ארכיון הקטגוריה: כללי

פרק מיוחד לקראת יום פטירת רחל אמנו

בס"ד

 פרק מיוחד ליום פטירת רחל אמנו

בתוכן

· דבריו המרגשים של חנן פורת על דמותה של רחל

· הרב פורוש זצ"ל בוכה על "מאמא רחל" אצל יצחק רבין

· נעמי לוינשטיין במונולוג על רחל אמנו

· סיפורה המרגש של דליה רביקוביץ

· דליה רביקוביץ – השיר "כמו רחל"

· עוד שירים

· וכמובן סרטונים בנושא

חשבתי שנכון להביא את דבריו של הרב חנן פורת זצ"ל כהקדמה לפרק הזה מתוך שיחה שהעביר על דמותה של רחל אמנו.

רחל אמנו היא האחת והיחידה מכל האבות והאימהות שלא נפטרה מן העולם בשיבה טובה בערוב ימיה, אלא מתה בדמי ימיה – בהקשותה בלידתה. רחל היא גם האחת והיחידה שלא זכתה להיקבר כשאר האבות והאימהות במערת המכפלה, אלא נקברה על אם הדרך – בואכה בית לחם.

אך דווקא נסיבות טרגיות אלה זיכו את רחל להטביע את חותמה בלב האומה כדמותה של האם היהודיה "המבכה על בניה" וממאנת להינחם על בניה כי איננו, ולא בכדי זוכה רחל ודווקא היא לבשורת הנחמה שאין כמותה בעולם מפי הנביא ירמיה "ויש תקוה לאחריתך נאום ה' ושבו בנים לגבולם" (ירמיה ל"א, ט"ז).

מסכת חייו של מנחם פרוש שהלך השבוע לעולמו בגיל 94, יכולה לפרנס כמה וכמה ביוגרפים, אבל חותם אחד, מיוחד במינו, הותירו דווקא דמעותיו,  בפגישה אחת בלשכתו של ראש הממשלה המנוח יצחק רבין, בקיץ  1995. רבין היה אז על סף ויתור על קבר רחל והעברתו לרשות הפלסטינית. פרוש וחנן פורת נפגשו באותם ימים בפתח לשכתו של רבין ובהחלטה של רגע חברו יחדיו ונכנסו אל ראש הממשלה. פורת נעזר שם בתצלום אוויר גדול שהביא עמו כדי להמחיש לראש הממשלה את המרחקים הקצרים וטווחי הירי שבין ירושלים לבית לחם. הוא  שאל את ראש הממשלה אם היה מעביר לפלסטינים את קבר בן גוריון או את קבר מפקדו בפלמ"ח יגאל אלון, אבל עוד קודם שרבין הספיק להשיב, קם פרוש ממקומו, ניגש אל רבין, חיבק אותו ופרץ בבכי סוער, תוך שהוא צועק עליו: "זו מאמע רוחל. איך אתה נותן את הקבר שלה?".

רבין הפציר בו להירגע, אבל  סערת רוחו של ר' מנחם רק גברה. "איך אני ארגע", הוא צעק-זעק, "אתה הולך לתת את הקבר של מאמע רוחל. העם היהודי לא יסלח לך אם תפקיר את הקבר של אמא". דמעותיו של פרוש המסו כידוע את לבו של רבין, שחזר בו מהחלטתו.

דורות על דורות התרפקו בני ישראל – ובמיוחד בנות ישראל – על קברה של רחל אמנו "בדרך אפרת היא בית לחם" ושפכו שיחם במקום הזה לפני בורא עולם, הן בתפילת היחיד למען יפקדו בבנים והן בתפילת הרבים למען ישובו בני ישראל הביתה מארץ אויב.

רחל אמנו שזכרה חי בלב האומה, אינה זקוקה לחוקי הכנסת, ואילו ראש ממשלת ישראל לשעבר, יצחק רבין ז"ל, שיום הרצחו בידי מתנקש יהודי חל יום אחד לאחר פטירת רחל אמנו, בי"ב מר-חשון, נזקק – אפשר בצדק – לחוק בכנסת שיציין באופן ממלכתי את יום מותו לבל ישכח זכרו במרוצת השנים.

אך על אף הפער הגדול מנשוא בין נסיבות מותה של רחל אמנו לבין נסיבות מותו של יצחק רבין, מעוררת סמיכות התאריכים של יום מותם אסוציאציה מתבקשת של קשר ביניהם, ועל חוויה אישית שחשפה בפני קשר זה רצוני לספר בשורות הבאות:

היה זה לפני שתים עשרה שנה, במוצאי שבת פרשת לך לך בשנת תשנ"ו.

ההמונים הריעו ושרו שיר לשלום בתל אביב בככר רבין, שנקראה באותם ימים ככר מלכי ישראל, ואילו אני שהייתי רחוק עד מאוד מצהלת שמחתם שנראתה לי נבובה ומזויפת שמתי פעמי מירושלים בואכה בית לחם לפקוד את קברה של רחל אמנו ביום פטירתה שנדחה באותה שנה בשל קדושת השבת – למוצאי שבת.

והנה בהגיעי לסביבות מנזר מר-אליאס פתחתי לתומי את הרדיו במכונית ונרעשתי לשמוע את זעקות השבר העולות מן הככר.

עצרתי בתדהמה את הרכב והאזנתי להודעתו הנסערת של איתן הבר על מותו של יצחק רבין.

באותה שעה לא ידעתי את נפשי. היכרתי את יצחק רבין והיו לי עמו גם קשרי ידידות וגם ויכוחים מרים ונוקבים, אך עצם המחשבה שיהודי הרים את נשקו וירה באחיו – ראש הממשלה – עוררה בי זעזוע וחלחלה.

…ואז לפתע כמו ממרחקים המה באזני קול בכי: "רחל מבכה על בניה", נשכתי את שפתי עד זוב דם והרהרתי בליבי: עכשיו ברגע זה ממש מבכה רחל את מותו של יצחק רבין "כי איננו".

כי רחל אמנו – כולם היו בניה וכל בן ישראל הוא בשבילה בן יחיד. על כן מדגיש הכתוב: "מאנה להנחם על בניה" – בלשון רבים "כי איננו" – בלשון יחיד. ועתה בוכה רחל על יצחק רבין בנה יחידה – כי איננו… שלא שכחה עד עצם היום הזה.

סיפורה של דליה

בעקבות רצח רבין התחוללה סערה גדולה בעם. היו רבים שניסו להטיל את האשמה ברצח ראש הממשלה על כתפי הציבור הדתי-לאומי כולו, והמתח והאיבה עלו וגאו.

בניסיון לצמצם במידת מה את גלי הניכור והשנאה יזמו חברים ממחנות שונים כנס של סופרים ומשוררים ואנשי ציבור ורוח מכל המחנות בבית הסופר בתל אביב, ובמסגרת כנס זה נטלתי את רשות הדיבור וסיפרתי על החוויה שעברתי סמוך לקבר רחל בעת הרצח של יצחק רבין ועל קול בכייה של רחל אמנו שהמה באזני באותה שעה.

דברי הנרגשים הותירו ככל הנראה רושם על המשתתפים ובתום הכינוס התקבצה סביבי חבורה קטנה מגוונים שונים שביקשה להתייחס לדברים.

והנה נגשה אלינו המשוררת ברוכת הכישרונות דליה רביקןביץ, הידועה בדעותיה המוגדרים כ'שמאל שבשמאל', ורמזה לי ולאליעז כהן, חברי מכפר עציון, שרצונה לדבר עמנו ביחידות.

נענינו לה וניגשנו עמה לפינת האולם.

דליה רביקוביץ פתחה בהיסוס ואמרה שמה שהיא מבקשת לספר לנו לא סיפרה כמעט לאיש, אך דבריי הנרגשים על רחל עוררו בה תחושה עמוקה שהיא חייבת לספר לנו משהו על הקשר בינה לבין רחל אמנו.

וכה סיפרה לנו דליה:

שנים רבות הייתי עקרה והשתוקקתי מאוד ללדת, אך חרף כל ניסיונותי להרות בדרכים שונות לא עלה הדבר בידי ולא ידעתי מה לעשות.

לפתע נתקעה במוחי מחשבה שעלי להגיע לקבר רחל שהיתה אף היא עקרה ונפקדה בבנים, ולהתפלל על קברה… אולי זה יעזור.

ניסיתי לדחות מליבי מחשבה סהרורית ומטורפת זו שהיתה רחוקה מאורח חיי והשקפותי אך היא חזרה והטרידה אותי שוב ושוב עד שהחלטתי שאין לי מנוס אלא לבצעה.

התחפשתי לאשה חרדית, לבשתי שמלה ארוכה, גרביים כהות ושמתי מטפחת לראשי, וכך הגעתי באוטובוס לקבר רחחל כשאיש אינו מכיר אותי.

…ומה אומר לכם: בקבר רחל זכיתי להתפלל ולבכות כפי שלא בכיתי כל ימי חיי… וכעבור כשנה נולד לי בן ובעומק ליבי ידעתי שזה בזכות רחל.

הצצתי בפנים של דליה רביקוביץ בעת שסיפרה את סיפורה כשהיא רועדת כולה, וחשתי כאילו איזה כח שמחוצה לה כופה עליה למסור דווקא באזני מי שנראים כה רחוקים ממנה סיפור כה אינטימי.

דליה נפנתה והלכה מעמנו ואליעז ואני גמרנו אומר שסיפור כה אישי ומרעיש מן הראוי שננצור בלבנו ולא נספרו ברבים גם אם לא ביקשה זאת דליה במפורש מעמנו.

אך עתה, לאחר מותה של דליה רביקוביץ, שמתה אף היא בדמי ימיה לאחר שנים רבות של מחלות וייסורים, מרהיב אני עוז בנפשי להביא בפניכם את סיפורה המופלא, לא כנופך פיקנטי לדמותה ואף לא כסיפור של אותות ומופתים הראוי להכלל בקובץ סיפורי צדיקים, אלא למען דעת מה כוחה של רחל – בת דמותה של כנסת ישראל – לגעת בידה האחת בליבו של כל יהודי באשר הוא שם, ולשאת את ידה השנייה כלפי מעלה בעוז חביון לעורר רחמי שמים ולפתוח שערי עליון.

 

השיר שלפניכם נוגע לא נוגע בקשר זה וחושף טפח מקוד נפשה המיוסרת של דליה.

כְּמוֹ רָחֵל / דליה רביקוביץ

לָמוּת כְּמוֹ רָחֵל

כְּשֶׁהַנֶּפֶשׁ רוֹעֶדֶת כַּצִּפּוֹר

רוֹצָה לְהִמָּלֵט.

מֵעֵבֶר לָאֹהֶל

עָמְדוּ נִבְהָלִים יַעֲקֹב וְיוֹסֵף,

דִּבְּרוּ בָּהּ רְתֵת.

כָּל יְמֵי חַיֶּיהָ מִתְהַפְּכִים בָּהּ.

כַּתִּינוֹק הָרוֹצֶה לְהִוָּלֵד.

…לְפֶתַע צָוַח הַתִּינוֹק

וּבָא יַעֲקֹב אֶל הָאֹהֶל

אַךְ רָחֵל אֵינָה מַרְגִּישָׁה

עֶדְנָה שׁוֹטֶפֶת אֶת פָּנֶיהָ

וְרֹאשָׁהּ.

מְנוּחָה גְדוֹלָה יָרְדָה עָלֶיהָ.

נִשְׁמַת אַפָּה

שׁוּב לֹא תַּרְעִיד נוֹצָה.

הִנִּיחוּ אוֹתָהּ בֵּין אַבְנֵי הָרִים

וְלֹא הִסְפִּידוּהָ.

לָמוּת כְּמוֹ רָחֵל

אֲנִי רוֹצָה.

מספרת  נעמי לוינשטייןיש משהו באישיותה של רחל אמנו, במסכת החיים שלה, שאומר לנו – לי אתם יכולים לספר על צער, על קשיים, על צרות, כי אני יודעת בדיוק למה אתם מתכוונים…

אני יודעת שגם השנה אסע לקבר רחל. בשבילי, קבר רחל בי"א בחשוון הוא כמעט כמו בית הכנסת בימים הנוראים. מאז שהייתי ילדה, ואבא שלי היה לוקח את כולנו לבית-לחם בתאריך הזה, הוא נעשה בשבילי חובה קדושה. כשהייתי ילדה לקחתי מי"א בחשון את המראה של המון האדם ואת הבננות והתאנים שהיינו קונים מהרוכלות הערביות ומעמיסים בדרך חזור. כשגדלתי, התקרבתי קצת יותר אל הפרוכת, וקצת יותר הבנתי שי"א בחשון הוא יום פטירתה של רחל אמנו עליה השלום. אחרי שנישאתי מצאתי את עצמי ממשיכה לנסוע מידי שנה לבית לחם. המקום כבר לא נראה כמו בתמונה המיתולוגית, ובית האבן עם הכיפה ועץ הזית העתיק שבצידו כבר מזמן פינו את מקומם לטובת שיקולי הנוחות של המון העם הבאים לשם ולטובת שיקולי הביטחון.

היום כבר אי אפשר פשוט לבוא אליה. כדי להגיע לאמא-רחל צריך לנסוע ברכב ממוגן ולעבור בפרוזדור ארוך ומאובטח. אבל כשמגיעים, מגיעים לאותה המצבה ולאותה הפרוכת, ולאותה אמא רחל שנמצאת שם כבר אלפי שנים. בשנה שעברה נסעתי, כמובן, כמו בכל שנה, לקבר רחל. הפעם הזו היתה שונה מכל הפעמים שבהן אמנם נסעתי והתפללתי, אבל לא הרגשתי צורך ממשי להתפלל. תמיד הייתי ילדה חסרת דאגות, או בחורה משוחררת עם קצת לבטים פה ושם אבל לא למעלה מזה, או אישה צעירה נשואה באושר, ואחר כך אמא לילדה מתוקה, מסודרת היטב בעבודה, בריאה בדרך כלל. תמיד באתי רק כדי לבקש שהכול ימשיך להיות נפלא כמו עכשיו.

אבל בשנה שעברה זה היה שונה.

בשנה שעברה, כמו הרבה מאוד אנשים טובים בארץ הזאת, מצאתי את עצמי מחוסרת עבודה. העבודה שלי, שאהבתי אותה והיא אהבה אותי, לא היתה עוד. המשרד שעבדתי בו ערך, כמו הרבה מפעלים ומוסדות, קיצוצים נרחבים, ואני הייתי בין הלא-מאושרים שקיבלו מכתב פיטורין מלא הכרת תודה והלכו הביתה על לא עוול בכפם.

בשנה שעברה, בתקופה הזאת, כבר הייתי שלושה חודשים בבית, מחפשת שלושה דברים ולא מוצאת את שלושתם, בשום אופן: עבודה חדשה, כסף למלא את החורים הענקיים בתקציב, ושקט נפשי.הישיבה הבטלה בבית עשתה ממני מין יצור מלנכולי, נרגן, קפריזי, עצבני

הישיבה הבטלה בבית עשתה ממני, האישה האנרגטית שלא יושבת לרגע אחד במקום אחד, ושואבת את חיותה מהחברה ומהעשיה הבלתי פוסקת שסביבה – מין יצור מלנכולי, נרגן, קפריזי, עצבני וחסר סבלנות. לא היתה לי יכולת להקשיב לסיפור פשוט של ילדתי הקטנה, בודאי שלא להקריא לה סיפור בעצמי. לא יכולתי לשמוע את בעלי מספר את חוויותיו בסופו של יום, לא יכולתי לאפות עוגה פשוטה. במשך רוב שעות היום ישבתי על הכורסא, מכרסמת ביגלך או ענבים ויודעת שהיציאה מן השפיות היא ענין של זמן. המשפחה שלי סבלה מכך שלא היתה לי עבודה, אבל לא כל כך מהקושי הכלכלי כמו מהאישה המרגיזה הזאת שהחליפה את האמא-הרעיה.

במצב הזה הגעתי אל קבר רחל אימנו. הפעם עניינה אותי מעט מאוד התפאורה שמסביב. הלכתי במהירות, כמעט רצתי, לתוך החדר הקטן והדחוס, מתאמצת להתקרב ככל האפשר אל המצבה הענקית, אל הפרוכת, אל אמא-רחל. ובשנה שעברה, בפעם הראשונה, הרגשתי שבאתי באמת להתפלל. השענתי את ראשי וזרועותיי על הפרוכת וגעיתי בבכי. באותו הבכי שהשתדלתי לכלוא בנוכחות בני המשפחה בבית, הבכי של האין-אונים, של ההרגשה שהנה אני עומדת 'להיאבד' מעצמי, הבכי של הפחד מפני העתיד הבלתי נודע ומפני ההווה שאי אפשר היה עוד לשאת. בכיתי, בכיתי עד שהרגשתי איך טיהר אותי הבכי. סיפרתי לאמא רחל הכול, את כל מרירותי שפכתי על הפרוכת האילמת. אפילו לא הוצאתי את הסידור מהתיק שלי, רק בכיתי וסיפרתי, בכיתי וביקשתי, ואחר כך זזתי קצת, מפנה את המקום לאלו שמאחורי, שרצו לעשות בדיוק אותו הדבר כמוני.

כשיצאתי החוצה הרגשתי שהיה זה אחד הדברים הנכונים ביותר שעשיתי לאחרונה, ואולי אי פעם. לא כל כך בגלל הישועה שקיויתי להשיג בזכות התפילה, כמו בגלל התפילה עצמה והפריקה המוחלטת של הכאב, בפני מישהי שאמנם לא יכולה לענות לך, אבל את יודעת שהיא שומעת אותך. שומעת ומבינה.

למה, שאלתי את עצמי בתוך הליכתי לכיוון המכונית שתביא אותנו הביתה, למה באמת? למה אני מרגישה כך, ולמה כל האלפים שבאו לכאן היום ושבאים לכאן תמיד מרגישים כך? למה הם רואים ברחל אמנו אוזן קשבת, והיא בדרך כלל הכתובת הראשונה אליה באים לשפוך את הלב, עוד לפני אבותינו הקדושים הקבורים במערת המכפלה ובמקומות נוספים? מה יש בה, באמא רחל, שכולם נמשכים אליה?!…

נכון שלרחל אמנו יש דמות של 'אמא', שכזאת היא – אמא רחימאית, שאך טבעי לבוא ולשפוך לפניה את הלב. הלא לשם כך קבר אותה יעקב אבינו על אם הדרך בין אפרת לבית לחם – כדי שהבנים היורדים לגלות יוכלו להתפלל על קברה, וכך אמנם עשו הגולים שהוגלו לבבל. אבל אני יודעת, אני מרגישה, שמונח כאן עוד משהו.

רחל אמנו, כך נראה, לא הניחה סבל אחד שלא סבלה בחיש משהו באישיותה של רחל אמנו, במסכת החיים שלה, שאומר לנו, לכל אחד ואחד מבניה – לי אתם יכולים לספר על צער, על קשיים, על צרות, כי אני יודעת בדיוק למה אתם מתכוונים. מצאתי את עצמי משחזרת את קורות חייה של רחל אימנו המסופרים לנו בסדר כרונולוגי בחומש בראשית והתפעמתי. רחל אמנו, כך נראה, לא הניחה סבל אחד שלא סבלה בחייה; היא נולדה ללבן הארמי, ובביתו חיה. מעשיו המרשימים המובאים בכתובים לא משאירים לנו מקום לספק, שרחל לא היתה מאושרת ביותר להיות בתו. רק כדוגמא ליחסו של לבן לבנותיו, אפשר להביא את חילופי הנישואין שערך לבן לרחל וללאה, ללא ידיעתן. גם לזיווג לא זכתה רחל בקלות, ונאלצה להמתין שבע שנים עד שזכתה להינשא ליעקב – כאישה שנייה. ולאחר מכן – כשסוף סוף נדמה שהגיעה אל המנוחה והנחלה ונישאה ליעקב בחיר ליבה, היא נאלצת ליטול את מקל הנדודים ולצאת בעקבות בעלה. גם לילדים לא זוכה רחל, ואחותה לאה והשפחות יולדות על פניה פעם אחר פעם.

סוף סוף, לאחר שנות ציפייה רבות זוכה רחל ללדת בן. סוף סוף גם היא זוכה לקורטוב אושר. לאחר מספר שנים היא יולדת שוב – והלידה כה קשה, עד סכנת חיים, עד מוות. וכך, רחל אמנו, אישה שידעה ימי אושר כה מועטים בחייה, הולכת לבית עולמה בגיל צעיר, ואפילו לקבר מכובד אינה זוכה, אלא למצבה בלבד, על אם הדרך.

כל הבנים של רחל אימנו לא באים רק כדי לשפוך את הלב. הם באים כדי לקבל כוח. הם יודעים שאמא-רחל עברה ייסורים, ממש כמו שעוברים עליהם, ובכל זאת נשארה 'רחל אימנו' באמונתה, בשיעור הקומה שלה ובמורשת שהשאירה לדורות. והם רוצים גם. קצת אמונה, קצת כוח, קצת השגה במה שייסורים מסוגלים להעניק, לא רק לקחת.

ובפינת המולטימדיה

  • פעילות מצויינת של ארגון  "לב לדעת" לחץ כאן
  • השיר קול ברמה נשמע כולל דברי ההקדמה של המדרש  – 
  • הרב שמואל אליהו על רחל אימנו – 
  • יעקב שווקי – השיר "רחל אמנו" עם תרגום – 
  • מביטה בחלון – אודי דוידי – 
  • קבר רחל – סיור – 
  • רחל  – מידד טסה –  
  • קבר רחל  
  • חיים ישראל – 

 

 

פרשיות בראשית + נח + "עניין של חיים" מאת יוני נוימן מטפל מוח 1.

פרק 478 פרשת בראשית

•         רעיון חינוכי 

•         2 סיפורים

•         מתורתו של רבי נחמן

•         סרטונים

•         סיפור של שולי רנד

•         בדיחה אחת כשרה

רבים שואלים אותי מי האנשים שמקבלים ממני את כל הפרקים של הפרויקט? האמת שאין לי תשובה מדוייקת לעניין אני רק יודע שיש ברשימת התפוצה, מורים, יועצים, מפקחים רבנים עובדי ציבור,אנשי הוראה וגם הורים. יש בליבי שמחה גדולה שהפרויקט ממשיך עוד עוד. בזכות הפרגון והתגובות יש לי הרבה תכניות לעתיד. אני מקווה שבקרוב אחשוף אותם. בכל אופן אשמח לעזור לכל מי שחפץ ונתקל בבעיה כלשהיא. 

דחיית סיפוקים 

כשמעיינים בשתי הפרשות הקרובות הפותחות את ספר בראשית אי אפשר שלא לשים לב לנושא המרכזי שמוביל את גיבורי הסיפור המקראי "דחיית סיפוקים". אדם וחוה שלא הצליחו שלא להתפתות, קין שלא הצליח להתגבר על כעסו, דורו של נח שהיה עסוק רובו ככולו בגזל ללא יכולת אמיתית להימנע מסיפוקים מיידים. ארצה לייחד את הפרק הזה לשלב נוסף בבנין בתי הספר המיישמים את הרעיון "מערכת חינוך כמשפחה".

שנים ארוכות ראו באינטליגנציה שכלית גורם מכריע בהתפתחות הילד ובסיכויי הצלחתו, והתעלמו מיכולות חיוניות אחרות, כמו מודעות עצמית, יכולת שליטה על הדחפים, התמדה, מוטיבציה, אמפתיה ויכולת ליצור ולקיים קשרים חברתיים. ובקיצור: מאינטליגנציה רגשית.

"אינטליגנציה רגשית איננה נתון מולד, אלא אוסף של יכולות שאפשר לטפח, לחזק ולכוון", 

אינטליגנציה רגשית היא שילוב אופטימאלי של יכולות שכליות ורגשיות. ממבט ראשון אפשר לחשוב שזה ניגוד, משהו שלא ייתכן, כמו גשם יבש, זאת משום שבהיסטוריה התרבותית העמידו שכל מול רגש ושאלו אצל מי משניהם היתרון, למי עלינו לשמוע? התשובה הרווחת הייתה לשכל, כיוון שזה הכושר שמייחד אותנו מהחיות. העדיפות הזו לשכל התבטאה בדיכוי רגשות. זה רווח בכל ההיסטוריה, אם כי בכל תקופה היו כמובן אנשים שחשבו אחרת".

ההבחנה בין שכל לרגש בולטת גם כיום. גם היום אומרים, 'תתנהג באופן מקצועי', 'צנחנים לא בוכים', או 'נשים הן רגשניות ומותר להן להגיב רגשית', ואילו הדימוי הגברי לא מאפשר להתנהג באופן רגשני. המצב האופטימאלי הוא לדעת לשלב בין שני הצדדים ולתת משקל מתאים ומינון נכון, בהתאם לנסיבות". 

בעיני תלמיד עם אינטליגנציה רגשית גבוהה יכול לתפקד בצורה טובה יותר ולתקשר, דבר שממתן את הרגש השלילי. תלמיד כזה גם מתנהג בצורה מוסרית יותר ופחות אלימה.  

צריך ללמד רגשות במערכת החינוך כדי שתהיה אינטליגנציה רגשית. כשיודעים מתי הרגשות מתחזקים או מתעוררים, אפשר גם לכוון אותם. לכוון את הרגשות פירושו לכוון את הרגשות השליליים ולחזק את החיוביים. עצם המודעות לרגשות היא צעד ראשון בהכוונתם. ברגע שיודעים למה כועסים או מקנאים, או למה אוהבים, האהבה תהיה חזקה יותר".

בית ספר שמגדיר עצמו כמשפחה יש בו גם התייחסות רחבה לאינטליגנציה רגשית.

הכרת הרגשות תסייע להתמודד עם מצבים רגשיים, וכך נוכל לגדל תלמידים שיודעים איך לכוון את רגשותיהם ולהיות רגועים ומאושרים יותר. מה שקיים בבתי-הספר טוב, אבל מועט. שימו לב כי לתלמידים מחוננים רבים יש בעיה רגשית, היות והמערכת השכלית משתלטת על הכוונת ההתנהגות שלהם. "הם רוצים סיפוקים מיידיים כאן ועכשיו, ללא שום דחייה".

רוב בתי הספר נוקטים בשיטה חינוך המבוססת על הצד הקוגניטיבי כלומר דוגלים בלימוד נושאים שהם בעיקר על בסיס שכלי וחשיבתי ובכך מזניחים את הפן הרגשי. מחקרים מוכיחים שאינטליגנציה רגשית יכולה לנבא הצלחה בקריירה בצורה טובה יותר מאשר מנת המשכל.

אני משוכנע  כי בבתי-ספר כאלו שמשקיעים באינטילגציה הרגשית של תלמידיהם לצד הצד הקוגניטיבי, יש בהם ירידה ניכרת ברמת האלימות והישגי התלמידים עלו בצורה משמעותית ובעיקר התלמידים מרגישים הרבה יותר מחוברים לצוות.

אני מצרף הפעם מספר דברים מעניינים שיכולים לשמש אתכם בשיעור או בשיחה בנושא "דחיית סיפוקים"

א.      בקישור הבא נוכל לראות איך נראה אדם שלא מצליח לשלוח ברגשות. אני השתמשתי בסרטון זה לפני כמה שבועות בשיחה עם שני תלמידים שרמת החוצפה  שלהם מול מורה מסוימת בשיעור מסוים, הייתה בהחלט מרשימה . השיחה התחילה אחרי שצפינו ביחד בסרטון. זכרו! ברגע שהרגשות יותר חיוביים אפשר לפתור בעיות בצורה יותר אפקטיבית. לאחר הסרטון המשכנו לדבר ולנתח את המקרה ובסופו של דבר התלמידים קיימו שיחה עם המורה אחרי שהם מבינים את טעותם ובעיקר מגיעים לשיחה עם המורה הרבה יותר רגועים.

ב.      אני מצרף גם מצגת שערכתי בנושא

ג.       שולי רנד כמו שכולנו מכירים חוזר בתשובה פופולארי מאוד בקרב הציבור שלנו ובכלל. בדיסק האחרון שלו שנקרא "הופעה בקיסריה" (אני ממליץ בחום. שולי מספר סיפור  "כיצד הפסקתי לעשן בשבת". מי ששמע את הסיפור הזה נהנה מאוד והיה קל לשוחח איתו על הנושא המדובר "דחיית סיפוקים". הסיפור יכול לשמש גם כחלק מתוכנית חינוכית בנושא של עישון וסכנותיו וכו'. 

הנה הוא לפניכם 

ד. סרטונים נוספים בנושא דחיית סיפוקים תוכלו למצוא במארז בנושא התמכרויות

ה.  אני מצרף את עיקרי הדברים שאמרתי באחרונה בשיחה שקיימתי במקום מגוריי. בדברים אלו תמצאו שני סיפורים חביבים שאני משוכנע שיגרמו לכם להנאה גדולה. הראשון מספר על ניסוי שערכו בארה"ב והשני על העבודה העצמית שאנו המבוגרים חייבים לתרגל בבואנו ללמד תלמיד או ילד להתמודד עם כעסים ורצונות שונים.

ונסיים בבדיחה:

מי יודע מה ההבדל בין ארוחה מרוקאית לארוחה אשכנזית?

בארוחה מרוקאית יש ח"י סלטים ובארוחה אשכנזית סלט חי…

ועוד אחת

חילוני שואל לחרדי: למה קוראים לילדים שלכם שמות של סינים, 

שואל החרדי, מה ? 

איך בדיוק הגעת לזה ? 

השיב החילוני: ישבתי היום בפארק עם חרדים והם קראו לילדים שלהם

קים דו קים דו, קים שוין…

דחיית סיפוקים

מי מאתנו לא חווה כהורה את הסיטואציות הבאות. הילד ביקש ממתק, ואתם סירבתם. קשה לו להתמודד עם הסירוב. או, כשהוא משחק במשחק מרתק עם החבר שלו והגיע הזמן להתכונן לשינה. ביקשתם ממנו להפסיק (ולהמשיך מחר), אלא שהילד כועס וצועק 'אווווווווף' שעוד לא השכלתם להבין מהיכן הוא למד אותו.

ניתן לראות לא פעם שילד שמתנהג יפה מאוד מסרב לפתע למלא מטלה שביקשנו ממנו, הוא בוכה ומפגין, כועס ואף ממחיש היטב מהו התקף זעם.

אני בטוח שלכל הורה קורה לעיתים שהוא מנסה לפתח שיחה עם אחד מילדיו, והוא בתגובה מחמיץ פנים או שלעיתים נטרקת הדלת ומסיימת את הדיאלוג המדומה. תמונה אולי מוגזמת, אבל למרבה הצער מתארת לא מעט בתים, שמתמודדים עם גידולם המתיש של בני עשרה תובעניים. "הם מרוששים אותי כלכלית!", "אנחנו מרגישים חסרי אונים!", "איבדנו שליטה!" אלו רק חלק מהתלונות של הורים לבני עשרה, שגידלו במסירות צאצאים, שהפכו ברבות הימים ל"מסחטות כסף".

טלפון סלולארי, בגדי מותגים, סרטים, מועדונים, מסעדות, מתנות לחברים, חפצי נוי לחדר וזו רק רשימה חלקית ביותר, של סך ההוצאות שיש לנער מתבגר, במדינת ישראל נוסח שנות האלפיים. הורים חסרי אונים, שבזמן האחרון בקושי גומרים את החודש, מתקשים לעמוד ברצונות ובצרכים, שנשענים לא אחת, על סחטנות רגשית – "לכולם יש, אז למה רק לי לא?" או "אתם רוצים שאני אהיה שונה מכולם ושהחברה תדחה אותי?". החוט המקשר בין שלל הבעיות הללו הוא נושא "דחיית הסיפוקים".

מי ששכח, גם אצל מבוגרים קיים מושג זה.

דחיית סיפוקים אצל מבוגרים זה גם לא לקבל מה שביקשת. ביקשנו מהמעסיק העלאה במשכורת, הוא מסרב. קשה לנו מאוד להכיל את הסירוב הזה. התגובה? כעס כלפי המעסיק, ביצוע המטלות בדכדוך. למה? כי 'איך לא מעריכים את העבודה שלנו ששווה העלאה?'…ועוד דוגמה, ביקשתי מהילדים ללכת לישון והם אינם רוצים עכשיו.

תגובות מוכרות, לא?

איך נלמד את עצמנו ואת ילדינו לשלוט בעצמנו דווקא במצבים שמציבים בפנינו אתגר?

מי שמעיין בשתי הפרשות הפותחות את ספר בראשית אינו יכול שלא לשים לב להתמקדות התורה בנושא "דחיית סיפוקים", ביצר הרע, בלקחת את הטוב שבעולם ועשיית רע ממנו. התורה בוחרת לספר לנו שלל סיפורים.  גן עדן והחטא, קין והבל, גזל, נח ובניו, המבול ודור הפלגה. שקשורים  ביכולת האדם והכלל להתמודדות עם דחיית סיפוקים. חווה ואדם לא הצליחו להתמודדות עם יצר הפיתויי. הדוגמא האישית שנתנו לילדיהם לא הייתה טובה ולא פלא שילדם שהיה כבר מבוגר ואחראי למעשיו, הגיע למצב של רצח בגלל שה' לא "שעה" לתפילתו. ("אל תפן אל מנחתם" אצל קורח. שורש "פנה" הוא חזק יותר מהשורש "שעה" – דבר שמעצים את חטאו של קין)

מורי ורבותיי מעשים ללא גבולות וללא הגבלות. מחיריהם הרי האסון

ידוע שהאדם מטבעו הוא אגואיסט הוא רואה את כל עניני החברה והציבור לפי ראות "האני" שלו, אם זה טוב בשבילו או לא, ולאור זה הוא מכוון את דרכיו ומעשיו.למעשה מתחילה תכונה שלילית זו עווד מהילדות כמו שנאמר יצר לב האדם רע מנעוריו. אנו רואים כי הילד אוהב להתפנק ולדרוש כל מיני דרישות ותביעות ולא אכפת שההורים יתפתלו מצער ומייסורים, העיקר שהוא יבוא על סיפוקו. לפי דברי רבי מאיר 'כשהאדם בא לעולם (בצאתו מרחם אמו) ידיו קפוצות (כאגרוף) כאילו אומר, כל העולם כולו – שלי הוא ואני נוטלו, וכשהוא נפטר מן העולם ידיו פשוטות (פתוחות), כאילו אומר, לא נחלתי מן העולם הזה ולא כלום' (קהלת רבה). זהו חלומו של כל אדם להשתלט על הכול. הפסיכולוגים שחקרו את נפש האדם טענו שאם לא היו מלמדים את הילד לדבר אבא ואמא המילה הראשונה שהיה מוציא מפיו הייתה "אני". אם נשים לב גם לספר דברי הימים ששם הכתוב מספר לנו על סדר האנושות "אדם שת אנוש" הוא מתחיל ב 'א' של אדם הראשון והיא א' רבתי . כבר אצל אדם הראשון האני היה אגואיסטי, וכתוצאה מזה אנו רואים תוצאה קשה של רצח של אח, דור המבול, דור הפלגה.

כלל גדול הוא במקום שיש א' רבתי שם עלול האדם להחריב עולמות. כשילד רואה עצמו יותר גדול מארחים יש פה סכנה גדולה. יש לנו אתגר גדול ללמד את ילדינו לדחות סיפוקים, להבין שאני שווה לחברי, שהאלף שלי לא גדול מהאחר.

מבחן המרשמלו

"בבית ספר ציבורי בארצות הברית נכנסו לכיתה באמצע השיעור חוקרים, בידיהם היו שקיות מרמשלו. הם פיזרו את כדורי המרמשלו הצבעוניים בין הילדים המאושרים ואמרו להם: "אתם יכולים לאכול את המרמשלו כעת, אולם על כל רבע שעה שתחכו ולא תטעמו מהממתק נכפיל את מספר המרמשלו שברשותכם". היו ילדים שחשבו לעצמם: "אנחנו רוצים לאכול כעת את המרשמלו, לא מעניין אותנו מה יהיה אחר כך", הם אכלו את המרשמלו מייד ומלאו את סיפוקם.היו ילדים שחשבו: "נתאפק קצת, נחכה רבע שעה, תהיה לנו כמות כפולה של מרשמלו ואז נאכל אותו ונהנה", הם המתינו רבע שעה, חצי שעה, ראו איך כמות המרמשלו שלהם הולכת וגדלה ואז לא היו מסוגלים להתאפק עוד וטעמו מהממתק המגרה. והיו גם ילדים שחשבו: "נחכה עד הסוף, נחכה עד שנצבור את כל כמות המרשמלו האפשרית", הם חיכו וחיכו וחיכו וחיכו… שעות ארוכות, עד שהודיעו להם החוקרים שהמבצע הסתיים.ככל שהתלמיד היה מסוגל להתאפק יותר זמן, כך הוא יותר הצליח בלימודים ובתחומים שונים בהם התעניין

היה זה מחקר ארוך טווח, כל תלמיד הופיע ברשימה, לידו היה כתוב פרק הזמן שהמתין למרמשלו, ומידי שנה שבו החוקרים וערכו מעקב אחר התלמידים ובחנו את הישגיהם. ככל שחלפו השנים התבררה לחוקרים עובדה מעניינת מאוד – ככל שהתלמיד היה מסוגל להתאפק יותר זמן "במבחן המרמשלו", כך הוא הצליח יותר בלימודים ובתחומים שונים בהם התעניין.

כעבור שנים, כשהתלמידים כבר בגרו והיו לאנשים, התברר סופית שהילדים שאכלו מייד את המרשמלו ולא היו מסוגלים להתאפק, חלקם הידרדרו לפשע וסמים וחלקם נשרכו אחרי בני גילם: הישגיהם היו נמוכים, הם התקשו ליצור מערכות יחסים יציבות עם האנשים הסובבים אותם ודידו בתחתית הסולם בכל תחום אליו פנו.

לעומתם התלמידים שחיכו עד הסוף ולא טעמו מהמרשלו, טיפסו בצמרת בכל התחומים אליהם פנו: הם היו סטודנטים מזהירים, חוקרים מבריקים, ספורטאים מצטיינים ואנשי במה נודעים, הם ידעו לבנות מערכות ידידות יציבות ותומכות עם הסובבים אותם ונהנו מחיים של עשייה ואתגר.

כל התלמידים מהאמצע, שהתאפקו קצת/ טעמו קצת, הגיעו להישגים בינוניים בכיוונים אליהם פנו. לא נחשלים ולא מצטיינים, לא אלמוניים ולא מפורסמים, טיפוסים אפורים ורגילים כמו כולם. כמו מיליוני צעירים בגילם המסתובבים בעולם. מאז, "מבחן מרמשלו" נודע כמבחן המנבא הצלחה והישגים לפי כושר האיפוק והסיבולת של המשתתפים בו.

תפקידינו כהורים לגדל ולחנך ילדים על ידי דוגמא אישית של התמודדות נכונה עם פיתויים ועם דחיית סיפוקים. ברור שתגובה שלנו כהורים כועסת, צעקנית, מכה תמורת מכה תביא את הילד לתובנה הלא נכונה.  בשיטה מתוכננת היטב, עקב בצעד אגודל, אנו צריכים להנחות את הילדים לדחות סיפוקים. להחמיא להם כשהתגברו על יצרם ובודאי לא להגיב  באלימות.

סמכות הורית באה לידי ביטוי ביכולת להשפיע באופן חיובי על תהליך חינוכם והתפתחותם התקינה והבטוחה של ילדינו. זאת בעיקר במצבים בהם קיים באופן טבעי ניגוד עניינים בין רצונו של הילד לספק באופן מיידי את צרכיו לבין חובתם של ההורים ללמדו יכולות איפוק, הבלגה ועמידה בלחצים.

טוב, את האמת בהחלט אפשר לומר: כולם יודעים כמה חכם לשמור על איפוק, אבל גם כמה הדבר קשה ומאתגר. שליטה עצמית במצבי קושי מכבדת אותנו, לכן כל אם ואב היו רוצים להנחיל לילדיהם את הדרך להפסיד בכבוד, לקבל את הכישלון ולכבד את עצמך גם בעת חווית הכישלון.התגובה להתנהגות הילד חייבת להיות שקולה ומדודה שהרי הוא יבכה יצעק ויתחצף וכו'. הסיפור הבא פותח לנו פתח לשלב הראשון שאנו צריכים להפנים  כהורים בבואנו ללמד את ילדינו מהי דחיית סיפוקים.

מוניקה

איש אחד צעד בסופרמרקט מאחורי אמא וילדה בת שלוש, שישבה בתוך עגלת הקניות. כשהם עברו ליד מדף העוגיות, הילדה ביקשה עוגיות והאמא אמרה: "לא!". הילדה התחילה ליילל ולצעוק ולהקים מהומה, אבל האמא שמרה על שלוות רוחה ורק אמרה בנחת: "או-קיי מוניקה, נשארה לנו רק עוד חצי שורת מדפים של עוגיות, תיכף נסיים כאן, אל תתרגזי, רק עוד טיפה". הן סיימו את שורת העוגיות והמשיכו הלאה, תוך דקות הגיעו לשורת המדפים עמוסי הממתקים. הילדה החלה לצעוק ולדרוש ממתקים,  האמא סירבה לקנות לה. הילדה התחילה לרקוע ברגליים ולהשתולל, אבל האמא לא איבדה את העשתונות:"די, מוניקה, די, אל תתרגזי. לא נשאר לנו עוד הרבה, עוד שתי שורות ואנחנו מסיימות את הקניה תהיי סבלנית, רק עוד טיפה". כשהגיעו אל הקופה כדי לשלם על המצרכים, נתקל מבטה של הילדה למסטיקים הצבעוניים והיא דרשה בתוקף מסטיק כשאמה השיבה בשלילה, עשתה שם הילדה סצנה קולנית של בכי וצעקות והאמא דיברה בקול רגוע ושקט: "מוניקה לא להתרגז, אנחנו תכף מסיימות, חמש דקות ואנחנו בחוץ, ניסע הביתה ותוכלי לחטוף את התנומה שאת כל כך זקוקה לה".האמא גמרה לשלם ויצאה מהסופרמרקט אל מכוניתה.האיש שהלך אחריהן והיה עד לכל שהתרחש, יצא בעקבותיה, הדביק אותה במחצית הדרך לאוטו ואמר לה:
"תסלחי לי,גברתי, לא יכולתי שלא לשים לב כיצד שמרת על קור רוחך.
אני חייב להחמיא לך על הדרך שבה התנהגת עם מוניקה הקטנה".

נתנה בו האמא מבט מחוייך ואמרה: "לקטנה קוראים תמי. אני מוניקה ".

ונסיים בקטע של רב נחמן על היצר הרע –

הַיֵּצֶר הָרָע דּוֹמֶה
כְּמוֹ מִי שֶׁהוֹלֵךְ וְרָץ בֵּין בְּנֵי אָדָם, וְיָדוֹ סְגוּרָה
וְאֵין אָדָם יוֹדֵעַ מַה בְּתוֹכָהּ
וְהוּא מְרַמֶּה בְּנֵי אָדָם וְשׁוֹאֵל לְכָל אֶחָד
מָה אֲנִי אוֹחֵז ?
וּלְכָל  אֶחָד נִדְמֶה כְּאִלּוּ הוּא אוֹחֵז מַה שֶּׁהוּא מִתְאַוֶּה
וְעַל כֵּן הַכּל רָצִים אַחֲרָיו
כִּי כָּל אֶחָד סוֹבֵר שֶׁיֵּשׁ בְּיָדוֹ מַה שֶּׁהוּא חָפֵץ
וְאַחַר כָּךְ הוּא פּוֹתֵחַ אֶת יָדוֹ
וְאֵין בָּה כְּלוּם
כְּמוֹ כֵן מַמָּשׁ הַיֵּצֶר הָרָע
שֶׁהוּא מְרַמֶּה את כָּל הָעוֹלָם וְהַכּל רָצִים אַחֲרָיו
וּמְרַמֶּה לְכָל אֶחָד וְאֶחָד
עַד שֶׁנִּדְמֶה לְכָל אֶחָד וְאֶחָד כְּאִלּוּ יֵשׁ בְּיָדוֹ מַה שֶּׁהוּא חָפֵץ
כָּל אֶחָד כְּפִי שְׁטוּתוֹ וְתַאֲוַותוֹ
וְאַחַר כָּךְ בַּסּוֹף הוּא פּוֹתֵחַ אֶת יָדוֹ וְאֵין בָּהּ כְּלוּם
כִּי אֵין מִי שֶׁיְּמַלֵּא תַאֲוַותוֹ אֶצְלוֹ
גַּם נִדְמוּ כָּל הַתַּאֲווֹת שֶׁל הָעוֹלָם
כְּמוֹ עַמּוּדֵי אוֹר הַנִּכְנָסִין בַּבַּיִת מִן אוֹר הַחַמָּה
כַּנִּרְאֶה בְּחוּשׁ שֶׁהֵם נִדְמִין לְעַמּוּדִים מֵחֲמַת הַזְּרִיחָה שֶׁל הַחַמָּה
וּכְאִלּוּ רוֹצִים לִתְפּס אוֹתָן הָעַמּוּדֵי אוֹר שֶׁתּוֹפְסִים וְחוֹטְפִים
וְאֵין בְּתוֹךְ הַיָּד כְּלוּם
כָּךְ הֵם כָּל הַתַּאֲווֹת שֶׁל עוֹלָם הַזֶּה

פינה חדשה מאת הרב מרדכי שפייר speier44@gmail.com

מדריך חלמי"ש – חינוך לחיים במשפחה

מחוז ירושלים

"משפחה בפרשה"

דבר תורה לשולחן שבת, בנושאי משפחה, גיל ההתבגרות וכו'.
המטרה: להפגיש ולהנגיש נושאים ועקרונות תורניים וחינוכיים בנושא המשפחה וגיל ההתבגרות, באופן שיתאים לשיחה קצרה בשולחן שבת, כולל מספר שאלות לדיון וחשיבה משפחתית משותפת.

מצ"ב קובץ,

ניתן להדפיס ולחלק לכל תלמידי בית הספר.

לפתיחת הקובץ – משפחה בפרשה – בראשית

 

והפעם בתוכן פרק 320 פרשת נח

·         הקדמה

·         השלמות מהפרק הקודם

·         מחקר מעניין

·         כמה נקודות מהרצאה שלי שהועברה בקיץ

·         שני קטעים מתוך המופע של לני רביץ

·         סרטן בצורת סיפור על אמונה בילד

·         סרטון שהוא בדיחה על תיבת נח

הקדמה

בפרק הקודם  על פרשת בראשית כתבתי על מבחן המרשמלו ואני מצרף את הסרטון שיסביר באופן יותר בהיר על העניין. שימו לב לפרצופיהם של הילדים.  

שאר הסרטונים למטה.

כמה נקודות מתוך הרצאה שניתנה לצוות מורים ומורות בקיץ האחרון

מה הופך בית ספר למקום שנעים לשהות בו? למה ישנם תלמידים שיותר מצליחים וישנם שפחות (ללא קשר לרמתם הלימודית או לבעיותיהם האובייקטיביות)?אלו נתונים מעודדים את צמיחת התלמידים בבית הספר? מדוע ישנם בתי ספר שנחשבים כבתי ספר שתלמידים שמחים להיות ולשהות בו?

כדי לענות על השאלות אנסה להרחיב על מהותה של משפחה  ולקחת פרמטרים שהופכים משפחה נורמטיבית למשפחה מאושרת. לאחר מכן אנסה להקביל את הנתונים לתוך בתי הספר ולהראות שגם כאשר יש הסתייגות מסוימת מהביטוי "מערכת חינוך כמשפחה" עדיין אפשר לדבר במונחים שיעזרו לנו, אנשי החינוך, לתת הרגשת שייכות חזקה יותר לתלמידים שלנו.

להבהרת דבריי איעזר במאמר שהגיע אליי ואינני יודע בדיוק מי כתב אותו.

אם נשאל אדם מה חשוב לו יותר – פיתוח קריירה ולאחר מכן הנאותיו האישיות בזמנו הפנוי או רווחת ילדיו – ברור לנו שתשובה תהיה שילדיו חשובים לו יותר מכל?! אולם בפועל, בפריטה למעשים היומיומיים, זה לא תמיד כך. במובן מסוים הזמן שבו אנחנו מחויבים לצאת מהבית ולהתפרנס, הוא זמן אבוד. המאבק האמיתי שלנו בתור הורים הוא על העיסוקים בזמן הפנוי שלאחר העבודה ובסופי השבוע. רבים מכירים את התחושה של לאות ועייפות בבואם הביתה אחרי יום עבודה מאומץ במשרד/בשטח. מרגע הכניסה לבית כל מבוקשינו הוא רק להניח את הגוף על הכורסא,  להתעדכן בחדשות (שכנראה כבר שמענו אותן היום 3 פעמים בעדכונים מידי שעה ברדיו ובאינטרנט) דווקא ברגעים האלה, כשכל רצוננו הוא להתכנס בתוך עצמינו, "לנקות את הראש" ולהירגע מהטרוף שמחוץ לכותלי הבית, דווקא אז הילד הקטן שלנו רוצה שנשחק איתו בפאזל, או שהילדה חזרה עם שיעורי בית וממש צריכה את עזרתנו. מציאות החיים המודרנית ללא ספק קשה ולעיתים אף רומסת את האדם. הדרישות של הבוס/תשלומי המשכנתא/מיסי הועד/הצורך להיות תמיד יפה חיצונית/שצף האירועים הדרמאטיים בחדשות, וכו וכו וכו גוזלים מאיתנו את מעט הנחת הפנימית שעוד קיימת בנו ואת נצנוצי הנשמה שלא מסתפקת בהבלי העולם הזה ורוצה משמעות. דווקא מתוך המקום הזה,  באים ודורשים מאיתנו להיות הורים אמיתיים, להיות סבלניים לילדים, להתעניין בהם ובשלומם, לקלח, להאכיל, לספר סיפור לפני השינה, לפתור איתם את שיעורי הבית בחשבון והיסטוריה, לנסות לתקשר עם המתבגר העצבני והמסתגר וכו, וכל זאת בנחת רוח, בשמחה, בהתמדה ובסבלנות אין קץ. אין ספק לאיש שלהיות הורה זו משימה קשה ותובענית מאוד. המבחן שלנו כבני אדם הוא בדיוק במקומות האלה שקשה לנו ושהיצר האנוכי קורה לנו לדאוג קודם כל לשלומנו ולרווחתנו ורק אח"כ לטובת ילדינו. נראה לי שאחת השאלות הראשונות שישאלו אדם כשהוא "יזדכה על הציוד" בשמיים אחרי 120 שנה תהיה "איך היית בתור הורה?!".

חינוך ילדים זו המשימה הגדולה והחשובה ביותר של כל הורה וכל דור. בחברה המודרנית כבר כמעט ואין חינוך. ישנם הקניית ידע ומקצוע, אבל לא חינוך אמיתי. החינוך היום הוא בעיקר על איך "להצליח בחיים" במונחים של להרוויח יותר כסף ולהיראות יותר טוב ויפה, בעוד שחינוך אמיתי פירושו לתת לילד כלים לאושר, שימחה, אהבת הזולת, פרגון וכו. אנסה להביא השבוע את העקרונות הבסיסיים ביותר כדי להפוך משפחה לבריאה יותר ומתוך כך אנסה להגיע לעקרונות של "בית ספר שמח"

האווירה בבית: הדבר הראשון והחשוב מכל זה נתינת והענקת חום ואהבה. יש הורים שילד זה מטרד עבורם ולכן נתינת אהבה מכל הלב קשה עבורם. בגרות הורית פרושה להבין שהילדים הם העיקר האמיתי. ילד לא צריך מתנות נוצצות או טיולים מרהיבים. היום ישנם הורים רבים שבמקום אהבה וקשב קונים לילד מתנות כדי להשיג מעט שקט ולהרגיע את המצפון. מה שהילדים באמת צריכים זה חיוך, מילה טובה, חיבוק, שיעמדו מאחוריהם ויגבו אותם, שיאמרו להם כמה הם אהובים ורצויים ושיפרגנו להם.

על מנת לאפשר לילדים את האווירה הנכונה עבורם לצמיחה בריאה חשוב, מעבר לנתינת החום והאהבה ללא תנאי, להקפיד שכל ההתנהלות בבית, ובעיקר בין ההורים, תהיה באווירה נעימה.

מתן דוגמא אישית: חשוב מאוד לא להטיף לילדים על דברים שאנחנו בעצמנו בתור הורים לא מצליחים ליישם. לילדים יש ראדארים משוכללים ביותר שחודרים את כל סבך המילים הריקות הישר אל הלב של ההורה. אם ההורה מורה לדברים שהוא עצמו לא משיג או אפילו לא באמת מאמין בהם, הילד לא יספוג ממנו שום דבר חיובי ואף יחשוב שההורה שקרן ולא אמין. המסקנה המתבקשת היא שכדי להיות מחנכים אמיתיים חובה קודם כל לחנך את עצמינו. אי אפשר לחנך לרוגע ולסבלנות, אבל ברגע שמישהו חותך אותי בכביש לצפצף לו ולקללו. אם הילד יראה את זה הוא מיד יאבד אמון בהורה שלו. הנפשות שלהם עדיין רכות וכל רגש שלילי של ההורה שלהם שהם קולטים מזעזע להם את אמות הסיפים של נשמתם! נקודה נוספת וחשובה ביותר היא שההורים צריכים לשמוח במה שיש להם ולשדר הלאה לילדים שהעולם טוב. אבא שחוזר הביתה ומתחיל מסכת של קטרוגים על כל מי שעובד איתו, על המצב במדינה ועל שר האוצר – הילדים שלו יספגו רעל ויגדלו להיות ביקורתיים וממורמרים בעצמם. הורים שמדברים ביניהם על דברים חיוביים ומנסים להימנע מלשון הרע ורכילות יגדלו בהכרח ילדים אופטימיים, חיוביים ומאמינים בעולם ובזולת. אם הדיבורים בבית הם על קשיי הפרנסה, המגרעות של הזולת, הקושי והאכזריות שיש בעולם ועל האינטרסים הנמוכים שמניעים את כולם – הילד יגדל להיות אדם מנוכר, חשדן, חרד ולבסוף גם שלילי בעצמו. אדם בריא צריך לצאת מבית הוריו כמו דף חלק ונקי עם האמונה שהעולם טוב ולא מראש כמו דף מקושקש ועמוס שריטות ואמונות שליליות, מגבילות ומסרסות.

מתן מקום לילד להתפתח: לא טוב לומר לילד הרבה פעמים "לא" ו"אסור" על דברים שהוא רוצה ועושה. כל ילד הוא יחיד ומיוחד וצריך לתת לו לבטא את הייחודיות והפנימיות שלו. לפעמים להורים אין כוח "לשיגעונות" של כל ילד וילד ולכן מונעים מהם עשיות מסוימות שיכולות לפתח אותם. מחנכים רבים מנסים לחתוך תכונה רעה (לטעמם) ולהשאיר רק את מה שטוב. בפועל זה בלתי אפשרי, וכל תכונה ש"חונקים" במקום אחד תצא אח"כ בצורה לא טובה במקום אחר. דוגמא לכך היא ילד שרוצה לנסוע בחוץ עם האופניים ואימו מפחדת או לחלופין אין לה כוח לרוץ אחריו, ולכן היא סוגרת אותו בבית. אותו ילד אח"כ את האנרגיות שלו והצורך שלו לפרוק אותם יוציא בצורה לא טובה כמו בהשתוללות או בריב עם האחים. מי שחפץ בילדים ממושמעים כמו בסרטים האנגליים בהכרח יסרס את הפנימיות של הילד, את שימחת החיים ואת האנרגיות שלו. כמובן שיש לשמור על הילד מלגרום נזק לעצמו ולסביבה, אולם, כאמור, לא להרבות באיסורים שלא הכרחיים.

צורת התקשורת עם הילדים: שפת וטון הדיבור בהן לעיתים רבות אנחנו פונים אל הילדים משדרת לחץ והתקפה – "למה לא הכנת שיעורים?!", "כבר מאוחר, לך לישון!!", "למה החדר שלך לא מסודר?!", וכו. הילדים במצבים האלה מרגישים מתח רב וחווים חוסר אהבה ודאגה כנה לשלומם מצד ההורה. גם אם הם יבצעו את מה שמצווים עליהם לעשות, זה יהיה מתוך פחד ולא מתוך חינוך אמיתי והפנמה של דרישות ההורה/מורה. תקשורת בריאה יותר צריכה להתנהל ברוך ולשדר אמפתיה – "בוא נעשה שיעורים ביחד", "אתה אוהב שהחדר מסודר. בוא ואעזור לך לסדר אותו", וכו.

בהקשר הזה אפשר לציין את המחקר המפורסם של החוקר היפני (הופיע בסרט "בליפ") שתיעד את מבנה המולקולות של מים בכוס לאחר שפעם אחת אמרו להן מילים של חיבה ופעם שנייה מילים קשות ותוקפניות. בטכניקה מיוחדת הצליחו לצלם את המבנה המולקולארי של המים מיד לאחר אמירת הטקסט. כשנאמרו מילים נעימות ומעודדות, מולקולות המים הסתדרו במבנה הרמוני ויפה, וכשנאמרו מילים קשות ובוטות או משפטי איום והפחדה, המולקולות היו מפורדות ובמבנה דיס-הרמוני. בגוף האדם יש 70% נוזלים. שווה לחשוב מה זה עושה לילדים (וגם לנו) כשמדברים אליהם בסגנון קשה, מאיים ותוקפני. מחנך אמיתי צריך לתת לילדים שלו תחושה נינוחה של "אני אוהב אותך ולכן אני אומר לך את הדברים האלה", אחרת זה לא יעבוד. לילדים יש, כאמור, רדארים משוכללים ביותר והם יודעים מתי ההורה מדבר מתוך מקום אוהב שרוצה לעזור ולקדם ומתי מתוך כעס ותסכולים אישיים. כשכוונת הלב של ההורה לא נקייה – המסרים פשוט לא יעברו!

עקביות בחינוך: המסרים שאנו מעבירים לילדים צריכים להיות ברורים, עקביים וחדים. אם הילד עשה מעשה טוב יש לשבח אותו ולעשות מזה חגיגה. אם הוא עשה מעשה שלילי חשוב להבהיר לו שזו לא התנהגות שמקובלת עלינו. אם פעם מתייחסים אל המעשה השלילי כלאחר יד ובהומור ופעם מנסים לתקן ולחנך, הילד ירגיש את חוסר העקביות.

שימוש בעונשים: חינוך בשליטה וכפייה אינו עובד! אדם קטן וחלש משיג שליטה על ילדיו ע"י סנקציות, עונשים, צעקות והטלת אימה. מאחר ואין לו כלים אחרים להשפעה מתוקף אישיותו הוא נאלץ להפעיל את הסמכות בדרך כוחנית. להבדיל, אדם בעל אישיות אמיתית ובריאה יידע כיצד להשיג את מבוקשו בנועם ומתוך מתן דוגמא אישית. אפשר לראות את זה גם בבתי הספר כשיש מורים, שככל שהם יותר צועקים ומענישים, כך הילדים מכבדים אותם פחות, ולעומתם ישנם מורים שהילדים מאוד מעריכים, ובשקט פנימי וחיצוני מצליחים להשיג את המטרות הלימודיות ואף להשפיע על נפש הילדים ולתת להם כלים לחיים. הדרך החינוכית הנכונה, אם כך, תהיה לפעול בשקט, ברוך ובהקרנה אישית חיובית. למרות שעונשים זה דבר שיש להימנע משימוש מרובה בו, הוא בהחלט יכול להיות כלי עזר המסייע לחינוך אם עושים בו שימוש במינונים ובאופנים הנכונים. להבדיל מעונשים, לגיטימי לחלוטין להשתמש ב"פרסים"/"מתנות"/"צ'ופרים" על מנת לחזק התנהגות חיובית. גם אנחנו כמבוגרים מונעים מאוד מ"פרסים". בעוד ילד זקוק לממתק או חיבוק ומילה טובה המבוגר זקוק לבונוס במשכורת או קומפלימנט. כולנו זקוקים לחיזוקים כאלו או אחרים, וביסודה ההתנהגות שלנו והכוח שמניע אותה להתקדם ולהשתפר לא שונה משל ילדים.

כמובן שישנם עוד פרמטרים שאביא בעז"ה בפרק הבא:

לסיכום, באווירה של פרשת נח, חינוך התלמידים מומשל לגשם. הגשם בפני עצמו לא מצמיח את הצמח, אלא עוזר לו לגדול ולהוציא את הפוטנציאל שכבר ממילא טמון בו. בכל יהודי יש "חלק אלוקה ממעל", כלומר נשמה וניצוץ אלוקי שכבר קיים בתוכו. חינוך נכון בא לחשוף ולעזור לממש את אותו פוטנציאל של ניצוץ זה ולהוציאו מהכוח אל הפועל. תפקידינו כמורים  להשקות את הילדים מים זכים ולא חלילה בחומץ או בבנזין על מנת שנאפשר את תהליכי ההתפתחות הטבעיים הנכונים. הלוואי ונצליח בכך ונזכה לגדל תלמידים אוהבים ושמחים.

אני מצרף מספר דברים מעניינים:

לני קרביץ – גם אני הייתי תלמיד חלק א  –  

לני קרביץ – גם אני הייתי תלמיד חלק ב – 

להאמין בילד –  

סרט תיבת נח –

ופינה חדשה מאת מטפל מוח 1 יוני נוימן  – פרק 1

נייד 0556607129

פרק 1

בס"ד

ככל היוצא מפיו- יעשה!!!

לפני כמה חודשים נסעתי עם משפחתי לבקר בגן החיות התנכ"י. בזמן שהסתכלתי על נחש זועם, שמעתי אימא, זועמת לא פחות צועקת על בנה: "אם עוד פעם אחת אתה בורח לי אנחנו פשוט ניסע הביתה!", כאבתי את כאבו של הילד והמשכתי לביתן הצבים. כעבור חצי דקה שמעתי שוב: "אם אתה מטפס שוב אני מתקשרת לאבא שיבוא וייקח אותנו לבית". כאבתי שוב את כאבו של הילד. אך מכיוון שגם אני עברתי בכניסה וידעתי כמה האימא שילמה על הכרטיס, ומכיוון שגם אני הורה, הבנתי שהאימא לא תממש את איומיה, והילד החמוד והאנרגטי יישאר בגן החיות עד סוף היום.
הבעיה תיווצר כאשר גם הילד החמוד מגן החיות יבין, שהמילים היוצאות מהפה של אימא, הם אותיות הפורחות באוויר

הכבוד שאנו נותנים למילה הנאמרת הוא אחד הדברים החשובים ביותר בחינוך, הרי בסופו של דבר היכולת שלנו לחנך את הילדים שלנו תלויה בין היתר במידה בה הם מקשיבים למילים היוצאות לנו מהפה.

כאשר אנו אומרים משהו ולא מקיימים, בין אם זה איום כלשהו או אפילו הבטחה למשהו טוב, הילד מבין עם הזמן שאנחנו לא מתכוונים ברצינות ולכן גם הוא לא יתייחס ברצינות למה שאנחנו אומרים.

הקושי הגדול מתחיל כשאנו לחוצים. כאשר אנו מגיבים מתוך לחץ או מתח מסוים ולא שמים לב למה שאנו אומרים,  בשעת לחץ הדבר היחיד שמשתלט עלינו הוא הצורך בהווה שהילד יעשה את רצוננו, כאן ועכשיו. אנחנו כמעט ולא יכולים לפעול עם חשיבה לטווח רחוק. לכן, אנו משחררים כל מיני סיסמאות לאוויר, ובסופו של דבר מאבדים את העוצמה של המילים.

חשוב לדעת שמילה היא כלי, וכמו כל כלי, בכדי שתהיה לו משמעות אמיתית, אנחנו צריכים למלא אותו בתוכן. מילוי התוכן של המילה זה הקיום שלה. וכך, כאשר הילדים שלנו רגילים שהמילים שלנו מתמלאות בתוכן זה נותן את התוקף למילים הבאות. ואסור לנו לשכוח שהתורה בעצמה מכנה דיבור שלא מתממש בשם חולין :"לא יחל דברו, ככל היוצא מפיו יעשה".

פרק 2

שאלה:

אנחנו הורים לבחור ישיבה שב"ה זכה למוח חריף במיוחד  שכולם משבחים אבל למרות זאת קשה לו מאוד להתרכז לאורך זמן  ולא להפריע בשיעורים ובסדרים, חשוב לנו לציין שגם מבחינה חברתית הוא תמיד נמצא במרכז ואולי אפילו יותר מידי כי זה בא הרבה פעמים על חשבון הלימוד שלו. בגלל המצב הזה חייבה אותנו הישיבה לשלוח אותו לאבחון ושם אמרו לנו שהבעיה שלו היא רגשית בלבד. מה ניתן לעשות?

תשובה

שלום וברכה, לצערי המקרה שאתם מתארים לפני הוא מקרה שכיח ביותר בו דווקא נערים מוכשרים מוצאים את עצמם מחוץ ללימוד סדיר עקב בעיות רגשיות.

בהרבה מהמקרים האלו הבעיה נובעת מדימוי עצמי נמוך של הנער. נער שסובל מכך ינסה להעלות את הדימוי העצמי שלו בעיני הסביבה ולכן נראה אותו מרוכז  בכך על חשבון דברים חשובים אחרים. זה יכול להתבטא בלימוד, לדוגמא: במקום להתרכז בלימוד עצמו הוא יחשוב איזו שאלה טובה הוא יכול לשאול עכשיו וכך הוא מאבד את הרצף של השיעור. זה יכול גם להתבטא במשקל היתר שהוא נותן לחברה על פני הלימודים הוא ילך לישון מאוחר כי דיבר עם החברים בפנימייה וכו'.

חשוב להדגיש שלא מדובר דווקא על נערים שנראים או מתנהגים כבעלי דימוי עצמי נמוך, פעמים רבות מגיעים אלי נערים שנראים וגם מעידים עליהם שהם מקובלים ומוערכים מאוד על ידי החברה. אלא שמדובר פה בדרך כלל על דפוס חשיבה עמוק שיושב לו במוח ומשדר לנער שלא מעריכים אותו ושהוא צריך להוכיח את עצמו ביחס לחברה.

עוד סיבה נפוצה לחוסר ריכוז רגשי היא ייאוש שהצטבר במשך השנים. כלומר, הנער עבר כמה שנים קשות או מצד המלמדים שהיו לו או מצד החברים או ההורים. כעת, למרות שהוא כבר גדל וכבר בשל רגשית עדיין נמצאים אצלו דפוסי ההתנהגות הישנים שהוא לא מצליח לצאת מהם.

אז איך ניתן לשחרר נער מדפוסי התנהגות כאלו? בע"ה נמשיך בשבוע הבא.

מה למדתי ממשפחת רוזנפלד – שיעור להושענא רבה – מוחין דקטנות

שלום שוב ומועדים לשמחה

לפני כשבוע ימים במסגרת כנס מנהלים של מחוז מנח"י זכינו מנהלי ירושלים, לשמוע את אליעזר ושרה רוזנפלד מספרים לנו בצורה מיוחדת על התמודדות עם הכאב ואם נדייק, עם המכאובים שפקדו אותם בשנות חייהם. מעבר להיותם זוג מיוחד שממשיך באמונתו החזקה הלאה, שמענו פרק באמונה מעומק הלב. גם שרה וגם אליעזר דיברו דברי כיבושין ואף עין לא נשארה יבשה למשמע דיבריהם. ופתאום קיבלתי תשובה שהניחה את דעתי על שאלה שמנקרת במוחי כבר זמן רב. חג הסוכות הוא זמן שמחתנו. האמנם? אם חג הסוכות מתקשר להליכה של בנ"י במדבר, האם ניתן לומר שבנ"י נהנו בהליכה במדבר. ודאי שלא, והוכחה לכך ניתן למצוא בדבריו של משה רבנו בספר דברים "ויענך ה' אלקיך". נכון שניתן לפתור את שאלתי במענה פשוט שמדובר על הזמן החקלאי והוא זמן של שמחה בחייו של החקלאי שאוסף את תבואתו. אבל תשובה זו לא הניחה את דעתי.

אולם לאחר ששמעתי את אליעזר ושרה פתאום הבנתי ששמחה היא לא תוצאה. שמחה היא עבודה. שמחה היא דרך. בנוהג שבעולם שמחה היא תגובה על תוצאה. כתוצאה ממה שקורה בעולם אני בוחר איך להגיב. אם זה משהו טוב עבורי אני אהיה שמח. אם זה משהו שלא טוב עבורי אני אהיה עצוב. בתורה  ובדברי חכמים השמחה היא עבודה. מוטלת על האדם המשימה להיות שמח. פתאום הבנתי שלמרות שההליכה במדבר לא הייתה נעימה ומשמחת, עם ישראל עדיין נשאר בשמחה כי הוא מחוייב, כי הוא ראה את הדברים הטובים שיש בתקופה זו. שהתורה אומרת סוכות זה זמן שמחתנו זה לא אומר שאתה יושב בסוכה ונזכר בשברים המשמחים שקראו אלא עכשיו צריך לעבוד להיות שמחים, מהזמן הזה אתה מחוייב להתחיל לעבוד על עצמך להיות שמח. והנה התחדדה הבנתי שהדרגה הפשוטה ביותר של שמחה היא "השמח בחלקו" וזה בדיוק מה שאמרו לנו ההורים המופלאים הללו. "אנו מחוייבים להמשיך לשמוח ולהאמין, כי יש לנו עוד ילדים יש לנו עוד חיים לפנינו". "זה מה שרצו הבנים שלנו" שנמשיך לשמוח שנמשיך לנגן, שנמשיך לשמח. תודה לכם הורים נפלאים על שיעור מאלף, שיעור כל כך מרגש ומיוחד. חג שמח!!!

אני שמח לשתף אתכם בשיעור מעניין (כך אני מקווה) שאעביר בהושענא רבה. השיעור מבוסס על דברי ר' נחמן –  "מוחין דקטנות" זה הושענא רבה, "מוחין דגדלות" שמחת תורה. (תורה ע"ד).

"והיית אך שמח"

בשלב הראשון נחלק (יש להדפיס מראש) את השיר "מוחין דקטנות"  – מצורף קובץ עם מילות השיר.

מוחין דקטנות סדנה

נבקש מהמשתתפים לקרוא להאזין לשיר של שולי רנד

בשלב השני נבקש מכל תלמיד לבחור משפט מהשיר שהוא מתחבר אליו ונבקש ממנו להסביר מדוע?

בשלב השלישי ננסה לבקש מהתלמידים להסביר את הפזמון "אי אי, איזה עצבות מוחין דקטנות". נוכל להרחיב את הנקודה המרכזית שלמרות העצבות והחושך, בסוף יצא שיר "ואם המצב הוא גיועלד אוי וי זמיר ברוך בשם הנה התפלק לי שיר"

נוכל גם לבקש מהתלמידים לספר על – דברים שמשמחים אותם בחייהם?

וכמובן שאי אפשר לדעת להיכן הדברים יתפתחו…

לסיום אפשר להקרין את הסרטון הבא

או את הסרטון הבא

או את הספור הבא

שמחה בכל מצב…

באחד ממסעותיהם, מצאו את עצמם שני האחים הצדיקים ,רבי זושא מאניפולי ורבי אלימלך מליז'נסק, מושלכים אל תא מצחין בבית הכלא העירוני, יחד עם עוד כ-15 פושעים גויים. עלילה שפלה נרקמה נגדם והם לא ידעו כיצד יחלצו מן הצרה. לפתע התחיל אחד האחים לבכות. אמר לו אחיו: "אחי היקר, אל תדאג, בטוחני שה' יתברך יצילנו גם מצרה זו"! אמר לו השני: "גם אני בטוח, אך לא על כך אני בוכה. בוכה אני, מכיוון שבאמצע התא הניחו הסוהרים דלי של שירותים. ומכיוון שזהו מקום מטונף, הרי שאסור על פי ההלכה ללמוד תורה, ואיני יכול ללמוד ולהגות בחכמתו יתברך". אחיו הביט בו מהורהר במשך כמה דקות. לפתע עלה חיוך רחב על פניו ופנה אליו בשאלה: "מדוע איננו יכולים ללמוד"?. ענה לו השני: "מכיוון שכך כתוב בתורה"! הביט בו אחיו בפנים שוחקות ואמר לו: "אם כך, אי-הלימוד שלנו הוא מצווה, ומצוות צריכים לעשות בשמחה"! החלו שני האחים לרקוד. הביטו עליהם שאר האסירים הגויים בתמיהה ושאלו: "מדוע  אתם רוקדים"? ענו להם האחים: "אנחנו רוקדים כי יש כאן שירותים"! החלו שאר האסירים לרקוד יחד איתם. קולות השירה והריקודים הרקיעו שחקים והגיעו עד למשרדו של מפקד הכלא. מלווה במספר סוהרים, הגיע המפקד הרותח אל מוקד הרעש, וצעק בזעם: "למה אתם רוקדים"? "אנחנו רוקדים כי יש כאן שירותים"! ענה לו אחד האסירים. "אם כך", אמר המפקד, "אני מוציא מכאן את השירותים"…

פרק 476 פרשת ניצבים "כולנו מאוחדים"

שלום שוב

והשבוע בפרק על  פרשת נצבים 

  • רעיון חינוכי "כולנו מאוחדים"
  • מתורתו של ה"ישמח משה"
  • הסיפור על חיים
  • סיפור נוסף מיוחד במינו
  • סרט סביב סיפור חטיפתו של נחשון וקסמן בסימן אחדות בעם

"ויעשו כולם אגודה אחת"

"אתם נצבים היום כולכם לפני ה' אלוקיכם" – פירשו בספרי החסידות על יום ראש השנה, על פי דברי הזוהר הקדוש. היום – זה ראש השנה, בו הברואים כולם עומדים לדין ולמשפט לפני הקב"ה מה העצה והדרך להצליח כדי להיות "ניצבים" לפני כס המשפט? "כלכם" שתהיו באחדות כל דרגות ושכבות העם.

חז"ל במדרש תנחומא דרשו: אימתי אתם ניצבים? בזמן שתהיו כולכם אגודה אחת, שנאמר, "חיים כולכם היום" (דברים ד, ד) בנוהג שבעולם, אם נוטל אדם אגודה של קנים, שמא יכול לשברם בבת אחת? ואלו נוטל (אותם) אחת אחת אפילו תינוק משברן.

ה"ישמח משה" הוסיף דברים נפלאים בזה, ודאי בכל ימות השנה גדול ועצום כח האחדות לבטל ולהסיר כל מיני גזרות קשות ורעות, אבל בראש השנה – נחוץ הדבר שבעתיים. מדרכי התנהלות בית המשפט היא, שהשופט מכריז ומודיע  מי כעת תורו לעמוד לדיון לפני בית הדין. כאשר כל הציבור באחדות, מזמנים ומביאים את כל ישראל כאחד לעמוד לפני כס המשפט. אם אומר הקב"ה הביאו את בני, מסתתמות פיות המקטרגים, כי מי הוא זה ואיזה הוא אשר ירהיב עוז ויאמץ כח לדבר סרה בבן המלך לפני אביו  אוהבו? אבל, אם כלל ישראל אינו באחדות ח"ו, מוזמן כל אחד ואחד לדין בנפרד, והמקטרג, אין אשר מה יעצור בידו, ירחם ה'. וזה אשר מסיים הכתוב: "כל איש ישראל", כאשר כלל ישראל נחשב "כאיש אחד בלב אחד", מתוקף השלמות של בין אדם לחברו והאחדות הנפלאה בין איש לרעהו, אזי, "אתם ניצבים", מצבכם יהיה יציב ועומד, כולו לטובה. ורק תקומה וגאולה יבואו לכם מן המשפט.

בסיום רשימת הניצבים נאמר "מחוטב עציך עד שואב מימך", הרי אין הבדל גדול בן חוטב עצים לשואב מים, שניהם פשוטי עם העוסקים במלאכה פשוטה וקשה, ובכל מקום שכתוב בלשון הזה הכוונה מגדול שבגדולים עד קטן שבקטנים, כמו במכת בכורות שם נאמר "מבכור פרעה עד בכור השפחה" (שמות יא') או בהמשך "ולכל בני ישראל לא יחרץ כלב לשונו למאיש ועד בהמה", או במלכים (א', ה') "מן הארז אשר בלבנון ועד האזוב אשר יצא בקיר", ומה איפה יש מרחק מחוטב עיצים עד שואב מים, הרי שניהם במעמד שווה?

עוד יש להבין, מדוע באה תיבת "טפיכם, נשיכם וגרך אשר בשעריך" אחרי "ראשיכם, שבטיכם, זקניכם ושוטריכם", ולא בסוף לאחר " מחוטב עיציך עד שואב מימך", הלא אף לחוטב עצים ולשואב מים ילדים, והכתוב טפיכם וכו' היה צריך להיות מופנה גם אליהם?

בספרי החסידות פרשו כי "מחוטב עציך" היינו הרשעים שבעם, שקוטעים את נטיעות העצים וכורתים את הענפים שעליהם יושב עם ישראל מדורי דורות, ועד "שואב מימך" הם הגדולים שבעם, השואבים ממעיינות התורה ושותים בצמא את המים, שאין מים אלא תורה, כולם ניצבים לפני ה' ובאם אנו נמצאים באחדות, נצליח לעמוד ביום הדין ולהיכתב בספרם של צדיקים גמורים.

ראיתי בעלון שלום לעם סיפור נפלא לימים אלו:

חיים היה איש עסקים מצליח שחי בפראג. כשהגיע לגיל שישים, קרא לבנו יוסף ואמר לו:
'בני יקירי, עד עכשיו עבדת אצלי בנאמנות. סייעת לי במכירות, סידרת סחורות, שרתת לקוחות וביצעת הובלות. כעת אני רוצה שתדע להיות סוחר עצמאי'.
'כיצד אלמד להיות סוחר עצמאי'? שאל יוסף.
חיים הוציא ארנק מכיסו ואמר: 'בארנק הזה יש עשרת אלפים מארק. סע ליריד של וינה, וקנה סחורה שנראית לך טובה'.
יוסף לקח את הארנק ועלה על הרכבת לווינה. כעבור שבועיים חזר יוסף לביתו.
'הסתובבתי בשוק, חיפשתי סחורה טובה, נכנסתי לאולם יפה שהיו בו כל מיני מכונות להרוויח בהן כסף, התחלתי להרוויח שם כסף, בהתחלה הרווחתי הרבה, ואחר כך התחלתי להפסיד עד שהכסף נגמר'.
'אני מזועזע, היית בקזינו והפסדת שם את כל הכסף?'
'ככה קוראים לזה? קזינו?!'
'אוי, בן מביש שכמותך', כעס האב. 'תחזור לעבוד אצלי כעוזר, כמו שהיית, אני לא מתכוון לשלוח אותך שוב בזמן הקרוב ליריד'.
יוסף חזר לעבודה, והמשיך לשרת את אביו בחריצות ובנאמנות. כעבור שנה קרא האב ליוסף בנו ואמר:
'אני רואה שאתה עובד ברצינות, ואני מאמין שלמדת את הלקח מן השנה שעברה. קח עשרת אלפים מארק, סע ליריד בווינה ועשה עסק טוב'.
יוסף עלה על הרכבת לווינה, והארנק בידו.
כעבור שבועיים חזר יוסף לביתו.
'איפה הסחורה?' שאל אביו.
'לא קניתי', ענה יוסף.
'ואיפה הכסף?'
'הלך!'
'איך?'
'הסתובבתי בשוק, חיפשתי סחורה טובה, נכנסתי לאולם יפה שהיו בו שולחנות עם מקלות וכדורים צבעוניים, ושם הזמינו אותי לשחק ולהרוויח כסף. בהתחלה הרווחתי הרבה, ואחר כך התחלתי להפסיד עד שהכסף נגמר'.
'אני מזועזע, היית בסנוקר והפסדת את כל הכסף?'
'ככה קוראים לזה? סנוקר?!'
'אוי, בן מביש שכמותך', כעס האב. 'תחזור לעבוד אצלי כעוזר כמו שהיית, ליריד אני לא מתכוון לשלוח אותך שוב בזמן הקרוב'.
יוסף חזר לעבודה, והמשיך לשרת את אביו בחריצות ובנאמנות. כעבור שנה קרא האב ליוסף בנו ואמר:
'אני רואה שאתה עובד ברצינות ואני מאמין שלמדת את הלקח מן השנה שעברה. קח עשרת אלפים מרק, סע ליריד בווינה ועשה עסק טוב'.
כעבור שבועיים חזר יוסף לביתו.
'איפה הסחורה?' שאל אביו.
'לא קניתי', ענה יוסף.
'ואיפה הכסף?'
'הלך!'
'איך?'
'הסתובבתי בשוק, חיפשתי סחורה טובה, ראיתי מן קיוסק קטן שמוכרים בו כרטיסים ומנחשים מספרים, קניתי כמה כרטיסים, לא זכיתי, כעבור שבוע ניסיתי עוד פעם ועוד פעם, עד שהכסף נגמר'.
'אני מזועזע, הפסדת את כל הכסף בלוטו?'
'ככה קוראים לזה? לוטו?!'
'אוי, בן מביש שכמותך, אני חושש שאין לך תקנה. אתה לא מתאים להמשיך את העסקים של אביך. אצטרך למכור אותם לסוחר טוב, ולך להשאיר תפקיד של עוזר לסוחר'.
'אבא לא! אני מבטיח! זה לא יקרה עוד פעם', אמר יוסף בדמעות. האב לא אבה לשמוע לבנו, והוא הוסיף והתחנן בדמעות שליש. לבסוף התרצה אביו ואמר:
'אני נותן לך ניסיון אחרון, בפעם הבאה תצא עם אלף מרק, ואם הפעם תחזור עם סחורה טובה, אני אכפיל לך בכל פעם את הסכום'.

הסיפור הזה נראה לנו מצחיק. בלבנו אנחנו בזים לאותו בן מביש, אולם, בתוך כל אחד מאתנו עלול להימצא בן מביש כזה. האב בסיפור, הוא אבינו שבשמיים, הקדוש ברוך הוא. הבן – הוא אנחנו עצמנו. היריד, הוא העולם הזה, וארנק הכסף, הוא הזמן היקר שה' נותן לנו ברחמיו.
אין דבר יקר מן הזמן. אנשים מוכנים להוציא הון תועפות, כדי להאריך את חיי האדם. בכל ראש השנה אנחנו מבקשים מהקדוש ברוך הוא שייתן לנו עוד ימים ושנות חיים, אבל מה אנחנו עושים בשנה הזו! האם איננו נוהגים כמו אותו בן מביש שבמקום לנצל את הכסף לסחורה מועילה, הוא מבזבז אותו על פיתויים של שטויות והבלים?!
במקום לנצל את הזמן בצורה טובה ומועילה, בלימוד, גמילות חסדים, מעשים טובים וקידום רוחני ומוסרי, אנחנו מבזבזים את הזמן היקר שניתן לנו על שטויות והבלים, סרטים, משחקי מחשב אינסופיים, שינה מופרזת, ועוד אינספור הבלים שלא נשאר לנו מהם דבר. ואחר כך אנחנו באים אל הקדוש ברוך הוא ומתחננים שייתן לנו זמן נוסף.
ראש השנה, הוא יום שבו נבראו החיים, וגם הזמן נברא בו. הצדיקים שניצלו את זמנם לדברים חיוביים נחתמים מיד לחיים. ואנחנו מקבלים הזדמנות לעשרת ימי תשובה. עכשיו אנחנו עומדים למבחן, האם אנחנו מתחילים לקחת את החיים ברצינות? או ממשיכים חס וחלילה לבזבז אותם…

ונסיים בסיפור ששמעתי.

יהודי פשוט מאחד הכפרים, התארח לשבת אצל האדמו"ר רבי מרדכי מטשרנוביל עם חבורה מהחסידים, וכשנסעו בחזרה סיפר שהייתה זו שבת מרוממת במיוחד. הסתקרנו בני החבורה לשמוע על מה הוא מרגיש כן, והוא סיפר: לאחר השבת בא לקחת ברכת פרידה, והרבי התעניין לסדר יומו. סיפר היהודי שהוא משכים ויוצא לכפר לקנות סחורות שונות מהאיכרים הגויים, ואחרי כן חוזר לביתו, מברך ברכות השחר ומתפלל שחרית. אמר לו רבי מרדכי: לא טוב הדבר שאתה מקדים את עסקך לתפילתך! התאונן היהודי בתגובה: רבי! הרי האיכרים משכימים לצאת לשדותיהם, ואם אתעכב להתפלל קודם, לא אמצא אצל מי לקנות! השיב לו הרבי בדבר משל:
מעשה באברך אחד שהתמעטה פרנסתו, ויצא להיות מלמד ילדים, באחת הערים. כעבור שלש שנים, כשחסך סכום הגון, תריסר צרורות מטבעות זהב ועוד מטבע נחושת קטנה, החליט לשוב לביתו. הוא יצא לדרך הארוכה, והגיע אל כפר סמוך לעיר מולדתו, רגע לפני שבת. בלית ברירה הוא התאחסן בפונדק היהודי המקומי, וכראוי לירא שמים – נתן לפונדקי את צרור כספו למשמרת, עד אחר השבת.
מייד בצאת השבת, לאחר ההבדלה, ניגש הפונדקי והושיט את צרורות הכסף לאברך – שנשם לרווחה. הוא מאוד חשש שמא בעל הפונדק יתכחש לפקדון ויסרב להחזיר את כספו. ספר הוא את הצרורות, ואכן: שנים עשר, אפילו אחד לא נעדר. אבל אז הוא התחיל למשש בבהילות את הצרורות. התפלא בעל הפונדק אחרי מה האברך מחפש כל כך, עד שהוברר שהוא מחפש אחרי אגורת הנחושת הקטנה שהייתה שם בצרורות, בנוסף לכל מטבעות הזהב…
בא וראה, אמר הרבי מטשרנוביל, כמה גדולה סכלותו של האברך. האם לאחר שהוברר שכל צרורות הזהב הוחזרו לו, היה לו לחשוד בבעל הבית שיגנוב ממנו את פרוטת הנחושת הקטנה! כך גם אנו, כלפי ה' יתברך! אנו מפקידים בכל יום בידו את נשמתנו, ומתעוררים בבוקר עם נשמה חדשה, עם כל צרורות הזהב שהפקדנו. והאם אחרי שראינו את נאמנותו של ה' יתברך להחזיר את הפקדון, נחשוש שמא הוא לא יזמן לנו את פרוטת הנחושת הקטנה שעוד נשארה, את הפרנסה היומית שלנו?!

סרטונים רבים  ישנם בנושא אחדות ואני מפנה את רוכשי המארזים לפרק שכתבתי בפרשת במדבר.

לפרק הנוכחי אני מצרף חמשה סרטונים בנושא אחדות:

מקבץ נדחי ישראל – 

כולם בשביל אחד – 

מכבי תל אביב – 

 

מה מאחד אותנו כעם – 

 

ישנו סרט נוסף והוא סיפור חטיפתו של נחשון וקסמן ששם כל העם היה מאוחד סביב חטיפתו. כמה תפילות נאמרו באותם ימים – http://www.mako.co.il/mako-vod-mako/documentary-s1/VOD-26fae4956a45b21006.htm

ונסיים בבדיחה כשרה

ילד ערבי אחד בשם אפ'נר, הולך לבית ספר יהודי. אומרת לו המורה: "אפ'נר, אם אתה רוצה שהילדים לא יציקו לך אתה צריך להתנהג כיהודי. מהיום קוראים לך אבנר." באותו יום שיחק הילד הערבי בכדורגל, ניצח במשחק ונהיה למלך הכיתה. כשחזר הביתה אמרה לו אימו: "אפ'נר, לך לשטוף כלים ולעשות שיעורי בית." אמר לה הילד: "אמא, מהיום קוראים לי אבנר, אני יהודי." שמעה זאת האם והכניסה לו סטירה מצלצלת. כשחזר האב הביתה סיפרה לו האם מה אמר בנם והוא התרגז מאוד והכניס לו מכות גם כן. למחרת הלך הילד לבית הספר כשהוא סגול מרוב המכות שחטף. "מה קרה?" שאלה אותו המורה. "אל תשאלי", אומר לה הילד הערבי, "אתמול בערב תפסו אותי שני ערבים והכניסו לי מכות…"