פרשת חיי שרה פרק מיוחד על "הרב קרליבך זצ"ל"

שלום שוב                                                                                                                                                     

כמה הודעות

 

אמירת תודה בנימה אישית: ברוך השם הפרויקט מתרחב עוד ועוד. אני מגיע להרבה מקומות כדי לחשוף בפני הציבור את הפרויקט: אני זוכה להרצות ולהעביר שיחות בפני מורים, מנהלים תלמידים, הורים, ויועצים חינוכיים, בזכות כל אחד ואחד מכם שמעביר את החומרים ומפיץ אותם הלאה. אני מודה לכם שאתם עוזרים לי להפיץ תורה ולהוכיח שקודש וחול יכולים לשנות ולקדם כל אחד מהמקום שבו הוא נמצא. המשיכו להעביר את החומרים לכל מי שמעוניין. תודה רבה

פרשת חיי שרה –  חידוש בפרשה וגם על דמותו של הרב קרליבך

בתוכן

  • לדמותו
  • מתורתו וחידושיו
  • שני סיפורים לקריאה
  • שלושה סיפורים לשמיעה
  • סרטונים לצפייה
  • משפחה בפרשה מאת הרב מרדכי שפייר
  • מוח 1 מאת הרב יוני נוימן
  • בדיחה לסיום

 מתורתו של הרב קרליבך !!!

ישנה תורה של הרבי מרוזי'ן שההורים לא בוחרים את הילדים אלא שהילדים בוחרים את ההורים שלהם. זו תורה מופלאה.

איך ילדים בוחרים את ההורים שלהם? בוא נגיד שהבת שלי הייתה צריכה להיוולד, אז כל מי שיכול להיות האבא והאמא שלה עמדו בשורה בשמים, והבת שלי הלכה הלוך ושוב והסתכלה על כל אחד ובחרה בי ובאשתי. למה היא בחרה בנו? בודאי היא ראתה שאנחנו אוהבים אותה הכי הרבה. איך התינוקת שלי יודעת שאני אוהב אותה הכי הרבה? לא מפני שאני אמרתי את זה. אלא מפני שהיא ראתה בעיניים שלי שאני התגעגעתי אליה שהיא תהיה הבת שלי. היא ראתה אותי במדרגה של געגועים.

הפעם הראשונה שמישהו קרא למישהו "אבא" בתורה, הוא כשיצחק דיבר אל אבא שלו בעקידה. הם באמת הבינו מה זה להיות אבא ובן. בשביל יצחק היה רק ה' אחד. בשבילו אף אחד לא קיים, אפילו לא ילדים. איך יצחק למד על הילדים? בעקידה. כל יהודי שהיה מת על קידוש ה', בא איתו לעקידה.

למה שרה הייתה צריכה למות באותו רגע? היא הביאה את כל הילדים מהשמים לארץ. לא נותנים לילד לנסוע לבד. צריך שתהיה אימא יהודיה שהולכת איתם. באותה זמן הייתה רק אמא אחת בעולם: שרה אמנו והיא הייתה צריכה לעלות לשמיים כדי להוריד את הילדים. אז בעקידה, שרה ירדה עם כל הילדים.

יש שלוש דרגות של הליכה. יש ללכת לפני משהו, יש ללכת עם משהו ויש ללכת אחרי מישהו. כל אבא ואמא מוכנים ללכת לפני הילד שלהם " אני אלך לפניך ואגיד לך מה בדיוק לעשות" לפעמים הורה מוכן ללכת עם הילד אבל ללכת אחריו?

כששרה התפללה לתינוק לילד. מה היא אמרה? היא אמרה: ה', אני חיה שמונים ותשע שנים ואין לי ילדים. אבל יש כל כך הרבה אנשים בעולם בלי ילדים. בבקשה ה' אם אתה נותן לי תינוק, אז אתה צריך לתת לכולם. אני לא יכולה לסבול שיהיה לי תינוק אם שכנה שלי, או מישהי בצד השני של העולם אין לה תינוק, שרה הייתה האדם הראשון בעולם שהיה באמת שהיה באמת שמח כשמשהו אחר היה שמח.

וראיתי עוד רעיון מעניין בדבריו של דר' מוטי גולן. למה ומדוע, אם כן, זכתה שרה בתואר הנכסף של "אם האומה היהודית" לצידו של אברהם, או, כפי שהיטיב לבטא זאת ישעיה הנביא בהציעו לעם ישראל את המשפט הנצחי הבא: "הביטו אל אברהם – אביכם, ו(גם) אל שרה – תחוללכם"?! במה הייתה מיוחדותה של שרה בו בזמן שאנו קוראים על מספר "התנהגויות מביכות" שקורות לה "באמצע הדרך"?!

ונראה לי לתרץ, בהסתמך בעיקר על דברי חז"ל הקדושים, כמו גם, בתוספת "נופך אישי", ששרה אמנו היא לא עוד דמות נשית רגילה. שרה דמות מיוחדת. שרה היא דמות שמשמשת מודל לחיקוי "לשעתה ולדורות". כל מעשיה של שרה "עמדו במבחן התוצאה", הגם שבקריאה ראשונית נראים ונשמעים "מביכים", והיו מחוייבי המציאות ונעשו מתוך הכרה, חזון וצפייה אל העתיד המשפחתי הסובב אותה, כמו גם, אל העתיד הכללי של עם ישראל בהמשך הדרך. ולא בכדי, חז"ל החשיבו את שרה כראשונה מתוך "שבע הנביאות שקמו לעם ישראל" [מגילה י"ד.] ושהיא, ורק היא הייתה האשה היחידה בעולם שזכתה "לדיבור ישיר" מהקב"ה ללא אמצעי תיווך שונים. וזאת, בשונה מ"שאר הצדקניות שה' דיבר עימהן (רק) ע"י מלאך", כלומר: באמצעות גורם מתווך [עפ"י סוטה ז. ומדרש לק"ט, בראשית כ"ג, א'].

כפי שציינו לעיל, שיאה של הפרשה הוא סיפור עקידתו של יצחק ע"י אברהם אבינו. היה זה עפ"י חז"ל הניסיון האחרון והקשה ביותר של אברהם אבינו [אבות ה', ג']. אכן, סיפור העקידה נשגב מבינתו של אדם ואין זה המקום להרחיב ולפרט. אמנם, סיטואציית העקידה מסתיימת בשיא רוחני אדיר מימדים, אולם, מן "האולימפוס הרוחני" נאלץ אברהם לרדת אל "החיים האמיתיים". בדרך חזרה הביתה שומע הוא על מותה הטראגי של שרה, שותפתו ועמיתתו לחיים ובחיים והוא מגיע כדי "לספוד לשרה ולבכותה". חז"ל דרשו "סמיכות פרשיות" ומצאו קשר ישיר בין "סיפור העקידה" ובין "סיפור מיתת שרה" וב"קצירת העומר" נסכם: בעת שאברהם "עקד" את יצחק הגיעה השמועה לאוזני שרה (ע"י השטן?) שאברהם "שחט" את יצחק. אי לזאת, "פרחה נשמתה ומתה" [רש"י, לפרק כ"ג, פסוק ב'].

ונשאלת השאלה: כיצד קרה שדווקא ברגע הכי קריטי בחייה, גם אם השמועה קשה מנשוא, בגדו בה כל תעצומות הנפש האדירות שהרטיטו רבים בדורה, כמו גם, בדורות הבאים ושרה מתה בשברון לב נוראי?! מה היה, באמת, הגורם העיקרי לכך ששרה לא החזיקה יותר מעמד גופני, כמו גם, ובעיקר, מעמד מנטלי, נפשי?!

ונראה לנו לתרץ ולומר שדווקא "הרגע האחרון" בחייה הוא הרגע המיוחד, הערכי ואשר יכול לשמש כמודל חיקוי לדמותה ההרואית, הערכית, והחינוכית של שרה אמנו. זהו הרגע שנחרט בציפור נפשה של האומה העברית לדורותיה וממילא מאיר הוא באור יקרות ובעוצמה אין קץ את דמותה המיוחדת והאלמותית של שרה. טענתנו היא: לא השמועה על "שחיטתו" של יצחק היא שגרמה לקריסתה הגופנית והנפשית של שרה. אלא, עצם הידיעה וההכרה שבגלל "שחיטה" זו, אין יותר יצחק בעולם, כלומר: אין מי שיעביר את לפיד החינוך, המסורת ובעיקר: המורשת היהודית לדורות הבאים. זהו, למען האמת, הדבר ש"הרג אותה". שרה זכרה שאברהם אמר לה: "חמודך, יצחק, גדל ולא למד עבודת שחק" והיא השיבה וענתה: "לכה, אדון, אבל אל תרחק"!!! [כפי שנאמר בפיוט: "עת שערי רחמים להיפתח"]. שרה אמנו "עשתה חשבון קר", נוקב ומצמרר, כהאיי לישנא: אם אין יותר י.ר.ש. (=שורש של המילה מורשת) בעולם, ממילא אין צורך יותר להישארותה של ש.ר.י. (=שמה הקודם של שרה) בעולם". שרה שילמה בחייה על "אובדנו" של יצחק, בנה יחידה אהובה שאותו היא חינכה בשיטת "החינוך היהודי האמיתי" ואף גירשה וסילקה את הגורם המפריע בחינוכו, קרי: את ישמעאל, שהיה בנו יחידו ואהובו של אברהם אהובה מן "האשה השנייה", הגר. יצחק היה הבן העיקרי שאמור להעביר את מורשת הדורות מבית אבא, מביתו של אברהם אל הדורות הבאים, הדורות של עם ישראל לנצח נצחים. גבורתה של שרה בעת מותה הרקיעה שבעתיים מגבורתה של שרה בעת חייה. זוהי שרה אמנו. אמא גדולה ונצחית.

השגחה מעל לעננים
ר' שלמה קרליבך, טס פעמים רבות כדי לזמר ליהודים בכל רחבי העולם, והיה דמות מוכרת אצל צוותי האוויר של חברות הטיסה הידועות.
באחת הטיסות, כשעה לאחר   ההמראה, קם ר' שלמה ממקום מושבו וראה דיילת אחת ממלמלת בשפתיה ואוחזת בידה   סידור.
הוא התפלא מהמראה הלא שיגרתי והמתין לסיום תפילתה. כאשר סיימה, אמר:    "אחות קדושה. אני רואה שאת מתפללת מסידור. האם את יהודיה?" הדיילת ענתה: "אמנם הורי אינם יהודים, אבל נולדה בי איזו משיכה ליהדות. למדתי כמה שנים אצל רב יהודי אורתודוכסי ולאחרונה התגיירתי  כדת וכדין, ואני נוהגת, כפי שאתה   רואה   "באורח חיים של תורה ומצוות על פי ההלכה  .
אחד הנוסעים קרא לדיילת וכך שיחתם נקטעה. ר' שלמה חזר לשבת במקומו והתבונן  בעננים שריחפו מתחת לכנפי המטוס. כמה דקות לאחר מכן ניגשה הדיילת לר' שלמה  ושאלה אותו    "האם אתה רב? אולי תוכל לעזור לי בבעיה דחופה ר' שלמה הינהן בראשו והיטה את אזנו לדבריה.
"בזמן האחרון נקשרתי לבחור יהודי,  אבל הוריו מתנגדים מאוד לשידוך בגלל שאני   גיורת ולא מרשים לו להתחתן אתי, ואפילו מאיימים לנתק את הקשר בינינו. אנחנו   אוהבים מאוד אחד את השני, אבל הוא קשור להוריו ולא רוצה לצערם. הוא שבור מכל    המצב ואני חוששת שהוא עומד לנתק אתי קשר. רבי, האם תוכל לעזור לי?"
"אני אשתדל", אמר ר' שלמה, "תני לי את מספר הטלפון של הוריו וגם את מספרך  ואני   אנסה כמיטב כוחי לשכנע אותם שלא יתנגדו לחתונה".
כאשר הגיע ר' שלמה ליעדו, התקשר להורי הבחור ונתקל מצידם ביחס עוין ומנוכר.
ניסיונו של ר' שלמה לגרום לאב לראות את הדברים באופן אחר עלו בתוהו. ככל שניסה   לשכנעו, כך האב התרגז יותר, עד שצעק לבסוף:
"תדע לך שאני ניצול שואה! ובגלל מה שה' עשה ליהודים באמצעות הגויים, אני שונא   יהדות, אבל אם הבן שלי יתחתן עם גויה, אהרוג אותו!"
ר' שלמה הבין שאין טעם לדבר יותר וסיים את השיחה הטלפונית. הוא התקשר לדיילת   כדי לספר לה על אי הצלחתו. הדיילת לא ענתה ובמקומה ענה אביה. ר' שלמה שוחח  עמו   וסיפר לו על השתדלותו למען בתו.   האב כעס על ר' שלמה בגלל שהתערב וניסה לגשר    בין הצדדים. ר' שלמה ניסה להצדיק את עצמו באומרו:  "הרי כתוב בגמרא שהקדוש ברוך הוא מתעסק שליש מזמנו בשידוכים, ואני מנסה לעזור    לו טיפ-טיפה… אבל מה שברור לי הוא   שבתך והבחור אוהבים מאוד זה את זה, וחבל    מאוד שלא יתחתנו".
קולו האיכפתי של ר' שלמה נגע ללבו של האב. הוא החל לבכות ואמר בהתרגשות:   "אני אגלה לך סוד שלא גיליתי לאף אחד, והייתי בטוח שלא אגלה לעולם. אני ואשתי   נוצרים, אבל לא אמיתיים. שנינו בעצם יהודים ניצולי שואה, ובגלל מה שה' עשה ליהודים, אנחנו שונאים יהדות. אנחנו מעמידים פני נוצרים, למרות שלא התנצרנו   באופן רשמי וגידלנו את ילדינו כנוצרים לכל דבר.
הם לא יודעים את האמת…"
"אם כך", אמר ר' שלמה בהתלהבות, "בתך יהודיה מלידה ואין בעיה ! אביו של הבחור רוצה שכלתו תהיה ממוצא יהודי וכעת התברר שהיא באמת כזאת. תגלה לה את האמת והם   יוכלו להתחתן".
אביה של הדיילת התרצה ור' שלמה הצליח לשכנע את ההורים משני הצדדים להיפגש ביניהם.
הפגישה נערכה במלון שבו התאכסן. ברגע הפגישה, אחד האבות צעק:
"יענקל'ה!" והשני ענה לעומתו:
"הרשל'ה!" והם נפלו זה בזרועותיו של זה. לאחר מכן הסבירו לנשותיהם ההמומות   שפעם, לפני שפרצה המלחמה, למדו כחברותא בישיבתם.
כל אחד סיפר שהיה בטוח כי רעהו נספה בשואה. זיכרונותיהם עלו ופרצו. הם נזכרו בילדותם האבודה ודיברו  עליה בנוסטלגיה מהולה בכאב.
אחד מהם אמר:
"זוכר איך חלמנו על העתיד כשהיינו בחורי ישיבה?! אמרנו אחד לשני שכאשר נגדל ונתחתן ויהיו לנו ילדים בוגרים, נשיא אותם אחד לשני.
אנחנו שכחנו לגמרי, אבל   ה' לא שכח…"

…ועוד קצת חינוך

 "אנו צריכים ביה"ס חדש, לא ביה"ס שהמורים יודעים אייך ללמד אלא ביה"ס שבו המורים מאמינים בתלמידים שלהם, הנוער צריך מישהו שיאמין בו" (הרב שלמה קרליבך).

"כשם שהורים מלמדים את ילדיהם על אור ירוק ואור אדום של מטה, כך גם יש ללמד אותם על אור אדום ואור ירוק של מעלה" (הרב שלמה קרליבך).

מי רוצה להיות הגנב?

הרב שלמה קרליבך ז"ל, סיפר פעם על העבודה הראשונה שקיבל. מורה מחליף. "יש הרבה

בתי ספר בניו-יורק", הוא אמר, "ואני הייתי צריך כמה דולרים, אז נכנסתי ללמד". "יום אחד הגעתי לבית ספר יסודי, והמנהל אמר שאחד המורים צריך לעבור ניתוח שקדים. "לך אליו",הוא הציע, "הוא יכין אותך לקראת התלמידים שלו".*

"אה, אלו", אמר המורה, "הם איומים, כיתה נוראית. חמישה-עשר תלמידים, כולם צרות. משה- ה' ישמור. נחמן – בלתי אפשרי. וקובי, טוב, תשמע, הוא יושב בכוונה בשורה האחרונה.אל תתעסק איתו בכלל. הוא רק מצייר כל הזמן, ואם לא נותנים לו לצייר הוא מאוד מפריע.הבעיה היא שהוא מצייר ציורים לא צנועים ומוכר אותם בשירותים לילדים האחרים. רצו לזרוק אותו, אבל אבא שלו תורם הרבה כסף אז אי אפשר. בקיצור, תעזוב אותו".כשיצאתי שאלתי את עצמי, "מה הפלא שהם רעים, אם אין לו שום דבר טוב לומר עליהם?"*

"למחרת בבוקר, כשנכנסתי לכיתה, נהניתי כמו שלא נהניתי מעולם. למדנו את הסוגיה על מי שגונב משהו ולא זכר ממי, אבל אחרת. "לא אכפת לי מה עשיתם עד היום", אמרתי למתוקים, "אני רוצה שנלמד כמו משוגעים. מי רוצה להיות הגנב?".*

"זה היה כל כך מצחיק", המשיך ר' שלמה, "כולם רצו להיות הגנב. הזזנו את השולחנות,דמיינו שאנחנו בשוק, ותוך כדי משחק למדנו שניים שלושה דפי גמרא! דברים גדולים מאוד!בצהריים אמרתי להם, 'מחר, רק מי שיתנהג יפה, יהיה הגנב'".

קובי, התלמיד שישב בשורה האחרונה וצייר, אפילו לא הרים את עיניו. ביום השלישי,כשהסתיימה ההפסקה ואף אחד מהילדים לא חזר לכיתה, ר' שלמה חיכה קצת, ועוד קצת,

ואז הבין שיש כנראה תערוכה. הוא נכנס לשירותים, בשניה אחת כל הילדים פרחו מיד מהמקום, ורק קרובי עמד שם בפינה ורעד מפחד.

"הסתכלתי על הציורים, הוא היה כל כך מוכשר, גוואלד! הסתכלתי עליו ובלי לומר מילה,התקרבתי וחיבקתי אותו. זה היה מדהים. הוא התחיל לבכות, ונאחז בחיבוק הזה בכל הכוח."תשמע", אמרתי לו, "הציורים שלך מקסימים, יום אחד אתה תהיה אמן גדול! אבל כאן בבית הספר זה לא המקום למכור את היצירות האלו, בסדר?", אמרתי והורדתי לאט לאט את התמונות מהקיר. "קובי, אני רוצה שתלמד איתי, אתה מסכים?".*

כשחזרו שניהם לכיתה קרה דבר מדהים. "אני בטוח שאלפיים שנה הוא לא הצביע", אמר ר' שלמה, "אבל כשהוא התיישב במקום שלו בשורה האחרונה, הוא פתאום הרים את היד ואמר: "אני יושב רחוק מדי. אני יכול להתקרב?".

מתוק מדבש. "הבאתי כיסא, שמתי ליד השולחן שלי, ואמרתי לו, "בוא, שב לידי".*

"תוך שלושה ימים הוא היה הכי טוב בכיתה. אני אומר לכם", המשיך ר' שלמה, "הוא היה יכול להיות רבי. אבל אז חזר המורה עם השקדים, והדבר הראשון שהוא עשה, היה להחזיר אותו לספסל האחרון. כל כך הצטערתי שנפרדתי מהם".*

"הם ילדים. והם מתוקים", אמר ר' שלמה, "למה הם לא הקשיבו? כי זה לא היה מעניין. מה ילדים עושים כשמשעמם להם? הם לא כמו המבוגרים שנרדמים. הם פשוט משתוללים".

ובפינת המולטימדיה הפעם סרטונים מרגשים על הרב קרליבך זצ"ל ועוד כמה מעניינים

  • הסרט "לעולם אינך יודע" שביים בעז שחק והפיק דני פארן. הסרט המבקש לגעת באנשים ובמה שחוללה בהם המוסיקה של הרבי המרקד, זכה כבר מההקרנה הראשונה בסינמטק ים', להצלחה גדולה ביותר, כאשר 700 איש צפו בו בדמעות.  – לחץ כאן
  • הרבי מקרן רחוב: 
  • צעדת השבת: 
  • סיפור על ר' לוי יצחק מברדיצ'ב שמספר הרב קרליבך באחת מהופעותיו: 
  • קטע חינוכי או שלא בין אבא לבנו 
  • ועוד סרטון נחמד שקיבלתי לאחרונה 

 

 

ופינה חדשה מאת מטפל מוח 1 יוני נוימן  – נייד 0556607129

פרק 4

 

רגשות שונים מסתובבים לנו במוח ובלב.

שמחה , צער, אהבה, שנאה, שלווה, לחץ וכו'. המשותף לכולם הוא שהם באים והולכים. כלומר, ברגע שהגדרנו תחושה כלשהי בתור רגש מוכרח שתהיה לה התחלה ושיהיה לה סוף כי זהו טבעו של הרגש שהוא חולף לו עם הזמן ואינו קבוע.

הבעיה היא שכיון שהרגשות הן עניין עוצמתי, כאשר אדם נמצא בתוך הרגש, הרגש מקיף את כל ישותו והוא בטוח שזו המציאות האמתית והתמידית וככל שאדם חי מציאות מסוימת כך הוא נותן לה דלק להמשך וכך היא ממשיכה יותר זמן.

לדוגמא: אדם ששרוי בדיכאון לעיתים קרובות . זה קורה סתם כך והוא לא ממש יודע את הסיבה אלא שכך הוא מרגיש. אם הוא אומר לעצמו: "איזה אדם אני, אני כל כך דכאוני" וכו', הוא בעצם יוצר מציאות שהוא כזה וממילא הדיכאון יצטרך לשוב, כי הוא אדם מדוכא.

הדרך להקל מעלי את העול הזה בנויה משני שלבים:

השלב הראשון נמצא בעבודה של הלב: אני צריך להתבונן ברגשות שלי לאורך זמן ולחוות את העובדה שרגש זה באמת עניין שחולף כפי שהגיע. דרך אגב, גם לרגשות טובים יש את אותה תכונה ולכן לא צריך להתמכר אליהם. אחרי שהחדרתי לעומק את התובנה הזאת  אני יכול לעבור לשלב הבא.

השלב השני קשור לעבודה עם המוח, בזמן שהרגש מתפרץ אצלי אני מזכיר לעצמי את התובנה שקניתי בשלב הראשון שכיון שכל רגש הוא דבר חולף גם הרגש הזה בוודאי יחלוף, אסור לי לתת לו יותר מידי תוקף. ויותר מכך, זה שיש לי רגש כזה זה אומר רק שאני אדם עם רגשות, חס ושלום זה לא מגדיר או מקבע אותי בתוך אדם כזה או אחר.

רגש זה דבר נפלא, כאשר נעבוד אתו בצורה נכונה נוכל להגיע למצב שהמוח הוא הבעלים על הרגש וכך החיים ייכנסו לפרופורציה.   

ולסיום בדיחה

סוד החיים הארוכים

רופא יצא לטייל בבוקר וראה זקנה יושבת על ספסל ומעשנת.
הוא ניגש אליה ואמר לה:
אי אפשר שלא לראות עד כמה את מאושרת, מהו סודך?
הזקנה ענתה לו:
אני מורה. אני הולכת לישון ב-4 בבוקר אחרי שתכננתי מערכי שיעור, חשבתי על דרכים חדשות להעביר את החומר, אני קמה ב-6 כדי להגיע בזמן לעבודה. אני לא עוסקת בפעילות גופנית, לא יוצאת עם חברים, לא הולכת לקולנוע או לתיאטרון, את סוף השבוע אני מבלה בבדיקת עבודות, מתן ציונים, הערכת דרכים דידקטיות חדשות לתלמידים שלי, וכך גם בחגים. אני לא אוכלת ארוחת בוקר וגם לא צהריים כי אין לי מספיק זמן. אני נמצאת בסטרס כל הזמן משום השינויים התכופים בחומר הלימודים, תאריכי מסירה של התיעוד וביקורים של המפקחת.
נוכח כל זה הרופא לא יכול שלא להתפעל ואומר: מדהים, בת כמה את?
34, ענתה הזקנה

פרשת וירא "הכנסת אורחים"

בס"ד

פרשת וירא – הכנסת אורחים

והשבוע בתוכן 

  • רעיון חינוכי "התנהלותו של אברהם"
  • סיפור בנושא הכנסת אורחים
  • חידוש של רבי נחום מצ'רנוביל
  • יחידת דפי עבודה על הכנסת אורחים
  • סרטונים
  • שני סיפורים על ר' אריה לוין בנושא הכנסת אורחים
  • 2 פינות חדשות

שאלו את רבי נחום מצ'רנוביל, מדוע נאמר (שבת קכז,א) "גדולה הכנסת אורחים מהקבלת פני שכינה". השיב להם: כשעומד יהודי בחוץ בחורף, רועד מקור, אם לא ימהרו לפתוח לו את הדלת, הוא עלול לקפוא ולהוציא את נשמתו; לעומת זאת, השכינה אש אוכלה היא, לא יהיה קר לה גם אם תמתין מעט.

פרשתנו מתארת את מסירות נפשו של אברהם אבינו על מצוות הכנסת אורחים, זקן בגיל מאה, לאחר ברית המילה, ביום לוהט מחפש אברהם אורחים, מדוע והרי פטור בכה"ג מן המצווה?

וַיֵּרָא אֵלָיו ה' בְּאֵלֹנֵי מַמְרֵא וְהוּא ישֵׁב פֶּתַח הָאֹהֶל כְּחֹם הַיּוֹם:וַיִּשָּׂא עֵינָיו וַיַּרְא וְהִנֵּה שְׁלשָׁה אֲנָשִׁים נִצָּבִים עָלָיו
וַיַּרְא וַיָּרָץ לִקְרָאתָם מִפֶּתַח הָאֹהֶל וַיִּשְׁתַּחוּ אָרְצָה: וַיֹּאמַר אֲדֹנָי אִם נָא מָצָאתִי חֵן בְּעֵינֶיךָ אַל נָא תַעֲבֹר מֵעַל
עַבְדֶּךָ:יֻקַּח נָא מְעַט מַיִם וְרַחֲצוּ רַגְלֵיכֶם וְהִשָּׁעֲנוּ תַּחַת הָעֵץ:וְאֶקְחָה פַת לֶחֶם וְסַעֲדוּ לִבְּכֶם אַחַר תַּעֲבֹרוּ כִּי עַל כֵּן
עֲבַרְתֶּם עַל עַבְדְּכֶם וַיֹּאמְרוּ כֵּן תַּעֲשֶׂה כַּאֲשֶׁר דִּבַּרְתָּ:

הגמ' במסכת שבת דף קכז ע"א דורשת על כך ש "גדולה הכנסת אורחים מהקבלת פני השכינה" ודבר זה נלמד מאברהם שהרי "וירא ה' אליו באלוני ממרא" ולאחר מכן כתוב "אל נא
א-דני אם נא מצאתי חן בעינך אל נא תעבור מעל עבדך" ורש"י הביא שני פירושים:

"ויאמר אדני אם נא וגו' – לגדול שבהם אמר וקראם כולם אדונים ולגדול אמר אל נא תעבור…ובלשון זה הוא חול (השם אדוני) ד"א קודש הוא והיה אומר להקב"ה להמתין לו עד
שירוץ ויכניס את האורחים…"

אברהם פונה לגדול ומפציר בו להכנס לביתו,

א. מוסב ביחס לגדול מבין האנשים שראה.

ב. מוסב ביחס לשכינה, שמבקש מהקב"ה להמתין לו עד שיגמור לקבל את האורחים. "והיה אומר להקב"ה להמתין לו, עד שירוץ ויכניס את האורחים" (רש"י בשם המדרש)

ומוזר הדבר שאברהם מעדיף לקיים מצות הכנסת אורחים יותר מאשר קבלת נבואה, שאם כל ענינה של מצווה הוא להפגש עם הקב"ה הרי מטרה זו כבר קיימת ואברהם מדבר ונפגש עם השכינה ומדוע מעדיף את אורחיו על פני השכינה?

נראה להקדים להסבר את דברי המדרש שאברהם מתלונן כלפי הקב”ה שעד שלא מל הגיעו אליו אורחים אך כעת שמל אין לו אורחים והקב"ה עונה לו שהוא והמלאכים יהיו אורחיו.
(פרשה מח',ט)

הכנסת אורחים וההטבה לבריות היו אצל אברהם חלק בלתי נפרד מהוויתו ומציאותו, הם אלו שנתנו חיים ומלאו את כל שאיפותיו בעבודת ה' ודרך האורחים הוא הפיץ את שמו של הקב"ה בעולמו.

אברהם מעדיף את הכנסת האורחים כיוון שהוא מבין שזו בדיוק הקבלת פני שכינה כי בכך הוא יפיץ את שמו של הקב”ה בעולם. ומבקש אברהם מהקב"ה להמתין לו בכדי שילך להכניס אורחים ויחזור עם עוד שלשה שמקבלים פני שכינה ובכך ירבה כבוד שכינה,

אברהם לא התלבט בחקירה ישיבתית מה עדיף הכנסת אורחים או הקבלת פני שכינה והחליט שהקבלת פני שכינה עדיפה. אלא אברהם הכריע כדרך חיים את עניין הכנסת האורחים ואת עניין הקבלת פני שכינה כדבר שלם ולא סותר.

