוטרים והפכו את השדה בחיפושים – אך לא מצאו כלום. האיכר שלח מכתב לבו ושם סיפר לו מה קרה.
לאחר יומיים, הגיע המכתב חזרה: "כעת, שתול את תפוחי האדמה שלך, אבא. זה המקסימום שיכולתי לעשות למענך מהמקום בו אני נמצא."

ועוד אחד 

מה קורה בבית קפה כאשר זבוב נופל לתוך כוס קפה?
* איטלקי – שופך את כוס הקפה שלו ועוזב בזעם!
* צרפתי – מוציא את זבוב ושותה את הקפה!
* סיני – אוכל את הזבוב שופך את הקפה
* רוסי – שותה קפה עם זבוב בשקט!
* ישראלי – מוכר את הקפה לצרפתי, את הזבוב – לסיני, קונה לעצמו כוס חדשה ומשתמש בעודף על מנת להמציא שיטה המונעת נפילת זבובים לקפה!
* פלסטיני – מאשים את הישראלי שהוא זה שהכניס את הזבוב לקפה שלו, מגיש תלונה לאו"מ על התוקפנות הישראלית, מקבל הלוואה מהאיחוד האירופי לקניית כוס קפה חדשה, משתמש בכסף הזה לקניית חומר נפץ ואחר כך מתפוצץ בבית הקפה בזמן שאיטלקי, צרפתי סיני ורוסיה יחד מנסים לשכנע את הישראלי לוותר על כוס הקפה שלו לטובת הפלסטיני המסכן.

 

תלמוד בבלי – גיטין , צ'
תניא היה רבי מאיר אומר כשם שהדעות במאכל כך דעות בנשים:
יש לך אדם שזבוב נופל לתוך כוסו וזורקו ואינו שותהו … ויש לך אדם שזבוב נופל לתוך כוסו וזורקו ושותהו … ויש לך אדם שזבוב נופל לתוך תמחוי מוצצו ואוכלו זו היא מדת אדם רע…
ואחרונה חביבה
חרדי אירח חילוני בשבת, כדי ללמדו על השבת. בליל שבת עשו קידוש ושתו יין. באמצע הסעודה עשו 'לחיים' עם יין, וברכו ברכהמ"ז על יין. לאחר הסעודה יצאו ל"שלום זכר" ושתו בירה וגם ב"בקשות" לא היה יבש. למחרת בבוקר, שוב שתו וויסקי בקידוש, ולקינוח אחרי הצ'ולנט יין אדום משובח. במוצ"ש, אחרי ההבדלה על ה…יין, שאל המארח החרדי את אורחו החילוני: נו, איך התרשמת מהשבת הראשונה שלך? תראה – השיב לו החילוני – למה אסור להדליק חשמל בשבת עדיין לא הבנתי, אבל למה אסור לנהוג בשבת… את זה הבנתי…😜
 

 

פרשת יתרו "משמעת משמעותית"

שלום שוב

הנה לפניכם פרק מורכב מאין כמותו. אני מאמין שכל מי שייחשף אליו יוכל למצוא רעיונות נחמדים לעבודה עם תלמידים. העבירו לכל מי שתרצו.

 

והפעם בתוכן  פרשת יתרו

·         רעיון חינוכי על משמעת משמעותית

·         משל העולה החדש

·         משל הטלפון

·         משל המכונית

·         משל הצבא

·         סיפור הגנב

·         סרט מיוחד ומרגש 'שמע ה' קולי'

·         קטע מצחיק "מה קורה שלא שומעים טוב"

·         וקצת נוסטלגיה מהתוכנית 'זהו זה'

 

"וישמע יתרו"

משל לעולה חדש שאינו יודע מילה אחת בעברית, ואתה מנסה להסביר לו כמה פעמים שהחנות מכולת לא נמצאת כאן בביתך, אבל הוא מתעקש להיכנס כי חצר הבית ממש מזכיר לו את החנות מכולת בארץ שממנה הגיע, אבל מה לעשות כבר עשר פעמים ניסית להסביר לו והוא פשוט לא קולט, ואז אתה מתמלא כעס ובקוצר רוח צועק לו, תגיד אתה חרש?! אתה לא שומע?! אכן, הוא לא שומע, הוא רק שמע קולות אבל הוא לא מבין מה אתה רוצה, אתם לא משדרים באותה שפה, הלזה יקרא שמיעה? אם רק תאמר לו משפט אחד בנחת וברגיעה, אבל שיהיה בשפתו, מיד הוא יתנצל, יבין, ויחפש לו חנות אחרת…אבל כרגע הוא לא שומע אותך.

ביאתו של יתרו לחיק היהדות מעלה את שאלת חז"ל מה שמועה שמע ובא, מביא רש"י במקום את דברי המדרש "קריעת ים סוף ומלחמת עמלק", וכבר נשאלה השאלה והרי כתוב "שמעו עמים ירגזון חיל אחז יושבי פלשת", שמועת קריעת הים עברה באוזני העמים כולם, הכיצד אפשר לתלות התגיירותו ויחודו של יתרו בשמיעה שהייתה נחלת הכלל?

