ארכיון הקטגוריה: פרשת השבוע

פרק 478 – האזינו – וזאת הברכה + חג סוכות

כמה הודעות

    • כפי שהודעתי בשבוע שעבר הפרק הפעם יתמקד בפרשיות האזינו- וזאת הברכה וברעיונות לחגים המתקרבים. הפרק הבא יישלח לאחר חופשת החגים.
  • אין לי מושג למה שואלים אותי האם אפשר להפיץ את הפרקים הלאה. כנראה בגלל שכל הזמן מצטרפים עוד ועוד אנשים. בהחלט ניתן להעביר את החומרים הלאה. זו בדיוק המטרה. אני מבקש מכל אחד ואחד להעביר לשאר אנשי הצוות שעובדים איתו.

 

והשבוע בפרק

פרשת וזאת הברכה

·         רעיון חינוכי לפרשה "פרידה אינה קלה"

·         מתכונותיו של משה ברגעיו הקשים ביותר

·         מתורתו של הרב קרליבך על חג הסוכות

·         סיפור לשמחת תורה על ירושת התינוק מברגן בלזן

·         שני סרטונים בנושא משפחה

·         שני סרטונים לחג הסוכות

·         קטע מיוחד מהסרט אושפיזין

·         וכמובן סרטונים רבים בנושא פרידה

פרידה אינה קלה

רגע של סיום, מעמד של פרידה, הם מהדברים המרגשים והמרשימים, אשר רשמם לא יפוג במהרה ולעיתים אף יחקק בנפש לעולם. וכאשר בסיומה של תורה אנו מדברים, הדברים נכונים בקל וחומר. דברי משה רבנו ע"ה בסוף ברכותיו לשבטים:"אשריך ישראל, מי כמוך, עם נושע בה'" – הם סיום דברי נבואת משה רבנו ופרידתו מצאן מרעיתו. דבריו במעמד נשגב זה, מהדהדים ומנסרים בחללו של עולם עד עצם היום הזה.

דוגמא לפרידה כזו אנו מוצאים גם בדברי הנביא מלאכי החותמים את תקופת הנבואה. הנביא האחרון מסיים את דבריו אל עם ישראל במלים: "זכרו תורת משה עבדי…" – אני, הנבואה, נפרדת מכם, ובטרם אסתלק אני קוראת לכם: "זכרו תורת משה עבדי!", קיימו אותה על פרטיה ודקדוקיה והיא תשמור עליכם עד בוא היום הנכסף – "יום ה' הגדול והנורא".

אף כאן בסיומה של תורה, מוסר משה איש האלוקים לפני מותו, את צוואתו לעם: "אשריך ישראל".

לדברים הנאמרים בעת פרידה יש בדרך כלל יחודיות, עוצמה ויכולת השפעה יוצאת מן הכלל – וכמה סיבות לדבר. המעמד עצמו וההתרגשות הנלוית אליו, יוצרים את הכלים לקליטת הדברים. נוסף על כך, זוהי שעת כושר משום שהדברים הנאמרים בה מהווים מזכרת לנפרדים, ועל כן הם מטביעים את רשמם על השומעים. ומעל הכל יש להניח שבעת כזאת נאמרים דברים בעלי איכות מיוחדת במינה. לפיכך אפשר לומר שככל שהאיש האומר את דברי הפרידה הינו גדול יותר, ובמיוחד כשמדובר במנהיג רם במעלה ביום פטירתו מן העולם, יהיו הדברים גדולים יותר ועשירים בתוכן, גם אם המילים תהיינה מעטות.

ואכן, כאשר נתבונן בהכרזה המרוממת של "אשריך ישראל, מי כמוך, עם נושע בה'", לפי הביאור הנ"ל, נוכל למצוא בהם פתח לעידוד רב ולתנופה גדולה לעליה בעבודת הבורא. הואיל וכל תפקידנו בעולם הזה מתמצא ב"התקן עצמך בפרוזדור כדי שתכנס לטרקלין", יעלו איכות העבודה וההשתוקקות לעסוק בה, ככל שנטיב להכיר את גודל אורו וזהרו של הטרקלין.

את פרשת "וזאת הברכה" קוראים תמיד בשמחת תורה, ומייד לאחריה מתחילים בטעימה מהנשימה הגדולה והמשמעותית ביותר בעולם, בנשימה האלוהית הראשונה, שמתחילה את פרשת בראשית.

לתודעה כל כך קל להיסחף אל ההתחלה המרגשת, אל התכנון העתידי, אל הפנטזיה, אבל הרבה יותר קשה לה להיות עם מה שישנו עכשיו, עם תהליך הסיום של המסע הגדול. רוב האנשים שונאים פרידות וסיכומים. ובצדק. לרוב זה לא דבר נעים. אפילו לסגור סדנת שתיקה רגועה מלאת תובנות, או מסיבה כייפית שנהנינו ממנה מכל הלב, זה דבר שקשה לנו לעכל.

מי אוהב סיומים. לעיתים נדמה לי שכל מה שנלמד או נחווה נשכח בין רגע. למשל בסדנאות שתיקה, בין רגע אנשים מתחילים לדבר, בלי שום בעיה או עכבות. בלי להתבלבל המילים יוצאות והם שוכחים את הקסם של השתיקה, לא יודעים איך לעשות זאת בהדרגה. או לאחר אירועים מרגשים, כמו חתונה, ברגע שנכנסים לפקק בכביש, כל הכיף שהיה נעלם כלא היה.  וסתם ביומיום, בסיום של ארוחה טובה שהשקענו בה, מהר מאוד מגיעה התחושה המצערת מכך שצריך לנקות אחרינו. הקושי בעיכול הסיומים קשור לתהליך הפרידה, לשאלה מה עושים עם רגע הביניים הזה. בין הרגע של לפני הסוף לרגע של ההתחלה המרגשת. איך שוהים שם בסגירה הזו והאם פרשת "וזאת הברכה" יכולה לתרום לנו איכשהו לתהליך? 

הפרשה מורכבת משני פרקים. הראשון עוסק בברכות שמשה מעניק לשבטי ישראל תוך שהוא מתאר את אופי השבט ו/או את אופי נחלתו. הפרק השני הוא תיאור מותו של משה והבכי של העם אחר לכתו, ויש דיונים רבים בין חז"ל, על אודותיו של מי בדיוק כתב את הפסוקים הללו. משה? יהושוע יורשו? או אולי אלוהים בכבודו ובעצמו, שעל פי המדרש נישק את משה בפיו והמיתו.  בפרשה הזו כולם מבורכים, אז בואו נחזור לפתיחתה: וְזֹאת הַבְּרָכָה אֲשֶׁר בֵּרַךְ משֶׁה אִישׁ הָאֱלֹהִים אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לִפְנֵי מוֹתו. בהמשך הפרק יש ברכות קצרות ויש ברכות ארוכות. אבל מה שמעניין זה לאו דווקא הברכות או ההשוואה ביניהן, אלא עצם המסוגלות של משה, באמת ברגע האחרון לקראת מותו, לברך כמו אבא טוב את ילדיו. ההשוואה היא כמובן לא מקרית. הפעם האחרונה שנתקלנו בברכה שכזו הייתה אצל יעקב שבירך לפני מותו את ילדיו, אלו שלימים הפכו לראשי משפחות ולשבטים שעכשיו מבורכים. 

בגלל שמשה הוא לא האב האמיתי, והוא היה מסוגל לברך כל כך הרבה אנשים למרות כאבי הפרידה הפרטיים שלו, אפשר ללמוד ממנו שיעור עצום. דווקא בשעת פטירתו  של משה רבינו, מבינים אנו כמה אהבה עצומה היתה לו לישראל בכל ימי חייו יותר מבניו ממש, כי מנהגו של עולם שהאדם בעת מותו לא ישים לב אלא על בניו ואשתו, שאהבתו אליהם היא אהבה פנימית ועיקרית, ואם ישים לב לאדם אחר הרי ניכר שהוא אוהבו כאחד מבניו. וכאן אצל משה רבינו בשעת פטירתו לא שם לב על בניו לברכם, אלא רק זכר את ישראל כל שבט בשמו, ולבניו לא פרט להם ברכה בפני עצמם, והרי זו הוכחה גמורה שהיה אוהב את ישראל יותר מבניו כי הסוף הוכיח על ההתחלה. וזהו שאמר הכתוב: וזאת הברכה אשר ברך משה איש האלקים את בני ישראל דווקא ולא את בניו, ואף על פי שהיה הדבר הזה לפני מותו, שלפי הטבע צריך שיברך את בניו ואת בני ביתו תחילה.

ועוד נקודה שאפשר ללמוד ממשה דוקא ברגעיו הקשים. ארבעים שנה הנהיג משה רבנו את עם ישראל במסירות למרות היותו עם קשה עורף, ותובעני שניסה את ה' ואותו פעם אחר פעם.  למרות כל מעשיהם, המשיך משה להנהיגם במסירות נפש, בנאמנות וביושר מוחלט ולבסוף גם מברכם

הפסוק האחרון בתורה מתייחס "לכל היד החזקה ולכל המורא הגדול אשר עשה משה לעיני כל ישראל" (דברים ל"ד, י"ב). מה היה "המורא הגדול" שעשה משה? רש"י אומר שהוא שבר את לוחות הברית הראשונים, כאשר ראה את עגל הזהב. זה היה המעשה הנכון בזמן הנכון.

מעניין שמשה רבנו (בהיותו בוגר) מוזכר לראשונה בתיאור הריגת מפקח-עבודה מצרי שהכה יהודי. שימו לב שגם הדבר הראשון שהתורה מספרת לנו על משה, וגם הדבר האחרון שהיא מספרת עליו – הם מקרים שבהם הוא ביטא כעס.

האם משה נטה באמת לכעסנות? אנחנו יודעים שמשה היה עניו וצדיק במיוחד. חוץ מזה, האלוקים הסכים עם שני המעשים האלה. אז מה ההסבר? התשובה היא שמשה שלט במידת הכעס, אז כאשר הוא ביטא משהו שנראה כמו כעס, התנהגותו הייתה למעשה שקולה ומדודה היטב.

הכל עניין של שליטה. אם הילד שלכם מרגיז אתכם ואתם מתחילים לצעוק, זה "כעס בלתי נשלט" אופייני. אבל אם ילדכם עומד לתקוע מזלג לשקע החשמל, לפעמים תחליטו לצעוק – גם אחרי שהרחקתם אותו מהסכנה – כדי ליצור אצלו רושם רגשי ברור על מידת הסכנה. במלים אחרות, האדם יכול לבטא כעס, בלי "לכעוס" באמת.

זה מה שעשה משה. ההתנהגות הזאת אפילו מדהימה עוד יותר בהתייחס למדרש (כך שמעתי) שאומר שמשה נולד עם נטייה לכעס, אבל דרך עבודה עצמית הוא הצליח להשיג עליה שליטה. וכך, אפילו התורה מעידה שמעשי ה"כעס" של משה היו דבר "גדול" – מעשים של גדלות רוח.

בעצם, בגלל שמשה  היה בנאדם חי וקיים, אנחנו יכולים ללמוד לחקות אותו. להסיק מההתנהגות האנושית שלו שגם לנו יש את אותם זרעי משה בתוכנו. שגם אנחנו יכולים לחוות רגע של פרידה או של קושי, ובכל זאת לראות מה מבורך ברגע שכזה. גם אנחנו מסוגלים להבחין באנשים שנמצאים לידנו ברגע הזה, אפילו אם הוא בלתי נסבל עבורנו וקשה לנו לשהות בו או לקבל אותו.

כולנו יודעים לתת כאשר קל לנו. להיות בנתינה כשטוב לנו. אבל השאלה היא מה עושים כאשר הנתינה מאיימת עלינו, כאשר הטריטוריה שלנו נפגמת ומסתכנת בעצם הנתינה. כמה קשה להיות מודעים לאחרים כשקשה לנו, שלא לדבר על להיות מעניקים וחומלים – ועוד לעם שלם. העובדה שמשה היה מסוגל לברך את העם לפני הכניסה שלהם אל הארץ המובטחת, בעוד הוא יודע שלו עצמו לא יהיה חלק בזה, היא דבר אדיר. לולא בן-אדם היה עושה זאת, היינו אומרים שזהו מעשה לא אנושי!

אבל בדיוק בגלל שזה משה, זה שהכרנו את המגרעות והמעלות שלו במשך ארבעים שנה, אנחנו יכולים להאמין שהתכונה הזו נמצאת שם, בבן האנוש. התכונה שמלמדת אותנו לראות ברכה בכל דבר נמצאת בתוכנו, ועלינו לעשות כל שביכולתנו כדי לפתח אותה.

עכשיו אנו מבינים מדוע התורה פוסקת בהחלטיות על דמותו של משה וְלֹא-קָם נָבִיא עוֹד בְּיִשְׂרָאֵל כְּמֹשֶׁה.

אנו נמצאים בימים של חגים שמחים ומיוחדים וגם להם מגיע שאתייחס.

נאמר במדרש "ארבעת המינים משולים לארבע דרגות של בני אדם".

אדם המשול לאתרוג יש בו גם חכמה וגם מעשים טובים (גם טעם וגם ריח);

אדם המשול ללולב ולהדס, יש בו חכמה או מעשים טובים,

ואדם המשול לערבה אין בו לא חכמה ולא מעשים טובים (לא טעם ולא ריח).

למרות השוני הברור שבין המינים אנו עדיין קושרים אותם יחד לאגודה אחת.

על פי רעיון זה אפשר להמשיל רעיון זה גם לארבעה סוגי תלמידים. אתן לדמיון של כל אחד ואחת לפתח רעיון זה. נסו לתת לתלמידים אפשרות לפתח רעיון זה.

כולנו מכירים גם 'אתרוגים' וגם 'ערבות', ולכל אחד מאיתנו יש תקופות שבהן הוא 'אתרוג' ותקופות שבהן הוא 'ערבה'. עם מעט סלחנות ורחמים זה כלפי זה, ועם הזיכרון שכולנו קשורים יחד באגודה אחת, נוכל לאזן זה את זה, או בלשון המדרש: "והן מכפרים אלו על אלו".

תמיד אומרים שמשפחה לא בוחרים. כשמדובר בעם היהודי אפשר לומר גם שעַם לא בוחרים. אנחנו 'תקועים' זה עם זה, ואם לפעמים אנחנו נוטים לשכוח זאת, יש מתנדבים רבים מבחוץ שמזכירים לנו בגילויי אנטישמיות כאלה ואחרים כי יש לנו גורל אחד.

אז בואו נפתח את הסוכה ואת הלב, וננצל את חג הסוכות הזה 'לאשפז' ו'להתאשפז' (אושפיזין = אורחים בארמית) ולהכיר את המשפחה המורחבת שלנו בבית הספר, את התלמיד שאף פעם לא יוצא לנו לדבר איתו דברים חיוביים, את התלמיד שנראה קצת מודאג לאחרונה. את התלמיד שעבר משבר בבית אך בעיקר לאותם תלמידים שלכאורה הם בסדר ואין איתם בעיות מיוחדות שנוטים תמיד לשכוח אותם. כמה הם צריכים אותנו כדי להתקדם. אתם הרי יודעים שתמיד בישיבות ציונים מתחילים לפי סדר א,ב או לפי שמות התלמידים שבקטגוריה של המקרים החמורים יותר. מה מסכן אותו תלמיד ששם משפחתו מתחיל באות ש והוא תלמיד בסדר. כדי שיהיה במשפחה הגדולה שלנו "מה טוב ומה נעים" חייבים לזכור שאנחנו מחוייבים לקבל ולהכיל את כולם ולהפגין אחווה גם אם אנחנו מחשיבים את בית הספר שלנו  ל'אתרוג' ואת "התלמיד" שלנו הבעייתי  ל'ערבה'.

הרב קרליבך – הסוכה היא הבית המתאים לי! אחדות העם כמשל למשפחה

במוצאי יום כיפור, אם אתה יכול, אתה מתחיל מיד לבנות את הסוכה שלך.

ויש לך ארבעה ימים עד סוכות. למה אנחנו בונים את הסוכה מחוץ לבית?

מפני שאחרי יום כיפור, אנחנו פתאום מרגישים "חסרי בית" בביתנו. מרגישים שלא רוצים לחיות בבית שבו ההגנה עשויה עץ ואבן.

רוצים בית מסוג אחר.רוצים לחיות בבית שבו ברור לנו בכל רגע שהקב"ה בעצמו מגן עלינו.

אחרי יום כיפור, אני לא רוצה לחיות בבית שבו אי אפשר לראות את הכוכבים בשמיים. אני רוצה לחיות בבית שבו כוכב קטן שולח לי מסר של אור…

וכן – אני לא רוצה לחיות בבית שאפילו יהודי אחד ירגיש בו זר, לא רצוי.

אני רוצה לחיות בבית פתוח; בבית שבו כל יהודי בעולם – ואולי פעם: כל אדם בעולם – ירגיש בו בבית.

אתם מבינים את הקשר בין יום כיפור לסוכות? רק אחרי שהקב"ה מטהר את לבי באופן הכי עמוק, אני ממש בשלום ובאחדות עם כל עם ישראל, ואפילו עם כל העולם.

הגמרא אומרת: "כל האזרח בישראל ישבו בסוכות – מלמד שכל ישראל ראויים לישב בסוכה אחת".

בעצם, לפי הגמרא, כל הסוכות הן סוכה אחת.

עומק רצונו של הקב"ה הוא שכל עם ישראל ישבו בסוכה אחת…

חשבתי על זה שגם אחרי יום כיפור אנחנו מגיעים לרמה כל כך עליונה של טהרה וקירבה לה`,

עד שהנשמה שלנו לא יכולה להכיל בית גשמי, והיא מוכרחת לדור ב`צילא דמהימנותא` – בבית שכולו שכינה.

 

ונסיים בסיפור מיוחד לשמחת תורה

ירושת התינוק מ'ברגן בלזן'  – מאת שרית עמיחי

מה המשותף לתינוק, רב, נגר, סופר סת"ם, שני ניצולי שואה וספר תורה קטן? מעגל אחד, עשרות זוגות ידיים וסיפור שמקפל בתוכו את ההיסטוריה של עם ישראל.

שמחת-תורה בבית-כנסת חסידי קטן, אי-שם בארץ. הגבאי דופק על הבימה, ספרי התורה מוצאים מארון הקודש וחלוקתם לקהל המתפללים מתחילה. ראשון, מזמינים את רב בית הכנסת לבוא ולקבל ספר-תורה להקפה ראשונה. הרב מניע בראשו, ואומר לגבאי: "לא הפעם".  הגבאי מתפלא, אך ממשיך הלאה בחלוקה.

הקפה ראשונה.

ציבור המתפללים מזמר ושר, והרב, קם ממקומו, בידיו הוא מחבק ספר-תורה שגודלו כגודל כף היד. ספר-תורה קטנטן. הוא מאמץ אותו אל ליבו בחום – ורוקד. רוקד ושר. מקיף עם הקהל את הבימה שוב ושוב. עיניו מאירות וידיו מחבקות ומלטפות את ספר התורה. ילדים נגשים ומנשקים את ספרי התורה בזה אחר זה. הרב מנמיך את ספר התורה הקטן שלו, והם משתאים. נותנים נשיקה וממשיכים לספר התורה הבא.מבטים מוחלפים, אף אחד מן המתפללים אינו יודע מניין צץ ספר התורה הקטן. בין הקפה שנייה לשלישית, מעיז אחד הצעירים ושואל: "הרב, מהיכן הספר?" הרב מחייך, נושק לספר התורה ואומר: "לפני ההקפה האחרונה, אספר לכם את סיפורו של ספר התורה המיוחד הזה". ההקפות נמשכות, הרגליים נישאות ומרקדות, הפיות מזמרים וספרי התורה עוברים מיד ליד. הילדים, מקבלים 'עליה', ממתקים וסוכריות נושרים, ריקודים נלהבים, זמירות וניגונים. שמחה של תורה, בבית-כנסת.

***

לפני הקפה אחרונה, הקיפו המתפללים את הרב והמתינו לסיפור. הרב, הביט בספר ובקהל בחיבה וסיפר: אבי, זכרונו לברכה, עבר תלאות רבות וייסורים קשים ומרים במהלך מלחמת-העולם השנייה. באחד הימים, בעודו שוהה במחנה עבודה, חלפה על פניו קבוצת יהודים, מלווה בחיילי אס. אס. חמושים. אחד מהיהודים הצליח לחמוק מן השורה, פנה אל אבי ותחב לידיו חבילה עטופה בבד גס:

"קח! קח מהר!!! הם לוקחים אותנו ולא נחזור. זוהי דרכנו האחרונה. קח ושמור על זה!

"קח! קח מהר!!! הם לוקחים אותנו ולא נחזור. זוהי דרכנו האחרונה. קח ושמור על זה! אני מצווה עליך! הם בני למעלה ממאה שנה. זוהי צוואתי לפני מותי. ר' ייד, שמור עליהם מכל משמר!" כל האירוע הזה ארך שניות מועטות בלבד. אחד החיילים שהשגיח על הקבוצה, הבחין ביהודי שהתחמק והחזיר אותו במכת רובה אל השורה: "שנעל! יודע! שנעל!" [מהר, יהודי. מהר]. אבי נסוג, כשהוא אוחז בידו חבילה לא מזוהה. בפינה כלשהי, הוא פתח את קישורי הבד, ולתדהמתו הרבה גילה שני ספרי-תורה זהים ויפהפיים. קטנטנים. גודלם, כגודל כף יד. אבי שיתף חבר קרוב במעשה, ושניהם החלו לתור ולחפש אחר הדרך הטובה ביותר לשמור על ספרי התורה, לבל יגיעו לידיהם המרצחות של הגרמנים. הפתרון שנמצא היה יצירתי במיוחד: הם שברו את עצי החיים של ספרי התורה [מוטות האחיזה מעץ, עליהם מגולגל ספר התורה], וגללו את הספרים באותה צורה שגוללים מגילה. בגליל אחד, במקום בשניים המקובלים. את שולי המכנסיים הם תחבו בגרביים, כדי להגן על עצמם מהקור העז, ואת ספרי התורה, הם שלשלו לרווח בין הברכיים למכנס. כך היו ספרי התורה צמודים לרגליים והגרביים הגנו עליהם, לבל יצנחו ויפלו מטה.

בצורה זו, כשספר תורה צמוד לכל ברך, הסתובב אבי ימים רבים במחנה, כשרק חברו יודע על קיומם של ספרי התורה.

***

בוקר אחד, הבחינו השניים כי הגרמנים עורכים חיפוש על כל אסיר ואסיר, על מנת לגלות אוכל וחפצים מוברחים. בלית ברירה, הם חילצו את ספרי התורה מן המכנסיים, ומיהרו לקבור אותם באדמה, כשהם מסמנים לעצמם סימנים רבים ככל האפשר, על מנת שיוכלו לאתר לאחר החיפוש הדקדקני של הגרמנים ויום העבודה הארוך, את מקום הטמנת הספרים. היום חלף לאיטו. הלילה גם הוא עבר. רק למחרת הם הצליחו להגיע למקום בו טמנו את ספרי התורה.  במהירות חפרו באדמה, וגילו ספר תורה אחד בלבד. הספר השני – נעלם. עיון מדוקדק בספר שנמצא הראה, שהספר מונח באותה הצורה בה טמנו אותו השניים, אך היריעה האחרונה – חסרה. בדמעות, הם נשקו לספר, גלגלו אותו ושבו להסתיר במכנס. צמוד לברך ומעל לשולי הגרב. כך, שרדו אבי וחברו הטוב את המלחמה. הם וספר התורה הקטנטן.

***

בתום המלחמה, נשא אבי את אמי לאישה. ברית המילה הראשונה שנערכה במחנה העקורים 'ברגן בלזן' – הייתה שלי. אני הייתי התינוק הראשון שנולד במחנה לאחר המלחמה. התינוק הראשון, ששמע יהודים שעברו את אימי המלחמה, איבדו את כל אשר להם, וזעקו מעמקי ליבם השותת: בדמייך חיי… בדמייך חיי…אני הייתי התינוק הראשון שנולד במחנה לאחר המלחמה. התינוק הראשון, ששמע יהודים שעברו את אימי המלחמה, איבדו את כל אשר להם, וזעקו מעמקי ליבם השותת: בדמייך חיי… בדמייך חיי… הוריי היגרו לארצות-הברית עמי ועם ספר התורה. גם החבר שלח אבי הגיע לארצות-הברית, והקשר עימו נשמר לאורך השנים. לפני שנים ספורות, הלך אבי לעולמו. כשקמנו מן ה'שבעה' ופתחנו את צוואתו, ראינו שאת ספר התורה הקטנטן הוא הוריש לבנו בכורו. לפעוט שנולד ב'ברגן בלזן' – ולחבר שסייע לו לשמור על הספר, לאורך המלחמה. ניגשתי לבקר את חברו של אבא בבית האבות בו הוא שוהה. סיפרתי לו על הצוואה, וציינתי ששנינו היורשים של ספר התורה. החבר, נענע בראשו ואמר: "קח לך את הספר, מנחם. שמור עליו. תעלה אותו איתך לארץ ישראל. שם מקומו. אני את חלקי, כבר מילאתי. עכשיו תורך."

והנה, יכולים אתם לראות בעצמכם: זה ספר התורה, שהעניק אותו יהודי, שאינני יודע את שמו, לאבי. בדרכו האחרונה למוות, הוא מסר את הספר הלאה. זה הספר שנטמן יחד עם ספר נוסף באדמה, בזמן החיפוש של הגרמנים. זה הספר שנמצא, וזה הספר שחסרה בו היריעה האחרונה. הוא פסול לקריאה, אבל הוא קדוש בקדושה מיוחדת. בקדושה של מסירות-נפש, של יהודים יקרים וטהורים שמסרו את נפשם כדי להצילו.

לא יכולתי בשמחת-תורה להשאירו בבית. הייתי מוכרח להביא אותו אל בית הכנסת ולרקוד עימו. הוא מסמל בעיניי, את מה שעבר על העם המיוחד והמיוסר הזה, מיום שקיבלנו את התורה על הר סיני.

***

מיד ליד, העבירו המתפללים את הספר. כל אחד נשק לו בחרדת-קודש ובזהירות. הגבאי חזר למקומו ליד הבימה, וספרי התורה של בית הכנסת, חולקו למתפללים, כדי לרקוד בהקפה השביעית והאחרונה. יהודי קשיש, הנעזר במקל על מנת לצעוד, פנה אל הרב: "בבקשה, הרב, כבר שנים שאינני רוקד עם ספר-תורה בשמחת-תורה. מפאת הכובד, אינני מסוגל לאחוז בספר-תורה בכוחות עצמי. היכול אני לרקוד בהקפה האחרונה עם ספר התורה שלך?" יהודי נוסף נגש אל הרב ומלמל: "כבוד הרב, אני רק נגר פשוט. אבל, אם ירצה ה', במוצאי החג, אבנה ארון-קודש קטן ומיוחד לספר התורה. ספר-תורה לא יכול להיות מונח סתם ככה. בסדר, כבוד הרב?"  וסופר סת"ם, המתפלל בקביעות בבית-כנסת זה, שישב כל העת והחריש, ביקש מהגבאי להמתין לו, קודם שיתחילו לשיר:

"יודע הרב ויודעים כולם, שאמי נפטרה לפני חודשים ספורים. אבל אינכם יודעים, שאמי הייתה בין הבודדות ששרדו את ניסוייו של מנגלה ימ"ש, באושוויץ. אני מבקש ממך, שתעניק לי את הזכות, לתקן את ספר התורה ולהשלים את היריעה החסרה, לעילוי נשמת אימי. זהו החסד האחרון, שאוכל לגמול עימה…" "אם ירצה ה', ר' יוסף. במוצאי החג נשוחח. בא נצטרף למעגל, נרקוד ונשמח עם התורה…" חייך הרב.

***

"הקפה ז'", הכריז הגבאי.

יהודי קשיש, ששנים לא אחז ספר-תורה בידיו, רקד ופיזז כאיש צעיר, כשהוא מנשק ומלטף ספר-תורה קטנטן. נגר פשוט, שבמוחו כבר נבנתה תמונת ארון הקודש המתוכנן, אחז בידו של סופר הסת"ם שדמע וקיווה לעשות נחת-רוח אחרון לאימו, ניצולת אושוויץ.  והרב, התינוק הקטן שנולד ב'ברגן בלזן' לאביו ששמר על ספר התורה לאורך שנות המלחמה, אחז בידי המתפללים.  כולם, הושיטו ידיים וסגרו מעגל.

ובפינת המולטימדיה נעסוק הפעם בשלושה נושאים – כוחה של אמונה, פרידה, סוכות ומשפחתיות. (אני מזכיר שיש מארז כפול בנושא הורות וגבולות ומה שבניהם)

חשוב לי לציין שהפרשנות של הסרטונים היא שלי בלבד וברור שכל סרטון יכול להיות שמיש גם לנושאים אחרים. כפי שתשימו לב הקטעים הם מגוונים ומספרים על כל מיני סוגי פרידות.

·         אני מצרף קטע שערכתי מהסרט של שולי רנד אושפיזין. אני השתמשתי בו לשיעור חינוך בנושא כוחה של תפילה, אך כמובן שיש בו עוד נושאים רבים כמו הידור מצוה, חיי נישואין, עניים ועשירים וכו'. הקטע קצת ארוך (14 דקות) אך שווה כל רגע. – 

סרטונים נוספים ורבים בנושא פרידה תמצאו במארז חמשה חומשי תורה – פרשת וזאת הברכה

  • פרידה מתוך הסרט כשהנערים שרים – 
  • פרידה מתוך הסרט מלך האריות  – 
  • פרידה מתוך הסרט נמו – 
  • פרידה מתוך הסרט ארמגדון – 

 

אני מצרף עוד שני סרטונים מיוחדים בנושא משפחה:

·         אני מצרף קישור לסרטון בנושא משפחה. התרגשתי לראות את הסרטון כי הנושא המוצג הוא בהחלט מעניין כל המציגים בסרטון הם גם במציאות חרשים., כך צריך להיות במשפחה אמיתית כולם מתגייסים למטרה משותפת.    

·         אני מצרף עוד סרטון שאני מקווה שתקבלו אותו בהבנה (לא בטוח שהוא מיועד לתלמידים אך לבני/בנות הזוג בהחלט) כי אף אחד מאיתנו לא מעוניין להגיע למצב האבסורדי שמתואר בסרטון:

שם הסרטון   – 

 

לחג הסוכות אני מצרף סרטונים מעניינים

  • אושפיזין הכנסת אורחים – 
    • סרטון לסוכות – לחץ כאן
    • סוכות – לחץ כאן
    • ארבעת המינים אצל הרבי – לחץ כאן ועוד סרטון – לחץ כאן
    • מלך בסוכות – לחץ כאן
    • הרב מרדכי אליהו זצ"ל – לחץ כאן
    • כשרות באתרוגים – לחץ כאן
  • פרפר נחמד – לחץ כאן

 

 ולסיום בדיחה כשרה

בעיירה אחת חיפשו אדם שיהיה מתאים למשרת רב העיירה. תלו מודעה והמועמדים התחילו להגיע. לאחת מיונים קפדניים של הגבאים הוחלט על מועמד שניכר היה שאיש שיחה הוא ויודע לדבר ולנאום למול קהל אנשים.

הגיע השבת וכדרך ההרגל הרב עלה לדבר בפני המתפללים בליל שבת מיד לאחר התפילה. שקט שרר בבית הכנסת וכולם ציפו לשמוע את דברי הרב. והנה הרב אינו מוציא מילה מפיו ומבוכה גדולה ניכרת על פניו. לאחר כדקה פונה הרב לקהל ומברך אותם בברכת שבת שלום ויורד מהבמה. קהל המתפללים מרוצה ואומר בשקט אחד לשני "סוף סוף רב שלא מדבר הרבה וגורם לנו לישון בבית הכנסת. נגיע מוקדם הביתה ונוכל לאכול, אולם הגבאים היו מופתעים ואף נבוכים אך אמרו לעצמם "נמתין למחר"

יום שבת התפילה בעיצומה והגבאי הראשי ניגש לרב ומבקש ממנו לעלות ולתת דבר תורה כמנהג המקום. עולה הרב ושוב לא אומר מילה. אפילו שבת שלום לא מצליח לומר. קהל המתפללים מרוצה מאוד כי יוכל להגיע הביתה מוקדם  אך הגבאים נבוכים ואומרים כבר לעצמם "איזו טעות"

לאחר תפילת מנחה התכנסו כולם לסעודה שלישית ומחליטים הגבאים להציב לרב תנאי שאם אינו מתחיל לדרוש בתורה משרתו בסכנה גדולה. שומע אותם הרב ולהפתעת כולם מייד מתחיל לדרוש וגומר את דרשתו לאחר כ- שעתיים שלמות.

הגבאי הראשי מחליט לפנות לרב ולשאול אותו לפשר העניין.

אומר לו הרב. ראה נא ידידי מכובדי, בליל שבת כשעליתי על הבימה לדרוש התרגשתי מאוד מעצם המעמד וכל מה שהייתי מסוגל להוציא מפי היה "שבת שלום". בשבת בבוקר עליתי לבימה אך נזכרתי ששכחתי להביא את השניים התותבות שלי ולכן גם שבת שלום בקושי יכולתי לומר.

אז מה קרה בסעודה שלישית? שואל הגבאי

בסעודה שלישית ברוך השם עברה ההתרגשות אך בטעות הבאתי את השיניים התותבות של אשתי…..

פרק 477 – פרשת וילך + יום כיפור

 כמה הודעות

              1. שנה טובה לכולם

2.  רבים מהסרטונים שאני מראה לכם נמצאים במארזים השונים שרכשתם.אני כמובן מוסיף חדשים בכל פרק שאני שולח. לדוגמא השבוע תראו סרטון
מיוחד בנושא בין אדם לחברו.

3.  תודה לכל הברכות שאתם שולחים לי, תודה לכל המתייעצים על סרטון זה או אחר. מקווה שאני עוזר

4.  כתבה לי יועצת באחד מבתי הספר שעושים שימוש נרחב במארזים השונים "יהודה היקר, אין לך מושג כמה שדרגתי את עבודתי מול התלמידים והצוות,פתאום השיעורים מגוונים מאוד ואני מצליחה להגיע איתם לעומקם של דברים"

5.  כתב לי מדריך שמקבל את הסרטונים דרך אביו – "איזה כיף גדול שאני מצליח בזמן קצר להעביר מסרים שאני רוצה. אתה יודע שהחניכים לא תמידפנויים לפעולות ופתאום דרך השיטה של הפרויקט הצלחתי ליצור אצלם רצון לעוד ועוד"

והשבוע בפרק 

פרשת וילך 

·         רעיון חינוכי "סליחה או השפלה" מתוך שיעור שהעברתי

·         משל "משפט התעבורה"

·         ספור מיוחד על הרב אריה לוי והרב בהר"ן

·         כמה כללים מתוך דברי  הרמב"ם

·         קטע מיוחד מתוך שי עגנון

·         10 סרטונים מיוחדים לימים אלו

·         בדיחה מיוחדת לסיום

 

סליחה או השפלה?

לקראת
יום כיפור המתרגש ובא עלינו נתמקד במושג "הסליחה".יש מנהג בבתי הכנסת
שהלילה הראשון  של סליחות הוא לילה חגיגי. החזן המקהלה ועם תוספות שונות של
כלי נגינה או הגברה אלקטרונית נותנים הרגשה של שמחה גדולה. כך הוא המנהג. ונשאלת
השאלה הרי כאשר מבקשים סליחה מאדם  שפגעתי בו, באים בראש מושפל בעיניים
נפולות בברכיים כפופות ומצטערים על המעשה שהיה או המילים שנאמרו ומבקשים סליחה.
איך אנו מבקשים סליחה עם "צלצלי שמע צלצלי תרועה"? כך פונים לה' ומבקשים
"סלח לנו".  על כך אפשר לומר מדברי המדרש שמובא בטור אורח חיים
בתחילת הלכות ראש השנה סימן תקפא "ר' חנינא ור' יהושע אומרין איזו אומה כאומה זו… שמנהגו של
עולם, אדם שיש לו דין לובש שחורים ומתעטף שחורים ומגדל זקנו ואין חותך צפרניו לפי
שאינו יודע איך יצא דינו, אבל ישראל אינן כן לובשים לבנים ומתעטפים לבנים ומגלחין
זקנם ומחתכין ציפורניהם ואוכלין ושותין ושמחים בר"ה לפי שיודעין שהקב"ה
יעשה להם נס לפיכך נוהגין לספר ולכבס בער"ה ולהרבות מנות בר"ה ומכאן
תשובה למתענין בר"ה ונוהגין באשכנז שאין נפילת אפים בער"ה כמו בשאר עי"ט
אע"פ שנופלין על פניהם בבקר באשמורת.

יודעין
"שהקב"ה יעשה להן נס"? איך ניתן לדעת דבר שכזה? מישהו מאיתנו רואה
או יודע מה קורה בבית דין של מעלה? כאשר "מלאכים יחפזון וחיל ורעדה יאחזון"
 האדם יכול לדעת מה קורה בבית דין של מעלה? ואם אכן יודעים
"שיעשה להם נס" מדוע אנו צריכים לטרוח כל כך בתפילות, בבקשות, בצום
ובבכיות ובכל מנהגי הימים האלו?

כדי לחדד את
הנקודה, ניקח לדוגמא סיטואציה שאדם יכול להגיע אליה או כבר הגיע אליה והיא זימון
למשפט תעבורה, שהרי בכל רגע נתון שאדם נוסע במכוניתו ודש בעקבי מכוניתו הוא
עושה עברת תנועה בין קלה ובין חמורה, אפשר לומר כמעט "אין צדיק בארץ אשר ינהג
טוב ולא יחטא". וקורה ששוטר תופס את האדם וקורה שמעמידים אותו למשפט. מה אפשר
בסך הכול לקבל במשפט זה? קנס כספי. לעיתים סכום גבוה ולעיתים סכום נמוך. לא מדובר
חלילה, במאסר אלא לעיתים יש תוספת של שלילת רישיון המוגבלת בזמן קצר וזהו. צריך
להדגיש שאין המדובר על עברות חמורות, שאז הדין הוא הרבה יותר קשה.

כל אדם
שנקלע למצב הזה, מוחו עובד ללא הפסקה לפני המשפט, וכל מיני מחשבות ותכנונים עוברות
לנגד דמיונו, מה לומר? ואיך לומר? ובעיקר האם אהיה זכאי או חייב? מי שהיה בבית
משפט לתעבורה יודע שזהו בדיוק "כבקרת
רועה עדרו מעביר צאנו תחת שבטו"
 וכל אחד
מקבל דקתיים או שלוש וזהו, גזר הדין נחתם. כמעט שהשופט אינו שומע ומקשיב. והכל
מחשבות על מה? על משפט קצר  שמקסימום יעלה לו בסכום כסף ואדם שיש לו מכונית
יוכל לעמוד בקושי הזה.

אולם
נראה, כשמדובר במשפט של "מי יחיה ומי ימות" וכל אותם הנושאים
שהתפללנו עליהם בתפילת "ונתנה תוקף", ראשינו חייב להסתובב מרוב דאגות
ומחשבות. והנה נחזור לשאלתנו אנו שמחים ביום זה? שמחה זו על שום מה?

אולי
צריך לומר שישנם שתי דרכים בכדי להגיע לסליחתו של הקב"ה:הדרך האחת היא הדרך
הקשה והיא דרך התשובה,"ומה היא התשובה? הוא שיעזוב החוטא חטאו, ויסירנו
ממחשבתו,ויגמור בלבו שלא יעשהו עוד… שנאמר יעזוב רשע דרכו ואיש אוון
מחשבותיו(ישעיהו נה, ז)וכן יתנחם על שעבר… ועוד עליו יודע תעלומות שלא ישוב לזה
החטא לעולם…וצריך להתוודות בשפתיו ולומר עניינות אלו שגמר בלבו (הלכות תשובה פרק ב הלכה
ג)

לא כאן
המקום להרחיב גם בדרך התשובה לפי רבנו יונה המופיע ב "שערי התשובה" רק
אציין שלפי שיטתו של רבנו יונה יש עוד שלבים בדרך התשובה שבודאי מעידים על הקושי
הגדול בתהליך התשובה.

אבל
קיימת גם "דרך עוקפת" להגיע אל ה' –  בדרך של שמחה, בדרך של זמרה,
כפי שאומרים "הבוחר בשירי זמרה"
 או כפי שאומרים בפיוט בליל ראשון של סליחות "לשמוע אל הרינה ואל התפילה". לשמחה יש כוח גדול שאפשר לכאורה באמצעותה לדלג על כל חלקי
התשובה ולהגיע ישירות אל כסא הכבוד. וזה
אחד החידושים בחסידות, שהחוזר בתשובה צריך לשכוח מחטאיו ולהתרכז בדברים הטובים. הסליחות הראשונות, מייצגות את הדרך
השנייה החזרה בתשובה והיא השמחה. הסליחות שבאות לאחר מכן מייצגות את הדרך הראשונה
והקשה – תשובה עם כל חלקי התשובה תשובה איטית ועמוקה. כל הדברים נכונים למצוות
בתחום של בין אדם למקום.

אולם, אם
נעביר תחום זה למצוות בין אדם לחברו נוכל לספר על ר' אריה לוין מקרה הממחיש את
הנקודה:

באחד
הימים, נזדמן כותב השורות לנסוע עם סופרן-של-צדיקים, ר' שמחה רז; האיש, שבזכותו
נתוודע עולם ומלואו לדמותו של הצדיק הירושלמי ר' אריה לוין זצ"ל. נסענו
לגדרה, להביא מִשבח צדיקיה של ירושלים בפני תלמידות אולפנת הרב בהר"ן. נוסעים
עם ר' שמחה – ואך חולפות דקות, וכמעט דומה עליך שדוהר אתה בעגלתו של הבעל-שם-טוב
הקדוש ותלמידיו… שכן צדיקים וחסידים, דבריהם ומעשיהם, אצים ובאים לקראת ר' שמחה
מעולם שכולו טוב: "הידעתָּ", מֵשיח ר' שמחה בִּנעימה, "היכן וממי
קיבל המחנך הדגול הרב אברהם בהר"ן, את השיעור הראשון בחייו בחינוך? – כך סיפר
הרב בהר"ן עצמו:

כְּרוֹב ילדי ירושלים, התחנכתי בתלמוד תורה "עץ חיים" שבלב העיר.
בצהריים, היינו אוכלים ארוחה בַּ'מסעדה' של המוסד; בַּמצב הכלכלי הקשה דאז, היתה
זו לרבים מאִתנו הארוחה העיקרית ביום… הקינוח, היה מעדן אמיתי של אותם ימים:
פודינג מתוק! יום אחד, הזדרזתי לאכול את מְנת הפודינג שלי, וביקשתי מנה נוספת.
לצערי, גם המנה השניה 'נגמרה' מהר, ולא נודע כי באה אל קִרבי… ישבתי וחישבתי
במהירות, שאם אמתין עד שהכל יקבלו 'סיבוב שני' של פודינג, לא ישאר עוד מן האדום
המתוק הזה… ניגשתי אפוא, וביקשתי מנה שלישית. אמרה הטבחית: "לא, אתה כבר
קיבלת פעם שנייה".באותה עת היו הממתקים ספורים, וגרוע יותר: רחוקים מאוד
מהישג-ידנו… לא יכולתי להשלים עם ההכרעה הקשה של הטבחית. ברגע של כעס החלטתי:
"גם לי גם לָך לא יהיה" (מל"א ג, כו) – והפכתי את הסיר על פניו!…
מיד קמה מהומת-עולמים: ילד השתגע ושפך את כל הפודינג! נלקחתי אחר-כבוד להנהלה,
ונֶאמר לי שמחר בבוקר עלי להתייצב בחדרו של ה'משגיח': ר' אריה לוין.וכי יש צורך
לומר, שלא ישנתי כל הלילה…? מה אענה לו כשישאל איך עשיתי דבר נורא כזה!? כל
הלילה 'עברו' במוחי העונשים שתטיל עלי ההנהלה…למחרת, נכנסתי בדחילו
ובְפיק-ברכיים, לַקיטון הקטן של המשגיח שמוּקם מתחת לְגרם-המדרגות; ר' אריה הושיב
אותי מולו, ופתח בשאלה:"אמור לי, האם נכונה השמועה ששמעתי בקשר
אליך?…".הרכנתי ראשי, ואמרתי בקול נמוך: "כן". "מבין אני
אפוא מסיפור זה, שהִנך אוהב מאוד פודינג?".רֹאשי הקטן, אישר את דבריו בשתי
תנועות נמרצות. "אם כך…", שלח ר' אריה ידו הצִּדה והרים צלחת אל
השולחן, "…הנה הבאתי לך פודינג – קח ואכול להנאתך". באותו רגע, התעלה
לִבי הקטן להבין שחינוך אמיתי, הִנו מתוק הרבה יותר מפודינג… אז, לראשונה בחיי,
נצנצה בי שאיפה: אם יזכני ה', אגדל ואהיה מחנך בישראל! מחנך – כמו ר' אריה…

הלקח שלמד הרב בהר"ן, ללא גערה ללא נזיפה ללא מילה אחת של
תוכחה הוא רב ועצום.  מדרכו של  ר' אריה הילד למד לקח לא רק לגבי הסיפור
הזה אלא גם איך לחנך ילדים. להבדיל, 
ניקח ילד שאמרו לו הוריו לא לשחק בכדור
בבית והוא משחק וכתוצאה מזה הוא שובר דברים וההורים צועקים עליו ומעליבים אותו איך
הוא העז להמרות את הבל פינו. 
ההבדלים הם לא רק במובן ההתנהגותי אלא
גם במובן ההלכתי. הנה נקרא את
הרמב"ם בהלכות דעות בספר מדע הספר הראשון של היד החזקה. הרמב"ם מסביר
איך להוכיח אדם שחטא?  הרואה את חברו שחטא, או שהוא הולך בדרך לא טובה–מצווה
להחזירו למוטב, ולהודיעו שהוא חוטא על עצמו במעשיו הרעים:  שנאמר "הוכח
תוכיח את עמיתך" (ויקרא יט,יז). … וידבר לו בנחת ובלשון
רכה, ויודיעו שאינו אומר לו אלא לטובתו, ולהביאו לחיי העולם הבא… כך אמרו חכמים,
המלבין פני חברו ברבים, אין לו חלק לעולם הבא.  לפיכך צריך אדם להיזהר בדבר
זה, שלא יבייש חברו ברבים, בין קטן בין גדול; ולא יקרא לו בשם שהוא בוש ממנו, ולא
יספר לפניו דבר שהוא בוש ממנו.

ניתן ללמוד מספר כללים מדברי הרמב"ם.

כלל ראשון –  התוכחה חייבת להיות בצנעה ולא
בפני אחרים.

כלל
שני
  –  התוכחה היא בלשון רכה. הדיבור המתוק והרך אל אותו ילד
גרמה לו להבין את טעותו וגרמה לו להבין כמה אוהבים אותו. ילד שמשחק בכדור יכול
להעיד להוריו שמשעמם לו ולכן צריך לתת לו מענה לצרכיו. כאשר רוצים להוכיח אדם
תלמיד או בן תוכחה הצעקות זה דבר חמור. תוכחה שמביאה את הילד להתבייש מחבריו
מהוריו מאחיו היא תוכחה גרועה מאוד. תוכחה זו גורמת למרירות קשה אולי לאורך כל
החיים.

אז
מה הדרך הנכונה? בראשונה ללמוד את הדברים לעצמי ובעצמי. כשאדם לומד את הדברים
בעצמו בדרך הטובה והרכה והנוחה, הדרך של ר' אריה, הוא לא מתבייש. כמו שאנו אומרים
בתפילה "אלקי עד שלא נוצרתי איני כדאי ועכשיו
שנוצרתי עפר אני בחיי ק"ו במיתתי". אדם צריך להגיע מתוך מה ש "לך
ה' הצדקה ולא בושת הפנים" להגיע למצב שהוא מבין שגם הוא נוהג בדרך לא
נכונה ואומר לעצמו "האם אני  נוהג כלפי ה' בצורה ראויה שהרי הוא מצווה
ואני לא עושה כמצוותו ולצרות זאת ה' מתייחס אליי ומוכן לשמוע את תפילותיי ובודאי
לקבל את סליחתי". ומתוך כך יבוא אדם להכרת הפער הגדול בהתנהגות שלו לבין מה
שה' עושה איתו ואז המסקנה ברורה: צריך לחזור בתשובה וממילא לא צריך שכנועים ולא
צריך דרכים אחרות.

ולא נותר אלא לסיים בדבריו של עגנון במובא בספר ימים נוראים המתאר
את ההתרגשות העוברת בו לקראת יום הכיפורים:

"השמיים היו טהורים והארץ הייתה שקטה וכל הרחובות היו נקיים,
ורוח חדשה הייתה מרפרפת בחללו של עולם. ואני תינוק כבן ארבע הייתי ומלובש הייתי
בגדי מועד, ואיש מקרובי הוליכני אצל אבי ואצל זקני לבית התפילה. ובית התפילה היה
מלא עטופי טליתות ועטרות כסף בראשיהם ובגדיהם גדי לבן ובידיהם ספרים, ונרות הרבה
תקועים בתיבות ארוכות של חול, ואור מופלא עם ריח טוב יוצא מן הנרות. ואיש זקן עומד
מוטה לפני התיבה וטליתו יורדת עד למטה מלבו וקולות ערבים ומתוקים יוצאים מטליתו.
ואני עומד בחלון בית התפילה מרעיד ומשתומם על הקולות הערבים ועל עטרות הכסף ועל
האור המופלא ועל ריח הדבש היוצא מן הנרות נרות השעוה. ודומה היה לי שהארץ שהלכתי
עליה
. והרחובות שעברתי בהם וכל העולם כולו
אינם אלא פרוזדור לבית זה עדיין לא הייתי יודע להגות במושגים עיוניים ואת המושג
הדרת קודש לא הכרתי. אבל אין ספק בלבי שבאותה שעה הרגשתי בקדושת המקום 

ובקדושת
היום ובקדושת האנשים העומדים בבית ה' בתפילה ובניגונים. ואף על פי שעד לאותה השעה
לא ראיתי דבר כזה לא עלה על דעתי שיש הפסק לדבר. וכך הייתי עומד ומביט על הבית ועל
האנשים שעמדו בבית, ולא הבחנתי בין אדם לאדם, שכולם כאחד עם כל הבית כולו דומים
היו עלי כחטיבה אחת. ושמחה גדולה בלבי ולבי נדבק באהבה לבית זה ולאנשים אלו
ולניגונים אלו. על יד על יד פסקו הניגונים, ועדיין בת קול הייתה מנהמת עד שפסקה אף
היא. נתקמטה נפשי פתאום וגעיתי בבכייה גדולה. אבי וזקני נתחלחלו ושאר כל העם עמדו
עלי לפייסני. ואני דמעותיי מתגלגלות והולכות 
,מתוך הבכייה"

ובפינת המולטימדיה נעסוק בסרטונים נוספים שקשורים לראש השנה וליום
כיפור:

1.       הפיוט "אנא בכוח" – 

2.       הפיוט "ונתנה תוקף קדושת היום" – 

3.       השיר "שירת העשבים" בביצוע שולי רנד –

4.       השיר "אבא" בביצוע של אביתר בנאי – http://www.youtube.com/watch?v=Ibm-DP36Umo

5.       הפיוט "אוחילה לאל" – http://www.youtube.com/watch?v=ScATVXdQtis

6.       פרסומת לחזרה בתשובה  – 

7.       מוסר השכל לקראת יום כיפור – 

8.       קצת על מלחמת יום כיפור – 

9.       סרטון על המושג סליחה (מנגינה מזרחית) –

10.   "אין יום הכיפור מכפר על עברות של בין אדם
לחברו"  – 

ולסיום בדיחה
(סליחה מכל הגברים שיפגעו)

גבר קרא בעיתון כי לפי מחקר שנערך,
נמצא שנשים מדברות כפליים מאשר גברים.

הוא היה כה נרגש להוכיח שהנשים בכלל ואשתו בפרט מדברות יותר מדי.

הוא ניגש לאשתו והציג בפניה את המחקר שקבע כי גברים מדברים בממוצע 15.000 מילים
ביום

בעוד שנשים מדברות 30.000 מילים.

האשה חשבה מעט ואמרה

"זה בגלל שאנחנו צריכות לחזור על כל דבר פעמיים"

"מה?" שאל הבעל……

—————————————————————–

 

פרק 472 פרשת ראה "על מעלת הצדקה"

והשבוע בפרק על פרשת ראה

·         רעיון חינוכי בנושא "מעלת מצוות הצדקה"

·         סיפור על מונטפיורי

·         מישור וקוצים מה  עדיף?

·         משל עני מרוד

·         סיפור מופלא בנושא "צדקה תציל ממוות"

·         סרטונים בנושא צדקה ועוד

"מעלת מצוות הצדקה"

האגדה מספרת על מלכת אנגליה שפגשה את משה מונטיפיורי ובררה מה שווי הנכסים שברשותו. השיב מונטיפיורי כי עליו לבדוק את הנושא. לאחר מספר ימים חזר אל המלכה ונקב בסכום מסוים. תמהה המלכה: "הרי ידוע לכל כי שווי החברות שברשותך גבוה לאין-ערוך"? הסביר מונטיפיורי: "האדמות והמפעלים אינם הרכוש האמיתי שלי. היום הם ברשותי ומחר אינם ברשותי. הכסף שנתתי לצדקה הוא רכושי האמיתי"…  פרשת השבוע מדגישה את מצוות הצדקה, ואומרת "פתוח תפתח את ידך" לעני ולחלש. לצדקה יש ערך עליון ביהדות. לפני שנתעמק במצווה זו ארחיב קצת מנקודה אחרת.

פרשת ראה נפתחת במילת ראיה מוחשית הנוגעת לראיה רוחנית. שנאמר: ראה אנכי נתן לפניכם היום ברכה וקללה. את הברכה אשר תשמעו אל מצות ה'…והקללה אם לא תשמעו אל מצות ה' (דברים, י"א, כ"ו-כח). לכאורה ניתן לשאול כיצד יכול היה משה להראות לישראל ברכה וקללה מוחשיים, אשר אינם ניתנים לראית העין? ועוד, מדוע לגבי הברכה קובע משה: "אשר תשמעו", ואילו לגבי הקללה דיבר משה בלשון ספק: "אם לא תשמעו". לשאלות אלה משיב המדרש (סיפרי, פר' ראה פיסקא נג): "ראה אנכי נותן לפניכם היום ברכה וקללה, למה נאמר? לפי שנאמר: החיים והמות נתתי לפניך הברכה והקללה (דברים ל', י"ט). שמא יאמרו ישראל: הואיל ונתן הקב"ה לפנינו שני דרכים, דרך החיים ודרך המות, נלך באיזו מהם שנרצה. ת"ל ובחרת בחיים למען תחיה אתה וזרעך (דברים ל', י"ט). משל לאחד שהיה יושב בפרשת דרכים והיו לפניו שני שבילים, אחד שתחלתו מישור וסופה קוצים, ואחד שתחלתו קוצים וסופו מישור, והיה מודיע את העוברים ואת השבים ואומר להם: אתם רואים שביל זה שתחלתו מישור? בשתים ושלש פסיעות אתה מהלך במישור, וסופו לצאת בקוצים. ואתם רואים שביל זה שתחלתו קוצים? בשתים ושלש פסיעות אתה מהלך בקוצים, וסופו לצאת במישור. כך אמר להם משה לישראל: אתם רואים את הרשעים שהם מצליחים? בשנים ושלשה ימים הם מצליחים בעולם הזה, וסופו לדחות באחרונה. שנאמר: כי לא תהיה אחרית לרע (משלי, כ"ד, כ')".

כלומר, משה רע"ה אמר לישראל "ראה", הרי ראיתם את מעשי אבותיכם, כשהיו עושים את רצונו של המקום היה מבקש להכניסם לארץ, כיון שקלקלו מעשיהם טילטלם במדבר ארבעים שנה עד כלותם. לפיכך ראו במעשיהם של  הראשונים, והפיקו לקח מאשר היה בסופם. וכל כך למה? כדי לזרזם שח"ו לא יחטאו כאבותם, ויכנסו לארץ. "משל למה הדבר דומה? לחולה שנכנס אצלו הרופא אומר לו: אל תשתה צונן ואל תשכב בטחב. בא אחר ואמר לו: אל תשתה צונן ואל תשכב בטחב שלא תמות כדרך שמת פלוני. זה זרזו יותר מכולם (סיפרא, פר' אחאי מות, פר' א)". מטעם זה נקט משה לשון החלטית, כשאמר להם: "את הברכה אשר תשמעו". דהיינו, חייבים אתם לשמוע. אולם כשאמר להם על הקללה, השתמש משה בלשון ספק: "והקללה אם לא תשמעו". דהיינו, דרך הקללה קיימת רק אם תקלקלו מעשיכם ותנהגו בניגוד לראיית תוצאות העבר, כדרך שקלקלו אבותיכם ונענשו. מטעם זה נקראת פרשת ראה לפני חודש אלול, אשר הוא בבחינת "המלך בשדה" שאז אפשר לפגוש את המלך בנקל. כי בחודש אלול השכינה שורה בתוך עם ישראל, לאחר שנחרב הבית בט' באב, והשכינה יצאה לגלות.

ועתה, לאחר ההקדמה הארוכה אנו מגיעים למצוות הצדקה. מובא בגמ': "רבי יהושע בן קרחה אומר: כל המעלים עיניו מן הצדקה, כאילו עובד עבודת כוכבים. כתיב הכא (דברים, ט"ו, ט'): השמר לך פן יהיה דבר עם לבבך בליעל וגו' וכתיב התם (דברים, י"ג, י"ד): יצאו אנשים בני בליעל מה להלן עבודת כוכבים אף כאן עבודת כוכבים (כתובות, סח.). כלומר, בפרשת ראה הפסוק מכנה את הנמנע מלתת הלואה "בליעל", כדרך שכינתה התורה את אנשי עיר הנידחת "בני בליעל". מכאן למדנו, איזה רמה מוסרית ה' תובע מישראל, עד כדי כך שהתורה מכנה את המעלים עניו מן הצדקה בשם "בליעל", ומשווה אותו לעובד כוכבים, עם כל העונשים המשתמעים מכך.

לעומת זאת התורה מצוה: "נתון תתן לו ולא ירע לבבך בתתך לו כי בגלל בדבר הזה יברכך ה' אלהיך בכל מעשך ובכל משלח ידיך" (דברים, ט"ו, י'). ופירש הרש"י: "נתון תתן לו, אפילו מאה פעמים". וכן פירש הרמב"ם (אבות, ג', ט"ו): "והכל לפי המעשה…שהמעלות לא יגיעו לאדם לפי גודל המעשה, אלא לפי רוב מספר המעשים". כלומר, טוב יותר שהעשיר יחלק מאה דינר למאה עניים, מאשר לתת לעני אחד מאה דינר. משום שבשעת נתינת הצדקה יצה"ר מקשה את לב הנותן, באומרו: "למה לך לחסר ממונך שכל כך עמלת בו"? לפיכך הזהירה התורה "ולא ירע לבבך בתתך לו". דהיינו, ריבוי הנתינות גורמת לאדם להתגבר על יצרו, ובכך נתינתו נעשית בשמחה ובטוב לבב, משום שיצה"ר מתייאש ממנו.

תכלית מצות הצדקה היא חיזוק נפש ומתן ביטוי לאמונה בקב"ה, לפיכך גודל הצדקה הוא כעומק הבטחון בה'. על כן "אמר מר זוטרא: אפילו עני המתפרנס מן הצדקה, יעשה צדקה" (גיטין ז:). משל למה הדבר דומה: לעני מרוד בשם ראובן, אשר דרכו לא צלחה במסחר ולא מצאה ידו פרנסה. לפיכך היה ראובן פושט יד, אשר בנפשו יביא לחמו. פעם אחד פגש בעשיר גדול בשם אליהו, הושיט את ידו אליו בבכיה, ואמר לו: אין בביתי אפילו פת לחם, אנא, פרנסני נא מאשר חננך ה'. נכמרו רחמיו של אליהו העשיר, ואמר לראובן העני: אתן לך חנות במתנה, אקנה לך סחורה, ואפנה אליך קונים, כדי שתתעשר ולא תצטרך לבריות. ובלבד שתהא ידך פתוחה לעניים. שמח ראובן העני והסכים מיד. באותה שעה, הלביש אליהו את ראובן בחליפה יקרה, נתן לו ולבני ביתו כסף למאכל ולמשתה ברווח, וכן נתן לראובן העני חנות מסחר במרכז העיר, ומלא את חנותו בסחורה הנדרשת, והפנה אליו לקוחות רבים. לאחר כמה שנים העשיר ראובן ונהיה לעשיר הכי גדול באותה המדינה. לעומת זאת אליהו עבר לארץ אחרת לגור שם. פעם אחת רצה בנו של אליהו לצאת לארצו של ראובן שהתעשר. אמר לו אביו: בני, בבואך לארצו של ראובן הצג את עצמך כבנו העני של אליהו, ובקש מראובן העשיר הגדול צדקה. הגיע בנו של אליהו לארמונו של ראובן, ובקש ממנו צדקה כפי שהבטיח לאביו לעשות. אך ראובן התעלם מפנייתו, וכפר בטובה שהרעיף עליו אליהו, והפנה את בנו לקופת הצדקה של בית הכנסת. כשחזר בנו של אליהו לבית אביו וסיפר לו את המעשה, כעס אליהו על ראובן, אשר שכח את כל הטובה אשר עשה עמו, ולא עמד בהבטחתו. הנמשל הוא לאדם שנולד ערום ועריה וחסר כל, והקב"ה ברוב חסדו מעמידו על רגליו, מלבישו, נותן לו פרנסה ועושר, ובלבד שלא יקפוץ את ידיו מן הצדקה. לפיכך כאשר האדם המעלים עיניו מן הצדקה, הקב"ה כועס עליו ומחשיבו כאילו היה עובד עבודת כוכבים.

ונסיים בסיפור מופלא, ממש נס בנושא צדקה תציל ממות

שרה מ. היא אשה ממוצא פולני ילידת הארץ ומתגוררת באזור ירושלים. מטען כבד סחבה עמה, אך החינוך והיושר וההגינות שהשאיר בעלה המנוח בירושה לפני כשש שנים נתן לה במקצת להרגיש גאה. מקצת ממטענה הכבד היה שמאז מות בעלה נאלצה להתקיים מהצדקה. שכנים וידידים הציעו לה את עזרתם במענקים כספיים, אולם לאחר זמן הלכו המענקים ופחתו בהדרגה עד שלבסוף כולם שכחו את האלמנה השקטה שמעולם לא התלוננה . עבודות הניקיון שעבדה בקושי איפשרו לה להסתדר רק לימות השבוע. אולם בימי חמישי נאלצה לנסוע לשכונה אחרת בעיר, ולדפוק על דלתות הבתים, וברגע שאספה די צרכה לשבת חזרה מיד לביתה ובלבה שוב התקווה שאולי בשבוע הבא לא תצטרך לחזור על בושה זו שוב ותזכה לפרנס את ילדיה הרכים בכבוד ובאושר.

יום חמישי אחד נאלצה שרה שוב לצאת ולאסוף צדקה אך הפעם היה לה קשה יותר מתמיד. בנה הקטן בן השבע היה מרותק למיטתו חולה בשפעת חזקה והפציר מאמו שלא תעזוב אותו. אמנם אחותו הגדולה בת ה14 הייתה בבית, אך דוד הקטן רצה רק את אמו.

לא ידעה שרה מה לעשות מצד אחד בנה דוד קודח מחום ומצמרמורות ודמותה של אמו דרושה לו מתמיד. אך מאידך, אם לא תעזוב את הבית לאסוף צדקה לא יוכלו בני הבית להנות ממאכלי השבת הבשריים, וחלומם של ילדיה הרכים כל השבוע לאכול דבר בשרי יגנז. שרה עם כל הקושי בחרה בדרך השניה ויצאה לדרך לבקש שוב עזרה מאותם אנשים קבועים שגילו לה רוחב לב ונדיבות. אך הפעם במוחה של שרה צץ רעיון במקום לבקש כסף תבקש מצרכי מזון ובכך תחסוך זמן רב עד שתשיג את מבוקשה ותוכל לחזור לבנה הרתוק למיטתו. תוכניתה עלתה יפה מכפי שקיוותה, ובנקל הצליחה לקבל חלות דגים ומבחר פירות וירקות אך את הקשה מכולם "העוף לשבת" קיוותה שתוכל להשיג יותר במהירות.

נקשה שרה על דלת ביתו של מ. ש. אברך כולל אב לשמונה ילדים ובליבה תפילה חרישית לבורא עולמים "אנא ממך רבונו של עולם זכני שאקבל במהירות ממשפחה זו את העוף לשבת בעין יפה". בבקשה, אמר האברך אפשר לעזור? כן, אמרה שרה אני אלמנה אם לחמשה ילדים בבית ואשמח אם תוכל לעזור לי בעוף לשבת. מ.ש. שקל את בקשתה של האלמנה הנצבת מולו בכובד ראש. אמנם בתא ההקפאה יש שני עופות אולם אם יתן לה אחד מהם לא ישאר מספיק למשפחתו שלו ואז, יאלץ לקנות עוף נוסף לשבת אולם תקציבו הדל לא מאפשר לו זאת. בצער רב אמר מ.ש. אני יכול לתת לך תרומה קטנה ומצטער אני שלא אוכל לתת לך עוף לשבת. דמותו של דוד בנה הקטן הממתין לה בבית העניק לשרה כוח להפציר שוב "בבקשה אדוני" יש לי ילד חולה בבית עם חום גבוה וזקוק הוא בדחיפות למרק עוף חם אנא ממך תן לי עוף!! הקמטים של מ. ש. העמיקו חשב על ביתו בת ה9 שצריכה נעליים ועל שכר הלימוד שצריך לשלם לבנו בן ה-7 ואין באפשרותו לעמוד בהוצאה זו. גברתי אמר מ.ש. אני מצטער מאוד אבל פשוט אינני יכול לתת לך עוף היום בעזרת השם בפעם אחרת אתן לך עוף.

שרה חשה שהאדם העומד מולה מזדהה עם מצבה והחליטה לנסות שוב. בפעם האחרונה. סלח לי אמרה שרה שאני מתעקשת אני רוצה לחזור הביתה לבני החולה, אנא ממך עזור לאלמנה שעומדת על רגליה מאז 7 בבוקר! נתקף מ.ש. בסערת רגשות והחליט לתת את מנת העוף שברשותו לאלמנה. "חכי דקה מיד אחזור" אמר מ.ש. ונכנס למטבח ופתח את דלת המקרר ואז. נשמעה צווחה מקפיאת דם "הצילו". שרה לא יכלה להעלות על דעתה איזה תאונה קרתה ובתנועה אינסטינקיטיבית מיהרה למטבח. פיה של שרה נפער בתדהמה בראותה את מ.ש. מנסה להרגיע את בנו בן השנתיים המיבב חלושות כשפניו הכחילו בדקות הספורות בהן היה כלוא במקרר שנפתח קודם לכן על ידי מישהו ששכח לסוגרו, ואז הצליח חזקי בן השנתיים להיכנס פנימה ולסגור מאחוריו את הדלת שצוידה בידית מיושנת מבחוץ שאי אפשר לפותחה מבפנים. נרגש ונסער שלף מ.ש. את העוף שהציל את בנו ממות ונתנו לאלמנה המסכנה כשפיו לא גומר להודות ולברך על המצווה שהצילה את חיי בנו.
 

ובפינת המולטימדיה נעסוק קצת בסרטונים הקשורים למצוות הצדקה. חלקם מצחיקים וחלקם מעוררי מחשבה

·         יום המזל שלך – 

·         החמשיה הקאמרית קבצן – 

·         על החשבון  – 

·         יד עזרא ושולמית – 

·         כמו כן בדיסק אוסף הזהב יש סרט שנקרא Change For A Dollar. הסרט משמש אותי בהרבה סיטואציות ובהרבה נושאים. אחד הפעמים שהשתמשתי בו היה בשיעור על נושא הצדקה.

 

ולסיום 2 בדיחות כשרות

שני קבצנים יושבים זה לצד זה ברחוב ראשי בעיר רומא באיטליה. מלפני קבצן אחד מונח סמל של צלב ומלפני השני סמל של מגן דוד.

האנשים שחולפים על פני הקבצנים שולפים ארנקים, אך זורקים מטבעות רק לתוך  כובע של הקבצן מאחורי הצלב.

לפתע, מגיע האפיפיור ורואה את המתרחש.

הוא ניגש אל הקבצן עם המגן דוד ואומר: "ידידי הטוב, אתה לא מבין שזו מדינה קתולית? יותר מזה, רומא היא מקום מושבה של הקתוליות. אנשים לא יתנו לך כסף אם תשב עם מגן דוד, בטח ובטח כשלידך יושב קבצן עם צלב. למעשה, הם אפילו עשויים לתת לו יותר כסף רק כדי להכעיס אותך!"

הקבצן עם המגן דוד מרים את הראש, מביט אל האפיפיור ואז פונה אל הקבצן עם הצלב ואומר: "נו מוישה, תראה מי מנסה ללמד את האחים גולדשטיין שיעור בשיווק…"

ועוד אחת

ארגון צדקה הבין שמעולם לא קיבל תרומה מאחד מעורכי הדין המבוססים ביותר בעיר, לכן, מתנדב של הארגון ערך ביקור במשרדו המפואר של עורך הדין.
המתנדב פתח את הפגישה באומרו : "הבדיקה שלנו מעלה שלמרות שהכנסתך השנתית היא למעלה מ-10 מיליון שקלים, לא תרמת אפילו אגורה לצדקה. האם לא תרצה להעניק משהו בחזרה לקהילה, באמצעות הארגון שלנו?"
עורך הדין חשב לרגע והשיב: "ראשית כל, האם הבדיקה שלכם מראה גם שאמי גוססת לאחר מחלה ארוכה וקשה ויש לה חשבונות ענקיים לרופאים ולבתי חולים, שהם מעבר ליכולתה לשלם?"
המתנדב הנבוך מילמל: "אה… לא, לא ידעתי על כך"
"שנית" אומר עורך הדין, "האם הבדיקה שלכם הראתה שאחי, נכה, עיוור ומרותק לכסא גלגלים, ואינו יכול לכלכל את אשתו וששת ילדיו?"
המתנדב ההמום ממשיך ומתנצל, אבל עורך הדין חותך אותו מיד: "דבר שלישי, האם הבדיקה שלכם גם מראה, שבעלה של אחותי נהרג בתאונת דרכים מחרידה, הותיר אותה בלי אגורה, עם משכנתא ושלושה ילדים, אחד מהם נכה והשני בעל לקות למידה שדורשת מורים פרטיים?"
המתנדב המושפל, הרוס לגמרי, אומר: "אני כל כך מצטער, לא היה לי מושג."
אבל עורך הדין ממשיך: "אז אם לא נתתי כסף לאף אחד מהם, מה מביא אותך לחשוב שאני אתן משהו לך?"

 

פרק 471 פרשת עקב "ארץ ישראל היפה"

שלום שוב

מי מאתנו לא יוצא לטייל בימים אלו. ישנם הבוחרים לצאת מגבולות הארך לראות נופים ואתרים ואני שואל את עצמי מה רע בארץ שלנו? החלטתי לכתוב קצת על נושא זה דרך הפרשה שלנו. מקווה שתאהבו

ועוד הערה: אני מציע לכם לפני הפרק לראות את הסרטון הבא. בטוח שיעניין אתכם.

והשבוע בפרק על פרשת עקב

·         רעיון חינוכי "ארץ ישראל היפה, האמנם?"

·         מתורתו של הכוזרי

·         מתורתו של הרב קוק זצ"ל

·         שיר הלל לארץ ישראל

·         סרטונים בנושא ארץ ישראל

·         שירים בנושא ארץ ישראל

·         וכמובן בדיחה לסיום

ארץ ישראל הטובה מכל הארצות, האמנם?

 

כִּי יְהוָה אֱלֹהֶיךָ מְבִיאֲךָ אֶל-אֶרֶץ טוֹבָה  אֶרֶץ נַחֲלֵי מָיִם עֲיָנֹת וּתְהֹמֹת יֹצְאִים בַּבִּקְעָה וּבָהָר: אֶרֶץ חִטָּה וּשְׂעֹרָה וְגֶפֶן וּתְאֵנָה וְרִמּוֹן אֶרֶץ-זֵית שֶׁמֶן וּדְבָשׁ:  אֶרֶץ אֲשֶׁר לֹא בְמִסְכֵּנֻת תֹּאכַל-בָּהּ לֶחֶם לֹא-תֶחְסַר כֹּל בָּהּ אֶרֶץ אֲשֶׁר אֲבָנֶיהָ בַרְזֶל וּמֵהֲרָרֶיהָ תַּחְצֹב נְחֹשֶׁת (דברים, פרק ח)

אנשים שחוזרים מטיולים משוויץ , אוסטריה , איטליה ומקומות נוספים, לא פעם שואלים את עצמם – מדוע קיבלנו דווקא את ארץ ישראל לעם ישראל, למה משה רבנו לא הביא את ישראל לאחד המקומות היפים בעולם כמו שוויץ ?

יש כאלה שטוענים , שכנראה משה רבנו טעה בניווט והגיע לארץ ישראל , אך כמובן זה לא כך. א"כ באמת נשאלת השאלה – מה המיוחד בארץ ישראל לעומת שאר הארצות בעולם ?

משה רבנו מונה בפרשתנו את שבחה של ארץ ישראל ,אשר היא ארץ נחלי מים ,זבת חלב ודבש, עשירה בברזל ונחושת, ועוד מעלות נוספות שמשה רבנו מונה אותן אחת לאחת. הביטוי המסכם את שבחה של ארץ ישראל , והוא כנראה כולל את כל השבחים הנוספים, שהיא ארץ ש- "לא תחסר כל בה".

נראה שתיאור זה הולם מאוד את ארצנו הקדושה. ארץ ישראל איננה הארץ הפורייה ביותר מכל ארצות תבל . יש ארצות אחרות שיש בהן הרבה יותר נחלי מים ( כמו שווייץ (, מחצבים או הרים הנישאים לגובה רב. אך ארץ ישראל מיוחדת מאוד במגוון הנופים והאקלימים הניגודי כל כך, המצוי בה בקרבה כה רבה – שפלת החוף, הרי הגליל הירוקים, צוקי מדבר יהודה, הרי אילת המקסימים , נחלי הגולן , המכתשים מרחבי הנגב והערבה, הרי יהודה והרי שומרון…….. כל אחד

מאזורים אלו שונה מחברו באופן בולט, הן במראהו , הן באקלים השורר בכל אחד מהמקומות, בצמחים ובבעלי החיים הגדלים בו והן באווירה שהנוף משרה על האוכלוסייה הגרה במקום , עד כדי כך שלפעמים בנסיעה של מס' שעות בארצנו , אנו מרגישים שעברנו כמה ארצות . תוך מס' שעות אנו מגיעים מפסגת החרמון המושלג אל ים המלח – המקום הנמוך ביותר בעולם . אכן – בארץ שיש בה הכל , היא ארץ ש – "לא תחסר כל בה".

"אמר הכוזרי: מה שאמרת עם האלוה כבר נתברר לי אולם מה שאמרת בארץ האלוה קשה לי לקבל זאת: אמר החבר: אין כל קשי לקבל את ההנחה כי ארץ אחת נתיחדה בדבר מה משאר כל הארצות הלא בעיניך תראה כי מקום אחד טוב משאר כל המקומות לצמח מיחד למחצב מיחד ולחי מיחד ותושביו מיחדים בצורתם ובמדותם משאר כל האנשים וכל זה באמצעות מזג הלחיות אשר בגוף כי במזג הזה תלויים גם שלמות הנפש וחסרונה: אמר הכוזרי: אולם אני לא שמעתי כי יש לאנשי ארץ ישראל יתרון על שאר בני אדם:  אמר החבר: כך גם הרכם זה שאתם אומרים כי הכרם מצליח בו לולא היו נוטעים בו את הגפנים ועושים את כל מלאכת עבודת הכרם הדרושה לגדולם לא היה עושה ענבים והנה המעלה המיחדת באה ראשונה לעם אשר הוא הסגלה והגרעין  ואחרי זה יש גם לארץ חלק במעלה הזאת וכן למעשים ולמצוות התלויים בארץ שהם מעין עבודת הכרם לכרם אולם שלא ככרם העושה ענבים גם במקום אחר אין עם הסגלה יכול להדבק בענין האלוהי כי אם בארץ הזאת"

מפורסם הוא משל הכרם של ר' יהודה הלוי בכוזרי – כשם שכל זן של ענבים בכרם יצלח דווקא במקום ספציפי המתאים לו מבחינת איכות הקרקע , תנאי האקלים ועוד…., כך גם עם ישראל יכול להגיע למעלתו ותפקידו רק בארץ ישראל.

אלא שמשל זה דורש הבנה – בכרם ברור לנו איך המינרלים , המשקעים והאקלים תורמים לאיכות הענבים , אך לא ברור לנו במה תורמת דווקא ארץ ישראל להגשמת תפקידו של עם ישראל בעולם . ודאי, זוהי ארץ אשר ה' אלוקיך בה מראשית שנה עד אחרית שנה , ורק בה ניתן להגיע לקרבת אלוקים , אך ה' סיבב בהשגחתו שגם התנאים הגיאוגרפיים , האקלימיים והסביבתיים של ארץ ישראל יתאימו להיות משכן לעם ישראל. אף העושר והניגודיות בנופים ובסוגי האקלים השונים, בבחינת "לא תחסר כל בה", אף הם מבטאים את קדושתה הרוחנית של הארץ והתאמתה לעם ישראל.

הרב קוק זצ"ל בספרו אורות עמוד ק"ל , מבאר את סגולתו של עם ישראל ע"י משל למעמדו של האדם בין כל בעלי החיים . לבעלי חיים רבים יש כוחות וכישרונות שאין לאדם. בני האדם אינם יכולים לרוץ כצ'יטה , לעוף כציפור, או לשחות כדג. ישנם בעלי חיים שיכולת הראייה או השמיעה שלהם מפותחת הרבה יותר מהאדם. אך אם נצרף את כל הסגולות שקיימות באדם נראה שרק בו יש את כל היתרונות על בעלי החיים, כי לכל בעל חי יש אולי תכונה אחת או שתיים שמייחדים אותו, אך לאדם יש את כל התכונות שקיימים אצל כל בעלי החיים גם יחד. בכך יש יתרון לאדם על פני כל בעלי החיים , כך שבסופו של דבר – בכוח שכלו של האדם , ובכוח כל האמצעים שקיימים בו, הוא מגיע ליתרונות על פני כל בעלי החיים.

כך גם , לכל עם יש כשרון מיוחד לו ותכונה המאפיינת אותו, שבה הוא גדול יותר מעם ישראל.

אך תפקידו של עם ישראל הוא לכלול ולקבץ בקרבו את כל התכונות והרעיונות המתגלים בכל העמים , ולאחד את כולם לעבודת ה'. בדרך זו יהיה עם ישראל "אור לגויים" – בכך שבעם ישראל יש את כל התכונות שקיימות בנפרד אצל העמים האחרים.

עם ישראל צריך להבין את ייחודו של כל עם , את האמת האלוקית שמביא כל עם לעולם, ולכלול גם את תכונה זאת בתפיסה האמונית השלמה של עמנו. נמצא , שגם מבחינת התנאים החיצוניים , אין מתאימה מארץ ישראל להיות ארצו של עם ישראל.הרי זהו גם מעמדה של ארץ ישראל בין הארצות – ישנן ארצות רבות אשר יש להן מאפיין בולט המופיע בגדלות מרשימה הרבה יותר מאשר בארץ ישראל , אך ארץ ישראל היא ארץ הכללת את כל הנופים , את כל תנאי האקלים , והיא התמצית של כל הארצות.

מה תפקידנו בכל העולם ?אנו חייבים להתקשר בעומק לכל חבלי ארץ ישראל , לעיין בגיוון והעושר הסביבתי שקיים בארץ ישראל, ולאחר שנחשוף את נקודות האמת שקיימות בארץ ,נוכל לכלול את כל הנקודות הללו לעבודת ה' שלנו . על כך נאמר – "לא תחסר כל בה" .

כולנו  משתדלים מאוד לעבוד את ה' בכל כוחותינו. ידוע – שיש תלמידים, שתכונותיהם הינן תכונות מיוחדות לאדם זה , ולנו אין את התכונות הללו. הרבה פעמים אני שומע מתלמידים את השאלה – למה חברי מצליח יותר ממני, הוא בקושי לומד ואני "חורש" כל הזמן ולא הולך לי , מה לעשות ? בדרך כלל , צריך להשתדל לחשוף את נקודות החוזק של אותו בחור ולהראות לו שיש לו תכונות מיוחדות שלא קיימות אצל חבריו, ואלו נקודות החוזק שלו.

בכל אחד ואחד יש דברים מיוחדים שקיימים רק בו . כולנו צריכים לסגל לנו את עבודת ה' שלנו מתוך אותה תכונה מיוחדת שקיימת בנו, ורק אח"כ ללמוד את נקודות החוזק של חברינו , להטביע את הנקודות הללו בנו , ולעבוד את ה' גם מתוך התכונה המאפיינת אותנו וגם על פי תכונות החוזק שרכשנו מחברינו.

מי שמבקש למצוא שיר-הלל לארץ-ישראל, יטה אוזנו לקריאת-התורה בפרשת השבוע הנוכחית: "כי ה' אלוקיך מביאך אל ארץ טובה, ארץ נחלי מים, עיינות ותהומות, יוצאים בבקעה ובהר. ארץ חיטה ושעורה וגפן ותאנה ורימון, ארץ זית-שמן ודבש… ארץ אשר אבניה ברזל ומהרריה תחצוב נחושת".

בפסוקים האלה, ובאחרים, התורה מתארת את ארץ ההבטחה, ואולם השיא מגיע בסוף: "ארץ אשר ה' אלוקיך דורש אותה, תמיד עיני ה' אלוקיך בה מראשית השנה ועד אחרית השנה" – זו הארץ שהקב"ה, כביכול, אינו פוסק מלשים את לבו אליה. בה נתונות עיניו  תמיד. והדור שלנו אכן רואה במוחש, כיצד הקב"ה מגן ושומר על הארץ באורח על-טבעי לגמרי, בניסי-ניסים שכבר היו לשגרת-חיים.

הגיע הזמן להתנער מכל הפחדים והחששות ולחזור לטפח את האהבה לארץ-ישראל. נער יהודי צריך להרגיש קשר נפשי עמוק לחברון, שם טמונים אבותיו ואימותיו; לבית-לחם, שם רחל אמנו מבקשת רחמים על בניה; לירושלים, שם עתיד להיבנות בית-המקדש השלישי; לנגב ולגליל, לבקעת הירדן ולשפלה – לכל הארץ שהנחיל לנו הקב"ה. יש להשריש בלב ילד יהודי אהבה עזה כל-כך לארץ-ישראל, שלא יעלה כלל על דעתו לעוזבה לעולם.

ונוסף על כל אלה ראוי לזכור, כי קדושת הארץ מחייבת התנהגות מתאימה. בפלטרין של מלך אי-אפשר להתנהג כמו בשוק. החינוך לקדושת הארץ מוליד הכרה בצורך להתקדש בעצמנו, במחשבה, בדיבור ובמעשה, כדי שנהיה ראויים לזכות הגדולה הזאת שניתנה לנו: לחיות כיהודים בארץ-ישראל, הארץ הנבחרת שניתנה לעם הנבחר.

ואת פינת המולטימדיה אקדיש לארץ ישראל היפה

·        ארץ זבת חלב – שימו לב לפרסומת הבאה – 

·        ארץ ישראל היפה – 

·        הארץ המובטחת – 

·        מיצג הגולן (באיכות בינונית) –

·        קום והתהלך בארץ – 

  • מומלץ – ארץ זבת חלב ודבש- בעקבות השיר ,יצאה הבמאית צביה קרן לחפש אחר תנובת הארץ ואת האנשים והספורים שמאחורי מגדליהם. החיבור בין התוצרת האנשים וסיפורי ארץ ישראל בסרט שלפניכם 

חלק א – http://www.youtube.com/watch?v=9nVx9Je3Gb4&feature=relmfu

חלק ב – http://www.youtube.com/watch?v=DpdEEePbtw0

חלק ג – http://www.youtube.com/watch?v=NnpVAQTWpZY

חלק ד – http://www.youtube.com/watch?v=PSwIl8W1YjI

·        שלום לך ארץ נהדרת – לחץ כאן

והנה שתי הצעות לטיולים בארץ

·        מה קורה שהגיבור לא טייל באף מקום? – 

  • הצעה לטיול היסטורי – 

ו 2 בדיחות לסיום

למה במגילת אסתר קוראים עמה פסוקים במנגינה של איכה. 

כדי שגם הליטוואקים  יוכלו לשמוח…

ועוד אחת מיוחדת

ילד שוב את אביו בעיניים בורקות

"אבא, תגיד, איך זה לגדל ילד מיוחד?"

עונה לו האבא: לא יודע, תשאל את סבא…"

פרק 470 פרשת ואתחנן "עדיף שלא תיגע, אתה תהרוס"

שלום לכולם

כמה הודעות

  1. ברכות לכל אותם עשרות ואולי מאות שנחשפו לפרויקט והצטרפו לרשימת התפוצה שגדלה מאוד רק בשבועות האחרונים. החשיפה הייתה בעיקר דרך הרצאות בחדר  המורים שלהם. נוכחתי לדעת כמה יש צימאון אצל אנשי חינוך למצוא דרך  נוספת להגיע אל התלמידים והיא המדיה.
  2. סליחה שלא עניתי לכל אותם פונים בבקשות. היה לי עומס רב.
  3. באתר תמצאו חומרים רבים היכולים לעזור לכם בבניית התוכנית החינוכית לשנה הבאה

 

והשבוע  בתוכן הפרק על פרשת ואתחנן

· רעיון חינוכי  "עדיף שלא תיגע, אתה תהרוס"

· סיפור על התערבות מעניינת

· סיפור מצחיק על כוס שילדה

· מתורתו של הרב סימונס

· מתורתו של הרב דוד נבון

· כמה סרטונים וכמובן בדיחה כשרה

 

מספרים על מלך אחד שקורא לשר המקורב אליו ביותר ואומר לו: "יש לי משימה מאד חשובה עבורך. צא לממלכה השכנה, והיפגש עם המנהיגים שלהם. אך זכור דבר אחד: בשום פנים ואופן אסור לך להוריד את החולצה שלך במהלך הפגישה אתם. כעת לך ועשה כפי שהוריתי לך".

זכור דבר אחד: בשום פנים ואופן אסור לך להוריד את החולצה שלך במהלך הפגישה אתם!

השר פונה לדרכו, שמח וטוב לב, ומגיע במהרה לממלכה השכנה. הוא פונה מייד לארמון המלוכה, שם נפגש עם המלך. במהלך השיחה ביניהם, הוא שם לב שכמה מסגני המלך מצביעים עליו וצוחקים.

"מדוע אתם צוחקים?", שואל אותם האורח.

"משום שמעולם לא ראינו אדם עם גיבנת כל-כך בולטת על גבו", הם עונים.

"על מה אתם מדברים? אין לי שום גיבנת על הגב!"

"בטח שיש לך!"

"מה פתאום!"

"אז בוא נתערב על מליון דולר שאכן יש לך גיבנת על הגב!"

"בסדר, אני מוכן בשמחה להתערב אתכם על כך".

"טוב, אז תוריד את החולצה שלך, כדי שנראה את ההוכחה בעצמנו".

בשלב זה נזכר האורח במלותיו הברורות של המלך… "בשום פנים ואופן אסור לך להוריד את החולצה שלך במהלך הפגישה אתם". למרות זאת, מנסה השר למצוא תירוץ, אני בטוח שסכום עצום של מליון דולר יביא עושר רב לממלכה שלנו. אני הרי יודע שאינני גיבן, כך שבטוח שאנצח בהתערבות. ברור לי שבמצב הזה, המלך היה מאשר לי להוריד את החולצה…

השר מוריד את החולצה שלו, וחושף בגאווה את העמידה המושלמת שלו. הוא מושיט את ידו, גאה מאד בהצלחתו, ומייד מוגשת לו המחאה בסך מליון דולר.

השר כמעט אינו מצליח לרסן את התרגשותו. הוא מסיים במהירות את הפגישה וממהר לשוב לממלכתו, כדי לבשר למלכו את החדשות הנפלאות. "הרווחתי עבורך מליון דולר!", קורא השר באוזני המלך, "זה היה כל כך קל. רק הייתי צריך להוריד את החולצה שלי בשביל להוכיח שאין לי שום גיבנת על הגב".

"עשית מה?!", צועק עליו המלך. "אבל הרי אמרתי לך במפורש שאסור לך להוריד את חולצתך. נתתי בך אמון שתמלא אחר ההוראות שלי, ואני התערבתי עם המלך ההוא, שהוא ייתן לי 10 מליון דולר אם הוא לא יצליח לגרום לך להוריד את החולצה!".

הרב שרגא סימונס מחבר אותנו לפרשה וכותב על הפסוק  "לא תוסיפו על הדבר אשר אנוכי מצווה אתכם ולא תגרעו ממנו". קחו לדוגמא את הנהיגה בשבת. אף אחד לא חולק על העובדה שע"י הצתה של מנוע המכונית, אנו מפרים את הציווי האלוקי: "לא תבערו אש בכל מושבותיכם ביום השבת". (שמות ל"ה, ג). הרי ידוע לכולם שבשביל להניע את המנוע, יש להפעיל מערכת הצתה ע"י זיק קטן של אש. אך אלה המנסים להתווכח עם הכלל הזה, טוענים שעדיף שאנשים ייסעו ברכבם לבית הכנסת בשבת, מאשר שלא יגיעו כלל לתפילות השבת. האם לא יהיה נכון אם כך, לסייג את ההלכה למען נוכחותם של יהודים בבית הכנסת? הרי ברור שהקב"ה היה מאשר זאת! בדיוק כמו בסיפור על הגיבנת של השר, לפעמים איננו מודעים למשתנים מסוימים הקיימים מתחת לפני השטח. כך גם בקהילה שאין בה שום סממן יהודי, ילדינו משתלבים במעין כור-היתוך, שבו הנורמות והגישות הן שונות מדרך החינוך שאנו מנסים להעביר להם.

אך אם אנו מודאגים מבעיית ההתרחקות מהמסורת היהודית, ובכל זאת מעונינים להעניק לילדינו זהות שכזו, עלינו לדעת כי העובדה שאנו שולחים אותם למסגרות חינוכיות, בהן אין כל זיקה למסורת, יש בה למעשה מסר המעודד אותם להתרחק מהיהדות. היהדות היא תהליך, היא מסע, שבו כל צעד שננקט הוא חשוב ומשמעותי.

כמובן שכאשר מדברים על אמונה אישית, היהדות איננה דת של הכל-או-לא-כלום. האדם שואף לעשות את המקסימום, ולא ניתן לצפות ממנו ליותר מכך. היהדות היא תהליך, היא מסע, שבו כל צעד שננקט הוא חשוב ומשמעותי. אך ברמה הלאומית, אסור שניתן לסטנדרטים שלנו "להתכופף". העוצמה של ההלכה היהודית היא בהבנה שצורכי האדם ורצונותיו יישארו תמיד זהים לאורך ההיסטוריה. אם ההלכה היהודית תאפשר לנו "לכופף" אותה לטובת צורכיהם האישיים של כל משפחה, חברה או דור, היא תאבד מיעילותה. אם ייפתח הסכר שחסם עד כה את הפרשנויות המחודשות, כל המערכת עלולה להתפרק לגמרי.

כמובן שקיימים משתנים רבים, אך האם זה מפתיע ששיעור היהודים שבוחרים להינשא בנישואין אזרחיים עולה בהתמדה משנה לשנה, כשחלקם אף נישאים לבני זוג לא יהודיים, מה שהורס באופן ממשי את העם היהודי? יתכן וזוהי הסיבה שבגללה מייד לאחר שאומרת לנו התורה: "לא תוסיפו… ולא תגרעו", היא מוסיפה: "עיניכם הרואות את אשר עשה ה' בבעל פעור [עובדי עבודה זרה], כי כל איש אשר הלך אחרי בעל פעור, השמידו ה' אלוקיך מקרבך. ואתם הדבקים בה' אלוקיכם, חיים כולכם היום". (דברים ד':4-3).

באופן אינטואיטיבי, די ברור לנו מדוע אסור לגרוע דבר מהתורה. אך מדוע אסור לנו להוסיף עוד על המצוות? האם לא עדיף תמיד לעשות יותר ממה שצריך? קחו לדוגמא יצירת אומנות מפורסמת. האם הייתם מוסיפים מספר קטן של תווים לנעימה שהלחין באך, או כמה כתמי צבע לאחת מתמונותיו של רמבראנדט?! הוספה על דברי התורה מרמזת שהקב"ה לוקה בחסר, וזוהי למעשה סגידה עצמית ליצירתיות של עצמנו.

ההוספה על המצוות איננה עבודת הא-ל, אלא משרתת את צרכיו האישיים של האדם, ונעשית בכדי לגרום לו "להרגיש טוב" עם עצמו. הרי על פי הגדרה, לא ניתן להוסיף דבר על משהו שהוא מושלם. הוספה על דברי התורה מרמזת שהקב"ה לוקה בחסר, וזוהי למעשה סגידה עצמית ליצירתיות של עצמנו. יותר מכך, אותה מחשבה סובייקטיבית שהובילה לבסוף להוסיף על המצוות, עלולה בסופו של דבר גם לגרוע ממה שכתוב בתורה. בגן העדן ניסה הנחש לפתות את חווה לטעום מפרי עץ הדעת. הוא שאל אותה: "האם הקב"ה באמת אמר לכם לא לאכול מפרי העץ הזה?" "בוודאי", אמרה חווה. "ומפרי העץ אשר בתוך הגן אמר אלוקים לא תאכלו ממנו ולא תגעו בו, פן תמותון" (בראשית ג, ג). והרי ידוע לכולנו שהאיסור היה רק על אכילה, ולא על נגיעה!

בשלב זה, מספר המדרש, דחף הנחש את חווה כלפי העץ, דחיפה שגרמה לה לנגוע בגזע העץ בקלילות. "תראי!", אמר הנחש, "את כרגע נגעת בעץ, ושום דבר לא קרה לך. הקב"ה כנראה לא באמת התכוון למה שהוא אמר לכם. את כבר נגעת בעץ, אז עכשיו תמשיכי ותטעמי ממנו". וחווה אכן אכלה מפרי עץ הדעת. מי שמוסיף, לא רק שהוא גורע, אלא סופו שגם יגרע מהכתוב.

הרמב"ם מסביר את החשיבות שקיימת בקבלת התורה כפי שהיא, בלי לשנות דבר ממנה: "דבר ברור ומפורש בתורה, שהיא מצוה עומדת לעולם ולעולמי עולמים: אין לה לא שינוי, ולא גרעון, ולא תוספת… לפיכך אם יעמוד איש, בין מן האומות ובין מישראל, ויעשה אות ומופת ויאמר שה' שלחו להוסיף מצוה או לגרוע מצוה, או לפרש במצוה מן המצוות פירוש שלא שמענו ממשה, או שאמר שאותן המצוות שנצטוו בהן ישראל אינן לעולם ולדורי דורות, אלא מצוות לפי זמן היו [מצווה שהיתה קשורה לתקופה ספיציפית בהסטוריה], הרי זה נביא שקר, שהרי בא להכחיש את נבואתו של משה, ומיתתו בחנק, על שהזיד לדבר בשם ה' אשר לא ציוהו. ברוך שמו [הקב"ה], ציווה למשה שהמצווה הזאת לנו ולבנינו עד עולם, ולא איש אל ויכזב [הקב"ה הוא אינו כמו בני אדם, שמשנים את דעתם]" (הלכות יסודי התורה, ט, א).

