פרק 450 פרשת צו – הכרת הטוב

והפעם בתוכן- פרשת צו "בעקבות מרק ירקות"

·         הקדמה

·         רעיון חינוכי

·         מתורתו של הבעל שם טוב

·         מתורתו של רבי יונתן אייבשיץ

·         מתורתו הרב סולביצי'ק

·         מתורתו של הרב דסלר

·         שירים

·         סרטים

·         סרטונים

·         סיפורים

פרשת צו – " בעקבות מרק ירקות"  

על הכרת הטוב לקב"ה לאדם ולדומם

"אם על תודה יקריבנו, והקריב על זבח התודה חלות מצות בלולת בשמן" (ז, יב).

כל הקרבנות הוזכרו בפרשת ויקרא, והלכות הביצוע נאמרו בפרשת צו, חוץ מקרבן תודה, שאינו מוזכר בפרשת ויקרא. למה קרבן תודה אינו מוזכר בפרשת ויקרא, כמו יתר סוגי הקרבנות ? אלא הכל נלמד רק בפרשת צו, גם העניין של הקרבן וגם הלכות הביצוע ?

אולי אפשר ליישב עפ"י המדרש (ויקרא רבה ט, ז) ששם נאמר "כל הקרבנות בטלין לעתיד לבוא חוץ מתודה". כבר אנחנו מבינים שיש סיבה להבליט את קורבן התודה, שהוא ייחודי, ולכן הוא כולו בפרשה שלנו – צו. אבל עדיין לא מובן מה כוחו, למה תודה נקריב גם בימות המשיח ?

ניתן להסביר שהכרת הטוב היא ערך חשוב מאד ביהדות שמלמדת אותנו לברך על כל דבר מאכל, ולהודות על כל הנאה שאנחנו זוכים לה. בזמנים כאלו, שהשנאה לישראל מוחשית כל כך, צריך לזכור, שהשנאה ירדה לעולם במתן תורה, הן למה נקרא שמו סיני ? ששם ירדה שנאה לעולם. השנאה כל כך חזקה, שברור שהרצון לפגוע ביהודים הוא גדול, ואם בכל זאת עם ישראל חי וקיים, סימן שבורא העולם שומר עלינו ומציל אותנו. על כל מחבל שמבצע את זממו, יש הרבה שנתפסים או שנעצרים – בזכות רחמי שמים. לעתיד לבוא נדע ונבין על כמה טובות אנחנו צריכים להודות לבורא העולם.

פעם, במהלך נדודיו מעיירה לעיירה קודם התגלותו כצדיק ומנהיג רוחני, הגיע הבעל שם טוב ליישוב מסוים ופנה כהרגלו אל בני המקום כשהוא מתעניין אצלם אודות מצב בריאותם ופרנסתם. הבעל שם טוב היה מתענג לשמוע מהם ביטויים של הכרת טובה כלפי ה' יתברך.

באותו ישוב חי תלמיד חכם זקן שנחשב לגאון. הוא הפריש את עצמו מכל עניני העולם הזה, ובמשך למעלה מחמישים שנה, נהג לשבת כל היום וכל הלילה וללמוד תורה בפרישות וקדושה.

כאשר ניגש הבעל שם טוב אל הגאון שישב בפינתו בבית הכנסת, התעניין אצלו אודות מצב פרנסתו ומצבו הבריאותי. הגאון – שחשב שמולו יהודי פשוט, התעלם מהבעל שם טוב ולא ענה לשאלותיו.

הבעל שם טוב לא הרפה ממנו ושאלו שוב, עד שהגאון התכעס והצביע על הדלת על מנת שהבעש"ט יעזוב את החדר. הבעש"ט פנה אל הגאון ושאלו: "מדוע אינך נותן לקב"ה את פרנסתו?".

בשמעו את המילים הללו מפי ההלך הזר, התרגז הגאון עוד יותר.

