פרק 395 פרשת פקודי "אמונה ביכולותיו של התלמיד"

בס"ד

 

פרשת פקודי "אמונה ביכולותיו של התלמיד"

והפעם בתוכן פרשת פקודי

·         רעיון חינוכי "אמונה ואמון"

·         הרב גרילק ברעיון מהפרשה

·         מתורתו של הרב אבינר

·         מתורתו של הרב וולבה

·         שיר מיוחד

·         סיפור של ר' נחמן "חופר הטיט"

·         סיפורו של  ח"כ אלי אפללו

          סרטונים

·         המלצה לסרט

·         ולסיום בדיחה

הרב גרילק שם לב לעובדה מעניינת הקשורה לבניית המשכן.

משה, בצווי האלוקים, משרטט באזני העם את תכנית המשכן לפרטי פרטיו. הוא מסביר להם את מידותיו ואת סוג החומרים ממנו חייבים לבנותו. אותו, ואת כלי הקודש שיונחו בו. גם הקורא השטחי, המרפרף רק על פסוקי פרשה זו, מבלי להתעמק בה, יבחין היטב שבוני המשכן היו חייבים להיות בעלי מקצוע מעולים ומיומנים. מהיכן חשב משה לגייס אומנים אלו? וכי מקרב בני ישראל עצמם? הלא הם זה עתה יצאו ממצרים! ושם, בארץ השעבוד, במשך כל שנות הסבל והייסורים, לא נקרתה על דרכם ההזדמנות ללמוד את האמנויות הנחוצות, כדי לבנות משכן. כל האומניות שהיו במשכן לא היו "הצד החזק" של העבדים הנרצעים והמושפלים הללו, אשר במצרים ניצבו בתחתית הסולם החברתי. עבדים, שעסקו בעיקר במלאכות הפשוטות, הבזויות המפרכות ביותר. ואם כן, שואל הרב גרילק פעם נוספת, איך יכול היה משה לקוות שיצוצו לפתע מתוכם אנשי מקצוע מעולים, המסוגלים לעשות בעץ, בזהב, בנחושת ובמעשי רקמה?

אולם, כאן הניח האלוקים עוד אחת מאבני הדרך לגאולתו של עם. הקמת המשכן הוצגה בפני יוצאי מצרים כאתגר. משה הודיע להם, מה צריך לעשות, ומה מצפה מהם האלוקים. והוא – חיכה לתגובת העם. הוא רצה לראות מה יאמרו לשמע התפקיד הנעלה שהאלוקים מבקש להטיל עליהם. תשובתם הייתה יכולה להיות אחת מן השתיים. הם יכלו לענות לו: "משה רבנו, הרי מי כמוך יודע שאין אנו מסוגלים לבצע את העבודה הזאת. עבדים היינו, עבדים מדוכאים ומושפלים עד עפר, וחסרה לנו המיומנות הדרושה לביצוע המשימה הקדושה. קשה הוא התפקיד המוטל עלינו. אולי בעוד מספר שנים, כאשר נתארגן טוב יותר, אחרי שנרכוש מיומנויות שונות, או אז נראה". אבל, במחנה ישראל קרה ההיפך. הצורך לבנות משכן, שיחרר בקרבם כוחות רדומים אשר הם בעצמם לא היו מודעים להם קודם לכן. הם שמעו את רצון ה'. הם הבינו את האתגר האדיר שניצב בפניהם. אתגר המשכן, המקביל למבנה היקום ונפש האדם. הוא הצית את דמיונם. הם החליטו בהתלהבות לבצע את המשימה הקדושה שהוטלה עליהם, ויהי מה.

איך? באיזה כלים? על פי איזו הכשרה מקצועית? שאלות אלו כלל לא עלו במחשבתם. בכך השיגה התורה את מטרתה. האנשים התנערו מעפר עבדותם, והאמינו בעצמם וביכולתם לבצע את רצון האלוקים. ואז, ראה זה פלא, הרצון העז הוליד את היכולת, את הכישרונות ואת המיומנויות.

דברים אלו גלומים בפסוק המופיע בפרשתנו: "ויבואו כל איש אשר נשאו לבו" (שמות לה, כא). כלומר, לפני משה התייצבו כל אלו ש"נשאם לבם". כל אלו שנענו לאתגר. כל אלו, שהרגישו שיוכלו להרים את המשא הכבד והקדוש. וכאמור, התשוקה לפעול, כבשה את כל נימי הלב עד ש"מצא בטבעו שידע לעשות כן, ויגבה לבו בדרכי ה', לבוא לפני משה לאמור לו, אני אעשה כל אשר אדוני דובר" (הרמב"ן).

