קטגוריה: פרשת השבוע

והפעם בתוכן- פרשת צו "בעקבות מרק ירקות"

·         הקדמה

·         רעיון חינוכי

·         מתורתו של הבעל שם טוב

·         מתורתו של רבי יונתן אייבשיץ

·         מתורתו הרב סולביצי'ק

·         מתורתו של הרב דסלר

·         שירים

·         סרטים

·         סרטונים

·         סיפורים

פרשת צו – " בעקבות מרק ירקות"  

על הכרת הטוב לקב"ה לאדם ולדומם

"אם על תודה יקריבנו, והקריב על זבח התודה חלות מצות בלולת בשמן" (ז, יב).

כל הקרבנות הוזכרו בפרשת ויקרא, והלכות הביצוע נאמרו בפרשת צו, חוץ מקרבן תודה, שאינו מוזכר בפרשת ויקרא. למה קרבן תודה אינו מוזכר בפרשת ויקרא, כמו יתר סוגי הקרבנות ? אלא הכל נלמד רק בפרשת צו, גם העניין של הקרבן וגם הלכות הביצוע ?

אולי אפשר ליישב עפ"י המדרש (ויקרא רבה ט, ז) ששם נאמר "כל הקרבנות בטלין לעתיד לבוא חוץ מתודה". כבר אנחנו מבינים שיש סיבה להבליט את קורבן התודה, שהוא ייחודי, ולכן הוא כולו בפרשה שלנו – צו. אבל עדיין לא מובן מה כוחו, למה תודה נקריב גם בימות המשיח ?

ניתן להסביר שהכרת הטוב היא ערך חשוב מאד ביהדות שמלמדת אותנו לברך על כל דבר מאכל, ולהודות על כל הנאה שאנחנו זוכים לה. בזמנים כאלו, שהשנאה לישראל מוחשית כל כך, צריך לזכור, שהשנאה ירדה לעולם במתן תורה, הן למה נקרא שמו סיני ? ששם ירדה שנאה לעולם. השנאה כל כך חזקה, שברור שהרצון לפגוע ביהודים הוא גדול, ואם בכל זאת עם ישראל חי וקיים, סימן שבורא העולם שומר עלינו ומציל אותנו. על כל מחבל שמבצע את זממו, יש הרבה שנתפסים או שנעצרים – בזכות רחמי שמים. לעתיד לבוא נדע ונבין על כמה טובות אנחנו צריכים להודות לבורא העולם.

פעם, במהלך נדודיו מעיירה לעיירה קודם התגלותו כצדיק ומנהיג רוחני, הגיע הבעל שם טוב ליישוב מסוים ופנה כהרגלו אל בני המקום כשהוא מתעניין אצלם אודות מצב בריאותם ופרנסתם. הבעל שם טוב היה מתענג לשמוע מהם ביטויים של הכרת טובה כלפי ה' יתברך.

באותו ישוב חי תלמיד חכם זקן שנחשב לגאון. הוא הפריש את עצמו מכל עניני העולם הזה, ובמשך למעלה מחמישים שנה, נהג לשבת כל היום וכל הלילה וללמוד תורה בפרישות וקדושה.

כאשר ניגש הבעל שם טוב אל הגאון שישב בפינתו בבית הכנסת, התעניין אצלו אודות מצב פרנסתו ומצבו הבריאותי. הגאון – שחשב שמולו יהודי פשוט, התעלם מהבעל שם טוב ולא ענה לשאלותיו.

הבעל שם טוב לא הרפה ממנו ושאלו שוב, עד שהגאון התכעס והצביע על הדלת על מנת שהבעש"ט יעזוב את החדר. הבעש"ט פנה אל הגאון ושאלו: "מדוע אינך נותן לקב"ה את פרנסתו?".

בשמעו את המילים הללו מפי ההלך הזר, התרגז הגאון עוד יותר.

הבעש"ט הבין את רוגזו והסביר לו: "היהודים מתקיימים על הפרנסה שהקב"ה מפרנס אותם. אך מאיזו פרנסה ניזון הקב"ה?, על כך משיב דוד המלך בתהילים, ואומר "ואתה קדוש יושב תהילות ישראל", תהילות ישראל שיהודים משבחים לקב"ה, הן פרנסתו של הקב"ה שעליה הוא יושב".

לכן אמרו חז"ל: "כל הקרבנות בטלין לעתיד לבוא חוץ מתודה". כי עם ישראל יביא קרבנות על כל הטובות שעשה לנו הקב"ה במהלך כל הדורות, שבזמנים הקשים עצמם לא ידענו עליהם, או שידענו ולא היתה לנו דרך להודות לבורא יתברך בגלל הצרות.

עכשיו גם מובן למה שאר הקורבנות יתבטלו שהרי קרבן חטאת, אשם ועולה הם באים ע"י יהודי שחטא על הנפש, לעתיד לבוא הם יתבטלו, שהרי אז לא יהיו עוד חטאים ועוונות.

אחד הדברים החשובים ביותר אותו אנו מבקשים להטמיע בילדינו ומצפים לקבל בחזרה , הוא שידעו להוקיר תודה, שידעו להכיר טובה, שידעו לפרגן. ולכן חשוב שיראו אותנו מתנהגים כך. את  הכרת הטוב ניתן לחלק לשלושה ערוצים.

הערוץ הראשון הוא כלפי הקב"ה

הערוץ השני כלפי הסובבים אותנו

הערוץ השלישי הוא כלפי הדומם

שלושת סוגי הכרת טובה אלו, הינם חלק מהבסיס לתורה. מידות טובות ובתוכן הכרת הטוב, הן משרתות לתורה. רק אדם הנזהר לנטוע בעצמו את המידות הטובות, יגיע לכך שהתורה תשכון בו. נמצא, שאימרת חז"ל- "בור ששתית ממנו מים, אל תזרוק בו אבן" (בבא קמא דף צ"ב עמוד ב') לא באה רק להגן על הבורות מפני סתימתם, ועל אספקת מים כסדרה בעוד שנים רבות. היא באה להטמיע בתוך כל אדם את מידת הכרת הטוב, מידה זו חשובה ביחסים שבין אדם לחברו, בין אדם למקום וגם בין האדם לעצמו.

יש סיפור  על אדם שיוצא לפיקניק ביום קיץ בהיר ומבלה בנעימים עם חבריו ומשפחתו. הטיול מהנה! שקיעה מקסימה! אווירה נהדרת! עד שהוא פותח את תיק האוכל ומגלה ש – אין חרדל!!! זהו! היום שלו הרוס! לפתע – לא רק שהוא לא מסוגל לאכול את הנקניקייה שלו, אלא שהיום כולו נצבע בשחור!!!
איך אנו יכולים בכלל לחשוב על "הכרת הטוב" לקב"ה, אם אנו לא חושבים בכלל שטוב לנו? על מה נכיר טוב?! על מה נגיד "מודה אני לפניך… שהחזרת בי נשמתי בחמלה?" כנראה שיש לנו בכל זאת על מה להודות! צריך לשנות את כיוון המחשבה, הקב"ה חפץ אך ורק בטובתנו! אם לא, הוא היה בורא את העולם אחרת לגמרי!
הקב"ה נתן בנו ובשבילנו בדיוק מה שאנו צריכים כדי להשלים את יעודנו בחיים. אם הוא הגביל אותנו בצורה כזו או אחרת – כנראה הייתה לו סיבה טובה! אם לנו אין – כנראה שבאמת אנו לא זקוקים לזה כרגע (מה שאמור כאן, לא מלמד שצריך להפסיק להתאמץ להשיג דברים!) ואין על מה לבוא בתלונות אליו, אלא לפחות להגיד כל יום בבוקר: "מודה… רבה אמונתך" – תודה שאתה מאמין בי!

הכרת הטוב מעלה אותנו בקדושה וגורמת לנו להיות יותר אכפתיים בין אדם לחברו. הקב"ה הכיר איתנו טוב בזה שהוא ברא הכול במדויק כמו שאנו צריכים. הכרת הטוב מצידנו כלפי הקב"ה באה בעצם זה שאנו מתפללים, מברכים וב"ה אומרים גם "מקרא ביכורים" בחג השבועות, כשיבנה בית המקדש בקרוב בימינו אמן!

בספרו "יערות דבש" כותב רבי יהונתן אייבשיץ זצ"ל ששורש כל המידות הרעות מקורו בכפיות טובה וכלשונו: "ולכן הנזהר מבלי להיות כפוי טובה לא במהרה יחטא…", כיוון שאין אדם יכול לעבור את דבר ה' שנותן לו יום יום חיים, אוכל פרנסה ומטיב עמו לאורך כל הדרך על כורחך החוטא, זהו משום כפיות טובה שבו. ואכן יובן לנו, לפי דברים אלו שהחטא הראשון בתורה יסודו בכפיות טובה כפי שמופיע בבראשית פרק ג' פסוק א', שם מצאנו שני חוטאים- האחד הוא נחש הקדמוני שכדברי הגמ' בסוטה ט':- הקב"ה המליכו בתחילה על כל בהמה וחיה, נתן לו את כח הדיבור והיה הנחש מהלך בקומה זקופה והלך הנחש וכפר בטובתו של הקב"ה בשכנעו את חוה לאכול מעץ הדעת. החוטא השני באותו סיפור היה אדם הראשון באומרו: "האשה אשר נתת עמדי היא נתנה לי מן העץ ואוכל" ועל כך "זכה" להיות הראשון שכונה כפוי טובה כדברי הגמ' בעבודה זרה דף ה':- ופירש שם רש"י- "לשון גנאי הוא שתולה הקללה במתנתו של מקום והוא עשאה לו לעזר".

הרב סולוביצ'יק זצ"ל הרחיב והסביר שמשום כך נוהגים לומר בתפילת שבת בנשמת כל חי "המהולל ברוב התשבחות" ולא בכל התשבחות. כיוון שלפי האמת אין לנו להודות להוקיר תודה ולהכיר טובה לאף אדם בעולם וגם לאותו אחד שזה עתה גמל עמנו חסד גדול כי פשוט הוא, שעשה לנו טובה זו מפני שבעבר עזרנו לו, נתנו לו משהו, או פשוט כי זה הגיע לנו  ומשום כך עלינו להודות ולהכיר טובה לכל אחד המיטיב לנו למרות שגם הוא נהנה מאיתנו כיוון שאם לא נרגיל עצמנו להודות לו, נבוא לכפור בטובתו של הקב"ה אלינו. ומשום כך מקפידים לומר "המהולל ברוב התשבחות" ולהודות להקב"ה רק על רוב הטובות שעושה לנו ולא על כולם כיוון שצריכים אנו להניח קצת רגשי הכרת הטוב לאותם בני אדם שליחיו שעושים לנו את הטובות.

החשיבות הרבה של הטמעת מידת הכרת הטוב בליבנו מופיעה אף בספרו של הרב דסלר זצ"ל "מכתב מאליהו" שם כותב הוא שכל מידות הנפש מושפעות ע"י הרגש ולא רק ע"י השכל, משום כך חובה עלינו להכיר טובה אף לדומם שנהנינו ממנו, שאם לא כן יפגע אותו הרגש של הנהנה שמטבעו רגיל הוא לתת לזולת. וחזקה לנו, שפגיעה ברגש זה, כמוה כפגיעה ישירה במידת הכרת הטוב.

בראיה החינוכית הפשוטה, "הכרת טוב" פירושו: להכיר (להבין) שעשו איתנו טוב. זה מתבטא בעשיית טוב בחזרה, בהבאת מתנה, ויכול להיות גם סתם אמירת "תודה רבה!" (גם ללא מניע), ולמי אנו מכירים טוב? למי שאוהב אותנו!
עוד יותר מכך: אנו מצווים מהתורה להכיר טוב גם לאדם רע שעשה איתנו רק מעט טוב. אנו לומדים זאת מהכרת הטוב למצרים על האכסניה בשהותנו במצרים, למרות שהם שיעבדו אותנו! ומכל אלה ועוד אפשר ללמוד על מידת הכרת הטוב שבין אדם לחברו. תודה שעזרת, תודה שבאת, תודה שאתה חבר כל – כך טוב!

והנה סיפור/שיר שימחיש לנו את נושא הכרת הטוב

בעקבות מרק ירקות
זוג חברים ביום קיץ בהיר ,
חפשו מסעדה ברחובה של העיר.
אחרי שמצאו, התיישבו בתוכה,
והזמינו כמובן לשולחן ארוחה.
המתינו מעט, אולי שתי דקות,
ובא המלצר עם מרק ירקות.
הם אכלו המרק, הוא היה נהדר,
ואמר האחד :"בוא נודה למלצר."
הם קמו מיד והלכו למלצר
ואמרו :"המרק, הוא היה נהדר."
אמר המלצר :"שמחתי כל כך,
אבל אם להודות אז תודו לטבח."

אז ראשית הם הודו למלצר, אח"כ
הם הלכו ואמרו "תודה" לטבח,
אמר הטבח :"ברכות זה נעים,
אבל בגלל הירקות המרק הוא טעים.
לא רק לי מגיעות הברכות –
אלא למי שמכר הירקות.

אז ראשית הם הודו למלצר, אחר כך
הם הלכו ואמרו "תודה" לטבח,
אחר כך נסעו לשוק וישר
בקשו להודות לאדם שמכר.
אמר המוכר :"להודות הן אפשר
לנהג שהביא הירקות מן הכפר."

אמר הנהג :"הריני מסמיק
עניין התודה נראה לי מצחיק.
לי להודות זה ממש מיותר,
כל התודה מגיעה לאיכר."

אז ראשית הם הודו למלצר, אחר כך
הם הלכו ואמרו "תודה" לטבח,
אחר כך נסעו לשוק וישר,
בקשו להודות לאיש שמכר.
אחר כך הודו בחיוך מאושר
לנהג שהביא הירקות מהכפר,
ומיד בלי לחוס על זמנם היקר
הם נסעו אל הכפר והודו לאיכר.

שמח האיכר לשמוע תודה
"אך לא לי מגיעות הברכות", הוא הודה.
"טיב הירקות לא תלוי בי דווקא
אלא במזג האוויר, בסוג הקרקע,
בכמות הגשמים בחוזקם, מועדם
כלומר, אם להודות זה לא לאדם.
כי רק מי ששולט על טללים ורוחות
הוא אחראי על טיבו של מרק ירקות."

אז ראשית הם הודו למלצר, אחר כך
הם הלכו ואמרו "תודה" לטבח,
אחר כך נסעו לשוק וישר
בקשו להודות לאיש שמכר.
אחר כך הודו בחיוך מאושר
לנהג שהביא הירקות מהכפר,
ומיד בלי לחוס על זמנם היקר
הם נסעו אל הכפר והודו לאיכר.

ובסוף הם הודו למי ששולט
על חמה, אדמה ורוחות בל עת,
למי שאחראי על טללים וגשמים :
חן, חן, על מרק הירקות הטעים !!!

לאה גולדברג פותחת את ספרה "מעשה בצייר" במילים הבאות "יש בעולם הרבה דברים יפים: פרחים וחיות, אנשים ונופים. ומי שיש לו עיניים פקוחות רואה יום יום מאה דברים נפלאים לפחות".

לאה גולדברג גם כתבה את "שירי סוף הדרך, ושני הבתים האחרונים מלמדים אותנו רבות

למדני אלוהי ברך והתפלל
על סוד עלה קמל, על נוגה פרי בשל
על החירות הזאת לראות, לחוש, לנשום
לדעת, לייחל, להיכשל

למד את שפתותי ברכה ושיר הלל
בהתחדש זמנך עם בוקר ועם ליל
לבל יהיה יומי כתמול שלשום
לבל יהיה עלי יומי הרגל

עוד שיר מדהים שהרגשתי צורך גדול להביא אותו הוא שירו של נתן זך "אני רוצה תמיד עיניים"

אני רוצה תמיד עיניים כדי לראות
את יפי העולם ולהלל את היופי
המופלא הזה שאין בו כל דופי ולהלל
את מי שעשה אותו יפה להלל
ומלא, כל כך מלא, יופי.

