ארכיון הקטגוריה: כללי

פרק 415 פרשת מטות "פריצת מסגרות"

פריצת המסגרות של בני גד וראובן

והשבוע בפרק על פרשת מטות פרק קצת פוליטי

·         רעיון חינוכי "פריצת מסגרות"

·         מתורתו של הרב ליכטנשטיין

·         קצת פוליטיקה

·         קצת אהבת הארץ

·         על דמותו של ז'בוטינסקי בהקשר לפרשת השבוע

·         סיפורים

·         סרטונים

·         ולסיום 2 בדיחות כשרות 

לאחר ארבעים שנה של הסתובבות במדבר, עם ישראל מתקרב סוף סוף אל גבולות הארץ המובטחת. משה רבינו ניצב, בערוב ימיו, אל מול דור ההמשך – בניו של הדור שאותו הוציא ממצרים. הדור החדש מכיר רק את תנאי המדבר, ולעולם לא חי ללא מנהיגותו של משה. משה בעצם היה המנהיג היחיד שהכירו. משה הוא בעצם האב של הדור הזה, אותו הוא ליווה מינקותו, בו הוא תולה את כל תקוותיו.

נוכח ארבעים שנה של ציפיות, מובן מדוע בקשת בני גד ובני ראובן "אל תעבירנו את הירדן" נתקלה בנאום כאוב כל כך של משה.

הבה נרחיב מעט נקודה זו.  לאחר הניצחון על סיחון ועוג וכיבוש ארצותיהם, פנו בני גד ובני ראובן אל משה וביקשו לקבל חבל ארץ זה לנחלה. שנאמר: "ויאמרו אם מצאנו חן בעינך יותן את הארץ הזאת לעבדיך לאחוזה אל תעבירנו את הירדן" (במדבר לב, ה). נימוקם היה, שמכיוון שאזור זה התברך בשטחי מרעה נרחבים, ולבני גד וראובן היה מקנה רב, הוא מתאים במיוחד עבורם.

התורה מספרת, כי כששמע משה רבינו בקשה זו, הוא חשש שמא היא נובעת מיראתם מעמי כנען. שנאמר: "ולמה תניאון את לב בני ישראל מעבור אל הארץ אשר נתן להם ה'" (במדבר לב, ז). עדיין הדהדו באוזניו דברי המרגלים שהניאו את לב העם מלהיכנס לארץ ישראל מפחד חוזקם של יושבי הארץ. הוא חשש, שמא זהו המניע לבקשת בני גד ובני ראובן להישאר בעבר הירדן. אילו כך היה באמת, הרי שמלבד זאת שמצדם היתה בכך הבעת חוסר בטחון בבורא, עלולות היו להיות לבקשתם זו השלכות חמורות על כל השבטים. הימנעותם של שני שבטים אלו מלחצות את הירדן, היתה עלולה להחדיר מורך ללבבות. בני גד ובני ראובן ידועים היו כגיבורים ואמיצים, ולכן, אם היו נרתעים מעוצמת עמי כנען, היה הדבר משפיע לרעה על תחושות העם כולו.

בקשתם של בני גד וראובן היא התגלמות הסיוט הגרוע ביותר של משה, ירידת ארבעים שנותיו האחרונות לטמיון. את חטא המרגלים היה יכול לתלות בחינוכם הקלוקל של עם ישראל, עבדים שאינם מוכנים למלחמה. אך עַם זה הוא עַם חדש וחזק, שאותו חינך הוא בעצמו, עם שלא הכיר אלא את הנהגתו של הקב"ה ושל מלאכו! משה רואה בבקשתם כישלון חינוכי ממדרגה ראשונה.

לכן, הוכיח משה רבינו בחריפות רבה את בני גד ובני ראובן על בקשתם זו. אולם הם התנצלו ואמרו, שלא בגלל מניעים אלו הם מבקשים את עבר הירדן לאחוזה. כדי להפיג כל חשש הם הצהירו, שגם אם יקבלו את חבל הארץ המזרחי, יש בדעתם לעמוד בראש המחנה העובר את הירדן ולהילחם כחלוצים בראש מערכות ישראל עד לכיבוש הארץ מידי הכנענים. בסופו של דבר מתברר כי בעצם אין כאן חטא כלל, אלא בקשה להתיישב  באזור אחר, ולהחשיב גם אותו (במידת מה) כארץ ישראל.

גם בתנאי החינוך האופטימליים ביותר, בתוך הבועה הסגורה ביותר – תמיד יהיה רצון לפרוץ ולצאת מהמסגרת. רצון זה אינו שלילי מצד עצמו, אם הדרך המיוחדת שאותה מבקש התלמיד היא לגיטימית, ויכולה אף להביא לחידוש ורענון. משה רבינו, למרות – ואולי בגלל – הקשר החזק שלו לדור, מבין את העיקרון הזה, ומאשר את הבקשה, למרות כל אכזבתו והתנגדותו.

ועדיין עולה תמיהה גדולה: האם עכשיו בקשתם של בני גד ובני ראובן מקובלת? האם כל מה שמשה רצה הוא ששניים וחצי השבטים יעזרו בכיבוש הארץ, ועצם הבקשה לעזוב את הארץ לא הייתה בעייתית??

אומר הרב ליכטנשטיין המשנה בתרומות אומרת, שמדאורייתא אין מביאים תרומות ומעשרות מעבר הירדן. הגמרא מסבירה שיש צורך להביא תרומות ממיטב התוצרת, ועבר הירדן אינו נחשב "ארץ זבת חלב ודבש". במבט ראשון תשובה זו קשה: האם ההבדל החקלאי בין הארץ לבין עבר הירדן הוא כ"כ גדול? האם לא יכול להיות שגם בעבר הירדן יהיו גידולים טובים? נדמה שהסיבה שאין מביאים תרומות ומעשרות מעבר הירדן היא עמוקה יותר – עבר הירדן מוגדר כארץ טמאה ואין להביא קורבן לה' מגידול טמא!

כעת ניתן להבין את תוכחתו של משה. כיצד ייתכן להעלות בכלל בקשה לגור בארץ שהיא טמאה? האם הסיבה הכלכלית ש"לעבדיך מקנה" מצדיקה את הבחירה בארץ, פורייה אמנם, אבל טמאה??!

הירושלמי מביא טעם נוסף מדוע אין מביאים תרומות ומעשרות מעבר הירדן, ומסביר שתרומות ומעשרות יש להביא מארץ שנתן ה' ולא מארץ שלקחנו בעצמנו. ואמנם, גם בהקשר זה תוכחת משה זועקת מתוך הפסוקים: כיצד ייתכן שבגלל שיקולים כלכליים מחליטים חלק מהשבטים לעזוב את הארץ "אשר עיני ה' אלוקיך בה" ושאותה ייעד לעם ישראל? האם הם מחליפים את ארץ ישראל בארץ שלקחו בעצמם והקב"ה איננו נמצא בה בצורה אינטנסיבית כבארץ ישראל?

לאחר כל דברינו מתחייב ההסבר, שגם לאחר שינוי בקשת בני גד וראובן תגובת משה למהות הבקשה איננו משתנה. הרצון להתנתק מארץ ישראל הוא רצון שלילי הראוי לכל תוכחה. למרות זאת, המהפך שחל בתגובתו של משה נובע מכך, שבתחילה חשב שהשבטים מבקשים להתנתק משאר העם, ואילו לאחר ההסבר משה מבין שאמנם זו בקשה בלתי מוסרית ורעה, אולם לא מדובר בבקשה של 'חוטאים'.

האם החלטת שניים וחצי השבטים לגור בעבר הירדן בגלל שיקולים כלכליים מקובלת – לא ולא! אנשים שמחליטים לעזוב את הארץ בגלל שיקולים כלכליים ואחרים אולי אינם "חוטאים" במובן הרגיל של המילה,  אולם אין ספק שהם "חוטאים" למטרה שאותה ניסה משה, ואחריו כל שאר מנהיגי ישראל, לחנך ולהוביל!

ועוד נקודה חשובה בסיפור שנים וחצי השבטים. בדברי ההסכמה של משה לנציגי שנים וחצי השבטים הוא אומר להם  "והיתה הארץ הזאת לכם לאחזה לפני ה' " (במדבר ל"ב, כג)  – לאחר משא ומתן ממושך ניתן עבר הירדן לנחלה לבני גד וראובן, ומכאן ואילך מקודש הוא לעד בקדושת ארץ ישראל. דברים מפורשים בנדון, אנו קוראים מידי שבת בשבתו במזמורי תהלים העוסקים הנחלת סיחון ועוג: "ונתן ארצם נחלה – נחלה לישראל עמו" (תהילים קל"ה, יב). יש כאלה שיאמרו: יש דברים שהשתיקה יפה להם. והס מלהזכיר את עבר הירדן, בשעה שאנו נאבקים על לב הארץ. אך גם אם רחוקה הדרך להתיישבות וריבונות בחבלי עבר הירדן, וגם אם יש שוכחים ומשכיחים, אנו לא שכחנו ולא נשכיחם. ולא נשכח גם אם זעקתו של  הרצי"ה, ערב מלחמת ששת הימים:"…וכל עבר הירדן שלנו הוא כל רגב ורגב… הבידינו לוותר על מילימטר אחד מהם?!" 

תוך כדי כתיבת הרעיון החינוכי לא יכולתי שלא להיזכר בשירו של זאב ז'בוטינסקי בנושא שתי גדות לירדן. הביצוע בפינת המולטימדיה בהמשך.

שמאל הירדן מילים: זאב ז'בוטינסקי

כעמוד שבתווך לגשר

אף כחוט השידרה לאנוש

לארצי קו הציר והקשר

הוא ירדן הירדן הקדוש

שתי גדות לירדן – זו שלנו, זו גם כן  

אם ארצי דללה וקטונה

היא שלי מראשה עד קיצה

משתרעת מים ישימונה

וירדן, הירדן באמצע

שתי גדות לירדן – זו שלנו, זו גם כן

שם ירווה לו משפע ואושר

בן ערב, בן נצרת ובני

כי דגלי גד טוהר ויושר

יטהר שתי גדות ירדני

שתי גדות לירדן – זו שלנו, זו גם כן

שתי ידי לך הקדשתי מולדת

שתי ידי – למגל ולמגן

אך תשכח ימיני הבוגדת

אם אשכח את שמאל הירדן

שתי גדות לירדן – זו שלנו, זו גם כן

ובפינת המולטימדיה אתייחס לזאב ז'בוטינסקי שיום פטירתו חל בסוף החודש.

·             והנה הביצוע של שתי גדות לירדן – 

·          קצת על ז'בוטינסקי שנפטר ב כט' בחודש תמוז.  – 

·         תרי"ג מילים מאת: זאב ז'בוטינסקי הקלטה קולית של זאב ז'בוטינסקי משנות השלושים.מתוך סיפרו ללמוד עברית, תרי"ג מילים 

·         עוד ביצוע חביב של השיר עיר שלום שכתב זאב ז'בוטינסקי שמתייחס לכיסופיו לירושלים – 

·         הקלטה היסטורית של ז'בוטינסקי – http://www.youtube.com/watch?v=2WL8CySxMFo

·         כולה שלי  – השיר "כולה שלי" נכתב בשנת תרצ"ח והוא חידוש של השיר "שיר בית"ר לתרצ"ז", שנכתב לזכר הבית"רי שמחה פלושניצקי שהתאבד מרוב יאוש על שנשללה ממנו הזכות לעלות אל ארץ ישראל. – 

·         תראו מה אומרים בארה"ב על סכסוך 

·         לעיתים לפריצת מסגרות של הנוער יש מחירים משפחתיים כמו בסרטון הבא שנמצא במארז הדיסקים בנושא רגשות  על הילדה שחוזרת הביתה. 

·         אי אפשר שלה להיזכר בקטע מצחיק שגם קשור לפוליטיקה – 

 

ולסיום בדיחה:

ילד אחד היה מגיע כל יום לחנות ספרים ושואל את המוכר עם יש ענבים, וכל פעם המוכר היה עונה בשלילה.

יום אחד התעצבן המוכר וצעק על הילד: 'אם עוד הפעם תשאל אותי 'אם יש פה ענבים', אני אמסמר לך את הידיים לקיר!'

