כמה הודעות

1. שנה טובה לכולם

2. רבים מהסרטונים שאני מראה לכם נמצאים במארזים השונים שרכשתם.אני כמובן מוסיף חדשים בכל פרק שאני שולח. לדוגמא השבוע תראו סרטון
מיוחד בנושא בין אדם לחברו.

3. תודה לכל הברכות שאתם שולחים לי, תודה לכל המתייעצים על סרטון זה או אחר. מקווה שאני עוזר

4. כתבה לי יועצת באחד מבתי הספר שעושים שימוש נרחב במארזים השונים "יהודה היקר, אין לך מושג כמה שדרגתי את עבודתי מול התלמידים והצוות,פתאום השיעורים מגוונים מאוד ואני מצליחה להגיע איתם לעומקם של דברים"

5. כתב לי מדריך שמקבל את הסרטונים דרך אביו – "איזה כיף גדול שאני מצליח בזמן קצר להעביר מסרים שאני רוצה. אתה יודע שהחניכים לא תמידפנויים לפעולות ופתאום דרך השיטה של הפרויקט הצלחתי ליצור אצלם רצון לעוד ועוד"

והשבוע בפרק

פרשת וילך

· רעיון חינוכי "סליחה או השפלה" מתוך שיעור שהעברתי

· משל "משפט התעבורה"

· ספור מיוחד על הרב אריה לוי והרב בהר"ן

· כמה כללים מתוך דברי הרמב"ם

· קטע מיוחד מתוך שי עגנון

· 10 סרטונים מיוחדים לימים אלו

· בדיחה מיוחדת לסיום

סליחה או השפלה?

לקראת
הימים הנוראים המתרגשים ובאים עלינו נתמקד במושג "הסליחה".יש מנהג בבתי הכנסת
שהלילה הראשון של סליחות הוא לילה חגיגי. החזן המקהלה ועם תוספות שונות של
כלי נגינה או הגברה אלקטרונית נותנים הרגשה של שמחה גדולה. כך הוא המנהג. ונשאלת
השאלה הרי כאשר מבקשים סליחה מאדם שפגעתי בו, באים בראש מושפל בעיניים
נפולות בברכיים כפופות ומצטערים על המעשה שהיה או המילים שנאמרו ומבקשים סליחה.
איך אנו מבקשים סליחה עם "צלצלי שמע צלצלי תרועה"? כך פונים לה' ומבקשים
"סלח לנו". על כך אפשר לומר מדברי המדרש שמובא בטור אורח חיים
בתחילת הלכות ראש השנה סימן תקפא "ר' חנינא ור' יהושע אומרין איזו אומה כאומה זו… שמנהגו של
עולם, אדם שיש לו דין לובש שחורים ומתעטף שחורים ומגדל זקנו ואין חותך צפרניו לפי
שאינו יודע איך יצא דינו, אבל ישראל אינן כן לובשים לבנים ומתעטפים לבנים ומגלחין
זקנם ומחתכין ציפורניהם ואוכלין ושותין ושמחים בר"ה לפי שיודעין שהקב"ה
יעשה להם נס לפיכך נוהגין לספר ולכבס בער"ה ולהרבות מנות בר"ה ומכאן
תשובה למתענין בר"ה ונוהגין באשכנז שאין נפילת אפים בער"ה כמו בשאר עי"ט
אע"פ שנופלין על פניהם בבקר באשמורת.

יודעין
"שהקב"ה יעשה להן נס"? איך ניתן לדעת דבר שכזה? מישהו מאיתנו רואה
או יודע מה קורה בבית דין של מעלה? כאשר "מלאכים יחפזון וחיל ורעדה יאחזון" האדם יכול לדעת מה קורה בבית דין של מעלה? ואם אכן יודעים
"שיעשה להם נס" מדוע אנו צריכים לטרוח כל כך בתפילות, בבקשות, בצום
ובבכיות ובכל מנהגי הימים האלו?

כדי לחדד את
הנקודה, ניקח לדוגמא סיטואציה שאדם יכול להגיע אליה או כבר הגיע אליה והיא זימון
למשפט תעבורה, שהרי בכל רגע נתון שאדם נוסע במכוניתו ודש בעקבי מכוניתו הוא
עושה עברת תנועה בין קלה ובין חמורה, אפשר לומר כמעט "אין צדיק בארץ אשר ינהג
טוב ולא יחטא". וקורה ששוטר תופס את האדם וקורה שמעמידים אותו למשפט. מה אפשר
בסך הכול לקבל במשפט זה? קנס כספי. לעיתים סכום גבוה ולעיתים סכום נמוך. לא מדובר
חלילה, במאסר אלא לעיתים יש תוספת של שלילת רישיון המוגבלת בזמן קצר וזהו. צריך
להדגיש שאין המדובר על עברות חמורות, שאז הדין הוא הרבה יותר קשה.

כל אדם
שנקלע למצב הזה, מוחו עובד ללא הפסקה לפני המשפט, וכל מיני מחשבות ותכנונים עוברות
לנגד דמיונו, מה לומר? ואיך לומר? ובעיקר האם אהיה זכאי או חייב? מי שהיה בבית
משפט לתעבורה יודע שזהו בדיוק "כבקרת
רועה עדרו מעביר צאנו תחת שבטו" וכל אחד
מקבל דקתיים או שלוש וזהו, גזר הדין נחתם. כמעט שהשופט אינו שומע ומקשיב. והכל
מחשבות על מה? על משפט קצר שמקסימום יעלה לו בסכום כסף ואדם שיש לו מכונית
יוכל לעמוד בקושי הזה.

אולם
נראה, כשמדובר במשפט של "מי יחיה ומי ימות" וכל אותם הנושאים
שהתפללנו עליהם בתפילת "ונתנה תוקף", ראשינו חייב להסתובב מרוב דאגות
ומחשבות. והנה נחזור לשאלתנו אנו שמחים ביום זה? שמחה זו על שום מה?

אולי
צריך לומר שישנם שתי דרכים בכדי להגיע לסליחתו של הקב"ה:הדרך האחת היא הדרך
הקשה והיא דרך התשובה,"ומה היא התשובה? הוא שיעזוב החוטא חטאו, ויסירנו
ממחשבתו,ויגמור בלבו שלא יעשהו עוד… שנאמר יעזוב רשע דרכו ואיש אוון
מחשבותיו(ישעיהו נה, ז)וכן יתנחם על שעבר… ועוד עליו יודע תעלומות שלא ישוב לזה
החטא לעולם…וצריך להתוודות בשפתיו ולומר עניינות אלו שגמר בלבו (הלכות תשובה פרק ב הלכה
ג)

לא כאן
המקום להרחיב גם בדרך התשובה לפי רבנו יונה המופיע ב "שערי התשובה" רק
אציין שלפי שיטתו של רבנו יונה יש עוד שלבים בדרך התשובה שבודאי מעידים על הקושי
הגדול בתהליך התשובה.

אבל
קיימת גם "דרך עוקפת" להגיע אל ה' – בדרך של שמחה, בדרך של זמרה,
כפי שאומרים "הבוחר בשירי זמרה" או כפי שאומרים בפיוט בליל ראשון של סליחות "לשמוע אל הרינה ואל התפילה". לשמחה יש כוח גדול שאפשר לכאורה באמצעותה לדלג על כל חלקי
התשובה ולהגיע ישירות אל כסא הכבוד. וזה
אחד החידושים בחסידות, שהחוזר בתשובה צריך לשכוח מחטאיו ולהתרכז בדברים הטובים. הסליחות הראשונות, מייצגות את הדרך
השנייה החזרה בתשובה והיא השמחה. הסליחות שבאות לאחר מכן מייצגות את הדרך הראשונה
והקשה – תשובה עם כל חלקי התשובה תשובה איטית ועמוקה. כל הדברים נכונים למצוות
בתחום של בין אדם למקום.

אולם, אם
נעביר תחום זה למצוות בין אדם לחברו נוכל לספר על ר' אריה לוין מקרה הממחיש את
הנקודה:

באחד
הימים, נזדמן כותב השורות לנסוע עם סופרן-של-צדיקים, ר' שמחה רז; האיש, שבזכותו
נתוודע עולם ומלואו לדמותו של הצדיק הירושלמי ר' אריה לוין זצ"ל. נסענו
לגדרה, להביא מִשבח צדיקיה של ירושלים בפני תלמידות אולפנת הרב בהר"ן. נוסעים
עם ר' שמחה – ואך חולפות דקות, וכמעט דומה עליך שדוהר אתה בעגלתו של הבעל-שם-טוב
הקדוש ותלמידיו… שכן צדיקים וחסידים, דבריהם ומעשיהם, אצים ובאים לקראת ר' שמחה
מעולם שכולו טוב: "הידעתָּ", מֵשיח ר' שמחה בִּנעימה, "היכן וממי
קיבל המחנך הדגול הרב אברהם בהר"ן, את השיעור הראשון בחייו בחינוך? – כך סיפר
הרב בהר"ן עצמו:

כְּרוֹב ילדי ירושלים, התחנכתי בתלמוד תורה "עץ חיים" שבלב העיר.
בצהריים, היינו אוכלים ארוחה בַּ'מסעדה' של המוסד; בַּמצב הכלכלי הקשה דאז, היתה
זו לרבים מאִתנו הארוחה העיקרית ביום… הקינוח, היה מעדן אמיתי של אותם ימים:
פודינג מתוק! יום אחד, הזדרזתי לאכול את מְנת הפודינג שלי, וביקשתי מנה נוספת.
לצערי, גם המנה השניה 'נגמרה' מהר, ולא נודע כי באה אל קִרבי… ישבתי וחישבתי
במהירות, שאם אמתין עד שהכל יקבלו 'סיבוב שני' של פודינג, לא ישאר עוד מן האדום
המתוק הזה… ניגשתי אפוא, וביקשתי מנה שלישית. אמרה הטבחית: "לא, אתה כבר
קיבלת פעם שנייה".באותה עת היו הממתקים ספורים, וגרוע יותר: רחוקים מאוד
מהישג-ידנו… לא יכולתי להשלים עם ההכרעה הקשה של הטבחית. ברגע של כעס החלטתי:
"גם לי גם לָך לא יהיה" (מל"א ג, כו) – והפכתי את הסיר על פניו!…
מיד קמה מהומת-עולמים: ילד השתגע ושפך את כל הפודינג! נלקחתי אחר-כבוד להנהלה,
ונֶאמר לי שמחר בבוקר עלי להתייצב בחדרו של ה'משגיח': ר' אריה לוין.וכי יש צורך
לומר, שלא ישנתי כל הלילה…? מה אענה לו כשישאל איך עשיתי דבר נורא כזה!? כל
הלילה 'עברו' במוחי העונשים שתטיל עלי ההנהלה…למחרת, נכנסתי בדחילו
ובְפיק-ברכיים, לַקיטון הקטן של המשגיח שמוּקם מתחת לְגרם-המדרגות; ר' אריה הושיב
אותי מולו, ופתח בשאלה:"אמור לי, האם נכונה השמועה ששמעתי בקשר
אליך?…".הרכנתי ראשי, ואמרתי בקול נמוך: "כן". "מבין אני
אפוא מסיפור זה, שהִנך אוהב מאוד פודינג?".רֹאשי הקטן, אישר את דבריו בשתי
תנועות נמרצות. "אם כך…", שלח ר' אריה ידו הצִּדה והרים צלחת אל
השולחן, "…הנה הבאתי לך פודינג – קח ואכול להנאתך". באותו רגע, התעלה
לִבי הקטן להבין שחינוך אמיתי, הִנו מתוק הרבה יותר מפודינג… אז, לראשונה בחיי,
נצנצה בי שאיפה: אם יזכני ה', אגדל ואהיה מחנך בישראל! מחנך – כמו ר' אריה…

הלקח שלמד הרב בהר"ן, ללא גערה ללא נזיפה ללא מילה אחת של
תוכחה הוא רב ועצום. מדרכו של ר' אריה הילד למד לקח לא רק לגבי הסיפור
הזה אלא גם איך לחנך ילדים. להבדיל, ניקח ילד שאמרו לו הוריו לא לשחק בכדור
בבית והוא משחק וכתוצאה מזה הוא שובר דברים וההורים צועקים עליו ומעליבים אותו איך
הוא העז להמרות את הבל פינו. ההבדלים הם לא רק במובן ההתנהגותי אלא
גם במובן ההלכתי. הנה נקרא את
הרמב"ם בהלכות דעות בספר מדע הספר הראשון של היד החזקה. הרמב"ם מסביר
איך להוכיח אדם שחטא? הרואה את חברו שחטא, או שהוא הולך בדרך לא טובה–מצווה
להחזירו למוטב, ולהודיעו שהוא חוטא על עצמו במעשיו הרעים: שנאמר "הוכח
תוכיח את עמיתך" (ויקרא יט,יז). … וידבר לו בנחת ובלשון
רכה, ויודיעו שאינו אומר לו אלא לטובתו, ולהביאו לחיי העולם הבא… כך אמרו חכמים,
המלבין פני חברו ברבים, אין לו חלק לעולם הבא. לפיכך צריך אדם להיזהר בדבר
זה, שלא יבייש חברו ברבים, בין קטן בין גדול; ולא יקרא לו בשם שהוא בוש ממנו, ולא
יספר לפניו דבר שהוא בוש ממנו.

ניתן ללמוד מספר כללים מדברי הרמב"ם.

כלל ראשון – התוכחה חייבת להיות בצנעה ולא
בפני אחרים.

כלל
שני – התוכחה היא בלשון רכה. הדיבור המתוק והרך אל אותו ילד
גרמה לו להבין את טעותו וגרמה לו להבין כמה אוהבים אותו. ילד שמשחק בכדור יכול
להעיד להוריו שמשעמם לו ולכן צריך לתת לו מענה לצרכיו. כאשר רוצים להוכיח אדם
תלמיד או בן תוכחה הצעקות זה דבר חמור. תוכחה שמביאה את הילד להתבייש מחבריו
מהוריו מאחיו היא תוכחה גרועה מאוד. תוכחה זו גורמת למרירות קשה אולי לאורך כל
החיים.

אז
מה הדרך הנכונה? בראשונה ללמוד את הדברים לעצמי ובעצמי. כשאדם לומד את הדברים
בעצמו בדרך הטובה והרכה והנוחה, הדרך של ר' אריה, הוא לא מתבייש. כמו שאנו אומרים
בתפילה "אלקי עד שלא נוצרתי איני כדאי ועכשיו
שנוצרתי עפר אני בחיי ק"ו במיתתי". אדם צריך להגיע מתוך מה ש "לך
ה' הצדקה ולא בושת הפנים" להגיע למצב שהוא מבין שגם הוא נוהג בדרך לא
נכונה ואומר לעצמו "האם אני נוהג כלפי ה' בצורה ראויה שהרי הוא מצווה
ואני לא עושה כמצוותו ולצרות זאת ה' מתייחס אליי ומוכן לשמוע את תפילותיי ובודאי
לקבל את סליחתי". ומתוך כך יבוא אדם להכרת הפער הגדול בהתנהגות שלו לבין מה
שה' עושה איתו ואז המסקנה ברורה: צריך לחזור בתשובה וממילא לא צריך שכנועים ולא
צריך דרכים אחרות.

ולא נותר אלא לסיים בדבריו של עגנון במובא בספר ימים נוראים המתאר
את ההתרגשות העוברת בו לקראת יום הכיפורים:

"השמיים היו טהורים והארץ הייתה שקטה וכל הרחובות היו נקיים,
ורוח חדשה הייתה מרפרפת בחללו של עולם. ואני תינוק כבן ארבע הייתי ומלובש הייתי
בגדי מועד, ואיש מקרובי הוליכני אצל אבי ואצל זקני לבית התפילה. ובית התפילה היה
מלא עטופי טליתות ועטרות כסף בראשיהם ובגדיהם גדי לבן ובידיהם ספרים, ונרות הרבה
תקועים בתיבות ארוכות של חול, ואור מופלא עם ריח טוב יוצא מן הנרות. ואיש זקן עומד
מוטה לפני התיבה וטליתו יורדת עד למטה מלבו וקולות ערבים ומתוקים יוצאים מטליתו.
ואני עומד בחלון בית התפילה מרעיד ומשתומם על הקולות הערבים ועל עטרות הכסף ועל
האור המופלא ועל ריח הדבש היוצא מן הנרות נרות השעוה. ודומה היה לי שהארץ שהלכתי
עליה. והרחובות שעברתי בהם וכל העולם כולו
אינם אלא פרוזדור לבית זה עדיין לא הייתי יודע להגות במושגים עיוניים ואת המושג
הדרת קודש לא הכרתי. אבל אין ספק בלבי שבאותה שעה הרגשתי בקדושת המקום

ובקדושת
היום ובקדושת האנשים העומדים בבית ה' בתפילה ובניגונים. ואף על פי שעד לאותה השעה
לא ראיתי דבר כזה לא עלה על דעתי שיש הפסק לדבר. וכך הייתי עומד ומביט על הבית ועל
האנשים שעמדו בבית, ולא הבחנתי בין אדם לאדם, שכולם כאחד עם כל הבית כולו דומים
היו עלי כחטיבה אחת. ושמחה גדולה בלבי ולבי נדבק באהבה לבית זה ולאנשים אלו
ולניגונים אלו. על יד על יד פסקו הניגונים, ועדיין בת קול הייתה מנהמת עד שפסקה אף
היא. נתקמטה נפשי פתאום וגעיתי בבכייה גדולה. אבי וזקני נתחלחלו ושאר כל העם עמדו
עלי לפייסני. ואני דמעותיי מתגלגלות והולכות ,מתוך הבכייה"

ובפינת המולטימדיה נעסוק בסרטונים נוספים שקשורים לראש השנה וליום
כיפור:

1. הפיוט "אנא בכוח" –