ואינני רוצה להיות עיוור ליופי
העולם כל עוד אני חי. אני אוותר
על דברים אחרים אבל לא אומר די
לראות את היופי הזה שבו אני חי
ושבו ידי מהלכות כמו אניות וחושבות
ועושות את יד באומץ ולא פחות
מכך, בסבלנות, סבלנות בלי די.

ולא אחדל מהלל, כן, להלל לא אחדל.
וכשאפול עוד אקום – ולא רק לרגע –
שלא יאמרו
הוא נפל. אלא הוא קם עוד רגע להלל
בעיניים אחרונות
את שלהלל לא יחדל

 

ונסיים בדבריו של הרב ארוש: "על זה אנו אומרים ב"נשמת כל חי": "שכן חובת כל היצורים לפניך ה' אלוקינו להודות ולהלל" וכו' – זאת חובה לא רשות! זאת תכלית כל בריאת העולם ונתינת התורה והמצוות, כמו שציינתי בספר "בגן האמונה", בשם הרמב"ן. ובאמת, כאשר אדם יוצא מכפיות הטובה שלו אז כבר אין לו שום ירידות, עצבויות, דיכאונות וכדומה, מכיוון שהוא חי עם מידת הכרת הטוב וכל כולו אסיר תודה על כל הטובות שה' עושה עמו. הוא כל הזמן מודה ומחפש על מה עוד אפשר לומר תודה. בדרך זו לעולם לא ייפול לעצבות. מדוע אדם בעצם נופל לעצבות או לייאוש? מכיוון שהוא כפוי טובה. ברגע שדבר קורה שלא כרצונו הוא מתרכז בו ושוכח את כל הטובות שה' עושה עמו והכל בעיניו בבחינת "כל זה אינו שווה לי…" כפי שאמר המן הרשע. כל הטובות והחסדים לא שווים כלום אם משהו לא מתנהל כרצונו…

לכן, בכל מצב גם אם דבר לא קורה כמו שאתה חושב שצריך להיות – תאמר תודה. תהיה אסיר תודה על כל הטובות שאתה זוכה בהן, כך לא תיפול לעולם לחשכת העצבות. אמור תודה לבורא גם על הייסורים או על כל דבר שחסר לך. כך תהיה אמונתך – לדעת שהכל חסד וטובה כי אז יומתקו מעליך כל הדינים, ודבר זה יהפוך לעליה גדולה. ובנוסף, אל תשכח, יש 'בונוס' – כל המתנות הנפלאות שבאות בעקבות אותו חסרון או הצער שהיה לך. רק תגיד תודה.

ה' יתברך יזכה את כל עם ישראל להודות תמיד, להיות מוכרי טובה, ועל ידי זה נזכה לראות ישועות ונפלאות שלא היו מעולם, ונזכה להתגלות מלכותו בחסד וברחמים, אמן כן יהי רצון.

לפעמים נדמה לאדם ש'כל העולם נופל עליו…'. כאשר העניינים לא הולכים כמו שהיינו רוצות, או ח"ו כאשר באמת נמצאים ב'צרות', יש לנו נטייה להכליל את מציאות חיינו – "הכל שחור". גם אם אנו יודעות שבעת צרה ר"ל יש לנו כתובת, וצריך לפנות לה', אנו לא מצליחות לפתוח את הפה בתפילה. מה עושים? כיצד יוצאים מהבוץ הזה?
עצתו של רבי נתן מברסלב היא: להודות. להודות? על מה? לכאורה הודאה מתאימה לשלב בו יוצאים מהצרה. אך זהו בדיוק החידוש – על ידי הודאה ניתן לצאת מהצרה. איך זה עובד? כאשר אדם נמצא בצרה, ובעצבות הנגררת ממנה, הוא הולך ונשאב עמוק יותר לתוך מצב ה'ביש' שלו. אדם שנמצא במיצר נפשי, ר"ל, מושך לעצמו עוד "דינים וצרות", כמו מגנט. חוסר היכולת להתפלל במצב זה, סוגרת גם היא את הפתח ליציאה. כאשר האדם, לעומת זאת, מתחיל לעסוק בהודאה, מתייחס לנקודות החסד בחייו, הוא עובר לעמדה נפשית של שמחה, ומושך עליו עוד 'חסד'. כאשר אדם משתחרר מעט מדכאונו, קל לו יותר לפתוח את פיו בתפילה, שהיא המפתח לישועה.
על מה יש להודות כאשר נמצאים בצרה? ישנן שתי אפשרויות מרכזיות: להודות על חסד ה' שחווינו בעבר, או להודות לה' על נקודות האור שאנו מגלות בתוך החושך בו אנו נמצאות, בבחינת "בצר – הרחבת לי". ניתן להסתכל על חצי הכוס המלאה, וכן להתבונן בטוב, במה שמתגלה בנו בעקבות המצב, או בהשגחה הפרטית שמלווה אותנו אפילו עכשיו. הסתכלות זו איננה מבטלת את תחושת החיסרון, להיפך, הודאה זו היא בבחינת 'מודים על העבר ומבקשים על העתיד'.
דוד המלך עבד את ה' באופן זה, כפי שמתבטא הדבר בספר תהילים. הספר מלא בצעקות, תחינות ובכיות על צרותיו, ברוחניות ובגשמיות. לדרגה זו של תפילה הגיע בזכות "תהילים", התהילה והשבח לבורא עולם.

ובפינת המולטימדיה

הכרת הטוב לקב"ה      

·         סרטון ה' אוהב אותך 

·         שלמה גרוניך אילו פינו 

·         לאה גולדברג שירי סוף הדרך 

   אלקים נתן לך במתנה 

הכרת הטוב לאדם

·         תמונת מחזור 

·         אבא עם עין אחת אבא עם עין אחת

הכרת הטוב לדומם

·         איזה עולם יפה – אורי דוידי 

·         איזה עולם יפה – לואי אמסטרונג מצגת ושיר איזה עולם יפה

ולסיום 2 בדיחות

אשה אחת אמרה שכסף זה הדבר הכי לא אמין בעולם. כל פעם הם יוצאים ביחד ותמיד היא חוזרת לבד…

לחזי היה חשבון בבנק הרבה שנים. באחד הימים חזי מתקשר לפקידה שושנה ושואל אותה על מצב החשבון שלו היא אומרת לו אתה ביתרת זכות של 5000 שקל.באותו יום בערב חזי מתקשר שוב לשושנה ושואל אותה מה מצב החשבון והיא שוב אומרת לו 5000 שקל בזכות. למחרת חזי מתקשר עוד שלוש פעמים ושואל אותה שאלה עד שנמאס לשושנה ונותנת את הטלפון לפקידה חנה שנשאלת שוב איזה 5 פעמים את אותה השאלה על יתרת החשבון של חזי עד שגם לחנה נמאס ובטלפון הבא של חזי לבנק עונה לו המנהל ושוב חזי שואל אותו את אותה השאלה ואז המנהל שואל את חזי ״למה אתה מתקשר כל יום מאה פעם???״חזי עונה לו כשהייתי במינוס 5000 שקל התקשרתם אלי אלף פעם…עכשיו תלמדו לא לחפור לי

שלום שוב

 

והפעם בתוכן הפרק

·         רעיון חינוכי א' זעירא וא' רבתי

·         מתורתו של האדמו"ר רבי שמחה בונים מפשיסחה

·         סיפור מרתק על ר' שנאור זלמן מלאדי

·         משל על מלך ועבד

·         רעיון של אלכס זיו "מצוה להיות אגואיסט"

·         מדריך לאגואיסט

·         שירו של אורי דוידי "אם אין אני לי מי לי"

·         הסרט "על החשבון"

·         כמה סרטונים

·         ולסיום בדיחה

פרשת ויקרא- מצווה להיות "אגואיסט"

פרשת ויקרא פותחת את הספר השלישי מחמשת חומשי התורה. אולם פרשה זו היא המשך ישיר של פרשת פקודי הקודמת. שם מסופר שהמשכן נבנה והוקם על תלו ברוב פאר והדר וענן השכינה ירד על האהל – " ולא יכול משה לבוא כי שכן עליו הענן (ואז) –  ויקרא אל משה". משה רבנו זכה לדבר גדול שלא זכה לו איש מן הנביאים. "ויקרא אל משה", לשון של חיבה, של ידידות ורעות שמלאכים משתמשים בה: "וקרא זה אל זה".

המילה ויקרא יש לה אל"ף זעירא. בתורה אנו מוצאים הרבה אותיות בלתי רגילות, רבתיות וזעירות, והמסורת מסבירה כל מלה ומלה בנפרד. גם ביחס לאלף זעירה זו יש הרבה הסברים. אתעכב רק על הסבר אחד שיש בו משמעות חינוכית ממדרגה ראשונה.

ידוע שאדם מטבעו הוא אגואיסט "אנוכי". הוא רואה את כל ענייני החברה והציבור לפי נקודת ראות ה"אני" שלו, אם זה טוב בשבילו או לא, ולאור זה הוא מכוון דרכיו ומעשיו. למעשה מתחילה תכונה שלילית זו עוד בימי הילדות, כדברי התורה "כי יצר לב האדם רע מנעוריו". הננו רואים בחוש, כי הילד אוהב להתפנק ולדרוש כל מיני דרישות ותביעות ולא אכפת לו שההורים יתפתלו מצער וייסורים (לדוגמא: תינוק שבוכה בלילה, האם אכפת לתינוק שהוריו עבדו קשה במהלך היממה…)  העיקר שהוא יבוא על סיפוקו. לפי דברי רבי מאיר האדם נולד עם תכונה זו, והוא המחיש את דבריו. "כשאדם בא לעולם ידיו קפוצות כלומר: כל העולם שלי הוא , אני נוחלו. וכשהוא נפטר מן העולם ידיו פשוטות (פתוחות), כלומר: לא נחלתי מן העולם כלום. (קהלת רבא ה, טו)". זהו חלומו של כל אדם להשתלט על הכל, שהכל יהיה בידו. הפסיכולוגים הבקיאים בתורת הנפש, יודעים להגיד, שאלמלי לא היינו כופים את הילד לבטא מילים כפי רצוננו, כמו למשל אבא או אמא, והיינו משאירים לו את היוזמה עד שכוח דיבורו ושכלו יתפתחו מעצמם, אז המילה הראשונה של הילד שהיה מבטא הייתה "אני", כי בזה כל מחשבתו, בחינת "אני ואפסי עוד".

כיוצא בזה מפרשים גם מילה בלתי רגילה אחת, בדברי הימים א' ששם מתחיל הכתוב לספר את תולדות האנושות כולה : "אדם שת אנוש…", האות "אלף" של אדם היא רבתי. דבר זה מאלף מאוד שכבר אצל אדם הראשון הייתה האלף גדולה משאר האותיות וכתוצאה מכך גרם לתוצאות קשות של קין הורג אחיו, דור המבול, דור הפלגה.

כלל גדול הוא, במקום שיש אל"ף רבתי שם עלול האדם להחריב עולמות כי האלף שלו תשתלט על הכל. תורתנו תורת חיים לימדה אותנו איך לחיות ולבנות. להקים בית למשכן אינו דבר קל. יש חכמים, חכמי לב "בצלאלים" שבכל דור ודור, המוכשרים לבנות ולהקים בנין מפואר, אולם להבטיח את קיום הבניין אפשר רק על ידי אלה שיש להם אל"ף זעירא, שהאני שלהם אינו גדול. כי אלף רבתי מחריבה עולמות, מערערת יסודות ובתי המקדשים לא נחרבו אלא בגלל האלף הרבתי.

"ויקרא"  – מי נקרא למשכן פנימה? מי שיש לו אלף זעירא. "והאיש משה עניו מאוד" – אדם כזה יכול להבטיח את קיומו של המשכן ועתידו. אדם שדואג לזולת, שאוזנו קשובה למצוקות של האחר, הרי הוא סימן שהאלף שלו היא זעירא. משה רבנו התעלה לדרגה של הבנה נפשית לזולת, של הקרבה בשביל אהבת ישראל וזאת בזכות אותה אלף זעירא שיש בו.

גם האדמו"ר רבי שמחה בונים מפשיסחה אומר : האות אלף הקטנה אצל משה- היא מרמזת על הענווה שבו, למרות שהקב"ה קרא לו והשרה עליו  את שכינתו והוא הגיע לדרגה רוחנית כה גבוהה, נשאר בכל זאת  צנוע וענו, והוא מסביר זאת על ידי משל: כמו שישנו אדם עולה לפסגת ההר ומשם הוא מצליח להשקיף  לכל הנוף ולמרחקים, הרי  הוא עלול לטעות ולחשוב שכל אשר ראה- נובע  מפאת חוכמתו וגדלותו, אך במידה והוא חכם יבין שכל המראות שראה- כתוצאה מעמידתו  על הר גבוה. 

ועוד באותו עניין אומר מדרש רבה: משל למלך שציוה את עבדו ואמר לו: "בנה לי פלטין (ארמון)". על כל דבר ודבר שהיה בונה היה כותב עליו שמו של מלך, והיה בונה כתלים וכותב עליהן שמו של המלך, היה מעמיד עמודים וכותב עליהן שמו של המלך. נכנס המלך לתוך הפלטין, על כל דבר ודבר שהיה מביט היה מוצא שמו כתוב עליו, אמר: "כל הכבוד הזה עשה לי עבדי ואני מבפנים והוא מבחוץ, קראו לו שיכנס לפני ולפנים". כך בשעה שאמר לו הקב"ה למשה: "עשה לי משכן", על כל דבר ודבר שהיה עושה היה כותב עליו "כאשר ציוה ה' את משה", אמר הקב"ה: כל הכבוד הזה עשה לי משה ואני מבפנים הוא מבחוץ, קראו לו שיכנס לפני ולפנים. לכן נאמר: "ויקרא אל משה".

ואם עסקנו באנוכיות של האדם אי אפשר שלא להזכיר את הכתוב במשנה בפרקי אבות: 'הוא [הלל] היה אומר אם אין אני לי מי לי וכשאני לעצמי מה אני ואם לא עכשיו אימתי' (אבות א, יד).

כותב אופיר אילן  – במשפט עמוק זה של הלל הזקן גלומה דרך חיים שלמה אשר בכוחה ללמדנו כיצד יש לחיות את חיינו. המשפט עצמו בנוי משלוש שאלות כשהאחת מובילה אל האחרת.

השאלה הראשונה: "אם אין אני לי מי לי?"

כלומר, אם אני לא אתקן את עצמי, את מידותיי ואשפר את עצמי להיות אדם טוב יותר המקרין על סביבת חייו בדרכו להגשמת יעודו בעולם, מי יעשה זאת  עבורי?…. הן זהו תפקידי, שלא לומר מחויבותי? 

בקלות ניתן להבין משפט זה ברוח הזמן, אם אני לא אדאג לעצמי אף אחד לא ידאג לי ומכאן קצרה הדרך למצב בו  "איש איש לעצמו ואיש איש לביתו" ואין ערבות הדדית ואחריות חברתית. ברם, לכך בטוח לא התכוון הלל הזקן שהרי "כל ישראל ערבים זה לזה".

בכל זאת, ניתן לתרץ ולומר שמשום שחובתי לעצמי להשתפר ולהתקדם – שיפור מידות והתקדמות להגשמת היעוד –  הרי שאין חובה אמיתית על אף אדם, גם לא לקרוב אלי ביותר, לעשות את תפקידי, ואם אדם עוזר לי טוב אעשה שאוקיר לו תודה ואם הוא אינו עוזר לי, אז אין לי מה לכעוס או להיות מתוסכל שהרי הוא לא חייב לי דבר. 

השאלה השנייה: "וכשאני לעצמי מה אני?"

השאלה מכוונת לסיטואציה בה אני נמצא ב "ד" אמות, לבד, מכונס בחדרי מול המראה, ללא הסחות וללא אנשים שארצה להרשים או למצוא חן בעיניהם, אלא פשוט לבד עם עצמי.

מה אני שווה באמת? כלומר, הבט במראה, הייה ישר עם עצמך ואמור לעצמך את האמת.

במה אני לא בסדר? מה לא עשיתי טוב? היכן עלי להשתפר? האם האגו הוא המניע אותי?

מה חשוב באמת? וכיו"ב.

לאחר שאני מתעמת עם נבכי נפשי ויודע את התשובות ונחשף לאמת הפנימית שלי מגיעה השאלה השלישית. 

השאלה השלישית:  "ואם לא עכשיו אימתי?"

אם עכשיו לא אעשה מעשה אמיתי הכרחי לשיפור ולהתקדמות אז מתי?

אנשים לצערנו מעבירים חיים שלמים בידיעה מה יש לעשות אך דוחים זאת באמתלה שהזמן לא מתאים. האם בכלל קיים מושג כזה זמן לא מתאים? "אין זמן טוב לעשות מעשה טוב".

לסיכום:

ראשית דע שיש לך יעוד בעולם הזה שעליך להגשימו תוך שיפור מידותיך, זו חובתך כלפי עצמך זו המשימה הפרטית שלך, אף אחד לא חייב לעזור לך במילויה וברור כי הזמן שניתן לך להגשמתה מוגבל ולעיתים לצערנו מוגבל ביותר, ועל כן יש להתחיל עכשיו

 

ולהשלמת הרעיון, קטע מיוחד שהגיע אליי…

בבקשה תהיו אגואיסטים – אלכס זיו

במאמר זה אני אדגיש עד כמה זה חשוב להיות אגואיסט לטובת הכלל.

אין דרך טובה יותר לשרת את האנושות, את חבריך בני האדם מאשר מלדאוג קודם כל לצרכיך.

אדם אשר אינו דואג לעצמו תחילה, שאינו מטפח את עצמו וגורם לעצמו קודם כל בכל בוקר להרגיש טוב וממשיך לדאוג למפלס ההרגשה הטובה שלו להישאר מעל הקו האדום, אינו מראה אהבה כלפי עצמו ולא כלפי הזולת.

לפני כמה ימים הייתי במספרה, ובזמן שאני מסתפר, אחד מהספרים התלונן שוב ושוב עד כמה שהוא רעב…אנשים אמרו לו, "טוב, לך לאכול משהו ותחזור", אך הוא אמר להם "לא משנה" והמשיך להרגיש רעב ולהשרות אווירה שלילית על הסביבה.

אילו הספר הזה היה אגואיסט באופן הבריא של העניין, הוא היה דואג לאכול ארוחת בוקר משביעה ולבוא לעבודה כשהגוף שלו מרגיש מסופק מבחינת צריכת המזון שהוא זקוק לה. זוהי דוגמא קלאסית לסיטואציה בה אנשים אינם תורמים לעצמם ולאחרים משהו חיובי, בגלל שהם לא דאגו לעצמם. אותו הדבר לגבי שאר המקצועות, נהג אוטובוס או מונית שאינו אגואיסט מספיק כדי לדאוג למנוחה מספקת ולאכילה ושתייה נכונה, יעביר אנרגיה שלילית לאנשים שלהם הוא נותן שירות וכמובן לנהגים אחרים בכביש.

וזה לא מתבטא רק במתן שירות, זה מתחיל מהאווירה המשפחתית.

אבא ואימא שאינם אגואיסטים מספיק לדאוג למלא את עצמם בכל יום בהרגשה טובה, לספק לעצמם את כל מה שהם צריכים כדי להרגיש טוב, אינם יכולים להתייחס לילדים שלהם כמו שצריך, הם אינם יכולים לתת מפני שהם נמצאים בחוסר בעצמם.כשאני אומר אגואיסט אינני מתכוון למילת הגנאי שנוהגים לכנות בה אדם אשר מזלזל באחרים וחושב רק על עצמו, אלא להפך.אני מתכוון לאדם האוהב ביותר.אני מתכוון לאדם שקם בבוקר מתוך מודעות של נתינה לזולת.אדם שמודע לכך שאם הוא לא ידאג לכל צרכיו הגופניים, השכליים והרוחניים, הוא לא יוכל להעניק לאחרים מאורו.הוא צריך שקודם יהיה לו לפני שהוא יוכל לתת את זה לאחרים.

מדריך לאגואיסט

כמה טיפים:

שינה

תכנן את זמן השינה שלך לכמות שעות מספקת, תוודא שהמיטה, השמיכה, הכריות נוחות.תיצור אווירה נעימה בחדר, ניקיון וסדר וריח נעים, כיף להתעורר בחדר מאורגן ומאוורר עם אנרגיה טובה.

אוכל

תאכל ותשתה כמו שצריך, במידה הנכונה, אל תסתובב עם קיבה ריקה מידי ועם הלשון בחוץ, ומצד שני אל תהלך כמו בלון מנופח בגזים שבקושי יכול לזוז.הקיבה משחקת תפקיד ראשי בחלוקת האנרגיה לגוף, אל תשחק עם הקיבה.תעזור לה, לעזור לך.

האגואיסט הרוחני

לפני שאני כותב מאמר, אני חייב להיות אגואיסט רוחני, אני חייב להתמלא רוחנית כדי שאוכל לתת מעצמי. אני נהנה ממוסיקה טובה, מהליכה בים, ממדיטציה, תפילה, נגינה, קריאה ועוד דברים שממלאים אותי מבחינה רוחנית. אילו לא הייתי דואג לעצמי מבחינה רוחנית ומתמלא, לא היה לי מה לתת לכם. אני לא יכול לתת משהו שאין לי. אדם יכול לתת רק את מה שיש לו.

הורים טובים ואגואיסטים

הורה שאינו דואג לעצמו כמו שצריך, אינו יכול להיות סובלני מספיק כלפי ילדיו, הוא אינו יכול להוות להם דוגמא חיובית בכלום. אז קצת לפני שאתה נפגש עם ילדיך…נקה את השטח לפני. תדאג לצרכיך, תתמלא במה שחסר לך, תרגיש טוב, תתמלא באהבה.

זוגיות טובה חייבת אגואיזם טוב

זוגיות טובה מבוססת על שיתוף ונתינה, בני הזוג מטעינים אחד את השני באנרגיה ויוצרים סינרגיה. הם חווים העצמה משותפת.

לכן כל אחד מבני הזוג חייב לבוא לזוגיות במצב של מלאות, כשהסוללה שלו טעונה והנורית הירוקה דולקת. תן לעצמך כדי לתת לאחר.

אגואיסט טוב הוא אזרח טוב

דמיינו מצב שבו כל האזרחים מלאים בהרגשה טובה, מפני הם דאגו לכיף שלהם, לנוחות שלהם, להרגשה הפיסית ולמראה שלהם…

במצב שכזה כולם יתנו לכולם באופן שווה, זאת תהיה הזנה קבוצתית כשהאחד מעצים את השאר והשאר מעצימים את האחד. זאת חברה בריאה.

ההבדל בין אגואיסט לאגוסיאט

אגואיסט במובן השלילי של המילה,

דואג אך ורק לעצמו, לא עוזר כשצריך לעזור ומצפה שאחרים יעשו את העבודה עבורו.

הוא מכונס בעצמו ואוהב בעיקר את עצמו.

אגואיסט במובן החיובי של המילה,

דואג לעצמו במטרה לעזור לאחרים.

בגלל שהוא מילא את עצמו והוא מרגיש טוב, כולו נתינה ועזרה.

הוא עוזר לאחרים לעשות את העבודה ועושה אותה בכיף והכי טוב שהוא יכול.

ונסיים ברעיון  החינוכי המחובר לשטח – מי מאתנו לא נתקל לא אחת בתלמיד בעייתי שמשדר לך שהוא היחידי בעולם ואין עוד מלבדו. תמיד שיש פעילות התנדבותית הוא לא משתף פעולה, שלא לדבר על עזרה לחבר. לעיתים אנו משתמשים במוטיב הכעס כדי לחנכו, אך התוצאות לא מושגות.

אני חושב שאחרי שתקראו את הסיפור הבא על הרב שניאור זלמן מלאדי, שאמר "אהבת ישראל גדולה מאהבת המקום, שכן הבורא אף הוא אוהב את ישראל. נמצא: מי שאוהב את ישראל, אוהב את אהובו של האוהב ,"נוכל  להבין שיש גם דרך אחת לפתוח את ליבו של האדם ולא משנה כמה סגור הוא יהיה.

אגורה אחת וחלודה הרבה – התמודדות עם התנהגות של א' רבתי

בעירה קטנה שברוסיה הלבנה חי פעם יהודי עשיר שהיה קמצן לא עלינו. כל פעם שמישהו בא אליו בבקשת נדבה, אם לכלה ענייה ואם ליהודי קשה יום ואם לפדיון שבויים – היה היהודי העשיר הקמצן ניגש לקופת הברזל שהייתה לו מוציא משם אגורה אחת ותחבה לידי המבקש. אולם גם מטבע עלובה זו נשארה תמיד ברשותו של העשיר אחרי שאיש מן המתרימים לא היה מוכן לקחת מידי עשיר כה גדול "סכום" כה מצחיק. כך חזרה האגורה תמיד לקופת הברזל והעלתה חלודה מרוב אחסון. יום אחד הייתה בעירה חתונה גדולה עד כי מי שנקלע לשם יכול היה לחשוב כי משהו יוצא מגדר הרגיל הולך לקרות שם. החתונה עמדה להיערך לפנות ערב, וחתונה בעירה קטנה היא תמיד מאורע שכל התושבים נוטלים בה חלק ומה גם שהיתה חתונה זו של יתום ויתומה והרי זו מצווה גדולה לסייע בידי היתומים להקים משפחה. כך עסקו כל יהודי העיירה, רובם ככולם, במצוות הכנסת כלה וכל אחד תרם משהו – מי בדים ומי כלי בית, מי שמלה לכלה וחליפה לחתן- כדי שהיתומים לא ירגישו שאין להם מה שיש לכל חתן וכלה יהודיים אחרים ביום שמחתם, רק אל העשיר הכילי לא הלך איש כדי לשתפו בשמחה הכללית וכדי להתרימו למען הזוג הצעיר. איש לא רצה למכור לו את המצווה הגדולה הזו תמורת אגורה שהוא היה עתיד להציע. בעיצומן של ההכנות, שעות אחדות לפני שעת החופה, זעזעה את העירה הידיעה המרעישה – החתן נעצר על ידי המשטרה. בעצם הוא לא נעצר אלא גויס בכוח כטירון בצבא הצאר, עתה עליו יהיה לשרת את הצבא מספר שנים עד שישוחרר ויוכל להתחתן. באותם הימים, ימי הצאר אלכסנדר הראשון לא שמו השלטונות דגש חזק על ביצוע חוק השירות הצבאי במה שנוגע ליהודים. אמנם חויבו היהודים לספק לצבא מספר מסוים של טירונים מדי שנה אולם יכלו להשתחרר מחובה זו תמורת תשלום מתאים, הסדר זה היה חוקי ואיש לא ערער עליו עד כה לא בעירה זו ולא במקום אחר. אם כן, מדוע נתפס דווקא החתן ודווקא ביום חתונתו? מפקד המשטרה בעירה היה חדש בתפקידו והוא שנא יהודים. וכאשר קיבל פקודה לגייס צעיר יהודי לצבא הצאר לא היסס מלקחת דווקא את החתן ביום חתונתו כדי להרגיז בכך את היהודים השנואים עליו. משבאה אליו משלחת יהודים מיד עם היוודע הידיעה המעציבה על מעצר החתן, גירש מפקד המשטרה אותם באיימו עליהם בגירוש לסיביר באם יעיזו לחזור שנית. על הצעתם לשלם סכום כסף כמקובל תמורת שחרור החתן לא רצה המפקד לשמוע בכלל. נקל לתאר את מצב הרוח שהידיעה על מעצר החתן עוררה בעירה. כולם התהלכו אבלים וחפויי ראש ולא ידעו לשית עצה בנפשם מה לעשות כדי לשחרר את החתן לפני חתונתו. בשעה שכל העירה הייתה שרויה בצער על לקיחתו של החתן הגיע אל המקום אורח נכבד ביותר, היה זה ר' שניאור זלמן מלאדי, בעל התניא, לר' שניאור זלמן הייתה בשעתו יד בשידוך בין היתום ליתומה ועתה הוא בא כדי לשמח חתן וכלה ולהיות נוכח בחתונתם. ר' שניאור זלמן מצא את בני העירה בוכים ונאנחים על מר גורלו של החתן. מבלי לאבד אף רגע של זמן ביקש את הרב המקומי להתלוות אליו ולטקס עצה מה לעשות כדי לשחרר את החתן ולהכניסו לחופה במועד שנקבע. ראשית כל הם החליטו לגשת למפקד המשטרה למרות סכנת הנפשות, ובני העיר התפללו לשלומם והצלחתם. בתחנת המשטרה התקבלו על ידי המפקד שהזעיף פניו וכל חזותו אמרה שהנה עוד מעט הוא יעצור אותם בהתאם להבטחתו… אולם עיניו של הרב נשוא הפנים שהביטו עליו בהקפדה, הקפיאו את התפרצותו ובמקום לנזוף בהם שאל לרצונם. ר' שניאור זלמן השיב לו כי הם באים בקשר לבחור היהודי שנעצר. הנה הוא צריך להתחתן היום – אמר – וחייל טוב ממילא לא יהיה, אנחנו מציעים לך תמורתו כסף בו תוכל לשכור חייל טוב ומאומן. מפקד המשטרה ששיחק יום קודם לכן בקלפים והפסיד ממון רב, היה חייב לסלק את חובו שהגיע לסכום לא קטן "אלף רובל תשלמו תמורת שחרור הבחור" אמר להם. היה זה סכום ענקי אשר כמעט ואין כל אפשרות שבני העירה יוכלו לגייס, אולם הרבי השיב, מבלי לאבד רגע של זמן "הכסף יהיה כאן לפני שקיעת החמה" ובאומרו זאת קם הרבי ויצא מהחדר. בחוץ כאשר התרחקו מעט אמר: "ברוך השם שהוא הסכים לכך אך מאיפה יהיה לנו סכום כה ענקי במשך זמן כל כך קצר ובעיירה כל כך ענייה?". "אנחנו מוכרחים שיהיה לנו ואכן בעזרת ה' יהיה לנו את הסכום הדרוש". הם חזרו לביתו של הרב המקומי, שם עשו רשימה של אנשי העירה אשר יסכימו לתרום למטרה נעלה זו של מצוות פדיון שבויים. הרבי בחן את השמות והסכומים שהופיעו לידם שלא הגיעו למאה רובל והעיר לרב המקומי שלא רשם את גביר העירה. הרב המקומי הודה במשגה ואמר כי אין ערך לאגורה שהגביר מוכן לתת ורק חבל על הזמן שיבזבזו עליו, "אין דבר"- אמר הרבי- "בכל זאת כדי להכניס אותו לרשימה" וכאשר הרב המקומי רצה להוסיף את העשיר הכילי בסוף הרשימה תבע הרבי כי ישים אותו בתחילת הרשימה. הרב המקומי נכנע, רשם את שם הגביר בראש הרשימה והשניים יצאו לדרך לאסוף את הסכום הענקי לשחרורו של החתן, דרכם הראשונה הובילה אותם הישר אל ביתו של העשיר הקמצן המציע לכל מבקש נדבה אגורה אחת… גביר העירה עמד ליד החלון. משהבחין בבאים הוא ניגש לדלת ובירך את הרבנים עם חיוך רחב, הוא האזין לתיאור סבלו של החתן המסכן, משכילה הרב את דבריו לא אמר הגביר דבר, הוציא משם את האגורה, הושיטה לרבנים ואמר: הנה, זוהי תרומתי. כאן קרה משהו מעניין, עוד לפני שהספיק הרב לומר משהו לקח הרבי את האגורה והודה לגביר על תרומתו והתקרב לדלת כדי לצאת החוצה. הם עוד לא הגיעו החוצה כאשר הגביר רץ אחריהם וביקשם לחזור הביתה. משחזרו נתן להם רובל שלם, באומרו: דומני שלא נתתי מקודם מספיק. הרבי לקח שוב את הכסף, הודה לגביר בסבר פנים ידידותיות ופנה ללכת. "חכו רגע" נשמע עוד פעם קולו של העשיר, הפעם הוא נתן להם 10 רובל, והרבי הודה לו בדיוק באותה צורה בה הודה קודם לכן. מחזה זה חזר ונשנה כמה פעמים, כשבכל פעם נותן הגביר סכומים גדולים יותר, עד שהוא פרץ פתאום בבכי, הרבי חיכה בסבלנות עד שיקל על ליבו וינגב את דמעותיו ויספר את סיפורו. ואכן הוא סיפר: "מאז הפעם הראשונה שנתתי מטבע זו לעני שביקש נדבה והוא זרק אותה בפרצופי, נשבעתי שמטבע זו תהיה תרומתי לכל מי שמבקש נדבה ללא כל קשר עם מטרת המגבית עד שמישהו יהיה מוכן לקבלה ולהגיד תודה רבה עבורה בצורה ידידותית. מאז חזרה אלי המטבע פעמים רבות, איש לא היה מוכן לקבלה עד שהיא נשארה בקופתי ושוב לא באו אלי לבקש נדבה כלל. אתה הוא, הרבי, הראשון שהיית מוכן לקבל אותה ואף נתת לי להיות שותף במצווה כה גדולה. אני אסיר תודה לך רבי, ומודה לה' שזיכני לחרוג מכבלי שבועתי. הנה הסכום הדרוש לכם לפדיון שבויים, אלף רובל לשחרור החתן שלנו". הרבי נטל את הכסף מיד ורץ לתחנת המשטרה. כעבור דקות ספורות יצאו משם עם החתן המשוחרר. הם צעדו משם מאושרים ישר למקום בו הייתה צריכה להערך החתונה. בחתונה עצמה דיבר הרבי על דרכי ההשגחה שאינן מובנות לנו לעיתים אך מכוונות לטובת האדם גם אם אין הוא מבין זאת מיד, לפני לכתו בירך את הזוג הצעיר בעושר ובבריאות וכן בירך את אנשי העירה שיחיו בשלום ושלווה ויתייחסו איש אל רעהו באחווה ורעות. סעודת החתונה נמשכה עד שעת לילה מאוחרת. פתאום נכנס מישהו בריצה ובפיו בשורה – מפקד המשטרה נהרג כאשר הסוס הפילו ליד הגשר שעל הנהר. למחרת בבוקר הלך החתן לטבול בנהר בקרבת הגשר ובצאתו מן המים מצא נרתיק עם כסף, 1000 רובל… היה זה הסכום ששילמו תמורתו למפקד המשטרה. " הכסף שייך לך לפי החוק ולפי הצדק"- אמר הרב המקומי לחתן- "אין ספק כי זוהי מתנת הכלולות מן הרבי"

 

 והפעם בפינת המולטימדיה

1.      הסרט "על החשבון" – אלכס אמור לצאת עם כיתתו לטיול שנתי בן 3 ימים לאילת, אך הוריו אינם יכולים לממן את הטיול. הוא מוצא עבודה אצל הירקן השכונתי. הירקן מבטיח לשלם לו 500 ₪ עבור שבועיים עבודה. אך כשמגיע יום התשלום, לירקן אין כסף לשלם, כי כולם משלמים לו "על החשבון". (האופה  נותן לו לחם בתמורה לירקות, וקונה אחת משגיחה על ילדיו תמורת ירקות.) אלכס המיואש מנסה לפרוץ לחנות, כדי לקחת כסף. המשטרה תפסה אותו, אך הירקן לא מסגיר אותו ומחפה עליו. אלכס יוצא לטיול, והירקן "משלם" את חלקו במזון לכיתה… 

חלק א – 

חלק ב – 

2.      אורי דוידי אם אין אני לי מי לי –  

 

3.      עזרה לזולת – א' רבתי וא' זעירא –  

 

4.      שיטה מיוחדת עם אנוכיות של ילד  – 

 

5.      לחובבי אנדרדוס – שיר הsms

ולסיום בדיחה:

מנזר השתקנים

אחד ביקש להתקבל למנזר השתקנים.  "אחי היקר", אמר לו ראש המנזר, "מדובר במנזר הדממה, אתה מוזמן להצטרף אלינו בתנאי שלא תדבר עד שתקבל רשות לכך".  חמש שנים חולפות בדממה מוחלטת עד שראש המנזר סוף סוף פונה אליו ואומר לו: "אחי היקר, אחרי חמש שנים אתה רשאי לומר שתי מילים" אמר האיש: "המיטה קשה".  "צר לי לשמוע" אומר ראש המנזר "נדאג לך למיטה נוחה יותר."חלפו עוד חמש שנים והאיש נקרא שוב למשרדו של ראש המנזר שהירשה לו להגות עוד שתי מילים. "האוכל קר"  אמר ומיד קיבל הבטחה שהמצב ישתפר.  שוב עברו להם חמש שנים והאיש מוזמן שוב לומר שתי מילים.   "אני עוזב"  אומר האיש. אמר לו ראש המנזר: "עדיף ככה, מאז שהגעת אתה רק מקטר".

ועוד אחת לפסח – אחד מגיע פצוע קשה לבית החולים. כולו מגובס. בא הרופא ואומר לו מה קרה? עונה לו האיש. אשתי גמרה לנקות לפסח, נכנסתי עם בורקס לבית ומאז אני לא זוכר מה קרה…

 

בס"ד

 

פרשת פקודי "אמונה ביכולותיו של התלמיד"

והפעם בתוכן פרשת פקודי

·         רעיון חינוכי "אמונה ואמון"

·         הרב גרילק ברעיון מהפרשה

·         מתורתו של הרב אבינר

·         מתורתו של הרב וולבה

·         שיר מיוחד

·         סיפור של ר' נחמן "חופר הטיט"

·         סיפורו של  ח"כ אלי אפללו

          סרטונים

·         המלצה לסרט

·         ולסיום בדיחה

הרב גרילק שם לב לעובדה מעניינת הקשורה לבניית המשכן.

משה, בצווי האלוקים, משרטט באזני העם את תכנית המשכן לפרטי פרטיו. הוא מסביר להם את מידותיו ואת סוג החומרים ממנו חייבים לבנותו. אותו, ואת כלי הקודש שיונחו בו. גם הקורא השטחי, המרפרף רק על פסוקי פרשה זו, מבלי להתעמק בה, יבחין היטב שבוני המשכן היו חייבים להיות בעלי מקצוע מעולים ומיומנים. מהיכן חשב משה לגייס אומנים אלו? וכי מקרב בני ישראל עצמם? הלא הם זה עתה יצאו ממצרים! ושם, בארץ השעבוד, במשך כל שנות הסבל והייסורים, לא נקרתה על דרכם ההזדמנות ללמוד את האמנויות הנחוצות, כדי לבנות משכן. כל האומניות שהיו במשכן לא היו "הצד החזק" של העבדים הנרצעים והמושפלים הללו, אשר במצרים ניצבו בתחתית הסולם החברתי. עבדים, שעסקו בעיקר במלאכות הפשוטות, הבזויות המפרכות ביותר. ואם כן, שואל הרב גרילק פעם נוספת, איך יכול היה משה לקוות שיצוצו לפתע מתוכם אנשי מקצוע מעולים, המסוגלים לעשות בעץ, בזהב, בנחושת ובמעשי רקמה?

אולם, כאן הניח האלוקים עוד אחת מאבני הדרך לגאולתו של עם. הקמת המשכן הוצגה בפני יוצאי מצרים כאתגר. משה הודיע להם, מה צריך לעשות, ומה מצפה מהם האלוקים. והוא – חיכה לתגובת העם. הוא רצה לראות מה יאמרו לשמע התפקיד הנעלה שהאלוקים מבקש להטיל עליהם. תשובתם הייתה יכולה להיות אחת מן השתיים. הם יכלו לענות לו: "משה רבנו, הרי מי כמוך יודע שאין אנו מסוגלים לבצע את העבודה הזאת. עבדים היינו, עבדים מדוכאים ומושפלים עד עפר, וחסרה לנו המיומנות הדרושה לביצוע המשימה הקדושה. קשה הוא התפקיד המוטל עלינו. אולי בעוד מספר שנים, כאשר נתארגן טוב יותר, אחרי שנרכוש מיומנויות שונות, או אז נראה". אבל, במחנה ישראל קרה ההיפך. הצורך לבנות משכן, שיחרר בקרבם כוחות רדומים אשר הם בעצמם לא היו מודעים להם קודם לכן. הם שמעו את רצון ה'. הם הבינו את האתגר האדיר שניצב בפניהם. אתגר המשכן, המקביל למבנה היקום ונפש האדם. הוא הצית את דמיונם. הם החליטו בהתלהבות לבצע את המשימה הקדושה שהוטלה עליהם, ויהי מה.

איך? באיזה כלים? על פי איזו הכשרה מקצועית? שאלות אלו כלל לא עלו במחשבתם. בכך השיגה התורה את מטרתה. האנשים התנערו מעפר עבדותם, והאמינו בעצמם וביכולתם לבצע את רצון האלוקים. ואז, ראה זה פלא, הרצון העז הוליד את היכולת, את הכישרונות ואת המיומנויות.

דברים אלו גלומים בפסוק המופיע בפרשתנו: "ויבואו כל איש אשר נשאו לבו" (שמות לה, כא). כלומר, לפני משה התייצבו כל אלו ש"נשאם לבם". כל אלו שנענו לאתגר. כל אלו, שהרגישו שיוכלו להרים את המשא הכבד והקדוש. וכאמור, התשוקה לפעול, כבשה את כל נימי הלב עד ש"מצא בטבעו שידע לעשות כן, ויגבה לבו בדרכי ה', לבוא לפני משה לאמור לו, אני אעשה כל אשר אדוני דובר" (הרמב"ן).

באותו רגע הפכו לאנשים אחרים, לאנשים נעלים יותר. לבם נפתח אל מרחבים חדשים. המבט שלהם על עצמם השתנה. ועל כן – הצליחה המלאכה שנטלו על עצמם, והם זכו להקים את המשכן לאלוקי ישראל…

איזה מסר חזק אנו למדים בפרשת פקודי בנושא חינוך התלמידים. האמונה בתלמיד יכולה להרימו לגבהים שהוא אינו מכיר הסובבים אותו אף פעם לא ראו בו.

אומר הרב אבינר "אין חינוך בלא אמונה, אמונה בתלמיד, בפוטנציאל הטמון בו, בחיוב הגנוז בו אמונה של המחנך בעצמו, ביכולתו לתרום לתלמיד, לתמוך בו, לסייע לו ולחזק אותו עובד אדמה ממתין בסבלנות מתוך אמונה בבורא עולם להופעת ניצנים, הפרחים כמונו המחנך – הוא טורח ומשקיע, לא תמיד נושאים מאמציו פירות בשלים, האכזבה עלולה לכרסם ולהוביל לייאוש אבל המאמין בחיי עולמים ומחנך מתוך אמונה מתמלא מתינות, סבלנות ותקווה"

על בסיס האמונה בתלמיד ניתן גם לזהות — בכל תלמיד ותלמיד — את החושים, הכישרונות והמעלות המיוחדות שלו. כלומר, מתוך האמונה 'העיוורת' בתלמיד זוכים לפקוח את העיניים לזהות את הטמון בו  וכך בעצם 'לברוא' בתוכו את מעלותיו ולהוציא לפועל את כל הטוב שבו.

רבים מאתנו נפגשים בחיי היומיום עם ילדים ומבוגרים הסובלים מקשיי למידה או קשיים רגשיים בדרגה  כזו או אחרת, לאחדים אפילו אין מושג שלקושי אשר הם חווים ביומיום יש שם, שלבלבול המלווה את חייהם יש כותרת, הגדרה. הם עברו את ילדותם תחת סטיגמות ותיוגים כמו "עצלן" "הילד הרע" "לא מקשיב" "הוא אף פעם לא יבין" "הוא תמיד מפריע" ואולי במקרים חריפים גם "מטומטם" או "מפגר"

כטיבם של ילדים המאמינים לדברי המבוגרים, מאוד בהדרגה, הם התחילו להאמין בכך שהם אכן כאלה. והמציאות אתה נפגשו אכן "הוכיחה להם" שהם כאלה "אני לא מצליח, סימן שאני אכן כזה."

כאשר הילד מפסיק להאמין ביכולתו ובכוחותיו, מצבו שממילא היה לא טוב הולך ומתדרדר. והתסריט אינו לקוח מסרט , אני פוגש כאלה יומיום ואני בטוח שברגע זה כל אחד ואחת מכם יכולים לחשוב על מישהו כזה שהוא מכיר היטב. ואז, מה קורה לילד ???

"התלמיד" אינו עומד בקצב  הלימודים של הכיתה, "התלמיד" מפריע ומורחק מהשיעורים, ציוניו של "התלמיד" יורדים… ההורים  מוזעקים… המורה לוחצת… יש ל"טפל" ב "תלמיד"

הרבה פעמים  אנו המחנכים  רואים  את ה"תלמיד" ופחות את הילד העומד נוכח הקושי, הילד שחווה את הסבל, הילד שחי את התסכול, הפגיעות, חוסר הביטחון, האכזבה, הילד החש אשמה ופעמים רבות גם את הילד החווה את ההשפלה.

שמעתי פעם קטע נפלא…
אם ילד חי תחת ביקורת – הוא לומד להאשים
אם ילד חי בביטחון – הוא לומד להאמין
אם ילד חי באיבה – הוא לומד להילחם
אם ילד חי בשותפות – הוא לומד להתחשב
אם ילד חי באמת – הוא לומד צדק
אם ילד חי בידע – הוא לומד חכמה
אם ילד חי בבושה – הוא לומד להרגיש אשם
אם ילד חי בשמחה ואושר– הוא ימצא אהבה ויופי

ראיתי בספרו של הרב וולבה: "פעם הזדמן אלינו לישיבה אדם שהציע את עצמו לתפקיד משגיח בישיבה הקטנה. אחת השאלות ששאל אותי, אומר הרב, הייתה לגבי הסמכויות שיהיו לו. האם תהיה לו סמכות, למשל, לזרוק בחור מהישיבה? זו הייתה השאלה הראשונה. ראיתי, אומר הרב וולבה, שמשגיח ומחנך לא יצא ממנו, אם כזה הוא המבט הראשון שלו – מתי מותר לו לזרוק. אם הסמכות שלו לזרוק אדם, היא זו שנותנת לו את ההרגשה שהוא בראש, אזי הוא אינו יכול להיות משגיח בישיבה, הוא אינו יכול להיות מחנך. הרב וולבה אומר שהחינוך הכי טוב שיכולים לתת לילדים הוא שמאמינים בהם…עלינו ללכת בדרכיו, להאמין בבנינו ולהראות להם שאנו מאמינים בהם שיגיעו בע"ה לשלמותם…"

לעיתים נראה שתפקיד שלנו כמחנכים זה לגלות את היהלום הטמון בכל אחד מהתלמידים שלנו ובהקשר הזה אין יותר ראוי מלסיים בסיפור הבא: 
מעשה בעני אחד – כך מספר רבי נחמן מברסלב באחת מסיפורי המעשיות שסיפר – 'חופר הטיט', שהתפרנס עצמו מחפירת טיט למכור. פעם אחת חפר טיט ומצא במקום שחפר אבן טובה שהייתה שווה הון רב מאוד, אך הוא לא ידע את שוויה. לכן הלך לאומן שיאמוד אותה בשוויה. ענה לו שאין בזה המדינה מישהו שיוכל לשלם שוויה, וצריך לנסוע ללונדון לעיר המלוכה. אבל הוא היה עני ולא היה לו כסף לנסוע. והלך ומכר את כל אשר לו, והלך מבית לבית בשביל נדבות, עד שהספיק לו לנסוע עד הים. ורצה לעלות על הספינה ולא היה לו כסף, והלך לרב החובל והראה לו את האבן. ולקח אותו תיכף רב החובל בכבוד גדול ואמר לו: אתה בטוח גדול! ונתן לו חדר מיוחד במחלקה ראשונה ובכל התענוגים כאחד הנגידים הגדולים. 
ובחדר שלו היה לו חלון לתוך הים. והוא היה תמיד משמח את עצמו עם היהלום, ובפרט בעת האכילה, שעל ידי השמחה והרחבת הלב-טוב ורפואה שיתעכל המאכל בנקל. ופעם אחת ישב לאכול והיהלום היה מונח על השולחן והוא ישן. בינתיים, בא המשרת ולקח את המפה והפירורים ולא ידע מהיהלום, והשליך הכל לים. וכשהקיץ מהשינה והבין כל זה היה לו צער גדול, וכמעט שיצא מדעתו. מה יעשה? הרי רב החובל הוא גזלן שיהרוג אותו בעד מחיר נסיעת הספינה… על כן עשה עצמו שמח כאילו לא ידע. 
ודרך רב החובל היה בכל יום לדבר אתו איזה שעות, וכן בא ביום הזה והוא עשה עצמו שמח עד שלא הכיר בו שום שינוי. ואמר לו רב החובל, הלא אני יודע שאתה חכם וישר לב ואני רוצה לקנות תבואה הרבה למכור בלונדון, ואוכל להרוויח הרבה ואני ירא שלא יאמרו שאני גונב מאוצר המלך, על כן יהיה הקניין על שמך, ואני אשלם לך במיטב. והוטב בעיניו (בעיני העני) ועשו כן. ותיכף שבאו ללונדון, מת רב החובל ונשאר הכל אצל זה האיש, והיה כפל כפליים משוויה של היהלום.

עמוק עמוק בתוך הטיט וחוסר התכלית, בשיא החושך והגשמיות ישנו יהלום. לכל אחד מתלמידנו יש אוצר כזה. תכונה יקרה שאין בכוחו להוציאה את הפועל בסביבה בה גדל הוא הורגל. אבל לפעמים נדרש מהתלמיד כמו העני אומץ גדול להפליג הלאה, ללונדון,  אל אותם כישרונות שהוא אף פעם לא ידע שנמצאים בו. תלמיד זה צריך את רב החובל, המחנך כדי שיכוון אותו לעבר אותו גילוי היהלום שבו. ובאמצע ההרפתקה יש משברים וקשיים והיהלום נעלם מהאופק אך תפקידו של המחנך לעזור לו לצלוח קשיים אלו בצורה הטובה ביותר. ובסופו של התהליך המטרה המושגת חייבת להיות שהתלמיד ידע בכוחות עצמו שזכה בתבואה ששוויה כפליים כמו אותו עני. (לכל החסידים של ר' נחמן: אני יודע שכוונתו בסיפור זה הייתה למשמעות אחרת אך זה היופי בסיפוריו שאפשר לכוון אותו גם לרעיונות אחרים)

והפעם בפינת המולטימדיה

1.       הסיפור המרגש על הגור הצולע (למי שיש את הדיסק, יש לכם את הסיפור כמצגת)  – 

הגור הצולע

2.       המורה של דר סטורדר (למי שיש את הדיסק, יש לכם את הסיפור כמצגת) – 

המורה של דר סטודדארד

3.       "תנו לילד להחליט בעצמו" –

4.       סיפורו של ח"כ אלי אפללו חלק א – 

5.       סיפורו של ח"כ אלי אפללו חלק ב –

המלצה מהדיסק של העונה הראשונה שקשור לאמונה בילד

תיכון ההזדמנות האחרונה – הסרט מביא את סיפורו של בית ספר אליו מגיעים תלמידים שהמערכת ויתרה עליהם. במשך שנה שלמה ליווה במאי "עובדה" בן שני את הילדים של תיכון ברנקו וייס ברמלה וראה איך לומדים לחלום וגם להגשים. . בתיכון ברנקו וייס ברמלה לא מוותרים לאף אחד – "פחות מעניין אותנו מה היה אתכם לפני זה, היום אתם בבית-ספר חדש" אומר מנהל בית הספר לתלמידים שזה עתה התחילו את שנת הלימודים במקום שנותן להם בפעם הראשונה את האפשרות לחלום וגם להגשים.

אמפטיה של הורים – קטע מצחיק העונה הקודמת שגם נמצא בדיסק

לסיום בדיחה

ראש יהודי

יהודי ביקר בכפר נידח בין גוים ומצא שם איכר יהודי, 

ראה היהודי את האיכר משקה את פרתו חלב ואח"כ חולב את הפרה,

שואל היהודי את האיכר כמה ליטר חלב אתה מוציא ממנה ביום?                

האיכר עונה לו: 20 ליטר, 

שואל היהודי: וכמה ליטר היא שותה ביום?

עונה לו האיכר: 20  ליטר

שואל היהודי, אז מה הרווחת?

האיכר מחייך ועונה, אני משקה אותה חלב עכו"ם ומוציא ממנה חלב ישראל…….  

לזה   קוראים   הלבנת   הון …

 

ועוד אחת

רופא ועורך דין, בני דודים, נפגשו מידי פעם בחתונות משפחתיות.
בני המשפחה, במיוחד המבוגרים יותר, הציקו לרופא בשאלות על בריאותם הרופפת, ולא נתנו לו אפילו לאכול את המנה הראשונה.
באופן קבוע בעלי השמחה היו משבצים אותו בקצה האולם, רחוק מהרעש וההמולה, כדי שבני המשפחה יוכלו להתייעץ באין מפריע.
לעומתו, עורך הדין, בן דודו, אכל, רקד, ונהנה, ואף אחד לא הפריע את מנוחתו.
תגיד, שאל אותו הרופא באחת החתונות, הרי שנינו יודעים שלאנשים יש גם צרות משפטיות. איך זה קורה שאלי כולם ניגשים, שואלים שאלות, ואותך אף אחד לא מטריד?
גם אני הייתי במצבך, סיפר עורך הדין בחיוך ממזרי. אך לפני מספר חתונות החלטתי לשים לזה קץ, 
ביום שלאחר החתונה שלחתי לכולם חשבונית לתשלום, מאז אף אחד לא מטריד אותי.
תודה, אמר הרופא, עצה נהדרת, למדתי ממך רבות.
אל תתלהב, אמר לו עורך הדין, מחר גם אתה תקבל חשבונית…

 

בס"ד

והפעם פרשת ויקהל  קדושת השבת

·         רעיון חינוכי

·         מתורתו של הרב יעקב וינברג

·         סיפור עם מוסר השכל בנושא השבת

·         מהנהגתו של הרב קרליבך בנושא השבת

·         משל בן המלך

·         מתורתו של הרב קוק בנושא שמירת השבת

·         שירו של ריה"ל על כיסופיו לשבת  "עַל אַהֲבָתֶךָ אֶשְׁתֶּה גְבִיעִי"

·         2 סיפורי אודיו (חצ'קלה, כיצד הפסקתי לעשן בשבת)

·         סרט מרגש עם דבריהם של הרבנית אליהו, הרב עמר, הרב קנייבסקי  והרב עובדיה על השבת

·         3  סרטונים (מעלית שבת, מעין עולם הבא, ילד של שבת)

 

כולנו יוצאים לחופש בשבת? חופש שאנו כל כך זקוקים לו. לחשוב שלא הייתה לנו את השבת.

מה מטרת יום השבת? האם זהו יום שבו יושבים בבית ולא עושים כלום? נחים מבילויי אמש? מחפשים איך להעביר את הזמן? האם זו מטרתו של היום המקודש בשבוע? ואולי יש ליום השביעי משמעות נוספת, מימד אחר, רוחני יותר, קרוב יותר לרצון הבורא שהביא אותנו הנה?

כל היהודים מלכים בשבת. אין תחרות. רק שלווה. לרוע המזל, לא תמיד נמשכות תחושות השלווה האלה אל שאר ימות השבוע. הרב יעקב וינברג אמר שתחרותיות אינה בריאה לנפש האדם – אם ההצלחה שלי תלויה בנפילה שלך, רוב הסיכויים שהייתי רוצה שאתה תיכשל יותר משהייתי רוצה להצליח בעצמי – ובכל זאת, אנחנו חיים בסביבה שמומרצת על ידי תחרותיות. במוסדות החינוך שלנו מופיעים גיליונות השוואתיים של הישגי התלמידים, שמתחרים מי יודע הכי טוב את החומר הנלמד. המיקוד שלנו סטה מ"מי יודע טוב את החומר" ל"מי יודע אותו הכי טוב". יש בכך "מתכבד בקלון חברו" – זוכה בכבוד מתוך בושת חברו – שהתורה כל כך מתעבת.

הרב ברוך לף ממשיל את השבת לאקולייזר ענק – כל היהודים הופכים להיות מלכים בשבת. כולנו יוצאים "לחופש" לאותו מלון נופש שנקרא מנוחת השבת, לובשים את בגדינו הטובים ביותר, אוכלים את אותם מעדנים בסיסיים ונהנים מזמן איכות עם המשפחה. אין תחרות כשמדובר בשבת.

הרבי מצאנז אמר: "אני לא רוצה לישון בשבת. כשהשבת מגיעה, כל היהודים הופכים למלכים, ואנחנו לא רוצים לישון בזמן השלטון שלנו. פעם היה מלך שישן מעט מאוד בלילה ואמר, 'כשאני ישן אני לא מלך. אני לא שונה מכל אדם אחר שישן'. אם כן, לא כדאי לנו לבזבז את השבת בשינה."

מעטים אהבו את השבת כמו שאהבהּ הרב שלמה קרליבך. אבל הוא לא הסתפק בשקיעה בחוויית השבת אלא קיבל על עצמו שליחות – להסתובב ברחבי העולם ולהביא את בשורת השבת לעולם. הרב קרליבך אמר בכל הזדמנות "שבת זה להגיע ברגע אחד לראש ההר ולגלות פתאום הרים חדשים ,גבוהים יותר,שמעולם לא ראית". כאשר ר' שלמה היה שר "מזמור שיר ליום השבת" הוא היה עובר לאנגלית ושר "The whole world is waiting, sing a song of Shabbat", העולם צמא לשבת ומחכה לה, ותפקידי הוא לעזור לעולם להגיע. סיפור מפורסם של ר' שלמה הוא על יהודי פשוט ששמו 'חצקל'ה לכבוד שבת'. במהלך ששת ימי החול, מכוון חצקל'ה כל פעולה שלו לשבת, ושר תמיד "לכבוד שבת". תוך כדי הסיפור מתברר שהשיר "לכבוד שבת" אינו רק כפשוטו, כהכנה ליום השביעי; כוונתו של חצקל'ה היא גם לשבת של הגאולה ותיקון העולם. (בהמשך בפינת המולטמדיה הוספתי את הסיפור)

החיים, כפי שכולנו מכירים וחווים, שוצפים וזורמים ללא הפוגה ורגע פנאי. במהלכם כולנו מרגישים את הקונפליקט הגדול – את כל זמננו ומרצנו אנחנו מקדישים למען ההישרדות וההצלחה שלנו ושל משפחתנו, אך למרבה ההפתעה והכאב, כמעט ולא נשאר לנו זמן פנוי לחשוב מחשבות מהותיות על הכיוון הכללי ולעסוק בדברים שבאמת חשובים בחיים שלנו. סוף סוף מגיעה השבת ושם אנו יכולים להירגע מהמרוץ של החיים לבדוק מה קורה עם עצמי, יש זמן ללמוד, יש זמן לקרוא יש זמן לדבר עם אנשי הבית ובעיקר יש זמן למנוחת הנפש.

איך מגיעים לאותה שלווה? מה היא הדרך להגיע לשבת שתמלא לנו את האנרגיה שכל כך חסרה לנו על כך בהמשך.

בשלושה בנים חנן הקב"ה את ר' משה לוי, ראש הקהל. שלושה בנים מוכשרים ויראי אלוקים. השניים הראשונים בגרו, נישאו והפליגו לחוץ לארץ, לחיות בה את חייהם. אמנם השמועות בקהילה הלכו כי ההצלחה דוקא לא כל כך מאירה להם שם את פניה, וכי מצבם הכלכלי איננו מבין המשופרים. אלא שלא היו לשמועות אלו ראיות. הבן השלישי – צעיר היה באותם ימים, וישב בבית אביו. לכשבגר אף הוא ודובר נכבדות בו, זכה לבוא בברית הארוסין בשעה טובה, ואף מועד הנשואין נקבע למזל ולהצלחה. בשלב זה כתב האב, ראש הקהל, אגרת לבנו בכורו. הוא סיפר על אודות השמחה השורה במעונו ונקב בתאריך החתונה. בהמשך ביקש בכל לשון של בקשה כי ישתדל הבן לארגן היטב את בני משפחתו לקראת השמחה, לרכוש בעבורם כל צרכיהם, ולבוא עימם בגיל ורנן לחתונה. זאת ועוד, כל אלו יעשה אף לאחיו ומשפחתו, והוא האב שלם ישלם כל הוצאה והוצאה אשר לכבודו תבוצע. המכתב נשלח והגיע לבית הבן שבאמריקה. שמח הלה בדרישת השלום ובבשורות הטובות, והחל מיד בישום הבקשות. הכל בכל מכל כל קנה הוא: ביגוד משובח, מנעלים יקרתיים, מתנות, מזוודות ומה לא. בניו ובנותיו צוידו במיטב האביזרים, כאלו אשר מעולם קודם לכן לא עלו על מפתם ביתם, מחוסר אפשרויות. אלא שהפעם הכל היה אפשרי, הן הסבא ישלם את ההוצאות…

בין כה וכה חלף לו הזמן, ותאריך הטיסה התקרב. לילה קודם לכן נזכר הבן: אחי! אחיו ובני משפחתו!!! שכח לגמרי להודיעם, להכינם. וכעת מה יהיה?? על אתר ניסה לארגן כרטיסי טיסה ו- תודה לקל. אלו עדין היו. מיהר לבית האח העני, והעירו בבהלכה: בוא נא אחי, אנו נוסעים!"

וכך עלו בני המשפחה אל המטוס. האח הבכור עם רעיתו וילדיו – לכבוד ולתפארת! והשני ומשפחתו – בשיא קלונם ועניותם… הם הגיעו ביום החתונה ממש, בשעת בין הערביים, ולפיכך עשו את דרכם הישר מנמל התעופה אל אולם השמחה. שמע האב כי בניו היקרים מגיעים תכף ומיד, ויצא החוצה לקבלם. ומי רואה את המחותן הראשי יוצא, ואינו יוצא עמו? עמד לו כל הקהל על אם הדרך, וחזה בבואם של האורחים החשובים –

הנה יוצא לו הבן הבכור ובני משפחתו ובעקבותיהם – הדודים.

ופני האב חתומים… חלפה עברה לה החתונה, תמו אף ימי המשתה. על הבנים לשוב לביתם.

המזוודות ארוזות, המונית כבר ממתנת, ו – לא נעים, אך האב עדין לא השיב את תשלום ההוצאות… בלית ברירה שלף הבכור מכיסו פנקס עמוס כיתובים וחישובים, והגיש לאביו. "אבא", כך אמר, "כאן מפורטות הקניות, ההוצאות וכל השאר"…

"ולשם מה אתה מראה לי זאת" השיב הוא בשאלה.

