ארכיון הקטגוריה: פרשת השבוע

פרק 420 פרשת ראה "על מעלת הצדקה"

והשבוע בפרק על פרשת ראה

·         רעיון חינוכי בנושא "מעלת מצוות הצדקה"

·         סיפור על מונטפיורי

·         מישור וקוצים מה  עדיף?

·         משל עני מרוד

·         סיפור מופלא בנושא "צדקה תציל ממוות"

·         סרטונים בנושא צדקה ועוד

"מעלת מצוות הצדקה"

האגדה מספרת על מלכת אנגליה שפגשה את משה מונטיפיורי ובררה מה שווי הנכסים שברשותו. השיב מונטיפיורי כי עליו לבדוק את הנושא. לאחר מספר ימים חזר אל המלכה ונקב בסכום מסוים. תמהה המלכה: "הרי ידוע לכל כי שווי החברות שברשותך גבוה לאין-ערוך"? הסביר מונטיפיורי: "האדמות והמפעלים אינם הרכוש האמיתי שלי. היום הם ברשותי ומחר אינם ברשותי. הכסף שנתתי לצדקה הוא רכושי האמיתי"…  פרשת השבוע מדגישה את מצוות הצדקה, ואומרת "פתוח תפתח את ידך" לעני ולחלש. לצדקה יש ערך עליון ביהדות. לפני שנתעמק במצווה זו ארחיב קצת מנקודה אחרת.

פרשת ראה נפתחת במילת ראיה מוחשית הנוגעת לראיה רוחנית. שנאמר: ראה אנכי נתן לפניכם היום ברכה וקללה. את הברכה אשר תשמעו אל מצות ה'…והקללה אם לא תשמעו אל מצות ה' (דברים, י"א, כ"ו-כח). לכאורה ניתן לשאול כיצד יכול היה משה להראות לישראל ברכה וקללה מוחשיים, אשר אינם ניתנים לראית העין? ועוד, מדוע לגבי הברכה קובע משה: "אשר תשמעו", ואילו לגבי הקללה דיבר משה בלשון ספק: "אם לא תשמעו". לשאלות אלה משיב המדרש (סיפרי, פר' ראה פיסקא נג): "ראה אנכי נותן לפניכם היום ברכה וקללה, למה נאמר? לפי שנאמר: החיים והמות נתתי לפניך הברכה והקללה (דברים ל', י"ט). שמא יאמרו ישראל: הואיל ונתן הקב"ה לפנינו שני דרכים, דרך החיים ודרך המות, נלך באיזו מהם שנרצה. ת"ל ובחרת בחיים למען תחיה אתה וזרעך (דברים ל', י"ט). משל לאחד שהיה יושב בפרשת דרכים והיו לפניו שני שבילים, אחד שתחלתו מישור וסופה קוצים, ואחד שתחלתו קוצים וסופו מישור, והיה מודיע את העוברים ואת השבים ואומר להם: אתם רואים שביל זה שתחלתו מישור? בשתים ושלש פסיעות אתה מהלך במישור, וסופו לצאת בקוצים. ואתם רואים שביל זה שתחלתו קוצים? בשתים ושלש פסיעות אתה מהלך בקוצים, וסופו לצאת במישור. כך אמר להם משה לישראל: אתם רואים את הרשעים שהם מצליחים? בשנים ושלשה ימים הם מצליחים בעולם הזה, וסופו לדחות באחרונה. שנאמר: כי לא תהיה אחרית לרע (משלי, כ"ד, כ')".

כלומר, משה רע"ה אמר לישראל "ראה", הרי ראיתם את מעשי אבותיכם, כשהיו עושים את רצונו של המקום היה מבקש להכניסם לארץ, כיון שקלקלו מעשיהם טילטלם במדבר ארבעים שנה עד כלותם. לפיכך ראו במעשיהם של  הראשונים, והפיקו לקח מאשר היה בסופם. וכל כך למה? כדי לזרזם שח"ו לא יחטאו כאבותם, ויכנסו לארץ. "משל למה הדבר דומה? לחולה שנכנס אצלו הרופא אומר לו: אל תשתה צונן ואל תשכב בטחב. בא אחר ואמר לו: אל תשתה צונן ואל תשכב בטחב שלא תמות כדרך שמת פלוני. זה זרזו יותר מכולם (סיפרא, פר' אחאי מות, פר' א)". מטעם זה נקט משה לשון החלטית, כשאמר להם: "את הברכה אשר תשמעו". דהיינו, חייבים אתם לשמוע. אולם כשאמר להם על הקללה, השתמש משה בלשון ספק: "והקללה אם לא תשמעו". דהיינו, דרך הקללה קיימת רק אם תקלקלו מעשיכם ותנהגו בניגוד לראיית תוצאות העבר, כדרך שקלקלו אבותיכם ונענשו. מטעם זה נקראת פרשת ראה לפני חודש אלול, אשר הוא בבחינת "המלך בשדה" שאז אפשר לפגוש את המלך בנקל. כי בחודש אלול השכינה שורה בתוך עם ישראל, לאחר שנחרב הבית בט' באב, והשכינה יצאה לגלות.

ועתה, לאחר ההקדמה הארוכה אנו מגיעים למצוות הצדקה. מובא בגמ': "רבי יהושע בן קרחה אומר: כל המעלים עיניו מן הצדקה, כאילו עובד עבודת כוכבים. כתיב הכא (דברים, ט"ו, ט'): השמר לך פן יהיה דבר עם לבבך בליעל וגו' וכתיב התם (דברים, י"ג, י"ד): יצאו אנשים בני בליעל מה להלן עבודת כוכבים אף כאן עבודת כוכבים (כתובות, סח.). כלומר, בפרשת ראה הפסוק מכנה את הנמנע מלתת הלואה "בליעל", כדרך שכינתה התורה את אנשי עיר הנידחת "בני בליעל". מכאן למדנו, איזה רמה מוסרית ה' תובע מישראל, עד כדי כך שהתורה מכנה את המעלים עניו מן הצדקה בשם "בליעל", ומשווה אותו לעובד כוכבים, עם כל העונשים המשתמעים מכך.

לעומת זאת התורה מצוה: "נתון תתן לו ולא ירע לבבך בתתך לו כי בגלל בדבר הזה יברכך ה' אלהיך בכל מעשך ובכל משלח ידיך" (דברים, ט"ו, י'). ופירש הרש"י: "נתון תתן לו, אפילו מאה פעמים". וכן פירש הרמב"ם (אבות, ג', ט"ו): "והכל לפי המעשה…שהמעלות לא יגיעו לאדם לפי גודל המעשה, אלא לפי רוב מספר המעשים". כלומר, טוב יותר שהעשיר יחלק מאה דינר למאה עניים, מאשר לתת לעני אחד מאה דינר. משום שבשעת נתינת הצדקה יצה"ר מקשה את לב הנותן, באומרו: "למה לך לחסר ממונך שכל כך עמלת בו"? לפיכך הזהירה התורה "ולא ירע לבבך בתתך לו". דהיינו, ריבוי הנתינות גורמת לאדם להתגבר על יצרו, ובכך נתינתו נעשית בשמחה ובטוב לבב, משום שיצה"ר מתייאש ממנו.

תכלית מצות הצדקה היא חיזוק נפש ומתן ביטוי לאמונה בקב"ה, לפיכך גודל הצדקה הוא כעומק הבטחון בה'. על כן "אמר מר זוטרא: אפילו עני המתפרנס מן הצדקה, יעשה צדקה" (גיטין ז:). משל למה הדבר דומה: לעני מרוד בשם ראובן, אשר דרכו לא צלחה במסחר ולא מצאה ידו פרנסה. לפיכך היה ראובן פושט יד, אשר בנפשו יביא לחמו. פעם אחד פגש בעשיר גדול בשם אליהו, הושיט את ידו אליו בבכיה, ואמר לו: אין בביתי אפילו פת לחם, אנא, פרנסני נא מאשר חננך ה'. נכמרו רחמיו של אליהו העשיר, ואמר לראובן העני: אתן לך חנות במתנה, אקנה לך סחורה, ואפנה אליך קונים, כדי שתתעשר ולא תצטרך לבריות. ובלבד שתהא ידך פתוחה לעניים. שמח ראובן העני והסכים מיד. באותה שעה, הלביש אליהו את ראובן בחליפה יקרה, נתן לו ולבני ביתו כסף למאכל ולמשתה ברווח, וכן נתן לראובן העני חנות מסחר במרכז העיר, ומלא את חנותו בסחורה הנדרשת, והפנה אליו לקוחות רבים. לאחר כמה שנים העשיר ראובן ונהיה לעשיר הכי גדול באותה המדינה. לעומת זאת אליהו עבר לארץ אחרת לגור שם. פעם אחת רצה בנו של אליהו לצאת לארצו של ראובן שהתעשר. אמר לו אביו: בני, בבואך לארצו של ראובן הצג את עצמך כבנו העני של אליהו, ובקש מראובן העשיר הגדול צדקה. הגיע בנו של אליהו לארמונו של ראובן, ובקש ממנו צדקה כפי שהבטיח לאביו לעשות. אך ראובן התעלם מפנייתו, וכפר בטובה שהרעיף עליו אליהו, והפנה את בנו לקופת הצדקה של בית הכנסת. כשחזר בנו של אליהו לבית אביו וסיפר לו את המעשה, כעס אליהו על ראובן, אשר שכח את כל הטובה אשר עשה עמו, ולא עמד בהבטחתו. הנמשל הוא לאדם שנולד ערום ועריה וחסר כל, והקב"ה ברוב חסדו מעמידו על רגליו, מלבישו, נותן לו פרנסה ועושר, ובלבד שלא יקפוץ את ידיו מן הצדקה. לפיכך כאשר האדם המעלים עיניו מן הצדקה, הקב"ה כועס עליו ומחשיבו כאילו היה עובד עבודת כוכבים.

ונסיים בסיפור מופלא, ממש נס בנושא צדקה תציל ממות

שרה מ. היא אשה ממוצא פולני ילידת הארץ ומתגוררת באזור ירושלים. מטען כבד סחבה עמה, אך החינוך והיושר וההגינות שהשאיר בעלה המנוח בירושה לפני כשש שנים נתן לה במקצת להרגיש גאה. מקצת ממטענה הכבד היה שמאז מות בעלה נאלצה להתקיים מהצדקה. שכנים וידידים הציעו לה את עזרתם במענקים כספיים, אולם לאחר זמן הלכו המענקים ופחתו בהדרגה עד שלבסוף כולם שכחו את האלמנה השקטה שמעולם לא התלוננה . עבודות הניקיון שעבדה בקושי איפשרו לה להסתדר רק לימות השבוע. אולם בימי חמישי נאלצה לנסוע לשכונה אחרת בעיר, ולדפוק על דלתות הבתים, וברגע שאספה די צרכה לשבת חזרה מיד לביתה ובלבה שוב התקווה שאולי בשבוע הבא לא תצטרך לחזור על בושה זו שוב ותזכה לפרנס את ילדיה הרכים בכבוד ובאושר.

יום חמישי אחד נאלצה שרה שוב לצאת ולאסוף צדקה אך הפעם היה לה קשה יותר מתמיד. בנה הקטן בן השבע היה מרותק למיטתו חולה בשפעת חזקה והפציר מאמו שלא תעזוב אותו. אמנם אחותו הגדולה בת ה14 הייתה בבית, אך דוד הקטן רצה רק את אמו.

לא ידעה שרה מה לעשות מצד אחד בנה דוד קודח מחום ומצמרמורות ודמותה של אמו דרושה לו מתמיד. אך מאידך, אם לא תעזוב את הבית לאסוף צדקה לא יוכלו בני הבית להנות ממאכלי השבת הבשריים, וחלומם של ילדיה הרכים כל השבוע לאכול דבר בשרי יגנז. שרה עם כל הקושי בחרה בדרך השניה ויצאה לדרך לבקש שוב עזרה מאותם אנשים קבועים שגילו לה רוחב לב ונדיבות. אך הפעם במוחה של שרה צץ רעיון במקום לבקש כסף תבקש מצרכי מזון ובכך תחסוך זמן רב עד שתשיג את מבוקשה ותוכל לחזור לבנה הרתוק למיטתו. תוכניתה עלתה יפה מכפי שקיוותה, ובנקל הצליחה לקבל חלות דגים ומבחר פירות וירקות אך את הקשה מכולם ''העוף לשבת'' קיוותה שתוכל להשיג יותר במהירות.

נקשה שרה על דלת ביתו של מ. ש. אברך כולל אב לשמונה ילדים ובליבה תפילה חרישית לבורא עולמים ''אנא ממך רבונו של עולם זכני שאקבל במהירות ממשפחה זו את העוף לשבת בעין יפה''. בבקשה, אמר האברך אפשר לעזור? כן, אמרה שרה אני אלמנה אם לחמשה ילדים בבית ואשמח אם תוכל לעזור לי בעוף לשבת. מ.ש. שקל את בקשתה של האלמנה הנצבת מולו בכובד ראש. אמנם בתא ההקפאה יש שני עופות אולם אם יתן לה אחד מהם לא ישאר מספיק למשפחתו שלו ואז, יאלץ לקנות עוף נוסף לשבת אולם תקציבו הדל לא מאפשר לו זאת. בצער רב אמר מ.ש. אני יכול לתת לך תרומה קטנה ומצטער אני שלא אוכל לתת לך עוף לשבת. דמותו של דוד בנה הקטן הממתין לה בבית העניק לשרה כוח להפציר שוב ''בבקשה אדוני'' יש לי ילד חולה בבית עם חום גבוה וזקוק הוא בדחיפות למרק עוף חם אנא ממך תן לי עוף!! הקמטים של מ. ש. העמיקו חשב על ביתו בת ה9 שצריכה נעליים ועל שכר הלימוד שצריך לשלם לבנו בן ה-7 ואין באפשרותו לעמוד בהוצאה זו. גברתי אמר מ.ש. אני מצטער מאוד אבל פשוט אינני יכול לתת לך עוף היום בעזרת השם בפעם אחרת אתן לך עוף.

שרה חשה שהאדם העומד מולה מזדהה עם מצבה והחליטה לנסות שוב. בפעם האחרונה. סלח לי אמרה שרה שאני מתעקשת אני רוצה לחזור הביתה לבני החולה, אנא ממך עזור לאלמנה שעומדת על רגליה מאז 7 בבוקר! נתקף מ.ש. בסערת רגשות והחליט לתת את מנת העוף שברשותו לאלמנה. ''חכי דקה מיד אחזור'' אמר מ.ש. ונכנס למטבח ופתח את דלת המקרר ואז. נשמעה צווחה מקפיאת דם ''הצילו''. שרה לא יכלה להעלות על דעתה איזה תאונה קרתה ובתנועה אינסטינקיטיבית מיהרה למטבח. פיה של שרה נפער בתדהמה בראותה את מ.ש. מנסה להרגיע את בנו בן השנתיים המיבב חלושות כשפניו הכחילו בדקות הספורות בהן היה כלוא במקרר שנפתח קודם לכן על ידי מישהו ששכח לסוגרו, ואז הצליח חזקי בן השנתיים להיכנס פנימה ולסגור מאחוריו את הדלת שצוידה בידית מיושנת מבחוץ שאי אפשר לפותחה מבפנים. נרגש ונסער שלף מ.ש. את העוף שהציל את בנו ממות ונתנו לאלמנה המסכנה כשפיו לא גומר להודות ולברך על המצווה שהצילה את חיי בנו.
 

ובפינת המולטימדיה נעסוק קצת בסרטונים הקשורים למצוות הצדקה. חלקם מצחיקים וחלקם מעוררי מחשבה

·         יום המזל שלך – 

·         החמשיה הקאמרית קבצן – 

·         על החשבון  – 

·         יד עזרא ושולמית – 

·         כמו כן בדיסק אוסף הזהב יש סרט שנקרא Change For A Dollar. הסרט משמש אותי בהרבה סיטואציות ובהרבה נושאים. אחד הפעמים שהשתמשתי בו היה בשיעור על נושא הצדקה.

 

ולסיום 2 בדיחות כשרות

שני קבצנים יושבים זה לצד זה ברחוב ראשי בעיר רומא באיטליה. מלפני קבצן אחד מונח סמל של צלב ומלפני השני סמל של מגן דוד.

האנשים שחולפים על פני הקבצנים שולפים ארנקים, אך זורקים מטבעות רק לתוך  כובע של הקבצן מאחורי הצלב.

לפתע, מגיע האפיפיור ורואה את המתרחש.

הוא ניגש אל הקבצן עם המגן דוד ואומר: "ידידי הטוב, אתה לא מבין שזו מדינה קתולית? יותר מזה, רומא היא מקום מושבה של הקתוליות. אנשים לא יתנו לך כסף אם תשב עם מגן דוד, בטח ובטח כשלידך יושב קבצן עם צלב. למעשה, הם אפילו עשויים לתת לו יותר כסף רק כדי להכעיס אותך!"

הקבצן עם המגן דוד מרים את הראש, מביט אל האפיפיור ואז פונה אל הקבצן עם הצלב ואומר: "נו מוישה, תראה מי מנסה ללמד את האחים גולדשטיין שיעור בשיווק…"

ועוד אחת

ארגון צדקה הבין שמעולם לא קיבל תרומה מאחד מעורכי הדין המבוססים ביותר בעיר, לכן, מתנדב של הארגון ערך ביקור במשרדו המפואר של עורך הדין.
המתנדב פתח את הפגישה באומרו : "הבדיקה שלנו מעלה שלמרות שהכנסתך השנתית היא למעלה מ-10 מיליון שקלים, לא תרמת אפילו אגורה לצדקה. האם לא תרצה להעניק משהו בחזרה לקהילה, באמצעות הארגון שלנו?"
עורך הדין חשב לרגע והשיב: "ראשית כל, האם הבדיקה שלכם מראה גם שאמי גוססת לאחר מחלה ארוכה וקשה ויש לה חשבונות ענקיים לרופאים ולבתי חולים, שהם מעבר ליכולתה לשלם?"
המתנדב הנבוך מילמל: "אה… לא, לא ידעתי על כך"
"שנית" אומר עורך הדין, "האם הבדיקה שלכם הראתה שאחי, נכה, עיוור ומרותק לכסא גלגלים, ואינו יכול לכלכל את אשתו וששת ילדיו?"
המתנדב ההמום ממשיך ומתנצל, אבל עורך הדין חותך אותו מיד: "דבר שלישי, האם הבדיקה שלכם גם מראה, שבעלה של אחותי נהרג בתאונת דרכים מחרידה, הותיר אותה בלי אגורה, עם משכנתא ושלושה ילדים, אחד מהם נכה והשני בעל לקות למידה שדורשת מורים פרטיים?"
המתנדב המושפל, הרוס לגמרי, אומר: "אני כל כך מצטער, לא היה לי מושג."
אבל עורך הדין ממשיך: "אז אם לא נתתי כסף לאף אחד מהם, מה מביא אותך לחשוב שאני אתן משהו לך?"

 

פרק 419 פרשת עקב "ארץ ישראל היפה"

שלום שוב

מי מאתנו לא יוצא לטייל בימים אלו. ישנם הבוחרים לצאת מגבולות הארך לראות נופים ואתרים ואני שואל את עצמי מה רע בארץ שלנו? החלטתי לכתוב קצת על נושא זה דרך הפרשה שלנו. מקווה שתאהבו

ועוד הערה: אני מציע לכם לפני הפרק לראות את הסרטון הבא. בטוח שיעניין אתכם.

והשבוע בפרק על פרשת עקב

·         רעיון חינוכי "ארץ ישראל היפה, האמנם?"

·         מתורתו של הכוזרי

·         מתורתו של הרב קוק זצ"ל

·         שיר הלל לארץ ישראל

·         סרטונים בנושא ארץ ישראל

·         שירים בנושא ארץ ישראל

·         וכמובן בדיחה לסיום

ארץ ישראל הטובה מכל הארצות, האמנם?

 

כִּי יְהוָה אֱלֹהֶיךָ מְבִיאֲךָ אֶל-אֶרֶץ טוֹבָה  אֶרֶץ נַחֲלֵי מָיִם עֲיָנֹת וּתְהֹמֹת יֹצְאִים בַּבִּקְעָה וּבָהָר: אֶרֶץ חִטָּה וּשְׂעֹרָה וְגֶפֶן וּתְאֵנָה וְרִמּוֹן אֶרֶץ-זֵית שֶׁמֶן וּדְבָשׁ:  אֶרֶץ אֲשֶׁר לֹא בְמִסְכֵּנֻת תֹּאכַל-בָּהּ לֶחֶם לֹא-תֶחְסַר כֹּל בָּהּ אֶרֶץ אֲשֶׁר אֲבָנֶיהָ בַרְזֶל וּמֵהֲרָרֶיהָ תַּחְצֹב נְחֹשֶׁת (דברים, פרק ח)

אנשים שחוזרים מטיולים משוויץ , אוסטריה , איטליה ומקומות נוספים, לא פעם שואלים את עצמם – מדוע קיבלנו דווקא את ארץ ישראל לעם ישראל, למה משה רבנו לא הביא את ישראל לאחד המקומות היפים בעולם כמו שוויץ ?

יש כאלה שטוענים , שכנראה משה רבנו טעה בניווט והגיע לארץ ישראל , אך כמובן זה לא כך. א"כ באמת נשאלת השאלה – מה המיוחד בארץ ישראל לעומת שאר הארצות בעולם ?

משה רבנו מונה בפרשתנו את שבחה של ארץ ישראל ,אשר היא ארץ נחלי מים ,זבת חלב ודבש, עשירה בברזל ונחושת, ועוד מעלות נוספות שמשה רבנו מונה אותן אחת לאחת. הביטוי המסכם את שבחה של ארץ ישראל , והוא כנראה כולל את כל השבחים הנוספים, שהיא ארץ ש- "לא תחסר כל בה".

נראה שתיאור זה הולם מאוד את ארצנו הקדושה. ארץ ישראל איננה הארץ הפורייה ביותר מכל ארצות תבל . יש ארצות אחרות שיש בהן הרבה יותר נחלי מים ( כמו שווייץ (, מחצבים או הרים הנישאים לגובה רב. אך ארץ ישראל מיוחדת מאוד במגוון הנופים והאקלימים הניגודי כל כך, המצוי בה בקרבה כה רבה – שפלת החוף, הרי הגליל הירוקים, צוקי מדבר יהודה, הרי אילת המקסימים , נחלי הגולן , המכתשים מרחבי הנגב והערבה, הרי יהודה והרי שומרון…….. כל אחד

מאזורים אלו שונה מחברו באופן בולט, הן במראהו , הן באקלים השורר בכל אחד מהמקומות, בצמחים ובבעלי החיים הגדלים בו והן באווירה שהנוף משרה על האוכלוסייה הגרה במקום , עד כדי כך שלפעמים בנסיעה של מס' שעות בארצנו , אנו מרגישים שעברנו כמה ארצות . תוך מס' שעות אנו מגיעים מפסגת החרמון המושלג אל ים המלח – המקום הנמוך ביותר בעולם . אכן – בארץ שיש בה הכל , היא ארץ ש – "לא תחסר כל בה".

"אמר הכוזרי: מה שאמרת עם האלוה כבר נתברר לי אולם מה שאמרת בארץ האלוה קשה לי לקבל זאת: אמר החבר: אין כל קשי לקבל את ההנחה כי ארץ אחת נתיחדה בדבר מה משאר כל הארצות הלא בעיניך תראה כי מקום אחד טוב משאר כל המקומות לצמח מיחד למחצב מיחד ולחי מיחד ותושביו מיחדים בצורתם ובמדותם משאר כל האנשים וכל זה באמצעות מזג הלחיות אשר בגוף כי במזג הזה תלויים גם שלמות הנפש וחסרונה: אמר הכוזרי: אולם אני לא שמעתי כי יש לאנשי ארץ ישראל יתרון על שאר בני אדם:  אמר החבר: כך גם הרכם זה שאתם אומרים כי הכרם מצליח בו לולא היו נוטעים בו את הגפנים ועושים את כל מלאכת עבודת הכרם הדרושה לגדולם לא היה עושה ענבים והנה המעלה המיחדת באה ראשונה לעם אשר הוא הסגלה והגרעין  ואחרי זה יש גם לארץ חלק במעלה הזאת וכן למעשים ולמצוות התלויים בארץ שהם מעין עבודת הכרם לכרם אולם שלא ככרם העושה ענבים גם במקום אחר אין עם הסגלה יכול להדבק בענין האלוהי כי אם בארץ הזאת"

מפורסם הוא משל הכרם של ר' יהודה הלוי בכוזרי – כשם שכל זן של ענבים בכרם יצלח דווקא במקום ספציפי המתאים לו מבחינת איכות הקרקע , תנאי האקלים ועוד…., כך גם עם ישראל יכול להגיע למעלתו ותפקידו רק בארץ ישראל.

אלא שמשל זה דורש הבנה – בכרם ברור לנו איך המינרלים , המשקעים והאקלים תורמים לאיכות הענבים , אך לא ברור לנו במה תורמת דווקא ארץ ישראל להגשמת תפקידו של עם ישראל בעולם . ודאי, זוהי ארץ אשר ה' אלוקיך בה מראשית שנה עד אחרית שנה , ורק בה ניתן להגיע לקרבת אלוקים , אך ה' סיבב בהשגחתו שגם התנאים הגיאוגרפיים , האקלימיים והסביבתיים של ארץ ישראל יתאימו להיות משכן לעם ישראל. אף העושר והניגודיות בנופים ובסוגי האקלים השונים, בבחינת "לא תחסר כל בה", אף הם מבטאים את קדושתה הרוחנית של הארץ והתאמתה לעם ישראל.

הרב קוק זצ"ל בספרו אורות עמוד ק"ל , מבאר את סגולתו של עם ישראל ע"י משל למעמדו של האדם בין כל בעלי החיים . לבעלי חיים רבים יש כוחות וכישרונות שאין לאדם. בני האדם אינם יכולים לרוץ כצ'יטה , לעוף כציפור, או לשחות כדג. ישנם בעלי חיים שיכולת הראייה או השמיעה שלהם מפותחת הרבה יותר מהאדם. אך אם נצרף את כל הסגולות שקיימות באדם נראה שרק בו יש את כל היתרונות על בעלי החיים, כי לכל בעל חי יש אולי תכונה אחת או שתיים שמייחדים אותו, אך לאדם יש את כל התכונות שקיימים אצל כל בעלי החיים גם יחד. בכך יש יתרון לאדם על פני כל בעלי החיים , כך שבסופו של דבר – בכוח שכלו של האדם , ובכוח כל האמצעים שקיימים בו, הוא מגיע ליתרונות על פני כל בעלי החיים.

כך גם , לכל עם יש כשרון מיוחד לו ותכונה המאפיינת אותו, שבה הוא גדול יותר מעם ישראל.

אך תפקידו של עם ישראל הוא לכלול ולקבץ בקרבו את כל התכונות והרעיונות המתגלים בכל העמים , ולאחד את כולם לעבודת ה'. בדרך זו יהיה עם ישראל "אור לגויים" – בכך שבעם ישראל יש את כל התכונות שקיימות בנפרד אצל העמים האחרים.

עם ישראל צריך להבין את ייחודו של כל עם , את האמת האלוקית שמביא כל עם לעולם, ולכלול גם את תכונה זאת בתפיסה האמונית השלמה של עמנו. נמצא , שגם מבחינת התנאים החיצוניים , אין מתאימה מארץ ישראל להיות ארצו של עם ישראל.הרי זהו גם מעמדה של ארץ ישראל בין הארצות – ישנן ארצות רבות אשר יש להן מאפיין בולט המופיע בגדלות מרשימה הרבה יותר מאשר בארץ ישראל , אך ארץ ישראל היא ארץ הכללת את כל הנופים , את כל תנאי האקלים , והיא התמצית של כל הארצות.

מה תפקידנו בכל העולם ?אנו חייבים להתקשר בעומק לכל חבלי ארץ ישראל , לעיין בגיוון והעושר הסביבתי שקיים בארץ ישראל, ולאחר שנחשוף את נקודות האמת שקיימות בארץ ,נוכל לכלול את כל הנקודות הללו לעבודת ה' שלנו . על כך נאמר – "לא תחסר כל בה" .

כולנו  משתדלים מאוד לעבוד את ה' בכל כוחותינו. ידוע – שיש תלמידים, שתכונותיהם הינן תכונות מיוחדות לאדם זה , ולנו אין את התכונות הללו. הרבה פעמים אני שומע מתלמידים את השאלה – למה חברי מצליח יותר ממני, הוא בקושי לומד ואני "חורש" כל הזמן ולא הולך לי , מה לעשות ? בדרך כלל , צריך להשתדל לחשוף את נקודות החוזק של אותו בחור ולהראות לו שיש לו תכונות מיוחדות שלא קיימות אצל חבריו, ואלו נקודות החוזק שלו.

בכל אחד ואחד יש דברים מיוחדים שקיימים רק בו . כולנו צריכים לסגל לנו את עבודת ה' שלנו מתוך אותה תכונה מיוחדת שקיימת בנו, ורק אח"כ ללמוד את נקודות החוזק של חברינו , להטביע את הנקודות הללו בנו , ולעבוד את ה' גם מתוך התכונה המאפיינת אותנו וגם על פי תכונות החוזק שרכשנו מחברינו.

מי שמבקש למצוא שיר-הלל לארץ-ישראל, יטה אוזנו לקריאת-התורה בפרשת השבוע הנוכחית: "כי ה' אלוקיך מביאך אל ארץ טובה, ארץ נחלי מים, עיינות ותהומות, יוצאים בבקעה ובהר. ארץ חיטה ושעורה וגפן ותאנה ורימון, ארץ זית-שמן ודבש… ארץ אשר אבניה ברזל ומהרריה תחצוב נחושת".

בפסוקים האלה, ובאחרים, התורה מתארת את ארץ ההבטחה, ואולם השיא מגיע בסוף: "ארץ אשר ה' אלוקיך דורש אותה, תמיד עיני ה' אלוקיך בה מראשית השנה ועד אחרית השנה" – זו הארץ שהקב"ה, כביכול, אינו פוסק מלשים את לבו אליה. בה נתונות עיניו  תמיד. והדור שלנו אכן רואה במוחש, כיצד הקב"ה מגן ושומר על הארץ באורח על-טבעי לגמרי, בניסי-ניסים שכבר היו לשגרת-חיים.

הגיע הזמן להתנער מכל הפחדים והחששות ולחזור לטפח את האהבה לארץ-ישראל. נער יהודי צריך להרגיש קשר נפשי עמוק לחברון, שם טמונים אבותיו ואימותיו; לבית-לחם, שם רחל אמנו מבקשת רחמים על בניה; לירושלים, שם עתיד להיבנות בית-המקדש השלישי; לנגב ולגליל, לבקעת הירדן ולשפלה – לכל הארץ שהנחיל לנו הקב"ה. יש להשריש בלב ילד יהודי אהבה עזה כל-כך לארץ-ישראל, שלא יעלה כלל על דעתו לעוזבה לעולם.

ונוסף על כל אלה ראוי לזכור, כי קדושת הארץ מחייבת התנהגות מתאימה. בפלטרין של מלך אי-אפשר להתנהג כמו בשוק. החינוך לקדושת הארץ מוליד הכרה בצורך להתקדש בעצמנו, במחשבה, בדיבור ובמעשה, כדי שנהיה ראויים לזכות הגדולה הזאת שניתנה לנו: לחיות כיהודים בארץ-ישראל, הארץ הנבחרת שניתנה לעם הנבחר.

ואת פינת המולטימדיה אקדיש לארץ ישראל היפה

·        ארץ זבת חלב – שימו לב לפרסומת הבאה – 

·        ארץ ישראל היפה – 

·        הארץ המובטחת – 

·        מיצג הגולן (באיכות בינונית) –

·        קום והתהלך בארץ – 

  • מומלץ – ארץ זבת חלב ודבש- בעקבות השיר ,יצאה הבמאית צביה קרן לחפש אחר תנובת הארץ ואת האנשים והספורים שמאחורי מגדליהם. החיבור בין התוצרת האנשים וסיפורי ארץ ישראל בסרט שלפניכם 

חלק א – http://www.youtube.com/watch?v=9nVx9Je3Gb4&feature=relmfu

חלק ב – http://www.youtube.com/watch?v=DpdEEePbtw0

חלק ג – http://www.youtube.com/watch?v=NnpVAQTWpZY

חלק ד – http://www.youtube.com/watch?v=PSwIl8W1YjI

·        שלום לך ארץ נהדרת – לחץ כאן

והנה שתי הצעות לטיולים בארץ

·        מה קורה שהגיבור לא טייל באף מקום? – 

  • הצעה לטיול היסטורי – 

ו 2 בדיחות לסיום

למה במגילת אסתר קוראים עמה פסוקים במנגינה של איכה. 

כדי שגם הליטוואקים  יוכלו לשמוח…

ועוד אחת מיוחדת

ילד שוב את אביו בעיניים בורקות

"אבא, תגיד, איך זה לגדל ילד מיוחד?"

עונה לו האבא: לא יודע, תשאל את סבא…"

פרק 418 פרשת ואתחנן "עדיף שלא תיגע, אתה תהרוס"

שלום לכולם

כמה הודעות

  1. ברכות לכל אותם עשרות ואולי מאות שנחשפו לפרויקט והצטרפו לרשימת התפוצה שגדלה מאוד רק בשבועות האחרונים. החשיפה הייתה בעיקר דרך הרצאות בחדר  המורים שלהם. נוכחתי לדעת כמה יש צימאון אצל אנשי חינוך למצוא דרך  נוספת להגיע אל התלמידים והיא המדיה.
  2. סליחה שלא עניתי לכל אותם פונים בבקשות. היה לי עומס רב.
  3. באתר תמצאו חומרים רבים היכולים לעזור לכם בבניית התוכנית החינוכית לשנה הבאה

 

והשבוע  בתוכן הפרק על פרשת ואתחנן

· רעיון חינוכי  "עדיף שלא תיגע, אתה תהרוס"

· סיפור על התערבות מעניינת

· סיפור מצחיק על כוס שילדה

· מתורתו של הרב סימונס

· מתורתו של הרב דוד נבון

· כמה סרטונים וכמובן בדיחה כשרה

 

מספרים על מלך אחד שקורא לשר המקורב אליו ביותר ואומר לו: "יש לי משימה מאד חשובה עבורך. צא לממלכה השכנה, והיפגש עם המנהיגים שלהם. אך זכור דבר אחד: בשום פנים ואופן אסור לך להוריד את החולצה שלך במהלך הפגישה אתם. כעת לך ועשה כפי שהוריתי לך".

זכור דבר אחד: בשום פנים ואופן אסור לך להוריד את החולצה שלך במהלך הפגישה אתם!

השר פונה לדרכו, שמח וטוב לב, ומגיע במהרה לממלכה השכנה. הוא פונה מייד לארמון המלוכה, שם נפגש עם המלך. במהלך השיחה ביניהם, הוא שם לב שכמה מסגני המלך מצביעים עליו וצוחקים.

"מדוע אתם צוחקים?", שואל אותם האורח.

"משום שמעולם לא ראינו אדם עם גיבנת כל-כך בולטת על גבו", הם עונים.

"על מה אתם מדברים? אין לי שום גיבנת על הגב!"

"בטח שיש לך!"

"מה פתאום!"

"אז בוא נתערב על מליון דולר שאכן יש לך גיבנת על הגב!"

"בסדר, אני מוכן בשמחה להתערב אתכם על כך".

"טוב, אז תוריד את החולצה שלך, כדי שנראה את ההוכחה בעצמנו".

בשלב זה נזכר האורח במלותיו הברורות של המלך… "בשום פנים ואופן אסור לך להוריד את החולצה שלך במהלך הפגישה אתם". למרות זאת, מנסה השר למצוא תירוץ, אני בטוח שסכום עצום של מליון דולר יביא עושר רב לממלכה שלנו. אני הרי יודע שאינני גיבן, כך שבטוח שאנצח בהתערבות. ברור לי שבמצב הזה, המלך היה מאשר לי להוריד את החולצה…

השר מוריד את החולצה שלו, וחושף בגאווה את העמידה המושלמת שלו. הוא מושיט את ידו, גאה מאד בהצלחתו, ומייד מוגשת לו המחאה בסך מליון דולר.

השר כמעט אינו מצליח לרסן את התרגשותו. הוא מסיים במהירות את הפגישה וממהר לשוב לממלכתו, כדי לבשר למלכו את החדשות הנפלאות. "הרווחתי עבורך מליון דולר!", קורא השר באוזני המלך, "זה היה כל כך קל. רק הייתי צריך להוריד את החולצה שלי בשביל להוכיח שאין לי שום גיבנת על הגב".

"עשית מה?!", צועק עליו המלך. "אבל הרי אמרתי לך במפורש שאסור לך להוריד את חולצתך. נתתי בך אמון שתמלא אחר ההוראות שלי, ואני התערבתי עם המלך ההוא, שהוא ייתן לי 10 מליון דולר אם הוא לא יצליח לגרום לך להוריד את החולצה!".

הרב שרגא סימונס מחבר אותנו לפרשה וכותב על הפסוק  "לא תוסיפו על הדבר אשר אנוכי מצווה אתכם ולא תגרעו ממנו". קחו לדוגמא את הנהיגה בשבת. אף אחד לא חולק על העובדה שע"י הצתה של מנוע המכונית, אנו מפרים את הציווי האלוקי: "לא תבערו אש בכל מושבותיכם ביום השבת". (שמות ל"ה, ג). הרי ידוע לכולם שבשביל להניע את המנוע, יש להפעיל מערכת הצתה ע"י זיק קטן של אש. אך אלה המנסים להתווכח עם הכלל הזה, טוענים שעדיף שאנשים ייסעו ברכבם לבית הכנסת בשבת, מאשר שלא יגיעו כלל לתפילות השבת. האם לא יהיה נכון אם כך, לסייג את ההלכה למען נוכחותם של יהודים בבית הכנסת? הרי ברור שהקב"ה היה מאשר זאת! בדיוק כמו בסיפור על הגיבנת של השר, לפעמים איננו מודעים למשתנים מסוימים הקיימים מתחת לפני השטח. כך גם בקהילה שאין בה שום סממן יהודי, ילדינו משתלבים במעין כור-היתוך, שבו הנורמות והגישות הן שונות מדרך החינוך שאנו מנסים להעביר להם.

אך אם אנו מודאגים מבעיית ההתרחקות מהמסורת היהודית, ובכל זאת מעונינים להעניק לילדינו זהות שכזו, עלינו לדעת כי העובדה שאנו שולחים אותם למסגרות חינוכיות, בהן אין כל זיקה למסורת, יש בה למעשה מסר המעודד אותם להתרחק מהיהדות. היהדות היא תהליך, היא מסע, שבו כל צעד שננקט הוא חשוב ומשמעותי.

כמובן שכאשר מדברים על אמונה אישית, היהדות איננה דת של הכל-או-לא-כלום. האדם שואף לעשות את המקסימום, ולא ניתן לצפות ממנו ליותר מכך. היהדות היא תהליך, היא מסע, שבו כל צעד שננקט הוא חשוב ומשמעותי. אך ברמה הלאומית, אסור שניתן לסטנדרטים שלנו "להתכופף". העוצמה של ההלכה היהודית היא בהבנה שצורכי האדם ורצונותיו יישארו תמיד זהים לאורך ההיסטוריה. אם ההלכה היהודית תאפשר לנו "לכופף" אותה לטובת צורכיהם האישיים של כל משפחה, חברה או דור, היא תאבד מיעילותה. אם ייפתח הסכר שחסם עד כה את הפרשנויות המחודשות, כל המערכת עלולה להתפרק לגמרי.

כמובן שקיימים משתנים רבים, אך האם זה מפתיע ששיעור היהודים שבוחרים להינשא בנישואין אזרחיים עולה בהתמדה משנה לשנה, כשחלקם אף נישאים לבני זוג לא יהודיים, מה שהורס באופן ממשי את העם היהודי? יתכן וזוהי הסיבה שבגללה מייד לאחר שאומרת לנו התורה: "לא תוסיפו… ולא תגרעו", היא מוסיפה: "עיניכם הרואות את אשר עשה ה' בבעל פעור [עובדי עבודה זרה], כי כל איש אשר הלך אחרי בעל פעור, השמידו ה' אלוקיך מקרבך. ואתם הדבקים בה' אלוקיכם, חיים כולכם היום". (דברים ד':4-3).

באופן אינטואיטיבי, די ברור לנו מדוע אסור לגרוע דבר מהתורה. אך מדוע אסור לנו להוסיף עוד על המצוות? האם לא עדיף תמיד לעשות יותר ממה שצריך? קחו לדוגמא יצירת אומנות מפורסמת. האם הייתם מוסיפים מספר קטן של תווים לנעימה שהלחין באך, או כמה כתמי צבע לאחת מתמונותיו של רמבראנדט?! הוספה על דברי התורה מרמזת שהקב"ה לוקה בחסר, וזוהי למעשה סגידה עצמית ליצירתיות של עצמנו.

ההוספה על המצוות איננה עבודת הא-ל, אלא משרתת את צרכיו האישיים של האדם, ונעשית בכדי לגרום לו "להרגיש טוב" עם עצמו. הרי על פי הגדרה, לא ניתן להוסיף דבר על משהו שהוא מושלם. הוספה על דברי התורה מרמזת שהקב"ה לוקה בחסר, וזוהי למעשה סגידה עצמית ליצירתיות של עצמנו. יותר מכך, אותה מחשבה סובייקטיבית שהובילה לבסוף להוסיף על המצוות, עלולה בסופו של דבר גם לגרוע ממה שכתוב בתורה. בגן העדן ניסה הנחש לפתות את חווה לטעום מפרי עץ הדעת. הוא שאל אותה: "האם הקב"ה באמת אמר לכם לא לאכול מפרי העץ הזה?" "בוודאי", אמרה חווה. "ומפרי העץ אשר בתוך הגן אמר אלוקים לא תאכלו ממנו ולא תגעו בו, פן תמותון" (בראשית ג, ג). והרי ידוע לכולנו שהאיסור היה רק על אכילה, ולא על נגיעה!

בשלב זה, מספר המדרש, דחף הנחש את חווה כלפי העץ, דחיפה שגרמה לה לנגוע בגזע העץ בקלילות. "תראי!", אמר הנחש, "את כרגע נגעת בעץ, ושום דבר לא קרה לך. הקב"ה כנראה לא באמת התכוון למה שהוא אמר לכם. את כבר נגעת בעץ, אז עכשיו תמשיכי ותטעמי ממנו". וחווה אכן אכלה מפרי עץ הדעת. מי שמוסיף, לא רק שהוא גורע, אלא סופו שגם יגרע מהכתוב.

הרמב"ם מסביר את החשיבות שקיימת בקבלת התורה כפי שהיא, בלי לשנות דבר ממנה: "דבר ברור ומפורש בתורה, שהיא מצוה עומדת לעולם ולעולמי עולמים: אין לה לא שינוי, ולא גרעון, ולא תוספת… לפיכך אם יעמוד איש, בין מן האומות ובין מישראל, ויעשה אות ומופת ויאמר שה' שלחו להוסיף מצוה או לגרוע מצוה, או לפרש במצוה מן המצוות פירוש שלא שמענו ממשה, או שאמר שאותן המצוות שנצטוו בהן ישראל אינן לעולם ולדורי דורות, אלא מצוות לפי זמן היו [מצווה שהיתה קשורה לתקופה ספיציפית בהסטוריה], הרי זה נביא שקר, שהרי בא להכחיש את נבואתו של משה, ומיתתו בחנק, על שהזיד לדבר בשם ה' אשר לא ציוהו. ברוך שמו [הקב"ה], ציווה למשה שהמצווה הזאת לנו ולבנינו עד עולם, ולא איש אל ויכזב [הקב"ה הוא אינו כמו בני אדם, שמשנים את דעתם]" (הלכות יסודי התורה, ט, א).

יצירת האומנות הזו עלולה להיהרס גם אם נוסיף עליה וגם אם נגרע ממנה אפילו פרט אחד קטן. ההלכה היהודית היא מדע מטאפיזי מדויק, וכמו שהוספה קטנה של חוט ברזל לטלפון הסלולרי שלכם תגרום לכך שלעולם לא תצליחו לקלוט בו שום שיחה נוספת, כך גם אסור לנו להתעסק עם ההלכה היהודית וכדברי שלמה המלך: "תורת ה' תמימה" (תהילים י"ט:8). יצירת האומנות הזו עלולה להיהרס גם אם נוסיף עליה וגם אם נגרע ממנה אפילו פרט אחד קטן.

הרב חיים נבון מוסיף לנו עוד נקודה מעניינת: בשנים שלפני מלחמת העולם הראשונה, הצהירו מנהיגי תנועות הפועלים באירופה שהם לא יתנו למלחמה לפרוץ, אם יכריזו המדינאים על מלחמה, הפועלים פשוט יסרבו להתגייס. נאמנותם למעמד הפועלים הבינלאומי תבלום את נאמנותם למדינתם. ביום שהוכרזה מלחמת העולם הראשונה, כל ההצהרות נשכחו, והפועלים זרמו בהמוניהם אל לשכות הגיוס. ההיסטוריונים עדיין מעיינים במאורעות הימים ההם, שהוכיחו סופית שנאמנות לאומית גוברת על סולידריות סוציאלית. אנחנו נפיק מהאירועים הללו לקח כללי יותר: לפעמים אי-אפשר להמשיך לשמור על נאמנות כפולה.

שמעתי פעם דרשה נאה על הפסוק "והיה כאשר תריד, ופרקת עולו מעל צווארך" (בראשית כ"ז, מ): "כאשר תריד", אם תוסיף על תרי"ג המצוות את המצווה התרי"ד, "ופרקת עולו": תבטא בכך את פריקת עולו של הקב"ה. ההיגיון שמאחורי דרשה זו הוא פשוט: הוספת ציוויים שלא נכללו בתורה, מבטאת הכרה במקור סמכות נוסף מלבדה. כאשר האדם מחוקק לעצמו מצוות ואיסורים, הוא בעצם מצהיר, שמלבד מחויבותו לחוקי ה', הוא מחויב גם למערכת אחרת. כמובן, חז"ל הוסיפו סייגים ומצוות דרבנן, אך תוך הכרה בהבדל שבינן לבין המצוות מן התורה. כאשר אדם טוען שהמצווה שהוא מוסיף היא באותו מעמד כמו התורה, הוא פוגע בבלעדיות של התורה האמיתית, כפי שנמסרה לנו. הפילוסוף אמיל פקנהיים דיבר על כך שאחרי השואה נוספה ליהודים "המצווה התרי"ד" – "אל תיתן להיטלר ניצחון שלאחר המוות". ה"מצווה" הזו מחייבת את העם היהודי להוסיף ולהתפתח, הן מבחינה חומרית והן מבחינה רוחנית. אך פקנהיים, למרות הניסוח הבוטה, לא ניסה להשוות את ה"מצווה" שלו למצוות התורה. כאשר אדם מכיר בכך שהוא אינו יכול להוסיף על הגרעין הקשה של מצוות התורה, אין הוא עובר על "לא תוסיף".

והנה לפנינו מגיע בצעדים מהירים יום מיוחד והוא טו' באב. הרמב"ן בפרשה קובע שמי שמוסיף חג למערכת החגים שלנו עובר על האיסור "לא תוסיף". בדורנו אנו עדים לשטף של חגים חדשים, שלא שערום אבותינו. יש, למשל, החוגגים את ט"ו באב, "חג האהבה". אבותינו אכן חגגו את היום הזה, אך בגלל סיבות אחרות לגמרי: למשל, משום שביום זה כלו מתי מדבר, ומשום שבו נִתנו הרוגי ביתר לקבורה (בבא בתרא קכא ע"א-ע"ב). אינני בטוח שכל הצוהלים בט"ו באב של ימינו חושבים דווקא על מתי המדבר, או על הרוגי ביתר. אם הם חושבים על ביתר, מן הסתם זו בית"ר אחרת.

יהיה מן הסתם מי שיאמר, שגם בימי חז"ל לא כל החוגגים חשבו על מתי המדבר. ואכן, אני מסתכל בעין ביקורתית על חגיגות ט"ו באב של ימינו לא כל כך בשל תוכנן, כמו בשל מקורן. לכולם ברור שמדובר בחג שלא רק תוכנו הועתק מ"ולנטיינז דיי", אלא גם מקור התוקף שלו אינו בערכים יהודיים, אלא בדת האהבה הבינלאומית. חוגגי ט"ו באב משתתפים בפולחן אוניברסלי של דת האהבה, שמהווה תחליף לדתות האמיתיות. הדת הזו מתחרה היום עם התורה שלנו. לא מדובר כאן רק על תכנים בעייתיים, אלא על שעבוד לדת אחרת. מדובר בעבודה זרה חדשה. האהבה כלשעצמה היא ודאי ערך חיובי, ואין כל רע ב"יום אהבה". אך יש לי ביקורת חריפה על המערך התרבותי שהיום הזה משתלב בו בימינו.

האהבה היא הדת החדשה שהומצאה במאה העשרים. ט"ו באב הוא – להבדיל – יום הכיפורים שלה. מי שחוגג גם את יום הכיפורים המקורי, וגם את "יום הכיפורים" הגרוטסקי של דת האהבה, עלול להיות סוכן כפול. בנקודה הזו צריך לעמוד לנגד עינינו האיסור הנחרץ של התורה: "לא תוסיפו".

ונסיים בסיפור שקראתי בעלון שלום לעם.

כל המוסיף גורע!

כולם קראו לו ה'קמצן', והוא דווקא די התחבר לתואר, אם כי אילו היו שואלים אותו הוא היה מעדיף את ה'חסכן', אבל כל עוד זה לא עולה לו כסף אז מבחינתו זה בסדר. כולם בשכונה ידעו שמר קמצינסקי לא נותן שקל, לא מלווה אגורה ולא משאיל עפרון.

השכן ממול שנתקע כמה פעמים בלי שקית חלב בגלל שמר קמצינסקי לא משאיל, החליט ללמד אותו לקח שאותו לא יישכח בחיים שלו.

'תוכל להשאיל לי את כוס הכסף שלך?' גילה השכן עזות מצח כשדפק על דלת בית ה'קמצן'.

– 'אני לא משאיל כלום! פרינציפ!'

השכן הושיט לו את שעון הזהב שלו, ואמר: 'זה חשוב לנו, יש לנו הערב אירוע, מסיבת שבע ברכות לכבוד נשואי הבת, אם לא אחזיר לך את הכוס תוך שעה, השעון שלך!'

מול הצעה כזו לא יכול היה הקמצן לעמוד והוא הסכים.

חמישים וחמש דקות חלפו, והשכן דופק שוב בדלת, הפעם בידו שתי כוסות. הכוס הגדולה והמקורית של קמצינסקי, ועוד כוסית כסף קטנה ויפה.

– 'מה זה?!' שאל קמצינסקי בחמדנות.

– 'מגיע לך מזל טוב! בדיוק כשהכוס שלך הייתה אצלנו נולדה לה בת, הנה היא החמודה הקטנה.'

– 'מזל טוב, מזל טוב!' הנהן קמצינסקי בראשו, החזיר את שעון הזהב ולקח את שני הכוסות. 'נעים לעשות אתך עסקים!'.

כשהשכן דפק בדלת למחרת וביקש שתי פמוטות כסף, לא ניסה קמצינסקי אפילו לסרב. וזה השתלם לו. השכן חזר בתום הערב עם ארבעה פמוטות, שניים קטנים, 'נולדו להם תאומים', לחש בהתנצלות, 'שמרנו עליהם בשבילך'. קמצינסקי יצא מכליו, 'שיהיה רק בשמחות,' אחל מעומק עליו, 'ותבואו תמיד. אה, כן, בטח בשבת יבואו הרבה אורחים תצטרך להרבה פמוטות, יש לי קנדלברה עתיקה מזהב טהור בעלת עשרה קנים להדלקה, אתה מוזמן לקחת אותה לשבת!'.

– 'אבל אני צריך את השעון לשבת, לא אוכל לתת לך אותו כמשכון!'

– 'אין צורך, באמת שאין צורך, הלוא ידידים אנחנו, תקבל את הפמוט גם בלי משכון!'

עם צאת השבת דפק קמינצקי בדלת ביתו של השכן בציפיה דרוכה: 'נו, יש חדש?' שאל.

– 'יש, יש חדש,' השיב השכן בקול נוגה, 'הקנדלברה מתה!'.

'מתה?! מ'זת'ומרת מתה?! ממתי פמוט יכול למות?!'

– 'וממתי כוס כסף יכולה ללדת?!' החזיר לו השכן. 'מי ששתק אז, מוטב לו שישתוק גם עכשיו!'.

תופעה זו בדיוק רוצה התורה למנוע כשהיא מצווה עלינו בפרשה זו: 'לֹא תֹסִפוּ עַל הַדָּבָר אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוֶּה אֶתְכֶם וְלֹא תִגְרְעוּ מִמֶּנּוּ'.

בבקשה אל תגעו בתורה, אל תנסו לשפר, ליפות ולהוסיף על פי דעתכם, על פי מה שנראה לכם, על פי ההיגיון האנושי. נהגו בה כמות שהיא מצווה, על פי העקרונות והכללים שניתנו מסיני. בבקשה, אל תוסיפו. כי מי שמוסיף כשלא צריך, עלול גם לגרוע כשצריך.

 

ומכיוון שדיברנו שהתורה אינה רוצה שנוסיף או נגרע וחכמים מדברים רבות על ההסתפקות במה שיש לנו, אייחד את פינת המולטימדיה למושג הסתפקות במועט. (הערה: כמובן שהסרטונים יכולים לשמש אתכם גם לנושאים אחרים)

הנה שני סרטונים שיהיו בעזרת השם במארז הכפול בנושא "מוסר השכל" שיצא בקרוב

·  אין לי מלח – 

·  אדם בלי ידיים ובלי רגליים – 

ועוד שלושה מעניינים

  • כולם בשביל אחד – 

·         לקיחת אחריות / דוגמא אישית 

  • החיים כמו רכיבה על אופניים – סרטון זה נמצא בדיסק מספר1 – 

  • ואחד לסיום מהמארז "סרטונים מדהימים" – 

לסיום בדיחה כשרה

שמוליק שהיה יהודי שומר מצוות וגם גאון פיננסי לא קטן, עזב את ברוקלין
לטובת הצעת עבודה כסגן נשיא של חברת ברוקרים ידועה במדינת יוטה, שידועה כמדינת המורמונים.
 
אולם עם הזמן, הלחץ על הנשיא מכיוון הדירקטוריון הלך וגבר.  "לא יכול להיות שיהודי ינהל לנו את העסק. אנחנו נוצרים דתיים כאן" אמרו לנשיא החברה.
 
הנשיא לקח את שמוליק לשיחה והסביר לו שאין ברירה והוא יהיה חייב להתנצר אם ברצונו להמשיך להחזיק במשרה המכובדת, שגם באה כמובן עם משכורת בת שש ספרות.
 
לשמוליק לא הייתה ברירה. עם כל הקשיים שהיה לו להתנצר, לא  קל לאבד משרה כזו. הוא בא הביתה ואמר לאשתו. "מיום ראשון אנחנו מתחילים ללכת עם הילדים לכנסיה".
 
  וככה עברו כמה חודשים, כשאשתו צפורה  לא מפסיקה להציק לו . " קשה לי ככה, אני מתגעגעת לשבת, להדליק נרות, קידוש, חגים. כסף זה לא הכל ". 

וככל שהציקה לו, כך גברו על שמוליק מיודענו יסורי המצפון .עד שיום אחד בא לנשיא החברה שלו ואמר לו: "אני לא יכול להמשיך ככה. כולי מלא יסורים מבפנים, כסף זה לא הכל, אני לא ישן בלילה וכך גם אשתי.  נולדתי יהודי ואני רוצה למות יהודי. אם אתה רוצה שאתפטר, אני אתפטר מבלי לעשות מזה עניין".
 
הנשיא הביט עליו בתדהמה ואמר לו: "סמואל (כך קראו לו הגויים), מצטער, לא ידעתי  שזה כל כך קשה לך, חשבתי שזה עניין של מה בכך . אתה יודע מה, תישאר אצלנו בעבודה ותהייה יהודי כרצונך. אני אטפל בשאר".
 
חזר שמוליק הביתה שמח וטוב לב, רץ לאשתו שישבה על הכורסה מול הטלוויזיה וצפתה בתכנית של ריקי לייק ואמר לה:"צפורה, לא תאמיני, קרה לנו נס ! אנחנו חוזרים להיות יהודים, דיברתי עם המנהל והוא משאיר אותי בעבודה". 

 צפורה הביטה עליו בעיניים יורקות אש ואמרה לו: "תגיד לי, אתה השתגעת ?!?!" 
 שמוליק, המום, אמר לה: "אבל חשבתי שזה מה שאת רוצה ! כל הזמן בכית לי, את לא רוצה להיות שוב יהודיה ?!"  .
 
צפורה הביטה עליו, עצבנית עוד יותר, ואמרה לו בזעם: "בטח שאני רוצה, בוודאי שאני רוצה.. אבל עכשיו ?! שבועיים לפני פסח ?!?! "

 

 

פרק 417 פרשת דברים – "התנהלות מתוך פחד"

פרשת דברים – התנהלות מתוך פחד

והשבוע בתוכן הפרק

·         רעיון חינוכי "התנהלות מתוך פחד"

·         מתורתו של אור החיים

·         מתורתו של הרב שטראוס

·         קצת לקראת תשעה באב

·         סרטונים

·         ספור מרגש במיוחד שכל מי שקורא לא יכול שלא להתרגש

·         ובדיחה כשרה לסיום

ברצוני להציג שלושה כיוונים להסתכלות על הפרשה

הסתכלות ראשונה

משה הוא לא גיבור הספר אותו הוא מספר, אלא העם אותו הוא מנהיג כבר כמה וכמה שנים טובות. דרך מסירת הסיפור היא נאום אחד ארוך מאוד של משה, אותו אחד שבתחילת הקריירה הצהיר על עצמו שהוא כבד-פה. הספר ילך קדימה ואחורה בזמנים, אבל זמן האמת של מסירת הסיפור הוא קריטי כי הוא מתרחש ערב הכניסה לישראל, לפני מות משה – אותו אחד שבלידתו ועל פי מדרשים, עוד טרם לידתו, קיבל את הייעוד להיות נביא ומושיע. זהו אותו משה עליו ייאמר בסוף ספר דברים וְלֹא קָם נָבִיא עוֹד בְּיִשְׂרָאֵל כְּמשֶׁה אֲשֶׁר יְדָעוֹ יְהֹוָה פָּנִים אֶל פָּנִים.

בקריאה של הפרשה הראשונה קשה שלא הרגיש את הכעס העצום, אפילו האלים, של משה כלפי שומעיו. המילה 'לא' או 'ולא' מופיעה עשרים וחמש פעמים בהקשר המאשים את עם ישראל, שלא האמין או לא הקשיב לאלוהים או למשה שליחו. הפרשה מלאה במנות כה גדושות של כעס ומרמור, עד שבצר לי נזכרתי בנקודה המסוימת אליה מגיעים בטיפול פסיכולוגי. רגע בו אתה מתמלא בהאשמות כלפי ההורים, האחים, העבודה, הרמזורים ולסיום כלפי כל העולם. בטקסט קצר משה מזכיר את כל העוולות של העם, את הרגעים הקשים והמכוערים, את המלחמות בדרך ואת חוסר האמונה של העם שאלוהים נלחם עבורו וכל מה שהוא צריך לעשות זה להאמין בו, אלא שאפילו את זה הוא לא מצליח לעשות. די ברור שמשה מוציא את האכזבה שלו מפני שאחרי כל הטרחה והדרך שעשה הוא לא רשאי להיכנס לארץ ישראל. די ברור שהוא כועס שאם העם לא היה כל-כך בעייתי ולא היה מקבל עונשים בסגנון "ארבעים שנה ביציאה", הוא היה זוכה להנהיג אותם פנימה ולטעום חלב ודבש לעת זקנתו. גם חז"ל שמו לב שבפרשה יש הסבר אחר לסיבה מדוע משה לא נכנס לארץ. משה תולה את הסיבה בחטא המרגלים ומסביר שהדור הראשון, כולל הוא עצמו, נענשו.

המילים הראשונות של משה בפרשה הן אלו: יְהוָה אֱלֹהֵינוּ דִּבֶּר אֵלֵינוּ  והאחרונות הן: לֹא תִּירָאוּם כִּי יְהוָה אֱלֹהֵיכֶם הוּא הַנִּלְחָם לָכֶם. המשפטים מאפשרים לראות קצת מהתהליך שהוא עובר. כשהוא מתחיל את דבריו הוא באמת מתעתד לעשות סיכום של כל קורות העם, אבל תוך כדי דיבור הוא נזכר בכל הקשיים שהעם הערים עליו. קשיים שאילצו אותו לומר דברים כמו: לֹא אוּכַל לְבַדִּי שְׂאֵת אֶתְכֶם, וכן הלאה. תוך כדי הדיבור, כשהוא רואה את כל העם לפניו, עומד בעיניים מייחלות לעתיד שהוא לא יזכה לו, הוא כנראה נזכר במוות המתקרב שלו ובהחמצת ארץ ישראל, וכך, בכל פיסת נאום הוא הולך ומתרחק ממאזיניו עד שבסוף הפרשה הוא מפריד את עצמו מהם ובחצי פה מתוודה שאלוהים כבר לא נלחם עבורו, אלא עבורם.

הסתכלות שניה

בפרשת "דברים" ניתנה הבמה למשה. הוא מתייצב לפני העם לבדו ומדבר מהלב.  מדבריו אנו למדים על אכפתיות, על אחריותו האישית ועל דאגתו האמיתית לעם ישראל.  משה מזכיר לעם כי ה' הוציאו ממצרים ודאג לכל מחסורו במדבר במשך ארבעים שנה. הוא מזכיר את קריעת ים סוף ואת מעמד מתן תורה, את ירידת המזון מהשמיים, את עמוד הענן ועמוד האש שהנחו את בני ישראל, והוכיח את דאגתו הצמודה של הבורא בכבודו ובעצמו לעמו. משה אומר לעם "ובמדבר נשאך ה', כאשר ישא איש את בנו בכל הדרך אשר הלכתם", למרות כל זאת עדיין היו אנשים שהרבו להתלונן, לעורר מחלוקות ומריבות ולהיות כפויי טובה.  גם המרגלים שחטאו היו חסרי אמונה, התסיסו את העם והחלישו את רוחו. כלומר, למרות כל הניסים והנפלאות עדיין יש אנשים חסרי אמונה, מרירים, מתלוננים ומתגעגעים לסיר הבשר במצרים. כיצד ייתכן הדבר?! התשובה היא: שאננות, אדישות והיצמדות לשגרה, זיכרון קצר מועד, השתעבדות מוחלטת לחומר ולגשמיות. משה בדאגתו הרבה, מזהיר את העם (ואותנו) מפני דיבורים שליליים, ובעיקר מפני שנאת הזולת. דברי משה ופרשת "דברים" מדגישים את הכוח שיש לדיבור. דיבור חיובי עשוי להועיל ולבנות דברים טובים, ודיבור שלילי עלול להדביר ולהרוס. ישנם אנשים השונאים אחרים סתם משום שהם שונים מהם בחיצוניותם או משום שאינם מסכימים לדעתם. שונאים כך סתם, ללא סיבה אמיתית, שנאת חינם. המילים והדיבור שלנו למעשה יוצרים עבורנו "גן עדן" או חלילה "גיהינום". במדבר סיני לעם ישראל לא היה חסר כלום: דאגו לכל מחסורם, הם זכו להשגחה אישית, קרו להם ניסים, ובכל זאת מתוך שאננות ואדישות אנשים לא שלטו בדיבוריהם השליליים, חטאו ונענשו. גם שבית המקדש היה קיים לא היה חסר דבר. היה נדמה שהגענו אל המנוחה ואל הנחלה, אבל גם אז, מתוך שאננות ואדישות, אנשים לא שלטו בדיבוריהם השליליים. ידוע כי הסיבה העיקרית לחורבן בית המקדש השני הייתה שנאת חינם וחוסר כבוד בין איש לרעהו.  מחלוקות הן חיוביות אם הן נובעות מתוך ענווה ורצון להגיע לאמת, אך שהן נובעות מתוך אגו ואינטרסים אישיים, הן הרסניות ביותר, הדיבור מוציא לפועל את המחשבות. המחשבות נעלות ורוחניות יותר מהדיבור הגשמי, ולכן המחשבות מסמלות את ספר "במדבר"-שם קרו נסים שמימיים מלמעלה והופנו אלינו למטה. בספר "במדבר" דברי הבורא התבצעו מלמעלה למטה :"וידבר ה' אל משה". לעומת זאת בפרשת "דברים" ובספר "דברים" כולו-משה הוא זה שמדבר ונואם לבני ישראל :"הדברים אשר דיבר משה אל כל ישראל", כאן מאפשר ה' למשה וגם לנו להוציא לפועל את הכוחות האנושיים, לבטא את המחשבות באמצעות דיבור מעשי ולבטא את הניצוץ האלוקי הנמצא בתוכנו, כי האדם והכוח האנושי גם הם חלק מן הבריאה האלוקית. ה' נתן לנו הוראות וצייד אותנו בכלי נשק חזקים-מחשבות חיוביות, דיבורים ומעשים-כדי שנוכל להשתמש בהם ביום יום, להשפיע ולשפר את חיינו. בספר "במדבר" למדנו כי בני ישראל היו פסיביים והם פשוט קיבלו מהשמיים מתנות רבות.  פרשת "דברים" וכל ספר דברים נותנים כוח לאדם להיות אקטיבי, לשלוט בדיבורו, ולבצע זאת בשטח בחיי היום יום. האדם לא יכוך לשבת בחיבוק ידיים ולצפות מהבורא שיעשה לו נס. האדם צריך לשלוט במחשבותיו ולהוציא אותן לפועל על ידי דיבור (מילה טובה, עידוד, פרגון לזולת) ומעשים. מה שווה רעיון טוב או לימוד רוחני נעלה אם לא מוציאים אותו לפועל ומיישמים את הדברים בשטח? בני ישראל עוזבים את המדבר ומתחילים תהליך חדש. דיבורים חיוביים ואהבת חינם בין איש לרעהו בסופו של דבר יגרמו לשלום, לבנייה ולצמיחה חיובית לנו ולכל סביבתנו.

הסתכלות שלישית

הרב גלעד שטראוס מביא לנו עוד הסתכלות מעניינת בפרשה.

סיפור המרגלים הוא סיפור של פחד וחרדה שהביאו להתמוטטות . אוירת הפחד מביאה את העם לומר דברים קשים על הקב"ה (שם; כז): " ותרגנו באהליכם ותאמרו בשנאת ד' אתנו הוציאנו מארץ מצרים לתת אתנו ביד האמרי להשמידנו". תאורי המרגלים שוברים את רוחו של העם (דברים א; כח): "אחינו המסו את לבבנו לאמר עם גדול ורם ממנו ערים גדלת ובצורת בשמים וגם בני ענקים ראינו שם". משה מזכיר את גבורות ד' במצרים ואת הנהגתו הניסית במדבר, אבל אין לו אין סיכוי (שם; ל – לג): " הוא ילחם לכם ככל אשר עשה אתכם במצרים לעיניכם… נשאך ד' אלהיך כאשר ישא איש את בנו… ד' אלהיכם ההלך לפניכם בדרך לתור לכם מקום לחנתכם באש לילה לראתכם בדרך אשר תלכו בה ובענן יומם".

הדבר המדהים הוא המהפך מפחד לגבורה איתנה שנוצר תוך זמן קצר ביותר. לאחר שהעם שומע את גזרת ד' למנוע מהם את הכניסה לארץ מיד הם נאזרים בגבורה אדירה (שם; מא) "ותענו ותאמרו אלי חטאנו לד' אנחנו נעלה ונלחמנו ככל אשר צונו ד' אלהינו ותחגרו איש את כלי מלחמתו ותהינו לעלת ההרה".דברים אלו מעוררים שאלות גדולות:

אם הם יכלו עכשיו להאזר בגבורה מדוע לא יכלו להתחזק קודם בדברי משה?

אם קודם הפחד מוטט אותם, כיצד גזרת ד' הפיחה בהם אומץ וגבורה מידיים ודחפה אותם לצאת למלחמה?

ממילא עולה גם שאלה שלישית – מדוע מסרב הקב"ה לקבל את התיקון שלהם? מדוע הקב"ה מסרב להיות בקרבם?

נראה, שבירור סוגיה פסיכולוגית זו חשוב לכל אחד מאתנו מפני שהוא נוגע בשרשי הכוחות המניעים אותנו לפעול או להירתע מפעולה . למרות שבמבט ראשוני נראה כאילו המעפילים מבקשים תיקון לחטאם. מבט מעמיק ופנימי מלמד שהם לא עברו כל שינוי. הם לא התהפכו מפחדנים לגיבורים. תגובתם ממשיכה את כניעתם לפחד. השינוי היחיד שעבר עליהם הוא שעתה פחדו מהגזרה האלוקית יותר. אם היו מבקשים באמת תיקון לחטאם היו שואלים את משה מה עליהם לעשות, היו ממתינים בסבלנות לקבל ממנו תשובה. אבל הם מגיבים בדחיפות (שם; מא): "חטאנו לד' אנחנו נעלה ונלחמנו"… הם לא פועלים מתוך מחשבה ושיקול דעת אלא בבהלה, רק הפחד מפני ד' דוחף אותם. כאן מתגלה לנו דרך שגויה בעבודת ד'. דרך שלעיתים גם אנחנו הולכים בה: עבודת ד' מתוך פחד.  האדם לא באמת שלם עם המעשה שהוא עושה. לא באמת מזדהה עם הדרך, אלא פועל מתוך הבנה שהוא עלול להיפגע ולהינזק.

הדבר נכון לא רק בעבודת ד' אלא גם בהתנהלות חברתית. לעיתים אנחנו תומכים במישהו לא מפני שאנחנו מסכימים איתו אלא מפני שאם לא נתמוך בו נפסיד. לעיתים אנחנו נמנעים מלהאבק על דבר שאנחנו מאמינים בו, מפני שהמאבק הזה עלול לגרום לנו נזק. בכל התנהגות כזאת אנחנו הולכים בדרכו של דור המרגלים – לא האמת והאמונה מכוונים את צעדנו אלא הפחד והרצון להגן על עצמנו בכל מחיר.

הקב"ה מעוניין שהדור שיכבוש את הארץ יפעל מתוך אמונה ובטחון בד'. דור שפועל מתוך פחד לא מתאים לנחול את ארץ ישראל. לכן ימתין העם עוד ארבעים שנה במדבר. הבנים שיולדו ויגדלו בתנאי המדבר הקשים יתחנכו לגבורה ומסירות לד' – אלו הבנים שמשה מדבר אתם כאן ומסביר להם מדוע הוריהם לא זכו להכנס לארץ. אלו הלוחמים שבהנהגתו של משה זכו כבר לכבוש את ממלכות סיחון ועוג וזכו לנצח את מדין. זה יהיה הדור שיחד עם יהושע ינחל את ארץ ישראל מתוך גבורה ומסירות נאמנה לדרך ד'.

ונסיים ברעיון חינוכי לימים אלו: פרשת השבוע פותחת בפסוק : אלה הדברים אשר דבר ה' אל כל ישראל במדבר בערבה מול סוף בין פארן ובין תופל ולבן וחצרות ודי זהב. על פי הפשט משה רבינו רומז לבני ישראל על מעשיהם השליליים, אך כדי לא לפגוע בהם הוא מזכיר רק את המקומות, כדי שיזכרו במעשיהם ויחזרו בתשובה.

"אור החיים" הקדוש בפירושו טוען לרמיזה אחרת: רמיזה על המידות שהאדם צריך לדבוק בהן:

א. "בעבר"-שייקח האדם ממידותיו של אברהם אבינו העברי.

ב. "הירדן "-לשון מרדות. האדם צריך לשאוף לשלמות ולרדות בעצמו וזה עדיף על לחץ חצוני.

ג. "במדבר" –שאדם צריך להיות עניו כמו המדבר שכולם דורכים עליו.

ד. "בערבה"- המילה ערבה רומזת לערבות הדדית.במקום ובזמן שצריך יש להוכיח את חברו ולא להסתתר מאחורי הענווה .

ה. מול סוף – לראות תמיד ממול את ה"סוף"- שיזכור אדם את יום המיתה ואז יהיה כל ימיו בתשובה.

ו. "בין פארן ובין תופל" – שיקרין "פאר" ושמחה חיצונית לכל הסוססים אותו, אך כלפי עצמו תמיד ידאג לשפר ותקן את ה"תפל".

ז. "ולבן"-רומז על לב טהור ונקי.

ח. "וחצרות" –רומז לחצרות ה' .כלומר תלמוד תורה.

ט. "ודי זהב"-שיאמר לזהב: די! הסתפקות במועט.

 

ואחתום בסיפור מרגש במיוחד המתקשר לימים בהם אנו נמצאים שסיפר ש"ז שרגאי, שיצא כשליח לפולין אחרי המלחמה וחזר משם עם העדות הבאה, הממצה, לעניות דעתי, את האמפטיה העמוקה שבה מעמידה השואה את היהודי המאמין:

זוהי כוחה של אמונה

בעזבי את פולין בפעם השנייה. הייתה זאת בחצות לילה, ליוו אותי ידידים וחברים משכבר הימים לתחנת הרכבת בוורשה, וגם אנשי השלטון הפולני. בשעת הפרידה כשעמדתי על יד הקרון בתחנה, ניגשה אלי אישה ובקשה בפיה: יש לה אחות בירושלים שבעלה עובד ב'תנובה' ברחוב יחזקאל, ואביה הזקן נוסע אליה באותה הרכבת, ובקשתה שאכניס אותו בתא שלי כדי שימצא בחברה של יהודי. נעניתי לה כמובן. עליתי יחד אתה לקרון והעברנו את אביה ואת כל חפציו – מטענו הדל, לתא שלי.

כשנכנסתי אחר כך לתא והתבוננתי ביהודי. ראיתי לפני פנים צהובים כשעווה, זקן לבן, עיניים מעוצבות וכולו פקעת עצבים. כשהתחלתי לשאול אותו: מי ומה וכו', שתק ולא ענה דבר.

שתקתי אף אני. אחרי זמן מה ביקשני לעזור לו לפתוח את המזוודה שלו. בתוכה ראיתי שופר, פמוטים, הבדלה, טלית ותפילין, כמה ספרים וכמה כתנות, ועוד כמה דברים. הוציא לו ספר 'נועם אלימלך' ועיין בו. לא ניסיתי להיכנס אתו לשיחה עוד כי הרגשתי שזה לא לרצונו.

לפני שהשתטחתי על הספסל לישון (אחרי המלחמה, טרם היו בפולין ספסלים מרופדים ולא קרונות שינה) לקחתי לי משהו לשתות ושאלתיו אם גם הוא מוכן לשתות משהו. נענע בראשו לאות הסכמה. מזגתי לו כוס. אחרי ששתה, התחיל לשוחח אתי וסיפר לי בקיצור שהוא מגאליציה. חסיד בעלז. שבע-ימים, אך גם שבע-צרות. וגולל לפני כל מה שעבר עליו תחת שלטונו של היטלר. איך ששיכל את אשתו ואחדים מילדיו ואיך ניצול, ועתה עולה הוא ל'ארץ-החיים'. פתאום הפסיק ונדם. לא המשיך. נשאר יושב עצוב עיניים. אחרי שתיקה מדכאת זו של כמה רגעים, יצאתי מן התא. בשובי מצאתיו שטוח על הספסל. אף אני השתטחתי על הספסל השני, אך לא יכולתי לעצום עין, וכל מחשבותיי התרכזו באיש שממולי ובכל מה ששמעתי ממנו.

לפנות בוקר עם שחר. קמתי להתפלל לפני שייכנסו ברכבת נוסעים לא-יהודים. האיש ממולי לא קם ולא נע, למרות שלא ישן, ואחרי התפילה הוצאתי מאמתחתי משהוא לשתות ולאכול. שאלתיו אם רוצה משהוא לשתות. לא ענה. אחרי כמה שעות שאלתיו שוב, והוא נענה לי בראש שמוכן לשתות. וכך כמה פעמים ביום שתה משהו. אולם לא הוציא הגה מפיו. עיין בספר במקצת, ישב. ושתק. שתיקתו היתה איומה והשרתה עלי דכאון נורא. לא ידעתי נפשי.

אחרי חצות היום פתח ואמר:

אחרי כל מה שעבר עלי ואחרי כל מה שעיני ראו, וה' לא ריחם ולא חמל – לא אתפלל אליו. ארגיזו גם אני.

שתקתי ולא עניתי מאומה. אנחה התפרצה מלבי ולא אמרתי מאומה. אף הוא חזר לשתיקתו. לפנות ערב, כמעט החשיך, התחלתי לסדר לי את חפצי לרדת בפראג (הוא המשיך לפאריס), והנה ביקשני פתאום לעזור לו להוריד את המזוודה, הוציא את הטלית והתפילין, התעטף בטלית, הניח תפילין ועמד להתפלל.

נדהמתי מהשינוי הפתאומי. ברם, שתקתי ולא אמרתי מאומה. אחרי שסיים את תפלתו. פתח ואמר:

על פי דין איני צריך להתפלל. ברם, וכי הכל-יכול אינו זקוק ואינו ראוי לרחמנות?! מה יש לו עכשיו בעולם? מי נשאר לו? ואם הוא ריחם עלי ונשארתי בחיים, זכאי הוא שארחם גם אני עליו. קמתי לכן והתפללתי.

סיים את דבריו ודמעות זלגו מעיניו והתחיל לבכות בקול. 'אוי. ארחמנות אויך אויפן רבונו של עולם'.

אף אני בכיתי אתו. נפרדתי ממנו מתוך דמעות ומתוך ברכה: להתראות בירושלים ונזכה לביאת המשיח.

תמונה מזעזעת זו, לא תימחה ממני לעולם. אף היום מצלצלים באזני דבריו: 'ארחמנות אויך אויפן רבונו של עולם'…

והשבוע בפינת המולטימדיה:

·         סדנת פחדים – סרטון מוכר אך תמיד שווה  – 

·         פחד לעשות שינוי – הסרטון נמצא במארז בנושא רגשות – 

שאר הסרטונים נמצאים בפרק הנוסף שצרפתי על תשעה באב

לסיום בדיחה

א.למביני עניין

חסיד אחד מגיע למקווה ורואה שהמים מגיעים רק עד האמצע ולא מבין מה קורה

עונה לו האחראי – "זה שממלא את המקווה בכלור עוד לא הגיע…"

 

 

פרק 416 פרשת מסעי "גם לסכם צריך לדעת"

פרשת מסעי – גם לסכם צריך לדעת

והשבוע בפרק על פרשת מסעי

·         רעיון חינוכי "גם לסכם צריך לדעת"

·         מתורתם של רש"י, רמב"ם והספורנו

·         רעיון של דר' מוטי גולן

·         סיפור על רבי יוסף דוב  הלוי סולובייצ'יק

·         שירו שדל שלמה גרוניך "המסע לארץ ישראל"

·         קצת על העלייה מאתיופיה

·         קצת על ערי מקלט

·         ולסיום בדיחה כשרה

ארבעים שנות נדודים עברו בני ישראל במדבר, פרשת מסעי מסכמת את כל שנות הנדודים ומתחילות בה ההכנות לכניסה לארץ. הפרשה פותחת ברשימת סיכום של כל תחנות בני ישראל במדבר, החל במסע הראשון מרעמסס לסוכות וכלה במסע האחרון מהרי העברים לערבות מואב. ברוב התחנות מוזכר רק שמה של התחנה, בשאר התחנות מוזכר בקצרה גם סיפור קורות בני ישראל באותה תחנה. וכך 40 שנה מקופלות ב-49 פסוקים.

לפרשתנו ניתן לקרוא גם פרשת הרשימות, כי בנוסף לרשימת המסעות ישנן עוד שתי רשימות בפרשה: רשימת גבולות הארץ ורשימת מנהיגי ישראל בכניסה לארץ. שתי רשימות אלו קשורות לאותו נושא– ההכנות לכניסה לארץ ישראל. עם סיום המסע וחניית בני ישראל בעבר הירדן מול יריחו מסתיימת לה תקופה ומתחלף לו דור, דור יוצאי מצרים שהנהיג את העם הלך לעולמו וההנהגה עוברת לדור ילידי המדבר והם אלו שיכניסו את בני ישראל למדבר.

משה רבנו מנהיג יוצאי מצרים לא ייכנס עם בני ישראל למדבר אך כמנהיג אמיתי חשוב לו גורל עמו ולכן הוא דואג גם ליום שאחרי מותו. הוא ממנה מנהיגים חדשים ומפרסם את שמותיהם כדי שיהיה ברור מי המנהיגים אחרי מותו , וכדי שיהיה ברור לבני ישראל להיכן הם נכנסים נותן להם משה רשימה מפורטת של גבולות הארץ.

אחת מן השאלות שנשאלה ע"י פרשני המקרא, היא: "מדוע התורה מונה מספר רב של "מסעות עם ישראל במדבר" [42 מסעות!]? מהי המשמעות של ציון ופירוט השמות של המקומות שבהם "נסעו" בני ישראל מיציאתם ממצריים ועד לכניסתם לארץ"? והאם ניתן ללמוד מ"עובדות יבשות" אלה מוסר ולקח חינוכי, ערכי, אמונתי גם לימינו אנו?!

רש"י, בפרשנותו לפסוק הראשון של "פרשת מסעי", בשמו של ר' משה הדרשן, שואל ומשיב כהאי לישנא: "ולמה נכתבו המסעות הללו? – להודיע (את) חסדיו של מקום…". עפ"י דברי רש"י, ציון ופירוט המסעות בא ללמדנו את גודל חסדיו של הקב"ה לעם ישראל, שאפילו שנגזר עליהם לנוע ולשהות במדבר 40 שנה, הקב"ה לא הניעם "וטרטרם" כל השנים הללו. אלא – אדרבא, התחשב בעם ישראל וצמצם את מסעם הקשה והבלתי נוח למספר שנים מועטות, כדבריו: "… נמצא שכל שמונה ושלשים שנה, לא נסעו, אלא – עשרים מסעות".

הרמב"ם בספרו "מורה נבוכים"  הולך בעקבות ר' משה הדרשן ומדגיש שציון ופירוט המסעות בא ללמדנו את גודל חסדיו של הקב"ה לעם ישראל. אולם, מהיבט אחר, והוא: שאף על פי שהמדבר מייצג מקום של צייה, יובש, חוסר חיות וחוסר מים, בכל זאת הקב"ה סיפק את צרכי עם ישראל "בכל מכל כל".

לעומתם, ה"ספורנו" רואה את החסד בכוון ההפוך, דהיינו: ציון ופירוט המסעות בא ללמדנו את חסדם, זכותם ושבחם של עם ישראל כלפי הקב"ה. שאף על פי שנגזר עליהם לחיות ולשהות במדבר 40 שנה, הם הולכים אחר הקב"ה ב"ארץ צייה וצלמוות", בארץ של יובש ושממון, וזאת, מבלי להרהר [ובוודאי, מבלי לערער] אחרי גזרתו והחלטתו האלוהית. כדבריו: "רצה האל יתברך שייכתבו כל המסעות של בני ישראל, כדי להודיע זכותם בלכתם אחריו במדבר בארץ לא זרועה, באופן שיהיו ראויים להיכנס לארץ", וכמו שאומר הנביא ירמיהו [פרק ב' פס' ב]: "הלוך וקראת באזני ירושלים לאמור כה אמר ה' זכרתי לך חסד נעוריך אהבת כלולותיך לכתך אחרי במדבר בארץ לא זרועה''. 

דר' מוטי גולן נותן לנו פרספקטיבה  נוספת בפרשה. ונראה להוסיף ולומר: שציון ופירוט המסעות בא ללמדנו שכאשר עם ישראל, לקראת "סוף המסע" שלהם במדבר, ממש בכניסתם ל"ארץ המובטחת", הסתכלו אחורה בכל ה"תחנות" שהם עברו במדבר, הם גילו את העובדה הבאה: שכמו שהיו, לצערם הגדול, "תחנות חולש" במסעותיהם (חטא המרגלים, חטא עגל הזהב, חטא המתאוננים וכו'), היו גם "תחנות חוזק", תחנות של אור גדול (בניית המשכן, מעמד הר סיני, קריעת ים סוף וכו'). עניין זה, אין כל ספק, בא ללמד את האדם, בכל זמן ובכל אתר ואתר, שכאשר הוא מגיע ל"סוף הדרך במסעו" (תרתי משמע) או: לחילופין, כאשר האדם פותח במסע חיים שונה ממה שחווה וחיה עד עכשיו, יביט אחורה "ולא בזעם" ויבדוק את "התחנות" שעבר בחייו. ברגע שכזה, ניתנת לאדם הפריבילגיה לעשות "חשבון נפש נוקב" עם עצמו, כמו גם, עם סביבתו. או אז האדם יגלה אילו "תחנות" מחייו היו "תחנות שליליות", "תחנות חולש" ואילו "תחנות" מחייו היו "תחנות חיוביות", "תחנות חוזק". במקום שהאדם "חנה" וביצע דברים אשר לא ייעשו, ב"מסלולו ובמסעו החדש" – יתקן וישפץ זאת. ואילו במקום שהאדם "חנה" וביצע דברים על הצד הטוב ביותר, הוא ימשיך לחזק ולהתחזק, יתמיד בדרך הזו ובוודאי ינחיל זאת לבניו, בנוותיו וצאצאיו אחריו.

וכן ניתן להוסיף רעיון קצר, אך מהותי גם לחיינו ובחיינו, כדלקמן: בתחילת פרשת מסעי (בפסוק השני) התורה קושרת בין "המוצאות" ובין "המסעות", כשהיא מקדימה את "המוצאות". מה רצתה התורה ללמדנו? – ש"מסעו" של האדם יש לו זיקה ישירה ל"מוצאו" של האדם. "מסע מוצלח" תלוי באם האדם מכיר ומכבד את "המוצא" שלו, כלומר: "את "שורשיו". "מסעו" של אדם הוא הבבואה והראי שמשקפים את "מוצאו" של האדם, וד"ל. אשריהם ישראל ש"מוצאם" הוא בהררי קודש.

ועוד הערה לסיכום, פרשה זו נקראת תמיד בימי בין המיצרים כדי לחזק את ליבם של ישראל שהיו בגלות, וגם כיום כאשר צרות רבות פוקדות את עם ישראל ועדיין לא הגענו ליעוד שלנו בגאולה השלמה, עלינו לזכור שעוד יבוא ימים טובים יותר.כשם שעם ישראל היה במדבר ארבעים שנה בדרך ''ויסעו …ויחנו'', ואחרי המסעות והתלאות זכה להכנס לארץ ישראל ולשבת בארצו ובנחלתו, כך אנחנו  ''בדרך'' – אל הגאולה השלמה, עברנו "מסעות" ובע''ה נגיע אל היעד והתכלית – ביאת משיח צדקנו ובניין בית המקדש במהרה בימינו אמן.

רבי יוסף דוב (יושה בער) הלוי סולובייצ'יק (1820 – 1892, ה'תק"ף – ד' באייר ה'תרנ"ב) היה מגדולי דורו. כיהן כמשנה ראש ישיבה בישיבת וולוז'ין, אחר כך היה לרבה של העיר סלוצק ואחריה רבה של העיר בריסק בליטא בין השנים 1879-1892. נחשב לראשון לשושלת בריסק – שושלת שרבנים רבים ומפורסמים נמנו עליה. בנו היה רבי חיים סולובייצ'יק, שכאביו אף הוא כיהן כראש ישיבת וואלוזי'ן וכרב ואב"ד בריסק, ונכדו רבי יצחק זאב סולובייצ'יק היה רבה האחרון של העיר, ובפרוץ השואה עלה לירושלים והרביץ תורה לתלמידים. רבי יוסף דב חיבר ספרי שו"ת וספר על המקרא. ספריו נקראים בשם "בית הלוי". עליו מסופר סיפור שמתקשר לפסוק בפרשה.

ולא תחניפו את הארץ (ל"ה, ל"ג)

בת"ת בבריסק למד הילד העילוי יושע בער בן השבע עם עוד שישה ילדים הגדולים ממנו בכשלשה שנים. המלמד ר` געציל היה רגיל להתפאר בכך שעילוי זה (שלימים התפרסם כהבית הלוי) הינו תלמידו. יום אחד בשעת ההפסקה פרצה מריבה כדרך הילדים בין משה בן הגביר לדוד`ל בנה של רייזל האלמנה שפרנסתה היתה מיהודים טובים שמתוך רחמנות קנו מעט ממאפיה. משה הקניט את דוד`ל וזה לא נשאר חייב. ומהר מאוד התגלגלו הדברים לחילופי מהלומות בין שני הניצים. ר` געציל שמע את זעקות הקרב ונזעק למקום. מה קורה פה?! הרעים עליהם בקולו, זה דוד`ל צעק משה תמיד הוא מתחיל, ועוד לפני שהיה סיפק ביד דוד`ל להגיב ניגש אליו ר` געצל והנחית על לחיו שני סטירות מצלצלות וזרם דם פרץ מאפו. דוד`ל יצא מהכיתה בבכי ומשה הבליע חיוך. לפתע נעמד הילד העילוי הצעיר בתלמידים יושע בער, אני יודע למה הרבה מיד הצדיק את משה והיכה את דוד`ל פנה הוא לר` געציל. כל התלמידים הפנו אליו מבט בהלם, והחיוך נמחק מהפנים של משה. אבא של משה הוא גביר העיירה ודוד`ל עני בנה של אלמנה, ובאומרו זאת אסף את ספריו ופנה לצאת מהכיתה. אינני רוצה ללמוד אצל חנפנים קרא הוא מעבר לגבו בעודו צועד לכיוון השער. אביו ניסה לשכנעו לחזור לחדר בטובות וברעות עד שבסוף נכנע ולימדו בעצמו. עברו שלש שנים הילד יושע בער שוכב במיטתו חולה אנוש הרופאים כבר לא נותנים הרבה תקוה לחייו אמו יושבת ליד מיטתו וקוראת תהילים בבכי. מרטיבה היא מעט את פני בנה הלוהטים בחום. עוד לילה עובר ובבוקר מצבו הורע הרופא שהוזעק למיטתו אומר ששעותיו ספורות. לפתע יושע בער החולה האנוש נע במיטתו ולתדהמת אמו אומר לה אני אבריא ונרדם.

עברו כמה שעות ובמצבו של יושע בער חל שיפור, ולאחר שבועיים כבר קם ממיטת חוליו. וכך סיפר להוריו באותו יום כשמצבי הידרדר חלמתי והנה יוצא כרוז מבי"ד של מעלה שאני מת היום ומלאך המוות בא ליקח את נשמתי, אך מולו התיצב ר` בנימין ז"ל אביו של דוד`ל וצעק יושע בער שהגן על בני היתום כשגעציל היכה אותו לא ימות, ולא נתן למלאך המוות לגשת אלי. עד שחזרו לבי"ד של מעלה ופסקו שאשאר לחיות ואז התעוררתי. ברבות הימים גדל הילד לגאון ישראל הבית הלוי, שידועים ומפורסמים סיפורים רבים עליו בענין זה שלא החניף לאדם. ולא חשש להגן על העניים והנדכאים גם כשגרם לו הדבר נזק אישי. אך המיוחד בסיפור זה הוא היותו בילדותו קודם שזכה לכתר תורה ולדברים הרבה.

תוך כדי כתיבת הרעיון עלו לי זיכרונות על בני העליה האתיופית, על מסעם מארצם ועל הכיסופים לארץ ישראל. הביצוע של השיר להלן בהמשך.

שלמה גרוניך המסע לארץ ישראל

הירח משגיח מעל,

על גבי שק האוכל הדל

המדבר מתחתי, אין סופו לפנים,

ואני מבטיחה לאחי הקטנים.

עוד מעט, עוד קצת, להרים רגליים

מאמץ אחרון, לפני ירושלים.

אור ירח החזק מעמד,

שק האוכל שלנו אבד

המדבר לא נגמר, יללות של תנים,

ואימי מרגיעה את אחי הקטנים.

עוד מעט, עוד קצת, בקרוב נגאל

לא נפסיק ללכת, לארץ ישראל.

ובלילה תקפו שודדים,

בסכין גם בחרב חדה

במדבר דם אימי, הירח עדי,

ואני מבטיחה לאחי הקטנים.

עוד מעט, עוד קצת, יתגשם החלום

עוד מעט נגיע, לארץ ישראל.

בירח דמותה של אימי,

מביטה בי, אמא אל תיעלמי

לו היתה לצידי, היא היתה יכולה,

לשכנע אותם שאני יהודי.

עוד מעט, עוד קצת, יתגשם החלום

עוד מעט נגיע, לארץ ישראל.

עוד מעט, עוד קצת, להרים רגליים

מאמץ אחרון, לפני ירושלים.

 

והשבוע בפינת המולטימדיה

איך אפשר שלא להציג כמה קטעים שמספרים על העלייה מאתיופיה

·         המסע לארץ ישראל –

·         תהיה ותחיה –

·         השייטת והמוסד בתיעוד נדיר –

·         סרט בוגרים על העלייה מאתיופיה  – מה שהיה באתיופיה –

·         סרט בוגרים על העלייה מאתיופיה – "אומרים ישנה ארץ" –

·         ועוד משהו קטן ,"ונמשכת שיירה" – 

בפרשתנו מוצגת פרשת ערי המקלט וחשבתי לנכון להביא בפניכם את הסרט "עיר מקלט", סרטם של שחר הררי, עומר בן זאב, תומר ניר, דור נוימן , תיכון אחד העם, פתח תקווה. 2008.  הסרט מספר על יוני שהוא נער כבד שמיעה המתגורר בעיר שדרות עם משפחתו. עקב המצב הקשה השורר בעיר, הוא נאלץ להתמודד עם טראומה ומתח יום-יומי. יוני רוצה לעזוב את שדרות, לעבור לת"א וללמוד מוזיקה באופן מקצועי. משפחתו מתנגדת לעזיבה עקב המורשת, המצב המשפחתי, והאידיאולוגיה. הסרט מראה את התהליך שיוני ומשפחתו עוברים בימים בהם יוני מתכנן לעזוב, הקונפליקטים החיצוניים והפנימיים, הדילמות וההחלטות.

·         חלק ראשון – 

·         חלק שני – 

ולסיום הפינה  –

·         הנה עוד סרטון שהצגתי באחד ההרצאות שהעברתי בתקופה האחרונה.  "איך לא יגנבו לך את הרכב?" –

 

ולסיום בדיחה כשרה

איש זקן מגיע לרב אחד ואומר לו "שמע כבוד הרב הכלב שלי הלך לעולמו ואני חייב להגיד עליו קדיש.

אומר לו הרב "תראה זה לא מקובל אצלנו לומר קדיש על כלבים אצלנו אומרים רק על בני אדם, אבל תלך לשם מעבר לכביש ושם יש בית כנסת רפורמי. אני בטוח שהם יוכלו לעזור לך.

שמח הזקן על ההצעה ואומר לרב: תגיד כבוד הרב, אתה חושב שהם יסכימו תמורת 150000 דולר להנציח את שמו של רקסי ז"ל הכלב שלי?

אומר לו הרב: הכלב שלך יהודי? למה לא אמרת קודם…