ארכיון הקטגוריה: כללי

מטלה שלישית – השלמה

שלום לכולם

בכל פעם שתידרשו לסיסמה כתבו 12345

ביחידה זו נדבר על מוטיבציה לימודית. מה יגרום ליותר מוטיבציה לימודית והאם המערכת שלנו תואמת את הרעיון של "למידה לכולם", האם אנו מכבים את תלמידינו או מעוררים בהם מוטיבציה. מהו הדבר שמנבא הצלחה על פי מחקרים ברורים?

מוטיבציה היא הרצון האנושי, הרצון האישי של כל אחד מאתנו. המוטיבציה מכוונת אותנו למטרות, להתנהגויות שיממשו את הרצון שלנו. היא הדלק והמצפן שמכוון את מסע חיינו. לא תמיד קל לזהות את המוטיבציה, לדעת מה רוצים. לא תמיד מה שרוצים אכן מתאים , ופעמים רבות אין לנו כוחות ואמון בעצמנו כדי להגשים את המוטיבציות שלנו. קשה לא לוותר, ולדבוק במטרה גם מול קשיים.

לדוגמא: הורים ומורים רבים רוצים שלילדים תהיה מוטיבציה ללמידה. שירצו להצליח בלימודים, שיתאמצו, שירצו זאת 'מתוך עצמם'. שלא יהיה צורך להכריח אותם, להפעיל משמעת וסנקציות, שלא צריך יהיה להאבק איתם – והילדים? מוטיבציית הלמידה שלהם לעיתים נמוכה , ולעומת זאת המוטיבציה לדברים אחרים (חברים,  טלויזיה) דוקא גבוהה למורת רוחם של המבוגרים.

מנהלים ומפקחים רוצים את המורים עם יותר מוטיבציה, משקיעים, מתאמצים, והמורים עצמם חושבים שהמוטיבציה וההתנהגות שלהם בסדר גמור. הפערים בציפיות המוטיבציה כמעט בלתי נמנעים.

דוגמא נוספת: לאנשים רבים יש מוטיבציה גבוהה לרזות. הם רוצים בכך, מאוד, מאוד, ובכל זאת לא מצליחים לתרגם את הרצון לכדי ביצוע. בפועל- הם ממשיכים לאכול יתר על המידה ומשמינים במקום לרזות. למה? איך אפשר להבין את מנגנון המוטיבציה, ולפעול טוב יותר באמצעותו?

האם כשמדברים על מוטיבציה חשוב לדבר על התלמידים או שחייבים לדבר על המורים: מה המוטיציה שלהם? מה התלמידים רואים? 

אז מהי מוטיבציה?

המושג מוטיבציה מגיע מהמילה motion – תנועה. מוטיבציה היא מושג המתאר מניעים ׁ(motives). תיאוריות מוטיבציה מסבירות תהליכים המניעים את האדם באופן מסויים.  פסיכולוגים מגדירים תהליכי מוטיבציה כתהליכים הקשורים בלעורר, לכוון, לווסת או להפסיק התנהגות מסויימת.

 במילים פשוטות יותר מוטיבציה היא  מה שגורם לאדם להגיב בצורה כלשהי. לבחור כך ולא אחרת, לרצות דברים כאלו ולא אחרים. מוטיבציה היא  כוח פנימי שמניע את האדם לעשיה שיש בה תוצאות חיוביות ומתגמלות לאדם. כך למשל, אוכל ממתקים כי הטעם שלהם מהנה אותי. ארוץ עד סיום המסלול למרות שקשה כי אני רוצה להוכיח לעצמי שאני מסוגלת. מוטיבציה זו אנרגיה חיובית המאפשרת לנו לעשות פעולות שנראות קשות, להמשיך להתאמץ ולא לוותר, כי אנחנו רוצים להשיג את הרצון שלנו ולהצליח. רוצים להשיג הנאה ולהמנע מכאב. לכן נברח ונתרחק מפגיעה (כך אדם שמעליב אותנו) ונתקרב למי שנעים לנו (אדם חם ונחמד)
המוטיבציה היא תהליך קוגנטיבי ורגשי כאחד – החשיבה והרגש במשותף מתווים את מסלול הרצון האישי שלנו, ומגייסים את הכוחות ליישם את הרצון לעשיה בפועל.

יש במוטיבציה תשוקה רגשית, רצון להשיג משהו, לחוש משהו, להמנע ממשהו. מקור המוטיבציה הזו במערכת הלימבית, אותו חלק במוחינו שהוא 'רגשי וראשוני' ואינו חושב בשפה קוגנטיבית ורציונלית. הוא מרגיש, עירני לתשוקות וסכנות, ומגיב משם. כך למשל, המוטיבציה להמנע ממקומות מסוכנים ומאיימים- להתרחק מאפשרות של כשלון,  ממקומות גבוהים, אלו המסרים מהאמיגדלה הקולטת סכנות ומגיבה אליהן מיידית בהתקפה או בריחה (FIGHT OR FLIGHT).  כך גם התשוקה האנושית, ההתאהבות שמייצרת מוטיבציה ממקום רגשי מאוד ולא מממקום של חשיבה מתוכננת.

האמריקאים נוהגים לשאול Where is your passion?, איפה התשוקה שלך? וכוונת השאלה לכוון למקום הרגשי, למקום בו נמצאת האנרגיה הרגשית המכוונת את ההתנהגות שלך.

הרגש הוא בדרך כלל המקור למוטיבציה, הוא האנרגיה המניעה אותו. המשאירה אותו 'בחיים' גם כשקשה

יש במוטיבציה גם חלקים קוגנטיביים, של חשיבה ותכנון. המוטיבציה בנויה על היכולת לרצות משהו בעתיד, לחשוב ולדמיין כיצד הוא ייראה ולשאוף אליו. למשל, תלמיד ישקיע מאמץ בלמידה למבחן, חוויה לא מהנה בפני עצמה, כי הוא מסוגל לחשוב על העתיד בו יצליח במבחן ואז יהנה מאוד מעצמו, וההשקעה תשתלם לו. החשיבה מאפשרת להרחיב את אופק המוטיבציה מעבר לתחושות הרגעיות, ולצלוח בהצלחה מצבים מתסכלים בדרך להשגת יעדי מוטיבציה רחוקים ומורכבים יותר.

כך למשל, כל מי שחי במערכת יחסים זוגית או עם ילדים יודע שצריך מוטיבציה גבוהה ונחושה מאוד לצלוח מצבים קשים ביחסים, מצבים בהם הרגש רוצה לוותר או מתיאש. בזכות יכולת החשיבה וראיית העתיד, אפשר להמשיך לכוון את המוטיבציה שרוצה בקשר, להשקיע ולשפר את הדברים.

מחשבות חיוביות מייצרות מוטיבציה חיובית ומגייסות כוחות, מחשבות שליליות יוצרות אפקט הפוך. מחשבות שליליות מייצרות מציאות שאין בה סיכוי למוטיבציה להצליח, ולכן הן גורמות לוויתור על המוטיבציה ומפחיתות את הסיכוי להצלחה.