למחרת חזר הילד ושאל: 'יש לך מסמרים?'

המוכר היה מופתע שהילד לא שואל על ענבים, וענה: 'לא, אין לי מסמרים.'

אז הילד שאל: 'וענבים…'

ועוד אחת שקיבלתי השבוע

מעשה בסבתא שהלכה עם הנכד לים,

הנכד כמעט וטבע

התפללה הסבתא לה' ,

והוא ניצל בדרך נס . 

הסתכלה הסבתא לשמיים ואמרה בביקורתיות 

'סליחה, אבל היה לו גם כובע'

 

 

פרק 413 פרשת בלק

כמה הודעות

אינני נוהג לפרסם מיילים שנכתבים אליי. אולם, לא מזמן הרצאתי בפני צוות של ישיבה תיכונית. ההרצאה עסקה בערוץ המילולי והרגשי בחינוך ובהחלט הייתה מורכבת ומאתגרת. הרבה זמן לא התרגשתי מתגובה זו או אחרת עד שקיבלתי את המייל הבא שנכתב לאחר ההרצאה. (כמובן שביקשתי את רשותו של הכותב לפרסם)

"ראשית רציתי להגיד לך שנורא נורא נהניתי מההרצאה שלך אתמול. בזמן ההרצאה שלך התחלתי לחשוב שחבל שלא הרצאת למורים בישיבה שבה למדתי. למרות שתמיד כשתלמיד היה מגיע למשרדו של ראש הישיבה ולא משנה באיזו סיבה תמיד היה מתקבל במאור פנים. אמנם היינו ישיבה קטנה אני מרגיש שהיה חסר משהו ביחס מעמיק של המורים כלפי תלמידים שלא חיפשו לקדם תלמידים כמו שאמרת באים לעבוד ולא לעבודה. אני יכול להגיד לך בכנות שמהדברים שאתה אמרת אני תמיד חשבתי בהיותי תלמיד בישיבה התיכונית שזה מה שצריכים לעשות. אבל לא העליתי את זה בפני אף אחד אחר. בתור תלמיד פעם אמרתי לחבר שאולי אם היו עושים סרט ממה שמתרחש בגמרא אולי הייתי מבין את זה יותר טוב. (למרות שבלימוד אחד על אחד בחברותא הייתי מקשיב ומשתתף) אולי אני מגזים ממה שכתבתי שצריכים לעשות עם הגמרא אני חושב שאולי כך באמת הייתי קולט את הדברים. אמא שלי תמיד אמרה לי ש"חבל שאתה לא יודע את הגמרא כמו שאתה יודע לדקלם את הסרטים ככה". אני חושב שיש פיספוס אצל מורים שלא יושבים עם התלמידים ומנסים לראות איך אפשר לקדם אותם יותר ואיך ניתן לרצות תלמידים שירצו לקום בבוקר ולבוא לבי"ס או למוסד הלימודי שלהם. יש הרבה מה לשנות בקרב המורים".

והשבוע בתוכן

·         רעיון חינוכי "בלי לערב הורים"

·         מתורתו של הרבי מליובאוויטש זצ"ל  

·         ההבדל בין פינוק לאהבה

·         סיפור על פגישה שהייתה

·         מכתב שכתב אביו של יהורם גאון לבית הספר

·         סרטונים ושירים לרוב

·         ובדיחות כשרות לסיום

בלי לערב הורים – פרשת בלק

"בלי לערב הורים", נשמעת הקריאה.

הרעיונות במאמר זה מבוססים על דברי תורתו של הרבי מליובאוויטש זצ"ל  שיום פטירתו חל השבוע ב ג' בתמוז, כפי שהביא הרב חיים הבר משלוחי חב"ד בבאר שבע

זה קורה בעיצומו של ויכוח. אחד מזכיר לחברו פגם של אביו, חברו מחזיר בחסרון של אמו. מכאן, זה יכול להתגלגל גם לסבא, ומי יודע לאן נגיע…

למרבה הפלא, בפרשת השבוע דווקא כן מערבים הורים. בפרשת בלק מסופר כי פינחס הרג את זמרי בן סלוא בשל חטאו עם אשה מדיינית. בעקבות זאת, החלו אנשים להקניט את פינחס וללעוג על ייחוסו, באומרם: "הכרנו את סבך מצד האמא, יתרו, שפיטם עגלים לעבודה זרה". אולם, ה' הזכיר לכולם כי סבו השני של פינחס הוא אהרון הכהן. איך ומדוע נכנסו הסבים לתמונה?

מסתבר, כי הזכרת העובדה שיתרו פיטם עגלים על מנת לשחטם, באה ללמד על אכזריות רבה. הטענה כלפי פינחס היתה שהוא לא פעל ממניעים טהורים, אלא תכונות אכזריות שירש מסבו, יתרו, הם שהובילו אותו להרוג את זמרי.עונה על כך התורה כי פינחס הינו "בן אלעזר בן אהרון הכהן". כידוע, אהרון היה אוהב שלום ורודף שלום. פינחס דווקא פעל מתוך אהבת ישראל, תכונה אותה ירש מסבו, אהרון. מידת החסד ואהבת השלום, הם-הם שדחפו אותו לעשות מעשה כה חריף, כדי להציל את עם ישראל ממגפה. אומנם זו היתה פעולה תקיפה, אך היא נבעה ממניעים של אהבה וחסד.

במאה האחרונה, התפתחה גישה של חינוך מתירני והענקת חופש מופרז. גישה ליברלית זו מנסה לספק לילד את כל מאווייו, מתוך תפיסה שגויה כי בכך מביעים אהבה כלפיו.     השילוב של אהרון ופינחס מלמד אותנו חינוך נכון מהו. מצד אחד חינוך צריך לבוא מתוך אהבה ומסירות לילד, כדרכו של אהרון; ומצד שני טובתו האמיתית של הילד דורשת שנציב גבולות ברורים, כדרכו של פינחס. כשם שנמנע מהילד לשחק באש – כדי לדאוג לשלומו הגופני; כך יש לקבוע נורמות התנהגות – למען שלימותו הנפשית.

הצבת גבולות בחינוך אינה מעידה על חוסר אהבה, אלא מבטיחה את טובתו של הילד בעתיד. כדי שילד יגדל במקום מוגן ובטוח, יש לבנות גדר ולקבוע סורגים.

מה ההבדל בין פינוק לאהבה?

יש להעניק לילד אהבה ויחס, הקשבה ותשומת לב ולהחמיא לו כמה שיותר, ואפשר למצוא אצל כל אחד על מה להחמיא. כל מבוגר זקוק ליחס ומילה טובה, וכל שכן הילד זקוק ליחס ואהבה, תשומת לב ומחמאה. ילד שלא מקבל את כל זה, ולא זאת בלבד אלא מקבל רק ביקורת והתפרצויות של כעס, זו טרגדיה גדולה ונוראית בשבילו. הורים שחושבים שדי בזה שהם נותנים לילד את כל צרכיו הגשמיים, דהיינו מלבושים ומאכלים משובחים, ולא נותנים לו חום ואהבה, מאור פנים ותשומת לב, עושים טעות גדולה מאוד. ננסה לדמיין שאדם יפתח מסעדה וישקיע שם בנברשות יפות, קירות נאים, כסאות ושולחנות מפוארים, אבל לא ייתן שם אוכל, וכי מה שווה המסעדה? יתרה מזו, גם אם במסעדה יגישו מעדנים, אך בפנים חמוצות ולפעמים אף בגערות, האם יש אדם שייכנס לאכול במסעדה כזאת? כך הדבר הוא לענייננו, אם נותנים לילדים את כל המלבושים והמאכלים המשובחים, אבל לא נותנים התייחסות, אהבה ותשומת לב, כל זה לא שווה מאומה. אני זוכר פגישה משמעותית שהייתה לי עם תלמיד והוריו לפני כמה שנים. בפגישה זו נסינו לנתח את מצבו של הילד ולהגיע לפתרון המתאים לו. האבא פנה לבנו ואמר לו ברגע של כעס ,כל מה שרצית ממני קיבלת, למה אתה כפוי טובה?", לא הייתי צריך להגיד לאבא הרבה מכיוון שתשובתו של הבן היממה אותו. "אתה חושב שאני צריך ממך את כל הדברים האלה? אני צריך ממך אהבה והקשבה. אני רוצה שאתה תשב ותדבר איתי מידי פעם וכו'," כך אמר הבן לאביו.

את ההגדרה  הטובה לפינוק ראיתי בספר ללוות ילד וכך נכתב שם:

"אהבה = להעניק לילד את שטוב לו"

"פינוק = להעניק לילד את שטוב לי"

ילד צריך לדעת להתמודד ולהתנסות , ואם לא יאפשרו לו זאת, אף פעם לא יוכל להתפתח ולהתקדם. לדוגמא: הורים שיחזיקו כל הזמן את תינוקם על הידיים כל הזמן ואף פעם לא יניחו אותו על הרצפה, ילד זה אף פעם לא ידע ללכת. צריך לתת לו לזחול על הרצפה, ואחר כך לעמוד ולנסות ללכת, ומידי פעם לתת לו ליפול. וכך גם בכל ענייני החיים, חייבים לתת לילד לנסות להתמודד, להתאמץ ולטרוח. מה שהוא יכול לעשות לבד לא צריך לעשות עבורו.

ברור לכולם שפינוק יוצר בעיות חברתיות בבית הספר ומחוצה לו. גם בבואו להקים משפחה הדבר יגרום לו לבעיות רבות  היות שהתרגל שעושים עבורו הכל וכולם חייבים לו. ילד חייב לדעת שיש דברים שאסור לו לעשות, יש דברים שלא קונים ולא מבזבזים ועוד ועוד.

והנה מכתב שפרסם יהורם גאון שבודאי מתקשר לנושא הפרק:

עברית והורים של פעם… (מכתב מאביו של יהורם גאון להנהלת בית הספר בית הכרם)

לכבוד הנהלת בית הספר בית הכרם ירושלים.

א.נ.

בבושת פנים הנני פונה אל כבודו ואבקש שתואילו להטות אוזן קשבת לדברי הבאים:

בני יהורם תלמיד כיתה ג' בבית הספר, אינו מניח מכול וכול את דעתי בלימודיו, וליבי הולם פעם למראה מחברותיו האומללות ועבודותיו בכתב בכל מקצוע, מה שמוכיח על פיזור הנפש, על חיפזון ועל העדר רצון להיות תלמיד מן המניין במוסד חינוכי מכובד אשר שמו הטוב הולך לפניו.

איני מעז לקבול כי האשמה בחלקה הגדול נופלת עלי, אולם עם כל השגחתי עליו, קצרה ידי להטותו אל דרך המלך ויש לי הרושם כי הוא מעתיק עבודות מרוכזות מתלמידים אחרים בשעת הדחק ואילו הוא עצמו אינו מרגיש חובה והכרח ליצור לו משלו משהו, או שהכל נעשה ונלוש ברגע האחרון על קצה המזלג. אין ריכוז בהגיגיו, אין ניקיון במחברותיו ורשלנותו זו שהיא נדירה בגיל זה תדאיגני ועל כולם – הוא נצוד בלי ידיעתי והסכמתי ברשת התנועה המאוחדת השוללת ממנו כמה לילות בשבוע בכינוסים ובפעילות אי שם בקרית יובל. אחר כך תפקידי הגדנ"ע והכנות להצגות, לא אדע בשם מי ובפני מי, ככה שלא נשאר לו זמן ללימודים.

כולי האי תוכל הנהלת בית הספר ברוב אדיבותה להיות לי לעזר ולקבל על עצמה לפקח בקפדנות על תלמיד זה למען תהא אימה ציבורית על אורחותיו והייתי שמח מאוד לו נעקר מכל פעולה אחרת בכדי שיפעל כתלמיד אחראי היודע את אשר לפניו. בגלל היותי טרוד נשללה ממני האפשרות להביע דברי בעל פה לפיכך העליתי אותם בכתב ואיתכם הסליחה.