"משום… כיון… זאת אומרת… מפני שאמרת שתשלם זאת"… גמגם הבן.

"לא. לא אשלם!" ענה בתקיפות והוסיף: "הבטחתי ואף חפצתי לשלם כל הוצאה שתוציא לכבודי. לכבודי, כך בפירוש כתבתי במכתבי. אולם אתה, האם לכבודי התכוונת? הרי לכבוד עצמך עשית! ההזנחה אשר הזנחת את אחיך ובני משפחתו תעיד זאת. לו באמת עלי חשבת ולשמחנו ביקשת, לא היית מביאם בקלונם וחרפתם אלי שמחתי"…

פרשת השבוע פותחת בפסוקים המצווים על שמירת השבת:

"ויקהל משה את כל עדת בני ישראל ויאמר אלהם אלה הדברים אשר ציוה ד' לעשות אותם ששת ימים תעשה מלאכה וביום השביעי יהיה לכם קודש שבת שבתון לד'"…. (שמות לה, א-ב).

וכך מסביר המגיד מדובנה: הקב"ה כתב, כביכול, אגרת אל היהודי. באגרת זו בישר לו על מתנת השבת וציוה אותו כי ישמור את השבת ויכבדה, כמו שנאמר: "אם תשיב משבת רגלך עשות חפציך ביום קדשי וקראת לשבת עונג לקדוש ד' מכובד וכיבדתו מעשות דרכיך ממצוא חפצך ודבר דבר. אז תתענג על ד'…." (ישעיה נח, יג-יד).

הקב"ה אף הבטיחו כי כל הוצאה אשר יוציא לכבודה של השבת – השב ישיבה לו. דהיינו, היא לא תכלל ב"מזונותיו של אדם קצובים לו מראש השנה עד ראש השנה" (ביצה טז.)

אכן, בשורה נהדרת באיגרת, כפי שחשב הבן מחו"ל…אלא שעל היהודי להוכיח כי באמת לכבוד יוצרו הוא דואג בעינוגיו.

הכיצד יוכיח זאת?

ראשית כל, עליו לשתף בעינוגיו אף את העניים. להכניס אורחים לביתו, לשלוח מטעמים לבתי נצרכים או לדאוג כי אחרים יעשו זאת. זה שנאמר (משלי יט, יז): "מלווה ד' חונן דל וגמלו ישלם לו". מי הוא זה המלווה לד'? מי שנותן לנזקקים (בבא בתרא דף י' וברש"י ד"ה מלוה). ליהודי כזה מובטח כי יקבל קרנו בחזרה.

אולם, לא זאת בלבד.

כל אופן מהלך השבת מוכיח מי הוא העומד בראש. הקב"ה נתן לנו יום אחד שיהיה קודש לו ולתורתו.

משל לבן מלך שסרח, עד כי אביו נאלץ לשלחו הימנו אלי כפר מרוחק ומבודד בו יעבוד עבודת פרך וישהה בחברתם של איכרים בורים ועמי ארצות. נזרק הנסיך האומלל לבירא עמיקתא זו, ולא מצא לעצמו מקום. מה לבן מלכים ולפינה נידחת זו?? שום קרן אור לא האירה את החשכה אשר ירדה לחייו.

והנה, יום בשורה. היום הגיע מכתב!

מכתב שלח לו אביו מארמון המלוכה! שמח הבן שמחה אדירה. חפץ לשתף מישהו בשמחתו כי רבה, אולם לא מצא לו כל שותף. מה להם לכפריים הנבערים ולהבנה ברזי המלוכה??

מה עשה? ערך סעודה גדולה והזמין את כל בני הכפר. באו המוזמנים, שמחו וצהלו כולם. הם שמחו על דבר הסעודה, והוא צהל על דבר המכתב…

אכן, יום השבת הוא מכתב  בשורה לנשמתנו, זו החצובה מן הקודש למעלה, אולם מה אומרת היא לגוף אשר מעפר הגיע ולאפר ישוב? לשם כך ציוונו הקב"ה על סעודות השבת. כך ישמחו עליונים בקדושת היום, ותחתונים יעלצו במטעמים…

אלא שכאן הינה אף נקודת התורפה: כיצד תיראה הסעודה?

האם תהיה חלילה מושב דיונים בדברים בטלים בנושאים של כסף וכדו' תכנון אירועי השבוע שיבוא וסיכום אלו של החולף, או שתהיה "קודש לד'" – שולחן שכל כולו זמירות שבת, דברי תורה, סיפורי צדיקים, ורצון לכבד את נותן השבת?

אז תצא לאור ההוכחה את מי מתכוון הוא לענג.

כשמתכוונים באמת לכבודו של מקום, אזי הופכת השבת להיות מקור להרבה יותר. שפע קדושה היא משפיעה עלינו ואז אנו יכולים לצבור כוחות מחודשים עבור השבוע הבא. 

ואסיים בשירו של רבי יהודה הלוי

"על אהבתך אשתה גביעי" הוא שיר געגועים. כמו האוהב הסופר את הימים עד לפגישה המיועדת עם אהובתו, סופר המשורר את הימים עד לבוא יום השבת. הימים עוברים, ובכל יום סופר המשורר את הימים שנותרו לו עד לפגישה עם אהובתו – עם השבת.

 

 

עַל אַהֲבָתֶךָ אֶשְׁתֶּה גְבִיעִי

שָׁלוֹם לְךָ שָׁלוֹם יוֹם הַשְּׁבִיעִי

 

שֵׁשֶׁת יְמֵי מַעֲשֶׂה לָךְ כַּעֲבָדִים

אִם אֶעֱבֹד בָּהֶם אֶשְׂבַּע נְדוּדִים

כֻּלָּם בְּעֵינַי הֵם יָמִים אֲחָדִים

מֵאַהֲבָתִי בָךָ יוֹם שַׁעֲשׁוּעִי

 

אֵצֵא בְּיוֹם רִאשׁוֹן לַעְשׂוֹת מְלָאכָה

לַעֲרוֹךְ לְיוֹם שַׁבַּת הַמַּעֲרָכָה

כִּי הָאֱלֹהִים שָׁם שָׂם הַבְּרָכָה

אַתָּה לְבַד חֶלְקִי מִכָּל יְגִיעִי

 

מָאוֹר לְיוֹם קָדְשִׁי מֵאוֹר קְדוֹשִׁי

יָרֵחַ וְכוֹכָבִים קִנְּאוּ לְשִׁמְשִׁי

מַה לִי לְיוֹם שֵׁנִי אוֹ לַשְּׁלִישִׁי

יַסְתִּיר מְאוֹרוֹתָיו יוֹם הָרְבִיעִי

 

אֶשְׁמַע מְבַשֵּׂר טוֹב מִיּוֹם חֲמִישִׁי

כִּי מָחֳרָת יִהְיֶה נֹפֶשׁ לְנַפְשִׁי

בֹּקֶר לְעַבְדוּתִי עֶרֶב לְחָפְשִׁי

קָרוּא אֱלֵי שֻׁלְחַן מַלְכִּי וְרוֹעִי

 

אֶמְצָא בְּיוֹם שִׁשִּׁי נַפְשִׁי שְׂמֵחָה

כִּי קָרְבָה אֵלַי עֵת הַמְּנוּחָה

אִם נָע וְנָד אֵלֵךְ לִמְצֹא רְוָחָה

עֶרֶב וְאֶשְׁכַּח כָּל נוֹדִי וְנוֹעִי

 

מַה נָעֲמָה לִי עֵת בֵּין הַשְּׁמָשׁוֹת

לִרְאוֹת פְּנֵי שַׁבָּת פָּנִים חֲדָשׁוֹת

בֹּאוּ בְתַפּוּחִים הַרְבּוּ אֲשִׁישׁוֹת

זֶה יוֹם מְנוּחִי זֶה דּוֹדִי וְרֵעִי

אָשִׁיר לְךָ שַׁבַּת שִׁיר הַיְדִידוֹת

גַם יָאֲתָה לָךְ אַתְ יוֹם הַחֲמוּדוֹת

יוֹם תַעֲנוּגִים יוֹם שָׁלֹשׁ סְעוּדוֹת–

תַּעֲנוּג לְשֻׁלְחָנִי תַּעֲנוּג יְצוּעִי

 

עִמָּךְ מְקוֹר תּוֹרָה עִמָּךְ נְהוֹרָא

יָמִים לְפָנַיִךְ אֶל מוּל מְנוֹרָה

כִּי לַיְהוּדִים אַתְּ שִׂמְחָה וְאוֹרָה

אַתָּה כְלִיל רֹאשִׁי וּצְמִיד זְרוֹעִי

 

והפעם בפינת המולטימדיה

ביצוע של הרב חיים לוק לפיוט " עַל אַהֲבָתֶךָ אֶשְׁתֶּה גְבִיעִי. – 

סיפרו של הרב קרליבך 

סיפרו של שולי רנד  כיצד הפסקתי לעשן בשבת

ילד של שבת 

ילד של שבת

דבריהם של גדולי ישראל על השבת (הרבנית אליהו, הרב עמר, הרב עובדיה הרב קנייבסקי) 

סרטון  מרגש (לחץ על הקישור)  מעין עולם הבא – רב נחמן

קצת הומור מעלית שבת

אהוד בנאי בשיר א-ל אדון על כל המעשים בביצוע יפה 

י-ה אכסוף בליווי הסיפור שמאוחרי השיר (אני נוהג לשמוע את השיר לפני שבת ומרגיש התעלות רוחנית)

ובדיחה לסיום 

בחור, מדוכדך מעט, בא להתיעץ עם הרבי שלו.

אומר הרבי:

נו, יענקל, מה הענינים אתך?

אומר יענקל:

רבי, אינני יודע מה לעשות. כל בחורה שאני מביא הביתה, אינה מוצאת חן בעיני אמי. מביא בחורה זאת, יש בעיה כזאת. מביא בחורה אחרת, יש בעיה אחרת. אינני יודע מה לעשות.

חושב הרבי רגע, ואומר:

שמע יענקל, לך מצא לך בחורה הדומה ככל האפשר לאמך. נסה, ובוא נראה מה יהיה.

אומר יענקל:

רבי, אתה גאון. כך בדיוק אעשה.

לאחר מספר שבועות מגיע שוב יענקל אל רבו. הפעם מדוכדך אף יותר.

אומר הרבי:

נו, יענקל, מה הענינים אתך?

אומר יענקל:

רבי, מצאתי בחורה הדומה בדיוק לאימי. מתלבשת כמותה, מדברת כמותה, מתנהגת כמותה ואף מבשלת בדיוק כמותה. ובאמת, היא מאד מוצאת חן בעיני אימי.

אומר הרבי:

נו, מה אם כן הבעיה.

אומר יענקל:

הפעם, היא אינה מוצאת חן בעיני אבי…

נספח

מאמרי הראיה – מתנת השבת

לדעת כי אני ה' מקדשכם. אמר לו הקב"ה למשה מתנה טובה יש לי בבית גנזי ושבת שמה ואני מבקש ליתנה לישראל לך והודיעם. מכאן אמר רשב"ג הנותן פת לתינוק צריך להודיע לאמו.?שבת י. ב.)

סגולה מיוחדת יש לה למתנת השבת לישראל, שבה מובלטים הם שני הצדדים המהוים ומחיים עולמי עד, הצד הגנוז והצד הידוע, ורוח החיים אשר להשבת מרחפת היא על כל השטח של חיי ישראל מראש ועד עקב.

אין לנו, שום מצוה שבתורה, שהיא צריכה כל כך למוד, כל כך הקשבה וכל כך שמירה כמו קדושת השבת. כל חרד לדבר ה' יודע, שבלא שימת לב חודרת, בלא לימוד ושינון, של הלכות שבת, ובלא העמקה עליונה, ברוח קדושת השבת אין אנו יוצאים נגדה ידי חובותינו. וכלפי החילופים שבמדריגות של אישי ישראל, בתוכן קדושת היהדות שבנשמתם, ככה יתחלפו המדריגות של קדושתה של שבת אצלם, החל מהמוני ישראל שומרי שבת ועד אנשי התורה והקדושה היותר נשגבים, שבכל הזמנים ובכל הדורות. זהו מצד התוכן הגנוז של מתנת השבת.

אבל כשם שהשבת היא מתנה גנוזה מצד אחד ככה היא גם כן מתנה גלויה מצד השני, מתנה הבאה מתוך ההודעה מתוך ה"לך והודיעם" שצוה הקב"ה את משה. גם אלה שרק דעות של ילדות של תינוקות ולא של אישים מבוגרים ברוח ישראל שרויות בלבבם לעומת הערכתה של מתנת השבת, גם הם כל זמן שלא נתקו מחיי האומה, עלולים ומוכרחים הם להכיר כבודה וחסנה, אורה וזיוה, של מתנת השבת לישראל.

 ולא לחינם המשיכה הברייתא שם את מאמרו של רשב"ג הנותן פת לתינוק צריך להודיע לאמו, והננו בזה קרואים ועומדים, רבותינו וחברינו האהובים והנכבדים אשר נתכנסתם להאסיפה הגדולה והקדושה הזאת, על פי הזמנתם של שתי חבורות הקודש שיש לנו, בירושלים עיר מעוזנו, "משמרת השבת" ו"למען השבת", שומרינו הותיקים והנכבדים, העומדים יחד על משמרת הקודש, לשמור על המתנה הגנוזה שלנו, אשר בה צפונה כל הארת חיינו, לבל תעשק ממנו, לא על ידי זדים, המתנקשים בחיי האומה ונשמת כבודה, ולא על ידי טועים, המתהלכים במחשכים, אשר לא ידעו במה יכשלו.

המים באו עד הנפש, ובמקום ירושת פליטתנו, אדמת הקודש אשר אמרנו ותמיד נאמר כי בצלה נחיה, קמו לנו מהרסים ומחריבים, אלה במחשבת מעל ובלשון אפעה, ואלה בפועל כפים וביד רשע, באים יחדו לנצל את עדיינו מעלינו ולשום את קדושת השבת למרמס, לרגלי כל תאות לב נעוה. ומהם אנשים, אשר יתאמרו להיות מנהלים צבוריים, ומחנכים לקטנים ולגדולים.

רבותי! לא עת לחשות ולא לשבת בחבוק ידים ולא להסתפק גם במאמרים קצרים או ארוכים, ולא באסיפות הבאות מזמן לזמן. השבת בין מצד כחה הגנוז ובין מצד חילה הגלוי תובעת מאתנו את עלבונה, עלבונינו הנורא, וכשומרים את חומות ירושלים בשקידה מתמידה ובלתי פוסקת גם אנו לא נחשה וכל היום וכל הלילה לא נתן דמי. המזכירים את ד' אל דמי לכם, ואל תתנו דמי לו, עד אשר קדושת השבת ועושר מתנתה הגנוזה והמודעת האישית והתינוקית גם יחד תשוב להיות לתהילה בארץ.

(מתוך: מאמרי הראיה א' עמ' 142).

 

שלום שוב 

והשבוע בפרק  פרשת כי תשא

·         רעיון חינוכי "שברו את הכלים ולא משחקים"

·         מתורתו של יונה גודמן

·         מתורתו של המשך חכמה

·         מתורתו של הכוזרי

·         מתורתו של ר' נחמן

·         הסרט "שלום עליכם"

         סירטונים

·         בדיחה לסיום

נספח לרגל יום פטירתו של שי עגנון שמתקיים   ב – יא' אדר

·         מצגת עם נאומו  בקבלת פרס נובל לספרות

·         כמה מסיפוריו של שי עגנון

·          "שלוש אחיות" של שי עגנון – הרצאה בוידאו

 

פרשת כי תשא – שברו את הכלים ולא משחקים

האם מותר להגיב בחומרה כנגד מעשה רע של ילד? מה הגבול הנכון בתגובה כלפי חטא? שמאל דוחה וימין מקרבת מה הכוונה?