כך למשל, יש לי מוטיבציה רבה לכתוב את המאמר הזה על המוטיבציה בצורה שתהיה מועילה לקוראים, שתעזור להם בניהול המוטיבציה שלהם ושל הילדים שלהם. אם אני חושבת שיש לי סיכוי להצליח לכתוב את המאמר הזה באיכות שאני רוצה, ובזמן שהקצבתי לי אמשיך להשקיע בו כדי לממש את המוטיבציה שלי. אם אחשוש, שהנושא קשה לי מידי, שאין לי סיכוי להצליח כנראה אוותר, אמצא סיבה למה הוא לא כל כך הכרחי, ואסוג לפני הסיום. בשלב זה של הכתיבה, המחשבות הן הגורם המשפיע בעיקר על עיצוב המוטיבציה שלי, ויש להן כוח עצום להכתיב את התוצר.

ככל שהמוטיבציה יותר חזקה, יותר ברורה בכיוון שלה, ויותר ארוכת טווח כך היא מניעה את האדם למטרות שלו, וכך היא עומדת טוב יותר במכשולים ומתמודדת איתם.

למשל, אם יש לי מוטיבציה חזקה לכתוב, וברור לי יותר ויותר שהכיוון שלי הוא לכתוב בנושא מסוים, ואני לא מחזיקה את המוטיבציה גם בשבועות בהם קשה לי לכתוב, בהם אני עמוסה, בהם יש לי חששות- כך גדל הסיכוי שאכן אצליח לכתוב ולסיים בהצלחה את מה שתכננתי.

אז מה קורה במערכת שלנו? היא מעודדת מוטיבציה או לא. האם היא תורמת לתלמידם שלנו או לא? 

סר קן רובינסון מציג טיעון משעשע ומרגש ביותר בזכות יצירתה של מערכת חינוך, אשר תטפח – במקום לדכא – את היצירתיות.

כעת תצפו בהרצאה הפחות מוכרת של ריק לוואי "מוטיבציה לימודית". בהרצאה זו תרכשו הרבה מאוד כלים מעשיים.

הורידו את דף המטלה, כתבו תשובות והעלות בחזרה את הקובץ

תרגיל מקוון 3 קורס ניהול וארגון מורים שנה א

שלום לכל המורים היקרים!!!

מקווה שהמטלה תעניין אתכם ולא תרגישו שביזבזתם את הזמן.

חשוב לפתוח את המטלה בגוגל כרום – בדפדפן אחר לא תוכלו לצפות בסרטונים

את התשובות למטלה יש לכתוב בקובץ WORD, לאחר מכן העלו את המטלה למודל. 

תרגיל 1 צפיה ביקורתית

כחלק מהעבודה היומיומית, מורים נתקלים בקונפליקט ובמחלוקת עם תלמידים, עם הורי התלמידים, עם צוות המורים ועוד.

לפניך שני סרטונים שמציגים שתי דרכים שונות להתמודדות עם מחלוקת בין מורה ואמא של תלמידה. בכל סרטון מוצגת גישה שונה ותוצאה שונה. צפה/י בסרטונים וחשוב/י:

כיצד חשה כל אחת מהדמויות בכל סרטון?

מהי דרך ההתמודדות שאת/ה שואפ/ת לאמץ?

מהם הקשיים שלך, בניהול שיחות דומות עם הורים?

כיצד הסרטונים יכולים לסייע לך להתגבר על קשיים אלה?

 

תרגיל 2 בחירת כרזה

פתח/י את הקובץ "מצגת כרזות", עברי על הכרזות המוצגות במצגת. בחרי 3 כרזות "שדיברו" אליך. כתב/י כמה שורות למה אהבת דווקא כרזות אלו.

תרגיל 3 בחירת כרזה

לגננת: קרא/י את הסיפור הראשון וכתבי היכן הסיפור "פגש" אותך כגגנת"

למורה: קראי את הסיפור השני וכתבי היכן הסיפור "פגש" אותך כמורה

הסיפור הראשון (לגננת)

"….אז קיבלתי לנהל גן… סמכתי על התיאוריות החינוכיות שידעתי לדקלם מההתחלה עד לסוף ובחזרה, על הקסם האישי שלי ובעיקר על הגישה שלי לילדים שזכתה לשירי הלל ושבח מפי כל המרצים והגננות המאמנות שלי….

ואז…

שמעתי עליה. באמת. אמרו לי כל מני דברים, מילים נזרקו באוויר. אך כמובן ידעתי לסנן ולשמוע רק את מה שרציתי… הסייעת.

"היא קצת בעייתית", אמרו לי בגמגום קל, "הגננות הקודמות לא הסתדרו אתה"…

לא נורא. אני אצליח! … הגיע רגע האמת, והיא התייצבה מולי במלוא הדרה, למודת ניסיון של עשר שנים תמימות וגם של כמה גננות שהתחלפו בגן הזה חדשים לבקרים. התעלמתי… אני הגננת. לי היא לא תגיד מה לעשות. יש פה היררכיה ברורה.

למי?!…"

לסיפור המלא…

"היא קצת בעייתית…"

הסיפור שלפנינו מתאר מנהלת גן בראשית דרכה המקבלת עבודה בגן קיבוצי. מצד אחד היא מגיעה עם רקורד של תלמידה מצטיינת עם ציפיות גבוהות מהסובבים אותה, המאמינים בהצלחתה ובתבונתה. אך מצד שני, היא מתמודדת עם קשיים רבים בהם עומס עבודה, הורים שמהססים לנוכח חוסר ניסיונה ו… חוסר שיתוף פעולה מצד הסייעת!!

בהיותה חסרת ניסיון למול מצבים כאלה, היא מנסה לעבור הלאה. אך המציאות טופחת על פניה. אי אפשר לסמוך רק על עצמנו בעבודתנו החינוכית ובוודאי הניהולית. שהרי בעידן שלנו, כדי להצליח, חשוב לבנות ולהוביל עבודת צוות. והדינאמיקה של עבודת צוות מעודדת אותנו להקשיב לסובבים אותנו, לא להתעלם! והכי חשוב- לדעת לגשר על פערים. או כפי שציין ניטשה, אומנם באנלוגיה לעולם הכתיבה, אבל בצורה נפלאה:

"סופר טוב נסמך לא רק על נפשו שלו אלא על נפשם של כל חבריו"

"היררכיה ברורה…"

בסיפור, הגננת משתפת אותנו בהרהוריה לגבי הסייעת –

" ..היא התייצבה מולי במלוא הדרה… התעלמתי… אני הגננת. לי היא לא תגיד מה לעשות. יש פה היררכיה ברורה…"

יעקב הכט במאמרו: "בזמן המהפכה" מציין את השינויים שעומדים לקרות בתקופתנו. לדבריו, "הפרדיגמה הישנה היא פרדיגמת הפירמידה- פירמידה ארגונית שהתאימה מאד לחיים בעידן התעשייתי.

מאפייני הפירמידה: היררכיה ברורה – תפקידו של כל פרט במערכת, לבצע את מה שמורה לו מי שנמצא מעליו. האינטרס המרכזי בפירמידה, הוא לטפס לשלב גבוה יותר. המידע זורם מלמעלה למטה ונמצא תמיד בשליטת אלה הנמצאים בשלבים היותר גבוהים. חופש היצירה של הפרט במערכת מוגבל ביותר. ובגדול, התפקיד עושה את האדם!

לעומתה הפרדיגמה החדשה היא פרדיגמת רשת כלומר: האינטרס המרכזי של כל פרט הוא להביע את עצמו באמצעות שיתוף פעולה עם חברים אחרים ברשת. בבסיס מאפייניה של הרשת עומדת התפיסה שאני רואה בכל אחד מחברי הקבוצה הזדמנות, והקבוצה רואה בי מרכיב בעל ערך ייחודי.

ובגדול, האדם עושה את התפקיד! "

אתם בוודאי תאמרו: זה נשמע נפלא! ובאמת צריך לשאוף לעבודת צוות שבה יש הכלה, הקשבה, שיתוף פעולה הלכה למעשה והכרה בייחודיות התרומה של כל אחד לעשייה החינוכית. אבל מה קורה במציאות כאשר ניסינו ובכל זאת אין שיתוף פעולה? ובמקרה הספציפי הזה- כאשר הסייעת בולמת את עבודת הגננת??? הרי זה פוגע בראש ובראשונה בילדים הרכים התלויים בשיתוף פעולה זה?

לסנן לנפות…

"חודשים של התכתשויות, של ניסיונות בלתי פוסקים לשמור על איזון הצוות, ובתוך כל זה לנהל גן…"

הסיפור שלנו מתקדם כצפוי "לפיצוץ" ומשבר, והסייעת עוזבת ומשאירה אחריה "אדמה חרוכה". כדרכם של משברים מסוג זה, ישנן שתי אפשרויות: או שתהיה קריסת מערכות כללית, או שתהיה צמיחה לדרך חדשה. הגננת, בוחרת להציל את הגן על יד כך שהיא מסגלת לעצמה דרך לדבוק במטרות שהציבה לעצמה. כדי לשרוד את הקשיים היא מנסה לסנן, לנפות ולזקק את הדברים החשובים שיעזרו לה להתמקד בסדר עדיפויות בניהול הגן:

"ניפיתי לתוך שקית הקמח שלי את המצרכים הבאים בלבד: אהבת הילדים, פרגון ההורים והאמון שנתנה בי המדריכה שלי".

הגננת הבינה שהיא חייבת להמשיך הלאה ולא להתמקד בנזקים שגרמה מערכת היחסים הטעונה בינה לבין הסייעת. היא בחרה לנתב את עצמה לדברים הטובים הקיימים בתוכה וככה הצליחה להתרומם מההריסות.

ובמילים אחרות, היא לא נשאבה רגשית להלקאה עצמית על עזיבתה של הסייעת, אלא התמקדה ביכולותיה הפנימיות שהביאו אותה לבחור במקצוע הגננת. יכולות אלו הם שסימנו עבורה את הדרך הטובה ביותר להצלחה. פעולה זו הצילה אותה ואת הגן.

וזאת כי אנחנו לא יכולים לשלוט בכל דבר שקורה לנו- אבל אנחנו יכולים לשלוט באופן בו אנחנו מגיבים לדברים שקורים לנו. לשאול שאלות כמו "למה אני"? ו -"מה אם היה קורה אחרת"? מובילות לכיוון שלילי, לעומתן שאלות כמו: "מה יש ביכולתי לעשות עתה כדי להתקדם"? או "על מה יש לי שליטה בחיי"? אלו שאלות המובילות אותנו למודעות עצמית ולפעולה חיובית.

במצבים כאלה אני אוהבת לשנן לעצמי את מילותיו של קארל יונג:

"מי שמביט החוצה – חולם…

מי שמביט פנימה- מתעורר!"

הסיפור השני (למורה)

שלום כיתה א', אמרתי בחיוך חושש. שלום המורה, הסתכלה הילדה שבי על הדמות החדשה שעמדה מול המראה, סידרה תסרוקת גבוהה ואיפור קל.

הילדה אמרה שמתאים לי יותר תלתלים פזורים ולמה אני צריכה את האיפור הזה ושהיא הכי אוהבת שיעור אמנות. חבל, עניתי, כי אני דווקא מלמדת אנגלית. טרקתי את דלת הארון, סגרתי את התיק, יצאתי מן הבית.

מורה ממלאת מקום. ברוכה הבאה לעולם הזמניות, הקשרים הקצרים, סתימת החורים. מילוי מקום של המורה ציפורן הוא לא דבר של מה בכך. מורה ותיקה ומנוסה, שזכיתי גם אני להיות אחת ממאות תלמידיה.

עדיין בכל פעם שאני רואה אותה, משהו בי עובר לדום. הילדה שהיתי מתקפלת ומשפילה מבט. לא שוכחת אף פעם את הספר שהוחרם, את העונש המוגזם ואת האנגלית שלמדתי מפיה. אל נעליה הגדולות נכנסתי באמצע השנה. לימוד בנים בכיתות ה'-ו'.

"את מסוגלת לכך?" שאל אותי המנהל.

"אני יכולה לנסות", חייכתי וקיוויתי.

ההוראות אותן קיבלתי מציפורן היו ברורות בצורה חד משמעית: להחזיק את התלמידים קצר, לא לתת להם להרעיש, שיעורי בית מידי יום, הכתבות מידי שבוע. את הוראות אלו הפרתי במלואן. ניצבתי מול כיתה הומה, שהייתי צריכה ללמד אותה אנגלית.

"עמוד 72 בחוברת. מי עדיין לא יושב?"

חשבתי פעם להיות מורה אחרת, בעצם בשביל זה הלכתי ללמוד הוראה. את לעולם לא תהיי ציפורן, לחשה הילדה. תהיי עדינה איתם.

be quiet, please

"את עדינה מידי", אמרה אתי בחדר המורים, "אסור לך לחייך בכלל בשבוע  הראשון", הזהירה אותי. "תתחילי קשוחה, אחר כך תוכלי להביא את החיוכים".

"בסדר" אמרתי וחייכתי. "אהיה קשוחה".

מול מראה בבית ניסיתי להעמיד פנים. הזעפתי גבות, קמצתי את השפתיים, שילבתי ידיים על החזה. שום דבר מאלה לא עזר לטשטש את הפנים של הילדה והתלמידה שהייתי עד לפני זמן קצר מאד.

"רואים שהיית תלמידה טובה", אמרה לי אתי באחת הפעמים.

ניסיתי להכחיש.

סקרתי את פני התלמידים תוך כדי קריאת שמות. את כולם אני מכירה מהשכונה, מהיישוב. לעיתים קרובות אני פוגשת את אימותיהן או את אחד מבני המשפחה בשבילים, בדרך למכולת, גם באוטובוס.

"את המורה המחליפה של דודינק'ה? לא ידעתי שאת כזאת גדולה. נו, איך הוא?"

כך אני נגררת, לפחות פעם ביום לאספת הורים בעל כורחי, לבוחן פתע.

"הוא חמוד מאד. בשיעור האחרון הוא קצת…"

"מה, הוא הפריע?" שואלת האם בזעזוע.

"לא, הוא רק נגרר אחרי חצי מהכיתה".

האם מצקצקת בלשונה ומבטיחה לדבר איתו. "מחר הוא יתנהג למופת".

דוד אכן ישב במקומו בפנים עגומות, כשכל שאר הכיתה מלחשת ומצחקקת ובעיקר לא לומדת. השיעורים התנהלו בהמולה רבה. בקושי התקדמנו בספר. בקושי הוצאתי מילה שתישמע.

תמיד כשעבר מישהו במסדרון או הביט לתוך הכיתה, שטפה אותי בושה, כאילו הייתי צריכה להסביר מדוע הכיתה נראית כך או מדוע כל שיעור אנגלית הוא גם שיעור חופשי.

"שלומי ושמחה", אמרתי לשני התלמידים היחידים שישבו בשקט, "צאו החוצה".

"אבל המורה, מה עשינו?"

"התנהגתם נפלא, אתם מקבלים שיעור חופשי".

באחד השיעורים, תוך כדי כתיבה על הלוח (ולא, אין לי עיניים בגב) שוב התחוללה מהומה. האיומים, הבקשות, הרשימות על הלוח לא הועילו בכלום לכיתה, שהחלה מתפרקת בין ידיי כמו אותה כוס ששאפתי פעם בחוזקה רבה מדי. ביד נשארו רק רסיסים וקצף.

המנהל נכנס לשמע הרעש. בשניות ספורות השיב את התלמידים למקומם בשקט ובסדר, תוך אזהרה שמוטב כי יתנהגו יפה בשיעורי אנגלית והבטחה שיטפל באופן אישי בתלמידים המפריעים. הוא יצא. מלמלתי תודה וחזרתי ללמד, נבוכה.

"המנהל, אני רוצה לעזוב." פניתי אליו בהפסקה. "אני לא יכולה יותר!"

"את בטוחה? אמרת בהתחלה שתנסי".

"אני מנסה, מנסה כל הזמן, את כל השיטות האפשריות. מכתבים טובים, נקודות, פרסים, אזהרות. כל פעם נכשלת".

נכשלתי, נכשלתי, בכתה עמי הילדה, נכשלתי.

ברחתי מחדר המנהל בדמעות.

המורות שהיו במסדרון הביטו בי ברחמים. תמי המזכירה, גילתה לי בסוד כי אף מורה אחרת לא רצתה לקחת את התפקיד.

"תעמדי על שלך" אמרה יהודית , מורה לחשבון,  "תתפטרי עכשיו".

"אל תשכחי שאת בסך הכל צעירה", אמר המורה לספורט.

וענבל אמרה שאם עכשיו אני ממשיכה, זה אומר שאני מסוגלת לעשות כל מה שארצה בחיים.

אז המשכתי.

"את צריכה לצעוק עלינו", אמר נחום לפני השיעור. "תהיי קשוחה, באמת", הצטרף אלידע, "אי אפשר ללמוד ככה".

הבטתי בהם בחיוך, הרגשתי שהם אומרים את האמת.

"אנסה", אמרתי "תודה".

"איך הולך?" שאלה אותי ענבל על כוס קפה. "שמעתי שהיה שקט בכיתה שלך".

"אני עייפה אבל סוף סוף הצלחתי ללמד משהו, לאחר ששלחתי שני ילדים למנהל". לגמתי מהקפה, מתרגלת לטעם האהוב על המורות. "דרך אגב, איבדתי את הטוש בפעם השנייה השבוע. אפשר להשאיל ממך?"

הילדה הקטנה הלכה והתרחקה. משהו בקול או בהתנהלות כבר התרגל להיות קפוץ ומתוח.

כשצעקתי על אפי שמעתי מתוכי את קולן של מורותיי: "הפעם זה עבר כל גבול"!

"אימאל'ה", רעד אפי.

 אימאל'ה, התרחקה ממני הילדה בעוד מעט.

ישבתי בבית, בדקתי הכתבות. הרגשתי זקנה ועייפה. מחר כנראה אכנס עם כוס תה ואתלונן על כאבי גב ועל 'תראו מ

"אימאל'ה", רעד אפי.

 אימאל'ה, התרחקה ממני הילדה בעוד מעט.

ישבתי בבית, בדקתי הכתבות. הרגשתי זקנה ועייפה. מחר כנראה אכנס עם כוס תה ואתלונן על כאבי גב ועל 'תראו מה קרה לקול שלי בגללכם', בדיוק כמו מורותיי לפניי.

כך? משהו בפנים התקומם.

אל תהיי זקנה! אל תהיי זקנה! שמעתי קול מרחוק, מגן השעשועים שמול הבית. מה לי פה? מלמדת אנגלית. אני אוהבת בכלל שיעור אמנות.

לקחתי בתיק השחור החדש ילדה קטנה וצבעונית, שלא אוהבת ללכת לבית הספר.

”good morning!”

"בוקר טוב המורה, נכון את עושה היום שיעור חופשי?"

"היום אנחנו משחקים ביחד, משחק שקוראים לו 'הישרדות'"

השקט היה מפתיע וגם הסקרנות. הספרתי את כללי המשחק: ילד שמפריע יוצא החוצה לאחר אזהרה אחת על הלוח. הקבוצה שנשארת כאן תהיה נבחרת של תלמידים, שבאמת מעוניינים ללמוד אנגלית.

"המורה, זה בכלל לא משחק… זה לא הוגן".

"אזהרה ראשונה לכל המתלוננים…"

בחודש הנותר לסיום השנה התחלתי מחדש. למען התלמידים שרוצים ללמוד, למען עצמי והילדה הקטנה שאתי, שעוד צריכה ללמוד הרבה דברים.

בשיעור הראשון למשחק נותרתי עם קומץ תלמידים. היו עמי שלומי ושמחה שיושבים תמיד יחד, היחידים שעודים שיעורי בית, שני מלאכים קטנים ורציניים. היו גם דוד, יהודה, אלידע, אריאל, ישראל נחום, אוהד ושחר.

סגרתי את הספר הרגיל, התחלתי את השיעור עם משחקים באנגלית על הלוח. לאחר מכן כל אחד עבד בחוברת בעמוד שאליו הגיע. בסוף השיעור בדקתי את העבודות וחילקתי מסטיקים, שהם תמיד דבר שמח.

בשיעור הבא נכנס אפי, ילד שובב ביותר ומתוק ביותר:

"אפשר להצטרף, המורה?" שאל.

לאחר מכן הצטרפו עוד ועוד תלמידים. כל מי שהצטרף הבטיח ללמוד. האווירה בכיתה הפכה לאווירת לימוד. הילדים המתקדמים עזרו למי שהצטרף ולמתקשים. אפי הפתיע. התחיל לעבוד ברצינו, ולאחר ששלחתי מכתב חיובי להורים, הוא נהיה לתלמיד מצטיין.

"אתה נקודת האור שלי", אמרתי.

הילדה שבי שרה שיר שלמדה מהמורה ציפורן:

You are my sunshine, my only sunshine, you make me happy when sky is gray…

"מה קורה בשיעורים שלך?" שאלו אתי וענבל בחדר המורים שעה שגזרתי בריסטול עם מילים חדשות. "כבר חשבנו שהצלחת להסתדר אתם. איזה רעש!"

חייכתי. "את יודעת," אמר לי ראובן, מחנך הכיתה, "יש המון בלגן. זה לו מקצועי, אבל אם הצלחת להפוך את אפי לתלמיד מצטיין, זה שווה הכול".

הסוף לא ממש סרט, אמר הילדה בשיעור האחרון.

כי זה לא ממש סוף. בעצם, זו רק ההתחלה שלי.

מה? את ממשיכה להיות מורה?

אני יכולה לנסות.

תרגיל מקוון 2 קורס ניהול וארגון מורים שנה א

שלום לכל המורים היקרים!!!

מקווה שהמטלה תעניין אתכם ולא תרגישו שביזבזתם את הזמן.

חשוב לפתוח את המטלה בגוגל כרום – בדפדפן אחר לא תוכלו לצפות בסרטונים

את התשובות למטלה יש לכתוב בקובץ WORD, לאחר מכן העלו את המטלה למודל. 

תרגיל 1 קריאת מאמר

קראי את הקטע הבא וכתבי כחצי עמוד תגובה על דברי האיש – האם את מזהה מי כתב את הדברים.

יש פרט מידע שקראתי לא מזמן שריתק אותי. מישהו עשה בארצות הברית סקר מהן עשר העבודות הכי נחשקות בעולם. ויצאה רשימה. לא הפתעה גדולה: מחלקת הפיתוח של אייפד ב"אפל", ואגף "בינג" במיקרוסופט, וכמובן יש שם איזה שתי משרות ב"פייסבוק", דברים כאלה… אבל הפרט המדהים הוא זה: מעשר המשרות הכי נחשקות בעולם, אף אחת – אפילו לא אחת – לא היתה קיימת ב-2004.

אף אחד מהמשרות הכי נחשקות בעולם לא היתה קיימת לפני שבע שנים.

ואתם יודעים מה זה אומר על מערכת החינוך?

זה אומר שמערכת החינוך אמורה להכין לחיים את הילדים שלנו, אבל היא לא יודעת לאיזה חיים היא מכינה אותם. כי זו הבעיה הגדולה ביותר של החינוך היום: חינוך עוסק בעתיד, אבל אנחנו לא יודעים מה יהיה בעתיד. תלמיד שמתחיל השנה כיתה א', יסיים את חוק לימודיו בשנת 2024. אין לנו שום דרך לדעת איך יראה העולם בשנת 2024, מה יהיה חשוב ומה לא.

אז הדבר היחיד שאנחנו יכולים ללמד את הילדים ולדעת שהוא חשוב – זה ללמוד. אנחנו צריכים להודות שאנחנו לא יודעים, ולתת להם כלים ללמוד בעצמם.

הבעיה היא שהמערכת – מערכת החינוך – לא אוהבת להודות בזה שהיא לא יודעת. אף מערכת לא אוהבת להודות בזה שהיא לא יודעת. אז היא מעדיפה להגיד למורים שלה – אתם לא יודעים. אתם המורים, אתם לא יודעים. אז אני אכין לכם את כל מערכי השיעור, ואני אחליט מהם הספרים, ואני אשלח מפקחים, ואני אציב לכם מדדים, אני הכל חוץ מדבר אחד – לתת בכם אמון.

קן רובינסון, שהוא אחד ממומחי החינוך הכי חשובים, והכי יצירתיים בעולם, הוציא לא מזמן ספר על חינוך שנקרא "המקום הנכון". והוא פותח את הספר בסיפור שהיה באמת:

הסיפור הוא על בית ספר יסודי, שבו המורה ערכה שיעור ציור לקבוצה של ילדים בכיתה א'. ובשורה האחרונה של הכיתה ישבה ילדה שסבלה מבעיות קשב וריכוז, ובדרך כלל התקשתה להתרכז בשיעור, אבל באותו יום הילדה ישבה יותר מעשרים דקות וציירה משהו, בריכוז עמוק, לגמרי בתוך הציור שלה. והמורה הסתקרנה וניגשה אליה, ושאלה "מה את מציירת"?

והילדה, בלי להרים את העיניים, אמרה, "אני מציירת את אלוהים".

אז המורה אמרה, "אבל אף אחד לא יודע איך אלוהים נראה".

והילדה אמרה, "עוד רגע כולם יידעו".

אני אוהב את הסיפור הזה כי הוא סיפור על בטחון עצמי. הוא סיפור על מישהו שמאמין בעצמו. וזה סוג תמים של אמונה בעצמנו, שהולך לאיבוד. כי אם אני אקח קבוצה של ילדים בני שש, ואני אגיד להם לצייר את אלוהים, הם ינסו. הם ינסו משהו. אבל אם אני אקח אתכם – קבוצה של אנשים מבוגרים, ומשכילים, שלמדו תנ"ך, שראו את הקפלה הסיסטינית של מיכאלאנג'לו, שיש להם הרבה יותר אינפורמציה מילדים בני שש – ואני אבקש מכם לצייר לי את אלוהים. אתם תסבירו לי למה אתם לא יכולים. אתם תגידו לי שאתם לא רוצים לפגוע באף אחד, אתם תצטטו את "לא תעשה לך פסל וכל תמונה", וחלק גדול מכם יגיד לי, "אני לא יודע לצייר". כאילו שאם תציירו את אלוהים, בגלל שאתם לא יודעים לצייר, הוא לא ייצא דומה.

אבל הסיבה האמיתית לזה שאתם לא תרצו לצייר את אלוהים, היא שאתם תוצר של מערכת שלא האמינה בכם. ואנשים שלא מאמינים בהם, בסופו של דבר לא יכולים להאמין בעצמם. והמערכת שאנחנו גדלנו בתוכה היא עוד טובה הרבה יותר מהמערכת היום. כי כל המערכת היום מושתתת על דבר אחד: על אי אמון.

זו מערכת שאין לה אמון. אין לה אמון במורים, ואין לה אמון בתלמידים, ואין לה אמון בעצמה.

אין לה אמון במורים אז היא כל הזמן מודדת אותם. יש פיזה ויש מיצ"ב ויש אחוזי זכאות לבגרות, יש מדדי פיריון בחינוך, יש מדדים של ה-OECD, ושל הרשויות המקומיות, ושל משרד האוצר. זה כאילו שסביב כל מורה יש טבלה, והוא כל הזמן נמדד מול הטבלה, ומסביבו יושבים חמישה מפקחים שונים, מחמישה גופים שונים, שכל הזמן בודקים אם הוא עומד בתקן.

הייתי באיזה כנס שהיה בו נציג ממשרד החינוך של פינלנד – כמו שאתם יודעים פינלנד היא כבר כמה שנים מקום ראשון בעולם

הייתי באיזה כנס שהיה בו נציג ממשרד החינוך של פינלנד – כמו שאתם יודעים פינלנד היא כבר כמה שנים מקום ראשון בעולם בחינוך – אז שאלתי אותו "איך התחלתם? מה היה הצעד הראשון שעשיתם כשהתחלתם שם את מהפיכת החינוך?"

והוא אמר לי, "פיטרנו את כל המפקחים."

אז אמרתי לו "מה פתאום?"

והתשובה שלו הייתה, "לרופא אין מפקח, למהנדס אין מפקח, למה שלמורה יהיה מפקח?" אני לא רוצה להשמיץ פה את אוכלוסיית המפקחים, אני בטוח שהם אנשים טובים, אבל הם עובדים בכירים בתעשיית אי האמון. אם אתה לא סומך על מישהו, תפטר אותו. אם אתה סומך עליו – תסמוך עליו.

אבל למערכת שלנו אין אמון במורים, בדיוק כמו שאין לה אמון בתלמידים, אז היא כל הזמן עושה תרגילים, כדי שהתלמידים יהיו בשליטתה המוחלטת. ואתם יודעים איך נקרא התרגיל הגדול מכולם? הוא נקרא בחינות הבגרות.

בפברואר הקרוב תהיה בגרות בתושב"ע – תורה שבעל פה – לדרוזים! תהיה בגרות ב"לקט מצוות", יש דבר כזה, בגרות ברוסית, בגרות בפסיכולוגיה, בגרות באמנות, האם אתם מודעים לזה שיש שתי בגרויות בחקלאות – בגרות בחקלאות הצומח ובגרות בחקלאות בעלי החיים (נשבע לכם!), בגרות באמנות התיאטרון, בגרות בתקשורת המונים, הם יעשו בגרות על "האח הגדול". . יש בגרות במלונאות, בגרות בשֶפיות – הם לומדים לעשות עוגיות – יש בגרות בשיט ומדעי הים. בתיכון מילטון בבת-ים פגשתי תלמידים שרקדו סלסה בחצר, ואמרתי "איזה יופי שהם רוקדים בהפסקה", ואמרו לי "לא, הם לא לא הפסקה, הם מתכוננים לבגרות בסלסה." הם רוקדים סלסה, זו הבגרות שלהם.

אני רוצה להבהיר, אני לא נגד זה שילדים ילמדו סלסה. בחינוך מודרני הרעיון הוא שכל ילד יפתח את מה שנקרא "אזור החוזק" שלו. זה מקסים ונכון. הבעיה מתחילה כשמישהו מנצל את אזורי החוזק של הילדים שלנו כדי להעלות את אחוזי הזכאות לבגרות שלו, או כדי לשפר את יחסי הציבור של משרד החינוך.

בפינלנד יש ארבע בחינות בגרות. מתמטיקה, אנגלית, הבנת הנקרא ומקצוע בחירה אחד. באנגליה יש שלוש. בצרפת ארבע. בישראל יש 265 בחינות בגרות. למה? כי אז לא צריך לסמוך על המורים ולא צריך לסמוך על התלמידים, במקום זה מקימים תעשיה שלמה של מבחנים.

אתם באמת חושבים שהילדים שלנו לא מבינים מה קורה? אתם באמת חושבים שהם לא מבינים שהנסיון הזה לתחמן את הממוצע הוא הבעת אי אמון בהם, והבעת אי אמון במערכת, והבעת אי אמון ביכולת של המורים שלהם לעניין אותם?

הבן שלי, ליאור, יעשה בשנה הבאה בגרות בתנ"ך. למה? הוא לא צריך לעשות בגרות בתנ"ך, הוא צריך ללמוד תנ"ך. תנ"ך זה ההיסטוריה שלו, והמורשת שלו, והביוגרפיה הרגשית שלו, וזה גם הספר הכי טוב שהוא יקרא אי פעם בחייו. ואם הוא ילמד אותו, ילמד אותו בשביל ללמוד ובשביל להבין – הוא יאהב אותו. אבל ללמוד לבגרות זה ההיפך מללמוד.

היום הם לא לומדים בשביל לדעת, הם לומדים בשביל לעבור את המבחן. את המבחן באהבת יעקב לרחל, ואת המבחן בעקידת יצחק, ואת המבחן על מהפכן בשם ירמיהו, ואת המבחן על אלוהים. הם צריכים לעבוד מבחן על אלוהים ולהוציא לפחות 60 באלוהים.

למה? כי למערכת אין אמון בהם. המערכת לא מאמינה שהם מסוגלים לאהוב את הספר הכי טוב שנכתב אי פעם, או להבין אותו, אם לא תהיה בחינה.

ותחשבו מה זה עושה גם לאמון שלהם במורים. הילדים לא מתייחסים אליהם בתור המורים שלהם, אלא בתור כלי להכנה לבגרויות. אבל אם במקום בחינת בגרות את הציון שלהם בתעודת הגמר ייתן להם המורה שלהם – המורה שמכיר אותם, שלוקח בחשבון גם השקעה, ואהבה, ואת ההבנה של המאמץ שעושה כל ילד – תחשבו איזה שינוי דרמטי זה יעשה במעמד המורה. אבל בשביל זה אנחנו צריכים להאמין במורים שהם רוצים ללמד, ואנחנו צריכים להאמין במנהלים שהם יודעים לנהל, ואנחנו צריכים להאמין בתלמידים שהם מסוגלים ללמוד, ואנחנו לא מאמינים להם.

שואלים אותי מה הדבר הראשון שאני אעשה אם אני אהיה שר החינוך. זה מה שאני אעשה. אני אבטל 262 בחינות בגרות מתוך ה-265. הילדים שלנו צריכים בגרות באנגלית, ובמתמטיקה, ובהבנת הנקרא. וזהו. כשהם יגדלו וירצו ללכת לאוניברסיטה, הם יעשו בחינת כניסה לאוניברסיטה כמו בכל מקום נורמלי בעולם.

ואי האמון לא נעצר שם.

למערכת גם אין אמון ביכולת של תלמידים להיות יותר טובים מההורים שלהם. היא לא מאמינה שתלמיד שנולד עני, בשכונה ענייה, להורים עניים, יצליח אי פעם לצאת מזה.

הייתה פה ועדה – ועדת שושני – עמד בראשה שמשון שושני, שהוא היום מנכ"ל משרד החינוך, והוועדה הציעה להפעיל תקן דיפרנציאלי לתלמיד, לפי "מדד שטראוס", להעלות את אחוז התקציב שמיועד לאפליה מתקנת ל-26%. תישארו איתי… זו בסך הכל עברית מסובכת להגיד שילד שההורים שלו לא יכולים לממן לו שיעורים פרטיים, או לקנות לו ספרי עזר, והם לא יודעים אנגלית ואין להם בגרות במתמטיקה, ואין לו חדר משלו בשביל לעשות שיעורי בית – אז תפקידה של המדינה לעזור לו לסגור פערים. היא צריכה להקדיש לו 26% יותר תקציב כדי שהוא יוכל לסגור את הפערים.

אבל אתם יודעים מה קרה? משרד החינוך של דוקטור שמשון שושני, קרא את הדו"ח של דוקטור שמשון שושני – והוא לא קיבל אותו! אז היום אחוז התקציב המיועד לאפליה מתקנת הוא בערך 5%, שזה לא רק נשמע כלום, זה באמת כלום.

כי למערכת אין אמון אפילו בעצמה. יש לזה אפילו הוכחה בכתובים בחוקי מדינת ישראל.

בשנת 2008 הכנסת קבעה את "חוק חינוך מוסדות תרבותיים ייחודיים" המתיר מימון ממלכתי של מוסדות שלא לומדים בהם לימודי ליבה. איזו מדינה בעולם היא כל כך פחדנית, כל כך חסרת אמון בעצמה, כל כך מבוהלת, שהיא קבעה בחוק שהיא פוטרת את התלמידים שלה מהערכים הכי בסיסיים שבהם היא מאמינה?

איזו מדינה בעולם ויתרה על זכותה, ועל חובתה המוסרית, להשמיע את השקפת העולם שלה לגבי השאלה מה תלמיד צריך ללמוד בבית הספר? לאיזו רמה של אי אמון בעצמה צריכה הייתה המדינה להגיע, כדי לומר, "אני לא יודעת להגיד אם ילד בן שבע צריך או לא צריך ללמוד אנגלית בבית הספר. זה גדול עלי. אני אשאיר את זה למגזר שלו, כי הוא יודע יותר טוב ממני".

השנה היא שנת הקו האדום של מדינת ישראל. כי השנה, 2012, היא השנה שבה 50 אחוז מתלמידי כיתות א' במדינת ישראל הם או בחינוך החרדי או בחינוך הערבי.

זה אומר ש-50 אחוז מתלמידי כיתות א' במדינת ישראל משוחררים על פי חוק – על פי חוק שהצביעו בעדו מפלגת העבודה, וקדימה והליכוד – מלימודי מתמטיקה, ואנגלית, ומחשבים ועברית והם יגמרו 12 שנות לימוד, על חשבון מדינת ישראל, בתחומי מדינת ישראל, במערכת החינוך של מדינת ישראל, בלי שהם ישמעו אפילו פעם אחת על מגילת העצמאות!

למה? כי המערכת לא מאמינה בערכים שהיא עצמה מדברת עליהם. כי המערכת שכחה מהו התפקיד הכי בסיסי של כל מערכת חינוך – ההבנה שתפקידה הוא לבנות חברה אנושית, ורק ערכים בונים חברה אנושית.

אני חושב שלתת אמון זו הדרך היחידה לקבל אמון, ואני חושב שלתת אמון זה לא רק הדבר הנכון מוסרית וערכית, אלא גם הדבר הכי מעשי שהמערכת יכולה לעשות.

כי חוסר אמון מביא תמיד לתוצאה הפוכה: ישראל מכריחה את המורים שלה לרשום ולדווח על כל צעד שלהם – אז התוצאה היא שאחוז היעדרות המורים אצלנו הוא מהגבוהים בעולם; בישראל יש כמות מטורפת לגמרי של בחינות בגרות – אז התוצאה היא שאנו מהמובילים בהעתקות של תלמידים. אני יכול להמשיך עם הדוגמאות האלה עד מחר, אבל את העיקרון הבנתם.

העקרון הוא שרק אמון מוביל להעמקת המחויבות. ואני יודע את זה כי יש בישראל תופעה מוזרה, שאף אחד לא יודע איך לאכול אותה:

לפי כל המדדים שמשרד החינוך כל כך אוהב, צעירים ישראלים בני שבע עשרה הם מטומטמים, ואותם צעירים בדיוק, כשהם בני עשרים וארבע, הופכים לגאונים.

בגיל 17 הם מהמקומות האחרונים בעולם המערבי במתמטיקה, באנגלית, במחשבים, בפיזיקה.

ובגיל 24 – אותם אנשים – מקימים יותר סטרט-אפים, כותבים יותר מחקרים מדעיים, מקבלים יותר תוארים אקדמאים, עושים יותר אקזיטים, ממציאים יותר אלגוריתמים וזוכים ביותר פרסים מכל קבוצה אחרת עלי אדמות.

מה קורה באמצע?

אנחנו יודעים את התשובה. הצבא.

החבר'ה האלה הולכים לצבא. ובצבא קורים שני דברים: אל"ף – הם עושים קורסים שהם פי-אלף יותר תובעניים, יותר דחוסים, יותר קשים, עם אפס-הקלות, בתנאים לא נוחים, ופתאום מתברר להם, קודם כל, שהם מסוגלים. פתאום מתברר שילדינו המתוקים, שמגיל שמונה כבר יושבים אצל היועצת ובוכים על מר גורלם, בהחלט מסוגלים ללמוד כשמישהו מעיז לתבוע מהם ללמוד בלי פשרות.

והדבר השני הוא שהצבא בא אליהם ואומר להם: אני מאמין בכם. אני סומך עליכם. אני כל כך מאמין בכם שאני מפקיד בידיכם את הדבר הכי חשוב שתעסקו פה אי פעם בחייכם – את בטחונם וחייהם של שבעה וחצי מיליון בני אדם.

וזה הופך אותם לאנשים אחרים. כי מאותו רגע ואילך הם הופכים להיות אנשים שהאמינו בהם. ואנשים שמאמינים בהם יכולים לעשות הכל. כולל, אם צריך, לצייר את אלוהים.

תרגיל 2 – כוחות ייחודיים באדם

קראי את הקטע הבא  – השאלות בהמשך

כל אחד נברא עם כוחות ויכולת משל עצמו. אין אדם שאין בו כוחות. אין אדם שלא נולד עם כח, תכונה, יכולת חיובית משלו.

נולדנו עם כוחות, נולדנו עם כשרונו, רק צריכים אנו להאמין בקיומם ולחשוף אותם.

לכל אדם ניתנו כוחות ייחודיים על מנת שיוכל לחיות את חייו ולממש את תפקידו. לכל אחד ישנם כוחות שתכונות שטבועים בו, על מנת שישתמש בהם ויפעל דרכם. הכוחות של האדם יכולים להתבטא בכמה מישורים שונים. ישנם כוחות וכישרונות נוספים שקשורים למישורים מעשיים יותר מחיי האדם. זה יכול להיות כשרון באומנות, כשרון הניתוח אנליטי, כשרון טכני, כשרון הכתיבה, בדרמה, בספורט ועוד. ישנם כוחות וכישרונות נוספים שקשורים לעניינים פנימיים יותר בנפש האדם. ננסה לחלק כוחות אלו לעניינים של יחסים בין האדם לזולתו ויחסי האדם עם עצמו. ביחסים בין האדם לזולתו יהיו אלו כוחות של סבלנות, של הקשבה, של תשומת לב, של רגישות לזולת, של אהבה ועוד. ביחסי בין אדם לעצמו יהיו אלו כוחות וכשרונות נפשיים כמו התמדה, רגישות עצמית, כוחות של משמעת עצמית, של עבודה פנימית ועוד. ישנם כוחות פנימיים נוספים שקשורים לקשר שלנו עם בורא עולם. כוחות של תפילה, כוחות של אמונה, של רצונות חזקים ועוד. כשאנו מדברים על החשיבות שהאדם יכיר את כוחותיו, אנו מתכוונים לשלל סוגי הכוחות שקיימים בו:

אז למה צריך לדעת מה הכוחות שלי?

  1. זיהוי כוחות מחזק את הרצון להשתמש בהם
  2. הכוחות של האדם מזכירים לו כי הוא בעל  ערך ומשמעות
  3. כוחות האדם הם הכלים שלנו להתמודד עם משימות חיינו
  4. הכוחות שלנו משמשים כ"רמזים" שניתנו לנו בכדי למצוא את התפקיד האישי שלנו.

משימה 

נסה/י לחשוב על תכונה או כח חיובי שקיים בך

  • נסה/י להיזכר כיצד הבחנת בכישרון או בתכונה? כתב/י כמה שורות על כוח או כשרון זה?
  • באיזה תחום או נושא את/ה מרגיש/ה שיש לך יכולת וכשרון?

דמיין/ני לעצמך שאני פוגש את החבר/ה הכי טוב/ה שלך או כל אדם אחר שאת/ה מרגיש/ה אהוב/ה ומוערך/כת לידו.

  • כתב'י מה אותה אישיות הייתה מספרת עליך.
  • אלו כוחות בך הוא/היא היה/הייתה מציינ/ת?

תרגיל 3

צפו בנאומו המיוחד של סטיב הובס

כתוב האם הזדהת עם הנאמר והיכן הסרטון "פוגש" אותך בעבודתך החינוכית?

 

הבא להורגך השכם להורגו – בואו נעשה קצת סדר לתלמידים

הבא להורגך השכם להורגו – בואו נעשה קצת סדר לתלמידים שלנו

לקוח מויקיפדיה 

המקור לביטוי זה הוא במדרשים בציוויו של ה' את משה לגבי המדיינים: "צָרוֹר אֶת הַמִּדְיָנִים וְהִכִּיתֶם אוֹתָם"‏" (‏במדבר כ"ה, יז‏) – "כִּי צֹרֲרִים הֵם לָכֶם בְּנִכְלֵיהֶם אֲשֶׁר נִכְּלוּ לָכֶם" (שם, יח). הנהגה זו פורשה במדרש: אם בא להרגך – השכם להרגו".

על פי פרשני המקרא יש לְאַיֵּב (לנהוג כבאויבים) את המדיינים (רש"י על "צרור") ולהרוג בהם (תרגום יונתן ל"והכיתם"), מפני שהם שונאים לישראל ומתמידים להצר לו (המאירי סנהדרין פ"ח), וזממו במחשבות רעות ובשקרים ("נכליהם") על עם ישראל, באמצעות ההחטאה בחטא בעל פעור. ממקור זה ניתן ללמוד שהכלל תקף לאדם הפרטי כמו גם לאומה שלמה, ושאין לחכות עד שהאויב ממש יבוא להרוג, אלא אפשר להקדים "מכת מנע". המפרשים מעירים שאין ציווי דומה לגבי מואב, אלא להפך קדם לכך ציווי "אל תצר את מואב" (דברים ב, ט), אף שהם אויבי ישראל, או מפני שעשו זאת מדאגה לארצם (חזקוני ורמב"ן) לעומת מדין שהשתרבבו לריב לא להם בשל שנאתם, או מפני שהיו פסיביים בחטא ולא שלחו את בנותיהן להחטיא את בני ישראל, לעומת מדין שהיו אקטיביים ושלחו את בנותיהם ואף את בת המלך (כלי יקר), או מפני שעתידה רות המואביה לצאת ממואב (רש"י). המפרשים אף מוסיפים כי נותר עניין פתוח בין בני ישראל למדיינים, שהמדיינים ירצו לנקום מישראל את מות כזבי בת צור המלך, ולכן יש להקדימם בכך (אבן עזרא וכלי יקר).

בתלמוד בבלי (מסכת סנהדרין עב א, ומסכת יומא פה ב) מאוזכר כלל זה כאסמכתא בדיון של הבא במחתרת (אדם הפורץ בחשכת הליל כדי לגנוב), שעליו נאמר "אֵין לוֹ דָּמִים" (שמות כ"ב, א), מכיוון שסביר להניח שהפורץ יסכן את חייו של בעל הבית כאשר יגנוב את הרכוש, מול בעל בית שינסה לגונן על רכושו.

בתנ"ך נזכרים שני מקרים של הגנה עצמית מדין הבא להורגך.

הראשון הוא מקרהו של דוד שנרדף בידי שאול‏‏‏, וכאשר מזדמנת לו שעת כושר כפולה להרוג את שאול בעיצומו של המרדף הוא נמנע מכך. במקרה זה מכיר התלמוד (מסכת ברכות נח א) בזכות ההגנה עצמית, ותמה על כך שדוד לא הרג את שאול כאשר יכל לעשות זאת, שהרי לפי הדין מותר היה לו להגן על עצמו מרדיפתו של שאול. פרשני המקרא והוגים יהודיים בעקבות התלמוד התלבטו בשאלה זו וניסו לתת תשובות שונות לעניין זה.‏‏‏

המקרה השני הוא של מרדפו של עשהאל אחר אבנר בן נר בעיצומו של קרב, אבנר שיודע שמדובר באחיו של המצביא דוד, מבקש ואף מתחנן מעשהאל שרודף אחריו להכותו, לפגוע במישהו אחר או לסור ממנו, ולאחר שעשהאל מסרב, באקט של הגנה עצמית מכהו אבנר בצד הקהה של החנית בצלע החמישית והורגו‏‏‏[4]. בדיון שנעשה בתלמוד אבנר בן נר מואשם בכך שיכל להציל את עצמו בכך שהיה פוצע את עשהאל פציעה שאיננה פציעת מוות, ולא עשה כן ולכן הרגו יואב. דיון זה מסייג ומגביל את הכלל של "הבא להורגך – השכם להורגו", למקרה שבו אין אפשרות אחרת להתגונן אלא בנטילת חייו של המתקיף.

בקבלה ובחסידות היו שפירשו כלל זה באופן אלגורי: המדובר ביצר הרע שבא להרוג את האדם מבחינה רוחנית, ואותו יש להשכים ו"לחסל" בתפילה ובלימוד תורה.‏‏

הרב חיים דוד הלוי שכיהן כרב ראשי לתל אביב, פסק כי כלל זה אקטואלי לימינו, וכי "כאשר אומה חשה בוודאות מוחלטת באויביה הזוממים להתנכל לה, רשאית היא לפתוח במכת מנע מתוך הכלל הבא להרגך השכם להורגו".‏‏על פי רבנו בחיי, כלל זה מסויג רק לשעת מלחמה, ואילו שלא בשעת מלחמה יש לקרוא לשלום ואפילו לשבעת העממים.

בפברואר 2016 אמר הרמטכ"ל גדי איזנקוט כי "צה"ל לא יכול לדבר בסיסמאות, כמו 'הבא להורגך השכם להורגו', אני לא רוצה שחייל ירוקן מחסנית על נערה עם מספריים". דבריו עוררו דיון על היחס לביטוי חז"ל זה, ומוסריות נוהלי פתיחה באש בתקופת גל הטרור. הראשון לציון, הרב יצחק יוסף, אמר בתגובה כי "אם מחבל מגיע למישהו עם סכין – מצווה להרוג אותו, 'הבא להורגך השכם להורגו', לא להתחיל לפחד שיעשו עליו אחר כך בג"ץ או שיבוא איזה רמטכ"ל ויגיד משהו אחר, לא צריך לפחד".‏

שאלות

1)אם ערבי רוצה להרוג יהודי האם מותר ליהודי להרוג את הערבי?

2)אם מחבל רוצה להרוג יהודי האם מותר ליהודי להרוג את המחבל?

3)כתוב הקם להרגך השכם להרגו,אבל כתבת בתשובה שאם אחד רודף אחרי אדם אחר ורוצה להרגו על הנרדף להציל עצמו באחד מאברי הרודף ורק אם אין בררה מותר להרגו,איך זה מתיישב עם האימרה?

תשובה הרב יעקב אריאל

1) מה זה רוצה איך אתה יודע? על רצון ואפילו דיבור אין הורגים אפילו נכרי

2) כנ"ל. ובכל מקרה ההחלטה על פגיעה במחבל היא עפ"י המדינה ולא כל יחיד יעשה דין לעצמו.

3) "הקם להורגך השכם להורגו" זו הדרכה עקונית , הביצוע הוא רק ע"י הצלה באחד מאבריו של רודף.

וכמובן שאי אפשר בלי סרטונים בנושא

כמה עובדות על הסכסוך הערבי יהודי

קצת על הסכסוך הערבי יהודי