ניתן לומר שיש שתי סוגי 'שמיעות' , אחת בחינת "שמעו עמים ירגזון", והאחרת בחינת "וישמע יתרו", אמנם את שמע המאורעות הקורות את מצרים וישראל שמעו העמים כולם, אך האם שמיעה זו הייתה שמיעה של תכלית?! כאן אנו למדים כי אפילו  שיש לאדם אוזניים שומעות, הוא  עדיין לא יקרא 'אדם שומע', וזאת משום שאינו משתמש בכלי השמיעה שלו לפי מטרתו, לדוגמא –  נניח שתיקח חברה פלונית פרויקט להוציא את מכשיר הטלפון המשוכלל ביותר בעולם, יעבדו על מכשיר זה כל גאוני הטכנולוגיה, ובו יצרפו את כל השכלולים החדשים ביותר של הטלפונים המתקדמים ביותר בעולם, את הכל יקבצו למכשיר טלפון אחד, אך בעיה אחת יש למכשיר זה, כאשר הינך מחייג למספר טלפון אחר, לא תשמע אף אחד, וכמו"כ אותך לא ישמעו, חסר רק רכיב אחד קטן ביותר שגורם לזה שלא תוכל לשמוע ולדבר במכשיר זה, ובכן, האם למכשיר זה ניתן לקרא טלפון? וודאי שלא, צורתו, רכיביו ושכלוליו, אמנם עונים על כל הדרישות המיוחדות של מה שנקרא טלפון, אבל חסרה כאן מטרתו של המכשיר ודבר נקרא לפי מטרתו ולא לפי דברים החיצוניים שבו.
כאשר אדם שומע באוזניו, אך שמיעה זו אין לה אצלו שום משמעות, אוזניו שומעות, אך אין שמיעתו נקראת שמיעה לפי מטרתה, המשיל את הדבר הגה"צ ר' שלום שבדרון זצ"ל לאדם שעוצר את מכוניתו באמצע הכביש, ותור מכוניות ארוך ממתין לו אחריו, כולם צופרים וצופרים, אך אינו זז ממקומו, במקום זאת יוצא ממכוניתו ופונה לעברם, מה אתם צופרים הלא אני שומע?! האם ניתן לומר כי אדם זה שומע הוא?!
שמיעת העמים כולם הייתה אכן שמיעת אוזניהם, אך היא הייתה שמיעה שאין בה התעמקות והבנה, וכלפי זה נאמר שמעו עמים ירגזון, אבל ביחס למטרת השמועה הלא לא שמעו כלום, וכלפי זה דומה שמיעתם כאילו לא שמעו דבר,

לא כך יתרו שלא רק שמע קולות כשמוע עמים, אלא שמע שמיעה אמיתית שמיעה שיש לה תכלית, הוא שהיה כהן מדיין הגדול שבעובדי עבודה זרה הבין את המסר של המאורעות, הבין את כוונת המשמיע, וראיה לכך שהרי בסופו של דבר שמיעה זו גרמה לו שבא לחסות תחת כנפי השכינה, ועל כך נאמר "וישמע יתרו"שמע מה שלא שמעו שאר אומות.
ממחקרים שנעשו בארץ (לפני מספר שנים) בנושאים שונים בתחום החינוך, רמת ההישגים, המשמעת וכדומה, נמצא שבתחום המשמעת היו הנתונים חד משמעיים. החינוך הממלכתי נעדר משמעת, בעוד בחינוך המסורתי והשמרני רמת המשמעת גבוהה ביותר.

התוצאה עוררה כצפוי הדים רבים, והתעורר ויכוח על עצם הצורך במשמעת חיצונית. הושמעו דעות שונות, כגון הדעה  הבאה שכיוון שהמשמעת היא כפויה וחיצונית, השפעתה על התלמידים מעטה, אם בכלל.

היו בתי ספר שרמת המשמעת בהן הייתה נמוכה, בעוד הישגי התלמידים בלימודים היו גבוהים, הרי שאין בהכרח קשר בין המשמעת לידע ולהישגים.

המילה 'משמעת' – ששורשה הוא ש.מ.ע. – כוללת שני מובנים. האחד – שמיעת האוזן הפיזית, צלילים וקולות – האמצעי להכרת והבנת כל נושא שהוא. אך יש שמיעה אחרת, שהיא שמיעת הלב – הפנמת הדברים והחדרתם לליבו של השומע. וכך אומר להם משה לעם ישראל: "שמע ישראל, ה' אלוקינו ה' אחד". כוונתו לשמיעת הלב, וקליטת הדברים ברבדים הפנימיים של האדם.

וכן גם מקומה של המשמעת. יש והיא נועדה ישירות למטרה לחשל ולתרגל מצבי לחץ. לדוגמא, בצבא יש ביטוי שנקרא,  "משמעת מים", לפיה נאסר על החיילים במסעות ובאימונים לשתות, אלא רק באישור והוראת מפקדיהם. התפקיד והמטרה היו ישירים, להכשיר את החייל לעמוד במצבים בהם הוא עלול להיקלע לחסר במים, ולדעת להתגבר על הצמא הטבעי, ולהמשיך ולתפקד כלוחם. אך לעיתים נועדה המשמעת ליצור סמכות מפקד נכונה וחיובית, כגון: הצבעה, הקפדה על הלבוש, כומתה, נעליים מצוחצחות וכו'. או יש ואפילו נוצלה, לצערנו משמעת, כדי להתנשא ולשרת רצון שררה ושלטון של המפקדים הזוטרים, וזו כמובן עוררה מיד התנגדות ואי הסכמה. מובן שבאותו רגע שהוסרה הכפייה וניטלה הסמכות, הרי מיד חדלה המשמעת והופרה, למרות שמטרותיה היו נכונות: א. כדי שבבוא יום קרב יהיו ערוכים ומאומנים בצורה הטובה ביותר. ב. ליצור אווירה של מילוי פקודה והכנעה כלפי דרגות הפיקוד.

אך שתי צורות אלו גם יחד לא היו שמיעת הלב והפנמה אלא תרגול חיצוני גרידא, שאין לו קשר עם פנימיותו של החייל, והוא ראה בהן עול מיותר וחיפש לעקוף אותן.

גם במערכת החינוך ישנה משמעת ישירה – שמירת זמנים, הקשבה, הכנת שיעורים וידיעת החומר, ועקיפה – שתפקידה ליצור סמכות והערכה למורה ולמערכת, קימה, לבוש אחיד וכו'. אך בעידן הדמוקרטיה, כאשר המורה הוא חבר, למה לקום לפניו? ואם דעת תלמיד ומורה שווה, למה ליצור סמכותיות ריקה מתוכן בצורה מלאכותית? ומכאן, זלזול בחלקי המשמעת האחרים, קטן מאוד.

מאידך, כאשר משווים את המחנך (מורה, רב, הורים) לבורא עולם בחיוב לכבדם, אז הם "שווים" לבורא, כביכול, ועל כך נאמר "יהי מורא רבך כמורא שמים"! המשמעת והציות נשמעים טבעיים, והמתחנכים (ילדים, תלמידים וכו') רואים בו מודל לחיקוי והערצה.

ונסיים בסיפור שמעתי מאחד הרבנים החשובים העוסקים בנושאים אלו, שפעם שמע על ילד שהיה רגיל לגנוב חפצים מחבריו, ולא הועילו כל תוכחות הוריו ומוריו, הילד היה ונשאר גנב קטן, דבר שהדאיג רבות את ההורים, בצר להם פנו לרב לראות אם יש דרך להניאו ממעשיו ולחנכו שדבר זה חמור הוא, קרא הרב לילד הושיבו במשרד ושאלו בא ונגיד שאני הגנב ואתה אבא שלי ועכשיו צריך אתה להעיר לי על כך, מה היית אומר לי, הילד הסתכל על הרב בעניים חמורות סבר וקרא לעברו "איך אתה מסוגל לעשות דבר כזה?! אתה נורמלי? לגנוב?! זה ממש אסור, אני לא מבין אותך" אמר הרב להורים, אתם מבינים?! מה הילד יודע על האיסור לגנוב, הוא יודע רק שממש לא מבינים איך הוא מסוגל לגנוב, אבל מה לעשות הוא כן מסוגל, הוא באמת לא מבין שהוא לא נורמלי, הוא רק יודע שזה מבהיל את ההורים שלו והם ממש כועסים, אז בסדר, הוא ידאג שפעם הבאה כשיגנוב הם לא ידעו! מה חסר כאן כדי שסוף סוף הילד יקלוט שהמעשה הזה באמת מעשה פסול?! רק דבר אחד, שמיעה אמיתית , הילד הזה צריך, שמיעה שיש בה הבנה, ואחריות זו, היא אחריות המשמיע, אם אין משמיע אין שומע, ובתור משמיע צריך לברור את הדרך שבה השומע באמת ישמע, אם לא תצרח ותצעק יום ולילה על אותו ילד שאתה לא מבין איך הוא מסוגל לגנוב, אלא פשוט תמחיש ותסביר לו בנחת ובחכמה רבה כי שמיעה נקראת רק זו הנקלטת והמשפיעה, ובדרך כלל כאשר משמיעים שומעים.

ובפינת המולטימדיה 

חברת אורנג' – תראו מה קורה שלא שומעים טוב

בעקבות השורש ש.מ.ע שהוזכר הרבה פעמים בפרק זה נזכרתי בסרט שמע ה' קולי. הסרט מיוחד ומרגש ונוצר ע"י תלמידים בבית הספר אמי"ת קרית מלאכי – הסרט מתאר את סיפורו של אבנר, נער יתום המתגורר אצל משפחה אומנה ונמשך לעולם המוזיקה. הוריו המאמצים מסרבים להכיר בעולמו המוסיקלי ומעדיפים שישקיע בלימודים. המצב מסתבך כאשר אביו אוסר עליו לנגן ואבנר מרגיש שהוא עוד קושי בעולמה של המשפחה

 

 ועוד משהו מעניין ומרגש – אריאל הירשפלד אומן פסיפס חרש 

 

ולסיום 2 בדיחות

אדם: אלוקים, מה זה בשבילך מיליון שנה ?
אלוקים: שניה
אדם: וכמה זה אצלך מיליון דולר?
אלוקים: גרוש
אדם: אז תן לי מיליון דולר
אלוקים: רק שניה

 

אחד שאל את האדמור מקוצק מה ההבדל בין שלומפער שלוימאזל ונודניק הוא ענה שפעם אחת ישבו שלושתם בחתונה וכשהגישו מרק השלומפר שפך את המרק על השלוימזל ואז הנודניק שאל איזה מרק זה היה.

