פרק מיוחד לקראת חג השבועות

חג שבועות

נר יכול לדלוק רק כאשר יש לו חמצן. כולנו מכירים את הניסוי שעושים אף בגני הילדים שמניחים כוס על נר דולק ולאט הנר מתכבה כי אין לו חמצן. כך גם אנו עם ישראל, אם אנו בלי חמצן לגוף, בלי תורה, אנו נחשבים בלי חיים. אין לנו אפשרות לשרוד בעולם שהרי עולם בלי תורה אינו נחשב. אדם בלא תורה כגוף בלי נשמה חג השבועות הוא יום פטירתם של דוד המלך והבעל שם טוב. אמר פעם הבעלש"ט “יש הסבורים כי קשה להגיע לדרגת מלאך. אולם מה שקשה באמת, להגיע למעלת אדם…

הרב קרליבך אומר "בליל חג השבועות, מנהג ישראל הוא להישאר ערים כל הלילה בלימוד התורה. אחת הסיבות שאנו נשארים ערים כל הלילה, היא כי בלילה שלפני התגלות הקב"ה בהר סיני, כל היהודים הלכו לישון, ומשה רבינו היה חייב להעיר אותם. לזכר לאירוע הזה, אנו נשארים ערים כל הלילה בחג השבועות. הרבי מאלכסנדר שואל שאלה מאוד מעניינת. "איך זה אפשרי", הוא תוהה, "כי העם היהודי הלך לישון בלילה לפני התגלות ה'? אנו למדים ממקורות אחרים כי למשך ארבעים ותשעה ימים, הם הכינו את עצמם באופן רוחני העמוק ביותר, סופרים את עומר בכל לילה, כך שהם יהיו מוכנים לקבל את התורה. מאחר שעבדו כל כך קשה כדי להכין את עצמם, למה הם צריכים להסס פתאום? "הם הלכו לישון באותו הלילה," ענה הרבי מאלכסנדר, "בשל ענווה עצומה. הם למדו ענווה מאת משה רבינו, שהיה 'ענו מכל אדם' שבעולם. בלילה לפני התגלות ה', כל משפחה חשבה לעצמה: "ה' יגלה את עצמו לכל היהודים, אך לא לי ולמשפחתי, כי באמת – את זה לא מגיע לנו." כל ההורים אמרו לילדיהם בליל חג השבועות, "הבה לא נלך מחר בבוקר להתגלות ה'. אנחנו נהיה היחידים אשר יישלחו הביתה ע"י משה, כיון שיאמר לנו כי אנחנו עדיין לא מוכנים." ואז שואל הרבי מאלכסנדר שאלה נוספת: "למה אנו מתנהגים כאילו את ההחלטה לישון באותו לילה דורש תיקון? אחרי הכל, כרגע אמרנו כי ההחלטה לישון התבסס על ענווה, שבו לכאורה היה ראוי לשבח. עם כל זאת, אנו מזכירים את פעולתם [שהלכו לישון] – על ידי שנשארים ערים – כאילו שמתקנים איזה טעות ישן. למה לנו להישאר ערים אם בשינה שלהם היה כזה משמעות של קדושה?"

הרבי מאלכסנדר הסביר שמה שאבותינו לא הבינו הוא: כי אף אחד לא יכול להכין את עצמו מספיק כדי [להיות במדרגה] שמגיע לו התורה באמת. זוהי רק מתנה מן השמים. בשבועות, אנחנו נשארים ערים כל הלילה על מנת לספר לעצמנו ולילדינו, "זה נכון שלא הכינו את עצמנו כראוי, וזה נכון שאנחנו לא ראויים לקבל את התורה, אבל ה' רוצה לתת לנו מתנה, ואנו חייבים להיות שם בזמן." חלק מחכמינו מסבירים את ההחלטה לישון בדרך שונה קצת. הם אומרים שיכולים להשוות את אבותינו לכלה וחתן. מתי הכלה והחתן חושבים, אם בכלל, לבטל את החתונה? כמה דקות לפני החתונה, זה הזמן שהכלה והחתן מרגישים איך שתחושת הנישואין היא כ"כ נורא, ואז הם מפחדים. באופן דומה, אבותינו פחדו שהתורה יהיה יותר מדי עבורם. כשנשארים ערים כל הלילה בליל שבועות ללמוד תורה, אנו נותנים לעצמנו כח להיות אמיץ, ולהתמודד עם כל דבר שה' מציב מולנו. יהי רצון שחג השבועות הזה יהיה סימן להתחלה חדשה, לתת לנו כח להתחיל בכל היהדות שלנו מחדש. הבה לא להירתע מן אחריות שזו המתנה נושא עמו. ושנזכור כי המתנה היקרה של התורה ניתנת לנו, לא כי זה מגיע לנו, אלא בגלל שזה מעיד שה' אוהב אותנו מאד!

סיפור של הרב קרליבך – פוטוצקי

כבר אמרנו שדוד המלך והבעל שם טוב נפטרו בשבועות אבל יש עוד צדיק קדוש שנפטר בשבועות  הרגף  פוטוצקי, אחד הצדיקים, ובין הגרים הכי גדולים שהצטרפו לעם ישראל. כולנו שמעו על משפחת פוטוצקי, משפחה (לא יהודיה) מאוד ידועה בפולין שמשווקת וודקה. מכיוון ששיווקו וודקה, כמובן שהם שתו יומם וליל, וקללו והכניסו מכות אחד לשני בלי הפסקה, ולא נשאר הרבה מחיי המשפחה שלהם. פוטוצקי הצעיר היה בן שמונה עשרה ונמאס לו, ההורים שלו היו כל הזמן שיכורים, היו מכניסים מכות אחד לשני וגם נותנים מכות לילדים. יום שישי אחד בלילה, כשהוא לא יכל לסבול את זה יותר, הוא קפץ על סוסו ורכב לכיוון הארמון. בדרך הוא עבר ליד בית מרזח אחד ששייך ליהודי, וכמובן שהוא היה סגור. הצעיר הציץ בחלון וראה יהודי יושב בקדושה וטהרה עם הילדים שלו. כולם ישבו בכזו מתיקות, עם כל כך הרבה אהבה, שהוא לא היה יכול להוריד את העיניים. הוא חשב לעצמו: הלוואי ולי היתה משפחה שכזו, הלוואי וההורים שלי  היו יושבים איתי, ולו פעם אחת, כמו שהיהודי הפשוט הזה יושב עם משפחתו בליל יום שישי. הוא דפק על הדלת – ובימים ההם אם גוי דופק על הדלת יש לזה איזה ריח של סכנה. היהודי פתח  את הדלת ושאל :"איך אני יכול לעזור לך?" פוטוצקי השיב: "האם אפשר להצטרף אליכם?". הוא נכנס ורואה, גוואלד, , רואה איזו קדושה יש ליהודים, רואה איך היהודים ממש קדושים ויקרים, בליל שבת קודש היהודי הכי עני הוא מלך מלכי המלכים, הוא מבייש את כל המלכים שבעולם. ככה, לאט לאט, הוא הגיע כל שבת קודש והא התחיל ללמוד תורה ומצוות. עוד דבר חשוב, רבותי, ליהודי הזה היתה בת יפה וקדושה, והיה ברור לפוטוצקי שהיא בת זוגו האמיתית. אבל פוטוצקי עוד לא היה יהודי, ולהתגייר בליטא היה בלתי אפשרי – דבר ראשון, היה על זה עונש מות, וגם, למחרת יהיה פוגרום. פוטוצקי החליט שהוא ייסע לכמה שנים להולנד, ששם היה מותר להתגייר, ואחר כך הוא יחזור. וכך, פתאום הוא נעלם, אני לא יודע כמה ההורים שלו בכו עליו, ואחרי שלוש שנים הוא חזר.

דעו לכם שהנשמה שלו היתה ממש קדושה. כשהוא היה תינוק, האמא שלו טיילה איתו בעגלה והתינוק התחיל לבכות. הבעל שם טוב עבר באותו רגע בצד השני של הרחוב ואמר לחסידיו: "אתם רואים את התינוק הזה? הוא עמד לידי בהר סיני". הבעש"ט הלך לעגלה, הרים את התינוק, והתינוק היה כל כך מאושר ושמח שהוא צחק בלי הפסקה. החסידים שהסתכלו ידעו שהתינוק הזה כנראה משהו מיוחד, אבל רק עכשיו אנחנו מבינים למה. אז הגרף פוטוצקי חזר לאחר שלוש שנים, ולא רק שהוא ידע את כל הש"ס כולו אלא שהוא גם היה ממש מקובל אלוקי, הוא הגיע בשלוש שנים למה שחלקנו לא מגיעים אליה באלפי גלגולים. הוא התחתן עם הבת של היהודי, אבל כמובן שאף אחד לא הכיר אותו עם הפאות והזקן היפה שלו.

לצערנו הרב, בבית הכנסת שבו נהג להתפלל, היה יהודי שכנראה היתה חסרה בו איזו קדושה, והוא היה מדבר כל הזמן באמצע התפילה. הגרף פוטוצקי היה מתחנן בפניו: "אנא, אל תדבר ככה באמצע התפילה, אתה מפריע לכולם!". פעם אחת, הגרף פוטוצקי ניגש אליו ואמר לו: "באמת, זה לא בסדר שאתה מדבר ככה, ברעש, ומפריע לכולם". היהודי פנה אליו ואמר: "תראו מה זה, גר אחד אומר לי מה לעשות!" ברגע שהוא אמר את זה הוא גילה את הסוד ואנשים התחילו לברר את קורותיו. לאחר שבוע, 'על  אלה אני בוכיה', אימו הגויה הכירה אותו והמשטרה עצרה אותו. אמו הגויה הגיעה אליו עם הכומר ואמרו לו שיש כנסיה שמרחמת עליו ומוכנה לקבל אותו למרות חטאיו, אבל אם הוא לא יחזור אליהם אזי יצטרכו לשרף אותו בשוק. קבעו את מועד השריפה לחג השבועות. איזו זכות לעלות מהעולם הזה יחד עם התורה הקדשה! בין הצדיקים הגדולים של אותו הזמן היה רבי אלכסנדר זיסקינד, מחבר הספר 'יסוד העבודה', שהוא היה בין המקובלים הגדולים של אותה תקופה. הוא החליט שלמרות שמאוד מסוכן ליהודי  להראות ביום השריפה, הוא חייב להיות שם, כי כשגרף פוטוצקי יגיד 'שמע ישראל' בפעם האחרונה הוא רוצה להגיד את זה יחד איתו. וכמובן שהרב זיסקינד היה ברמה רוחנית מספיק גבוהה כדי לעשות את זה, הוא טיפס על עץ גבוה, ולא היה צריך אוכל או שום דבר גופני. הגיע שעת השריפה וכל הגויים צעקו בכל רם: ,מוות ליהודים!" והתחילו לשרוף אותו. הרב זיסקינד צעק לגרף פוטוצקי בלשון הקודש כדי שישמע: "אתה לא לבד, אני פה בשם כל ישראל", והם אמרו ביחד 'שמע ישראל'. איזה  'שמע ישראל' גבוה, עוד אפשר לשמוע אותו עד היום!

