שלום שוב

והשבוע בתוכן:

·         רעיון חינוכי אור לרשע ואוי לשכנו

·         מתורתו של אביעד הכהן

·         מתורתו של הרב אורנשטיין

·         משל האריה והכבשה

·         סרטונים בנושא חברות

·         ולסיום בדיחה כשרה

 

לחץ חברתי- המשך, אוי לרשע ואוי לשכנו

אומר המדרש "כיצד הם שרויים? הלווים יחנו סביב למשכן קדמה [=מזרחה] שומרים משמרת המקדש, וסמוכים להם יהודה ויששכר וזבולון מכאן אמרו אשרי לצדיק ואשרי לשכניו אלו שלשת השבטים שהיו סמוכים למשה ואהרן נעשו גדולים בתורה. יהודה – שנאמר (דברים, מח) "לא יסור שבט מיהודה ומחוקק מבין רגליו עד כי יבא שילה ולו יקהת עמים" ביששכר כתיב (ד"ה א יב) – "ומבני יששכר יודעי בינה לעתים לדעת מה יעשה ישראל ראשיהם מאתים וכל אחיהם על פיהם" והיו מסמיכין הלכה על פיהם, ומזבולן – "מושכים בשבט סופר" (שופטים ה) סופר – על שהיו שכיניו, כלם נעשו בני תורה. ומן הדרום בני קהת וסמוכין להם ראובן ושמעון וגד מכאן אמרו אוי לרשע ואוי לשכנו אלו שלשת השבטים שהיו שכנים לקרח ועדתו בדרום אבדו עמו במחלקותו. שנאמר (במדבר טז) "ותפתח הארץ את פיה ותבלע אותם ואת בתיהם ואת כל אשר להם ואת כל האדם אשר לקרח ואת כל הרכוש". (מדרש תנחומא, פרשת במדבר, סימן יב)

עניין מחלוקתם של קרח ועדתו נתפרש בתורה . אף על פי כן, ראה רש"י לפתוח את פירושו לפרשת קרח באמרו: "פרשה זו יפה נדרשת במדרש רבי תנחומא" .

דר' אביעד הכהן מסכם לנו יפה את הנאמר על החטא שביצע קורח וכך כתב: דומה שכל מי שעסק בפרשה זו התמקד בקרח, האיש שליכד סביבו את החולקים, וביקשו להתחקות אחר המניעים שהביאוהו למחלוקת שגרמה לאבדנו, שהרי כל מי שמעיין בסיפור נמצא תמה: "קרח, שפיקח היה, מה ראה לשטות הזה?!" . תוך כדי חיפוש אחר השורשים למחלוקתו של קרח, הרבו על קרח חטאים כרימון; זה אומר בכה וזה אומר בכה . היה מי שאמר עליו שנתן עינו במה שאינו ראוי לו , ויש מי שאמר שקינא באהרן על הכבוד שזכה לו , פירוש הקרוב לפשט הכתובים. אך היו מי שהרחיקו לכת באמרם שהכחיש את בריאת העולם  או שחלק על השבת . נמצא גם מי שייחס לו פרישה למינות וכפירה במצוותיו של הקדוש ברוך הוא , ויש מי שאמר: "באותה שעה אמר קרח: אין תורה מן השמים, ואין משה נביא, ולא אהרן כהן גדול" . גם על הטקטיקה שנקט קרח הרבו לדון: היה מי שייחס לו את פיתוים של השבטים , ויש מי שאמר עליו ש"התחיל לומר להם דברי ליצנות" . מכאן קצרה הדרך לסיפור המפורסם כל כך : קפץ קרח ואמר למשה: טלית שכולה תכלת מהו שתהא פטורה מן הציצית? אמר לו: חייבת בציצית. אמר לו קרח: טלית שכולה תכלת אין פוטרת עצמה, ארבע חוטין פוטרות אותה?! בית מלא ספרים מהו שיהא פטור מן המזוזה? אמר לו: חייב במזוזה. אמר לו: כל התורה כולה רע"ה פרשיות אינה פוטרת את הבית, פרשה אחת שבמזוזה פוטרת את הבית?! אמר לו: דברים אלו לא נצטווית עליהן, ומלבך אתה בודאן…

אני רוצה להציע כיוון אחר שראיתי במפרשים. ידוע שקרח גייס ראשי סנהדראות ואנשים חשובים למחלוקת זו. ונשאלת השאלה, בשביל מה היה קרח זקוק לכך? הלא עמדתו הייתה מבוססת ומוצלחת, מטועני הארון היה, וכן היה מחונן בעושר רב, כפי ששגור בפי העם: "עשיר כקרח", ואם כן מה הניע אותו להיכנס לריב זה? הלא ברור שכל דבר יש לו סיבה ורקע, ובין לילה אין אדם נהפך לאיש ריב ומדון? מסבירים חז"ל ואומרים, שהרקע לכך הוא, החברה הבלתי מתאימה שאליה נקלע קרח.

כידוע היה מתגורר במדבר בשכנותו של שבט ראובן, שהצטיין בריבוי מחלוקת וסכסוכים, פלגנות ודברי ריבות. ידוע שאפילו בעת מלחמת סיסרא לא מצא ראובן זמן להשתתף ולבוא לעזרת העם, ודבורה הנביאה התלוננה ואמרה: "למה ישבת בין המשפתים"? זכית לקבל שטח רחב ידיים החולש על כל הסביבה, ובשביל מה, כדי לשמוע שריקת עדרים? והיא מוסיפה: "לפלגות ראובן גדולים חקרי לב" (שופטים ה' ט"ז, י"ז).

דבר זה נובע מכך שהפלגנות מעסיקה את ראובן יתר על המידה. אצל ראובן היה הרקע לכך, הרגשת קיפוח והפליה, נוסף על שטות ממש. יעקב אביו כבר קרא לו "בכור שוטה", כי בשעה שהציע ליעקב שישלח את בנימין למצרים אמר: "את שני בני תמית אם לא אביאנו אליך" וגו' (בראשית מ' ב' ל"ז) אמר לו: "בכור שוטה", בניך הם, לא בני הם? אבל קרח שפקח היה, מה ראה לשטות זו? ברם, זה בא ללמדנו, עד כמה חברה מפוקפקת עשויה לקלקל את האדם הטוב ביותר, אפילו את קרח בן יצהר בן קהת. ובכדי שהדבר לא יראה כמקרה בודד, מביא המדרש גם דוגמה חיובית מיששכר וזבולון, שני השבטים שהיו בני תורה, כמו שנאמר: "ומבני יששכר יודעי בינה לעתים"; ואפילו שבט זבולון, שהיו סוחרים- "לחוף ימים ישכון"- ובדרך כלל אין לסוחרים פנאי לעסוק בחכמה, בתורה ובמדע, עם כל זה הגיע שבט זבולון לרמה של סופרים, כפי שאומרת דבורה הנביאה: "ומזבולון מושכי בעט סופר". ולמעשה פלא הוא להגיע למעמד מכובד כזה. והסיבה לכך, אומרים חז"ל, היא שכנותם של משה ואהרון. היות והיו שכנים לתורה נעשו כולם בני תורה, בחינת: טוב לצדיק, טוב לשכנו, אשרי לצדיק אשרי ואשרי לשכנו. עד כדי כך גדולה השפעת החברה על האדם בכלל ועל נפש הילד בפרט. משום כך צריכים להחדיר את הרעיון של התחברות עם טובים, כדי לעצב על ידי כך את נפש ועתיד האדם. חז"ל אמרו: "הרחק משכן רע ואל תתחבר לרשע", והפתגם העממי אומר: ברצונך לדעת מי אני? הכר נא את חברי ותדע מי אני.

ובכדי להגיע לחברה טובה, צריך אדם להיות בראשונה ראוי ומתאים לכך. שיהיה אדם טוב ונוח לבריות, כי אז יש סיכויים להתחבר עם טובים.

ולסיכום סיפור שקראתי בעלון שלום לעם…האריה, מלך החיות, הזקין וחלה אנושות, לא היה עוד בכוחו לצאת ולטרוף. כבר שלושה ימים שהוא לא אכל כלום, והרעב החל להציק לו. הוא ניסה להשיג על דרך אחרת להשיג אוכל וזחל החוצה, אל פתח המאורה. מרחוק הוא מבחין באנטילופה גדולה ובשרנית שמתקרבת. בשאגה גדולה מזמין האריה את האנטילופה לבקר אצלו במאורה. האנטילופה מתפתה לחיוכו המלאכותי של האריה שביקש בנימוס: 'אולי תוכלי להריח את הפה שלי ולספר לי מה הריח שעולה ממנו, אני מרגיש ממש על הפנים!'

האנטילופה מתקרבת, קצת בחשש, קצת בהיסוס, אבל כבר ממרחק של מטר היא יכולה להריח את הסרחון שעולה מפיו של המלך שלא אכל שלושה ימים. 'מסריח ביותר, אדוני המלך!' היא מכריזה בהחלטיות. דינה נגזר למוות באשמת חוצפה. והמלך שקרע אותה לגזרים, היה גם שבע, וגם מרוצה ממשפט הצדק שעשה. אבל הוא עדיין הרגיש קצת רעב, וחיפש את ההזדמנות הבאה לעשות משפט צדק. השועל שעמד בצד והתבונן בביצוע גזר הדין של האנטילופה נקרא למאורה. גם הוא התבקש למסור חוות דעת על הריח. השועל שלא רצה ליפול במלכודת שבה נפלה האנטילופה, הסתיר את תחושת הגועל, וכששפתותיו נוטפות חנופה אמר: 'ריח גן עדן, אדוני המלך, הרבה זמן כבר לא הרחתי ריח כה נפלא!'. גם דינו נחרץ למוות באשמת חנופה.

האריה שביקש לקנח בבשר רך וטעים, שאג לכיוונה של כבשה צעירה שרעתה לא הרחק משם, הוא ניסה להפיל אותה במלכודת שבה נפלו גדולים ממנה, וביקש את חוות דעתה על הריח.

אבל הכבשה רק נענעה בראשה בהתנצלות: 'מצטערת מאוד אדוני המלך, אבל האף שלי סתום, אני לא יכולה להריח!'

כשפורצת מריבה, בכיתה או בין אחים, או סתם כך בשכונה, בדרך כלל מהר מאוד האווירה נעשית לוהטת. לכל צד יש עדים ובעלי ברית, תומכים גלויים ותומכים נסתרים, כולם בוחשים בקדירה וכולם הופכים לצד במריבה. בסופו של דבר אף אחד לא יוצא נקי, כולם מלאים באנרגיות שליליות, כולם נדבקים במחלה שבה לקו קורח וחבריו, מחלת ה'מחלוקת'.

מחלוקת כמוה כאש, שורפת ואוכלת כל חלקה טובה, גם אנשים תמימים נסחפים אליה ונכווים.

בפרשת השבוע מסופר על קורח, איש בן שבט לוי שערער על מנהיגותו של משה, מתוך מבט קצר וצר עין חמד קורח את המנהיגות והשררה ויצא למריבה. אנשים רבים נסחפו אחריו בלי שתהיה להם שום תועלת. וכשקורח בא על עונשו, הם כולם היו שם, כל מי שהשתתף במחלוקת הקשה נפגע ונענש.

בברכותיו של יעקב אבינו לבניו לפני מותו הוא צופה את העתיד להתרחש אצל צאצאיו בני שבט לוי, כאשר קורח יקום ויערער על מנהיגותו של משה, ויצית את אש המחלוקת במחנה. יעקב, כבר אז, שנים לפני כן, מתחנן ומבקש שלא להיות שותף באותה מחלוקת, אפילו לא בהזכרת שמו, הוא מבקש להיות רחוק מכל מה שקשור בריב ומדון. ואכן מייחוסו של קרח בפרשה נעדר שמו של  סב יעקב שביקש שלא להצטרף לחגיגה הנוראה. כי ממחלוקת וממריבה צריך לברוח כמו מאש. ובחכמה, כמו הכבשה.

ולפינת המולטימדיה

  חשוב לי לציין שהפרשנות של הסרטונים היא שלי בלבד וברור שכל סרטון יכול להיות שמיש גם לנושאים אחרים.

1.      מתוך הסרט שרק בנושא בין אדם לחברו מריבות ומחלוקות – 

2.      בקרוב נקבל סכום כסף גדול – על קנאה ותחרותיות –  

3.      לחץ חברתי ומריבות – ויצמן גונב את המבחן בהיסטוריה – 

עוד סרטונים רבים תמצאו במארז בין אדם לחברו ובמארז התמכרויות. בהצלחה

בנושא סיום ופרידה כל הסרטונים נמצאים בתיקיה של פרשת וזאת הברכה

 

ולסיום 2 בדיחות  כשרות

אחת שואלת את בעלה כמה אתה אוהב אותי מ – 1 עד 10 ?

עונה לה הבעל: מ 1 עד 10 כמה שאת רוצה אבל מה – 12 עד ה – 30 יש מונדיאל אז אל תבלבלי לי את המוח… 

ועוד אחת

 איש אחד יהודי דתי מגיע לארץ עם שישה מקררים

המוכס שואל:"בשביל מה אתה צריך שישה מקררים?

היהודי עונה: הכל לצרכים אישיים שלי.

המוכס שואל: בשביל מה כל אחד מהמקררים?

עונה לו היהודי: אחד חלבי, אחד בשרי, אחד פרווה, אחד כשר לפסח חלבי, ואחד כשר לפסח בשרי.

המוכס עונה: בסה"כ זה 5,ומה עם השישי?

אז היהודי עונה:ואיפה אתה רוצה שאי אשים בשר חזיר אם יזדמן לי?

 

בס"ד

שלום לכולם

בדרך כלל אני מתחיל בקודש…הפעם ארצה שתקשיבי לקטע מתוכנית רדיו ששודרה לפני מספר ימים. אני חשבתי שאני יודע הכל ובוודאי לא יצליחו להפתיע אותי בנתונים הלא פשוטים שקיימים….הופתעתי. אני מקווה שהקטע

הזה יעורר את מי שרדום וידרבן לחשיבה ולעשיה את אלה שכבר התעוררו. אני מתנצל מראש בפני מי שחושב שהקטע לא ראוי.

לאחר שמיעת הקטע בואו נתחיל

פרק מיוחד לקראת החופש הגדול

חופשת הקיץ הארוכה מציבה אתגר חינוכי, דתי וערכי בפני הורים, מחנכים ובמיוחד בני נוער הממתינים לה בכיליון עיניים ובהתרגשות רבה. החופש הגדול נתפס בעיני רבים, הורים ונוער כאחד, כתקופת פורקן ושחרור מחובות ומאחריות.

אומר הרב יונה גודמן – אנשי מקצוע שעובדים עם נוער בסיכון עם נוער במצוקה, רגילים לעשות הבחנה חשובה. הבחנה בין נוער שנשר חלילה לבין נשירה סמויה. נוער שנשר אין לו בית ספר. הוא לא רשום בשום מקום, הוא ישן ברחובות הרבה פעמים. הוא לא לומד בשום מסגרת רשמית מסודרת. מאוד קל לזהות אותו כי מספרו לא מופיע בשום מוסד או מסגרת או מאגר מידע של משרד החינוך. הקושי הגדול מתחיל לעומת זאת עם מה שמכונה נשירה סמויה. נוער בנשירה סמויה רשום בבית ספר, במסגרת לימודית. אך הוא לא מגיע. או שמגיע והוא לא לומד. הוא מוריד את הראש, יוצא להפסקה של שלוש שעות. זוהי נשירה סמויה והיא יותר מסוכנת כי אותה לא מזהים. גם בחופש ישנם תלמידים שהם בנשירה סמויה מחובות, מהמשפחה, מאחריות.

כותב הרב דר' אברהם ליפשיץ, הרב קוק כתב באיגרת לרב חרל"פ "כל זמן מאיר בתכונתו" (הרב קוק באיגרת לרב חרל"פ, אלול תרע"א)

תקופת החופשה מציבה אתגר גבוה עבורנו ועבור תלמידנו, בבחינת "כל זמן מאיר בתכונתו", והיא מזמנת ערכים מיוחדים והארה מיוחדת. בתום שנת הלימודים השאלה החשובה איננה יכולתו של הנער להתמודד עם עולם הפיתויים, הסתמיות והבטלה, אלא יותר מכך. זמן החופשה  הוא  הזמן המיוחד לגילוי עוצמתו של התלמיד  ורצונו לקיים את חיי התורה מתוך בחירה.

"יצא חוק לעולם – ניתן דרור לעולם", נאמר בבראשית רבה (נ"ג, י"א). לכאורה קיימת סתירה בין השניים, שהרי חוק ודרור הם שתי מציאויות מנוגדות זו לזו. אלא שחז"ל בדרכם התמציתית מלמדים אותנו כי בשעה שאדם יוצא ממסגרת, בין שהוא רוצה ובין שאינו רוצה, מוטלת עליו אחריות על זמנו, על אופי עיסוקיו וניצול שעות הפנאי שלו. כלומר, מסגרת וחוק מאפשרים חופש ודרור, ואילו יציאה ממסגרת, יציאה לחופשה, דורשת קבלת אחריות, שהרי ה"אדם מוּעד לעולם" (סנהדרין, ע"ב, ע"א).

מוסיף נדבך נוסף הרב יונה גודמן במאמר על החופש הגדול  – משברים לא קלים פוקדים לעתים עולים חדשים, המגלים שאין הם מבינים את שפת התושבים הוותיקים בארצם החדשה או את שפת ילדיהם שלהם. פערי מנטאליות ושונוּת בין תרבויות עלולים ליצור מתחים חריפים. שורש הקשיים טמון בעובדה כי שני הצדדים פשוט מדברים בשפה אחרת. תחושה זו, של פערי שפות וציפיות החוצצים בין עולים לוותיקים, היא משל למה שקורה (גם) בלא מעט משפחות בימי הקיץ. לעתים מצפים ילדי המשפחה ל'חופש מהחיים' ולא רק מהלימודים. בלי לשים לב הם חיים מבילוי לבילוי. הם אוכלים, מתקלחים (לפעמים…), לוקחים כסף, רצים מבילוי לבילוי ומשאירים מאחוריהם שובל של כלים, בגדים ושלל חפצים שההורים צריכים לסדר. למותר לציין כי הנחות המוצא של ההורים בדבר האופן בו ראוי שייראה הקיץ של ילדיהם הן אחרות לגמרי. אך בפועל, במשפחות מסוימות ההורים עובדים בקיץ שעות נוספות כדי לממן נסיעות אין-סופיות של ילדיהם לקניון ולבאולינג, למחנה ולקייטנה, לים ולסרט (הַתאימו את הדוגמאות לגיל הילדים ולאופי המשפחה). ההורים אמנם שמחים שהילדים זוכים למנוחה ולהנאה, אך מצפים לשותפות בהפעלת הבית ולפעילויות קיץ הכוללות גם עשייה ערכית ומשמעותית. ימי הקיץ הם זירת הניסויים בה לעתים מתעמתים ההורים וילדיהם סביב השאלה האם תפקידו של הצעיר הוא רק לבלות וליהנות, או גם לתרום ולעשות: בעזרה בבית, בחסד לנזקקים, בלימוד תורה ובתחומים ערכיים אחרים. הפער בין ציפייה לימים מלאי 'כיף' ובילויים ובין ציפייה לימים שיש בהם (גם) משמעות, הוא היוצר לעתים מתחים פנים-משפחתיים המגיעים לשיא בימי החופש הארוכים (מידי…).

פתיחה זו מביאה למסקנה פשוטה: כדי ליצור קיץ משמעותי ומהנה גם עבור ההורים גם עבורנו ובעיקר עבור התלמידים יש צורך בהכנה מעמיקה. ננסה להרחיב לחזק ולהאיר מחשבה בבואנו לתכנן את החופשה עם בני הנוער. נשמע על טיפים שיכולים לעזור להורים ולתלמידים ובעיקר ננסה להתפנות משגרת היום הרגילה וננסה להבין ולהפנים שככל שנהיה יותר מוכנים לחופש הגדול כך נצליח לגרום לימים הארוכים האלה להראות אחרת ובעיקר להראות חיוביים

אני מקווה שפרק זה יועיל לכם בעבודתכם החינוכית ותפיקו את המרב מהסרטונים:

ישנם עוד סרטונים רבים שיכולים לעזור לכם והם נמצאים במארזים השונים. במארז התמכרויות תמצאו חומרים רבים בנושאים אלכוהול, עישון נרגילה, פייסבוק ואינטרנט. ניסיתי לתת לכם מקבץ של דברים שישמשו אתכם מול התלמידים והצוות מקווה שעזרתי.

אשמח לתגובות !!!

מאמרים חשובים (אם קישורים 1-5 לא עובדים לו, יש להיכנס לקישור הזה – http://www.levavot.org.il/?s=%D7%97%D7%95%D7%A4%D7%A9+%D7%92%D7%93%D7%95%D7%9C+%D7%9E%D7%99%D7%93%D7%99 )

1.       יוני לביא – "לעבור את החופש בגדול" – http://www.kipa.co.il/family/175/38973.html

2.       הרב יוני לביא – מי מפחד מהחופש הגדול – http://levavot.org.il/show.asp?id=38529

3.       הרב יונה גודמן –  חופש הגדול מידי – http://www.levavot.org.il/show.asp?id=38594

4.       הרב יונה גודמן – הכל אני יכול החופש הגדול – http://levavot.org.il/show.asp?id=33352

5.       החופש הגדול לבלות או לנצל – http://www.aish.co.il/c/high/48863277.html

6.       איך לשרוד את החופש הגדול – http://www.aish.co.il/f/p/48851637.html

7.       הרב בני וורצמן – http://www.olam-katan.co.il/all_gilyonot/158.pdf

8.       עולם קטן – רגע מתוק בחיים – http://www.olam-katan.co.il/all_gilyonot/109.pdf

9.       זהירות חוף מסוכן – הרב אלישע אבינר (2 חלקי המאמר) – http://www.stender.co.il/news.php?id=75

ובפינת המולטימדיה

סכנות שיש להתייחס אליהן –

10.   בלי חשבון באינטרנט –

11.   בליינדייט –  

12.   פגישות – http://www.youtube.com/watch?v=SZkAYdkvKBs

13.   צ'ט בלי רחמים – http://www.youtube.com/watch?v=ZEH0CdaYSn0

סיפורי מקרה וכתבות תחקיר

14.   החופש הגדול יאיר לפיד – http://www.youtube.com/watch?v=oDz88qsSV5w&feature=plcp

15.   לי ויתקין – קטע שני – http://www.youtube.com/watch?v=–rQv5U-yzc

16.   לי ויתקין – קטע ראשון – http://www.youtube.com/watch?v=fj7mVs-Ioyk

17.   ואהבת – חינוך לאהבה בונה – נוער נושר – http://www.youtube.com/watch?v=cEhraEtUGUc

החופש הגדול בהומור

18.   כאן גרים בכיף החופש הגדול – 

19.   כאן גרים בכיף סיום החופש הגדול חלק ב – http://www.youtube.com/watch?v=fSioOQXFpF8

20.   כאן גרים בכיף סיום החופש הגדול_חלק א – http://www.youtube.com/watch?v=P6NC9eG8afQ

ניצול הזמן בחופש

21.   להתנדב – 

22.   אני שוכב לי על הגב – 

23.   ערכו של הזמן – 

24.   החופש הגדול  – נעמי שמר – http://www.youtube.com/watch?v=e9lQpiSO6XM

25.   אקונה מטטה – מלך האריות – "זוהי תפיסת עולם, בלי חוקים ובלי גבולות" – http://www.youtube.com/watch?v=vUbam5xCghc

קצת על צניעות

26.   צניעות – http://www.youtube.com/watch?v=rzJgR-dcyq8&feature=plcp

27.   מכתבה של רויטל. –

ועוד כמה קבצים שיעזרו לכם

מדריך למורה

מארז לחופשת הקיץ.doc

יציאה לחופש הגדול

הפעלות חופש גדול

החופש הגדול הנחיה חופשת הקיץ הארוכה מציבה אתגר חינוכי

chofeshmamar

634757677225156250_ערכת הכנה לחופש

 

ולסיום קטע מצחיק ביותר על החופש הגדול

 

 

 

פרשת 'שלח – לך'  – לחץ חברתי

והפעם בתוכן  – 

·         רעיון חינוכי "לחץ חברתי" בפרשה

·         מתורתו של רש"י

·         מתורתו של ילקוט לקח טוב

·         הסיפור על יוסי

·         הסיפור "האשכנזי שלנו"

