פרק 396 – פרשת ויקרא "מצוה להיות אגואיסט"

שלום שוב

 

והפעם בתוכן הפרק

·         רעיון חינוכי א' זעירא וא' רבתי

·         מתורתו של האדמו"ר רבי שמחה בונים מפשיסחה

·         סיפור מרתק על ר' שנאור זלמן מלאדי

·         משל על מלך ועבד

·         רעיון של אלכס זיו "מצוה להיות אגואיסט"

·         מדריך לאגואיסט

·         שירו של אורי דוידי "אם אין אני לי מי לי"

·         הסרט "על החשבון"

·         כמה סרטונים

·         ולסיום בדיחה

פרשת ויקרא- מצווה להיות "אגואיסט"

פרשת ויקרא פותחת את הספר השלישי מחמשת חומשי התורה. אולם פרשה זו היא המשך ישיר של פרשת פקודי הקודמת. שם מסופר שהמשכן נבנה והוקם על תלו ברוב פאר והדר וענן השכינה ירד על האהל – " ולא יכול משה לבוא כי שכן עליו הענן (ואז) –  ויקרא אל משה". משה רבנו זכה לדבר גדול שלא זכה לו איש מן הנביאים. "ויקרא אל משה", לשון של חיבה, של ידידות ורעות שמלאכים משתמשים בה: "וקרא זה אל זה".

המילה ויקרא יש לה אל"ף זעירא. בתורה אנו מוצאים הרבה אותיות בלתי רגילות, רבתיות וזעירות, והמסורת מסבירה כל מלה ומלה בנפרד. גם ביחס לאלף זעירה זו יש הרבה הסברים. אתעכב רק על הסבר אחד שיש בו משמעות חינוכית ממדרגה ראשונה.

ידוע שאדם מטבעו הוא אגואיסט "אנוכי". הוא רואה את כל ענייני החברה והציבור לפי נקודת ראות ה"אני" שלו, אם זה טוב בשבילו או לא, ולאור זה הוא מכוון דרכיו ומעשיו. למעשה מתחילה תכונה שלילית זו עוד בימי הילדות, כדברי התורה "כי יצר לב האדם רע מנעוריו". הננו רואים בחוש, כי הילד אוהב להתפנק ולדרוש כל מיני דרישות ותביעות ולא אכפת לו שההורים יתפתלו מצער וייסורים (לדוגמא: תינוק שבוכה בלילה, האם אכפת לתינוק שהוריו עבדו קשה במהלך היממה…)  העיקר שהוא יבוא על סיפוקו. לפי דברי רבי מאיר האדם נולד עם תכונה זו, והוא המחיש את דבריו. "כשאדם בא לעולם ידיו קפוצות כלומר: כל העולם שלי הוא , אני נוחלו. וכשהוא נפטר מן העולם ידיו פשוטות (פתוחות), כלומר: לא נחלתי מן העולם כלום. (קהלת רבא ה, טו)". זהו חלומו של כל אדם להשתלט על הכל, שהכל יהיה בידו. הפסיכולוגים הבקיאים בתורת הנפש, יודעים להגיד, שאלמלי לא היינו כופים את הילד לבטא מילים כפי רצוננו, כמו למשל אבא או אמא, והיינו משאירים לו את היוזמה עד שכוח דיבורו ושכלו יתפתחו מעצמם, אז המילה הראשונה של הילד שהיה מבטא הייתה "אני", כי בזה כל מחשבתו, בחינת "אני ואפסי עוד".

כיוצא בזה מפרשים גם מילה בלתי רגילה אחת, בדברי הימים א' ששם מתחיל הכתוב לספר את תולדות האנושות כולה : "אדם שת אנוש…", האות "אלף" של אדם היא רבתי. דבר זה מאלף מאוד שכבר אצל אדם הראשון הייתה האלף גדולה משאר האותיות וכתוצאה מכך גרם לתוצאות קשות של קין הורג אחיו, דור המבול, דור הפלגה.

