לצפיה מיטבית יש לפתוח את הפוסט בגוגל כרום

אסיפת הורים

את הסיפור הבא אני כותב לכם לא לשבח את עצמי אלא כדי להעביר לכם מסר…מקווה שתבינו.

יום שישי רגיל באוירה סתוית, סיימתי את היום עבודתי ונסעתי לקבל פני שבת המלכה. לפתע עולה בזכרוני הבטחה שהבטחתי לאחד המחנכים להתקשר לאמא של אחד התלמידים. נסיונותיו להוביל אותה להבנה שיש בעיה עם בנה וחייבים את שיתוף הפעולה של ההורים עלו בתוהו. הסכמתי לנסות… אולי אצליח לקדם משהו.

נודה על האמת, הדבר האחרון שאני רוצה זה לתת שיחת מוסר לאמא ועוד לפני שבת. איך תהיה אווירת השבת שלהם? מה יתחולל בבית לאחר שהורים מקבלים טלפון לא חיובי מהמנהל? חשבתי לדחות שיחה זו לאחר השבת. אבל פתאום חשבתי לעצמי שאם המצב בבית הספר כל כך מורכב עם הילד, כנראה שבבית המצב מורכב יותר וכדאי לנסות לשנות דבר זה. החלטתי להתקשר ובעיקר להקשיב. אימו של הילד ענתה לי, ולאחר שני משפטים שבהם הסברתי מה  מטרת השיחה, האמא פתחה במונולוג שלילי של 10 דקות על בנה וכמה שהוא מבייש את המשפחה…(אחסוך לכם את שאר התיאורים שנאמרו בשיחה). הבנתי שבאופן הזה לא ניתן לקדם את הילד ובוודאי לא את המשפחה.

החלטתי לעשות עם האמא תרגיל מעניין (שאני עושה אותו הרבה בהדרכות ובהרצאות להורים)

"אני שומע שמצב בכלל לא פשוט", אמרתי לאמא. "האם תהיה מוכנה לעשות איתי תרגיל קטן".

"כן" השיבה בחיוב.

אני מבקש ממך לספר לי בדקות הקרובות רק דברים טובים על הבן שלך. כמובן שהאמא אמרה בשמחה כמו שעונים כולם ואז הייתה שתיקה רועמת. (הסיבה פשוטה ביותר, האמא רגילה כל הזמן להסתכל על "החצי כוס הריקה" ולא ההיפך). לאחר מכן התחילה האמא לומר דברים חיובייים על בנה והיה קשה לה להפסיק. מכאן השיחה התפתחה לכיוון אחר לחלוטין (אתן לכם לנחש ולדמיין).

אחתום את הסיפור בכך שביום ראשון בבוקר קיבלתי הודעה לנייד בזו הלשון – "הרב נוימן, תודה רבה על השיחה ביום שישי,, תוצאותיה ניכרו כבר בשבת, הייתה לנו שבת מקסימה".

לעיתים מילה אחת, משפט אחד, ראיה שונה יכולה לשנות עולמות. אני מזמין כל אחד ואחת לקבל מתנה מיוחדת שתעזור לו ולצוותו להיות מוכנים יותר לאחת התקופות היותר  מאתגרות, תקופת אסיפת ההורים. כל בית ספר נערך לערב המיוחד עם כמה מטרות:

א.      מסירת מידע על התלמיד

ב.      מציאת דרכים להמשך קידומו

ג.       המשך ההיכרות בין ההורים לבין הספר.

כמובן שכל בית ספר מגדיר לעצמו עוד מטרות ויעדים שאפשר להשיג בערב זה ובהחלט העניין מבורך.

אני מצייד אתכם בחומרים שיכולים להועיל לכם לקראת ערב זה. מקווה שהדבר יהיה לעזר עבורכם ועבור הצוות שלכם.

מצגת שהכנתי לקראת אסיפת ההורים אסיפת הורים  בחלון החדש שייפתח ליחצו על הקישור הכחול

בעמוד האחרון בקובץ ישנה רשימת 'טיפים',לשימושכם.

כמו כן מצרף קישור לסרטון אשר הוכן ע"י הצוות מיחידת הל"ב בבר אילן בנושא:   https://www.youtube.com/watch?v=o-7Abcl2tbQ

 

מספר סרטונים שמדברים על פגישות הורים

שלום שוב

והפעם בפרק gk פרשת תרומה – "חינוך לנתינה" – פרק מורכב, ארוך אבל בעיקר מעניין

·         רעיון חינוכי

·         סיפור על איש צדיק

·         קצת על החסידה

·         רחמנים וגומלי חסדים, מה ההבדל?

·         מתורתו של הרש"ר הירש

·         מתורתו של החפץ חיים

·         מעשה במונבז המלך

·         מחידושיו של דר' יחיאל שרמן

·         שירו של נתן זך

·         שירו של בועז שרעבי

·         5 סרטונים בנושא נדיבות לב

·         קישור לסיפור מעניים בנושא חסד

·         נספח איך מחנכים לנתינה בבית הספר הלכה למעשה

"ויקחו לי תרומה" – חינוך לנתינה

פרשתנו פותחת בציווי שציוה הקב"ה לכל איש ישראל להרים תרומה לצורך הקמת המשכן, "וַיְדַבֵּר ה' אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר. דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְיִקְחוּ לִי תְּרוּמָה מֵאֵת כָּל אִישׁ אֲשֶׁר יִדְּבֶנּוּ לִבּוֹ תִּקְחוּ אֶת תְּרוּמָתִי" (שמות כה, א-ב). ומבאר רש"י: "ויקחו לי תרומה – לי לשמי". ע"פ הכתוב בניית המשכן נעשתה מתרומות בני ישראל. אם נתבונן בלשון הפסוק נראה שהמגמה העיקרית היא תרומה מתוך רצון והבעת נכונות ולא בכפיה. ישנם 2 תכונות עיקריות הטמונות בו: יכולת ורצון. היכולת קיימת אצל אנשים רבים, יש התורמים גם כאשר היכולת נמוכה. אך הרצון תלוי מאוד בטבע האדם, בהתנהגותו.                                                                                  

הנתינה, הנדבה לזולת, הסיוע לאחר, לנצרך, טמונה באופי האדם. אדם צריך לרצות לתת, צריך שיהא בתוכו תכונה חיובית ערכית ורצון כדי שידרבן אותו לתרום. לנתינה  זו אין תמורה זו התנדבות מלאה "איש אשר ידבנו ליבו".

לא מצאנו בשום מקום בתורה,שמצווה אדם להיות למדן ובקי בכל חדרי התורה. שכן תכלית הלימוד אינה להיות למדן,  אלא להיות אדם טוב. לעשות הטוב ולהיטיב עם הזולת". (רבי מנחם מנדל מקוצק)

ארחיב על מהות הנתינה והחסד

מסופר על איש צדיק, שיום אחד שמע מתוך ביתו דפיקה חלשה על הדלת. הצדיק פותח את דלת ביתו ומוצא לפניו אדם עני וחסר בית. "אתה מוכן לתת לי כמה שקלים, כדי שאוכל לקנות לעצמי מעט מזון?", הוא מבקש בקול שקט. כמובן שהצדיק עושה מה שכל אדם צדיק היה עושה: הוא ממהר למצוא את הארנק שלו, מוציא מתוכו כמה שקלים, מניח אותם בכף ידו של העני ושולח אותו לדרכו. האיש העני כבר מגיע כמעט עד לכביש הראשי, כשהוא שומע לפתע מאחוריו מישהו שקורא לו: "חכה רגע, חכה רגע, אדוני!". הוא מסובב את ראשו לאחור ורואה שם את האיש הצדיק מנופף לו בידיו ומגיש לו עוד כמה שקלים מתוך ארנקו. כאשר הצדיק שב בחזרה לביתו, אשתו עומדת בפתח הבית, המומה לגמרי. "אני אסביר לך מה בדיוק קרה כאן…", הוא אומר לה בחיוך, מנחש את פשר התמיהה שלה "כאשר פתחתי לראשונה את הדלת וראיתי מולי את האדם המוזנח והמלוכלך הזה עומד לפני, הרגשתי מאד לא בנוח". מיהרתי להוציא את הכסף מהארנק שלי, רק כדי שאוכל להיפטר מהאיש הזה במהירות. אולם לאחר שיצא מן הבית, הבנתי פתאום, שהכסף שנתתי לו – לא היה מיועד לו, אלא לטובתי האישית בלבד, משום שהוא גרם לי להרגיש כל כך לא בנוח. לכן קראתי לו שוב ומיהרתי לתת לו סכום נוסף של כסף, והפעם – לטובתו בלבד!"                                                                                                                         

המושג 'חסד' פירושו להושיט את עזרתנו לזולת, מתוך אמונה עמוקה באהבת כל אדם באשר הוא, ומתוך נדיבות ואכפתיות כלפי כל הסובבים אותנו. הגמרא אומרת, ששנאת החינם היא שהביאה את החורבן על בית המקדש בירושלים. לכן, מסבירה הגמרא, רק דרך אהבת חינם שבין אדם לחברו קיימת האפשרות, שבית המקדש השלישי ייבנה ושהגאולה השלמה תגיע אלינו במהרה.

כולנו מכירים את החסידה שקרויה כך רק משום שהיא עושה חסד, אז מדוע התורה מכניסה אותה לרשימה של החיות הלא-כשרות?! זה ממש לא הגיוני! בואו ונתעמק עוד יותר בנושא: הגמרא מסבירה, שהציפור הזו עושה חסד, על ידי כך שהיא מעניקה מזון לשאר חברותיה. לכן היא זכתה לכינוי 'חסידה'. כעת אפילו יותר קשה לנו להבין מדוע היא נאסרה באכילה! יש הסבר יפה לעניין זה: נדיבותה של החסידה מוגבלת רק לחברותיה. טוב לב מהסוג הזה, כזה שמיועד רק לקבוצה קטנה של חברים, איננו מה שהתורה רוצה מאתנו. זוהי הסיבה, שבגללה התורה אומרת לנו, שהחסידה אינה כשרה למאכל. זהו איננו סוג ה'חסד' שהיהדות מאמינה בו.

היהודים ידועים בתור רחמנים וגומלי חסדים, אך מה ההבדל בין שתי תכונות אלה? האם אפשר להיות רחמן אך לא גומל חסדים? ומה כוונת הביטוי המפורסם "אהבת חסד"? ניתן לומר שהמילה "רחמים" מתייחסת לאדם הרואה את הזולת בשעת צרתו. הוא רואה מישהו סובל,  ונמצא בייסורים או קשיים – ברור לכולם שהאדם שיש בלבו 'רחמים', יעשה את כל אשר בכוחו לעזור ולהקל על הסבל – זה 'רחמים'.  ואילו "חסד"? מי שהוא בעל חסד מחפש הזדמנות לעזור לאחרים. לא הקושי של מצב הזולת הוא המעורר את לבו, אלא הרצון לתת. הנפש שלו אינה מוצאת את סיפוקה אלא במצב שיש לו למי להעניק, במצב שבו הוא נותן לשני. זהו 'חסד'. לכן יש גם ביטוי שנקרא אהבת חסד ולא אהבת רחמים

עלינו ההורים והמורים לחנך את ילדינו לתרום, לתת, לעזור לחבר, חובתנו להרגיל הילד בקיום מצוה חשובה זו, כדי להפוך אותה לטבע אצלו. הנדבה היא תכונה נהדרת ויעילה ליצירת חברה מצויינת ואיכותית, כך יוצרים חברה נפלאה ואחדות עם.החינוך לנתינה חייב להיות מופנם בכל אדם. עלינו להרגיל עצמנו לתת מתוך רצון ולא מתוך כפיה. פתיחת סגור ליבו של האדם לתרומה יוצרת מידת "לב" נהדרת של הנותן, כאשר מחדירים תכונה זו לשכלו של האדם, הרי הלב נעשה יותר רך ומתמלא ברצון לתת ואז יש שילוב נפלא של אינטלגציה שכלית ורגשית. עיקר הנדבה היא "הלב" שבה. כדי שאדם ירגיש הוא נותן משהו משלו לזולת.

אומרים בעלי המוסר שאברהם אבינו היה עמוד החסד, בניית המשכן כולו מעיד על כל מידות האדם, אלא שהחסד הוא עמוד התווך של כל המידות. על כן בחינוך למידות של הילדים ואף של המבוגרים, עלינו להתמקד בעיקר בחינוך למידת החסד, למצוא כל נתיב וכל רעיון חינוכי ודידקטי כדי שמידת החסד תהא חלק מהותי מאופיו של האדם.

חכמינו שואלים האם הקב"ה היה צריך "שיתנו" נדבה לבניית המשכן וכי לא היה יכול לברוא המשכן מעצמו? אלא שמיד עם יציאתנו ממצרים רצה הקב"ה לחנך אותנו למצוות הנתינה מתוך הלב.

מדגיש הרש"ר הירש על הפרשה "ויקחו לי"  – התרומה לא תנתן להם באורח בלתי אמצעי כי אם כל יחיד ויחיד יתן את תרומתו לציבור לצורך מסירתה לגבוה. מכאן שלא על היחיד אלא על הציבור לבצע את המשימה שציווה השם ולא בשביל התורמים היחידים, אלא בשביל הציבור כולו נקבעה המשימה האלוהית. תרומה  – משורש "רום", להתרומם ולהתנשא מעל. ומכאן: להיות מורם ומובדל למען מטרה  נעלה. ידבנו משורש "נדב" קרוב ל "נטף" לצאת מבפנים טיפין ומכאן נטף שרף הנוטף מהעץ ובדרך ההשאלה להביע מחשבות, הוי אומר לעורר אחרים להרים תרומה. הרי זה ביטוי לנתינה מתוך התנדבות גמורה. תקחו כולל אף את משה – ורק כפרט בתוך כלל הציבור. 

מידת החסד מהווה כאמור את גולת הכותרת בחינוך למידות, מידה שקיומה הלכה למעשה מבטאת את "ואהבת לרעך כמוך".

אם נשים לב התורה כותבת  "ויקחו לי תרומה?" למה לא נאמר ויתנו לי תרומה? האם מה שאנחנו עושים תמיד זה לא "לתת" לשני? התורה מגלה לנו תובנה עמוקה: בכל פעם שבה אנחנו נותנים לזולת, זו באמת "לקיחה" לעצמנו. הנותן מרוויח מהנתינה הרבה יותר מאשר המקבל! זה הגיוני. כשאנחנו קונים משהו בחנות, אנחנו לא רואים את העיסקה כהפסד, אלא מרגישים שהשגנו משהו בעל ערך. הכסף עליו ויתרנו היה קרבן נחוץ כדי לרכוש את הפריט שרצינו. לתת לאנשים, זה בדיוק כמו לקנות משהו לעצמנו. כשאנחנו נותנים, אנחנו 'קונים' את ההזדמנות לעזור לאדם אחר. קובעים מחיר, שהנותן רוצה לשלם בתמורה למשהו בעל ערך. מה שהוא ויתר עליו (כסף, זמן, כוח) לא גרם לו לאותה מידה של הנאה, כמו מה שהוא מקבל (כלומר, הזכות של הנתינה).

למען האמת, הדימוי של הקנייה לא מושלם. כשאנחנו קונים עט, למשל, מחירו שווה בדרך כלל לערכו. אבל כאשר אנחנו קונים למישהו פרחים, עוזרים לעני ברחוב, או תורמים למטרה חשובה, מה שאנחנו מקבלים נמצא הרבה מעבר למחיר. הנותן מרוויח הרבה יותר מהמקבל. זו משמעות הפסוק בפרשה "ויקחו [לעצמם, על ידי זה שיתנו] לי".

מעשה במונבז המלך שבזבז אוצרותיו ואוצרות אבותיו בשנות בצורת, וחברו עליו אחיו ובית אביו (כל משפחתו) ואמרו לו: 'אבותיך גנזו והוסיפו על של אבותיהם, ואתה מבזבזם?!' אמר להם: 'אבותי גנזו למטה [בעולם הזה] ואני גנזתי למעלה…; אבותי גנזו במקום שהיד שולטת בו, ואני גנזתי במקום שאין היד שולטת בו…; אבותי גנזו דבר שאינו נושא פירות, ואני גנזתי דבר שעושה פירות…; אבותי גנזו [אוצרות] ממון, ואני גנזתי אוצרות נפשות…; אבותי גנזו לאחרים, ואני גנזתי לעצמי…; אבותי גנזו לעולם הזה, ואני גנזתי לעולם הבא…!" (בבא בתרא י"א ע' א').

דר' יחיאל שרמן מוסיף לנו עוד תובנה במידת החסד

אדם עוצר את רכבו ליד תחנה שכוחה באיזור שומם, אוסף משם טרמפיסט ומסיע אותו למחוז חפצו… לשמע מעשה יומיומי פשוט וחיובי זה מתרחב לבנו בהערכה כלפי נותן הטרמפ, שכוונתו היא אך להיטיב עם הנוסע ולסייע לו. נתאר לעצמנו, שאדם זה עושה פעולה כזאת בכל יום ואף מספר רב של פעמים ביום מהי מידת הערכתנו אליו! ודאי אנו מחשיבים אותו כאיש חסד, שכן עוסק הוא בחסד ובנתינה במשך שעות בכל יום. ואם מגלים לנו שהוא נהג אוטובוס העושה בדיוק מה שתיארנו זה עתה, האם חשיפתה של עובדה זו משנה את מידת הערכתנו אליו! תלוי… במה זה תלוי?                        

אין מעניקים הערכה מיוחדת למי שמטרתו היחידה במעשה היא קבלת שכר, אך כוונה טובה בשעת מעשה יכולה להפוך גם מעשה של פרנסה גרידא, לאלפי אלפים של מעשים טובים, למרות המשכורת בסוף החודש. אם הנהג שבדוגמא (או רופא, או מורה בדוגמא אחרת), מחשיב ברצינות את עיסוקו כמעשה אמיתי של סיוע והטבה ללקוחותיו הרבים, ולא רק כמחשבה חולפת בלבד, אלא כתודעה קבועה המלווה אותו במשך זמן עבודתו ואף לאחריה אזי מתלוות לעבודה תחושות של הנאה וסיפוק, ואולי נוכל גם לומר עליו שניתן להעמידו בשורה אחת עם כל גדולי עושי החסד למיניהם.