הבעש"ט הבין את רוגזו והסביר לו: "היהודים מתקיימים על הפרנסה שהקב"ה מפרנס אותם. אך מאיזו פרנסה ניזון הקב"ה?, על כך משיב דוד המלך בתהילים, ואומר "ואתה קדוש יושב תהילות ישראל", תהילות ישראל שיהודים משבחים לקב"ה, הן פרנסתו של הקב"ה שעליה הוא יושב".

לכן אמרו חז"ל: "כל הקרבנות בטלין לעתיד לבוא חוץ מתודה". כי עם ישראל יביא קרבנות על כל הטובות שעשה לנו הקב"ה במהלך כל הדורות, שבזמנים הקשים עצמם לא ידענו עליהם, או שידענו ולא היתה לנו דרך להודות לבורא יתברך בגלל הצרות.

עכשיו גם מובן למה שאר הקורבנות יתבטלו שהרי קרבן חטאת, אשם ועולה הם באים ע"י יהודי שחטא על הנפש, לעתיד לבוא הם יתבטלו, שהרי אז לא יהיו עוד חטאים ועוונות.

אחד הדברים החשובים ביותר אותו אנו מבקשים להטמיע בילדינו ומצפים לקבל בחזרה , הוא שידעו להוקיר תודה, שידעו להכיר טובה, שידעו לפרגן. ולכן חשוב שיראו אותנו מתנהגים כך. את  הכרת הטוב ניתן לחלק לשלושה ערוצים.

הערוץ הראשון הוא כלפי הקב"ה

הערוץ השני כלפי הסובבים אותנו

הערוץ השלישי הוא כלפי הדומם

שלושת סוגי הכרת טובה אלו, הינם חלק מהבסיס לתורה. מידות טובות ובתוכן הכרת הטוב, הן משרתות לתורה. רק אדם הנזהר לנטוע בעצמו את המידות הטובות, יגיע לכך שהתורה תשכון בונמצא, שאימרת חז"ל- "בור ששתית ממנו מים, אל תזרוק בו אבן" (בבא קמא דף צ"ב עמוד ב') לא באה רק להגן על הבורות מפני סתימתם, ועל אספקת מים כסדרה בעוד שנים רבות. היא באה להטמיע בתוך כל אדם את מידת הכרת הטוב, מידה זו חשובה ביחסים שבין אדם לחברו, בין אדם למקום וגם בין האדם לעצמו.

יש סיפור  על אדם שיוצא לפיקניק ביום קיץ בהיר ומבלה בנעימים עם חבריו ומשפחתו. הטיול מהנה! שקיעה מקסימה! אווירה נהדרת! עד שהוא פותח את תיק האוכל ומגלה ש – אין חרדל!!! זהו! היום שלו הרוס! לפתע – לא רק שהוא לא מסוגל לאכול את הנקניקייה שלו, אלא שהיום כולו נצבע בשחור!!!
איך אנו יכולים בכלל לחשוב על "הכרת הטוב" לקב"ה, אם אנו לא חושבים בכלל שטוב לנו? על מה נכיר טוב?! על מה נגיד "מודה אני לפניך… שהחזרת בי נשמתי בחמלה?" כנראה שיש לנו בכל זאת על מה להודות! צריך לשנות את כיוון המחשבה, הקב"ה חפץ אך ורק בטובתנו! אם לא, הוא היה בורא את העולם אחרת לגמרי!
הקב"ה נתן בנו ובשבילנו בדיוק מה שאנו צריכים כדי להשלים את יעודנו בחיים. אם הוא הגביל אותנו בצורה כזו או אחרת – כנראה הייתה לו סיבה טובה! אם לנו אין – כנראה שבאמת אנו לא זקוקים לזה כרגע (מה שאמור כאן, לא מלמד שצריך להפסיק להתאמץ להשיג דברים!) ואין על מה לבוא בתלונות אליו, אלא לפחות להגיד כל יום בבוקר: "מודה… רבה אמונתך" – תודה שאתה מאמין בי!

הכרת הטוב מעלה אותנו בקדושה וגורמת לנו להיות יותר אכפתיים בין אדם לחברו. הקב"ה הכיר איתנו טוב בזה שהוא ברא הכול במדויק כמו שאנו צריכים. הכרת הטוב מצידנו כלפי הקב"ה באה בעצם זה שאנו מתפללים, מברכים וב"ה אומרים גם "מקרא ביכורים" בחג השבועות, כשיבנה בית המקדש בקרוב בימינו אמן!

בספרו "יערות דבש" כותב רבי יהונתן אייבשיץ זצ"ל ששורש כל המידות הרעות מקורו בכפיות טובה וכלשונו: "ולכן הנזהר מבלי להיות כפוי טובה לא במהרה יחטא…", כיוון שאין אדם יכול לעבור את דבר ה' שנותן לו יום יום חיים, אוכל פרנסה ומטיב עמו לאורך כל הדרך על כורחך החוטא, זהו משום כפיות טובה שבו. ואכן יובן לנו, לפי דברים אלו שהחטא הראשון בתורה יסודו בכפיות טובה כפי שמופיע בבראשית פרק ג' פסוק א', שם מצאנו שני חוטאים- האחד הוא נחש הקדמוני שכדברי הגמ' בסוטה ט':- הקב"ה המליכו בתחילה על כל בהמה וחיה, נתן לו את כח הדיבור והיה הנחש מהלך בקומה זקופה והלך הנחש וכפר בטובתו של הקב"ה בשכנעו את חוה לאכול מעץ הדעת. החוטא השני באותו סיפור היה אדם הראשון באומרו: "האשה אשר נתת עמדי היא נתנה לי מן העץ ואוכל" ועל כך "זכה" להיות הראשון שכונה כפוי טובה כדברי הגמ' בעבודה זרה דף ה':- ופירש שם רש"י- "לשון גנאי הוא שתולה הקללה במתנתו של מקום והוא עשאה לו לעזר".

הרב סולוביצ'יק זצ"ל הרחיב והסביר שמשום כך נוהגים לומר בתפילת שבת בנשמת כל חי "המהולל ברוב התשבחות" ולא בכל התשבחות. כיוון שלפי האמת אין לנו להודות להוקיר תודה ולהכיר טובה לאף אדם בעולם וגם לאותו אחד שזה עתה גמל עמנו חסד גדול כי פשוט הוא, שעשה לנו טובה זו מפני שבעבר עזרנו לו, נתנו לו משהו, או פשוט כי זה הגיע לנו  ומשום כך עלינו להודות ולהכיר טובה לכל אחד המיטיב לנו למרות שגם הוא נהנה מאיתנו כיוון שאם לא נרגיל עצמנו להודות לו, נבוא לכפור בטובתו של הקב"ה אלינו. ומשום כך מקפידים לומר "המהולל ברוב התשבחות" ולהודות להקב"ה רק על רוב הטובות שעושה לנו ולא על כולם כיוון שצריכים אנו להניח קצת רגשי הכרת הטוב לאותם בני אדם שליחיו שעושים לנו את הטובות.

החשיבות הרבה של הטמעת מידת הכרת הטוב בליבנו מופיעה אף בספרו של הרב דסלר זצ"ל "מכתב מאליהו" שם כותב הוא שכל מידות הנפש מושפעות ע"י הרגש ולא רק ע"י השכל, משום כך חובה עלינו להכיר טובה אף לדומם שנהנינו ממנו, שאם לא כן יפגע אותו הרגש של הנהנה שמטבעו רגיל הוא לתת לזולת. וחזקה לנו, שפגיעה ברגש זה, כמוה כפגיעה ישירה במידת הכרת הטוב.

בראיה החינוכית הפשוטה, "הכרת טוב" פירושו: להכיר (להבין) שעשו איתנו טוב. זה מתבטא בעשיית טוב בחזרה, בהבאת מתנה, ויכול להיות גם סתם אמירת "תודה רבה!" (גם ללא מניע), ולמי אנו מכירים טוב? למי שאוהב אותנו!
עוד יותר מכך: אנו מצווים מהתורה להכיר טוב גם לאדם רע שעשה איתנו רק מעט טוב. אנו לומדים זאת מהכרת הטוב למצרים על האכסניה בשהותנו במצרים, למרות שהם שיעבדו אותנו! ומכל אלה ועוד אפשר ללמוד על מידת הכרת הטוב שבין אדם לחברו. תודה שעזרת, תודה שבאת, תודה שאתה חבר כל – כך טוב!

והנה סיפור/שיר שימחיש לנו את נושא הכרת הטוב

בעקבות מרק ירקות
זוג חברים ביום קיץ בהיר ,
חפשו מסעדה ברחובה של העיר.
אחרי שמצאו, התיישבו בתוכה,
והזמינו כמובן לשולחן ארוחה.
המתינו מעט, אולי שתי דקות,
ובא המלצר עם מרק ירקות.
הם אכלו המרק, הוא היה נהדר,
ואמר האחד :"בוא נודה למלצר."
הם קמו מיד והלכו למלצר
ואמרו :"המרק, הוא היה נהדר."
אמר המלצר :"שמחתי כל כך,
אבל אם להודות אז תודו לטבח."

אז ראשית הם הודו למלצר, אח"כ
הם הלכו ואמרו "תודה" לטבח,
אמר הטבח :"ברכות זה נעים,
אבל בגלל הירקות המרק הוא טעים.
לא רק לי מגיעות הברכות
אלא למי שמכר הירקות.

אז ראשית הם הודו למלצר, אחר כך
הם הלכו ואמרו "תודה" לטבח,
אחר כך נסעו לשוק וישר
בקשו להודות לאדם שמכר.
אמר המוכר :"להודות הן אפשר
לנהג שהביא הירקות מן הכפר."

אמר הנהג :"הריני מסמיק
עניין התודה נראה לי מצחיק.
לי להודות זה ממש מיותר,
כל התודה מגיעה לאיכר."

אז ראשית הם הודו למלצר, אחר כך
הם הלכו ואמרו "תודה" לטבח,
אחר כך נסעו לשוק וישר,
בקשו להודות לאיש שמכר.
אחר כך הודו בחיוך מאושר
לנהג שהביא הירקות מהכפר,
ומיד בלי לחוס על זמנם היקר
הם נסעו אל הכפר והודו לאיכר.

שמח האיכר לשמוע תודה
"אך לא לי מגיעות הברכות", הוא הודה.
"
טיב הירקות לא תלוי בי דווקא
אלא במזג האוויר, בסוג הקרקע,
בכמות הגשמים בחוזקם, מועדם
כלומר, אם להודות זה לא לאדם.
כי רק מי ששולט על טללים ורוחות
הוא אחראי על טיבו של מרק ירקות."

אז ראשית הם הודו למלצר, אחר כך
הם הלכו ואמרו "תודה" לטבח,
אחר כך נסעו לשוק וישר
בקשו להודות לאיש שמכר.
אחר כך הודו בחיוך מאושר
לנהג שהביא הירקות מהכפר,
ומיד בלי לחוס על זמנם היקר
הם נסעו אל הכפר והודו לאיכר.

ובסוף הם הודו למי ששולט
על חמה, אדמה ורוחות בל עת,
למי שאחראי על טללים וגשמים :
חן, חן, על מרק הירקות הטעים !!!

לאה גולדברג פותחת את ספרה "מעשה בצייר" במילים הבאות "יש בעולם הרבה דברים יפים: פרחים וחיות, אנשים ונופים. ומי שיש לו עיניים פקוחות רואה יום יום מאה דברים נפלאים לפחות".

לאה גולדברג גם כתבה את "שירי סוף הדרך, ושני הבתים האחרונים מלמדים אותנו רבות

למדני אלוהי ברך והתפלל
על סוד עלה קמל, על נוגה פרי בשל
על החירות הזאת לראות, לחוש, לנשום
לדעת, לייחל, להיכשל

למד את שפתותי ברכה ושיר הלל
בהתחדש זמנך עם בוקר ועם ליל
לבל יהיה יומי כתמול שלשום
לבל יהיה עלי יומי הרגל

עוד שיר מדהים שהרגשתי צורך גדול להביא אותו הוא שירו של נתן זך "אני רוצה תמיד עיניים"

אני רוצה תמיד עיניים כדי לראות
את יפי העולם ולהלל את היופי
המופלא הזה שאין בו כל דופי ולהלל
את מי שעשה אותו יפה להלל
ומלא, כל כך מלא, יופי.

ואינני רוצה להיות עיוור ליופי
העולם כל עוד אני חי. אני אוותר
על דברים אחרים אבל לא אומר די
לראות את היופי הזה שבו אני חי
ושבו ידי מהלכות כמו אניות וחושבות
ועושות את יד באומץ ולא פחות
מכך, בסבלנות, סבלנות בלי די.

ולא אחדל מהלל, כן, להלל לא אחדל.
וכשאפול עוד אקום – ולא רק לרגע –
שלא יאמרו
הוא נפל. אלא הוא קם עוד רגע להלל
בעיניים אחרונות
את שלהלל לא יחדל

 

ונסיים בדבריו של הרב ארוש: "על זה אנו אומרים ב"נשמת כל חי": "שכן חובת כל היצורים לפניך ה' אלוקינו להודות ולהלל" וכו' – זאת חובה לא רשות! זאת תכלית כל בריאת העולם ונתינת התורה והמצוות, כמו שציינתי בספר "בגן האמונה", בשם הרמב"ן. ובאמת, כאשר אדם יוצא מכפיות הטובה שלו אז כבר אין לו שום ירידות, עצבויות, דיכאונות וכדומה, מכיוון שהוא חי עם מידת הכרת הטוב וכל כולו אסיר תודה על כל הטובות שה' עושה עמו. הוא כל הזמן מודה ומחפש על מה עוד אפשר לומר תודה. בדרך זו לעולם לא ייפול לעצבות. מדוע אדם בעצם נופל לעצבות או לייאוש? מכיוון שהוא כפוי טובה. ברגע שדבר קורה שלא כרצונו הוא מתרכז בו ושוכח את כל הטובות שה' עושה עמו והכל בעיניו בבחינת "כל זה אינו שווה לי…" כפי שאמר המן הרשע. כל הטובות והחסדים לא שווים כלום אם משהו לא מתנהל כרצונו…

לכן, בכל מצב גם אם דבר לא קורה כמו שאתה חושב שצריך להיות – תאמר תודה. תהיה אסיר תודה על כל הטובות שאתה זוכה בהן, כך לא תיפול לעולם לחשכת העצבות. אמור תודה לבורא גם על הייסורים או על כל דבר שחסר לך. כך תהיה אמונתך – לדעת שהכל חסד וטובה כי אז יומתקו מעליך כל הדינים, ודבר זה יהפוך לעליה גדולה. ובנוסף, אל תשכח, יש 'בונוס' – כל המתנות הנפלאות שבאות בעקבות אותו חסרון או הצער שהיה לך. רק תגיד תודה.

ה' יתברך יזכה את כל עם ישראל להודות תמיד, להיות מוכרי טובה, ועל ידי זה נזכה לראות ישועות ונפלאות שלא היו מעולם, ונזכה להתגלות מלכותו בחסד וברחמים, אמן כן יהי רצון.

