ארכיון הקטגוריה: כללי

פרק 444 פרשת תרומה "חינוך לנתינה"

שלום שוב

והפעם בפרק gk פרשת תרומה – "חינוך לנתינה" – פרק מורכב, ארוך אבל בעיקר מעניין

·         רעיון חינוכי

·         סיפור על איש צדיק

·         קצת על החסידה

·         רחמנים וגומלי חסדים, מה ההבדל?

·         מתורתו של הרש"ר הירש

·         מתורתו של החפץ חיים

·         מעשה במונבז המלך

·         מחידושיו של דר' יחיאל שרמן

·         שירו של נתן זך

·         שירו של בועז שרעבי

·         5 סרטונים בנושא נדיבות לב

·         קישור לסיפור מעניים בנושא חסד

·         נספח איך מחנכים לנתינה בבית הספר הלכה למעשה

"ויקחו לי תרומה" – חינוך לנתינה

פרשתנו פותחת בציווי שציוה הקב"ה לכל איש ישראל להרים תרומה לצורך הקמת המשכן, "וַיְדַבֵּר ה' אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר. דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְיִקְחוּ לִי תְּרוּמָה מֵאֵת כָּל אִישׁ אֲשֶׁר יִדְּבֶנּוּ לִבּוֹ תִּקְחוּ אֶת תְּרוּמָתִי" (שמות כה, א-ב). ומבאר רש"י: "ויקחו לי תרומה – לי לשמי". ע"פ הכתוב בניית המשכן נעשתה מתרומות בני ישראל. אם נתבונן בלשון הפסוק נראה שהמגמה העיקרית היא תרומה מתוך רצון והבעת נכונות ולא בכפיה. ישנם 2 תכונות עיקריות הטמונות בו: יכולת ורצון. היכולת קיימת אצל אנשים רבים, יש התורמים גם כאשר היכולת נמוכה. אך הרצון תלוי מאוד בטבע האדם, בהתנהגותו.                                                                                  

הנתינה, הנדבה לזולת, הסיוע לאחר, לנצרך, טמונה באופי האדם. אדם צריך לרצות לתת, צריך שיהא בתוכו תכונה חיובית ערכית ורצון כדי שידרבן אותו לתרום. לנתינה  זו אין תמורה זו התנדבות מלאה "איש אשר ידבנו ליבו".

לא מצאנו בשום מקום בתורה,שמצווה אדם להיות למדן ובקי בכל חדרי התורה. שכן תכלית הלימוד אינה להיות למדן,  אלא להיות אדם טוב. לעשות הטוב ולהיטיב עם הזולת". (רבי מנחם מנדל מקוצק)

ארחיב על מהות הנתינה והחסד

מסופר על איש צדיק, שיום אחד שמע מתוך ביתו דפיקה חלשה על הדלת. הצדיק פותח את דלת ביתו ומוצא לפניו אדם עני וחסר בית. "אתה מוכן לתת לי כמה שקלים, כדי שאוכל לקנות לעצמי מעט מזון?", הוא מבקש בקול שקט. כמובן שהצדיק עושה מה שכל אדם צדיק היה עושה: הוא ממהר למצוא את הארנק שלו, מוציא מתוכו כמה שקלים, מניח אותם בכף ידו של העני ושולח אותו לדרכו. האיש העני כבר מגיע כמעט עד לכביש הראשי, כשהוא שומע לפתע מאחוריו מישהו שקורא לו: "חכה רגע, חכה רגע, אדוני!". הוא מסובב את ראשו לאחור ורואה שם את האיש הצדיק מנופף לו בידיו ומגיש לו עוד כמה שקלים מתוך ארנקו. כאשר הצדיק שב בחזרה לביתו, אשתו עומדת בפתח הבית, המומה לגמרי. "אני אסביר לך מה בדיוק קרה כאן…", הוא אומר לה בחיוך, מנחש את פשר התמיהה שלה "כאשר פתחתי לראשונה את הדלת וראיתי מולי את האדם המוזנח והמלוכלך הזה עומד לפני, הרגשתי מאד לא בנוח". מיהרתי להוציא את הכסף מהארנק שלי, רק כדי שאוכל להיפטר מהאיש הזה במהירות. אולם לאחר שיצא מן הבית, הבנתי פתאום, שהכסף שנתתי לו – לא היה מיועד לו, אלא לטובתי האישית בלבד, משום שהוא גרם לי להרגיש כל כך לא בנוח. לכן קראתי לו שוב ומיהרתי לתת לו סכום נוסף של כסף, והפעם – לטובתו בלבד!"                                                                                                                         

המושג 'חסד' פירושו להושיט את עזרתנו לזולת, מתוך אמונה עמוקה באהבת כל אדם באשר הוא, ומתוך נדיבות ואכפתיות כלפי כל הסובבים אותנו. הגמרא אומרת, ששנאת החינם היא שהביאה את החורבן על בית המקדש בירושלים. לכן, מסבירה הגמרא, רק דרך אהבת חינם שבין אדם לחברו קיימת האפשרות, שבית המקדש השלישי ייבנה ושהגאולה השלמה תגיע אלינו במהרה.

כולנו מכירים את החסידה שקרויה כך רק משום שהיא עושה חסד, אז מדוע התורה מכניסה אותה לרשימה של החיות הלא-כשרות?! זה ממש לא הגיוני! בואו ונתעמק עוד יותר בנושא: הגמרא מסבירה, שהציפור הזו עושה חסד, על ידי כך שהיא מעניקה מזון לשאר חברותיה. לכן היא זכתה לכינוי 'חסידה'. כעת אפילו יותר קשה לנו להבין מדוע היא נאסרה באכילה! יש הסבר יפה לעניין זה: נדיבותה של החסידה מוגבלת רק לחברותיה. טוב לב מהסוג הזה, כזה שמיועד רק לקבוצה קטנה של חברים, איננו מה שהתורה רוצה מאתנו. זוהי הסיבה, שבגללה התורה אומרת לנו, שהחסידה אינה כשרה למאכל. זהו איננו סוג ה'חסד' שהיהדות מאמינה בו.

היהודים ידועים בתור רחמנים וגומלי חסדים, אך מה ההבדל בין שתי תכונות אלה? האם אפשר להיות רחמן אך לא גומל חסדים? ומה כוונת הביטוי המפורסם "אהבת חסד"? ניתן לומר שהמילה "רחמים" מתייחסת לאדם הרואה את הזולת בשעת צרתו. הוא רואה מישהו סובל,  ונמצא בייסורים או קשיים – ברור לכולם שהאדם שיש בלבו 'רחמים', יעשה את כל אשר בכוחו לעזור ולהקל על הסבל – זה 'רחמים'.  ואילו "חסד"? מי שהוא בעל חסד מחפש הזדמנות לעזור לאחרים. לא הקושי של מצב הזולת הוא המעורר את לבו, אלא הרצון לתת. הנפש שלו אינה מוצאת את סיפוקה אלא במצב שיש לו למי להעניק, במצב שבו הוא נותן לשני. זהו 'חסד'. לכן יש גם ביטוי שנקרא אהבת חסד ולא אהבת רחמים

עלינו ההורים והמורים לחנך את ילדינו לתרום, לתת, לעזור לחבר, חובתנו להרגיל הילד בקיום מצוה חשובה זו, כדי להפוך אותה לטבע אצלו. הנדבה היא תכונה נהדרת ויעילה ליצירת חברה מצויינת ואיכותית, כך יוצרים חברה נפלאה ואחדות עם.החינוך לנתינה חייב להיות מופנם בכל אדם. עלינו להרגיל עצמנו לתת מתוך רצון ולא מתוך כפיה. פתיחת סגור ליבו של האדם לתרומה יוצרת מידת "לב" נהדרת של הנותן, כאשר מחדירים תכונה זו לשכלו של האדם, הרי הלב נעשה יותר רך ומתמלא ברצון לתת ואז יש שילוב נפלא של אינטלגציה שכלית ורגשית. עיקר הנדבה היא "הלב" שבה. כדי שאדם ירגיש הוא נותן משהו משלו לזולת.

אומרים בעלי המוסר שאברהם אבינו היה עמוד החסד, בניית המשכן כולו מעיד על כל מידות האדם, אלא שהחסד הוא עמוד התווך של כל המידות. על כן בחינוך למידות של הילדים ואף של המבוגרים, עלינו להתמקד בעיקר בחינוך למידת החסד, למצוא כל נתיב וכל רעיון חינוכי ודידקטי כדי שמידת החסד תהא חלק מהותי מאופיו של האדם.

חכמינו שואלים האם הקב"ה היה צריך "שיתנו" נדבה לבניית המשכן וכי לא היה יכול לברוא המשכן מעצמו? אלא שמיד עם יציאתנו ממצרים רצה הקב"ה לחנך אותנו למצוות הנתינה מתוך הלב.

מדגיש הרש"ר הירש על הפרשה "ויקחו לי"  – התרומה לא תנתן להם באורח בלתי אמצעי כי אם כל יחיד ויחיד יתן את תרומתו לציבור לצורך מסירתה לגבוה. מכאן שלא על היחיד אלא על הציבור לבצע את המשימה שציווה השם ולא בשביל התורמים היחידים, אלא בשביל הציבור כולו נקבעה המשימה האלוהית. תרומה  – משורש "רום", להתרומם ולהתנשא מעל. ומכאן: להיות מורם ומובדל למען מטרה  נעלה. ידבנו משורש "נדב" קרוב ל "נטף" לצאת מבפנים טיפין ומכאן נטף שרף הנוטף מהעץ ובדרך ההשאלה להביע מחשבות, הוי אומר לעורר אחרים להרים תרומה. הרי זה ביטוי לנתינה מתוך התנדבות גמורה. תקחו כולל אף את משה – ורק כפרט בתוך כלל הציבור. 

מידת החסד מהווה כאמור את גולת הכותרת בחינוך למידות, מידה שקיומה הלכה למעשה מבטאת את "ואהבת לרעך כמוך".

אם נשים לב התורה כותבת  "ויקחו לי תרומה?" למה לא נאמר ויתנו לי תרומה? האם מה שאנחנו עושים תמיד זה לא "לתת" לשני? התורה מגלה לנו תובנה עמוקה: בכל פעם שבה אנחנו נותנים לזולת, זו באמת "לקיחה" לעצמנו. הנותן מרוויח מהנתינה הרבה יותר מאשר המקבל! זה הגיוני. כשאנחנו קונים משהו בחנות, אנחנו לא רואים את העיסקה כהפסד, אלא מרגישים שהשגנו משהו בעל ערך. הכסף עליו ויתרנו היה קרבן נחוץ כדי לרכוש את הפריט שרצינו. לתת לאנשים, זה בדיוק כמו לקנות משהו לעצמנו. כשאנחנו נותנים, אנחנו 'קונים' את ההזדמנות לעזור לאדם אחר. קובעים מחיר, שהנותן רוצה לשלם בתמורה למשהו בעל ערך. מה שהוא ויתר עליו (כסף, זמן, כוח) לא גרם לו לאותה מידה של הנאה, כמו מה שהוא מקבל (כלומר, הזכות של הנתינה).