·         סרטונים בנושא

·         סרטונים בנושא החופש הגדול

·         לסיום שתי בדיחות כשרות למהדרין

 (כא) ויעלו ויתרו את הארץ ממדבר צן עד רחב לבא חמת: (כב) ויעלו בנגב ויבא עד חברון ושם אחימן ששי ותלמי ילידי הענק וחברון שבע שנים נבנתה לפני צען מצרים: (כג) ויבאו עד נחל אשכל ויכרתו משם זמורה ואשכול ענבים אחד וישאהו במוט בשנים ומן הרמנים ומן התאנים: (כד) למקום ההוא קרא נחל אשכול על אדות האשכול אשר כרתו משם בני ישראל: (כה) וישבו מתור הארץ מקץ ארבעים יום:

אומר רשי בפרושו על התורה "ויבא עד חברון" – כלב לבדו הלך שם ונשתטח על קברי אבות שלא יהא ניסת לחבריו להיות בעצתם…

בפרשת השבוע יש לנו תיאור מאלף של לחץ סביבתי. אנו רואים  איך אנשים משנים את דעתם מן הקצה אל הקצה, ללא מחשבה מוקדמת.  האדם הבודד הולך ונסחף בדרך כלל אחר ההמון. אך התורה מדריכה אותנו לחשיבה עצמית ואחריות אישית. התורה כדרכה עושה זאת על ידי דוגמאות בסיפורי אבות האומה. ישנם מקרים רבים של יחיד העומד מל רבים, מול סביבתו – ואף מצליח. נח מול דור המבול, אברהם בעולם האלילי, ואף בפרשתנו כלב ויהושע יוצאים ומעיזים פניהם כנגד עשרת המרגלים שהוציאו את דיבת הארץ רעה. אולם, לצערנו ישנם גם דוגמאות הפוכות, בהם היחיד נגרר אחרי הכלל  כגון: לוט שנגרר אחרי אנשי סדום,  בני ישראל שנגררו אחרי המרגלים וכבר רצו לרגום את משה ואהרון באבנים, אנשים משבט ראובן שנגררו אחר קורח ועדתו. ועוד דוגמאות רבות.

תכונה  זו של עמידה מול לחץ חברתי אינה קלה כלל וכלל. אנשים כאלה הם אנשים מיוחדים וכמו שנאמר על יהושע: "איש אשר רוח בו". אנו מתפללים ומבקשים כל יום מהקב"ה שלא יביאנו לא לידי ניסיון ולא לידי ביזיון.  עלינו מוטלת החובה מחד להתחבר אל אנשים בעלי מידות ותכונות טובות, ומאידך אם חס ושלום ישנה התארגנות למעשים שלילים – לא להיגרר אחר הכלל ולעמוד בפרץ.

ההליכה במדבר וההתארגנות סביבה מביאה את העם להתגבש מבחינה חברתית. הגיבוש חשוב מאוד לתחושת השייכות של כל אחד מבני העם, לעבודת צוות ולמימוש מטרות משותפות. אך כשהמרגלים חוזרים ממסעם בארץ-ישראל הם ממרידים את העם נגד העלייה לארץ, ומטילים פחד מפני העמים היושבים בה. יהושע וכלב יוצאים נגד התגבשות שלילית זו ומעזים להביע את דעתם כנגד הלחץ החברתי למרוד. כאשר כולם מגובשים סביב רעיון אחד, קשה מאוד להביע דעה שונה. אז איך עושים זאת? כלב מכין את עצמו מבעוד מועד להתמודדות מול לחץ חברתי: הוא מתפלל בקברי אבות ומחזק את רוחו.

יהושע נבחר כ"איִשׁ אשֲׁרֶ רוּח בּוֹ" [כ"ז, י"ח] – מכאן שצריך גבורה מיוחדת כדי להתגבר על לחץ חברתי

אחד הגורמים היותר משפיעים על האדם זו החברה. החברה מעצבת לו דפוסי-חשיבה, בונה לו סולם ערכים, ובעצם, מבלי שישים לב, היא מנהלת לו את החיים. מה המקצוע שכדאי לבחור, איזו מכונית לרכוש, עם איזה ביגוד ללכת, מה תהיה התעסוקה בשעות שמחוץ לעבודה. אפילו ילדים קטנים, שמטבעם פחות מודעים למה שיאמרו ומה שיגידו, בוחרים את המילוי לכריך לפי טעמם של חבריהם. בכל צעד בחיים נשקלת דעת הידידים והמכרים, גם כי חשובה ההערכה שלהם וגם כי הדעה האישית משתכנעת שכך אכן נאה ומשתלם.  מעטים היום האנשים שלא נותנים לעצמם להיות מושפעים מהסביבה. יבדוק כל אחד כמה מבין האנשים שהוא מכיר, שומרים על עקרונות ומחוסנים בדעתם מפני לחצים חברתיים. שלא לדבר על אנשים שמהינים לצאת חוצץ נגד מה שמקובל, רק מכוחו של ביטחון פנימי בצדקת הרעיון – אלה הם בבחינת בל ייראה ובל יימצא. כדי לשחות נגד הזרם יש צורך בהרבה אומץ-לב, הרבה תעוזה, והמצרכים האלה נדירים מאוד מאז ומתמיד, קל וחומר בחברה הנהנתנית של ימינו.

כאשר מתבוננים מבעד לראי המציאות הזו בקורות פרשת-השבוע, מתפעמים שבעתיים לנוכח צעדם האמיץ של יהושע בן-נון וכלב בן יפונה. שניים מתוך תריסר המרגלים שנשלחו על-ידי משה-רבינו לתור את ארץ-ישראל, ולא רק שלא היו שותפים לקשר הבוגדני של חבריהם לדבר סרה על הארץ – הם אף יצאו חוצץ נגדם. כאשר חזרו מהשליחות וכל חבריהם הסיתו את העם נגד העלייה לארץ, ולמרבה הצער הצליחו – עמדו יהושע וכלב מנגד ובדברים חוצבי להבות ניסו להשיב את אמון העם למשה.

שוו בנפשכם באיזה לחץ הם עמדו: שני אנשים בודדים מול ים של רבבות אנשים משוסים ונרגנים. נרגנים עד כדי כך, שאך שמעו ההמונים כי אלה חושבים אחרת מהם, מיד הטיחו לעברם מטר אבנים! מכל מקום, לא החשו יהושע וכלב  ולא נכנעו ללחץ החברתי. ביטחונם הפנימי בצדקת דרכם היה עצום ומאומה לא שינה את דעתם היצוקה.

מאין באמת הם שאבו כוחות כה איתנים? – מאמונתם הבלתי-מסויגת במשה-רבינו, נביא-השם. רק אמונה מסוגלת לפתח תעצומות-נפש אדירות כמו אלה שניחנו בהם השניים, והיא זו שנתנה להם את הכוחות לשחות בדד נגד הזרם.

מי אפוא נקרא באמת בן-חורין בדעותיו – זה שהולך בדרכם של יהושע וכלב, נשמע לצו מצפונו האישי וחי על-פיו, או זה שנכנע לצווי האופנה שמכתיבה החברה? ברור שהראשון הוא המשוחרר ולא השני. רק אנשים מהסוג הראשון יכולים לומר כי דעתם אכן שייכת להם. לאנשים מהסוג השני אין בעצם דעה אישית. זו דעת החברה שהשתלטה עליהם ושללה מהם את חירות החשיבה וההתנהגות.

יהודי שרוצה לטעום חירות אמיתית – שיגלה ויעצים את מאגר האמונה הטבעי שבנשמתו. אמונה בקדוש-ברוך-הוא, ובנביאיו שבכל דור ודור. האמונה היא המצפון האישי האמיתי של כל יהודי, וכמו אצל יהושע וכלב, איתנותה היא האמצעי הבלעדי שמבטיח הינתקות מהתלותיות החברתית ועמידה בפני לחצים.

ילקוט לקח טוב מוסיף לנו נדבך נוסף על הפרשה. שתי דרכים בעבודת ה' עומדות בפני אדם הרוצה לחסן עצמו מפני השפעה שלילית מבני אדם מקולקלים בדעותיהם. הדרך האחת היא לצאת למלחמה גלויה כנגד פורקי העול ולמחות בהם על דעותיהם הכוזבות, הדרך השניה הפוכה מזאת – לפיה יש ככל האפשר מלריב, ואפילו לעשות עצמו כלפי חוץ כאילו הוא מסכים עמהם, ועל ידי כך שיחשבוהו לתמים דעים אתם יעזבוהו לנפשו ולא ישפיעו עליו. כמובן שלכל אחת מדרכים אלו יתרון וחסרון. משה רבנו הכיר את כוחות הנפש של יהושע וכלב. משה ידע שכוחו של יהושע גדול באופן הראשון, על כן ראה צורך לברכו "ה יושיעך מעצת מרגלים" – שהיינו שלא יתייצבו כולם כנגדו ויזיקו לו, לעומותו היה כוחו של כלב נוטה לדך השניה ולכן גם לא היה זקוק לברכה זו. כאשר הגיעו המרגלים לחברון וראו שם את הענקים, נפל פחדם עליהם- מיד החליטו להוציא דיבת הארץ רעה. כיון שראה זאת כלב החליט על פי דרכו לעשות עצמו כאילו הוא מסכים איתם כדי שכאשר יחזרו אל העם יוכל לסכל את עצת המרגלים, יחד עם זאת התעורר בלבו חשש שמא תהיה שתיקתו הממושכת לו לרועץ ובמשך הזמן יושפע מהם ולכן הלך לבדו להשתטח על קברי אבות כדי שזכותם תעמוד לו בנסיונו הקשה.

אם ישאל השואל דרכו של מי נכונה יותר ימצא תשובה לשאלתו בדברי התוספתא האומרת שפעמים הקדימה התורה את יהושע לכלב ולפעמים כלב ליהושע ללמדך ששניהם שקולים בדרכיהם. שתי הדרכים ישרות הן לפני ה'.

גם במישור החינוכי אנו נתקלים בתופעת הלחץ החברתי.

לחץ חברתי הוא שינוי בהתנהגות של הפרט כתוצאה מהקונפליקט בין רצונו לנהוג ככל העולה על רוחו לבין הדחף להתאים עצמו לחברה שסביבו. זהו מצב בו מופעלת השפעה מסוימת על בן אדם מצד האנשים הסובבים אותו. כתוצאה אותו אדם עלול "להכנע" ולבצע פעולות מסוימות, על אף שאינן תואמות את הרגליו, העדפותיו או מצפונו. לדוגמה, רבים רואים בלחץ חברתי אחת הסיבות המרכזיות לעישון. לפי גישה זו, אדם "נגרר" לעישון עקב רצון להשתלב בחברה בה זו הנורמה, למרות שבתנאים אחרים לא היה מעשן.לחץ חברתי הוא לאו דווקא שלילי, לדוגמה: אדם יכול לנסות ולהצטיין בלימודיו עקב לחץ הסובבים אותו שיהיה כך.לחצים קבוצתיים יכולים להזיק לקבוצה באותה מידה שהם יכולים להועיל לה. הם יכולים ליצור אצל החברים אי נוחות ולצמצם את היצירתיות והמחשבות שלהם. לעומת זאת, קיים גם לחץ קבוצתי הנקרא לחץ נייטרלי. מה שהופך אותו לחיובי או לשלילי הוא המטרות והערכים שלמענם הוא מופעל. מקובל להשתמש בלחץ חברתי כדי להשפיע על אנשים לנהוג בדרך חיובית, לדוגמה: להפעיל קבוצות שמטרתן להפסיק לעשן או להיגמל ממשקאות חריפים. קבוצות כאלו מאורגנות על סמך מחקרים חברתיים שהוכיחו כי קל יותר להשפיע על אדם הנמצא בתוך קבוצה, מאשר לפנות אליו ביחידות. אנשים מצטרפים לקבוצות כאלו מרצונם החופשי. הנה לפניכם שתי דוגמאות לתופעת הלחץ החברתי:

דוגמא ראשונה

בכיתה של יוסי רבים התלמידים המעתיקים בבחינות. זה הפך כמעט לנורמה של התנהגות. התלמידים הבודדים, ביניהם יוסי, אשר אינם מעתיקים, נחשבים ל"פריירים". כל הניסיונות של יוסי לשכנע את חבריו להפסיק להעתיק, לא הועילו. יחסם אליו הפך להיות כמעט עוין. הם לעגו לו, כינו אותו בשמות גנאי שונים, הפסיקו להזמין אותו לבלות ביחד. יוסי הרגיש מבודד, זר, לא שייך, כמעט מנודה. לאחר התלבטויות החל גם הוא להעתיק בבחינות מתוך תקווה שכך יהיה מקובל בין חבריו לכיתה

דוגמא שניה  הסיפור "האשכנזי שלנו" מאת יחזקאל רחמים 

הקדמה  – הסיפור "האשכנזי שלנו" עוסק בדילמה המתרחשת בתוך קבוצת ילדים, בני כיתות ד' וה', בפנימייה בה רוב לילדים מזרחים. בין הילדים יש ילד חריג, ילד חדש בפנימייה שהגיע מסיבות אישיות קשות, שאינן ברורות מעבר לרמה של שמועות – האשכנזי שלנו. אחד מילדי הקבוצה מתנכל לאשכנזי שלנו ומאשים אותו בשבירת הטלוויזיה במעון. הוא מנסה לאלץ אותו להודות בעבירה שלא ביצע. חבורת ילדים, שחוזרת מבית הספר לפנימייה, נתקלת בסיטואציה האלימה וחייבת לנקוט עמדה כלפיה.

הסיפור ממחיש היטב את בעיית הלחץ החברתי ומראה כיצד בני-אדם נוטים לפעול על-פי הציפייה החברתית מהם, גם כאשר מדובר בהתנהגות שלילית ופסולה.

"בואו-מהר, בואו-מהר, מנשה מרביץ ל'אשכנזי", קרא אלינו יוסי, הילד הכי פלצפן בקבוצה, בדיוק כשחזרנו מהבית ספר לפנימייה. "נו רוצו כבר, מנשה הורג ת'אשכנזי במכות!"

כמו בכל יום היינו עסוקים בלנחש מה יש לאכול לארוחת צהריים לפי הריח שהגיע דרך החלונות הגבוהים במטבח של פלורה. בפעם הזאת זה לא היה קשה במיוחד. דבר ראשון היה כרוב מבושל, את זה ידענו כבר מרחוק, ואם ככה אז בטוח היה גם פירה. דורון ניחש שיש נקניקיות וכולם הסכימו אתו בלי בעיות, אני הימרתי שיש קציצות בשר טחון עם הרוטב האדום הטעים הזה. איך ששמענו שמנשה מכה ת'אשכנזי הפסקנו עם ההימורים ורצנו כולנו בכיוון הדשא, אל מתחת לעצי אורן הענקיים.

"סתום ת'פה, יא-אשכנזי!" מנשה קילל ובעט. האשכנזי כבר היה שכוב על הדשא וניסה להגן בשתי הידיים שלו על הפנים ועל הראש. הוא היה רזה וחיוור, האשכנזי שלנו, ציפלון כזה עם רגליים דקות, שדורון מהתחלה התחיל לקרוא להם גפרורים וכולנו המשכנו אחריו.

 

האשכנזי שלנו היה האשכנזי היחיד בכל קבוצת עופר, הקבוצה של כיתות ד' וה', ולפי מה שאנחנו יודעים הוא גם היה האשכנזי היחיד בכל הפנימייה. בכיתה ו' היה עוד אחד, אבל הוא תמיד התעקש שהוא לא אשכנזי כי אמא שלו בכלל בולגרייה, וחוץ מזה הוא היה השוער הכי טוב בפנימייה ככה שנמאס לילדים להתווכח אתו על זה. האשכנזי שלנו היה הילד הכי חדש בקבוצת עופר. הוא הגיע לפנימייה שלנו בגלל מה שקרה בין אבא שלו לאמא שלו. אומרים שאפילו היה כתוב על זה בעיתונים. האמת היא שהוא היה בין הגדולים בקבוצה, אבל בכלל לא הרגישו את זה עליו בגלל שהוא היה חלשלוש כזה ובקושי דיבר. כנראה שלפני שהוא בא לפנימייה הוא היה סתם עוד ילד אשכנזי רגיל.

"תראה לו מה זה, שילמד!" צעק דורון כשהתקרבנו אל השניים וכולם התחילו לשיר כמו איזה מקהלה מאחוריו את שיר המכות הידוע. "לא ראינו דם! לא ראינו דם! לא ראינו דם!"

עוד תוך כדי ריצה יוסי סיפר שהאשכנזי לא מוכן להודות שהוא שבר ת'טלוויזיה במועדון, ושמנשה אומר שבגללו המדריכים מתכוונים להאשים אותו. בגלל הטלוויזיה השבורה כל הקבוצה היתה בעונש של כיבוי אורות מוקדם בשעה שלמה, כבר שלושה ימים. עופר המדריך אמר שנישאר בעונש עד שמישהו יבוא ויודה שהוא שבר ת'טלוויזיה. בקבוצה רצות כל מיני שמועות, יש כאלה שיודעים מי שבר, אבל בינתיים אף אחד לא בא להודות, והבנות לא מפסיקות להתבכיין שהעונש לא צודק, כי בטוח מי ששבר היה אחד הבנים, אז למה כולם צריכים להיענש ולסבול.

כבר הקפנו את מנשה ואת האשכנזי בחצי עיגול ומנשה הפסיק לרגע עם הבעיטות שלו, כאילו הוא רצה לראות קודם מה כולם חושבים על ההחלטה שלו לכסח לאשכנזי ת'צורה עד שהוא יסכים להודות. גם האשכנזי עצר להסתכל, אבל על כל מקרה השאיר יד אחת למעלה בשביל להגן על הפנים.

"למה שברת ת'טלוויזיה?" צעק דורון על האשכנזי.

"תענה לנו", מנשה הכין ת'רגל לבעיטת וולה, "למה שברת ת'טלוויזיה? הא?"

"זה לא אני שברתי," האשכנזי אמר וספג בעיטה, חלשה האמת.

"שתוק יא-אשכנזי!" קובי התערב וישר אחרי זה חייך ת'חיוך המטומטם שלו.

"איך אתה יודע שזה הוא שבר?" שאלתי את מנשה וראיתי איך האשכנזי מסתכל עלי פתאום.

"הוא כל הזמן יוצא בלילה מהחדר, אחרי הכיבוי אורות, החולה נפש הזה", דורון אמר, כאילו שזאת הוכחה שהאשכנזי שבר ת'טלוויזיה, כאילו שילדים אחרים לא בורחים מהחדרים אחרי הכיבוי אורות.

"אני עד!" התערב קובי וחייך עוד פעם ת'חיוך שלו.

"אתה", הצביע עלי דורון, "נהיית אוהב אשכנזים רק בגלל הממתקים שסבתא שלו מביאה לו כל הזמן".

קבוע, כל יום רביעי אחרי הצהריים ולפני הסרט, סבתא של האשכנזי מגיעה לביקור. היא באה במונית שמביאה רק אותה, יושבת עם האשכנזי הקטן שלה איזה עשרים דקות על הספסל ליד החדר אוכל ונותנת לו שקית עם ממתקים, וגם כסף. בסוף הוא מלווה אותה בחזרה למונית, שמחכה כל הזמן הזה רק לה ועומד להסתכל עד אחרי שהמונית כבר נעלמת. אף פעם לא ראינו ת'הורים של האשכנזי, וגם אף אחד לא מסכים לספר לנו מה בדיוק קרה אתם. מאיר אומר שהוא שמע פעם ת'מדריכים מדברים על זה שאבא של האשכנזי הרג את אמא שלו ועכשיו הוא בבית סוהר, אבל יוסי סיפר שגם הוא שמע דיבורים על זה שיום אחד אבא של האשכנזי לקח את כל הכסף שלהם וברח אתו לחוץ לארץ, ואמא שלו, שנסעה לחפש את אבא של האשכנזי, שמה אותו בינתיים אצל סבתא שלו, עד שהיא תחזור, יחד עם כל הכסף שלהם.

"אתה יודע שאני בכלל לא אוהב ממתקים", אמרתי לדורון, "וחוץ מזה, הוא מכבד גם אותך מהממתקים שלו, אפילו בלי שתהיה חבר שלו". "תנשק לי ת'נעליים, עכשיו!" ציווה מנשה על האשכנזי ונעמד דום כמעט צמוד לפנים שלו. כולם עמדו וחיכו להסתכל מה יהיה.

"שלא תעיז לנשק לו ת'נעליים, אתה שומע, שלא תעיז!" איימתי על האשכנזי וראיתי איך דורון סוגר אגרופים. "מנשה", אמרתי, "שנינו יודעים טוב מאוד שלא הוא שבר ת'טלוויזיה, נכון? אז רד ממנו כבר".

"מה יש לך אתה?" התעצבן עלי מנשה. "מה אכפת לך מסתם אשכנזי, הא?" ניסה דורון להתגרות בי, ולמרות שנשבעתי באלוהים שאני יתאפק בפעם הבאה, כבר הייתי מוכן ללכת אתו מכות עוד פעם.

"אז מה אם הוא אשכנזי?" אמרתי והרגשתי שאני כבר לא לבד, כי ראיתי בעיניים של יוסי שהוא קצת עבר לצד שלי. "אם הוא אשכנזי אז זה אומר שהוא חייב להיות הפראייר שלך?" המשכתי, "איך היית מרגיש אם אתה היית אשכנזי, הא?"

"אני בשום מקרה לא הייתי מוכן להיות אשכנזי", השוויץ דורון. הוא שם את שני האגרופים שלו על המותניים והסתובב אלי. "אבל אתה בטוח היית מוכן!" באלוהים שניסיתי לשמור על הברקסים אבל תוך שנייה היינו, אני ודורון, על הדשא.

האשכנזי קם להסתכל עם כל הילדים האחרים, אל איך שאני ודורון הופכים אחד את השני ומנסים להדביק אגרופים לפנים, וכולם התחילו לקרוא: "לא ראינו דם! לא ראינו דם! לא ראינו דם!"

"עופר המדריך מגיע, עופר בא!" הזהיר יוסי את כולם ואני ודורון שחררנו רק קצת אחד את השני.

"מה זה צריך להיות פה? זה עוד פעם שניכם?" עופר צעק, "אתה ואתה", הוא הצביע עלי ועל דורון, "עד ארוחת ערב או שאתם באים אלי להודיע לי שהשלמתם אחת ולתמיד, או שאתם לא יוצאים לטיול קבוצתי בשבת, הבנתם?"

נענענו בראשים בלי לענות ושלחנו אחד לשני מבטים של רצח בעיניים.

"למה אתם מחכים?" עופר אמר, בפעם הזאת לכולם, "קדימה, לכו לאכול".

בסוף היה נקניקיות. לא יודע למה הימרתי שיש קציצות בשר טחון עם הרוטב האדום הטעים הזה, אולי בגלל הריח של העגבניות שפלורה מוסיפה לפעמים לכרוב, ואולי זה סתם בגלל שאני שונא נקניקיות. נתתי נקניקייה אחת ליוסי שישב אתי בשולחן, ת'נקניקייה השנייה נתתי לאשכנזי, שמת על נקניקיות. כל הארוחה דורון המשיך לשלוח מבטים מתגרים והייתי מת לקום ולהרוג אותו, אבל המשכתי לשמור על הברקסים. כבר נמאס לא לצאת לטיול קבוצתי בגללו.

כמעט בסוף הארוחה אמר האשכנזי בשקט: "הלוואי שלא הייתי אשכנזי".

"אל תהיה כזה חמור", אמרתי לו, "חכה עוד חודש-חודשיים, אתה תהיה כמו כולם כאן, אתה תראה".

והפעם בפינת המולטימדיה

1.       אל תיגרר – על דילמה של ילדה בעניין לחץ חברתי – 

2.       לחץ חברתי בנושא סמים – לחטיבה העליונה ולצוותי מורים – 

3.       התמודדויות עם לחץ חברתי (ללא תרגום) – 

4.       התמודדויות עם לחץ חברתי ב' (ללא תרגום) – 

5.       סרטון מצחיק אלכוהול ולחת חברתי – 

6.       לחץ חברתי בנהיגה – לחץ כאן

7.       לחץ חברתי – (חביב במיוחד) – לחץ כאן

8.       לחץ חברתי במעלית – לחץ כאן

9.      וגם זה סוג של לחץ חברתי –  מצחיק מאוד – לחץ כאן

 

ולסיום שתי בדיחות כשרות

בדיחה ראשונה

איך קוראים לחסיד תינוק?

חסיד גור.

בדיחה שניה

אשה באה לרבי עם בעיה.

שואל אותה הרבי: "כן גברתי, מה הבעיה?"

עונה האשה: "בישלתי סיר מרק בשר ובהיסח הדעת נפלה למרק חתיכת חמאה. האם המרק כשר?"

שואל הרבי: "כמה מרק בשר היה בסיר?"

עונה האשה: "סיר מלא".

שואל הרבי: "כמה חמאה נפלה למרק?"

עונה האשה: "חתיכה קטנטנה".

אומר הרבי: "אין בעיה, זה 'בטל בשישים' והמרק כשר".

אחרי חודש מגיעה האשה שוב לרבי.

שואל הרבי: "מה עכשיו הבעיה?"

עונה האשה: "אין בעיה, הכל בסדר! רק רציתי לספר לך שמאז שאני מוסיפה למרק את ה-'בטל בשישים' המרק יוצא הרבה יותר טעים".

והפעם בתוכן 

• רעיון חינוכי על הפרשה "עד שהשלהבת עולה מאליה"
• קצת על הסבא מסלובודקא
• מתורתו של הרב מלמד
• שני סוגי אורה
• מתורתו של דר יחיאל שרמן
• נר בלי חמצן, היתכן?

 פרשת בעלותך "עד שהשלהבת עולה מאליה"

פעם הלכתי עם הסבא מסלבודקא בעיר חברון . בדרכנו ליד השוק המקומי עברו לידינו כמה נערים ישמעאלים פוחזים והחלו לגדפנו … נזעקתי לכבודו של ה " סבא " והברחתי אותם בצעקות עד שנסו על נפשם… בהמשך דרכנו פלט לעברי ה " סבא ": “ אין זו דרכו של בן תורה ” ,עניתי במרירות : “ וכי מה היה עלי להגיב ? וכי היאך דרכו של בן תורה “ .בשלוות נפש ענה לי: “בן תורה אינו מגיב”!

אומר הרב מלמד, אדם עושה מעשה קטן ויחיד, של מצוה, והאור של המצוה מאיר לזמן מרובה, והרי הוא כאילו עומד ומדליק את האור כל העת. אדם שעושה מצוה, אשר נקראת "נר" – הרי הוא מדליק את המנורה הרוחנית בבית-מקדשו הפנימי. כן הדבר כאשר אדם מדליק אש ששורפת ומזיקה, וכן הדבר לטובה, כאשר אדם מדליק אור שמאיר ומיטיב. אף על פי שהמדליק עשה רק את ההדלקה, מכל מקום, כל הטוב שיש באור המאיר כולו, האור שדולק אחר כך מאליו, נזקף לזכותו של המדליק. "נר מצוה ותורה אור". אדם עושה מעשה קטן ויחיד, של מצוה, והאור של המצוה מאיר לזמן מרובה, והרי הוא כאילו עומד ומדליק את האור כל העת. אדם שעושה מצוה, אשר נקראת "נר" – הרי הוא מדליק את המנורה הרוחנית בבית-מקדשו הפנימי; הנפש שלו מוּארת באור המצוה, והרי הוא ככהן הנכנס לבית-המקדש ומדליק את המנורה.

בפרשת השבוע נקרא על המצוה שציווה הקב"ה את אהרון להדליק את המנורה הטהורה כדברי התורה "דבר אל אהרן ואמרת אליו בהעלותך את הנרות אל מול פני המנורה יאירו שבעת הנרות".

לפי דברי חז"ל התנהל ויכוח בין משה ועם ישראל לקב"ה בקשר למילוי מצוה זו. אמר משה לפני הקב"ה: אתה הוא מרכז העולם, אתה בראת את השמים והארץ אתה בראת את האור מתוך החושך. באורך אנו רואים אור , והנה אתה מצוה עלינו להדליק המנורה? וכי לאורה אתה זקוק?

אמר לו הקב"ה, צדקת בדבריך, כי אין אני זקוק לאורה, בכוחי להאיר לכל העולם והלואי שיהיו ראויים כולם לקבל וליהנות מאורי. אולם הציווי הוא חינוכי לעם ישראל, כדי לחנך את העם שידע להעריך את חשיבות האור ואת ערכו בחיי העם.

ישנם שני סוגי אורה: אור חומרי ואור רוחני. אור חומרי היינו אור השמש, אור טבעי, אור חשמל וכו'. אור רוחני פירושו מדות טובות, מעשים טובים תכונות נפשיות טובות. וכשם שאין אדם מסתפק באור הקיים, אלא קורע חלונות, פותח אשנבים, עושה  מרפסות, כדי להגדיל את האור, כך הדבר הוא גם באור רוחני. אין להסתפק באור הרוחני המצוי, אלא יש ליצור ולהגדיל את המלאי של האור הזה. וכשם שאור חומרי נותן בריאות, רעננות וחוסן נפשי גם האור הרוחני נותן בריאות רעננות וחוסן נפשי. ואם נרחיב מעט אומר דר' יחיאל שרמן במאמרו על הפרשה, נשים לב שלאור משמעויות אדירות ביהדות –  אור המנורה מוטה כלפי מעלה, הוא מאיר ומשפיע על כל הסביבה, השלהבת בנויה מצבעים שונים המסמלים את מגוון האנשים המתאחדים יחדיו לאבוקה אחת מאירה. אור הנר חם ולוהט ומדגיש את הלהט, האמונה והחדירה לכל תחום. האור חודר כמעט לכל נקיק ולכל פתח, רוצה לומר, עלינו לדאוג לפתחו של חור כדי שהאור יחדור ויאיר כל האפלה. אל לנו להשתמש במחסום אטום ומדכא.

התלהטות אור הנר נעשית בתנועה לכיוונים שונים, אמנם כלפי מעלה אך בתנועה מתמדת המאפשרת לגורמים שונים להשפיע עליה, להבהירה עוד ועוד ולהוסיף אורה.

האור גורם לשמחה וצהלה, האפלה יוצרת דיכאון ועצב, המנורה הדולקת ומאירה למרחקים יוצרת חדווה וגיל גם לנמצאים במרחק מה מהאור. המנורה על שבעת נרותיה נמצאת על בסיס איתן וחזק, האור המופץ ממנה משמש את החכמה והידע שקיים בנו ומופץ לכל מקום. הפצת התורה והאדרתה נעשית בלימוד ובהדלקת המנורה הקבועה.

אהרון נתבקש להטיב את הנרות, אין זו פעולה טכנית גרידא של הדלקה ותו לא. אלא לבערת הנרות – במנורה יש משמעות של עליה מעלה, התנשאות לגובה, עליה בסולם ההצלחה וזקיפות קומה. "בהעלותך את הנרות יאירו…" ההארה תהא חזקה ואיתנה ובעלת משמעות אם תוחדר בהם עומק של בהעלותך… האור יעלה מעלה מעלה.

אהרון הכהן נתבקש להטיב את הנרות מדי יום. צריכים כולנו ללמוד ממעשה חכם זה. האור יופץ ויאיר לכולנו עם כל המשמעויות העמוקות שבאור רק אם נשתפר כל הזמן, צריך להטיב א ת הנרות מדי יום, לא לשקוד על השמרים. חכמת היהודים מאז ומתמיד נבעה מלמידה מתמדת. עלינו הורים ומורים לעשות ללמוד מהטבת הנרות של אהרון. מדי יום לחשוב ולהיטיב את דרכי החינוך והלמידה. להטיב, להוסיף עוד ועוד ידע וחכמה, והכל מתוך שמחה ואורה. צריך לעגן את הנלמד, להפנים פנימה ולהיות ערוכים לקליטת אור חדש, לימוד נוסף וחכמה מוגברת.

בוודאי שיש קשיים בדרך, ישנם רוחות הנושבות מכל כיוון המסכנות את האור, קיימים השפעות שליליות מהסביבה, צריך להגן על אור הנר לבל יושפע מכל התחומים השליליים והמזיקים שבדרך, להתגבר עליהם ולהמשיך להאיר גבוה יותר.

כך בחינוך יש ויש השפעות חיצוניות מן הסביבה האופפת את הילד והמתבגר, עלינו להתמודד כל הזמן מול קשיים, להצליח מתוך מוטיבציה, כוח ורצון. למצוא כלים ומתודות מעולים כדי שיהיו מרתקים יותר מהסובב הקלוקל. הדיאלוג המתמיד, השיחה האישית, חיזוק הביטחון העצמי, הדימוי העצמי החיובי, זקיפות הקומה, האופטימיות, אהבת אדם, טיפוח כבוד יחס והקשבה הם כלים מהותיים, משמעותיים וחשובים כדי לעודד את הילד להתקדם במעלות ההצלחה ולהתגבר על תקלות ומהמורות שבדרך.

ההצלחה תלויה בילד, אך האחריות להצלחה תלויה בנו – הורים ומורים, עלינו מוטלת החובה שניתנה לאהרון הכהן, להטיב את הנרות. הנרות – הילדים, יאירו באור נגוהות, יפיצו הצטיינותם מעלה מעלה אם אנו הורים ומורים נדאג מדי יום וכל הזמן להטיב את הנרות, להכין להם התשתית, הקרקע הפוריה שעליה הם יוכלו להניב מיטב הפרות. עלינו לספק לילדינו גם חומר בעירה כי שהמוח יהא חכם, פעיל ויעיל כל הזמן.

ככל שנכשיר את הילדים ונטמיע בהם את התכונות הטובות הרי השלהבת שבכל אחד מהם תדלוק מאליה, בחינוך עלינו להשתדל להקנות ולהרביץ תורה ודעת, תורה עם דרך ארץ, אך בשלב מסוים צריכה השלהבת לעלות מאליה ולהפוך אותנו המורים למיותרים. אם הם הילדים ימשיכו להאיר ולדלוק – אם השלהבת תאיר מעלה מעלה מעצמה, הרי הצלחנו במשימתנו בהעלותנו את הנרות, בהקניית הערכים המשולבים בהם ניצוצות של אור.

ונסיים ברעיון נוסף שראיתי מאת הגברת דבורה גרוזמן

בְּדֶרֶךְ כְּלָל יֵשׁ לָנוּ תְּחוּשָׁה טוֹבָה, כְּשֶׁאָנוּ מַצְלִיחִים לַעֲשׂוֹת מַשֶּׁהוּ טוֹב, בְּמֶשֶׁךְ תְּקוּפָה אֲרֻכָּה.

מֵאִירקֶ'ה מְאוֹד מְרֻצֶּה מֵעַצְמוֹ. כְּבָר חָדְשַׁיִם תְּמִימִים, הוּא מַצְלִיחַ לִלְמֹד בְּכָל שָׁבוּעַ אַרְבַּע מִשְׁנָיוֹת חֲדָשׁוֹת בְּעַל-פֶּה. בְּכָל שַׁבָּת אַחַר-הַצָּהֳרַיִם הוּא הוֹלֵךְ לְסַבָּא וְנִבְחָן, וְסַבָּא מְשַׁבֵּחַ אוֹתוֹ עַד בְּלִי דַּי.

בַּשַּׁבָּת הָאַחֲרוֹנָה, אַחֲרֵי הַשְּׁבָחִים פָּסַק סַבָּא: "זֶהוּ, צָרִיךְ לְהַמְשִׁיךְ לַעֲלוֹת הָלְאָה".

"אֵינֶנִּי מֵבִין" – הִתְבַּלְבֵּל מֵאִירקֶ'ה – "בְּוַדַּאי שֶׁאַמְשִׁיךְ בְּכָל שַׁבָּת לְהִבָּחֵן עַל אַרְבַּע מִשְׁנָיוֹת חֲדָשׁוֹת".

אַךְ סַבָּא חִיֵּךְ: "מֵהַשַּׁבָּת הַבָּאָה, אוּלַי תְּנַסֶּה לַעֲלוֹת לְחָמֵשׁ מִשְׁנָיוֹת?".

סַבָּא שֶׁל מֵאִירקֶ'ה צוֹדֵק. עַל כָּל יְהוּדִי לְהִשְׁתַּדֵּל לִהְיוֹת בִּתְנוּעָה שֶׁל עֲלִיָּה מַתְמֶדֶת. כַּאֲשֶׁר מַצְלִיחִים לִכְבֹּשׁ יַעַד אֶחָד וְהוּא הוֹפֵךְ לִהְיוֹת יַצִּיב וְאֵיתָן, צָרִיךְ לְהַמְשִׁיךְ לְטַפֵּס וְלַעֲלוֹת. לַעֲשׂוֹת אֶת הַדְּבָרִים בְּצוּרָה יוֹתֵר עֲמֻקָּה, יוֹתֵר רְחָבָה וְיוֹתֵר גְּבוֹהָה.

עַל כֻּלָּנוּ לְהִשְׁתַּדֵּל לְקַיֵּם אֶת הַכָּתוּב בְּפָרָשָׁתֵנוּ: "בְּהַעֲלוֹתְךָ אֶת הַנֵּרוֹת" – מְפָרֵשׁ רַשִׁ"י "עַד שֶׁתְּהֵא שַׁלְהֶבֶת עוֹלָה מֵאֵלֶיהָ". מַהִי הַ'שַּׁלְהֶבֶת'? זֶהוּ אוֹר הַתּוֹרָה וְהַמִּצְווֹת, כְּפִי שֶׁכָּתוּב: "כִּי נֵר מִצְוָה וְתוֹרָה אוֹר".

וְאֵיךְ צְרִיכָה לִהְיוֹת הַ'שַּׁלְהֶבֶת'? 'עוֹלָה' מֵאֵלֶיהָ. תָּמִיד עוֹלָה, תָּמִיד מְטַפֶּסֶת, תָּמִיד מִשְׁתַּדֶּלֶת לִצְמֹחַ לַגֹּבַהּ.

אַךְ מָה זֹאת אוֹמֶרֶת "עוֹלָה מֵאֵלֶיהָ"?

יוֹסִי אוֹהֵב לִיצֹר דְּבָרִים יָפִים, מַמָּשׁ – יֵשׁ מֵאַיִן. לְמָשָׁל אֶתְמוֹל, מִקֻּפְסַת גְּבִינָה רֵיקָה וּנְקִיָּה, הוּא הֵכִין קֻפְסַת צְדָקָה נֶהְדֶּרֶת, מַמָּשׁ לְתִפְאֶרֶת. "הֵיכָן אַנִּיחַ אוֹתָהּ?" – שָׁאַל יוֹסִי אֶת עַצְמוֹ. לְבַסּוֹף, יוֹסִי קָבַע אֶת הַקֻּפָּה בְּמָקוֹם בּוֹלֵט מְאוֹד עַל הַמַּדָּף. "שַׂמְתִּי אֶת הַקֻּפְסָה כָּאן" – הִסְבִּיר יוֹסִי לְאִמָּא – "כְּדֵי שֶׁהַקֻּפָּה בְּעַצְמָהּ, בְּכָל יוֹם, תַּזְכִּיר לִי לְהַכְנִיס לְתוֹכָהּ מַטְבֵּעַ. כָּךְ הַקֻּפָּה מֵעַצְמָהּ, תִּשְׁתַּתֵּף אִתִּי בַּמִּצְוָה".

אַתֶּם יוֹדְעִים מָה יוֹסִי עָשָׂה? הוּא גָּרַם לְכָךְ שֶׁהַשַּׁלְהֶבֶת תִּהְיֶה עוֹלָה מֵאֵלֶיהָ. הוּא לָקַח קֻפְסַת גְּבִינָה פְּשׁוּטָה וְהִיא עַצְמָהּ, מֵאֵלֶיהָ, מַזְכִּירָה לוֹ דְּבַר-מִצְוָה!

הַאִם נִרְאֶה לָכֶם שֶׁאֶפְשָׁר לַעֲשׂוֹת דְּבָרִים כָּאֵלּוּ רַק מִקֻּפְסְאוֹת גְּבִינָה? כַּמּוּבָן שֶׁלֹּא. אֶפְשָׁר לִרְתֹּם כָּל חֵפֶץ גַּשְׁמִי וְכָל פְּעֻלָּה גַּשְׁמִית לְמַטָּרָה רוּחָנִית וְכָךְ לַהֲפֹךְ כָּל אֶחָד מֵהֶם לְ'עוֹלֶה מֵאֵלָיו'.

הַחֶדֶר שֶׁל יוֹסִי, עָמוּס וְגָדוּשׁ בִּדְבָרִים מְעַנְיְנִים. חוּץ מִקֻּפַּת הַצְּדָקָה שֶׁעַל הַמַּדָּף, יֶשְׁנָם עוֹד דְּבָרִים נוֹסָפִים מְרַתְּקִים, בְּכָל מְגֵרָה וּמַדָּף.

כַּאֲשֶׁר 'נָצִיץ' לְחַדְרוֹ שֶׁל יוֹסִי, נִהְיֶה מֻקְסָמִים. חֶדֶר שָׁלֵם, 'עוֹלֶה מֵאֵלָיו'. הַכֶּסֶף שֶׁל יוֹסִי – מְשַׁמֵּשׁ לִקְנִיַּת סְפָרִים חֲדָשִׁים, סִפְרֵי קֹדֶשׁ וְסִפּוּרֵי צַדִּיקִים. כִּשְׁרוֹן הַיְּצִירָה שֶׁל יוֹסִי – מְשַׁמֵּשׁ לַהֲכָנַת קִשּׁוּטִים מַרְהִיבִים הַמּוֹסִיפִים יִרְאַת-שָׁמַיִם לְדַיָּרֵי הַחֶדֶר. הַכִּסְּאוֹת בַּחֶדֶר – מְשַׁמְּשִׁים לְ'בֵית וַעַד לַחֲכָמִים', כַּאֲשֶׁר מִתְקַיֵּם שִׁעוּר שְׁבוּעִי קָבוּעַ, וּמְגֵרַת הַצְּבָעִים וְהָעֶפְרוֹנוֹת – מְשַׁמֶּשֶׁת בְּעִקָּר כִּגְמַ"ח בֵּיתִי לְמַכְשִׁירֵי כְּתִיבָה.

הָרִאשׁוֹן שֶׁהָיָה מַדְלִיק אֶת הַמְּנוֹרָה, הָיָה אַהֲרֹן הַכֹּהֵן. הַהוֹרָאָה בְּפָרָשָׁתֵנוּ – לְהַעֲלוֹת אֶת הַשַּׁלְהֶבֶת – כֻּוְּנָה כְּלַפָּיו. אַתֶּם יוֹדְעִים מַדּוּעַ? כִּי אַהֲרֹן הַכֹּהֵן הָיָה "אוֹהֵב אֶת הַבְּרִיּוֹת וּמְקָרְבָן לַתּוֹרָה". הוּא הָיָה אָמָּן גָּדוֹל בְּדִיּוּק בָּעֲבוֹדָה הַזֹּאת: לָקַחַת אֶת הַתּוֹרָה וּלְקָרְבָהּ וּלְהָבִיאָהּ אֲפִלּוּ עַד מִי שֶׁהוּא בְּדַרְגַּת 'בְּרִיּוֹת' בִּלְבַד (שֶׁאֵין לָהֶם שׁוּם מַעֲלָה, חוּץ מִן הָעֻבְדָּה שֶׁנִּבְחֲרוּ בִּידֵי ה'). נִשְׁתַּדֵּל כֻּלָּנוּ לָלֶכֶת בְּדַרְכּוֹ שֶׁל אַהֲרֹן הַכֹּהֵן.

יש נקודה נוספת שמקשרת אותנו לחג השבועות. נר יכול לדלוק רק כאשר יש לו חמצן. כולנו מכירים את הניסוי שעושים אף בגני הילדים שמניחים כוס על נר דולק ולאט הנר מתכבה כי אין לו חמצן. כך גם אנו עם ישראל, אם אנו בלי חמצן לגוף, בלי תורה, אנו נחשבים בלי חיים. אין לנו אפשרות לשרוד בעולם שהרי עולם בלי תורה אינו נחשב. אדם בלא תורה כגוף בלי נשמה חג השבועות הוא יום פטירתם של דוד המלך והבעל שם טוב. אמר פעם הבעלש"ט “יש הסבורים כי קשה להגיע לדרגת מלאך. אולם מה שקשה באמת, להגיע למעלת אדם…

והשבוע כבר נשלחו אליכם סירטונים רבים אך הנה עוד כמה מעניינים:

ועוד שני סרטונים שלא קשורים לנושא אך הם מעניינים מאוד

ד.      לאחר כמה אסונות שקרו בשבועות האחרונים נזכרתי השבוע בשיר המרגש של ברוך לוין רפאנו. לאחר השיר עשינו דיון בכיתה על הנושא. שאלנו האם משהו במשפחה חולה, מה אתה מאחל לו? מה אתה עושה כדי לקדם את רפואתו? משמעותה של מצוות ביקור חולים בעיניך? המילים שנאמרו היו מרגשות וחשובות.http://www.youtube.com/watch?v=Kghz7744AhA

ה.      מאה מגה – על מתבגרים וסימני זיהוי . – נראה אם תבינו. http://www.youtube.com/watch?v=3VSL0u5B7EM

ולסיום בדיחה כשרה (אני מקוה שלא אכעיס אף אחד)

בחורה מגיעה לשדכן, ואומרת, "תשמע יש לי בעיה איומה, למרות שאני משתמשת בהמון בושם ודיאודורנט, כל הזמן נודף ממני ריח של בצל, אני לא יכולה למצוא שום גבר." השדכן מבסוט, מחבק אותה וקופץ משמחה. "מה קרה לך", היא אומרת, "זו בעיה נוראית, מה אתה מאושר?" "את לא תאמיני, לפני שבוע הגיע אלי בחור תתרן, בלי חוש ריח, לא מוצא בחורה, אתם שידוך משמיים!" הוא שידך ביניהם והם התחתנו. אחרי חודשיים הוא פוגש את החתן ושאל אותו, "נו תגיד איך השידוך?" החתן עונה לו, "תראה היא בסדר אבל אנחנו מתגרשים." "למה?" "אני לא יודע למה, אבל כל פעם שאני מתקרב אליה אני מתחיל לבכות…"

 

 

והשבוע  פרק ארוך, מורכב ובעיקר מרתק

• רעיון חינוכי "ומצא חן ושכל בעיני אל-קים ואדם"
• מתורתו של הרמב"ן
• מתורתו של הרב אורנשטיין
• שלושת השלבים הפחות ידועים
• שלושה סיפורים בנושא ברכת כהנים.
• 5 סרטונים בנושא 

 

פרשת נשא – "ומצא חן ושכל בעיני אל-קים ואדם"

בפרשת השבוע כלולה פרשה קטנה הנקראת ברכת כהנים. משה רבנו ציווה לאהרן ולבניו "כה תברכו את בני ישראל". פרשה זו ידועה ומוכרת, שכן לפי ההלכה עולים הכהנים לדוכן יום יום והננו מתבשמים מברכה זו מידי יום ביומו. מתקשים המפרשים להסביר פסוקים אחדים בברכה זו כגון "יאר ה' פניו אליך", מה מובנה של ברכה זו? "ויחנך" האם מלשון חן או חנינה? מה פשר המילים "ישא ה' פניו אליך" ? למה נאמר "ויישם לך שלום" ולא, וייתן לך שלום? כמו "ונתתי שלום בארץ". אולם השאלה המרכזית שהפרשנים מתעכבים עליה היא מיקומה של פרשה זו.

וכך כתב הרמב"ן  "כבר הזכרתי בסדר ויהי ביום השמיני (ויקרא ט כב) כי צוה את אהרן לשאת את ידיו אל העם ולברך אותם ביום ההוא, הרי למעשה אהרן בירך את בני ישראל בברכה זו עוד בפרשת שמיני. כמו שנאמר ויברך את העם. מה מקומה של ברכה זו כאן בפרשה?

את אחת התשובות המעניינות מביא לנו הרב אורנשטיין. המושג "שלום" שכולם שואפים אליו, אינו דבר מופשט שקל להגיע אליו. חייבים להכשיר את הלבבות, ליצור את האווירה לכך, ויש הרבה דברים המועילים והמביאים לידי כך אך אתעכב בשלושה שלבים שחשובים לכל אדם.

הארת והסברת פנים –  השלב הראשון לקבל את הזולת בחיוך, בפנים שוחקות בנפש חפצה וברוח נדיבה. יש ביטוי מקובל בארצנו "הסבר פניך לתייר", כאילו חובה זו חלה רק לגבי תייר ואילו לגבי החבר אין צורך בכך. אולם חז"ל לימדונו הוי מקבל כל אדם בסבר פנים יפות" אפילו אם אין באפשרותך לעזור לזולת לפחות תן לו פנים מאירות ומסבירות ויחס של רצון וחסד.

למצוא חן – השלב  השני שתורם להשכנת שלום הוא הוא חן: המושג חן מביע יותר מיופי, לא כל מה שיפה היום ישאר מחר. חן הוא מושג תמידי כמו שנאמר רוח חן (זכריה יב, ז) בכל רגע ורגע אדם זקוק לחן, ולכן אנו מתפללים בתפילת השחר ותתנני לחן ולחסד. גם אצל הקב"ה מקור הצדק והיושר זקוקים לחן ולחסד כמו שנאמר ונמצא חן ושכל טוב בעיני אלקים ואדם. שלושה מיני חן יש לנו: חן המקום על יושביו, חן אשה על בעלה, חן מקח על מקחו (סוטה מז, א). אפשר להגיע לידי חן רק כאשר יש הסברת והארת פנים. אם יש חן, יש הבנה יש קרבה נפשית שהאחד מבין את שפת חברו.

הכובש את כעסו – השלב השלישי יצירת אוריה של שלום הוא לא לכעוס ולכבוש את הכעס. בחיי החברה והמשפחה יש חילוקי דעות, לא תמיד הכל סוגה בשושנים, חילוקי דעות אלו צריכים לשמש מעין כור היתוך לשם הבהרת דברים אבל לא כדי להתרגז או לכעוס. בפרקי אבות למדנו את הדרכתו של רבי אליעזר "יהי כבוד חברך חביב עליך כשלך, שזהו יסוד איתן לקיומה של חברה תקינה. איך מבצעים את זה הלכה למעשה?  ממשיך רבי אליעזר בסוף המשנה ואמר "ואל תהי נוח לכעוס", אדם שהוא רגזן, חסר סבלנות ואורח רוח, עלול להחריב עולמות. אם תקיימו את שלושת התנאים, השלבים הללו אז "וישם לך שלום".

נמצאנו למדים שאין נותנים שלום ללא הכנה נפשית ולבבית. דבר זה יפה בכל הזמנים ובמיוחד יש חשיבות לכך "בימי כלות משה להקים את המשכן" . בזמן שהמשכן נבנה ויש חשש שהבניה והקידום יסנוורו את המנהיגים וכל אחד יזקוף לזכותו  את ההצלחה על חשבון חברו ויעשה את הכל על מנת לשלול מחברו זכות קיום. לכן באה ברכת כהנים לא בפרשת שמיני אלא בפרשה זו. כדי ללמדנו את הצורך הדחוף לשלום בשעת הקמת המשכן כדי להבטיח את קיומו ועתידו של המשכן.

והנה שלושה סיפורים שנכתבו על ברכת הכהנים

באותה שבת התעוררתי מוקדם מהרגיל. בכל זאת זהו יום מיוחד. היום אני עולה לברכת כהנים. לבשתי את מכנסי השבת האפורים של עילם, אחי הגדול. כל כך אהבתי לראות אותו עולה למדרגות שלפני ארון הקודש, מתעטף בטלית עד לברכיים ושולי המכנסיים האלה מציצים מתחתיה. והיום אני אלבש אותם. טלית אין לי כי עדיין לא מלאו לי שלוש עשרה שנים. לקחתי את הטלית הישנה של עילם. הוא גם ככה לא משתמש בה. שמונה וחצי, התפילה התחילה כבר לפני שעה. החלטתי להתפלל בבית עד שיהיה עשר, זמן ברכת כהנים של מוסף, כי בשחרית לא עולים אצלנו לדוכן, והתפילה שלי יותר טובה כשאני לבד.ברכות השחר…פסוקי דזמרה…קריאת שמע…שמונה עשרה…

רק 9 וחצי?!

'חסידים ראשונים היו שוהים שעה לפני התפילה', התחלתי לכוון את כל מה שאפשר על ברכת כוהנים.

ריבונו של עולם, מה זה בשבילך להקשיב לי? כל כך הרבה זמן ומחשבה הקדשתי ליום הזה. אנא ממך, תעשה שלא אפשל במילים ואם אפשר גם שהקול שלי יהיה יציב וגברי מהרגיל. שאזכה לברך את עמך ישראל באמת, שהשכינה תציץ מבין אצבעותיי (בדקתי שוב שהאצבעות שלי נשמעות לי ונדבקות אחת לשנייה), שאוהב כל אחד מישראל כאילו הוא אני. עשרה לעשר. העץ ליד בית הכנסת מעולם לא נראה יותר יפה- גוונים של ירוק וחום משתלבים עם החריטות שילדי בית הכנסת הותירו בו, במוצאי שבתות כמובן. חמישה לעשר, הנה אבא והכוהנים האחרים הולכים ליטול את ידיהם. הוא לא יודע שהיום הוא היום. החלטתי להפתיע אותו. חיכיתי שכולם יסיימו את נטילת הידיים והלכתי ליטול בעצמי. גבאי הזקן הסתכל עליי בתימהון, אבל מבטי הנחוש המחיש לו שאני עולה ויהי מה. 'יברכוך עמים'. זרם של מים קרים על אצבעותיי. התעטפתי חזק בטלית, כיסיתי את ראשי וצעדתי בצעד בוטח דרך דלת הכוהנים אל המדרגות שלפני ארון הקודש.הן מעולם לא נראו לי רחוקות כל כך.

'ברוך אתה ה' אלוקינו מלך העולם אשר קידשנו בקדושתו של אהרון וציוונו לברך את עמו ישראל באהבה' דימיינתי את כל האנשים האהובים עליי. אבא, אמא, עילם, וכיוונתי שהלוואי שאוהב כך את כל עמו של הקדוש ברוך הוא. באותה שעה, כל מילה היתה לי כעולם ומלואו.

יברכך…יאר…ישא… ברכה, אור, נישואין. כמה טוב יש בעולם… בשלווווווווווווווום.  ריבונו של עולם, שנזכה לשלום אמיתי בעולם. יצאתי מהר כדי שאבא לא יראה אותי וחזרתי למקום שלי בבית הכנסת. המבטים של שאר המתפללים לא הפריעו לי, היום זה היום שלי. בדרך מבית הכנסת אבא הסתכל לי עמוק בעיניים ואמר : "הרבה אנשים חושבים שהכוהנים לא רואים כלום דרך הטליתות שלהם, אבל זו מחשבה טיפשית.  הרי איך נברך את עם ישראל אם אנחנו לא רואים אותו? האמת היא שרק כשמכסים את הראש ואת החומר, ניתן לראות את כולם, לברך ולהתברך.

ראיתי אותך, זה בסדר. אני אוהב אותך כל כך, ומברך אותך שיהיו לך המון שבתות של שלום.

 

מברכתו של אבי נתברכתי – יעל שושני

אם הייתם שומעים את אבי ז"ל מברך את ברכת הכהנים, הייתם בטוחים שהוא עושה זאת בקביעות מגיל בר המצווה, אך לא תמיד היה אבא כהן. ולא מפני שלא רצה, אלא מפני שלא ידע. ומעשה שהיה כך היה.

אחד הדברים שאבי הכי נהנה מהם הייתה האפשרות לומר ברכת כהנים בכל שבת. כל כך אהב אבי את הברכה שחינך את בניו בעודם קטנים לעטות טליתות ולהצטרף אליו. אני, בתו הבכורה, אהבתי לעמוד בעזרת נשים, להקשיב לברכתו.

לא תמיד היה אבא כהן. ולא מפני שלא רצה, אלא מפני שלא ידע. ומעשה שהיה כך היה. אבא שלי תמיד ידע שהוא יהודי, אך מלבד בר המצווה שאת זכרה זכר בקושי, לא נהג שום מנהג יהודי, כי לא ידע שום מנהג כזה. אמא, לעומתו, באה מבית מסורתי, בו הקפידו על כשרות, ופחות על שבת.

אמא שלי הייתה בטוחה שהוא גוי, ואבא שלי לא העלה בדעתו שהיא יהודיה.

כשאבא ואמא החלו לצאת כאשר הם עדיין חיו בארצות הברית, אבא הטריף לאמא את הכלים כשפיזר גבינת פרמז'ן על קציצות הבשר עם ספגטי שהיא הכינה לכבודו. אמא הניפה בזריזות את ידיה מעל הצלחת שלה, שלא יפזר גם על המנה שלה. אמא לא אמרה דבר, ורק זרקה אחר כך את הצלחת. היא הייתה בטוחה שהוא גוי, והוא לא העלה בדעתו שהיא יהודיה. לא מראם החיצוני ולא שמותיהם העידו על כך. ערב אחד כשיצאו למסעדה, אמי הזמינה דגים, כהרגלה במסעדות לא כשרות. לשולחן הוגשו קציצות בשר ברוטב כמתאבן. אבא טעם מהם ונהנה, והציע גם לאמא. אמא ניסתה לסרב בעדינות; לא, לא בא לי, אבל אבא התעקש. הם ממש טעימות, כמו הקציצות שהכנת אז, והיום לא יום שישי שהקתולים אוכלים בו דגים, אז מה איכפת לך?

אמא גמגמה ואמרה, אני שומרת על דיאטה…

את? את צריכה דיאטה? את נראית נהדר, את מדהימה, את…

אמא קטעה אותו; זו דיאטה מיוחדת, היא נקראת "שמירת כשרות."

אבא שתק לרגע וכשקלט התחיל לצחוק בקול רם. אמא, שחששה לרגע שהיא יוצאת עם אנטישמי, נרגעה כשאמר: חשבתי שסבתא שלי האחרונה בעולם ששומרת על הדבר המצחיק הזה. באותו רגע ידעו איש על יהדותו של רעהו. משהתחתנו שכנעה אמא את אבא לשמור שבת. אבא הסכים לנסות ולימים סיפר לי: אמא שלך הייתה חכמה. היא הפכה את השבת לתענוג, אוכל טעים שיחות ארוכות וטיולים. לאחר זמן, כבר לא רציתי לחזור לשבוע בלי שבת. עם שמירת השבת באה גם ההליכה לבית הכנסת, ושם נהג ככל יהודי: כישראל פשוט. כשהייתה אמי בהריונה הראשון, הזדמנה לביתם דודה זקנה מצד אבא.

אתה יודע, אמרה לאבא, שאם ייוולד לכם בן, הרי אינכם זקוקים לפדותו בפדיון הבן, כי אתם משפחה של כהנים. כהנים? התפלא אבא על האינפורמציה החדשה וביקש מאביו, סבא שלי, לבדוק את העניין. סבא, שהיה איש השירות החשאי לשעבר ושומר ראשו האישי של הנשיא רוזוולט, הבין הרבה בחקירות, אך מעט ביהדות. כהונה, כך הסיק, ודאי עוברת דרך האם. וכך בירר אצל דודה אחרת על מוצאם והגיע למסקנה לפי מוצאה של הדודה הזו, שהם: לוויים.

 

כך שודרג אבי ללוי ומצא עצמו נוטל בשמחה את ידיהם של הכהנים בבית הכנסת. כשהורי עברו מפומונה ללוס-אנג'לס, הכירו הכל את אבי כלוי. יתכן והיה ממשיך עד סוף חייו לעלות לתורה שני, לולא אותה דודה, שחזרה לבקר, ואבי בישר לה בשמחה – צודקת, לא היינו צריכים לערוך פדיון הבן לא רק מפני שנולדה לנו בת אלא גם מפני שאנו לוויים.

לוויים? תמהה הדודה, אתם לא לוויים, אתם כהנים! התעקשה. מי חקר את העניין? שאלה.

אבא שלי סיפר לה את מה שאביו אמר לו. אז תחקור בעצמך בבקשה, תבעה. בהזדמנות הראשונה שביקר אבא בפלורידה, תיחקר בנפרד את אביו ואת אחיו. לכולם היה זיכרון מעורפל שכאשר היו קטנים היו עומדים בחגים על הדוכן ונושאים כפיהם למעלה וממלמלים משהו בעברית. אבא שאל רב אם האינפורמציה שבידו מספיקה להפוך אותו לכהן, וקיבל תשובה חיובית.אנחנו יודעים שאתה ליצן אבל על דבר כזה לא מתלוצצים!

מששב לבית הכנסת שלו, בבוא אחד החגים, חלץ נעליו, נטל ידיו ועמד לעלות לדוכן. מיד מחו בפניו חבריו בבית הכנסת. אנחנו יודעים שאתה ליצן אבל על דבר כזה לא מתלוצצים!

אבל אני כהן, באמת שאני כהן! נחלץ מידיהם ועלה לדוכן.

אחרי התפילה הסביר לכולם כיצד קוּדם מישראל ללוי ומלוי לכהן. זה כמו בבדיחה הידועה על אחד שבא לרב ומבקש ממנו שיעשה אותו כהן, שח לו אחד מן המתפללים. הרב אומר לו, אני לא יכול, כהונה זה לא משהו שאפשר לעשות בתשלום. 1000$ עונה לו האיש. בכל זאת אומר הרב, אני לא יכול. 10,000$ עונה האיש. הרב מהסס. 50,000$ אומר האיש, הצעתי האחרונה. הרב שואל אותו: למה אתה כל כך רוצה להיות כהן? והאיש עונה, כי אבא שלי היה כהן וגם סבא שלי היה כהן וגם סבא של סבא שלי היה כהן…מברכתו של אבא התברכתי

כאשר אבא היה מברך את ברכת הכהנים, היה קולו השקט נטמע וכמעט ולא נשמע מבעד לקולותיהם הרמים של שני הכהנים האחרים שעלו אתו לבמה וצרמו את אוזננו בקריאותיהם הקולניות. אך מבחינתי, רק קולו הרך והנעים של אבא בירך אותנו באמת.

כשאחיי יוני, אשר ועזרא הצטרפו אליו, היו נשמעים גם קולותיהם השקטים, ומשרים עלינו ברכה. אוזנינו לא הוצרכה להתאמץ כדי לשמוע את אבא. אשר ועזרא הקטנים ניסו פעם להרים את קולם, להתחרות בשאר הכהנים הקולניים, אך אבא התנגד בנחרצות. ברכת כהנים צריכה להיאמר בשקט, הסביר.

ולמה הם צועקים? שאלו אחיי הקטנים. כי הם לא יודעים. ענה. אז תגיד להם, טענו לעומתו. ניסיתי, אמר אבא, אבל הם חיים עם הטעות הזו כבר הרבה זמן, ואני לא רוצה לפגוע בהם.

קיצורו של עניין, כאשר היו אחיי מגבים את אבא, היה נישא קולו יחד עם קולותיהם. וכאשר היו מתחמקים מן הברכה, הייתי מאמצת אזני לקלוט צליל מברכתו של אבא. ומברכתו של אבא התברכתי. "יברך ה' וישמרך" הרגשתי באותו רגע שה' הוא המברך אותי ושומר עלי. "יאר ה' פניו אליך ויחונך", קיוויתי שה' יאיר אלי פניו סוף סוף ויוציא אותי מהמריבות והחיכוכים שבחיי. "ישא ה' פניו אליך וישם לך שלום", שלום – זה מה שאני צריכה, וזה גם מה שהרגשתי בזמן הברכה. שלום גדול, גדול ושקט אופף אותי. שלום זמני, שלום של רגע, אבל שלום אמיתי, מבורך. איזו זכות שאבא שלי הוא כהן. שהברכה של ה' עוברת דרכו.

משנפטר אבי לא היה מי שילווה את אחיי הקטנים לדוכן. יוני היה בברוגז גדול עם אלוקים, ואשר לא היה עדיין בר מצווה. הוא התבייש לעלות לבד עם עזרא לדוכן. עזרא המשיך להתעקש לברך לבדו עוד כמה שבתות, אך כמה יכול ילד בן 10 להתעקש, לבדו?

 

רק שנה וחודשיים לאחר פטירתו של אבא, זכינו לשמוע את קולות ברכת אחיי הכהנים. בשבת כלה שלי, שהייתה גם שבת בר המצווה של אשר, התארחנו כל המשפחה במלון נאות מדבר, בבאר שבע. שם אלתרנו בית כנסת משפחתי כולו משלנו. בבוקר השבת היה בועז, בעלי לעתיד, החזן במוסף, והקריא לכהנים את הברכה בקולו הערב, בשקט, בשקט, כמעט בלחש, ושלושתם, יוני, אשר ועזרא, עמדו ובירכו אותי ואת כולנו במסורת של אבא, בשקט, בנועם, מכל הלב. ואני הרגשתי את אבא עומד יחד אתם, קולו כמעט שלא נשמע, אך נוכחותו וברכתו מורגשות גם מורגשות. כאילו לא מת. או כאילו על אף המוות הוא ממשיך לחיות בתוכנו, מברך אותנו בברכת כהנים.

"… אשר קדשנו בקדושתו של אהרון וציוונו לברך את עמו ישראל באהבה".

הכהן הגדול וייס

ברכת הכהנים. זה היה חלק ממני. מהילדות שלי. כנצר לאהרון הכהן הייתי עולה כל שבת בתפילת המוסף עם אבא ושלומי לבימה שלפני ארון הקודש. אבא היה מסוכך עלינו בטלית שלו והיינו מברכים את הקהל הרב בבית-הכנסת.

כשהגעתי לכיתה א' והייתי מספיק גדול, אבא שלח אותי להתלמדות אצל הכהן הגדול וייס. וייס היה הכהן הכי זקן בבית-הכנסת. איש גבה קומה, ווזווז כמיטב מסורת פולניה, בעל משקפיים עבים עם מסגרת כהה ועבה לא פחות. לאיש הגדול היה קול רך ומלודי בניגוד מוחלט למראה שלו. כשהייתי עולה איתו לבימה, הייתי עוקב אחריו בדריכות. הייתי מנשק אחריו את הפרוכת של ארון הקודש, מתכופף איתו לכדי קידה בתפילת "מודים" ונכנס מתחת לטליתו הגדולה כשהיה מכסה את עצמו לפני הברכה.

כשהחזן היה מכריז על ברכת הכהנים, הייתי מסתובב עם וייס לעבר הקהל. החזן היה אומר מילה מהברכה, ואנחנו היינו חוזרים אחריו. למרות שהייתי צריך לעצום את עיניי, הייתי פוקח אותן ומחפש את המלאכים שהיו אמורים לפי המסורת לרחף בין אצבעות ידיו של הכהן המברך. אף פעם לא הייתי מוצא אותם. עם וייס הייתי זוכה לפריבילגיה הגדולה ביותר- כיוון שהיה הכהן הותיק ביותר, היינו זוכים לעמוד הכי קרוב לארון הקודש. כהנים ותיקים פחות היו נאלצים לעמוד בשולי הבימה.

לאחר הברכה, וייס היה מוריד את טליתו מראשו ומחזיר אותה לכתפיו. הוא היה לוקח ציצית אחת מהטלית, נוגע איתה בפרוכת ומנשק אותה. לאחר מכן הייתי לוקח את הציצית שלו ועושה כמוהו. לאחר סיום תפילת החזן, היינו יורדים מהבימה תוך כדי הליכה הפוכה כשפנינו לארון הקודש, כדי לתת כבוד לתורה. אחר-כך היינו נועלים את הנעליים שחלצנו לפני ברכת הכהנים.

כילד, אני זוכר את הגאווה שחשתי ככהן. הלויים היו רוחצים את ידינו לפני הברכה. שוו בנפשכם לוי קשיש שרוחץ את ידיו של כהן צעיר כמוני. כדי לנפח את האגו שלי אף יותר, הייתי זוכה גם לקריאות "ישר כוח!" ו"חזק וברוך!" מהקהל ולחיצות ידיים נלהבות לאחר הברכה כשהייתי שב למקומי. אבא לימד אותי לומר להם בחזרה "ברוך תהיה" שזה מקביל בערך ל- "don't mention it" או "על לא דבר".

הכי מגניב היה בטיולים השנתיים של בית-הספר. כשהיינו הולכים לאתרי קבורה כמו הקבר של רוטשילד בזיכרון-יעקב, הייתי נשאר מחוץ לבית הקברות, כי לכהן אסור להתקרב יותר ממרחק ארבע אמות מקבר.

כל החברים שלי היו מקנאים בי ורצו להישאר איתי בחוץ ולשחק.

בסעודות שבת הייתי מנסה לשכלל את טכניקת הידיים שלי בברכה. אבא ושלומי היו דוחקים בי לפצל את אצבעותי כמו בברכת "live long and prosper" של ד"ר ספוק מ"סטאר טראק". אמא שהייתה טראקית לא קטנה, הייתה מתמוגגת. ברבות הימים הצלחתי סוף סוף לאחר אימונים מפרכים לפצל את אצבעות ידי כך שאוכל להרים את הטלית מעל לראשי בברכה כמו כל כהן שמכבד את עצמו.

בגיל 10 עברנו בית-כנסת ונפרדתי לשלום מוייס. הייתי כהן כבר בזכות עצמי. הייתי עולה עם אבא ושלומי לברכת הכהנים בבית הכנסת הגדול בשכונה שלידנו. איתנו היו עולות עוד משפחות כהנים של אבות ובנים כמו משפחת ברגר ונוימן. הברגרים היו ממש זועקים את הברכה בעוד שאנחנו היינו צנועים ומברכים בטון חרישי. נוימן הצעיר שהיה מבוגר ממני בשנה לימד אותי טכניקה שלא הכרתי – בכל פעם שהופיעה מילה מהברכה שהייתה מסתיימת ב'ך', היינו אמורים להסתובב מצד לצד עם הטלית וכך עשיתי. לא ממש הבנתי את משמעות העניין, אך סמכתי על נוימן שהיה כהן יותר פז"מניק ממני.

כשהגעתי לכיתה ז' הלכתי לישיבה. התחלתי להתעניין בלעלות לברכת הכהנים שם, כיוון שהייתי עתיד לעבור בר-מצווה ורציתי לתרגל את הברכה לבד, ללא נוכחותו של אבא. פעם אחת, לאחר התפילה, ניגש אלי ילד מכיתה ט' ושאל אותי לשם משפחתי. כשהתברר לו ששם משפחתי אינו "כהן", נחר לעברי בבוז ואמר שאני לא באמת כהן. ניסיתי להסביר לו שאצל אשכנזים זה שונה. שאצלנו לא מאמצים בדרך-כלל את השם כהן, אך הוא היה בשלו. כמעט שבכיתי. שנים אחר-כך, כששמעתי על הבדיקה הגנטית שמאפשרת לבדוק אם קיים בגוף הגן של אהרון הכהן, עברה במוחי המחשבה לעבור את הבדיקה, רק כדי להחזיר לעצמי קצת מהכבוד האבוד שלי מכיתה ז'.היום, אני עולה לברך את ברכת הכהנים פעם בשנה-שנתיים אולי. וייס הגדול בודאי כבר נאסף אל אבותיו הכהנים. כבר אין מי שיסוכך ויגונן עלי בטליתו הגדולה. ואני? אני עדיין מנסה להציץ ולראות מלאכים בין אצבעותי בכל פעם שאני מברך.

 

והשבוע בפינת המולטימדיה

1.       שיר שהושמע בתחנות רדיו רבות החל ממלחמת לבנון השניה בהיותו חלק מהדיסק "ירכתי צפון" שהופק ע"י ישיבת ההסדר בקריית שמונה המילים לקוחות מברכת כהנים בצירוף נוסח המופיע בסידורים. לחן וביצוע: צביקה קופל   –

2.       פרויקט זה יצא לדרך בכדי לאסוף כמה שיותר כהנים שיברכו ויעבירו ברכה זאת לעולם כולו השתתפו בו כהנים רבים מאוד ומכל הגילאים האיסוף היה ארוך ואף חצה את הים הגדול זכינו שכולם התחברו יחדיו  ואנו שמחים להעביר אותה אליכם עכשיו בידכם להעבירה הלאה… –  הקובץ נמצא במארז חמשה חומשי תורה בפרשת נשא

3.       ברכת כהנים בכותל – 

4.       קטע חינוכי של הרב חיים ולדר שמתקשר לרעיון של השבוע – 

5.       בואו תראו מה קרה שהבעל ניסה למצוא חן בעיני אשתו – 

6.       בואו תראו מה קרה שהגברת רצתה לעזור לקבצן –

7.       בואו ותראו סיטואציה שהיא ההפך מהרעיון החינוכי – 

 

ולסיום משהו מעניין – לא בטוח שהבנתי את הכל

מדוע מחזיקים את החתן בדרך לחופה?

 

אצל החסידים – שלא ייפול

בישיבת מיר- בגלל הגיל

בחברון- כדי שלא ירוץ לכלה

בפונוביץ – שלא ירביץ לכלה

בסלובודקה – שלא יברח מהחתונה

בעטרת – שלא יברח אל חברות הכלה

בגור- שלא ירוץ לגברים