לפעמים נדמה לאדם ש'כל העולם נופל עליו…'. כאשר העניינים לא הולכים כמו שהיינו רוצות, או ח"ו כאשר באמת נמצאים ב'צרות', יש לנו נטייה להכליל את מציאות חיינו – "הכל שחור". גם אם אנו יודעות שבעת צרה ר"ל יש לנו כתובת, וצריך לפנות לה', אנו לא מצליחות לפתוח את הפה בתפילה. מה עושים? כיצד יוצאים מהבוץ הזה?
עצתו של רבי נתן מברסלב היא: להודות. להודות? על מה? לכאורה הודאה מתאימה לשלב בו יוצאים מהצרה. אך זהו בדיוק החידוש – על ידי הודאה ניתן לצאת מהצרה. איך זה עובד? כאשר אדם נמצא בצרה, ובעצבות הנגררת ממנה, הוא הולך ונשאב עמוק יותר לתוך מצב ה'ביש' שלו. אדם שנמצא במיצר נפשי, ר"ל, מושך לעצמו עוד "דינים וצרות", כמו מגנט. חוסר היכולת להתפלל במצב זה, סוגרת גם היא את הפתח ליציאה. כאשר האדם, לעומת זאת, מתחיל לעסוק בהודאה, מתייחס לנקודות החסד בחייו, הוא עובר לעמדה נפשית של שמחה, ומושך עליו עוד 'חסד'. כאשר אדם משתחרר מעט מדכאונו, קל לו יותר לפתוח את פיו בתפילה, שהיא המפתח לישועה.
על מה יש להודות כאשר נמצאים בצרה? ישנן שתי אפשרויות מרכזיות: להודות על חסד ה' שחווינו בעבר, או להודות לה' על נקודות האור שאנו מגלות בתוך החושך בו אנו נמצאות, בבחינת "בצר – הרחבת לי". ניתן להסתכל על חצי הכוס המלאה, וכן להתבונן בטוב, במה שמתגלה בנו בעקבות המצב, או בהשגחה הפרטית שמלווה אותנו אפילו עכשיו. הסתכלות זו איננה מבטלת את תחושת החיסרון, להיפך, הודאה זו היא בבחינת 'מודים על העבר ומבקשים על העתיד'.
דוד המלך עבד את ה' באופן זה, כפי שמתבטא הדבר בספר תהילים. הספר מלא בצעקות, תחינות ובכיות על צרותיו, ברוחניות ובגשמיות. לדרגה זו של תפילה הגיע בזכות "תהילים", התהילה והשבח לבורא עולם.

ובפינת המולטימדיה

הכרת הטוב לקב"ה      

·         סרטון ה' אוהב אותך 

·         שלמה גרוניך אילו פינו 

·         לאה גולדברג שירי סוף הדרך 

   אלקים נתן לך במתנה 

הכרת הטוב לאדם

·         תמונת מחזור 

·         אבא עם עין אחת אבא עם עין אחת

הכרת הטוב לדומם

·         איזה עולם יפה – אורי דוידי 

·         איזה עולם יפה – לואי אמסטרונג מצגת ושיר איזה עולם יפה

ולסיום 2 בדיחות

אשה אחת אמרה שכסף זה הדבר הכי לא אמין בעולם. כל פעם הם יוצאים ביחד ותמיד היא חוזרת לבד…

לחזי היה חשבון בבנק הרבה שנים. באחד הימים חזי מתקשר לפקידה שושנה ושואל אותה על מצב החשבון שלו היא אומרת לו אתה ביתרת זכות של 5000 שקל.באותו יום בערב חזי מתקשר שוב לשושנה ושואל אותה מה מצב החשבון והיא שוב אומרת לו 5000 שקל בזכות. למחרת חזי מתקשר עוד שלוש פעמים ושואל אותה שאלה עד שנמאס לשושנה ונותנת את הטלפון לפקידה חנה שנשאלת שוב איזה 5 פעמים את אותה השאלה על יתרת החשבון של חזי עד שגם לחנה נמאס ובטלפון הבא של חזי לבנק עונה לו המנהל ושוב חזי שואל אותו את אותה השאלה ואז המנהל שואל את חזי ״למה אתה מתקשר כל יום מאה פעם???״חזי עונה לו כשהייתי במינוס 5000 שקל התקשרתם אלי אלף פעם…עכשיו תלמדו לא לחפור לי

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *