בס"ד

והשבוע בפרק על פרשת פנחס

• • רעיון חינוכי בנושא "החלפת  מנהיג"

• • על גדולתו של משה רבנו

• • ההבדל בין "עדה" "לקהל"

• • סיפור בנושא פיטורין

• • סרטונים בנושא המדובר

• 2 בדיחות כשרות

פרשת פנחס "יאללה תתפטר"

פרשת מי מריבה הוכיחה שאין בידו של משה להכניס את ישראל לארץ כמנהיגם, מפאת פער הדורות שבינו לבינם. בין משה לבין דור הבנים במדבר מתפתחת מערכת יחסים שאינה מאפשרת למשה להמשיך ולתפקד כמנהיגו של העם. מערכת יחסים בעייתית זו מודגשת ומוקצנת בחטא מי מריבה, אך מתבטאת גם בפרשיות נחש הנחושת, עוון פעור, שלל מלחמת מדין ופרשת בני גד ובני ראובן. מאליו מובן שמשה אינו יכול להנהיג יותר את העם לאורך ימים, בגלל התהום שנפערה בינו לבין דור באי הארץ. לפיכך, משה איננו נכנס לארץ כמנהיג הדור, ועליו למות במדבר כשאר בני דורו שנגזרה עליהם הגזירה.

לכל מנהיג קשה להודות בזה, אבל לפעמים מגיע הרגע לקום וללכת. כשאלוהים פונה למשה ומבקש ממנו להעביר את השרביט ליהושע, הוא עושה ככל יכולתו בשביל להישאר בתמונה. איך מנהיג אמיתי צריך לפרוש?

בין אם זה הנשיא ובין אם זה משה רבנו, גם המנהיג הכי גדול צריך לסיים מתישהו את תפקידו. לפעמים הזמנים משתנים, וכבר אין צורך ביכולות שלו; לפעמים הוא פשוט כבר לא מספק את הסחורה.                                                                    

בפרשת פנחס, משה צריך לפרוש מתפקידו ולמצוא מנהיג שיירש אותו. ה' מבקש ממשה שיעביר את השרביט ליהושע. עם ישראל נמצא בשלב חשוב במסעו,  שנת הארבעים לנדודים, על מפתנה של ארץ ישראל רגע לפני הכניסה לארץ.

"וידבר ה' אל משה עלה אל הר העברים הזה, וראה את הארץ אשר נתתי לבני ישראל, וראית אותה ונאספת אל עמיך גם אתה,  כאשר נאסף אהרון אחיך" ובאופן הנראה לכאורה מיותר – מזכיר הקב"ה למשה שוב את הסיבה:

"כאשר מריתם פי במדבר צין במריבת העדה להקדישני במיים לעינהם הם מי מריבת קדש במדבר צין"

לשם מה מזכיר הקב"ה את חטא מי המריבה? ומה פשר המושג "מריבת העדה" (עד עתה המושג היינו רגילים ל"מי המריבה") שואל הרב אלון בפרושו תכלת מרדכי. משה רבנו שומע את הבשורה הקשה של "מנגד תראה ושמה לא תבוא" ותגובתו, "וידבר משה אל ה' לאמור יפקוד ה' , אלוקי הרוחות לכל בשר,  איש על העדה" ?

משה אינו מתחנן אל ה', הוא אינו מעלה בקשה אישית כלשהי, אלא מביע דאגה אמיתית של מנהיג לעדתו, של רועה לעדרו.

ומפרש רש"י וידבר משה אל ה' וגו' – להודיע שבחן של צדיקים, שכשנפטרין מן העולם מניחין צרכן ועוסקין בצרכי ציבור.

מה שמעניין את משה זו ההמשכיות. המעבר של העם מן המדבר לארץ ישראל. ע"פ המדרש אומר משה לקב"ה  אמר לפניו: רבונו של עולם , גלוי וידוע לפניך דעתו של כל אחד ואחד, ואינן דומין זה לזה…, מנה עליהם מנהיג שיהיה סובל כל אחד ואחד לפי דעתו". מי כמוהו כמשה שיודע שהעם אינו עשוי מקשה אחת, לכל אחד ואחד – דעה משלו, ומה שנדרש למנהיג זו היכולת לסבול כל אחד ואחד לפי רוחו שלו, לפי כיוונו שלו. ומוסיף משה ומסביר עוד את מהות התפקיד ואת התכונות הנדרשות: "אשר יצא לפניהם, ואשר יבוא לפניהם, ואשר יוציאם ואשר יביאם, ולא תהיה עדת בני ישראל כצאן אשר אין לו רועה". ומסביר רש"י: "אשר יצא לפניהם – לא כדרך מלכי האומות שיושבין בבתיהם ומשלחין את חילותיהם למלחמה, אלא כמו שעשיתי אני, שנלחמתי בסיחון ובעוג …" משה מבקש מנהיגות של "אחריי". מנהיגות של מפקד אמיץ ההולך בראש צבאו, יחד עם התכונה שהוא "סובל כל אחד ואחד לפי דעתו”.

נחזור לרגע לאיזכור של חטאו של משה במי מריבה, אותו חטא המוביל למינויו של מנהיג חדש לעם ולבקשת משה מהקב"ה למנות "איש על העדה", מה  בעצם היה חטאו של משה?

חטאו של משה לא היה בהכאת הסלע, ולא בעובדה שהכה אותו פעמיים, ולא שאמר "שמעו נא המורים". כל אלה היו רק גילויים נקודתיים של הבעיה האמיתית.

כדי להבין את הבעיה האמיתית עלינו להתבונן היטב להתבונן היטב בהוראתו של הקב"ה לעומת מה שמשה ביצע בפועל.

הוראתו של הקב"ה, כפי שמופיעה בפרשת חקת "קח את המקל, והקהל את העדה … ודיברתם אל הסלע…" ומה עשה משה ? "ויקהילו משה ואהרון את הקהל אל פני הסלע, ויאמרו להם …"

חטאו של משה היה בראיתו את עם ישראל כ"קהל" ולא כ"עדה". מה, אם כך, ההבדל בין קהל ועדה ?

קהל הוא אוסף של פרטים, המתרכזים יחד, סביב אינטרס משותף כלשהו. קבוצת אנשים המרוכזת סביב תחנת אוטובוס הינה קהל. עדה, לעומת זאת, באה מן השורש "עדות" –  "אתם עדי נאום ה' ועבדי אשר בחרתי" (ישעיהו, מ"ג, י'). תפקידם של בני ישראל הינו להוות עדות לקיומו ופעולתו של הקב"ה בעולם.

במדבר צין, העם ראה עצמו כקהל "למה הבאתם את קהל ה' אל המדבר הזה למות שם… ולמה העליתנו ממצרים"  ובהמשך

"…ויבוא משה ואהרון מפני הקהל אל פתח אוהל מועד ויפלו על פניהם …" העם, במצוקתו, ראה עצמו כקהל. גם משה, ברגע זה של חולשה, ראה בעם לא יותר מאשר "קהל".  לכן פנה הקב"ה למשה, על מנת שיחזור וירומם את אמונתו של העם בעצמו, כעדים לקב"ה. אך מה עושים משה ואהרון? "ויקהילו משה ואהרון את הקהל…"

ואם משה ואהרון רואים בעם ישראל "קהל" – ומאחר וכך – גם הקב"ה קובע "לא תביאו את הקהל" (חוקת – לפני שבועיים).

בתפילתו של משה כאן בפרשה "יפקוד ה' אלוקי הרוחות לכל בשר איש על העדה" – משה מבין את חטאו ומתקן אותו. לא עוד "ויקהילו משה ואהרון את הקהל אל פני הסלע …" אלא "יפקוד ה' אלוקי הרוחות לכל בשר איש על העדה", וכן בהמשך

 "ולא תהיה עדת ה' כצאן אשר אין לו רועה" – כניסת בני ישראל לארץ ישראל לא יכולה להתבצע כקהל, כצאן בלי רועה, אלא רק כעדה, ומשה מבין זאת.

ולסיום סיפור נחמד בנושא פיטורין שקראתי בעלון "שלום לעם"

השמש שקעה בעצלתיים ושלחה קרניים אחרונות לעבר שורת הבניינים. ווילי ירד מדירתו אל המרכול השכונתי לקנות את עיתון הערב. הוא צעד באיטיות והאריך את דרכו, כדי 'לשרוף' עוד קצת זמן. השעמום והבטלה אכלו בו בכל פה מאז שחזר לניו-יורק.

עד לפני חצי שנה, פיקד ווילי על יחידה מובחרת של חיל הנחתים האמריקני, ששירתה בעיראק. היחידה הוחזרה הביתה, והוא מצא את עצמו בתפקיד מנהלי משעמם במשרדי הצבא. כשהבין כי לא יחזור לתפקיד קרבי, החליט להשתחרר ולצאת לחיים האזרחיים. כבר כמה חודשים הוא מחפש במדורי ה'דרושים' ולא מוצא עבודה, אבל היום צדה מודעה אחת את עינו: 'למפעל בתחום ההיי-טק דרוש מנהל אבטחה בעל ניסיון באבטחת מידע רגיש'. זה נראה לו מעניין. הוא התקשר מיד למספר הטלפון שבמודעה, והמזכירה אמרה לו שיחזרו אליו בתוך כמה שעות.

ואכן, בשעת ערב מאוחרת צלצל הטלפון, ועל הקו היה אדם בעל קול סמכותי. הוא שאל את ווילי שאלות רבות על חייו, מילדותו ועד לתקופת הצבא. השיחה נמשכה כרבע שעה, ובסיומה אמר האיש לווילי כי אם הוא יימָצא מתאים, יחזרו אליו לקביעת ראיון נוסף. רק לאחר שהניח את השפופרת, הבחין ווילי כי האיש כלל לא הציג את עצמו ולא ציין באיזה מפעל מדובר. הוא חזר וצלצל למספר הרשום במודעה, אך המזכירה סירבה לספק פרטים, וחזרה על דברי האיש כי אם הוא יימצא מתאים, יחזרו אליו.

לאחר שבוע התקשר האיש שוב, והודיע לווילי שהוא נמצא מתאים לתפקיד. 'אבל אינני יודע מי אתה ואיזה חברה אתה מנהל', אמר ווילי – והוכה בתדהמה למשמע התשובה: 'שמי דניאל הייסמרק, ואני עובד במחלקת אבטחת המידע של הסי-אי-איי'.

ליבו של ווילי ניתר בשמחה. עבודה בסי-אי-איי הייתה משהו בדיוק בשבילו. בשבועות הבאים הוא עבר קורס ארוך ומפרך, שבסופו הוטל עליו תפקידו הראשון: מפקד צוות מאבטחים ל'אישים מיוחדים'.

האדם הראשון שעליו שמר היה ולדימיר, גבר רוסי ששוכַּן על ידי הסי-אי-איי בבית מבודד בכפר קטן, לא הרחק מוושינגטון. ווילי וצוותו לא ידעו כלום על ולדימיר, חוץ מהעובדה שאסור לאפשר לשום אדם גישה אליו, אלא אם כן יקבלו הוראה ישירה בכתב מדניאל הייסמרק. הימים הראשונים עברו בשלווה ואיש לא הפריע את מנוחתם, אך לאחר שבוע שמעו שלושת המאבטחים אדם רץ לכיוון בית המסתור. ווילי וחבריו שלפו מיד אקדחים, אך נרגעו כשראו שמדובר באדם כבן חמישים הנראה כדיפלומט בכיר. 'שלום, שמי אנדי ברייס', התנשף האיש מהריצה, 'ואני צריך לשוחח רגע עם ולדימיר.'

'מצטער מאוד', אמר ווילי, 'אסור לי לתת לאף אחד לגשת אליו'.

'תעשה לי טובה', ביקש האיש. 'אני צריך אותו רק לרגע אחד.'

'בשום פנים ואופן', אמר ווילי בקול נחרץ.

הדיפלומט הוציא מכיסו תג זיהוי ונופף בו מול פרצופו של ווילי. 'כנראה אתה לא יודע מי אני', אמר בכעס. 'אני חבר בצוות הבכיר של נשיא ארצות הברית, ויש לי הוראה מפורשת מהנשיא לשאול את ולדימיר שאלה אחת. אם לא תיתן לי לדבר איתו, אני אדאג שתעוף מהתפקיד שלך תוך חמש דקות'.

ווילי היה במצוקה. הוא היסס לרגע ארוך. 'אני מצטער', אמר לבסוף, 'אני מבין אותך, אבל לצערי אסור לי לתת לך לדבר איתו בלי הוראה כתובה מדניאל הייסמרק.'

עכשיו פנה הדיפלומט אל הרגש והמצפון של ווילי. 'תשמע,' אמר בקול רך, 'זה עניין של חיים ומוות. זה עניין של בטחון המדינה. אני מכיר היטב את דניאל, ואני בטוח שהוא היה נותן לי איזה אישור שרק הייתי מבקש. הבעיה שאין לנו זמן. כל רגע חשוב. אל תיקח את האחריות הגדולה הזו על כתפיך'.

ווילי החל להיכנע, ואחרי עוד עשר דקות של שכנוע, הוא אִפשר לדיפלומט להיכנס אל ולדימיר ולשוחח איתו.

עוד באותו יום זומן ווילי למשרדו של דניאל הייסמרק, שם המתין לו מכתב פיטורין חתום. 'נכשלת בתפקידך הראשון,' הודיע לו הבוס, 'ועבודתך בשירות הסתיימה. אני יכול רק לתת לך עצה טובה לחיים: הטעות שלך לא הייתה שנתת לדיפלומט להיכנס אל ולדימיר, אלא שבכלל הסכמת לשמוע מה בפיו. ברגע שאתה מתחיל לדבר עם מישהו, כבר נכנסת איתו למשא ומתן, ובמוקדם או במאוחר תגיע איתו להסכמה. אם היית מסרב לשמוע מהדיפלומט אפילו מילה אחת, לא היית מוצא את עצמך עכשיו בלי עבודה'.

ובפינת המולטימדיה נעסוק בנושא פיטורין

1. מפוטר סדרתי  –  

​

1. קיצוצים בתקציב (מופיע בדיסק מס 1) –

​

1. פיטורי לקוח- 

​

1. מפוטרת מהעבודה – 

​

1. בסרטון המדהים הזה אני עושה שימוש בדרך כלל כדי להמשיל מכשיר זה לכיתה שמורכבת מאוסף של יחידים וביחד יוצאת הרמוניה מדהימה. כל חלק במכשיר הזה יכול להיות משל לכל מיני סוגי תלמידים (מנהיגים, חברותיים, אלו ששקטים מאוד ומידי פעם משמיעים קול וכו')  – 

​

ולסיום 3 בדיחות כשרות

אמון זה הכל בחיים..😂

כמה מרצים להנדסה הוזמנו לעלות על מטוס..אחרי שכולם התיישבו בצורה נוחה הודיעו להם שהמטוס נבנה ע"י התלמידים שלהם..כל המרצים קמו בלחץ והתחילו לרוץ לכיוון היציאה בפאניקה..
רק מרצה אחד נשאר בישיבה..כששאלו אותו למה הוא כל כך רגוע הוא השיב..
"אני מכיר טוב את התלמידים שלי..ואם הם באמת אלו שבנו את המטוס הזה יש לי אמון מלא שהמטוס הזה אפילו לא יניע.."

מוקדש למורות ולמורים לרגל סיום ה'לימודים'🌹
חופשה מהנה

• בא אחד לרב ואומר לו:

כבוד הרב, יש לי בעיה!

יש לי מורסה ברגל והרופא אמר לי לשים עליה חלב.

האם אין פה משום בשר וחלב?!

ענה לו הרב- תראה זו בעיה…

אבל יש לי פתרון…

חכה מעט עד שהמורסה תגדל

אזי החלב יהיה בטל בשישים!

• החלטתו של הסנטור ג´ו ליברמן להתמודד על הנשיאות בארצות הברית מטעם המפלגה הדמוקרטית החזירה חיים לבדיחה יהודית שהקדימה את זמנה.

וכך מספרת הבדיחה:

הנשיא היהודי מטלפן לאידישע מאמע שלו, ומזמין אותה למסיבת חנוכה בבית הלבן. בין השניים מתפתח הדו-שיח הבא:

הנשיא: אמא, אני עורך כאן מסיבה לכבוד חנוכה, עם הדלקת נרות וסופגניות. אני מבקש שתבואי להשתתף.

אמא: הייתי מאוד רוצה, אבל יש המון בעיות. קשה להשיג כאן מונית לשדה התעופה. ובשדה צריך להיסחב עם כל המזוודות.

הנשיא: אמא, אני נשיא ארצות הברית. את לא צריכה לטוס בטיסה מסחרית. אשלח את המטוס הנשיאותי להביא אותך.

אמא: כן, אבל כשהמטוס ינחת בוושינגטון, אני שוב אצטרך להיסחב עם המזוודות שלי ולחפש מונית.

הנשיא: הליקופטר שלי ימתין לך בשדה התעופה ויביא אותך היישר למדשאה הבית הלבן. לא תצטרכי מונית.

אמא: כן, אבל מה בדבר מלון. אכסון במלון זה המון כסף, והשירות מתחת לכל ביקורת.

הנשיא: אין צורך במלון. תלוני באגף האורחים של הבית הלבן.

אמא: אם כך אני מוכנה לעשות את המאמץ בשבילך ולבוא.

אותו ערב שוחחה האם עם אחד מידידיה, והלה שאל אותה מה נשמע.

האם: שוחחתי עם הבן שלי ואני מבקרת אצלו לרגל חנוכה.

הידיד: איזה בן, הרופא?

האם: לא, הבן השני, הפחות מוצלח.

סרטונים לעבודה חינוכית פרשת אמור פרק 349

"גם לספור צריך לדעת"

 בתוכן

·         רעיון חינוכי בנושא ספירת העומר

·         סיפור על שיכחה בימי הספירה

·         מתורתו של הרב אורנשטיין

·         משל החתונה

·         משל הרופא

·         מתורתו של ר' נחמן בעניין ספירת העומר ומעשה מיוחד

·         ספירת העומר והקשר לחינוך הילדים

·         כמה סרטונים בנושא זקנים וילדים

 

אפתח בסיפור שקראתי ומוקדש לכל מי שכבר שכח לספור פעם אחת ולמי שעוד ישכח

מעשה אשר שח לי דודי ר' שמואל ז"ל:

בימי בחרותי גרנו בשכונת תלפיות אשר בירושלים.

והימים ימי ספירת העומר והשעה שעת בוקר מוקדמת, ואשים את פעמיי אל בית הכנסת אשר בשכונתנו. ובכן עברתי ליד ביתו של הסופר ש"י עגנון וראיתיו בפתח ביתו. והיה מראהו עייף ויגע. ביקש להיסמך על כתפי, ונעניתי לו. ויהי בלכתנו לבית הכנסת שח לי את אשר אירעו בלילה:

"הוי שמואל שמואל. התדע, כל הלילה לא באה שינה אל עיני ותנומה לעפעפיי. ויודע אתה משום מה? אין אתה יודע. אם כך, בא ואספר לך. לאחר שסיימתי עבודתי ושתיתי כוס קהווה, פשטתי את בגדיי ולבשתי כותונת לילה ושכבתי במיטתי. וכמעט באה שינה לעיני. וכבר הייתי נרדם, אלמלא אותו הקול שטרדני ואמר: וספירת העומר ספרת? ולא ידעתי את אשר אשיב לו, שנכנס הספק בליבי. והיה הקול הולך ומנקר במוחי כיתוש, והייתי מהפך בדבר, ולא באה שינה אל עיניי. לא נתקררה דעתי עד אשר קמתי ממיטתי, פשטתי כותונתי, לבשתי בגדיי, נטלתי את ידיי, וספרתי ספירת העומר ללא ברכה. ושוב לא באה שינה אל עיניי ותנומה לעפעפיי.  שכבר חזרתי ופשטתי בגדיי ולבשתי כותונת לילה ושכבתי במיטתי וכמעט באה שינה לעיניי. עד שבא אותו הקול וניקר במוחי כיתוש:האם זה באמת היה לך כל כך חשוב?"

בפרשת השבוע אנו קוראים על חגי ישראל ומועדיו, וכן על ספירת העומר שהננו סופרים ממחרת הפסח עד לחג השבועות, כדברי התורה: "וספרתם לכם ממחרת השבת וגו'".  ספירה זו מאחדת ומקשרת את שני החגים, פסח ושבועות, ליחידה אחת. וכן מעלה ספירה זו את חג השבועות לדרגה נשגבה, שאדם מישראל משתוקק ונכסף אליה. 

המפרשים מתלבטים להסביר, לשם מה יש צורך לקשר את שני החגים ולעשותם לחטיבה אחת, מה שאינו נהוג אצל חגים אחרים? אין אנו סופרים, למשל, משבועות לחג הסוכות ולא מחג הסוכות לפסח.  הרבה הסברים נאמרו בשאלה זו.  אחד ההסברים המרתקים נמצא בדברי הרב אורנשטיין:

רומזי רמזים אומרים, שחג הפסח וחג השבועות מסמלים את שני הדורות שבכל התקופות והזמנים: הדור המבוגר והדור הצעיר, הזקנים ובני הנוער.  פסח מזכיר לנו את יציאת מצרים, חרות, קריעת ים סוף.  "וחמושים עלו בני ישראל מארץ מצרים", מי דרכו לצאת חמוש ומצוייד? הנוער.  "ובני ישראל יוצאים ביד רמה", מי דרכו לצאת בקומה זקופה ובראש מורם? הנוער.  מי דרכו לעסוק בכל עניני  השתחררות משעבוד? הנוער.  מאידך, חג השבועות מסמל את הדור המבוגר.  אדם מבוגר כשהוא מתפנה מעסקיו הוא יושב ולומד תורה, כביטוים של חז"ל: "זקן ויושב בישיבה".  מענין שלפי דברי חז"ל (מכילתא בשלח), הקב"ה בעצמו הדגים את זה בשני מופעים: בקריעת ים סוף הופיע כאיש מלחמה, כגבור חמוש, לנהל מלחמת חרמה נגד המצרים, ולכן אנו אומרים בשירת הים: "ד' איש מלחמה".  ואילו בקבלת התורה הופיע כזקן ויושב בישיבה.  אמנם נכון, שעל הנוער מוטלים תפקידים חשובים ואחראיים, כגון כיבוש, מלחמה, היאחזות, שמירה וכו', ובמיוחד בתקופתנו אנו.  אולם, לנוער יש גם חולשה מיוחדת, שהיות והוא דינמי מאד, הריהו רואה רק את עצמו, הפועל והיוצר, הכובש והלוחם, וכפי שבני הנוער מתבטאים תמיד: אנחנו נלחמנו, אנחנו כבשנו, אנחנו יצרנו וכו'.  דבר זה עלול לגרום לניתוק הקשר בינו ובין הדור המבוגר, השומר על משמרת ציון וירושלים אלפים שנה, אשר אלמלא לא היה הוא מכשיר את הלבבות ואת הקרקע וכו', לא היה הנוער יכול להגיע למה שהגיע.  המבוגרים חלמו ובני הנעורים לחמו, ועל-ידי שלוב הדורות הגענו עד הלום.  ואלמלי לא היה שילוב כזה הייתה השרשרת נפסקת והיה נוצר חלל ריק בתולדות האומה.  ובכדי שהנוער ידע את הקשר והיניקה שלו, ציוותה התורה: "וספרתם לכם"! אתם, הנוער, שמרו על קשר הדוק עם הדור המבוגר.  כי שניכם יחד, הפסח והשבועות, בכוחכם לפעול ולהצליח.  שני החגים – הדורות – צמודים וקשורים יחד, וכל פירוד עלול לגרום לנזק בל ישוער.  ולכן שמרו על הספירה שתהיה תמימה, שלמה והדדית.  אז יש מקום לברכה.

הננו זקוקים לנוער שיהיה בריא בגופו ונפשו, למען יוכל למלא את המשימה הגדולה המוטלת עליו, ולמען קיומה ועתיד של האומה כולה.  וכבר אמרו חז"ל: "וספרתם לכם", שתהא ספירה לכל אחד ואחד (מנחות ס"ה, ב'), כל אחד ואחד צריך להבין ולהעריך את הספירה שלו.

הצורה שבה נאמרת הספירה מעוררת שאלה. מאחר והיום המיוחל הוא יום ה-50 מדוע לא סופרים ספירה לאחור? אדם שנתנו לו עונש חודש בכלא, הוא סופר כמה ימים נשארו לשחרור ולא כמה ימים עברו, ואילו אנו בספירת העומר מוסיפים והולכים בכל יום. עברנו יום אחד מתחילת הספירה, יום שני מתחילת הספירה… שבועים ושלושה ימים מתחילת הספירה וכדו'.  

אך למעשה יש כאן רעיון עמוק ויסודי המשקף את ראית היהדות על מהות החיים.

זוג שתאריך חתונתם נקבע לעוד חודשיים, הם מצפים ומייחלים לכל יום שיעבור בציפיה ליום הנכסף. בלבם הם חשים שאותו יום יהיה מלא באושר ושמחה, אך אותם ימי ההמתנה נראים ריקים וחסרי תוכן לעומת היום ''הגדול'', ימי ההמתנה נראים כסתם ימים.  

ובאמת יום החתונה הוא יום חשוב ומלא אושר. אך אין זה מפחית מערכם של ימי ההמתנה. נקודת יסוד ביהדות שאין יום שהוא ''סתם'' ולא שייך המושג ''להעביר את הזמן''. כל יום הוא חשוב ובעל תכלית.האדם הגיע לעולם למלא תפקיד מסוים במהלך חייו. (הזמן הוא פונקציה בעולם ואנו נמצאים בתוכו להשלים משימה מסוימת).  

משימה זו היא מפעל חיים. כל יום שבו אנו ממלאים את תפקידנו, מקרבנו להשלמת המשימה, ואילו יום שמבוזבז מרחיק אותנו מהתכלית אשר בגללה הגענו לעולם. לכן בימי ספירת העומר, אע''פ שהיום המיוחל הוא חג השבועות אין זה מפחית מערכם של שאר הימים אלא כל יום הוא בעל חשיבות גדולה.  

כל יום יחודי על המשמעות הטמונה בו, ולכן בכך שהספירה מתבצעת בצורה זו (היום יום אחד לעומר, יום שני לעומר, שבועיים לעומר וכן הלאה) ולא בספירה לאחור שממעיטה מערך הימים העוברים ועושה רמת מעלה את היום המיוחל, מתחדד היסוד הבסיסי שכל יום הוא רם מעלה וצריך לנצל אותו ואין להעביר את הזמן להבל וריק. 

יסוד זה מודגש כבר בתורתנו לגבי אברהם אבינו (הנקרא בפי חז''ל ''אברהם העברי'' משום שבשל השקפתו על החיים שהיתה שונה מכל העולם, כל העולם בעבר אחד והוא בעבר השני). עליו נאמר ''ואברהם זקן בא בימים'', וביארו חז''ל את הפסוק שאף על פי שהיה זקן מאד בכל זאת בא בימים, הביא את כל ימיו שלמים ומלאים לפני הקב''ה, וניצל אותם עד תום ומילא את תפקידו בעולם בשלמות. בתקופתנו אנו- העידן המודרני, דברים רבים התפתחו והשתכללו וביניהם תרבות הבילוי והבידור. אם נתבונן במילה בילוי נבחין שהיא מאותו השורש של התבלות, בלאי. וכן המילה בידור שמקורה בארמית ופירושה פיזור (חוסר מיקוד). מטרתה של תרבות הבילוי והבידור היא העברת הזמן- דבר הנובע מחוסר סיפוק וריקנות.  

אם ניקח לדוגמא רופא בזמן שהוא בעיצומו של ניתוח לב פתוח, לא יעלה על הדעת שהרופא ישליך את הכל ויצפה לפתע בטלויזיה או יצא לשחק כדורסל כיון שכל רגע הוא מהותי וגורלי וטעות קטנה יכולה לעלות בחיי אדם. 

כאותו רופא כך אנחנו נמצאים בעיצומם של חיים אשר כל שניה חשובה. כל רגע שעובר הוא הזדמנות בלתי חוזרת שצריך לנצלה, צריכים אנו להיות מאופסים מרוכזים וממוקדים במה שאנו עושים, במטרה הניצבת אל מול עיננו.  

יש לנו אחריות כבדה על כתפינו, שאותה אנו צריכים להשלים במקסימום הצלחה ובמינימום טעויות. [אין הכונה שאסור לנשום אויר לרגע, אך להפוך דבר מאמצעי המכוון לאזירת כוח לקרבות, לבילוי שכל חיינו סובבים סביבו היא סטיה רצינית מהמסלול וכך אנו מחטיאים את המטרה] המורם מכל האמור- ע''י ספירת העומר באופן בו היא ניספרת (והאופן שהיא באה לשלול- הספירה לאחור), קורא לנו הבורא לשנות את גישתנו לחיים ולהביל אליהם ביותר עמקות. למלא את חיינו בתוכן אמיתי, להשלים את תפקידנו בעולם ולנצל כל רגע ורגע

מספר הרב אפרים נחמן אנשין  – זכורני, בצעירותי, בהגיע עת דודים ימי הספירה הקדושים, ובית הכנסת הברסלבי העתיק שבקטמון החל לרגש ולהתלהט בלהט-שרפי קודש אשר כל כולם לב מלא בעבודת בוראם.

הנה, בערב אחד מימי הספירה עומד לו הרה"ח ר' הירש לייב ליפל זצ"ל ליד החלון במלוא קומתו התמירה, ופניו ועיניו יוקדים כיקוד האש. בידו אחת אוחז הוא בסורג החלון וכל עצמותיו תאמרנה ערגה ותשוקה, וכל כולו בוער בהתלהבות האופיינית לעובדי ה' שבאנ"ש (בני חבורת העובדים שבאומן שהוא נמנה עליה), בשילוב הפשטות והתמימות. בכיסופים ושאגות ארי מקירות הלב,  וכמו נעצר הוא במילים "תתיר צרורה" באין יכולת להמשיך הלאה, וכך הוא חוזר פעמים אין ספור בצעקת הלב ובניגון המתנגן ממיתריו, ת-ת-י-ר צ-רו-רה… ואת גודל נעימות זעקת ליבו אי אפשר לתאר ולהביע בכתב. ואני אז נער כבן 14 שנה, עומד ומחריש, משתאה לדעת  מה לו לר' הירש לייב כי נעצר דווקא במילים האלו, ומה ראה על ככה לזעוק ולצעוק פעם אחר פעם בשאגות קורעות לב: תתיר צרורה… תתיר צרורה…

והנה, אנו הילדים, הנערים בימים ההם ובביהכנ"ס ההוא בקטמון, היינו כולנו, הנערים והזקנים, כמשפחה אחת, קרובים אחד לאחד בקרבה ואהבה כנה ואמיתית, לכן לא היססתי לרגע קט ותיכף בהשלים ר' הערש לייב את עבודתו ושאגותיו, ניגשתי אליו ובמילים פשוטות וישירות שאלתיו: ר' הערש לייב, מה לכם כי נזעקתם ונעצרתם כל כך הרבה במילים 'תתיר צרורה'? וכי איזו כונה כיונתם בהם דווקא?

ואז פתח את פיו בהתלהבות, כדרכו תמיד בעת אשר משוחח אתנו, הילדים, לעיתים קרובות (לפי השגת מוחנו הפעוטים) בהתלהבות וחיות, והיה מפרש ומבאר לנו את ענין ההתבודדות לעובדא למעשה, והיה ממחיש לנו ונותן שיעור לדוגמא, מה ואיך לדבר ולהשיח עם השם יתברך כדבר איש אל רעהו כעצת רבינו הקדוש, ובהדגימו לנו את כל זה היה מדבר דיבורים חמים והיו הדברים שמחים כבשעת נתינתם מסיני, והשיעור הזה היה שווה לנו כאלפי הסברים ושיחות, כי למדנו אז איך לתרגם עצת רבינו "למעשה" בפשיטות.

המשיך ואמר, הלא היצר הרע וחילותיו קושרים ואוסרים את האדם בעבותות התאוות והנטיות החומריות, וטרדות הגשמיות והבלבולים כהנה וכהנה, וכך הרבה לתאר בתיאורים ציוריים את סבך האדם בנטיותיו הגשמיים, עד אשר אין דרך ומסילה לצאת מהסבך ולהתנתק מהם, ועל זה דווה ליבנו ותדאב כל נפש כי תכבד העבודה עלינו, והיא סיבת הסיבות להעדר החשק והחפץ ללמוד ולהתפלל ולעבוד עבודה תמה, ועל זה  אני צועק: רבונו של עולם, רחם עלי ותתיר הצרורה הזאת, שתתיר את החבלים של  החובל  הגדול הקושר ומסבך אותי בחבלי הגשמיות והתאוות  הגופניות. והדברים האלו עשו עלי רושם כביר עד שכבר למחר בספירת העומר עמדתי בתחנונים וצעקות וכו' כדרך אנ"ש הותיקים, ובס"ד היה זה ספירת העומר – ספירת העומר ממש. ועוד יתירה מזו מאז אותו היום התחלתי להכנס ולטעום טעם עבודה מהי, כדרך אנ"ש השותים מהנחל נובע ונהנים ממקור החכמה.

על פי תורת הסוד היהודית, אנחנו צריכים לבחון היטב את עצמנו בימי העומר, ולבדוק באופן אובייקטיבי כיצד אנחנו עומדים באור שבע ההנהגות והמאפיינים הבסיסיים של הלב האנושי: גבורה (משמעת), חסד, תפארת (חמלה), הוד (ענווה), מלכות (מנהיגות), נצח (סיבולת) ויסוד (שייכות). ולא, אין זה מקרה שיש לנו שבעה שבועות כדי לבחון שבעה היבטים – הרעיון הוא שאם נבחן היבט אחד בכל שבוע, נגיע אל חג השבועות מחודשים, רעננים ומוכנים לקבל שוב את התורה, ולהניח לה למלא את חיינו במשמעות.

מלבד העבודה העצמית, יש לנו, אחריות נוספת – להכין ולהכשיר את ילדינו לעשות את אותו הדבר באחד הימים. להלן כמה הצעות לזריעת הזרעים של שבעת המאפיינים הרגשיים בילדיכם, שיעזרו להבטיח את פריחתם במשך עומרים רבים בעתיד.

גבורה (משמעת): מטרתנו כהורים אינה לגדל ילדים שיתנהגו בצורה טובה מתוך פחד מעונש, אלא שיגלו משמעת עצמית המבוססת על הבנה והבחנה אמיתיות בין טוב לרע, בין נכון ללא נכון. הטריק כאן הוא לראות את המשמעת כהזדמנות ללמד ולחזק את ילדינו, ולא כדרך לכופף ולהכניע אותם. לדוגמא: במקום לשלוח את הילד לחדרו כעונש על שלעג לאחותו על הבגדים שלה, תנו לו לעזור לכם לבחור בתוצאה הגיונית המתאימה להתנהגותו, כמו קיפול הכביסה הנקייה של אחותו והכנסתה לארון. אם הצעותיו "רחמניות" באופן בוטה, הסבירו לו שאו שתגיעו להחלטה סבירה יחד, או שתאלצו להחליט לבד.

חסד: מכיוון שאפילו הילדים החביבים ביותר זקוקים לדחיפה קלה לכיוון הגברת פוטנציאל החסד שלהם, אנחנו יכולים לעודד מעשים של אהבת חסד בילדינו, בכך שניצור אווירה של אכפתיות והושטת עזרה בבית. אנחנו יכולים לעשות זאת על ידי הבחנה במעשים טובים שנעשו מיוזמתם האישית של הילדים ונתינת שבחים בהתאם, וביצירת הזדמנויות בהן הילדים יוכלו לעשות חסד במסגרת הקהילה – לדוגמא, לקחת אותם לביקור במוסד סיעודי, כדי שישחקו עם הילדים החוסים בו. אם הילדים שלכם זקוקים לעידוד נוסף כדי לתרגל נדיבות בליבם, צרו טבלת מעשים טובים שתעקוב אחר מעשיהם הטובים בבית ומחוצה לו, והציגו אותה במקום בו הם יוכלו לצפות בה מידי יום.

תפארת (חמלה): הרב סימון ג'ייקובסון, מחבר הספר "מדריך רוחני לספירת העומר" ("A Spiritual Guide to Counting the Omer") – מתאר את התפארת ככוח שמשלב בתוכו אהבה ומשמעת. יתכן שהצורה המוחשית ביותר בה יכולים ילדים, וגם מבוגרים, לתפוש את התפארת, היא דרך נושאי הצדקה ותיקון העולם. הציעו לילדיכם להפריש בשבועות הבאים, חלק קטן מדמי הכיס שלהם לקופת צדקה לפני שבת; לתרום כמה צעצועים משומשים במצב טוב לנצרכים, ולאסוף מעט פסולת לפני שהם מתחילים לשחק בגינה הציבורית. מעשים כאלה, שיכולים לתרום לטבלת המעשים הטובים שהזכרנו לעיל, יחדירו בילדיכם תחושה ממשית של אחריות וחמלה לכלל.

הוד (ענווה): לרוע המזל, רבים מהילדים בדורנו זוכים לדירוג נמוך במידת הענווה, בשל טעות הורית אופיינית, כאילו הערכה עצמית בשמים היא תנאי הכרחי להישרדותם. למרות שאין ספק שהערכה עצמית חיובית היא דבר מועיל, היא גם מטעה את ילדינו לגבי יכולותיהם – למשל, מחמאות בסגנון, "אתה שחקן הכדורגל הכי טוב בעולם!" – גורמות להם לאכזבות בעתיד, כשהעולם לא יגיב לביצועיהם בהתאם. אז במקום להתעקש שהשוער הקטן שלכם שיחק את משחק חייו (כששניכם יודעים שהוא נתן לגול האחרון להתחמק בין רגליו), השתמשו בהערות כמו, "נכון שבסוף לא היית מרוכז ואתה צריך לעבוד על זה להבא, אבל בלמת המון כדורים וגילית רוח ספורטיבית, ועל כך אני גאה בך."

מלכות (מנהיגות): ויתור על שבחים חסרי כיסוי אינו פוטר אותנו מהצורך להבחין בכישרונותיהם ויכולותיהם האמיתיים של ילדינו. להיפך, מתוקף תפקידינו כהורים חובתנו לזהות ולטפח את יכולותיהם של ילדינו (בין אם הן נחשבות כיתרונות בעיני החברה המודרנית, ובין אם לאו). כשאנו משקיעים את הזמן הדרוש כדי לדשן ולטפח את זרעי הפוטנציאל שאלוקים זרע בילדינו, אנחנו עוזרים לפתח את מידת המלכות שבהם. אז בפעם הבאה שהמנכ"ל לעתיד שלכם מגיעה עם רעיון לחבורה או להמצאה, עזרו לה לדהור על גל היוזמה שלה בעזרה עם המחקר או התכנון. אפילו אתם עשויים להיות מופתעים מהתוצאות!

נצח (סיבולת): כפי הנראה, אחת משלוחותיה של תנועת הביטחון העצמי המשובשת, היא המיתוס האימהי שחלק מאחריותנו ההורית הוא לדאוג שילדינו יהיו מאושרים 24 שעות ביממה – בכל ימות השבוע. מובן שאני לא טוענת שאושרם של ילדינו לא צריך לעניין אותנו, או שלשם עיבוי עורם נניח לחיים להכות בהם בלי רחם. אולם גם הצבת עצמנו כחוצצים רגשיים בין ילדינו לבין האכזבה, אינה התשובה הנכונה. רק אם נפסע לאחור ונותיר לילדינו מקום לספוג מפעם לפעם נפילה, נצייד אותם בכוח הנצח לו הם זקוקים כדי לקום, להתנער ולחזור שוב למשחק, חזקים יותר.

יסוד (שייכות): "שייכות היא יסוד החיים", אומר הרב ג'ייקובסון. לרוע המזל, מרוצת חיי המשפחה המודרניים, בקושי מותירה פנאי לסתם התכרבלות על הספה עם ילדינו ופטפוט על שום דבר במיוחד. ובכל זאת, מחקרים מגלים שרגעי הורה-ילד – ללא מטרה וייעוד קבועים מראש – הם בין החוויות שמציידות את ילדינו בביטחון וביציבות לה הם זקוקים, כדי לפרוח בעולם הבלתי צפוי שלנו. ומשום שהילדות, בדיוק כמו 49 הימים של ספירת העומר, חולפת במהירות, נצלו את ההזדמנות להתכרבל יחד, מבלי להתחמק אל הכיור או אל המחשב!

ובפינת המולטימדיה

לאחר כל כך הרבה חומרים ששלחתי אליכם, בפרק זה  מעט סרטונים…

כמה סרטונים המראים לנו את הפערים בין המבוגרים לצעירים:

1.       עבודת שורשים – מצחיק – לחץ כאן

2.       לתת כבוד למבוגרים – מצחיק – לחץ כאן

לרוכשי מארז חמשה חומשי תורה – יש עוד סרטונים שתוכלו להשתמש והם נמצאים בתיקיית פרשת קדשים

 

ובדיחה לסיום

נהג מונית נפטר ומגיע לגן עדן, המלאך גבריאל מקבל את פניו. המלאך גבריאל מעיין בתיק של נהג המונית, נותן לו חליפה יפה, מקל טיולים מוזהב ושולח אותו לגור בוילה יפיפייה.

רבי שעומד אחריו בתור מסתכל על התהליך בעניין.

הגיע תור הרבי, המלאך גבריאל מעיין בתיק שלו, מקמט קצת את המצח ואומר: "בסדר אפשר לתת לך להיכנס". המלאך נותן לו גלימה פשוטה מבד גס, מקל עלוב מעץ ושולח אותו לגור באיזה צריף מט לנפול.

הרבי נדהם ואומר: "אני איש אלוהים כל ימי, איך זה שלנהג המונית נתת את כל הדברים היפים ולי אתה נותן משהו כל כך עלוב?"

המלאך גבריאל עונה: "מה שקובע זה מבחן התוצאה – כשאתה היית נושא דרשה בבית הכנסת כולם היו נרדמים, כשהוא היה נוהג במונית כולם היו מתפללים."

ועוד אחת….

כומר העיירה החליט לנצר את היהודים שבה. 
"מי שיתנצר, יקבל אלף דולר. ויש רק תנאי אחד. 
עליו לוותר לגמרי על אכילת גפילטע פיש בשבת". 
נו, מובן שאיש לא היה מסוגל לעמוד בתנאי המיוחד הזה. איש לא, פרט ליהודי אחד שבא, הביע הסכמה ולקח את אלף הדולר. 
הכומר מניף כלפיו את ידו ואומר שלוש פעמים: 
"אתה נוצרי ! אתה נוצרי ! אתה נוצרי !". 
נו, מאחר שאי אפשר להאמין ליהודים שיתנצרו בקלות כזו, מתגנב הכומר ביום ששי בערב ועומד מתחת לחלונו של היהודי. היהודי מקדש בחדוה ועל השולחן – איך לא – גפילטע פיש (שזה דג) למהדרין. 
הכומר מתפרץ פנימה וצורח: " שיקרת לי". 
היהודי, בנחת מרובה, עונה: "רק רגע. מניף את ידו כלפי צלחת הגפילטע ואומר שלוש פעמים: "אתה עוף ! אתה עוף ! אתה עוף !"

 

והפעם בתוכן הפרק   – "המורים המצורעים"

בתוכן

·         רעיון חינוכי

·         מתורתו של החפץ חיים

·         מתורתו לש הרש"ר הירש

·         משל המסמר

·         משל הרמאי

·         סיפור על החפץ חיים

·         תפילה לשמירת הלשון

·         כמה סרטונים

 פרשת מצורע – "המורים המצורעים"

הנה מקרים מעניינים…

המורה לעברית נכנסה לחדר מורים כשהיא נסערת, לאחר עימות קשה עם יניב – הילד החצוף של כיתה ה'. היא מודיעה לכולם שהיא הולכת לפתור את הבעיה אחת ולתמיד, ולא איכפת לה מההורים החשובים והעסוקים של יניב. הם אף פעם לא מגיעים כשמזמינים אותם, ותמיד לא משתפים פעולה. היא תראה להם את התוצאות ותסלק אותו לשבוע מבית הספר…

הוריו של שגיא, תלמיד בכיתה ח', ביקשו להיפגש עם המנהל. בפגישה הם סיפרו ששגיא לא מרוצה מהמחנך, בגלל שהוא כועס לעתים קרובות וגם מעליב את התלמידים. ההורים היו בטוחים מאוד בטענותיהם, וראו את הדברים בחומרה רבה. הם העלו את השאלה: האם המורה מתאים לתפקידו או שצריך להחליפו?! המנהל הופתע מהדברים ששמע, והבטיח לברר את הדבר…

נאמר בפרשתנו: "זאת תהיה תורת המצורע ביום טהורתו, והובא אל הכהן… וצוה הכהן ולקח למטהר שתי ציפורים חיות טהורות, ועץ ארז ושני תולעת ואזוב. וצוה הכהן ושחט את הציפור האחת, על כלי חרש על מים חיים וכו" (ויקרא, יד', ב'-ה').

אנו מוצאים בשלושה מקומות בתורה את חובת ההזאה במים חיים. האחד אצלנו בפרשת המצורע, השני – בפרשת סוטה (שם מערב הכהן מעפר העזרה במים החיים) והשלישי – בפרשת פרה אדומה (שם מערבים את אפר הפרה במים חיים). מה המשותף בין שלושתם?

אדם המדבר לשון הרע על חברו עושה זאת על מנת ליהנות מדבר זה ולמלא את תאוותיו, נהנה הוא להתכבד בקלון חברו, ואילו דברים רוחניים אינם חשובים בעיניו דיו.

לפי דברנו נבין מדוע יושב המצורע מחוץ למחנה, התורה רוצה לבודד אותו מחברת בני האדם, שעל ידי כך יבין את מצבו שהינו אנוכי, וקשריו עם בני האדם אינם אלא קשר חיצוני ולא מהותי.

כאשר אדם זה רוצה לשוב למחנה ולהיקלט בחברה, יש לדאוג לכך שלא יחזור לסורו. על כן מצווה התורה "ושחט את ציפור החיה". ציפור הדרור מסמלת את חיי ההפקר, ללא שיעבוד למערכת כלשהי. הציפור חיה רק למען עצמה. עד עכשיו זוהי צורת התנהגות של מדבר לשון הרע ועל כן כרגע מצטווה לשחוט את הציפור, עליו להיפרד מדרך זו, עליו לשאוף לחיי רוח, תורה והטבה עם הזולת.

עלינו לדעת, שנוכל לסגת מחיי אנוכיות ולעבור לחיים ערכיים רק בעזרת חיי תורה, ועל כן מצווה התורה "ושחט את הציפור האחת… על מים חיים".

גם למצורע וגם לסוטה, הבאים להיפרד מחיי ה"נהנתנות" ולטמא מת שבא במגע עם החלק הבהמי שבאדם, אנו מזכירים: אם ברצונך באמת ליהנות מהחיים, להיות בן חורין אמיתי, עליך לשעבד תאוותיך לעול התורה – ואז תזכה לחיי העולם הזה ולעולם הבא.  (מזקנים אתבונן על פי הרש"ר הירש).

לשון הרע הינו חטא הרסני אשר אנו איננו יודעים תמיד כמה נזק אנו גורמים לזולת.

אנו המורים נפגשים לא פעם במצבים שונים שבהם נדרש מאתנו לספר אודות תלמיד ואולי אף לדבר בגנותו, לעיתים מתבקש אף לברר על מצבם הכלכלי והמנטלי של הוריו כדי ללמוד על המניעים להתנהגות כזו או אחרת, ולגבש דרך פעולה. האם מותר הדבר? ואם כן, באיזה אופן ובאיזה פורום? האם העיקרון של "לשון הרע לתועלת" יכול להוות הצדקה להעברת מידע ודיבור של לשון הרע בין המורים בכל סיטואציה?

מלמד אותנו החפץ חיים, "הרוח ממללא"  שבנו, כח הדיבור,  מתנה נפלאה ויקרה היא שהעניק לנו הקב"ה לאדם, בחיר היצורים. ופליאה יתרה יש במתנה זו שאין האדם זקוק להתרכזות או לכוונה מיוחדת כדי להוציא מילה מפיו, לעומת פעולות אחרות בשאר אברי האדם, שכדי לבצען על האדם לחשוב קודם לכן, שאם לא ישים האדם אל ליבו בפעולותיו , לא זו בלבד שהן לא תצלחנה אלא הוא עשוי ללקות על ידן. ניקח  לדוגמא פעולה פשוטה ביותר, תקיעת מסמר בכותל. הרי זו מלאכה ואינה חכמה כלל, וכל שוליא בן יומו מסוגל לעשות זאת. בכל זאת דורשת פעלה קטנה ופשוטה זו התרכזות ותשומת לב. כשהוא אוחז בידו האחת את המסמר ובידו השניה את הפטיש ומכה על ראש המספר עליו להשגיח היטב ולא להסיח את דעתו. שאם לא כן, עשוי הוא לפגוע ביד במקום להכות במסמר. אם פעולה קטנה כך, פעולותיו של אמן מומחה במלאכה חשובה ומסובכת, ודאי שהן דורשות התרכזות יתרה ללא היסח הדעת כלשהוא. אותו דיבור שהעניק השם לאדם, כח נפלא טמון בו. כדי להוציאו לפעל אין האדם זקוק לכוונה מיוחדת, להתרכזות, או לשמור עצמו מהסח הדעת, אף על פי שפעלה זו, הנראית כה פשוטה מסובכת עד מאוד כל מילה דורשת פעולתם של הרבה אברים כדי לבטאה, האות ב' את השפתיים, האות ח' את החך והגרון והאות ל' את הלשון וכו'. כל כך למה? משום שהאומר את המילה וידבר צריך לכוון פירושה ולשם כך עליו לרכז כל מחשבתו, וממילא, אין נשאר במוחו מקום להתרכז גם בחיבור האותיות זו לזו, כדי שתתקבל המילה וידבר. הואיל ואי אפשר לרכז את המחשבה כולה לשתי פעולות, גם לחיבור האותיות וגם לכוונת המילה, העניק לנו הקב"ה את המתנה הנפלאה , שהאותיות מתחברות מאליהן ללא כל התרכזות ומחשבה, ומסוגל האדם במשך דקה אחת לבטא כמאתיים מילים, ובלבד שיכוון פרושן. לכן מצווה האדם לשמור מכל משמר את המתנה הזו ולא להשתמש בה לדבר עבירה כגון לשון הרע, רכילות שקרים וליצנות.

מעשה באחד רמאי שהלביש עצמו בגדים יקרים וכך יצא לרחובה של עיר כשמראהו כמראה אברך עשיר ובן טובים. נזדמן לשם עובר אורך, שבא ממקום רחוק ואין הוא מכיר איש בעיר זו. נכנס איתו הרמאי בשיחה והתחיל משדלו בדברים – אפשר נצרך הוא לדבר מה, אפשר אינו יודע לאן יפנה בעיר זרה, הרי מוכן הוא להלוות אליו ולהוליכו לכל מקום שיחפוץ. במקרה חופשי היום ובטל ממלאכתו  ויש לו פנאי לארח לו חברה.

שמח האורח על ההצלחה שהאירה לו פנים הודה בדברים חמים למארחו ובליבו הרהר "אין דברים בדברי הבריות, כי פסו בני אדם מהוגנים מקרב הארץ". הוליך הרמאי את האורח בעיר לכאן ולכאן והראה לו את רחובותיה ושווקיה ולבסוף אמר לו: מאחר שאורחי אתה, בא ונכנס לבית האוכל ואכבד אותך בסעודה דשנה כראוי לאדם מהגן ומכובד שכמוך. ובאשר לחשבון, דמים אלה ביני ובינך מה  הם?

נכנסו שניהם לאחד מבתי האוכל, שדמי הסעודה בהם מרובים ביותר, אמר הרמאי לאורח: "התכבד ידידי! מבקש אני ממך שתזמין  כל מה שלבך חפץ, ואני משלם, פעם אחרת נסדר את החשבון. עכשיו אורחי אתה…

נעתקו מפי האורח מילים להודות למארחו רחב הלבב המקבלו בידידות נפש כזאת והזמין מאכלים טובים ומשקאות יקרים\ פרפראות וכל מיני תרגימא. משנתקרבה הסעודה לסוף, התחמק הרמאי ויצא בגניבה מבית הסעודה היקרה שאכלו שניהם. כשהיגעה שעת התשלום מוכרח היה האורח לשלם בעצמו בעד הסעודה היקרה שאכלו שניהם. לא הועילו כל טענותיו, כי לאמתו של דבר לא הוא שהזמין את הסעודה, אלא חברו שישיב כאן לידו לפני רגעים אחדים. בעל בית האוכל עמד בתוקף על שלו, כי אין הוא מכיר אלא אותו וממנו הוא תובע את דמי הסעודה. נמצא שבעת הסעודה חשב האורח את הרמאי לידיד ורע, ורק כשבאה שעת התשלום נהפך לו מאוהב לאויב בנפש. כך הדבר במי שמקבל לשון הרע, בשעה שמספר אדם לחברו דברי רכילות ולשון הרע, רוחש ליבו של השומע רחשי ידידות לזה המספר אולם בעולם האמת כשבאה עת הפרעון והשומע חייב לשלם בעד הנאת השמיעה רק אז הוא רואה מה גדולה היה מחירה של אותה ידידות והוא נהפך מאוהב לאויב.

שלמה המלך כותב במשלי "המוות והחיים ביד הלשון" (משלי יח')

כמה חזקה היא כוחה של המילה.

האם עצרתם אי-פעם לחשוב כמה כוח יש בה, במילה?! לפני מספר ימים הייתי במקום מסוים ועברה מולי משפחה. האמא כעסה על הילד ואמרה לו שלא איכפת לה שהוא ימות.

אני מאמין, כי האמא אמרה זאת מתוך כעס ולא מתוך כוונה אמיתית כי היא מייחלת למותו של בנה.

שמעתי זאת ותהיתי האם האם מודעת לנזק העצום שהיא עשתה בזה הרגע לבנה?האם אנחנו, כהורים וכמורים, מודעים לכוחה של המילה?

ומהו אם כן, אותו הכוח שיש למילה?:

ילדינו נמצאים בתהליך מתמיד של בנייה וזהות. הם בודקים מי-הם, מה-הם. מה הם אוהבים ובמה הם טובים.

פסיכולוגים רבים הגדירו את שלבי ההתפתחות של הילדים (פרויד ואריקסון, כל אחד מהם הגדיר 5 שלבים שונים של התפתחות). במהלך שלבי התפתחות אלו, היחס של ההורה לתינוק ולילד משפיעים מאוד על קבלת הזהות של הילד.

כיצד עושים זאת?

מחזקים את הילד. נותנים לו פידבקים חיוביים, ומעודדים את מעשיו הטובים. אין אנו משקרים לו. ילד יודע מתי אנחנו משקרים ומתי תשומת ליבנו לא באמת מופנית אליו.

כאשר אנו רוצים להכחיד התנהגות מסויימת, אל לנו כמורים להשתמש בפידבקים שליליים או ביקורות שליליות , שכן דברים אלו פוגעים בתלמיד ברמות כל כך גבוהות.

פעמים רבות סבלנותנו פוקעת ואנו ממהרים להרים את הקול או לדבר בחוסר סבלנות עם תלמידנו.

במקרים אלו נפלטים לנו, לעיתים, מילים שאיננו שמים לב אליהם: "תשתוק כבר", "תסתום את הפה",

זה בסדר לכעוס. זה בסדר לחוש חוסר אונים, , אך יחד עם זאת, אנו, כמורים, מוטלת עלינו החובה לשים לב מה יוצא מפינו וכיצד.

רבי ישראל מאיר הכהן, הקרוי ה'חפץ חיים' יצא בלווית רב אחד למסע לדבר מצוה. בדרכם סרו לפונדק כדי לסעוד את לבם. בעלת הפונדק זיהתה מיד את שני האישים, הושיבה אותם ליד שולחן מיוחד ודאגה שישרתו אותם כראוי.

כאשר סיימו השניים את הסעודה, ניגשה אליהם ושאלה: "כיצד מצא חן בעיניכם האוכל שלי?" "טוב מאד", השיב ה"חפץ חיים". "ומה אתם אומרים?" פנתה אל הרב השני. תשובתו לא איחרה לבוא: "די טוב, אך היה מלוח מדי".

אך שמעה זאת האשה ומיד פנתה לעבר המטבח. ה'חפץ חיים' החוויר והיה נסער מאד. "אינני יכול להאמין! כל ימי נמנעתי מלדבר ומלשמוע לשון הרע, מדוע איפוא אירע עתה ששמעתי דיבורי לשון הרע? באם הייתי יודע זאת מראש, לא הייתי יוצא לדרך".

בראות הרב את תגובת ה'חפץ חיים', נבהל: "וכי מה אמרתי בסך הכל, מה היה נורא כל כך בדברי? אמרתי שהאוכל היה טוב, ורק הוספתי שמן הראוי היה להפחית מעט מלח!"

אינך יודע להעריך כראוי את כוחן של מילים", השיב ה'חפץ חיים' בקול בוכים. "יתכן והטבחית הינה אלמנה עניה הזקוקה לעבודתה. בגלל דבריך, בעלת הבית תאשים אותה שהאוכל היה מלוח. כדי להגן על עצמה, תכחיש האלמנה העניה את דבריה ותאמר שהיא לא שמה מלח, ואפילו טעמה את המאכלים לפני שהגישה אותם".

"ואז", המשיך ה'חפץ חיים' ואמר, "בעלת הבית תאשים אותה בשקר ותאמר לה: "האם הינך 'חושבת שהרבנים שקרנים?! את היא זו ששיקרת!" הן תתווכחנה, ובעלת הבית תתרגז עד כדי כך שהיא תפטר את המבשלת המסכנה, והיא תשאר מחוסרת עבודה".

"ראה נא לכמה עבירות גרמת" הוסיף ה'חפץ חיים':  דיברת לשון הרע, גרמת לבעלת הבית ולי לשמוע לשון הרע, גרמת לבעלת הבית לחזור על דברי הלשון הרע בפני המבשלת, זהו כבר חטא של רכילות, גרמת שהטבחית תשקר, בגללך ציערה בעלת הבית אלמנה וגרמת לריב בין אנשים".

משסיים ה'חפץ חיים' את דבריו, אמר הרב בשקט: "דומני שיש כאן גוזמה גדולה! לא יתכן שהמילים שאמרתי יגרמו לכל זאת!"

"הבה נלך למטבח וניווכח".

בפתחם את דלת המטבח, הבחינו בטבחית, אשר עמדה כשהיא מוחה דמעות מעיניה. הרב החויר, חש אל הטבחית, התנצל על הנזק והצער שנגרמו לה, והתחנן בפניה שתסלח לו. לאחר מכן פנה אל בעלת הבית וביקש בתחינה שתסלח לטבחית ותניח לה להמשיך בעבודתה. ואף תשלום הציע לה, ובלבד שלא תפטר את הטבחית.

בעלת הפונדק היתה אשה טובה ונדיבה: "בודאי, בודאי", אמרה, "המשך עבודתה אצלי אינו מוטל בספק. רק רציתי שהיא תדע שצריכים להיות זהירים. היא טבחית מעולה, והיא אכן תשאר במשרתה".

תפילה לשמירת הלשון:

"רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם, יְהִי רָצוֹן מִלְּפָנֶיךָ,

אֵל רַחוּם חַנּוּן שֶׁתְּזַכֵּנִי הַיּוֹם וּבְכָל יוֹם,

לִשְׁמֹר פִּי וּלְשׁוֹנִי מִלָּשׁוֹן הָרָע וּרְכִילוּת וּמִקַּבָּלָתָם.

וְאֶזָּהֵר מִלְּדַבֵּר אֲפִלּוּ עַל אִישׁ יְחִידִי,

וְכָל שֶׁכֵּן מִלְּדַבֵּר עַל כְּלָל יִשְׂרָאֵל אוֹ עַל חֵלֶק מֵהֶם,

וְכָל שֶׁכֵּן מִלְּהִתְרָעֵם עַל מִדּוֹתָיו שֶׁל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא.

וְאֶזָּהֵר מִלְּדַבֵּר דִּבְרֵי שֶׁקֶר, חֲנֻפָּה, לֵצָנוּת, מַחֲלוֹקֶת,

כַּעַס, גַאֲוָה, אוֹנָאַת דְבָרִים, הַלְבָּנַת פָּנִים, וְכָל דְבָרִים אֲסוּרִים.

וְזַכֵּנִי שֶׁלֹּא לְדַבֵּר כִּי אִם דָּבָר הַצָּרִיךְ לְעִנְיְנֵי גוּפִי אוֹ נַפְשִׁי

וְשֶׁיִּהְיוּ כָל מַעֲשַׂי וְדִבּוּרַי לְשֵׁם שָׁמָיִם".

(החפץ חיים, ספר חובת השמירה)

והשבוע בפינת המולטימדיה

·         סיפור על לשון הרע בשלושה חלקים

                  חלק א – 

                  חלק ב – 

                  חלק ג  – 

·         מעשה בחבילת עוגיות – על לימוד זכות  –

·         לשון הרע ולשון הטוב  –  קטע מצחיק – 

·         לשון הרע לחזור הביתה – סרט בנושא מושגים יהודיים 

·         לכל אלה שרכשו את דיסק מספר 1 יש שם שני סרטים שמתאימים לנושא הפרק: "לימוד זכות" ו "אסיפת הורים"

ונסיים בבדיחה מיוחדת

אדם אחד דופק בדלת של משפחה אחת:

– שלום אני מוכר ספרים של החפץ חיים, שמירת הלשון – אולי תהיו מעוניינים לרכוש

– לא תודה אנחנו לא מעוניינים ברוך השם אצלנו הכל ברוך השם…אבל כדאי לך לעלות למשפחה מעלינו, הם בוודאי זקוקים לזה…

 והפעם בתוכן הפרק

·         רעיון חינוכי ילדים זה שמחה!!! האמנם?

·         שירה של רחל המשוררת "בן לו היה לי"

·         מהגיגיה של שוש גרינברג

·         שני קטעים משעשעים בענייני ילדים

·         סרטונים

פרשת תזריע "ילדים זה שמחה" האומנם?

אמר רבי אבהו:

התינוק יוצא ממעי אמו מלא רירין ומלא דם, והם מחבבין אותו.

וכן מנהג כל אשה שתלד, מחבבין אותו הולד. (תנחומא ויקרא סימן יב)

המשוררת רחל כתבה את השיר המרגש "בן לו היה לי"

בֵּן לוּ הָיָה לִי! יֶלֶד קָטָן,

שְׁחֹר תַּלְתַּלִים וְנָבוֹן.

לֶאֱחֹז בְּיָדוֹ וְלִפְסֹעַ לְאַט

בִּשְׁבִילֵי הַגָּן.

יֶלֶד.

קָטָן.

אוּרִי אֶקְרָא לוֹ, אוּרִי שֶׁלִּי!

רַךְ וְצָלוּל הוּא הַשֵּׁם הַקָּצָר.

רְסִיס נְהָרָה.

לְיַלְדִּי הַשְּׁחַרְחַר

"אוּרִי!" –

אֶקְרָא!

עוֹד אֶתְמַרְמֵר כְּרָחֵל הָאֵם.

עוֹד אֶתְפַּלֵּל כְּחַנָּה בְּשִׁילֹה.

עוֹד אֲחַכֶּה לוֹ.

הנה רחל המשוררת בשיר כיסופים לילד משלה. כולנו מכירים את השיר של שלמה בר ילדים זה שמחה", האמנם? העניין, מסתבר, לא כל כך פשוט. בימים האחרונים מסתובב בכמה וכמה מגזינים ברשת, לרבות בסוכנות הידיעות הבריטית Ananova, ספור על מחקר בנושא ילדים שבוצע , באוניברסיטת אינדיאנה בארה"ב.

כדאי לשים לב לסיפור הזה. על פי המחקר שנערך במשך חמש שנים, הבאת ילדים לעולם מביאה, בדרך כלשהי, להנמכה משמעותית של ה-IQ של ההורים! נשמע פסיכי לגמרי, נכון? שימו לב לפרטים: המחקר, כך על פי הכתבות, החל בשנת 1999 וכלל עריכת מבחני אינטליגנציה ל- 200 זוגות נשואים, שהתכוונו ללדת ילדים בשנים הקרובות. כל הזוגות, למעט 27 זוגות, אכן הביאו ילדים (זה שמחה) לעולם. כל זוג שילד, עבר מבחן אי-קיו נוסף, 6 חודשים אחרי הלידה. כאשר השוו את התוצאות, לפני ואחרי, נמצא כי כל המעורבים (173 הזוגות) הגיעו במבחן השני לתוצאות נמוכות יותר, בין 12 ל-20 נקודות בממוצע.

תוצאות מפתיעות לכל הדעות. מי שדווקא לא הופתע, היה מנהל המחקר, ברנש עם שם אסיאתי: ד"ר הוסנג לי. הוסנג, צוטט כטוען שהמחקר הוכיח היפותזה קודמת שלו, וילדים אכן מעכבים את פעילות המוח. וזה לא הכול. מאחר ושני ההורים מאבדים אינטליגנציה, מסיק מכך הדוקטור, שהגורם לאובדן הוא פסיכולוגי ולא פיזי. התוצאות גם מלמדות לדעתו כי כאשר נולד התינוק, החלק במוח שגורם לנו לחשוב בצורה אובייקטיבית, הוא זה שסובל את הפגיעה המשמעותית ביותר. הישגי ההורים במבחן גם מסבירים, לדבריו, את אותה תופעה מוכרת כל כך, לפיה כל צמד הורים סבור כי הילד שלו הוא הפקח בכתה, אפילו אם הילד שמדברים בו, הוא סתום לחלוטין. "האנשים האלה שהיו פעם אנשים נבונים עם ראש פתוח", מסכם לי, "מאבדים את שקול הדעת, ומאשימים, פעם אחר פעם, את המורה, בזמן בעצם שהילד הבינוני שלהם, שוב דפק את המבחן".

הסיפור המשעשע הזה מסתיים בהבטחתו של הוסנג שמכון קינסי ימשיך לעקוב אחר אותם הזוגות שנבחנו, על מנת לבחון, בעיקר, שתי שאלות: האם הורים שממשיכים להביא ילדים, ממשיכים גם לאבד איי-קיו?  ושאלה לא פחות מעניינת: האם התהליך של אובדן התבונה הוא הפיך, וכאשר הילדים גדלים ועוזבים את הקן, הגלגל מתגלגל חזרה?      

קטע מוזר תודו. המחשבה הראשונה שלי הייתה שכתב אותו הורה מתוסכל, שהילדים שלו שיגעו אותו, עד שלא יכול לשאת יותר.

מאיפה נובע הרצון העז הזה ללדת ילד? לעיתים הוא אפילו נראה אפילו חסר היגיון. מהו הרצון עז שמניע אלפי נשים לעבור טיפולים קשים ויקרים שמייסרים את הגוף ותובעים כוחות נפש עצומים

נכון, ישנם רגעים רבים של כיף ונחת מהילדים, אבל אם נתעלם לרגע מהרגש ונחשוב בהיגיון קר מה זה אומר לגדל ילד, לא ממש נרצה אותם. הם עולים הרבה כסף ולוקחים מאתנו את חירותנו. ילדים זה שמחה אבל לא רק: זה גם לקום בלילה, כאב שיניים, התמודדות עם מוסדות החינוך, ריצות לרופא; ילדים זה אימא תקני לי – הוא אמר לי – הוא עשה לי – הוא לקח לי; ילדים זה "תכינן לי חביתה עכשיו" כשאתה עם רגל אחת בחוץ. ובכל זאת אנחנו לא מסוגלים לדמיין את חיינו בלעדיהם. ואנחנו יולדים ילד ועוד ילד ורוצים עוד אחד ומוכנים לעשות הכול שיהיה לנו לפחות אחד.

בתפילת שחרית של שבת, בתפילה הפותחת במילים "נשמת כל חי", נאמר: "כי כל פה לך יודה, וכל לשון לך תשבע, וכל עין לך תצפה, וכל ברך לך תכרע, וכל קומה לפניך תשתחווה. וכל הלבבות יראוך, וכל קרב וכליות יזמרו לשמך, כדבר שכתוב כל עצמותיי תאמרנה:…"

נשאלת השאלה: האם העין תצפה? הפה יודה? הלא העין היא שלי, הפה שלי, הברך שלי והלב שלי אף הוא. כל האיברים הם חלק בלתי נפרד ממני. מדוע לא נאמר "אני יודה, אני יזמר, אני יכרע?"

כאן טמונה התשובה.

לכל איבר בגוף יש תפקיד וישות משלו, ולפיכך כל איבר מהלל את הבורא באופן פרטי.

לכל איבר יש גוף ונפש, או כפי שמכנים זאת כיום 'אנרגיה.' אנשים שנכרת להם איבר מהגוף מדווחים על "כאבי פנטום" – גירודים או כאבים באותו איבר שכבר איננו. כיום, בעזרת מצלמות משוכללות המצלמות אנרגיה, ניתן לראות כיצד עלה שנחתך לשניים מצולם בתמונה כעלה שלם. משום שמה שמרכיב כל איבר וכל דבר בעולם זה גוף הדבר החומרי והנפש – האנרגיה – שלו.

הגוף שלנו מורכב מפרטים בעלי יכולות וכוחות שונים למילוי תפקידם. עין לראות, אוזן לשמוע. אנחנו מורכבים מאברים ייחודיים, שלכל אחד מהם תפקיד ורצון משלו ויחדיו הם מרכיבים גוף שלם.

גם הרחם.

אומרת שוש גירנברג – לרחם של האישה יש תפקיד: לבנות בתוכו הריון, לגדל בתוכו את ילדינו. הרצון העז הזה ללדת, הרצון הזה שהוא מעל לכל רצון, התחושה של המימוש העצמי הכי גדול, נובעת מאותו איבר שנקרא רחם.

בורא העולם הטביע בנשים את הרצון ללדת, והוא הטביע זאת ברחם. ברחם אין היגיון קר או התלבטות בין כן ולא. יש בה רק רצון לעשות את תפקידה בדיוק כמו כל איבר אחר בגוף. העין רוצה לראות, האוזן רוצה לשמוע, והרחם רוצה להשתתף עם הבורא ביצירת נזר הבריאה.

הרצון העז ללדת ילד מוטבע בתוך הנשים בתוך גופם, בתוך רחמם. לפיכך בניגוד לגברים הנשים  לא מצוות על פרו ורבו.

הנשים לא צריכות לקבל ציווי לעשות זאת. הם פשוט רוצות. זה בתוכם. נקודה.

מרגע שהפכנו להורים, אנו כמהים להעניק לילדינו את החינוך הטוב ביותר.

אז לפני שרצים לרשום אותם לגן/ בית הספר/ החוג  הכי טוב, איכותי ויקר בסביבה הקרובה, כדאי לזכור שחינוך טוב מתחיל מן הבית ואנו ההורים, המחנכים הראשונים של ילדינו!

 למרות שלא הוכשרנו בשום בית ספר להוראה ולא קיבלנו תעודת מקצוע: ההורות היא מקצוע החיים- ללא משכורת , ללא חופשות  , ללא קרנות השתלמות ותנאי פנסיה והגמול היחיד שנקבל היא הערכת ילדינו ונחת מהחינוך שהענקנו להם.

אז מהו חינוך והיכן מתחילים?

חינוך הינו התנהגות נלמדת ונרכשת. מרגע שילד נולד, אנו מתחילים בתהליך החינוך: החל בדיבור אליו במילות חיבה, לשיר שירים וסיפור סיפורים. שהילד גודל ומתחיל להבין את שפת הדיבור, אנו כהורים מסבירים לילדנו באמצעות תקשורת מהי התנהגות טובה ומה אינה נחשבת כזו.אנו גם  נותנים פידבק ומשוב להתנהגות הילד הספציפית, לפי אירוע מסוים –

אם זו התנהגות נאותה, לפי כללי החברה המקובלים והנורמטיביים- יקבל ילדיכם משוב ופידבק חיובי : " כל הכבוד ש…." או  " יפה שהתנהגת X או Y".

כך ילדיכם מפנימים את ערכי החברה והקודים התרבותיים- התנהגותיים המקובלים.

אם ברצונכם לחנך ילדיכם  להשתמש ב" מילות הקסם", כלומר מילות נימוס כגון: " תודה, סליחה ובבקשה" ברור כי אתם צריכים לשמש לילדיכם  דוגמא אישית בנושא.

חינוך מתחלק לשניים:

א.  החינוך  הגלוי- בו אתם ההורים מבהירים לילדיכם מהם כללי התנהגות מכובדת ומנומסת, על ידי מתן הסברים וקריאת סיפורים בנושא התנהגות חיובית, מכובדת על פי כללי דרך ארץ , ושיחה בעקבות הסיפור שקראתם.

ב.  החינוך הסמוי- החינוך שהנכם מקנים לילדיכם, ללא הצהרות, אותה לומד ילדיכם  מהתבוננות בכם והתנהגותכם במצבים שונים.

ילדים מחונכים בדרך כלל הם ילדים להורים בעלי חינוך ערכי , תרבותי ומנומס המעניקים כבוד לזולתם ולסביבה. זה לא איזה גן תורשתי שהם מעבירים, אלא שהתנהגותם היא כזו  וזה מה שהילד " לומד להכיר"  בסביבתו הקרובה: אם ההורה מדבר אל ילדו בנחת, בטון דיבור רגוע, מרבה לפנות אל ילדו בכבוד, כגון " תביא לי בבקשה את ה…" או  פונה אליו כאדם מבוגר, חרף גילו הצעיר, ואינו מתיילד לפניו " תוכל לעזור לי בבקשה לפנות את השולחן או לסדר את הבית?" ועוד כהנה דוגמאות, הילד ילמד יפנים ויישם התנהגות זו, מבלי שההורה יצטרך להסביר ולהגיד לילדו:" דבר בכבוד".

הורים המרבים לנהל שיחות עם ילדיהם ונותנים במה לילדיהם להביע את רגשותיהם ודעתם בנושאים שונים, ייהנו מילדים שיודעים לנהל תרבות שיחה , להביע ולבטא את רגשותיהם וגם אם אינם מסכימים עם ילדיהם בנושאים שונים, אך מנהלים עם ילדיהם דיון מתורבת , ללא שלילת מחשבות הילד, ילמדו ילדיהם לתת ביטוי וסובלנות גם לדיעות שונות מהם ושכר נוסף: הילד יהיה בעל ביטחון עצמי גבוה שלא שוללים את מחשבותיו ודעותיו ונותנים להם ביטוי ומקום.

הורים שילדיהם רואים אותם בחברת חבריהם, לומדים מהדרך בה ההורים מדברים ומתנהגים עם החברים- האם זה בכבוד? בנימוס? מאפשרים לחבריהם להתבטא ולבטא גם דיעות שונות משלהם? ילדיכם ירבו יחקו אתכם אפילו לא במודע. בטיולים משותפים אם אתם הורים  הדואגים לנקות אחריכם בטבע-  ילדיכם יראו, יפנימו, יחקו ויישמו התנהגות זו  כבוגרים.

 מלבד לבקש התנהגות מסוימת מילדיכם, אם הילד רואה כי הוריו, המחנכים הראשונים שלו, נוהגים בדרך מסוימת  בעקביות והתמדה, סוג התנהגות כזו יהפוך אצל הילד ל" דפוס התנהגות אוטומאטי"-  כלומר,  זו ההתנהגות שמכיר הילד  וכך ינהג גם מבלי להפעיל שיקול דעת וחשיבה. ילד יהיה מנומס ותרבותי בקלות ומבלי להשקיע מאמצים רבים בכך, אם גם הוריו כאלה.

כמובן שישנם הורים שדורשים "מילדיהם להתנהג יפה בגן /כיתה/ בחברה יפה, ומסבירים להם היטב כיצד עושים זאת, אך בפועל , הורים אלה אינם מתנהגים כך בעצמם, כי הם  " נאה דורשים ואינם מקיימים" :

מעוניינים בדוגמא?

בבקשה: הורים אלה ישליכו במהלך נסיעתם ברכב אשפה מן החלון, יתגאו בבית כיצד ירדו והשמיצו את  חברם לעבודה , ההורים פונים זה לזה בזלזול ובלשון בוטה,  או אז יתהו אותם הורים בפניי, המגיעים אליי לאימון משפחתי,  ש"אינם מבינים מדוע ילדם מתנהג בצורה בוטה כזו?  ומאיפה הוא למד את זה?"

איזה הורה יודה, בינו לבין עצמו, או להבדיל בפניי, שהוא קלקל את ילדו וכעת הם מביאים אותו לתיקון אליי?

כמובן שאם ילד נתקל בבעיות אישיות או בחוסר ביטחון עצמי, אאמן אותו להשיג את התוצאה הרצויה, אך לעניות דעתי, אם אתם כהורים, רוצים לשנות התנהגות ילדיכם, אתם ההורים צריכים לשנות את התנהגותם ואז כמו בומרנג אתם כהורים תיראו שינוי בילדיכם.

אם אתם, כהורים, רוצים ילדים מנומסים, תרבותיים- התנהגו כך בעצמכם. ילדיכם הם המראה שלכם- לחיוב ולשלילה. אם אתם מתנהגים בנימוס, בצורה תרבותית ומכובדת כלפי עצמיכם וכלפי זולתכם- סביר להניח שרוב הסיכויים שגם ילדיכם ינהגו כך.

אם אינכם מרוצים מהתנהגות מסוימת אצל ילדיכם- שאלו עצמכם באופן כנה לחלוטין, ובפתיחות- איזה חלק יש לי בדבר הזה? בלי להלקות עצמכם ולשפוט עצמכם.

אף הורה לא מגיע עם ידע מושלם, וגם אם פעלתם בדרך מסוימת ,זו ההתנהגות שהכרתם, כנראה מהבית וכך חונכתם גם אתם. פעלתם בדרך הטובה ביותר שחשבתם וידעתם שהיא כזו ולא חלילה במטרת זדון לפגוע בילדיכם.

 הודו בטעות וחישבו כיצד לשפר זאת?

 מותר להורים לא לדעת הכול , לכן: ניתן לרכוש ספרים ולקרוא בנושא, או לקרוא באינטרנט בו הידע  מצוי בשפע ובמידה ורוצים בכך-  ניתן לפנות לאיש מקצוע בנושא- לליווי מהיר וממוקד ליצירת השינוי המיוחל.

לכן, אני ממליצה להורים שרוצים בשינוי התנהגות ילדיהם, או בניית ביטחון עצמי והערכה עצמית גבוהה לילדיהם, שהם, ההורים יגיעו אליי, ובאמצעות כלים שונים אלמד אותם לאפשר לחולל שינוי בילדיהם.

הילדים של היום הם ההורים והאזרחים של המחר- וזה מגיע מהר יותר מכפי שאתם חושבים.

אמר המשורר: ילדים זה שמחה

עובדה שאיננה צריכה הוכחה.

הכל , כן הכל נעשה בשבילם

נלך , אם יש צורך,עד קצה העולם

נפתח בפניהם אופקים רחבים

נוריד בשבילם אם ירצו כוכבים

נבין ונפתור להם כל בעיה

ניתן להם כל מה שלנו לא היה.

כולנו , מורים והורים – מחנכים

כולנו בעצם מורי נבוכים

רוצים רק שהם יגדלו למצוות

אנחנו תולים בהם אלף תקוות

אז יחד מותניים צריך לשנס

חינוך זה לא צחוק – אין סומכים על הנס

נשקיע נאהב ואם לא נתעצל

ביחד נקטוף את הפרי הבשל

ולכן כשמדובר בילדי הפרטי ההצלחה שלו

היא גם הצלחתי  וזהו השיתוף וזה הכיף האמיתי

ולסיום שני קטעים מצחיקים

אמהות – ילדים זה שמחה

בגדי היריון:

ילד ראשון:

את מתחילה ללבוש בגדי הריון מיד כאשר את מקבלת אישור שהינך בהריון.

ילד שני:

את לובשת את בגדייך הרגילים עד כמה שאת יכולה.

ילד שלישי:

בגדי ההיריון שלך הם הבגדים הרגילים שלך.

הכנה ללידה:

ילד ראשון:

את מתרגלת נשימות באדיקות

ילד שני:

את לא טורחת לתרגל כי את זוכרת שפעם שעברה, הנשימות לא עזרו בכלל

ילד שלישי:

את מבקשת אפידורל בחודש השמיני

בגדי התינוק:

ילד ראשון:

את מכבסת את בגדי התינוק הנולד, מפרידה צבעים ומקפלת בצורה מסודרת ומניחה בתוך השידה

ילד שני:

את בודקת שהבגדים נקיים ומשליכה רק את אלו עם הכתמים הכהים

ילד שלישי:

בנים יכולים ללבוש ורוד, לא?

דאגות:

ילד ראשון:

בסימן המצוקה הראשון, יללה או מבט זועף, את מרימה את התינוק

ילד שני:

את מרימה את התינוק כאשר היללות שלו מאיימות להעיר את הילד הראשון

ילד שלישי:

את מלמדת את הילד הראשון איך להפעיל את הנדנדה

מוצץ:

ילד ראשון:

אם המוצץ נופל על הרצפה, את מרחיקה אותו מהתינוק עד שתגיעי הביתה, תשטפי ותרתיחי אותו

ילד שני:

כשהמוצץ נופל על הרצפה, את שוטפת אותו עם קצת מיץ מהבקבוק של התינוק

ילד שלישי:

את מנגבת אותו עם חולצתך ומכניסה אותו חזרה למקום

החתלה:

ילד ראשון:

את מחליפה לו חיתול כל שעה, בין אם זה נחוץ או לא

ילד שני:

את מחליפה לו חיתול כל שעתיים-שלוש, אם יש צורך בכך

ילד שלישי:

את משתדלת להחליף לו חיתול לפני שאחרים יתחילו להתלונן על הריח, או אם את רואה שהוא מתדלדל בין הברכיים

פעילות:

ילד ראשון:

את לוקחת את העולל לג'ימבורי, שיעורי שחייה ושעת סיפור

ילד שני:

את לוקחת אותו לג'ימבורי

ילד שלישי:

את לוקחת אותו לסופרמרקט ולניקוי יבש

יציאה לבילוי:

ילד ראשון: בפעם הראשונה שאת משאירה את התינוק עם שמרטפית, את מתקשרת הביתה 5 פעמים

ילד שני:

כשאת כבר עומדת בדלת בדרך החוצה, את נזכרת להשאיר מספר טלפון שניתן להשיגך

ילד שלישי:

את משאירה הוראה לשמרטפית לצלצל אליך רק אם היא רואה דם

בבית:

ילד ראשון:

את מקצה נתח נכבד מזמנך בהתבוננות והתפעלות מהתינוק

ילד שני:

את מקצה זמן בכל יום בהתבוננות כדי להיזהר שהילד הראשון לא מוחץ, דוחף או מרביץ לתינוק

ילד שלישי:

את מקצה מעט זמן בכל יום בהסתתרות מהילדים

בליעת מטבעות:

ילד ראשון:

כשהילד הראשון בולע מטבע, את ממהרת עם הילד לבית-החולים ודורשת צילום רנטגן

ילד שני:

כשהילד השני בולע מטבע, את עוקבת בזהירות עד שהמטבע יוצא מהגוף

ילד שלישי:

כשהילד השלישי בולע מטבע, את מנכה זאת מדמי הכיס שלו

אמא יהודיה

החלטתו של הסנטור ג´ו ליברמן להתמודד על הנשיאות בארצות הברית מטעם המפלגה הדמוקרטית החזירה חיים לבדיחה יהודית שהקדימה את זמנה.

וכך מספרת הבדיחה:

הנשיא היהודי מטלפן לאידישע מאמע שלו, ומזמין אותה למסיבת חנוכה בבית הלבן. בין השניים מתפתח הדו-שיח הבא:

הנשיא: אמא, אני עורך כאן מסיבה לכבוד חנוכה, עם הדלקת נרות וסופגניות. אני מבקש שתבואי להשתתף.

אמא: הייתי מאוד רוצה, אבל יש המון בעיות. קשה להשיג כאן מונית לשדה התעופה. ובשדה צריך להיסחב עם כל המזוודות.

הנשיא: אמא, אני נשיא ארצות הברית. את לא צריכה לטוס בטיסה מסחרית. אשלח את המטוס הנשיאותי להביא אותך.

אמא: כן, אבל כשהמטוס ינחת בוושינגטון, אני שוב אצטרך להיסחב עם המזוודות שלי ולחפש מונית.

הנשיא: הליקופטר שלי ימתין לך בשדה התעופה ויביא אותך היישר למדשאה הבית הלבן. לא תצטרכי מונית.

אמא: כן, אבל מה בדבר מלון. אכסון במלון זה המון כסף, והשירות מתחת לכל ביקורת.

הנשיא: אין צורך במלון. תלוני באגף האורחים של הבית הלבן.

אמא: אם כך אני מוכנה לעשות את המאמץ בשבילך ולבוא.

אותו ערב שוחחה האם עם אחד מידידיה, והלה שאל אותה מה נשמע.

האם: שוחחתי עם הבן שלי ואני מבקרת אצלו לרגל חנוכה.

הידיד: איזה בן, הרופא?

האם: לא, הבן השני, הפחות מוצלח.

ובפינת המולטימדיה קטעים הקשורים למשפחה וילדים – סרטונים רבים נוספים תמצאו במארז הורות וגבולות

·         שימו לב לתמונות הבאות "משפחה מרובת ילדים" – 

·         עזרה של אמא  

·         כל מה שהילד לומד הוא לומד ממך – 

·         דוגמא אישית של הורים

שני שירים

פרשת שמיני – על קרקעית הים  וכשרות הדגים

בתוכן הפרק 

·       רעיון חינוכי

·         דר' הנס גוסלר

·         מתורתו של הרב גרילק

·         מתורתו של הרמב"ם

·         מתורתו של הרמב"ן

·         מעשה בחכה ודג

·         ניסוי האקווריום וניסוי הזבוב

·         סרטונים

·         נספח

כותב הרב גרילק ד"ר הנס גוסלר היה מראשי המנהל במשטר הווימארי שקדם להיטלר. מדינאי מחונן, כלכלן מעולה, סופר נודע וגם יהודי שומר תורה ומצוות. גוסלר, מתבולל בצעירותו, נכבש ליהדות בשלב מסוים בחייו. באחת הסעודות הרשמיות הבחין שכנו לשולחן, אדמירל בצי הגרמני, שגוסלר אינו טועם מן המזון המוגש. אדוני הנכבד מקפיד על דיאטה? – שאל הגנרל מתוך נימוס. כן, השיב גוסלר, "אני שומר את הדיאטה, עליה הקפידו הורי במשך שלושת אלפים שנה". בכך התכוון לכללי הכשרות ולהינזרות ממאכלים אסורים. אכן, גם זו "דיאטה". לכל דיאטה – התכלית שלה. יש שסיבתה – הבריאות. אחרת משרתת את המראה הנאה. יועץ המיניסטר הגרמני, היהודי הנס גוסלר, שמר גם הוא על "דיאטה", ובגאווה שמר. "דיאטה" עשירה בקלוריות של יהדות. "דיאטה" עתיקת יומין, שהחזיקו בה הדורות כולם, ויש הנאמנים לה גם היום. גם לה, לדיאטה זו, תכלית ומטרה: בריאות רוחו ונפשו של האדם, ריסון טבעיו ועידון אופיו, ואם תרצו, גם שמירת זהותו הלאומית. בתוך בולמוס הדיאטות למיניהן השוטף את העולם, לא זוכה "דיאטה" זו של היהדות, לכבוד מיוחד.

בפרשת השבוע פרשת שמיני אנו קוראים על תפריט המזונות של היהודי מה מותר ומה אסור לו לאכול. "את זה תאכלו ואת זה לא תאכלו"

מדוע התורה אוסרת עלינו לאכול ממה שהקב"ה ברא עבור האדם? מה ניתן ללמוד מאמירה זו של התורה?  הגישה הראשונית לסימני טהרה מבינה שכל עניינם של סימני הטהרה הוא ללמדנו מה אנו רשאים לאכול ומה אין אנו רשאים לאכול. גישה זו, הרואה את התורה כספר הלכות בלבד, היא גישה המקטינה את התורה ורואה בה ספר הוראות טכני, המלמד אותנו כיצד לפעול.
חז"ל הסבירו ואמרו שכל בעלי החיים הטמאים מזגם רע, תכונתם אכזרית שהן חיות טורפות צמאות דם וכל האוכל מהן מושפע ונהפך גם הוא לאכזר, קשוח לב. אני רוצה להתעכב ולהרחיב דווקא על  סימני הטהרה של הדגים. שניים הן הסימנים הללו סנפיר וקשקשת. סנפיר היינו הנוצות שהדג שט בהן, והקשקשים הם הקליפות הצמודות בדגים כדברי רש"י במקום. לפי דעת מלומדים סנפירי הדגים מוחזקים בקנים קשים העוברים בתוכם והנקראים קרנים. שני סימני טהרה אלו מקנים לדגים אלו יתרונות מיוחדים, שכדאי לעמוד עליהם. ע"י הסנפיר והקשקשת הדגים הטהורים אינם שוקעים במעמקי הים, בתוך הבוץ והזוהמה שעל קרקעית המים אלא מתעלים ומתרוממים ונושמים אויר צח שעל פני המים. וכך אומר הרמב"ן לעניין הסנפיר והקשקשת, "כי בעליהם שוכנים לעולם בעליון המים ובצלוליהן ויקבלו גידול באור הנכנס שם. ולכן יש בהם קצת חום דוחה מהם שפעת הלחות. ושאין לו סנפיר וקשקשים ישכון לעולם בתחתית המים ובעכוריהם ולרוב הלחות ואפיסת החום לא ידחה מהם דבר". היתרון השני החשוב ביותר הוא שדגים אלו יש להם עוצמה וכוח לשחות נגד הזרם. כל הדגים שוחים עם הזרם, אבל אין בכוחם לשחות בעצמם, ואילו הדגים הטהורים בעלי הסנפיר והקשקשת יש להם חוט שדרה כזה המאפשר להם לשחות נגד הזרם. ולא קלה היא זו, שכן זרם המים חזק מאוד ודרוש כח ניכר להתגבר נגדו. גם הרמב"ם הידוע בלשונו הממוצעת, בעת שעסק בהשפעתה של הסביבה יצא מגדרו המתונה כדי להזהירנו ממנה וזה לשונו: "דרך ברייתו של אדם להיות נמשך בדעותיו ובמעשיו אחר ריעיו וחביריו נווהג נוהג כמנהג אנשי מדינתו לפיכך… אם היה במדינה שמנהגותיה רעים ואין אנשיה הולכים בדרך ישרה ילך למקום שאנשיה צדיקים ונוהגים בדרך טובים ואם היו כל המדינות שהוא יודעם ושומע שמועתן נוהגים בדרך לא טובה כמו זמנינו או שאינו יכול ללכת למדינה שמנהגותיה טובים מפני הגייסות או מפני החולי ישב לבדו יחידי כענין שנאמר ישב בדד וידום ואם היו רעים וחטאים שאין מניחים אותו לישב במדינה אלא אם כן נתערב עמהן ונוהג במנהגם הרע יצא למערות ולחוחים ולמדברות ואל ינהיג עצמו בדרך חטאים…". כדי להיות יהודי דרושים שני סימני טהרה אלו. כלומר שני היתרונות הללו. היהודי אסור לו לשקוע בבוץ. כל אדם יש לו בוץ מסוים אם בחייו הפרטיים ואם בחיי החבר "כי אין צדיק בארץ אשר יעשה טוב ולא יחטא". יש להיזהר שלא לשקוע בבוץ ולהתעלות ולהתרומם משם. להיות יהודי זה לדעת לשחות נגד הזרם.

גם אצל התלמידים שלנו לעיתים יש מצבים שהם נמצאים בתחתית החינוכית ועלינו לגרום להם לעלות מתחתית זו ולפרוץ  את ההרגל ע"י כך שיאמינו בעצמם ויגלו על עצמם דברים חדשים. 

כותבת יהודית שלום "מדוע לדעתך, מחבב ילד מקסיקני את טעמו של תבלין הצ'ילי החריף, ואילו ילד בן גילו החי ביוון ירתע ויסוג כאשר רק יריח את התבלין החריף? ובכן, סביר להניח כי התינוק המקסיקני הטועם לראשונה את טעמו החריף של הצ'ילי אינו מחבב אותו, אך כאשר הוא נוכח לראות שכל האנשים סביבו טועמים מן החריף הזה בתאבון רב הוא משתכנע לנסות שוב. בסופו של דבר ילמד הילד לחבב את טעמו של הצ'ילי, כמו יתר בני משפחתו. כשיגדל אף הוא ירגיל את ילדיו ליהנות מטעמו המעורר של התבלין. באופן דומה כשילד נמצא בתחתית מבחינת ההליך החינוכי אנו יכולים לעצב את חוש הטעם הרוחני, ההתנהגותי והלימודי שלו. בכדי להמחיש את משמעותו של הרעיון נעיין בתוצאות המעניינות של מחקר בין שני שלבים. במהלך השלב הראשון של המחקר הוכנסה לאקווריום מחיצת זכוכית שקופה. הדגים שהיו רגילים לנוע בחופשיות מן הקצה האחד אל הקצה השני לא יכלו להבחין במחיצה השקופה ונתקלו בה פעם אחר פעם. לאחר מספר נסיונות שכאלה, שהסתיימו בחבטה מדאיגה של הדג בלוח הזכוכית הפנימו הדגים את המסר. הם למדו כל אחד בקצב שלו, להיעצר במרחק מה מן המחסום השקוף, הגבול החדש של מרחב המחיה שלהם, להסתובב ולשחות לכיוון אחר. לאחר תקופת מה אפילו הטיפש שבדגים כבר למד על בשרו, כי אי אפשר לנסות ולהגיע אל המחוזות האהובים הנמצאים מעברה השני של הזכוכית. אז עברו החוקרים לחלקו השני של הניסוי, הם הוציאו את לוח הזכוכית מן האקווריום !!! כעת שוב לא היה קושי להגיע אל קצהו השני של כלוב הזכוכית, זה שנחסם על כה על ידי קיר בלתי נראה. האם לדעתך חזרו הדגים להתנהגותם הטבעית המקורית? להפתעת החוקרים המשיכו הדגים לשחות כולם רק עד אמצע האקווריום, המקום בו היה לוח הזכוכית מונח בעבר ובלי לבדוק אם קיים מחסום היו סבים ופונים לכיוון השני. הדגים התרגלו להגבלה ולא ניסו להיווכח האם היא ממשיכה לחול עליהם. הם השלימו עם הגזירה ולא ניסו עוד את האפשרות להגיע ליותר מכך. נוכל גם לעשות אותו מחקר עם זבוב. קחו צנצנת זכוכית בעלה מכסה וכלאו בה את הזבוב. הזבוב הרגיל לחיי חופש ינסה לברוח מן הקופסא הכולאת אותו. על כך שיתעופף פעם אחר פעם אל המכסה המונע ממנו לצאת לחופש. בהדרגה יכנע הזבוב ישלים עם המציאות ויבין כי אין באפשרותו להרחיק לכת אלא להגיע לגובה מסויים. לאט לאט יבין הזבוב כי חבל להשקיע אנרגיה מיותרת בנסיונות שווא. כעט פתחו את הצנצנת בעדינות וראו איזה פלא הזבוב לא יוצא מהגבול! איך הוא התרגל? אם וכאשר ננענע את הצנצנת או נשבור אותה אז הזבוב יפרח לעולם החופש. ילד שגדל בתנאים שאינם מעודדים צמיחה והתפתחות יעז לקפוץ רק עד לגובה מסויים. מתוך חשש שהקפיצה לעבר גובה רב יותר תגרום לו לכאב ואכזבה. ותפקידינו הוא כמו  בפתגם הסיני שאומר: אם נתת לעני דג, הוא יהיה שבע היום. אם נתת לעני חכה ולימדת אותו לדוג, הוא יהיה שבע כל חייו. הדבר בחשוב ביותר זה לשנות את תפיסת העולם של ילדים אלו לשכנע אותם להעמיד פנים שהם יכולים להגשים חלום ולנסות לעוף ויתכן שיגלו כי הדרך שנראתה להם חסומה נפתחה פתאום.

בכדי לעזור לילדך עלינו לפנות זמן להקשיב להביט ולראות אותו. ואז אפשר יהיה להתחיל במהלך שיגרום לו לפרוץ קדימה

 

לסיכום, נזכרתי בסיפור "החכה והדגים"

 

בכפר קטן על שפת ים שאיננו מכירים חי זוג בבקתה קטנה, מטה ליפול

"עניים" –  כלל אינה מילה המתארת את מצבם. אוכל לא היה להם

להעלות על שולחנם. היו להם רק שתי חליפות בגדים – הם היו מחליפים בגדים

כל פעם לכביסה ומחליפים שוב מיד כשהתייבשה. אל תשאלו אותי

איך הם הסתדרו כשירד גשם…

 

יום אחד נבחר ראש כפר חדש. כחלק מהכניסה לתפקידו הוא החליט

לבקר בבתיהם של כל אחד מאנשי הכפר.

כשהגיע לביתם של הזוג הנחמד פניו התכסו תדהמה וזעזוע.

כאשר שאל את אנשי הכפר מדוע הם חיים כך, ענו לו אנשי הכפר כי כך

הם חיו מאז ומעולם וכי הם נותנים להם דגים בכל יום כדי שלא ירעבו.

 

היו בכפר גם כמה דייגים עשירים שהרגישו שלא בנוח עם מצוקתם

של הזוג ובכל יום היה אחד הדייגים מביא להם כמה דגים לארוחת הערב.

בכל יום הם היו מקבלים את כמות הדגים שלה היו זקוקים כדי להתקיים.

לא יותר.

כך נמשכו הדברים שנים על גבי שנים.  כל היום יושב הזוג בביתו,

מקבל כמה דגים כדי לאכול את ארוחת הערב, ובליבו אין כל תקווה כי

עוניים הנורא יוכל להשתנות אי פעם.

 

לא עבר שבוע וראש הכפר הכריז על אסיפה של כל חברי הכפר.

אנשים התקבצו יחדיו בכיכר המרכזית של הכפר וראש העיר פתח בדברים:

אני ראש הכפר החדש, חי פה כבר שנים רבות בכפר הזה ולא ידעתי

על המעשה הנוראי  שמתקיים פה ממש בתוך הכפר שלנו.

באתי להציע לכם היום הצעה, הצעה שלא תוכלו לסרב לה.

אני מציע שחברי הכפר יהיו ערבים זה לזה. אני מציע שמעכשיו נקים

מועצה של הכפר שתדאג שלכולם תהיה עבודה והזדמנות לפרנס את עצמם.

 

ראש הכפר פנה אל הזוג ואמר: "לא הבאתי לכם דגים, גם לא אביא,

איש יותר לא יביא לכם דגים. מהיום תביאו אתם את הדגים לעצמכם,

ובכמות שתהיה תלויה רק בכם. היום הבאתי לכם חכה!"

 

ונסיים בסיפור משעשע בענייני כשרות

רבי מרדכי בנט זצ"ל נלחם מלחמה גלויה עם "הרבנים" הרפורמים, ועם כל גודל צדקותו, טוב ליבו וענוותנותו, היה מטיח כלפיהם דברים קשים כגידים. אירע פעם שהלך להתרחץ במעיינות מרפא של קרלסבד, נפגש עם "רבי" רפורמי מעיירה אחת באשכנז. התפאר הלה לפניו שכל ענייני קהילתו הדתיים והרוחניים נחתכים על פיו, תהה רבי מרדכי על קנקנו ומצאו ריק מכל ידיעה וריח של תורה. שאלו רבי מרדכי: מה עושה מר כשבני קהילתו באים אליו בשאלות של איסור והיתר שצריך להכשיר או להטריף? קשה לי להיכנס בעובי הקורה של כל שאלה ושאלה- ענה הרב הרפורמי- על כן נוהג אני להטריף.

אספר למר, ענה לו רבי מרדכי, מעשה ביהודי שהיה גר בכפר רחוק מניקלשבורג, כדרך אנשי הכפר היה מגדל עופות, תרנגולים ואווזים לשחיטה. השוחט היה טובח והכפרי היה מוכר את בשרם, שומנם ונוצותיהם, ומזה היתה פרנסתו מצויה לו. כשמצאו איזו שאלה בעוף, היה הכפרי רותם את עגלתו ונוסע לניקלשבורג לשאול את אחד הדיינים להורות לו הלכה למעשה. פעם אחת נקלע לאותו כפרי ליצן אחד קל דעת, ותוך כדי שיחה הביע לפניו הכפרי את צערו, כי בימות החורף הקשים כשהדרכים משובשות עקב השלגים, נאלץ הוא לנסוע העירה לעיתים קרובות, על מנת לשאול את פי הדיינים שאלות שונות של כשרות המצויות בעוף.

שמע לעצתי, אמר לו אותו ליצן, מדוע תטריח את עצמך בנסיעות קשות כל כך, הרי כתוב בתורת משה "ובשר בשדה טריפה לא תאכלו לכלב תשליכון אותו" מכאן מוכח כי בשר טריפה זהו חלקו של הכלב, ועתה עיצה לי אליך- אם תהיה איזו שאלה בעוף, בתרנגולת או באווז, תניחם לפני כלבך והיה אם יאכלם תדע כי טרפות הם, ואם לא, הרי השאלה כשרה.

שמח הכפרי על העצה ההוגנת ומאז נהג כך, כמובן שהכלב אכל את כל אשר הגישו לפניו ולא השאיר שריד. והכפרי קיבל עליו את הדין באהבה, בהאמינו כי בוודאי בשר זה בחזקת טריפה. אולם משרבו השאלות בעופות, והכלב כדרכו אכל כל מה שהוגש לפניו, החליט הכפרי לנסוע העירה ולנסות את מזלו אצל מורה הוראה אחד שבבית דיני, כשבא לדיינים שאלוהו: מדוע לא הגעת זה זמן רב לשאול את שאלותיך? כלום סגרת עסקך בגידול העופות?. השיב אותו כפרי: לא ולא, ממשיך אני בגידול העופות ואף שאלות רבות היו לי במשך הזמן, אלא שכלבי היה פוסק אותן…ועתה מדוע הגעת אלינו? שאלו אחד הדיינים כשהוא מחייך. כלבי מחמיר יותר מידי- החזיר הכפרי בתמימות- הוא אינו יודע אלא להטריף…

 

והפעם בפינת המולטימדיה נעסוק בענייני אוכל וכשרות

 

• כשרות באוכל (סרטון שיכול לשמש לדיון בכיתה) – 

​http://www.youtube.com/watch?v=6XqyE0HF71Y

• קניית פלאפל –

​

• כשרות בבשר –

​

• כשרות בעלי חסלט –

​

למי שרכש את המארז חמשה חומשי תורה ימצא עוד שתי מצגות מרהיבות בנושא

 

 

נספח מהו השיעור הנוסף שביכולתנו ללמוד מסימני הדג הכשר והלא כשר? התלמוד מספר על אירוע שהתרחש לאחר שמלכות רומי אסרה את לימוד התורה. אדם בשם פפוס בן יהודה ראה את רבי עקיבא מלמד תורה ברבים ושאל אותו: "עקיבא, האינך מפחד מגזירת המלכות?" ורבי עקיבא השיב לו במשל: "פעם הלך שועל על שפת הנהר וראה דגים מתרוצצים ונמלטים. כששאל אותם "מפני מה אתם נמלטים?" הם השיבו לו, "מן הרשתות שפורשים בני האדם כדי לתפוס אותנו". השועל אמר להם, "בואו ליבשה ונגור ביחד כמו שאבותינו גרו יחדיו". והדגים השיבו לו, "אתה טיפש, כי אם בסביבתנו הטבעית אנו מפחדים, על אחת כמה וכמה שנפחד אם נעזוב את מקומנו הטבעי". כך גם – אמר רבי עקיבא – אם קיומנו מוטל בסכנה כעת, כשאנו עוסקים בלימוד תורה שמצילה את חיינו, באיזו סכנה נהיה אם נפסיק לעסוק בתור קשקשים משמשים לדגים כשכבה מגנה ובעזרת הסנפירים הוא שוחה ממקום למקום. כשאדם לומד תורה, מצפים ממנו ליצור חידושים והוספות בתורה. כמו כן חיוני שמי שלומד תורה תהיה לו יראת שמים. התלמוד משווה את לימוד התורה עם יראת שמים לחיטה המאוחסנת עם חומר משמר. בדיוק כפי שהתבואה תתקלקל מהר בלי חומר השימור, כך גם אדם הלומד תורה ללא יראת אלוקים יישכח במהרה את אשר למד, ולימוד התורה שלו יהיה לו כמו סם רעיל.3 לפיכך, הסנפירים מייצגים את הכוח להגשים ולהגיע לגבהים חדשים באמצעות חידושי תורה, והקשקשים מייצגים מרכיב מהותי של יראת שמים, שדרכה לימוד התורה הופך לתרופה המוסיפה חיים. לסיכום, אם יש לאדם את איכות ה"קשקשים", אזי הוא נמצא על המסלול הנכון בלימוד התורה שלו ובסופו של דבר הוא יביא הן לעצמו והן לתורה עצמה ברכה בעזרת "סנפיריו" – מחשבות חדשניות שתתאמנה לרוח התורה ולאמיתותיה. אדם כזה נחשב לטהור ונקי. אבל אדם שלומד תורה ואין לו "קשקשים" – יראת שמים – הוא טמא ולא כשר. לימוד התורה שלו והסנפירים שלו – חידושיו – מנוגדים לרצונו של אלוקים ולא מעניקות לו זכות לרשת את מקור החיים הרוחני שאותו מעניקה התורה למי שלומד אותה.