אולי אפשר להוסיף ולומר הסבר בדברי הגמ' ש"גדולה הכנסת אורחים מתוך קבלת פני שכינה" (מ' המתוך ולא מ' הריבוי)

למדנו מאברהם ושרה את יסוד הבית היהודי של הכנסת אורחים וחסד והכל מתוך הקבלת פני שכינה.

נסיים בסיפור על הכנסת אורחים, שהתרחש בדורנו, ואני מכיר את הנפשות הפועלות בו. בישיבת כפר הרואה למד בחור שגדל בשכונת התקוה בתל אביב – שכונה עזובה וחלשה, רחוקה מתורה. הבחור אף הוא היה רחוק מתורה, והתנהגותו היתה בוטה וגסה.

כמו כל חבריו, נסע אף הוא לשבוע ישיבה. הגיע לישיבה אחת, נכנס לאחד החדרים, בלי לשאול ובלי לברר, נכנס לאחת המיטות, ונרדם. הגיע "בעל המיטה", העיר אותו, ואמר לו: זו המיטה שלי, תוכל למצוא מיטה בחדר הימני. אותו בחור לקח את חפציו ונסע מהישיבה. לא מצא חן בעיניו היחס הזה.

הגיע לישיבה אחרת, ישיבת עזתה. אף כאן, נכנס לאחד החדרים, בלי לשאול ובלי לברר, נכנס לאחת המיטות, ונרדם. הגיע "בעל המיטה", ראה שמישהו ישן במיטתו – כיסהו היטב
בשמיכה והלך לחפש לעצמו מיטה אחרת.

סופו של הסיפור הוא, שהבחור נשאר ללמוד מאותו רגע בישיבה, ולמד עוד שנים רבות בישיבה. הכנסת האורחים פעלה עליו לקרבו לתורה בצורה מפליאה.

זו דוגמא לרגישות לאדם שהגיע למקום זר, והוא זקוק ליחס טוב ומאיר. עלינו ללמוד ולסגל לעצמנו יחס נכון, זריזות ושמחה עם אורחים.

ומסופר על רבי אריה לוין (איש צדיק היה): שפעם בא אדם אחד לבקרו ומצא את דלתו של ר' אריה לוין נעולה. נאמר לאדם זה כי רבי אריה לוין מעביר כרגע שיעור בדף היומי.
חזר האיש שוב כעבור שעה, ונאמר לו: שהרב הלך לשמחת -מצווה. חזר האיש כעבור שעתיים, ולא מצאו לרבי אריה לוין. נאמר לו: כי רבי אריה הלך לניחום אבלים. כעבור שעה נוספת חזר האיש ומצא בפתח החדר עוד שני אנשים הממתינים לרבי אריה לוין. והנה בשעת לילה מאוחרת הגיע רבי אריה לוין והחל לברך בשלום את אורחיו הממתינים לו.

מספר האיש: בקשתי מרבי אריה לוין להיכנס עמו לחדרו על מנת לשוחח עמו על דבר מה ביחידות. שני האורחים הסכימו להמתין בחוץ. פתאום הרב הזמינם להיכנס לחדרו. תמהה האיש על מעשה זה, שכן ביקש שיחה עמו ביחידות. לבסוף הושיב ר' אריה את האורחים בחדרו ואמר לאדם זה: "הן שנינו יכולים לשוחח בחוץ. ומדוע ניתן לאורחים להמתין ברחוב?!".

ומסופר עוד על רבי אריה לוין: שהכניס כל "אורח" לביתו. פעם אחת הגיע לביתו אסיר משוחרר על מנת לקבל דמי כיס. רבי אריה ואשתו קיבלוהו כאורח נכבד. העניקו לו סכום נכבד ואף התעקשו כי יאכל ויסעד את ליבו. רבי אריה הודה ל"אורח" על כך שעל ידו זכה לקיים מצות הכנסת אורחים וגמילות חסדים, אך הפציר באסיר שישן בביתו מפאת השעה המאוחרת. באשמורת הבוקר, כשהכין רבי אריה את עצמו לילך לתפילת "ותיקין", התברר לו שאותו "אורח" גנב את גביע היין ופמוטי הכסף ונסתלק לו. עורר רבי אריה את אישתו ואמר: "אני מוחל לו לאותו גנב במחילה גמורה כדי שלא ייענש בגין מעשה זה .

הבה נקבל כלנו בליבנו, לחזק את יחסי הידידות והערבות שבין כל חלקי עמנו נראה את מצוקותיהם של חלקים מעמנו. נלך בדרכו של אברהם אבינו.

בפינת המולטימדיה שני סרטים מיוחדים בנושא הכנסת אורחים (למי שרכש את מארז "בין אדם לחברו" ישנן סרטונים רבים במארז

עוד שני קטעים נחמדים שלא קשורים לנושא:

ולסיום בדיחה כשרה

זקן אחד מגיע כל יום לקופת חולים, אבל כל יום במשך תקופה ארוכה.

יום אחד הוא לא מגיע…שואלת אותו האחות למחרת "מה קרה לך אתמול, לא הגעת!

עונה לה הזקן: "אתמול לא הרגשתי טוב….

 

ופינה חדשה מאת מטפל מוח 1 יוני נוימן  – נייד 0556607129

פרק 3

בשבוע שעבר רשמתי מעט מהסיבות שעלולות לגרום לנער אינטליגנט לחוסר ריכוז ובעיות רגשיות. השבוע אני רוצה להתקדם הלאה ולהבין מה אני בתור הורה יכול לעשות.

קודם כל נקדים ונאמר כי העצות להלן יעילות במקרים רגילים, כמובן שבמקרי קיצון יש לגשת ליעוץ מקצועי.

אז מה בכל זאת ניתן לעשות?

בשלב הראשון, חשוב שנדגיש לנער שהבעיה היא רגשית ולא לימודית, התסכול שהנער חווה מבחינה לימודית הוא גדול ומשפיע גם הלאה להמשך החיים. לכן, צריך להדגיש לנער שאין לו שום בעיה לימודית וכאשר ייפתרו הבעיות הרגשיות הוא יוכל ללמוד כמו כולם. חשוב להגיע בעדינות למצב בו הנער מכיר בבעיה,  ומבין מדוע ובאילו מצבים היא פוגעת בו גם בהווה וגם בעתיד.  

את השיחות עם הנער יכול לבצע גם המשגיח או כל דמות אחרת שיכולה להגיע אל הנער בלי שתגרור עמה חסימות רגשיות מיותרות, חשוב לשים מול העיניים רק את טובת הנער ולבחור את הדמות הנכונה שתוכל להגיע עם הנער לעומק ואמת.   

בשלב השני, לאחר שהנער הבין והסכים שהבעיה היא רגשית, ננסה להבין ביחד את שורש הבעיה. דימוי עצמי, זלזול של הצוות בנער בעבר או בהווה, קשיים בבית וכו'. בשלב הזה חשוב על הדמות המדובבת את הנער לשכוח את כל השיטות הפסיכולוגיות שהיא מכירה ולהתמקד בהקשבה לנער ובשאלות מנחות בלבד. חשוב לזכור כי הנער הוא זה שיודע באמת מה מפריע לו.

 בשלב השלישי לאחר שהבנו את שורש הבעיה, נשחזר יחד עם הנער סיטואציות שבהן הוא נכשל  והיה רוצה להגיב בצורה אחרת. נחשוב ביחד איתו מה אפשר לעשות בכדי שבפעם הבאה זה לא יקרה.

השלב הרביעי הוא אולי החשוב ביותר כי הוא זה שמקנה לנער את הביטחון שהוא לא לבד בעניין הזה. לכן, מידי שבוע חשוב לעשות בזמן קבוע סיכום ולהבין במה התקדמנו השבוע ועל מה עוד צריך לעבוד עד שנראה שהמציאות נורמאלית והנער חזר למסלול רגיל ותקין

הרבה פעמים ניווכח שעצם הליווי כבר מרגיע את הנער ומשפר את התנהגותו כי הוא רק היה צריך מישהו שיישא איתו בעול ושיבין אותו.

ככלל חשוב לדעת שבסיעתא דשמייא בעיות חברתיות ניתנות לשינוי והן לא כדבר שנחתם בטבעת המלך. בהצלחה.

 

נספח

אני מצרף דף עבודה בנושא הכנסת אורחים אני מקווה שיועיל לכם

 

אברהם אבינו איש החסד מכניס אורחים

אברהם אבינו

א
וַיֵּרָא אֵלָיו יְהוָה, בְּאֵלֹנֵי מַמְרֵא; וְהוּא יֹשֵׁב פֶּתַח-הָאֹהֶל, כְּחֹם הַיּוֹם. ב וַיִּשָּׂא עֵינָיו, וַיַּרְא,
וְהִנֵּה שְׁלֹשָׁה אֲנָשִׁים, נִצָּבִים עָלָיו; וַיַּרְא, וַיָּרָץ לִקְרָאתָם מִפֶּתַח הָאֹהֶל, וַיִּשְׁתַּחוּ, אָרְצָה.

ג
וַיֹּאמַר: אֲדֹנָי, אִם-נָא מָצָאתִי חֵן בְּעֵינֶיךָ–אַל-נָא תַעֲבֹר, מֵעַל עַבְדֶּךָ. ד יֻקַּח-נָא מְעַט-מַיִם,
וְרַחֲצוּ רַגְלֵיכֶם; וְהִשָּׁעֲנוּ, תַּחַת הָעֵץ. ה וְאֶקְחָה פַת-לֶחֶם וְסַעֲדוּ לִבְּכֶם, אַחַר תַּעֲבֹרוּ–כִּי-עַל-כֵּן עֲבַרְתֶּם,
עַל-עַבְדְּכֶם; וַיֹּאמְרוּ, כֵּן תַּעֲשֶׂה כַּאֲשֶׁר דִּבַּרְתָּ. ו וַיְמַהֵר אַבְרָהָם הָאֹהֱלָה, אֶל-שָׂרָה; וַיֹּאמֶר, מַהֲרִי שְׁלֹשׁ
סְאִים קֶמַח סֹלֶת–לוּשִׁי, וַעֲשִׂי עֻגוֹת. ז וְאֶל-הַבָּקָר, רָץ אַבְרָהָם; וַיִּקַּח בֶּן-בָּקָר רַךְ וָטוֹב, וַיִּתֵּן אֶל-הַנַּעַר,
וַיְמַהֵר, לַעֲשׂוֹת אֹתוֹ. ח וַיִּקַּח חֶמְאָה וְחָלָב, וּבֶן-הַבָּקָר אֲשֶׁר עָשָׂה, וַיִּתֵּן, לִפְנֵיהֶם; וְהוּא-עֹמֵד עֲלֵיהֶם תַּחַת
הָעֵץ, וַיֹּאכֵלוּ. (בראשית י"ח א'-ח')

א. אברהם אבינו משתדל ומתאמץ מאוד במצוות הכנסת אורחים.

"
וַיֵּרָא אֵלָיו ה' בְּאֵלֹנֵי מַמְרֵא; וְהוּא יֹשֵׁב פֶּתַח-הָאֹהֶל כְּחֹם הַיּוֹם" רש"י-

רש"י (א'): "וירא אליו – לבקר את החולה (ב"מ פו), אמר רבי חמא בר חנינא: יום שלישי למילתו היה, ובא הקב"ה ושאל בשלומו. פתח האהל – לראות אם יש עובר ושב ויכניסם בביתו. כחום היום – (ב"מ פו) הוציא הקב"ה חמה מנרתיקה שלא להטריחו
באורחים, ולפי שראהו מצטער שלא היו אורחים באים הביא המלאכים עליו בדמות אנשים".

1) מהם הקשיים המוזכרים בדברי רש"י ובפסוקים עמם התמודד אברהם?
______________________________________________________________________________________________________________________________________________________

2) מדוע הקב"ה שלח הקב"ה לאברהם מלאכים?

______________________________________________________________________________________________________________________________________________________

3) מצאי והדגישי בפסוקים שתי מלים מנחות הרומזות על זריזות אברהם ביחס לאורחיו. מה מלמדות אותנו המילים המנחות?
________________________________________________________________________________________________________________________________________________________

רמב"ן (ז'): "וטעם ואל הבקר רץ אברהם – להגיד רוב חשקו בנדיבות, כי האדם הגדול אשר היו בביתו שמונה עשר ושלש מאות איש שולף חרב,
והוא זקן מאד וחלוש במילתו, הלך הוא בעצמו אל אהל שרה לזרז אותה בעשיית הלחם, ואחרי כן רץ אל מקום הבקר… לעשות לאורחיו, ולא עשה כל זה על יד
אחד ממשרתיו העומדים לפניו".

4) כתבי 3 סיבות המופיעות בדברי הרמב"ן, שבעטיין היה יכול אברהם להתחמק מקיום המצווה בעצמו ולשלוח משרת.
__________________________________________________________________________________________________________________________________________________

למרות סיבות אלו, אברהם בחר לקבל ולכבד את אורחיו בעצמו: "וְהוּא-עֹמֵד עֲלֵיהֶם תַּחַת הָעֵץ, וַיֹּאכֵלוּ" (פסוק ח')

תיאור: האושפיזין

ב. בדרכי אברהם- הכנסת אורחים

תקציר הסרט:
משה ומלי הם זוג בעלי תשובה, המתגורר באחת השכונות החרדיות, של ירושלים. לפני שנים, באילת, היה משה חבר בכנופיית עבריינים מקומית, ידוע כבעל מזג סוער, מהיר חימה
ונטייה לאלימות. הימים האלו חלפו, ובשעה שרוב חברי אותה כנופיה מיתולוגית יושבים 'בפנים', יושב לו משה בישיבה. לא קלים החיים של משה ומלי. תלמיד מצטיין הוא לא,
ופרנסה רק בדוחק. נוסף לכל, בורא עולם לא בירך את רחמה של מלי, ומנע מהם צאצאים. ערב סוכות, אין כסף לסוכה, לארוחת חג, ואפילו לא לאתרוג הנחשב סגולה לבנים. מכאן
מתחילה שרשרת אירועים שיש מי שיראה בה נס, ויש מי שיראה בה תובנה אל עולמו של האדם המאמין. שמם של משה ומלי נופל בהגרלה והם זוכים בסכום יפה בגמילות חסדים, בו
זמנית מתפנה סוכה, וגם טנדר מזדמן במקרה, לשאת את אותה סוכה לחצר ביתם של משה ומלי, לא די באלו הרי שגם האתרוג היפה בירושלים מתפנה בשוק, וגם שני אורחים נכבדים,
יוסף ואליהו, "חברי עבר של משה", שזה עתה נמלטו מבית הכלא, מגיעים לירושלים ומתגלגלים לסוכה. אמנם האורחים אינם בקיאים במנהגי המקום, והתנהגותם יש בה להטיל איום
על כל מה שמשה ומלי בנו סביבם, אבל הרי אין מצווה נכבדה יותר, מהבאת "אושפיזין" לסוכה. האומנם?

5) מצאי וכתבי נקודות דומות בין הסרט לבין הפסוקים שלמדנו

__________________________________________________________________________________________________________________________________________________

קטע מתוך הסרט:

תראה איזה יצר רע, איזה בזיון, פספסנו משה, פספסנו בגדול.

תראה את אברהם ושרה, גם להם היה ניסיון קשה, לא?

תחשוב על זה משה, לא היה להם ילדים. שנה, ועוד שנה, עשר שנים ועוד עשר שנים, ואין…

הכי גרועים שבעולם היו באים אליהם, כופרים שלא מאמינים בה' היו באים עליהם,

והם עומדים עליהם, ומשרתים אותם, מלמדים אותם שיש אדון לעולם, בסוף הם זכו לבן.

6) האם את יכולה להזכר במצב שבו היה לך קשה לקיים מצווה מסוימת, ובכל זאת, למרות הקושי בחרת לקיים את המצווה?

______________________________________________________________________________________________________________________________________________________

כולנו זקוקים לחסד


ביצוע: נורית גלרון

מילים: נתן זך

לחן: אילן וירצברג

כולנו זקוקים לחסד, כולנו זקוקים למגע. לרכוש חום לא בכסף, לרכוש מתוך מגע. לתת בלי לרצות לקחת ולא מתוך הרגל.

כמו שמש שזורחת, כמו צל אשר נופל. בואי ואראה לך מקום

שבו עוד אפשר לנשום.

כולנו רוצים לתת רק מעטים יודעים איך. צריך ללמוד כעת

שהאושר לא מחייך, שמה שניתן אי פעם לא יילקח לעולם.

שיש לכל זה טעם, גם כשהטעם תם… בואי ואראה לך מקום

שבו עוד מאיר אור יום.

כולנו רוצים לאהוב, כולנו רוצים לשמוח. כדי שיהיה לנו טוב
תיאור: spacer
,

שיהיה לנו כוח. כמו שמש שזורחת…

7) שורה אחרת בשיר אומרת: "כולנו רוצים לתת, רק מעטים יודעים איך…", מה למדת מדרך הנתינה של אברהם?

_________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________

7) מדוע לדעתך, הציבה התורה את תיאור הכנסת האורחים בבית אברהם בסמיכות לתיאור מעלליה של סדום?
_________________________________________________________________________ ___ _____________________________________________________________________

שיעור מיוחד בנושא "דיבור ושתיקה"

שלום לכולם

לא אחת פונים אליי בשאלה שחוזרת על עצמה. איך מתמודדים עם תופעת המילים הגסות, ניבולי הפה של בני הנוער. אני מודה שבשנה שעברה נחשפתי למידע שהימם אותי. חבר שלח לי קישור לסידרה טלויזיה שרבים מתלמידינו חשופים אליה. בקשתו הייתה מעניינת. נסה לספור כמה מילים לא ראויות יש בפרק אחד נתון. הוא ביקש סליחה מראש ואמר לי נראה לי שאתה תופתע. שם התוכנית תישאר חסויה אך אתן לכל אחד את הניסון לנחש. נראה לי שהתשובה ברורה לכם. הנה לפניכם חומרים שיכולים לעזור לכם להתמודד עם התופעה. 

ונפתח בדבריו המיוחדים של הרב לייבי ברנהם "מה רע בלקלל?"

מחקר אוניברסיטאי מקיף מדווח שעל ידי קללות ניתן להתמודד בצורה טובה עם כאב וכעס. האם יש רע בכך?

דני שקע סוף סוף במיטתו בשתיים לפנות בוקר. הוא היה סחוט מיום קשה של כיסוח מדשאות תחת שמש קופחת, ארוחת ערב ותהליך השכבת שלושה ילדים קטנים לשינה, ולסיום שעות מול המחשב בלימוד קורסים אונליין. ברגע שהוא התחיל לשקוע אל תוך שינה ברוכה, הוא נזכר, "השארתי את הנייד על השיש ואני חייב לטעון אותו למחר".

בעודו מגשש את דרכו בבית האפל אל המטבח, נתקלה בוהן הרגל שלו בכיסא, שמישהו השאיר בחוסר אחריות באמצע הפרוזדור. גל חד של כאב זינק מכף רגלו עד לראשו, והתפוצץ איפשהו מעל לעינו השמאלית.

הכאב היה מענה, אבל הוא זכר את העצה הטובה שהוא קיבל. "#@^*&%" הוא התחיל לקלל שוב ושוב, והרגיש איך הכאב מתנקז. הוא שקע בתרגיל המטהר, והמשיך בקול קצת יותר רם. בשלב זה הכאב כבר כמעט נרגע, אבל פתאום הוא שמע מאחוריו קול: "אבא, למה אתה אומר מילים לא-יפות?"

איך הוא אמור להסביר לבת השבע שלו שזאת הייתה פשוט תרפיה? היא בטח לא תבין את ההיגיון שעומד מאחורי פסיכולוג מאוניברסיטת קלי, שהביע דעתו אחרי מחקר אינטנסיבי: "הייתי מציע לאנשים, אם הם מכאיבים לעצמם, לקלל." אין לה מושג על תריסר הביטאונים והפרסומים היוקרתיים שהיללו ושיבחו את פריצת הדרך החשובה שהביא מחקר זה – טיים, סיינטיפיק אמריקן, רויטרס, חדשות המדע, יו.אס ניוז ו-וורלד ריפורט – התועלת הרפואית שבקללות, זכתה לקונצנזוס עולמי.

המחקר כלל קבוצת תלמידי קולג' שהניחו את ידיהם במי קרח, כדי לבדוק כיצד הם עומדים בכאב. כשאפשרו להם לצעוק את הקללות החביבות עליהם, הם הצליחו להחזיק את ידיהם במים הקפואים 40 שניות יותר, ודווחו על פחות כאב, פחד ולחץ ממה שהם הרגישו בניסוי הזהה נטול הקללות. מעניין לדעת שנשים הגיבו טוב יותר לקללות מאשר גברים. הבדל שכפי שמתרץ המחקר, נובע מכך שגברים מקללים יותר מנשים, מה שפוגם בכושר הריפוי של הקללות.

על סמך ההשערה הזאת, אמר סטיבן פינקר, פסיכולוג מהארוורד: "זוהי אחת הסיבות שבגללה אני חושב שאנשים לא צריכים להגזים בניבולי פה. לא בגלל שאני מתחסד, אלא משום שזה מקהה את כוחן של הקללות כשאתה זקוק להן. שמור אותן רק למקרים הנכונים."

מחקר מי הקרח מבוסס על ההנחה המוקדמת, שמבחינה מוסרית אין כל רע או נזק במילים גסות. אני משוכנע שהיינו יכולים לעשות מחקרים שהיו מעידים שאנשים ששוברים אגרטלי קריסטל על הקיר או שסוטרים על פני אחרים, חשים פחות כאב כשהם מכניסים את ידיהם למי קרח. אבל אנחנו לא עושים זאת, משום שלכולנו ברור שזה מזיק.

האם יש רע בלקלל?

על פי המחשבה היהודית, מילים הן לא רק 'סתם מילים', הן התמצית שלנו. כשהתורה מתארת שאלוקים נפח נשמה באדם, תרגום אונקלוס – תרגום בסיסי שמתרגם ומבאר את התורה – כותב: "ונפח באפוהי… נפש ממללא" – ה' נפח באפו רוח של דיבור, הדבר שמבדיל ומייחד אותנו מיתר בעלי החיים. דרך הדיבור אנחנו יכולים לבטא את צלם האלוקים שבנו.

עם זאת, ככל שכוח מסוים יכול לרומם אותנו, כך הוא יכול גם להוריד אותנו. הדיבור יכול לרומם אותנו אל הנעלה והאלוקי, או להשפיל אותנו אל המאוס והמנוול, נמוך יותר מבעלי החיים, שלעולם אינם מבזים את עצמם (לא סתם קוראים לקללות ניבולי פה). כשאדם מוציא מפיו קללות, הוא משתמש במילים עוצמתיות, כפי שאנו רואים באפקט הפחתת הכאב שיש להן. אבל האם הן שייכות לכל אותם דברים שגורמים לנו להרגיש טוב, אבל מזיקים לנו? האם המילים האלה מרוממות או משפילות אותנו?

מילים שהן גסות עבור ילדים נשארות מילים גסות למבוגרים. עדיין יש להן את אותן הקונוטציות המלוכלכות, רמזים מלוכלכים ומסר בסיסי. כשאדם מקלל, הוא משפיל את עצמו דרך ניצולה השלילי והכפשתה של המתנה הנפלאה ביותר שקיבלנו – הנשמה שלנו, כוח הדיבור.

המלה פֶּה והמלה פֹּה, נכתבות באותו האופן ומנוקדות בצורה שונה. אם נרצה לדעת מה מקומו הרוחני של האדם, כל מה שעלינו לעשות הוא לבדוק מה יוצא מפיו. הרב משה שפירא, אחד מגדולי התורה בירושלים, מציין ששפתיים הן החלק היחיד בגוף שבו העור הפנימי פונה החוצה. זהו השער שדרכו תוכל לגלות כיצד נראית פנימיותו של הזולת.

שליטה בכעס

שנית, ליהדות יש גישה שונה מאוד להתמודדות עם כעס או כאב. התלמוד אומר לנו "המקרע בגדיו בחמתו, והמשבר כליו בחמתו והמפזר מעותיו בחמתו, יהא בעיניך כעובד עבודה זרה" (שבת ק"ה ע"ב). חז"ל מסבירים שכאשר אנחנו מגיבים בצורה שלילית לכעס, אנחנו נשמעים לחלק ההרסני בנפש שלנו במקום להתעלם ממנו. בכל פעם שאנחנו שומעים בקולו, הוא מתחזק מעט, עד שהוא מסוגל להביא אותנו לבצע מעשים שמעולם לא חלמנו לעשות, כמו עבודה זרה.

הדרך הבריאה יותר להתמודד עם תסכול וכאב היא ללמוד לשלוט בעצמנו ולהרגיע את עצמנו בצורה שלא תבייש אותנו מול בת השבע שלנו. במקום לקלל כשמקבלים מכה בבוהן, אנחנו יכולים לשנות את מחרוזת התארים/שמות העצם, להצהרה חוזרת, כגון: "אני יותר חזק מזה", ולהתמקד בכוח השליטה העצמית שלנו במקום בכאב. נשימה עמוקה ואיטית וטכניקות ריכוז/דמיון ממוקד, יכולות לעזור לנו למקד את מחשבותינו מעבר לכאב.

תלמיד של הרב משה פיינשטיין זצ"ל, אחד מגדולי מנהיגי יהדות אמריקה במאה ה-20, סגר בטעות את דלת הרכב על ידו של הרב. הרב לא הוציא הגה מפיו, כדי שהבחור לא יגלה מה הוא עשה, דבר שודאי היה מזעזע ומייסר אותו.

משום מה, צורת תגובה זאת לכאב, נראית הרבה יותר מתקדמת על ציר האבולוציה, מאשר רצף צרחות של מילים שמקומן בפח האשפה.

והנה שיעור שהכנתי לכם בנושא דיבור ושתיקה

את השיעור נתחיל בסרטון הבא

ומי שרוצה גיוון אפשר גם בסרטונים הבאים:

לאחר הצפיה בסרטונים ניתן לתלמידים תרגיל המופיע בקובץ המצורף.

תרגיל בנושא דיבור ושתיקה 

 

לסיכום השיעור ניתן להשתמש במקורות הבאים

1. שירו של רמי קליינשטיין בוקר טוב ילד שלי

 

 

בוקר טוב ילד אהוב שלי, בוקר טוב

אור השמש מתגנב לרחוב

ולפני שהיום מתפרץ מכל עבר

בוא נדבר- גבר אל גבר

 

אתה לומד ללכת

צעד ועוד צעד, נופל ואז

בוכה קצת, שוכח קם ונאחז

צריך לשמור על איזון

תמיד לשמור על איזון

שמספר הצעדים יהיה גדול לרוב

ממספר הנפילות

ככה זה טוב

 

אתה מתחיל לדבר

משפט מושלם שתיקה, חיוך

מספר מילים בהתנגנות דיבור הפוך

צריך לשמור על איזון

תמיד לשמור על איזון

שמספר המשפטים יהיה גדול לרוב

ממספר השתיקות אך גם לשתוק זה טוב…

 

עכשיו אני נמס

אתה מניח ראש בנשימות קטנות

עוצם עיניים באמון עוד לא רואה ת'סכנות

צריך לשמור על איזון

תמיד לשמור על איזון

שמספר החיבוקים יהיה גדול לרוב

ממספר העזיבות זה כדאי וטוב

ולהניח את הראש

תמיד זה טוב

מצגת שמירת הלשון

הערה: יש חומרים רבים שניתן להשתמש בהם ושלא הוכנסו לפרק הזה. סרטונים רבים נמצאים במארז בין אדם לחברו. בהצלחה

 

פרק מיוחד לקראת יום פטירת רחל אמנו

בס"ד

 פרק מיוחד ליום פטירת רחל אמנו

בתוכן

· דבריו המרגשים של חנן פורת על דמותה של רחל

· הרב פורוש זצ"ל בוכה על "מאמא רחל" אצל יצחק רבין

· נעמי לוינשטיין במונולוג על רחל אמנו

· סיפורה המרגש של דליה רביקוביץ

· דליה רביקוביץ – השיר "כמו רחל"

· עוד שירים

· וכמובן סרטונים בנושא

חשבתי שנכון להביא את דבריו של הרב חנן פורת זצ"ל כהקדמה לפרק הזה מתוך שיחה שהעביר על דמותה של רחל אמנו.

רחל אמנו היא האחת והיחידה מכל האבות והאימהות שלא נפטרה מן העולם בשיבה טובה בערוב ימיה, אלא מתה בדמי ימיה – בהקשותה בלידתה. רחל היא גם האחת והיחידה שלא זכתה להיקבר כשאר האבות והאימהות במערת המכפלה, אלא נקברה על אם הדרך – בואכה בית לחם.

אך דווקא נסיבות טרגיות אלה זיכו את רחל להטביע את חותמה בלב האומה כדמותה של האם היהודיה "המבכה על בניה" וממאנת להינחם על בניה כי איננו, ולא בכדי זוכה רחל ודווקא היא לבשורת הנחמה שאין כמותה בעולם מפי הנביא ירמיה "ויש תקוה לאחריתך נאום ה' ושבו בנים לגבולם" (ירמיה ל"א, ט"ז).