כלל גדול הוא, במקום שיש אל"ף רבתי שם עלול האדם להחריב עולמות כי האלף שלו תשתלט על הכל. תורתנו תורת חיים לימדה אותנו איך לחיות ולבנות. להקים בית למשכן אינו דבר קל. יש חכמים, חכמי לב "בצלאלים" שבכל דור ודור, המוכשרים לבנות ולהקים בנין מפואר, אולם להבטיח את קיום הבניין אפשר רק על ידי אלה שיש להם אל"ף זעירא, שהאני שלהם אינו גדול. כי אלף רבתי מחריבה עולמות, מערערת יסודות ובתי המקדשים לא נחרבו אלא בגלל האלף הרבתי.

"ויקרא"  – מי נקרא למשכן פנימה? מי שיש לו אלף זעירא. "והאיש משה עניו מאוד" – אדם כזה יכול להבטיח את קיומו של המשכן ועתידו. אדם שדואג לזולת, שאוזנו קשובה למצוקות של האחר, הרי הוא סימן שהאלף שלו היא זעירא. משה רבנו התעלה לדרגה של הבנה נפשית לזולת, של הקרבה בשביל אהבת ישראל וזאת בזכות אותה אלף זעירא שיש בו.

גם האדמו"ר רבי שמחה בונים מפשיסחה אומר : האות אלף הקטנה אצל משה- היא מרמזת על הענווה שבו, למרות שהקב"ה קרא לו והשרה עליו  את שכינתו והוא הגיע לדרגה רוחנית כה גבוהה, נשאר בכל זאת  צנוע וענו, והוא מסביר זאת על ידי משל: כמו שישנו אדם עולה לפסגת ההר ומשם הוא מצליח להשקיף  לכל הנוף ולמרחקים, הרי  הוא עלול לטעות ולחשוב שכל אשר ראה- נובע  מפאת חוכמתו וגדלותו, אך במידה והוא חכם יבין שכל המראות שראה- כתוצאה מעמידתו  על הר גבוה. 

ועוד באותו עניין אומר מדרש רבה: משל למלך שציוה את עבדו ואמר לו: "בנה לי פלטין (ארמון)". על כל דבר ודבר שהיה בונה היה כותב עליו שמו של מלך, והיה בונה כתלים וכותב עליהן שמו של המלך, היה מעמיד עמודים וכותב עליהן שמו של המלך. נכנס המלך לתוך הפלטין, על כל דבר ודבר שהיה מביט היה מוצא שמו כתוב עליו, אמר: "כל הכבוד הזה עשה לי עבדי ואני מבפנים והוא מבחוץ, קראו לו שיכנס לפני ולפנים". כך בשעה שאמר לו הקב"ה למשה: "עשה לי משכן", על כל דבר ודבר שהיה עושה היה כותב עליו "כאשר ציוה ה' את משה", אמר הקב"ה: כל הכבוד הזה עשה לי משה ואני מבפנים הוא מבחוץ, קראו לו שיכנס לפני ולפנים. לכן נאמר: "ויקרא אל משה".

ואם עסקנו באנוכיות של האדם אי אפשר שלא להזכיר את הכתוב במשנה בפרקי אבות: 'הוא [הלל] היה אומר אם אין אני לי מי לי וכשאני לעצמי מה אני ואם לא עכשיו אימתי' (אבות א, יד).

כותב אופיר אילן  – במשפט עמוק זה של הלל הזקן גלומה דרך חיים שלמה אשר בכוחה ללמדנו כיצד יש לחיות את חיינו. המשפט עצמו בנוי משלוש שאלות כשהאחת מובילה אל האחרת.

השאלה הראשונה: "אם אין אני לי מי לי?"

כלומר, אם אני לא אתקן את עצמי, את מידותיי ואשפר את עצמי להיות אדם טוב יותר המקרין על סביבת חייו בדרכו להגשמת יעודו בעולם, מי יעשה זאת  עבורי?…. הן זהו תפקידי, שלא לומר מחויבותי? 

בקלות ניתן להבין משפט זה ברוח הזמן, אם אני לא אדאג לעצמי אף אחד לא ידאג לי ומכאן קצרה הדרך למצב בו  "איש איש לעצמו ואיש איש לביתו" ואין ערבות הדדית ואחריות חברתית. ברם, לכך בטוח לא התכוון הלל הזקן שהרי "כל ישראל ערבים זה לזה".

בכל זאת, ניתן לתרץ ולומר שמשום שחובתי לעצמי להשתפר ולהתקדם – שיפור מידות והתקדמות להגשמת היעוד –  הרי שאין חובה אמיתית על אף אדם, גם לא לקרוב אלי ביותר, לעשות את תפקידי, ואם אדם עוזר לי טוב אעשה שאוקיר לו תודה ואם הוא אינו עוזר לי, אז אין לי מה לכעוס או להיות מתוסכל שהרי הוא לא חייב לי דבר. 

השאלה השנייה: "וכשאני לעצמי מה אני?"

השאלה מכוונת לסיטואציה בה אני נמצא ב "ד" אמות, לבד, מכונס בחדרי מול המראה, ללא הסחות וללא אנשים שארצה להרשים או למצוא חן בעיניהם, אלא פשוט לבד עם עצמי.

מה אני שווה באמת? כלומר, הבט במראה, הייה ישר עם עצמך ואמור לעצמך את האמת.

במה אני לא בסדר? מה לא עשיתי טוב? היכן עלי להשתפר? האם האגו הוא המניע אותי?

מה חשוב באמת? וכיו"ב.

לאחר שאני מתעמת עם נבכי נפשי ויודע את התשובות ונחשף לאמת הפנימית שלי מגיעה השאלה השלישית. 

השאלה השלישית:  "ואם לא עכשיו אימתי?"

אם עכשיו לא אעשה מעשה אמיתי הכרחי לשיפור ולהתקדמות אז מתי?

אנשים לצערנו מעבירים חיים שלמים בידיעה מה יש לעשות אך דוחים זאת באמתלה שהזמן לא מתאים. האם בכלל קיים מושג כזה זמן לא מתאים? "אין זמן טוב לעשות מעשה טוב".

לסיכום:

ראשית דע שיש לך יעוד בעולם הזה שעליך להגשימו תוך שיפור מידותיך, זו חובתך כלפי עצמך זו המשימה הפרטית שלך, אף אחד לא חייב לעזור לך במילויה וברור כי הזמן שניתן לך להגשמתה מוגבל ולעיתים לצערנו מוגבל ביותר, ועל כן יש להתחיל עכשיו

 

ולהשלמת הרעיון, קטע מיוחד שהגיע אליי…

בבקשה תהיו אגואיסטים – אלכס זיו

במאמר זה אני אדגיש עד כמה זה חשוב להיות אגואיסט לטובת הכלל.

אין דרך טובה יותר לשרת את האנושות, את חבריך בני האדם מאשר מלדאוג קודם כל לצרכיך.

אדם אשר אינו דואג לעצמו תחילה, שאינו מטפח את עצמו וגורם לעצמו קודם כל בכל בוקר להרגיש טוב וממשיך לדאוג למפלס ההרגשה הטובה שלו להישאר מעל הקו האדום, אינו מראה אהבה כלפי עצמו ולא כלפי הזולת.

לפני כמה ימים הייתי במספרה, ובזמן שאני מסתפר, אחד מהספרים התלונן שוב ושוב עד כמה שהוא רעב…אנשים אמרו לו, "טוב, לך לאכול משהו ותחזור", אך הוא אמר להם "לא משנה" והמשיך להרגיש רעב ולהשרות אווירה שלילית על הסביבה.

אילו הספר הזה היה אגואיסט באופן הבריא של העניין, הוא היה דואג לאכול ארוחת בוקר משביעה ולבוא לעבודה כשהגוף שלו מרגיש מסופק מבחינת צריכת המזון שהוא זקוק לה. זוהי דוגמא קלאסית לסיטואציה בה אנשים אינם תורמים לעצמם ולאחרים משהו חיובי, בגלל שהם לא דאגו לעצמם. אותו הדבר לגבי שאר המקצועות, נהג אוטובוס או מונית שאינו אגואיסט מספיק כדי לדאוג למנוחה מספקת ולאכילה ושתייה נכונה, יעביר אנרגיה שלילית לאנשים שלהם הוא נותן שירות וכמובן לנהגים אחרים בכביש.

וזה לא מתבטא רק במתן שירות, זה מתחיל מהאווירה המשפחתית.

אבא ואימא שאינם אגואיסטים מספיק לדאוג למלא את עצמם בכל יום בהרגשה טובה, לספק לעצמם את כל מה שהם צריכים כדי להרגיש טוב, אינם יכולים להתייחס לילדים שלהם כמו שצריך, הם אינם יכולים לתת מפני שהם נמצאים בחוסר בעצמם.כשאני אומר אגואיסט אינני מתכוון למילת הגנאי שנוהגים לכנות בה אדם אשר מזלזל באחרים וחושב רק על עצמו, אלא להפך.אני מתכוון לאדם האוהב ביותר.אני מתכוון לאדם שקם בבוקר מתוך מודעות של נתינה לזולת.אדם שמודע לכך שאם הוא לא ידאג לכל צרכיו הגופניים, השכליים והרוחניים, הוא לא יוכל להעניק לאחרים מאורו.הוא צריך שקודם יהיה לו לפני שהוא יוכל לתת את זה לאחרים.

מדריך לאגואיסט

כמה טיפים:

שינה

תכנן את זמן השינה שלך לכמות שעות מספקת, תוודא שהמיטה, השמיכה, הכריות נוחות.תיצור אווירה נעימה בחדר, ניקיון וסדר וריח נעים, כיף להתעורר בחדר מאורגן ומאוורר עם אנרגיה טובה.

אוכל

תאכל ותשתה כמו שצריך, במידה הנכונה, אל תסתובב עם קיבה ריקה מידי ועם הלשון בחוץ, ומצד שני אל תהלך כמו בלון מנופח בגזים שבקושי יכול לזוז.הקיבה משחקת תפקיד ראשי בחלוקת האנרגיה לגוף, אל תשחק עם הקיבה.תעזור לה, לעזור לך.

האגואיסט הרוחני

לפני שאני כותב מאמר, אני חייב להיות אגואיסט רוחני, אני חייב להתמלא רוחנית כדי שאוכל לתת מעצמי. אני נהנה ממוסיקה טובה, מהליכה בים, ממדיטציה, תפילה, נגינה, קריאה ועוד דברים שממלאים אותי מבחינה רוחנית. אילו לא הייתי דואג לעצמי מבחינה רוחנית ומתמלא, לא היה לי מה לתת לכם. אני לא יכול לתת משהו שאין לי. אדם יכול לתת רק את מה שיש לו.

הורים טובים ואגואיסטים

הורה שאינו דואג לעצמו כמו שצריך, אינו יכול להיות סובלני מספיק כלפי ילדיו, הוא אינו יכול להוות להם דוגמא חיובית בכלום. אז קצת לפני שאתה נפגש עם ילדיך…נקה את השטח לפני. תדאג לצרכיך, תתמלא במה שחסר לך, תרגיש טוב, תתמלא באהבה.

זוגיות טובה חייבת אגואיזם טוב

זוגיות טובה מבוססת על שיתוף ונתינה, בני הזוג מטעינים אחד את השני באנרגיה ויוצרים סינרגיה. הם חווים העצמה משותפת.

לכן כל אחד מבני הזוג חייב לבוא לזוגיות במצב של מלאות, כשהסוללה שלו טעונה והנורית הירוקה דולקת. תן לעצמך כדי לתת לאחר.

אגואיסט טוב הוא אזרח טוב

דמיינו מצב שבו כל האזרחים מלאים בהרגשה טובה, מפני הם דאגו לכיף שלהם, לנוחות שלהם, להרגשה הפיסית ולמראה שלהם…

במצב שכזה כולם יתנו לכולם באופן שווה, זאת תהיה הזנה קבוצתית כשהאחד מעצים את השאר והשאר מעצימים את האחד. זאת חברה בריאה.

ההבדל בין אגואיסט לאגוסיאט

אגואיסט במובן השלילי של המילה,

דואג אך ורק לעצמו, לא עוזר כשצריך לעזור ומצפה שאחרים יעשו את העבודה עבורו.

הוא מכונס בעצמו ואוהב בעיקר את עצמו.

אגואיסט במובן החיובי של המילה,

דואג לעצמו במטרה לעזור לאחרים.

בגלל שהוא מילא את עצמו והוא מרגיש טוב, כולו נתינה ועזרה.

הוא עוזר לאחרים לעשות את העבודה ועושה אותה בכיף והכי טוב שהוא יכול.

ונסיים ברעיון  החינוכי המחובר לשטח – מי מאתנו לא נתקל לא אחת בתלמיד בעייתי שמשדר לך שהוא היחידי בעולם ואין עוד מלבדו. תמיד שיש פעילות התנדבותית הוא לא משתף פעולה, שלא לדבר על עזרה לחבר. לעיתים אנו משתמשים במוטיב הכעס כדי לחנכו, אך התוצאות לא מושגות.

אני חושב שאחרי שתקראו את הסיפור הבא על הרב שניאור זלמן מלאדי, שאמר "אהבת ישראל גדולה מאהבת המקום, שכן הבורא אף הוא אוהב את ישראל. נמצא: מי שאוהב את ישראל, אוהב את אהובו של האוהב ,"נוכל  להבין שיש גם דרך אחת לפתוח את ליבו של האדם ולא משנה כמה סגור הוא יהיה.

אגורה אחת וחלודה הרבה – התמודדות עם התנהגות של א' רבתי

בעירה קטנה שברוסיה הלבנה חי פעם יהודי עשיר שהיה קמצן לא עלינו. כל פעם שמישהו בא אליו בבקשת נדבה, אם לכלה ענייה ואם ליהודי קשה יום ואם לפדיון שבויים – היה היהודי העשיר הקמצן ניגש לקופת הברזל שהייתה לו מוציא משם אגורה אחת ותחבה לידי המבקש. אולם גם מטבע עלובה זו נשארה תמיד ברשותו של העשיר אחרי שאיש מן המתרימים לא היה מוכן לקחת מידי עשיר כה גדול "סכום" כה מצחיק. כך חזרה האגורה תמיד לקופת הברזל והעלתה חלודה מרוב אחסון. יום אחד הייתה בעירה חתונה גדולה עד כי מי שנקלע לשם יכול היה לחשוב כי משהו יוצא מגדר הרגיל הולך לקרות שם. החתונה עמדה להיערך לפנות ערב, וחתונה בעירה קטנה היא תמיד מאורע שכל התושבים נוטלים בה חלק ומה גם שהיתה חתונה זו של יתום ויתומה והרי זו מצווה גדולה לסייע בידי היתומים להקים משפחה. כך עסקו כל יהודי העיירה, רובם ככולם, במצוות הכנסת כלה וכל אחד תרם משהו – מי בדים ומי כלי בית, מי שמלה לכלה וחליפה לחתן- כדי שהיתומים לא ירגישו שאין להם מה שיש לכל חתן וכלה יהודיים אחרים ביום שמחתם, רק אל העשיר הכילי לא הלך איש כדי לשתפו בשמחה הכללית וכדי להתרימו למען הזוג הצעיר. איש לא רצה למכור לו את המצווה הגדולה הזו תמורת אגורה שהוא היה עתיד להציע. בעיצומן של ההכנות, שעות אחדות לפני שעת החופה, זעזעה את העירה הידיעה המרעישה – החתן נעצר על ידי המשטרה. בעצם הוא לא נעצר אלא גויס בכוח כטירון בצבא הצאר, עתה עליו יהיה לשרת את הצבא מספר שנים עד שישוחרר ויוכל להתחתן. באותם הימים, ימי הצאר אלכסנדר הראשון לא שמו השלטונות דגש חזק על ביצוע חוק השירות הצבאי במה שנוגע ליהודים. אמנם חויבו היהודים לספק לצבא מספר מסוים של טירונים מדי שנה אולם יכלו להשתחרר מחובה זו תמורת תשלום מתאים, הסדר זה היה חוקי ואיש לא ערער עליו עד כה לא בעירה זו ולא במקום אחר. אם כן, מדוע נתפס דווקא החתן ודווקא ביום חתונתו? מפקד המשטרה בעירה היה חדש בתפקידו והוא שנא יהודים. וכאשר קיבל פקודה לגייס צעיר יהודי לצבא הצאר לא היסס מלקחת דווקא את החתן ביום חתונתו כדי להרגיז בכך את היהודים השנואים עליו. משבאה אליו משלחת יהודים מיד עם היוודע הידיעה המעציבה על מעצר החתן, גירש מפקד המשטרה אותם באיימו עליהם בגירוש לסיביר באם יעיזו לחזור שנית. על הצעתם לשלם סכום כסף כמקובל תמורת שחרור החתן לא רצה המפקד לשמוע בכלל. נקל לתאר את מצב הרוח שהידיעה על מעצר החתן עוררה בעירה. כולם התהלכו אבלים וחפויי ראש ולא ידעו לשית עצה בנפשם מה לעשות כדי לשחרר את החתן לפני חתונתו. בשעה שכל העירה הייתה שרויה בצער על לקיחתו של החתן הגיע אל המקום אורח נכבד ביותר, היה זה ר' שניאור זלמן מלאדי, בעל התניא, לר' שניאור זלמן הייתה בשעתו יד בשידוך בין היתום ליתומה ועתה הוא בא כדי לשמח חתן וכלה ולהיות נוכח בחתונתם. ר' שניאור זלמן מצא את בני העירה בוכים ונאנחים על מר גורלו של החתן. מבלי לאבד אף רגע של זמן ביקש את הרב המקומי להתלוות אליו ולטקס עצה מה לעשות כדי לשחרר את החתן ולהכניסו לחופה במועד שנקבע. ראשית כל הם החליטו לגשת למפקד המשטרה למרות סכנת הנפשות, ובני העיר התפללו לשלומם והצלחתם. בתחנת המשטרה התקבלו על ידי המפקד שהזעיף פניו וכל חזותו אמרה שהנה עוד מעט הוא יעצור אותם בהתאם להבטחתו… אולם עיניו של הרב נשוא הפנים שהביטו עליו בהקפדה, הקפיאו את התפרצותו ובמקום לנזוף בהם שאל לרצונם. ר' שניאור זלמן השיב לו כי הם באים בקשר לבחור היהודי שנעצר. הנה הוא צריך להתחתן היום – אמר – וחייל טוב ממילא לא יהיה, אנחנו מציעים לך תמורתו כסף בו תוכל לשכור חייל טוב ומאומן. מפקד המשטרה ששיחק יום קודם לכן בקלפים והפסיד ממון רב, היה חייב לסלק את חובו שהגיע לסכום לא קטן "אלף רובל תשלמו תמורת שחרור הבחור" אמר להם. היה זה סכום ענקי אשר כמעט ואין כל אפשרות שבני העירה יוכלו לגייס, אולם הרבי השיב, מבלי לאבד רגע של זמן "הכסף יהיה כאן לפני שקיעת החמה" ובאומרו זאת קם הרבי ויצא מהחדר. בחוץ כאשר התרחקו מעט אמר: "ברוך השם שהוא הסכים לכך אך מאיפה יהיה לנו סכום כה ענקי במשך זמן כל כך קצר ובעיירה כל כך ענייה?". "אנחנו מוכרחים שיהיה לנו ואכן בעזרת ה' יהיה לנו את הסכום הדרוש". הם חזרו לביתו של הרב המקומי, שם עשו רשימה של אנשי העירה אשר יסכימו לתרום למטרה נעלה זו של מצוות פדיון שבויים. הרבי בחן את השמות והסכומים שהופיעו לידם שלא הגיעו למאה רובל והעיר לרב המקומי שלא רשם את גביר העירה. הרב המקומי הודה במשגה ואמר כי אין ערך לאגורה שהגביר מוכן לתת ורק חבל על הזמן שיבזבזו עליו, "אין דבר"- אמר הרבי- "בכל זאת כדי להכניס אותו לרשימה" וכאשר הרב המקומי רצה להוסיף את העשיר הכילי בסוף הרשימה תבע הרבי כי ישים אותו בתחילת הרשימה. הרב המקומי נכנע, רשם את שם הגביר בראש הרשימה והשניים יצאו לדרך לאסוף את הסכום הענקי לשחרורו של החתן, דרכם הראשונה הובילה אותם הישר אל ביתו של העשיר הקמצן המציע לכל מבקש נדבה אגורה אחת… גביר העירה עמד ליד החלון. משהבחין בבאים הוא ניגש לדלת ובירך את הרבנים עם חיוך רחב, הוא האזין לתיאור סבלו של החתן המסכן, משכילה הרב את דבריו לא אמר הגביר דבר, הוציא משם את האגורה, הושיטה לרבנים ואמר: הנה, זוהי תרומתי. כאן קרה משהו מעניין, עוד לפני שהספיק הרב לומר משהו לקח הרבי את האגורה והודה לגביר על תרומתו והתקרב לדלת כדי לצאת החוצה. הם עוד לא הגיעו החוצה כאשר הגביר רץ אחריהם וביקשם לחזור הביתה. משחזרו נתן להם רובל שלם, באומרו: דומני שלא נתתי מקודם מספיק. הרבי לקח שוב את הכסף, הודה לגביר בסבר פנים ידידותיות ופנה ללכת. "חכו רגע" נשמע עוד פעם קולו של העשיר, הפעם הוא נתן להם 10 רובל, והרבי הודה לו בדיוק באותה צורה בה הודה קודם לכן. מחזה זה חזר ונשנה כמה פעמים, כשבכל פעם נותן הגביר סכומים גדולים יותר, עד שהוא פרץ פתאום בבכי, הרבי חיכה בסבלנות עד שיקל על ליבו וינגב את דמעותיו ויספר את סיפורו. ואכן הוא סיפר: "מאז הפעם הראשונה שנתתי מטבע זו לעני שביקש נדבה והוא זרק אותה בפרצופי, נשבעתי שמטבע זו תהיה תרומתי לכל מי שמבקש נדבה ללא כל קשר עם מטרת המגבית עד שמישהו יהיה מוכן לקבלה ולהגיד תודה רבה עבורה בצורה ידידותית. מאז חזרה אלי המטבע פעמים רבות, איש לא היה מוכן לקבלה עד שהיא נשארה בקופתי ושוב לא באו אלי לבקש נדבה כלל. אתה הוא, הרבי, הראשון שהיית מוכן לקבל אותה ואף נתת לי להיות שותף במצווה כה גדולה. אני אסיר תודה לך רבי, ומודה לה' שזיכני לחרוג מכבלי שבועתי. הנה הסכום הדרוש לכם לפדיון שבויים, אלף רובל לשחרור החתן שלנו". הרבי נטל את הכסף מיד ורץ לתחנת המשטרה. כעבור דקות ספורות יצאו משם עם החתן המשוחרר. הם צעדו משם מאושרים ישר למקום בו הייתה צריכה להערך החתונה. בחתונה עצמה דיבר הרבי על דרכי ההשגחה שאינן מובנות לנו לעיתים אך מכוונות לטובת האדם גם אם אין הוא מבין זאת מיד, לפני לכתו בירך את הזוג הצעיר בעושר ובבריאות וכן בירך את אנשי העירה שיחיו בשלום ושלווה ויתייחסו איש אל רעהו באחווה ורעות. סעודת החתונה נמשכה עד שעת לילה מאוחרת. פתאום נכנס מישהו בריצה ובפיו בשורה – מפקד המשטרה נהרג כאשר הסוס הפילו ליד הגשר שעל הנהר. למחרת בבוקר הלך החתן לטבול בנהר בקרבת הגשר ובצאתו מן המים מצא נרתיק עם כסף, 1000 רובל… היה זה הסכום ששילמו תמורתו למפקד המשטרה. " הכסף שייך לך לפי החוק ולפי הצדק"- אמר הרב המקומי לחתן- "אין ספק כי זוהי מתנת הכלולות מן הרבי"

 

 והפעם בפינת המולטימדיה

1.      הסרט "על החשבון" – אלכס אמור לצאת עם כיתתו לטיול שנתי בן 3 ימים לאילת, אך הוריו אינם יכולים לממן את הטיול. הוא מוצא עבודה אצל הירקן השכונתי. הירקן מבטיח לשלם לו 500 ₪ עבור שבועיים עבודה. אך כשמגיע יום התשלום, לירקן אין כסף לשלם, כי כולם משלמים לו "על החשבון". (האופה  נותן לו לחם בתמורה לירקות, וקונה אחת משגיחה על ילדיו תמורת ירקות.) אלכס המיואש מנסה לפרוץ לחנות, כדי לקחת כסף. המשטרה תפסה אותו, אך הירקן לא מסגיר אותו ומחפה עליו. אלכס יוצא לטיול, והירקן "משלם" את חלקו במזון לכיתה… 

חלק א – 

חלק ב – 

2.      אורי דוידי אם אין אני לי מי לי –  

 

3.      עזרה לזולת – א' רבתי וא' זעירא –  

 

4.      שיטה מיוחדת עם אנוכיות של ילד  – 

 

5.      לחובבי אנדרדוס – שיר הsms

ולסיום בדיחה:

מנזר השתקנים

אחד ביקש להתקבל למנזר השתקנים.  "אחי היקר", אמר לו ראש המנזר, "מדובר במנזר הדממה, אתה מוזמן להצטרף אלינו בתנאי שלא תדבר עד שתקבל רשות לכך".  חמש שנים חולפות בדממה מוחלטת עד שראש המנזר סוף סוף פונה אליו ואומר לו: "אחי היקר, אחרי חמש שנים אתה רשאי לומר שתי מילים" אמר האיש: "המיטה קשה".  "צר לי לשמוע" אומר ראש המנזר "נדאג לך למיטה נוחה יותר."חלפו עוד חמש שנים והאיש נקרא שוב למשרדו של ראש המנזר שהירשה לו להגות עוד שתי מילים. "האוכל קר"  אמר ומיד קיבל הבטחה שהמצב ישתפר.  שוב עברו להם חמש שנים והאיש מוזמן שוב לומר שתי מילים.   "אני עוזב"  אומר האיש. אמר לו ראש המנזר: "עדיף ככה, מאז שהגעת אתה רק מקטר".

ועוד אחת לפסח – אחד מגיע פצוע קשה לבית החולים. כולו מגובס. בא הרופא ואומר לו מה קרה? עונה לו האיש. אשתי גמרה לנקות לפסח, נכנסתי עם בורקס לבית ומאז אני לא זוכר מה קרה…

 

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *