ארכיון הקטגוריה: כללי

מה למדתי ממשפחת רוזנפלד – שיעור להושענא רבה – מוחין דקטנות

שלום שוב ומועדים לשמחה

לפני כשבוע ימים במסגרת כנס מנהלים של מחוז מנח"י זכינו מנהלי ירושלים, לשמוע את אליעזר ושרה רוזנפלד מספרים לנו בצורה מיוחדת על התמודדות עם הכאב ואם נדייק, עם המכאובים שפקדו אותם בשנות חייהם. מעבר להיותם זוג מיוחד שממשיך באמונתו החזקה הלאה, שמענו פרק באמונה מעומק הלב. גם שרה וגם אליעזר דיברו דברי כיבושין ואף עין לא נשארה יבשה למשמע דיבריהם. ופתאום קיבלתי תשובה שהניחה את דעתי על שאלה שמנקרת במוחי כבר זמן רב. חג הסוכות הוא זמן שמחתנו. האמנם? אם חג הסוכות מתקשר להליכה של בנ"י במדבר, האם ניתן לומר שבנ"י נהנו בהליכה במדבר. ודאי שלא, והוכחה לכך ניתן למצוא בדבריו של משה רבנו בספר דברים "ויענך ה' אלקיך". נכון שניתן לפתור את שאלתי במענה פשוט שמדובר על הזמן החקלאי והוא זמן של שמחה בחייו של החקלאי שאוסף את תבואתו. אבל תשובה זו לא הניחה את דעתי.

אולם לאחר ששמעתי את אליעזר ושרה פתאום הבנתי ששמחה היא לא תוצאה. שמחה היא עבודה. שמחה היא דרך. בנוהג שבעולם שמחה היא תגובה על תוצאה. כתוצאה ממה שקורה בעולם אני בוחר איך להגיב. אם זה משהו טוב עבורי אני אהיה שמח. אם זה משהו שלא טוב עבורי אני אהיה עצוב. בתורה  ובדברי חכמים השמחה היא עבודה. מוטלת על האדם המשימה להיות שמח. פתאום הבנתי שלמרות שההליכה במדבר לא הייתה נעימה ומשמחת, עם ישראל עדיין נשאר בשמחה כי הוא מחוייב, כי הוא ראה את הדברים הטובים שיש בתקופה זו. שהתורה אומרת סוכות זה זמן שמחתנו זה לא אומר שאתה יושב בסוכה ונזכר בשברים המשמחים שקראו אלא עכשיו צריך לעבוד להיות שמחים, מהזמן הזה אתה מחוייב להתחיל לעבוד על עצמך להיות שמח. והנה התחדדה הבנתי שהדרגה הפשוטה ביותר של שמחה היא "השמח בחלקו" וזה בדיוק מה שאמרו לנו ההורים המופלאים הללו. "אנו מחוייבים להמשיך לשמוח ולהאמין, כי יש לנו עוד ילדים יש לנו עוד חיים לפנינו". "זה מה שרצו הבנים שלנו" שנמשיך לשמוח שנמשיך לנגן, שנמשיך לשמח. תודה לכם הורים נפלאים על שיעור מאלף, שיעור כל כך מרגש ומיוחד. חג שמח!!!

אני שמח לשתף אתכם בשיעור מעניין (כך אני מקווה) שאעביר בהושענא רבה. השיעור מבוסס על דברי ר' נחמן –  "מוחין דקטנות" זה הושענא רבה, "מוחין דגדלות" שמחת תורה. (תורה ע"ד).

"והיית אך שמח"

בשלב הראשון נחלק (יש להדפיס מראש) את השיר "מוחין דקטנות"  – מצורף קובץ עם מילות השיר.

מוחין דקטנות סדנה

נבקש מהמשתתפים לקרוא להאזין לשיר של שולי רנד

בשלב השני נבקש מכל תלמיד לבחור משפט מהשיר שהוא מתחבר אליו ונבקש ממנו להסביר מדוע?

בשלב השלישי ננסה לבקש מהתלמידים להסביר את הפזמון "אי אי, איזה עצבות מוחין דקטנות". נוכל להרחיב את הנקודה המרכזית שלמרות העצבות והחושך, בסוף יצא שיר "ואם המצב הוא גיועלד אוי וי זמיר ברוך בשם הנה התפלק לי שיר"

נוכל גם לבקש מהתלמידים לספר על – דברים שמשמחים אותם בחייהם?

וכמובן שאי אפשר לדעת להיכן הדברים יתפתחו…

לסיום אפשר להקרין את הסרטון הבא

או את הסרטון הבא

או את הספור הבא

שמחה בכל מצב…

באחד ממסעותיהם, מצאו את עצמם שני האחים הצדיקים ,רבי זושא מאניפולי ורבי אלימלך מליז'נסק, מושלכים אל תא מצחין בבית הכלא העירוני, יחד עם עוד כ-15 פושעים גויים. עלילה שפלה נרקמה נגדם והם לא ידעו כיצד יחלצו מן הצרה. לפתע התחיל אחד האחים לבכות. אמר לו אחיו: "אחי היקר, אל תדאג, בטוחני שה' יתברך יצילנו גם מצרה זו"! אמר לו השני: "גם אני בטוח, אך לא על כך אני בוכה. בוכה אני, מכיוון שבאמצע התא הניחו הסוהרים דלי של שירותים. ומכיוון שזהו מקום מטונף, הרי שאסור על פי ההלכה ללמוד תורה, ואיני יכול ללמוד ולהגות בחכמתו יתברך". אחיו הביט בו מהורהר במשך כמה דקות. לפתע עלה חיוך רחב על פניו ופנה אליו בשאלה: "מדוע איננו יכולים ללמוד"?. ענה לו השני: "מכיוון שכך כתוב בתורה"! הביט בו אחיו בפנים שוחקות ואמר לו: "אם כך, אי-הלימוד שלנו הוא מצווה, ומצוות צריכים לעשות בשמחה"! החלו שני האחים לרקוד. הביטו עליהם שאר האסירים הגויים בתמיהה ושאלו: "מדוע  אתם רוקדים"? ענו להם האחים: "אנחנו רוקדים כי יש כאן שירותים"! החלו שאר האסירים לרקוד יחד איתם. קולות השירה והריקודים הרקיעו שחקים והגיעו עד למשרדו של מפקד הכלא. מלווה במספר סוהרים, הגיע המפקד הרותח אל מוקד הרעש, וצעק בזעם: "למה אתם רוקדים"? "אנחנו רוקדים כי יש כאן שירותים"! ענה לו אחד האסירים. "אם כך", אמר המפקד, "אני מוציא מכאן את השירותים"…

פרק 476 פרשת ניצבים "כולנו מאוחדים"

שלום שוב

והשבוע בפרק על  פרשת נצבים 

  • רעיון חינוכי "כולנו מאוחדים"
  • מתורתו של ה"ישמח משה"
  • הסיפור על חיים
  • סיפור נוסף מיוחד במינו
  • סרט סביב סיפור חטיפתו של נחשון וקסמן בסימן אחדות בעם

"ויעשו כולם אגודה אחת"

"אתם נצבים היום כולכם לפני ה' אלוקיכם" – פירשו בספרי החסידות על יום ראש השנה, על פי דברי הזוהר הקדוש. היום – זה ראש השנה, בו הברואים כולם עומדים לדין ולמשפט לפני הקב"ה מה העצה והדרך להצליח כדי להיות "ניצבים" לפני כס המשפט? "כלכם" שתהיו באחדות כל דרגות ושכבות העם.

חז"ל במדרש תנחומא דרשו: אימתי אתם ניצבים? בזמן שתהיו כולכם אגודה אחת, שנאמר, "חיים כולכם היום" (דברים ד, ד) בנוהג שבעולם, אם נוטל אדם אגודה של קנים, שמא יכול לשברם בבת אחת? ואלו נוטל (אותם) אחת אחת אפילו תינוק משברן.

ה"ישמח משה" הוסיף דברים נפלאים בזה, ודאי בכל ימות השנה גדול ועצום כח האחדות לבטל ולהסיר כל מיני גזרות קשות ורעות, אבל בראש השנה – נחוץ הדבר שבעתיים. מדרכי התנהלות בית המשפט היא, שהשופט מכריז ומודיע  מי כעת תורו לעמוד לדיון לפני בית הדין. כאשר כל הציבור באחדות, מזמנים ומביאים את כל ישראל כאחד לעמוד לפני כס המשפט. אם אומר הקב"ה הביאו את בני, מסתתמות פיות המקטרגים, כי מי הוא זה ואיזה הוא אשר ירהיב עוז ויאמץ כח לדבר סרה בבן המלך לפני אביו  אוהבו? אבל, אם כלל ישראל אינו באחדות ח"ו, מוזמן כל אחד ואחד לדין בנפרד, והמקטרג, אין אשר מה יעצור בידו, ירחם ה'. וזה אשר מסיים הכתוב: "כל איש ישראל", כאשר כלל ישראל נחשב "כאיש אחד בלב אחד", מתוקף השלמות של בין אדם לחברו והאחדות הנפלאה בין איש לרעהו, אזי, "אתם ניצבים", מצבכם יהיה יציב ועומד, כולו לטובה. ורק תקומה וגאולה יבואו לכם מן המשפט.

בסיום רשימת הניצבים נאמר "מחוטב עציך עד שואב מימך", הרי אין הבדל גדול בן חוטב עצים לשואב מים, שניהם פשוטי עם העוסקים במלאכה פשוטה וקשה, ובכל מקום שכתוב בלשון הזה הכוונה מגדול שבגדולים עד קטן שבקטנים, כמו במכת בכורות שם נאמר "מבכור פרעה עד בכור השפחה" (שמות יא') או בהמשך "ולכל בני ישראל לא יחרץ כלב לשונו למאיש ועד בהמה", או במלכים (א', ה') "מן הארז אשר בלבנון ועד האזוב אשר יצא בקיר", ומה איפה יש מרחק מחוטב עיצים עד שואב מים, הרי שניהם במעמד שווה?

עוד יש להבין, מדוע באה תיבת "טפיכם, נשיכם וגרך אשר בשעריך" אחרי "ראשיכם, שבטיכם, זקניכם ושוטריכם", ולא בסוף לאחר " מחוטב עיציך עד שואב מימך", הלא אף לחוטב עצים ולשואב מים ילדים, והכתוב טפיכם וכו' היה צריך להיות מופנה גם אליהם?

בספרי החסידות פרשו כי "מחוטב עציך" היינו הרשעים שבעם, שקוטעים את נטיעות העצים וכורתים את הענפים שעליהם יושב עם ישראל מדורי דורות, ועד "שואב מימך" הם הגדולים שבעם, השואבים ממעיינות התורה ושותים בצמא את המים, שאין מים אלא תורה, כולם ניצבים לפני ה' ובאם אנו נמצאים באחדות, נצליח לעמוד ביום הדין ולהיכתב בספרם של צדיקים גמורים.

ראיתי בעלון שלום לעם סיפור נפלא לימים אלו:

חיים היה איש עסקים מצליח שחי בפראג. כשהגיע לגיל שישים, קרא לבנו יוסף ואמר לו:
'בני יקירי, עד עכשיו עבדת אצלי בנאמנות. סייעת לי במכירות, סידרת סחורות, שרתת לקוחות וביצעת הובלות. כעת אני רוצה שתדע להיות סוחר עצמאי'.
'כיצד אלמד להיות סוחר עצמאי'? שאל יוסף.
חיים הוציא ארנק מכיסו ואמר: 'בארנק הזה יש עשרת אלפים מארק. סע ליריד של וינה, וקנה סחורה שנראית לך טובה'.
יוסף לקח את הארנק ועלה על הרכבת לווינה. כעבור שבועיים חזר יוסף לביתו.
'הסתובבתי בשוק, חיפשתי סחורה טובה, נכנסתי לאולם יפה שהיו בו כל מיני מכונות להרוויח בהן כסף, התחלתי להרוויח שם כסף, בהתחלה הרווחתי הרבה, ואחר כך התחלתי להפסיד עד שהכסף נגמר'.
'אני מזועזע, היית בקזינו והפסדת שם את כל הכסף?'
'ככה קוראים לזה? קזינו?!'
'אוי, בן מביש שכמותך', כעס האב. 'תחזור לעבוד אצלי כעוזר, כמו שהיית, אני לא מתכוון לשלוח אותך שוב בזמן הקרוב ליריד'.
יוסף חזר לעבודה, והמשיך לשרת את אביו בחריצות ובנאמנות. כעבור שנה קרא האב ליוסף בנו ואמר:
'אני רואה שאתה עובד ברצינות, ואני מאמין שלמדת את הלקח מן השנה שעברה. קח עשרת אלפים מארק, סע ליריד בווינה ועשה עסק טוב'.
יוסף עלה על הרכבת לווינה, והארנק בידו.
כעבור שבועיים חזר יוסף לביתו.
'איפה הסחורה?' שאל אביו.
'לא קניתי', ענה יוסף.
'ואיפה הכסף?'
'הלך!'
'איך?'
'הסתובבתי בשוק, חיפשתי סחורה טובה, נכנסתי לאולם יפה שהיו בו שולחנות עם מקלות וכדורים צבעוניים, ושם הזמינו אותי לשחק ולהרוויח כסף. בהתחלה הרווחתי הרבה, ואחר כך התחלתי להפסיד עד שהכסף נגמר'.
'אני מזועזע, היית בסנוקר והפסדת את כל הכסף?'
'ככה קוראים לזה? סנוקר?!'
'אוי, בן מביש שכמותך', כעס האב. 'תחזור לעבוד אצלי כעוזר כמו שהיית, ליריד אני לא מתכוון לשלוח אותך שוב בזמן הקרוב'.
יוסף חזר לעבודה, והמשיך לשרת את אביו בחריצות ובנאמנות. כעבור שנה קרא האב ליוסף בנו ואמר:
'אני רואה שאתה עובד ברצינות ואני מאמין שלמדת את הלקח מן השנה שעברה. קח עשרת אלפים מרק, סע ליריד בווינה ועשה עסק טוב'.
כעבור שבועיים חזר יוסף לביתו.
'איפה הסחורה?' שאל אביו.
'לא קניתי', ענה יוסף.
'ואיפה הכסף?'
'הלך!'
'איך?'
'הסתובבתי בשוק, חיפשתי סחורה טובה, ראיתי מן קיוסק קטן שמוכרים בו כרטיסים ומנחשים מספרים, קניתי כמה כרטיסים, לא זכיתי, כעבור שבוע ניסיתי עוד פעם ועוד פעם, עד שהכסף נגמר'.
'אני מזועזע, הפסדת את כל הכסף בלוטו?'
'ככה קוראים לזה? לוטו?!'
'אוי, בן מביש שכמותך, אני חושש שאין לך תקנה. אתה לא מתאים להמשיך את העסקים של אביך. אצטרך למכור אותם לסוחר טוב, ולך להשאיר תפקיד של עוזר לסוחר'.
'אבא לא! אני מבטיח! זה לא יקרה עוד פעם', אמר יוסף בדמעות. האב לא אבה לשמוע לבנו, והוא הוסיף והתחנן בדמעות שליש. לבסוף התרצה אביו ואמר:
'אני נותן לך ניסיון אחרון, בפעם הבאה תצא עם אלף מרק, ואם הפעם תחזור עם סחורה טובה, אני אכפיל לך בכל פעם את הסכום'.

הסיפור הזה נראה לנו מצחיק. בלבנו אנחנו בזים לאותו בן מביש, אולם, בתוך כל אחד מאתנו עלול להימצא בן מביש כזה. האב בסיפור, הוא אבינו שבשמיים, הקדוש ברוך הוא. הבן – הוא אנחנו עצמנו. היריד, הוא העולם הזה, וארנק הכסף, הוא הזמן היקר שה' נותן לנו ברחמיו.
אין דבר יקר מן הזמן. אנשים מוכנים להוציא הון תועפות, כדי להאריך את חיי האדם. בכל ראש השנה אנחנו מבקשים מהקדוש ברוך הוא שייתן לנו עוד ימים ושנות חיים, אבל מה אנחנו עושים בשנה הזו! האם איננו נוהגים כמו אותו בן מביש שבמקום לנצל את הכסף לסחורה מועילה, הוא מבזבז אותו על פיתויים של שטויות והבלים?!
במקום לנצל את הזמן בצורה טובה ומועילה, בלימוד, גמילות חסדים, מעשים טובים וקידום רוחני ומוסרי, אנחנו מבזבזים את הזמן היקר שניתן לנו על שטויות והבלים, סרטים, משחקי מחשב אינסופיים, שינה מופרזת, ועוד אינספור הבלים שלא נשאר לנו מהם דבר. ואחר כך אנחנו באים אל הקדוש ברוך הוא ומתחננים שייתן לנו זמן נוסף.
ראש השנה, הוא יום שבו נבראו החיים, וגם הזמן נברא בו. הצדיקים שניצלו את זמנם לדברים חיוביים נחתמים מיד לחיים. ואנחנו מקבלים הזדמנות לעשרת ימי תשובה. עכשיו אנחנו עומדים למבחן, האם אנחנו מתחילים לקחת את החיים ברצינות? או ממשיכים חס וחלילה לבזבז אותם…

ונסיים בסיפור ששמעתי.