למען האמת, הדימוי של הקנייה לא מושלם. כשאנחנו קונים עט, למשל, מחירו שווה בדרך כלל לערכו. אבל כאשר אנחנו קונים למישהו פרחים, עוזרים לעני ברחוב, או תורמים למטרה חשובה, מה שאנחנו מקבלים נמצא הרבה מעבר למחיר. הנותן מרוויח הרבה יותר מהמקבל. זו משמעות הפסוק בפרשה "ויקחו [לעצמם, על ידי זה שיתנו] לי".

מעשה במונבז המלך שבזבז אוצרותיו ואוצרות אבותיו בשנות בצורת, וחברו עליו אחיו ובית אביו (כל משפחתו) ואמרו לו: 'אבותיך גנזו והוסיפו על של אבותיהם, ואתה מבזבזם?!' אמר להם: 'אבותי גנזו למטה [בעולם הזה] ואני גנזתי למעלה…; אבותי גנזו במקום שהיד שולטת בו, ואני גנזתי במקום שאין היד שולטת בו…; אבותי גנזו דבר שאינו נושא פירות, ואני גנזתי דבר שעושה פירות…; אבותי גנזו [אוצרות] ממון, ואני גנזתי אוצרות נפשות…; אבותי גנזו לאחרים, ואני גנזתי לעצמי…; אבותי גנזו לעולם הזה, ואני גנזתי לעולם הבא…!" (בבא בתרא י"א ע' א').

דר' יחיאל שרמן מוסיף לנו עוד תובנה במידת החסד

אדם עוצר את רכבו ליד תחנה שכוחה באיזור שומם, אוסף משם טרמפיסט ומסיע אותו למחוז חפצו… לשמע מעשה יומיומי פשוט וחיובי זה מתרחב לבנו בהערכה כלפי נותן הטרמפ, שכוונתו היא אך להיטיב עם הנוסע ולסייע לו. נתאר לעצמנו, שאדם זה עושה פעולה כזאת בכל יום ואף מספר רב של פעמים ביום מהי מידת הערכתנו אליו! ודאי אנו מחשיבים אותו כאיש חסד, שכן עוסק הוא בחסד ובנתינה במשך שעות בכל יום. ואם מגלים לנו שהוא נהג אוטובוס העושה בדיוק מה שתיארנו זה עתה, האם חשיפתה של עובדה זו משנה את מידת הערכתנו אליו! תלוי… במה זה תלוי?                        

אין מעניקים הערכה מיוחדת למי שמטרתו היחידה במעשה היא קבלת שכר, אך כוונה טובה בשעת מעשה יכולה להפוך גם מעשה של פרנסה גרידא, לאלפי אלפים של מעשים טובים, למרות המשכורת בסוף החודש. אם הנהג שבדוגמא (או רופא, או מורה בדוגמא אחרת), מחשיב ברצינות את עיסוקו כמעשה אמיתי של סיוע והטבה ללקוחותיו הרבים, ולא רק כמחשבה חולפת בלבד, אלא כתודעה קבועה המלווה אותו במשך זמן עבודתו ואף לאחריה אזי מתלוות לעבודה תחושות של הנאה וסיפוק, ואולי נוכל גם לומר עליו שניתן להעמידו בשורה אחת עם כל גדולי עושי החסד למיניהם.

עולה מכך, שכל מעשה ממעשיו של האדם וכל מחשבה ממחשבותיו יכולים להיות מוטבעים בחותם של מידת החסד, כדברי "החפץ חיים": "מידת החסד פרושה על כל ענייני הטובה שבעולם וכל איש ואיש יוכל לקיים מידת החסד בענייניו, ולפעמים גם בדברים נקלים וקלים עד שכמעט זה נהנה וזה אינו חסר, ובני אדם מזלזלים בהם בעוונותינו הרבים, והסיבה לכך, שהיצר אינו מניח לאדם להתבונן בגודל מידת החסד ורוב טובה". ("אהבת חסד" לחפץ חיים)

הווי אומר, שהנתינה יכולה להיות לא רק מעשה נקודתי, אלא אופן חשיבה ודרך חיים.

לסיום לא נותר לי אלא לסיים בשירו המרגש של נתן זך כולנו זקוקים לחסד (ביצוע של נורית גלרון בקישור המצורף בהמשך)

כולנו זקוקים לחסד,

כולנו זקוקים למגע.

לרכוש חום לא בכסף,

לרכוש מתוך מגע.

לתת בלי לרצות לקחת

ולא מתוך הרגל.

 

כמו שמש שזורחת,

כמו צל אשר נופל.

בואי ואראה לך מקום

שבו עוד אפשר לנשום.

 

כולנו רוצים לתת.

רק מעטים יודעים איך.

צריך ללמוד כעת

שהאושר לא מחייך,

שמה שניתן אי פעם

לא יילקח לעולם.

 

שיש לכל זה טעם,

גם כשהטעם תם

בואי ואראה לך מקום

שבו עוד אפשר לראות.

 

כולנו רוצים לאהוב.

כולנו רוצם לשמוח.

כדי שיהיה לנו טוב,

כדי שיהיה לנו כוח.

 

כמו שמש שזורחת,

כמו צל אשר נופל.

בואי ואראה לך מקום

שבו עוד מאיר אור יום.

והפעם בפינת המולטימדיה… 

סיפור מעניין על חסד –     http://www.aish.co.il/sp/pg/97415099.html  

הרב גרוסמן בראיון עם יאיר לפיד – 

עזרה ללא גבולות – 

מצאתי רק ביצוע נשי של נורית גלרון)  – השיר "כולנו זקוקים לחסד" – נתן זך – 

כפיצוי לציבור הגברים, מצאתי את השיר "לתת" של  בועז שרעבי –  

סיפור ר' אריה לוין – 

לחובבי הנוסטלגיה – רחוב סומסום "תיקון עולם" – 

פרסומת להתנדבות – 

ולסיום במקום בדיחה הומור שחור "הצלת חיים – תלוי כמה אתה נותן" – 

ואולי בעצם נסיים בבדיחה לחורף

נמר, אריה וצב יושבים באמצע הג'ונגל בחורף ושותים מרק. לפתע מתחיל לרדת גשם.
 
הנמר אומר לצב: "לך ותביא לנו מטריות"
 
"אין בעיה", עונה הצב, "אבל אני אעשה זאת בתנאי שלא תאכלו את המרק שלי".
 
הצב הולך לדרכו ולא חוזר ארבעה ימים. כשהשמש שוקעת ביום הרביעי, הנמר והאריה מתייאשים ואומרים: "יאללה, בוא נאכל את המרק שלו".
 
פתאום יוצא הצב מאחורי העץ ואומר "שמעתי אתכם נבלות, עכשיו אני לא הולך!".
 
ואולי עוד אחת טובה…
באחת העיירות מגיע הכומר לרב  ואומר לו – בתקופה האחרונה יש לנו המון גנבות אבל שמתי לב שהגנבות הם רק אצלנו ולא אצלכם היהודים. אומר לו הרב "זה ברור" לנו יש מזוזה בכניסה לבית והיא שומרת עלינו…
אומר לו הכומר אתה מוכן למכור לי? אומר לו הרב אין בעיה ונותן לכומר מזוזה בעד 200 דולר. לאחר חודש חוזר הרב לרב ואומר לו "קח את המזוזה אני לא רוצה אותה יותר". מה קרה שואל הרב. "מאז שיש לי מזוזה כל חמש דקות יש שונרר שדופק לי בדלת ומבקש צדדה. אני כבר מעדיף שיגנבו, זה פחות כסף…

 

נספח מדבריו הנפלאים של דר' שרמן

איך מחנכים לנתינה? הלכה למעשה

אכן, מידת החסד היא סימן היכר לעם ישראל שהם "רחמנים, בישנים וגומלי חסדים" (יבמות עט), אך כבר התחלנו להבין שאין היא באה מעצמה על האדם להשקיע עמל רב כדי לקנותה.

כמחנכים מוטלת עלינו המשימה לטפח בתלמידינו את האהבה ואת הרצון להיטיב עם כל אדם מישראל ולכוונם משחר ילדותם לעניין החסד כלפי כל מי שנברא בצלם אלוקים.

כיצד?

"החפץ חיים" מדריך אותנו לגבי הדרכים לעשות זאת:

"ועל כן העצה היעוצה לזה:

א.      שיתבונן תמיד בכתובים ובמאמרי חז"ל המספרים לנו בגודל שבח המידה הקדושה הזו ויתברר ויתאמת אצלו שזהו רצונו של השי"ת.

ב.      ושנרגיל עצמנו להתנהג בחסד וברחמים עם זולתנו".

                                                                                             ("אהבת חסד")

נסכם בלשוננו את שתי הדרכים לרכישת מידת החסד על פי ה"חפץ חיים":

1. על ידי לימוד התורה שבכתב ותורה שבעל-פה ("בכתובים ומאמרי חז"ל") על חלקיהן "התחוקתיים" ועל חלקיהן "הסיפוריים" תוך התמקדות במידת החסד המופיעה בהם, בבחינת "מעשה אבות סימן לבנים".

2. על ידי ההרגל והחינוך למעשים. בזאת יש להתחיל כבר בגיל הרך. כבר אז יש לטעת בילדים את התחושה כי הם פועלים ונוהגים על פי תרבות ישראל, הרוצה שנהיה אנשי צדק ואנשי חסד. ההזדהות עם אבות האומה וגדולי ישראל שבכל דור והרצון לחקות את מעשיהם ישרישו בילד הרך את הכמיהה לעשיית הטוב.

דרכים לחינוך לנתינה – לקט הצעות מעשיות

א. לימוד הלכתי עיוני בדרך פעלתנית חוויתית

במסגרת שיעורי המקרא, המשנה, התלמוד וההלכה ישנן הזדמנויות רבות ללמידה פעלתנית ולשינון.

בדרך משחק (משחקי מסלול, "רביעיות" בין אדם לחברו, מונופול מצוות בין אדם לחברו, כרטיסי "טלהלכה" וכד').

"מבצע ושיננתם" – צבירת נקודות אישיות עבור שינון בעל-פה, מתוך מאגר נתון, של משניות/פסוקים/הלכות בענייני נתינה וחסד ומצוות שבין אדם לחברו.

עבודת חקר – על נושאים תורניים שבין אדם לחברו, כגון "המצווה שלי". במסגרת העבודה יחקור התלמיד את מהות המצווה, טעמיה והלכותיה ויבהיר מדוע "התחבר" למצווה זו וכיצד הוא מקיימה.

ב. הסיפור כמקור מחנך

הסיפור מעמיק את הרגש ומפתח אותו. הוא מפעיל את דמיונו של הילד ומאפשר לו להזדהות עם גיבוריו המקיימים בגופם את מצוות ה' והעושים בחיי יום-יום חסדים ומעשים טובים. ספרות עשירה עומדת לרשותנו בנושא הן בתחום אגדות חז"ל המשלימות את המסופר במקורותינו על אבות האומה ועל חכמי ישראל, הן בתחום סיפורי חסידים וסיפורי תולדותיהם של גדולי ישראל ודמויות מופת שונות, בני כל הדורות, שנתייחדו במעשי החסד שעשו.

בדורנו נמצא, למשל, את הרב קוק, הרב אריה לוין ולצידם את אלי כהן הי"ד – "האיש שלנו בדמשק" או את החובש, טוראי שלמה אפשטיין הי"ד, שקיבל צל"ש לאחר נפלו במסירות נפש למען חברו (בהשראתו – השיר "בלדה לחובש") ועוד.

 

בספר, המוכר כל כך, אודות הצדיק הירושלמי, ר' אריה לוין, "איש צדיק היה" מסופר אודותיו: "כל מרצו ועיתותיו קודש היו להיטיב עם הבריות, לעזור לנצרכים, לתמוך בחלשים ונדכאים, לעודד ולאמץ ידיים רפות ולכרות אוזן לכל מר נפש. הוא הוכיח שכשם שיש גאונים בלמדנות כן אפשר להיות גאון במידות. ר' אריה היה גאון כזה. בו נתמזגו מיזוג נפלא תמימות ופיקחות בלתי רגילה". (שמחה רז)

מילים שכאלה יכולות וצריכות להיות נר לרגלי תלמידינו ודמות שכזו – מודל לחיקוי.

ג. תולדות ישראל כמקור מחנך

אין לך תקופה בתולדות ישראל שלא ניתן להאיר באמצעותה את ההיבט של חסד בחיי עם-ישראל באותה תקופה. אותם מעשים גדולים וקטנים שפעלו בני עמנו למען גמילות חסדים, לעיתים אף מתוך מסירות נפש – עוברים כחוט השני בקורות עמנו.

בולטות במיוחד, בכל הגלויות, הקמת מוסדות חסד קהילתיים כמו "קופת הגמ"ח", "התמחוי", "חברת ביקור חולים", "חברת הכנסת אורחים", "חברא קדישא", "הכנסת כלה", "פדיון שבויים" וכד'.

בדרך זו ניתן להראות כי מידת החסד היא ממהותו של עם-ישראל, יסוד בקיום האומה. ואולי גם להדגיש שזהו "המתכון הרוחני" על פיו מתקיימת אומה נצחית זו באורח פלא.

ד. פעילות של נתינה במסגרת הכיתה

חינוך לנתינה במסגרת הכיתה מתחיל מהדברים הפשוטים הלקוחים מההווי היומיומי של הלומדים בה. בין התלמידים ישנה שונות בנטיות ובכשרונות. כל אחד מהם בולט בקווים הייחודיים לו. למצב אי שוויוני זה יכולות להיות השלכות מזיקות על חיי החברה של הכיתה ועל הפרטים שבה, אך מנגד, באווירה של נתינה שונות זו יכולה להיות לברכה. גישתנו החינוכית היא להדגיש את נקודת החוזק שיש בכל תלמיד ולעודדו לפתחה כדי לשכלל את יכולותיו בתחום זה. זאת, מתוך הדגשה שבכל אחד ישנו הפוטנציאל לתרום משלו – לזולתו.

יש לעודד את התלמידים לפעול בכיוון זה ואף להגדיר עמם משימות חברתיות, מעשי שליחות כיתתיים ספציפיים, במסגרתם יוכלו להביא את יכולתם ורצונם לכלל מעשה ולהעניק לחלש מהם את מה שיש בכוחם, כגון:

·                קיום חברותות בלימודי הקודש, במטרה להפרות זה את זה,

·                המחונן בחשבון יתכונן למבחן יחד עם חברו המתקשה בתחום זה,

·                והאלוף הכיתתי "בהפצצת שערים" יאמן בכדורגל את חברו המסורבל בעל "שתי הרגליים השמאליות".

כאשר הילד נותן משלו לאחרים הוא מרגיש שייכות לזולת ולקבוצה. יש בכך חשיבות רבה הן להתפתחותו הרגשית-חברתית של התלמיד ולמידותיו האישיות, והן ליכולת לתפוס עצמו כחלק ממערך חברתי מאוחד במישור הקהילתי-הכללי ישראלי. תהיה בכך תרומה לכל תלמיד בכיתה, בהיותו מסוגל לתפוס עצמו כתורם וכנתרם בעת ובעונה אחת. אם בעל הכשרון ישמור את כשרונו ואת ההנאה שניתן להפיק ממנו אך ורק לעצמו, הרי זה כאנשי סדום שנהגו בדרך של "שלי – שלי, שלך – שלך", איש איש לעצמו ואין חלקנו עמהם. לכשיתבגר אותו תלמיד ימשיך, כבוגר, באותה דרך של השתלבות פעילה בחברה ובנתינה לכלל. "ילד" זה יחפש וימצא אפיקים כיצד לתרום לקהילה מן הכשרונות בהם ניחן ומן הכישורים שרכש במהלך השנים.

ה. פיתוח עירנות אישית וכיתתית למעשי חסד

במסגרת הכיתה תוקדש באופן שיטתי ומושכל.תשומת לב לפעילויות ולמעשים של חסד המתפרסמים בעיתונות ובקהילה, משהו מעין "פינת החדשות הטובות". הפיכת אנשי החסד הללו ל"גיבורים" תשאיר את רישומה על התלמידים.

באותו אופן, התנהגות טובה של תלמיד כלפי הזולת, אשר נצפתה ע"י המורה או ע"י חבריו האחרים, תועלה אף היא על נס. תלמיד כזה ניתן להכתיר כגיבור הכיתתי היומי/השבועי, ("כוכב השבוע" "צל"ש יומי"), ואולי גם להעניק לו תג שיתנוסס על דש בגדו, או לציין זאת בתעודתו וכו'.

במקביל, אפשר לנהל "בנק מצוות", במסגרתו צובר התלמיד בכרטיס ה"בנק" שלו, כוכביות ומדבקות על מעשי חסד שעשה, באקלים הכיתה, חשוב לטפח אווירה של אכפתיות, כך שכל תלמיד יחוש שהוא חלק מהכלל, שלמורה ושלחבריו "איכפת" ממנו וממצוקתו; יש לעודד נקיטת יוזמות ברוח של "רדיפת שלום והשכנת שלום" בין התלמידים. מנהג זה – לספר, לפרסם ולעורר הדים בעקבות כל מעשה יפה המובא לידיעתנו, עתיד להפוך להרגל חיובי.

ו. פיתוח רגישות להכנסת אורחים

את הערך של הכנסת אורחים בעין יפה ותוך קירוב לבבות (הן כלפי הזר, הן כלפי מכר) אפשר ליישם ביוזמות הן בתחומי הכיתה והן במסגרת מוסדית-כללית, כגון:

אירוח כיתה משכבה אחרת – לקיום פעילות משותפת.

כיתה א' מתארחת בגן, או לחלופין בכיתה ו', ולהפך, לפעילות משותפת במועדים קבועים כגון בראש חודש וכד'.

אירוח תלמידים מבי"ס מרוחק – ניתן להזמין בתי ספר מעיירות פיתוח ומאיזורי מצוקה במטרה לקרב רחוקים ו/או בתי ספר במרכז הארץ יכולים להזמין לאירוח כיתות ומוסדות הנתונים כיום בקו האש, שבעקבות אירועי התקופה עברו שעות קשות כגון: בתי ספר בגילה, בשומרון, בחבל עזה או בבנימין.

תלמידים הגרים בעיר יארחו תלמידים החיים באיזורים כפריים (קיבוצים או מושבים) ולהיפך – להיכרות הדדית. ביקורים וקשר מתמשך ביוזמת בתי הספר, ניתן לקיים בימי חול, בשבתות או בחופשות.

בכל המקרים, ישמעו אלה על הווי החיים והחוויות של אלה, ילמדו להכיר ולהוקיר את השונה ואת המשותף ביניהם ומעל לכל ילמדו לקיים את מצוות הכנסת אורחים בגופם ובממונם.

ז. ביקור חולים – מצווה שכולה חסד

כאשר תלמיד נעדר מן הלימודים ייתכן ובאופן ספונטאני תלמידים ממעגל החברים הקבוע שלו, יוצרים עמו קשר טלפוני ו/או באים "לתת לו שיעורי בית" ולבקר. אבל מוכרת, לצערנו, גם תופעה של תלמידים שחבריהם ממעטים לבקרם, אם בכלל, בין אם מסיבות של מבנה חברתי רעוע, בין אם מסיבות של ריחוק גיאוגרפי. למקרים כאלה – ובפרט כשמתרחשת היעדרות ממושכת, שגם בין חברים "טובים" גוררת התרופפות של רגש המחוייבות ו"עייפות החומר" – טוב שקיימת "ועדת ביקור חולים/גמילות חסדים" (או כל מסגרת ממוסדת אחרת שעונה על צורך חשוב זה). המבוגרים (הורי הילד החולה/ המורה) יכוונו את הוועדה לפעילות פרודוקטיבית, שתענה על צרכי החולה ביחס למה שחסר לו, לפיזור הגיוני של המבקרים על פני השבוע ועוד.

דבר זה רלוונטי במיוחד בחולה המאושפז בבי"ח. המבקרים, או לחילופין "אנשי הקשר הטלפוני", ידווחו לכיתה בכל יום על שלום החולים ויעדכנו את חבריהם לגבי פעולות-המשך שניתן לעשות למען החולה, זוהי הזדמנות מתאימה לחזור ולשנן בדרך רלוונטית ואקטואלית את הלכות ביקור-חולים, להביא את הילדים באמצעות שיחה להבנה בדבר חשיבות המצווה, ערכה ומידת החסד שבה, ולעצם הזכות לפעול בדרך אנושית-יהודית, שבכוחה להסב שמחה גדולה גם לחולה וגם למבקר.

 

מובן מאליו שעל המורה עצמו ליטול חלק בפעילות זו של ביקור חולים ולהיות לא רק "נאה דורש" אלא גם "נאה מקיים". תלמידי הכיתות הגבוהות יכולים ליזום פעילות של ביקור במחלקת ילדים בביה"ח, בבית אבות, או אצל אנשים בודדים הזקוקים לעזרה ולעידוד (ליווי לבית הכנסת… עזרה בקניות תיקונים בדירה ועוד). את הכתובות ניתן לקבל אצל אירגוני חסד מקומיים, שעוסקים בכך.

ההיצע רב, ולא נפרט כאן את מגוון פעילויות החסד האפשריות במסגרת שנת המחוייבות האישית לקהילה, לתלמידי בתי הספר העל יסודיים.

ח. מבצע "מלביש ערומים"

מבצעים בית-ספריים לשם איסוף בגדים וחפצים שימושיים לקראת החורף (ולא רק) יכולים להיערך ברוח ספורטיבית של תחרות בין כיתתית נושאת פרסים למרבים בתרומות.

צרכי עם ישראל מרובים ואפשר להירתם לנתינה למגוון מטרות. למבצעי חסד כאלה ואחרים חשוב לתת ביטוי רפלקטיבי בכתב מפי התלמידים מעל דפי עיתון ביה"ס. כמו: מה "נתן" לי המבצע? האם אמשיך בכך? כיצד? מה אחדש?

ט. ושמחת – ושימחת

לדעת לשמוח ועוד יותר לשמח אינם מן הדברים הקלים. בעיקר מכוונים הדברים למסיבות ימי הולדת, בר/בת מצווה לסוגיהן. ההתמקדות בהיבטים החיצוניים והחומריים של ארגון האירוע לעיתים מסיטה את תשומת הלב מן העיקר אל הטפל. כך שלבסוף, אין השמחה שורה במעונו של חתן השמחה והוא חש מפח נפש. מה גם, שמוכרת לנו התחרות הסמויה הקיימת לעיתים ברקע, על דרגת הפאר ועל גודל האטרקציה שבאירוע.

בהנחיית המחנך יכולה הכיתה "לקחת על עצמה" ארגון שמחה אצל חבר כפרוייקט של מצוות גמילות חסד ואז לתת לחבר את ההרגשה שכולנו שמחים בו ואיתו. בין אם זה בהכנות שונות לאירוע כשלט ברכה, או "מופע" (ידידותי ולא ציני-קטלני!) בין אם בתחושת השותפות בשמחת הזולת, שבאה לידי ביטוי בשירה "מכל הלב" ובריקודים ספונטאניים.

רעיון הנתינה, המתבטאת ב"ושמחת – ושימחת", ניתן ליישום במסגרות קהילתיות מגוונות כגון: יציאה לבתי אבות, בתי חולים, מוסדות למוגבלים, מרכזי קליטה, שכונות מצוקה ובכל מקום שם ניתן "להכניס רוח של שמחה" לקראת שבת, לקראת חג ומועד או ב"סתם יום של חול".

 

פרק 443 – פרשת משפטים "נעשה ונשמע"

והפעם פרק מורכב ארוך ומעניין, 

פרשת משפטים תוכן פרק 

·         רעיון חינוכי על "נעשה ונשמע"

·         לימוד חשוב מילדה בת שלוש

·         מתורתו של ר' נחמן

·         מתורתו של הרבי מלובביץ

·         תורת האימון של אלון גל "נעשה ונשמע"

·         סרטונים בנושא הורות וגבולות

·         עוד שני סרטונים חזקים ומרגשים לשימוש נוסף

·         בדיחה שאני משתמש בהרצאותיי בנושא ניהול קונפליקט

 

"נעשה ונשמע" – למה לעשות בלי להבין?


איך אפשר לציית למשהו שלא מבינים? תלוי כמה אמון צבר זה שאומר אותו.

 

וַיִּקַּח סֵפֶר הַבְּרִית וַיִּקְרָא בְּאָזְנֵי הָעָם וַיֹּאמְרוּ כֹּל אֲשֶׁר-דִּבֶּר יְהוָה נַעֲשֶׂה וְנִשְׁמָע.

"אמר רבי אלעזר בשעה שהקדימו ישראל נעשה לנשמע יצתה בת קול ואמרה להן מי גילה לבני רז זה שמלאכי השרת משתמשין בו דכתיב (תהלים קג) ברכו ה' מלאכיו גבורי כח עושי דברו לשמוע בקול דברו, קודם 'עושי' ואחר כך 'לשמוע'", הרי לנו שישנו סוד בכך שמקדימים נעשה לנשמע, שהיה ידוע בתחילה רק למלאכי השרת, וכעת גילה זאת עם ישראל, ואם נרצה, נוכל לומר בבירור שאין זה סתם סוד, אלא שיש בו משהו יסודי בעצם קבלת התורה, ומה באמת טמון בכך?

…כל עם ישראל עומד מול הר סיני, רואה את הענן ואת הקולות והברקים, שומע את עשרת הדברות ומקבל את התורה. כל עם ישראל קורא 'נעשה ונשמע', כלומר – אנחנו מוכנים לעשות כל מה שיגידו לנו, בלי לבקש הסבר, בלי לערער.מה ההגיון במעשה הזה?

אחרי הכול, עם ישראל יצא ממצרים חמישים יום לפני מתן תורה. חמישים יום הם פחות מחודשיים. כשעם ישראל יצא ממצרים, הוא היה שקוע בתוך 'מ"ט שערי טומאה'. הם כלל לא ידעו מהי אמונה, ואורח חייהם היה דומה מאוד לזה של המצרים.

האם זה לא מוזר לכם, כמו שלי זה נראה מוזר, שההכרזה בהר סיני 'נעשה ונשמע' חמישים יום בלבד אחרי יציאת מצרים, היא קצת מוגזמת, קצת פזיזה, והרבה לא מובנת? איך יכלו אותם אנשים לקבל על עצמם לבצע את התורה והמצוות, חמישים ימים אחרי שהיו שקועים בתוך מצב של חטא? הרי לא ייתכן שבתוך חמישים יום הם התרוממו לגבהים של צידקות, עד כדי כך שכל התורה תהיה מובנת להם אפילו בלי לבקש הסבר!

איך הם יכלו לסמוך על האלוקים שרק לא מזמן התחילו ממש להכיר אותו?

איך הם יכלו להכריז תחילה 'נעשה' את התורה? איך הם יכלו לסמוך על האלוקים שרק לא מזמן התחילו ממש להכיר אותו? עול התורה אינו משהו קל, ואינו משהו שאפשר להסיר כמו שכמיה כשלא נוח. עול התורה הוא נצחי, והם קיבלו אותו לא רק עליהם, אלא על כל הדורות הבאים אחריהם, בלי לדרוש הסבר, בלי למצמץ, בלי להסס.

האמנם, הם לא היו נמהרים מידי, תמימים מידי או אולי צייתנים מידי?…

לפני שנענה על התמיהה כדאי לעבור לעולם החינוך, לעיתים די קרובות אנו נתקלים בילדים שמקבלים חינוך טוב, ובכל זאת הילד עושה מעשים שלא יעשו. ונשאלת השאלה כיצד דבר כזה יכול לקרות, שילד יבוא ממשפחה טובה ויקבל חינוך טוב ובכל זאת יתנהג בצורה כזאת ? התשובה הנפוצה היא, שדבר זה קורה בגלל השפעת הסביבה. דהיינו שאכן הילד קיבל חינוך טוב, אך הסביבה דהיינו חבריו וכולי השפיעו עליו לרעה. אך התשובה הזו לא ממש טובה. כי זה אומנם נכון שהסביבה היא זו שהיוותה את הטריגר להתנהגות הילד. אך עדיין, אם החינוך עצמו שהילד קיבל היה טוב, אז החינוך והלימוד עצמם שהילד קיבל היו אמורים להשפיע על הילד בצורה חזקה, כך שהוא לא יושפע גם מהסביבה. כי הרי כאשר מחנכים מישהו צריך בעצם לחנך אותו בין השאר לאיך לא להיות מושפע מהסביבה. וכל הורה ומחנך, הרי מחנך את ילדו שלא יהיה מושפע מהסביבה. אז כיצד זה שבעצם הילד קיבל חינוך טוב, שבין השאר כולל את החלק של איך לא להיות מושפע מהסביבה ובכל זאת הוא כן מושפע מהסביבה ? (מקווה שלא סיבכתי אתכם) והתשובה על כך היא, כי אומנם הילד קיבל חינוך טוב, אך רמת ואיכות החינוך שהוא קיבל לא הייתה מספיק טובה (לפי מבחן התוצאה). הילד אומנם קיבל חינוך, אך החינוך הזה היה כגוף ללא נשמה. ולכן בעת מבחן, החינוך הטוב שהילד קיבל לא עזר לו לעמוד במבחן של החיים. ולמה הכוונה חינוך ללא נשמה ? הכוונה היא כי הילד אכן חונך ולמד מה לעשות ומה לא לעשות, אך הילד לא למד ולא הסבירו לו מספיק טוב למה להתנהג בצורה הספציפית הזאת, כפי שמסבירים לאדם בוגר. לילד בד"כ מסבירים מה, אבל לא מסבירים למה. וגם אם מסבירים למה, אז מראש יוצאים מנקודת הנחה שהוא לא יבין למה, או לא ממש צריך להבין למה, אלא רק מספיק שיגידו לו מה לעשות, ואז גם ההסבר של הלמה לעשות כך או אחרת, גם ההסבר הזה לוקה בחסר. הילד אומנם למד מה נכון לעשות, אך הוא לא למד ולא הסבירו לו מספיק טוב מה הם הדברים שעומדים מאחורי תפיסת החיים הנכונה. מעולם לא הסבירו לילד את ההיגיון הפנימי שעומד מאחורי הכללים שנאמר לו לנהוג לפיהם. חינוך ילדים טוב ואיכותי אמור לכלול בתהליך הלמידה של הילד גם חינוך לדפוסי חשיבה נכונים ובריאים. הילד אמור ללמוד על החיים מפרספקטיבה של מבוגר. ילד אמור ללמוד לא רק מה נכון לעשות אלא גם למה זה אכן נכון לעשות, מפרספקטיבה של מבוגר עד כמה שאפשר. כאשר ילד מקבל חינוך עמוק יותר, משהו שנהפך למהות שלו כאדם, הסיכוי שהוא יתדרדר נהיה קטן מאוד. ברגע שילד מקבל חינוך פנימי יותר, חינוך שמלמד אותו כיצד להכיר את עצמו טוב יותר, כיצד לחשוב בצורה נכונה ולא רק מה לחשוב, כיצד להרגיש ביחס לעצמו ולא רק מה להרגיש, כיצד להתמודד ברמה הפנימית ולא רק מה לעשות בפועל, חינוך כזה, הופך למהות של הילד כאדם. וחינוך כזה כמובן יכול באמת לשמור עליו מפגעי החברה, הרבה יותר מאשר אם רק אומרים לו מה לעשות. כאשר הילד לומד רק מה לעשות ולא מלמדים אותו את הפנימיות של מה שהוא עושה,

שואלת  נעמי לוינשטין על בני ישראל איך הם אמרו לקב"ה נעשה ונשמע והתחייבו בצורה מוחלטת כלפיו? היא ממשיכה ואומרת "השאלה הזו מנקרת בי גם כאשר אני מתלבטת לגבי עשייה או אי-עשייה של משהו הקשור בדת, שאינני מבינה לגמרי את משמעותו, או שקשה לי מאוד לקיים אותו. למשל, קשה לי להימנע מכל מיני פעולות האסורות בשבת, כמו הדלקת אש למשל, פעולות שאולי פעם היה קשה לבצע אותן אבל היום הן קלות מאוד לביצוע ועם כל זה עדיין אסורות. לעיתים, ההימנעות מפעולה זו או אחרת גורעת מעונג-השבת שלי.

ואז אני שואלת את עצמי: מה פתאום? מה פשר ה'נעשה ונשמע' הזה? מדוע אני מקבלת את המצוות, כולן, כאילו ברור לי שאני חייבת? האם זו אינה צייתנות עיוורת? האם, כשאני רוצה להרגיש קרובה לדת, אני צריכה לעשות לשם כך כל מיני דברים שאינם ברורים לי, ושאינני מרגישה שהם מבטאים את דווקא את הקשר האישי שלי לדת, כמו ללכת בזמנים קבועים לבית הכנסת או לצום כשכולם צמים?

עניין של אמון

את התשובה קיבלתי דווקא… מילדתי הקטנה בת השלוש.

בתי בת השלוש, כמו הרבה מאוד בנות גילה, היא גם ילדה וגם בת שלוש – כלומר, גם מתחילה לפתח את החוש האסטטי וגם את המרדנות, בו זמנית. התוצאה היא מריבות בוקר קבועות בסגנון: 'אני לא רוצה את החצאית האדומה, אמא!', או 'היום אני לובשת את השמלה הורודה עם המגפיים הכחולים'…לא עוזרות הטענות שלי על חוסר-ההתאמה למזג האויר, על כך שמכנס צמר אינו מתאים ליום קיץ, ועל כך שהשמלה הורודה אינה מתאימה למגף הכחול.                                                             

 "אמא אוהבת אותך, חמודה', אני אומרת לה בכל בוקר מחדש, 'ואמא מתאימה לך את הבגד הכי מתאים והכי יפה'. אבל היא לא משתכנעת. וכך יוצאת הילדה העקשנית לגן בבוקר כשהיא לבושה כמו שאני רציתי, עם מצב-רוח כמו שבהחלט לא רציתי, אחרי שאמא 'הרעה' הודיעה לה שהיא לובשת בדיוק את מה שאמא החליטה.

 עד שבוקר אחד החלטתי לעשות לזה סוף, ולהניח לילדה ללמוד בעצמה את מה שאני מנסה ללמד אותה כל הזמן. אותו בוקר היה קייצי וחמים, ובת השלוש דרשה בתוקף ללבוש את שמלת הצמר הורודה.

'בסדר', אמרתי באומץ, ובגבורה הולכת וגדלה ראיתי אותה יוצאת לגן מאושרת. לא רציתי לדמיין מה יקרה בעוד שעה או שעתיים, כשהיא תצא לשחק בחצר הגן, בשמש, בשמלת הצמר.

למחרת, כאילו לא היה עליה ללמוד לקח, ביקשה הילדה שלי ללכת לגן בנעלי בית.

אבל לא הייתי צריכה לדמיין. בשעה עשר וחצי חזרה הילדה שלי הביתה, מיוזעת, כשהעוזרת מלווה אותה והיא בוכה. 'חם לי אמא', היא אמרה וביקשה להתפשט.

למחרת, כאילו לא היה עליה ללמוד לקח, ביקשה הילדה שלי ללכת לגן בנעלי בית. הסכמתי. בצהרים היא חזרה עצבנית, כי נעלי הבית נפלו מרגליה ללא הרף ומנעו ממנה להשתתף במשחקי החצר.

וגם ביום השלישי, כשחשבתי שהיא לא צריכה יותר הוכחות לכך שאמא יודעת מה היא אומרת, היא ביקשה ללבוש את הסוודר החורפי החם. גם הפעם שתקתי, בגבורה רבה, מחכה שאי-הנוחות תעשה את מה שלא עושה השכל.

ולמחרת – טוב, אולי זה נראה כמו נס – הילדה שלי כבר לא ביקשה שום דבר. היא לא הסבירה לי מדוע, אבל כשאמרתי שהיום היא תלבש את המכנס הורוד, היא לא אמרה 'לא', אפילו לא משכה כתף. היא פשוט נעמדה על הכסא והמתינה.

ומאותו יום והלאה פסקה התופעה. הילדה שלי למדה לסמוך עלי, אחרי שראתה איך אני יכולה להתאים ב"גאונות בלתי-נתפסת" מבחינתה, את הבגד המתאים לכל מזג אויר. היא פשוט הבינה, שאני אתן לה את הבגד הכי טוב לאותו בוקר, וסוף סוף נתנה בי אמון והבינה שאני באמת רוצה את טובתה. כעת היא יודעת, שגם אם היא לא מבינה למה החלטתי על השמלה הזאת ולא על שמלה אחרת – כדאי לה להאמין בי.

עניין של אמונה

ופתאום, קיבלה גם השאלה שלי תשובה יפה כל כך.

לא תמיד אני מבינה למה עלי לעשות כך ולא אחרת. לא תמיד אני מבינה למה, כדי להתחבר טוב יותר לדת, עלי לעשות דברים מסוימים ולא אחרים, או דברים שאינני מבינה את עומק משמעותם. לא תמיד אני מבינה, אבל אני כן עושה. ולמה?

כי היו לי מספיק הזדמנויות בחיים להיווכח, שאלוקים יודע מה הוא עושה.

כי היו לי מספיק הזדמנויות בחיים להיווכח, שאלוקים יודע מה הוא עושה. אלוקים הביא אותי לעולם, והוא זה שעוזר לי לחיות מיום ליום. הוא הביא לי את בעלי וילדי, את כל הטוב והאושר שיש בחיי. אם יש מישהו שאפשר לסמוך עליו, לתת בו אמון, זה עליו.

אני זוכרת, כשעמדתי ללדת את ילדתי הראשונה, רציתי מאוד לקבל תפקיד בכיר במשרד שעבדתי בו, אבל הבוס סרב. אישה בהריון, שעוד מעט תלד ותעלם מהנוף, לא מתאימה להתחיל עכשיו תפקיד של ניהול מחלקה. אני כעסתי, לא הבנתי, רציתי אפילו לפטר את הבוס חסר-הלב שלי. אבל כמה חודשים אחרי שחזרתי מחופשת הלידה, נסגרה המחלקה כולה. למזלי הטוב, לא ניהלתי אותה אז, ולא הסתבכתי בחקירה הפנימית שנפתחה. יכולתי לעבור בצורה נקייה למחלקה אחרת.

מישהו מנהל את העניינים יותר טוב ממני, הרגשתי אז. אותה הרגשה פיעמה בי כשרצינו לעבור לדירה אחרת, אבל העניינים לא הסתדרו בשום פנים. לא הצלחנו למכור את הבית, ולא מצאנו בית אחר מתאים. רק לאחר שנה של הסתבכויות התברר לנו שכדאי היה להישאר, כדי שילדתנו הקטנה תקבל את המטפלת הטובה ביותר בעולם. שוב הרגשתי אז, שאלוקים מנהל את חיי טוב יותר ממה שאצליח אני לנהל אי-פעם. הרגשתי, שאני יכולה להפקיד את גורלי בידיו בלב שקט, ולתת בו אמון מלא.

במשך הזמן השתכנעתי, אחרי מקרים נוספים, קטנים וגדולים, שבהם 'העמדתי במבחן' את רצונו הטוב של אלוקים כלפיי – שגם מה שנראה לי לפעמים גרוע, או לא נעים, יכול להיות טוב מאוד בשורה האחרונה של תכניתו של אלוקים.

לא הייתי מצייתת לאף אחד בעולם, אם הוא לא רכש את אמוני קודם לכן. כשם שילדתי לא צייתה לי, עד שלא תפסה שאני באמת יודעת לבחור לה בגדים, ושכדאי לה ללבוש את הבגד שהכנתי לה, גם אם בבוקר היא לא מבינה בדיוק מדוע – כי בצהרים היא תמיד יכולה כבר להבין.

כך, אני מאמינה, הרגישו גם בני ישראל לפני שאמרו 'כן' במעמד הר סיני. הם אמנם יצאו ממצרים רק לפני חמישים יום, ולפני כן לא ידעו מהי אמונה, או מהי תורה. אבל במהלך חמישים הימים האלו, ועוד לפני כן, הם נוכחו שאלוקים הזה הוא מישהו שאפשר לתת בו אמון.

הוא נתן למצרים עשר מכות, שכל אחת ואחת מהן היתה נס גדול בפני עצמה, כדי לסלול את הדרך לשחרורם מעבדות מצרים; אחר כך הוא הוציא אותם ממצרים – עם שלם יוצא ממדינה שבה היו עבדים מאות שנים, בצהרי היום, ואף אחד לא מעכב בעדם; אחר כך קרע עבורם את ים סוף – נס אדיר, אחד הגדולים שנעשו אי פעם בהיסטוריה; ואחר כך גם הוריד להם מן השמים את ה'מן', המזון השמימי שממנו אכלו במשך כל שנות נדודיהם במדבר.

כל הניסים הללו לא השאירו שום מקום לספק: אלוקים הוא הישות החזקה בעולם, שאפשר לסמוך על דיברתו. אם הוא אומר לעשות כך או אחרת, הרי שמאחוריו יש 'רקורד' עשיר של עשיה שהוכיחה את עצמה. גם אם אינם יודעים עדיין מה בדיוק כתוב בתורה הזאת, או איך בדיוק הם אמורים להשתמש בה – הם יכולים לסמוך על האלוקים, ודי בכך.

וכך  גם בחינוך ילדים אנחנו צריכים לרכוש את אמונם של הילדים כדי לקבל מהם אמירות של "נעשה ונשמע" ורק אחרי שרכשנו את אמונם בנו נוכל לקדם אותם לעבר המטרה האמיתית.

חינוך טוב הוא חינוך כזה שבו אתה מדבר עם ילדך / אחיך / חברך / הוריך / סביבתך וכולי, בגובה העיניים ושבו אתה מכבד את האדם שמולך בדיוק כאילו הוא זה אתה. חינוך טוב, הוא כזה שבא ממקום שמסביר לילד שלך את ההיגיון האישי שלך (שלא בהכרח הוא נכון, גם אם אתה בטוח שהוא נכון) במה שאתה אומר לו לעשות, ולא רק כזה שאומר לו מה לעשות.

 

ועוד כיוון מעניין שקראתי בעניין "נעשה ונשמע"

בעיני חז"ל הקדמת 'נעשה' לנשמע' נחשבת ליסוד מכונן במערכת היחסים שבין ישראל לאלוהים, וכפי שמספור בתלמוד: 'בשעה שהקדימו ישראל נעשה לנשמע יצתה בת קול ואמרה להן: מי גילה לבני רז זה שמלאכי השרת משתמשין בו?' (בבלי, שבת פח ע"א).

מדוע אפוא 'נעשה ונשמע' הוא עיקרון יסודי כל כך? בשיעור שהעברתי לקבוצה של חיילים, עולים חדשים מרוסיה, התייחסתי להכלת היסודות 'לעשות' ו'להיות' ביהדות. חיילת אחת לא התרשמה מהדברים; 'זה פשוט' היא הסבירה לי, 'הרי נאמר במפורש "נעשה ונשמע" ,"נעשה" זו הפעולה המעשית – לעשות, ואילו "נשמע" הוא הערך העצמי של ההקשבה, כלומר "להיות"'. מה שלה היה פשוט היה בעבורי פרשנות חדשה למונח המוכר, ושמחתי על ההזדמנות לעגן את התפיסה המהותית שאני נוהג לדבר עליה ביסוד מכונן זה.

נעשה ונשמע הוא אפוא יסוד גדול בעבודה הרוחנית. אנסה להבהיר את חשיבותו באמצעות שני פירושים נוספים:

בפשט הדברים, הקדמת ה'נעשה' מבטאת את המוכנות הבסיסית להיענות לבקשה. התמסרות בלתי מותנית. ה'בית יעקב' בפירוש על הפסוק הראשון בספר ויקרא 'וַיִּקְרָא אֶל מֹשֶׁה וַיְדַבֵּר ה' אֵלָיו' מסביר את היחס שבין קריאה לדיבור: 'על ידי הקריאה מוכרח להתקרב כלו לגמרי ואחר כך כשחברו מדבר אליו מדבר לו רק דבר פרטי. כמו כן יש לכל ישראל קריאה שמוסר עצמו לגמרי לה' יתברך' (בית יעקב, פרשת בא). כלומר כאשר אדם מבקש מחברו דבר מה וחברו נענה ברצון מבלי לברר בדיוק מה נתבקש ממנו לעשות, לעצם התגובה הראשונית של המוכנות וההתמסרות ערך רב יותר מכל פעולה שיעשה אחר כך. כפי שמציין הבית יעקב, תחילה האדם מתמסר, ומה שיהיה אחר כך הוא דבר מוגדר ונקודתי .

בשלב ראשון צריך אפוא את ה'נעשה', אולם אחר כך דרוש גם ה'נשמע'. העשייה היא בלתי מותנית, אבל האדם אינו מצטמצם אליה בלבד, הוא אינו שואף שעשייתו תישאר מכנית. הוא צמא להגיע ל'נשמע', למקום של הקשבה, העמקה והבנה שתאפשר לו להגיע לחוויה והזדהות עם מעשיו.

אסיים בתובנה ששמעתי בשם רבי נחמן מברסלב, שיכולה גם היא לכוון מסע רוחני; 'נעשה' מתייחס לכל הדברים שאני מסוגל לבצע בהווה, לכל מקומות שאני יכול להגיע אליהם כעת. ואילו 'נשמע' מתייחס לכל המדרגות שכרגע נבצר ממני להגיע אליהם ואינני מסוגל להשיגם, אבל ראוי שאשמע עליהם כדי לעורר את הצמא ללכת אל המקום שמעבר למקום שאני נמצא בו כעת, בתקווה שמה שעכשיו הוא אצלי רק בגדר של 'נשמע', ייהפך ביום מן הימים ל'נעשה'.

תחילה "נעשה" ואחר-כך "נשמע" – שיחות הרבי מלובביץ

כאשר בא הקב"ה וביקש לתת את התורה לבני-ישראל, הכריזו כל בני-ישראל כאיש אחד "נעשה ונשמע". אמירה זו שלהם נעשתה מאז סמל לקבלת-עול ולהתמסרות לרצון ה' – תחילה עושים ומקיימים ("נעשה") ורק אחר-כך מנסים להבין ("נשמע").

אולם עדיין יש להבין מה עניינו של ה"נשמע" לכאן. קבלת-עול שלמה היא לכאורה ההכרזה "נעשה" בלבד. יהודי אומר לקב"ה, כל מה שתצווה עליי –  אעשה. וזה אמנם מה שהתורה מספרת קודם לכן: "ויען כל העם קול אחד ויאמרו, כל הדברים אשר דיבר ה' נעשה". מדוע אחר-כך באה תוספת: "כל אשר דיבר ה' נעשה ונשמע"?

תוספת שגורעת?

יתרה מזו: התוספת "ונשמע" גורעת לכאורה מקבלת-העול הבאה לידי ביטוי בהכרזה '"נעשה". אמנם הם מצהירים שה"נעשה" קודם ל"נשמע", אבל בכל-זאת הם דורשים להבין. והלוא קבלת-עול שלמה פירושה, שיהודי מקיים את המצוות לא בגלל הכרתו השכלית אלא מכיוון שזה רצון ה'.

אמנם יהודי חייב לא רק לקיים את התורה ("נעשה"), אלא גם ללמוד אותה ולהבינה בשכלו ("ונשמע"), אבל גם זה עצמו בא מתוך קבלת-עול. כשם שציווה הקב"ה לקיים מצוות מעשיות, כך ציווה מצוות הקשורות בלימוד ובהבנה. נמצא אפוא, שגם לימוד התורה אינו אלא פרט בתוך ה"נעשה".

שני כתרים

כשמתבוננים במאמרי חז"ל מתברר, שההכרזה "ונשמע" לא זו בלבד שלא גרעה מה"נעשה", אלא היא-עצמה עניין נעלה ביותר. חז"ל אומרים, שכאשר הכריזו בני-ישראל "נעשה ונשמע", באו מלאכי-השרת וקשרו לכל יהודי שני כתרים – אחד כנגד "נעשה" ואחד כנגד "נשמע". מכאן אנו למדים, שה"ונשמע" הוא עניין גדול לעצמו.

יש כאן יסוד עמוק במידת התמסרותו של יהודי לקב"ה. יכול אדם לקבל עליו עול תורה ומצוות ולקיים בפועל את כל ציוויי ה', אבל עולמו הפנימי נשאר מחוץ לעבודת ה'. אמנם בפועל הוא מקיים את כל התורה כולה, אבל שכלו ורגשותיו אינם מזדהים הזדהות שלמה עם רצון ה'. זו אינה עבודת ה' שלמה.

שלב אחר שלב

יהודי נדרש לעבוד את ה' לא רק ב"נעשה" אלא גם ב"נשמע". עליו להבין בשכלו ולהרגיש בליבו את הטוב והיוקר והנחיצות של התורה והמצוות. ויתרה מזו: עליו להחדיר הכרה זו גם לנפשו הבהמית ולגופו הגשמי, עד שגם יצר-הרע שבו יגיע לאהבת ה' – "בכל לבבך, בשני יצריך".

לכן לאחר שהצהירו בני-ישראל שהם מקבלים עליהם בשלמות את עולו של הקב"ה – "נעשה", באו לשלב עליון יותר – "נעשה ונשמע". בכך הצהירו, שלא יסתפקו בעצם הקיום של התורה ומצוותיה, אלא יגיעו למדרגה עליונה יותר, שגם בהכרתם השכלית יבינו ויכירו במעלת התורה ומצוותיה. על כך קשרו להם מלאכי השרת שני כתרים, שכן ה"ונשמע" הוא שלב עליון יותר בקבלת-העול ובהתמסרות לרצון ה', המקיפה לא רק את כוחות העשייה של האדם אלא גם את עולמו הפנימי, שכלו ורגשותיו.

 (ספר השיחות תשמ"ח כרך ב, עמ' 420)

 

אלון גל – נעשה ונשמע

מכל המצוות והאתגרים אותם פרש לפנינו בכישרון רב האלוהים שבשמיים, ייתכן והאתגר הגדול מכולם הוא האתגר: "נעשה ונשמע". וזאת משום מה? משום שהנחיית הנעשה והנשמע מחברת אותנו באופן אסוציאטיבי מיידית לעולמות תוכן, כגון: "לשנן כמו תוכי", "אל תחשוב, תעשה", "תבצע כמו גולם" וכדומה.

 

בכל אחד מהמקרים האלה, אנו מזהים הנחיה שמזמינה אותנו לפעול ורק אחר כך לחשוב, כנחותים, חסרי שיקול דעת ואף כנועים וכאלה, מן הסתם, אנחנו לא מעוניינים להיות ו/או להיראות. זאת ועוד, הרי במה מותר בן האדם מן הבהמה, אם לא בזכות העליונה לחשוב, לנתח ואז להחליט? וכך, כאשר אנו מתבקשים לעשות ורק אחר כך לחשוב, בדרך כזו או אחרת אנו מוזמנים לפעול כבהמות ולא על פי יכולתנו או זכותנו לנהוג כבני אדם. אך האם כך הם פני הדברים? האם הזמנה לפעולה לפני מחשבה, בהכרח מוטעית היא?

חשוב להבין, לעתים במהלך התפתחות אישית איננו רואים או מודעים למחסומים או לטעויות בדרכי הפעולה ובגישות שלנו. לפעמים אנחנו משוכנעים מעל לכל ספק שאנו פועלים ומתנהגים בצורה הפוכה לחלוטין מזו בה אנו פועלים במציאות. הדבר דומה ל"נקודות המתות" שמסתתרות מעיננו בשעה שאנו נוהגים בכלי רכב. רכב או אדם הנסתרים מעיננו בנקודה מסוימת לכאורה אינם קיימים, אולם למרות שראייה נחשבת לכלי הוכחה אבסולוטי ועדות ראייה אף קבילה בבית משפט, העובדה שאיננו רואים דבר מה אינה מבטלת את קיומו.

האם יעלה על הדעת שאדם היושב לצידנו בשעה שאנו נוהגים ברכב, יצעק שאנו עומדים לדרוס אדם אחר, אבל אנו נסרב ללחוץ על דוושת הבלם עד שלא נראה בעצמנו ונבין את מהות הסכנה? ברור לכולנו שבמקרה זה ראשית עלינו לעשות (לבלום) ורק אחר כך לנסות לראות ולהבין מה השתבש ואילו נתונים היו חסרים.

כך גם בחיינו. לעיתים איננו רואים את התמונה המלאה וגם לא נזכה לראות אותה עד שלא נסכים לפעול באופן שונה מדרך הפעולה הרגילה שלנו. לפני שנים מספר הובלתי במסגרת חברת הביטוח הפניקס הישראלי תכנית אימון לסוכני ביטוח שנקראה "סיירת בריאות".

מטרת תהליך האימון הייתה להעניק כלים תקשורתיים לסוכנים על מנת לשווק ביתר הצלחה פוליסות בריאות ללקוחות החברה. במסגרת ההכנה שלי לקראת היציאה לדרך, זיהיתי עבורי מהם הכשלים הקיימים בצורת העברת המסר של תכניות ביטוח בריאות, כפי שהיו נוהגים הסוכנים לתקשר ללקוחותיהם באותה תקופה.

מתוך כך, הרכבתי צורת פניה חדשה שהייתה שונה באופן בולט מהמקובל באותה העת. חלק מהסוכנים אמצו ברצון והתנסו בשיטת הצגת הדברים אבל חלק אחר מצא את השיטה לא לטעמו. לאחר שהבחנתי בכך וראיתי כי אותם אלו נמנעים מהתנסות, ניסיתי להסביר להם את התועלת שבהצגת הדברים בצורה החדשה. חלקם הבינו ונגשו להתנסות. החלק האחר נשאר בדעתו ובגישתו כי יש להציג את הדברים אחרת.

אז הצגתי בפני הקבוצה את אתגר ה"נעשה ונשמע" ושאלתי אותם האם יהיו מוכנים להתמקצע בהצגת הדברים החדשה ובמהלך השבוע הקרוב להתנסות ורק לאחר מכן להבין ולהסיק מסקנות. מתוך חמישה סוכנים, סוכן אחד סרב להתנסות מבלי להבין וארבעת הנותרים סגרו באותו שבוע בין 3-12 תכניות ביטוח יותר מהממוצע הרגיל שלהם. המרתק היה לשמוע את אותם ארבעה מתארים בדיעבד לאחר ההתנסות מה הבינו על הלקוחות, על הרתיעה מהקשבה לצורך ביטוחי בריאותי וכדומה.

אחת הדוגמאות המעניינות ביותר וגם המומלצות מאד לצפייה היא הסצנה הקולנועית המופיעה בסרט "קרטה קיד". במהלך הסרט מבקש המורה מתלמידו הצעיר לבצע הנחיות מבלי לשאול שאלות. הנער עומד באתגר למרות הקושי והעקשנות ורק לאחר שהתאמן במשך ימים ארוכים, מבין את התמונה כולה ואת הרווח העצום שבלמידה יצירתית שכזו.

כך, המלצתי היא, בכל עת בה אינכם מצליחים לפרוץ דרך בתחום או בנושא מסוים, בקשו לעצמכם משוב והנחיות פעולה מאנשים חכמים לכם, גשו לעשות ורק לאחר מכן, צרו תובנות.

והפעם בפינת המולטימדיה אני מביא סרטונים שעוסקים בהורות וגבולות – ניסיתי לצנזר כמה שיותר. ישנם קטעים מטושטשים בכוונה עקב בעיית צניעות.

קטע 1  – גבולות עם הסבר 

קטע 2 – גבולות עם הסבר 2 

קטע 3 –  לחייב ילד בלי סיבה 

קטע 4 – הצבת גבולות בדרך של נעשה ונשמע 

ושני קטעים חזקים במיוחד שהגיעו אליי ועשיתי בהם שימושים שונים

א.      משמעות המעשים הקטנים – 

ב.      גבולות והומור –

ונסיים בבדיחה או סיפור מצחיק שאני משתמש בה הרבה  בהרצאה בנושא יצירתיות:

איכר אחד רצה לשתול תפוחי אדמה בשדה שלו. הבעיה היתה שהוא כבר זקן והיחיד שיכול היה לעזור לו הוא בנו שנמצא בכלא. לכן, כתב האיכר מכתב לבן כדי להתייעץ איתו.
אחרי יומיים, הגיעה תשובה: "אל תחפור בשדה! שם החבאתי את הכסף!"
באותו היום ממש, הגיעו עשרים שוטרים והפכו את השדה בחיפושים – אך לא מצאו כלום. האיכר שלח מכתב לבו ושם סיפר לו מה קרה.
לאחר יומיים, הגיע המכתב חזרה: "כעת, שתול את תפוחי האדמה שלך, אבא. זה המקסימום שיכולתי לעשות למענך מהמקום בו אני נמצא."

ועוד אחד 

מה קורה בבית קפה כאשר זבוב נופל לתוך כוס קפה?
* איטלקי – שופך את כוס הקפה שלו ועוזב בזעם!
* צרפתי – מוציא את זבוב ושותה את הקפה!
* סיני – אוכל את הזבוב שופך את הקפה
* רוסי – שותה קפה עם זבוב בשקט!
* ישראלי – מוכר את הקפה לצרפתי, את הזבוב – לסיני, קונה לעצמו כוס חדשה ומשתמש בעודף על מנת להמציא שיטה המונעת נפילת זבובים לקפה!
* פלסטיני – מאשים את הישראלי שהוא זה שהכניס את הזבוב לקפה שלו, מגיש תלונה לאו"מ על התוקפנות הישראלית, מקבל הלוואה מהאיחוד האירופי לקניית כוס קפה חדשה, משתמש בכסף הזה לקניית חומר נפץ ואחר כך מתפוצץ בבית הקפה בזמן שאיטלקי, צרפתי סיני ורוסיה יחד מנסים לשכנע את הישראלי לוותר על כוס הקפה שלו לטובת הפלסטיני המסכן.

 

תלמוד בבלי – גיטין , צ'
תניא היה רבי מאיר אומר כשם שהדעות במאכל כך דעות בנשים:
יש לך אדם שזבוב נופל לתוך כוסו וזורקו ואינו שותהו … ויש לך אדם שזבוב נופל לתוך כוסו וזורקו ושותהו … ויש לך אדם שזבוב נופל לתוך תמחוי מוצצו ואוכלו זו היא מדת אדם רע…
ואחרונה חביבה
חרדי אירח חילוני בשבת, כדי ללמדו על השבת. בליל שבת עשו קידוש ושתו יין. באמצע הסעודה עשו 'לחיים' עם יין, וברכו ברכהמ"ז על יין. לאחר הסעודה יצאו ל"שלום זכר" ושתו בירה וגם ב"בקשות" לא היה יבש. למחרת בבוקר, שוב שתו וויסקי בקידוש, ולקינוח אחרי הצ'ולנט יין אדום משובח. במוצ"ש, אחרי ההבדלה על ה…יין, שאל המארח החרדי את אורחו החילוני: נו, איך התרשמת מהשבת הראשונה שלך? תראה – השיב לו החילוני – למה אסור להדליק חשמל בשבת עדיין לא הבנתי, אבל למה אסור לנהוג בשבת… את זה הבנתי…😜
 

 

פרק 441 פרשת בשלח

לצפיה מיטבית בגוגל כרום

פרשת בשלח – ביקורת וחינוך

והפעם בתוכן הפרק

·         רעיון חינוכי

·         מתורתו של הרב קרליבך

·         סיפור היהלומים

·         מכתב שכתב תלמיד

·         מציאה מדהימה – חיים נחמן ביאליק שיום הולדתו ב –  י' בשבט, כתב קטע  שמתקשר לנושא הפרק 

·        סרטונים בנושא תלונות וביקורת

·         סרטונים נחמדים לקינוח

"ויורהו ה' עץ וישלך אל המים וימתקו המים"

"היכן שיש מרירות גדולה שם מתחבאת מתיקות גדולה"

 

כך כתב תלמיד באחד מבתי הספר

"שיישאר בינינו: לא מעניין אותי דקדוק נכון, גם לא הצאר ניקולאי השני ואפילו לא דוד המלך. לא מעניין אותי מה סוג האקלים באפריקה או למה יש לכוכב שבתאי כל כך הרבה טבעות. בשבילי, החיים נמצאים מחוץ לכותלי הכיתה – פרחים, שמש זורחת, קשת בענן, לישון אצל חברים, לשיר, לקנות בגדים, לטייל לרקוד, אינטרנט, משחקי מחשב ופייסבוק– לא לוחות וציונים.  האמת היא שמעולם לא אהבתי את בית הספר. בית ספר הוא פשוט מקום מלא בכללים – כמו בית סוהר, פחות או יותר.

·         תגיע בזמן.

·         תתלבש כמו שאומרים לך.

·         הכן את שיעורי הבית שלך, ועשה זאת היטב.

·         תתכונן למבחנים.

·         אל תרים את קולך.

·         השתתף בשיעור.

·         (איך אני אמור להשתתף אם אסור לי להרים את הקול?)

והמורים שלי לא מבינים אותי. הם אף פעם לא הבינו.

זה לא שאני לא רוצה ללמוד, אני פשוט מעדיפה לגלוש… ולצייר… ולצחוק… ולישון… ולשיר… ולחלום… ואפילו להתפלל. מה רע בזה?

לכל איש חינוך ישנם מקרים שבו הוא נחשף לביקורת מצד הממונים עליו  או מצד התלמידים ולא מעט מצד הורים. לא נעים לספר אך הרבה מאוד מקרים מסתיימים בהרמת קול, בפגיעה אישית ובדרך כלל, שני הצדדים יוצאים מוחלשים מהעניין. מהי הדרך הנכונה להתמודדות עם ביקורת? האם זה קשור לגיל, למצב או לסיטואציה. על כך בפרק הנוכחי.

פרשת בשלח עוסקת אף היא בקיטורים, או בלשון המקרא ב"תלונות". תלונות עם ישראל מתחילות עוד באותו יום בו הם יוצאים ממצרים. עם העבדים שעוד לא הספיק לטעום מן החירות, רואה את המצרים רודפים אחריו כשמלפנים הים, ומתוך תחושת חוסר האונים הם צועקים ומלינים על משה ומטיחים בו את השאלה מדוע סיבך אותם במה שנראה באותו רגע כהרפתקה בלתי-אחראית. גם נס קריעת ים-סוף איננו מפסיק את תלונות ישראל. כמה ימים מאוחר יותר כשהעם מגיע למרה, ואין בנמצא מים לשתות, פונים בני ישראל שוב בהתרסה למשה, ובפרק שלאחר מכן מתלונן העם שוב, הפעם על היעדרו של אוכל מתאים.

התלונה הראשונה פורצת מיד בצאתם ממצרים, כשפרעה וחילו מתעשתים ויוצאים במרדף אחרי העבדים הבורחים. האירוע מסתיים באחד מהנסים המופלאים בתולדות ישראל: קריעת ים סוף.
התלונה השנייה באה מיד אחרי שירת הים: "ויסע משה את ישראל מים סוף ויצאו אל מדבר שור, וילכו שלשת ימים במדבר ולא מצאו מים. ויבאו מרתה ולא יכלו לשתת מים ממרה כי מרים הם, על כן קרא שמה מרה. וילנו העם על משה לאמר מה נשתה. ויצעק אל ה' ויורהו ה' עץ וישלך אל המים וימתקו המים, שם שם לו חק ומשפט ושם נסהו" (שמות טו, כב-כה). פרשנים רבים ניסו להבין את מה שאירע במרה. זיהוי המקום, זיהוי העץ, הבנת המעשה של השלכת העץ למים ושימת החוק והמשפט – כל אלה התפרשו בדרכים רבות ומגוונות.

אולם מדרש מופלא מציע קריאה אחרת לגמרי לסיפור, המדרש מפרש את המלים "כי מרים הם": "אמר ר' לוי: למה 'כי מרים הם', הדור היה מר במעשיו". (תנחומא ויקהל).

זו קריאה מפתיעה. לא המים מרים, אלא העם שהגיע אל המים. הדברים נשמעים כדרשה חסידית המנותקת לגמרי מפשט המקרא, אך ננסה לספר את הסיפור על פי המדרש הזה. עם יוצא מבית עבדים, שבו הורגל לקבל את כל צרכיו, גם אם בצורה אכזרית ומינימלית. בוודאי לא חש שם מעולם בחסרון המים. הם מטולטלים במשך שבוע, בורחים מפרעה הרודף אחריהם, רואים את הים נקרע לעיניהם ופורצים בשירת הים. מיד אחר כך חוזרים ללוע המדבר הזר להם כל כך. פתאום נחשף אותו עם עבדים לאפרוריותו של יום חול במדבר. מרכזו של האיום הוא העדר המים החיים. כל מי שטייל במדבר יודע את חוויית המפגש עם גב שיש בו מים. להולכי מדבריות אין שמחה ממפגש עם מקור מים. לעם שיצא משפעת הנילוס זה נורא. הם מבינים בבת אחת את הפער בין החיים נטולי הדאגה של העבדים לבין דאגת הקיום של בן חורין. הם צועקים אל משה לא מפני שאין להם מים, אלא דווקא בגלל שיש מים! הם אומרים למשה: "מה נשתה?" או בלשון אחרת: האם זה מה שנשתה מעכשיו?

הקב"ה לא כועס על בני ישראל. הוא מתחבר לרגשות, הוא מבין שהמרירות שלהם נובעת מפחד עמוק של עם היוצא לקראת עצמאותו. זה מה שאומר המדרש: "הדור היה מר במעשיו". תגובתו של הקב"ה אינה כעס (כמו במקרים אחרים שבהם העם התלונן לריק). הוא מורה למשה לקחת עץ ולהשליך אל המים: "וימתקו המים". המעשה של השלכת העץ למים הוא מעשה של הוראה סמלית. המים המרים יכולים להיות מתוקים אם תבואו אליהם במצב נפש אחר. זו הפעם הראשונה שהתורה ממשילה את האדם לעץ ומבקשת להתבונן בתהליך הצמיחה שלו ובחיותו. הריפוי נעשה רק במגע של העץ עם המים. זה תהליך פנימי של חיים.

על פי זה, התחנה של מרה היא עוד צעד במעבר מעולם תלותי ומנוכר אל עצמאות מחייבת ומבוגרת. מכאן יפסעו ישראל אל התחנה הבאה: אילים, שם כבר ייפגשו עם "ושם שתים עשרה עינות מים ושבעים תמרים". סמוך מאוד למרה מתחבאת מתיקות גדולה.

היכולת להכיל ביקורת, להיות קשובים למי שעומד מולנו ולהבין את הצורך הטבעי שלו "לשחרר קיטור", הוא נכס חשוב לכל מי שעומד בראש הפרמידה, לכל מנהל, מפקד או מנהיג. הדבר נכון במשפחה, בחינוך וגם בעסקים. פעמים רבות מידי אנשים נוטים לשפוט את האדם העומד מולם ואת התגובות שלו לפי הסטריאוטיפ. אנשים "מקטרים" מסומנים כ'לא בשלים' או 'לא בוגרים'. כל חריגה מכללי הנימוס והטקס מתפרשות כחוסר רצינות וכו'. מחקרים פסיכולוגים רבים מראים כי קיים צורך לשחרר לחץ ולפרוק את מה שמציק, ואחת הדרכים היא על ידי הקיטור והתלונה. לעיתים דווקא הצפת הבעיה כלפי מעלה יכולה לגרום לשינוי בארגון או בחברה אליה אנו שייכים. השאלה היא כיצד מכילים סוג כזה של התנהגות. המשימה של המנהל היא לדעת להבחין בין תלונה אמיתית וצודקת לבין סתם קיטור הנובע מאופי קנטרני ולא מפרגן.

הרב קרליבך מדבר באחת משיחותיו על העזרה שצריך לתת לילד בגדילתו

"מי גדל כל הזמן בתוך הבית? הילדים. ילדים גדלים כל הזמן. הם הולכים ומתקדמים כל הזמן. אנחנו ההורים שלהם, צריכים לעזור להם לגדול. אנחנו צריכים ללוות אותם בדרך.

עכשיו תשמעו. יש שלוש דרגות של הליכה: הליכה לפני השני, הליכה עם השני והליכה מאחורי השני.

ללכת לפני הילד  זה אומר להוביל אותו. רוב ההורים מוכנים לעשות את זה "אני אלך לפניך ואומר לך מה לעשות."

יש ללכת עם הילד שלך. וזה חשוב מאוד  – לתת לו יד ולעזור לו. ברוך ה', הרבה הורים יודעים לעשות את זה.

אבל ללכת מאחורי הילד שלך? זה כבר לא פשוט. כלומר לתת לילד כל כך הרבה בטחון במה שמיוחד לו עד שיהיה לו כח ללכת בדרך המיוחדת לו – זה דבר שהרבה הורים עדיין לא למדו. בית קדוש באמת הוא בית שנותן לילדים מקום.

בית אמיתי וחינוכי הוא בית שיודע להתמודד את הביקורת תוך כדי זיהוי הקושי הרגשי שיש לילד. תלונות וביקורת באים ממקום של רגש. "משהו לא טוב לי", "אני לא יודע איך להתמודד עם המציאות ומה שנותר לי לעשות הוא לצעוק ולהתמרד".

אפשר לראות זאת בביקורת של הורים כלפי מוסד חינוכי. התנהגות הילד ברובה נובעת הרבה מאופן גידול הילד בבית. מה לעשות שיש הורים שלא לוקחים אחריות ותמיד מאשימים את בית הספר. מה שצריך לעשות הוא לא לצעוק בחזרה, להטיח האשמות אלא דווקא להתחבר לרגשות, לגעת בנקודה הכואבת ואז מתגלה עולם ומלואו. כל כך הרבה פעמים נתקלתי בהורים, באנשי חינוך שמתלוננים על כך שכל העולם רשעים ואנחנו צדיקים. בשיחה קצרה, בשאלות מעטות שתפקידם  לזהות את הרגש ואת הבעיה, ניתן להגיע להתקדמות גדולה ולמצב שהצד השני יבין שאתה לטובתו.

ואיך אפשר לא לסיים בסיפור הבא של הרב קרליבך שהבין מזמן שכל ילד, גם אם הוא ביקורתי או מתנהג בצורה לא פשוטה הוא עדיין נשמה גדולה

הדבר אירע באמצע הרצאה שנשא ר' שלמה קרליבך בפני חברי מועדון יהלומנים של מנהטן.לפתע שיסע אחד השומעים את דבריו בעוינות והקשה עליו במפגיע. "שלמה"! הוא תבע, "אנחנו אוהבים את השירים שלך, וגם הסיפורים החסידיים שלך נחמדים מאוד, אבל דבר אחד בך מפריע לכמה מאיתנו, אנחנו פשוט לא יכולים להבין: למה אתה מתעסק כ"כ הרבה עם מסכנים ומשוגעים?"

שלמה ליטף את זקנו בהרהור וסקר במבטו את יושבי החדר. "אתה יודע" ענה, "אני בטוח שכל מי שיושב כאן היום הוא מן המומחים הגדולים והנחשבים בעולם בתחום התכשיטנות. אני צודק?" היושבים בקהל מיהרו להנהן לאות הסכמה. "ורבים מכם" המשיך ר' שלמה,"בוואדי מומחים גדולים ליהלומים, נכון"? "כן, ודאי, אנחנו מומחים גדולים"! הסכימו היהלומנים. "אז תגידו לי" שאל ר' שלמה, "האם אי פעם נפל לידיכם יהלום ששווה מיליון דולר וזרקתם אותו בטעות לאשפה?" כל היושבים בחדר פרצו בצחוק."השתגעת?" צעק אחד מהם. "יהלום גולמי של מליון דולר לזבל? היינו מבינים תוך שנייה מה יש לנו ביד! אנחנו מומחים!"

שלמה השתהה לרגע, סקר במבטו את האנשים, ואז אמר בשקט: "אתם יודעים, חברים מתוקים, אגלה לכם סוד – גם אני מומחה ליהלומים. אני הולך ברחובות העולם מדי יום, וכל מה שאני רואה זה את היהלומים היקרים בעולם מהלכים סביבי. כמה מהם צריך אולי להוציא מהבוץ ולנקות קצת ,ללטש קצת, אבל חברים, אחרי שעושים את זה הם כ"כ מאירים, ממש כמו המרגליות הכי טהורות,הכי זכות והכי מושלמות שתראו בכל הקריירה שלכם."

                   "חברים מתוקים" סיים ר' שלמה, בבקשה תנסו לזכור את זה, מפני שזה ממש הדבר הכי חשוב שצריך לדעת בחיים. כל אחד… כל אדם… הוא יהלום גולמי".

והפעם בתחום הסרטונים ננסה להמחיש את נושא התלונות אבל כמובן שאפשר להשתמש בכל הסרטונים למטרות אחרות.

1. הנשיא לשעבר קצב ותלונות הטלפון

2. תלונות ברשות הדואר

3. הסתכלות אחרת על החיים –

ולסיום 

 קובי אריאלי "אל תשבור את השוק"

 

נספח

מדהים לראות שגם מה שנכתב לפני עשרות שנים נראה כאילו נכתב היום…

חיים נחמן ביאליק

לתוכן הענינים בשבת, יט' סיון, נפרד ביאליק לפני צאתו לחו"ל, מבאי "עונג שבת" ב"אוהל שם". הוא אמר: "הנני יוצא חוצה לארץ מפאת מחלה. הנני מרגיש כי גם תל אביב שלנו והישוב בכלל חולים בשעה זו. סימני המחלה נתגלו בזמן האחרון, קודם כל ביחס לאחינו פליטי החרב, האסון מגרמניה ומארצות אחרות. במקום לדאוג להם להכין פינה וצל, קורה של דירה בכלל, ולוא יהא בצריפים, נצלנו את אסונם למען בצע כסף. "מלחמה לה' בעמלק מדור דור", "אשר קרך בדרך" ואומות שלמות נפסלו לבוא בקהל על "אשר לא קדמו אתכם בלחם ומים בדרך בצאתכם ממצרים". כיצד קבלנו אנחנו את אחינו פליטי החרב? העלינו את שכר הדירות וגזלנו מהם את פרוטותיהם האחרונות.הסימן השני למחלה הוא – הספסרות הבזויה האוכלת אותנו כעש. ברק השטן של הזהב סמא את עינינו. אנו מתפארים בגאות ופריחה, במקום שיש רק מהומה ריקה של ספסרות. דונם אחד עובר עשר פעמים מיד ליד וכל פעם עולה מחירו, ואנו חושבים שזוהי עליה וגיאות. אין ערך לקרקע מלבד מה שהיא יכולה ליתן לבני אדם למזונותיהם בשעת חרום וסכנה. אנו עושים בקרקע מה שהספסרות בשעת המלחמה והמהפכות היתה עושה בלחם. שק הקמח היה עובר עשרות פעמים מיד ליד ויש היה מגיע שוב ושוב לאותה היד, ומחירו היה עולה ומגיע לסכומים מבהילים. אבל, סוף סוף לא היה זה אלא שק קמח. ה"מליונים" המרמים התנדפו כעשן. סימן שלישי למחלתנו הוא – הבריחה מן הכפר אל העיר. חסד גדול עשה לנו הגורל, שנתברכנו בפועל העברי, שיצא אל הכפר לחדש את יסודות חיינו, לקשרנו אל האדמה. והנה עכשיו, עם מהומת השקר של הגאות בעיר, עוזב הפועל העברי את הכפר, מפקיד את העמדות הלאומיות שלנו ועובר לחיים הקלים שבעיר. ומכאן, גם תקלה אחרת. סימן רביעי למחלת השעה – העבודה הזרה, הכיבוש הגדול של עשרות שנים, המבצר הלאומי הגדול, העבודה העברית, הולך ונחרב לעינינו ואין אנו שואלים את עצמנו, מה נעשה מחר, ביום פקודה וסכנה, כשפועלים נכרים ימלאו את מושבותינו, מי יעמוד לנו, מי יגן עלינו ביום סערה ושואה…והנה הסימן העקרי למחלת השעה – ההתפוררות הפנימית האיומה, ריבות המפלגות, שנאת אחים, האוכלת בנו בכל פה, מעשי ההרס והחרבן הפנימי של המפלגות הקצוניות, כפי שהם מתגלים מסביב למשפט הידוע. חולה הוא הישוב, וחולה תל אביב שלנו ואני מברך אתכם ואותי שאזכה לראות בשובי אל הארץ סימנים של הבראה."