 

 

 

פרשת בשלח – ביקורת וחינוך

לצפיה מיטבית בגוגל כרום

פרשת בשלח – ביקורת וחינוך

והפעם בתוכן הפרק

·         רעיון חינוכי

·         מתורתו של הרב קרליבך

·         סיפור היהלומים

·         מכתב שכתב תלמיד

·         מציאה מדהימה – חיים נחמן ביאליק שיום הולדתו ב –  י' בשבט, כתב קטע  שמתקשר לנושא הפרק 

·        סרטונים בנושא תלונות וביקורת

·         סרטונים נחמדים לקינוח

"ויורהו ה' עץ וישלך אל המים וימתקו המים"

"היכן שיש מרירות גדולה שם מתחבאת מתיקות גדולה"

 

כך כתב תלמיד באחד מבתי הספר

"שיישאר בינינו: לא מעניין אותי דקדוק נכון, גם לא הצאר ניקולאי השני ואפילו לא דוד המלך. לא מעניין אותי מה סוג האקלים באפריקה או למה יש לכוכב שבתאי כל כך הרבה טבעות. בשבילי, החיים נמצאים מחוץ לכותלי הכיתה – פרחים, שמש זורחת, קשת בענן, לישון אצל חברים, לשיר, לקנות בגדים, לטייל לרקוד, אינטרנט, משחקי מחשב ופייסבוק– לא לוחות וציונים.  האמת היא שמעולם לא אהבתי את בית הספר. בית ספר הוא פשוט מקום מלא בכללים – כמו בית סוהר, פחות או יותר.

·         תגיע בזמן.

·         תתלבש כמו שאומרים לך.

·         הכן את שיעורי הבית שלך, ועשה זאת היטב.

·         תתכונן למבחנים.

·         אל תרים את קולך.

·         השתתף בשיעור.

·         (איך אני אמור להשתתף אם אסור לי להרים את הקול?)

והמורים שלי לא מבינים אותי. הם אף פעם לא הבינו.

זה לא שאני לא רוצה ללמוד, אני פשוט מעדיפה לגלוש… ולצייר… ולצחוק… ולישון… ולשיר… ולחלום… ואפילו להתפלל. מה רע בזה?

לכל איש חינוך ישנם מקרים שבו הוא נחשף לביקורת מצד הממונים עליו  או מצד התלמידים ולא מעט מצד הורים. לא נעים לספר אך הרבה מאוד מקרים מסתיימים בהרמת קול, בפגיעה אישית ובדרך כלל, שני הצדדים יוצאים מוחלשים מהעניין. מהי הדרך הנכונה להתמודדות עם ביקורת? האם זה קשור לגיל, למצב או לסיטואציה. על כך בפרק הנוכחי.

פרשת בשלח עוסקת אף היא בקיטורים, או בלשון המקרא ב"תלונות". תלונות עם ישראל מתחילות עוד באותו יום בו הם יוצאים ממצרים. עם העבדים שעוד לא הספיק לטעום מן החירות, רואה את המצרים רודפים אחריו כשמלפנים הים, ומתוך תחושת חוסר האונים הם צועקים ומלינים על משה ומטיחים בו את השאלה מדוע סיבך אותם במה שנראה באותו רגע כהרפתקה בלתי-אחראית. גם נס קריעת ים-סוף איננו מפסיק את תלונות ישראל. כמה ימים מאוחר יותר כשהעם מגיע למרה, ואין בנמצא מים לשתות, פונים בני ישראל שוב בהתרסה למשה, ובפרק שלאחר מכן מתלונן העם שוב, הפעם על היעדרו של אוכל מתאים.

התלונה הראשונה פורצת מיד בצאתם ממצרים, כשפרעה וחילו מתעשתים ויוצאים במרדף אחרי העבדים הבורחים. האירוע מסתיים באחד מהנסים המופלאים בתולדות ישראל: קריעת ים סוף.
התלונה השנייה באה מיד אחרי שירת הים: "ויסע משה את ישראל מים סוף ויצאו אל מדבר שור, וילכו שלשת ימים במדבר ולא מצאו מים. ויבאו מרתה ולא יכלו לשתת מים ממרה כי מרים הם, על כן קרא שמה מרה. וילנו העם על משה לאמר מה נשתה. ויצעק אל ה' ויורהו ה' עץ וישלך אל המים וימתקו המים, שם שם לו חק ומשפט ושם נסהו" (שמות טו, כב-כה). פרשנים רבים ניסו להבין את מה שאירע במרה. זיהוי המקום, זיהוי העץ, הבנת המעשה של השלכת העץ למים ושימת החוק והמשפט – כל אלה התפרשו בדרכים רבות ומגוונות.

אולם מדרש מופלא מציע קריאה אחרת לגמרי לסיפור, המדרש מפרש את המלים "כי מרים הם": "אמר ר' לוי: למה 'כי מרים הם', הדור היה מר במעשיו". (תנחומא ויקהל).

זו קריאה מפתיעה. לא המים מרים, אלא העם שהגיע אל המים. הדברים נשמעים כדרשה חסידית המנותקת לגמרי מפשט המקרא, אך ננסה לספר את הסיפור על פי המדרש הזה. עם יוצא מבית עבדים, שבו הורגל לקבל את כל צרכיו, גם אם בצורה אכזרית ומינימלית. בוודאי לא חש שם מעולם בחסרון המים. הם מטולטלים במשך שבוע, בורחים מפרעה הרודף אחריהם, רואים את הים נקרע לעיניהם ופורצים בשירת הים. מיד אחר כך חוזרים ללוע המדבר הזר להם כל כך. פתאום נחשף אותו עם עבדים לאפרוריותו של יום חול במדבר. מרכזו של האיום הוא העדר המים החיים. כל מי שטייל במדבר יודע את חוויית המפגש עם גב שיש בו מים. להולכי מדבריות אין שמחה ממפגש עם מקור מים. לעם שיצא משפעת הנילוס זה נורא. הם מבינים בבת אחת את הפער בין החיים נטולי הדאגה של העבדים לבין דאגת הקיום של בן חורין. הם צועקים אל משה לא מפני שאין להם מים, אלא דווקא בגלל שיש מים! הם אומרים למשה: "מה נשתה?" או בלשון אחרת: האם זה מה שנשתה מעכשיו?

הקב"ה לא כועס על בני ישראל. הוא מתחבר לרגשות, הוא מבין שהמרירות שלהם נובעת מפחד עמוק של עם היוצא לקראת עצמאותו. זה מה שאומר המדרש: "הדור היה מר במעשיו". תגובתו של הקב"ה אינה כעס (כמו במקרים אחרים שבהם העם התלונן לריק). הוא מורה למשה לקחת עץ ולהשליך אל המים: "וימתקו המים". המעשה של השלכת העץ למים הוא מעשה של הוראה סמלית. המים המרים יכולים להיות מתוקים אם תבואו אליהם במצב נפש אחר. זו הפעם הראשונה שהתורה ממשילה את האדם לעץ ומבקשת להתבונן בתהליך הצמיחה שלו ובחיותו. הריפוי נעשה רק במגע של העץ עם המים. זה תהליך פנימי של חיים.

על פי זה, התחנה של מרה היא עוד צעד במעבר מעולם תלותי ומנוכר אל עצמאות מחייבת ומבוגרת. מכאן יפסעו ישראל אל התחנה הבאה: אילים, שם כבר ייפגשו עם "ושם שתים עשרה עינות מים ושבעים תמרים". סמוך מאוד למרה מתחבאת מתיקות גדולה.

היכולת להכיל ביקורת, להיות קשובים למי שעומד מולנו ולהבין את הצורך הטבעי שלו "לשחרר קיטור", הוא נכס חשוב לכל מי שעומד בראש הפרמידה, לכל מנהל, מפקד או מנהיג. הדבר נכון במשפחה, בחינוך וגם בעסקים. פעמים רבות מידי אנשים נוטים לשפוט את האדם העומד מולם ואת התגובות שלו לפי הסטריאוטיפ. אנשים "מקטרים" מסומנים כ'לא בשלים' או 'לא בוגרים'. כל חריגה מכללי הנימוס והטקס מתפרשות כחוסר רצינות וכו'. מחקרים פסיכולוגים רבים מראים כי קיים צורך לשחרר לחץ ולפרוק את מה שמציק, ואחת הדרכים היא על ידי הקיטור והתלונה. לעיתים דווקא הצפת הבעיה כלפי מעלה יכולה לגרום לשינוי בארגון או בחברה אליה אנו שייכים. השאלה היא כיצד מכילים סוג כזה של התנהגות. המשימה של המנהל היא לדעת להבחין בין תלונה אמיתית וצודקת לבין סתם קיטור הנובע מאופי קנטרני ולא מפרגן.

הרב קרליבך מדבר באחת משיחותיו על העזרה שצריך לתת לילד בגדילתו

"מי גדל כל הזמן בתוך הבית? הילדים. ילדים גדלים כל הזמן. הם הולכים ומתקדמים כל הזמן. אנחנו ההורים שלהם, צריכים לעזור להם לגדול. אנחנו צריכים ללוות אותם בדרך.

עכשיו תשמעו. יש שלוש דרגות של הליכה: הליכה לפני השני, הליכה עם השני והליכה מאחורי השני.

ללכת לפני הילד  זה אומר להוביל אותו. רוב ההורים מוכנים לעשות את זה "אני אלך לפניך ואומר לך מה לעשות."

יש ללכת עם הילד שלך. וזה חשוב מאוד  – לתת לו יד ולעזור לו. ברוך ה', הרבה הורים יודעים לעשות את זה.

אבל ללכת מאחורי הילד שלך? זה כבר לא פשוט. כלומר לתת לילד כל כך הרבה בטחון במה שמיוחד לו עד שיהיה לו כח ללכת בדרך המיוחדת לו – זה דבר שהרבה הורים עדיין לא למדו. בית קדוש באמת הוא בית שנותן לילדים מקום.

בית אמיתי וחינוכי הוא בית שיודע להתמודד את הביקורת תוך כדי זיהוי הקושי הרגשי שיש לילד. תלונות וביקורת באים ממקום של רגש. "משהו לא טוב לי", "אני לא יודע איך להתמודד עם המציאות ומה שנותר לי לעשות הוא לצעוק ולהתמרד".

אפשר לראות זאת בביקורת של הורים כלפי מוסד חינוכי. התנהגות הילד ברובה נובעת הרבה מאופן גידול הילד בבית. מה לעשות שיש הורים שלא לוקחים אחריות ותמיד מאשימים את בית הספר. מה שצריך לעשות הוא לא לצעוק בחזרה, להטיח האשמות אלא דווקא להתחבר לרגשות, לגעת בנקודה הכואבת ואז מתגלה עולם ומלואו. כל כך הרבה פעמים נתקלתי בהורים, באנשי חינוך שמתלוננים על כך שכל העולם רשעים ואנחנו צדיקים. בשיחה קצרה, בשאלות מעטות שתפקידם  לזהות את הרגש ואת הבעיה, ניתן להגיע להתקדמות גדולה ולמצב שהצד השני יבין שאתה לטובתו.

ואיך אפשר לא לסיים בסיפור הבא של הרב קרליבך שהבין מזמן שכל ילד, גם אם הוא ביקורתי או מתנהג בצורה לא פשוטה הוא עדיין נשמה גדולה

הדבר אירע באמצע הרצאה שנשא ר' שלמה קרליבך בפני חברי מועדון יהלומנים של מנהטן.לפתע שיסע אחד השומעים את דבריו בעוינות והקשה עליו במפגיע. "שלמה"! הוא תבע, "אנחנו אוהבים את השירים שלך, וגם הסיפורים החסידיים שלך נחמדים מאוד, אבל דבר אחד בך מפריע לכמה מאיתנו, אנחנו פשוט לא יכולים להבין: למה אתה מתעסק כ"כ הרבה עם מסכנים ומשוגעים?"

שלמה ליטף את זקנו בהרהור וסקר במבטו את יושבי החדר. "אתה יודע" ענה, "אני בטוח שכל מי שיושב כאן היום הוא מן המומחים הגדולים והנחשבים בעולם בתחום התכשיטנות. אני צודק?" היושבים בקהל מיהרו להנהן לאות הסכמה. "ורבים מכם" המשיך ר' שלמה,"בוואדי מומחים גדולים ליהלומים, נכון"? "כן, ודאי, אנחנו מומחים גדולים"! הסכימו היהלומנים. "אז תגידו לי" שאל ר' שלמה, "האם אי פעם נפל לידיכם יהלום ששווה מיליון דולר וזרקתם אותו בטעות לאשפה?" כל היושבים בחדר פרצו בצחוק."השתגעת?" צעק אחד מהם. "יהלום גולמי של מליון דולר לזבל? היינו מבינים תוך שנייה מה יש לנו ביד! אנחנו מומחים!"

שלמה השתהה לרגע, סקר במבטו את האנשים, ואז אמר בשקט: "אתם יודעים, חברים מתוקים, אגלה לכם סוד – גם אני מומחה ליהלומים. אני הולך ברחובות העולם מדי יום, וכל מה שאני רואה זה את היהלומים היקרים בעולם מהלכים סביבי. כמה מהם צריך אולי להוציא מהבוץ ולנקות קצת ,ללטש קצת, אבל חברים, אחרי שעושים את זה הם כ"כ מאירים, ממש כמו המרגליות הכי טהורות,הכי זכות והכי מושלמות שתראו בכל הקריירה שלכם."

                   "חברים מתוקים" סיים ר' שלמה, בבקשה תנסו לזכור את זה, מפני שזה ממש הדבר הכי חשוב שצריך לדעת בחיים. כל אחד… כל אדם… הוא יהלום גולמי".

והפעם בתחום הסרטונים ננסה להמחיש את נושא התלונות אבל כמובן שאפשר להשתמש בכל הסרטונים למטרות אחרות.

1. הנשיא לשעבר קצב ותלונות הטלפון

2. תלונות ברשות הדואר

3. הסתכלות אחרת על החיים –

ולסיום 

 קובי אריאלי "אל תשבור את השוק"

 

נספח

מדהים לראות שגם מה שנכתב לפני עשרות שנים נראה כאילו נכתב היום…

חיים נחמן ביאליק

לתוכן הענינים בשבת, יט' סיון, נפרד ביאליק לפני צאתו לחו"ל, מבאי "עונג שבת" ב"אוהל שם". הוא אמר: "הנני יוצא חוצה לארץ מפאת מחלה. הנני מרגיש כי גם תל אביב שלנו והישוב בכלל חולים בשעה זו. סימני המחלה נתגלו בזמן האחרון, קודם כל ביחס לאחינו פליטי החרב, האסון מגרמניה ומארצות אחרות. במקום לדאוג להם להכין פינה וצל, קורה של דירה בכלל, ולוא יהא בצריפים, נצלנו את אסונם למען בצע כסף. "מלחמה לה' בעמלק מדור דור", "אשר קרך בדרך" ואומות שלמות נפסלו לבוא בקהל על "אשר לא קדמו אתכם בלחם ומים בדרך בצאתכם ממצרים". כיצד קבלנו אנחנו את אחינו פליטי החרב? העלינו את שכר הדירות וגזלנו מהם את פרוטותיהם האחרונות.הסימן השני למחלה הוא – הספסרות הבזויה האוכלת אותנו כעש. ברק השטן של הזהב סמא את עינינו. אנו מתפארים בגאות ופריחה, במקום שיש רק מהומה ריקה של ספסרות. דונם אחד עובר עשר פעמים מיד ליד וכל פעם עולה מחירו, ואנו חושבים שזוהי עליה וגיאות. אין ערך לקרקע מלבד מה שהיא יכולה ליתן לבני אדם למזונותיהם בשעת חרום וסכנה. אנו עושים בקרקע מה שהספסרות בשעת המלחמה והמהפכות היתה עושה בלחם. שק הקמח היה עובר עשרות פעמים מיד ליד ויש היה מגיע שוב ושוב לאותה היד, ומחירו היה עולה ומגיע לסכומים מבהילים. אבל, סוף סוף לא היה זה אלא שק קמח. ה"מליונים" המרמים התנדפו כעשן. סימן שלישי למחלתנו הוא – הבריחה מן הכפר אל העיר. חסד גדול עשה לנו הגורל, שנתברכנו בפועל העברי, שיצא אל הכפר לחדש את יסודות חיינו, לקשרנו אל האדמה. והנה עכשיו, עם מהומת השקר של הגאות בעיר, עוזב הפועל העברי את הכפר, מפקיד את העמדות הלאומיות שלנו ועובר לחיים הקלים שבעיר. ומכאן, גם תקלה אחרת. סימן רביעי למחלת השעה – העבודה הזרה, הכיבוש הגדול של עשרות שנים, המבצר הלאומי הגדול, העבודה העברית, הולך ונחרב לעינינו ואין אנו שואלים את עצמנו, מה נעשה מחר, ביום פקודה וסכנה, כשפועלים נכרים ימלאו את מושבותינו, מי יעמוד לנו, מי יגן עלינו ביום סערה ושואה…והנה הסימן העקרי למחלת השעה – ההתפוררות הפנימית האיומה, ריבות המפלגות, שנאת אחים, האוכלת בנו בכל פה, מעשי ההרס והחרבן הפנימי של המפלגות הקצוניות, כפי שהם מתגלים מסביב למשפט הידוע. חולה הוא הישוב, וחולה תל אביב שלנו ואני מברך אתכם ואותי שאזכה לראות בשובי אל הארץ סימנים של הבראה."  

פרשת בא – בית ספר של ירח ובית ספר של שמש

כמה הודעות

א.      ברכות לעשרות המצטרפים החדשים. מקווה שתפיקו הרבה מהכתוב

ב.       נשאלתי ואני עונה. השתדלתי בפרויקט לענות על כל הצרכים של בעלי התפקידים בבית הספר לדוגמא מארז מעגל השנה מיועד לרכזים החברתיים והא מכיל עשרות סרטונים לפי מעגל השנה. מארז הרגשות מנסה לתת מענה ליועצות, מארז עולם הצחוק מנסה לתת מענה למנהלים המובילים עשרות ישיבות בשנה שברובם הם שגרתיות (וארוכות), האם יש משהו יותר חכם מאשר לראות פתאום סרטון מצחיק שגורם לשבירת השגרה הרגילה מארז חמשה חומשי תורה למחנכים ועוד ועוד.

ג.        שבוע טוב לכולם

והשבוע בתוכן הפרק

·         רעיון חינוכי – בית ספר של הירח

·         מתורתו של הרב קרליבך

·         נספח – מתורתו של הרב שרקי

·         קצת נעמי שמר

·         קצת אלון גל

·         מבחר סרטונים

·         לסיום בדיחה כשרה – חכמה יהודית

 

להמשיך לקרוא

פרק מיוחד לקראת טו בשבט

פרק מיוחד לטו' בשבט

כותב הרב שרלו – ט"ו בשבט אינו חג הנטיעות. אם היינו צריכים לקבוע את חג הנטיעות, היינו בוחרים בתאריך שהוא המרוחק ביותר מ-ט"ו בשבט, ונמצא בדיוק בחצי השני של הלוח – ט"ו באב. זה התאריך בו התקיימו הנטיעות, הן בשל העובדה שניתן "להרוויח" שנת ערלה אם נוטעים לפני ט"ו באב, והן בשל העובדה שזה התאריך הטוב ביותר לנטיעות גם מבחינה חקלאית.