באותו רגע הפכו לאנשים אחרים, לאנשים נעלים יותר. לבם נפתח אל מרחבים חדשים. המבט שלהם על עצמם השתנה. ועל כן – הצליחה המלאכה שנטלו על עצמם, והם זכו להקים את המשכן לאלוקי ישראל…

איזה מסר חזק אנו למדים בפרשת פקודי בנושא חינוך התלמידים. האמונה בתלמיד יכולה להרימו לגבהים שהוא אינו מכיר הסובבים אותו אף פעם לא ראו בו.

אומר הרב אבינר "אין חינוך בלא אמונה, אמונה בתלמיד, בפוטנציאל הטמון בו, בחיוב הגנוז בו אמונה של המחנך בעצמו, ביכולתו לתרום לתלמיד, לתמוך בו, לסייע לו ולחזק אותו עובד אדמה ממתין בסבלנות מתוך אמונה בבורא עולם להופעת ניצנים, הפרחים כמונו המחנך – הוא טורח ומשקיע, לא תמיד נושאים מאמציו פירות בשלים, האכזבה עלולה לכרסם ולהוביל לייאוש אבל המאמין בחיי עולמים ומחנך מתוך אמונה מתמלא מתינות, סבלנות ותקווה"

על בסיס האמונה בתלמיד ניתן גם לזהות — בכל תלמיד ותלמיד — את החושים, הכישרונות והמעלות המיוחדות שלו. כלומר, מתוך האמונה 'העיוורת' בתלמיד זוכים לפקוח את העיניים לזהות את הטמון בו  וכך בעצם 'לברוא' בתוכו את מעלותיו ולהוציא לפועל את כל הטוב שבו.

רבים מאתנו נפגשים בחיי היומיום עם ילדים ומבוגרים הסובלים מקשיי למידה או קשיים רגשיים בדרגה  כזו או אחרת, לאחדים אפילו אין מושג שלקושי אשר הם חווים ביומיום יש שם, שלבלבול המלווה את חייהם יש כותרת, הגדרה. הם עברו את ילדותם תחת סטיגמות ותיוגים כמו "עצלן" "הילד הרע" "לא מקשיב" "הוא אף פעם לא יבין" "הוא תמיד מפריע" ואולי במקרים חריפים גם "מטומטם" או "מפגר"

כטיבם של ילדים המאמינים לדברי המבוגרים, מאוד בהדרגה, הם התחילו להאמין בכך שהם אכן כאלה. והמציאות אתה נפגשו אכן "הוכיחה להם" שהם כאלה "אני לא מצליח, סימן שאני אכן כזה."

כאשר הילד מפסיק להאמין ביכולתו ובכוחותיו, מצבו שממילא היה לא טוב הולך ומתדרדר. והתסריט אינו לקוח מסרט , אני פוגש כאלה יומיום ואני בטוח שברגע זה כל אחד ואחת מכם יכולים לחשוב על מישהו כזה שהוא מכיר היטב. ואז, מה קורה לילד ???

"התלמיד" אינו עומד בקצב  הלימודים של הכיתה, "התלמיד" מפריע ומורחק מהשיעורים, ציוניו של "התלמיד" יורדים… ההורים  מוזעקיםהמורה לוחצת… יש ל"טפל" ב "תלמיד"

הרבה פעמים  אנו המחנכים  רואים  את ה"תלמיד" ופחות את הילד העומד נוכח הקושי, הילד שחווה את הסבל, הילד שחי את התסכול, הפגיעות, חוסר הביטחון, האכזבה, הילד החש אשמה ופעמים רבות גם את הילד החווה את ההשפלה.

שמעתי פעם קטע נפלא…
אם ילד חי תחת ביקורת – הוא לומד להאשים
אם ילד חי בביטחון – הוא לומד להאמין
אם ילד חי באיבה – הוא לומד להילחם
אם ילד חי בשותפות – הוא לומד להתחשב
אם ילד חי באמת – הוא לומד צדק
אם ילד חי בידעהוא לומד חכמה
אם ילד חי בבושה – הוא לומד להרגיש אשם
אם ילד חי בשמחה ואושרהוא ימצא אהבה ויופי

ראיתי בספרו של הרב וולבה: "פעם הזדמן אלינו לישיבה אדם שהציע את עצמו לתפקיד משגיח בישיבה הקטנה. אחת השאלות ששאל אותי, אומר הרב, הייתה לגבי הסמכויות שיהיו לו. האם תהיה לו סמכות, למשל, לזרוק בחור מהישיבה? זו הייתה השאלה הראשונה. ראיתי, אומר הרב וולבה, שמשגיח ומחנך לא יצא ממנו, אם כזה הוא המבט הראשון שלו – מתי מותר לו לזרוק. אם הסמכות שלו לזרוק אדם, היא זו שנותנת לו את ההרגשה שהוא בראש, אזי הוא אינו יכול להיות משגיח בישיבה, הוא אינו יכול להיות מחנך. הרב וולבה אומר שהחינוך הכי טוב שיכולים לתת לילדים הוא שמאמינים בהם…עלינו ללכת בדרכיו, להאמין בבנינו ולהראות להם שאנו מאמינים בהם שיגיעו בע"ה לשלמותם…"

לעיתים נראה שתפקיד שלנו כמחנכים זה לגלות את היהלום הטמון בכל אחד מהתלמידים שלנו ובהקשר הזה אין יותר ראוי מלסיים בסיפור הבא: 
מעשה בעני אחד – כך מספר רבי נחמן מברסלב באחת מסיפורי המעשיות שסיפר – 'חופר הטיט', שהתפרנס עצמו מחפירת טיט למכור. פעם אחת חפר טיט ומצא במקום שחפר אבן טובה שהייתה שווה הון רב מאוד, אך הוא לא ידע את שוויה. לכן הלך לאומן שיאמוד אותה בשוויה. ענה לו שאין בזה המדינה מישהו שיוכל לשלם שוויה, וצריך לנסוע ללונדון לעיר המלוכה. אבל הוא היה עני ולא היה לו כסף לנסוע. והלך ומכר את כל אשר לו, והלך מבית לבית בשביל נדבות, עד שהספיק לו לנסוע עד הים. ורצה לעלות על הספינה ולא היה לו כסף, והלך לרב החובל והראה לו את האבן. ולקח אותו תיכף רב החובל בכבוד גדול ואמר לו: אתה בטוח גדול! ונתן לו חדר מיוחד במחלקה ראשונה ובכל התענוגים כאחד הנגידים הגדולים
ובחדר שלו היה לו חלון לתוך הים. והוא היה תמיד משמח את עצמו עם היהלום, ובפרט בעת האכילה, שעל ידי השמחה והרחבת הלב-טוב ורפואה שיתעכל המאכל בנקל. ופעם אחת ישב לאכול והיהלום היה מונח על השולחן והוא ישן. בינתיים, בא המשרת ולקח את המפה והפירורים ולא ידע מהיהלום, והשליך הכל לים. וכשהקיץ מהשינה והבין כל זה היה לו צער גדול, וכמעט שיצא מדעתו. מה יעשה? הרי רב החובל הוא גזלן שיהרוג אותו בעד מחיר נסיעת הספינה… על כן עשה עצמו שמח כאילו לא ידע
ודרך רב החובל היה בכל יום לדבר אתו איזה שעות, וכן בא ביום הזה והוא עשה עצמו שמח עד שלא הכיר בו שום שינוי. ואמר לו רב החובל, הלא אני יודע שאתה חכם וישר לב ואני רוצה לקנות תבואה הרבה למכור בלונדון, ואוכל להרוויח הרבה ואני ירא שלא יאמרו שאני גונב מאוצר המלך, על כן יהיה הקניין על שמך, ואני אשלם לך במיטב. והוטב בעיניו (בעיני העני) ועשו כן. ותיכף שבאו ללונדון, מת רב החובל ונשאר הכל אצל זה האיש, והיה כפל כפליים משוויה של היהלום.

עמוק עמוק בתוך הטיט וחוסר התכלית, בשיא החושך והגשמיות ישנו יהלום. לכל אחד מתלמידנו יש אוצר כזה. תכונה יקרה שאין בכוחו להוציאה את הפועל בסביבה בה גדל הוא הורגל. אבל לפעמים נדרש מהתלמיד כמו העני אומץ גדול להפליג הלאה, ללונדון,  אל אותם כישרונות שהוא אף פעם לא ידע שנמצאים בו. תלמיד זה צריך את רב החובל, המחנך כדי שיכוון אותו לעבר אותו גילוי היהלום שבו. ובאמצע ההרפתקה יש משברים וקשיים והיהלום נעלם מהאופק אך תפקידו של המחנך לעזור לו לצלוח קשיים אלו בצורה הטובה ביותר. ובסופו של התהליך המטרה המושגת חייבת להיות שהתלמיד ידע בכוחות עצמו שזכה בתבואה ששוויה כפליים כמו אותו עני. (לכל החסידים של ר' נחמן: אני יודע שכוונתו בסיפור זה הייתה למשמעות אחרת אך זה היופי בסיפוריו שאפשר לכוון אותו גם לרעיונות אחרים)

והפעם בפינת המולטימדיה

1.       הסיפור המרגש על הגור הצולע (למי שיש את הדיסק, יש לכם את הסיפור כמצגת)  – 

הגור הצולע

2.       המורה של דר סטורדר (למי שיש את הדיסק, יש לכם את הסיפור כמצגת) – 

המורה של דר סטודדארד

3.       "תנו לילד להחליט בעצמו" –

4.       סיפורו של ח"כ אלי אפללו חלק א – 

5.       סיפורו של ח"כ אלי אפללו חלק ב –

המלצה מהדיסק של העונה הראשונה שקשור לאמונה בילד

תיכון ההזדמנות האחרונה – הסרט מביא את סיפורו של בית ספר אליו מגיעים תלמידים שהמערכת ויתרה עליהם. במשך שנה שלמה ליווה במאי "עובדה" בן שני את הילדים של תיכון ברנקו וייס ברמלה וראה איך לומדים לחלום וגם להגשים. . בתיכון ברנקו וייס ברמלה לא מוותרים לאף אחד – "פחות מעניין אותנו מה היה אתכם לפני זה, היום אתם בבית-ספר חדש" אומר מנהל בית הספר לתלמידים שזה עתה התחילו את שנת הלימודים במקום שנותן להם בפעם הראשונה את האפשרות לחלום וגם להגשים.

אמפטיה של הורים – קטע מצחיק העונה הקודמת שגם נמצא בדיסק

לסיום בדיחה

ראש יהודי

יהודי ביקר בכפר נידח בין גוים ומצא שם איכר יהודי, 

ראה היהודי את האיכר משקה את פרתו חלב ואח"כ חולב את הפרה,

שואל היהודי את האיכר כמה ליטר חלב אתה מוציא ממנה ביום?                

האיכר עונה לו: 20 ליטר, 

שואל היהודי: וכמה ליטר היא שותה ביום?

עונה לו האיכר: 20  ליטר

שואל היהודי, אז מה הרווחת?

האיכר מחייך ועונה, אני משקה אותה חלב עכו"ם ומוציא ממנה חלב ישראל…….  

לזה   קוראים   הלבנת   הון …

 

ועוד אחת

רופא ועורך דין, בני דודים, נפגשו מידי פעם בחתונות משפחתיות.
בני המשפחה, במיוחד המבוגרים יותר, הציקו לרופא בשאלות על בריאותם הרופפת, ולא נתנו לו אפילו לאכול את המנה הראשונה.
באופן קבוע בעלי השמחה היו משבצים אותו בקצה האולם, רחוק מהרעש וההמולה, כדי שבני המשפחה יוכלו להתייעץ באין מפריע.
לעומתו, עורך הדין, בן דודו, אכל, רקד, ונהנה, ואף אחד לא הפריע את מנוחתו.
תגיד, שאל אותו הרופא באחת החתונות, הרי שנינו יודעים שלאנשים יש גם צרות משפטיות. איך זה קורה שאלי כולם ניגשים, שואלים שאלות, ואותך אף אחד לא מטריד?
גם אני הייתי במצבך, סיפר עורך הדין בחיוך ממזרי. אך לפני מספר חתונות החלטתי לשים לזה קץ, 
ביום שלאחר החתונה שלחתי לכולם חשבונית לתשלום, מאז אף אחד לא מטריד אותי.
תודה, אמר הרופא, עצה נהדרת, למדתי ממך רבות.
אל תתלהב, אמר לו עורך הדין, מחר גם אתה תקבל חשבונית

 

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *