ארכיון הקטגוריה: כללי

פרק מיוחד לקראת לג בעומר

שלום רב

בעקבות בקשות רבות אני שולח לכם חומרים בנושא לג בעומר. מכיוון שישנם נערים שבוחרים לציין את יום לג בעומר למעשים שליליים כגון עישון אלכוהול הכנסתי גם שיעור בנושא. כמו כן שלחתי חומרים על סכנות בל"ג בעומר.

הקדמה 

מנהג קדום לערוך בל"ג בעומר הדלקה גדולה בשמחה רבה, בשירה ובריקודים, על ציון רבי שמעון בר יוחאי – רשב"י במירון. בקהילות רבות בארץ ובחו"ל נהגו להרבות באור בבתי-הכנסת ובבתי-המדרש, ולעסוק בתורתו ובשבחיו של רשב"י.

כמו-כן נוהגים לעשות ביום זה על ציון רשב"י 'תספורת מצווה' לבנים בהגיעם לגיל שלוש, כדי לחנכם בהשארת פאות הראש ולהתחיל בחינוכם למצוות בכלל.

בחו"ל נהגו שילדי ה'חדרים' והגנים יוצאים לטייל מחוץ לעיר וקשתות בידיהם, להזכיר את רשב"י, שבימיו לא נראתה הקשת בשמים.

כמה סיבות יש לשמחה הזו:

1) תלמידי רבי עקיבא, ש"מתו מפסח ועד עצרת", "פסקו מלמות" ביום זה.

2) יום ההילולא של רשב"י, שהורה לשמוח ביום הסתלקותו, כי ביום זה נתגלו לו סודות טמירים, שנכתבו לאחר מכן בספר הזוהר, ולא שקעה שמשו עד שגילה לתלמידיו כל מה שהורשה (מהשמים) לגלות.

3) לדעת המדרש, בל"ג בעומר החל ה'מן' לרדת לבני-ישראל במדבר.

נראה כי יש כאן צירוף של כל הטעמים יחד – אף שככל הידוע החלו לנהוג בשמחה זו רק בימי רבי עקיבא, וזאת על-פי מאמר חכמנו ז"ל: "מגלגלין זכות ליום זכאי".

ואומר הרבי מליובאוויטש: "אשרי האיש, אשר ביום סגולה זה, יום גילוי פנימיות התורה, יתחזק ויוסף אומץ לקבוע שיעורים בפנימיות התורה… ובאור לימוד זה דווקא נחיה".

ובפינת המולטמדיה

 

לג בעומר מנהגים

פלטפוס – לג בעומר

שיעורים בנושא האלכוהול – מתאימים לגיל חטיבית הבניים , כמובן שכל אחד צריך להתאים את השיעור לרמת החשיפה של תלמידיו לנושא , יש הבדל משמעותי בין הכיתות בתוך החטיבה – אלכוהול ותרבות הפנאי – במארז התמכרויות יש סרטונים רבים

 

סדנאות בנושא לחץ חברתי, אני ממליץ על הסדנא שבעמוד 41 – לחץ חברתי – במארז התמכרויות יש סרטונים רבים

 

מירון – סרטו של מנחם קירשנבוים – http://www.youtube.com/watch?v=NA_uZmvTaek

הפעלה מצויינת לל"ג בעומר – לחץ על הקישור

שרגא סימונס במאמר מעניין – http://www.aish.co.il/h/o/48863292.html

עוד חומרים

שיעור של הרב אבינר "שלוש גבורות"

שיעור של הרב וייצן "חיי שעה וחיי עולם"

שיעור של הרב אליהו ברלין בנושא

משחקים מסביב למדורה

mishakim_misaviv_lamedura

מסביב למדורה – מקבץ ללג בעומר

 

 

פרק 402 פרשת קדשים "ואהבת לרעך כמוך"

ובתוכן 

·         רעיון חינוכי – ואהבת לתלמידך כמוך

·         מתורתו של הרבי מלובביץ

·         מתורתו של רבי נחמן מברסלב

·         מתורתו של הבעש"ט

·         מתורתו של המגיד ממיזרטש

·         מתורתו של הרב ויינברג

·         תרגילים בנושא ואהבת לרעך כמוך

·         ולסיום בדיחה כשרה לימי הספירה

פרשת קדושים – ואהבת לתלמידך כמוך

בפרשת השבוע מרוכזות יותר מחמישים מצוות עשה ולא תעשה, מהן מצוות שבין אדם למקום ומהן מצוות שבין אדם לחברו. בראש המצוות שבין אדם לחברו נמצאת המצוה "ואהבת לרעך כמוך", כהגדרתו של הרמב"ם "מצוה על כל אדם לאהוב את כל אחד ואחד מישראל כגופו שנאמר ואהבת לרעך כמוך לפיכך צריך לספר בשבחו ולחוס על ממונו כאשר הוא חס על ממון עצמו ורוצה בכבוד עצמו והמתכבד בקלון חבירו אין לו חלק לעולם הבא" (הלכות דעות פרק ו הלכה ג).

כותב הרב ויינברג ז"ל "אילו היית חי על אי בודד, מבלי שפגשת באדם אחר מימיך. והנה באחד הימים הגיעה אל האי ספינה ובה בני אדם – איך היית מתרגש ומתפעם מן היצורים האלה – הם הולכים, הם מדברים, הם חושבים…! אתה יודע שכל אחד מהם מהווה בבואה מדהימה ובלתי נתפשת של האלוקים!

כמה מגוחך שכשאתה פוגש באותם בני אדם ברחוב שבו אתה גר, זה בכלל "לא מזיז לך".הטעות שלנו נובעת מכך, שאנחנו מתייחסים לבני האדם כאל דבר מובן מאליו. יש כל כך הרבה מהסוג הזה, שאנחנו משתעממים.

הדרך אוהב את הבריות משמעותה לאהוב את הברואים, ובאופן ספציפי את בני האדם – נזר הבריאה. לא שעלינו להתעלם משאר הבריאה והברואים. להיפך – אם אנחנו אוהבים בני אדם, אז האהבה לבעלי החיים, לעצים ולשאר הבריאה תנבע מכך באופן טבעי.

אין זה מספיק לאהוב את בת זוגך, או אפילו לאהוב את האלוקים. עליך לאהוב גם את האנושות ככללה. זה אולי נראה בלתי נתפש, אבל זהו האידיאל היהודי. שנאה ומריבה הם פגם; שלום בין המין האנושי זו הדרך שבה העולם אמור להתנהל. תוכל למצוא את זה כתוב בצורה ברורה בתורת משה: "ואהבת לרעך כמוך."

אין אנו יודעים את ערכה וחשיבותה של כל מצוה אך ניתן ללמוד מדברים אחרים של רבי עקיבא (אבות דרבי נתן, נוסחה ב, פרק כו, ד"ה מעשה באחד) על מעלתה של המצווה:

מעשה באחד שבא לרבי עקיבא. א"ל: רבי למדני כל התורה כולה כאחת. א"ל: בני, אם משה רבינו ע"ה שעשה בהר ארבעים יום וארבעים לילה עד שלא למדה, ואתה אומר למדני כל התורה כולה כאחת? אלא בני, הוא כללה של תורה: מה דאת סני לגרמך לחברך לא תעביד. אם רוצה את שלא יזיקך אדם את שלך אף את לא תזיקנו. רוצה את שלא יטול אדם את שלך אף את לא תטול של חבירך.

רבי עקיבא מסכם ומכליל את התורה באמירה: "מה ששנוא עליך, לא תעשה לחברך". זוהי מעין גירסה פרשנית של "ואהבת לרעך כמוך". מכאן אנו למדים מהו גודלו של "הכלל הגדול".בתלמוד מובא מדרש זה מפי הלל, כאחד הארועים המדגימים את ההבדל בין הלל לבין שמאי (תלמוד בבלי, מסכת שבת, דף לא, עמוד א):

שוב מעשה בנכרי אחד שבא לפני שמאי, אמר לו: גיירני על מנת שתלמדני כל התורה כולה כשאני עומד על רגל אחת. דחפו באמת הבנין שבידו. בא לפני הלל – גייריה. אמר לו: דעלך סני לחברך לא תעביד – זו היא כל התורה כולה, ואידך – פירושה הוא, זיל גמור.

לנוכרי יש בקשה חצופה – הוא מבקש שילמדוהו את כל תורת ישראל המסועפת, בזמן הקצר שבו הוא מסוגל לעמוד על רגל אחת. במקרה הזה נראית תגובתו של שמאי המחמיר הגיונית והוגנת. דווקא הלל מפתיע בנכונותו לתמצת את התורה כולה באמירה קצרה במפורש (דברי הלל בתרגום לעברית: את השנוא עליך אל תעשה לחברך – זו היא כל התורה כולה, והיתר – פירוש הוא, לך ולמד), ובהסכמתו לגייר מראש את הנוכרי החצוף.

רבי עקיבא גם מוסיף ואומר במקור אחר את הדברים הבאים "בן עזאי אומר: 'זה ספר תולדות אדם' – זה כלל גדול בתורה. ר' עקיבא אומר: 'ואהבת לרעך כמוך' – זה כלל גדול בתורה, שלא תאמר – הואיל ונתבזיתי, יתבזה חבירי עמי; הואיל ונתקללתי, יתקלל חבירי עמי. אמר רבי תנחומא: אם עשית כן – דע למי אתה מבזה, 'בדמות א-לוהים עשה אותו'" (בראשית-רבה כ"ד, ז).

בכך גם ניתנת תשובה לשאלה גדולה ומרכזית: האדם אדון על מעשיו, ובתחום זה אפשר לצוותו לעשות או להימנע מלעשות דבר-מה; אבל לא כל אחד ואחד מסוגל ליצור רגשות בליבו, שאפשר לצוותו על כך. איך אפשר אפוא לצוות כל יהודי לחוש אהבה בליבו כלפי כל יהודי שני, ועד לאהבה בדרגת "כמוך"?

אומר הרבי מלובביץ (בליקוטי שיחות כרך יז עמ' 215) שע"פ דבריו של רבי עקיבא  מובן שהציווי המעשי אינו על רגש שבלב (שבזה קשה לצוות כל אחד ואחד), אלא בקיום הפרטים, שהם היישום בפועל של הציווי "ואהבת לרעך כמוך".

כאשר יהודי מקיים בפועל את הציוויים הפרטיים – החל מאלה המנויים קודם לכן: "לא תלך רכיל… לא תשנא… לא תיקום", ועוד לפני-כן: "לא תגנובו" וגו' – בזה באה לידי ביטוי המשמעות המעשית של מצוות אהבת-ישראל. יהודי זה מתנהג בפועל כלפי הזולת כפי שהוא רוצה שיתנהגו עמו.

העובדה שמאמר זה אמר רבי עקיבא טומנת בחובה עוד רמז. רבי עקיבא אמר: "חביבין ישראל שנקראו בנים למקום". מזה עולה, שהיחס שבין יהודי אחד לחברו הוא יחס בין אחים. כאשר יהודי יתבונן בעובדה זו, שהיהודי השני הוא אחיו – ממילא יתעורר גם בליבו רגש של אהבה אליו, וכך יגיע לא רק לקיום המעשי של המצווה (בקיום הפרטים, כנ"ל), אלא גם ברגש של אהבה "לרעך כמוך" בליבו.

מספרים על אחד מגדולי החסידות שנתברך בתכונה מיוחדת של אהבת ישראל. פעם אחת אמר על עצמו, שהוא למד את מידת האהבה דווקא מגוי. ומעשה שהיה כך היה" פעם עבר ליד בית מרזח, שם ישבו גויים כדרכם ושתו לשכרה. אחד שכבר היה שיכור, פנה אל חברו ואמר לו: דע לך וסיל שאני אוהב אותך מאוד מאוד. הלה , שעדיין היה פיקח במקצת, ענה לחברו ואמר לו: האמנם בכנות אתה אוהב אותי? ענה לו חברו: בוודאי ובוודאי, הלא אנחנו ידידים נאמנים מאז ומתמיד! אמר לו הצעיר: אם אמנם בכנות אתה אוהב אותי אמור לי מה חסר לי, מה כואב לי? אם אתה אוהב אותי בלב שלם אתה צריך להרגיש את כאבי. מכאן למדתי שאהבת ישראל פירושה להבין ולהרגיש מה שחסר לזולת ומה שכואב לו, זוהי אהבה אמיתית.

ראיתי בספר  "שלחן שבת", מעובד על-פי לקוטי שיחות כרך ב, עמ' 299 את הדברים הבאים:

איך בדיוק צריך לקיים מצווה זו של ואהבת לרעך כמוך? גדולי החסידות תיארו שלושה רבדים בעומקה של אהבת-ישראל וביוקר של כל יהודי.

רשע כצדיק – הבעל-שם-טוב טיפח את האהבה לאנשים הפשוטים. הוא אמר, כי אנשים אלה, המקיימים מצוות בתמימות, יש בהם מעלה אפילו לעומת הלמדנים. באחת מתורותיו, על מאמר הגמרא (ברכות דף ו), שהתפילין של הקב"ה הן עם-ישראל, המשיל הבעש"ט את האנשים הפשוטים לתפילין של-יד (המסמלות את המעשה) ואת הלמדנים לתפילין של-ראש (המסמלות את הידיעה וההבנה). והסדר הוא, שתפילין של-יד קודמות לתפילין של-ראש, כי בעלי המעשה קודמים לבעלי ההשגה.

כאן אנו רואים כיצד צריכים להתייחס באהבת-ישראל גם לאנשים פשוטים, שאין בהם מעלות מיוחדות של ידיעה והשגה. אולם עדיין מדובר ביהודים טובים, תמימים ויראי-שמים, אם כי אנשים פשוטים.

כמוך ממש – ממשיכו של הבעל-שם-טוב, המגיד ממזריטש, הרחיב יותר את משמעות המצווה. הוא קרא פעם לאחד מבחירי תלמידיו ואמר לו (ספר השיחות קיץ ת"ש עמוד 116) "האזן למה שאומרים עתה במתיבתא דרקיע, שאהבת-ישראל היא לאהוב רשע גמור כמו צדיק גמור!".

זה ביטוי מופלא של אהבת-ישראל – לאהוב לא רק יהודי פשוט, אלא אף רשע גמור! ויותר מכך: לאהבו באותה עוצמה כפי שאוהבים צדיק גמור! המגיד ממזריטש חושף את הנקודה הפנימית שביהודי, שכאשר מגיעים אליה מגלים, שגם רשע גמור יקר כמו צדיק גמור.

מהות אחת – אולם גם אהבה זו עדיין מדודה ומוגבלת היא. כשאומרים שצריך "לאהוב כמו", פירוש הדבר שיש הבדל בין יהודי ליהודי, אלא שאף-על-פי-כן צריך לאהוב את כולם.

רבנו הזקן (בעל התניא) הוסיף עוד יותר וכתב בספרו (תניא פרק לב), שאהבת-ישראל צריכה להיות אהבה שאינה מדודה כלל; כמו אהבת אחים, אהבה שטבועה בעצם המהות.

לפי דבריו, הציווי "ואהבת לרעך כמוך", הוא כפשוטו – כמוך ממש! כשם שאין האדם חדל מלאהוב את עצמו עקב כך שהוא יודע שיש בו חסרונות, שהרי "על כל פשעים תכסה אהבה", כך בדיוק עליו לאהוב כל יהודי, באהבה עצמותית שלמעלה מכל חשבון.

כיצד אפשר להגיע לאהבה עצמותית כזאת לכל יהודי? מבארת תורת החסידות  (קובץ מכתבים לתהילים עמוד 129)

ראשית – אהבת-ישראל היא פועל יוצא מאהבת-ה'. מאחר שיהודי אוהב את הקב"ה, ואהבה זו נטועה בעצם מהותו, שכן "בנים אתם לה' אלוקיכם"7 – ממילא הוא אוהב כל יהודי, כי האוהב מישהו, אוהב גם את מי שהאהוב אוהב.

שנית, ובעומק יותר – בשורש נשמתם, כל בני-ישראל הם עצם אחד ("חלק א-לוה ממעל ממש"8), כך שאהבת-ישראל אינה אהבה לשני, אלא אהבה לעצמו, לחלק ממנו. זה שורשה של אהבת-ישראל!

מספרים על אחד מגדולי החסידות שבהיותו ילד לימד אותו הרבי את האל"ף בי"ת והצביע על שתי יודי"ן סמוכות זו לזו שהן מהוות את שמו של הקב"ה ונקראות בשם השם. הילד החרוץ חיפש בסידור עוד דוגמאות כאלה, עד שמצא שתי נקודות של סוף פסוק, הנראות כשתי יודי"ן. ובה בשמחה אל הרבי והצביע על תגליתו החדשה. אמר לו הרבי: דע לך בני, אתה עוד תלך ותגדל ותהיה לגדול בישראל, ובכן נקוט כלל זה בידך, אם שתי היודי"ן קרובות וסמוכות זו לזו ואחת אינה מתנשאת על השניה, הרי זה שם השם, אבל שתי יודי"ן שעומדות אחת על גבי השניה וכל אחת רוצה להיות יותר גבוהה, יותר מחוכמת, אינן אלא סוף פסוק, פירוד ללא המשך וללא רציפות. ואהבת לרעך רק בתנאי כמוך, שיהיו בשורה אחת, באותו מעמד, בלי התחכמות ובלי התנשאות אחד על השני.

רבי נחמן מברסלב נותן לנו רעיון אחר לחלוטין בהבנת המצוה "ואהבת לרעך כמוך" (ליקוטי מוהר"ן ח"א – תורה קסה – וְאָהַבְתָּ לְרֵעֲך כָּמוֹך אֲנִי ה')

"וְאָהַבְתָּ לְרֵעֲך כָּמוֹך אֲנִי ה'"

הַיְנוּ שֶׁתְּקַבֵּל בְּאַהֲבָה, כָּל הָרָעוֹת וְהַיִּסּוּרִים הַבָּאִים עָלֶיך

כִּי רָאוּי שֶׁתֵּדַע, שֶׁלְּפִי מַעֲשֶׂיך אַחַר כָּל הַיִּסּוּרִים וְהָרָעוֹת שֶׁיֵּשׁ לְך

עֲדַיִן הוּא מִתְנַהֵג עִמְּך בְּרַחֲמִים

כִּי הָיָה מַגִּיעַ לְך יוֹתֵר וְיוֹתֵר, חַס וְשָׁלוֹם, לְפִי מַעֲשֶׂיך

וְזֶהוּ "וְאָהַבְתָּ לְרֵעֲך" שֶׁתֶּאֱהַב הָרָע שֶׁבָּא לְך

הַיְנוּ הָרָעוֹת וְהַיִּסּוּרִים הַבָּאִים עָלֶיך, חַס וְשָׁלוֹם

תְּקַבְּלֵם בְּאַהֲבָה

כִּי כָּמוֹך כְּמוֹ שֶׁאַתָּה הוּא, הַיְנוּ לְפִי מַעֲשֶׂיך

"אֲנִי ה'", בַּעַל הָרַחֲמִים, עֲדַיִן אֲנִי מִתְנַהֵג עִמְּך בְּרַחֲמִים כַּנַּ"ל.

 

הרב ויינברג נותן לנו כמה כלים שנוכל לעבוד עם תלמידינו בכיתה ועם עצמנו בכלל:

א.      ערוך רשימה של מעלות

מה בדיוק המשמעות של "לאהוב" אחרים?הגדרת המלה "אהבה", היא "ההנאה שנגרמת לנו ממעלותיו של השני."

על מנת להתמקד במטרה של ראיית היופי שבכל בן אנוש, נסה לערוך רשימה של מעלות אנושיות. התחל באלה המצויות באנשים שאתה אוהב. ככל שתהיה מודע ליותר מעלות פוטנציאליות, כך תוכל להעריך יותר את האחרים:אל תסתבך – התחל במעלות פשוטות (ותרן, חייכן), ואז נסה להגיע לאלה המורכבות יותר. דרך טובה היא להתבונן באנשים שמהם אתה נהנה, אנשים שגורמים לך להרגיש טוב במחיצתם, ולנתח מה בהם גורם לך להרגיש כך. אל תסתפק ברשימה שלך. שאל אחרים מה דעתם. אילו מעלות באהוביהם גורמות להם להרגיש טוב? בסוף התהליך תקבל רשימה מפורטת שתסייע לך לאהוב כל מיני סוגים של אנשים – הרי לא יתכן אדם שאין בו אף אחת מכל המעלות שמנית! דרג את הרשימה שלך: זהה אילו מעלות חשובות יותר מן האחרות.

לסיום, דרג את הרשימה שלך: זהה אילו מעלות חשובות יותר מן האחרות. אתה לא יכול פשוט לאהוב את כולם באותה מידה. בחן את הדברים. הבדל בין מעלה זו לאחרת.הנה כמה מעלות אנושיות שבהן תוכל להתחיל: מקבל / מושלם / הרפתקן / נוח להסכים / מתחשב בזולת / שאפתן / מעריך / בעל תקשורת טובה / אסרטיבי / קשוב / מאוזן / אמיץ / רגוע / אכפתי / זהיר / כריזמטי / נדיב / עליז / רחמן / בטוח בעצמו / בעל מצפון / משתף פעולה / יצירתי / החלטי / מכובד / דיפלומטי / קליל / יעיל / אנרגטי / נלהב / פתוח / אצילי / גמיש / סלחן / ידידותי / אדיב / עדין / נגיש / בעל ידי זהב / בריא / ישר / עניו / אידיאליסט / בעל אבחנה דקה / משכיל / הגיוני / אוהב / נאמן / בוגר / שיטתי / מוסרי / מסודר / אופטימי / מאורגן / מקורי / סבלני / סובלני / מתמיד / נימוסי / מעשי / מועיל / דייקן / ריאליסט / רגוע / מהימן / מלומד / רב צדדי / חם / חכם / טוב לב…

(הרשימה באדיבות "להיות מחדש עכשיו" "Begin Again Now" מאת הרב זליג פליסקין)

ב.      רשימת האהבה

אל תשתהה, ערוך עכשיו רשימה של אנשים שאתה אוהב. לכמה שמות הגעת? שניים? (מתחת לממוצע) עשרה? (ממוצע) עשרים? (מעל לממוצע).האהבה גורמת לנו הנאה של ממש. האם אין זה מוזר שאף על פי כן הרשימה שלך קצרה כל כך? הרי פגשת אלפי אנשים במהלך חייך? מדוע לא יצרת איתם קשר של אהבה, מדוע ויתרת על כל ההנאה שהיית יכול להרוויח מאהבתם?!

המשימה שלנו היא לחפש אחר הטוב בכל אדם. אם לא נשכיל למצוא את המעלות באחרים ולהתמקד בהן, נישאר באותה רמה של אהבה לאחוז זעיר כל כך מבני האדם. שים לב עד כמה יכולה הרשימה שלך להתארך אם תצליח להתמקד, באופן עקבי, במעלותיהם של האחרים – ולא בחסרונותיהם. בכל הזדמנות, התמקד במעלות של שכניך, קרוביך, המעסיק שלך, המנהל, הקונים וכו'… אמא שאוהבת את התינוק שלה, מרגישה לפעמים שהוא היצור הכי מעצבן בעולם (אחרי לילה שלם של צרחות למשל…), אבל האם היא מפסיקה לאהוב אותו בגלל זה? מה פתאום!!! הרי זהו התינוק הכי חמוד, מושלם ויפה בעולם כולו, אז מה אם הוא משגע אותה לפעמים?! – זוהי התמקדות במעלות. אך אותה אישה יכולה להרגיש עוצמה אדירה של כעס כלפי בעלה, שנשאר ער עד מאוחר והפריע לה לישון – כל המעלות שאהבה בו נעלמות אל מול הכעס האחד והיחיד – זוהי התמקדות בשלילי. התמקדות בחסרונות היא הטעות העיקרית של אנשים ביחסיהם עם אחרים. אם אינך מחבב מישהו, סימן שאתה מתמקד בדבר הלא נכון. נסה לרשום מספר אנשים שאתה לא מחבב – ובדוק, כמה מעלות יש בהם באמת (השתמש לשם כך ברשימת המעלות שהכנת קודם). אתה לא יכול לשנוא מעלות, ואתה לא יכול לאהוב חסרונות. אתה יכול רק לבחור עם אילו מהן לזהות את האדם.

ג.        אהבה מתחילה בבית

אל תאמין לאף אדם שאומר "אני אוהב בני אדם" ובו בזמן מקיים מערכת יחסים אומללה עם בני ביתו. אם אדם אינו מסוגל למצוא מעלות באחיו עצמו ובשרו, איך הוא יוכל למצוא אותן באחרים?אהבת הזולת מתחילה בבית – תהליך הצמיחה הפסיכולוגי הטבעי והבריא הוא להתקדם מאהבת ההורים, לאחים, לבן/בת הזוג ואז אל הילדים. משם המטרה היא לאהוב את האחרים באותה מידה שבה הורה רוצה לאהוב את ילדו – שום דבר אינו עומד בדרך.חיי הנישואין הם מחנה אימונים מצוין. הם מלמדים אותך כיצד להזדהות עם אדם אחר, כמו עם עצמך.אדם שאינו אוהב את עצמו יחפש דרכים "להעניש את עצמו".

ישנה אהבה אחת, בכל אופן, שמוכרחה להיות קודמת לכל. התורה אומרת "ואהבת לרעך כמוך." ומכאן קל להבין, שאין זה מציאותי לאהוב את הזולת, כל עוד אינך אוהב את עצמך. אם אינך מרוצה מעצמך, אינך יכול לאהוב אחרים. אדם שאינו אוהב את עצמו יחפש דרכים "להעניש את עצמו", והענשה כזאת עלולה לפגוע באנשים שאותם הוא אוהב… על מנת שאהבת הזולת תהיה אמיתית, עליה לנבוע מתוכך החוצה. לשם כך עליך ללמוד לאהוב את עצמך – להעריך את מתנות הא-ל שמצויות בך. להעריך את הפוטנציאל הגלום בך (גם אם לא תמיד הוא מגיע לידי מימוש), להעריך את צלם האלוקים הטבוע בך.אחת הטכניקות הפשוטות היא להתמקד במעלות שלך – בכל יום טפח לעצמך על השכם על הדברים הטובים שבך. האם אתה חבר אכפתי? עובד נאמן? שאפתן? ישר? למד ליהנות מהכוחות בהם זכית.

ד.      אחי היקר!

דמיין שיש לך ידיד, ואז, באחד הימים, מתברר שהוא אחיך האובד. אתה מייד תרצה לגלות עליו הכול. מה קרה? האם אין זה בדיוק אותו אדם שהכרת אתמול? האישיות שלו ומעלותיו לא השתנו בין לילה אף כמלוא הנימה. אז למה לפתע פתאום אתה כל כך מתעניין?פשוט מאוד – עכשיו יש לך מוטיבציה גדולה יותר לאהוב אותו.

נסה לברר: איך אתה מרגיש לגבי אנשים אחרים? איך אתה מגיב באופן אינסטינקטיבי כשמישהו זר נכנס לחדר? האם אתה מרגיש בגל של חמימות, או שתגובתך הראשונה היא רתיעה? האם אתה סקרן לגלות מיהו ומהו, או שאתה חושש מחדירה לפרטיות שלך? התלמוד מספר לנו כיצד אדם מסוים הטריד את הלל בעקביות. תגובתו של הלל הייתה: "בני, במה אוכל לעזור לך?" הלל הקפיד לומר "בני", על מנת להגדיל את הקשר הרגשי, כאילו שאדם זה שייך ומחובר אליו כבנו ממש.

כשאתה מדבר אל אחרים כאל זרים, הם תמיד יישארו זרים. אבל אם אתה מרגיל את עצמך לפנות אל האחרים כאל חבר או אח (בלי נימה מתנשאת) – אז תמצא עד כמה קל לך יותר לאהוב אותם.

חשוב על שלושה דברים שהיית עושה אילו היית מגלה שהשכן שלך הוא בעצם אחיך האובד, ויישם אותם! (תתפלא לגלות שאנשים יגיבו בצורה חיובית למדי על כך שהפכו למושא לאהבה שלך!)התחל להתנהג אל כולם ביותר דאגה וכבוד. בכל פעם שבה אתה נתקל באדם קשה, נסה לחשוב, "אילו הוא היה בני, איך הייתי מתנהג איתו?"

לסיום חשוב שנבין – כל בני האדם הם ילדיו של הקדוש ברוך הוא, ו"כל ישראל אחים".

סיפור של אהבת אחים

בכל מקום בו מצויה אהבה אמיתית בין בני האדם, מצרף הקב"ה את עצמו לאהבה זו. במדרש מובא מעשה מדהים בשני אחים יתומים, שירשו מאביהם חלקת שדה מכובדת. במשך מספר שנים הם עיבדו את החלקה יחד, גרו יחד בביתם הישן, ושמחו בחלקם.

לאחר מספר שנים מצא אחד מהם את בת זוגו. יחד הם הקימו בית חדש ועברו לגור בו. שני האחים המשיכו לעבד את השדה, את היבול חילקו ביניהם שווה בשווה, והמשיכו לחיות בכבוד. משפחתו של האח הנשוי הלכה והתרחבה, בעוד שהאח השני נותר רווק. באחד מימות הקציר חשב לעצמו האח הרווק: "יש לי שדה ובית, והרבה כסף, אבל הכול מיועד אך ורק בשבילי. לעומת זאת, מרווחים זהים לשלי, צריך אחי להאכיל ולפרנס משפחה כל כך גדולה…" באמצע הלילה הוא קם, יצא מביתו, לקח מספר אלומות של חיטה, והניח אותן בגורן אחיו. באמצע הלילה הוא קם, יצא מביתו, לקח מספר אלומות של חיטה, והניח אותן בגורן אחיו.

באותם ימות קציר חשב לעצמו האח הנשוי: "יש לי אישה נפלאה, ועשרה ילדים. העולם שלי מלא ועשיר. אבל אחי בודד בעולם. כל מה שיש לו זו החיטה…" באמצע הלילה הוא קם, יצא מביתו, לקח מספר אלומות של חיטה, והניח אותן בגורן אחיו. הלוך ושוב צעדו שני האחים. בכל לילה, בסודיות, הם היו פוסעים בזהירות ומעבירים אלומות חיטה מגורן לגורן. באחד הלילות נפגשו שניהם במרכז הגבעה שהפרידה בין בתיהם. שניהם הבינו מייד מה קרה. הם נפלו זה על צווארו של זה ובכו. בשדה זה, במקום בו נפגשו שני האחים האהובים, בחר הקדוש ברוך הוא לבנות את בית מקדשו – וכמו שאמרנו, כשאדם אחד אוהב את זולתו, מצטרף אליהם הקב"ה – משום שזהו העניין בחיים.

ואהבת לתלמידך כמוך

אם נעביר את הדברים  למישור החינוכי הבית ספרי כנראה שיש לנו עוד מה ללמוד בתחום "אהבת התלמידים".

אמרו חכמים "יהי כבוד תלמידך חביב עליך כשלך, וצריך אדם להיזהר בתלמידיו ולאוהבם שהם הבנים המהנים לעולם הזה ולעולם הבא" (רמב"ם הלכות תלמוד תורה  ה, יב).

אם ניתן לדבר על הסכמה כמעט מוחלטת וגורפת בעולם החינוך העכשווי רווי הגישות החלוקות, הרי זו הדרישה ליחס לבבי וחם, מעריך ומכבד, של מורה כלפי תלמיד. נכון הוא שמתקיימים דיונים על המידה: האם להופכו ל'חבר' או לשמר מידת-מה של ריחוק, ואולם על כך דומה כי לית מאן דפליג: מתן כבוד לתלמיד. הדרישה היהודית למתן כבוד לתלמיד, נוסחה אמנם בלשון הדרכת-הנחייה העלולה לעיתים להתפרש כפחות מחייבת, אך לאמיתו של דבר, ובסופו של דבר, היא מקבלת עיצוב הלכתי מחייב לכל דבר וענין. במסגרת מכלול ההנחיות הנפרָשׂות במסכת אבות (ד, יב), הורה רבי אלעזר בן שמוע: "יהי כבוד תלמידך חביב עליך כשלך".על מקורה של ההנחייה ועל קדימותה, מצביע מדרש הלכה (מכילתא דרשב"י יז, ט), הרואה ביחסי משהיהושע תקדים לדורות. במלחמת ישראל בעמלק אומר משה ליהושע "בחר לנו אנשים". ומדוע "לנו"? וכי צריך משההמנהיג לשתף את יהושענערו ביוזמה, עד שהוא אומר "בחר לנו"? אלא, גורס המדרש "מיכן שיהא כבוד תלמידו של אדם חביב עליו ככבוד חבירו, וילמוד כל העולם ממשה שלא אמר לו ליהושע בחר לי אנשים אלא בחר לנו אנשים, עשאו כמותו".

ואסיים במשפטו של יאנוש קורצאק שכתב "ילדים לא רק יהיו אלא הם בני אדם ועל כן זכאים לכבוד"

ובפינת המולטימדיה

במארז בין אדם לחברו תמצאו עשרות סירטונים בנושא.

1.       תיאור  של מורה שהוא "מורה לחיים" , נמצא בסרטו של ג'יימס קלאוול משנת 1967 “To Sir With Love”. סידני פואטייה מגלם את דמותו של מהנדס מובטל, המוצא לעצמו תעסוקת-ביניים כמורה בבית ספר תיכון, בשכונת עוני שבמזרח לונדון. תלמידי הכתה הם לא רק חסרי ידע; הם נעדרי כבוד האחד לרעהו, ונעדרי כבוד לעצמם ואמון בעצמם. פואטייה נוהג כלפיהם בשילוב של אכיפת משמעת קפדנית ומעורבות מסורה ואכפתית בחייהם, רוכש את אמונם, משנה לגמרי את האופן שבו הם מתייחסים לזולתם ולעצמם, וגורם להם להמשיך בלימודיהם, במקום להיפלט לרחובות או למקומות העבודה הירודים של לונדון. אני מצרף את הגרסה היותר חדשה של הסרט. 

2.       גם בסרט ארבע מאות מלקות ניתן לראות מורה נוסף  אך שונה מהראשון. 

       הוא המתאכזר לתלמיד מסויים, גוער בו, מעניש אותו ובמיוחד אינו מראה יחס של כבוד כלפיו. 

3.       גם בסרט כשהנערים שנים אנו עדים להתייחסות מעניינת לתלמיד הבעייתי 

עוד  קטע חשוב שמשמש אותי בהרצאה בנושא דחיה חברתית – 

 

ולסיום בדיחה כשרה

אברך שואל את אשתו בספירת העומר, "מה יש היום לאכול? "אתמול היה שניצל"…היא עונה

פרק 401 – פרשת אחרי מות "נמאס מהחוקים שלכם"

שימו לב. אמנם עברנו את חג הפסח אך עדיין תמצאו כאן רעיון מעניין 

והשבוע בפרק 401 פרשת אחרי מות  יש כאלה שנמאס להם מהחוקים.. (נכתב בערב פסח תשע"ד)

בתוכן

·         מתורתו של הרב קרליבך

·         מתורתו של הרבי מקוצ'ק

·         סיפור  שאי אפשר שלא להתרגש

·         כמה סירטונים 

·         השיר "והיא שעמדה" בביצוע המקורי

·         שני סרטונים מהמארז הכפול בנושא רגשות

·         לסיום בדיחה כשרה

פרשת אחרי מות  – "יש כאלה שנמאס להם מהחוקים"

וּשְׁמַרְתֶּם אֶת חֻקֹּתַי וְאֶת מִשְׁפָּטַי אֲשֶׁר יַעֲשֶׂה אֹתָם הָאָדָם וָחַי בָּהֶם, אֲנִי ה' "

שָׁלוֹם, שְׁמִי עִירִית וַאֲנִי גָּרָה בְּרַעֲנַנָּה. הַהוֹרִים שֶׁלִּי עוֹבְדִים בְּיַחַד, וּשְׁנֵיהֶם עוֹרְכֵי דִּין. מִכֵּיוָן שֶׁיֵּשׁ כָּל כָּךְ הַרְבֵּה חֻקִּים – הֲרֵי כָּל אֶחָד מֵהֶם מֻמְחֶה בִּתְחוּם אַחֵר, וּשְׁנֵיהֶם יַחַד מִשְׁתַּדְּלִים לַעֲזֹר לָאֲנָשִׁים לְהָבִין אֶת הַחֻקִּים.

גַּם אֶצְלֵנוּ בַּבַּיִת יֵשׁ חֻקִּים. לְמָשָׁל:

רַגְלַיִם עַל הַשֻּׁלְחָן בַּסָּלוֹן – אָסוּר,

טֶלֶוִיזְיָה אַחֲרֵי שְׁמוֹנֶה בָּעֶרֶב – אָסוּר,

גְּלִידָה מָתַי שֶׁרוֹצִים – מֻתָּר,

חֲבֵרִים, מָתַי שֶׁרוֹצִים (אַחֲרֵי שֶׁהַשִּׁעוּרִים מוּכָנִים) – מֻתָּר.

גַּם אֲנַחְנוּ, הַיְּלָדִים, שֻׁתָּפִים בִּקְבִיעַת הַחֻקִּים, וְזֶה דַּוְקָא כֵּיף אֲבָל גַּם קָשֶׁה.

אַגַּב, מִכֵּיוָן שֶׁאֲנִי הַבְּכוֹרָה, עוֹלוֹת מִדֵּי פַּעַם שְׁאֵלוֹת לְגַבֵּי חֻקִּים חֲדָשִׁים:

אוֹפַנַּיִם – כֵּן אוֹ לֹא? 

יְצִיאָה לְבַד לַקֶּנְיוֹן – כֵּן אוֹ לֹא?

כְּשֶׁאַחַי הַקְּטַנִּים יִגְדְּלוּ, כְּבָר יִהְיוּ לְגַבֵּי נוֹשְׂאִים אֵלּוּ חֻקִּים בְּרוּרִים בַּבַּיִת,

אַךְ בֵּינְתַיִם דְּבָרִים רַבִּים עוֹד לֹא נִקְבְּעוּ.

אומר ר' מנחם מנדל מקוצק זצ"ל: את המצוות יש לקיים בבחינת "וחי בהם" – מתוך חיות ולהט!

ולא מתוך הרגל – מצוות אנשים מלומדה. ועוד מוסיף הרבי, יש לקיים את המצוות כשהאדם מלא חיים ומרץ – בנעוריו. לא כאותם שמתחילים לקיים מצוות לעת זקנותם – כאשר יצר הרע כבר נחלש!

פרשת אחרי מות עוסקת ברובה במעשים אותם דורשים מעם ישראל שלא לעשות על מנת שארץ ישראל, לא תקיא אותנו מתוכה, כתגובה טבעית, כפי שרואים בגוף האדם, לעצם זר הנמצא בקרבו, כפי שיעיד עם ישראל על עצמו במידה ולא ישמור על הדרכות אלו.

הקבה" מצווה את עם ישראל חוקים ומשפטים שתפקידם למנוע מעמו לחטוא שהרי אדם מובל ע"י יצריו הטבעיים. זוהי לעיתים הליכה אחרי תאוות גופניות ללא רסן, כמעשה בהמה. מסיימת הפרשה בכלל ענייני הצניעות שהן אבן יסוד להצלחת בניין האומה מבחינה אישית ולאומית, הנביא בהפטרה בא ומתאר את ימיה האחרונים של יהודה, המצטיירת כמושחתת בכל שטחי החיים, האישיים והציבוריים, כניגוד גמור לכל מה שנצטווינו לשמור בפרשת השבוע. הן שחיתות בחיי המשפחה, אנוכיות והליכה אחרי תאוות ההנאה ואלימות המגיעה לכדי שפיכות דמים. על כן התוצאה היחידה האפשרית והיא: "והפיצותי אותך בגויים וזריתיך בארצות והתמותי טומאתך ממך". אין אפשרות אחרת אם לא נשמר מהליכה בדרכי הגויים ומקיום האזהרות שבאות בפרשה, לא תהיה ברירה אלא הארץ תקיא אותנו ממנה כמתואר בהפטרה. ולאחר היותנו בכור ההיתוך של הגולה, לאחר שיוסרו הסיגים שמנעו את חיבורנו המוחלט לאלקינו, יוחזרו בני ישראל לארץ ואל תוך ירושלים כפי שזוכים אנו ורואים בימינו את עם ישראל השב לארצו.

דא עקא, שבמישור החינוכי , לא לכולם החוקים והמשפטים ברורים… לא כולם מוכנים לקבל "הנחתות" מלמעלה… אם אנחנו מדברים על ילדים, ישנם כאלה שהחוקים והמשפטים אינם קלים להם והם בקלות יכולים לסטות מהדרך הנכונה.

אי אפשר שלא להיזכר בדבריו של הבן החכם "מה העדות והחוקים והמשפטים אשר צווה ה' אלוקינו אתכם"  אומר הרב קרליבך "אתם יודעים , יש היום הרבה אנשים שרוצים לחזור ליהדות, אבל יש משהו עמוק שעוצר בעדם: הם רוצים לדעת מה המקום שלהם ביהדות, עמוק בליבם הם שואלים כמה אני חשוב? כמה אני חשוב לריבונו של עולם? האם מחכים לי?

שאלת החכם בהגדה נוגעת למקום הזה לגבול  בין האחד ובין השניים. העולם מלא סתירות בין האחד ובין השניים, בין האחדות ובין הריבוי בין הפנים ובין החוץ. וגם בתורה יש סתירות: "עדות" מול "חוקים", "אשר ציווה ה' אלקינו" מול "אתכם". מצד אחד התורה ממש חקוקה בעולם לא פחות מחוקי הטבע ואולי אף יותר, ומצד שני התורה ה יא עדות. כשאתה צריך עדים זה אומר שאתה נמצא בעולם שהאמת נסתרת ואתה צריך לגלות אותה. והחכם שואל מה קורה כאן מצד אחד החוקים שבתורה אומרים לנו שהתורה חקוקה בעולם ומצד שני העדות שבתורה אומרים לנו שאנו בעולם השקר ואנו צריכים לגלות את האמת. והסתירה הזאת היא גם ביחס שבינינו לבין התורה בינינו לבין הקב"ה. החכם שואל מצד אחד ה' אלקינו  כלומר התורה ממש חקוקה בתוכינו, ישראל ואוריתא חד הוא. ומצד שני "ציווה אתכם", הוא מצווה ומזהיר אותנו. כלומר מה שבאמת כואב לחכם זה למה ה' מצווה אותי כל כך הרבה? מה הוא רוצה ממני, האם זה מפני שאני חשוב לו? הייתי רוצה לדעת מה הוא חושב עליי? האם אני עבד או בן?

הבן החכם ממש רוצה להיות יהודי, הוא רוצה ללמוד ולעשות אבל הוא רוצה לדעת מה מקומו אצל הקב"ה. ואנחנו עונים לו "ואף אתה אמור לו כהלכות הפסח: אין מפטירין אחר הפסח אפיקומן" – אכן מה שאתה מחפש זה כל העניין של פסח מה שמאיר בליל הסדר הוא שיש לקב"ה מקום מיוחד משבילך הוא חקוק בך ואתה חקוק אצלו. עד עכשיו חשבת או שהתורה עדות או שהתורה חוקים והשגת האחדות העמוקה ביותר היא הידיעה איך אנחנו אחד עם הקדוש ברוך הוא ועם התורה ללא צורך בציווים.

ולמרות שאנו כבר אחרי… נסיים בסיפור לשבת הגדול

מידי שנה לקראת פסח, היה נוהג רבי אברהם מסדיגורא לספר את הסיפור הבא:

בכפר קטן ליד העיר קולבוסוב, היה חי יהודי שהיה חוכר מסבאה, מהאציל של הכפר. העסקים לא היו כל כך טובים והיהודי לא היה יכול לעמוד בתשלום דמי החכירה. כמה פעמים ניסה הפריץ לבוא ולגבות את דמי החכירה אבל היהודי ממש לא הצליח להשיג את הכסף. אפילו איומי האלימות לא הועילו – לא היה ליהודי ממה לשלם. יום אחד שלח הפריף את המשרתים שלו  ללמד את היהודי לקח, כדי שידע שדרישתו את דמי החכירה היא רצינית לגמרי. מה עשו המשרתים? הם פרצו למסבאה בלילה ועשו שם שמות: הם שפכו את המשקאות על הרצפה, שברו את השולחנות ואת הכיסאות, בקיצור – הרסו את כל מה שיכלו להרוס.

כשיהודי ומשפחתו נכנסו למסבאה וראו מה שראו, חשכו עיניהם. הם היו כל כך מיואשים, שהעצה היחידה שיכול היה היהודי לתת לעצמו היתה – לנסוע  לקולבוסוב ולשמוע את דרשתו של הרבי.

כל זה ארע כמה ימים לפני שבת הגדול. נסע היהודי שלנו לעשות את השבת בקולבוסוב. באותו הזמן, רבה של קולבוסוב היה ר' העשל, אשר נהיה אחר כך הרבי מאפטא.

לכבוד שבת הגדול היה בית הכנסת מלא מפה לפה. כשקם ר' העשל ודרש בפני היהודים במקום הייתה הרגשה של ערב יציאת מצרים. הרבי היה נדמה בעיניהם כמשה רבנו המודיע לבני ישראל על גאולתם הקרובה.

היהודי המסכן שלנו הגיע קצת באיחור לבית הכנסת והוא היה ממש צריך להידחק בפינה שליד הדלת. אלה הדברים שהוא שמע מפי הרב באותה השעה: בתפילה ישנן שתי ברכות על הגאולה: האחת נאמרת לפני עמידה והיא בלשון עבר 'גאל ישראל', והשניה היא בעמידה עצמה והיא בלשון הווה 'גואל ישראל'. הברכה הראשונה מתייחסת לגאולת אבותינו ממצרים ולכן היא בלשון עבר. אבל השניה היא בלשון הווה מפני שבכל שעה ושעה ה' גואל ישראל. ואפילו עכשיו ברגע זה אם יש איזה יהודי שלא יכול לשלם את השכירות שלו, ומשום כךבא הפריץ וזורע הרס וחורבן  – אני אומר לכם, ריבונו של עולם, מי שגואל ישראל בכל רגע ורגע, יראה גם ליהודי הזה את הדרך לצאת מצרתו ולהיגאל בעוניו.

אתן יכולים לתאר לכם איזה שמחה הביאו המילים האלה ליהודי שלנו. כך כשהוא חזר הבייתה הוא היה מלא שמחה והתחיל לרקוד ותך כדי ריקוד הוא צועק  – 'הרבי אמר מי שגואל ישראל עכשיו! הרבי אמר מי שגואל ישראל עכשיו!.

בינתיים הפריץ רצה לראות איך היהודי מתמודד עם הצרה שנפלה עליו. כשהוא הגיע לביתו של היהודי הוא מגלה שהוא רוקד וצועק מתוך שמחה. כמובן שבאותו רגע חשב הפריץ שיהודי השתגע ואין לו סיכוי לראות ממנו כסף. באותו לילה שלח הפריץ לקרוא ליהודי. בהתחלה הוא פחד לבוא אבל אז נזכר במילים של ר' העשל: ה' גואל ישראל בכל רגע'. כשהוא הגיע שואל אותו הפריץ 'הי מושקה' מה יהיה אתך? אתה יודע, זוהי אשמתך שנותרת ללא אגורה, ולי אין כסף לתת לך'.

'מה אני יכול לעשות?' השיב היהודי.

טוב, תשמע, מושקה, ענה הפריץ: קח את שובר האשראי הזה ותביא אותו למזקקה בקלובוסוב, והם ייתנו לך קצת יין שכר. כשתמכור את היי"ש הזה תוכל לעשות קצת רווח קטן ותתחיל לשלם לי את השכירות. חלק מהרווח תיקח עבור המשפחה שלך וכך תמשיך. כך עשה יהודי. וה' עזר שבימים האחדים שנותרו עד החג הוא מכר כל כך הרבה יין שכר, שלא רק שפרע את כל חובו וקנה מה שהיה צריך לחג אלא עוד נשאר לו סכום כסף ניכר. ומה אתם חושבים שעה היהודי הזה עם הכסף? הוא צרר את הכסף במטפחת והיא אותו לקולבוסוב. כשהוא נכנס לר' העשל הוא אמר: הכסף הזה שייך למי שגואל ישראל עכשיו!

אולם כדי לצאת ידי חובה הנה כמה סרטונים די מיוחדים ומדהימים:

 

 

 

 

 

 

ולסיום בדיחה כשרה

עורך דין מפורסם נפטר.
ומגיע לשערי גן העדן  ומחכה בתור,
מגיע למלאך העומד בשער העו"ד אומר לו: "נפלה לכם טעות. אני ישבתי לי במשרד, עובד לי על תיק חשוב, ופתאום ללא כל סיבה, אני מת. מה זה צריך להיות?"
המלאך שואל את העורך דין לשמו, בודק במחשב שלו, וחוזר לעורך הדין: "אני לא יודע למה אתה מתלונן, כתוב במחשב שנפטרת בשיבה טובה."
"מה? משתומם עורך הדין. אני בן 35, מה פתאום שיבה טובה?"
המלאך בודק שוב במחשב לו ואומר לעורך הדין: "על פי חישוב שעות העבודה שחייבת את הלקוחות שלך אתה בן 176 !"

 

פרק 391 פרשת תרומה "חינוך לנתינה"

שלום שוב

והפעם בפרק 337 פרשת תרומה – "חינוך לנתינה" – פרק מורכב, ארוך אבל בעיקר מעניין

·         רעיון חינוכי

·         סיפור על איש צדיק

·         קצת על החסידה

·         רחמנים וגומלי חסדים, מה ההבדל?

·         מתורתו של הרש"ר הירש

·         מתורתו של החפץ חיים

·         מעשה במונבז המלך

·         מחידושיו של דר' יחיאל שרמן

·         שירו של נתן זך

·         שירו של בועז שרעבי

·         5 סרטונים בנושא נדיבות לב

·         קישור לסיפור מעניים בנושא חסד

·         נספח איך מחנכים לנתינה בבית הספר הלכה למעשה

"ויקחו לי תרומה" – חינוך לנתינה

פרשתנו פותחת בציווי שציוה הקב"ה לכל איש ישראל להרים תרומה לצורך הקמת המשכן, "וַיְדַבֵּר ה' אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר. דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְיִקְחוּ לִי תְּרוּמָה מֵאֵת כָּל אִישׁ אֲשֶׁר יִדְּבֶנּוּ לִבּוֹ תִּקְחוּ אֶת תְּרוּמָתִי" (שמות כה, א-ב). ומבאר רש"י: "ויקחו לי תרומה – לי לשמי". ע"פ הכתוב בניית המשכן נעשתה מתרומות בני ישראל. אם נתבונן בלשון הפסוק נראה שהמגמה העיקרית היא תרומה מתוך רצון והבעת נכונות ולא בכפיה. ישנם 2 תכונות עיקריות הטמונות בו: יכולת ורצון. היכולת קיימת אצל אנשים רבים, יש התורמים גם כאשר היכולת נמוכה. אך הרצון תלוי מאוד בטבע האדם, בהתנהגותו.                                                                                  

הנתינה, הנדבה לזולת, הסיוע לאחר, לנצרך, טמונה באופי האדם. אדם צריך לרצות לתת, צריך שיהא בתוכו תכונה חיובית ערכית ורצון כדי שידרבן אותו לתרום. לנתינה  זו אין תמורה זו התנדבות מלאה "איש אשר ידבנו ליבו".

לא מצאנו בשום מקום בתורה,שמצווה אדם להיות למדן ובקי בכל חדרי התורה. שכן תכלית הלימוד אינה להיות למדן,  אלא להיות אדם טוב. לעשות הטוב ולהיטיב עם הזולת". (רבי מנחם מנדל מקוצק)

ארחיב על מהות הנתינה והחסד

מסופר על איש צדיק, שיום אחד שמע מתוך ביתו דפיקה חלשה על הדלת. הצדיק פותח את דלת ביתו ומוצא לפניו אדם עני וחסר בית. "אתה מוכן לתת לי כמה שקלים, כדי שאוכל לקנות לעצמי מעט מזון?", הוא מבקש בקול שקט. כמובן שהצדיק עושה מה שכל אדם צדיק היה עושה: הוא ממהר למצוא את הארנק שלו, מוציא מתוכו כמה שקלים, מניח אותם בכף ידו של העני ושולח אותו לדרכו. האיש העני כבר מגיע כמעט עד לכביש הראשי, כשהוא שומע לפתע מאחוריו מישהו שקורא לו: "חכה רגע, חכה רגע, אדוני!". הוא מסובב את ראשו לאחור ורואה שם את האיש הצדיק מנופף לו בידיו ומגיש לו עוד כמה שקלים מתוך ארנקו. כאשר הצדיק שב בחזרה לביתו, אשתו עומדת בפתח הבית, המומה לגמרי. "אני אסביר לך מה בדיוק קרה כאן…", הוא אומר לה בחיוך, מנחש את פשר התמיהה שלה "כאשר פתחתי לראשונה את הדלת וראיתי מולי את האדם המוזנח והמלוכלך הזה עומד לפני, הרגשתי מאד לא בנוח". מיהרתי להוציא את הכסף מהארנק שלי, רק כדי שאוכל להיפטר מהאיש הזה במהירות. אולם לאחר שיצא מן הבית, הבנתי פתאום, שהכסף שנתתי לו – לא היה מיועד לו, אלא לטובתי האישית בלבד, משום שהוא גרם לי להרגיש כל כך לא בנוח. לכן קראתי לו שוב ומיהרתי לתת לו סכום נוסף של כסף, והפעם – לטובתו בלבד!"                                                                                                                         

המושג 'חסד' פירושו להושיט את עזרתנו לזולת, מתוך אמונה עמוקה באהבת כל אדם באשר הוא, ומתוך נדיבות ואכפתיות כלפי כל הסובבים אותנו. הגמרא אומרת, ששנאת החינם היא שהביאה את החורבן על בית המקדש בירושלים. לכן, מסבירה הגמרא, רק דרך אהבת חינם שבין אדם לחברו קיימת האפשרות, שבית המקדש השלישי ייבנה ושהגאולה השלמה תגיע אלינו במהרה.

כולנו מכירים את החסידה שקרויה כך רק משום שהיא עושה חסד, אז מדוע התורה מכניסה אותה לרשימה של החיות הלא-כשרות?! זה ממש לא הגיוני! בואו ונתעמק עוד יותר בנושא: הגמרא מסבירה, שהציפור הזו עושה חסד, על ידי כך שהיא מעניקה מזון לשאר חברותיה. לכן היא זכתה לכינוי 'חסידה'. כעת אפילו יותר קשה לנו להבין מדוע היא נאסרה באכילה! יש הסבר יפה לעניין זה: נדיבותה של החסידה מוגבלת רק לחברותיה. טוב לב מהסוג הזה, כזה שמיועד רק לקבוצה קטנה של חברים, איננו מה שהתורה רוצה מאתנו. זוהי הסיבה, שבגללה התורה אומרת לנו, שהחסידה אינה כשרה למאכל. זהו איננו סוג ה'חסד' שהיהדות מאמינה בו.

היהודים ידועים בתור רחמנים וגומלי חסדים, אך מה ההבדל בין שתי תכונות אלה? האם אפשר להיות רחמן אך לא גומל חסדים? ומה כוונת הביטוי המפורסם "אהבת חסד"? ניתן לומר שהמילה "רחמים" מתייחסת לאדם הרואה את הזולת בשעת צרתו. הוא רואה מישהו סובל,  ונמצא בייסורים או קשיים – ברור לכולם שהאדם שיש בלבו 'רחמים', יעשה את כל אשר בכוחו לעזור ולהקל על הסבל – זה 'רחמים'.  ואילו "חסד"? מי שהוא בעל חסד מחפש הזדמנות לעזור לאחרים. לא הקושי של מצב הזולת הוא המעורר את לבו, אלא הרצון לתת. הנפש שלו אינה מוצאת את סיפוקה אלא במצב שיש לו למי להעניק, במצב שבו הוא נותן לשני. זהו 'חסד'. לכן יש גם ביטוי שנקרא אהבת חסד ולא אהבת רחמים

עלינו ההורים והמורים לחנך את ילדינו לתרום, לתת, לעזור לחבר, חובתנו להרגיל הילד בקיום מצוה חשובה זו, כדי להפוך אותה לטבע אצלו. הנדבה היא תכונה נהדרת ויעילה ליצירת חברה מצויינת ואיכותית, כך יוצרים חברה נפלאה ואחדות עם.החינוך לנתינה חייב להיות מופנם בכל אדם. עלינו להרגיל עצמנו לתת מתוך רצון ולא מתוך כפיה. פתיחת סגור ליבו של האדם לתרומה יוצרת מידת "לב" נהדרת של הנותן, כאשר מחדירים תכונה זו לשכלו של האדם, הרי הלב נעשה יותר רך ומתמלא ברצון לתת ואז יש שילוב נפלא של אינטלגציה שכלית ורגשית. עיקר הנדבה היא "הלב" שבה. כדי שאדם ירגיש הוא נותן משהו משלו לזולת.

אומרים בעלי המוסר שאברהם אבינו היה עמוד החסד, בניית המשכן כולו מעיד על כל מידות האדם, אלא שהחסד הוא עמוד התווך של כל המידות. על כן בחינוך למידות של הילדים ואף של המבוגרים, עלינו להתמקד בעיקר בחינוך למידת החסד, למצוא כל נתיב וכל רעיון חינוכי ודידקטי כדי שמידת החסד תהא חלק מהותי מאופיו של האדם.

חכמינו שואלים האם הקב"ה היה צריך "שיתנו" נדבה לבניית המשכן וכי לא היה יכול לברוא המשכן מעצמו? אלא שמיד עם יציאתנו ממצרים רצה הקב"ה לחנך אותנו למצוות הנתינה מתוך הלב.

מדגיש הרש"ר הירש על הפרשה "ויקחו לי"  – התרומה לא תנתן להם באורח בלתי אמצעי כי אם כל יחיד ויחיד יתן את תרומתו לציבור לצורך מסירתה לגבוה. מכאן שלא על היחיד אלא על הציבור לבצע את המשימה שציווה השם ולא בשביל התורמים היחידים, אלא בשביל הציבור כולו נקבעה המשימה האלוהית. תרומה  – משורש "רום", להתרומם ולהתנשא מעל. ומכאן: להיות מורם ומובדל למען מטרה  נעלה. ידבנו משורש "נדב" קרוב ל "נטף" לצאת מבפנים טיפין ומכאן נטף שרף הנוטף מהעץ ובדרך ההשאלה להביע מחשבות, הוי אומר לעורר אחרים להרים תרומה. הרי זה ביטוי לנתינה מתוך התנדבות גמורה. תקחו כולל אף את משה – ורק כפרט בתוך כלל הציבור. 

מידת החסד מהווה כאמור את גולת הכותרת בחינוך למידות, מידה שקיומה הלכה למעשה מבטאת את "ואהבת לרעך כמוך".

אם נשים לב התורה כותבת  "ויקחו לי תרומה?" למה לא נאמר ויתנו לי תרומה? האם מה שאנחנו עושים תמיד זה לא "לתת" לשני? התורה מגלה לנו תובנה עמוקה: בכל פעם שבה אנחנו נותנים לזולת, זו באמת "לקיחה" לעצמנו. הנותן מרוויח מהנתינה הרבה יותר מאשר המקבל! זה הגיוני. כשאנחנו קונים משהו בחנות, אנחנו לא רואים את העיסקה כהפסד, אלא מרגישים שהשגנו משהו בעל ערך. הכסף עליו ויתרנו היה קרבן נחוץ כדי לרכוש את הפריט שרצינו. לתת לאנשים, זה בדיוק כמו לקנות משהו לעצמנו. כשאנחנו נותנים, אנחנו 'קונים' את ההזדמנות לעזור לאדם אחר. קובעים מחיר, שהנותן רוצה לשלם בתמורה למשהו בעל ערך. מה שהוא ויתר עליו (כסף, זמן, כוח) לא גרם לו לאותה מידה של הנאה, כמו מה שהוא מקבל (כלומר, הזכות של הנתינה).

למען האמת, הדימוי של הקנייה לא מושלם. כשאנחנו קונים עט, למשל, מחירו שווה בדרך כלל לערכו. אבל כאשר אנחנו קונים למישהו פרחים, עוזרים לעני ברחוב, או תורמים למטרה חשובה, מה שאנחנו מקבלים נמצא הרבה מעבר למחיר. הנותן מרוויח הרבה יותר מהמקבל. זו משמעות הפסוק בפרשה "ויקחו [לעצמם, על ידי זה שיתנו] לי".

מעשה במונבז המלך שבזבז אוצרותיו ואוצרות אבותיו בשנות בצורת, וחברו עליו אחיו ובית אביו (כל משפחתו) ואמרו לו: 'אבותיך גנזו והוסיפו על של אבותיהם, ואתה מבזבזם?!' אמר להם: 'אבותי גנזו למטה [בעולם הזה] ואני גנזתי למעלה…; אבותי גנזו במקום שהיד שולטת בו, ואני גנזתי במקום שאין היד שולטת בו…; אבותי גנזו דבר שאינו נושא פירות, ואני גנזתי דבר שעושה פירות…; אבותי גנזו [אוצרות] ממון, ואני גנזתי אוצרות נפשות…; אבותי גנזו לאחרים, ואני גנזתי לעצמי…; אבותי גנזו לעולם הזה, ואני גנזתי לעולם הבא…!" (בבא בתרא י"א ע' א').

דר' יחיאל שרמן מוסיף לנו עוד תובנה במידת החסד

אדם עוצר את רכבו ליד תחנה שכוחה באיזור שומם, אוסף משם טרמפיסט ומסיע אותו למחוז חפצו… לשמע מעשה יומיומי פשוט וחיובי זה מתרחב לבנו בהערכה כלפי נותן הטרמפ, שכוונתו היא אך להיטיב עם הנוסע ולסייע לו. נתאר לעצמנו, שאדם זה עושה פעולה כזאת בכל יום ואף מספר רב של פעמים ביום מהי מידת הערכתנו אליו! ודאי אנו מחשיבים אותו כאיש חסד, שכן עוסק הוא בחסד ובנתינה במשך שעות בכל יום. ואם מגלים לנו שהוא נהג אוטובוס העושה בדיוק מה שתיארנו זה עתה, האם חשיפתה של עובדה זו משנה את מידת הערכתנו אליו! תלוי… במה זה תלוי?                        

אין מעניקים הערכה מיוחדת למי שמטרתו היחידה במעשה היא קבלת שכר, אך כוונה טובה בשעת מעשה יכולה להפוך גם מעשה של פרנסה גרידא, לאלפי אלפים של מעשים טובים, למרות המשכורת בסוף החודש. אם הנהג שבדוגמא (או רופא, או מורה בדוגמא אחרת), מחשיב ברצינות את עיסוקו כמעשה אמיתי של סיוע והטבה ללקוחותיו הרבים, ולא רק כמחשבה חולפת בלבד, אלא כתודעה קבועה המלווה אותו במשך זמן עבודתו ואף לאחריה אזי מתלוות לעבודה תחושות של הנאה וסיפוק, ואולי נוכל גם לומר עליו שניתן להעמידו בשורה אחת עם כל גדולי עושי החסד למיניהם.

עולה מכך, שכל מעשה ממעשיו של האדם וכל מחשבה ממחשבותיו יכולים להיות מוטבעים בחותם של מידת החסד, כדברי "החפץ חיים": "מידת החסד פרושה על כל ענייני הטובה שבעולם וכל איש ואיש יוכל לקיים מידת החסד בענייניו, ולפעמים גם בדברים נקלים וקלים עד שכמעט זה נהנה וזה אינו חסר, ובני אדם מזלזלים בהם בעוונותינו הרבים, והסיבה לכך, שהיצר אינו מניח לאדם להתבונן בגודל מידת החסד ורוב טובה". ("אהבת חסד" לחפץ חיים)

הווי אומר, שהנתינה יכולה להיות לא רק מעשה נקודתי, אלא אופן חשיבה ודרך חיים.

לסיום לא נותר לי אלא לסיים בשירו המרגש של נתן זך כולנו זקוקים לחסד (ביצוע של נורית גלרון בקישור המצורף בהמשך)

כולנו זקוקים לחסד,

כולנו זקוקים למגע.

לרכוש חום לא בכסף,

לרכוש מתוך מגע.

לתת בלי לרצות לקחת

ולא מתוך הרגל.

 

כמו שמש שזורחת,

כמו צל אשר נופל.

בואי ואראה לך מקום

שבו עוד אפשר לנשום.

 

כולנו רוצים לתת.

רק מעטים יודעים איך.

צריך ללמוד כעת

שהאושר לא מחייך,

שמה שניתן אי פעם

לא יילקח לעולם.

 

שיש לכל זה טעם,

גם כשהטעם תם

בואי ואראה לך מקום

שבו עוד אפשר לראות.

 

כולנו רוצים לאהוב.

כולנו רוצם לשמוח.

כדי שיהיה לנו טוב,

כדי שיהיה לנו כוח.

 

כמו שמש שזורחת,

כמו צל אשר נופל.

בואי ואראה לך מקום

שבו עוד מאיר אור יום.

והפעם בפינת המולטימדיה… 

סיפור מעניין על חסד –     http://www.aish.co.il/sp/pg/97415099.html  

הרב גרוסמן בראיון עם יאיר לפיד – 

עזרה ללא גבולות – 

מצאתי רק ביצוע נשי של נורית גלרון)  – השיר "כולנו זקוקים לחסד" – נתן זך – 

כפיצוי לציבור הגברים, מצאתי את השיר "לתת" של  בועז שרעבי –  

סיפור ר' אריה לוין – 

לחובבי הנוסטלגיה – רחוב סומסום "תיקון עולם" – 

פרסומת להתנדבות – 

ולסיום במקום בדיחה הומור שחור "הצלת חיים – תלוי כמה אתה נותן" – 

ואולי בעצם נסיים בבדיחה לחורף

נמר, אריה וצב יושבים באמצע הג'ונגל בחורף ושותים מרק. לפתע מתחיל לרדת גשם.
 
הנמר אומר לצב: "לך ותביא לנו מטריות"
 
"אין בעיה", עונה הצב, "אבל אני אעשה זאת בתנאי שלא תאכלו את המרק שלי".
 
הצב הולך לדרכו ולא חוזר ארבעה ימים. כשהשמש שוקעת ביום הרביעי, הנמר והאריה מתייאשים ואומרים: "יאללה, בוא נאכל את המרק שלו".
 
פתאום יוצא הצב מאחורי העץ ואומר "שמעתי אתכם נבלות, עכשיו אני לא הולך!".
 
ואולי עוד אחת טובה…
באחת העיירות מגיע הכומר לרב  ואומר לו – בתקופה האחרונה יש לנו המון גנבות אבל שמתי לב שהגנבות הם רק אצלנו ולא אצלכם היהודים. אומר לו הרב "זה ברור" לנו יש מזוזה בכניסה לבית והיא שומרת עלינו…
אומר לו הכומר אתה מוכן למכור לי? אומר לו הרב אין בעיה ונותן לכומר מזוזה בעד 200 דולר. לאחר חודש חוזר הרב לרב ואומר לו "קח את המזוזה אני לא רוצה אותה יותר". מה קרה שואל הרב. "מאז שיש לי מזוזה כל חמש דקות יש שונרר שדופק לי בדלת ומבקש צדדה. אני כבר מעדיף שיגנבו, זה פחות כסף…

 

נספח מדבריו הנפלאים של דר' שרמן

איך מחנכים לנתינה? הלכה למעשה

אכן, מידת החסד היא סימן היכר לעם ישראל שהם "רחמנים, בישנים וגומלי חסדים" (יבמות עט), אך כבר התחלנו להבין שאין היא באה מעצמה על האדם להשקיע עמל רב כדי לקנותה.

כמחנכים מוטלת עלינו המשימה לטפח בתלמידינו את האהבה ואת הרצון להיטיב עם כל אדם מישראל ולכוונם משחר ילדותם לעניין החסד כלפי כל מי שנברא בצלם אלוקים.

כיצד?

"החפץ חיים" מדריך אותנו לגבי הדרכים לעשות זאת:

"ועל כן העצה היעוצה לזה:

א.      שיתבונן תמיד בכתובים ובמאמרי חז"ל המספרים לנו בגודל שבח המידה הקדושה הזו ויתברר ויתאמת אצלו שזהו רצונו של השי"ת.

ב.      ושנרגיל עצמנו להתנהג בחסד וברחמים עם זולתנו".

                                                                                             ("אהבת חסד")

נסכם בלשוננו את שתי הדרכים לרכישת מידת החסד על פי ה"חפץ חיים":

1. על ידי לימוד התורה שבכתב ותורה שבעל-פה ("בכתובים ומאמרי חז"ל") על חלקיהן "התחוקתיים" ועל חלקיהן "הסיפוריים" תוך התמקדות במידת החסד המופיעה בהם, בבחינת "מעשה אבות סימן לבנים".

2. על ידי ההרגל והחינוך למעשים. בזאת יש להתחיל כבר בגיל הרך. כבר אז יש לטעת בילדים את התחושה כי הם פועלים ונוהגים על פי תרבות ישראל, הרוצה שנהיה אנשי צדק ואנשי חסד. ההזדהות עם אבות האומה וגדולי ישראל שבכל דור והרצון לחקות את מעשיהם ישרישו בילד הרך את הכמיהה לעשיית הטוב.

דרכים לחינוך לנתינה – לקט הצעות מעשיות

א. לימוד הלכתי עיוני בדרך פעלתנית חוויתית

במסגרת שיעורי המקרא, המשנה, התלמוד וההלכה ישנן הזדמנויות רבות ללמידה פעלתנית ולשינון.

בדרך משחק (משחקי מסלול, "רביעיות" בין אדם לחברו, מונופול מצוות בין אדם לחברו, כרטיסי "טלהלכה" וכד').

"מבצע ושיננתם" – צבירת נקודות אישיות עבור שינון בעל-פה, מתוך מאגר נתון, של משניות/פסוקים/הלכות בענייני נתינה וחסד ומצוות שבין אדם לחברו.

עבודת חקר – על נושאים תורניים שבין אדם לחברו, כגון "המצווה שלי". במסגרת העבודה יחקור התלמיד את מהות המצווה, טעמיה והלכותיה ויבהיר מדוע "התחבר" למצווה זו וכיצד הוא מקיימה.

ב. הסיפור כמקור מחנך

הסיפור מעמיק את הרגש ומפתח אותו. הוא מפעיל את דמיונו של הילד ומאפשר לו להזדהות עם גיבוריו המקיימים בגופם את מצוות ה' והעושים בחיי יום-יום חסדים ומעשים טובים. ספרות עשירה עומדת לרשותנו בנושא הן בתחום אגדות חז"ל המשלימות את המסופר במקורותינו על אבות האומה ועל חכמי ישראל, הן בתחום סיפורי חסידים וסיפורי תולדותיהם של גדולי ישראל ודמויות מופת שונות, בני כל הדורות, שנתייחדו במעשי החסד שעשו.

בדורנו נמצא, למשל, את הרב קוק, הרב אריה לוין ולצידם את אלי כהן הי"ד – "האיש שלנו בדמשק" או את החובש, טוראי שלמה אפשטיין הי"ד, שקיבל צל"ש לאחר נפלו במסירות נפש למען חברו (בהשראתו – השיר "בלדה לחובש") ועוד.

 

בספר, המוכר כל כך, אודות הצדיק הירושלמי, ר' אריה לוין, "איש צדיק היה" מסופר אודותיו: "כל מרצו ועיתותיו קודש היו להיטיב עם הבריות, לעזור לנצרכים, לתמוך בחלשים ונדכאים, לעודד ולאמץ ידיים רפות ולכרות אוזן לכל מר נפש. הוא הוכיח שכשם שיש גאונים בלמדנות כן אפשר להיות גאון במידות. ר' אריה היה גאון כזה. בו נתמזגו מיזוג נפלא תמימות ופיקחות בלתי רגילה". (שמחה רז)

מילים שכאלה יכולות וצריכות להיות נר לרגלי תלמידינו ודמות שכזו – מודל לחיקוי.

ג. תולדות ישראל כמקור מחנך

אין לך תקופה בתולדות ישראל שלא ניתן להאיר באמצעותה את ההיבט של חסד בחיי עם-ישראל באותה תקופה. אותם מעשים גדולים וקטנים שפעלו בני עמנו למען גמילות חסדים, לעיתים אף מתוך מסירות נפש – עוברים כחוט השני בקורות עמנו.

בולטות במיוחד, בכל הגלויות, הקמת מוסדות חסד קהילתיים כמו "קופת הגמ"ח", "התמחוי", "חברת ביקור חולים", "חברת הכנסת אורחים", "חברא קדישא", "הכנסת כלה", "פדיון שבויים" וכד'.

בדרך זו ניתן להראות כי מידת החסד היא ממהותו של עם-ישראל, יסוד בקיום האומה. ואולי גם להדגיש שזהו "המתכון הרוחני" על פיו מתקיימת אומה נצחית זו באורח פלא.

ד. פעילות של נתינה במסגרת הכיתה

חינוך לנתינה במסגרת הכיתה מתחיל מהדברים הפשוטים הלקוחים מההווי היומיומי של הלומדים בה. בין התלמידים ישנה שונות בנטיות ובכשרונות. כל אחד מהם בולט בקווים הייחודיים לו. למצב אי שוויוני זה יכולות להיות השלכות מזיקות על חיי החברה של הכיתה ועל הפרטים שבה, אך מנגד, באווירה של נתינה שונות זו יכולה להיות לברכה. גישתנו החינוכית היא להדגיש את נקודת החוזק שיש בכל תלמיד ולעודדו לפתחה כדי לשכלל את יכולותיו בתחום זה. זאת, מתוך הדגשה שבכל אחד ישנו הפוטנציאל לתרום משלו – לזולתו.

יש לעודד את התלמידים לפעול בכיוון זה ואף להגדיר עמם משימות חברתיות, מעשי שליחות כיתתיים ספציפיים, במסגרתם יוכלו להביא את יכולתם ורצונם לכלל מעשה ולהעניק לחלש מהם את מה שיש בכוחם, כגון:

·                קיום חברותות בלימודי הקודש, במטרה להפרות זה את זה,

·                המחונן בחשבון יתכונן למבחן יחד עם חברו המתקשה בתחום זה,

·                והאלוף הכיתתי "בהפצצת שערים" יאמן בכדורגל את חברו המסורבל בעל "שתי הרגליים השמאליות".

כאשר הילד נותן משלו לאחרים הוא מרגיש שייכות לזולת ולקבוצה. יש בכך חשיבות רבה הן להתפתחותו הרגשית-חברתית של התלמיד ולמידותיו האישיות, והן ליכולת לתפוס עצמו כחלק ממערך חברתי מאוחד במישור הקהילתי-הכללי ישראלי. תהיה בכך תרומה לכל תלמיד בכיתה, בהיותו מסוגל לתפוס עצמו כתורם וכנתרם בעת ובעונה אחת. אם בעל הכשרון ישמור את כשרונו ואת ההנאה שניתן להפיק ממנו אך ורק לעצמו, הרי זה כאנשי סדום שנהגו בדרך של "שלי – שלי, שלך – שלך", איש איש לעצמו ואין חלקנו עמהם. לכשיתבגר אותו תלמיד ימשיך, כבוגר, באותה דרך של השתלבות פעילה בחברה ובנתינה לכלל. "ילד" זה יחפש וימצא אפיקים כיצד לתרום לקהילה מן הכשרונות בהם ניחן ומן הכישורים שרכש במהלך השנים.

ה. פיתוח עירנות אישית וכיתתית למעשי חסד

במסגרת הכיתה תוקדש באופן שיטתי ומושכל.תשומת לב לפעילויות ולמעשים של חסד המתפרסמים בעיתונות ובקהילה, משהו מעין "פינת החדשות הטובות". הפיכת אנשי החסד הללו ל"גיבורים" תשאיר את רישומה על התלמידים.

באותו אופן, התנהגות טובה של תלמיד כלפי הזולת, אשר נצפתה ע"י המורה או ע"י חבריו האחרים, תועלה אף היא על נס. תלמיד כזה ניתן להכתיר כגיבור הכיתתי היומי/השבועי, ("כוכב השבוע" "צל"ש יומי"), ואולי גם להעניק לו תג שיתנוסס על דש בגדו, או לציין זאת בתעודתו וכו'.

במקביל, אפשר לנהל "בנק מצוות", במסגרתו צובר התלמיד בכרטיס ה"בנק" שלו, כוכביות ומדבקות על מעשי חסד שעשה, באקלים הכיתה, חשוב לטפח אווירה של אכפתיות, כך שכל תלמיד יחוש שהוא חלק מהכלל, שלמורה ושלחבריו "איכפת" ממנו וממצוקתו; יש לעודד נקיטת יוזמות ברוח של "רדיפת שלום והשכנת שלום" בין התלמידים. מנהג זה – לספר, לפרסם ולעורר הדים בעקבות כל מעשה יפה המובא לידיעתנו, עתיד להפוך להרגל חיובי.

ו. פיתוח רגישות להכנסת אורחים

את הערך של הכנסת אורחים בעין יפה ותוך קירוב לבבות (הן כלפי הזר, הן כלפי מכר) אפשר ליישם ביוזמות הן בתחומי הכיתה והן במסגרת מוסדית-כללית, כגון:

אירוח כיתה משכבה אחרת – לקיום פעילות משותפת.

כיתה א' מתארחת בגן, או לחלופין בכיתה ו', ולהפך, לפעילות משותפת במועדים קבועים כגון בראש חודש וכד'.

אירוח תלמידים מבי"ס מרוחק – ניתן להזמין בתי ספר מעיירות פיתוח ומאיזורי מצוקה במטרה לקרב רחוקים ו/או בתי ספר במרכז הארץ יכולים להזמין לאירוח כיתות ומוסדות הנתונים כיום בקו האש, שבעקבות אירועי התקופה עברו שעות קשות כגון: בתי ספר בגילה, בשומרון, בחבל עזה או בבנימין.

תלמידים הגרים בעיר יארחו תלמידים החיים באיזורים כפריים (קיבוצים או מושבים) ולהיפך – להיכרות הדדית. ביקורים וקשר מתמשך ביוזמת בתי הספר, ניתן לקיים בימי חול, בשבתות או בחופשות.

בכל המקרים, ישמעו אלה על הווי החיים והחוויות של אלה, ילמדו להכיר ולהוקיר את השונה ואת המשותף ביניהם ומעל לכל ילמדו לקיים את מצוות הכנסת אורחים בגופם ובממונם.

ז. ביקור חולים – מצווה שכולה חסד

כאשר תלמיד נעדר מן הלימודים ייתכן ובאופן ספונטאני תלמידים ממעגל החברים הקבוע שלו, יוצרים עמו קשר טלפוני ו/או באים "לתת לו שיעורי בית" ולבקר. אבל מוכרת, לצערנו, גם תופעה של תלמידים שחבריהם ממעטים לבקרם, אם בכלל, בין אם מסיבות של מבנה חברתי רעוע, בין אם מסיבות של ריחוק גיאוגרפי. למקרים כאלה – ובפרט כשמתרחשת היעדרות ממושכת, שגם בין חברים "טובים" גוררת התרופפות של רגש המחוייבות ו"עייפות החומר" – טוב שקיימת "ועדת ביקור חולים/גמילות חסדים" (או כל מסגרת ממוסדת אחרת שעונה על צורך חשוב זה). המבוגרים (הורי הילד החולה/ המורה) יכוונו את הוועדה לפעילות פרודוקטיבית, שתענה על צרכי החולה ביחס למה שחסר לו, לפיזור הגיוני של המבקרים על פני השבוע ועוד.

דבר זה רלוונטי במיוחד בחולה המאושפז בבי"ח. המבקרים, או לחילופין "אנשי הקשר הטלפוני", ידווחו לכיתה בכל יום על שלום החולים ויעדכנו את חבריהם לגבי פעולות-המשך שניתן לעשות למען החולה, זוהי הזדמנות מתאימה לחזור ולשנן בדרך רלוונטית ואקטואלית את הלכות ביקור-חולים, להביא את הילדים באמצעות שיחה להבנה בדבר חשיבות המצווה, ערכה ומידת החסד שבה, ולעצם הזכות לפעול בדרך אנושית-יהודית, שבכוחה להסב שמחה גדולה גם לחולה וגם למבקר.

 

מובן מאליו שעל המורה עצמו ליטול חלק בפעילות זו של ביקור חולים ולהיות לא רק "נאה דורש" אלא גם "נאה מקיים". תלמידי הכיתות הגבוהות יכולים ליזום פעילות של ביקור במחלקת ילדים בביה"ח, בבית אבות, או אצל אנשים בודדים הזקוקים לעזרה ולעידוד (ליווי לבית הכנסת… עזרה בקניות תיקונים בדירה ועוד). את הכתובות ניתן לקבל אצל אירגוני חסד מקומיים, שעוסקים בכך.

ההיצע רב, ולא נפרט כאן את מגוון פעילויות החסד האפשריות במסגרת שנת המחוייבות האישית לקהילה, לתלמידי בתי הספר העל יסודיים.

ח. מבצע "מלביש ערומים"

מבצעים בית-ספריים לשם איסוף בגדים וחפצים שימושיים לקראת החורף (ולא רק) יכולים להיערך ברוח ספורטיבית של תחרות בין כיתתית נושאת פרסים למרבים בתרומות.

צרכי עם ישראל מרובים ואפשר להירתם לנתינה למגוון מטרות. למבצעי חסד כאלה ואחרים חשוב לתת ביטוי רפלקטיבי בכתב מפי התלמידים מעל דפי עיתון ביה"ס. כמו: מה "נתן" לי המבצע? האם אמשיך בכך? כיצד? מה אחדש?

ט. ושמחת – ושימחת

לדעת לשמוח ועוד יותר לשמח אינם מן הדברים הקלים. בעיקר מכוונים הדברים למסיבות ימי הולדת, בר/בת מצווה לסוגיהן. ההתמקדות בהיבטים החיצוניים והחומריים של ארגון האירוע לעיתים מסיטה את תשומת הלב מן העיקר אל הטפל. כך שלבסוף, אין השמחה שורה במעונו של חתן השמחה והוא חש מפח נפש. מה גם, שמוכרת לנו התחרות הסמויה הקיימת לעיתים ברקע, על דרגת הפאר ועל גודל האטרקציה שבאירוע.

בהנחיית המחנך יכולה הכיתה "לקחת על עצמה" ארגון שמחה אצל חבר כפרוייקט של מצוות גמילות חסד ואז לתת לחבר את ההרגשה שכולנו שמחים בו ואיתו. בין אם זה בהכנות שונות לאירוע כשלט ברכה, או "מופע" (ידידותי ולא ציני-קטלני!) בין אם בתחושת השותפות בשמחת הזולת, שבאה לידי ביטוי בשירה "מכל הלב" ובריקודים ספונטאניים.

רעיון הנתינה, המתבטאת ב"ושמחת – ושימחת", ניתן ליישום במסגרות קהילתיות מגוונות כגון: יציאה לבתי אבות, בתי חולים, מוסדות למוגבלים, מרכזי קליטה, שכונות מצוקה ובכל מקום שם ניתן "להכניס רוח של שמחה" לקראת שבת, לקראת חג ומועד או ב"סתם יום של חול".

 

פרק 390 – פרשת משפטים "נעשה ונשמע"

והפעם פרק מורכב ארוך ומעניין, 

פרשת משפטים תוכן פרק 390

·         רעיון חינוכי על "נעשה ונשמע"

·         לימוד חשוב מילדה בת שלוש

·         מתורתו של ר' נחמן

·         מתורתו של הרבי מלובביץ

·         תורת האימון של אלון גל "נעשה ונשמע"

·         סרטונים בנושא הורות וגבולות

·         עוד שני סרטונים חזקים ומרגשים לשימוש נוסף

·         בדיחה שאני משתמש בהרצאותיי בנושא ניהול קונפליקט

 

"נעשה ונשמע" – למה לעשות בלי להבין?


איך אפשר לציית למשהו שלא מבינים? תלוי כמה אמון צבר זה שאומר אותו.

 

וַיִּקַּח סֵפֶר הַבְּרִית וַיִּקְרָא בְּאָזְנֵי הָעָם וַיֹּאמְרוּ כֹּל אֲשֶׁר-דִּבֶּר יְהוָה נַעֲשֶׂה וְנִשְׁמָע.

"אמר רבי אלעזר בשעה שהקדימו ישראל נעשה לנשמע יצתה בת קול ואמרה להן מי גילה לבני רז זה שמלאכי השרת משתמשין בו דכתיב (תהלים קג) ברכו ה' מלאכיו גבורי כח עושי דברו לשמוע בקול דברו, קודם 'עושי' ואחר כך 'לשמוע'", הרי לנו שישנו סוד בכך שמקדימים נעשה לנשמע, שהיה ידוע בתחילה רק למלאכי השרת, וכעת גילה זאת עם ישראל, ואם נרצה, נוכל לומר בבירור שאין זה סתם סוד, אלא שיש בו משהו יסודי בעצם קבלת התורה, ומה באמת טמון בכך?

…כל עם ישראל עומד מול הר סיני, רואה את הענן ואת הקולות והברקים, שומע את עשרת הדברות ומקבל את התורה. כל עם ישראל קורא 'נעשה ונשמע', כלומר – אנחנו מוכנים לעשות כל מה שיגידו לנו, בלי לבקש הסבר, בלי לערער.מה ההגיון במעשה הזה?

אחרי הכול, עם ישראל יצא ממצרים חמישים יום לפני מתן תורה. חמישים יום הם פחות מחודשיים. כשעם ישראל יצא ממצרים, הוא היה שקוע בתוך 'מ"ט שערי טומאה'. הם כלל לא ידעו מהי אמונה, ואורח חייהם היה דומה מאוד לזה של המצרים.

האם זה לא מוזר לכם, כמו שלי זה נראה מוזר, שההכרזה בהר סיני 'נעשה ונשמע' חמישים יום בלבד אחרי יציאת מצרים, היא קצת מוגזמת, קצת פזיזה, והרבה לא מובנת? איך יכלו אותם אנשים לקבל על עצמם לבצע את התורה והמצוות, חמישים ימים אחרי שהיו שקועים בתוך מצב של חטא? הרי לא ייתכן שבתוך חמישים יום הם התרוממו לגבהים של צידקות, עד כדי כך שכל התורה תהיה מובנת להם אפילו בלי לבקש הסבר!

איך הם יכלו לסמוך על האלוקים שרק לא מזמן התחילו ממש להכיר אותו?

איך הם יכלו להכריז תחילה 'נעשה' את התורה? איך הם יכלו לסמוך על האלוקים שרק לא מזמן התחילו ממש להכיר אותו? עול התורה אינו משהו קל, ואינו משהו שאפשר להסיר כמו שכמיה כשלא נוח. עול התורה הוא נצחי, והם קיבלו אותו לא רק עליהם, אלא על כל הדורות הבאים אחריהם, בלי לדרוש הסבר, בלי למצמץ, בלי להסס.

האמנם, הם לא היו נמהרים מידי, תמימים מידי או אולי צייתנים מידי?…

לפני שנענה על התמיהה כדאי לעבור לעולם החינוך, לעיתים די קרובות אנו נתקלים בילדים שמקבלים חינוך טוב, ובכל זאת הילד עושה מעשים שלא יעשו. ונשאלת השאלה כיצד דבר כזה יכול לקרות, שילד יבוא ממשפחה טובה ויקבל חינוך טוב ובכל זאת יתנהג בצורה כזאת ? התשובה הנפוצה היא, שדבר זה קורה בגלל השפעת הסביבה. דהיינו שאכן הילד קיבל חינוך טוב, אך הסביבה דהיינו חבריו וכולי השפיעו עליו לרעה. אך התשובה הזו לא ממש טובה. כי זה אומנם נכון שהסביבה היא זו שהיוותה את הטריגר להתנהגות הילד. אך עדיין, אם החינוך עצמו שהילד קיבל היה טוב, אז החינוך והלימוד עצמם שהילד קיבל היו אמורים להשפיע על הילד בצורה חזקה, כך שהוא לא יושפע גם מהסביבה. כי הרי כאשר מחנכים מישהו צריך בעצם לחנך אותו בין השאר לאיך לא להיות מושפע מהסביבה. וכל הורה ומחנך, הרי מחנך את ילדו שלא יהיה מושפע מהסביבה. אז כיצד זה שבעצם הילד קיבל חינוך טוב, שבין השאר כולל את החלק של איך לא להיות מושפע מהסביבה ובכל זאת הוא כן מושפע מהסביבה ? (מקווה שלא סיבכתי אתכם) והתשובה על כך היא, כי אומנם הילד קיבל חינוך טוב, אך רמת ואיכות החינוך שהוא קיבל לא הייתה מספיק טובה (לפי מבחן התוצאה). הילד אומנם קיבל חינוך, אך החינוך הזה היה כגוף ללא נשמה. ולכן בעת מבחן, החינוך הטוב שהילד קיבל לא עזר לו לעמוד במבחן של החיים. ולמה הכוונה חינוך ללא נשמה ? הכוונה היא כי הילד אכן חונך ולמד מה לעשות ומה לא לעשות, אך הילד לא למד ולא הסבירו לו מספיק טוב למה להתנהג בצורה הספציפית הזאת, כפי שמסבירים לאדם בוגר. לילד בד"כ מסבירים מה, אבל לא מסבירים למה. וגם אם מסבירים למה, אז מראש יוצאים מנקודת הנחה שהוא לא יבין למה, או לא ממש צריך להבין למה, אלא רק מספיק שיגידו לו מה לעשות, ואז גם ההסבר של הלמה לעשות כך או אחרת, גם ההסבר הזה לוקה בחסר. הילד אומנם למד מה נכון לעשות, אך הוא לא למד ולא הסבירו לו מספיק טוב מה הם הדברים שעומדים מאחורי תפיסת החיים הנכונה. מעולם לא הסבירו לילד את ההיגיון הפנימי שעומד מאחורי הכללים שנאמר לו לנהוג לפיהם. חינוך ילדים טוב ואיכותי אמור לכלול בתהליך הלמידה של הילד גם חינוך לדפוסי חשיבה נכונים ובריאים. הילד אמור ללמוד על החיים מפרספקטיבה של מבוגר. ילד אמור ללמוד לא רק מה נכון לעשות אלא גם למה זה אכן נכון לעשות, מפרספקטיבה של מבוגר עד כמה שאפשר. כאשר ילד מקבל חינוך עמוק יותר, משהו שנהפך למהות שלו כאדם, הסיכוי שהוא יתדרדר נהיה קטן מאוד. ברגע שילד מקבל חינוך פנימי יותר, חינוך שמלמד אותו כיצד להכיר את עצמו טוב יותר, כיצד לחשוב בצורה נכונה ולא רק מה לחשוב, כיצד להרגיש ביחס לעצמו ולא רק מה להרגיש, כיצד להתמודד ברמה הפנימית ולא רק מה לעשות בפועל, חינוך כזה, הופך למהות של הילד כאדם. וחינוך כזה כמובן יכול באמת לשמור עליו מפגעי החברה, הרבה יותר מאשר אם רק אומרים לו מה לעשות. כאשר הילד לומד רק מה לעשות ולא מלמדים אותו את הפנימיות של מה שהוא עושה,

שואלת  נעמי לוינשטין על בני ישראל איך הם אמרו לקב"ה נעשה ונשמע והתחייבו בצורה מוחלטת כלפיו? היא ממשיכה ואומרת "השאלה הזו מנקרת בי גם כאשר אני מתלבטת לגבי עשייה או אי-עשייה של משהו הקשור בדת, שאינני מבינה לגמרי את משמעותו, או שקשה לי מאוד לקיים אותו. למשל, קשה לי להימנע מכל מיני פעולות האסורות בשבת, כמו הדלקת אש למשל, פעולות שאולי פעם היה קשה לבצע אותן אבל היום הן קלות מאוד לביצוע ועם כל זה עדיין אסורות. לעיתים, ההימנעות מפעולה זו או אחרת גורעת מעונג-השבת שלי.

ואז אני שואלת את עצמי: מה פתאום? מה פשר ה'נעשה ונשמע' הזה? מדוע אני מקבלת את המצוות, כולן, כאילו ברור לי שאני חייבת? האם זו אינה צייתנות עיוורת? האם, כשאני רוצה להרגיש קרובה לדת, אני צריכה לעשות לשם כך כל מיני דברים שאינם ברורים לי, ושאינני מרגישה שהם מבטאים את דווקא את הקשר האישי שלי לדת, כמו ללכת בזמנים קבועים לבית הכנסת או לצום כשכולם צמים?

עניין של אמון

את התשובה קיבלתי דווקא… מילדתי הקטנה בת השלוש.

בתי בת השלוש, כמו הרבה מאוד בנות גילה, היא גם ילדה וגם בת שלוש – כלומר, גם מתחילה לפתח את החוש האסטטי וגם את המרדנות, בו זמנית. התוצאה היא מריבות בוקר קבועות בסגנון: 'אני לא רוצה את החצאית האדומה, אמא!', או 'היום אני לובשת את השמלה הורודה עם המגפיים הכחולים'…לא עוזרות הטענות שלי על חוסר-ההתאמה למזג האויר, על כך שמכנס צמר אינו מתאים ליום קיץ, ועל כך שהשמלה הורודה אינה מתאימה למגף הכחול.                                                             

 "אמא אוהבת אותך, חמודה', אני אומרת לה בכל בוקר מחדש, 'ואמא מתאימה לך את הבגד הכי מתאים והכי יפה'. אבל היא לא משתכנעת. וכך יוצאת הילדה העקשנית לגן בבוקר כשהיא לבושה כמו שאני רציתי, עם מצב-רוח כמו שבהחלט לא רציתי, אחרי שאמא 'הרעה' הודיעה לה שהיא לובשת בדיוק את מה שאמא החליטה.

 עד שבוקר אחד החלטתי לעשות לזה סוף, ולהניח לילדה ללמוד בעצמה את מה שאני מנסה ללמד אותה כל הזמן. אותו בוקר היה קייצי וחמים, ובת השלוש דרשה בתוקף ללבוש את שמלת הצמר הורודה.

'בסדר', אמרתי באומץ, ובגבורה הולכת וגדלה ראיתי אותה יוצאת לגן מאושרת. לא רציתי לדמיין מה יקרה בעוד שעה או שעתיים, כשהיא תצא לשחק בחצר הגן, בשמש, בשמלת הצמר.

למחרת, כאילו לא היה עליה ללמוד לקח, ביקשה הילדה שלי ללכת לגן בנעלי בית.

אבל לא הייתי צריכה לדמיין. בשעה עשר וחצי חזרה הילדה שלי הביתה, מיוזעת, כשהעוזרת מלווה אותה והיא בוכה. 'חם לי אמא', היא אמרה וביקשה להתפשט.

למחרת, כאילו לא היה עליה ללמוד לקח, ביקשה הילדה שלי ללכת לגן בנעלי בית. הסכמתי. בצהרים היא חזרה עצבנית, כי נעלי הבית נפלו מרגליה ללא הרף ומנעו ממנה להשתתף במשחקי החצר.

וגם ביום השלישי, כשחשבתי שהיא לא צריכה יותר הוכחות לכך שאמא יודעת מה היא אומרת, היא ביקשה ללבוש את הסוודר החורפי החם. גם הפעם שתקתי, בגבורה רבה, מחכה שאי-הנוחות תעשה את מה שלא עושה השכל.

ולמחרת – טוב, אולי זה נראה כמו נס – הילדה שלי כבר לא ביקשה שום דבר. היא לא הסבירה לי מדוע, אבל כשאמרתי שהיום היא תלבש את המכנס הורוד, היא לא אמרה 'לא', אפילו לא משכה כתף. היא פשוט נעמדה על הכסא והמתינה.

ומאותו יום והלאה פסקה התופעה. הילדה שלי למדה לסמוך עלי, אחרי שראתה איך אני יכולה להתאים ב"גאונות בלתי-נתפסת" מבחינתה, את הבגד המתאים לכל מזג אויר. היא פשוט הבינה, שאני אתן לה את הבגד הכי טוב לאותו בוקר, וסוף סוף נתנה בי אמון והבינה שאני באמת רוצה את טובתה. כעת היא יודעת, שגם אם היא לא מבינה למה החלטתי על השמלה הזאת ולא על שמלה אחרת – כדאי לה להאמין בי.

עניין של אמונה

ופתאום, קיבלה גם השאלה שלי תשובה יפה כל כך.

לא תמיד אני מבינה למה עלי לעשות כך ולא אחרת. לא תמיד אני מבינה למה, כדי להתחבר טוב יותר לדת, עלי לעשות דברים מסוימים ולא אחרים, או דברים שאינני מבינה את עומק משמעותם. לא תמיד אני מבינה, אבל אני כן עושה. ולמה?

כי היו לי מספיק הזדמנויות בחיים להיווכח, שאלוקים יודע מה הוא עושה.

כי היו לי מספיק הזדמנויות בחיים להיווכח, שאלוקים יודע מה הוא עושה. אלוקים הביא אותי לעולם, והוא זה שעוזר לי לחיות מיום ליום. הוא הביא לי את בעלי וילדי, את כל הטוב והאושר שיש בחיי. אם יש מישהו שאפשר לסמוך עליו, לתת בו אמון, זה עליו.

אני זוכרת, כשעמדתי ללדת את ילדתי הראשונה, רציתי מאוד לקבל תפקיד בכיר במשרד שעבדתי בו, אבל הבוס סרב. אישה בהריון, שעוד מעט תלד ותעלם מהנוף, לא מתאימה להתחיל עכשיו תפקיד של ניהול מחלקה. אני כעסתי, לא הבנתי, רציתי אפילו לפטר את הבוס חסר-הלב שלי. אבל כמה חודשים אחרי שחזרתי מחופשת הלידה, נסגרה המחלקה כולה. למזלי הטוב, לא ניהלתי אותה אז, ולא הסתבכתי בחקירה הפנימית שנפתחה. יכולתי לעבור בצורה נקייה למחלקה אחרת.

מישהו מנהל את העניינים יותר טוב ממני, הרגשתי אז. אותה הרגשה פיעמה בי כשרצינו לעבור לדירה אחרת, אבל העניינים לא הסתדרו בשום פנים. לא הצלחנו למכור את הבית, ולא מצאנו בית אחר מתאים. רק לאחר שנה של הסתבכויות התברר לנו שכדאי היה להישאר, כדי שילדתנו הקטנה תקבל את המטפלת הטובה ביותר בעולם. שוב הרגשתי אז, שאלוקים מנהל את חיי טוב יותר ממה שאצליח אני לנהל אי-פעם. הרגשתי, שאני יכולה להפקיד את גורלי בידיו בלב שקט, ולתת בו אמון מלא.

במשך הזמן השתכנעתי, אחרי מקרים נוספים, קטנים וגדולים, שבהם 'העמדתי במבחן' את רצונו הטוב של אלוקים כלפיי – שגם מה שנראה לי לפעמים גרוע, או לא נעים, יכול להיות טוב מאוד בשורה האחרונה של תכניתו של אלוקים.

לא הייתי מצייתת לאף אחד בעולם, אם הוא לא רכש את אמוני קודם לכן. כשם שילדתי לא צייתה לי, עד שלא תפסה שאני באמת יודעת לבחור לה בגדים, ושכדאי לה ללבוש את הבגד שהכנתי לה, גם אם בבוקר היא לא מבינה בדיוק מדוע – כי בצהרים היא תמיד יכולה כבר להבין.

כך, אני מאמינה, הרגישו גם בני ישראל לפני שאמרו 'כן' במעמד הר סיני. הם אמנם יצאו ממצרים רק לפני חמישים יום, ולפני כן לא ידעו מהי אמונה, או מהי תורה. אבל במהלך חמישים הימים האלו, ועוד לפני כן, הם נוכחו שאלוקים הזה הוא מישהו שאפשר לתת בו אמון.

הוא נתן למצרים עשר מכות, שכל אחת ואחת מהן היתה נס גדול בפני עצמה, כדי לסלול את הדרך לשחרורם מעבדות מצרים; אחר כך הוא הוציא אותם ממצרים – עם שלם יוצא ממדינה שבה היו עבדים מאות שנים, בצהרי היום, ואף אחד לא מעכב בעדם; אחר כך קרע עבורם את ים סוף – נס אדיר, אחד הגדולים שנעשו אי פעם בהיסטוריה; ואחר כך גם הוריד להם מן השמים את ה'מן', המזון השמימי שממנו אכלו במשך כל שנות נדודיהם במדבר.

כל הניסים הללו לא השאירו שום מקום לספק: אלוקים הוא הישות החזקה בעולם, שאפשר לסמוך על דיברתו. אם הוא אומר לעשות כך או אחרת, הרי שמאחוריו יש 'רקורד' עשיר של עשיה שהוכיחה את עצמה. גם אם אינם יודעים עדיין מה בדיוק כתוב בתורה הזאת, או איך בדיוק הם אמורים להשתמש בה – הם יכולים לסמוך על האלוקים, ודי בכך.

וכך  גם בחינוך ילדים אנחנו צריכים לרכוש את אמונם של הילדים כדי לקבל מהם אמירות של "נעשה ונשמע" ורק אחרי שרכשנו את אמונם בנו נוכל לקדם אותם לעבר המטרה האמיתית.

חינוך טוב הוא חינוך כזה שבו אתה מדבר עם ילדך / אחיך / חברך / הוריך / סביבתך וכולי, בגובה העיניים ושבו אתה מכבד את האדם שמולך בדיוק כאילו הוא זה אתה. חינוך טוב, הוא כזה שבא ממקום שמסביר לילד שלך את ההיגיון האישי שלך (שלא בהכרח הוא נכון, גם אם אתה בטוח שהוא נכון) במה שאתה אומר לו לעשות, ולא רק כזה שאומר לו מה לעשות.

 

ועוד כיוון מעניין שקראתי בעניין "נעשה ונשמע"

בעיני חז"ל הקדמת 'נעשה' לנשמע' נחשבת ליסוד מכונן במערכת היחסים שבין ישראל לאלוהים, וכפי שמספור בתלמוד: 'בשעה שהקדימו ישראל נעשה לנשמע יצתה בת קול ואמרה להן: מי גילה לבני רז זה שמלאכי השרת משתמשין בו?' (בבלי, שבת פח ע"א).

מדוע אפוא 'נעשה ונשמע' הוא עיקרון יסודי כל כך? בשיעור שהעברתי לקבוצה של חיילים, עולים חדשים מרוסיה, התייחסתי להכלת היסודות 'לעשות' ו'להיות' ביהדות. חיילת אחת לא התרשמה מהדברים; 'זה פשוט' היא הסבירה לי, 'הרי נאמר במפורש "נעשה ונשמע" ,"נעשה" זו הפעולה המעשית – לעשות, ואילו "נשמע" הוא הערך העצמי של ההקשבה, כלומר "להיות"'. מה שלה היה פשוט היה בעבורי פרשנות חדשה למונח המוכר, ושמחתי על ההזדמנות לעגן את התפיסה המהותית שאני נוהג לדבר עליה ביסוד מכונן זה.

נעשה ונשמע הוא אפוא יסוד גדול בעבודה הרוחנית. אנסה להבהיר את חשיבותו באמצעות שני פירושים נוספים:

בפשט הדברים, הקדמת ה'נעשה' מבטאת את המוכנות הבסיסית להיענות לבקשה. התמסרות בלתי מותנית. ה'בית יעקב' בפירוש על הפסוק הראשון בספר ויקרא 'וַיִּקְרָא אֶל מֹשֶׁה וַיְדַבֵּר ה' אֵלָיו' מסביר את היחס שבין קריאה לדיבור: 'על ידי הקריאה מוכרח להתקרב כלו לגמרי ואחר כך כשחברו מדבר אליו מדבר לו רק דבר פרטי. כמו כן יש לכל ישראל קריאה שמוסר עצמו לגמרי לה' יתברך' (בית יעקב, פרשת בא). כלומר כאשר אדם מבקש מחברו דבר מה וחברו נענה ברצון מבלי לברר בדיוק מה נתבקש ממנו לעשות, לעצם התגובה הראשונית של המוכנות וההתמסרות ערך רב יותר מכל פעולה שיעשה אחר כך. כפי שמציין הבית יעקב, תחילה האדם מתמסר, ומה שיהיה אחר כך הוא דבר מוגדר ונקודתי .

בשלב ראשון צריך אפוא את ה'נעשה', אולם אחר כך דרוש גם ה'נשמע'. העשייה היא בלתי מותנית, אבל האדם אינו מצטמצם אליה בלבד, הוא אינו שואף שעשייתו תישאר מכנית. הוא צמא להגיע ל'נשמע', למקום של הקשבה, העמקה והבנה שתאפשר לו להגיע לחוויה והזדהות עם מעשיו.

אסיים בתובנה ששמעתי בשם רבי נחמן מברסלב, שיכולה גם היא לכוון מסע רוחני; 'נעשה' מתייחס לכל הדברים שאני מסוגל לבצע בהווה, לכל מקומות שאני יכול להגיע אליהם כעת. ואילו 'נשמע' מתייחס לכל המדרגות שכרגע נבצר ממני להגיע אליהם ואינני מסוגל להשיגם, אבל ראוי שאשמע עליהם כדי לעורר את הצמא ללכת אל המקום שמעבר למקום שאני נמצא בו כעת, בתקווה שמה שעכשיו הוא אצלי רק בגדר של 'נשמע', ייהפך ביום מן הימים ל'נעשה'.

תחילה "נעשה" ואחר-כך "נשמע" – שיחות הרבי מלובביץ

כאשר בא הקב"ה וביקש לתת את התורה לבני-ישראל, הכריזו כל בני-ישראל כאיש אחד "נעשה ונשמע". אמירה זו שלהם נעשתה מאז סמל לקבלת-עול ולהתמסרות לרצון ה' – תחילה עושים ומקיימים ("נעשה") ורק אחר-כך מנסים להבין ("נשמע").

אולם עדיין יש להבין מה עניינו של ה"נשמע" לכאן. קבלת-עול שלמה היא לכאורה ההכרזה "נעשה" בלבד. יהודי אומר לקב"ה, כל מה שתצווה עליי –  אעשה. וזה אמנם מה שהתורה מספרת קודם לכן: "ויען כל העם קול אחד ויאמרו, כל הדברים אשר דיבר ה' נעשה". מדוע אחר-כך באה תוספת: "כל אשר דיבר ה' נעשה ונשמע"?

תוספת שגורעת?

יתרה מזו: התוספת "ונשמע" גורעת לכאורה מקבלת-העול הבאה לידי ביטוי בהכרזה '"נעשה". אמנם הם מצהירים שה"נעשה" קודם ל"נשמע", אבל בכל-זאת הם דורשים להבין. והלוא קבלת-עול שלמה פירושה, שיהודי מקיים את המצוות לא בגלל הכרתו השכלית אלא מכיוון שזה רצון ה'.

אמנם יהודי חייב לא רק לקיים את התורה ("נעשה"), אלא גם ללמוד אותה ולהבינה בשכלו ("ונשמע"), אבל גם זה עצמו בא מתוך קבלת-עול. כשם שציווה הקב"ה לקיים מצוות מעשיות, כך ציווה מצוות הקשורות בלימוד ובהבנה. נמצא אפוא, שגם לימוד התורה אינו אלא פרט בתוך ה"נעשה".

שני כתרים

כשמתבוננים במאמרי חז"ל מתברר, שההכרזה "ונשמע" לא זו בלבד שלא גרעה מה"נעשה", אלא היא-עצמה עניין נעלה ביותר. חז"ל אומרים, שכאשר הכריזו בני-ישראל "נעשה ונשמע", באו מלאכי-השרת וקשרו לכל יהודי שני כתרים – אחד כנגד "נעשה" ואחד כנגד "נשמע". מכאן אנו למדים, שה"ונשמע" הוא עניין גדול לעצמו.

יש כאן יסוד עמוק במידת התמסרותו של יהודי לקב"ה. יכול אדם לקבל עליו עול תורה ומצוות ולקיים בפועל את כל ציוויי ה', אבל עולמו הפנימי נשאר מחוץ לעבודת ה'. אמנם בפועל הוא מקיים את כל התורה כולה, אבל שכלו ורגשותיו אינם מזדהים הזדהות שלמה עם רצון ה'. זו אינה עבודת ה' שלמה.

שלב אחר שלב

יהודי נדרש לעבוד את ה' לא רק ב"נעשה" אלא גם ב"נשמע". עליו להבין בשכלו ולהרגיש בליבו את הטוב והיוקר והנחיצות של התורה והמצוות. ויתרה מזו: עליו להחדיר הכרה זו גם לנפשו הבהמית ולגופו הגשמי, עד שגם יצר-הרע שבו יגיע לאהבת ה' – "בכל לבבך, בשני יצריך".

לכן לאחר שהצהירו בני-ישראל שהם מקבלים עליהם בשלמות את עולו של הקב"ה – "נעשה", באו לשלב עליון יותר – "נעשה ונשמע". בכך הצהירו, שלא יסתפקו בעצם הקיום של התורה ומצוותיה, אלא יגיעו למדרגה עליונה יותר, שגם בהכרתם השכלית יבינו ויכירו במעלת התורה ומצוותיה. על כך קשרו להם מלאכי השרת שני כתרים, שכן ה"ונשמע" הוא שלב עליון יותר בקבלת-העול ובהתמסרות לרצון ה', המקיפה לא רק את כוחות העשייה של האדם אלא גם את עולמו הפנימי, שכלו ורגשותיו.

 (ספר השיחות תשמ"ח כרך ב, עמ' 420)

 

אלון גל – נעשה ונשמע

מכל המצוות והאתגרים אותם פרש לפנינו בכישרון רב האלוהים שבשמיים, ייתכן והאתגר הגדול מכולם הוא האתגר: "נעשה ונשמע". וזאת משום מה? משום שהנחיית הנעשה והנשמע מחברת אותנו באופן אסוציאטיבי מיידית לעולמות תוכן, כגון: "לשנן כמו תוכי", "אל תחשוב, תעשה", "תבצע כמו גולם" וכדומה.

 

בכל אחד מהמקרים האלה, אנו מזהים הנחיה שמזמינה אותנו לפעול ורק אחר כך לחשוב, כנחותים, חסרי שיקול דעת ואף כנועים וכאלה, מן הסתם, אנחנו לא מעוניינים להיות ו/או להיראות. זאת ועוד, הרי במה מותר בן האדם מן הבהמה, אם לא בזכות העליונה לחשוב, לנתח ואז להחליט? וכך, כאשר אנו מתבקשים לעשות ורק אחר כך לחשוב, בדרך כזו או אחרת אנו מוזמנים לפעול כבהמות ולא על פי יכולתנו או זכותנו לנהוג כבני אדם. אך האם כך הם פני הדברים? האם הזמנה לפעולה לפני מחשבה, בהכרח מוטעית היא?

חשוב להבין, לעתים במהלך התפתחות אישית איננו רואים או מודעים למחסומים או לטעויות בדרכי הפעולה ובגישות שלנו. לפעמים אנחנו משוכנעים מעל לכל ספק שאנו פועלים ומתנהגים בצורה הפוכה לחלוטין מזו בה אנו פועלים במציאות. הדבר דומה ל"נקודות המתות" שמסתתרות מעיננו בשעה שאנו נוהגים בכלי רכב. רכב או אדם הנסתרים מעיננו בנקודה מסוימת לכאורה אינם קיימים, אולם למרות שראייה נחשבת לכלי הוכחה אבסולוטי ועדות ראייה אף קבילה בבית משפט, העובדה שאיננו רואים דבר מה אינה מבטלת את קיומו.

האם יעלה על הדעת שאדם היושב לצידנו בשעה שאנו נוהגים ברכב, יצעק שאנו עומדים לדרוס אדם אחר, אבל אנו נסרב ללחוץ על דוושת הבלם עד שלא נראה בעצמנו ונבין את מהות הסכנה? ברור לכולנו שבמקרה זה ראשית עלינו לעשות (לבלום) ורק אחר כך לנסות לראות ולהבין מה השתבש ואילו נתונים היו חסרים.

כך גם בחיינו. לעיתים איננו רואים את התמונה המלאה וגם לא נזכה לראות אותה עד שלא נסכים לפעול באופן שונה מדרך הפעולה הרגילה שלנו. לפני שנים מספר הובלתי במסגרת חברת הביטוח הפניקס הישראלי תכנית אימון לסוכני ביטוח שנקראה "סיירת בריאות".

מטרת תהליך האימון הייתה להעניק כלים תקשורתיים לסוכנים על מנת לשווק ביתר הצלחה פוליסות בריאות ללקוחות החברה. במסגרת ההכנה שלי לקראת היציאה לדרך, זיהיתי עבורי מהם הכשלים הקיימים בצורת העברת המסר של תכניות ביטוח בריאות, כפי שהיו נוהגים הסוכנים לתקשר ללקוחותיהם באותה תקופה.

מתוך כך, הרכבתי צורת פניה חדשה שהייתה שונה באופן בולט מהמקובל באותה העת. חלק מהסוכנים אמצו ברצון והתנסו בשיטת הצגת הדברים אבל חלק אחר מצא את השיטה לא לטעמו. לאחר שהבחנתי בכך וראיתי כי אותם אלו נמנעים מהתנסות, ניסיתי להסביר להם את התועלת שבהצגת הדברים בצורה החדשה. חלקם הבינו ונגשו להתנסות. החלק האחר נשאר בדעתו ובגישתו כי יש להציג את הדברים אחרת.

אז הצגתי בפני הקבוצה את אתגר ה"נעשה ונשמע" ושאלתי אותם האם יהיו מוכנים להתמקצע בהצגת הדברים החדשה ובמהלך השבוע הקרוב להתנסות ורק לאחר מכן להבין ולהסיק מסקנות. מתוך חמישה סוכנים, סוכן אחד סרב להתנסות מבלי להבין וארבעת הנותרים סגרו באותו שבוע בין 3-12 תכניות ביטוח יותר מהממוצע הרגיל שלהם. המרתק היה לשמוע את אותם ארבעה מתארים בדיעבד לאחר ההתנסות מה הבינו על הלקוחות, על הרתיעה מהקשבה לצורך ביטוחי בריאותי וכדומה.

אחת הדוגמאות המעניינות ביותר וגם המומלצות מאד לצפייה היא הסצנה הקולנועית המופיעה בסרט "קרטה קיד". במהלך הסרט מבקש המורה מתלמידו הצעיר לבצע הנחיות מבלי לשאול שאלות. הנער עומד באתגר למרות הקושי והעקשנות ורק לאחר שהתאמן במשך ימים ארוכים, מבין את התמונה כולה ואת הרווח העצום שבלמידה יצירתית שכזו.

כך, המלצתי היא, בכל עת בה אינכם מצליחים לפרוץ דרך בתחום או בנושא מסוים, בקשו לעצמכם משוב והנחיות פעולה מאנשים חכמים לכם, גשו לעשות ורק לאחר מכן, צרו תובנות.

והפעם בפינת המולטימדיה אני מביא סרטונים שעוסקים בהורות וגבולות – ניסיתי לצנזר כמה שיותר. ישנם קטעים מטושטשים בכוונה עקב בעיית צניעות.

קטע 1  – גבולות עם הסבר 

קטע 2 – גבולות עם הסבר 2 

קטע 3 –  לחייב ילד בלי סיבה 

קטע 4 – הצבת גבולות בדרך של נעשה ונשמע 

ושני קטעים חזקים במיוחד שהגיעו אליי ועשיתי בהם שימושים שונים

א.      משמעות המעשים הקטנים – 

ב.      גבולות והומור –

ונסיים בבדיחה או סיפור מצחיק שאני משתמש בה הרבה  בהרצאה בנושא יצירתיות:

איכר אחד רצה לשתול תפוחי אדמה בשדה שלו. הבעיה היתה שהוא כבר זקן והיחיד שיכול היה לעזור לו הוא בנו שנמצא בכלא. לכן, כתב האיכר מכתב לבן כדי להתייעץ איתו.
אחרי יומיים, הגיעה תשובה: "אל תחפור בשדה! שם החבאתי את הכסף!"
באותו היום ממש, הגיעו עשרים שוטרים והפכו את השדה בחיפושים – אך לא מצאו כלום. האיכר שלח מכתב לבו ושם סיפר לו מה קרה.
לאחר יומיים, הגיע המכתב חזרה: "כעת, שתול את תפוחי האדמה שלך, אבא. זה המקסימום שיכולתי לעשות למענך מהמקום בו אני נמצא."

ועוד אחד 

מה קורה בבית קפה כאשר זבוב נופל לתוך כוס קפה?
* איטלקי – שופך את כוס הקפה שלו ועוזב בזעם!
* צרפתי – מוציא את זבוב ושותה את הקפה!
* סיני – אוכל את הזבוב שופך את הקפה
* רוסי – שותה קפה עם זבוב בשקט!
* ישראלי – מוכר את הקפה לצרפתי, את הזבוב – לסיני, קונה לעצמו כוס חדשה ומשתמש בעודף על מנת להמציא שיטה המונעת נפילת זבובים לקפה!
* פלסטיני – מאשים את הישראלי שהוא זה שהכניס את הזבוב לקפה שלו, מגיש תלונה לאו"מ על התוקפנות הישראלית, מקבל הלוואה מהאיחוד האירופי לקניית כוס קפה חדשה, משתמש בכסף הזה לקניית חומר נפץ ואחר כך מתפוצץ בבית הקפה בזמן שאיטלקי, צרפתי סיני ורוסיה יחד מנסים לשכנע את הישראלי לוותר על כוס הקפה שלו לטובת הפלסטיני המסכן.

 

תלמוד בבלי – גיטין , צ'
תניא היה רבי מאיר אומר כשם שהדעות במאכל כך דעות בנשים:
יש לך אדם שזבוב נופל לתוך כוסו וזורקו ואינו שותהו … ויש לך אדם שזבוב נופל לתוך כוסו וזורקו ושותהו … ויש לך אדם שזבוב נופל לתוך תמחוי מוצצו ואוכלו זו היא מדת אדם רע…
ואחרונה חביבה
חרדי אירח חילוני בשבת, כדי ללמדו על השבת. בליל שבת עשו קידוש ושתו יין. באמצע הסעודה עשו 'לחיים' עם יין, וברכו ברכהמ"ז על יין. לאחר הסעודה יצאו ל"שלום זכר" ושתו בירה וגם ב"בקשות" לא היה יבש. למחרת בבוקר, שוב שתו וויסקי בקידוש, ולקינוח אחרי הצ'ולנט יין אדום משובח. במוצ"ש, אחרי ההבדלה על ה…יין, שאל המארח החרדי את אורחו החילוני: נו, איך התרשמת מהשבת הראשונה שלך? תראה – השיב לו החילוני – למה אסור להדליק חשמל בשבת עדיין לא הבנתי, אבל למה אסור לנהוג בשבת… את זה הבנתי…😜