איך אפוא הגיע חג הנטיעות לעולמנו? הציונות החילונית היא זו שנתנה משמעות מחודשת ליום זה. התהליך היה די פשוט – העולם שפשט את הנאמנות לשמירת תורה ומצוות, מצא עצמו ערום משורשיו. הוא רצה להיות קשור לעולם היהודי אך לא להתחייב במצוות, להמשיך את ההיסטוריה היהודית והקשר שלה לארץ ישראל, אולם ללא מושגי הקדושה הקשורים בכך. כיוון שכך, פתחה הציונות החילונית בחילון החגים כולם, ובנתינת משמעות שונה להם. חג השבועות, בו אנו מביאים ביכורים לריבונו של עולם ומודים לו על החסד שגמל עמנו – "ועתה הנה הבאתי את ראשית פרי האדמה אשר נתת לי ד'" – הומר במשמעות הפוכה לחלוטין: בקיבוצים נערכה תערוכת ההישגים החקלאיים של האדם, והביכורים הובאו כראיה לכוחנו ועוצם ידינו; חג החנוכה, שעיקרו הוא הודאה לריבונו של עולם על הכוח שנתן בידינו לנצח את אויבנו ולקומם מחדש את המקדש הפך לחג הגבורה היהודית, ולשירת "נס לא קרה לנו, פך שמן לא מצאנו"; פורים שיסודו בקודש, וכיום הכיפורים הוא, ובמוקדו עומדים ההללו ההודאה לריבונו של עולם עוקר ממשמעותו היסודית, ותחת זו נהפך החג לקרנבל היהודי, ולחיקוי מסוים של ריו דה ז'נארו בעדליידא. אף פסח לא נותר נקי מהמרה זו – ביסוד חג הפסח עומד הפסוק "שלח את עמי ויעבדוני". בשום מקום בתורה לא כתוב "שלח את עמי", שהרי פסח אינו אלא חג גדול של יציאה מעבדות בשר ודם לעבדותו המרוממת של ריבונו של עולם, העושה את האדם בן חורין בשל היותו עוסק בתורה. ברם, בתודעה הישראלית זהו חג החרות בלבד, בו אנו עוסקים בחרות האדם ולא בעמידתו הנאדרה מול ריבונו של עולם.

כך גם אירע לט"ו בשבט. ביסודו של דבר זהו יום הלכתי, בו משתנה מעמדו ההלכתי של האילן. ביום זה שנת הערלה מתחלפת, ואם ניטע לפני ט"ו באב שנתיים וחצי לפני יום זה, הוא נכנס לשנתו הרביעית ומקבל דין נטע רבעי; ביום זה נקבע מעמדם ההלכתי של הפירות, ואם חנטו לפני ט"ו בשבט הם מקבלים את מעמד השנה הקודמת לעניין ההבחנה בין מעשר שני למעשר עני; לפי חלק מהמקורות עד יום זה חלה על הפירות קדושת שביעית, ואף אם חנטו בשנה השמינית לפני ט"ו בשבט הם מקודשים בקדושת פירות שביעית – זו המשמעות המקורית של ט"ו בשבט. עולמה של

ההלכה הוא שיצר יום זה, ומשמעותו נקבעת לפי עקרונות ההלכה, ולא לפי יסודות הקרן הקיימת לישראל. לפיכך, מוטל עלינו לעשות שני דברים. ראשון בהם הוא להשיב, לפחות לעצמנו, את משמעותו המקורית של יום זה. השבה זו נעשית על ידי לימוד עצמי של הלכות חג בחג (לאמור: לימוד דיני ערלה ורבעי, תרומות ומעשרות) ביום זה, ולימוד קדושתה של ארץ ישראל לעניין המצוות, כגון יסוד סוגיית קדושה ראשונה וקדושת שניה, והצורך ב"רוב יושביה עליה" לגבי דינים שונים. לאחר מכן אנו יכולים לחנך את ילדינו להתרגל להתקשר לדברים לאור המשמעות המקורית

שלהם, ולא לאור המרתם.

לאחר שהכתרנו את המשמעות האמיתית והשבנו את ט"ו בשבט למקורו, אנו יכולים להצטרף לנטיעות ולשמוח בהן, שהרי אין דבר רע בנטיעת ארץ ישראל, ואין דבר פסול בחגיגת ההתקשרות המחודשת לארץ זו, אם היא באה מקדושת הארץ ומההתיישבות בה. כך אנו קושרים את שורשינו המהותיים עם המציאות של ימינו, ומשיבים לב אבות על בנים ולב בנים על אבותם.

ובפינת המולטימדיה עשרות סרטונים ועוד דברים מועילים בנושא חג האילנות. אני מקווה שכל אחד ימצא את הסרטונים שמתאימים לו.

 סדר טוב בשבט – לחץ כאן

מאמר מצוין בנושא שבעת המינים ואנחנו שבעת המינים ואנחנו  (לחץ על הקישור)

מערכי שיעור נפלאים באתר לב לדעת – לחץ כאן

יצירה לטו בשבט – לחץ כאן

סרטוני יצירה לטו בשבט – לחץ כאן

דברי חז"ל על העצים 

שבעת המינים ערוץ הדברות – לחץ כאן

תרומות ומעשרות – השבוע למדנו עם התלמידים בחברותות על המצוות התלויות בארץ ולסיכום הראנו את הסרטון הבא 

 

הסיפור יום הולדת לשקדיה של לוין קיפניס 

עצים מיוחדים אי קטן ועצים מיוחדים

גינות מיוחדות גינות מדהימות

טו בשבט שורשים 

כך הולכים השותלים 

טו בשבט עת רצון הרב יצחק פנגר- לחץ כאן

השקדיה פורחת 

ולסיום במקום בדיחה –  נזכרתי בקטע ישן ונוסטלגי מהתוכנית המצוינת זהו זה