פרק מיוחד והומוריסטי לקראת חג הפורים

שלום לכולם

רבים שולחים אליי לאחרונה בקשה מעניינת: "הרב יהודה שלום, בתקופה האחרונה יש לנו תקנונים חדשים שאנו מצווים לקיימם בגלל ארועי הפורים. אחד הסעיפים הפופולרים אצל התלמידים הוא לחייב אותנו, המורים לתת בדיחה בתחילת השיעור, בבקשה תעזור לנו עם החומרים המצחיקים.

הנה לפניכם פרק מיוחד ומלא הומור.

לחצו על הקישורים


בדיחות

מה זה שוק המניות

שעשועי לשון

משפטים מצחיקים

בדיחות לדתיים

דַּבֵּר חָדָשׁ – סופי – עבודה ומקצועות

למתפללי בית הכנסת שלום רב


והנה הסרטונים

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

פרק 450 פרשת צו – הכרת הטוב

והפעם בתוכן- פרשת צו "בעקבות מרק ירקות"

·         הקדמה

·         רעיון חינוכי

·         מתורתו של הבעל שם טוב

·         מתורתו של רבי יונתן אייבשיץ

·         מתורתו הרב סולביצי'ק

·         מתורתו של הרב דסלר

·         שירים

·         סרטים

·         סרטונים

·         סיפורים

פרשת צו – " בעקבות מרק ירקות"  

על הכרת הטוב לקב"ה לאדם ולדומם

"אם על תודה יקריבנו, והקריב על זבח התודה חלות מצות בלולת בשמן" (ז, יב).

כל הקרבנות הוזכרו בפרשת ויקרא, והלכות הביצוע נאמרו בפרשת צו, חוץ מקרבן תודה, שאינו מוזכר בפרשת ויקרא. למה קרבן תודה אינו מוזכר בפרשת ויקרא, כמו יתר סוגי הקרבנות ? אלא הכל נלמד רק בפרשת צו, גם העניין של הקרבן וגם הלכות הביצוע ?

אולי אפשר ליישב עפ"י המדרש (ויקרא רבה ט, ז) ששם נאמר "כל הקרבנות בטלין לעתיד לבוא חוץ מתודה". כבר אנחנו מבינים שיש סיבה להבליט את קורבן התודה, שהוא ייחודי, ולכן הוא כולו בפרשה שלנו – צו. אבל עדיין לא מובן מה כוחו, למה תודה נקריב גם בימות המשיח ?

ניתן להסביר שהכרת הטוב היא ערך חשוב מאד ביהדות שמלמדת אותנו לברך על כל דבר מאכל, ולהודות על כל הנאה שאנחנו זוכים לה. בזמנים כאלו, שהשנאה לישראל מוחשית כל כך, צריך לזכור, שהשנאה ירדה לעולם במתן תורה, הן למה נקרא שמו סיני ? ששם ירדה שנאה לעולם. השנאה כל כך חזקה, שברור שהרצון לפגוע ביהודים הוא גדול, ואם בכל זאת עם ישראל חי וקיים, סימן שבורא העולם שומר עלינו ומציל אותנו. על כל מחבל שמבצע את זממו, יש הרבה שנתפסים או שנעצרים – בזכות רחמי שמים. לעתיד לבוא נדע ונבין על כמה טובות אנחנו צריכים להודות לבורא העולם.

פעם, במהלך נדודיו מעיירה לעיירה קודם התגלותו כצדיק ומנהיג רוחני, הגיע הבעל שם טוב ליישוב מסוים ופנה כהרגלו אל בני המקום כשהוא מתעניין אצלם אודות מצב בריאותם ופרנסתם. הבעל שם טוב היה מתענג לשמוע מהם ביטויים של הכרת טובה כלפי ה' יתברך.

באותו ישוב חי תלמיד חכם זקן שנחשב לגאון. הוא הפריש את עצמו מכל עניני העולם הזה, ובמשך למעלה מחמישים שנה, נהג לשבת כל היום וכל הלילה וללמוד תורה בפרישות וקדושה.

כאשר ניגש הבעל שם טוב אל הגאון שישב בפינתו בבית הכנסת, התעניין אצלו אודות מצב פרנסתו ומצבו הבריאותי. הגאון – שחשב שמולו יהודי פשוט, התעלם מהבעל שם טוב ולא ענה לשאלותיו.

הבעל שם טוב לא הרפה ממנו ושאלו שוב, עד שהגאון התכעס והצביע על הדלת על מנת שהבעש"ט יעזוב את החדר. הבעש"ט פנה אל הגאון ושאלו: "מדוע אינך נותן לקב"ה את פרנסתו?".

בשמעו את המילים הללו מפי ההלך הזר, התרגז הגאון עוד יותר.

הבעש"ט הבין את רוגזו והסביר לו: "היהודים מתקיימים על הפרנסה שהקב"ה מפרנס אותם. אך מאיזו פרנסה ניזון הקב"ה?, על כך משיב דוד המלך בתהילים, ואומר "ואתה קדוש יושב תהילות ישראל", תהילות ישראל שיהודים משבחים לקב"ה, הן פרנסתו של הקב"ה שעליה הוא יושב".

לכן אמרו חז"ל: "כל הקרבנות בטלין לעתיד לבוא חוץ מתודה". כי עם ישראל יביא קרבנות על כל הטובות שעשה לנו הקב"ה במהלך כל הדורות, שבזמנים הקשים עצמם לא ידענו עליהם, או שידענו ולא היתה לנו דרך להודות לבורא יתברך בגלל הצרות.

עכשיו גם מובן למה שאר הקורבנות יתבטלו שהרי קרבן חטאת, אשם ועולה הם באים ע"י יהודי שחטא על הנפש, לעתיד לבוא הם יתבטלו, שהרי אז לא יהיו עוד חטאים ועוונות.

אחד הדברים החשובים ביותר אותו אנו מבקשים להטמיע בילדינו ומצפים לקבל בחזרה , הוא שידעו להוקיר תודה, שידעו להכיר טובה, שידעו לפרגן. ולכן חשוב שיראו אותנו מתנהגים כך. את  הכרת הטוב ניתן לחלק לשלושה ערוצים.

הערוץ הראשון הוא כלפי הקב"ה

הערוץ השני כלפי הסובבים אותנו

הערוץ השלישי הוא כלפי הדומם

שלושת סוגי הכרת טובה אלו, הינם חלק מהבסיס לתורה. מידות טובות ובתוכן הכרת הטוב, הן משרתות לתורה. רק אדם הנזהר לנטוע בעצמו את המידות הטובות, יגיע לכך שהתורה תשכון בונמצא, שאימרת חז"ל- "בור ששתית ממנו מים, אל תזרוק בו אבן" (בבא קמא דף צ"ב עמוד ב') לא באה רק להגן על הבורות מפני סתימתם, ועל אספקת מים כסדרה בעוד שנים רבות. היא באה להטמיע בתוך כל אדם את מידת הכרת הטוב, מידה זו חשובה ביחסים שבין אדם לחברו, בין אדם למקום וגם בין האדם לעצמו.

יש סיפור  על אדם שיוצא לפיקניק ביום קיץ בהיר ומבלה בנעימים עם חבריו ומשפחתו. הטיול מהנה! שקיעה מקסימה! אווירה נהדרת! עד שהוא פותח את תיק האוכל ומגלה ש – אין חרדל!!! זהו! היום שלו הרוס! לפתע – לא רק שהוא לא מסוגל לאכול את הנקניקייה שלו, אלא שהיום כולו נצבע בשחור!!!
איך אנו יכולים בכלל לחשוב על "הכרת הטוב" לקב"ה, אם אנו לא חושבים בכלל שטוב לנו? על מה נכיר טוב?! על מה נגיד "מודה אני לפניך… שהחזרת בי נשמתי בחמלה?" כנראה שיש לנו בכל זאת על מה להודות! צריך לשנות את כיוון המחשבה, הקב"ה חפץ אך ורק בטובתנו! אם לא, הוא היה בורא את העולם אחרת לגמרי!
הקב"ה נתן בנו ובשבילנו בדיוק מה שאנו צריכים כדי להשלים את יעודנו בחיים. אם הוא הגביל אותנו בצורה כזו או אחרת – כנראה הייתה לו סיבה טובה! אם לנו אין – כנראה שבאמת אנו לא זקוקים לזה כרגע (מה שאמור כאן, לא מלמד שצריך להפסיק להתאמץ להשיג דברים!) ואין על מה לבוא בתלונות אליו, אלא לפחות להגיד כל יום בבוקר: "מודה… רבה אמונתך" – תודה שאתה מאמין בי!

הכרת הטוב מעלה אותנו בקדושה וגורמת לנו להיות יותר אכפתיים בין אדם לחברו. הקב"ה הכיר איתנו טוב בזה שהוא ברא הכול במדויק כמו שאנו צריכים. הכרת הטוב מצידנו כלפי הקב"ה באה בעצם זה שאנו מתפללים, מברכים וב"ה אומרים גם "מקרא ביכורים" בחג השבועות, כשיבנה בית המקדש בקרוב בימינו אמן!

בספרו "יערות דבש" כותב רבי יהונתן אייבשיץ זצ"ל ששורש כל המידות הרעות מקורו בכפיות טובה וכלשונו: "ולכן הנזהר מבלי להיות כפוי טובה לא במהרה יחטא…", כיוון שאין אדם יכול לעבור את דבר ה' שנותן לו יום יום חיים, אוכל פרנסה ומטיב עמו לאורך כל הדרך על כורחך החוטא, זהו משום כפיות טובה שבו. ואכן יובן לנו, לפי דברים אלו שהחטא הראשון בתורה יסודו בכפיות טובה כפי שמופיע בבראשית פרק ג' פסוק א', שם מצאנו שני חוטאים- האחד הוא נחש הקדמוני שכדברי הגמ' בסוטה ט':- הקב"ה המליכו בתחילה על כל בהמה וחיה, נתן לו את כח הדיבור והיה הנחש מהלך בקומה זקופה והלך הנחש וכפר בטובתו של הקב"ה בשכנעו את חוה לאכול מעץ הדעת. החוטא השני באותו סיפור היה אדם הראשון באומרו: "האשה אשר נתת עמדי היא נתנה לי מן העץ ואוכל" ועל כך "זכה" להיות הראשון שכונה כפוי טובה כדברי הגמ' בעבודה זרה דף ה':- ופירש שם רש"י- "לשון גנאי הוא שתולה הקללה במתנתו של מקום והוא עשאה לו לעזר".