ברוב רגשי תודה והוקרה על התעניינותכם בדבר הנני חותם בברכה

מ.ד. גאון

ובפינת המולטימדיה

1.       בדיסק הראשון במארז יש כמה סרטונים שמתקשרים לרעיון החינוכי (אמא רשעית, ביל קוסבי)

2.       כאן גרים בכיף מעורבות הורים אמא שבאה למנהלת

חלק א – 

חלק ב – לחץ כאן

זהירות בדרכים

3.       מדוגמנות לבית לוינשטיין – לחץ כאן

4.       פרסומת מצחיקה –  לחץ כאן

 

כמה בדיחות כשרות לסיום

חסיד חב"ד וחסיד ברסלב נפטרו מהעולם ונגזר דינם לגהינום.

לאחר כחודש ימים מבינים החסידים "שזה לא עסק" להישאר כאן ומחליטים כל אחד להתפלל לרבי שלו כדי שיוציאו אותם.

החסיד ברסלב מתפלל וקורא רבי נחמן, רבי נחמן הבטחת שכל מי שיחזור בתשובה ויקבל עליו עול מלכות שמים אתה תעזור לו. אז בבקשה ממך תוציא אותי מכאן. לאחר מספר שעות ר' נחמן מגיע, מושך אץ החסיד בפיאות ומוציא אותו משם. ראה זאת חסיד חב"ד ונהיה שמח. גם אני אתפלל לרבי שלי ואני בטוח שהוא יוציא אותי. וכך גם החסיד מתפלל ומבקש אך לא נענה. מנסה שוב והפעם עם יותר נשמה בתפילה. לאחר זמ מה מתגלה אליו הרבי מלובאויטש לקול קריאתו ואומר לו "שמע, הייתי מוציא אותך מכאן אבל אתה שליח….

ועוד אחת מיוחדת

בעל ואשה שזה עתה יצאו לפנסיה יושבים בסלון.

האשה פונה לבעלה ואומרת לו

"תגיד, מה אתה עושה היום?"

הבעל: "היום אני לא עושה כלום"

האשה: "אבל זה מה שעשית אמש"

הבעל: "כן, אבל עוד לא סיימתי…"

ועד אחת מיוחדת

איזה קבלן הכי טוב? בדיחה מצחיקה ואקטואלית לימים אלו!

ראש עירייה (לא משנה איזו, רובם כאלה) רצה לבנות גשר חדש והזמין אליו קבלנים להצעות מחיר.

מגיע קבלן ערבי ונותן הצעה של מיליון דולר.

שואל אותו ראש העיר: "איך הגעת לזה?"

אמר: "שליש חומר, שליש פועלים השאר רווח" – ראש העיר שלח אותו הביתה…

הגיע קבלן רוסי ונתן הצעה של 2 מיליון דולר.

שאל אותו: "איך הגעת לזה"?

אמר לו: "שליש חומר, שליש פועלים, השאר רווח" – שלח גם אותו.

הגיע קבלן יהודי נתן לו הצעה של 3 מיליון דולר.

שאל אותו ראש העיר: "איך הגעת לסכום הזה? אתה הכי יקר!!"

ענה לו: "מיליון בשבילך, מיליון בשבילי, ומיליון לקבלן הערבי שיעשה את העבודה".

כמובן שהוא מיד זכה במכרז.

פרק 412 – פרשת חקת "המקל והגזר" + הרבי מילובביץ זצ"ל

שלום שוב

והשבוע בפרק – פרשת חוקת

"חינוך בשיטת המקל והגזר"

·         רעיון חינוכי "חינוך בשיטת המקל והגזר"

·         שתי גישות לחינוך ילדים

·         הדוגמאות לחינוך מאברהם יצחק ויעקב

·         על בנו של גורגיוס שברח מבית הספר

·         סיפור חשוב ומעניין על פרופסור יגאל ידין "חוויותיו של ארכיאולוג יהודי"

·         סרטונים בנושא חינוך נוקשה

          הרבי מילובביץ שנפטר ב ג' בתמוז תשנ"ד

·         לסיום בדיחה כשרה

 

בפרשת השבוע נקרא על עסק ביש שהיה לעם ישראל במדבר, על סף כניסתם לארץ ישראל. מרים הנביאה נפטרה ואיתה יחד נעלמה בארה של מרים "ולא היו מים לעדה ויתלוננו". משה רבנו נצטווה "והקהלתם את העדה ודברתם אל הסלע ונתן מימיו" ובמקום לדבר אל הסלע הכה אותו משה ולכן נענשו הוא ואהרן אחיו שלא יכנסו לארץ ישראל. "לכן לא תביאו את העם הזה".

מפרשי התורה מתלבטים להסביר את החטא והיקפו, ביחס לגודל העונש. כמו כן הם מקשים, הלא הננו מוצאים שבהזדמנות אחרת בעת שיצאו ממצרים, צוותה התורה "והכית בצור ויצאו ממנו מים" הווה אומר שההכאה עצמה אין בה משום חטא כה גדול ורבו המפרשים והמסבירים אך אתעכב על דבר אחד שאנו למדים מפרשת מי מריבה, פרט שנודעת לו חשיבות רבה בשטח החינוך ומשמעות רבה לדורנו אנו.

טובי המחנכים וגדולי הפדגוגים בעולם הכלל, ואצל עם ישראל בפרט, מתלבטים בבעיית החינוך הילד והנוער, כיצד לעשותו לבן אדם מתאים, טוב ורצוי לחברה ולצבור, שיהיה בן נאמן, לעמו ולארצו בכל המובנים. ושתי שיטות לבעיה זו.

שיטה אחת אומרת כי בלב הילד פנימה גנוזים כוחות טובים פוריים. ואמנם רואים אנו שאצל הילד מתעורר מעצמו לפעמים רגש של רחמנות, של חסד, של אהבה וכו'. ולכן צריכים לעשות הכל כדי לעורר את הכוחות הנרדמים של הילד ולהוציאם מהכוח אל הפועל. דבר זה ניתן ע"י חינוך טוב, הדרכה מתאימה, הבלטה של הדברים הטובים שבחברה והצבעה על הדברים השליליים ותוצאותיהם. במיוחד יש לשים דגש על בית ההורים, המהווה גורם חשוב בעיצוב דמות הילד, וכן על חברה מתאימה שהיא קובעת את נפש הילד. וכל זה צריך להיעשות בדרכי נועם, בחינוך ובהסברה ולא חס וחלילה, במקל וברצועה שהם מפחידים את הילד  אבל אינם מחנכים, ואין זה רצוי שהילד ימצא תמיד במשטר של הפחדה ושל מכות. דברים אלו אמורים אמנם לסייע במובן מסויים אבל לא לחנך. פחד והטלת מרות מביאים לפעמים לתוצאות הפוכות ומרחיקות לכת.

מאידך ישנה שיטה אחרת, הנוגדת לשיטה הראשונה. היא מודה שקיימים כוחות טובים ופוריים בנפש הילד, אולם יצר לב האדם רע מנעוריו, ויצר עז וחזק מתגבר על הכוחות הללו. כבר בשנותיו הראשונות רואים את יצר ההשתלטות, ההתלבטות וההתרברבות של הילד, ובכדי להתגבר על יצרים חזקים אלה אין לסמוך על החינוך וההסברה בלבד, אלא יש צורך בכוח ההרתעה, דהיינו המקל והרצועה, בלי זה אי אפשר. גם בעלי השיטה הזאת מודים שהבית והחברה מעצבים את נפש הילד, אולם הנסיון הוכיח שגורמים אלו אינם מספיקים כדי להשפיע שחינו הילד יביא את התוצאות הרצויות. נוכחנו לראות, כי מבתים טובים יוצאים גם כן "בני טובים". הם מצביאים על ביתו של אברהם אבינו, שהיה לכל הדעות בית מלא צדק, רחמים והבנה נפשית לכל אחד ואחד, והנה דווקא מבית יצא ישמעאל, פרא אדם ויד כל בו. הוא הדין בביתו ש ליצחק שהיה בית מלא תמימות, ישרות וכנות, ובנו יעקב נעשה בבית הזה "איש תם יושב אהלים" ויצא ממנו גם עשו איש מרמה ושקר "כי ציד בפיו" – שהיה צד ומרמה את אביו . ואפילו אצל דוד המלך שביתו היה מלא אצילות, מלכות ועדינות נפש, יצא ממנו אבשלום שביקש להרוג את אביו, והנביא מסביר את הסיבה ,ולא עצבו ביו מימיו". מכאן שלא תמיד הבית קובע ונחוץ להשתמש במקל וברצועה מחוסר ברירה, ומי שאינו מוכן צריך לשאת בתוצאות, כפי שאמר שלמה המלך "חושך שבטו שונא בנו ואוהבו שחרו מוסר" משלי יג, כד.

מזה אנו למדים ששתי השיטות אינן אידאליות, כי לכל שיטה יש את הליקויים והפגמים שלה. אולם דבר אחד ברור שגם אלה שגורסים שיש להשתמש במקל וברצועה מודים שלא תמיד מותר ואפשר לנקוט באמצעים אלה. שיטה זו לפי סברת המחנכים, כוחה יפה כל עוד הילד  קטן ואינו מבין שפה אחרת מאשר שפת המקל , אז ראוי להשתמש בשפה זו. אולם כשילד הולך ומתבגר ומרגיש את עצמו כאמצעי, ומכל שכן כאשר מטילים עליו כל מיני משימות, אין מקום ואסור בהחלט, להשתמש במקל וברצועה. אז צריך לחנכו רק בדרכי נועם והסברה. לפי דעת חז"ל אם משתמשים אז במקל חובלים הרי זו עבירה על לאו, כי בזה מכשילים את הילד ומביאים לכל מיני תוצאות המתנקמות בהורים עצמם. חז"ל מספרים לנו על שפחה אחת של בית רבי, שראתה אדם מכה את בנו הגדול, אמרה לו: יהא אותו האיש בנידוי שהוא עובר על "לפני עיור לא תיתן מכשול", כי כך למדנו: ולפני עיור לא תיתן מכשול" במכה בנו הגדול הכתוב מדבר שמא יבעט באביו ונמצא הוא מכשילו (מועד קטן יז א)

ואפילו אם ההורה, ביחסו אל הילד, הוא בבחינת שמאל דוחה אין עצה אחרת אלא ימין מקרבת כמו שמסופר בגמרא מעשה בבנו של גורגיוס שברח מבית הספר, והראה לו אביו באזנו (איים עליו שיענישנו והיה שרוי בפחד מפני העונש), ונתיירא מאביו, והלך ואיבד עצמו בבור, ושאלו לרבי טרפון ואמר אין מונעין הימנו כל דבר (על אף שהתאבד). ושוב מעשה  בתינוק אחד מבני ברק ששיבר צלוחית, והראה לו אביו באזנו, ונתיירא ממנו, והלך ואיבד עצמו בבור. מכאן ברור כי איומים הם מחוץ לתחום. וכן נפסק בקיצור שולחן ערוך (סימן קסה סעיף ז):

לא יאיים על התינוק שיכהו לאחר זמן, אלא אם רואהו עושה איזה מעשה, יכהו מיד או ישתוק לגמרי.

כאשר מחנך , מדריך או מורה, אינו נוהג כיאות ובמקום לדבר אל נפש הילד הוא מכה אותו, הריהו גורם נזק חמור לו ולחניכו, שכן הדיבור מקרב, מהדק, מחזק את הקשר ויוצר מקום להבנה משותפת, ואילו ההכאה מרחיקה, מפחידה ויוצרת תהום בין שני הדורות ובין שני הגורמים, שהם למעשה יחידה אחת, ואחד צריך להשלים את השני.

בצאת ישראל ממצרים היו בני ישראל בבחינת ילדים, וכבר התחיל להתבלט הנגע המסוכן של פלגנות, מחלוקת ודברי ריבות. אז עדיין הייתה אפשרות להשתמש בשיטה של "והכית בצור". אולם משנתבגר העם, אחרי ארבעים שנות נדידה במדבר, והיה עומד על סף הכניסה לארץ ישראל, כשמשימה גדולה מוטלת עליו לכבוש, לנחול ולהנחיל את הארץ, אז התקופה דורשת " ודברתם אל הסלע", לדבר ולדבר ללא הרף, עד שיצליחו להוציא את מימיו, וכשמחליפים את היוצרות הרי זה מתנקם קשות במחנך ובמתחנך. לכן המסקנה היא "לא תביאו את הקהל הזה אל הארץ אשר נתתי להם"

סיפור לשולחן שבת

לא רק מצות פרה  אדומה נקראת חוקה אלא גם מצוות תפילין וכמו שנאמר בספר שמות על מצות תפילין "ושמרת את החוקה הזאת מימים ימימה". הרבי מלובביץ' זצ''ל הורה לחסידיו לזכות את עם ישראל במצות הנחת תפילין. לפנינו סיפור על אחד מהאנשים המפורסמים בציבוריות הישראלית בהקמת המדינה ולאחריה, פרופ' יגאל ידין. יגאל ידין, מוכר לרבים מעם ישראל, כרמטכ"ל צה"ל, ארכיאולוג מפורסם, ח"כ בכנסת ושר בממשלה. סיפור לא ידוע, הוא חושף בספרו, בו הוא מתאר מפגש עם חסיד חב"ד שהציע לו להניח תפילין כהוראת הרבי מלובביץ זצ''ל. וכך הוא מספר בספרו "חוויותיו של ארכיאולוג יהודי: "אחרי מלחמת ששת הימים רכשתי מסוחר עתיקות עבור היכל הספר דבר שנתברר אחר כך שהוא קופסת תפילין ובה כל 4 הפרשיות. התפילין הקדומות שבידינו מימי בית שני היו כתובות בידי סופר סת"ם בכתב זעיר ביותר ונתעוררו בעיות מסוימות שצריך היה לאמתן במעבדה שרק למשטרת ישראל כמותה. יום אחד נסעתי ברכבת מירושלים לתל-אביב לאותה מעבדה ובכיסי תצלומי תפילין אלו שאיש מזולתי לא ראה אותם ואירע לי מה שקורה למפר נוסעים ברכבת זו -כשעברנו את כפר חב"ד עלו כמה אברכים לרכבת ואחד מהם ניגש אלי והפציר בי להניח תפילין. סירבתי, אך משנוכחתי כי מבטאו העברי זר, שאלתיו מנין עלה והשיב לי שזה לא מכבר עלה מברית המועצות. שאלתיו: "ובברית המועצות הנחת תפילין"? אמר לי: כל ימי מאז הגעתי למצוות הנחתי תפילין. כששמעתי כך אמרתי לו: "אם אתה בברית המועצות קיימת את המצווה הזו לא אסרב גם אני-והנחתי תפילין.

בתל -אביב לפני רדתי מהרכבת ניגשה אלי אישה ואמרה לי "פרופסור ידין אני שמחלה שנענית לבקשתו של אותו אברך שלמעשה לא הכירך. בני מחסידי חב"ד נפל לא מזמן בתעלת סואץ. לדבריה היה בנה החב"דניק היחיד בין הצנחנים. "לפני מותו" סיפרה "ביקרוהו אנשי פלוגתו ושאלוהו לרצונו. אמר להם: הניחו תפילין. במשך היום ראיתי בעיני רוחי כאילו אף אתה הצטרפת לבקשתו. אני מודה שלא יכולתי לעצור בעד דמעותיי. באותו רגע אמרתי לה: איזה צירוף מקרים מופלא! בכיסי תצלומי התפילין הקדומים ביותר שבידנו ולא אוכל לעשות עמך חסד גדול יותר מאשר להראותן לך ברגע זה. 


יום פטירתו של הרבי מליובאוויטש חל ב ג' בתמוז

אני באופן אישי למדתי רבות על דמותו מסיפורים אלו. תיהנו

הדיכאון המוזר של העשיר

החנות נתנה לי הרבה סיפוק, לא רק מהסיבה שיהא היוותה לנו מקור פרנסה ברווח, אלא בשל העובדה שבאמצעותה קירבנו הרבה יהודים לתורה, למצוות ולחסידות חב"ד. רוב היהודים שביקרו בחנות שלנו היו רפורמים, וחלק ניכר היו גם יהודים שהתבוללו ר"ל, שרצו להעניק מתנה עם סממן יהודי כדוגמת גביע, ספר, או תכשיט עם מוטיב יהודי. הייתי משוחח עם אנשים אלה ומסביר להם בנועם את המשמעות הפנימית של היותם יהודים. שיחות אלה היו להם מעין משב רוח מרענן על נפשם שעייפה מלחפש אחר ה"אמת" בחיים. מעבר לסטטוס של "מוכר קונה" הפכנו להיות ידידים, ודרך ידידות זאת, השפעתי על  הרבה יהודים לשמור תורה ומצוות.

יהודי כזה היה גם מילטון שפירא. הוא היה אדם יפה- תואר, גבוה, ועיניו חייכניות. אדם אמיד מאוד, אך בכל הקשור ליהדות, היה עני מרוד… הוא היה דוגמא קלאסית של 'תינוק שנשבה' – יהודי שמעולם לא קיבל חינוך ליהדות. אפילו את שמו היהודי לא ידע, ולא זכר אם חגג את בר-המצווה שלו אי-פעם. מה … שבטוח – תפילין לא היו לו

מילטון היה מבלה את עונת החורף בפלורידה החמה, שכן מזג האוויר בעירו שבמדינת ניו יורק, היה מושלג ושרר בו קור רב. בכל חורף הוא היה מגיע לפלורידה יחד עם אשתו ג'סיקה ושלושת ילדיהם. זאת הייתה משפחה 'מושלמת' מבחינה כלכלית וחברתית; משפחה אוהבת ותומכת, ונהניתי בחברתם. נקשרו בינינו קשרי ידידות אמיצים. התפלאתי מאוד כשבאחת השנים מילטון לא הגיע לפורידה. עונת החורף עברה ועדיין לא ראיתי ולא שמעתי ממנו, על כן שלחתי לו כרטיס ברכה ובו שאלתי אם הכל בסדר אצלו ואצל משפחתו. אך כשגם… כרטיס זה לא זכה למענה, הרמתי טלפון לביתו בניו-יורק כי חששתי שמשהו לא כשורה. חששותי התאמתו.

ג'סיקה ענתה לטלפון, וקולה עייף מבכי. מיסטר שטרן", היא ניסתה לדבר , אך פרצה בבכי". הרגשתי שגם עיניי דומעות וחיכיתי בסבלנות שתספר לי מה מציק לה. לאחר מאמצים רבים, כשקולה נחנק ונשנק שוב ושוב, החלה לגולל באוזניי את צרתה "אין לי בעל, ולילדים אין אב!"

נרעדתי. אך מיד היא המשיכה בצער, "לא, מילטון לא מת. הוא בחיים, אבל בעבורנו, כאילו שהוא מת! – לפני שלושה חודשים, הוא נכנס לדכאון. אף אחד לא יודע למה, אבל עיניו שידרו עצבות. הוא הפסיק לאכול, לא הלך לעבודה. באחד הימים פתח את הדלת לחדר הארונות שבחדר השינה, התיישב שם על הרצפה ומאז הוא. . . " ! מסרב לצאת

להגיד שנדהמתי, זאת מילה דלה מדי. מילטון שפירא, הבריא והחסון, האמיד והאינטליגנט, יושב בתוך ארוך !בגדים? – לא יתכן

"הוא יוצא לארוחות?" שאלתי בהיסוס, "לשינה? ולשירותים?" מה פתאום?!" השיבה נמרצות. " אני שמה לו צלחת-אוכל על הרצפה, וכשהוא רעב מאוד, הוא פותח את הדלת" כחודה של מחט, מושיט יד, חוטף משהו קטן, ושוב סוגר את הדלת. שלחתי אליו את הפסיכולוגים הטובים ביותר שיש, אך הוא אינו מוכן להכניס אותם. הם עומדים מחוץ לדלת, משוחחים, משכנעים, מסבירים, ואפילו צועקים עליו, אך הכול נופל על אוזניים אטומות. מיסטר שטרן", קולה עלה בייאוש, "אני אלמנה חיה! לילדים שלי אין אבא! מה יהיה הסוף אתנו?" היא התייפחה בבכי, ויחד איתה – גם אני. קשה היה להיווכח בשינוי הדרסטי שחל  משפחה מאושרת זו, שהפכה לאומללה כל כך, עד לבלי היכר. איחלתי לה בצער את הברכה המסורתית: "רפואה שלמה בקרוב ממש", וניתקתי את הטלפון. מקרה עצוב', הרהרתי ביני לביני. כרעם ביום בהיר האיר רעיון את מחשבתי. איך לא חשבתי עליו קודם' האם לשם כך הגעתי לפלורידה, כנציגו של הרבי, כדי שבבוא העת, אפטיר כמה מילות נוחם ותו לא? איפה  האחריות שלי כידיד ותיק, כיהודי, וכחב"דניק בפרט? – מיהרתי לתקן את מעשיי. הרמתי שוב את השפופרת "?הלו, ג'סיקה" היא עדיין בכתה, זה אני שוב, מיסטר שטרן. אינני רוצה להכביד עלייך או להלחיץ אותך, אך כידוע לך בניו – יורק חי צדיק גדול ראביי חשוב, והיה כדאי שתודיעי לו על המצב של בעלך

שמעתי את נהמתה המרירה של ג'סיקה … "!?אם טובי הרופאים לא הצליחו לרפא את בעלי, אזי ראביי שאף פעם לא ראה את מילטון" לא הנחתי לה לסיים את המשפט. "ג'סיקה, אם בריאות בעלך חשובה לך, אם את באמת רוצה שהוא יחזור" לתפקד כאב לילדייך, אז תכתבי לרבי אך ה'קליפה ' הייתה קשה מדי. לאחר הפצרות רבות מצדי, ניאותה להצעה אחת בלבד: שאני, משה, אכתוב . לרבי על מצב בעלה, ואת התשובה שלו אקבל לביתי. התיישבתי אפוא לכתוב מיד, ופקססתי את המכתב לרבי, לעת ערב התקשר אלי הרב גרונר ובפיו תשובה. הרבי הורה לבדוק את המזוזות בביתו של מילטון, ובמיוחד בחדר העבודה שלו .התקשרתי לידיד שהתגורר לא הרחק ממשפחת שפירא, והוא אסף את המזוזות מביתם. לאחר שעה הודיע לי שאף על פי שאינו סופר סת"ם, הוא מוכן להעיד שכמעט כל המזוזות פסולות, כיוון שהפרשיות היו כתובות על דף נייר פשוט. לעומתו, המזוזה שבחדר עבודה הייתה דווקא מהודרת. הפרשיות היו רשומות על קלף נאה וחדש. ובכל זאת, הטעים, הוא העביר את המזוזה לסופר סת"ם מומחה, שיהיה בקשר אתי כעבור שלושה ימים. התקשרתי לגב' שפירא לעדכן אותה על הנעשה, והיא , לצערי, המשיכה ללגלג על כל העניין. היא אמרה ,שאינה רואה שום קשר בין מחלת בעלה לבין תשובת הרבי. הסברתי לה את העניין עד כמה שהיה בכוחי. והבטחתי לחזור אליה עם תשובת הסופר סת"ם. היא בקושי הקשיבה לי. כעבור שלושה ימים, הטלפון בביתי צלצל. על הקו היה המגיה, כולו נרגש: "כשבדקתי את המזוזה, נוכחתי לראות שהיא חדשה לגמרי, כפי שידידך אכן ציין", הוא אמר, "אך טעות מצערת נפלה בכתיבת הפרשייה …"השנייה. במקום המילים "ונתתי עשב בשדך", הסופר רשם "ונתתי עצב בשדך. פתאום הכל היה מובן …

הוריתי לו להכניס קלף חדש למזוזה, וכן להחליף את כל המזוזות שנמצאו פסולות, ולהביא אותן מיד לבית  משפחת שפירא. שעה לאחר מכן קראה לי אשתי לשיחת טלפון דחופה מגב' שפירא. "אינני יודעת מה לומר לך", אמרה ובקולה שמעתי שמחה מהולה בדמעות של התרגשות, "לפני שעה קלה בעלי פתח את דלת הארון, יצא החוצה וביקש ממני להכין לו מנה של סטייק. 'לאן אתה הולך?' שאלתי אותו, מבולבלת, הוא ענה לי: 'לעבודה כמובן!' הוא התיישב בחדר האוכל, סיים את מנת האוכל ויצא לעבודה, כולו עור ועצמות, אבל עם חיוך על הפנים. תגיד לי, מיסטר שטרן" – אמרה וסקרנות בקולה – "נראה לך שיש לזה קשר עם הרב שבא אלינו לפני שעה לקבוע מזוזות חדשות בכל החדרים? אם לג'סיקה היה ספק קל באשר לקשר לתשובת הרבי להחלמתו המפתיעה של בעלה, הרי שלבעלה מילטון כלל לא היו ספקות. בשבת הקרובה הוא עלה לתורה ובירך "הגומל", וכן קיבל על עצמו להשבית את המפעל שלו בשבתות ובחגים.  ג'סיקה ביקשה ללמוד הלכות כשרות, ולאחר זמן קצר הזוג הכשירו את ביתם.

מנחם – הלא הוא מילטון – נהיה לאחד התומכים הנלהבים של בתי חב"ד במדינתו

החתונה שלא התקיימה

הם היו משפחה מסורתית, כמו רוב חברי הקהילה היהודית במקסיקו. הלך-הרוח ששידרו ההורים היה עם זיקה חזקה מאוד ליהדות, אך כנראה לא כל הילדים קלטוהו כראוי.  ההורים לא ממש שמו לב מה עובר על כל אחד מילדיהם וביום אחד, מאוד לא בהיר, הודיע להם אחד מבניהם כי בכוונתו להתחתן עם גויה…  לאחר ההלם הראשוני, ניסו ההורים להפעיל את כל מנועי השכנוע והלחץ על בנם. נישואין לגויה היו מבחינתם קו אדום שלא ייחצה בכל מחיר. הם דיברו עם בנם בטוב וברע, אבל מאומה לא עזר. הבן הבהיר להם, כי זו לא החלטת בזק, אלא משהו שמבשיל אצלו כבר חודשים ארוכים – וחבל על מאמציהם. הוא כבר קבע תאריך לחתונה והעסק מבחינתו מנוי וגמור.

אבל ויגון עטפו את המשפחה כולה. בעיקר את האב. קומתו השתוחחה וכל חזותו הייתה כשל מי שחרב עליו עולמו. באותם ימים, הזדמן לאב להגיע לארגנטינה לצורך עסקיו והוא פגש שם את הרב רפאל סוויד, אחד היהודים הראשונים שהתקרב שם לחב"ד והיה מבוני הקהילה החסידית המקומית. בין השניים נרקם קשר של ידידות והאב האומלל שפך את מר לבו בפני הרב סוויד.  הרב סוויד הציע לאב להגיע אל הרבי מליובאוויטש מלך המשיח. "בתושייתו ובברכותיו הציל הרבי יהודים רבים מהתבוללות. אני בטוח כי דרכו תגיע גם ישועתכם".  הצעת הרב סוויד הפיחה באב תקוות גדולות. הוא ביקש מהרב סוויד כי יתלווה אליו בביקורו אצל הרבי והרב סוויד הסכים. הרב סוויד סידר לשניהם תור לפגישת 'יחידות' אצל הרבי והם סיכמו להיפגש ביום המיועד בניו-יורק. ביום שנקבע, לא חש האב בטוב ולא הצליח להגיע לניו-יורק. הוא שלח במקומו את אחד מבניו, אחיו של זה שמתכוון להינשא לגויה.

המתינו האח והרב סוויד לתורם, בחדר המבוא שלפני חדרו של הרבי. מגוון האנשים שעמדו שם הפעים את האח. מעולם לא נפגש במקבץ לא שגרתי כזה. חסידים לצד היפים, אנשי עסקים לצד אנשי ממשל ושררה. כולם המתינו כשעל פניהם ניכרת דריכות רבה. האווירה עשתה על האח רושם עז. הגיע הרגע. האח והרב סוויד נכנסו אל הקודש פנימה. המפגש עם מבטו של הרבי הפיל על האח יראה גדולה. הוא ממש לא הצליח לפצות את פיו. הוא סימן לרב סוויד שידבר במקומו והרב סוויד גולל בפני הרבי את הסיפור.  הרבי התעניין בכל הפרטים, ואחר אמר בקול נעים אך החלטי, כי אין ממה לחשוש ולפועל לא יתקיימו הנישואין. הרבי לא איחל או בירך, אלא פשוט ניבא! האח נותר המום ונפעם מהביטחון ששפע מקולו של הרבי. הרבי פתח מגירה, הוציא מתוכה שלושה שטרות של דולר והגישם לאח באמרו: "מסור זאת לאביך ובקש ממנו בשמי, כי לטובת בנו עליו להקפיד על שלוש מצוות: כשרות, טהרת המשפחה וצדקה".  עוד באותו לילה התקשר האח לאביו וסיפר לו על השליחות שיש לו עבורו. האב קיבל על עצמו כמובן את בקשת הרבי. למען הצלת בנו מהתבוללות היה מוכן לעשות הכול.

חיכו בני המשפחה וציפו בכיליון-עיניים להתגשמות נבואתו של הרבי, אך לא ממש ראו אותה באופק. הזמן זרם ועמו התקדמו ההכנות שערך האח לחתונה. האב התקשר לרב סוויד וביקש ממנו תמיכה: "בינתיים, הכול מתקדם כרגיל", קרא בייאוש. הרב סוויד הרגיעו והבטיח לו, כי דברי הרבי יתגשמו. "חכו וראו".  יומיים לפני החתונה זה הגיע. ה"חתן" נתקף בכאבי ראש וצינון חזק. לא משהו רציני – אך כדי להיות שקט הוא פנה להיבדק בבית הרפואה. הבדיקות הראו כי לא מדובר במקרה חריף וחשבו לשחררו בתוך כמה שעות.  אלא שפתאום הבריק במוחו של האב רעיון. הרופא שבדק את בנו היה יהודי עם לב חם. האב יצר עמו קשר וסיפר לו בקצרה על כוונתו של החולה להינשא בעוד יומיים לגויה. "אנא ממך, שמא תוכל לעכבו בתואנה כלשהי ליומיים נוספים של אשפוז. אתה מבין"…  הרופא הבין היטב והסכים לשתף פעולה. הוא ידע כי בכך הוא מסכן את הקריירה הרפואית שלו, אבל הצלת יהודי מהתבוללות יקרה בעיניו יותר מהקריירה. הוא "תפר" איזושהי מצוקה רפואית לגופו של החתן ואילץ אותו להישאר בליל הכלולות המתוכנן בין כותלי בית-הרפואה. למחרת, נערכו ל"חתן" בדיקות נוספות והוא שוחרר…

הדבר הראשון שעשה היה כמובן לפגוש את חברתו הגויה ולסכם איתה מה עושים כעת. אלא שהיא הייתה פגועה מאוד. "בכוונה יזמת את כל הסיפור", הטיחה בו בפנים כעוסות. "אני בטוחה כי השתכנעת מבני משפחתך לעזוב אותי ולא מצאת דרך אחרת להיפטר ממני".  כל ניסיונותיו להסביר לה כי היא חושדת בו לחינם היו לשווא. מבחינתה, זו הייתה פגישת פרידה ביניהם. לנצח!  נבואתו של הרבי התקיימה אפוא במלואה. לאחר כמה חודשים קשים, הכיר אותו בחור צעירה יהודיה והקים עמה משפחה יהודית לתפארת.

 

והפעם בפינת המולטימדיה : סרטונים בנושא חינוך נוקשה ולא רק

הקדמה : אחד הסרטים שקיימים ומציג לנו את החינוך הנוקשה נקרא הסרט הלבן העלילה המתרחשת שנה לפני פריצת מלחמת העולם הראשונה, עוסקת באירועים אלימים ומסתוריים המתרחשים בכפר פסטורלי אי שם בצפון גרמניה. בכפר מתגוררים הורים שעסוקים בלא להקשיב לילדיהם או להבחין במעשיהם ובעיקר חושבים שהנצרות תגאל אותם. והילדים אכן הם סוג של אנשים מתים חיים, שלא ברור בדיוק מה מניע אותם אבל הם בהחלט לא מחבבים את מי ששונה מהם.

מתוך הסרט בחרתי מספר קטעים (חלקם ודאי לא מתאימים לילדים):

1.        עונש ללא רחמים  – 

2.        עונש ללא רחמים חלק שני – 

3.       את הקטע הבא התלבטתי אם לשלוח. מקווה שעשיתי בחכמה. לחץ רגשי – 

4.       מכות כעונש – 

5.       אמפטיה או לא – 

וקצת סרטונים על הרבי מילובביץ זצ"ל

1. הלוויתו

2. הרבי והרב כדורי

3. הרב דרוקמן והרבי

4. ענקי הדור

5. הסרט המלא – מומלץ מאוד http://www.youtube.com/watch?v=pAjUuif9SBI

ולסיום בדיחה כשרה

אומרים שבעל ארכיאולוג הוא הבעל הנפלא ביותר…

למה?

כי ככל שאשתו מזדקנת הוא אוהב אותה יותר…

פרק 411 – פרשת קרח "אוי לרשע ואוי לשכנו"

שלום שוב

והשבוע בתוכן:

·         רעיון חינוכי אור לרשע ואוי לשכנו

·         מתורתו של אביעד הכהן

·         מתורתו של הרב אורנשטיין

·         משל האריה והכבשה

·         סרטונים בנושא חברות

·         ולסיום בדיחה כשרה

 

לחץ חברתי- המשך, אוי לרשע ואוי לשכנו

אומר המדרש "כיצד הם שרויים? הלווים יחנו סביב למשכן קדמה [=מזרחה] שומרים משמרת המקדש, וסמוכים להם יהודה ויששכר וזבולון מכאן אמרו אשרי לצדיק ואשרי לשכניו אלו שלשת השבטים שהיו סמוכים למשה ואהרן נעשו גדולים בתורה. יהודה – שנאמר (דברים, מח) "לא יסור שבט מיהודה ומחוקק מבין רגליו עד כי יבא שילה ולו יקהת עמים" ביששכר כתיב (ד"ה א יב) – "ומבני יששכר יודעי בינה לעתים לדעת מה יעשה ישראל ראשיהם מאתים וכל אחיהם על פיהם" והיו מסמיכין הלכה על פיהם, ומזבולן – "מושכים בשבט סופר" (שופטים ה) סופר – על שהיו שכיניו, כלם נעשו בני תורה. ומן הדרום בני קהת וסמוכין להם ראובן ושמעון וגד מכאן אמרו אוי לרשע ואוי לשכנו אלו שלשת השבטים שהיו שכנים לקרח ועדתו בדרום אבדו עמו במחלקותו. שנאמר (במדבר טז) "ותפתח הארץ את פיה ותבלע אותם ואת בתיהם ואת כל אשר להם ואת כל האדם אשר לקרח ואת כל הרכוש". (מדרש תנחומא, פרשת במדבר, סימן יב)

עניין מחלוקתם של קרח ועדתו נתפרש בתורה . אף על פי כן, ראה רש"י לפתוח את פירושו לפרשת קרח באמרו: "פרשה זו יפה נדרשת במדרש רבי תנחומא" .