עולה מכך, שכל מעשה ממעשיו של האדם וכל מחשבה ממחשבותיו יכולים להיות מוטבעים בחותם של מידת החסד, כדברי "החפץ חיים": "מידת החסד פרושה על כל ענייני הטובה שבעולם וכל איש ואיש יוכל לקיים מידת החסד בענייניו, ולפעמים גם בדברים נקלים וקלים עד שכמעט זה נהנה וזה אינו חסר, ובני אדם מזלזלים בהם בעוונותינו הרבים, והסיבה לכך, שהיצר אינו מניח לאדם להתבונן בגודל מידת החסד ורוב טובה". ("אהבת חסד" לחפץ חיים)

הווי אומר, שהנתינה יכולה להיות לא רק מעשה נקודתי, אלא אופן חשיבה ודרך חיים.

לסיום לא נותר לי אלא לסיים בשירו המרגש של נתן זך כולנו זקוקים לחסד (ביצוע של נורית גלרון בקישור המצורף בהמשך)

כולנו זקוקים לחסד,

כולנו זקוקים למגע.

לרכוש חום לא בכסף,

לרכוש מתוך מגע.

לתת בלי לרצות לקחת

ולא מתוך הרגל.

 

כמו שמש שזורחת,

כמו צל אשר נופל.

בואי ואראה לך מקום

שבו עוד אפשר לנשום.

 

כולנו רוצים לתת.

רק מעטים יודעים איך.

צריך ללמוד כעת

שהאושר לא מחייך,

שמה שניתן אי פעם

לא יילקח לעולם.

 

שיש לכל זה טעם,

גם כשהטעם תם…

בואי ואראה לך מקום

שבו עוד אפשר לראות.

 

כולנו רוצים לאהוב.

כולנו רוצם לשמוח.

כדי שיהיה לנו טוב,

כדי שיהיה לנו כוח.

 

כמו שמש שזורחת,

כמו צל אשר נופל.

בואי ואראה לך מקום

שבו עוד מאיר אור יום.

והפעם בפינת המולטימדיה… 

סיפור מעניין על חסד –     http://www.aish.co.il/sp/pg/97415099.html  

הרב גרוסמן בראיון עם יאיר לפיד – 

עזרה ללא גבולות – 

מצאתי רק ביצוע נשי של נורית גלרון)  – השיר "כולנו זקוקים לחסד" – נתן זך – 

כפיצוי לציבור הגברים, מצאתי את השיר "לתת" של  בועז שרעבי –  

סיפור ר' אריה לוין – 

לחובבי הנוסטלגיה – רחוב סומסום "תיקון עולם" – 

פרסומת להתנדבות – 

ולסיום במקום בדיחה הומור שחור "הצלת חיים – תלוי כמה אתה נותן" – 

ואולי בעצם נסיים בבדיחה לחורף

 

נספח מדבריו הנפלאים של דר' שרמן

איך מחנכים לנתינה? הלכה למעשה

אכן, מידת החסד היא סימן היכר לעם ישראל שהם "רחמנים, בישנים וגומלי חסדים" (יבמות עט), אך כבר התחלנו להבין שאין היא באה מעצמה על האדם להשקיע עמל רב כדי לקנותה.

כמחנכים מוטלת עלינו המשימה לטפח בתלמידינו את האהבה ואת הרצון להיטיב עם כל אדם מישראל ולכוונם משחר ילדותם לעניין החסד כלפי כל מי שנברא בצלם אלוקים.

כיצד?

"החפץ חיים" מדריך אותנו לגבי הדרכים לעשות זאת:

"ועל כן העצה היעוצה לזה:

א.      שיתבונן תמיד בכתובים ובמאמרי חז"ל המספרים לנו בגודל שבח המידה הקדושה הזו ויתברר ויתאמת אצלו שזהו רצונו של השי"ת.

ב.      ושנרגיל עצמנו להתנהג בחסד וברחמים עם זולתנו".

                                                                                             ("אהבת חסד")

נסכם בלשוננו את שתי הדרכים לרכישת מידת החסד על פי ה"חפץ חיים":

1. על ידי לימוד התורה שבכתב ותורה שבעל-פה ("בכתובים ומאמרי חז"ל") על חלקיהן "התחוקתיים" ועל חלקיהן "הסיפוריים" תוך התמקדות במידת החסד המופיעה בהם, בבחינת "מעשה אבות סימן לבנים".

2. על ידי ההרגל והחינוך למעשים. בזאת יש להתחיל כבר בגיל הרך. כבר אז יש לטעת בילדים את התחושה כי הם פועלים ונוהגים על פי תרבות ישראל, הרוצה שנהיה אנשי צדק ואנשי חסד. ההזדהות עם אבות האומה וגדולי ישראל שבכל דור והרצון לחקות את מעשיהם ישרישו בילד הרך את הכמיהה לעשיית הטוב.

דרכים לחינוך לנתינה – לקט הצעות מעשיות

א. לימוד הלכתי עיוני בדרך פעלתנית חוויתית

במסגרת שיעורי המקרא, המשנה, התלמוד וההלכה ישנן הזדמנויות רבות ללמידה פעלתנית ולשינון.

בדרך משחק (משחקי מסלול, "רביעיות" בין אדם לחברו, מונופול מצוות בין אדם לחברו, כרטיסי "טלהלכה" וכד').

"מבצע ושיננתם" – צבירת נקודות אישיות עבור שינון בעל-פה, מתוך מאגר נתון, של משניות/פסוקים/הלכות בענייני נתינה וחסד ומצוות שבין אדם לחברו.

עבודת חקר – על נושאים תורניים שבין אדם לחברו, כגון "המצווה שלי". במסגרת העבודה יחקור התלמיד את מהות המצווה, טעמיה והלכותיה ויבהיר מדוע "התחבר" למצווה זו וכיצד הוא מקיימה.

ב. הסיפור כמקור מחנך

הסיפור מעמיק את הרגש ומפתח אותו. הוא מפעיל את דמיונו של הילד ומאפשר לו להזדהות עם גיבוריו המקיימים בגופם את מצוות ה' והעושים בחיי יום-יום חסדים ומעשים טובים. ספרות עשירה עומדת לרשותנו בנושא הן בתחום אגדות חז"ל המשלימות את המסופר במקורותינו על אבות האומה ועל חכמי ישראל, הן בתחום סיפורי חסידים וסיפורי תולדותיהם של גדולי ישראל ודמויות מופת שונות, בני כל הדורות, שנתייחדו במעשי החסד שעשו.

בדורנו נמצא, למשל, את הרב קוק, הרב אריה לוין ולצידם את אלי כהן הי"ד – "האיש שלנו בדמשק" או את החובש, טוראי שלמה אפשטיין הי"ד, שקיבל צל"ש לאחר נפלו במסירות נפש למען חברו (בהשראתו – השיר "בלדה לחובש") ועוד.

 

בספר, המוכר כל כך, אודות הצדיק הירושלמי, ר' אריה לוין, "איש צדיק היה" מסופר אודותיו: "כל מרצו ועיתותיו קודש היו להיטיב עם הבריות, לעזור לנצרכים, לתמוך בחלשים ונדכאים, לעודד ולאמץ ידיים רפות ולכרות אוזן לכל מר נפש. הוא הוכיח שכשם שיש גאונים בלמדנות כן אפשר להיות גאון במידות. ר' אריה היה גאון כזה. בו נתמזגו מיזוג נפלא תמימות ופיקחות בלתי רגילה". (שמחה רז)

מילים שכאלה יכולות וצריכות להיות נר לרגלי תלמידינו ודמות שכזו – מודל לחיקוי.

ג. תולדות ישראל כמקור מחנך

אין לך תקופה בתולדות ישראל שלא ניתן להאיר באמצעותה את ההיבט של חסד בחיי עם-ישראל באותה תקופה. אותם מעשים גדולים וקטנים שפעלו בני עמנו למען גמילות חסדים, לעיתים אף מתוך מסירות נפש – עוברים כחוט השני בקורות עמנו.

בולטות במיוחד, בכל הגלויות, הקמת מוסדות חסד קהילתיים כמו "קופת הגמ"ח", "התמחוי", "חברת ביקור חולים", "חברת הכנסת אורחים", "חברא קדישא", "הכנסת כלה", "פדיון שבויים" וכד'.

בדרך זו ניתן להראות כי מידת החסד היא ממהותו של עם-ישראל, יסוד בקיום האומה. ואולי גם להדגיש שזהו "המתכון הרוחני" על פיו מתקיימת אומה נצחית זו באורח פלא.

ד. פעילות של נתינה במסגרת הכיתה

חינוך לנתינה במסגרת הכיתה מתחיל מהדברים הפשוטים הלקוחים מההווי היומיומי של הלומדים בה. בין התלמידים ישנה שונות בנטיות ובכשרונות. כל אחד מהם בולט בקווים הייחודיים לו. למצב אי שוויוני זה יכולות להיות השלכות מזיקות על חיי החברה של הכיתה ועל הפרטים שבה, אך מנגד, באווירה של נתינה שונות זו יכולה להיות לברכה. גישתנו החינוכית היא להדגיש את נקודת החוזק שיש בכל תלמיד ולעודדו לפתחה כדי לשכלל את יכולותיו בתחום זה. זאת, מתוך הדגשה שבכל אחד ישנו הפוטנציאל לתרום משלו – לזולתו.

יש לעודד את התלמידים לפעול בכיוון זה ואף להגדיר עמם משימות חברתיות, מעשי שליחות כיתתיים ספציפיים, במסגרתם יוכלו להביא את יכולתם ורצונם לכלל מעשה ולהעניק לחלש מהם את מה שיש בכוחם, כגון:

·                קיום חברותות בלימודי הקודש, במטרה להפרות זה את זה,

·                המחונן בחשבון יתכונן למבחן יחד עם חברו המתקשה בתחום זה,

·                והאלוף הכיתתי "בהפצצת שערים" יאמן בכדורגל את חברו המסורבל בעל "שתי הרגליים השמאליות".

כאשר הילד נותן משלו לאחרים הוא מרגיש שייכות לזולת ולקבוצה. יש בכך חשיבות רבה הן להתפתחותו הרגשית-חברתית של התלמיד ולמידותיו האישיות, והן ליכולת לתפוס עצמו כחלק ממערך חברתי מאוחד במישור הקהילתי-הכללי ישראלי. תהיה בכך תרומה לכל תלמיד בכיתה, בהיותו מסוגל לתפוס עצמו כתורם וכנתרם בעת ובעונה אחת. אם בעל הכשרון ישמור את כשרונו ואת ההנאה שניתן להפיק ממנו אך ורק לעצמו, הרי זה כאנשי סדום שנהגו בדרך של "שלי – שלי, שלך – שלך", איש איש לעצמו ואין חלקנו עמהם. לכשיתבגר אותו תלמיד ימשיך, כבוגר, באותה דרך של השתלבות פעילה בחברה ובנתינה לכלל. "ילד" זה יחפש וימצא אפיקים כיצד לתרום לקהילה מן הכשרונות בהם ניחן ומן הכישורים שרכש במהלך השנים.

ה. פיתוח עירנות אישית וכיתתית למעשי חסד

במסגרת הכיתה תוקדש באופן שיטתי ומושכל.תשומת לב לפעילויות ולמעשים של חסד המתפרסמים בעיתונות ובקהילה, משהו מעין "פינת החדשות הטובות". הפיכת אנשי החסד הללו ל"גיבורים" תשאיר את רישומה על התלמידים.

באותו אופן, התנהגות טובה של תלמיד כלפי הזולת, אשר נצפתה ע"י המורה או ע"י חבריו האחרים, תועלה אף היא על נס. תלמיד כזה ניתן להכתיר כגיבור הכיתתי היומי/השבועי, ("כוכב השבוע" "צל"ש יומי"), ואולי גם להעניק לו תג שיתנוסס על דש בגדו, או לציין זאת בתעודתו וכו'.

במקביל, אפשר לנהל "בנק מצוות", במסגרתו צובר התלמיד בכרטיס ה"בנק" שלו, כוכביות ומדבקות על מעשי חסד שעשה, באקלים הכיתה, חשוב לטפח אווירה של אכפתיות, כך שכל תלמיד יחוש שהוא חלק מהכלל, שלמורה ושלחבריו "איכפת" ממנו וממצוקתו; יש לעודד נקיטת יוזמות ברוח של "רדיפת שלום והשכנת שלום" בין התלמידים. מנהג זה – לספר, לפרסם ולעורר הדים בעקבות כל מעשה יפה המובא לידיעתנו, עתיד להפוך להרגל חיובי.

ו. פיתוח רגישות להכנסת אורחים

את הערך של הכנסת אורחים בעין יפה ותוך קירוב לבבות (הן כלפי הזר, הן כלפי מכר) אפשר ליישם ביוזמות הן בתחומי הכיתה והן במסגרת מוסדית-כללית, כגון:

אירוח כיתה משכבה אחרת – לקיום פעילות משותפת.

כיתה א' מתארחת בגן, או לחלופין בכיתה ו', ולהפך, לפעילות משותפת במועדים קבועים כגון בראש חודש וכד'.

אירוח תלמידים מבי"ס מרוחק – ניתן להזמין בתי ספר מעיירות פיתוח ומאיזורי מצוקה במטרה לקרב רחוקים ו/או בתי ספר במרכז הארץ יכולים להזמין לאירוח כיתות ומוסדות הנתונים כיום בקו האש, שבעקבות אירועי התקופה עברו שעות קשות כגון: בתי ספר בגילה, בשומרון, בחבל עזה או בבנימין.

תלמידים הגרים בעיר יארחו תלמידים החיים באיזורים כפריים (קיבוצים או מושבים) ולהיפך – להיכרות הדדית. ביקורים וקשר מתמשך ביוזמת בתי הספר, ניתן לקיים בימי חול, בשבתות או בחופשות.

בכל המקרים, ישמעו אלה על הווי החיים והחוויות של אלה, ילמדו להכיר ולהוקיר את השונה ואת המשותף ביניהם ומעל לכל ילמדו לקיים את מצוות הכנסת אורחים בגופם ובממונם.

ז. ביקור חולים – מצווה שכולה חסד

כאשר תלמיד נעדר מן הלימודים ייתכן ובאופן ספונטאני תלמידים ממעגל החברים הקבוע שלו, יוצרים עמו קשר טלפוני ו/או באים "לתת לו שיעורי בית" ולבקר. אבל מוכרת, לצערנו, גם תופעה של תלמידים שחבריהם ממעטים לבקרם, אם בכלל, בין אם מסיבות של מבנה חברתי רעוע, בין אם מסיבות של ריחוק גיאוגרפי. למקרים כאלה – ובפרט כשמתרחשת היעדרות ממושכת, שגם בין חברים "טובים" גוררת התרופפות של רגש המחוייבות ו"עייפות החומר" – טוב שקיימת "ועדת ביקור חולים/גמילות חסדים" (או כל מסגרת ממוסדת אחרת שעונה על צורך חשוב זה). המבוגרים (הורי הילד החולה/ המורה) יכוונו את הוועדה לפעילות פרודוקטיבית, שתענה על צרכי החולה ביחס למה שחסר לו, לפיזור הגיוני של המבקרים על פני השבוע ועוד.

דבר זה רלוונטי במיוחד בחולה המאושפז בבי"ח. המבקרים, או לחילופין "אנשי הקשר הטלפוני", ידווחו לכיתה בכל יום על שלום החולים ויעדכנו את חבריהם לגבי פעולות-המשך שניתן לעשות למען החולה, זוהי הזדמנות מתאימה לחזור ולשנן בדרך רלוונטית ואקטואלית את הלכות ביקור-חולים, להביא את הילדים באמצעות שיחה להבנה בדבר חשיבות המצווה, ערכה ומידת החסד שבה, ולעצם הזכות לפעול בדרך אנושית-יהודית, שבכוחה להסב שמחה גדולה גם לחולה וגם למבקר.

 

מובן מאליו שעל המורה עצמו ליטול חלק בפעילות זו של ביקור חולים ולהיות לא רק "נאה דורש" אלא גם "נאה מקיים". תלמידי הכיתות הגבוהות יכולים ליזום פעילות של ביקור במחלקת ילדים בביה"ח, בבית אבות, או אצל אנשים בודדים הזקוקים לעזרה ולעידוד (ליווי לבית הכנסת… עזרה בקניות תיקונים בדירה ועוד). את הכתובות ניתן לקבל אצל אירגוני חסד מקומיים, שעוסקים בכך.

ההיצע רב, ולא נפרט כאן את מגוון פעילויות החסד האפשריות במסגרת שנת המחוייבות האישית לקהילה, לתלמידי בתי הספר העל יסודיים.

ח. מבצע "מלביש ערומים"

מבצעים בית-ספריים לשם איסוף בגדים וחפצים שימושיים לקראת החורף (ולא רק) יכולים להיערך ברוח ספורטיבית של תחרות בין כיתתית נושאת פרסים למרבים בתרומות.

צרכי עם ישראל מרובים ואפשר להירתם לנתינה למגוון מטרות. למבצעי חסד כאלה ואחרים חשוב לתת ביטוי רפלקטיבי בכתב מפי התלמידים מעל דפי עיתון ביה"ס. כמו: מה "נתן" לי המבצע? האם אמשיך בכך? כיצד? מה אחדש?

ט. ושמחת – ושימחת

לדעת לשמוח ועוד יותר לשמח אינם מן הדברים הקלים. בעיקר מכוונים הדברים למסיבות ימי הולדת, בר/בת מצווה לסוגיהן. ההתמקדות בהיבטים החיצוניים והחומריים של ארגון האירוע לעיתים מסיטה את תשומת הלב מן העיקר אל הטפל. כך שלבסוף, אין השמחה שורה במעונו של חתן השמחה והוא חש מפח נפש. מה גם, שמוכרת לנו התחרות הסמויה הקיימת לעיתים ברקע, על דרגת הפאר ועל גודל האטרקציה שבאירוע.

בהנחיית המחנך יכולה הכיתה "לקחת על עצמה" ארגון שמחה אצל חבר כפרוייקט של מצוות גמילות חסד ואז לתת לחבר את ההרגשה שכולנו שמחים בו ואיתו. בין אם זה בהכנות שונות לאירוע כשלט ברכה, או "מופע" (ידידותי ולא ציני-קטלני!) בין אם בתחושת השותפות בשמחת הזולת, שבאה לידי ביטוי בשירה "מכל הלב" ובריקודים ספונטאניים.

רעיון הנתינה, המתבטאת ב"ושמחת – ושימחת", ניתן ליישום במסגרות קהילתיות מגוונות כגון: יציאה לבתי אבות, בתי חולים, מוסדות למוגבלים, מרכזי קליטה, שכונות מצוקה ובכל מקום שם ניתן "להכניס רוח של שמחה" לקראת שבת, לקראת חג ומועד או ב"סתם יום של חול".