שואל הרב יונה גודמן  שערו בנפשכם שמורֶה הכועס על התנהגותו של תלמיד, ייגש אליו וישבור לו את הטלפון הסלולארי. ומה דעתכם על מורה שיכעס על תלמיד וכתוצאה מכך ייגש ויקרע לגזרים את החומש שלו? עם שאלות דומות עלול להישאר מי שקרא את פרשת כי תשא בצורה שטחית. משה רבנו יורד מההר ורואה את בני ישראל חוטאים בעגל. ברגעים אלו נדרש ממחנך וממנהיג לגלות שיקול דעת וקור רוח, אך לקורא נדמה שנוכח העגל מאבד משה רבנו את העשתונות. נדמה שהוא כועס ולכן מנפץ את הלוחות האלוקיים שזה עתה קיבל! כיצד ייתכן שכך יתנהג משה רבנו עליו השלום? זאת ועוד, דווקא עַם החוטא בעבודה זרה (של העגל) זקוק יותר מאי פעם ללוחות ולתוכנם, ובעיקר לשני הדיברות הראשונים! דווקא עכשיו צריך לתת להם אותם ולא לנפצם. מה עלינו ללמוד מהתנהגות זו על דרכו ועל דמותו של מחנך ומנהיג?

הסבר אחד למעשהו של משה הוא, שלאור המציאות של עבודה זרה שמשה נתקל בה ברדתו מן ההר, הוא העז לשבור את הלוחות. כך עולה מן הספרי בדרשתו האחרונה, על הפסוק האחרון של ספר דברים (ל"ד, יב): "ולכל היד החזקה ולכל המורא הגדול אשר עשה משה לעיני כל ישראל":"ומנין אף בשברי לוחות? נאמר להלן (דב' ט): 'ואשברם לעיניכם' וכאן הוא אומר 'אשר עשה משה לעיני כל ישראל" לפי הספרי, הפסוק משבח את משה על העוז שהיה לו לשבור את לוחות. רש"י על הפסוק שם שמביא את הספרי, ראה בדברים את שבחו של משה, "והסכימה דעת הקב"ה לדעתו", ואף הסמיך אליהם את דברי ריש לקיש בבבלי (שבת פז, ע"א): "שנאמר (שמ' ל"ד, ב) 'אשר שברת' יישר כחך ששברת". בגישה זו הולך גם אבות דרבי נתן שמסביר שמשעה שקרב משה למקום עבודת העגל, פקעה קדושת הלוחות, ולכן הרשה משה לעצמו לשברם "נסתכל בהן וראה שפרח כתב מעליהן אמר היאך אני נותן להם לישראל את הלוחות שאין בהן ממש אלא אאחוז ואשברם שנאמר: 'ואתפוש בשני הלוחות ואשליכם מעל שתי ידי ואשברם"  ה"מדרש הגדול" לקח,  את הרעיון המובע באבות דרבי נתן, והמחיש אותו והסבירו בעזרת משל שלפיו הלוחות הם הנר הכתב הוא האור; כיוון שכבה האור אין צריכים לנר. "אמר ר' מאיר כיון שראה משה מה שעשו ישראל, מיד הביט בלוחות וראה שפרח הכתב מהן והשליכן לארץ, משל למה הדבר דומה? לאדם שהיה בידו נר וכבה כיון שראה שכבה הנר, אמר וזה למה בידי? מיד השליכו מידו. כך, כיון שעשו ישראל אותו מעשה פרח הכתב מן הלוחות. אמר משה אלו למה לי, מיד 'ויחר אף משה' (מדרש הגדול, הוצאת מוסד הרב קוק, ירושלים).

בעל ה 'משך חכמה' מסביר שנוכח מצב זה הבין משה שהעם נפל לטעות יסודית ולסכנה גדולה. הם מתעלמים מהעיקר ומחפשים את המוחשי. מזניחים את המהותי ומעדיפים את המעשי. כמו אדם הקם ביראת כבוד לנשק את ספר התורה, אך אינו מקפיד לקיים את הכתוב בתוכו. כאדם המחלל בקביעות שבת, אך ביום כיפור משלם סכום עתק בשביל לזכות ב 'פתיחת הארון'. במקום לראות במוחשי ביטוי של הרוחני, הוא מהווה לו תחליף חיצוני.
במצב זה חשש משה, שאם ייתן להם כעת את הלוחות הם פשוט יתחילו לעבוד את הלוחות עצמם וינשקו אותם, ירקדו לפניהם, ואולי אפילו יבנו להם ארון מהודר. הכול תוך התעלמות מתוכנם. הם יראו בעצם הלוחות קדושה תוך התעלמות מבשורתם. ניפוץ הלוחות נועד לנפץ את האשליה שהעיקר הוא בחפץ ולהזכיר את מרכזיותה של עבודת הלב.
כיוון אחר בהסבר שבירת הלוחות שאנו מוצאים במדרשים הוא, שמשה רצה למנוע מהעם את קבלת הלוחות, כדי שלא יהיו בבחינת מצווים ואינם עושים. במילים אחרות, עד קבלת הלוחות לא היו ישראל מנועים מעבודה זרה מתוקף ציווי התורה שלא לעבוד עבודה זרה, וכוונת משה בשבירת הלוחות הייתה להגן על העם, כדי שחטאם לא יימדד בקריטריונים של אחר קבלת התורה. וכך מובא באבות דרבי נתן: "רבי יוסי הגלילי אומר: אמשול לך משל למה הדבר דומה? למלך בשר ודם שאמר לשלוחו צא וקדש לי נערה יפה וחסודה ומעשיה נאין. הלך אותו שליח וקדשה. לאחר שקדשה הלך ומצאה שזנתה תחת אחר. מיד היה דן קל וחומר מעצמו ואמר אם אני נותן לה כתובה מעכשיו נמצא מחייבה מיתה אלא אקרע את כתובתה ואפטרנה מאדוני לשלום. כך היה משה הצדיק דן קל וחומר מעצמו. אמר היאך אני נותן להם לישראל את הלוחות הללו מזקיקני אותן למצות חמורות ומחייבני אותן מיתה שכך כתוב בהן: 'זובח לאלהים יחרם בלתי לה' לבדו' (שמות כ"ב, יט) אלא אאחוז ואשברם…" (אבות דרבי נתן פ"ב(.

גם מהכוזרי ניתן להבין את התנהגותו של משה באור המדרשים הנ"ל.

אמר החבר: האומות בזמן ההוא היו עובדים צורות וגם הפילוסופים המביאים מופת על היחוד ועל האלוהות לא היו עומדים מבלי צורה שמכוונים אליה ואומרים להמונים, כי הצורה הזאת ידבק בה עניין אלוהי, כאשר אנחנו עושים היום במקומות המכובדים אצלנו ומתברכים בהם ובעפרם ובאבניהם… ולא היו מסכימים ההמון על תורה אחת אלא בצורה מורגשת שמכוונים אליה. – והיו בני ישראל מצפים למה שיעד אותם משה, שיוריד להם עניין מאת האלוהים, שיראו אותו ויקבילוהו, כאשר היו מקבילים עמוד הענן והאש, אשר היו מביטים אליו ומקבילים אותו ומשתחווים נכחו לאלוהים… וכאשר שמעו העם עשרת הדברים ועלה משה אל ההר להוריד הלוחות ולעשות להם ארון, להיות להם דבר נראה שיכוונו נגדו, שבו יהיה ברית לאלוקים, ר"ל הלוחות, ונשארו העם מצפים לרדת משה, והם לא שינו תארם ובגדיהם, אשר עמדו בהם ביום מעמד סיני, ממתינים למשה, ובושש מהם 40 יום והוא לא לקח צידה ולא נפרד מהם אלא על מנת שישוב ליומו, אז גברה המחשבה הרעה אל קצת ההמון והתחילו העם להחלק מחלקות ומרבים העצות והמחשבות, עד שנצטרפו מהם אנשים לבקש נעבד מורגש, יכוונו נגדו כשאר האומות, מבלי שיכחשו באלוהות מוציאם ממצרים, אבל שיהיה מונח להם להקביל אליו כשיספרו נפלאות אלוהיהם… כאשר אנחנו עושים בשמים… וחטאתם היה בציור אשר נאסר עליהם ושיחסו עניין אלוהי על מה שעשו בידם ורצונם מבלי מצוות אלוקים. ויש להם התנצלות במה שקדם מהמחלוקת ביניהם, ובמה שלא הגיעו עובדיו אלא ל-3000 איש מכלל 600,000 אבל ההתנצלות הגדולים שסייעוהו בעשותו היה בעבור שיראה ההמרה מן המאמין, כדי להרוג הממרה העובד אותו. ונחשב להם לעוון מפני שהוציאו המרי מן הכוח הצפון אל גבול המעשה. – ולא היה העוון ההוא יציאה מכלל עבודת מוציאם ממצרים אך היה מרי לקצת מצוותיו, כי הוא יתברך הזהיר מן הצורות והם עשו צורה, והיה להם להמתין שלא יקבעו בעצמם דבר שיקבילוהו וימשכו אחריו ומזבח וקרבנות. והיה עניינם בזה כעניין הכסיל אשר זכרנו (בסעיף ע"ט: "אשר נכנס באוצר רופא מפורסם, כי רפואותיו מועילות והרופא איננו בו ובני אדם מבקשים מן האוצר ההוא התועלת (=הריפוי מחוליים) והכסיל ההוא נותן מן הכלים ההם והוא אינו מכיר הרפואות ולא כמה ראוי להשקות לכל איש והמית אנשים רבים ברפואות אשר היו מועילות ביד הרופא.) אך לא הייתה כוונת העם לצאת מעבודת האלוהים, אך היו חושבים שהם משתדלים בעבודה ועל כן באו אל אהרן לגלות מצפונם… והדבר ההוא גדול מאוד בעניינו (=החטא הזה חמור בעינינו), מפני שאין בזמן הזה צורות נעבדות ברב האומות, והיה הדבר (=החטא) קל בזמן ההוא, מפני שהיו עושים כל האומות צורות לעבוד אותם, ואילו הייתה חטאתם שעשו בית כרצונם לעבודה לכוון אליו להקריב בו, לא היה דבר גדול (= חטא חמור) בעינינו, מפני מה שאנחנו נוהגים בו היום מעשות בתים והתברכנו בם ואפשר שנאמר, שהשכינה חלה בהם ולולי הצורך להתחברות קהלינו, היה הדבר הזה נכרי (=אסור), כאשר היה בימי המלכים, שהיו מוחים באנשים העושים בתים לעבודה הנקראים "במות" והיו חסידי המלכים הורסים אותם, כדי שלא יגדלו זולתי הבית אשר בחר בו האלוהים…
ולא היה דבר נכרי בה הצורות אשר ציוה הוא בהם מהכרובים. – ועם כל זה נענשו עובדי העגל ביום ההוא והרגום והיה מספר כולם 3000 מכלל 600,000 ולא פסק המן לרדת למזונם ועמוד האש להנחותם והנבואה מתמדת ביניהם. ולא נעדר מהם דבר מכל אשר ניתן להם, זולתי שתי הלוחות אשר שברם משה והתפלל להשיבם, והושבו להם וכופר להם העוון ההוא. (עיין כוזרי מאמר א', צז).

לפי הכוזרי, עבודת העגל לא היה בה איסור ע"ז, שעליו נאסרו בשבע מצוות בני נח, שכן לפי דעתם בנ"י לא כפרו במציאות ה' ובהנהגתו, רק הוסיפו להם את העגל, כיוון שביקשו להם כוח אלוקי מוחשי נוסף נמצא שעבדו ע"ז בשיתוף, ואיסור זה נאסר רק לישראל בסיני. לאור זה מובן שמשה, ע"י שבירת הלוחות, רצה למנוע מהם את קבלת הציווי ובכך גם למנוע את הענשתם.

כיוון אחר שנמצא אצל חז"ל הוא, ששבירת הלוחות נתפסת כחטא של משה. אמנם יש שהמדרש מנסה לרכך את החטא ולשטוח לפנינו את מניעיו החיוביים של משה בעשותו אותו. אך יש שהוא משאיר את החטא כמות שהוא. לפי מדרש שמות רבה, משה חטא כדי להגן על העם. הכיצד? הוא שבר את הלוחות מעשה ה' לטובת עם ישראל. כדי למנוע את מימוש הדבר אומר ה' אל משה בהיותו בהר "ועתה הניחה לי ויחר אפי בהם ואכלם ואעשה אותך לגוי גדול" (שמות ל"ב, י). על ידי שבירת הלוחות הרי גם משה חוטא ואין שום סיבה להשמיד את עם ישראל ולהקים עם חדש מזרעו של משה, שהרי גם הוא עצמו חטא: "ד"א 'וארא והנה חטאתם לה' אלהיכם', ראה שאין לישראל עמידה וחיבר נפשו עמהם ושבר את הלוחות, ואמר להקב"ה הם חטאו ואני חטאתי ששברתי הלוחות אם מוחל אתה להם אף לי מחול… ואם אין אתה מוחל להם אל תמחול לי… . א"ר אחא לא זז משם עד שפנה נטייה שלהם… . כיון שפנה הטייה שלהם אמר משה הרי היה לישראל מי שביקש עליהם, אני – מי יבקש עלי? התחיל מצטער על שיבור הלוחות. א"ל הקב"ה: אל תצטער בלוחות הראשונות שלא היו אלא עשרת הדברות לבד, ובלוחות השניים אני נותן לך שיהא בהם הלכות מדרש ואגדות…" (שמות רבה פ' מ"ו, א)

נסיים במה שכתב הרב יונה גודמן על פרשת חטא העגל ושבירת הלוחות הלקחים החינוכיים העולים ממעשיו של משה הם מעניינים. האם במו ידינו אנו מלמדים את הילדים להקפיד רק באופן טכני על מעשים ("למה אחרת לתפילה? תבוא מחר עשר דקות לפני הזמן!") או שבמקביל להצבת גבולות נחוצים, אנו עמלים לטפח אמונה הבוקעת מעומק הלב? במקביל, כיצד אנו פועלים עת מתגלות בעיות חינוכיות? איך ייתכן להתייחס לבעיות בנושאי תפילה או צניעות כבעיות משמעת אשר התגובה להן היא רק משמעתית?! בדומה, גם התנהגות תרבותית שאינה לרוחנו (מצורת התספורת ועד סוג המוסיקה ששומעים) איננה בעיית משמעת!! יש בה ביטוי למשהו עמוק שצריך להתמודד אתו בשורשו, מתוך עמל חינוכי מתמשך. כשם שאנו דורשים מתלמידנו לגלות סבלנות בבואם לחוש את חדוות החיים על פי מצוות התורה, כך עלינו לגלות סבלנות בתהליך חינוכם. לעתים נדמה שיש גם מחנכים המעדיפים  'לברוח' אל עבר העיסוק בכפיית הכללים בלבד, במקום בטיפוח הרצון הפנימי לבחור בקיומם.
מצד שני, האם אנו משכילים לטפח את ההכרה שלא ניתן לחיות רק על פי מדד אישי-רגשי של שאיפה ל'התחברות'? האם אנו משכילים לסייע לתלמיד לתרגם את השאיפות הגדולות למעשים יומיומיים 'קטנים'? האם אנו פועלים כדי לטפח נכונות לעמול?
הבנה עמוקה של הלקח העולה ממעשיו של משה רבנו תסייע לנו לזכור תמיד לרכז מאמץ חינוכי משמעותי גם בפיתוח אמונה גדולה בלב תלמידינו.

