שלום לכולם

כמה הודעות

1. ברכות לכל אותם עשרות ואולי מאות שנחשפו לפרויקט והצטרפו לרשימת התפוצה שגדלה מאוד רק בשבועות האחרונים. החשיפה הייתה בעיקר דרך הרצאות בחדר  המורים שלהם. נוכחתי לדעת כמה יש צימאון אצל אנשי חינוך למצוא דרך  נוספת להגיע אל התלמידים והיא המדיה.
2. סליחה שלא עניתי לכל אותם פונים בבקשות. היה לי עומס רב.
3. באתר תמצאו חומרים רבים היכולים לעזור לכם בבניית התוכנית החינוכית לשנה הבאה

 

והשבוע  בתוכן הפרק על פרשת ואתחנן

· רעיון חינוכי  "עדיף שלא תיגע, אתה תהרוס"

· סיפור על התערבות מעניינת

· סיפור מצחיק על כוס שילדה

· מתורתו של הרב סימונס

· מתורתו של הרב דוד נבון

· כמה סרטונים וכמובן בדיחה כשרה

 

מספרים על מלך אחד שקורא לשר המקורב אליו ביותר ואומר לו: "יש לי משימה מאד חשובה עבורך. צא לממלכה השכנה, והיפגש עם המנהיגים שלהם. אך זכור דבר אחד: בשום פנים ואופן אסור לך להוריד את החולצה שלך במהלך הפגישה אתם. כעת לך ועשה כפי שהוריתי לך".

זכור דבר אחד: בשום פנים ואופן אסור לך להוריד את החולצה שלך במהלך הפגישה אתם!

השר פונה לדרכו, שמח וטוב לב, ומגיע במהרה לממלכה השכנה. הוא פונה מייד לארמון המלוכה, שם נפגש עם המלך. במהלך השיחה ביניהם, הוא שם לב שכמה מסגני המלך מצביעים עליו וצוחקים.

"מדוע אתם צוחקים?", שואל אותם האורח.

"משום שמעולם לא ראינו אדם עם גיבנת כל-כך בולטת על גבו", הם עונים.

"על מה אתם מדברים? אין לי שום גיבנת על הגב!"

"בטח שיש לך!"

"מה פתאום!"

"אז בוא נתערב על מליון דולר שאכן יש לך גיבנת על הגב!"

"בסדר, אני מוכן בשמחה להתערב אתכם על כך".

"טוב, אז תוריד את החולצה שלך, כדי שנראה את ההוכחה בעצמנו".

בשלב זה נזכר האורח במלותיו הברורות של המלך… "בשום פנים ואופן אסור לך להוריד את החולצה שלך במהלך הפגישה אתם". למרות זאת, מנסה השר למצוא תירוץ, אני בטוח שסכום עצום של מליון דולר יביא עושר רב לממלכה שלנו. אני הרי יודע שאינני גיבן, כך שבטוח שאנצח בהתערבות. ברור לי שבמצב הזה, המלך היה מאשר לי להוריד את החולצה…

השר מוריד את החולצה שלו, וחושף בגאווה את העמידה המושלמת שלו. הוא מושיט את ידו, גאה מאד בהצלחתו, ומייד מוגשת לו המחאה בסך מליון דולר.

השר כמעט אינו מצליח לרסן את התרגשותו. הוא מסיים במהירות את הפגישה וממהר לשוב לממלכתו, כדי לבשר למלכו את החדשות הנפלאות. "הרווחתי עבורך מליון דולר!", קורא השר באוזני המלך, "זה היה כל כך קל. רק הייתי צריך להוריד את החולצה שלי בשביל להוכיח שאין לי שום גיבנת על הגב".

"עשית מה?!", צועק עליו המלך. "אבל הרי אמרתי לך במפורש שאסור לך להוריד את חולצתך. נתתי בך אמון שתמלא אחר ההוראות שלי, ואני התערבתי עם המלך ההוא, שהוא ייתן לי 10 מליון דולר אם הוא לא יצליח לגרום לך להוריד את החולצה!".

הרב שרגא סימונס מחבר אותנו לפרשה וכותב על הפסוק  "לא תוסיפו על הדבר אשר אנוכי מצווה אתכם ולא תגרעו ממנו". קחו לדוגמא את הנהיגה בשבת. אף אחד לא חולק על העובדה שע"י הצתה של מנוע המכונית, אנו מפרים את הציווי האלוקי: "לא תבערו אש בכל מושבותיכם ביום השבת". (שמות ל"ה, ג). הרי ידוע לכולם שבשביל להניע את המנוע, יש להפעיל מערכת הצתה ע"י זיק קטן של אש. אך אלה המנסים להתווכח עם הכלל הזה, טוענים שעדיף שאנשים ייסעו ברכבם לבית הכנסת בשבת, מאשר שלא יגיעו כלל לתפילות השבת. האם לא יהיה נכון אם כך, לסייג את ההלכה למען נוכחותם של יהודים בבית הכנסת? הרי ברור שהקב"ה היה מאשר זאת! בדיוק כמו בסיפור על הגיבנת של השר, לפעמים איננו מודעים למשתנים מסוימים הקיימים מתחת לפני השטח. כך גם בקהילה שאין בה שום סממן יהודי, ילדינו משתלבים במעין כור-היתוך, שבו הנורמות והגישות הן שונות מדרך החינוך שאנו מנסים להעביר להם.

אך אם אנו מודאגים מבעיית ההתרחקות מהמסורת היהודית, ובכל זאת מעונינים להעניק לילדינו זהות שכזו, עלינו לדעת כי העובדה שאנו שולחים אותם למסגרות חינוכיות, בהן אין כל זיקה למסורת, יש בה למעשה מסר המעודד אותם להתרחק מהיהדות. היהדות היא תהליך, היא מסע, שבו כל צעד שננקט הוא חשוב ומשמעותי.

כמובן שכאשר מדברים על אמונה אישית, היהדות איננה דת של הכל-או-לא-כלום. האדם שואף לעשות את המקסימום, ולא ניתן לצפות ממנו ליותר מכך. היהדות היא תהליך, היא מסע, שבו כל צעד שננקט הוא חשוב ומשמעותי. אך ברמה הלאומית, אסור שניתן לסטנדרטים שלנו "להתכופף". העוצמה של ההלכה היהודית היא בהבנה שצורכי האדם ורצונותיו יישארו תמיד זהים לאורך ההיסטוריה. אם ההלכה היהודית תאפשר לנו "לכופף" אותה לטובת צורכיהם האישיים של כל משפחה, חברה או דור, היא תאבד מיעילותה. אם ייפתח הסכר שחסם עד כה את הפרשנויות המחודשות, כל המערכת עלולה להתפרק לגמרי.

כמובן שקיימים משתנים רבים, אך האם זה מפתיע ששיעור היהודים שבוחרים להינשא בנישואין אזרחיים עולה בהתמדה משנה לשנה, כשחלקם אף נישאים לבני זוג לא יהודיים, מה שהורס באופן ממשי את העם היהודי? יתכן וזוהי הסיבה שבגללה מייד לאחר שאומרת לנו התורה: "לא תוסיפו… ולא תגרעו", היא מוסיפה: "עיניכם הרואות את אשר עשה ה' בבעל פעור [עובדי עבודה זרה], כי כל איש אשר הלך אחרי בעל פעור, השמידו ה' אלוקיך מקרבך. ואתם הדבקים בה' אלוקיכם, חיים כולכם היום". (דברים ד':4-3).

באופן אינטואיטיבי, די ברור לנו מדוע אסור לגרוע דבר מהתורה. אך מדוע אסור לנו להוסיף עוד על המצוות? האם לא עדיף תמיד לעשות יותר ממה שצריך? קחו לדוגמא יצירת אומנות מפורסמת. האם הייתם מוסיפים מספר קטן של תווים לנעימה שהלחין באך, או כמה כתמי צבע לאחת מתמונותיו של רמבראנדט?! הוספה על דברי התורה מרמזת שהקב"ה לוקה בחסר, וזוהי למעשה סגידה עצמית ליצירתיות של עצמנו.

ההוספה על המצוות איננה עבודת הא-ל, אלא משרתת את צרכיו האישיים של האדם, ונעשית בכדי לגרום לו "להרגיש טוב" עם עצמו. הרי על פי הגדרה, לא ניתן להוסיף דבר על משהו שהוא מושלם. הוספה על דברי התורה מרמזת שהקב"ה לוקה בחסר, וזוהי למעשה סגידה עצמית ליצירתיות של עצמנו. יותר מכך, אותה מחשבה סובייקטיבית שהובילה לבסוף להוסיף על המצוות, עלולה בסופו של דבר גם לגרוע ממה שכתוב בתורה. בגן העדן ניסה הנחש לפתות את חווה לטעום מפרי עץ הדעת. הוא שאל אותה: "האם הקב"ה באמת אמר לכם לא לאכול מפרי העץ הזה?" "בוודאי", אמרה חווה. "ומפרי העץ אשר בתוך הגן אמר אלוקים לא תאכלו ממנו ולא תגעו בו, פן תמותון" (בראשית ג, ג). והרי ידוע לכולנו שהאיסור היה רק על אכילה, ולא על נגיעה!

בשלב זה, מספר המדרש, דחף הנחש את חווה כלפי העץ, דחיפה שגרמה לה לנגוע בגזע העץ בקלילות. "תראי!", אמר הנחש, "את כרגע נגעת בעץ, ושום דבר לא קרה לך. הקב"ה כנראה לא באמת התכוון למה שהוא אמר לכם. את כבר נגעת בעץ, אז עכשיו תמשיכי ותטעמי ממנו". וחווה אכן אכלה מפרי עץ הדעת. מי שמוסיף, לא רק שהוא גורע, אלא סופו שגם יגרע מהכתוב.

הרמב"ם מסביר את החשיבות שקיימת בקבלת התורה כפי שהיא, בלי לשנות דבר ממנה: "דבר ברור ומפורש בתורה, שהיא מצוה עומדת לעולם ולעולמי עולמים: אין לה לא שינוי, ולא גרעון, ולא תוספת… לפיכך אם יעמוד איש, בין מן האומות ובין מישראל, ויעשה אות ומופת ויאמר שה' שלחו להוסיף מצוה או לגרוע מצוה, או לפרש במצוה מן המצוות פירוש שלא שמענו ממשה, או שאמר שאותן המצוות שנצטוו בהן ישראל אינן לעולם ולדורי דורות, אלא מצוות לפי זמן היו [מצווה שהיתה קשורה לתקופה ספיציפית בהסטוריה], הרי זה נביא שקר, שהרי בא להכחיש את נבואתו של משה, ומיתתו בחנק, על שהזיד לדבר בשם ה' אשר לא ציוהו. ברוך שמו [הקב"ה], ציווה למשה שהמצווה הזאת לנו ולבנינו עד עולם, ולא איש אל ויכזב [הקב"ה הוא אינו כמו בני אדם, שמשנים את דעתם]" (הלכות יסודי התורה, ט, א).

יצירת האומנות הזו עלולה להיהרס גם אם נוסיף עליה וגם אם נגרע ממנה אפילו פרט אחד קטן. ההלכה היהודית היא מדע מטאפיזי מדויק, וכמו שהוספה קטנה של חוט ברזל לטלפון הסלולרי שלכם תגרום לכך שלעולם לא תצליחו לקלוט בו שום שיחה נוספת, כך גם אסור לנו להתעסק עם ההלכה היהודית וכדברי שלמה המלך: "תורת ה' תמימה" (תהילים י"ט:8). יצירת האומנות הזו עלולה להיהרס גם אם נוסיף עליה וגם אם נגרע ממנה אפילו פרט אחד קטן.

הרב חיים נבון מוסיף לנו עוד נקודה מעניינת: בשנים שלפני מלחמת העולם הראשונה, הצהירו מנהיגי תנועות הפועלים באירופה שהם לא יתנו למלחמה לפרוץ, אם יכריזו המדינאים על מלחמה, הפועלים פשוט יסרבו להתגייס. נאמנותם למעמד הפועלים הבינלאומי תבלום את נאמנותם למדינתם. ביום שהוכרזה מלחמת העולם הראשונה, כל ההצהרות נשכחו, והפועלים זרמו בהמוניהם אל לשכות הגיוס. ההיסטוריונים עדיין מעיינים במאורעות הימים ההם, שהוכיחו סופית שנאמנות לאומית גוברת על סולידריות סוציאלית. אנחנו נפיק מהאירועים הללו לקח כללי יותר: לפעמים אי-אפשר להמשיך לשמור על נאמנות כפולה.

שמעתי פעם דרשה נאה על הפסוק "והיה כאשר תריד, ופרקת עולו מעל צווארך" (בראשית כ"ז, מ): "כאשר תריד", אם תוסיף על תרי"ג המצוות את המצווה התרי"ד, "ופרקת עולו": תבטא בכך את פריקת עולו של הקב"ה. ההיגיון שמאחורי דרשה זו הוא פשוט: הוספת ציוויים שלא נכללו בתורה, מבטאת הכרה במקור סמכות נוסף מלבדה. כאשר האדם מחוקק לעצמו מצוות ואיסורים, הוא בעצם מצהיר, שמלבד מחויבותו לחוקי ה', הוא מחויב גם למערכת אחרת. כמובן, חז"ל הוסיפו סייגים ומצוות דרבנן, אך תוך הכרה בהבדל שבינן לבין המצוות מן התורה. כאשר אדם טוען שהמצווה שהוא מוסיף היא באותו מעמד כמו התורה, הוא פוגע בבלעדיות של התורה האמיתית, כפי שנמסרה לנו. הפילוסוף אמיל פקנהיים דיבר על כך שאחרי השואה נוספה ליהודים "המצווה התרי"ד" – "אל תיתן להיטלר ניצחון שלאחר המוות". ה"מצווה" הזו מחייבת את העם היהודי להוסיף ולהתפתח, הן מבחינה חומרית והן מבחינה רוחנית. אך פקנהיים, למרות הניסוח הבוטה, לא ניסה להשוות את ה"מצווה" שלו למצוות התורה. כאשר אדם מכיר בכך שהוא אינו יכול להוסיף על הגרעין הקשה של מצוות התורה, אין הוא עובר על "לא תוסיף".

והנה לפנינו מגיע בצעדים מהירים יום מיוחד והוא טו' באב. הרמב"ן בפרשה קובע שמי שמוסיף חג למערכת החגים שלנו עובר על האיסור "לא תוסיף". בדורנו אנו עדים לשטף של חגים חדשים, שלא שערום אבותינו. יש, למשל, החוגגים את ט"ו באב, "חג האהבה". אבותינו אכן חגגו את היום הזה, אך בגלל סיבות אחרות לגמרי: למשל, משום שביום זה כלו מתי מדבר, ומשום שבו נִתנו הרוגי ביתר לקבורה (בבא בתרא קכא ע"א-ע"ב). אינני בטוח שכל הצוהלים בט"ו באב של ימינו חושבים דווקא על מתי המדבר, או על הרוגי ביתר. אם הם חושבים על ביתר, מן הסתם זו בית"ר אחרת.

יהיה מן הסתם מי שיאמר, שגם בימי חז"ל לא כל החוגגים חשבו על מתי המדבר. ואכן, אני מסתכל בעין ביקורתית על חגיגות ט"ו באב של ימינו לא כל כך בשל תוכנן, כמו בשל מקורן. לכולם ברור שמדובר בחג שלא רק תוכנו הועתק מ"ולנטיינז דיי", אלא גם מקור התוקף שלו אינו בערכים יהודיים, אלא בדת האהבה הבינלאומית. חוגגי ט"ו באב משתתפים בפולחן אוניברסלי של דת האהבה, שמהווה תחליף לדתות האמיתיות. הדת הזו מתחרה היום עם התורה שלנו. לא מדובר כאן רק על תכנים בעייתיים, אלא על שעבוד לדת אחרת. מדובר בעבודה זרה חדשה. האהבה כלשעצמה היא ודאי ערך חיובי, ואין כל רע ב"יום אהבה". אך יש לי ביקורת חריפה על המערך התרבותי שהיום הזה משתלב בו בימינו.

האהבה היא הדת החדשה שהומצאה במאה העשרים. ט"ו באב הוא – להבדיל – יום הכיפורים שלה. מי שחוגג גם את יום הכיפורים המקורי, וגם את "יום הכיפורים" הגרוטסקי של דת האהבה, עלול להיות סוכן כפול. בנקודה הזו צריך לעמוד לנגד עינינו האיסור הנחרץ של התורה: "לא תוסיפו".

ונסיים בסיפור שקראתי בעלון שלום לעם.

כל המוסיף גורע!

כולם קראו לו ה'קמצן', והוא דווקא די התחבר לתואר, אם כי אילו היו שואלים אותו הוא היה מעדיף את ה'חסכן', אבל כל עוד זה לא עולה לו כסף אז מבחינתו זה בסדר. כולם בשכונה ידעו שמר קמצינסקי לא נותן שקל, לא מלווה אגורה ולא משאיל עפרון.

השכן ממול שנתקע כמה פעמים בלי שקית חלב בגלל שמר קמצינסקי לא משאיל, החליט ללמד אותו לקח שאותו לא יישכח בחיים שלו.

'תוכל להשאיל לי את כוס הכסף שלך?' גילה השכן עזות מצח כשדפק על דלת בית ה'קמצן'.

– 'אני לא משאיל כלום! פרינציפ!'

השכן הושיט לו את שעון הזהב שלו, ואמר: 'זה חשוב לנו, יש לנו הערב אירוע, מסיבת שבע ברכות לכבוד נשואי הבת, אם לא אחזיר לך את הכוס תוך שעה, השעון שלך!'

מול הצעה כזו לא יכול היה הקמצן לעמוד והוא הסכים.

חמישים וחמש דקות חלפו, והשכן דופק שוב בדלת, הפעם בידו שתי כוסות. הכוס הגדולה והמקורית של קמצינסקי, ועוד כוסית כסף קטנה ויפה.

– 'מה זה?!' שאל קמצינסקי בחמדנות.

– 'מגיע לך מזל טוב! בדיוק כשהכוס שלך הייתה אצלנו נולדה לה בת, הנה היא החמודה הקטנה.'

– 'מזל טוב, מזל טוב!' הנהן קמצינסקי בראשו, החזיר את שעון הזהב ולקח את שני הכוסות. 'נעים לעשות אתך עסקים!'.

כשהשכן דפק בדלת למחרת וביקש שתי פמוטות כסף, לא ניסה קמצינסקי אפילו לסרב. וזה השתלם לו. השכן חזר בתום הערב עם ארבעה פמוטות, שניים קטנים, 'נולדו להם תאומים', לחש בהתנצלות, 'שמרנו עליהם בשבילך'. קמצינסקי יצא מכליו, 'שיהיה רק בשמחות,' אחל מעומק עליו, 'ותבואו תמיד. אה, כן, בטח בשבת יבואו הרבה אורחים תצטרך להרבה פמוטות, יש לי קנדלברה עתיקה מזהב טהור בעלת עשרה קנים להדלקה, אתה מוזמן לקחת אותה לשבת!'.

– 'אבל אני צריך את השעון לשבת, לא אוכל לתת לך אותו כמשכון!'

– 'אין צורך, באמת שאין צורך, הלוא ידידים אנחנו, תקבל את הפמוט גם בלי משכון!'

עם צאת השבת דפק קמינצקי בדלת ביתו של השכן בציפיה דרוכה: 'נו, יש חדש?' שאל.

– 'יש, יש חדש,' השיב השכן בקול נוגה, 'הקנדלברה מתה!'.

'מתה?! מ'זת'ומרת מתה?! ממתי פמוט יכול למות?!'

– 'וממתי כוס כסף יכולה ללדת?!' החזיר לו השכן. 'מי ששתק אז, מוטב לו שישתוק גם עכשיו!'.

תופעה זו בדיוק רוצה התורה למנוע כשהיא מצווה עלינו בפרשה זו: 'לֹא תֹסִפוּ עַל הַדָּבָר אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוֶּה אֶתְכֶם וְלֹא תִגְרְעוּ מִמֶּנּוּ'.

בבקשה אל תגעו בתורה, אל תנסו לשפר, ליפות ולהוסיף על פי דעתכם, על פי מה שנראה לכם, על פי ההיגיון האנושי. נהגו בה כמות שהיא מצווה, על פי העקרונות והכללים שניתנו מסיני. בבקשה, אל תוסיפו. כי מי שמוסיף כשלא צריך, עלול גם לגרוע כשצריך.

 

ומכיוון שדיברנו שהתורה אינה רוצה שנוסיף או נגרע וחכמים מדברים רבות על ההסתפקות במה שיש לנו, אייחד את פינת המולטימדיה למושג הסתפקות במועט. (הערה: כמובן שהסרטונים יכולים לשמש אתכם גם לנושאים אחרים)

הנה שני סרטונים שיהיו בעזרת השם במארז הכפול בנושא "מוסר השכל" שיצא בקרוב

·  אין לי מלח – 

·  אדם בלי ידיים ובלי רגליים – 

ועוד שלושה מעניינים

• כולם בשביל אחד – 

​

·         לקיחת אחריות / דוגמא אישית 

• החיים כמו רכיבה על אופניים – סרטון זה נמצא בדיסק מספר1 – 

• ואחד לסיום מהמארז "סרטונים מדהימים" – 

לסיום בדיחה כשרה

שמוליק שהיה יהודי שומר מצוות וגם גאון פיננסי לא קטן, עזב את ברוקלין
לטובת הצעת עבודה כסגן נשיא של חברת ברוקרים ידועה במדינת יוטה, שידועה כמדינת המורמונים.
 
אולם עם הזמן, הלחץ על הנשיא מכיוון הדירקטוריון הלך וגבר.  "לא יכול להיות שיהודי ינהל לנו את העסק. אנחנו נוצרים דתיים כאן" אמרו לנשיא החברה.
 
הנשיא לקח את שמוליק לשיחה והסביר לו שאין ברירה והוא יהיה חייב להתנצר אם ברצונו להמשיך להחזיק במשרה המכובדת, שגם באה כמובן עם משכורת בת שש ספרות.
 
לשמוליק לא הייתה ברירה. עם כל הקשיים שהיה לו להתנצר, לא  קל לאבד משרה כזו. הוא בא הביתה ואמר לאשתו. "מיום ראשון אנחנו מתחילים ללכת עם הילדים לכנסיה".
 
  וככה עברו כמה חודשים, כשאשתו צפורה  לא מפסיקה להציק לו . " קשה לי ככה, אני מתגעגעת לשבת, להדליק נרות, קידוש, חגים. כסף זה לא הכל ". 

וככל שהציקה לו, כך גברו על שמוליק מיודענו יסורי המצפון .עד שיום אחד בא לנשיא החברה שלו ואמר לו: "אני לא יכול להמשיך ככה. כולי מלא יסורים מבפנים, כסף זה לא הכל, אני לא ישן בלילה וכך גם אשתי.  נולדתי יהודי ואני רוצה למות יהודי. אם אתה רוצה שאתפטר, אני אתפטר מבלי לעשות מזה עניין".
 
הנשיא הביט עליו בתדהמה ואמר לו: "סמואל (כך קראו לו הגויים), מצטער, לא ידעתי  שזה כל כך קשה לך, חשבתי שזה עניין של מה בכך . אתה יודע מה, תישאר אצלנו בעבודה ותהייה יהודי כרצונך. אני אטפל בשאר".
 
חזר שמוליק הביתה שמח וטוב לב, רץ לאשתו שישבה על הכורסה מול הטלוויזיה וצפתה בתכנית של ריקי לייק ואמר לה:"צפורה, לא תאמיני, קרה לנו נס ! אנחנו חוזרים להיות יהודים, דיברתי עם המנהל והוא משאיר אותי בעבודה". 

 צפורה הביטה עליו בעיניים יורקות אש ואמרה לו: "תגיד לי, אתה השתגעת ?!?!" 
 שמוליק, המום, אמר לה: "אבל חשבתי שזה מה שאת רוצה ! כל הזמן בכית לי, את לא רוצה להיות שוב יהודיה ?!"  .
 
צפורה הביטה עליו, עצבנית עוד יותר, ואמרה לו בזעם: "בטח שאני רוצה, בוודאי שאני רוצה.. אבל עכשיו ?! שבועיים לפני פסח ?!?! "