אתם יודעים, כשהקב"ה נתן את התורה הוא רצה שכל העולם יבואו, ולצערנו לא באו, אבל כל שנה אנחנו מקווים שאולי השנה יבואו. ושיהיה ברור לכולם שכל הנשמות הקדושות בעולם הם כולם בדרך לירושלים. לפני כמה שנים פגשתי אב מנזר – ואתם יודעים שהבישוף הוא הראש של הכנסיות והאב מנזר הוא הראש של המנזרים – אז האב מנזר אמר לי שהוא גדל כילד בזמן השואה והיה ברור לו שעם ישראל הוא העם הנבחר. לא מזמן פגשתי אותו בבית הכנסת עטוף בטלית! גוואלד, כל הנשמות הגדולות חוזרות לירושלים. ובכן, מה אנחנו עושים בליל שבועות? אנחנו לא לומדים עם הראש, יכול להיות שאין לי מושג מה התורה אומרת. אני רק אומר את שלושת הפסוקים הראשונים והאחרונים של תורה, ומבקש מהקב"ה: "ריבונו של עולם, תאיר לי שאני אבין את המשמעות של התורה. תאיר לי כדי שאהיה מקושר לכל ספר, לכל מסכת, לכל משנה ולכל אות של התורה". תדעו, שליל שבועות הוא כל כך מיוחד וקדוש, מה שאי אפשר להספיק בחיים שלמים אפשר לעשות בליל שבועות אחד. ואני מברך אתכם ואותי שאור התורה יאיר לתוכנו, לעומקי עומקים.

והפעם בפינת המולטימדיה – יש להמתין עד שהסרטונים ייטענו

הסרטון הבא מקשר אותנו כבר לחג השבועות –

 

 תעשה לי ברית סטנדאפ בשירות הדת. הוא נולד ככריס קמפבל, בנם של מורה קתולי ונזירה לשעבר. עבר 3 גיורים!! רפורמי, קונסרבטיבי ואורתודוקסי, ושינה את שמו. את מסעו הרוחני החל כנער מסטול למדי בפילדלפיה, וסיים בירושלים. ומה מצחיק כאן? הדרך בה הוא מספר את זה… (הקישור הוא ישירות לאתר של yes (זהירות: לעיתים יש פרסומת לא ראויה בהתחלה) – http://yes.walla.co.il/?w=2/7829/1644829

  • המקובל הרב יעקב עדס חיבר, בצעד נדיר, מילים לשיר מיוחד העוסק בלומדי התורה. בהוראתו, ניתנה הזכות למידד טסה לשיר את השיר. השיר רואה אור ערב שבועות, זמן מתן תורה, והוא מוקדש לאברכים לומדי התורה בכל מקום.

ח.      ברכה לחג השבועות אנימציה – 

ט.      שיר של מיקי רוזבאום "באשר תלכי אלך" – 

י.        שירו של ר' שלום שבזי הר סיני (המילים לפניכם) – לחץ כאן

צביית חן בהר סיני תעירני בהגיוני

וקול דודוי מאור עיני בבואו שמעו אוזני

איומה לבשה זהר יקר מערפילי טהר

ואור חמה וור סהר מאור הוסיף במשכני

בעין שיכלי אני רואה וליבי חן צבי שואה

ומושתוקק ומשתאה בתוך ציון וארמוני

ושם עול יחידתי ביום שניתנה דתי

ובה חשקי ואהבתי בכל ליבי ורעיוני

יחידה יחדי קונך בסוד דעתך ובלשונך

ותשובי למשכנך בזיוך צוהלים פני

הדר מלכה בעוד ליל כאסתר בת אביחיל

ובה חכמת אביגיל תשו דורון לאביוני

ומלך רב לעומתה מזומן אל סעודתה

עניי עם בתוך ביתה וראשי עם ואיתני

דבר חכמה מדברת שרידנו מעוררת

ערב יום ואשמורת ובוקר תקבצנה סיגני

הלום תציץ עלי גולים באהבתה מאוד חולים

מבשרת שהם עולים ומזכרת לחזיוני

שחי נפשי ונגני ושבחי לצורי קוני

ונקביל את חמוד עיני בקול זגי ורימוני

בקול שיר יעלו דגלי ואתרונן בהכלי

ויקים י-ה לבר נפלאי ואתבונן במצפוני

זכות אבות ואיש נאמן תלוני בתוך תימן

ואשמע שיר בני הימן וקול חליל ופעמוני

יהא שלום כמו נהר בכל בקעה וראשי הר

לעם קודש שהוא מוזהר בחרם א-ל בהר סיני

יא.   אדון הכל – הר סיני – לחץ כאן

יב.    מצגת לחג השבועות – לחץ כאן

יג.     עשרת הדיברות בנוסח עדות המזרח  – לחץ כאן

יד.    עשרת הדברות בנוסח תימן – לחץ כאן

טו.   מעמד הר סיני  – לחץ כאן

טז.   ועוד משהו נחמד לשבועות – לחץ כאן

ובדיחה לשבועות

למה תנובה נמכרה לפני חג השבועות? מה תנובה מסיני אף התורה מסיני..

 

ועוד תורה מיוחדת

 

כשמשה רבינו עלה על הר סיני, במשך היום בורא עולם לימד אותו את התורה שבכתב (חמשת חומשי תורה), ובלילה לימד אותו את התורה שבעל פה (הגמרא והמשניות). אנחנו, למעשה, לא יודעים מהם חמשת חומשי התורה באמת. אם מישהו אומר "אני יודע גמרא", יכול להיות שהוא משקר, אבל יכול להיות שהוא לא. אבל אם מישהו אומר לך: "אני יודע את כל החומש" הוא בהחלט משקר (ומוליך את עצמו שולל). כי החומש הוא הרבה מעבר להבנתנו. פעמים רבות משה רבינו שאל את השם: "למה אתה לא מאפשר לי לכתוב אותה?" הוא ממש התחנן אל השם, "היא תהיה ברורה ומובנת", אבל השם אמר "לא".

ברית

ישנה גרסה האומרת שהברית שאלוקים כרת איתנו, וכך מסבירה לנו הגמרא, היא התורה שבעל פה.

מהי ברית? כשיש לך ברית עם מישהו, אתם מדברים ביניכם. אבל מהי הברית בין השם לישראל? התורה שבעל פה.

הגמרא מסבירה זאת כך – אם אז היא הייתה אמיתית מאוד אז תארו לכם כמה היא אמיתית עכשיו! השם אמר למשה, יהיה זמן שבו כל העולם יכירו את התנ"ך, ואז הם יאמרו "אנחנו רק אוהבים את היהודים", אבל מי שיודע את התורה שבעל פה, מי שיודע מהי באמת אומרת – העולם ידע שהם היהודים האמיתיים, האנשים שהיו בזמן מתן תורה בהר סיני.

התורה תורגמה, כפי שאולי אתם יודעים, אבל הפעם הראשונה שהיא תורגמה הייתה משפת הקודש ליוונית. ולכן, אפילו היום, אנו צמים את צום עשרה בטבת, ואחת הסיבות לצום היא תרגום התורה. זה הדבר הכי עצוב בעולם. כי לפני כן, כל אדם לא יהודי שרצה ללמוד את התנ"ך הגיע לארץ ישראל ואנו לימדנו אותו את התנ"ך. בדרך זו, כשלימדנו את התנ"ך, ידענו שאותו אדם יודע בדיוק את הנאמר שם. אבל ברגע שהתנ"ך תורגם, כל אדם יכול לקנות לעצמו העתק ולחשוב שהוא יודע מה אלוקים אמר. לכן ביום הזה אנחנו צמים, כי זה מפחית מערכו של הדבר העצום שנעשה בהר סיני.

היום התנ"ך מתורגם כבר למעלה מ-2000 שנים, והעובדה היא שאף אחד עדיין לא יודע מהו התנ"ך בכלל!

מבלי לפגוע ברגשותיו של שום אדם, קחו למשל כומר שכותב הסברים ופרשנויות לתנ"ך. יכול להיות שהוא איש נחמד, אבל הוא לא יכול לכתוב פרשנויות לתנ"ך. זה פשוט לא עובד. אבל קחו יהודי קטן ופשוט שכותב פרשנויות על התנ"ך, מדהים, אבל זה עובד… למה? כי יש לנו ברית עם השם. לכן, את המילים עצמן אפשר איכשהו לתרגם, ולזה לא צריך בהכרח יהודי, אולי. אתה לא צריך יהודי כדי לדעת שהמילה "בראשית" משמעה "מההתחלה" (כפי שאומרים אותה באנגלית In the Beginning). אבל המשמעות האמיתית למילותיו של השם ניתנה רק לעם היהודי, וזה לא משהו שאפשר לכתוב. זה משהו שעובר מדור לדור.

לכן, כל מי שרוצה ללמוד מהי המשמעות האמיתית של מילותיו של השם באמת, יכול לבוא ואנו נלמד אותו. אבל הוא צריך להגיע אלינו, אנחנו צריכים להיות הערוץ מכיוון שצריך להעביר את זה בצורה ישירה, דיבור ישיר מול האדם.