יהודי פשוט מאחד הכפרים, התארח לשבת אצל האדמו"ר רבי מרדכי מטשרנוביל עם חבורה מהחסידים, וכשנסעו בחזרה סיפר שהייתה זו שבת מרוממת במיוחד. הסתקרנו בני החבורה לשמוע על מה הוא מרגיש כן, והוא סיפר: לאחר השבת בא לקחת ברכת פרידה, והרבי התעניין לסדר יומו. סיפר היהודי שהוא משכים ויוצא לכפר לקנות סחורות שונות מהאיכרים הגויים, ואחרי כן חוזר לביתו, מברך ברכות השחר ומתפלל שחרית. אמר לו רבי מרדכי: לא טוב הדבר שאתה מקדים את עסקך לתפילתך! התאונן היהודי בתגובה: רבי! הרי האיכרים משכימים לצאת לשדותיהם, ואם אתעכב להתפלל קודם, לא אמצא אצל מי לקנות! השיב לו הרבי בדבר משל:
מעשה באברך אחד שהתמעטה פרנסתו, ויצא להיות מלמד ילדים, באחת הערים. כעבור שלש שנים, כשחסך סכום הגון, תריסר צרורות מטבעות זהב ועוד מטבע נחושת קטנה, החליט לשוב לביתו. הוא יצא לדרך הארוכה, והגיע אל כפר סמוך לעיר מולדתו, רגע לפני שבת. בלית ברירה הוא התאחסן בפונדק היהודי המקומי, וכראוי לירא שמים – נתן לפונדקי את צרור כספו למשמרת, עד אחר השבת.
מייד בצאת השבת, לאחר ההבדלה, ניגש הפונדקי והושיט את צרורות הכסף לאברך – שנשם לרווחה. הוא מאוד חשש שמא בעל הפונדק יתכחש לפקדון ויסרב להחזיר את כספו. ספר הוא את הצרורות, ואכן: שנים עשר, אפילו אחד לא נעדר. אבל אז הוא התחיל למשש בבהילות את הצרורות. התפלא בעל הפונדק אחרי מה האברך מחפש כל כך, עד שהוברר שהוא מחפש אחרי אגורת הנחושת הקטנה שהייתה שם בצרורות, בנוסף לכל מטבעות הזהב…
בא וראה, אמר הרבי מטשרנוביל, כמה גדולה סכלותו של האברך. האם לאחר שהוברר שכל צרורות הזהב הוחזרו לו, היה לו לחשוד בבעל הבית שיגנוב ממנו את פרוטת הנחושת הקטנה! כך גם אנו, כלפי ה' יתברך! אנו מפקידים בכל יום בידו את נשמתנו, ומתעוררים בבוקר עם נשמה חדשה, עם כל צרורות הזהב שהפקדנו. והאם אחרי שראינו את נאמנותו של ה' יתברך להחזיר את הפקדון, נחשוש שמא הוא לא יזמן לנו את פרוטת הנחושת הקטנה שעוד נשארה, את הפרנסה היומית שלנו?!

סרטונים רבים  ישנם בנושא אחדות ואני מפנה את רוכשי המארזים לפרק שכתבתי בפרשת במדבר.

לפרק הנוכחי אני מצרף חמשה סרטונים בנושא אחדות:

מקבץ נדחי ישראל – 

כולם בשביל אחד – 

מכבי תל אביב – 

 

מה מאחד אותנו כעם – 

 

ישנו סרט נוסף והוא סיפור חטיפתו של נחשון וקסמן ששם כל העם היה מאוחד סביב חטיפתו. כמה תפילות נאמרו באותם ימים – http://www.mako.co.il/mako-vod-mako/documentary-s1/VOD-26fae4956a45b21006.htm

ונסיים בבדיחה כשרה

ילד ערבי אחד בשם אפ'נר, הולך לבית ספר יהודי. אומרת לו המורה: "אפ'נר, אם אתה רוצה שהילדים לא יציקו לך אתה צריך להתנהג כיהודי. מהיום קוראים לך אבנר." באותו יום שיחק הילד הערבי בכדורגל, ניצח במשחק ונהיה למלך הכיתה. כשחזר הביתה אמרה לו אימו: "אפ'נר, לך לשטוף כלים ולעשות שיעורי בית." אמר לה הילד: "אמא, מהיום קוראים לי אבנר, אני יהודי." שמעה זאת האם והכניסה לו סטירה מצלצלת. כשחזר האב הביתה סיפרה לו האם מה אמר בנם והוא התרגז מאוד והכניס לו מכות גם כן. למחרת הלך הילד לבית הספר כשהוא סגול מרוב המכות שחטף. "מה קרה?" שאלה אותו המורה. "אל תשאלי", אומר לה הילד הערבי, "אתמול בערב תפסו אותי שני ערבים והכניסו לי מכות…"

 

 

 

פרק מיוחד לראש השנה

פרק מיוחד לראש השנה

שלום לכל אנשי החינוך

 בתוכן

  • סיפורים
  • תורות
  • משלים
  • שירים
  • סרטונים
  • בדיחה
  • והעיקר הרבה אמונה שנכתב לחיים טובים ארוכים ולשלום

"אתה מוזמן למשפט ביום שלישי הקרוב!"
ההודעה הקצרה שנתלתה על דלת ביתו של החלבן, הסעירה את רוחו.
הוא היה איש ישר, שהתנהג תמיד בנאמנות ובמוסריות.
אף פעם לא רימה, שיקר או גנב. הוא גם לא שתה לשוכרה בשעות הבוקר, דבר האסור על פי החוק בכפר.
הוא לא ידע למה מזמינים אותו למשפט.
אבל האופה ידע.
האופה היה רגיל לקנות חמאה וגבינה מהחלבן המקומי והשתמש בהם לאפיה.
יום אחד עלה בו החשד שגושי החמאה שהחלבן מוכר לו שוקלים פחות מקילו, למרות שהחלבן מצהיר שכל גוש שוקל קילו בדיוק, לא פחות ולא יותר.
האופה החליט לבדוק את העניין, ובמשך תקופה הוא שקל בעקביות כל גוש של חמאהשקנה מהחלבן, והוא אכן גילה שגושי החמאה שוקלים פחות מקילו, לפעמים 900גרם , לפעמים 950, ופעם אחת אפילו 800.
האופה היה נזעם "מרמים אותי" הוא אמר לאשתו בכעס, "אני לא אשתוק על זה".
הוא ניגש אל השופט המקומי והתלונן על מעשיו של החלבן. "חייבים להעלות אותו לדין!" אמר האופה,
"אי אפשר לאפשר לו לרמות את כל תושבי הכפר. אנשים סומכים עליו".
עוד באותו יום תלה שליח של בית המשפט המקומי הזמנה לדיון על פתח ביתו של החלבן.
החלבן הגיע לבית המשפט רועד ונפחד. הוא מעולם לא ראה את בית המשפט, ומעולם לא דיבר עם השופט שהטיל אימה על כל תושבי הכפר.
"אני מניח שיש לך משקל מדויק במחלבה?" פתח השופט את הדיון.
-לא כבודו!" אמר החלבן "אין לי משקל".
-"אז איך בדיוק אתה שוקל את החמאה שאתה מוכר לאופה?
האם אתה סתם כך מחליט שזה קילו?!" הרעים השופט בקולו.
-"חס וחלילה, אדוני השופט. אני איש ישר, לעולם לא עלה על דעתי לעשות כזה דבר.
פשוט מאוד, בניתי לעצמי מין משקלי מאזניים, כאלו שאתה צריך לשים משקולת בצד אחד כדי שתאזן את החמאה שבצד השני."
השופט הנהן בראשו בהבנה, והחלבן המשיך:
"בכל יום כשאני בא לשקול את החמאה עבור האופה אני מניח בצד השני של
המשקולת כיכר לחם של קילו שאותה אני קונה בבוקר מהאופה,
וכך אני יודע כמה חמאה עלי לתת לו כדי שיצא קילו בדיוק."
השופט חזר על דבריו של החלבן:
"אתה בעצם אומר לנו שכמות החמאה שאתה נותן שווה למשקל הכיכר שהאופה נותן לך".
"בדיוק כבודו", אמר החלבן, ופני האופה חפו.
ככה זה בחיים, אנחנו מקבלים בדיוק את שאנחנו נותנים.
ועוד דבר, לפני שאנחנו ניגשים להוכיח אחרים, בטרם שאנו שופטים את כל מי שמסביבנו, הבה ונעשה בדק בית פנימי, האם אין אנו לוקים באותם החסרונות שאנו מייחסים לאחרים. 

כתוב במדרש, שלפני שהקב"ה ברא את העולם הוא התפלל, אבל אחר כך, כשהתחיל לברוא את העולם, הוא התחיל עם "בראשית" – 'ב' מלשון ברכה. זאת אומרת שהדבר הראשון שהקב"ה עשה בעולמו היה לברך (אחרי תפילה). כך גם אנחנו, אחרי שגומרים להתפלל בליל ראש השנה, אנחנו ממהרים ללכת לברך אחד את השני. והברכות הללו הן ממש עמוקות. כי כולם מבינים שכאשר אני מברך את השכן או את החבר בליל שבת זה גם מיוחד מאוד, אבל זה בכלל לא מתקרב לאיך שאני מברך את אשתי, ילדיי וחבריי בליל ראש השנה. אני מברך אותם:" שתיכתבו בספר החיים". כאשר אני מתפלל, אני מתפלל שהקב"ה יעשה הכל, אבל כשאני נותן ברכה הכוח לברך הוא שלי. כשהקב"ה דיבר בפעם הראשונה עם אברהם אבינו כתוב: "ואברכה מברכיך" – הקב"ה מברך אותו שיהיה לו כוח לברך. רבותינו הקדושים אומרים משהו גדול ונשגב: בליל ראש השנה אני אומר לכל החברים שלי: "אם אני חתום בספר חיים, אני אגיד לקב"ה שאני לא מסכים להיחתם אלא אם כן גם אתה חתום שם". אני אומר לאישתי וילדי: "אם אתם לא חתומים בספר החיים, אז אני לא רוצה להיות בעולם הזה".
בשנה הראשונה של הישוב מאור מודיעין, אמרתי לכל החבר'ה שם: "כשאתה מברך מישהו בראש השנה, אתה אומר לו שאתה רק רוצה לחיות אם גם הוא יחיה". הברכות אחרי תפילת ערבית לקחו בערך ארבע שעות, ואני עמדתי ליד הדלת של בית המדרש והסתכלתי על כל הצעירים הקדושים של המושב. ראיתי שם ילד בן חמש ניגש אל אביו ומברך אותו: "אני רק רוצה לחיות בעולם הזה אם גם אתה חתום בספר החיים". היה ממש גוואלד ועמוק!! אז חברים, אני מבקש ומתחנן בפניכם, שהרגע הכי עמוק של ראש השנה יהיה כאשר תברכו אחד את השני.