ואסיים את הרעיון החינוכי בקטע עמוק וחשוב של ר' נחמן – "כי תיכף אחר מעשה העגל, נצטוו על מלאכת המשכן על ידי שנתרצה השם יתברך לישראל על ידי משה שמסר נפשו עליהם והתפלל בעדם. כי משה היה יכול זאת – למצוא נקודה טובה אפילו בהפחות שבפחותים, כמבואר בדברי רבינו ז"ל כמה פעמים (ליקוטי מוהר"ן חלק ב תורה פ"ב ועוד) ועל ידי זה היה יכול להתפלל עליהם תמיד, אפילו כשפגמו בכל התורה כולה במעשה העגל, אף על פי כן מצא בהם נקודות טובות. ועל כן אמר משה למה ה' יחרה אפך בעמך וכו'. כי הוא מצא הטוב שבהם ואזי נדחה הרע לגמרי נ"ל ועל כן אמר למה ה' יחרה אפך בעמך, כי הרע אינו נחשב כלל כנגד מעט הטוב שיש בהם עדיין. והשם יתברך נתרצה לו וינחם על הרעה וכו'."(ליקוטי הלכות, אורח חיים, השכמת הבוקר א,ג)

ולאחר כישלון העם בחטא העגל ובגלל שיום פטירתו של שי עגנון חל השבוע (יא באדר) אני מביא את אחד הסיפורים המרגשים שלו. ומכיון שלשונו של עגנון היא שפה פיוטית ומרתקת בחרתי  להביא גם  את ההקדמה לסיפור.

 

שלא נכשל ('אלו ואלו'  עמ' רפט – רצה)

לעולם אל ישנה אדם בתפילה מנוסח אבותיו, שתפילתן של ישראל עולה לשערי שמים. ושנים עשר שערים שם, נקראים שערי תפילה, כנגד שנים עשר שבטים. וכל אדם מקובל מאביו שקיבל מאבותיו שקיבלו מראש שבט שלהם בנו של יעקב אבינו עליו השלום סדר תפילתו. שכשעמדו בניו של יעקב בתפילה תיקן הקדוש ברוך הוא שנים עשר שערים ברקיע וכל שער ושער מכוון כנגד כל שבט ושבט, לפי שיעור מדתו. נמצא שכל המשנה מנוסח שהתפללו בו אבותיו שהתפלל ראש שבטו מבלבל את השערים ותפילתו נכנסת בערבוביא. וכבר נענשו דורות האחרונים שהחליפו את נוסח התפילה והכניסו אנדרלמוסיא בעליונים ובתחתונים והרבו מחלוקת בישראל והתישו כחו של ישראל למטה ולמעלה. ועדיין לא חזר העולם לתיקונו. בפרק השני של הסיפור מספר עגנון שנוסחו נשתנה מנוסח אבותיו, וזאת בגין טלטולים שניטלטל מהכא להתם ומהתם להכא. תחילה התפלל עם אבא בקלויז של חסידים, כמנהג ספרד. לאחר מכן, כשגדל, למד תורה בביהמד"ר הישן ושם התפללו נוסח אשכנז: "אמרתי, אפשר אני קטנן של תלמידים עומד ומשנה מן המנהג, צירפתי תפילתי לתפילתם והתפללתי כמנהג שלהם". כאשר גדל יותר, עלה לארץ. הגיע ליפו והתפלל פעם אצל פרושים ופעם אצל חסידים, ואין נוסחם, ספרד ואשכנז, דומים לאלו שהכיר בגולה. ביפו היו גם קהילות ספרדיות ותימניות וכדי לא להיקרא שכן רע, התפלל אף אצלם. לימים, חזר לארץ אשכנז, ושוב נתגלגל מנוסח לנוסח ושוב חזר ארצה והתיישב בירושלים, בתום שנות גלותו. כאן, סבור היה שיקבע מקום תפילתו ואף נוסחו יהיה קבוע, אולם לא כך היה: וארבע מאות ושמונים בתי כנסיות ובתי מדרשות יש בירושלים, ובכל אחד ואחד מתפללין בנוסח שלו, ולכל מקום שאני בא אני מתפלל בנוסח שלו, כדי לכלול תפילתי עם תפילת הציבור. ועדיין אני עובר מנוסח לנוסח ומסידור לסידור, חוץ מברכת המזון שלא זזתי מנוסח אבא זכרונו לברכה. וכשם שהוא היה נוהג לומר בבקשת רחם שלא נבוש ולא נכלם ולא נכשל כך נוהג אני. אף על פי שברוב הסידורים לא נזכרה בקשת ולא נכשל.

 

פעם אחת, ממשיך ומספר עגנון, נתארחה אצלו ריבה אחת: "בת טובים, בת גדולי אשכנז שאבותיה שימשו ברבנות בכמה קהילות קדושות שבגולה". שמעה אותה ריבה שבברכו ברכת המזון אמר ולא ניכשל ותמהה על כך כיון שבקשה זו אינה מצויה בסידור. השיב לה עגנון שבקשה זו נמצאת, והביא סידור על מנת להראות זאת – ולא מצא! הביא סידור נוסף… ולא מצא בו – ולא ניכשל. כך הפך בבל הסידורים שבביתו ולא מצא שום זכר לבקשה זו, ונתעגמה עליו נפשו. לאחר ימים אחדים שבה אותה ריבה לארצות אשכנז, ולא זכר עגנון את העניין וישכחהו. לאחר זמן נכנס עגנון לחנות ספרים ונתגלגל לידו סדר ברכת המזון. הציץ וראה כתוב בו: ולא ניכשל. מיד עלתה בו מחשבה לשלוח לריבה סדר ברכת מזון זה, ואכן צירף מחשבה למעשה ושלח לה זאת. אחר ימים כתבה לו שקיבלה אשר שלח, והיא עומדת לעלות לא"י עם בן זוגה על מנת לעשות חופתם בירושלים בעיה"ק, וכמובן – אמרה – מוזמן הוא לחופתם. יום החופה הגיע, ולאחר הסעודה נתכבד עגנון בזימון. מזגו לו שתי כוסות, נטל אחת ואמר דְּוַי הָסֵר… ובירך שהשמחה במעונו, וכשהגיע לתפילת רחם אמר – ולא ניכשל! למרות שעצם את עיניו חש שהכלה מתבוננת בו. לא הסיח את דעתו, סיים את הברכה ועמד ללכת. יצאה הכלה ללוותו אמר לה עגנון שאין כבודה של כלה ללוות אחרים, וכן יש לחשוש ממזיקים. אמרה לי אין אני חוששת, שמירה מעולה יש לי.אמרתי לה מה היא.הוציאה ספר קטן משובץ באבנים טובות ומרגליות. הצצתי וראיתי שהוא סדר ברכת המזון ששלחתי לה אני. אמרתי הספר בפרוטה וכריכתו בזהב. אמרה לי כדאי הוא ספר זה לכריכה נאה מזו. אמרתי לה כדאים כל ספרינו שישבצו אותם באבנים טובות ומרגליות, כל שכן ספרי תפילתנו שאנו באים בהם לפני המקום. אמרה היא וספר זה על אחת כמה וכמה. אמרתי לה למה ספר זה דוקא? הורידה ראשה בבושה ואמרה, מפני שנעשה לי נס על ידו. מה נס נעשה לה. נכרי אחד היה מחזר אחריה לישא אותה לאשה וקבעה לו זמן. כשהגיע זמנו בא ונכנס אצלה. נטל ידיה בידיו וישב עמה. טפחו על הדלת והביאו לה דבר. נשמטה ונטלתו. פתחתו והציצה בו. באו שתי תיבות ולא נכשל ונשתטחו לפניה. נתנה הדבר על לבה והרהרה בעצמה. עמדה ופטרה את הנכרי וחזרה אצל אביה. מצאה שם את חברה,יהודי,שבקטנותם נתנו אמונתם זה לזה. חזרה אהבתם וניעורה. עלתה עמו לארץ ישראל וניסח לו כדת משה וישראל. אמרה לי אותה אשה בכל יום אנו מברכים אותך, שבזכות מתנתך עמדתי ביהדותי וזכיתי לעלות לארץ ישראל.  אמרתי לה אם לברכה ברכו לאלקינו שהברכות הן שלו, שמאהבתו שאוהב אותנו ומשמחתו ששמח בנו בחר בנו מכל העמים וקידש אותנו על ידי חופה וקידושין. כמה גדולים דברי חכמים שאמרו לעולם יהא אדם זהיר במנהג אבותיו. אם בשביל שתי תיבות ניצלה נפש מישראל ועמדה ביהדותה כמה נפשות מישראל ניצולות מן השמד ומן הכליון אילו היו כל ישראל זהירים במנהג אבותיהם. אכן, לעולם יתפוס אדם מסורת אבותיו בידיו. ער מתי? עד שיבוא אליהו!

 

קליפת תפוח הזהב – שי עגנון

קליפת תפוח זהב נזרקה לרשות הרבים. קליפה מאותן הקליפות שאתה מוצא דוגמתן בחוצות וברחובות ובכל פינה שאתה פונה. כל שעבר עליה על הקליפה נתקל בה. אם היה איסטניס עמד ובדק את נעליו אם לא נתלכלכו והלך לו, אינו איסטניס משך רגליו והלך לו, שהרי אפילו ניתנו לאדם שבע עיניים אינו מספיק להביט אחר כל קליפה שמונחת לה על דרכו. היתה הקליפה מונחת לה וכל שעבר עליה נתקל בה. זקן אחד החליק ונפל. ליקט עצמותיו וקם ומה שאירע לזקן אירע לבחורה. ואם עצמותיה לא נתפזרו, מטלטלין שבנרתיקה נתפזרו, מראה ומסרק של ראש ועפר זהב לשיער וסממנים אדומים לצבוע בהם את השפתיים ואת הציפורניים ושמן לסוך בו ותמרוקים המריחים ומלקטת לקלוט בה שיער של גבינין ואיגרות אהבים של בעלה של חברתה וכן שאר תשמישי גוף ותשמישי הנשמה. מאחר שאותה בחורה לא זקנה ולא מכוערת, רצו הכל לסייעה וליק טו את פזוריה. קליפת תפוח הזהב שאינה בכלל מטלטליה נשתיירה מונחת לה במקומה.
 
קנטרנים ונרגנים שרואים עצמם כל ימיהם מקופחים ראו את הקליפה ונתקנאו בה, שהיא שרויה לה בנחת וגורמת נזק צער ובושת ולא אכפת לה ולא כלום. וכיוון שנכנסה בהם קנאה נכנס בהם כעס.
התחילו מתרעמים וכועסים על כל שלווי עולם ועל הק ליפה. אבל המתונים שבמדינה שהגיונם קודם להרגשת לבם ואינם מחליפים סיבה במסובב הביטו עליה על הקליפה בעין יפה ואמרו, לא על הקליפה יש לנו לקבול אלא על מי יש לקבול, על אותו שזרק את הקליפה.
 
רעבתן שכמותו, ממלא כרסו בתפוחי זהב וזורק קליפתם לחוץ ומרבה בעלי מומים במדינה אחרים שאין להם עסק במושכלות חוץ מעסקי המדינה, אבל אינם נמנעים מלבקר מעשיה של המדינה הם אמרו, לא על הזורק יש לקבול, אלא על העירייה שאינה שולחת את שמשיה לטאטא את הקליפה. מה עשה זה, אכל תפוח זהב. וכי תוצרת חוץ אכל, מפרי הארץ אכל, והלוואי שירבו כמותו במדינה, שמסתפק במה שהמדינה מספקת לו ואינו מחזר על פירות חוצה לארץ שנקנים במטבעות שקולות.                                                              
 
אבל העירייה שאינה מפנה את הקליפה היא ראויה לנזיפה מסים היא גובה, ומה נותנת לנו, קליפי פירות היא נותנת. וכי כל תפקידה של מדינה לגבות מסים ולא לעשות כלום". […]
 
"אותה שעה עבר מי שעבר וראה את הקליפה. אמר להם לאותם שעמדו עליה, תמה אני שאין מצלמין את הקליפה ואין מפרסמים אותה בעיתונים. אבל צריכים לבקש תחילה מן העסקנים והם יפנו לסופרים לעורר במאמריהם את העם שיתנדבו ממון לשם צילומים, כדי שיהיו רואים שעשויה היא מכשול לעוברים ושבים. ואף הגולה לא תקפוץ ידה, אלא שצריכים שיהיו הצילומים נעשים בידי צלמים מומחים, כדי שיזונו אחינו שבגולה עיניהם במראות הארץ.
 
עמד אדם אחד ואמר, מה פסול מצאתם בקליפה זו? אדרבא, סימן של חירות היא, שכל אדם שבמדינה עושה כאדם העושה בתוך שלו. עמד אדם אחר ואמר לו לאותו אדם שמבקש חירות מתוך האשפה, מה נעשה שאמרו בגמרא ואין עושין בה אשפתות בירושלים". […]
 
"נתיירא בעל ספר המדינה שמא יבואו לידי מריבה. ביקש לפנות את הקליפה שמטילה איבה וקנאה. שחה ונטל את הקליפה והניחה במקום שהניחה.
 
ראתה גבירה אחת ואמרה, ומה יהא על שאר כל הקליפות, ומה יהא על שיירי הניירות והעיתונים וכל מיני פסולת שכל העיר מלאה מהם. בבקשה ממך מר פלוני, הרי שם קליפה של תפוח ושם קליפה של אשכולת ושם פגר של ספר, מאותם שהמסיתים תוחבים אותם בידי כל עובר ושב, ושם מלכודת שבורה עם עכבר מת, אפשר שיהיו מונחים כך עד שיעפשו את האוויר.
 
שמע אדם אחד את דבריה ואמר לה, תנוח דעתה של הגברת, הרי הארץ עתידה להיחלק, ועדיין אין אדם יודע בחלקו של מי ייפול מקום זה, שמא יפול בחלקם של צרינו, אם כן מה אכפת לנו אם פסולת זו תהא מונחת לה במקומה. כיוון שהזכיר חילוק הארץ קפצו עליו והתחילו מריבים עימו. היה הוא צועק, מה אתם מבקשים ממני, כלום אמרתי שאני רוצה בחלוקה, לא אמרתי אלא מה שכתוב בעיתונים".

ובפינת המולטימדיה

1.      בית ספר לקולנוע יהודי תורת החיים "שלום עליכם" 

2.      יצר הרע  מדרכו של היצר הרע

3.      סיפור חייו של עגנון חלק א –  http://www.youtube.com/watch?v=cfxHIjduOKA

                                    חלק ב  –   http://www.youtube.com/watch?v=JdddbXFtRxw

4.      הרצאה על ספורו של עגנון "שלוש אחיות" הרצאה

5.     הוספתי כקובץ מצורף את נאומו של עגנון בקבלת פרס נובל. נפלא 

 

ולסיום בדיחה:

אישה אמרה לבעלה לעתיד:

כשנעבור לגור ביחד אני אעשה בשבילך הכל! מא' ועד ש'…

 ואתה תצטרך לעשות רק את הת'.. תנקה, תבשל, תכבס, תתקן, תזרוק את הזבל………..

ועוד אחת..

אישה אחת נכנסה לחנות בעלי חיים, ורצתה לרכוש תוכי, בעל החנות הראה לה תוכי, ואמר לה שזה אחד ממש מיוחד, עולה עשרת אלפים דולר במחיר מבצע.

מה מיוחד בו כ"כ? שאלה האישה.

ענה המוכר: מדובר בתוכי שיודע את כל התנ"ך בע"פ!

יפה, אמרה האישה. ומה לגבי התוכי שעל ידו?

אה, התוכי הזה הוא הרבה יותר יקר. שלושים אלף דולר! הוא יודע גם ש"ס, ראשונים ואחרונים!

ומה לגבי התוכי היפה הזה שלמעלה?

אה… זה את צריכה משכנתא! מאתיים אלף דולר!

למה? מה הוא יודע?

תראי גברת, באמת שאין לי מושג. אלא ששני התוכים האחרים קוראים לו "כבוד הרב!"