מבלי להיכנס לפרטים הקטנים ולהאריך את הסיפור, פעם הוזמנתי לקונצרט של שהקהל בו היה מורכב מנזירים ואנשי דת נוצרים. דיברתי איתם על התהלים, והם ביקשו ממנו: "למד אותנו מזמור אחד". בחרתי מזמור ולימדתי אותם, ובאמת ידעתי מעט מאוד ממנו. אבל, למרות הכל, הם ממש אמרו: "אף פעם לא ידענו שהתהלים הם משהו כזה טוב". והם מכירים את התהלים, אפילו בעל פה. הם אנשים טובים. אבל הם לא הבינו את המשמעות האמיתית, הפנימית והעמוקה של התהלים. כי התהלים ניתנו לעם היהודי, אני לא יכול לתת את זה למישהו אחר, להם.

לתת

יש דבר כזה שנקרא ללמוד, ויש דבר כזה שנקרא לתת. אתה לא רק מלמד ילדים יהדות, אתה מוסר להם אותה, ממש נותן להם. לפעמים, יכול להיות לאדם רב גדול ונפלא שיכול ללמד אותו את כל התורה, ועדיין, הוא לא נותן לו כלום. ויכול להיות שמשה הסבל לא יודע כל כך ללמד את הבן שלו, אבל הוא באמת נתן לו אותה, את היהדות.

לכן השם אמר למשה, אם אכתוב את כל התורה אז היהודים יכולים להפוך לזרים, חלילה, לתנ"ך שלהם, להר סיני שלהם. אבל מכיוון שלא הכל נכתב, לכן היא רק ניתנה להם. כי האומה היחידה שיודעת מהי התורה שבעל פה היא האומה היחידה שהייתה במעמד הר סיני וקיבלה את התורה שבכתב והתורה שבעל פה, ומי שלא יודע את התורה שבעל פה פשוט לא היה שם.

 

 

 

פרק 459 – פרשת במדבר "עבודת צוות"

פרשת במדבר " השלם וחלקיו"

והשבוע בתוכן הפרק

·         רעיון חינוכי "השלם וחלקיו"

·         מתורתו של הרב שלמה גרינבוים

·         מתורתו של הרב עמיטל

·         מתורתו של הרלב"ג

·         משל השעון

·         סרטונים בנושא עבודת צוות גיבוש צוות, כיתה קבוצה

·         מצגת האווזים

·         שיר מיוחד מאוד ילאלי ילילי (מקווה שכך כותבים!!!)

·         בדיחה לסיום

פרשת במדבר – השלם וחלקיו

"וַיְדַבֵּר ה' אֶל מֹשֶׁה וְאֶל אַהֲרֹן לֵאמֹר: אִישׁ עַל דִּגְלוֹ בְאֹתֹת לְבֵית אֲבֹתָם יַחֲנוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל"

מובא במדרש "בשעה שאמר הקדוש ברוך הוא למשה עשה אותם דגלים כמו שנתאוו התחיל משה מיצר אמר עכשיו עתידה המחלוקת להנתן בין השבטים אם אני אומר לשבטו של יהודה שישרה במזרח והוא אומר אי אפשי אלא בדרום וכן ראובן וכן אפרים וכן כל שבט ושבט מה אני עושה "(במדבר רבה פרשה ב)

איש על דגלו 'לבית אבותם,' מדוע לא להניח להם לחיות יחד בערבוביא,? מדוע לפלג את העם כבר בתחילת דרכו,?

הבה ונראה את תשובת האלוקים שלא איחרה מלבוא, "אמר לו הקב"ה משה מה איכפת לך אין צריכין לך, מעצמן הן מכירין דירתן, אלא דייתיקי יש בידן מיעקב אביהם היאך לשרות בדגלים איני מחדש עליהם כבר יש לה טכסים מיעקב אביהם כמו שטענו אותו והקיפו את מטתו כך יקיפו את המשכן"

אכן, החלוקה היא עוד מימי יעקב אבינו, חלוקה זו אינה המצאה חדשה הניתנת לדור המדבר, ובכך משיב אלוקים למשה רבינו, הסר דאגה מלבך, הם לא יריבו הם יודעים בדיוק את מיקומם, מיקומו של כל שבט ושבט. אולם על כך נִתּמַה,

לשם מה יעקב אבינו עשה זאת? האם זה מה שעוד היה חסר לו? האם יעקב לא ראה את ההשלכות הקשות מחיבוב בן זה או אחר? האם הספיק הוא חלילה לשכוח את 'וישראל אהב את יוסף מכל בניו כי בן זקונים הוא לו,'? שכן אף כעת מחלק הוא במיקומם של האחים / השבטים, פוטר הוא את יוסף מלשאת את מיטתו וכן את לוי בהיותם עתידים לאחוז בארון הקודש ולפיכך אינו ראוי שישאו ארונו של מת, הייתכן?

אומר הרב שלמה גרינבוים: נדמה כי ביסודה של חלוקה זו טמונה משמעות אחרת, אין בה חלילה וחס מן הגזענות, אין בה חלילה וחס הבדלים חיצוניים, הבדלים חסרי משמעות בעליל, אולם יש בה את יסוד היסודות בבנייתו של עם. נתבונן קמעא, קח בידך שעון, שעון יקר ממותג שלא היה מבייש אדם נכבד לענוד שעון זה על ידו,, קח את השעון בשמאלך, ובעזרת מברג דק הסר את מכסהו, והתחל לפרק את השעון לגורמים, בזהירות, שאף חלק לא ישבר או יעלם חלילה, ומשתגמור, הניחהו לפניך בשקית צרורה, האם תוכל לומר כי הנך אוחז בידך שעון? שעון יוקרתי? או שמא אינך אוחז אלא אוסף חלקיקים ורכיבים של  שעון לשעבר???

השעון אינו שעון אלא אם כן כל חלקיו אף הקטן שבהם עומד במקומו המיועד לו, ובעזרתו, בעזרת כל המנגנון יחדיו השעון יפעל את פעולתו, לוּ תוציא רק דבר קטן אחד מתוך השעון, שוב השעון יהווה שאלה הלכתית בדיני מוקצה בשבת. כך הם עם ישראל, עם ישראל מורכב מחלקיקים דקים וקטנים, לכל שבט יש את ייעודו המיוחד רק לו, כל שבט ושבט מבני ישראל הינו חלקיק מתוך הפאזל העולמי, מתוך העם כולו, עם ישראל, על כל שבט לתת את תכונותיו המיועדות אך ורק לו, על מנת שבסופו של דבר כל השבטים יחדיו יחברו לאגודה אחת, לפאזל אחד גדול ומושלם!

אם כל אחד לא ייתן את חלקו במילוי הפאזל, הפאזל יישאר חסר, אף אדם לא ילך למסגר תמונה העשויה מחלקים קטנים המרהיבה ביופייה אם יחסר לו חלק אחד מתוכה, ולשם כך מבקש יעקב אבינו מבניו טרם פטירתו "לאחר שברכתי כל אחד מכם, לאחר שחידדנו יחדיו את יכולותיכם הבלעדיות לכל אחד ואחד מכם, עלי לומר לכם כיצד תישאו את מיטתי,"

אין בכך משום פגיעה בכבודו של האחר, אין בכך משום יצירת קנאה ותחרות בין האחים, אדרבא, יש בכך משום יצירת שלימות מוחלטת בעם כולו, כעת כשכל אחד אוחז במקומו, מראה הוא בכך את נתינת כל כוחותיו לשלמות העצמית שלו ולשלמותו של העם כולו, שכן אם לא יאחז במקומו, הפאזל לא יהיה מושלם, לעולם, לפיכך, הכר נא את כוחך המיוחד לך, ורק לך, אין לך מה לרעות בשדות אחרים, זה לא רלוונטי לגביך, כשתדע זאת, שוב אין קנאה, שנאה ותחרות, שוב יהא רק רצון למילוי כוחך הרוחני ולהביא לשלמות העם כולו.

ובהתאם לאותו רעיון אומר הרב עמיטל התורה פותחת את ספר במדבר בתיאור מפקד בני ישראל. השאלה העולה למקרא תיאור זה היא, מדוע התורה מספרת לנו על כך? מה זה משנה לנו כמה אנשים היו בני ישראל בזמן ששהו במדבר? נדמה, שמטרת התורה איננה לספר לנו על התיאור ההיסטורי של המניין, אלא להעביר דרכו מסר חינוכי חשוב. דרך זו אופיינית מאד לתורה, וניתן לראות אותה באופן בולט לכל אורך ספר בראשית, העוסק לכאורה בסיפור היסטורי של תולדות אבות האומה, אולם למעשה עיקר מטרתו היא "מעשה אבות סימן לבנים" – כלומר, ניסיון ללמד אותנו דרך התנהגות מוסרית וערכית באמצעות חיקוי מעשיהם של אבות האומה. אם כן, יש להבין מה המסר שאותו רצתה התורה להעביר כשתיארה לנו את מניין בני ישראל?

בפרשת 'כי תשא' אומרת התורה שהספירה של בני ישראל לא תהיה מניין של האנשים עצמם, אלא מניין של מחציות שקל שיביא כל אחד "מבן עשרים שנה ומעלה". התורה מזהירה, שאם לא יספרו את בני ישראל בדרך זו יהיה 'נגף' בעם. הסברתי בעבר, שבכך שהתורה מצווה על מניין באמצעות מחצית שקל טמון מסר חשוב.

כידוע, אצל כל אדם בישראל יש יסוד דומה ויסוד שונה: מצד אחד כל אחד מאתנו הוא בסופו של דבר בן-אדם, ובכך הוא דומה לכל שאר האנשים שמסביבו; אולם מצד שני, כל אחד מאתנו שונה בתכונותיו ובאופיו מהאנשים הסובבים אותו, ובכך הוא מהווה עולם שלם בפני עצמו. כאשר רוצים לספור דברים, חייבים שהדברים שאותם סופרים יהיו דומים. דבר זה הוא הכרחי, מכיוון שאין ערך לספירת פריטים שאין ביניהם שום קשר. לכן, הספירה ע"י מחצית שקל מבטאת את המסר שרק חצי מכל בן-אדם דומה לבני האדם הסובבים אותו. ממילא, בשביל לספור אדם שלם יש 'להשלים' את החצי החסר, השונה, ע"י מחצית שקל דומה שיביא כל אחד מהם. רק כאשר כל אדם מביא מחצית שקל, ניתן לספור את החצי הדומה שבכל אדם בנוסף למחצית השקל הדומה שהביא כל אדם, וכך לספור את האנשים בכללם.

ואמנם, ניתן לראות שמניין סתמי מוחק את האישיות המיוחדת של כל אחד מהנספרים, במציאות הצבאית. בצבא, כל חייל מקבל מספר אישי שבעזרתו יזהו אותו, מכיוון שלגבי הצבא אין חשיבות לאופיו הייחודי של החייל, אלא רק לעצם היותו חייל – אחד מני רבים. להבדיל אלף אלפי הבדלות, גם בימי השואה נתנו הנאצים מספר בעלמא לכל אחד מהאסירים, והראו בכך שמבחינתם מדובר ב'מספרים' בעלמא, ולא באנשים בעלי עולם פנימי עשיר וייחודיות שאין לה תחליף. לעומת דוגמאות אלו, בעם ישראל אפילו לכל חייל יש חשיבות משל עצמו, ואין להתייחס אליו כ'מספר' בלבד.

אולם, עד כאן דיברנו על המניין המתואר בפרשת 'כי תשא', והשאלה העולה היא האם גם בפרשה שלנו נעשה המניין בצורה דומה? אמנם הרמב"ן על אתר מסביר שגם אצלנו נעשה המניין ע"י מחצית שקל שניתנה מאת כל אדם מישראל, אולם הרלב"ג חולק עליו, ומסביר שכאן נעשה מניין רגיל של האנשים עצמם. אם כן, נשאלת השאלה מדוע לדעת רלב"ג לא נזקקו במניין המתואר בפרשה שלנו למחצית שקל בשביל למנות את העם?

נדמה שההסבר טמון בדברי התורה על כך שהמניין בפרשתנו נעשה "למשפחותם לבית אבותם". למרות שהמניין הוא של אנשים, לא מדובר במניין סתמי המתעלם מהייחודיות הקיימת בכל אחד, אלא מדובר במניין שבו כל אדם ואדם מקבל התייחסות אישית, שונה, בהתאם להיסטוריה המיוחדת שלו והאישיות הייחודית לו – "למשפחותם לבית אבותם". במידה והפוקדים מודעים לבעייתיות הקיימת בד"כ במניין ללא חצאי שקלים, והם מתמודדים עמה ופותרים אותה – אין צורך להשתמש בחצאי שקלים, וניתן לספור את האנשים בשמותם.

אם כן, המסר העולה מסיפור פקידת בני ישראל הוא שכל אדם מהווה עולם בפני עצמו. הקב"ה אינו בורא אנשים סתם ולכן כל אחד הוא בעל אופי ותכונות שונים. מדענים יודעים היום שאין אפילו שני אטומים השווים בדיוק, וגם בעובדה זו ניתן לראות שבעולם אין דברים דומים, וכל אדם או חפץ הוא בעל ייחודיות מיוחדת שניתנה לו ע"י הבורא.

לפני כמה זמן הייתי בבר מצווה של תאומים של אחד הבוגרים של הישיבה. אותו בוגר אמר לי שהוא תמיד חשב שהחינוך מגיע ממנו, אולם עכשיו הוא מגלה שהדבר לא נכון. הוא חינך את שניהם באותה צורה, באותו בית, באותו בית ספר, הם שמעו את אותם דברים ועשו הכל אותו הדבר – ובכל זאת עכשיו כשהם מגיעים לבר מצווה פתאום רואים שמדובר בשני טיפוסים שונים לגמרי; ממש מזרח ומערב. כנראה, כך הוא אמר, שלא הכל מגיע מהבית, וישנם גם דברים הטמונים בתוך כל אדם בפני עצמו. כל אדם הוא ייחודי בפני עצמו, ואסור לטשטש דבר זה!

מצד שני, יש להדגיש שגם המסר ההפוך הוא משמעותי. "אם אין אני לי מי וכשאני לעצמי מה אני" – כלומר, אדם נבנה גם בגלל הכלל והוא לא עומד אך ורק בפני עצמו. לשם הדגמה, אני בטוח שאם הייתי גדל בקיבוץ של השומר הצעיר לא הייתי נהפך להיות ראש ישיבה. למרות שיש ייחוד לכל אדם, עדיין הוא נבנה ע"י הסביבה שבה הוא נמצא, ואישיותו  האישית מתעצבת ע"י כך.

יש אנשים שסוברים שכל האמת נמצאת אצלם, ומי שלא סובר כמוהם הוא לא יהודי או לא דתי או לא ציוני. צריך להיזהר מאד מגישה כזו, שלא מכירה בייחודיות של כל אדם ובהצדקה לדעותיו וקיומו. כל אדם הוא שונה, ולכן רק ע"י כולם ביחד נוצר כלל שלם. האמת לעולם לא נמצאת אצל אדם אחד או קבוצה אחת. זה מה שהתורה רוצה ללמד אותנו במניין שנעשה ע"י מחצית שקל, ומסיבה זו אומר הרלב"ג שהמניין בפרשה שלנו, "בשמותם", לא היה נדרש לספירה כזו.

 

ובפינת המולטימדיה

הפעם שלחתי לכם סרטונים בנושא עבודת צוותאיך היחידים מתחברים והופכים ביחד למשהו מנצח ויוצרים דברים נפלאים.

הסרטונים מתאימים גם לנושא של גיבוש כיתה, קבוצה, צוות וכו'

1.       הנה שיר שמתחבר לרעיון החינוכי – השיר ילאלי ילילי (אין פה טעות) –

2.       עבודת צוות נמלים –

3.       עבודת צוות בקבוק קוקה קולה –

עוד סרטונים רבים תמצאו בדיסק מספר 10 בנושא "עבודת צוות" וכן במארז חמשה חומשי תורה בפרשת במדבר

 

ולסיום בדיחה כשרה

אישה נעצרת בכביש על מהירות….

אישה:   'האם יש בעיה, ‏אדוני השוטר?'

‏שוטר:   'גברת, ‏נסעת במהירות מופרזת'.

‏אישה:   '‏הו , ‏אני מבינה…'

‏שוטר:   '‏האם אני יכול לראות את הרשיון שלך , ‏בבקשה?'

‏אישה:   'הייתי נותנת לך אותו, ‏אבל אין לי…'

‏שוטר:   'אין לך רשיון??'

‏אישה:   '‏לא. ‏שללו לי אותו לפני כ -4 ‏שנים כשנהגתי שיכורה'.

‏שוטר:   '‏הבנתי …‏האם אני יכול לראות בבקשה את הרשיונות של המכונית?'

‏אישה:   '‏מצטערת, ‏אתה לא יכול'.

‏שוטר:   '‏מדוע?'

‏אישה:   '‏גנבתי את המכונית …'

‏שוטר:   '‏גנבת את המכונית???'

‏אישה:   '‏כן, ‏והרגתי את הבעלים'.

‏שוטר:   '‏את עשית מה?!'

‏אישה:   '‏חלקי הגופה שלו נמצאים בתא המטען של המכונית , ‏אם תרצה לראות…'

‏השוטר מסתכל באיטיות על אישה, ‏הולך לאט ובזהירות אחורה לניידת וקורא לתגבורת.

‏תוך פחות מחמש דקות מגיעות ניידות שמקיפות את המכונית של האישה. ‏קצין

משטרה בכיר מתקרב בזהירות למכונית , ‏ידו נשענת על האקדח.

‏קצין משטרה:    '‏גברת , ‏האם את מוכנה לצאת לאט מהמכונית?'

‏האישה יוצאת מהמכונית ושואלת: '‏אדוני השוטר , ‏האם יש בעיה?'

‏קצין משטרה:    '‏אחד השוטרים שלי אמר שגנבת את המכונית הזו ורצחת את

הבעלים שלה '.

‏אישה:   '‏רצחתי את הבעלים '?!

‏קצין משטרה:    '‏כן. ‏האם את יכולה בבקשה לפתוח את תא-המטען של המכונית ?'

‏האישה פותחת אותו , ‏ומתגלה תא מטען ריק לגמרי.

‏קצין משטרה:    '‏האם זו המכונית שלך, ‏גברת?'

‏אישה:   '‏כן, ‏הנה רישיונות המכונית ששמי מופיע עליהם'.

‏השוטר עומד המום.

‏קצין משטרה:    '‏אחד השוטרים שלי טוען שאין לך רישיון נהיגה, ‏גבירתי'.

‏האישה מחטטת בתיק שלה, ‏מוציאה את רשיון הנהיגה שלה ומראה אותו לקצין המשטרה.

‏קצין המשטרה בודק את הרשיון ‏ואומר:   '‏תודה גברת. ‏אחד מהשוטרים אמר

לי שאין לך רישיון נהיגה , ‏שגנבת את המכונית , ‏שרצחת את הבעלים

ושאפסנת את הגופה בתא המטען'.

‏האישה:  '‏והשקרן הזה בטח גם אמר לך שנסעתי במהירות מופרזת, ‏מה?'

פרק 458 פרשת בחוקותי "נמאס כבר מהחוקים שלכם"

פרשת בחקותי – "נמאס כבר מהחוקים שלכם"

והשבוע בתוכן 

·         רעיון חינוכי "נמאס כבר מהחוקים שלכם"

·         מחידושיו של רש"י

·         מתורתו של הרבי מלובביץ

·         הסיפור הקצרצר על ג'ורג' ברנרד שואו

·         מתורתו של הרב נתנאל ספרן

·         קישור למאמר מעניין בנושא "הצבת גבולות היא הכנה לחיים"

·         סרטונים

·         מצגות

·         ובדיחה כשרה לסיום

אני משוכנע שלא אחת מנהיגי החינוך שבשטח או הורים לילדים שומעים את המילים "תפסיקו עם החוקים שלכם" "אין שום הגיון בחוקים האלו" "בכלל הזה טיפשי ביותר" וכו'. הדברים הבאים יוכלו לתת לכם קצת רקע וכיוון איך להתמודד עם המשפטים והאמירות שבאים מפי התלמידים או ילדינו בבית.

בפרשת השבוע אנו לומדים על הברכות שיבואו על עם ישראל אם הם יהיו נאמנים לתורה ועל הקללות שעלולות לבוא עליהם אם הם לא יעשו כן. אם נעמיק נוכל לראות שהברכות והקללות מנוסחות בלשון רבים מכיוון שהן מכוונות לכלל העם. אצל כל אדם יחיד, איננו יכולים תמיד לדעת מדוע הוא זוכה ליחס שהוא מקבל מה', איננו מבינים מדוע ישנם אנשים סובלים ולאנשים אחרים יש חיים טובים ונוחים. במישור האישי, החשבון האלוקי של שכר ועונש הוא מורכב ומסובך מדי והוא מעל ליכולת ההבנה שלנו. במישור הלאומי, באופן שבו ה' מתייחס לכלל עם ישראל, ישנה זיקה ישירה בין המצב המוסרי של העם ובין הרווחה וההצלחה שלו. הפרשה פותחת בתנאי לקבלת הברכות- "אם בחוקותי תלכו ואת מצוותי תשמרו…" מה ההבדל בין ללכת בחוקות ה' ובין לשמור את מצוותיו? רש"י מסביר ש "בחוקותי תלכו" הכוונה היא ללימוד החוקים של התורה, והלימוד הזה יגרום לכך ש"את מצוותי תשמרו". מדוע דווקא לימוד חוקי התורה הוא המפתח לכל הברכות הבאות בהמשך? ילד שגדל בבית שומר כשרות יודע שהוא אינו יכול לאכול מה שהוא רוצה כמה שהוא רוצה מתי שהוא רוצה. החינוך הזה יכול למנוע הרבה בעיות הקשורות בהרגלי אכילה בלתי תקינים בעתיד. מי שלומד הלכות נידה וגם בני זוג המנהלים את חייהם בנאמנות להלכות אלו לומדים וחשים את החכמה האלוקית העמוקה הנמצאת בהלכות האלו ואיך שהתורה מכירה את הצרכים הרגשיים והגופניים של האיש והאישה בתחום הזה, ומגישה לנו הדרכה הלכתית המתאימה לצרכים האלה. מי שלומד ביסודיות הלכות שבת יכול לגלות את הסוד הגדול הטמון בהם, איך הם מהווים מתכון ליום של מנוחה אמיתית, לא רק מנוחה של הגוף, אלא גם ובעיקר מנוחה, רעננות והתחדשות של הנפש, הרוח והנשמה. לכן רש"י אומר שהכוונה במלים "אם בחוקותי תלכו" היא "שתהיו עמלים בתורה".

הדרך להשיג את התורה אינו בא בדרכים השגרתיות להשיג חכמה, רק ע"י עמל התורה יזכה לאותה הארה משמים שתכוון אותו לחדש לאמיתה של תורה. ואם לא עמל בתורה נחשב לו שלא למד תורה.

ולפי זה מובן מדוע התורה קוראת ללמוד התורה חוק (אם בחוקותי תלכו), מפני שיש כאן דרך שלא פועלת לפי ההיגיון הרגיל, וזהו חוק מחוקי התורה, שרק על ידי עמל הלמוד ישיג האדם את התורה.

אולם, מה החשיבות הגדולה בחוקים? איך העולם היה נראה ללא החוקים?

ניתן לומר שלא תיתכן תכנית ללא סדר עדיפויות. החיים כפי שאנו מדמיינים אותם ומנסים לחיות אותם מורכבים מדברים חשובים יותר ופחות, ממטרות מרכזיות ומשניות, ממכשולים חמורים יותר ופחות. ההיגיון, שהוא המצפן שלנו במסע החיים, הוא היכולת לעשות את ההבחנות הללו, לקבוע על מה צריך לוותר וכיצד צריך להתמודד עם האתגרים העומדים בדרכנו.

סדרי עדיפויות ודרגות שונות קיימות גם בין חוקי התורה, הבאים משמים. התורה מצווה "לא תרצח", אבל היא גם מבחינה בין רצח במזיד (עליו העונש הוא מוות), רצח כתוצאה מרשלנות (שעליו העונש הוא הגליה), רצח בשוגג (שעליו אין כל עונש), והרג לצורך הגנה עצמית (שהוא מותר ואף חובה).

התורה מצווה לסייע לאדם במצוקה, אך היא גם מפרטת שמונה רמות של צדקה, מייעצת למי לתת ובאיזה סדר, וקובעת את האחוז המותר המינימלי, את האחוז האידיאלי ואת האחוז המקסימלי מתוך ההכנסות שאותו יש לתרום לצדקה. התורה מצווה על היהודי לנוח בשבת, אך היא גם מבדילה בין קטגוריות שונות של עבודה ובין חומרת ההפרה שהן מפרות את מנוחת השבת. היא מבחינה בין חוקים אזרחיים לבין חוקים מוסריים, בין עבירות אקטיביות לבין עבירות לא-אקטיביות, בין חוקים החלים בזמן ובמקום מסוימים לבין חוקים שאין להם דרישות מקדימות שכאלה, וכן הלאה.

אולם ישנה קטגוריה מסוימת של מצוות אשר לא ניתנת להבניה רציונלית שכזו. באופן כללי, תרי"ג המצוות של התורה נחלקות לשלוש קטגוריות: א). משפטים, שאותם מגדיר התלמוד כחוקים שאותם היה השכל האנושי צריך להבין מעצמו, אפילו לו התורה לא הייתה מצווה עליהם (למשל, איסורי רצח וגניבה); ב). עדויות, חוקים שתפקידם ומטרתם ניתנים להבנה, אף כי יתכן שלא היינו מנסחים אותם בעצמנו (למשל, השבת, החגים, הנחת תפילין וכו'); ו-ג). חוקים – מצוות על-הגיוניות, הנקראות חוקים, כלומר צווים.

דוגמאות ראשיות לחוקים הם חוקי הטומאה והטהרה. לא זו בלבד שחוקים אלו לא ניתנים להסבר על ידי ההיגיון האנושי, אלא שהם אף סותרים את המבנה הארגוני ואת סדר העדיפויות המאפיינים את המשפט הלוגי ואת העדות הרציונלית. אם אדם נוגע בחפץ טמא, הוא הופך טמא בעצמו. אין כל הבדל אם מגע זה היה מכוון, לא מכוון או אף כנגד רצונו, ואף אין כל משמעות לסוג המגע – אותה מידה של טומאה מיוחסת למצב שבו אדם נגע בחפץ בקצה ציפורנו או שאכל אותו.

במלים אחרות, החוק מכניס יסוד מוחלט לתוך חיינו, תחום שבו אין עיקר וטפל, אין סדרי עדיפויות ראשונים ומשניים. תחום שבו החיים לא נחלקים למטרות ולאמצעים, אלא מהווים הגשמה אחת ואינטגרלית של רצון הבורא.

למעשה, כל מצווה היא חוק, כלומר ביטוי בלתי משתמע לשתי פנים של הרצון האלוקי. אלא שמצוות רבות מגיעות כשהן עטויות בגלימות שונות של הסבר רציונלי, שכן אלוקים רצה שהן תשתלבנה בחיינו הבנויים בצורה רציונלית. אבל קיימות גם אותן מצוות שמגיעות אלינו כשאינן עטויות בגלימות הסופיות הללו והן משוחררות מכל מה שמכמת, מסייג ומסווג את מהותן השמימית.

אנו זקוקים למבנה ולקדימויות – זוהי הדרך היחידה שאנו מכירים בה אנו יכולים לנהל חיים קונסטרוקטיביים. אבל אנו זקוקים גם לאותם רגעים והתנסויות שבהם אנו באים במגע עם השלמות הנסתרת של החיים. רגעים שנותנים לנו את ההכרה בכך שבסופו של דבר, כל מעשה שלנו וכל מאמץ מצידנו הם בעלי משמעות שווה ומוחלטת.

אם נעביר את מוטיב החוקים לשיח החינוכי שלנו נראה שבית או כיתה ללא חוקים, ישרור בו חוסר סדר בלשון המעטה. כמה פעמים שמענו את הילד או התלמיד אומרים למה יש את הכלל הזה? אין בכלל הזה שום הגיון.

המחזאי והמבקר השנון והציניקן – ג'ורג' ברנרד שואו- היה עורך לאורחי וסיורים מודרכים בגן ביתו המפואר.

בכל איזור של הגן היו צמחים שונים המחולקים לפי אזורי גידולם המקורי: הפינה אוסטרלית, הפינה האפריקאית וכדו'.

בקצה הגן הייתה פינה בה כל הצמחים טיפסו זה על זה, הקוצים הגיעו לקומת אדם, והעזובה שלטה בכל.

שאלוהו האורחים: מה זו הפינה הזו?

ענה להם ברנרד שואו בחיוך ציני: "פה… אני נותן להם לגדול טבעי- בלי חוקים גבולות"…

הרב נתנאל ספרן נותן לנו עוד פרספקטיבה  נוספת בנושא חוקים וגבולות.

ילדים לפעמים אמנם חושבים אחרת, אבל לא קל להיות הורים. אחד מהחלקים הכי קשים בתפקיד ההורות (וזה קשה לילדים לא פחות), הוא הצורך להיות קשוחים מדי פעם, ולהתעקש שהילדים ירכשו כללים וילמדו גבולות. כפי שה' נותן לנו גבולות ומניח לנו לסבול מתוצאות מעשינו – מתוך אהבה וכדרך לעזור לנו לצמוח – כך גם כשההורים מציבים כללים וגבולות להתנהגות שלנו, זה לא משום שהם לא אוהבים אותנו, אלא דווקא משום שהם כן אוהבים אותנו ורוצים לעזור לנו להיות הכי טובים שאפשר.

בסיפורנו "בלי גבולות" שלפנינו מגלה נערה שלא כל כך קל להיות אמא.

ליאורה שרמן העיפה מבט עצבני מעבר לכתפה על השעון שתלוי על הקיר, בעודה תוחבת במהירות את הכלים למדיח. החברות צריכות להגיע בכל רגע, וההורים שלה הרשו לה לצאת איתן לפארק המים – רק אחרי שהיא "תעביר שטיפה" על הכלים ותכניס אותם למדיח.

ליאורה שנאה את כל הכללים שההורים שלה קבעו כל הזמן, בקשר לכל דבר שהיא רצתה לעשות. היא תמיד הייתה אומרת לאמהּ: "כשאני אהיה אמא אני אתן לילדים שלי רק כלל אחד – והכלל הזה יהיה שאין כללים!"

אמא של ליאורה הייתה נדה בראשה ואומרת, "מותק, אל תחשבי שזה כל כך פשוט."

ליאורה יצאה לפארק בזמן וחזרה לאחר שלוש שעות, רטובה יותר מהכלים שעדיין הייתה צריכה להחזיר למקום.

"ליאורה, את זוכרת…"

"כן אמא – להחזיר את הכלים למקום…"

"נכון, גם את זה," חייכה אמה, "אבל מה שרציתי לשאול זה אם אמרתי לך כבר שאבא ואני נוסעים ליומיים מחוץ לעיר?"

"כן…"

"אז כנראה שזה יקרה מחר. נראה לנו שאת מספיק גדולה להישאר בבית בלי בייביסיטר – בתנאי שלא אכפת לך להיות ממלאת מקום שלי ולדאוג לרוני ואלי כשלא נהיה כאן."

הרעיון 'להיות ממלאת מקום של אמא' נשמע נהדר באוזניה של ליאורה, והיא הסכימה במהירות. סוף כל סוף תהיה לה הזדמנות ליישם את שיטת ה"כלל אחד – אין כללים".

למחרת, אחרי שאיחלה להוריה נסיעה טובה, זינקה ליאורה לתפקידה החדש ועמלה להכין ארוחה טעימה ומזינה. "יופי חבר'ה, הגיע הזמן לאכול!" היא קראה. היא חשבה שהבנים יגיעו בריצה, אבל אף אחד לא הגיע. היא הלכה לבדוק מה קורה ומצאה אותם צוחקים בחדר, שקועים בחפיסות עוגיות ובשקיות תפוצ'יפס.

"ממש טעים!" אמר רוני.

"אבל הכנתי לכם ארוחה גדולה וטעימה. אתם יודעים שאמא אומרת שאתם לא יכולים לאכול רק שטויות, אתם צריכים…"

"אבל אמרת לנו: אין כללים!" מחה אלי, "ואנחנו רוצים דווקא את זה לארוחת צהריים."

ליאורה לא ידעה מה לעשות. נכון שהיא לא רצתה לקבוע שום כללים, אבל… היא חזרה למטבח, אכלה לבד והשאירה את היתר מתוך תקווה שהם ירצו את זה לארוחת ערב.

אבל הם לא רצו. למען האמת, נראה שחטיפים, עוגיות ומשקאות קלים היה מה שהם רצו לכל ארוחה. בערב ארגנה ליאורה את הבנים בשעת ההשכבה הרגילה שלהם והתכוננה לנוח מעט עם עצמה לאחר יום ארוך, כששמעה לפתע מוסיקה חזקה המגיעה מהסלון. היא התעטפה בחלוק שלה ורצה למטה. "רוני! אלי! הכנסתי אתכם למיטות כבר לפני שעה. מה אתם חושבים שאתם עושים? שעת השינה עברה מזמן!"

"איזה שעת שינה?" שאל רוני בתמימות. "את אמרת 'בלי כללים' וזמן שינה זה כלל, נכון?"

"נכון, אבל אם תישארו ערים עד מאוחר, איך תוכלו לקום מחר לקייטנה?"

"יש עוד שמונה שעות עד מחר!" צחק אלי והלך להגביר את המוסיקה. ליאורה צעדה בכבדות למיטתה. לפחות היא תישן טוב.

אבל לא היה לה קל להירדם עם מוסיקה מחרישת אוזניים, וכשהיא ניסתה לגרום לבנים להנמיך אותה, הם טענו שהיא שוב קובעת כללים. ליאורה העייפה התהפכה במיטתה והתחילה להרהר. היא תמיד ראתה את הכללים של ההורים שלה כבלתי-הוגנים ומגבילים, אבל זה משהו אחר. אם הילדים לא יאכלו ויישנו כמו שצריך הם עלולים לחלות, ואם הם אף פעם לא ילמדו להתחשב בזכותם של אחרים לישון הם יהיו ילדים רעים ומפונקים. היא התהפכה עוד קצת וחשבה עוד – זה באמת שונה, לא?

למחרת בבוקר, אי אפשר היה להוציא אף אחד מהבנים מהמיטה. כשהם פקחו עין לשנייה, הם רטנו על בטנם הכואבת ומייד התהפכו לצד השני ונרדמו.

טוב, לפחות הם למדו את הלקח, חשבה ליאורה. מעכשיו הם בטח ירצו לאכול אוכל אמיתי ולשכב לישון בזמן.

אבל זה ממש לא היה כך. כשהבנים התעוררו לבסוף ב-11:00 בבוקר, הם צללו ישר לתוך החטיפים, ובאותו ערב, כל אזכור של שעת שינה התקבל בצחוק היסטרי.

כשהתהפכה ליאורה שוב במיטתה, מאזינה בעל-כורחה לקונצרט לילי נוסף, היא החליטה שזה כבר עובר כל גבול. היא יצאה בזעם מחדרה. "תיכנסו למיטות עכשיו!" היא צעקה, כיבתה את המערכת והצביעה לעבר המדרגות.

"אבל את אמרת בלי כללים, ו…"

"לא אכפת לי. תיכנסו למיטות תיכף ומייד, ובלי שום צפצוף! ולטובתכם כדאי שתקומו ב-7:30 על הדקה לאכול את ארוחת הבוקר שאני אכין, ותספיקו להגיע לקייטנה בזמן, אחרת אתם כבר תשמעו ממני!"

הילדים המופתעים טסו למעלה במהירות שיא. ליאורה חשה הקלה מהשקט והופתעה מההתפרצות שלה. היא הייתה כל כך בטוחה שהיא לא עומדת להציב שום כללים או גבולות, ועכשיו היא חילקה לילדים פקודות כמו רס"ר משמעת. אבל הם בהחלט זקוקים לגבולות, היא חשבה… האם יכול להיות שגם אני זקוקה לכמה גבולות?

למחרת נכנסו הוריה של ליאורה הביתה, בדיוק כשסיימו אחיה את ארוחת הצהריים המאוחרת שהיא התעקשה שיאכלו אחרי הקייטנה. הבנים קפצו מהשולחן ורצו לחבק את הוריהם.

"וואו, איזה כייף שחזרתם!" אמר אלי.

"כן, ליאורה שמרה עלינו, אבל היא יותר מדי קשוחה", הוסיף רוני.

"ליאורה?" הפנתה אליה גברת שרמן מבט שואל, וחייכה. "זה נשמע כאילו קלַטְתְ קצת איך זה להיות הורים," ניסתה לנחש.

ליאורה הסמיקה ואמרה, "טוב… נראה לי שאולי יש גבול ל'בלי גבולות'."

ובפינת המולטימדיה

·         הסרטון הבא נמצא  במארז בנושא בין אדם לחברו ומתקשר גם ל"שונה בחברה" – בסרט מלך האריות האריה הצעיר נפגש עם פומבה וטימור ושומע על  את הביטוי שהוא דרך חיים "הקונה מטאטה" והמשפט המרכזי הוא  "אני אומר לך זה כיף חיים אין חוקים, אין התחייבויות ". צפו בסרטון והתרשמו. אפשר לעשות דיון עם התלמידים למה צריך גבולות בחיים? למה החוקים נועדו? 

·         קטע מתוך סרט שנקרא תיכון בראש טוב. – על תיכון ללא גבולות וחוקים עד שמגיע מורה שעושה קצת סדר 

·         הנה שני קטעים שאני משתמש בהם הרבה מאוד פעמים בהרצאות שלי והם גורמות תמיד להנאה גדולה

גבולות הורים  – 

גבולות הורים  – 

ונסיים בבדיחה כשרה:

ילד הכין שעורי בית בנושא "פירושי מילים" בעברית.

למחרת, בכיתה, שאל אותו המורה: "מה פירוש המילה "אלמן"

ענה התלמיד "אלמן הוא אחד שאשתו אוהבת אותו מאד "

שאל המורה "מהיכן לקחת את הפירוש הזה “???

השיב התלמיד שבמילון אבן שושן כתוב במפורש "אלמן = מתה עליו אישתו"…

ועוד אחת מיוחדת

מנהל ת"ת מתקשר למלמד שלו ואומר לו "אל תגיע היום לעבודה – הגיעו רק שלושה תלמידים"

אומר לו המלמד – "נראה לך…אני מגיע…יש לי בבית 12 ילדים…"

פרק מיוחד ליום ירושלים

יום ירושלים

אנו עומדים השבוע לחגוג את יום ירושלים, את היום שמייצג את חיבור הבניין החומרי, הקמת המדינה, בניין הארץ והשגשוג הכלכלי למהלך האלוקי של הגאולה.

ירושלים היא המאחדת בין המלכות למקדש ולכן מכונה בשתי שמות:

ציון- השם המייצג את הצד החומרי,

וירושלים- השם המייצג את הצד הרוחני.

ויהי רצון שמתוך ציון נזכה לירושלים, ומתוך מדרגת הארץ נזכה למדרגת אברהם, יצחק ויעקב. (בשם אומרו)

 

ראשית אפתח בשני קטעים מרגשים שמדברים בעד עצמם:

ש"י עגנון  מתוך "תמול שלשום" –  "יושבת לה ירושלים כנשר הנושא גוזליו על כנפיו. יש שכונות מיוחדות לאשכנזים ויש שכונות מיוחדות לספרדים, ויש מהן שאשכנזים וספרדים דרים בהן כאחד. יש מהן שיושביהן תימנים או גורזים או מערבים או פרסים, ויש מהן שכמה עדות יושבים בהן כאחד. יש מהן שבעוונותינו יצאו מידי ישראל, ויש שמחמת קטנותן נשתכח שם שקראו להן. ואין לך כל שכונה ושכונה שאין בה בית כנסת, ויש שהעמידו כמה בתי כנסיות ובתי מדרשות ותלמוד תורה וישיבות, וכל שאדם מישראל צריך לגופו ולנשמתו. משנתרחבה ירושלים ניטלה חשיבותה של החזקה, וכל הממון שהשקיעו בה יצא לבטלה. אבל בתים שנבנו קיימים ועומדים, ואף הם מתרחבים והולכים, אלו מוסיפים חדר ואלו בונים עלייה, אלו שני חדרים ואלו שתי קומות, ושוב אין אדם אומר צר לי המקום שאשב בירושלים".

ועוד קטע מרגש של עודד אבישר, איש ספר ואיש ירושלים כתב לפני מספר שנים חמשיר מדהים ואשר כותרתו היא: "היכן היא ירושלים". אין ספק שהקטע מדבר בעד עצמו.

מאין אתה יהודי? – מירושלים.

ולאן אתה הולך יהודי? – לירושלים.

מתי יצאת מירושלים? – לא יצאתי ממנה, מעולם!.

ומתי תגיע אליה לירושלים?  – מי חכם וידע. כבר דורות אני הולך אליה.

מה שלומה של ירושלים? – חרבה ובנויה. בוכה וצוחקת.

ומתי תיבנה ירושלים? – בכל רגע היא נבנית.

היכן היא ירושלים? – שם, בראש ההרים, במקום בו הומות היונים.

והאם רחוקה היא ירושלים? – לא ולא. חלילה!. כאן היא עמדי, בליבי!

 

·         קישורים רבים על יום ירושלים מכללת קיי – http://kaye7.school.org.il/yom_jerusalem2.htm

·         אתר משרד החינוך  – http://cms.education.gov.il/EducationCMS/UNITS/Moe/Jerusalem

·         קישקשתא מבקר בירושלים –  http://23tv.co.il/79-he/Tachi.aspx?id=4403&programId=363 (העתק את קיצור הדרך לחלונית נפרדת)

·         ארץ מולדת היציאה מהחומות –  http://23tv.co.il/79-he/Tachi.aspx?id=2662&programId=686  (העתק את קיצור הדרך לחלונית נפרדת)

·         צנחן בזמן מלחמת ששת הימים הרב דב ביגון http://www.meirtv.co.il/site/content_idx.asp?idx=33021&cat_id=3749  (העתק את קיצור הדרך לחלונית נפרדת)

·         הרב חנן פורת "הקרב על ירושלים"  – http://www.youtube.com/watch?v=1tG90i_lXq4

·         הרנות הראשית קבעה את כ"ח באייר ליום ירושלים כבר שנה לאחר המלחמה, בתשכ"ח. אבל כדאי גם לצפות בסרטון הבא האיש שהמציא את יום ירושלים –   

·         הפריצה לכותל – http://www.youtube.com/watch?v=NB6CajKav1k

·         נאום ביבי ביום ירושלים – 

·         ההיסטוריה של ירושלים על גבי השיר של יעקב שווקי – 

·         ירושלים אורו של עולם –

·         יעקב שווקי אם אשכך ירושלים בהופעה חיה בקסריה ביחד עם חיילים – http://www.youtube.com/watch?v=g3P099Tj0C4

·         שיר מרגש על הכותל  –

·         ירושלים לפני 40 שנה – 

·         מלחמת ששת הימים – 

ולסיום  – רק אצל ירושלמים

 

רק ירושלמים, כששואלים אותם איפה הם גרים, לא אומרים את שם העיר, אלא את שם השכונה, כי אין עיר אחרת.

– רק ירושלמים עדיין קובעים להיפגש לנסיעה בכניסה לעיר למרות שלעיר לפחות 5 כניסות כבר שלושים שנה.

– רק ירושלמים – כששואלים אותם איך להגיע עונים באמצעות מקומות מהעבר (תעבור את הכנסת הישנה תמשיך לאיפה שהיה המגרש של ביתר, אל תפנה לתחנת הרכבת הישנה).

– רק בירושלים כל אדם שני עובד במשרד ממשלתי ולכל אחד מהם גם קרוב שעובד בעירייה.

– רק בירושלים 4 בתי רפואה בעיר אחת.

– רק בירושלים קוראים לפיתה עירקית אשתנור.

– רק בירושלים קוראים לסוכריה על מקל – מציצה.

– רק בירושלים קוראים לשק קמח אביויו.

– רק לסל מיץ בתרכיז הירושלימי קוראים פטל ולכן יש פטל אננס, פטל תות.

– רק בירושלים שואלים: אבל מאיפה בירושלים? כשאתה אומר שאתה גר בעיר.

– רק בירושלים יש רחובות: הגננת, המורה, המזרחן, המחנך, המחנכת, והיה רחוב הגידם ששינה את שמו לרח' טרומפלדור.

– רק בירושלים מציינים מקומות לפי פיגועים שהיו שם.

– רק הירושלמים קוראים לאחד הרחובות הראשיים רח' המלך קינג ג'ורג' ולא מתבלבלים מהכפילות.

– רק בירושלים יש קניון לכל מגזר: מלחה- ללא דתיים, סנטר 1- לדתיים ורב שפע לחרדים.

– רק בירושלים הנוף שנשקף מבתי המלון הוא בנייני הממשלה.

– רק בירושלים, בגינות סחרוב אין גינה.

– רק בירושלים מקום כמו יד ושם יכול להיות יעד תיירותי.

– רק בירושלים קוראים לבית כנסת "החורבה".

– רק בירושלים סופרים מאה מא-אתי-ים.

– רק בירושלים יודעים מה ההבדל בין קטמונים לקטמון.

– רק בירושלים יודעים איזה שר חוץ מבקר בארץ לפי הדגלים שתלויים לאורך כביש מס' 1.

– רק בירושלים נתניהו גר בעזה.

– רק בירושלים יש בכל צומת שלט לכיוון ת"א.

– רק בירושלים שלט שמסביר- רח' המדרגות ע"ש המדרגות ברחוב (נחלאות).

– רק בירושלים יורדים מהרובע לכותל ומבינים את המושג "השכינה שורה".

– רק ירושלמים שלא גרים בירושלים כבר שנים- עדיין קוראים לעצמם – ירושלמים

פרק 457 פרשת בהר "וכי ימוך תלמידך"

בס"ד

והשבוע בתוכן 

·         רעיון חינוכי בנושא יכולות התלמידים ואחריות המורים וההורים המלווים

·         מתורתו של הרב אבינר

·         רשימה מדהימה של תלמידים "לא יוצלחים"

·         מתורתו של הרבי מלובביץ

·         מתורתה של דינה ברוצקי

·         סיפור הצפרדע

·         סיפור הפינגוונים

·         הרבה סרטונים בנושא החינוכי

 

 פרשת בהר וכי ימוך תלמידך…והחזקת בו

בפרשת השבוע שנקרא אנו קוראים את אחד הפסוקים שהם אבן יסוד ביהדות "וכי-ימוך אחיך ומטה ידו עמך והחזקת בו" (ויקרא כה). ננסה להעביר פסוק זה לשדה החינוך של כל אחד ואחת מכם המנהיגים שבשטח.

כתוב במדרש "אשרי משכיל אל דל (תהילים מא) מה שייך לשון השכלה אל דל? ניתן לומר אשרי מי שמשכיל ומחפש מעצמו לראות מה חסר לדל. לפעמים העני מתבייש לבקש ולספר שהמצב שלו דחוק, ולכן צריך להיות חכם ולדעת לגלות ולמצוא מי האו העני שאין לו ומתבייש לבקש וכפי הידוע צריך שיהיו אנשים ממונים בכל קהילה לחפש ולאתר מי האנשים העניים ולדאוג להם.

גם בנים נקראים אחים כמו שאמר רש"י על דברי יעקב "ויאמר "יעקב לאחיו לקטו אבנים"  ורשי פירש שהכוונה לבניו. אם ילד לא מתקדם בלימודים כמו שצריך או שהוא מופנם, צריך בחכמה לראות מה חסר לו, מה מעיק עליו ומה גורם לו להיות כך. אם מכים אותו או גוערים בו גורמים לו לבלבול יותר גדול ולקשיים יותר גדולים בריכוז. כל ילד רוצה ללמוד ורוצה להיות טוב, אלא שיכולים להיות הרבה מאוד גורמים שבעטיים הילד לא יוכל להתרכז בלמידה ולכן המחנך חייב להיות "אשרי משכיל אל דל",  להיות חכם ולגלות מה הסיבה שבגללה קשה לילד ללמוד. יכול להיות שיש לו צורך שיסבירו לו באיטיות ויותר פעמים וכמובן ישנם עוד שלל סיבות… כל ילד זקוק שיאירו לו פנים ויגלו כלפיו סבלנות ורק ע"י כך יצליח ויבין

הרב שלמה אבינר מביא לנו דוגמאות רבות על ילדים שכולנו מכירים שהתחילו כתלמידים חסרי תקווה וכתלמידים שלא האמינו בהם ובסופו של התהליך הפכו להיות אנשים מצליחים ביותר כל אחד בתחומו

"אינו מבין כלום, ולעולם לא יבין כלום במתימטיקה" – כך כתב המורה על גיליון ציונים שלו בכיתה ו, וכך כתוב בכל המקצועות: חלש, עצלן וכדומה, כאשר הממוצע החודשי הוא 4 או 4.5 מתוך 10. ועכשיו, ידידי זה מנוער, חבר באותו שבט, חיים ברזיס, הוא פרופסור למתימטיקה ברמה בינלאומית וחבר באקדמיה למדעים באמריקה ובצרפת.

ידידי הרב משה הגר, ראש מכינה ביתיר, היה החייל הכי גרוע במחלקה בזמן הטירונות. כאשר פירק את הנשק היו המפקדים צריכים לחפש את החלקים שאיבד, הוא היה בהלם גמור וישן עם נעליים, והמפקד שלו כינה אותו 'קוני למל'. בסוף הטירונות, כאשר התקבל לקורס מ"כים, מפקדו אמר לו בלעג: הגר, אתה תהיה מ"כ?! יָא אפס". ועתה הוא אלוף משנה, סגן מפקד אוגדה.

ד"ר אורית אלפי, מרצה לפסיכולוגיה באוניברסיטת הנגב, מוסרת תעודה די גרועה מבית ספר יסודי, בלי פרטים מזהים, כתרגיל לסטודנטים, ומבקשת מהם לנבא את עתידו של אותו תלמיד, והם אכן מציירים תמונה עגומה. אז היא מגלה שזו תעודתה.

סיפורים כאלו אפשר למצוא לרוב. אלברט איינשטיין לא דיבר עד גיל ארבע ולא ידע לקרוא עד גיל שבע. הוא תואר על ידי מוריו, כאיטי בחשיבה, בעל שכל חלש ונתון לחלומות טיפשיים. גם לפוליטכניקום  של ציריך – לא התקבל. צ'רלס דרווין, אבי תיאוריית האבולוציה, נחשב על ידי כל מוריו וגם אביו, כנער פשוט בתכלית מתחת לרמת האינטליגנציה הממוצעת. הם סברו שהוא מבזבז זמנו בתחביבים כגון איסוף בעלי חיים ותצפיות בטבע במקום ללמוד. גם באוניברסיטה הוא לא הצטיין אלא אהב לאסוף חרקים ולקרוא ספי טבע.