דר' אביעד הכהן מסכם לנו יפה את הנאמר על החטא שביצע קורח וכך כתב: דומה שכל מי שעסק בפרשה זו התמקד בקרח, האיש שליכד סביבו את החולקים, וביקשו להתחקות אחר המניעים שהביאוהו למחלוקת שגרמה לאבדנו, שהרי כל מי שמעיין בסיפור נמצא תמה: "קרח, שפיקח היה, מה ראה לשטות הזה?!" . תוך כדי חיפוש אחר השורשים למחלוקתו של קרח, הרבו על קרח חטאים כרימון; זה אומר בכה וזה אומר בכה . היה מי שאמר עליו שנתן עינו במה שאינו ראוי לו , ויש מי שאמר שקינא באהרן על הכבוד שזכה לו , פירוש הקרוב לפשט הכתובים. אך היו מי שהרחיקו לכת באמרם שהכחיש את בריאת העולם  או שחלק על השבת . נמצא גם מי שייחס לו פרישה למינות וכפירה במצוותיו של הקדוש ברוך הוא , ויש מי שאמר: "באותה שעה אמר קרח: אין תורה מן השמים, ואין משה נביא, ולא אהרן כהן גדול" . גם על הטקטיקה שנקט קרח הרבו לדון: היה מי שייחס לו את פיתוים של השבטים , ויש מי שאמר עליו ש"התחיל לומר להם דברי ליצנות" . מכאן קצרה הדרך לסיפור המפורסם כל כך : קפץ קרח ואמר למשה: טלית שכולה תכלת מהו שתהא פטורה מן הציצית? אמר לו: חייבת בציצית. אמר לו קרח: טלית שכולה תכלת אין פוטרת עצמה, ארבע חוטין פוטרות אותה?! בית מלא ספרים מהו שיהא פטור מן המזוזה? אמר לו: חייב במזוזה. אמר לו: כל התורה כולה רע"ה פרשיות אינה פוטרת את הבית, פרשה אחת שבמזוזה פוטרת את הבית?! אמר לו: דברים אלו לא נצטווית עליהן, ומלבך אתה בודאן…

אני רוצה להציע כיוון אחר שראיתי במפרשים. ידוע שקרח גייס ראשי סנהדראות ואנשים חשובים למחלוקת זו. ונשאלת השאלה, בשביל מה היה קרח זקוק לכך? הלא עמדתו הייתה מבוססת ומוצלחת, מטועני הארון היה, וכן היה מחונן בעושר רב, כפי ששגור בפי העם: "עשיר כקרח", ואם כן מה הניע אותו להיכנס לריב זה? הלא ברור שכל דבר יש לו סיבה ורקע, ובין לילה אין אדם נהפך לאיש ריב ומדון? מסבירים חז"ל ואומרים, שהרקע לכך הוא, החברה הבלתי מתאימה שאליה נקלע קרח.

כידוע היה מתגורר במדבר בשכנותו של שבט ראובן, שהצטיין בריבוי מחלוקת וסכסוכים, פלגנות ודברי ריבות. ידוע שאפילו בעת מלחמת סיסרא לא מצא ראובן זמן להשתתף ולבוא לעזרת העם, ודבורה הנביאה התלוננה ואמרה: "למה ישבת בין המשפתים"? זכית לקבל שטח רחב ידיים החולש על כל הסביבה, ובשביל מה, כדי לשמוע שריקת עדרים? והיא מוסיפה: "לפלגות ראובן גדולים חקרי לב" (שופטים ה' ט"ז, י"ז).

דבר זה נובע מכך שהפלגנות מעסיקה את ראובן יתר על המידה. אצל ראובן היה הרקע לכך, הרגשת קיפוח והפליה, נוסף על שטות ממש. יעקב אביו כבר קרא לו "בכור שוטה", כי בשעה שהציע ליעקב שישלח את בנימין למצרים אמר: "את שני בני תמית אם לא אביאנו אליך" וגו' (בראשית מ' ב' ל"ז) אמר לו: "בכור שוטה", בניך הם, לא בני הם? אבל קרח שפקח היה, מה ראה לשטות זו? ברם, זה בא ללמדנו, עד כמה חברה מפוקפקת עשויה לקלקל את האדם הטוב ביותר, אפילו את קרח בן יצהר בן קהת. ובכדי שהדבר לא יראה כמקרה בודד, מביא המדרש גם דוגמה חיובית מיששכר וזבולון, שני השבטים שהיו בני תורה, כמו שנאמר: "ומבני יששכר יודעי בינה לעתים"; ואפילו שבט זבולון, שהיו סוחרים- "לחוף ימים ישכון"- ובדרך כלל אין לסוחרים פנאי לעסוק בחכמה, בתורה ובמדע, עם כל זה הגיע שבט זבולון לרמה של סופרים, כפי שאומרת דבורה הנביאה: "ומזבולון מושכי בעט סופר". ולמעשה פלא הוא להגיע למעמד מכובד כזה. והסיבה לכך, אומרים חז"ל, היא שכנותם של משה ואהרון. היות והיו שכנים לתורה נעשו כולם בני תורה, בחינת: טוב לצדיק, טוב לשכנו, אשרי לצדיק אשרי ואשרי לשכנו. עד כדי כך גדולה השפעת החברה על האדם בכלל ועל נפש הילד בפרט. משום כך צריכים להחדיר את הרעיון של התחברות עם טובים, כדי לעצב על ידי כך את נפש ועתיד האדם. חז"ל אמרו: "הרחק משכן רע ואל תתחבר לרשע", והפתגם העממי אומר: ברצונך לדעת מי אני? הכר נא את חברי ותדע מי אני.

ובכדי להגיע לחברה טובה, צריך אדם להיות בראשונה ראוי ומתאים לכך. שיהיה אדם טוב ונוח לבריות, כי אז יש סיכויים להתחבר עם טובים.

ולסיכום סיפור שקראתי בעלון שלום לעם…האריה, מלך החיות, הזקין וחלה אנושות, לא היה עוד בכוחו לצאת ולטרוף. כבר שלושה ימים שהוא לא אכל כלום, והרעב החל להציק לו. הוא ניסה להשיג על דרך אחרת להשיג אוכל וזחל החוצה, אל פתח המאורה. מרחוק הוא מבחין באנטילופה גדולה ובשרנית שמתקרבת. בשאגה גדולה מזמין האריה את האנטילופה לבקר אצלו במאורה. האנטילופה מתפתה לחיוכו המלאכותי של האריה שביקש בנימוס: 'אולי תוכלי להריח את הפה שלי ולספר לי מה הריח שעולה ממנו, אני מרגיש ממש על הפנים!'

האנטילופה מתקרבת, קצת בחשש, קצת בהיסוס, אבל כבר ממרחק של מטר היא יכולה להריח את הסרחון שעולה מפיו של המלך שלא אכל שלושה ימים. 'מסריח ביותר, אדוני המלך!' היא מכריזה בהחלטיות. דינה נגזר למוות באשמת חוצפה. והמלך שקרע אותה לגזרים, היה גם שבע, וגם מרוצה ממשפט הצדק שעשה. אבל הוא עדיין הרגיש קצת רעב, וחיפש את ההזדמנות הבאה לעשות משפט צדק. השועל שעמד בצד והתבונן בביצוע גזר הדין של האנטילופה נקרא למאורה. גם הוא התבקש למסור חוות דעת על הריח. השועל שלא רצה ליפול במלכודת שבה נפלה האנטילופה, הסתיר את תחושת הגועל, וכששפתותיו נוטפות חנופה אמר: 'ריח גן עדן, אדוני המלך, הרבה זמן כבר לא הרחתי ריח כה נפלא!'. גם דינו נחרץ למוות באשמת חנופה.

האריה שביקש לקנח בבשר רך וטעים, שאג לכיוונה של כבשה צעירה שרעתה לא הרחק משם, הוא ניסה להפיל אותה במלכודת שבה נפלו גדולים ממנה, וביקש את חוות דעתה על הריח.

אבל הכבשה רק נענעה בראשה בהתנצלות: 'מצטערת מאוד אדוני המלך, אבל האף שלי סתום, אני לא יכולה להריח!'

כשפורצת מריבה, בכיתה או בין אחים, או סתם כך בשכונה, בדרך כלל מהר מאוד האווירה נעשית לוהטת. לכל צד יש עדים ובעלי ברית, תומכים גלויים ותומכים נסתרים, כולם בוחשים בקדירה וכולם הופכים לצד במריבה. בסופו של דבר אף אחד לא יוצא נקי, כולם מלאים באנרגיות שליליות, כולם נדבקים במחלה שבה לקו קורח וחבריו, מחלת ה'מחלוקת'.

מחלוקת כמוה כאש, שורפת ואוכלת כל חלקה טובה, גם אנשים תמימים נסחפים אליה ונכווים.

בפרשת השבוע מסופר על קורח, איש בן שבט לוי שערער על מנהיגותו של משה, מתוך מבט קצר וצר עין חמד קורח את המנהיגות והשררה ויצא למריבה. אנשים רבים נסחפו אחריו בלי שתהיה להם שום תועלת. וכשקורח בא על עונשו, הם כולם היו שם, כל מי שהשתתף במחלוקת הקשה נפגע ונענש.

בברכותיו של יעקב אבינו לבניו לפני מותו הוא צופה את העתיד להתרחש אצל צאצאיו בני שבט לוי, כאשר קורח יקום ויערער על מנהיגותו של משה, ויצית את אש המחלוקת במחנה. יעקב, כבר אז, שנים לפני כן, מתחנן ומבקש שלא להיות שותף באותה מחלוקת, אפילו לא בהזכרת שמו, הוא מבקש להיות רחוק מכל מה שקשור בריב ומדון. ואכן מייחוסו של קרח בפרשה נעדר שמו של  סב יעקב שביקש שלא להצטרף לחגיגה הנוראה. כי ממחלוקת וממריבה צריך לברוח כמו מאש. ובחכמה, כמו הכבשה.

ולפינת המולטימדיה

  חשוב לי לציין שהפרשנות של הסרטונים היא שלי בלבד וברור שכל סרטון יכול להיות שמיש גם לנושאים אחרים.

1.      מתוך הסרט שרק בנושא בין אדם לחברו מריבות ומחלוקות – 

2.      בקרוב נקבל סכום כסף גדול – על קנאה ותחרותיות –  

3.      לחץ חברתי ומריבות – ויצמן גונב את המבחן בהיסטוריה – 

עוד סרטונים רבים תמצאו במארז בין אדם לחברו ובמארז התמכרויות. בהצלחה

בנושא סיום ופרידה כל הסרטונים נמצאים בתיקיה של פרשת וזאת הברכה

 

ולסיום 2 בדיחות  כשרות

אחת שואלת את בעלה כמה אתה אוהב אותי מ – 1 עד 10 ?

עונה לה הבעל: מ 1 עד 10 כמה שאת רוצה אבל מה – 12 עד ה – 30 יש מונדיאל אז אל תבלבלי לי את המוח… 

ועוד אחת

 איש אחד יהודי דתי מגיע לארץ עם שישה מקררים

המוכס שואל:"בשביל מה אתה צריך שישה מקררים?

היהודי עונה: הכל לצרכים אישיים שלי.

המוכס שואל: בשביל מה כל אחד מהמקררים?

עונה לו היהודי: אחד חלבי, אחד בשרי, אחד פרווה, אחד כשר לפסח חלבי, ואחד כשר לפסח בשרי.

המוכס עונה: בסה"כ זה 5,ומה עם השישי?

אז היהודי עונה:ואיפה אתה רוצה שאי אשים בשר חזיר אם יזדמן לי?

 

פרק 410 – פרשת שלח לך "לחץ חברתי"

פרשת 'שלח – לך'  – לחץ חברתי

והפעם בתוכן  – 

·         רעיון חינוכי "לחץ חברתי" בפרשה

·         מתורתו של רש"י

·         מתורתו של ילקוט לקח טוב

·         הסיפור על יוסי

·         הסיפור "האשכנזי שלנו"

·         סרטונים בנושא

·         סרטונים בנושא החופש הגדול

·         לסיום שתי בדיחות כשרות למהדרין

 (כא) ויעלו ויתרו את הארץ ממדבר צן עד רחב לבא חמת: (כב) ויעלו בנגב ויבא עד חברון ושם אחימן ששי ותלמי ילידי הענק וחברון שבע שנים נבנתה לפני צען מצרים: (כג) ויבאו עד נחל אשכל ויכרתו משם זמורה ואשכול ענבים אחד וישאהו במוט בשנים ומן הרמנים ומן התאנים: (כד) למקום ההוא קרא נחל אשכול על אדות האשכול אשר כרתו משם בני ישראל: (כה) וישבו מתור הארץ מקץ ארבעים יום:

אומר רשי בפרושו על התורה "ויבא עד חברון" – כלב לבדו הלך שם ונשתטח על קברי אבות שלא יהא ניסת לחבריו להיות בעצתם…

בפרשת השבוע יש לנו תיאור מאלף של לחץ סביבתי. אנו רואים  איך אנשים משנים את דעתם מן הקצה אל הקצה, ללא מחשבה מוקדמת.  האדם הבודד הולך ונסחף בדרך כלל אחר ההמון. אך התורה מדריכה אותנו לחשיבה עצמית ואחריות אישית. התורה כדרכה עושה זאת על ידי דוגמאות בסיפורי אבות האומה. ישנם מקרים רבים של יחיד העומד מל רבים, מול סביבתו – ואף מצליח. נח מול דור המבול, אברהם בעולם האלילי, ואף בפרשתנו כלב ויהושע יוצאים ומעיזים פניהם כנגד עשרת המרגלים שהוציאו את דיבת הארץ רעה. אולם, לצערנו ישנם גם דוגמאות הפוכות, בהם היחיד נגרר אחרי הכלל  כגון: לוט שנגרר אחרי אנשי סדום,  בני ישראל שנגררו אחרי המרגלים וכבר רצו לרגום את משה ואהרון באבנים, אנשים משבט ראובן שנגררו אחר קורח ועדתו. ועוד דוגמאות רבות.

תכונה  זו של עמידה מול לחץ חברתי אינה קלה כלל וכלל. אנשים כאלה הם אנשים מיוחדים וכמו שנאמר על יהושע: "איש אשר רוח בו". אנו מתפללים ומבקשים כל יום מהקב"ה שלא יביאנו לא לידי ניסיון ולא לידי ביזיון.  עלינו מוטלת החובה מחד להתחבר אל אנשים בעלי מידות ותכונות טובות, ומאידך אם חס ושלום ישנה התארגנות למעשים שלילים – לא להיגרר אחר הכלל ולעמוד בפרץ.

ההליכה במדבר וההתארגנות סביבה מביאה את העם להתגבש מבחינה חברתית. הגיבוש חשוב מאוד לתחושת השייכות של כל אחד מבני העם, לעבודת צוות ולמימוש מטרות משותפות. אך כשהמרגלים חוזרים ממסעם בארץ-ישראל הם ממרידים את העם נגד העלייה לארץ, ומטילים פחד מפני העמים היושבים בה. יהושע וכלב יוצאים נגד התגבשות שלילית זו ומעזים להביע את דעתם כנגד הלחץ החברתי למרוד. כאשר כולם מגובשים סביב רעיון אחד, קשה מאוד להביע דעה שונה. אז איך עושים זאת? כלב מכין את עצמו מבעוד מועד להתמודדות מול לחץ חברתי: הוא מתפלל בקברי אבות ומחזק את רוחו.

יהושע נבחר כ"איִשׁ אשֲׁרֶ רוּח בּוֹ" [כ"ז, י"ח] – מכאן שצריך גבורה מיוחדת כדי להתגבר על לחץ חברתי

אחד הגורמים היותר משפיעים על האדם זו החברה. החברה מעצבת לו דפוסי-חשיבה, בונה לו סולם ערכים, ובעצם, מבלי שישים לב, היא מנהלת לו את החיים. מה המקצוע שכדאי לבחור, איזו מכונית לרכוש, עם איזה ביגוד ללכת, מה תהיה התעסוקה בשעות שמחוץ לעבודה. אפילו ילדים קטנים, שמטבעם פחות מודעים למה שיאמרו ומה שיגידו, בוחרים את המילוי לכריך לפי טעמם של חבריהם. בכל צעד בחיים נשקלת דעת הידידים והמכרים, גם כי חשובה ההערכה שלהם וגם כי הדעה האישית משתכנעת שכך אכן נאה ומשתלם.  מעטים היום האנשים שלא נותנים לעצמם להיות מושפעים מהסביבה. יבדוק כל אחד כמה מבין האנשים שהוא מכיר, שומרים על עקרונות ומחוסנים בדעתם מפני לחצים חברתיים. שלא לדבר על אנשים שמהינים לצאת חוצץ נגד מה שמקובל, רק מכוחו של ביטחון פנימי בצדקת הרעיון – אלה הם בבחינת בל ייראה ובל יימצא. כדי לשחות נגד הזרם יש צורך בהרבה אומץ-לב, הרבה תעוזה, והמצרכים האלה נדירים מאוד מאז ומתמיד, קל וחומר בחברה הנהנתנית של ימינו.

כאשר מתבוננים מבעד לראי המציאות הזו בקורות פרשת-השבוע, מתפעמים שבעתיים לנוכח צעדם האמיץ של יהושע בן-נון וכלב בן יפונה. שניים מתוך תריסר המרגלים שנשלחו על-ידי משה-רבינו לתור את ארץ-ישראל, ולא רק שלא היו שותפים לקשר הבוגדני של חבריהם לדבר סרה על הארץ – הם אף יצאו חוצץ נגדם. כאשר חזרו מהשליחות וכל חבריהם הסיתו את העם נגד העלייה לארץ, ולמרבה הצער הצליחו – עמדו יהושע וכלב מנגד ובדברים חוצבי להבות ניסו להשיב את אמון העם למשה.

שוו בנפשכם באיזה לחץ הם עמדו: שני אנשים בודדים מול ים של רבבות אנשים משוסים ונרגנים. נרגנים עד כדי כך, שאך שמעו ההמונים כי אלה חושבים אחרת מהם, מיד הטיחו לעברם מטר אבנים! מכל מקום, לא החשו יהושע וכלב  ולא נכנעו ללחץ החברתי. ביטחונם הפנימי בצדקת דרכם היה עצום ומאומה לא שינה את דעתם היצוקה.

מאין באמת הם שאבו כוחות כה איתנים? – מאמונתם הבלתי-מסויגת במשה-רבינו, נביא-השם. רק אמונה מסוגלת לפתח תעצומות-נפש אדירות כמו אלה שניחנו בהם השניים, והיא זו שנתנה להם את הכוחות לשחות בדד נגד הזרם.

מי אפוא נקרא באמת בן-חורין בדעותיו – זה שהולך בדרכם של יהושע וכלב, נשמע לצו מצפונו האישי וחי על-פיו, או זה שנכנע לצווי האופנה שמכתיבה החברה? ברור שהראשון הוא המשוחרר ולא השני. רק אנשים מהסוג הראשון יכולים לומר כי דעתם אכן שייכת להם. לאנשים מהסוג השני אין בעצם דעה אישית. זו דעת החברה שהשתלטה עליהם ושללה מהם את חירות החשיבה וההתנהגות.

יהודי שרוצה לטעום חירות אמיתית – שיגלה ויעצים את מאגר האמונה הטבעי שבנשמתו. אמונה בקדוש-ברוך-הוא, ובנביאיו שבכל דור ודור. האמונה היא המצפון האישי האמיתי של כל יהודי, וכמו אצל יהושע וכלב, איתנותה היא האמצעי הבלעדי שמבטיח הינתקות מהתלותיות החברתית ועמידה בפני לחצים.

ילקוט לקח טוב מוסיף לנו נדבך נוסף על הפרשה. שתי דרכים בעבודת ה' עומדות בפני אדם הרוצה לחסן עצמו מפני השפעה שלילית מבני אדם מקולקלים בדעותיהם. הדרך האחת היא לצאת למלחמה גלויה כנגד פורקי העול ולמחות בהם על דעותיהם הכוזבות, הדרך השניה הפוכה מזאת – לפיה יש ככל האפשר מלריב, ואפילו לעשות עצמו כלפי חוץ כאילו הוא מסכים עמהם, ועל ידי כך שיחשבוהו לתמים דעים אתם יעזבוהו לנפשו ולא ישפיעו עליו. כמובן שלכל אחת מדרכים אלו יתרון וחסרון. משה רבנו הכיר את כוחות הנפש של יהושע וכלב. משה ידע שכוחו של יהושע גדול באופן הראשון, על כן ראה צורך לברכו "ה יושיעך מעצת מרגלים" – שהיינו שלא יתייצבו כולם כנגדו ויזיקו לו, לעומותו היה כוחו של כלב נוטה לדך השניה ולכן גם לא היה זקוק לברכה זו. כאשר הגיעו המרגלים לחברון וראו שם את הענקים, נפל פחדם עליהם- מיד החליטו להוציא דיבת הארץ רעה. כיון שראה זאת כלב החליט על פי דרכו לעשות עצמו כאילו הוא מסכים איתם כדי שכאשר יחזרו אל העם יוכל לסכל את עצת המרגלים, יחד עם זאת התעורר בלבו חשש שמא תהיה שתיקתו הממושכת לו לרועץ ובמשך הזמן יושפע מהם ולכן הלך לבדו להשתטח על קברי אבות כדי שזכותם תעמוד לו בנסיונו הקשה.

אם ישאל השואל דרכו של מי נכונה יותר ימצא תשובה לשאלתו בדברי התוספתא האומרת שפעמים הקדימה התורה את יהושע לכלב ולפעמים כלב ליהושע ללמדך ששניהם שקולים בדרכיהם. שתי הדרכים ישרות הן לפני ה'.

גם במישור החינוכי אנו נתקלים בתופעת הלחץ החברתי.

לחץ חברתי הוא שינוי בהתנהגות של הפרט כתוצאה מהקונפליקט בין רצונו לנהוג ככל העולה על רוחו לבין הדחף להתאים עצמו לחברה שסביבו. זהו מצב בו מופעלת השפעה מסוימת על בן אדם מצד האנשים הסובבים אותו. כתוצאה אותו אדם עלול "להכנע" ולבצע פעולות מסוימות, על אף שאינן תואמות את הרגליו, העדפותיו או מצפונו. לדוגמה, רבים רואים בלחץ חברתי אחת הסיבות המרכזיות לעישון. לפי גישה זו, אדם "נגרר" לעישון עקב רצון להשתלב בחברה בה זו הנורמה, למרות שבתנאים אחרים לא היה מעשן.לחץ חברתי הוא לאו דווקא שלילי, לדוגמה: אדם יכול לנסות ולהצטיין בלימודיו עקב לחץ הסובבים אותו שיהיה כך.לחצים קבוצתיים יכולים להזיק לקבוצה באותה מידה שהם יכולים להועיל לה. הם יכולים ליצור אצל החברים אי נוחות ולצמצם את היצירתיות והמחשבות שלהם. לעומת זאת, קיים גם לחץ קבוצתי הנקרא לחץ נייטרלי. מה שהופך אותו לחיובי או לשלילי הוא המטרות והערכים שלמענם הוא מופעל. מקובל להשתמש בלחץ חברתי כדי להשפיע על אנשים לנהוג בדרך חיובית, לדוגמה: להפעיל קבוצות שמטרתן להפסיק לעשן או להיגמל ממשקאות חריפים. קבוצות כאלו מאורגנות על סמך מחקרים חברתיים שהוכיחו כי קל יותר להשפיע על אדם הנמצא בתוך קבוצה, מאשר לפנות אליו ביחידות. אנשים מצטרפים לקבוצות כאלו מרצונם החופשי. הנה לפניכם שתי דוגמאות לתופעת הלחץ החברתי:

דוגמא ראשונה

בכיתה של יוסי רבים התלמידים המעתיקים בבחינות. זה הפך כמעט לנורמה של התנהגות. התלמידים הבודדים, ביניהם יוסי, אשר אינם מעתיקים, נחשבים ל"פריירים". כל הניסיונות של יוסי לשכנע את חבריו להפסיק להעתיק, לא הועילו. יחסם אליו הפך להיות כמעט עוין. הם לעגו לו, כינו אותו בשמות גנאי שונים, הפסיקו להזמין אותו לבלות ביחד. יוסי הרגיש מבודד, זר, לא שייך, כמעט מנודה. לאחר התלבטויות החל גם הוא להעתיק בבחינות מתוך תקווה שכך יהיה מקובל בין חבריו לכיתה

דוגמא שניה  הסיפור "האשכנזי שלנו" מאת יחזקאל רחמים 

הערה – מטרת הסיפור היא להציף את בעיית הלחץ החברתי. סליחה מאלו שירגישו שלא בנוח עם סיפור זה.

הקדמה  – הסיפור "האשכנזי שלנו" עוסק בדילמה המתרחשת בתוך קבוצת ילדים, בני כיתות ד' וה', בפנימייה בה רוב לילדים מזרחים. בין הילדים יש ילד חריג, ילד חדש בפנימייה שהגיע מסיבות אישיות קשות, שאינן ברורות מעבר לרמה של שמועות – האשכנזי שלנו. אחד מילדי הקבוצה מתנכל לאשכנזי שלנו ומאשים אותו בשבירת הטלוויזיה במעון. הוא מנסה לאלץ אותו להודות בעבירה שלא ביצע. חבורת ילדים, שחוזרת מבית הספר לפנימייה, נתקלת בסיטואציה האלימה וחייבת לנקוט עמדה כלפיה.

הסיפור ממחיש היטב את בעיית הלחץ החברתי ומראה כיצד בני-אדם נוטים לפעול על-פי הציפייה החברתית מהם, גם כאשר מדובר בהתנהגות שלילית ופסולה.

"בואו-מהר, בואו-מהר, מנשה מרביץ ל'אשכנזי", קרא אלינו יוסי, הילד הכי פלצפן בקבוצה, בדיוק כשחזרנו מהבית ספר לפנימייה. "נו רוצו כבר, מנשה הורג ת'אשכנזי במכות!"

כמו בכל יום היינו עסוקים בלנחש מה יש לאכול לארוחת צהריים לפי הריח שהגיע דרך החלונות הגבוהים במטבח של פלורה. בפעם הזאת זה לא היה קשה במיוחד. דבר ראשון היה כרוב מבושל, את זה ידענו כבר מרחוק, ואם ככה אז בטוח היה גם פירה. דורון ניחש שיש נקניקיות וכולם הסכימו אתו בלי בעיות, אני הימרתי שיש קציצות בשר טחון עם הרוטב האדום הטעים הזה. איך ששמענו שמנשה מכה ת'אשכנזי הפסקנו עם ההימורים ורצנו כולנו בכיוון הדשא, אל מתחת לעצי אורן הענקיים.

"סתום ת'פה, יא-אשכנזי!" מנשה קילל ובעט. האשכנזי כבר היה שכוב על הדשא וניסה להגן בשתי הידיים שלו על הפנים ועל הראש. הוא היה רזה וחיוור, האשכנזי שלנו, ציפלון כזה עם רגליים דקות, שדורון מהתחלה התחיל לקרוא להם גפרורים וכולנו המשכנו אחריו.

 

האשכנזי שלנו היה האשכנזי היחיד בכל קבוצת עופר, הקבוצה של כיתות ד' וה', ולפי מה שאנחנו יודעים הוא גם היה האשכנזי היחיד בכל הפנימייה. בכיתה ו' היה עוד אחד, אבל הוא תמיד התעקש שהוא לא אשכנזי כי אמא שלו בכלל בולגרייה, וחוץ מזה הוא היה השוער הכי טוב בפנימייה ככה שנמאס לילדים להתווכח אתו על זה. האשכנזי שלנו היה הילד הכי חדש בקבוצת עופר. הוא הגיע לפנימייה שלנו בגלל מה שקרה בין אבא שלו לאמא שלו. אומרים שאפילו היה כתוב על זה בעיתונים. האמת היא שהוא היה בין הגדולים בקבוצה, אבל בכלל לא הרגישו את זה עליו בגלל שהוא היה חלשלוש כזה ובקושי דיבר. כנראה שלפני שהוא בא לפנימייה הוא היה סתם עוד ילד אשכנזי רגיל.

"תראה לו מה זה, שילמד!" צעק דורון כשהתקרבנו אל השניים וכולם התחילו לשיר כמו איזה מקהלה מאחוריו את שיר המכות הידוע. "לא ראינו דם! לא ראינו דם! לא ראינו דם!"

עוד תוך כדי ריצה יוסי סיפר שהאשכנזי לא מוכן להודות שהוא שבר ת'טלוויזיה במועדון, ושמנשה אומר שבגללו המדריכים מתכוונים להאשים אותו. בגלל הטלוויזיה השבורה כל הקבוצה היתה בעונש של כיבוי אורות מוקדם בשעה שלמה, כבר שלושה ימים. עופר המדריך אמר שנישאר בעונש עד שמישהו יבוא ויודה שהוא שבר ת'טלוויזיה. בקבוצה רצות כל מיני שמועות, יש כאלה שיודעים מי שבר, אבל בינתיים אף אחד לא בא להודות, והבנות לא מפסיקות להתבכיין שהעונש לא צודק, כי בטוח מי ששבר היה אחד הבנים, אז למה כולם צריכים להיענש ולסבול.

כבר הקפנו את מנשה ואת האשכנזי בחצי עיגול ומנשה הפסיק לרגע עם הבעיטות שלו, כאילו הוא רצה לראות קודם מה כולם חושבים על ההחלטה שלו לכסח לאשכנזי ת'צורה עד שהוא יסכים להודות. גם האשכנזי עצר להסתכל, אבל על כל מקרה השאיר יד אחת למעלה בשביל להגן על הפנים.

"למה שברת ת'טלוויזיה?" צעק דורון על האשכנזי.

"תענה לנו", מנשה הכין ת'רגל לבעיטת וולה, "למה שברת ת'טלוויזיה? הא?"

"זה לא אני שברתי," האשכנזי אמר וספג בעיטה, חלשה האמת.

"שתוק יא-אשכנזי!" קובי התערב וישר אחרי זה חייך ת'חיוך המטומטם שלו.

"איך אתה יודע שזה הוא שבר?" שאלתי את מנשה וראיתי איך האשכנזי מסתכל עלי פתאום.

"הוא כל הזמן יוצא בלילה מהחדר, אחרי הכיבוי אורות, החולה נפש הזה", דורון אמר, כאילו שזאת הוכחה שהאשכנזי שבר ת'טלוויזיה, כאילו שילדים אחרים לא בורחים מהחדרים אחרי הכיבוי אורות.

"אני עד!" התערב קובי וחייך עוד פעם ת'חיוך שלו.

"אתה", הצביע עלי דורון, "נהיית אוהב אשכנזים רק בגלל הממתקים שסבתא שלו מביאה לו כל הזמן".

קבוע, כל יום רביעי אחרי הצהריים ולפני הסרט, סבתא של האשכנזי מגיעה לביקור. היא באה במונית שמביאה רק אותה, יושבת עם האשכנזי הקטן שלה איזה עשרים דקות על הספסל ליד החדר אוכל ונותנת לו שקית עם ממתקים, וגם כסף. בסוף הוא מלווה אותה בחזרה למונית, שמחכה כל הזמן הזה רק לה ועומד להסתכל עד אחרי שהמונית כבר נעלמת. אף פעם לא ראינו ת'הורים של האשכנזי, וגם אף אחד לא מסכים לספר לנו מה בדיוק קרה אתם. מאיר אומר שהוא שמע פעם ת'מדריכים מדברים על זה שאבא של האשכנזי הרג את אמא שלו ועכשיו הוא בבית סוהר, אבל יוסי סיפר שגם הוא שמע דיבורים על זה שיום אחד אבא של האשכנזי לקח את כל הכסף שלהם וברח אתו לחוץ לארץ, ואמא שלו, שנסעה לחפש את אבא של האשכנזי, שמה אותו בינתיים אצל סבתא שלו, עד שהיא תחזור, יחד עם כל הכסף שלהם.

"אתה יודע שאני בכלל לא אוהב ממתקים", אמרתי לדורון, "וחוץ מזה, הוא מכבד גם אותך מהממתקים שלו, אפילו בלי שתהיה חבר שלו". "תנשק לי ת'נעליים, עכשיו!" ציווה מנשה על האשכנזי ונעמד דום כמעט צמוד לפנים שלו. כולם עמדו וחיכו להסתכל מה יהיה.

"שלא תעיז לנשק לו ת'נעליים, אתה שומע, שלא תעיז!" איימתי על האשכנזי וראיתי איך דורון סוגר אגרופים. "מנשה", אמרתי, "שנינו יודעים טוב מאוד שלא הוא שבר ת'טלוויזיה, נכון? אז רד ממנו כבר".

"מה יש לך אתה?" התעצבן עלי מנשה. "מה אכפת לך מסתם אשכנזי, הא?" ניסה דורון להתגרות בי, ולמרות שנשבעתי באלוהים שאני יתאפק בפעם הבאה, כבר הייתי מוכן ללכת אתו מכות עוד פעם.

"אז מה אם הוא אשכנזי?" אמרתי והרגשתי שאני כבר לא לבד, כי ראיתי בעיניים של יוסי שהוא קצת עבר לצד שלי. "אם הוא אשכנזי אז זה אומר שהוא חייב להיות הפראייר שלך?" המשכתי, "איך היית מרגיש אם אתה היית אשכנזי, הא?"

"אני בשום מקרה לא הייתי מוכן להיות אשכנזי", השוויץ דורון. הוא שם את שני האגרופים שלו על המותניים והסתובב אלי. "אבל אתה בטוח היית מוכן!" באלוהים שניסיתי לשמור על הברקסים אבל תוך שנייה היינו, אני ודורון, על הדשא.

האשכנזי קם להסתכל עם כל הילדים האחרים, אל איך שאני ודורון הופכים אחד את השני ומנסים להדביק אגרופים לפנים, וכולם התחילו לקרוא: "לא ראינו דם! לא ראינו דם! לא ראינו דם!"

"עופר המדריך מגיע, עופר בא!" הזהיר יוסי את כולם ואני ודורון שחררנו רק קצת אחד את השני.

"מה זה צריך להיות פה? זה עוד פעם שניכם?" עופר צעק, "אתה ואתה", הוא הצביע עלי ועל דורון, "עד ארוחת ערב או שאתם באים אלי להודיע לי שהשלמתם אחת ולתמיד, או שאתם לא יוצאים לטיול קבוצתי בשבת, הבנתם?"

נענענו בראשים בלי לענות ושלחנו אחד לשני מבטים של רצח בעיניים.

"למה אתם מחכים?" עופר אמר, בפעם הזאת לכולם, "קדימה, לכו לאכול".

בסוף היה נקניקיות. לא יודע למה הימרתי שיש קציצות בשר טחון עם הרוטב האדום הטעים הזה, אולי בגלל הריח של העגבניות שפלורה מוסיפה לפעמים לכרוב, ואולי זה סתם בגלל שאני שונא נקניקיות. נתתי נקניקייה אחת ליוסי שישב אתי בשולחן, ת'נקניקייה השנייה נתתי לאשכנזי, שמת על נקניקיות. כל הארוחה דורון המשיך לשלוח מבטים מתגרים והייתי מת לקום ולהרוג אותו, אבל המשכתי לשמור על הברקסים. כבר נמאס לא לצאת לטיול קבוצתי בגללו.

כמעט בסוף הארוחה אמר האשכנזי בשקט: "הלוואי שלא הייתי אשכנזי".

"אל תהיה כזה חמור", אמרתי לו, "חכה עוד חודש-חודשיים, אתה תהיה כמו כולם כאן, אתה תראה".

והפעם בפינת המולטימדיה

1.       אל תיגרר – על דילמה של ילדה בעניין לחץ חברתי – 

2.       לחץ חברתי בנושא סמים – לחטיבה העליונה ולצוותי מורים – 

3.       התמודדויות עם לחץ חברתי (ללא תרגום) – 

4.       התמודדויות עם לחץ חברתי ב' (ללא תרגום) – 

5.       סרטון מצחיק אלכוהול ולחת חברתי – 

6.       לחץ חברתי בנהיגה – לחץ כאן

7.       לחץ חברתי – (חביב במיוחד) – לחץ כאן

8.       לחץ חברתי במעלית – לחץ כאן

9.      וגם זה סוג של לחץ חברתי –  מצחיק מאוד לחץ כאן

 

ולסיום שתי בדיחות כשרות

בדיחה ראשונה

איך קוראים לחסיד תינוק?

חסיד גור.

בדיחה שניה

אשה באה לרבי עם בעיה.

שואל אותה הרבי: "כן גברתי, מה הבעיה?"

עונה האשה: "בישלתי סיר מרק בשר ובהיסח הדעת נפלה למרק חתיכת חמאה. האם המרק כשר?"

שואל הרבי: "כמה מרק בשר היה בסיר?"

עונה האשה: "סיר מלא".

שואל הרבי: "כמה חמאה נפלה למרק?"

עונה האשה: "חתיכה קטנטנה".

אומר הרבי: "אין בעיה, זה 'בטל בשישים' והמרק כשר".

אחרי חודש מגיעה האשה שוב לרבי.

שואל הרבי: "מה עכשיו הבעיה?"

עונה האשה: "אין בעיה, הכל בסדר! רק רציתי לספר לך שמאז שאני מוסיפה למרק את ה-'בטל בשישים' המרק יוצא הרבה יותר טעים".