הרב סולוביצ'יק זצ"ל הרחיב והסביר שמשום כך נוהגים לומר בתפילת שבת בנשמת כל חי "המהולל ברוב התשבחות" ולא בכל התשבחות. כיוון שלפי האמת אין לנו להודות להוקיר תודה ולהכיר טובה לאף אדם בעולם וגם לאותו אחד שזה עתה גמל עמנו חסד גדול כי פשוט הוא, שעשה לנו טובה זו מפני שבעבר עזרנו לו, נתנו לו משהו, או פשוט כי זה הגיע לנו  ומשום כך עלינו להודות ולהכיר טובה לכל אחד המיטיב לנו למרות שגם הוא נהנה מאיתנו כיוון שאם לא נרגיל עצמנו להודות לו, נבוא לכפור בטובתו של הקב"ה אלינו. ומשום כך מקפידים לומר "המהולל ברוב התשבחות" ולהודות להקב"ה רק על רוב הטובות שעושה לנו ולא על כולם כיוון שצריכים אנו להניח קצת רגשי הכרת הטוב לאותם בני אדם שליחיו שעושים לנו את הטובות.

החשיבות הרבה של הטמעת מידת הכרת הטוב בליבנו מופיעה אף בספרו של הרב דסלר זצ"ל "מכתב מאליהו" שם כותב הוא שכל מידות הנפש מושפעות ע"י הרגש ולא רק ע"י השכל, משום כך חובה עלינו להכיר טובה אף לדומם שנהנינו ממנו, שאם לא כן יפגע אותו הרגש של הנהנה שמטבעו רגיל הוא לתת לזולת. וחזקה לנו, שפגיעה ברגש זה, כמוה כפגיעה ישירה במידת הכרת הטוב.

בראיה החינוכית הפשוטה, "הכרת טוב" פירושו: להכיר (להבין) שעשו איתנו טוב. זה מתבטא בעשיית טוב בחזרה, בהבאת מתנה, ויכול להיות גם סתם אמירת "תודה רבה!" (גם ללא מניע), ולמי אנו מכירים טוב? למי שאוהב אותנו!
עוד יותר מכך: אנו מצווים מהתורה להכיר טוב גם לאדם רע שעשה איתנו רק מעט טוב. אנו לומדים זאת מהכרת הטוב למצרים על האכסניה בשהותנו במצרים, למרות שהם שיעבדו אותנו! ומכל אלה ועוד אפשר ללמוד על מידת הכרת הטוב שבין אדם לחברו. תודה שעזרת, תודה שבאת, תודה שאתה חבר כל – כך טוב!

והנה סיפור/שיר שימחיש לנו את נושא הכרת הטוב

בעקבות מרק ירקות
זוג חברים ביום קיץ בהיר ,
חפשו מסעדה ברחובה של העיר.
אחרי שמצאו, התיישבו בתוכה,
והזמינו כמובן לשולחן ארוחה.
המתינו מעט, אולי שתי דקות,
ובא המלצר עם מרק ירקות.
הם אכלו המרק, הוא היה נהדר,
ואמר האחד :"בוא נודה למלצר."
הם קמו מיד והלכו למלצר
ואמרו :"המרק, הוא היה נהדר."
אמר המלצר :"שמחתי כל כך,
אבל אם להודות אז תודו לטבח."

אז ראשית הם הודו למלצר, אח"כ
הם הלכו ואמרו "תודה" לטבח,
אמר הטבח :"ברכות זה נעים,
אבל בגלל הירקות המרק הוא טעים.
לא רק לי מגיעות הברכות
אלא למי שמכר הירקות.

אז ראשית הם הודו למלצר, אחר כך
הם הלכו ואמרו "תודה" לטבח,
אחר כך נסעו לשוק וישר
בקשו להודות לאדם שמכר.
אמר המוכר :"להודות הן אפשר
לנהג שהביא הירקות מן הכפר."

אמר הנהג :"הריני מסמיק
עניין התודה נראה לי מצחיק.
לי להודות זה ממש מיותר,
כל התודה מגיעה לאיכר."

אז ראשית הם הודו למלצר, אחר כך
הם הלכו ואמרו "תודה" לטבח,
אחר כך נסעו לשוק וישר,
בקשו להודות לאיש שמכר.
אחר כך הודו בחיוך מאושר
לנהג שהביא הירקות מהכפר,
ומיד בלי לחוס על זמנם היקר
הם נסעו אל הכפר והודו לאיכר.

שמח האיכר לשמוע תודה
"אך לא לי מגיעות הברכות", הוא הודה.
"
טיב הירקות לא תלוי בי דווקא
אלא במזג האוויר, בסוג הקרקע,
בכמות הגשמים בחוזקם, מועדם
כלומר, אם להודות זה לא לאדם.
כי רק מי ששולט על טללים ורוחות
הוא אחראי על טיבו של מרק ירקות."

אז ראשית הם הודו למלצר, אחר כך
הם הלכו ואמרו "תודה" לטבח,
אחר כך נסעו לשוק וישר
בקשו להודות לאיש שמכר.
אחר כך הודו בחיוך מאושר
לנהג שהביא הירקות מהכפר,
ומיד בלי לחוס על זמנם היקר
הם נסעו אל הכפר והודו לאיכר.

ובסוף הם הודו למי ששולט
על חמה, אדמה ורוחות בל עת,
למי שאחראי על טללים וגשמים :
חן, חן, על מרק הירקות הטעים !!!

לאה גולדברג פותחת את ספרה "מעשה בצייר" במילים הבאות "יש בעולם הרבה דברים יפים: פרחים וחיות, אנשים ונופים. ומי שיש לו עיניים פקוחות רואה יום יום מאה דברים נפלאים לפחות".

לאה גולדברג גם כתבה את "שירי סוף הדרך, ושני הבתים האחרונים מלמדים אותנו רבות

למדני אלוהי ברך והתפלל
על סוד עלה קמל, על נוגה פרי בשל
על החירות הזאת לראות, לחוש, לנשום
לדעת, לייחל, להיכשל

למד את שפתותי ברכה ושיר הלל
בהתחדש זמנך עם בוקר ועם ליל
לבל יהיה יומי כתמול שלשום
לבל יהיה עלי יומי הרגל

עוד שיר מדהים שהרגשתי צורך גדול להביא אותו הוא שירו של נתן זך "אני רוצה תמיד עיניים"

אני רוצה תמיד עיניים כדי לראות
את יפי העולם ולהלל את היופי
המופלא הזה שאין בו כל דופי ולהלל
את מי שעשה אותו יפה להלל
ומלא, כל כך מלא, יופי.

ואינני רוצה להיות עיוור ליופי
העולם כל עוד אני חי. אני אוותר
על דברים אחרים אבל לא אומר די
לראות את היופי הזה שבו אני חי
ושבו ידי מהלכות כמו אניות וחושבות
ועושות את יד באומץ ולא פחות
מכך, בסבלנות, סבלנות בלי די.

ולא אחדל מהלל, כן, להלל לא אחדל.
וכשאפול עוד אקום – ולא רק לרגע –
שלא יאמרו
הוא נפל. אלא הוא קם עוד רגע להלל
בעיניים אחרונות
את שלהלל לא יחדל

 

ונסיים בדבריו של הרב ארוש: "על זה אנו אומרים ב"נשמת כל חי": "שכן חובת כל היצורים לפניך ה' אלוקינו להודות ולהלל" וכו' – זאת חובה לא רשות! זאת תכלית כל בריאת העולם ונתינת התורה והמצוות, כמו שציינתי בספר "בגן האמונה", בשם הרמב"ן. ובאמת, כאשר אדם יוצא מכפיות הטובה שלו אז כבר אין לו שום ירידות, עצבויות, דיכאונות וכדומה, מכיוון שהוא חי עם מידת הכרת הטוב וכל כולו אסיר תודה על כל הטובות שה' עושה עמו. הוא כל הזמן מודה ומחפש על מה עוד אפשר לומר תודה. בדרך זו לעולם לא ייפול לעצבות. מדוע אדם בעצם נופל לעצבות או לייאוש? מכיוון שהוא כפוי טובה. ברגע שדבר קורה שלא כרצונו הוא מתרכז בו ושוכח את כל הטובות שה' עושה עמו והכל בעיניו בבחינת "כל זה אינו שווה לי…" כפי שאמר המן הרשע. כל הטובות והחסדים לא שווים כלום אם משהו לא מתנהל כרצונו…

לכן, בכל מצב גם אם דבר לא קורה כמו שאתה חושב שצריך להיות – תאמר תודה. תהיה אסיר תודה על כל הטובות שאתה זוכה בהן, כך לא תיפול לעולם לחשכת העצבות. אמור תודה לבורא גם על הייסורים או על כל דבר שחסר לך. כך תהיה אמונתך – לדעת שהכל חסד וטובה כי אז יומתקו מעליך כל הדינים, ודבר זה יהפוך לעליה גדולה. ובנוסף, אל תשכח, יש 'בונוס' – כל המתנות הנפלאות שבאות בעקבות אותו חסרון או הצער שהיה לך. רק תגיד תודה.

ה' יתברך יזכה את כל עם ישראל להודות תמיד, להיות מוכרי טובה, ועל ידי זה נזכה לראות ישועות ונפלאות שלא היו מעולם, ונזכה להתגלות מלכותו בחסד וברחמים, אמן כן יהי רצון.

לפעמים נדמה לאדם ש'כל העולם נופל עליו…'. כאשר העניינים לא הולכים כמו שהיינו רוצות, או ח"ו כאשר באמת נמצאים ב'צרות', יש לנו נטייה להכליל את מציאות חיינו – "הכל שחור". גם אם אנו יודעות שבעת צרה ר"ל יש לנו כתובת, וצריך לפנות לה', אנו לא מצליחות לפתוח את הפה בתפילה. מה עושים? כיצד יוצאים מהבוץ הזה?
עצתו של רבי נתן מברסלב היא: להודות. להודות? על מה? לכאורה הודאה מתאימה לשלב בו יוצאים מהצרה. אך זהו בדיוק החידוש – על ידי הודאה ניתן לצאת מהצרה. איך זה עובד? כאשר אדם נמצא בצרה, ובעצבות הנגררת ממנה, הוא הולך ונשאב עמוק יותר לתוך מצב ה'ביש' שלו. אדם שנמצא במיצר נפשי, ר"ל, מושך לעצמו עוד "דינים וצרות", כמו מגנט. חוסר היכולת להתפלל במצב זה, סוגרת גם היא את הפתח ליציאה. כאשר האדם, לעומת זאת, מתחיל לעסוק בהודאה, מתייחס לנקודות החסד בחייו, הוא עובר לעמדה נפשית של שמחה, ומושך עליו עוד 'חסד'. כאשר אדם משתחרר מעט מדכאונו, קל לו יותר לפתוח את פיו בתפילה, שהיא המפתח לישועה.
על מה יש להודות כאשר נמצאים בצרה? ישנן שתי אפשרויות מרכזיות: להודות על חסד ה' שחווינו בעבר, או להודות לה' על נקודות האור שאנו מגלות בתוך החושך בו אנו נמצאות, בבחינת "בצר – הרחבת לי". ניתן להסתכל על חצי הכוס המלאה, וכן להתבונן בטוב, במה שמתגלה בנו בעקבות המצב, או בהשגחה הפרטית שמלווה אותנו אפילו עכשיו. הסתכלות זו איננה מבטלת את תחושת החיסרון, להיפך, הודאה זו היא בבחינת 'מודים על העבר ומבקשים על העתיד'.
דוד המלך עבד את ה' באופן זה, כפי שמתבטא הדבר בספר תהילים. הספר מלא בצעקות, תחינות ובכיות על צרותיו, ברוחניות ובגשמיות. לדרגה זו של תפילה הגיע בזכות "תהילים", התהילה והשבח לבורא עולם.

ובפינת המולטימדיה

הכרת הטוב לקב"ה      

·         סרטון ה' אוהב אותך 

·         שלמה גרוניך אילו פינו 

·         לאה גולדברג שירי סוף הדרך 

   אלקים נתן לך במתנה 

הכרת הטוב לאדם

·         תמונת מחזור 

·         אבא עם עין אחת אבא עם עין אחת

הכרת הטוב לדומם

·         איזה עולם יפה – אורי דוידי 

·         איזה עולם יפה – לואי אמסטרונג מצגת ושיר איזה עולם יפה

ולסיום 2 בדיחות

אשה אחת אמרה שכסף זה הדבר הכי לא אמין בעולם. כל פעם הם יוצאים ביחד ותמיד היא חוזרת לבד…

לחזי היה חשבון בבנק הרבה שנים. באחד הימים חזי מתקשר לפקידה שושנה ושואל אותה על מצב החשבון שלו היא אומרת לו אתה ביתרת זכות של 5000 שקל.באותו יום בערב חזי מתקשר שוב לשושנה ושואל אותה מה מצב החשבון והיא שוב אומרת לו 5000 שקל בזכות. למחרת חזי מתקשר עוד שלוש פעמים ושואל אותה שאלה עד שנמאס לשושנה ונותנת את הטלפון לפקידה חנה שנשאלת שוב איזה 5 פעמים את אותה השאלה על יתרת החשבון של חזי עד שגם לחנה נמאס ובטלפון הבא של חזי לבנק עונה לו המנהל ושוב חזי שואל אותו את אותה השאלה ואז המנהל שואל את חזי ״למה אתה מתקשר כל יום מאה פעם???״חזי עונה לו כשהייתי במינוס 5000 שקל התקשרתם אלי אלף פעם…עכשיו תלמדו לא לחפור לי

פרק 449 – פרשת ויקרא "מצוה להיות אגואיסט"

שלום שוב

 

והפעם בתוכן הפרק

·         רעיון חינוכי א' זעירא וא' רבתי

·         מתורתו של האדמו"ר רבי שמחה בונים מפשיסחה

·         סיפור מרתק על ר' שנאור זלמן מלאדי

·         משל על מלך ועבד

·         רעיון של אלכס זיו "מצוה להיות אגואיסט"

·         מדריך לאגואיסט

·         שירו של אורי דוידי "אם אין אני לי מי לי"

·         הסרט "על החשבון"

·         כמה סרטונים

·         ולסיום בדיחה

פרשת ויקרא- מצווה להיות "אגואיסט"

פרשת ויקרא פותחת את הספר השלישי מחמשת חומשי התורה. אולם פרשה זו היא המשך ישיר של פרשת פקודי הקודמת. שם מסופר שהמשכן נבנה והוקם על תלו ברוב פאר והדר וענן השכינה ירד על האהל – " ולא יכול משה לבוא כי שכן עליו הענן (ואז) –  ויקרא אל משה". משה רבנו זכה לדבר גדול שלא זכה לו איש מן הנביאים. "ויקרא אל משה", לשון של חיבה, של ידידות ורעות שמלאכים משתמשים בה: "וקרא זה אל זה".

המילה ויקרא יש לה אל"ף זעירא. בתורה אנו מוצאים הרבה אותיות בלתי רגילות, רבתיות וזעירות, והמסורת מסבירה כל מלה ומלה בנפרד. גם ביחס לאלף זעירה זו יש הרבה הסברים. אתעכב רק על הסבר אחד שיש בו משמעות חינוכית ממדרגה ראשונה.

ידוע שאדם מטבעו הוא אגואיסט "אנוכי". הוא רואה את כל ענייני החברה והציבור לפי נקודת ראות ה"אני" שלו, אם זה טוב בשבילו או לא, ולאור זה הוא מכוון דרכיו ומעשיו. למעשה מתחילה תכונה שלילית זו עוד בימי הילדות, כדברי התורה "כי יצר לב האדם רע מנעוריו". הננו רואים בחוש, כי הילד אוהב להתפנק ולדרוש כל מיני דרישות ותביעות ולא אכפת לו שההורים יתפתלו מצער וייסורים (לדוגמא: תינוק שבוכה בלילה, האם אכפת לתינוק שהוריו עבדו קשה במהלך היממה…)  העיקר שהוא יבוא על סיפוקו. לפי דברי רבי מאיר האדם נולד עם תכונה זו, והוא המחיש את דבריו. "כשאדם בא לעולם ידיו קפוצות כלומר: כל העולם שלי הוא , אני נוחלו. וכשהוא נפטר מן העולם ידיו פשוטות (פתוחות), כלומר: לא נחלתי מן העולם כלום. (קהלת רבא ה, טו)". זהו חלומו של כל אדם להשתלט על הכל, שהכל יהיה בידו. הפסיכולוגים הבקיאים בתורת הנפש, יודעים להגיד, שאלמלי לא היינו כופים את הילד לבטא מילים כפי רצוננו, כמו למשל אבא או אמא, והיינו משאירים לו את היוזמה עד שכוח דיבורו ושכלו יתפתחו מעצמם, אז המילה הראשונה של הילד שהיה מבטא הייתה "אני", כי בזה כל מחשבתו, בחינת "אני ואפסי עוד".

כיוצא בזה מפרשים גם מילה בלתי רגילה אחת, בדברי הימים א' ששם מתחיל הכתוב לספר את תולדות האנושות כולה : "אדם שת אנוש…", האות "אלף" של אדם היא רבתי. דבר זה מאלף מאוד שכבר אצל אדם הראשון הייתה האלף גדולה משאר האותיות וכתוצאה מכך גרם לתוצאות קשות של קין הורג אחיו, דור המבול, דור הפלגה.

כלל גדול הוא, במקום שיש אל"ף רבתי שם עלול האדם להחריב עולמות כי האלף שלו תשתלט על הכל. תורתנו תורת חיים לימדה אותנו איך לחיות ולבנות. להקים בית למשכן אינו דבר קל. יש חכמים, חכמי לב "בצלאלים" שבכל דור ודור, המוכשרים לבנות ולהקים בנין מפואר, אולם להבטיח את קיום הבניין אפשר רק על ידי אלה שיש להם אל"ף זעירא, שהאני שלהם אינו גדול. כי אלף רבתי מחריבה עולמות, מערערת יסודות ובתי המקדשים לא נחרבו אלא בגלל האלף הרבתי.

"ויקרא"  – מי נקרא למשכן פנימה? מי שיש לו אלף זעירא. "והאיש משה עניו מאוד" – אדם כזה יכול להבטיח את קיומו של המשכן ועתידו. אדם שדואג לזולת, שאוזנו קשובה למצוקות של האחר, הרי הוא סימן שהאלף שלו היא זעירא. משה רבנו התעלה לדרגה של הבנה נפשית לזולת, של הקרבה בשביל אהבת ישראל וזאת בזכות אותה אלף זעירא שיש בו.

גם האדמו"ר רבי שמחה בונים מפשיסחה אומר : האות אלף הקטנה אצל משה- היא מרמזת על הענווה שבו, למרות שהקב"ה קרא לו והשרה עליו  את שכינתו והוא הגיע לדרגה רוחנית כה גבוהה, נשאר בכל זאת  צנוע וענו, והוא מסביר זאת על ידי משל: כמו שישנו אדם עולה לפסגת ההר ומשם הוא מצליח להשקיף  לכל הנוף ולמרחקים, הרי  הוא עלול לטעות ולחשוב שכל אשר ראה- נובע  מפאת חוכמתו וגדלותו, אך במידה והוא חכם יבין שכל המראות שראה- כתוצאה מעמידתו  על הר גבוה. 

ועוד באותו עניין אומר מדרש רבה: משל למלך שציוה את עבדו ואמר לו: "בנה לי פלטין (ארמון)". על כל דבר ודבר שהיה בונה היה כותב עליו שמו של מלך, והיה בונה כתלים וכותב עליהן שמו של המלך, היה מעמיד עמודים וכותב עליהן שמו של המלך. נכנס המלך לתוך הפלטין, על כל דבר ודבר שהיה מביט היה מוצא שמו כתוב עליו, אמר: "כל הכבוד הזה עשה לי עבדי ואני מבפנים והוא מבחוץ, קראו לו שיכנס לפני ולפנים". כך בשעה שאמר לו הקב"ה למשה: "עשה לי משכן", על כל דבר ודבר שהיה עושה היה כותב עליו "כאשר ציוה ה' את משה", אמר הקב"ה: כל הכבוד הזה עשה לי משה ואני מבפנים הוא מבחוץ, קראו לו שיכנס לפני ולפנים. לכן נאמר: "ויקרא אל משה".

ואם עסקנו באנוכיות של האדם אי אפשר שלא להזכיר את הכתוב במשנה בפרקי אבות: 'הוא [הלל] היה אומר אם אין אני לי מי לי וכשאני לעצמי מה אני ואם לא עכשיו אימתי' (אבות א, יד).

כותב אופיר אילן  – במשפט עמוק זה של הלל הזקן גלומה דרך חיים שלמה אשר בכוחה ללמדנו כיצד יש לחיות את חיינו. המשפט עצמו בנוי משלוש שאלות כשהאחת מובילה אל האחרת.

השאלה הראשונה: "אם אין אני לי מי לי?"

כלומר, אם אני לא אתקן את עצמי, את מידותיי ואשפר את עצמי להיות אדם טוב יותר המקרין על סביבת חייו בדרכו להגשמת יעודו בעולם, מי יעשה זאת  עבורי?…. הן זהו תפקידי, שלא לומר מחויבותי? 

בקלות ניתן להבין משפט זה ברוח הזמן, אם אני לא אדאג לעצמי אף אחד לא ידאג לי ומכאן קצרה הדרך למצב בו  "איש איש לעצמו ואיש איש לביתו" ואין ערבות הדדית ואחריות חברתית. ברם, לכך בטוח לא התכוון הלל הזקן שהרי "כל ישראל ערבים זה לזה".

בכל זאת, ניתן לתרץ ולומר שמשום שחובתי לעצמי להשתפר ולהתקדם – שיפור מידות והתקדמות להגשמת היעוד –  הרי שאין חובה אמיתית על אף אדם, גם לא לקרוב אלי ביותר, לעשות את תפקידי, ואם אדם עוזר לי טוב אעשה שאוקיר לו תודה ואם הוא אינו עוזר לי, אז אין לי מה לכעוס או להיות מתוסכל שהרי הוא לא חייב לי דבר. 

השאלה השנייה: "וכשאני לעצמי מה אני?"

השאלה מכוונת לסיטואציה בה אני נמצא ב "ד" אמות, לבד, מכונס בחדרי מול המראה, ללא הסחות וללא אנשים שארצה להרשים או למצוא חן בעיניהם, אלא פשוט לבד עם עצמי.

מה אני שווה באמת? כלומר, הבט במראה, הייה ישר עם עצמך ואמור לעצמך את האמת.

במה אני לא בסדר? מה לא עשיתי טוב? היכן עלי להשתפר? האם האגו הוא המניע אותי?

מה חשוב באמת? וכיו"ב.

לאחר שאני מתעמת עם נבכי נפשי ויודע את התשובות ונחשף לאמת הפנימית שלי מגיעה השאלה השלישית. 

השאלה השלישית:  "ואם לא עכשיו אימתי?"

אם עכשיו לא אעשה מעשה אמיתי הכרחי לשיפור ולהתקדמות אז מתי?

אנשים לצערנו מעבירים חיים שלמים בידיעה מה יש לעשות אך דוחים זאת באמתלה שהזמן לא מתאים. האם בכלל קיים מושג כזה זמן לא מתאים? "אין זמן טוב לעשות מעשה טוב".

לסיכום:

ראשית דע שיש לך יעוד בעולם הזה שעליך להגשימו תוך שיפור מידותיך, זו חובתך כלפי עצמך זו המשימה הפרטית שלך, אף אחד לא חייב לעזור לך במילויה וברור כי הזמן שניתן לך להגשמתה מוגבל ולעיתים לצערנו מוגבל ביותר, ועל כן יש להתחיל עכשיו

 

ולהשלמת הרעיון, קטע מיוחד שהגיע אליי…

בבקשה תהיו אגואיסטים – אלכס זיו

במאמר זה אני אדגיש עד כמה זה חשוב להיות אגואיסט לטובת הכלל.

אין דרך טובה יותר לשרת את האנושות, את חבריך בני האדם מאשר מלדאוג קודם כל לצרכיך.

אדם אשר אינו דואג לעצמו תחילה, שאינו מטפח את עצמו וגורם לעצמו קודם כל בכל בוקר להרגיש טוב וממשיך לדאוג למפלס ההרגשה הטובה שלו להישאר מעל הקו האדום, אינו מראה אהבה כלפי עצמו ולא כלפי הזולת.

לפני כמה ימים הייתי במספרה, ובזמן שאני מסתפר, אחד מהספרים התלונן שוב ושוב עד כמה שהוא רעב…אנשים אמרו לו, "טוב, לך לאכול משהו ותחזור", אך הוא אמר להם "לא משנה" והמשיך להרגיש רעב ולהשרות אווירה שלילית על הסביבה.

אילו הספר הזה היה אגואיסט באופן הבריא של העניין, הוא היה דואג לאכול ארוחת בוקר משביעה ולבוא לעבודה כשהגוף שלו מרגיש מסופק מבחינת צריכת המזון שהוא זקוק לה. זוהי דוגמא קלאסית לסיטואציה בה אנשים אינם תורמים לעצמם ולאחרים משהו חיובי, בגלל שהם לא דאגו לעצמם. אותו הדבר לגבי שאר המקצועות, נהג אוטובוס או מונית שאינו אגואיסט מספיק כדי לדאוג למנוחה מספקת ולאכילה ושתייה נכונה, יעביר אנרגיה שלילית לאנשים שלהם הוא נותן שירות וכמובן לנהגים אחרים בכביש.

וזה לא מתבטא רק במתן שירות, זה מתחיל מהאווירה המשפחתית.

אבא ואימא שאינם אגואיסטים מספיק לדאוג למלא את עצמם בכל יום בהרגשה טובה, לספק לעצמם את כל מה שהם צריכים כדי להרגיש טוב, אינם יכולים להתייחס לילדים שלהם כמו שצריך, הם אינם יכולים לתת מפני שהם נמצאים בחוסר בעצמם.כשאני אומר אגואיסט אינני מתכוון למילת הגנאי שנוהגים לכנות בה אדם אשר מזלזל באחרים וחושב רק על עצמו, אלא להפך.אני מתכוון לאדם האוהב ביותר.אני מתכוון לאדם שקם בבוקר מתוך מודעות של נתינה לזולת.אדם שמודע לכך שאם הוא לא ידאג לכל צרכיו הגופניים, השכליים והרוחניים, הוא לא יוכל להעניק לאחרים מאורו.הוא צריך שקודם יהיה לו לפני שהוא יוכל לתת את זה לאחרים.

מדריך לאגואיסט

כמה טיפים:

שינה

תכנן את זמן השינה שלך לכמות שעות מספקת, תוודא שהמיטה, השמיכה, הכריות נוחות.תיצור אווירה נעימה בחדר, ניקיון וסדר וריח נעים, כיף להתעורר בחדר מאורגן ומאוורר עם אנרגיה טובה.

אוכל

תאכל ותשתה כמו שצריך, במידה הנכונה, אל תסתובב עם קיבה ריקה מידי ועם הלשון בחוץ, ומצד שני אל תהלך כמו בלון מנופח בגזים שבקושי יכול לזוז.הקיבה משחקת תפקיד ראשי בחלוקת האנרגיה לגוף, אל תשחק עם הקיבה.תעזור לה, לעזור לך.

האגואיסט הרוחני

לפני שאני כותב מאמר, אני חייב להיות אגואיסט רוחני, אני חייב להתמלא רוחנית כדי שאוכל לתת מעצמי. אני נהנה ממוסיקה טובה, מהליכה בים, ממדיטציה, תפילה, נגינה, קריאה ועוד דברים שממלאים אותי מבחינה רוחנית. אילו לא הייתי דואג לעצמי מבחינה רוחנית ומתמלא, לא היה לי מה לתת לכם. אני לא יכול לתת משהו שאין לי. אדם יכול לתת רק את מה שיש לו.

הורים טובים ואגואיסטים

הורה שאינו דואג לעצמו כמו שצריך, אינו יכול להיות סובלני מספיק כלפי ילדיו, הוא אינו יכול להוות להם דוגמא חיובית בכלום. אז קצת לפני שאתה נפגש עם ילדיך…נקה את השטח לפני. תדאג לצרכיך, תתמלא במה שחסר לך, תרגיש טוב, תתמלא באהבה.

זוגיות טובה חייבת אגואיזם טוב

זוגיות טובה מבוססת על שיתוף ונתינה, בני הזוג מטעינים אחד את השני באנרגיה ויוצרים סינרגיה. הם חווים העצמה משותפת.

לכן כל אחד מבני הזוג חייב לבוא לזוגיות במצב של מלאות, כשהסוללה שלו טעונה והנורית הירוקה דולקת. תן לעצמך כדי לתת לאחר.

אגואיסט טוב הוא אזרח טוב

דמיינו מצב שבו כל האזרחים מלאים בהרגשה טובה, מפני הם דאגו לכיף שלהם, לנוחות שלהם, להרגשה הפיסית ולמראה שלהם…

במצב שכזה כולם יתנו לכולם באופן שווה, זאת תהיה הזנה קבוצתית כשהאחד מעצים את השאר והשאר מעצימים את האחד. זאת חברה בריאה.

ההבדל בין אגואיסט לאגוסיאט

אגואיסט במובן השלילי של המילה,

דואג אך ורק לעצמו, לא עוזר כשצריך לעזור ומצפה שאחרים יעשו את העבודה עבורו.

הוא מכונס בעצמו ואוהב בעיקר את עצמו.

אגואיסט במובן החיובי של המילה,

דואג לעצמו במטרה לעזור לאחרים.

בגלל שהוא מילא את עצמו והוא מרגיש טוב, כולו נתינה ועזרה.

הוא עוזר לאחרים לעשות את העבודה ועושה אותה בכיף והכי טוב שהוא יכול.

ונסיים ברעיון  החינוכי המחובר לשטח – מי מאתנו לא נתקל לא אחת בתלמיד בעייתי שמשדר לך שהוא היחידי בעולם ואין עוד מלבדו. תמיד שיש פעילות התנדבותית הוא לא משתף פעולה, שלא לדבר על עזרה לחבר. לעיתים אנו משתמשים במוטיב הכעס כדי לחנכו, אך התוצאות לא מושגות.

אני חושב שאחרי שתקראו את הסיפור הבא על הרב שניאור זלמן מלאדי, שאמר "אהבת ישראל גדולה מאהבת המקום, שכן הבורא אף הוא אוהב את ישראל. נמצא: מי שאוהב את ישראל, אוהב את אהובו של האוהב ,"נוכל  להבין שיש גם דרך אחת לפתוח את ליבו של האדם ולא משנה כמה סגור הוא יהיה.

אגורה אחת וחלודה הרבה – התמודדות עם התנהגות של א' רבתי

בעירה קטנה שברוסיה הלבנה חי פעם יהודי עשיר שהיה קמצן לא עלינו. כל פעם שמישהו בא אליו בבקשת נדבה, אם לכלה ענייה ואם ליהודי קשה יום ואם לפדיון שבויים – היה היהודי העשיר הקמצן ניגש לקופת הברזל שהייתה לו מוציא משם אגורה אחת ותחבה לידי המבקש. אולם גם מטבע עלובה זו נשארה תמיד ברשותו של העשיר אחרי שאיש מן המתרימים לא היה מוכן לקחת מידי עשיר כה גדול "סכום" כה מצחיק. כך חזרה האגורה תמיד לקופת הברזל והעלתה חלודה מרוב אחסון. יום אחד הייתה בעירה חתונה גדולה עד כי מי שנקלע לשם יכול היה לחשוב כי משהו יוצא מגדר הרגיל הולך לקרות שם. החתונה עמדה להיערך לפנות ערב, וחתונה בעירה קטנה היא תמיד מאורע שכל התושבים נוטלים בה חלק ומה גם שהיתה חתונה זו של יתום ויתומה והרי זו מצווה גדולה לסייע בידי היתומים להקים משפחה. כך עסקו כל יהודי העיירה, רובם ככולם, במצוות הכנסת כלה וכל אחד תרם משהו – מי בדים ומי כלי בית, מי שמלה לכלה וחליפה לחתן- כדי שהיתומים לא ירגישו שאין להם מה שיש לכל חתן וכלה יהודיים אחרים ביום שמחתם, רק אל העשיר הכילי לא הלך איש כדי לשתפו בשמחה הכללית וכדי להתרימו למען הזוג הצעיר. איש לא רצה למכור לו את המצווה הגדולה הזו תמורת אגורה שהוא היה עתיד להציע. בעיצומן של ההכנות, שעות אחדות לפני שעת החופה, זעזעה את העירה הידיעה המרעישה – החתן נעצר על ידי המשטרה. בעצם הוא לא נעצר אלא גויס בכוח כטירון בצבא הצאר, עתה עליו יהיה לשרת את הצבא מספר שנים עד שישוחרר ויוכל להתחתן. באותם הימים, ימי הצאר אלכסנדר הראשון לא שמו השלטונות דגש חזק על ביצוע חוק השירות הצבאי במה שנוגע ליהודים. אמנם חויבו היהודים לספק לצבא מספר מסוים של טירונים מדי שנה אולם יכלו להשתחרר מחובה זו תמורת תשלום מתאים, הסדר זה היה חוקי ואיש לא ערער עליו עד כה לא בעירה זו ולא במקום אחר. אם כן, מדוע נתפס דווקא החתן ודווקא ביום חתונתו? מפקד המשטרה בעירה היה חדש בתפקידו והוא שנא יהודים. וכאשר קיבל פקודה לגייס צעיר יהודי לצבא הצאר לא היסס מלקחת דווקא את החתן ביום חתונתו כדי להרגיז בכך את היהודים השנואים עליו. משבאה אליו משלחת יהודים מיד עם היוודע הידיעה המעציבה על מעצר החתן, גירש מפקד המשטרה אותם באיימו עליהם בגירוש לסיביר באם יעיזו לחזור שנית. על הצעתם לשלם סכום כסף כמקובל תמורת שחרור החתן לא רצה המפקד לשמוע בכלל. נקל לתאר את מצב הרוח שהידיעה על מעצר החתן עוררה בעירה. כולם התהלכו אבלים וחפויי ראש ולא ידעו לשית עצה בנפשם מה לעשות כדי לשחרר את החתן לפני חתונתו. בשעה שכל העירה הייתה שרויה בצער על לקיחתו של החתן הגיע אל המקום אורח נכבד ביותר, היה זה ר' שניאור זלמן מלאדי, בעל התניא, לר' שניאור זלמן הייתה בשעתו יד בשידוך בין היתום ליתומה ועתה הוא בא כדי לשמח חתן וכלה ולהיות נוכח בחתונתם. ר' שניאור זלמן מצא את בני העירה בוכים ונאנחים על מר גורלו של החתן. מבלי לאבד אף רגע של זמן ביקש את הרב המקומי להתלוות אליו ולטקס עצה מה לעשות כדי לשחרר את החתן ולהכניסו לחופה במועד שנקבע. ראשית כל הם החליטו לגשת למפקד המשטרה למרות סכנת הנפשות, ובני העיר התפללו לשלומם והצלחתם. בתחנת המשטרה התקבלו על ידי המפקד שהזעיף פניו וכל חזותו אמרה שהנה עוד מעט הוא יעצור אותם בהתאם להבטחתו… אולם עיניו של הרב נשוא הפנים שהביטו עליו בהקפדה, הקפיאו את התפרצותו ובמקום לנזוף בהם שאל לרצונם. ר' שניאור זלמן השיב לו כי הם באים בקשר לבחור היהודי שנעצר. הנה הוא צריך להתחתן היום – אמר – וחייל טוב ממילא לא יהיה, אנחנו מציעים לך תמורתו כסף בו תוכל לשכור חייל טוב ומאומן. מפקד המשטרה ששיחק יום קודם לכן בקלפים והפסיד ממון רב, היה חייב לסלק את חובו שהגיע לסכום לא קטן "אלף רובל תשלמו תמורת שחרור הבחור" אמר להם. היה זה סכום ענקי אשר כמעט ואין כל אפשרות שבני העירה יוכלו לגייס, אולם הרבי השיב, מבלי לאבד רגע של זמן "הכסף יהיה כאן לפני שקיעת החמה" ובאומרו זאת קם הרבי ויצא מהחדר. בחוץ כאשר התרחקו מעט אמר: "ברוך השם שהוא הסכים לכך אך מאיפה יהיה לנו סכום כה ענקי במשך זמן כל כך קצר ובעיירה כל כך ענייה?". "אנחנו מוכרחים שיהיה לנו ואכן בעזרת ה' יהיה לנו את הסכום הדרוש". הם חזרו לביתו של הרב המקומי, שם עשו רשימה של אנשי העירה אשר יסכימו לתרום למטרה נעלה זו של מצוות פדיון שבויים. הרבי בחן את השמות והסכומים שהופיעו לידם שלא הגיעו למאה רובל והעיר לרב המקומי שלא רשם את גביר העירה. הרב המקומי הודה במשגה ואמר כי אין ערך לאגורה שהגביר מוכן לתת ורק חבל על הזמן שיבזבזו עליו, "אין דבר"- אמר הרבי- "בכל זאת כדי להכניס אותו לרשימה" וכאשר הרב המקומי רצה להוסיף את העשיר הכילי בסוף הרשימה תבע הרבי כי ישים אותו בתחילת הרשימה. הרב המקומי נכנע, רשם את שם הגביר בראש הרשימה והשניים יצאו לדרך לאסוף את הסכום הענקי לשחרורו של החתן, דרכם הראשונה הובילה אותם הישר אל ביתו של העשיר הקמצן המציע לכל מבקש נדבה אגורה אחת… גביר העירה עמד ליד החלון. משהבחין בבאים הוא ניגש לדלת ובירך את הרבנים עם חיוך רחב, הוא האזין לתיאור סבלו של החתן המסכן, משכילה הרב את דבריו לא אמר הגביר דבר, הוציא משם את האגורה, הושיטה לרבנים ואמר: הנה, זוהי תרומתי. כאן קרה משהו מעניין, עוד לפני שהספיק הרב לומר משהו לקח הרבי את האגורה והודה לגביר על תרומתו והתקרב לדלת כדי לצאת החוצה. הם עוד לא הגיעו החוצה כאשר הגביר רץ אחריהם וביקשם לחזור הביתה. משחזרו נתן להם רובל שלם, באומרו: דומני שלא נתתי מקודם מספיק. הרבי לקח שוב את הכסף, הודה לגביר בסבר פנים ידידותיות ופנה ללכת. "חכו רגע" נשמע עוד פעם קולו של העשיר, הפעם הוא נתן להם 10 רובל, והרבי הודה לו בדיוק באותה צורה בה הודה קודם לכן. מחזה זה חזר ונשנה כמה פעמים, כשבכל פעם נותן הגביר סכומים גדולים יותר, עד שהוא פרץ פתאום בבכי, הרבי חיכה בסבלנות עד שיקל על ליבו וינגב את דמעותיו ויספר את סיפורו. ואכן הוא סיפר: "מאז הפעם הראשונה שנתתי מטבע זו לעני שביקש נדבה והוא זרק אותה בפרצופי, נשבעתי שמטבע זו תהיה תרומתי לכל מי שמבקש נדבה ללא כל קשר עם מטרת המגבית עד שמישהו יהיה מוכן לקבלה ולהגיד תודה רבה עבורה בצורה ידידותית. מאז חזרה אלי המטבע פעמים רבות, איש לא היה מוכן לקבלה עד שהיא נשארה בקופתי ושוב לא באו אלי לבקש נדבה כלל. אתה הוא, הרבי, הראשון שהיית מוכן לקבל אותה ואף נתת לי להיות שותף במצווה כה גדולה. אני אסיר תודה לך רבי, ומודה לה' שזיכני לחרוג מכבלי שבועתי. הנה הסכום הדרוש לכם לפדיון שבויים, אלף רובל לשחרור החתן שלנו". הרבי נטל את הכסף מיד ורץ לתחנת המשטרה. כעבור דקות ספורות יצאו משם עם החתן המשוחרר. הם צעדו משם מאושרים ישר למקום בו הייתה צריכה להערך החתונה. בחתונה עצמה דיבר הרבי על דרכי ההשגחה שאינן מובנות לנו לעיתים אך מכוונות לטובת האדם גם אם אין הוא מבין זאת מיד, לפני לכתו בירך את הזוג הצעיר בעושר ובבריאות וכן בירך את אנשי העירה שיחיו בשלום ושלווה ויתייחסו איש אל רעהו באחווה ורעות. סעודת החתונה נמשכה עד שעת לילה מאוחרת. פתאום נכנס מישהו בריצה ובפיו בשורה – מפקד המשטרה נהרג כאשר הסוס הפילו ליד הגשר שעל הנהר. למחרת בבוקר הלך החתן לטבול בנהר בקרבת הגשר ובצאתו מן המים מצא נרתיק עם כסף, 1000 רובל… היה זה הסכום ששילמו תמורתו למפקד המשטרה. " הכסף שייך לך לפי החוק ולפי הצדק"- אמר הרב המקומי לחתן- "אין ספק כי זוהי מתנת הכלולות מן הרבי"

 

 והפעם בפינת המולטימדיה

1.      הסרט "על החשבון" – אלכס אמור לצאת עם כיתתו לטיול שנתי בן 3 ימים לאילת, אך הוריו אינם יכולים לממן את הטיול. הוא מוצא עבודה אצל הירקן השכונתי. הירקן מבטיח לשלם לו 500 ₪ עבור שבועיים עבודה. אך כשמגיע יום התשלום, לירקן אין כסף לשלם, כי כולם משלמים לו "על החשבון". (האופה  נותן לו לחם בתמורה לירקות, וקונה אחת משגיחה על ילדיו תמורת ירקות.) אלכס המיואש מנסה לפרוץ לחנות, כדי לקחת כסף. המשטרה תפסה אותו, אך הירקן לא מסגיר אותו ומחפה עליו. אלכס יוצא לטיול, והירקן "משלם" את חלקו במזון לכיתה… 

חלק א – 

חלק ב – 

2.      אורי דוידי אם אין אני לי מי לי –  

 

3.      עזרה לזולת – א' רבתי וא' זעירא –  

 

4.      שיטה מיוחדת עם אנוכיות של ילד  – 

 

5.      לחובבי אנדרדוס – שיר הsms

ולסיום בדיחה:

מנזר השתקנים

אחד ביקש להתקבל למנזר השתקנים.  "אחי היקר", אמר לו ראש המנזר, "מדובר במנזר הדממה, אתה מוזמן להצטרף אלינו בתנאי שלא תדבר עד שתקבל רשות לכך".  חמש שנים חולפות בדממה מוחלטת עד שראש המנזר סוף סוף פונה אליו ואומר לו: "אחי היקר, אחרי חמש שנים אתה רשאי לומר שתי מילים" אמר האיש: "המיטה קשה".  "צר לי לשמוע" אומר ראש המנזר "נדאג לך למיטה נוחה יותר."חלפו עוד חמש שנים והאיש נקרא שוב למשרדו של ראש המנזר שהירשה לו להגות עוד שתי מילים. "האוכל קר"  אמר ומיד קיבל הבטחה שהמצב ישתפר.  שוב עברו להם חמש שנים והאיש מוזמן שוב לומר שתי מילים.   "אני עוזב"  אומר האיש. אמר לו ראש המנזר: "עדיף ככה, מאז שהגעת אתה רק מקטר".

ועוד אחת לפסח – אחד מגיע פצוע קשה לבית החולים. כולו מגובס. בא הרופא ואומר לו מה קרה? עונה לו האיש. אשתי גמרה לנקות לפסח, נכנסתי עם בורקס לבית ומאז אני לא זוכר מה קרה…

 

פרק 448 פרשת פקודי "אמונה ביכולותיו של התלמיד"

בס"ד

 

פרשת פקודי "אמונה ביכולותיו של התלמיד"

והפעם בתוכן פרשת פקודי

·         רעיון חינוכי "אמונה ואמון"

·         הרב גרילק ברעיון מהפרשה

·         מתורתו של הרב אבינר

·         מתורתו של הרב וולבה

·         שיר מיוחד

·         סיפור של ר' נחמן "חופר הטיט"

·         סיפורו של  ח"כ אלי אפללו

          סרטונים

·         המלצה לסרט

·         ולסיום בדיחה

הרב גרילק שם לב לעובדה מעניינת הקשורה לבניית המשכן.

משה, בצווי האלוקים, משרטט באזני העם את תכנית המשכן לפרטי פרטיו. הוא מסביר להם את מידותיו ואת סוג החומרים ממנו חייבים לבנותו. אותו, ואת כלי הקודש שיונחו בו. גם הקורא השטחי, המרפרף רק על פסוקי פרשה זו, מבלי להתעמק בה, יבחין היטב שבוני המשכן היו חייבים להיות בעלי מקצוע מעולים ומיומנים. מהיכן חשב משה לגייס אומנים אלו? וכי מקרב בני ישראל עצמם? הלא הם זה עתה יצאו ממצרים! ושם, בארץ השעבוד, במשך כל שנות הסבל והייסורים, לא נקרתה על דרכם ההזדמנות ללמוד את האמנויות הנחוצות, כדי לבנות משכן. כל האומניות שהיו במשכן לא היו "הצד החזק" של העבדים הנרצעים והמושפלים הללו, אשר במצרים ניצבו בתחתית הסולם החברתי. עבדים, שעסקו בעיקר במלאכות הפשוטות, הבזויות המפרכות ביותר. ואם כן, שואל הרב גרילק פעם נוספת, איך יכול היה משה לקוות שיצוצו לפתע מתוכם אנשי מקצוע מעולים, המסוגלים לעשות בעץ, בזהב, בנחושת ובמעשי רקמה?

אולם, כאן הניח האלוקים עוד אחת מאבני הדרך לגאולתו של עם. הקמת המשכן הוצגה בפני יוצאי מצרים כאתגר. משה הודיע להם, מה צריך לעשות, ומה מצפה מהם האלוקים. והוא – חיכה לתגובת העם. הוא רצה לראות מה יאמרו לשמע התפקיד הנעלה שהאלוקים מבקש להטיל עליהם. תשובתם הייתה יכולה להיות אחת מן השתיים. הם יכלו לענות לו: "משה רבנו, הרי מי כמוך יודע שאין אנו מסוגלים לבצע את העבודה הזאת. עבדים היינו, עבדים מדוכאים ומושפלים עד עפר, וחסרה לנו המיומנות הדרושה לביצוע המשימה הקדושה. קשה הוא התפקיד המוטל עלינו. אולי בעוד מספר שנים, כאשר נתארגן טוב יותר, אחרי שנרכוש מיומנויות שונות, או אז נראה". אבל, במחנה ישראל קרה ההיפך. הצורך לבנות משכן, שיחרר בקרבם כוחות רדומים אשר הם בעצמם לא היו מודעים להם קודם לכן. הם שמעו את רצון ה'. הם הבינו את האתגר האדיר שניצב בפניהם. אתגר המשכן, המקביל למבנה היקום ונפש האדם. הוא הצית את דמיונם. הם החליטו בהתלהבות לבצע את המשימה הקדושה שהוטלה עליהם, ויהי מה.

איך? באיזה כלים? על פי איזו הכשרה מקצועית? שאלות אלו כלל לא עלו במחשבתם. בכך השיגה התורה את מטרתה. האנשים התנערו מעפר עבדותם, והאמינו בעצמם וביכולתם לבצע את רצון האלוקים. ואז, ראה זה פלא, הרצון העז הוליד את היכולת, את הכישרונות ואת המיומנויות.

דברים אלו גלומים בפסוק המופיע בפרשתנו: "ויבואו כל איש אשר נשאו לבו" (שמות לה, כא). כלומר, לפני משה התייצבו כל אלו ש"נשאם לבם". כל אלו שנענו לאתגר. כל אלו, שהרגישו שיוכלו להרים את המשא הכבד והקדוש. וכאמור, התשוקה לפעול, כבשה את כל נימי הלב עד ש"מצא בטבעו שידע לעשות כן, ויגבה לבו בדרכי ה', לבוא לפני משה לאמור לו, אני אעשה כל אשר אדוני דובר" (הרמב"ן).

באותו רגע הפכו לאנשים אחרים, לאנשים נעלים יותר. לבם נפתח אל מרחבים חדשים. המבט שלהם על עצמם השתנה. ועל כן – הצליחה המלאכה שנטלו על עצמם, והם זכו להקים את המשכן לאלוקי ישראל…

איזה מסר חזק אנו למדים בפרשת פקודי בנושא חינוך התלמידים. האמונה בתלמיד יכולה להרימו לגבהים שהוא אינו מכיר הסובבים אותו אף פעם לא ראו בו.

אומר הרב אבינר "אין חינוך בלא אמונה, אמונה בתלמיד, בפוטנציאל הטמון בו, בחיוב הגנוז בו אמונה של המחנך בעצמו, ביכולתו לתרום לתלמיד, לתמוך בו, לסייע לו ולחזק אותו עובד אדמה ממתין בסבלנות מתוך אמונה בבורא עולם להופעת ניצנים, הפרחים כמונו המחנך – הוא טורח ומשקיע, לא תמיד נושאים מאמציו פירות בשלים, האכזבה עלולה לכרסם ולהוביל לייאוש אבל המאמין בחיי עולמים ומחנך מתוך אמונה מתמלא מתינות, סבלנות ותקווה"

על בסיס האמונה בתלמיד ניתן גם לזהות — בכל תלמיד ותלמיד — את החושים, הכישרונות והמעלות המיוחדות שלו. כלומר, מתוך האמונה 'העיוורת' בתלמיד זוכים לפקוח את העיניים לזהות את הטמון בו  וכך בעצם 'לברוא' בתוכו את מעלותיו ולהוציא לפועל את כל הטוב שבו.

רבים מאתנו נפגשים בחיי היומיום עם ילדים ומבוגרים הסובלים מקשיי למידה או קשיים רגשיים בדרגה  כזו או אחרת, לאחדים אפילו אין מושג שלקושי אשר הם חווים ביומיום יש שם, שלבלבול המלווה את חייהם יש כותרת, הגדרה. הם עברו את ילדותם תחת סטיגמות ותיוגים כמו "עצלן" "הילד הרע" "לא מקשיב" "הוא אף פעם לא יבין" "הוא תמיד מפריע" ואולי במקרים חריפים גם "מטומטם" או "מפגר"

כטיבם של ילדים המאמינים לדברי המבוגרים, מאוד בהדרגה, הם התחילו להאמין בכך שהם אכן כאלה. והמציאות אתה נפגשו אכן "הוכיחה להם" שהם כאלה "אני לא מצליח, סימן שאני אכן כזה."

כאשר הילד מפסיק להאמין ביכולתו ובכוחותיו, מצבו שממילא היה לא טוב הולך ומתדרדר. והתסריט אינו לקוח מסרט , אני פוגש כאלה יומיום ואני בטוח שברגע זה כל אחד ואחת מכם יכולים לחשוב על מישהו כזה שהוא מכיר היטב. ואז, מה קורה לילד ???

"התלמיד" אינו עומד בקצב  הלימודים של הכיתה, "התלמיד" מפריע ומורחק מהשיעורים, ציוניו של "התלמיד" יורדים… ההורים  מוזעקיםהמורה לוחצת… יש ל"טפל" ב "תלמיד"

הרבה פעמים  אנו המחנכים  רואים  את ה"תלמיד" ופחות את הילד העומד נוכח הקושי, הילד שחווה את הסבל, הילד שחי את התסכול, הפגיעות, חוסר הביטחון, האכזבה, הילד החש אשמה ופעמים רבות גם את הילד החווה את ההשפלה.

שמעתי פעם קטע נפלא…
אם ילד חי תחת ביקורת – הוא לומד להאשים
אם ילד חי בביטחון – הוא לומד להאמין
אם ילד חי באיבה – הוא לומד להילחם
אם ילד חי בשותפות – הוא לומד להתחשב
אם ילד חי באמת – הוא לומד צדק
אם ילד חי בידעהוא לומד חכמה
אם ילד חי בבושה – הוא לומד להרגיש אשם
אם ילד חי בשמחה ואושרהוא ימצא אהבה ויופי

ראיתי בספרו של הרב וולבה: "פעם הזדמן אלינו לישיבה אדם שהציע את עצמו לתפקיד משגיח בישיבה הקטנה. אחת השאלות ששאל אותי, אומר הרב, הייתה לגבי הסמכויות שיהיו לו. האם תהיה לו סמכות, למשל, לזרוק בחור מהישיבה? זו הייתה השאלה הראשונה. ראיתי, אומר הרב וולבה, שמשגיח ומחנך לא יצא ממנו, אם כזה הוא המבט הראשון שלו – מתי מותר לו לזרוק. אם הסמכות שלו לזרוק אדם, היא זו שנותנת לו את ההרגשה שהוא בראש, אזי הוא אינו יכול להיות משגיח בישיבה, הוא אינו יכול להיות מחנך. הרב וולבה אומר שהחינוך הכי טוב שיכולים לתת לילדים הוא שמאמינים בהם…עלינו ללכת בדרכיו, להאמין בבנינו ולהראות להם שאנו מאמינים בהם שיגיעו בע"ה לשלמותם…"

לעיתים נראה שתפקיד שלנו כמחנכים זה לגלות את היהלום הטמון בכל אחד מהתלמידים שלנו ובהקשר הזה אין יותר ראוי מלסיים בסיפור הבא: 
מעשה בעני אחד – כך מספר רבי נחמן מברסלב באחת מסיפורי המעשיות שסיפר – 'חופר הטיט', שהתפרנס עצמו מחפירת טיט למכור. פעם אחת חפר טיט ומצא במקום שחפר אבן טובה שהייתה שווה הון רב מאוד, אך הוא לא ידע את שוויה. לכן הלך לאומן שיאמוד אותה בשוויה. ענה לו שאין בזה המדינה מישהו שיוכל לשלם שוויה, וצריך לנסוע ללונדון לעיר המלוכה. אבל הוא היה עני ולא היה לו כסף לנסוע. והלך ומכר את כל אשר לו, והלך מבית לבית בשביל נדבות, עד שהספיק לו לנסוע עד הים. ורצה לעלות על הספינה ולא היה לו כסף, והלך לרב החובל והראה לו את האבן. ולקח אותו תיכף רב החובל בכבוד גדול ואמר לו: אתה בטוח גדול! ונתן לו חדר מיוחד במחלקה ראשונה ובכל התענוגים כאחד הנגידים הגדולים
ובחדר שלו היה לו חלון לתוך הים. והוא היה תמיד משמח את עצמו עם היהלום, ובפרט בעת האכילה, שעל ידי השמחה והרחבת הלב-טוב ורפואה שיתעכל המאכל בנקל. ופעם אחת ישב לאכול והיהלום היה מונח על השולחן והוא ישן. בינתיים, בא המשרת ולקח את המפה והפירורים ולא ידע מהיהלום, והשליך הכל לים. וכשהקיץ מהשינה והבין כל זה היה לו צער גדול, וכמעט שיצא מדעתו. מה יעשה? הרי רב החובל הוא גזלן שיהרוג אותו בעד מחיר נסיעת הספינה… על כן עשה עצמו שמח כאילו לא ידע
ודרך רב החובל היה בכל יום לדבר אתו איזה שעות, וכן בא ביום הזה והוא עשה עצמו שמח עד שלא הכיר בו שום שינוי. ואמר לו רב החובל, הלא אני יודע שאתה חכם וישר לב ואני רוצה לקנות תבואה הרבה למכור בלונדון, ואוכל להרוויח הרבה ואני ירא שלא יאמרו שאני גונב מאוצר המלך, על כן יהיה הקניין על שמך, ואני אשלם לך במיטב. והוטב בעיניו (בעיני העני) ועשו כן. ותיכף שבאו ללונדון, מת רב החובל ונשאר הכל אצל זה האיש, והיה כפל כפליים משוויה של היהלום.

עמוק עמוק בתוך הטיט וחוסר התכלית, בשיא החושך והגשמיות ישנו יהלום. לכל אחד מתלמידנו יש אוצר כזה. תכונה יקרה שאין בכוחו להוציאה את הפועל בסביבה בה גדל הוא הורגל. אבל לפעמים נדרש מהתלמיד כמו העני אומץ גדול להפליג הלאה, ללונדון,  אל אותם כישרונות שהוא אף פעם לא ידע שנמצאים בו. תלמיד זה צריך את רב החובל, המחנך כדי שיכוון אותו לעבר אותו גילוי היהלום שבו. ובאמצע ההרפתקה יש משברים וקשיים והיהלום נעלם מהאופק אך תפקידו של המחנך לעזור לו לצלוח קשיים אלו בצורה הטובה ביותר. ובסופו של התהליך המטרה המושגת חייבת להיות שהתלמיד ידע בכוחות עצמו שזכה בתבואה ששוויה כפליים כמו אותו עני. (לכל החסידים של ר' נחמן: אני יודע שכוונתו בסיפור זה הייתה למשמעות אחרת אך זה היופי בסיפוריו שאפשר לכוון אותו גם לרעיונות אחרים)

והפעם בפינת המולטימדיה

1.       הסיפור המרגש על הגור הצולע (למי שיש את הדיסק, יש לכם את הסיפור כמצגת)  – 

הגור הצולע

2.       המורה של דר סטורדר (למי שיש את הדיסק, יש לכם את הסיפור כמצגת) – 

המורה של דר סטודדארד

3.       "תנו לילד להחליט בעצמו" –

4.       סיפורו של ח"כ אלי אפללו חלק א – 

5.       סיפורו של ח"כ אלי אפללו חלק ב –

המלצה מהדיסק של העונה הראשונה שקשור לאמונה בילד

תיכון ההזדמנות האחרונה – הסרט מביא את סיפורו של בית ספר אליו מגיעים תלמידים שהמערכת ויתרה עליהם. במשך שנה שלמה ליווה במאי "עובדה" בן שני את הילדים של תיכון ברנקו וייס ברמלה וראה איך לומדים לחלום וגם להגשים. . בתיכון ברנקו וייס ברמלה לא מוותרים לאף אחד – "פחות מעניין אותנו מה היה אתכם לפני זה, היום אתם בבית-ספר חדש" אומר מנהל בית הספר לתלמידים שזה עתה התחילו את שנת הלימודים במקום שנותן להם בפעם הראשונה את האפשרות לחלום וגם להגשים.

אמפטיה של הורים – קטע מצחיק העונה הקודמת שגם נמצא בדיסק

לסיום בדיחה

ראש יהודי

יהודי ביקר בכפר נידח בין גוים ומצא שם איכר יהודי, 

ראה היהודי את האיכר משקה את פרתו חלב ואח"כ חולב את הפרה,

שואל היהודי את האיכר כמה ליטר חלב אתה מוציא ממנה ביום?                

האיכר עונה לו: 20 ליטר, 

שואל היהודי: וכמה ליטר היא שותה ביום?

עונה לו האיכר: 20  ליטר

שואל היהודי, אז מה הרווחת?

האיכר מחייך ועונה, אני משקה אותה חלב עכו"ם ומוציא ממנה חלב ישראל…….  

לזה   קוראים   הלבנת   הון …

 

ועוד אחת

רופא ועורך דין, בני דודים, נפגשו מידי פעם בחתונות משפחתיות.
בני המשפחה, במיוחד המבוגרים יותר, הציקו לרופא בשאלות על בריאותם הרופפת, ולא נתנו לו אפילו לאכול את המנה הראשונה.
באופן קבוע בעלי השמחה היו משבצים אותו בקצה האולם, רחוק מהרעש וההמולה, כדי שבני המשפחה יוכלו להתייעץ באין מפריע.
לעומתו, עורך הדין, בן דודו, אכל, רקד, ונהנה, ואף אחד לא הפריע את מנוחתו.
תגיד, שאל אותו הרופא באחת החתונות, הרי שנינו יודעים שלאנשים יש גם צרות משפטיות. איך זה קורה שאלי כולם ניגשים, שואלים שאלות, ואותך אף אחד לא מטריד?
גם אני הייתי במצבך, סיפר עורך הדין בחיוך ממזרי. אך לפני מספר חתונות החלטתי לשים לזה קץ, 
ביום שלאחר החתונה שלחתי לכולם חשבונית לתשלום, מאז אף אחד לא מטריד אותי.
תודה, אמר הרופא, עצה נהדרת, למדתי ממך רבות.
אל תתלהב, אמר לו עורך הדין, מחר גם אתה תקבל חשבונית

 

פרק מיוחד בנושא חודש אדר – השמחה

שלום שוב

כמה הודעות

1.       בתקופה האחרונה אני מקבל הרבה דברי חיזוק ועידוד מאנשים בנוגע לפרויקט. הדברים מחזקים מאוד ועל כך אני מודה לכל מי שכתב לי. סליחה ומחילה אם לא עניתי עקב תיבת דואר מוצפת. אני בהחלט חושב על שיתופי פעולה עם גורמים מסוימים כדי להרחיב את הפרויקט שכנראה מצליח להגיע לציבורים גדולים.

2.       אני תמיד רוצה לעזור ואשמח שתמשיכו להפנות לי שאלות והבהרות בנושאים מסוימים.

3.       הפרק הזה מיועד לימים שבהם אנו נמצאים. ניסיתי לכלול את מגוון הדברים שיש בנושא לחודש אדר וניסיתי לתת מענה לכל הגילאים ולכל המגזרים. מקווה שהצלחתי. אם אתם חושבים ששכחתי משהו אשמח לשמוע. תזכרו החומר הוא רב  ובררתי רק מה שנראה לי לנכון.

4.       המארז "עולם הצחוק" מכיל חומרים רבים שיכולים לשמש אתכם מול התלמידים. האם גם בתקנון שלכם שהמציאו התלמידים בחודש אדר אתם מחויבים לספר בדיחה בתחילת שיעור? הנה העזרה שאני יכול לתת. לכל אלו שרכשו את הערכה, הנה ההזדמנות להפתיע את התלמידים, אוסף של עשרות בדיחות, מצגות, קריקטורות והכל בכשרות למהדרין.

חודש טוב ובהצלחה לכולנו.

משנכנס  אדר  מרבים  בשמחה.  כולנו  רוצים  לשמוח  בכל יום מימות השנה שמחה אמיתית. שמחה מכל הלב. שמחה תמידית  שרק  מתגברת  לה  בחודש  אדר.  כשאנחנו  רואים מישהו עצוב סביבנו אנחנו בדרך כלל נשתדל לשמח אותו. קראתי מאמר מעניין של שמעון סיאני.

רגע  לפני  פרוץ  מסיבות  פורים  בואו  ונחשוב  –  מה  באמת משמח אותנו? הפתעה? ציון טוב? מפגש עם חברים? פיצוח מוצלח  של  תרגיל  במתמטיקה?  לעשות  משהו  טוב  למישהו?  ללמוד משהו חדש? כן, יש כאלה שזה באמת מה שמשמח אותם, משהו אחר שלא כתוב כאן? עכשיו בואו ונחשוב כמה מהדברים שמשמחים אותנו תלויים בגורם  חיצוני  וכמה  תלויים  בנו  ורק  בנו?   כדי  שהשמחה שלנו תהיה מובטחת היא צריכה להיות, עד כמה שאפשר, שמחה שתלויה בנו ולא בגורמים חיצוניים. שמחה אמיתית. שמחה פנימית. אנחנו לא חיים לבד ולכן נוסיף ונשאל: מה אנחנו  יכולים  לעשות  כדי  לשמח  את  ההורים  שלנו?  את החברים שלנו? את השכנים שלנו? את המורים שלנו? מה אנחנו צריכים לעשות כדי שהשמחה שלנו לא תפגע באלו שלצידנו?  הורים,  חברים,  שכנים,  מורים?  נראה  לי  שכדי להצליח  להתמודד  עם  ריבוי  השאלות  כדאי  להכיר  את הנוסחה  של  הרמב“ם  לחיים  של  שמחה. ”לא יהא אדם  בעל  שחוק  והיתול  ולא  עצב ואונן אלא שמח!… וצוו שלא יהא אדם פרוץ בשחוק ולא עצב ומתאבל, אלא מקביל את כל האדם  בסבר פנים יפות“ (רמב“ם הלכות דעות פרק ב‘ הלכה ז‘).  העניין  שצריך  להקביל  כל  אדם  בסבר  פנים  יפות  מופיע בדברי  שמאי  בפרקי  אבות .  הרמב“ם  בפירוש המשניות מסביר מהו סבר פנים יפות: ”וסבר  פנים  יפות  –  ברצון  ובעדינות  !“   ”פנים  של  רצון, שמחה מאופקת, עדינות הבעה“. איך תדעו אם עניתם נכון על  השאלות  שבתחילת  הקטע?  המבחן  הוא  באפקט  של  ה“אפטר  פרטי“.  אם  לאחר  מסיבת  פורים  אתם  מרגישים שיכורים, ריקנים, זעופים משהו – סימן שהתשובות שעניתם לעצמכם לא היו מוצלחות. אל דאגה, בפעם הבאה אפשר יהיה לתקן את זה. אם באפקט ה“אפטר פרטי“ שיש להורים שלכם, לחברים, לשכנים  ולמורים  יש  אפילו  מישהו  אחד  שנפגע  מכם, מהרעש, מהבדיחות או בכלל מההתנהגות שלכם סימן שיש לכם מה לתקן בפעם הבאה. אבל אם יום אחרי פורים אתם ואלו  שלצדכם  מרגישים  מלאים,  מסופקים,  שמחים,  גאים בעצמכם  –  סימן  שעברתם  את  מבחן  ה“מרבים  בשמחה“ בהצלחה רבה !

כותב לנו הרב אבינר "לכולנו יש בעיות, ומאין, ניקח את השמחה? והתשובה: ניקח שמחה מהדברים הטובים שאנו עושים – מה שנקרא שמחה של מצווה. שמחה של מצווה היא המודעות הפנימית, התודעה הפנימית של האדם שהוא טוב וישר, ולא חסר לו שום דבר אחר. אין לו צורך בשום פרס. על זה שכר מצווה מצווה (שבות ד' ב') הוא שמח שעושה מצווה, ומשתוקק לקיים עוד מצווה".

"רבי נחמן היה שרוי בצער כבד.זה עתה נפטר בנו הפעוט. חסידיו הקרובים ביותר שבאו לנחמו, לא יכלו לעמוד בפני צערו וברחו מהחדר. כששבו ביום המחרת אמר להם הרבי,"אילו לא ברחתם, הייתי מגלה לכם דבר מה נפלא".אז פתח בשיעור שנושאו היה "גן הנשמות", בו הסביר כיצד אנו יכולים למצוא משמעות תקווה ושמחה גם בסבל הגדול ביותר.

"אם אינך חש בשמחה, העמד פנים. אפילו אם אתה שרוי בדיכאון, התאמץ לחייך, התנהג כאילו אתה שמח. והשמחה האמיתית…בוא תבוא" הרגל את עצמך לזמר ניגון זה ייתן לך חיים חדשים, וימלא אותך שמחה". (רבי נחמן)

"עצבות – נועלת שערי שמים

תפילה – פותחת שערים נעולים

והשמחה – בכוחה לשבר חומות."


מוסיף הרב קרליבך – מה ההבדל בין שמחה לצחוק? צחוק פירושו שמחה אינסופית, אני לא יכול להפסיק להיות שמח. אם זו שאלה של חיים ומוות אני לא שמח, אני צוחק. אם דנים מישהו למוות ומודיעים לו שיש לו חנינה, האם הוא שמח? הוא לא יכול להאמין. אם ח"ו מישהו טובע, וממש בשנייה האחרונה של חייו אני מוציא אותו, האם הוא אומר: 'אה, עשית אותי כל כך שמח שהצלת לי את החיים'?? זו לא שאלה של שמחה, זה הרבה יותר עמוק. כשמשיח יגיע כתוב: 'אז ימלא שחוק פינו'…עד שמשיח בא אנחנו חושבים שזה עניין של שמחה, אבל כשמשיח בא 'אז ימלא שחוק פינו'. אני מבין שזו לא שאלה של שמחה. אני ממש לא יודע איך הסתדרתי, זאת הייתה ממש שאלה של חיים או מוות. אני רוצה לומר לכם משהו יותר עמוק. יצחק אבינו לא נקרא שמחה. יצחק זה מלשון צחוק. אתם יודעים מדוע יצחק נקרא מלשון צחוק? כשלאברהם ולשרה נולד תינוק, זאת לא הייתה שאלה של שמחה. האם אתה חושב שלאחר שיצחק נולד, שרה פנתה לעזרת נשים של בית הכנסת של בעלה ואמרה: 'אני כל כך שמחה'?? נאום קלסי? האם אתה יכול לדמיין את שרה אימנו שאומרת: 'אני שמחה'?? 'אז ימלא שחוק פינו'…

שיעורים והפעלות לחודש אדר

1.       אתר לב לדעת – עשרות שיעורים, שיחות והפעלות – http://levladaat.org/discipline/10

2.       על השמחה – הפעלות ושיעורים – http://cms.education.gov.il/NR/rdonlyres/38553CB8-CAA0-4911-8BDC-6EFB30633AE6/101337/chemed15.doc

3.       עשה לך רב פורים – http://cms.education.gov.il/EducationCMS/Units/Noar/Actualia/AlSederHayom/chemed24.htm

4.       במארז מעגל השנה דיסקים 20 – 21 תמצאו עוד חומר רב.

ובפינת המולטימדיה.

סרטונים בנושא "סוגים שונים של שמחה"

1.       שמחה בכדורגל –  

2.       שמחה בכדורסל  –

3.       שמחה בכדורסל 2 –

4.       שמחה לאחר ניצחון-

5.       שמחה מסוג אחר –

6.       שמחה_קנאה_מרירות –

7.       שמחת הנצחון  –

8.       שמחת כדורגל של הקריין –

9.       שמחה של ערבי –

10.   חזרת_השץ, שמחה בתפילה –

סכנות בפורים

11.   מצגת זיקוקים ופירוטכניקה אסורים  מצגת זיקוקים ופירוטכניקה אסורים

12.   מצגת צעצועים מסוכנים-פורים מצגת צעצועים מסוכנים-פורים 2007

13.   מצגת צעצועים מסוכנים מצגת צעצועים מסוכנים1

מנהגי אלכוהול וסיגריות בפורים

14.   אלכוהול מצחיק ועצוב – 

15.   אלכוהול לחץ חברתי  

16.   בישן בשמיים עישון – 

18.   ניסוי המראה את סכנות העישון 

19.   סיגריות תולעים 

שירים בנושא שמחה ועוד

20.   ברכת חג פורים של אויבנו. 

21.   יוסף קרדונר – תשמח  

22.   תזמורת להבה – אין יאוש בעולם – 

23.   תתעורר אריאל זילבר – 

24.   שיר היתולי נודע המיוחס לר' שלמה אבן-גבירול – ככלות ייני  –

http://www.piyut.org.il/textual/849.html

25.   קטע עם הרב דוד סתו לצפיה עם בן/בת זוג  –

http://www.youtube.com/watch?v=dy4Q-yAT5v0

26.   פורים אתר aish  – http://www.aish.co.il/v/ch/50836697.html

ולסיום

27.   קטע מצחיק לסיום שנקרא "חצי חצי" –