 והנה מכתב שכתב הרב אלי שיינפלד ר"מ בישיבת חורב

אבא שבשמיים, שלום.

אני רוצה לשתף אותך במה שמתחולל בתוכי בימים האחרונים. כידוע ראש השנה מתקרב ואני כמו אנשים

רבים משתדל להגיע מוכן ליום הדין, וחלק משמעותי בהכנה שלי לקראת ראש השנה הוא הניסיון לתקן את חטאיי העבר.

אני לא צריך לספר לך את אותם הדברים המוטעים שעשיתי בשנה שחלפה, הרי אתה רואה ושומע ויודע ואתה גם בוחן כליות ולב. אבל אני, בניגוד אליך, לעיתים שוכח גם דברים חשובים, גם במקרים שהם התרחשו רק לפני מספר חודשים. לכן לקחתי עט ונייר וסיכמתי לעצמי את הדברים המרכזיים שקרו בשנה שחלפה. ניסיתי להיזכר באותם הפעמים בהם וויתרתי לעצמי ולא התנהגתי בצורה שהולמת את אישיותי. ניסיתי גם לדלות מזיכרוני את הטעויות הרבות שעשיתי, בכוונה תחילה או בגלל לחץ חברתי. ואכן להפתעתי הלא גדולה, מהר מאוד הדף התמלא ברשימה ארוכה של חטאיי העבר.

אם לומר לך את האמת, תהליך הכתיבה של אותם הדברים היה בכלל לא נעים, וכעת כאשר אני מתבונן בדף המלא אני

מתאכזב מעצמי ואפילו מעט מתבייש. אבל לא בגלל זה אני פונה אליך עכשיו, אבא יקר. לא בגלל תחושות האכזבה והבושה אני מרשה לעצמי להפריע לך. יש משהו הרבה יותר מהותי שיושב לי על הלב.

תוך כדי קריאת רשימת הטעויות והמעשים המקולקלים שעשיתי בשנה שחלפה, פתאום הרגשתי הרגשה לא טובה, הרגשה איומה. הרגשתי תחושה חזקה של פספוס. מתוך התבוננות ברשימה הבנתי שבעצם פספסתי את ההזדמנות להיות מחובר אליך. להיות קשור אליך באמת. פתאום הבנתי שהדבר שבאמת הכי מפריע וכואב לי בכל תהליך סיכום השנה שעברה לה, הוא שבשנה שחלפה לא הצלחתי לבטא בפועל את האהבה שלי כלפייך. לכן אני פונה אליך, כי חשוב לי שתדע שבאמת ובתמים אני רוצה להיות קרוב אליך, למרות שלא תמיד אני מצליח לבטא ולגלות

בפועל את רצוני, את פניך ה' אבקש. זה לא התחמקות מלעשות תשובה על החטאים שעשיתי. זה לא

שאני לא רוצה לתקן את כל מה שמקולקל. אדרבה, בכל מאודי את פניך ה' אבקש

אני רוצה למחות את חטאיי העבר, אני מאוד רוצה למחוק חלק מהדברים שנעשו בשנה שעברה, ואני משוכנע שעוד אמצא את המקום ואת הזמן להתעסק גם בכך. אלא שעכשיו בפתחה של השנה החדשה אני שמח שיש לי את

הזדמנות, גם עכשיו בפנייה אליך, וגם בתפילות ראש השנה, לעזוב לרגע אחד את כל העיסוק בחטאים ובעוונות ופשוט לשטוח בפניך את הרצון האמיתי שלי – והוא, להיפגש איתך באמת. את פניך ה' אבקש.

ועכשיו אחרי שפרקתי מעט את מה שיושב לי על הלב, אני משוכנע שאגיע מוכן יותר לראש השנה. שנים רבות לא הבנתי איך אפשר ביום הדין לשמוח ולשיר, לאכול ולזמר. אבל כעת אני מבין טוב יותר מהי העבודה הרוחנית של ראש השנה. בראש השנה אנחנו עוזבים לפתע את כל העיסוק בחטאים ואנחנו מפנים מקום וזמן על מנת שנוכל להביע את הדבר המשמעותי ביותר והוא הרצון להיות יותר קרובים. לכן בתפילה אנחנו מציינים בעיקר את המלכתו של ה' כמלך על כל העולם, ולכן גם בראש השנה אנחנו שמחים על כך שיש לנו את הזכות להיות חלק מממלכתו של ה'.

אבא, תודה רבה על ההקשבה. אני מבטיח לך שבשנה הקרובה, אשתדל לא לחטוא. בעיקר אני מבטיח שאשתדל להיות קשור אליך, לאהוב אותך באמת.

אז שוב תודה ושתהיה לנו שנה טובה ומתוקה.

בנך האוהב.

מרגש, חודר והעיקר מדבר. כמו הקטע הבא

"יושבת לה ירושלים כנשר הנושא גוזליו על כנפיו. יש שכונות מיוחדות לספרדים, ויש מהן שאשכנזים וספרדים דרים בהן כאחד. יש מהן שיושביהן תימנים או גרוזים או מערבים או פרסים, ויש מהן שכמה עדות יושבים בהן כאחד. יש מהן שבעוונותינו יצאו מידי ישראל, ויש שמחמת קטנותן נשתכח שם שקראו להן. ואין לך שכונה ושכונה שאין בה בית כנסת. ויש שהעמידו כמה בתי כנסיות ובתי מדרשות ותלמוד תורה וישיבות, וכל שאדם מישראל צריך לגופו ולנשמתו"("תמול שלשום", ש"י עגנון)

"סליחות! סליחות! יה מרדכי, קום כבר לבית הכנסת, דְחִיל רָבָּאק. הבטן עוד נפוחה לו מהחמין שאכל אתמול… חכם סוּרְנָאגָה, יקום, יתעורר כארי לעשות רצון בוראו. סליחות! סניור יהושע! פקח עין, כי אתה אין. כי כולנו הבל ובצווארנו חבל! חכם קָסְטֶל, תקום בכבוד, סליחות!" 

אחד הסיפורים שנגע לליבי התרחש לפני שנים רבות, בחודש אלול, חודש הרחמים והסליחות. מנהגו של גבאי בית הכנסת הבוכרי בחודש זה היה לעבור באשמורת הבוקר עם עששית ופעמון בין בתי המתפללים ולזרז אותם לקום ולשפוך סליחה ותחנונים לפני בורא עולם.

כך היה עושה כמדי יום ביומו מלבד ימי שבת, אשר ניתן למנוחה ולשמחה.

בוקר אחד רגז אחד מתושבי השכונה על מנהגו של הגבאי והחליט לעשות מעשה.

באחד הבקרים בעוד הגבאי עובר בין הבתים ומשכים את המתפללים, לקח אותו אדם דלי עם מים צוננים ושפך מדירתו על הגבאי. הגבאי לא הבין מה קורה ומהיכן הגיעו המים אך מיד הסתכל למעלה וראה את אותו אדם צועק ורוגז ומבקש ממנו להסתלק.

בוש ונכלם עזב הגבאי את השכונה.

לאחר תפילת שחרית באותו יום סיפר הגבאי את המקרה הנורא לרב בית הכנסת ושאלו מה לעשות. הרב בהחלטיות ציווה לא להפסיק במצווה ולהמשיך בזיכוי הרבים.

באותה שנה חלה אותו אדם שציער את הגבאי ומת.

כעבור זמן חודש אלול התקרב והגבאי נרגש לעשות מצוותו כמידי שנה, לזכות את הרבים להשכים ולומר סליחות.

באותו חודש אלול שם לב הגבאי שישנו כלב שבוקר בוקר מלווה אותו ושומר עליו. בתחילה ראה זאת כמקרה אך לאחר כשבועיים הרגיש שיש פה יד מכוונת מלמעלה.

ניגש הגבאי לרב בית הכנסת וסיפר לו זאת, מיד הבין הרב וסיפר לגבאי שכלב זה הינו גלגולו של אותו אדם שבייש את הגבאי שחזר לתקן את מעשיהו.

למחרת נפגש רב בית הכנסת עם הגבאי באשמורת הבוקר כדי לראות את המקרה, בעודם מתחילים את הצעידה והנה אותו הכלב מגיע ומהלך לפניהם, הרב התקרב לכלב ואמר לו מחול לך, מחול לך, מחול לך.

ומאותו יום גבאי בית הכנסת לא ראה שוב את הכלב וקיווה שאותו אדם כפר על מעשיו.

מוסר השכל

לפני הכל צפו בקישור הבא ללא תרגום אך סיפור עוצמתי על דרכי ה' בעולם – http://www.aish.com/h/hh/video/Praying-for-Barak-An-Amazing-True-Story.html?s=mm

  1. מה אלקים ישאל אותך –

  1. ראש השנה זמן לעשות שינוי –

  1. אפשר להתחיל לחלום – http://www.aish.co.il/v/ch/50836407.html
  1. משמעות המעשים הטובים ראש השנה –

  1. תורת הבמבוק – http://www.youtube.com/watch?v=sZ03cNHKgLU

  1. נקודת מפנה – http://www.aish.co.il/v/ch/102052813.html
  1. שופר פותח דלתות מוסך –

שירים מיוחדים

  1. איזה יופי של ראש השנה = http://www.aish.co.il/h/hh/hh-video/168301646.html
  2. לפתוח את העיניים ולקבל חיים טובים יותר – http://www.youtube.com/watch?v=DRaQSbuTiBg
  3. נעמי שמר – http://www.youtube.com/watch?v=ys-Bbq27Lb4
  4. רוקדים ראש השנה http://www.aish.co.il/v/ch/129713378.html
  5. טבול את התפוח בדבש – http://www.youtube.com/watch?list=PLD1CE160C8EFC19CD&v=FlcxEDy-lr0&feature=player_embedded#!

הומור

  1. אנדרדוס  – מסלול משתלם-  http://www.youtube.com/watch?feature=player_embedded&v=h2lkMYrQWM8
  2. אנדרדוס ימים נוראים –

סיפורים מרגשים

  1. עוגת הדבש של הרב הראשי  – http://www.youtube.com/watch?v=Iw1_g7GBAaE&feature=player_embedded
  2. משלוח שנות טובות – http://www.mesaper.co.il/Screens/Story.aspx?ID=789cce95-7328-4f03-b10a-d1492c6c0a5d
  3. להעיר לסליחות בשכונת נחלת ציון בירושלים. – http://www.mesaper.co.il/Screens/Story.aspx?ID=e1f86a3e-293b-4149-98e1-e1e4db53e308

שירים וברכות

  1. שער הדמעות – http://www.youtube.com/watch?v=6bK6V1iiv6s
  2. שנה טובה אנימציה – http://www.youtube.com/watch?v=oe4vtic62Ak
  3. שנה טובה בעל תוקע – http://www.youtube.com/watch?v=-U8437-R1rs
  4. שנה טובה ממנהיג אירן – http://www.youtube.com/watch?v=Z6a600rRCuI
  5. שנה טובה מקישקשתא (נוסטלגיה) – http://www.youtube.com/watch?v=1Cc2hkbx3cw

 

ונסיים בסיפור על החוזה מלובלין

החוזה מלובלין היה כידוע חסיד גדול ויום אחד הגיע לבית הכנסת שלו מתנגד, הזמן הוא זמן של ראש השנה. נכנס המתנגד לבית הכנסת ורואה את כל החסידים רוקדים, שמחים. פונה המתנגד לחוזה מלובלין ואומר לו: כל מה ששמעתי עד עצם היום הזה, על החסידים חשבתי שזה לשון הרע. אומר לו החוזה מלובלין – וכי מה רע בזה? אומר לו המתנגד – אני יודע שאנחנו צריכים להיות עצובים מפני שגזר הדין עומד להחתם וכל הספרים פתוחים בעולם הבא ואנחנו נגזרים לחיים ולמוות וכאן חסידיך רוקדים. 

אומר לו החוזה מלובלין – שב! מכסה לו את עיניו ומעביר אותו לעולם הבא. רואה המתנגד את כל הספרים פתוחים ורואה בתוך הספרים הפתוחים חתימות של כל החסידים שרוקדים בבית הכנסת. מחזיר אותו החוזה מלובלין אל החיים האלה, אל בית הכנסת.

אומר לו המתנגד – ראה, כיצד הם יודעים? כיצד הם יודעים מה חתום להם למעלה? 

אומר לו החוזה מלובלין – והרי הם מרגישים.

–         אם כך, זה שאני כל כך עצוב הוא אומר המתנגד, זה אומר שאני לא בודאי חתום בספר החיים לא ראיתי את שמי שם. אנא עשה החוזה מלובלין שאני אוכל גם להצטרף ולרקוד.

–         אמר לו החוזה מלובלין – זה תלוי בך. הרי לך שתי אפשרויות: ספר החיים וספר המוות. אתה רוצה לחיות, אתה רוצה לשמוח, קום ורקוד.

קם המתנגד והפך לאחד החסידים הידועים

 

ולסיום סיפור בדיחה לראש השנה

מאיר, אלמן יהודי בודד, הלך לו בשדרה לכיוון ביתו יום אחד, מקווה שמשהו טוב יקרה לחייו.

בשעה שעבר על פני חנות חיות מחמד, שמע קול צרחני צועק באידיש: "קוואאאק… ווס מאכסט דו? [מה שלומך?]"

מאיר שפשף את עיניו ואת אזניו, ולא האמין.

אידיש מושלמת.

בעל החנות דחק בו: "בוא היכנס, חבר, ובדוק את התוכי הזה…"

מאיר נכנס.

התוכי האפריקאי זקף את ראשו ואמר: "ווס? קענסט שפרעכען אידיש?" [מה? אתה יכול לדבר אידיש?]

בתוך דקות הניח מאיר חמש מאות דולרים על הדלפק, ונשא את התוכי בכלובו יחד איתו.

במשך כל הלילה דיבר עם התוכי. באידיש.

הוא סיפר לתוכי אודות הרפתקאות אביו בבואו לאמריקה. על כמה יפה היתה אשתו המנוחה, שרה, כאשר היתה כלה צעירה. על משפחתו. על שנות עבודתו בעסקי ההלבשה, ועל פלורידה.

התוכי הקשיב והעיר הערות. השניים חלקו ביניהם מספר אגוזים.

התוכי סיפר לו אודות החיים בחנות החיות, כמה בודד היה בסופי שבוע.

לבסוף הלכו שניהם לישון.

למחרת בבוקר התחיל מאיר לשים תפילין ולהתפלל.

התוכי דרש לדעת מה הוא עושה ומאיר הסביר.

התוכי רצה לעשות אותו הדבר.

מאיר יצא והשיג סט תפילין זעיר, עבודת יד עבור התוכי.

התוכי רצה ללמוד להתפלל ולמד את כל התפילות.

הוא אפילו רצה ללמוד להתפלל בעברית.

אשר על כן, מאיר בילה שבועות וחודשים, ישב עם התוכי ולימד אותו את התורה.

עם הזמן מאיר פיתח יחסי ידידות עם התוכי ונהג בו כידידו היהודי.

בוקר אחד, בראש השנה, קם מאיר והתלבש, והיה בדרכו לעזוב את הבית כאשר התוכי ביקש להתלוות אליו.

מאיר ניסה להסביר שבית כנסת אינו מקום בשביל ציפורים, אך התוכי הצטיין בויכוח, עד שמאיר ויתר ונשא את הציפור לבית הכנסת על כתפו.

ברור מאליו שהשניים היוו מקור לסקרנות, ומאיר נשאל שאלות רבות על-ידי כולם, כולל הרב והחזן.

הם סרבו להרשות כניסה של ציפור לבניין במשך הימים הנוראים, אבל מאיר שכנע אותם להרשות זאת הפעם הזאת בלבד, בהישבעו שהתוכי יכול להתפלל.

הימורים והתערבויות נעשו בנושא זה עם מאיר.

אלפי דולרים הושמו על כך שהתוכי אינו יכול להתפלל, אינו יכול לדבר אידיש או עברית וכו'.

כל העיניים נישאו אל התוכי האפריקאי במשך הטקסים.

התוכי ישב על כתפו של מאיר כאשר ברקע חלפו להם תפילה ושיר אחד – מאיר לא שמע ולו ציוץ מהציפור.

הוא התחיל לדאוג, מכה על כתפו וממלמל בשקט, "התפלל!" כלום.

"התפלל… תוכי, אתה יכול להתפלל, אז התפלל… נו כבר, כולם מסתכלים עליך!" כלום.

לאחר שטקסי ראש השנה הסתיימו, מאיר מצא שהוא חייב לחבריו בבית הכנסת ולרבי מעל לארבעת אלפים דולרים…

הוא צעד הביתה, כה מרוגז, עד כי לא החליף מילה עם התוכי.

לבסוף, מספר רחובות מבית הכנסת התחיל התוכי לשיר שיר ישן באידיש, שמח ומאושר.

מאיר עצר והסתכל בו.

"למה? אחרי שהשגתי תפילין שנעשו במיוחד עבורך, ולימדתי אותך את תפילות הבוקר, ולימדתי אותך לקרוא בעברית ואת התורה. ולאחר שהתחננת בפני להביא אותך לבית הכנסת לראש השנה, למה? למה?! למה עשית לי את זה?"

"מאיר, אל תהיה טיפש," השיב התוכי. "חשוב על יחס ההימורים שנקבל ביום כיפור!"

 

פרק 475 פרשת כי תבוא "מצוות ביכורים"

שלום וברכה

והשבוע בפרק על פרשת כי תבוא

·         רעיון חינוכי במצוות הביכורים

·         תורה עמוקה של ר' נחמן

·         סיפור מופלא המתאים לימים אלו

·         סרטונים

·         שירים

·         ובדיחה כשרה לסיום

פרשת כי תבוא פותחת את חלקו האחרון של ספר דברים. הפרשה מתחילה במצוות ביכורים וביעור המעשרות, ומצוות אלו מסיימות את נאומי המצוות הארוכים (שהתחילו בפרשת ראה) וסיום החומש כולל פעולות וטקסים שיש לעשות בכניסה לארץ ואזהרות מרובות מפני עבודה זרה.  אזהרות אלו באות לידי ביטוי בשלוש פרשיות תוכחה שונות. פרשת כי-תבוא מסתיימת בפרשת התוכחה הקשה מאד (קשה יותר מהפרשה המקבילה בפרשת בחוקותי), ופרשיות תוכחה נוספות מופיעות גם בפרשות ניצבים והאזינו.

בין תחילת הפרשה, מצוות ביכורים לפרשיית התוכחה בסופה עובר מכנה משותף של הכרת הטוב ומידה כנגד מידה. מצוות הביכורים מחייבת את הבאת הפרי הראשון (משבעת המינים) לכהן בבית המקדש, לכל גידול חקלאי יש את זמן הביכורים שלו (למשל בשבועות מביאים ביכורי שעורים וחיטים) ובסוכות ביכורי תאנים ואפילו עד חנוכה אפשר להביא ביכורים. חלק ממצוות הביכורים היא הקריאה של פרשת הביכורים כפי שמופיעה בפרשתנו.

לא בהרבה פרשות אנו מקבלים הוראות כה פרטניות היאך ומתי מקיימים את המצווה המדוברת, ניקח למשל את עניין השחיטה המוזכר רק ברמז בפרשת ראה …. וזבחת כאשר ציוויתיך…… וזהו. כאן במצוות ביכורים יורדת התורה להדרכה מפורטת עד כדי נתינת הנוסח במדוייק, מה להגיד כאשר מביאים את הביכורים מתי לומר בדיוק באיזה מצב נמצאים הכהן והמביא, (שניהם מחזיקים את הסל עם הפירות). והנוסח הוא כה כולל הכל, עד כדי כך שכאשר אנו חוגגים את לידתנו כאומה בליל הסדר לא מצא בעל ההגדה פרשה יותר ממצה וכוללת הכל אלא את הפרשה הזו, שאותה הוא דורש ודרכה אנו מקיימים  "סיפור יציאת מצרים" בליל פסח.

בסיס עבודת השם שלנו הוא המושג, הכרת הטוב, כאשר בא גר להלל וביקש ללמוד את תמצית היהדות ענה לו הלל "מאן דסני לך לחברך לא תעביד" ומבאר רש"י שהלל למד זאת מהפסוק רעך ורע אביך אל תעזוב, רגשותינו הפשוטים הם הסולם להתעלות בו בעבודת השם רגשות פשוטים של יחס האדם לאוהבו. וזו כל התורה כולה על רגל אחת. עכשיו מובן מאוד למה פירטה התורה כל כך את מצוות ביכורים  כי כאן במצווה זו באה לשיאה הכרת הטוב,  וזו הסיבה שהתורה כאן יורדת התורה לפרטי פרטים כי זוהי תכלית ותמצית עבודת השם "הכרת הטוב".

יום הבאת הביכורים היה יום מיוחד למביא, הן באופן הנסיעה לירושלים, בקבלת הפנים שהוא זכה מהתושבים, קמים לפניו מברכים אותו על זכייתו לזמן מרומם זה, הוא עולה ירושלימה עם קרבן תודה, עם כל משפחתו כולם לנים בירושלים באותו יום חג מיוחד, . ביטוי אישי ויום אחד בשנה כחג אישי  חג על כל הטוב אשר נתן לי השם. ואכן מי שהביא פעם אחת וקרא בשנה זו אינו עושה זאת בפעם השניה באותה שנה. כמו שמביא רש"י הגדתי היום  פעם אחת בשנה ולא שתי פעמים.

כאשר אדם מביא ביכורים כראוי ומודה להקב"ה מעומק לב, "בת קול מברכתו הבאת שנה זו כך תזכה לשנה הבאה" אם נרצה לחפש את השיטה לשמר אצלנו את הטובה וליהנות ממנה במלא עוצמתה, אומרת לנו התורה "ושמחת בכל הטוב" תעריך מה שיש לך תזכור מי נתן לך כי אם יש משהו שיכול להבטיח לך המשכיות הטובה והאושר זהו זה! "ושמחת בכל הטוב" כאשר אתה יודע  לשמוח בטובה ולתת הודאה והכרת הטוב להקב"ה הנותן לך,  כשברור לך  שזו מתנה שמימית המיועדת לך באהבת הקב"ה אליך אישית, אזי בת קול מברכתו כשם שעשית שנה זו כך תזכה לשנה הבאה, כלומר עשית את הדבר היעיל ביותר לקבל לשנה הבאה את הטוב השתמשת בו לאידיאל שלו הוא מיועד הגברת האמונה והכרת הטוב במי שאמר והיה העולם.

המדרש אומר שכאשר ראה משה ברוח הקדש שלא תמיד תהיה מצוות ביכורים מעשית, עמד ותיקן לישראל את עניין התפילה, מה שרוצה המדרש ללמד אותנו הוא, שיש קשר הדוק בין הטובה והשפע לבין השימוש בו ולמה שהוא מנוצל, כי כמו שראינו שהדרך להבטחת הטובה הוא השימוש בה למטרות  להם היא מיועדת, דהיינו הכרת הטוב. כך גם התפילה אם רוצים אנו לנצל היטב את כל החסדים שגומל איתנו הקב"ה בכל רגע, עלינו להעביר אותם לפסים רוחניים, להכיר טובה להקב"ה הנותן לנו בכל רגע ורגע טובה וחסד, ומהעמקת הכרת הטוב נלמד לשמוח בטובה להעריך אותה, להבין שאנו מקבלים כל רגע ורגע חסד, ואז כמובן תסלל הדרך לפנינו להשתמש בטובה רק לדברים חיוביים כרצון הבורא, שהרי  כאשר תשתרש אצלנו בכל החושים ההכרה שהכל מתנת חנם וחסד של אהבה מהבורא לנו אישית, בוודאי שלא יעלה בדעתנו להמרות ולעבור על רצונו, ולו בלבד כדי לתת  לנו את מירב הסיכויים לקבלת ולהמשכיות הטובות מהבורא יתברך.

בכל ברכה מברכות השמונה עשה מזכירים אנו את העובדה שהכל בא ממנו יתברך, למשל אתה חונן לאדם דעת וכו' ואחר כך הבקשה וחננו. סלח לנו וכו' ולבסוף כי ק-ל מחול וסולח אתה. רפאנו כי קל מלך רופא נאמן ורחמן אתה. כל ברכה בסגנונה מזכיר את הנושא ומדגישה הכל ממך הבורא וכך אנו יכולים לבקש בהזכרת ושינון העובד שהכל ממנו יתברך שמו, כי מהות התפילה כמהות הבאת ומקרא ביכורים, ההכרה והשמחה "בכל הטוב אשר נתן לך ה' אלוקיך" וכאשר אדם שמח ומכיר בטובה שקיבל כלומר הטובה משמשת אותו למטרות רוחניות אזי רשאי הוא לבקש גם להבא.

אנו נמצאים בימים מיוחדים של חזרה בתשובה וארצה להביא בפניכם תורה מיוחדת של רבי נחמן מברסלב,

בה הוא מבאר את "סוד כוונת אלול", ומדריך את האדם שרוצה "לילך בדרכי התשובה". נדמה לי, כי בדבריו מצויה נוסחת פלא לעבודת תשובה מאוזנת וכוללת – בגבהי גבהים ובשאול תחתיות. נדמה, כי כל אחת יכולה למצוא על פי תורה זו נקודת מוצא להתקדמות מן המקום בו היא נמצאת, וכולנו יכולות למצוא בה אפיקי תשובה חדשים.

"וכשרוצה אדם לילך בדרכי התשובה, צריך להיות בקי בהלכה, וצריך להיות לו שני בקיאויות, היינו בקי ברצוא בקי בשוב, כמו שכתוב: 'זכאה מאן דעייל ונפיק' (אשרי מי שנכנס ויוצא). וזה בחינת: 'אם אסק שמים שם אתה' – בחינת עייל, בחינת בקי ברצוא, 'ואציעה שאול הנך' – בחינת ונפיק, בחינת בקי בשוב, וזה (שה"ש ו) 'אני לדודי ודודי לי'. אני לדודי – זה בחינת עייל, ודודי לי – זה בחינת ונפיק [וזה סוד כוונת אלול]" (לקוטי מוהר"ן ו, ד).

מי מאיתנו לא מרגיש לפעמים כמו במטוטלת? רגע אחד הוא מלא  באמביציה אין סופית, ורגע אחר בלי כוח לכלום? רגע אחד מלא שמחה ובטחון, וזמן קט אחר כך אכול ייאוש… סוד אלול ועבודת התשובה בנויים על הנחת היסוד שעתותינו מתחלפים תדיר, אלא שבכל מצב, החובה והאפשרות בידינו להתקשר לקב"ה. בדבריו של רבי נחמן ישנו גם פתח להבנה שעבודת התשובה אין עניינה רק תיקון מעשי, או אפילו נפשי, של קלקולים. התשובה היא מסע, מגמה כללית של ההוויה כולה (אורות התשובה פ"ד, פ"ו ועוד) הכוללת דרכים רבות. הרוצה לילך בדרכי התשובה צריך להיות בקי בהלכה, היא ההליכה, כלומר להיות מוכן לעבודה תמידית של חיפוש וגילוי מציאות ה' בעולמנו.

המצב המתואר בספר יחזקאל (א, יד), "והחיות רצוא ושוב", מקביל לפי רבי נחמן לתנועות העלייה והירידה. פשט הכתוב "אם אסק שמים שם אתה ואציעה שאול הנך" מורה על כך שהקב"ה נמצא בכל מקום, ר' נחמן רואה בפסוק זה גם את הדרך לחשוף אותו ולהתקרב אליו מאותו המקום.

נעבור עתה לבאר ביתר פירוט את שני המהלכים הכלליים של עבודת התשובה, אשר רק ההליכה בשניהם גם יחד, והיכולת לנוע בין המצבים המשתנים, נותנת תמונת "אלול" שלימה.

"אם אסק שמים – שם אתה"

הדבר הראשון שהאדם צריך להיות בקי בו הוא במצבי הרצוא, הפריצה החוצה והעלייה. לכאורה, מה שייך עניין התשובה לכאן? הרי אם האדם בעלייה הוא במצב טוב? מבואר בהמשך אותה התורה (אות ו) כך: "היינו, בין שיזכה לאיזה עלייה, לאיזה מדריגה גדולה, אעפ"כ אל יעמוד שם, ולא יסתפק עצמו בזה, רק צריך שיהיה בקי בזה מאוד לידע ולהאמין שהוא צריך ללכת יותר ויותר וכו', שזה בחי' בקי ברצוא, בחי' עייל, שהוא בחינת: "אם אסק שמים שם אתה". עבודת התשובה באופן מפתיע, מתחילה דווקא בתחומים ובזמנים בהם האדם מגיע ונמצא במצבים רוחניים טובים, אלא שזו תובעת מהאדם לא להסתפק לעולם במה שכבר השיג וקנה, ותמיד לשאוף ליותר. בדרשת הפסוק "אם אסק שמים שם אתה" מתברר, כי דווקא בעת עלייה, התפיסה ביחס לאלוקי היא שהוא "שם" – הוא עוד רחוק ממני, ויש לי עוד הרבה לאן לחתור ולהגיע…

הרב עדין אבן-ישראל רואה באלול, בראש ובראשונה, זמן להגדלת השאיפות. קריאת הימים הללו "ימי רצון", אינה מסתכמת בכך שהקב"ה רוצה בנו, אלא יש בה תביעה מאתנו לרצות הרבה יותר מעצמנו ומיחסינו עם הקב"ה: "באלול צריך אדם לכוון את עצמו לדרך העולה בית א-ל, ולהתחיל ללכת בה … האדם צריך לרצות להגיע מעלה מעלה ולחלום חלומות גדולים. יכול להיות שהוא לא יגיע עד סוף הדרך, אבל הוא כבר התחיל ללכת בדרך לשמים … לעומת זאת, אם החלום שלו נשאר למטה בארץ, אז הוא יסתובב בעולם, ולא יתרומם ממנו אף פעם. הנקודה היא, שצריך לרצות באמת להגיע לשמים. העניין טמון ברצון, ועליו צריך לעבוד באלול – לרצות כמה שיותר. ככל שהרצונות גדולים וגבוהים, כך יותר דברים יצליחו" ("אור פני מלך" עמ' 13).

זה הזמן להגדיל את החלומות שלנו. בשלב החלומות אין צורך להתחשב במציאות, זהו שלב שני, ואל דאגה – הוא יבוא מעצמו… בימים אלו עלינו להאמין שאנו יכולים להיות הרבה יותר, לעשות הרבה יותר. כולנו יכולים להיות 'גדולים', ועל כולנו החובה להחדיר בכל מי שאנו באים אתו במגע, בין בחינוך ובין בקשרים אחרים, את הרצון לשאוף לגדלות.

"ואציעה שאול – הנך"

באופן מפתיע, בתורה זו מגלים אנו, שדווקא כאשר האדם נמצא ב"טוב", עבודת התשובה בשבילו היא תובענית ביותר. לעומת זאת, במצבי ה"ירידה" – ה"שוב", אין נשמעת כאן צעקת שוד ושבר, אלא נימת רוך ועידוד: "וכן להיפך, שאפילו אם יפול, חס ושלום, למקום שיפול, אפילו בשאול תחתיות, גם כן אל יתייאש עצמו לעולם, ותמיד יחפש ויבקש את השי"ת, ויחזק עצמו בכל מקום שהוא בכל מה שיוכל, כי גם בשאול תחתיות נמצא השי"ת וגם שם יכולין לדבק את עצמו אליו יתברך. וזה בחינת: ואציעה שאול הנך…". דווקא בשאול תחתיות, בשפל המדרגה צריך להתחזק באמונה ש"הנך" – הנה אתה ה', נוכח ונמצא פה קרוב לידי. אמירה זו מבוססת על האמונה ש"כבודו מלא עולם" ו"לית אתר פנוי מיניה", ואפילו במצבי חטא, הקב"ה "שוכן אתם בתוך טומאתם".

פן זה של עבודת התשובה מסייע לנו לבל נתייאש מעצמנו. נמוך ככל שנפלנו, גם משם אפשר לחזור, ואדרבה – "אם אתה מאמין שיכולין לקלקל, תאמין שיכולין לתקן" (לקו"מ ח"ב, קיב). מעבר לכך, נדמה כי דברים אלו מכוונים אותנו לבדוק מה האפשרויות שנפתחו בפנינו דווקא בשל הנפילה למקום אליו הגענו. לדוגמה, תחושת הכישלון הצורב המציפה אותנו כאשר פגענו במישהו, מתמתקת כל כך כאשר אנו מגלות עד כמה התקרבנו לאחר בקשת סליחה והתפייסות…

ברובד נוסף, "ואציעה שאול הנך", מכוון אותנו להכרה כי בכל מצב בו אנו נמצאים אפשר לגלות אלוקות. דבר זה חשוב ביותר עבורנו. פעמים רבות כל כך אנו מרגישים כי חיינו נטולי "רוחניות" ו"קרבת אלוקים", בעקבות אילוצי החיים על עיסוקיהם הגשמיים, ועל לוח זמנינו התובעני. דווקא בהתקרב הימים הנוראים, רבים מאתנו חשים תסכול עמוק מחוסר היכולת לממש "רצונות בקדושה", כגון: הליכה לבית הכנסת, תפילה כראוי וכד'. האתגר עבורנו הוא: חשיפת מחוזות הקדושה והמשמעות הפנימית במה שמונח 'מתחת לאף' שלנו. מהי קרבת אלוקים אותה אנו משיגים על ידי הטיפול בתלמידים? מה הכוחות שמתגלים בנו דווקא בעיסוקינו הנוכחיים, כוחות שאולי לא היינו מודעים אליהם עד עתה?

באופן דומה מפרש ה"נתיבות שלום" (ח"ב עמ' רכא) פסוק מפרק "לדוד ה' אורי וישעי" (תהילים כז), הנאמר במשך חודש אלול והימים הנוראים: "אחת שאלתי מאת ה' אותה אבקש שבתי בבית ה', בקשתו האחת של איש יהודי היא שבתי בבית ה', שיהיה ביתי בית ה', וכמאמר חז"ל זכו שכינה שרויה ביניהם, שתמיד תהיה בביתו בחי' שכינה שרויה". לגלות את ה' גם במצבי עומס, מזמין אותנו גם להכיר בערך ה"עבודות הקטנות". כלומר: לא רק תפילה בת חצי שעה בעיניים עצומות שווה בעיני ה', אלא גם פרק תהילים בודד שנאמר בלב רוגש ברגע אמת… "צדקה" הוא מושג שחל גם על פרוטה בודדת ששמים בקופה, ואף הכותרת "תשובה" חלה גם על הרהור להטבת דרכנו, או שיחת טלפון קצרה לשם בקשת 'סליחה' ממי שלא היינו מספיק רגישים כלפיו…

אני לדודי ודודי לי

רבי נחמן אומר כי "זה סוד כוונת אלול". המגמה הראשונה של החודש צריכה להיות עם הפנים קדימה ולמעלה – "אני לדודי" – ברצון אין-סופי להעפיל מהנקודה בה "אני" נמצאת אל על – "לדודי". מאידך, אנו מוזמנות בחודש זה להכיר בכך שה' עמנו, אתנו ואצלנו תמיד – "ודודי לי" – בכל מקום בו אנו נמצאים.

בעבודת התשובה שמציע ר' נחמן יש דרך לצאת ממעגל הקסמים של הדכדוך והייאוש שמגיעים בזמני החושך והנפילה, ומאידך פריצת דרך להשתמש באדרנלין השופע כאשר אנו ב"טוב" להגיע להרבה יותר.

יהי רצון ונזכה כולנו להיות בקיאות בהלכה, ולילך בדרך ה' כל חיינו.

ונסיים בסיפור אמיתי ומיוחד המתאים לימים אלו

קצין קיבוצניק מסיירת מובחרת שבצה"ל "תפס" טרמפ עם חסיד מבני ברק.  הקצין החל לשוחח עם החסיד על עברו ועד כמה שבקיבוץ הם רחוקים מאד מי תורה ומצוות ועל דעותיהם הקדומות על החרדים וכדומה. החסיד הרגיש עם מי יש לו עסק והחל לעניין את הקצין בשיחות פילוסופיות בנושאים רוחניים והצליח להאיר לו את אור התורה ונתן לו מענה על הרבה קושיות קיצוניות שהיו לו. החסיד עצר לו בכביש גהה המקביל לבני ברק, והיה זה ערב שבת וחסיד חשש שהקצין יצטרך לחלל את השבת והפריע לו המצפון.

החסיד ביקש מהקיבוצניק אולי כבודו יעשה אצלי שבת אך הקצין סירב ואמר לא תודה כבוד הרב, דברך מאוד משכנעים עד שאני מפחד להמשיך את שיחתנו וחוץ מזה אינני מעלה על דעתי שאחזור בתשובה כי כל הקיבוץ שלי בצפון ממש אנטי חזרה בתשובה קיצונית ופשוט יחרימו אותו.

אמר לו החסיד: "בבקשה ממך אולי בכל זאת, אני מבטיח לא שלא אכפה עליך לקבל מצוות וגם אני מבטיח לך שאחזיר אותך במוצ"ש לקיבוץ". אחרי שכנועים נענה בחיוב הקצין.  וכך היה. שבת מרשימה ומרגשת חווה הקצין. במיוחד שהצטרף לטיש חסידי וראה איך משפחה יהודית מעבירה שבת רוחנית כמעין עולם הבא. אמר הקצין לחסיד: "כבוד הרב אני הייתי בכל מיני מסעות בתאילנד הודו בצה"ל אך מסע כזה רוחני לא חוויתי מעולם, מאוד נהנתי".

הגיע מוצ"ש והחסיד קיים את ההבטחה ולקח את הקצין לקיבוץ בצפון. בדרך ביקש מהקצין בצורה מנומסת, כבוד הקצין, אנא ממך, כל השבת לא בקשתי ממך שתקבל עליך שום מצוות וטרחתי כל כך כדי שיהיה לך טוב, לפחות שיהיה לי שכר בשמים על הטורח, אולי תקבל עליך קבלה קטנה כמו תפילין או לא לנסוע בשבת. נבהל הקצין ואמר: אינך מעלה על דעתך באיזה לחץ חברתי מצד הקיבוץ יהיה לי ואני אהיה מנודה אם אני אתחיל לחזור בתשובה וחוץ מזה אני אדם מאוד גשמי ורחוק, אני מעדיף לשכוח את כל מה שראיתי ולחזור לשיגרה כאילו כלום לא קרה, אנא ממך אל תעשה לי יסורי מצפון, אך מכיון שהדלקת בי ניצוץ יהודי שהיה כבוי הרבה שנים, אני מעוניין מעומק הלב לקיים מצווה אחת בלבד מהתורה ולא מצווה קשה והכי חשוב שאף אחד לא ידע בקיבוץ שאני מקיים אותה. חשב החסיד ואמר יש לי מצווה בשבילך. סדר הנהגת האדם לקום בבוקר מהסעיפים הראשונים של שולחן ערוך אורח החיים: "יחלוץ האדם נעל ימין אח"כ נעל שמאל, יקשור נעל שמאל ואח"כ יקשור נעל ימין. התפעל הקצין ואמר: באמת יש מצווה כזאת. וקפץ על המציאה, וקיים אותה מאז במסירות נפש, ואותה שבת בבני ברק לא יצאה לו מהראש.  והנה באותה שנה קרה אסון בצה"ל אסון המסוקים ששבעים ושלושה קצינים המובחרים שבצה"ל התנגשו ונהרגו במקום ונמצאו גופותיהם במושר שאר ישוב והדבר הזה גרם רעש גדול במדינה. וכהרגלנו במדינה ישר נפתחה ועדת חקירה והועדה קבעה שהיו צריכים להשתתף בתרגיל שבעים וארבעה חיילים ונהרגו רק שבעים ושלושה וקראו לחייל שאמור להיות החייל השבעים וארבע ושאלו אותו למה הוא לא השתתף בתרגיל.  החייל הזה היה הקצין הקיבוצניק שעליו אנחנו מדברים. וסיפר להם על החסיד ועל המצווה שקיבל עליו לקיים במסירות נפש וזה מה שמקשר אותו להיות יהודי, בכל אופן כך הוא מרגיש. המשיך הקצין בסיפור המרתק ואמר: לפני התרגיל כולם עלו על המסוקים אך משהו הפריע לי והציק לי ולא ידעתי מה זה, ונזכרתי ששכחתי לקיים את המצווה כתיקנה ולא לבשתי את הנעלים כפי שהסביר לי החסיד ביקשתי מהמפקד שאני רוצה לרדת מהמסוק, כי אני חייב דחוף ללכת לשירותים.  המפקד כעס איך אני מעיז לבקש בקשות ילדותיות בזמן שכולם על המסוקים ובתרגיל כל כך חשוב שעומד ברומו של עולם, אך בכל זאת המפקד רצה שהכל יהיה מסודר ותקין בתרגיל ואחרי התעקשות מצידי נענה המפקד לבקשה בחיוב מאיים.

אני רצתי מהר לחדרי ולא לשירותים הורדתי את הנעליים של הצבא כמו שידוע שלוקח זמן לשרוך את נעלי הצבא. ונעלתי אותם כפי שהחסיד אמר לי, לפתע נכנס המפקד לחדר זועם מאד ואמר לי חוצפן, שבעים ושלושה אנשים מחכים לך ואתר משקר לי שאתה רוצה ללכת לשירותים ובמקום זה אתה מתמזמז בחדר שלך.  הקצין היה בהלם המפקד אמר לו שהוא לא מצטרף לתרגיל וכשיחזור הוא ישפוט אותו לחומרה רבה וידאג גם לסלק אותו ממעמדו המובחר.

והמסוקים התרוממו באויר הסוף ידוע כבר לכולם רחמנא ליצלן שתהיה נשמתם צרורה בצרור החיים אמן.

ואילו אותו קצין נשאר בחיים בגלל מסירות נפשו למצוה פשוטה וקלה ביותר מהסעיפים הראשונים בשולחן ערוך והיא זאת שהצילה את חייו עד כאן הסיפור האמיתי. ומכאן אנחנו צריכים ללמוד מוסר גדול ומצוה ועברה יכולה להטות לנו את כף המאזנים בין ראש השנה ליום הכיפורים ולא נזלזל בדברי חז"ל שאומרים שבינונים עומדים תלויים בעשרת ימי תשובה כי בשביל מצוה אחת יכול האדם לדון את העולם לכף זכות ובשביל עברה אחת לכף חובה ח"ו.

ובפינת המולטימדיה השבוע

לרוכשי המארזים – בנושא הכרת הטוב ישנם סרטונים רבים שנמצאים במארז חמשה חומשי תורה בתיקיית פרשת צו.

·         הכל בראש על אמונה ובטחון במצבים קשים  – 

·         הסתכלות אחרת על דברים – 

·         תגיד תודה – יהודה דים – 

·         ונזכרתי גם בשיר "עלה קטן" בגלל השורה הבאה בשיר "קח איתך צידה לדרך את ברכתי, חצי הכוס היא מלאה תזכור תמיד"

לסיום ואיך אפשר בלי אנדרדוס "ימים נוראים"

 

ונסיים בבדיחה כשרה

נהג מונית נפטר ומגיע לגן עדן, המלאך גבריאל מקבל את פניו. המלאך גבריאל מעיין בתיק של נהג המונית, נותן לו חליפה יפה, מקל טיולים מוזהב ושולח אותו לגור בוילה יפיפייה.

רבי שעומד אחריו בתור מסתכל על התהליך בעניין.

הגיע תור הרבי, המלאך גבריאל מעיין בתיק שלו, מקמט קצת את המצח ואומר: "בסדר אפשר לתת לך להיכנס". המלאך נותן לו גלימה פשוטה מבד גס, מקל עלוב מעץ ושולח אותו לגור באיזה צריף מט לנפול.

הרבי נדהם ואומר: "אני איש אלוהים כל ימי, איך זה שלנהג המונית נתת את כל הדברים היפים ולי אתה נותן משהו כל כך עלוב?"

המלאך גבריאל עונה: "מה שקובע זה מבחן התוצאה – כשאתה היית נושא דרשה בבית הכנסת כולם היו נרדמים, כשהוא היה נוהג במונית כולם היו מתפללים."