לואי פסטר היה תלמיד ממוצע, ובכימיה הגיע למקום ה-15 מתוך 22 תלמידים. גם באוניברסיטה לא הגיע להישגים מרשימים, אך מעטים החוקרים שהצמיחו תועלת רבה כל כך לאנושות.

אייזיק ניוטון, גאון דורות בפיסיקה, היה תלמיד גרוע.הפסל המפורסם רודן כונה על ידי אביו כאידיוט, על ידי דודו כבלתי ניתן לחינוך, כתלמיד גרוע על ידי מוריו, ונדחה שלוש פעמים בבחינות הקבלה בבית ספר לאומנות. לב טולסטוי, הסופר הרוסי הגדול, מוריו קבעו שהוא עצל ובלתי מוכשר. באוניברסיטה במדעי הרוח הוא נכשל בבחינות ותואר כמי שאינו מסוגל ואינו רוצה ללמוד.

תומס אדיסון, הפיסיקאי הממציא הפורה כל כך הוגדר על ידי מוריו כטיפש מכדי ללמוד. וולט דיסני פוטר על ידי העיתון בגלל מחסור ברעיונות. בטהובן , המלחין הגאוני, לא ניגן היטב בכינור וכונה על ידי מורו כחסר תקווה כמלחין. הנרי פורד נכשל בלימודיו כילד דיסלקטי ופשט את הרגל חמש פעמים לפני שהצליח להיעשות מיליונר. ווינסטון צ'רצ'יל היה גם דיסלקט וגם דיכאוני, החל את מסכת הכישלונות שלו בכיתה ו' ואחרי קריירה של כישלונות, נעשה ראש ממשלת אנגליה בגיל 62.

ועוד הרבה הרבה כאלה שגילוי קשיי למידה גדולים מאוד כתלמידים בילדותם, ולאחר מכן הצליחו: הסופר הנס כ' אנדרסן, הפיסיקאי גרהם בל, האומן לאונרדו דה וינצ'י, הגנרל האמריקאי פטון, המיליונר נלסון רוקפלר, נשיא ארה"ב תומס וודרו ווילסון.

ולמעלה בקודש. הנציב מוולוזין, כשלמד בחדר לא ראה ברכה בעמלו, הוחלט להוציאו וללמדו מקצוע, אך הוא פרץ בבכי מר וביקש עוד שנה אחת ניסיון. הגאון ר' יוסף מלוצק היה ילד שובב שלא רצה כלל ללמוד וסולק מכל תלמודי התורה.  האדמו"ר ר' צבי הירש מרימנוב היה ילד חלש מאוד בלימודיו עד שטיפס לאיטו בעמל רב. הגאון המהר"ם שיק בילדותו היה כוח תפיסתו חלש ולא הבין אפילו דף גמרא, אך לא השגיח בכך אלא שקד הרבה עד שלאיטו זכה לחכמה.

רבי נחומ'קה מהורודנא, רבו הרוחני של החפץ חיים, עקב מעבר לעיר אחרת ובית ספר אחר בהיותו בן עשר לא הצליח בלימוד תורה, איבד את טעם הלימוד ונכנס למועקה, החליט שאינו מסוגל, התחבר עם נערים פוחזים, שוטט בחוצות עיר. הוחלט להרחיקו מחשש השפעה מזיקה על נערים אחרים, הוא עזב את בית המדרש, חזר הביתה, חדל ללמוד, עסק בליקוט פקעות יער ומכירתן כדי לסייע לפרנסת הוריו, ורק אחר זמן רב חזר לאטו למסילה.

"זה הרמב"ם היה קשה הבנה מאוד, מעט רצון היה לו בלימוד" (סדר הדורות צ"א תתקכז, ערך רמב"ם).

ולמעלה למעלה בקודש, רבי עקיבא נתקשה ללמוד ונשאר עם-הארץ עד גיל ארבעים, שאז הלך ללמוד תורה עם בנו (אדר"נ ו) ונעשה אורם של ישראל.

וכן בנו של רבי אלעזר בן רבי שמעון בר יוחאי, הידרדר לגמרי לתרבות הרעה ולחטאים מתועבים. ניגש אליו רבנו הקדוש, נתן לו סמיכה לרבנות והצמיד לו תלמיד חכם שילמדנו, אך הוא לא רצה ללמוד וכל יום הביע את רצונו לחזור למקומו, אלא שאותו תלמיד חכם עודד אותו: עשינו ממך רבי ואתה רוצה לחזור לשם?! לא מתאים לך! בסוף הוא עזב את דרכו, החליט ללמוד, גדל ונעשה תלמיד חכם (בבא מציעא פה א). יש לציין שרבי שהעניק לו תואר 'רב', סמך על שיפוטו שסופו לחזור למוטב.

וכן עם נכדו של רבי טרפון שהידרדר לגמרי, אמר לו רבינו הקדוש: אם אתה חוזר בתשובה, אני נותן לך את בתי לנישואים. חזר בו ונעשה תלמיד חכם גדול (שם).

 אז מה בכל זאת ניתן לעשות עם תלמיד חלש. ראשית צריך לזכור ש"בכל תלמיד חבוי ילד מבריק" (המחנכת האמריקאית מרווה קולינס) , ואנו אחראים  לפתח את אישיותם, יצירתיותם וכישרונותיהם השונים של כלל התלמידים כמו שכתב הרבי מלובביץ  "מה שאתם רואים מנגד עיניכם הוא השי היקר ביותר שהעניק לנו האלוקים – חיים חדשים, צחים כשלג שירד זה עתה…לכל אחת מתכונותיו של ילד יש תכלית, ויש לעודד אותה. כל ילד נושא בקרבו משאבים נפלאים ויכולות שיספיקו לו לכל ימי חייו, הדרך שבה תגדלו את הילד תשפיע לא רק על חייו, אלא גם על חיי ילדיו וילדי ילדיו" (מתוך "הדרך לחיים של משמעות – חכמת הרבי מלובאביץ')

הדרך הבטוחה לחזק את התלמיד הוא דרך פעולה פשוטה שנקראת עידוד.

דינה ברוצקי כותבת  על תפקיד ההורים "תפקידנו כהורים ליצור סביבה תומכת שתאפשר לילדינו לממש את מלוא הפוטנציאל שלהם, ולעזור להם לבנות תדמית עצמית חיובית. אחד הכלים הבסיסיים לכך – זה עידוד. ילד שגדל באווירה מעודדת לרוב מגיע למסקנה שהעולם הוא מקום בטוח, ושהוא שייך אליו מעצם היותו הוא. יש לו אומץ להתמודד ולהתנסות במשימות החיים השונות. הוא מאמין בכוחות עצמו.

איך נבנית תדמית עצמית חיובית?

ילד חווה רצף חוויות מעודדות, מגיע למסקנה – "אני טוב", "אני מוצלח", מצפה להצלחה, מצליח ,מקבל כבוד והערכה, נהנה, נפתח לסביבה, מתקדם, מעורה, מרגיש בעל ערך, מרגיש שייך ,מגיע למסקנה – "אני טוב", "אני מוצלח"…וחוזר חלילה.

לצערנו, הרבה פעמים הילדים נכנסים למעגל הפוך, המוביל לפיתוח דימוי עצמי שלילי:

רצף חוויות מייאשות, מסקנה – "אני לא טוב", "שום דבר לא מצליח לי", ציפייה לכישלון, כישלון, תחושת השפלה וכאב, הילד עסוק עם עצמו, נסגר, לא מתקדם, מיואש,"אני לא טוב", "אני כישלון"…וחוזר חלילה.

ללא עידוד נכון, קשה מאוד לצאת ממעגל קסמים זה.

למה כל כך קשה לעודד? לרוב הנטייה היא להתמקד במה שחסר. את הדברים הטובים אנו נוטים לראות כמובנים מאליהן, ועל דברים הפחות מוצלחים מעירים כדי לתקנם – כי זה מפריע ובולט לעין. העידוד אומר – תעזור לילד לצמוח עם מה שיש לו. עידוד בא לחזק את הקיים (מהמילה "עוד"). אי אפשר לחזק את מה שאין! למשל, אין טעם להגיד לילד חלש בלימודים שהוא מאד כשרוני. אך בהחלט אפשר לחזק אצלו את כוח הרצון, את ההתמדה, את הנחישות וכו'.

כל ילד זקוק לעידוד. ללא עידוד אפשר לשרוד, אולי, אך אי אפשר לצמוח.

 

ובפינת המולטימדיה

סרטונים העוסקים בעידוד ובכוחן של המילים ביחס למתקשים

1.       סיפור הצפרדע – 

2.       סיפור הפינגווין – 

שני קטעים מתוך הסרט "ים של חברים"

3.       חלק א – 

4.       חלק ב – 

וכמובן במארז חמשה חומשי תורה תמצאו עוד כמה קטעים מצויינים

ולסיום בדיחה

בחורה מביאה את ארוסה לבית הוריה.

ההורים מגלים, שהבחור חרדי.

כשהנשים הולכות לשטוף כלים, שואל האב את הבחור: "במה אתה עובד?"

עונה הבחור: "אני לומד תורה".

שואל האב: "ואיך תפרנס את בתי?"

עונה הבחור: "אני אלמד תורה ואלוקים יעזור לנו".

שואל האב: "ואיך תקנה לבתי מתנות?"

עונה הבחור: "אני אלמד ואלוקים יעזור לנו".

שואל האב: "ומי ידאג לאוכל לילדים?"

עונה הבחור: "אני אלמד תורה, ואלוקים יעזור לנו"

לאחר שהבחור הולך, שואלת הבחורה את אביה מה דעתו.

עונה האב: "בחור טוב, אין לו עבודה, אין לו שאיפות בחיים אבל הדבר הכי חשוב, הוא חושב שאני אלוקים".

ועוד אחד לימי הספירה

שבבניק אחד מבית שמש יושב במכונית שלו ושומע מוזיקה בקולי קולות.

עובר שם אברך אחד ואומר לו: "עומר" "עומר" מה אתה עושה…

אומר לו השבבניק: אני יודע מי זה עומר אבל מאיפה אתה מכיר את עומר אדם?…