מסכת חייו של מנחם פרוש שהלך השבוע לעולמו בגיל 94, יכולה לפרנס כמה וכמה ביוגרפים, אבל חותם אחד, מיוחד במינו, הותירו דווקא דמעותיו,  בפגישה אחת בלשכתו של ראש הממשלה המנוח יצחק רבין, בקיץ  1995. רבין היה אז על סף ויתור על קבר רחל והעברתו לרשות הפלסטינית. פרוש וחנן פורת נפגשו באותם ימים בפתח לשכתו של רבין ובהחלטה של רגע חברו יחדיו ונכנסו אל ראש הממשלה. פורת נעזר שם בתצלום אוויר גדול שהביא עמו כדי להמחיש לראש הממשלה את המרחקים הקצרים וטווחי הירי שבין ירושלים לבית לחם. הוא  שאל את ראש הממשלה אם היה מעביר לפלסטינים את קבר בן גוריון או את קבר מפקדו בפלמ"ח יגאל אלון, אבל עוד קודם שרבין הספיק להשיב, קם פרוש ממקומו, ניגש אל רבין, חיבק אותו ופרץ בבכי סוער, תוך שהוא צועק עליו: "זו מאמע רוחל. איך אתה נותן את הקבר שלה?".

רבין הפציר בו להירגע, אבל  סערת רוחו של ר' מנחם רק גברה. "איך אני ארגע", הוא צעק-זעק, "אתה הולך לתת את הקבר של מאמע רוחל. העם היהודי לא יסלח לך אם תפקיר את הקבר של אמא". דמעותיו של פרוש המסו כידוע את לבו של רבין, שחזר בו מהחלטתו.

דורות על דורות התרפקו בני ישראל – ובמיוחד בנות ישראל – על קברה של רחל אמנו "בדרך אפרת היא בית לחם" ושפכו שיחם במקום הזה לפני בורא עולם, הן בתפילת היחיד למען יפקדו בבנים והן בתפילת הרבים למען ישובו בני ישראל הביתה מארץ אויב.

רחל אמנו שזכרה חי בלב האומה, אינה זקוקה לחוקי הכנסת, ואילו ראש ממשלת ישראל לשעבר, יצחק רבין ז"ל, שיום הרצחו בידי מתנקש יהודי חל יום אחד לאחר פטירת רחל אמנו, בי"ב מר-חשון, נזקק – אפשר בצדק – לחוק בכנסת שיציין באופן ממלכתי את יום מותו לבל ישכח זכרו במרוצת השנים.

אך על אף הפער הגדול מנשוא בין נסיבות מותה של רחל אמנו לבין נסיבות מותו של יצחק רבין, מעוררת סמיכות התאריכים של יום מותם אסוציאציה מתבקשת של קשר ביניהם, ועל חוויה אישית שחשפה בפני קשר זה רצוני לספר בשורות הבאות:

היה זה לפני שתים עשרה שנה, במוצאי שבת פרשת לך לך בשנת תשנ"ו.

ההמונים הריעו ושרו שיר לשלום בתל אביב בככר רבין, שנקראה באותם ימים ככר מלכי ישראל, ואילו אני שהייתי רחוק עד מאוד מצהלת שמחתם שנראתה לי נבובה ומזויפת שמתי פעמי מירושלים בואכה בית לחם לפקוד את קברה של רחל אמנו ביום פטירתה שנדחה באותה שנה בשל קדושת השבת – למוצאי שבת.

והנה בהגיעי לסביבות מנזר מר-אליאס פתחתי לתומי את הרדיו במכונית ונרעשתי לשמוע את זעקות השבר העולות מן הככר.

עצרתי בתדהמה את הרכב והאזנתי להודעתו הנסערת של איתן הבר על מותו של יצחק רבין.

באותה שעה לא ידעתי את נפשי. היכרתי את יצחק רבין והיו לי עמו גם קשרי ידידות וגם ויכוחים מרים ונוקבים, אך עצם המחשבה שיהודי הרים את נשקו וירה באחיו – ראש הממשלה – עוררה בי זעזוע וחלחלה.

…ואז לפתע כמו ממרחקים המה באזני קול בכי: "רחל מבכה על בניה", נשכתי את שפתי עד זוב דם והרהרתי בליבי: עכשיו ברגע זה ממש מבכה רחל את מותו של יצחק רבין "כי איננו".

כי רחל אמנו – כולם היו בניה וכל בן ישראל הוא בשבילה בן יחיד. על כן מדגיש הכתוב: "מאנה להנחם על בניה" – בלשון רבים "כי איננו" – בלשון יחיד. ועתה בוכה רחל על יצחק רבין בנה יחידה – כי איננו… שלא שכחה עד עצם היום הזה.

סיפורה של דליה

בעקבות רצח רבין התחוללה סערה גדולה בעם. היו רבים שניסו להטיל את האשמה ברצח ראש הממשלה על כתפי הציבור הדתי-לאומי כולו, והמתח והאיבה עלו וגאו.

בניסיון לצמצם במידת מה את גלי הניכור והשנאה יזמו חברים ממחנות שונים כנס של סופרים ומשוררים ואנשי ציבור ורוח מכל המחנות בבית הסופר בתל אביב, ובמסגרת כנס זה נטלתי את רשות הדיבור וסיפרתי על החוויה שעברתי סמוך לקבר רחל בעת הרצח של יצחק רבין ועל קול בכייה של רחל אמנו שהמה באזני באותה שעה.

דברי הנרגשים הותירו ככל הנראה רושם על המשתתפים ובתום הכינוס התקבצה סביבי חבורה קטנה מגוונים שונים שביקשה להתייחס לדברים.

והנה נגשה אלינו המשוררת ברוכת הכישרונות דליה רביקןביץ, הידועה בדעותיה המוגדרים כ'שמאל שבשמאל', ורמזה לי ולאליעז כהן, חברי מכפר עציון, שרצונה לדבר עמנו ביחידות.

נענינו לה וניגשנו עמה לפינת האולם.

דליה רביקוביץ פתחה בהיסוס ואמרה שמה שהיא מבקשת לספר לנו לא סיפרה כמעט לאיש, אך דבריי הנרגשים על רחל עוררו בה תחושה עמוקה שהיא חייבת לספר לנו משהו על הקשר בינה לבין רחל אמנו.

וכה סיפרה לנו דליה:

שנים רבות הייתי עקרה והשתוקקתי מאוד ללדת, אך חרף כל ניסיונותי להרות בדרכים שונות לא עלה הדבר בידי ולא ידעתי מה לעשות.

לפתע נתקעה במוחי מחשבה שעלי להגיע לקבר רחל שהיתה אף היא עקרה ונפקדה בבנים, ולהתפלל על קברה… אולי זה יעזור.

ניסיתי לדחות מליבי מחשבה סהרורית ומטורפת זו שהיתה רחוקה מאורח חיי והשקפותי אך היא חזרה והטרידה אותי שוב ושוב עד שהחלטתי שאין לי מנוס אלא לבצעה.

התחפשתי לאשה חרדית, לבשתי שמלה ארוכה, גרביים כהות ושמתי מטפחת לראשי, וכך הגעתי באוטובוס לקבר רחחל כשאיש אינו מכיר אותי.

…ומה אומר לכם: בקבר רחל זכיתי להתפלל ולבכות כפי שלא בכיתי כל ימי חיי… וכעבור כשנה נולד לי בן ובעומק ליבי ידעתי שזה בזכות רחל.

הצצתי בפנים של דליה רביקוביץ בעת שסיפרה את סיפורה כשהיא רועדת כולה, וחשתי כאילו איזה כח שמחוצה לה כופה עליה למסור דווקא באזני מי שנראים כה רחוקים ממנה סיפור כה אינטימי.

דליה נפנתה והלכה מעמנו ואליעז ואני גמרנו אומר שסיפור כה אישי ומרעיש מן הראוי שננצור בלבנו ולא נספרו ברבים גם אם לא ביקשה זאת דליה במפורש מעמנו.

אך עתה, לאחר מותה של דליה רביקוביץ, שמתה אף היא בדמי ימיה לאחר שנים רבות של מחלות וייסורים, מרהיב אני עוז בנפשי להביא בפניכם את סיפורה המופלא, לא כנופך פיקנטי לדמותה ואף לא כסיפור של אותות ומופתים הראוי להכלל בקובץ סיפורי צדיקים, אלא למען דעת מה כוחה של רחל – בת דמותה של כנסת ישראל – לגעת בידה האחת בליבו של כל יהודי באשר הוא שם, ולשאת את ידה השנייה כלפי מעלה בעוז חביון לעורר רחמי שמים ולפתוח שערי עליון.

 

השיר שלפניכם נוגע לא נוגע בקשר זה וחושף טפח מקוד נפשה המיוסרת של דליה.

כְּמוֹ רָחֵל / דליה רביקוביץ

לָמוּת כְּמוֹ רָחֵל

כְּשֶׁהַנֶּפֶשׁ רוֹעֶדֶת כַּצִּפּוֹר

רוֹצָה לְהִמָּלֵט.

מֵעֵבֶר לָאֹהֶל

עָמְדוּ נִבְהָלִים יַעֲקֹב וְיוֹסֵף,

דִּבְּרוּ בָּהּ רְתֵת.

כָּל יְמֵי חַיֶּיהָ מִתְהַפְּכִים בָּהּ.

כַּתִּינוֹק הָרוֹצֶה לְהִוָּלֵד.

…לְפֶתַע צָוַח הַתִּינוֹק

וּבָא יַעֲקֹב אֶל הָאֹהֶל

אַךְ רָחֵל אֵינָה מַרְגִּישָׁה

עֶדְנָה שׁוֹטֶפֶת אֶת פָּנֶיהָ

וְרֹאשָׁהּ.

מְנוּחָה גְדוֹלָה יָרְדָה עָלֶיהָ.

נִשְׁמַת אַפָּה

שׁוּב לֹא תַּרְעִיד נוֹצָה.

הִנִּיחוּ אוֹתָהּ בֵּין אַבְנֵי הָרִים

וְלֹא הִסְפִּידוּהָ.

לָמוּת כְּמוֹ רָחֵל

אֲנִי רוֹצָה.

מספרת  נעמי לוינשטייןיש משהו באישיותה של רחל אמנו, במסכת החיים שלה, שאומר לנו – לי אתם יכולים לספר על צער, על קשיים, על צרות, כי אני יודעת בדיוק למה אתם מתכוונים…

אני יודעת שגם השנה אסע לקבר רחל. בשבילי, קבר רחל בי"א בחשוון הוא כמעט כמו בית הכנסת בימים הנוראים. מאז שהייתי ילדה, ואבא שלי היה לוקח את כולנו לבית-לחם בתאריך הזה, הוא נעשה בשבילי חובה קדושה. כשהייתי ילדה לקחתי מי"א בחשון את המראה של המון האדם ואת הבננות והתאנים שהיינו קונים מהרוכלות הערביות ומעמיסים בדרך חזור. כשגדלתי, התקרבתי קצת יותר אל הפרוכת, וקצת יותר הבנתי שי"א בחשון הוא יום פטירתה של רחל אמנו עליה השלום. אחרי שנישאתי מצאתי את עצמי ממשיכה לנסוע מידי שנה לבית לחם. המקום כבר לא נראה כמו בתמונה המיתולוגית, ובית האבן עם הכיפה ועץ הזית העתיק שבצידו כבר מזמן פינו את מקומם לטובת שיקולי הנוחות של המון העם הבאים לשם ולטובת שיקולי הביטחון.

היום כבר אי אפשר פשוט לבוא אליה. כדי להגיע לאמא-רחל צריך לנסוע ברכב ממוגן ולעבור בפרוזדור ארוך ומאובטח. אבל כשמגיעים, מגיעים לאותה המצבה ולאותה הפרוכת, ולאותה אמא רחל שנמצאת שם כבר אלפי שנים. בשנה שעברה נסעתי, כמובן, כמו בכל שנה, לקבר רחל. הפעם הזו היתה שונה מכל הפעמים שבהן אמנם נסעתי והתפללתי, אבל לא הרגשתי צורך ממשי להתפלל. תמיד הייתי ילדה חסרת דאגות, או בחורה משוחררת עם קצת לבטים פה ושם אבל לא למעלה מזה, או אישה צעירה נשואה באושר, ואחר כך אמא לילדה מתוקה, מסודרת היטב בעבודה, בריאה בדרך כלל. תמיד באתי רק כדי לבקש שהכול ימשיך להיות נפלא כמו עכשיו.

אבל בשנה שעברה זה היה שונה.

בשנה שעברה, כמו הרבה מאוד אנשים טובים בארץ הזאת, מצאתי את עצמי מחוסרת עבודה. העבודה שלי, שאהבתי אותה והיא אהבה אותי, לא היתה עוד. המשרד שעבדתי בו ערך, כמו הרבה מפעלים ומוסדות, קיצוצים נרחבים, ואני הייתי בין הלא-מאושרים שקיבלו מכתב פיטורין מלא הכרת תודה והלכו הביתה על לא עוול בכפם.

בשנה שעברה, בתקופה הזאת, כבר הייתי שלושה חודשים בבית, מחפשת שלושה דברים ולא מוצאת את שלושתם, בשום אופן: עבודה חדשה, כסף למלא את החורים הענקיים בתקציב, ושקט נפשי.הישיבה הבטלה בבית עשתה ממני מין יצור מלנכולי, נרגן, קפריזי, עצבני

הישיבה הבטלה בבית עשתה ממני, האישה האנרגטית שלא יושבת לרגע אחד במקום אחד, ושואבת את חיותה מהחברה ומהעשיה הבלתי פוסקת שסביבה – מין יצור מלנכולי, נרגן, קפריזי, עצבני וחסר סבלנות. לא היתה לי יכולת להקשיב לסיפור פשוט של ילדתי הקטנה, בודאי שלא להקריא לה סיפור בעצמי. לא יכולתי לשמוע את בעלי מספר את חוויותיו בסופו של יום, לא יכולתי לאפות עוגה פשוטה. במשך רוב שעות היום ישבתי על הכורסא, מכרסמת ביגלך או ענבים ויודעת שהיציאה מן השפיות היא ענין של זמן. המשפחה שלי סבלה מכך שלא היתה לי עבודה, אבל לא כל כך מהקושי הכלכלי כמו מהאישה המרגיזה הזאת שהחליפה את האמא-הרעיה.

במצב הזה הגעתי אל קבר רחל אימנו. הפעם עניינה אותי מעט מאוד התפאורה שמסביב. הלכתי במהירות, כמעט רצתי, לתוך החדר הקטן והדחוס, מתאמצת להתקרב ככל האפשר אל המצבה הענקית, אל הפרוכת, אל אמא-רחל. ובשנה שעברה, בפעם הראשונה, הרגשתי שבאתי באמת להתפלל. השענתי את ראשי וזרועותיי על הפרוכת וגעיתי בבכי. באותו הבכי שהשתדלתי לכלוא בנוכחות בני המשפחה בבית, הבכי של האין-אונים, של ההרגשה שהנה אני עומדת 'להיאבד' מעצמי, הבכי של הפחד מפני העתיד הבלתי נודע ומפני ההווה שאי אפשר היה עוד לשאת. בכיתי, בכיתי עד שהרגשתי איך טיהר אותי הבכי. סיפרתי לאמא רחל הכול, את כל מרירותי שפכתי על הפרוכת האילמת. אפילו לא הוצאתי את הסידור מהתיק שלי, רק בכיתי וסיפרתי, בכיתי וביקשתי, ואחר כך זזתי קצת, מפנה את המקום לאלו שמאחורי, שרצו לעשות בדיוק אותו הדבר כמוני.

כשיצאתי החוצה הרגשתי שהיה זה אחד הדברים הנכונים ביותר שעשיתי לאחרונה, ואולי אי פעם. לא כל כך בגלל הישועה שקיויתי להשיג בזכות התפילה, כמו בגלל התפילה עצמה והפריקה המוחלטת של הכאב, בפני מישהי שאמנם לא יכולה לענות לך, אבל את יודעת שהיא שומעת אותך. שומעת ומבינה.

למה, שאלתי את עצמי בתוך הליכתי לכיוון המכונית שתביא אותנו הביתה, למה באמת? למה אני מרגישה כך, ולמה כל האלפים שבאו לכאן היום ושבאים לכאן תמיד מרגישים כך? למה הם רואים ברחל אמנו אוזן קשבת, והיא בדרך כלל הכתובת הראשונה אליה באים לשפוך את הלב, עוד לפני אבותינו הקדושים הקבורים במערת המכפלה ובמקומות נוספים? מה יש בה, באמא רחל, שכולם נמשכים אליה?!…

נכון שלרחל אמנו יש דמות של 'אמא', שכזאת היא – אמא רחימאית, שאך טבעי לבוא ולשפוך לפניה את הלב. הלא לשם כך קבר אותה יעקב אבינו על אם הדרך בין אפרת לבית לחם – כדי שהבנים היורדים לגלות יוכלו להתפלל על קברה, וכך אמנם עשו הגולים שהוגלו לבבל. אבל אני יודעת, אני מרגישה, שמונח כאן עוד משהו.

רחל אמנו, כך נראה, לא הניחה סבל אחד שלא סבלה בחיש משהו באישיותה של רחל אמנו, במסכת החיים שלה, שאומר לנו, לכל אחד ואחד מבניה – לי אתם יכולים לספר על צער, על קשיים, על צרות, כי אני יודעת בדיוק למה אתם מתכוונים. מצאתי את עצמי משחזרת את קורות חייה של רחל אימנו המסופרים לנו בסדר כרונולוגי בחומש בראשית והתפעמתי. רחל אמנו, כך נראה, לא הניחה סבל אחד שלא סבלה בחייה; היא נולדה ללבן הארמי, ובביתו חיה. מעשיו המרשימים המובאים בכתובים לא משאירים לנו מקום לספק, שרחל לא היתה מאושרת ביותר להיות בתו. רק כדוגמא ליחסו של לבן לבנותיו, אפשר להביא את חילופי הנישואין שערך לבן לרחל וללאה, ללא ידיעתן. גם לזיווג לא זכתה רחל בקלות, ונאלצה להמתין שבע שנים עד שזכתה להינשא ליעקב – כאישה שנייה. ולאחר מכן – כשסוף סוף נדמה שהגיעה אל המנוחה והנחלה ונישאה ליעקב בחיר ליבה, היא נאלצת ליטול את מקל הנדודים ולצאת בעקבות בעלה. גם לילדים לא זוכה רחל, ואחותה לאה והשפחות יולדות על פניה פעם אחר פעם.

סוף סוף, לאחר שנות ציפייה רבות זוכה רחל ללדת בן. סוף סוף גם היא זוכה לקורטוב אושר. לאחר מספר שנים היא יולדת שוב – והלידה כה קשה, עד סכנת חיים, עד מוות. וכך, רחל אמנו, אישה שידעה ימי אושר כה מועטים בחייה, הולכת לבית עולמה בגיל צעיר, ואפילו לקבר מכובד אינה זוכה, אלא למצבה בלבד, על אם הדרך.

כל הבנים של רחל אימנו לא באים רק כדי לשפוך את הלב. הם באים כדי לקבל כוח. הם יודעים שאמא-רחל עברה ייסורים, ממש כמו שעוברים עליהם, ובכל זאת נשארה 'רחל אימנו' באמונתה, בשיעור הקומה שלה ובמורשת שהשאירה לדורות. והם רוצים גם. קצת אמונה, קצת כוח, קצת השגה במה שייסורים מסוגלים להעניק, לא רק לקחת.

ובפינת המולטימדיה

  • פעילות מצויינת של ארגון  "לב לדעת" לחץ כאן
  • השיר קול ברמה נשמע כולל דברי ההקדמה של המדרש  – 
  • הרב שמואל אליהו על רחל אימנו – 
  • יעקב שווקי – השיר "רחל אמנו" עם תרגום – 
  • מביטה בחלון – אודי דוידי – 
  • קבר רחל – סיור – 
  • רחל  – מידד טסה –  
  • קבר רחל  
  • חיים ישראל – 

 

 

פרשת לך לך "אהבת הבריות"

 

פרשת לך לך

והפעם פרק מורכב –

  • רעיון חינוכי בנושא "אהבת הבריות"
  • קצת רב נחמן,
  • קצת הרב קוק ,
  • קצת הרב קרליבך.
  • מתכון לאהבת הבריות (תלמידים),
  • סיפור חינוכי לקריאה
  • 2 סרטונים
  • עוד סיפור חינוכי של שולי רנד.
  • וכמובן בדיחה כשרה לסיום

 

פרשת לך לך – אהוב את הבריות

אמא שאוהבת את התינוק שלה, מרגישה לפעמים שהוא היצור הכי מעצבן בעולם (אחרי לילה שלם של צרחות למשל…), אבל האם היא מפסיקה לאהוב אותו בגלל זה? מה פתאום!!! הרי זהו התינוק הכי חמוד, מושלם ויפה בעולם כולו, אז מה אם הוא משגע אותה לפעמים?! – זוהי התמקדות במעלות. אך אותה אישה יכולה להרגיש עוצמה אדירה של כעס כלפי בעלה, שנשאר ער עד מאוחר והפריע לה לישון – כל המעלות שאהבה בו נעלמות אל מול הכעס האחד והיחיד – זוהי התמקדות בשלילי (המאמר המלא נמצא בהמשך)

תמצית שיחה שניתנה בשנה שעברה.

המקורות הם רבים ובהחלט אפשר לנצל זאת לשיחה עם צוות ההוראה שלכם, עם תלמידים ועם הורים.

  • מהי אהבת הבריות אמתית?
  • מה המיוחד באברהם ושרה?
  • האם הדרך לחינוך חייבת להיות עם ענישה?
  • האם יש מושג "להעניש באהבה"?
  • האם ענישה מחוללת שינוי פנימי?

ידועים דברי המדרש על הפסוק "ואת הנפש אשר עשו בחרן" –  "אמר רב הונא אברהם היה מגייר את האנשים ושרה מגיירת את הנשים".  כיצד אברהם ושרה מצליחים במשימתם להעביר עולם שלם מאמונה בעצים ואבנים בשמש ובירח –  לאמונה באל אחד.              
אברהם "אוהב את הבריות" כשתפקידו של המחנך הגדול אברהם אבינו היה לגלות את "הנקודות של הטוב הגנוזות במעמקי נשמתנו" ולדאוג "להבלטתם ולהתנוצצותם"…
הסתכלות חינוכית כזו על כל אדם ועל העולם כולו, ההבנה – שכל אדם הוא "חלק אלוה ממעל" ו"שנשמה שנתת בי טהורה היא" – בכוח החשיבה החינוכית הזו אפשר להוביל עולם שלם ל"ה' אחד ושמו אחד".
כנראה שזו איננה עבודה קלה להסתכל ב"עין טובה" – "עבודה גדולה ומאירה היא להסיר את הכעס מן הלב לגמרי, להביט על הכל בעין יפה, בחמלה של חסד שאין לה גבול… למצוא את הצד הטוב שבהם, למעט את הערך של החובה ולהרבות את ערך הזכות"…."אך זה אפשרי, ניתן והכרחי לכל מי שמנסה לעסוק בחינוך, והשכר בא יבוא. " כשמסתכלים באמת בצד הטוב של כל אחד ואחד, מתאהב האדם על הבריות בחבה פנימית … התעניינות מצד הטוב, שהוא פוגש תמיד, מכסה ממנו באמת את כל הצדדים הרעים…". (הראי"ה,מוסר הקדוש שכ"ד)
גם רבי נחמן מברסלב מדבר באותו עניין ואי אפשר שלא לצטט מתורתו:"דע כי צריך לדון את כל האדם לכף זכות, ואפילו מי שהוא רשע גמור, צריך לחפש ולמצוא בו איזה מעט טוב, שבאותו המעט אינו רשע, ועל ידי זה שמוצא בו מעט טוב, ודן אותו לכף זכות, על ידי זה מעלה אותו באמת לכף זכות, ויוכל להשיבו בתשובה…ואף על פי שאתה רואה שהוא רשע גמור, אף על פי כן צריך אתה לחפש ולבקש למצוא בו מעט טוב ששם אינו רשע, כי אף על פי שהוא רשע, איך אפשר שאין בו מעט טוב עדין, כי איך אפשר שלא עשה איזה מיצוה או דבר טוב מימיו, ועל ידי זה שאתה מוצא בו מעט טוב ששם אינו רשע, ואתה דן אותו לכף זכות, על ידי זה אתה מעלה אותו באמת מכף חובה לכף זכות, עד שישוב בתשובה על ידי זה".(ליקוטי מוהר"ן, בפ"ב):
כהמשך לגישתו של ר' נחמן והרב זצ"ל ואולי ל"מעלה מזה" כתב הרב שלמה קרליבך:
"אני רוצה שתדעו משהו כדי להבין את זה יותר טוב: כשאתה אוהב מישהו מאוד אתה מסתכל עליו כל הזמן בעיניים. אתה לא מסתכל עליו כדי לראות איך הוא נראה כי אתה יודע איך הוא נראה, אלא זה "עיני משיח".
נבואה היא כשאני רוצה לדעת מי אתה, מה אתה, איפה אתה, אני מחפש בך אינפורמציה. נביא ממש יכול להגיד לך מה תעשה בשנת אלפיים וחמש בראש השנה. ב"עיני משיח" אני לא רואה משהו שלא ראיתי קודם, אני רק מסתכל עליך. הדרך בה הקב"ה מסתכל על ארץ ישראל היא לא שהוא רוצה לראות. איך היא נראית, אלא שהוא לא יכול להוריד את העיניים, הוא לא יכול להפסיק להסתכל".
ההגדרה היא "עיני משיח" …. כשאתה אוהב מישהו מאוד, אתה לא בודק אותו, רוצה לדעת איפה הוא, ואיזה אינפורמציה יש לדעת עליו – אתה פשוט אוהב אותו ורואה בו טוב, וגם בסדום, המחנך הגדול רואה את דוד המלך"… זאת אומרת" עיני משיח, זהו מבט לא שופט, לא דן את האדם שמולי, אלא פשוט מסתכל עליו באהבה שלמה בלבד.
אחד המשפיעים הגדולים לעיצוב אישיותו של האדם ודימוייו העצמי הוא יחסה של החברה אליו. אצל תלמידינו – החברים, ועולם המבוגרים – הורים ומורים. אברהם אבינו, כולו אהבת הבריות. הוא מתפלל אף על סדום ועל הרשעים שבה (בראשית יח כ-לג) ואינו אומר עליהם "כן יאבדו", אלא: "אולי אפשר להציל, אולי אפשר לעשות משהו

כשאדם אוהב משהו גם הענישה באה מתוך אהבה

כאשר קיימת כפייה חייב להיות לחץ, ואין צורך להיות קיצוני ולשלול את הענישה לגמרי. אין לנקוט ענישה חמורה אלא ענישה מיידית המלווה בהסבר. ענישה צריכה לבוא מתוך אהבה ולא מתוך כעס, ומי שכעסן מטבעו כדאי שיימנע מלהעניש כלל. לילד, כפי שאמרנו, יש חוש טבעי המסייע לו להרגיש את מצבם הפסיכולוגי של ההורים, ולדעת אם ההורים מענישים אותו מתוך שנאה או מתוך אהבה. כאשר הוא חש כי הם אוהבים אותו, הוא יודע שכואב להם לנקוט אמצעי זה. כאשר ההורים חשים כלפי הילד טינה, אז גם אם הם כובשים את כעסם ואינם מענישים, הילד מרגיש באגרסיביות הכבושה – וגם זה מזיק. לפעמים, הענישה חודרת עד עמקי הנפש ומחוללת שינוי פנימי. ואולם אין זה קל לשלוט בכלי הזה. הענישה פועלת ישירות על התנהגות הילד ויותר משהיא מחנכת, היא מאלפת את הילד; חינוך התנהגותי.

אנו תובעים מן הילד התנהגות מסוימת, ויש תחומים שבהם הדבר מוצדק. למשל: אם הילד מפריע בלי הרף, המורה אינו מסוגל לעבוד בכיתה, וההורה אינו יכול לתפקד בבית. הילד חייב להפסיק זאת, ואז אנחנו אומרים: אם תפריע – תיענש. איננו משלים את עצמנו שבזה חוללנו אצלו שינוי פנימי. אנו עדיין מאמינים שהעיקר הוא לעורר בתוך הילד עדינות מוסרית ולפתח את הכוחות הטבעיים הגנוזים בו, אך לפעמים צריך להשתמש בטכניקה של עיצוב התנהגות, כדי להגיע למגמה החינוכית. אם ברגע מסוים יש צורך שילד יישב בשקט על-יד השולחן, כי הוא מפריע לאחרים לאכול, לא נחקור את הרקע הפסיכולוגי למעשיו אלא נכפה עליו את השתיקה, ולו באמצעות עונש.

לפעמים הילד עושה דברים מסוכנים: הוא נשען, למשל, על אדן החלון ונוטה החוצה בצורה מסוכנת. התגובה על המעשה צריכה להיות ענישה, וזה לגיטימי. כך נוצר אצל הילד רפלקס מותנה, להתרחק ממעשים כאלה. כאשר אנחנו מענישים, איננו מחנכים את הילד, אלא משתמשים בטכניקה מסוימת כדי לשמור על שלומו. ואולם יש גם ענישה מחנכת, וכל התורה בנויה על כך.

אצל חכמי החינוך שחיו בצפת לפני ארבע-מאות שנה, כתוב שעד גיל חמש אסור להעניש את הילד כלל, ו"המכה בו חוטא" (ספר סדר-היום לרבי משה בן-מכיר, פירוש המשנה: "בן חמש", דף נג ב). יש גילים שבהם חווית הענישה יכולה להיות חיובית, אבל אין זה דבר פשוט. גם אדם מבוגר יודע שלפעמים ייסורים ממרקים ומטהרים אותו, אך לפעמים הם ממרידים אותו וממוטטים אותו.

החינוך למידות טובות אינו יכול להיעשות על-ידי ענישה, והענישה אינה יכולה להיות עיקרו של החינוך. העיקר בחינוך הם המידות הטובות, החוויה הטבעית, וניצול הזדמנויות. אי-אפשר לחנך ילד מבלי להקדיש לכך זמן רב, ולכן יש לנצל הזדמנויות לשבת עם הילד, לשוחח איתו ולמצוא את הדרך אליו.

יש סיפור שיכול להמחיש לנו שאפשר להגיע לחינוך למידות לא בדרך של כפיה אלא בדרך של דוגמה אישית

מעשה שאירע באדם שהקפיד מדי ערב לאחר עבודתו ללכת ולשמוע שיעור בדף היומי. ואכן כל ערב, בשעה שמונה, לאחר שהיה מסיים עבודתו וחוזר לביתו, היה סועד ארוחת ערב ולקראת השעה תשע היה משים פעמיו לשיעור.
אותו סוחר שעייפותו הייתה רבה עד מאוד, מספר דקות לאחר תחילת השיעור היה עוצם עיניו ונרדם עד סופו של השיעור.
הרב, ששם לב כי מזה תקופה ארוכה אדם זה ישן לו שנת ישרים כמעט משך השיעור כולו, ניגש אליו ובפיו הצעה "ראה, חביבי, את אותו לימוד בדף היומי אני מוסר גם בבוקר. משעה 5 עד 6.30 ולאחר מכן אנו מתפללים שחרית. הצעתי לך: לך לישון שנת  ישרים מוקדם בערב ולשיעור תגיע כאשר הינך עירני. אינני חושב שכאשר אתה נרדם ערב ערב בשיעור תוכל לקבל על כך שכר משמים. שמתי לב שמדי ערב מתחילת השיעור ועד סופו אינך מתעורר אפילו פעם אחת. על כן שמע לעצתי ותהיה נשכר מלימוד דף היומי ומהבנת הגמרא". מגיד השיעור חשב שאין הצעה טובה מזו, אך לא כך חשב הסוחר.
לא, הצעתך אינה טובה לי ואיני יכול לקבלה".
"
מדוע? "שאל הרב "הרי רק כך תוכל להבין את דברי הגמרא".
נאנח הסוחר וענה "מדי ערב כאשר אני שב לביתי, אשתי מגישה לי את ארוחת הערב. מרוב עייפותי אני נרדם ובקושי אני מצליח להיות עירני בזמן הארוחה, ולקראת השעה תשע אני אוזר כוח למרות שאני בשיא העייפות, לפני מיטה מוצעת, החימום פועל ובחוץ הגשם מכה בחלון, והנה אני עושה מאמץ עילאי, עוזב את ה’עולם הזה’ והולך לשיעור.
באותם רגעים ילדיי רואים את כל המחזה. רואים את העייפות, חשים את אפיסת הכוחות שבי ומביטים באבא שלהם האוזר כוחות גוף ונפש ועושה מאמצים עילאיים ללכת לשיעור, ובנימה לבבית לפני צאתי מהבית אני מברך אותם בברכת "לילה טוב!" וברקע אני שומע את בני הקטן זועק ’אבא הולך ללמוד בכולל ערב’, המחזה הקבוע הזה, הרגעים הללו הם הם שחרוטים במוחם של ילדיי ומחדירים לליבותיהם מהי עמלה של תורה. דיוקן אביהם זה נשאר לנצח. וזו הסיבה, כבוד הרב, שאיני יכול להגיע לשיעור מוקדם בבוקר בשעה חמש לפי עצת הרב. אמנם אני אהיה יותר עירני ואולי אבין את הגמרא אך ילדיי, כבוד הרב, כן, הילדים לא יראו את מסירות הנפש של אביהם למען לימוד הגמרא, הם אמנם ישמעו שהלכתי ל’דף היומי’ אך לא ירגישו בכך. הדבר לא יהיה חרוט על לוח ליבם. והקב"ה הרי בוחן ליבות וכליות, הוא כבר ידע מחשבותיי והשתדלותי ובוודאי לא יקפח שכרי".

אין ספק, כי תמונה זו שווה יותר מאלך תוכחות!
הדוגמא האישית היא זו היכולה לחנך את הילד בדרך הנכונה. ילד "מצלם" את הנהגת הוריו, שם לב להתנהגותם, שומע ומאזין לדיבורם ורחשי ליבם, רואה מה חשוב להם באמת, האם שיחתם העיקרית היא על הבלי העולם הזה או על דברים שבקדושה, מה אצלם עיקר ומה טפל.

 

הילד מיום היוולדו כבר קולט רשמים, קולות ומראות והם נספגים בתת-התודעה שלו וקליטת הילד היא בצורה שנקלט הכל בלא ביקורות, שומע בלא אבחנה.

 
ובפינת המולטימדיה השבוע
·        אהבת הבריות – עזרה למרות המגבלות – (מצגת)

הגור הצולע

·        אהבת הבריות – חברות במבחן – 

·         עוד סרטונים רבים (כ – 80) בנושא אהבת הבריות תמצאו במארז "בין אדם לחברו"
·         כמו כן, הנה סרטון שמראה את ההפך מאהבת הבריות "גזענות לאתיופים" – 

·         שולי רנד סיפור חינוכי מספר 2 – נמצא במארז חמשה חומשי תורה

בדיחה חדשה

איך קוראים לג'ובניקים של ארגון דאעש ? ראש קטן

בדיחה ישנה

איש אחד עזב את רחובותיה המושלגים של שיקגו כדי להנות מחופשה בפלורידה שטופת השמש. אשתו, שהייתה בנסיעת עסקים, תכננה להצטרף אליו ולפגוש אותו במיאמי ביום למחרת.האיש הגיע למלון לאחר שבילה כל היום בחוף תחת עצי קוקוס ושתיית קוקטיילים טרופיים.הוא החליט לשלוח אימייל לאשתו, כדי להקדים ולספר לה את נפלאות המקום.הוא לא מצא את כתובת האימייל שרשם בפתק, לכן סמך על זכרונו ושלח לכתובת מסויימת בתקווה שצדק. אבל רצה הגורל והכתובת לא הייתה נכונה. הוא טעה באות אחת וההודעה הגיעה לתיבת המייל של אשת כומר פרוטסטנטי שנפטר יום קודם. בלילה, אשתו של הכומר פתחה את הדואר האלקטרוני כדי לראות את הודעות הניחומים ששלחו לה. כאשר ראתה את ההודעה צעקה, ניסתה לקום אבל התמוטטה ומתה מהתקף לב.קרובי משפחה ששמעו את הצעקה רצו לחדר, ולאחר שראו את האישה המתה קראו את ההודעה: "אשתי היקרה, הרגע הגעתי. הנסיעה היתה ארוכה, אבל היה שווה. הכל מאד יפה! העצים, הגנים, המסיבות. למרות שאני נמצא פה רק כמה שעות, אני מרגיש כבר כמו בבית. עכשיו אני הולך לנוח קצת. רק רציתי להגיד לך שכבר דיברתי עם האנשים פה וכולם מצפים לבואך מחר. אני בטוח שהמקום ימצא חן בעיניך. בעלך האוהב אותך לנצח.                                                                                                          נ.ב. תכיני את עצמך, חם פה גיהנום!"

נספח
מתוך שיחה שנתן הרב נח ויינברג בנושא אהוב את הבריות

אילו היית חי על אי בודד, מבלי שפגשת באדם אחר מימיך. והנה באחד הימים הגיעה אל האי ספינה ובה בני אדם – איך היית מתרגש ומתפעם מן היצורים האלה – הם הולכים, הם מדברים, הם חושבים…! אתה יודע שכל אחד מהם מהווה בבואה מדהימה ובלתי נתפשת של האלוקים!

כמה מגוחך שכשאתה פוגש באותם בני אדם ברחוב שבו אתה גר, זה בכלל "לא מזיז לך".

הטעות שלנו נובעת מכך, שאנחנו מתייחסים לבני האדם כאל דבר מובן מאליו. יש כל כך הרבה מהסוג הזה, שאנחנו משתעממים.

הדרך אוהב את הבריות משמעותה לאהוב את הברואים, ובאופן ספציפי את בני האדם – נזר הבריאה. לא שעלינו להתעלם משאר הבריאה והברואים. להיפך – אם אנחנו אוהבים בני אדם, אז האהבה לבעלי החיים, לעצים ולשאר הבריאה תנבע מכך באופן טבעי.

אין זה מספיק לאהוב את בת זוגך, או אפילו לאהוב את האלוקים. עליך לאהוב גם את האנושות ככללה. זה אולי נראה בלתי נתפש, אבל זהו האידיאל היהודי. שנאה ומריבה הם פגם; שלום בין המין האנושי זו הדרך שבה העולם אמור להתנהל. תוכל למצוא את זה כתוב בצורה ברורה בתורת משה: "ואהבת לרעך כמוך."

אנחנו יכולים להתחבר ולאהוב את כל בני האדם. להעריך את היופי שביכולת האנושית לתקשר, לבצע וליצור – מיומנויות מופלאות שמצויות בכל אדם באשר הוא – ואכן, בני האדם הם באמת המצאה מדהימה!

ערוך רשימה של מעלות

מה בדיוק המשמעות של "לאהוב" אחרים?

הגדרת המלה "אהבה", היא "ההנאה שנגרמת לנו ממעלותיו של השני."

על מנת להתמקד במטרה של ראיית היופי שבכל בן אנוש, נסה לערוך רשימה של מעלות אנושיות. התחל באלה המצויות באנשים שאתה אוהב. ככל שתהיה מודע ליותר מעלות פוטנציאליות, כך תוכל להעריך יותר את האחרים:

אל תסתבך – התחל במעלות פשוטות (ותרן, חייכן), ואז נסה להגיע לאלה המורכבות יותר. דרך טובה היא להתבונן באנשים שמהם אתה נהנה, אנשים שגורמים לך להרגיש טוב במחיצתם, ולנתח מה בהם גורם לך להרגיש כך.

אל תסתפק ברשימה שלך. שאל אחרים מה דעתם. אילו מעלות באהוביהם גורמות להם להרגיש טוב? בסוף התהליך תקבל רשימה מפורטת שתסייע לך לאהוב כל מיני סוגים של אנשים – הרי לא יתכן אדם שאין בו אף אחת מכל המעלות שמנית!

דרג את הרשימה שלך: זהה אילו מעלות חשובות יותר מן האחרות.

לסיום, דרג את הרשימה שלך: זהה אילו מעלות חשובות יותר מן האחרות. אתה לא יכול פשוט לאהוב את כולם באותה מידה. בחן את הדברים. הבדל בין מעלה זו לאחרת.

הנה כמה מעלות אנושיות שבהן תוכל להתחיל:

מקבל / מושלם / הרפתקן / נוח להסכים / מתחשב בזולת / שאפתן / מעריך / בעל תקשורת טובה / אסרטיבי / קשוב / מאוזן / אמיץ / רגוע / אכפתי / זהיר / כריזמטי / נדיב / עליז / רחמן / בטוח בעצמו / בעל מצפון / משתף פעולה / יצירתי / החלטי / מכובד / דיפלומטי / קליל / יעיל / אנרגטי / נלהב / פתוח / אצילי / גמיש / סלחן / ידידותי / אדיב / עדין / נגיש / בעל ידי זהב / בריא / ישר / עניו / אידיאליסט / בעל אבחנה דקה / משכיל / הגיוני / אוהב / נאמן / בוגר / שיטתי / מוסרי / מסודר / אופטימי / מאורגן / מקורי / סבלני / סובלני / מתמיד / נימוסי / מעשי / מועיל / דייקן / ריאליסט / רגוע / מהימן / מלומד / רב צדדי / חם / חכם / טוב לב…

(הרשימה באדיבות "להיות מחדש עכשיו" "Begin Again Now" מאת הרב זליג פליסקין)

רשימת האהבה

אל תשתהה, ערוך עכשיו רשימה של אנשים שאתה אוהב.

לכמה שמות הגעת? שניים? (מתחת לממוצע) עשרה? (ממוצע) עשרים? (מעל לממוצע).

האהבה גורמת לנו הנאה של ממש. האם אין זה מוזר שאף על פי כן הרשימה שלך קצרה כל כך? הרי פגשת אלפי אנשים במהלך חייך? מדוע לא יצרת איתם קשר של אהבה, מדוע ויתרת על כל ההנאה שהיית יכול להרוויח מאהבתם?!

המשימה שלנו היא לחפש אחר הטוב בכל אדם. אם לא נשכיל למצוא את המעלות באחרים ולהתמקד בהן, נישאר באותה רמה של אהבה לאחוז זעיר כל כך מבני האדם. שים לב עד כמה יכולה הרשימה שלך להתארך אם תצליח להתמקד, באופן עקבי, במעלותיהם של האחרים – ולא בחסרונותיהם. בכל הזדמנות, התמקד במעלות של שכניך, קרוביך, המעסיק שלך, המנהל, הקונים וכו'…

אמא שאוהבת את התינוק שלה, מרגישה לפעמים שהוא היצור הכי מעצבן בעולם (אחרי לילה שלם של צרחות למשל…), אבל האם היא מפסיקה לאהוב אותו בגלל זה? מה פתאום!!! הרי זהו התינוק הכי חמוד, מושלם ויפה בעולם כולו, אז מה אם הוא משגע אותה לפעמים?! – זוהי התמקדות במעלות. אך אותה אישה יכולה להרגיש עוצמה אדירה של כעס כלפי בעלה, שנשאר ער עד מאוחר והפריע לה לישון – כל המעלות שאהבה בו נעלמות אל מול הכעס האחד והיחיד – זוהי התמקדות בשלילי.

התמקדות בחסרונות היא הטעות העיקרית של אנשים ביחסיהם עם אחרים. אם אינך מחבב מישהו, סימן שאתה מתמקד בדבר הלא נכון. נסה לרשום מספר אנשים שאתה לא מחבב – ובדוק, כמה מעלות יש בהם באמת (השתמש לשם כך ברשימת המעלות שהכנת קודם). אתה לא יכול לשנוא מעלות, ואתה לא יכול לאהוב חסרונות. אתה יכול רק לבחור עם אילו מהן לזהות את האדם.

המעלה הכלל אנושית

המעלה הבסיסית והנעלית ביותר, שנמצאת בכל בן אנוש, היא קיומה של נשמה שנבראה בצלם האלוקים. אין אדם שאין לו, לכל הפחות, את המעלה הזאת.

לא משנה כמה עמוק שקע אותו אדם, לא משנה כמה דוחה הוא יכול להיות, עדיין יש בו מעלה אדירה בפוטנציאל. כל אדם הוא יצור בעל תבונה, בעל בחירה חופשית, ושאיפה פנימית עמוקה להידמות לאלוקים.

הכול עניין של מיקוד. הורים אוהבים את ילדיהם על אף חסרונותיהם. על אף העובדה שהם לעתים לא ממושמעים, מכים זה את זה, לא מסודרים, או אנוכיים… כל הורה רואה את הפוטנציאל שטמון בילדיו – הם חכמים, הם יכולים להתקדם, הם מלאי חיוניות. הם חיים!

גם אתה לא תמיד מושלם – אבל עמוק בלבך אתה יודע שאתה רוצה להיות טוב יותר.

גם אתה לא תמיד מושלם – אבל עמוק בלבך אתה יודע שאתה רוצה להיות טוב יותר, אתה רוצה להשתפר ולהתקדם, אתה שואף לשלמות. כך גם בני האדם האחרים, הרצון להיות טוב הוא טבעי ומושרש עמוק במין האנושי כולו (להוציא סטיות אפסיות). לעתים הטוב בא לידי ביטוי בצורה חיצונית ברורה, ולעיתים הוא טמון עמוק יותר (כמו שקורה לפעמים לך). תאר לעצמך אדם גס שנראה לך ממש כמו "בהמה". אם תעשה ניסוי ותאמר לו: "או שתהרוג עכשיו 1,000 אנשים, או שאני אהרוג אותך." הוא יגיד: "תהרוג אותי!" זהו הבסיס הטוב הכלל אנושי.

על מנת לאהוב את האנושות, היה רגיש לאותן מעלות שמשותפות לכולנו כבני אדם. השאיפה האנושית לטוב ולאמת, היא הניצוץ האלוקי שמפריד בינינו לבין בעלי החיים, והיא שמעניקה לנו את הפוטנציאל העילאי – בחירה חופשית. (וזו עצמה לא מעלה קטנה!)

לאהוב או להיות אהוב

איזו הנאה גדולה יותר לדעתך: לאהוב, או להיות אהוב?

לאהוב. השפעת אהבה על האחר, היא ההנאה הגדולה יותר. משום שכאשר אתה חש במעלותיו העמוקות של האחר – בין אם זו כנותו, הרחמנות שלו או החוכמה – אתה יכול להפוך לשותף ביופי זה.

בשורש הדברים, הכמיהה שלנו לאהבה היא קונפליקט בין גוף לנפש. הנשמה רוצה לאהוב אחרים, משום שהענקת אהבה היא אחת מההנאות העמוקות שהנשמה יכולה לחוות. הנשמה, שנובעת במקורה מהאין-סוף ברוך הוא, רוצה להתרחב אל מחוץ לעצמה וליצור קשר עם כל הנשמות האחרות שמחוברות אף הן לאותו מקור.

ברמה העמוקה יותר, אהבה של אנשים היא דרך להגיע לקשר עם האלוקים ולאהבתו.

אם כן, ברמה העמוקה יותר, אהבה של אנשים היא דרך להגיע לקשר עם האלוקים ולאהבתו – במימד הרוחני, שלא כמו בזה הגשמי, אין גבולות שמפרידים בין הישויות – הכול מתחבר יחד לאחדות אחת.

הגוף, מצד שני, מעדיף לקבל אהבה. ככל שצריך להשקיע פחות, כך יותר נוח.

בדוק איך אתה מרגיש. אילו מעשים אתה עושה בכדי "למצוא חן" בעיני האחרים. אם אתה משקיע יותר אנרגיה על מנת שיאהבו אותך, ופחות על מנת לאהוב אחרים בעצמך, סימן שהגוף שלך בשלטון.

נסה באופן מודע להתחבר עם השאיפה של הנשמה שלך לאהוב אחרים. בהתחלה זה יהיה קשה, ותצטרך להתאמץ ולהשקיע, אבל לאחר שתרגיל את עצמך להתמקד במעלות האחרים, תמצא שהרבה יותר קל לך לאהוב כל מיני סוגים של אנשים – והעונג כולו שלך!

השלם האוניברסאלי

האנושות מהווה גוף אחד. כשאתה מכין סלט, ובאותה הזדמנות חותך בטעות גם את האצבע, האם אתה לוקח את הסכין וחותך גם את היד השנייה – כנקמה? מובן שלא. מדוע? משום שגם היד השנייה היא חלק ממך.

הקטורת במקדש הוכנה מתערובת של צמחים. כל המרכיבים היו בעלי ריח נעים, להוציא אחד, שהיה בעל ריח חזק ולא נעים. אילו הוכנה התערובת ללא אחד מן המרכיבים, ואפילו זה המסריח, היא הייתה פסולה. כך גם כל יהודי הוא חלק אינטגראלי מהשלם, ובלעדיו תהיה הישות הכוללת חסרה.

כאשר אתה מבין שכולנו חלק מעם אחד, חלק מישות אחת מושלמת, אז תיראה בעיניך גרימת כאב לזולת ("אני מוכרח לשלם לו כגמולו!") מגוחכת לא פחות מנקמת היד הפצועה. זהו הטעם שבגללו מצווה אותנו התורה "ואהבת לרעך כמוך" – כאילו הוא חלק ממך, כאילו הוא היד השנייה שלך.

מובן שבמציאות הגופים שלנו הם יחידות נפרדות. כשמישהו אוכל, השני אינו שבע. לכן, אם תתמקד רק באספקט "הגופני" של האחרים, אין ספק שתגיע למחלוקת.

נסה במקום זה להתמקד בנשמה של השני. דע, שכאשר אדם אחד לומד ומתקדם, גם השני צומח. בדיוק כמו במשחק כדור-רגל. אם האחד מבקיע גול, כולנו מנצחים, משום שכולנו יחידה אחת. אתה לא תפסיד מזה שהוא חכם יותר; להיפך, זה יקל עליך להחכים. הידע שלו, עוזר לך. הוא יכול ללמד אותך – ולהיפך, ההתקדמות שלך תוכל לסייע גם לו להתעלות ולצמוח.

לעומת זאת, אם הוא עשיר, זה עלול להגביל את האפשרויות שלך להתעשרות – זהו ההבדל בין רוחניות לגשמיות.

משל ידוע מתאר קבוצת אנשים ששטה באנייה. לפתע הבחינו באחד הנוסעים שקודח חור בקרקעית הספינה.

"הי! מה אתה עושה?!" הם צעקו בבעתה, "השתגעת?!"

"מה יש? מה אכפת לכם? אני קודח את החור בתא שלי בלבד!"

הנשמות שלנו מהוות יחידה אחת בשורשן, וכל פגיעה באחת מהן, פוגעת גם באחרות, ולעומת זאת כל צמיחה והתעלות של אחת מהן, מיטיבה עם כל האחרות.

החור בשכבת האוזון אינו מבדיל בין אומה לאומה. לסמים לפשע ולאלימות, אין גבולות. משמעות המושג היהודי –"תיקון העולם", היא שכל אחד מאיתנו אחראי לתיקונו של העולם, והתיקון יעשה בכך שנשאף להגיע לטוב ביותר שבפוטנציאל האישי שלנו.

אהבה מתחילה בבית

אל תאמין לאף אדם שאומר "אני אוהב בני אדם" ובו בזמן מקיים מערכת יחסים אומללה עם בני ביתו. אם אדם אינו מסוגל למצוא מעלות באחיו עצמו ובשרו, איך הוא יוכל למצוא אותן באחרים?

אהבת הזולת מתחילה בבית – תהליך הצמיחה הפסיכולוגי הטבעי והבריא הוא להתקדם מאהבת ההורים, לאחים, לבן/בת הזוג ואז אל הילדים. משם המטרה היא לאהוב את האחרים באותה מידה שבה הורה רוצה לאהוב את ילדו – שום דבר אינו עומד בדרך.

חיי הנישואין הם מחנה אימונים מצוין. הם מלמדים אותך כיצד להזדהות עם אדם אחר, כמו עם עצמך.

אדם שאינו אוהב את עצמו יחפש דרכים "להעניש את עצמו".

ישנה אהבה אחת, בכל אופן, שמוכרחה להיות קודמת לכל. התורה אומרת "ואהבת לרעך כמוך." ומכאן קל להבין, שאין זה מציאותי לאהוב את הזולת, כל עוד אינך אוהב את עצמך. אם אינך מרוצה מעצמך, אינך יכול לאהוב אחרים. אדם שאינו אוהב את עצמו יחפש דרכים "להעניש את עצמו", והענשה כזאת עלולה לפגוע באנשים שאותם הוא אוהב…

על מנת שאהבת הזולת תהיה אמיתית, עליה לנבוע מתוכך החוצה. לשם כך עליך ללמוד לאהוב את עצמך – להעריך את מתנות הא-ל שמצויות בך. להעריך את הפוטנציאל הגלום בך (גם אם לא תמיד הוא מגיע לידי מימוש), להעריך את צלם האלוקים הטבוע בך.

אחת הטכניקות הפשוטות היא להתמקד במעלות שלך – בכל יום טפח לעצמך על השכם על הדברים הטובים שבך. האם אתה חבר אכפתי? עובד נאמן? שאפתן? ישר? למד ליהנות מהכוחות בהם זכית.

אחי היקר!

דמיין שיש לך ידיד, ואז, באחד הימים, מתברר שהוא אחיך האובד. אתה מייד תרצה לגלות עליו הכול.

מה קרה? האם אין זה בדיוק אותו אדם שהכרת אתמול? האישיות שלו ומעלותיו לא השתנו בין לילה אף כמלוא הנימה. אז למה לפתע פתאום אתה כל כך מתעניין?

פשוט מאוד – עכשיו יש לך מוטיבציה גדולה יותר לאהוב אותו.

נסה לברר: איך אתה מרגיש לגבי אנשים אחרים? איך אתה מגיב באופן אינסטינקטיבי כשמישהו זר נכנס לחדר? האם אתה מרגיש בגל של חמימות, או שתגובתך הראשונה היא רתיעה? האם אתה סקרן לגלות מיהו ומהו, או שאתה חושש מחדירה לפרטיות שלך?

התלמוד מספר לנו כיצד אדם מסוים הטריד את הלל בעקביות. תגובתו של הלל הייתה: "בני, במה אוכל לעזור לך?" הלל הקפיד לומר "בני", על מנת להגדיל את הקשר הרגשי, כאילו שאדם זה שייך ומחובר אליו כבנו ממש.

כשאתה מדבר אל אחרים כאל זרים, הם תמיד יישארו זרים. אבל אם אתה מרגיל את עצמך לפנות אל האחרים כאל חבר או אח (בלי נימה מתנשאת) – אז תמצא עד כמה קל לך יותר לאהוב אותם.

חשוב על שלושה דברים שהיית עושה אילו היית מגלה שהשכן שלך הוא בעצם אחיך האובד, ויישם אותם! (תתפלא לגלות שאנשים יגיבו בצורה חיובית למדי על כך שהפכו למושא לאהבה שלך!)

התחל להתנהג אל כולם ביותר דאגה וכבוד. בכל פעם שבה אתה נתקל באדם קשה, נסה לחשוב, "אילו הוא היה בני, איך הייתי מתנהג איתו?"

לסיום חשוב שנבין – כל בני האדם הם ילדיו של הקדוש ברוך הוא, ו"כל ישראל אחים".

סיפור של אהבת אחים

בכל מקום בו מצויה אהבה אמיתית בין בני האדם, מצרף הקב"ה את עצמו לאהבה זו.

במדרש מובא מעשה מדהים בשני אחים יתומים, שירשו מאביהם חלקת שדה מכובדת. במשך מספר שנים הם עיבדו את החלקה יחד, גרו יחד בביתם הישן, ושמחו בחלקם.

לאחר מספר שנים מצא אחד מהם את בת זוגו. יחד הם הקימו בית חדש ועברו לגור בו. שני האחים המשיכו לעבד את השדה, את היבול חילקו ביניהם שווה בשווה, והמשיכו לחיות בכבוד.

משפחתו של האח הנשוי הלכה והתרחבה, בעוד שהאח השני נותר רווק.

באחד מימות הקציר חשב לעצמו האח הרווק: "יש לי שדה ובית, והרבה כסף, אבל הכול מיועד אך ורק בשבילי. לעומת זאת, מרווחים זהים לשלי, צריך אחי להאכיל ולפרנס משפחה כל כך גדולה…" באמצע הלילה הוא קם, יצא מביתו, לקח מספר אלומות של חיטה, והניח אותן בגורן אחיו.

באמצע הלילה הוא קם, יצא מביתו, לקח מספר אלומות של חיטה, והניח אותן בגורן אחיו.

באותם ימות קציר חשב לעצמו האח הנשוי: "יש לי אישה נפלאה, ועשרה ילדים. העולם שלי מלא ועשיר. אבל אחי בודד בעולם. כל מה שיש לו זו החיטה…" באמצע הלילה הוא קם, יצא מביתו, לקח מספר אלומות של חיטה, והניח אותן בגורן אחיו.

הלוך ושוב צעדו שני האחים. בכל לילה, בסודיות, הם היו פוסעים בזהירות ומעבירים אלומות חיטה מגורן לגורן.

באחד הלילות נפגשו שניהם במרכז הגבעה שהפרידה בין בתיהם. שניהם הבינו מייד מה קרה. הם נפלו זה על צווארו של זה ובכו.

בשדה זה, במקום בו נפגשו שני האחים האהובים, בחר הקדוש ברוך הוא לבנות את בית מקדשו – וכמו שאמרנו, כשאדם אחד אוהב את זולתו, מצטרף אליהם הקב"ה – משום שזהו העניין בחיים.

ולמעשה

ארבעים ושמונה הדרכים אומרות: "המעשים מעוררים את הלבבות." כלומר החיצוניות מעוררת את הפנימיות. משמעות הדברים היא, שגם אם קשה לך לאהוב את האחרים, אתה עדיין יכול לעשות פעולות על מנת לעורר את האהבה – מתוך ההבנה שללא ספק המעשים ישפיעו על הפנימיות שלך.

הנה רשימה קצרה של רעיונות שיעזרו לך לעורר אהבה לאחרים:

  • כשלמישהו כואב, הראה השתתפות.
  • השתדל למנוע מאחרים הפסד כספי.
  • בקר אדם חולה, ועזור לדאוג לצרכיו.
  • אל תביך אף אדם – במיוחד בציבור.
  • אל תרכל על אחרים.
  • אל תנקום ואל תשמור טינה.
  • חייך – השמחה שלך משפיעה על האחרים.
  • גלה כבוד לקשישים.
  • מצא אדם עני או מסכן בקהילתך, וקח על עצמך לעזור לו.

אוהב את הבריות – הדרך השלושים ושתים לחוכמה

  • על מנת להכיר בפוטנציאל שלך, עליך לאהוב את האנושות. הצלחתם היא גם הצלחתך.
  • ככל שיש יותר אהבה בחייך, כך תגדל השמחה וההצלחה שלך.
  • אם אינך מעריך את הנפלא שבבן האנוש, אתה מפסיד את אחת ההנאות הגדולות ביותר בחיים.
  • אהבת אחרים מחברת אותך לעולם – אל כל צורות הבריאה.
  • האהבה עוזרת לך לבקוע מבעד לחומת ה"אני" אל תוך מרחבי ה"אנחנו".
  • דרג את האהבה. הערך את מידת חשיבותה של כל מידה הטובה בעיניך.