יצירת האומנות הזו עלולה להיהרס גם אם נוסיף עליה וגם אם נגרע ממנה אפילו פרט אחד קטן. ההלכה היהודית היא מדע מטאפיזי מדויק, וכמו שהוספה קטנה של חוט ברזל לטלפון הסלולרי שלכם תגרום לכך שלעולם לא תצליחו לקלוט בו שום שיחה נוספת, כך גם אסור לנו להתעסק עם ההלכה היהודית וכדברי שלמה המלך: "תורת ה' תמימה" (תהילים י"ט:8). יצירת האומנות הזו עלולה להיהרס גם אם נוסיף עליה וגם אם נגרע ממנה אפילו פרט אחד קטן.

הרב חיים נבון מוסיף לנו עוד נקודה מעניינת: בשנים שלפני מלחמת העולם הראשונה, הצהירו מנהיגי תנועות הפועלים באירופה שהם לא יתנו למלחמה לפרוץ, אם יכריזו המדינאים על מלחמה, הפועלים פשוט יסרבו להתגייס. נאמנותם למעמד הפועלים הבינלאומי תבלום את נאמנותם למדינתם. ביום שהוכרזה מלחמת העולם הראשונה, כל ההצהרות נשכחו, והפועלים זרמו בהמוניהם אל לשכות הגיוס. ההיסטוריונים עדיין מעיינים במאורעות הימים ההם, שהוכיחו סופית שנאמנות לאומית גוברת על סולידריות סוציאלית. אנחנו נפיק מהאירועים הללו לקח כללי יותר: לפעמים אי-אפשר להמשיך לשמור על נאמנות כפולה.

שמעתי פעם דרשה נאה על הפסוק "והיה כאשר תריד, ופרקת עולו מעל צווארך" (בראשית כ"ז, מ): "כאשר תריד", אם תוסיף על תרי"ג המצוות את המצווה התרי"ד, "ופרקת עולו": תבטא בכך את פריקת עולו של הקב"ה. ההיגיון שמאחורי דרשה זו הוא פשוט: הוספת ציוויים שלא נכללו בתורה, מבטאת הכרה במקור סמכות נוסף מלבדה. כאשר האדם מחוקק לעצמו מצוות ואיסורים, הוא בעצם מצהיר, שמלבד מחויבותו לחוקי ה', הוא מחויב גם למערכת אחרת. כמובן, חז"ל הוסיפו סייגים ומצוות דרבנן, אך תוך הכרה בהבדל שבינן לבין המצוות מן התורה. כאשר אדם טוען שהמצווה שהוא מוסיף היא באותו מעמד כמו התורה, הוא פוגע בבלעדיות של התורה האמיתית, כפי שנמסרה לנו. הפילוסוף אמיל פקנהיים דיבר על כך שאחרי השואה נוספה ליהודים "המצווה התרי"ד" – "אל תיתן להיטלר ניצחון שלאחר המוות". ה"מצווה" הזו מחייבת את העם היהודי להוסיף ולהתפתח, הן מבחינה חומרית והן מבחינה רוחנית. אך פקנהיים, למרות הניסוח הבוטה, לא ניסה להשוות את ה"מצווה" שלו למצוות התורה. כאשר אדם מכיר בכך שהוא אינו יכול להוסיף על הגרעין הקשה של מצוות התורה, אין הוא עובר על "לא תוסיף".

והנה לפנינו מגיע בצעדים מהירים יום מיוחד והוא טו' באב. הרמב"ן בפרשה קובע שמי שמוסיף חג למערכת החגים שלנו עובר על האיסור "לא תוסיף". בדורנו אנו עדים לשטף של חגים חדשים, שלא שערום אבותינו. יש, למשל, החוגגים את ט"ו באב, "חג האהבה". אבותינו אכן חגגו את היום הזה, אך בגלל סיבות אחרות לגמרי: למשל, משום שביום זה כלו מתי מדבר, ומשום שבו נִתנו הרוגי ביתר לקבורה (בבא בתרא קכא ע"א-ע"ב). אינני בטוח שכל הצוהלים בט"ו באב של ימינו חושבים דווקא על מתי המדבר, או על הרוגי ביתר. אם הם חושבים על ביתר, מן הסתם זו בית"ר אחרת.

יהיה מן הסתם מי שיאמר, שגם בימי חז"ל לא כל החוגגים חשבו על מתי המדבר. ואכן, אני מסתכל בעין ביקורתית על חגיגות ט"ו באב של ימינו לא כל כך בשל תוכנן, כמו בשל מקורן. לכולם ברור שמדובר בחג שלא רק תוכנו הועתק מ"ולנטיינז דיי", אלא גם מקור התוקף שלו אינו בערכים יהודיים, אלא בדת האהבה הבינלאומית. חוגגי ט"ו באב משתתפים בפולחן אוניברסלי של דת האהבה, שמהווה תחליף לדתות האמיתיות. הדת הזו מתחרה היום עם התורה שלנו. לא מדובר כאן רק על תכנים בעייתיים, אלא על שעבוד לדת אחרת. מדובר בעבודה זרה חדשה. האהבה כלשעצמה היא ודאי ערך חיובי, ואין כל רע ב"יום אהבה". אך יש לי ביקורת חריפה על המערך התרבותי שהיום הזה משתלב בו בימינו.

האהבה היא הדת החדשה שהומצאה במאה העשרים. ט"ו באב הוא – להבדיל – יום הכיפורים שלה. מי שחוגג גם את יום הכיפורים המקורי, וגם את "יום הכיפורים" הגרוטסקי של דת האהבה, עלול להיות סוכן כפול. בנקודה הזו צריך לעמוד לנגד עינינו האיסור הנחרץ של התורה: "לא תוסיפו".

ונסיים בסיפור שקראתי בעלון שלום לעם.

כל המוסיף גורע!

כולם קראו לו ה'קמצן', והוא דווקא די התחבר לתואר, אם כי אילו היו שואלים אותו הוא היה מעדיף את ה'חסכן', אבל כל עוד זה לא עולה לו כסף אז מבחינתו זה בסדר. כולם בשכונה ידעו שמר קמצינסקי לא נותן שקל, לא מלווה אגורה ולא משאיל עפרון.

השכן ממול שנתקע כמה פעמים בלי שקית חלב בגלל שמר קמצינסקי לא משאיל, החליט ללמד אותו לקח שאותו לא יישכח בחיים שלו.

'תוכל להשאיל לי את כוס הכסף שלך?' גילה השכן עזות מצח כשדפק על דלת בית ה'קמצן'.

– 'אני לא משאיל כלום! פרינציפ!'

השכן הושיט לו את שעון הזהב שלו, ואמר: 'זה חשוב לנו, יש לנו הערב אירוע, מסיבת שבע ברכות לכבוד נשואי הבת, אם לא אחזיר לך את הכוס תוך שעה, השעון שלך!'

מול הצעה כזו לא יכול היה הקמצן לעמוד והוא הסכים.

חמישים וחמש דקות חלפו, והשכן דופק שוב בדלת, הפעם בידו שתי כוסות. הכוס הגדולה והמקורית של קמצינסקי, ועוד כוסית כסף קטנה ויפה.

– 'מה זה?!' שאל קמצינסקי בחמדנות.

– 'מגיע לך מזל טוב! בדיוק כשהכוס שלך הייתה אצלנו נולדה לה בת, הנה היא החמודה הקטנה.'

– 'מזל טוב, מזל טוב!' הנהן קמצינסקי בראשו, החזיר את שעון הזהב ולקח את שני הכוסות. 'נעים לעשות אתך עסקים!'.

כשהשכן דפק בדלת למחרת וביקש שתי פמוטות כסף, לא ניסה קמצינסקי אפילו לסרב. וזה השתלם לו. השכן חזר בתום הערב עם ארבעה פמוטות, שניים קטנים, 'נולדו להם תאומים', לחש בהתנצלות, 'שמרנו עליהם בשבילך'. קמצינסקי יצא מכליו, 'שיהיה רק בשמחות,' אחל מעומק עליו, 'ותבואו תמיד. אה, כן, בטח בשבת יבואו הרבה אורחים תצטרך להרבה פמוטות, יש לי קנדלברה עתיקה מזהב טהור בעלת עשרה קנים להדלקה, אתה מוזמן לקחת אותה לשבת!'.

– 'אבל אני צריך את השעון לשבת, לא אוכל לתת לך אותו כמשכון!'

– 'אין צורך, באמת שאין צורך, הלוא ידידים אנחנו, תקבל את הפמוט גם בלי משכון!'

עם צאת השבת דפק קמינצקי בדלת ביתו של השכן בציפיה דרוכה: 'נו, יש חדש?' שאל.

– 'יש, יש חדש,' השיב השכן בקול נוגה, 'הקנדלברה מתה!'.

'מתה?! מ'זת'ומרת מתה?! ממתי פמוט יכול למות?!'

– 'וממתי כוס כסף יכולה ללדת?!' החזיר לו השכן. 'מי ששתק אז, מוטב לו שישתוק גם עכשיו!'.

תופעה זו בדיוק רוצה התורה למנוע כשהיא מצווה עלינו בפרשה זו: 'לֹא תֹסִפוּ עַל הַדָּבָר אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוֶּה אֶתְכֶם וְלֹא תִגְרְעוּ מִמֶּנּוּ'.

בבקשה אל תגעו בתורה, אל תנסו לשפר, ליפות ולהוסיף על פי דעתכם, על פי מה שנראה לכם, על פי ההיגיון האנושי. נהגו בה כמות שהיא מצווה, על פי העקרונות והכללים שניתנו מסיני. בבקשה, אל תוסיפו. כי מי שמוסיף כשלא צריך, עלול גם לגרוע כשצריך.

 

ומכיוון שדיברנו שהתורה אינה רוצה שנוסיף או נגרע וחכמים מדברים רבות על ההסתפקות במה שיש לנו, אייחד את פינת המולטימדיה למושג הסתפקות במועט. (הערה: כמובן שהסרטונים יכולים לשמש אתכם גם לנושאים אחרים)

הנה שני סרטונים שיהיו בעזרת השם במארז הכפול בנושא "מוסר השכל" שיצא בקרוב

·  אין לי מלח – 

·  אדם בלי ידיים ובלי רגליים – 

ועוד שלושה מעניינים

  • כולם בשביל אחד – 

·         לקיחת אחריות / דוגמא אישית 

  • החיים כמו רכיבה על אופניים – סרטון זה נמצא בדיסק מספר1 – 

  • ואחד לסיום מהמארז "סרטונים מדהימים" – 

לסיום בדיחה כשרה

שמוליק שהיה יהודי שומר מצוות וגם גאון פיננסי לא קטן, עזב את ברוקלין
לטובת הצעת עבודה כסגן נשיא של חברת ברוקרים ידועה במדינת יוטה, שידועה כמדינת המורמונים.
 
אולם עם הזמן, הלחץ על הנשיא מכיוון הדירקטוריון הלך וגבר.  "לא יכול להיות שיהודי ינהל לנו את העסק. אנחנו נוצרים דתיים כאן" אמרו לנשיא החברה.
 
הנשיא לקח את שמוליק לשיחה והסביר לו שאין ברירה והוא יהיה חייב להתנצר אם ברצונו להמשיך להחזיק במשרה המכובדת, שגם באה כמובן עם משכורת בת שש ספרות.
 
לשמוליק לא הייתה ברירה. עם כל הקשיים שהיה לו להתנצר, לא  קל לאבד משרה כזו. הוא בא הביתה ואמר לאשתו. "מיום ראשון אנחנו מתחילים ללכת עם הילדים לכנסיה".
 
  וככה עברו כמה חודשים, כשאשתו צפורה  לא מפסיקה להציק לו . " קשה לי ככה, אני מתגעגעת לשבת, להדליק נרות, קידוש, חגים. כסף זה לא הכל ". 

וככל שהציקה לו, כך גברו על שמוליק מיודענו יסורי המצפון .עד שיום אחד בא לנשיא החברה שלו ואמר לו: "אני לא יכול להמשיך ככה. כולי מלא יסורים מבפנים, כסף זה לא הכל, אני לא ישן בלילה וכך גם אשתי.  נולדתי יהודי ואני רוצה למות יהודי. אם אתה רוצה שאתפטר, אני אתפטר מבלי לעשות מזה עניין".
 
הנשיא הביט עליו בתדהמה ואמר לו: "סמואל (כך קראו לו הגויים), מצטער, לא ידעתי  שזה כל כך קשה לך, חשבתי שזה עניין של מה בכך . אתה יודע מה, תישאר אצלנו בעבודה ותהייה יהודי כרצונך. אני אטפל בשאר".
 
חזר שמוליק הביתה שמח וטוב לב, רץ לאשתו שישבה על הכורסה מול הטלוויזיה וצפתה בתכנית של ריקי לייק ואמר לה:"צפורה, לא תאמיני, קרה לנו נס ! אנחנו חוזרים להיות יהודים, דיברתי עם המנהל והוא משאיר אותי בעבודה". 

 צפורה הביטה עליו בעיניים יורקות אש ואמרה לו: "תגיד לי, אתה השתגעת ?!?!" 
 שמוליק, המום, אמר לה: "אבל חשבתי שזה מה שאת רוצה ! כל הזמן בכית לי, את לא רוצה להיות שוב יהודיה ?!"  .
 
צפורה הביטה עליו, עצבנית עוד יותר, ואמרה לו בזעם: "בטח שאני רוצה, בוודאי שאני רוצה.. אבל עכשיו ?! שבועיים לפני פסח ?!?! "