פרק 426 – האזינו – וזאת הברכה + חג סוכות

כמה הודעות

  • כפי שהודעתי בשבוע שעבר הפרק הפעם יתמקד בפרשיות האזינו- וזאת הברכה וברעיונות לחגים המתקרבים. הפרק הבא יישלח לאחר חופשת החגים.
  • אין לי מושג למה שואלים אותי האם אפשר להפיץ את הפרקים הלאה. כנראה בגלל שכל הזמן מצטרפים עוד ועוד אנשים. בהחלט ניתן להעביר את החומרים הלאה. זו בדיוק המטרה. אני מבקש מכל אחד ואחד להעביר לשאר אנשי הצוות שעובדים איתו.

 

והשבוע בפרק 426

פרשת וזאת הברכה

·         רעיון חינוכי לפרשה "פרידה אינה קלה"

·         מתכונותיו של משה ברגעיו הקשים ביותר

·         מתורתו של הרב קרליבך על חג הסוכות

·         סיפור לשמחת תורה על ירושת התינוק מברגן בלזן

·         שני סרטונים בנושא משפחה

·         שני סרטונים לחג הסוכות

·         קטע מיוחד מהסרט אושפיזין

·         וכמובן סרטונים רבים בנושא פרידה

פרידה אינה קלה

רגע של סיום, מעמד של פרידה, הם מהדברים המרגשים והמרשימים, אשר רשמם לא יפוג במהרה ולעיתים אף יחקק בנפש לעולם. וכאשר בסיומה של תורה אנו מדברים, הדברים נכונים בקל וחומר. דברי משה רבנו ע"ה בסוף ברכותיו לשבטים:"אשריך ישראל, מי כמוך, עם נושע בה'" – הם סיום דברי נבואת משה רבנו ופרידתו מצאן מרעיתו. דבריו במעמד נשגב זה, מהדהדים ומנסרים בחללו של עולם עד עצם היום הזה.

דוגמא לפרידה כזו אנו מוצאים גם בדברי הנביא מלאכי החותמים את תקופת הנבואה. הנביא האחרון מסיים את דבריו אל עם ישראל במלים: "זכרו תורת משה עבדי…" – אני, הנבואה, נפרדת מכם, ובטרם אסתלק אני קוראת לכם: "זכרו תורת משה עבדי!", קיימו אותה על פרטיה ודקדוקיה והיא תשמור עליכם עד בוא היום הנכסף – "יום ה' הגדול והנורא".

אף כאן בסיומה של תורה, מוסר משה איש האלוקים לפני מותו, את צוואתו לעם: "אשריך ישראל".

לדברים הנאמרים בעת פרידה יש בדרך כלל יחודיות, עוצמה ויכולת השפעה יוצאת מן הכלל – וכמה סיבות לדבר. המעמד עצמו וההתרגשות הנלוית אליו, יוצרים את הכלים לקליטת הדברים. נוסף על כך, זוהי שעת כושר משום שהדברים הנאמרים בה מהווים מזכרת לנפרדים, ועל כן הם מטביעים את רשמם על השומעים. ומעל הכל יש להניח שבעת כזאת נאמרים דברים בעלי איכות מיוחדת במינה. לפיכך אפשר לומר שככל שהאיש האומר את דברי הפרידה הינו גדול יותר, ובמיוחד כשמדובר במנהיג רם במעלה ביום פטירתו מן העולם, יהיו הדברים גדולים יותר ועשירים בתוכן, גם אם המילים תהיינה מעטות.

ואכן, כאשר נתבונן בהכרזה המרוממת של "אשריך ישראל, מי כמוך, עם נושע בה'", לפי הביאור הנ"ל, נוכל למצוא בהם פתח לעידוד רב ולתנופה גדולה לעליה בעבודת הבורא. הואיל וכל תפקידנו בעולם הזה מתמצא ב"התקן עצמך בפרוזדור כדי שתכנס לטרקלין", יעלו איכות העבודה וההשתוקקות לעסוק בה, ככל שנטיב להכיר את גודל אורו וזהרו של הטרקלין.

את פרשת "וזאת הברכה" קוראים תמיד בשמחת תורה, ומייד לאחריה מתחילים בטעימה מהנשימה הגדולה והמשמעותית ביותר בעולם, בנשימה האלוהית הראשונה, שמתחילה את פרשת בראשית.

לתודעה כל כך קל להיסחף אל ההתחלה המרגשת, אל התכנון העתידי, אל הפנטזיה, אבל הרבה יותר קשה לה להיות עם מה שישנו עכשיו, עם תהליך הסיום של המסע הגדול. רוב האנשים שונאים פרידות וסיכומים. ובצדק. לרוב זה לא דבר נעים. אפילו לסגור סדנת שתיקה רגועה מלאת תובנות, או מסיבה כייפית שנהנינו ממנה מכל הלב, זה דבר שקשה לנו לעכל.

מי אוהב סיומים. לעיתים נדמה לי שכל מה שנלמד או נחווה נשכח בין רגע. למשל בסדנאות שתיקה, בין רגע אנשים מתחילים לדבר, בלי שום בעיה או עכבות. בלי להתבלבל המילים יוצאות והם שוכחים את הקסם של השתיקה, לא יודעים איך לעשות זאת בהדרגה. או לאחר אירועים מרגשים, כמו חתונה, ברגע שנכנסים לפקק בכביש, כל הכיף שהיה נעלם כלא היה.  וסתם ביומיום, בסיום של ארוחה טובה שהשקענו בה, מהר מאוד מגיעה התחושה המצערת מכך שצריך לנקות אחרינו. הקושי בעיכול הסיומים קשור לתהליך הפרידה, לשאלה מה עושים עם רגע הביניים הזה. בין הרגע של לפני הסוף לרגע של ההתחלה המרגשת. איך שוהים שם בסגירה הזו והאם פרשת "וזאת הברכה" יכולה לתרום לנו איכשהו לתהליך? 

הפרשה מורכבת משני פרקים. הראשון עוסק בברכות שמשה מעניק לשבטי ישראל תוך שהוא מתאר את אופי השבט ו/או את אופי נחלתו. הפרק השני הוא תיאור מותו של משה והבכי של העם אחר לכתו, ויש דיונים רבים בין חז"ל, על אודותיו של מי בדיוק כתב את הפסוקים הללו. משה? יהושוע יורשו? או אולי אלוהים בכבודו ובעצמו, שעל פי המדרש נישק את משה בפיו והמיתו.  בפרשה הזו כולם מבורכים, אז בואו נחזור לפתיחתה: וְזֹאת הַבְּרָכָה אֲשֶׁר בֵּרַךְ משֶׁה אִישׁ הָאֱלֹהִים אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לִפְנֵי מוֹתו. בהמשך הפרק יש ברכות קצרות ויש ברכות ארוכות. אבל מה שמעניין זה לאו דווקא הברכות או ההשוואה ביניהן, אלא עצם המסוגלות של משה, באמת ברגע האחרון לקראת מותו, לברך כמו אבא טוב את ילדיו. ההשוואה היא כמובן לא מקרית. הפעם האחרונה שנתקלנו בברכה שכזו הייתה אצל יעקב שבירך לפני מותו את ילדיו, אלו שלימים הפכו לראשי משפחות ולשבטים שעכשיו מבורכים. 

בגלל שמשה הוא לא האב האמיתי, והוא היה מסוגל לברך כל כך הרבה אנשים למרות כאבי הפרידה הפרטיים שלו, אפשר ללמוד ממנו שיעור עצום. דווקא בשעת פטירתו  של משה רבינו, מבינים אנו כמה אהבה עצומה היתה לו לישראל בכל ימי חייו יותר מבניו ממש, כי מנהגו של עולם שהאדם בעת מותו לא ישים לב אלא על בניו ואשתו, שאהבתו אליהם היא אהבה פנימית ועיקרית, ואם ישים לב לאדם אחר הרי ניכר שהוא אוהבו כאחד מבניו. וכאן אצל משה רבינו בשעת פטירתו לא שם לב על בניו לברכם, אלא רק זכר את ישראל כל שבט בשמו, ולבניו לא פרט להם ברכה בפני עצמם, והרי זו הוכחה גמורה שהיה אוהב את ישראל יותר מבניו כי הסוף הוכיח על ההתחלה. וזהו שאמר הכתוב: וזאת הברכה אשר ברך משה איש האלקים את בני ישראל דווקא ולא את בניו, ואף על פי שהיה הדבר הזה לפני מותו, שלפי הטבע צריך שיברך את בניו ואת בני ביתו תחילה.

ועוד נקודה שאפשר ללמוד ממשה דוקא ברגעיו הקשים. ארבעים שנה הנהיג משה רבנו את עם ישראל במסירות למרות היותו עם קשה עורף, ותובעני שניסה את ה' ואותו פעם אחר פעם.  למרות כל מעשיהם, המשיך משה להנהיגם במסירות נפש, בנאמנות וביושר מוחלט ולבסוף גם מברכם

הפסוק האחרון בתורה מתייחס "לכל היד החזקה ולכל המורא הגדול אשר עשה משה לעיני כל ישראל" (דברים ל"ד, י"ב). מה היה "המורא הגדול" שעשה משה? רש"י אומר שהוא שבר את לוחות הברית הראשונים, כאשר ראה את עגל הזהב. זה היה המעשה הנכון בזמן הנכון.

מעניין שמשה רבנו (בהיותו בוגר) מוזכר לראשונה בתיאור הריגת מפקח-עבודה מצרי שהכה יהודי. שימו לב שגם הדבר הראשון שהתורה מספרת לנו על משה, וגם הדבר האחרון שהיא מספרת עליו – הם מקרים שבהם הוא ביטא כעס.

האם משה נטה באמת לכעסנות? אנחנו יודעים שמשה היה עניו וצדיק במיוחד. חוץ מזה, האלוקים הסכים עם שני המעשים האלה. אז מה ההסבר? התשובה היא שמשה שלט במידת הכעס, אז כאשר הוא ביטא משהו שנראה כמו כעס, התנהגותו הייתה למעשה שקולה ומדודה היטב.

הכל עניין של שליטה. אם הילד שלכם מרגיז אתכם ואתם מתחילים לצעוק, זה "כעס בלתי נשלט" אופייני. אבל אם ילדכם עומד לתקוע מזלג לשקע החשמל, לפעמים תחליטו לצעוק – גם אחרי שהרחקתם אותו מהסכנה – כדי ליצור אצלו רושם רגשי ברור על מידת הסכנה. במלים אחרות, האדם יכול לבטא כעס, בלי "לכעוס" באמת.

זה מה שעשה משה. ההתנהגות הזאת אפילו מדהימה עוד יותר בהתייחס למדרש (כך שמעתי) שאומר שמשה נולד עם נטייה לכעס, אבל דרך עבודה עצמית הוא הצליח להשיג עליה שליטה. וכך, אפילו התורה מעידה שמעשי ה"כעס" של משה היו דבר "גדול" – מעשים של גדלות רוח.

בעצם, בגלל שמשה  היה בנאדם חי וקיים, אנחנו יכולים ללמוד לחקות אותו. להסיק מההתנהגות האנושית שלו שגם לנו יש את אותם זרעי משה בתוכנו. שגם אנחנו יכולים לחוות רגע של פרידה או של קושי, ובכל זאת לראות מה מבורך ברגע שכזה. גם אנחנו מסוגלים להבחין באנשים שנמצאים לידנו ברגע הזה, אפילו אם הוא בלתי נסבל עבורנו וקשה לנו לשהות בו או לקבל אותו.

כולנו יודעים לתת כאשר קל לנו. להיות בנתינה כשטוב לנו. אבל השאלה היא מה עושים כאשר הנתינה מאיימת עלינו, כאשר הטריטוריה שלנו נפגמת ומסתכנת בעצם הנתינה. כמה קשה להיות מודעים לאחרים כשקשה לנו, שלא לדבר על להיות מעניקים וחומלים – ועוד לעם שלם. העובדה שמשה היה מסוגל לברך את העם לפני הכניסה שלהם אל הארץ המובטחת, בעוד הוא יודע שלו עצמו לא יהיה חלק בזה, היא דבר אדיר. לולא בן-אדם היה עושה זאת, היינו אומרים שזהו מעשה לא אנושי!

אבל בדיוק בגלל שזה משה, זה שהכרנו את המגרעות והמעלות שלו במשך ארבעים שנה, אנחנו יכולים להאמין שהתכונה הזו נמצאת שם, בבן האנוש. התכונה שמלמדת אותנו לראות ברכה בכל דבר נמצאת בתוכנו, ועלינו לעשות כל שביכולתנו כדי לפתח אותה.

עכשיו אנו מבינים מדוע התורה פוסקת בהחלטיות על דמותו של משה וְלֹא-קָם נָבִיא עוֹד בְּיִשְׂרָאֵל כְּמֹשֶׁה.

אנו נמצאים בימים של חגים שמחים ומיוחדים וגם להם מגיע שאתייחס.

נאמר במדרש "ארבעת המינים משולים לארבע דרגות של בני אדם".

אדם המשול לאתרוג יש בו גם חכמה וגם מעשים טובים (גם טעם וגם ריח);

אדם המשול ללולב ולהדס, יש בו חכמה או מעשים טובים,

ואדם המשול לערבה אין בו לא חכמה ולא מעשים טובים (לא טעם ולא ריח).

למרות השוני הברור שבין המינים אנו עדיין קושרים אותם יחד לאגודה אחת.

על פי רעיון זה אפשר להמשיל רעיון זה גם לארבעה סוגי תלמידים. אתן לדמיון של כל אחד ואחת לפתח רעיון זה. נסו לתת לתלמידים אפשרות לפתח רעיון זה.

כולנו מכירים גם 'אתרוגים' וגם 'ערבות', ולכל אחד מאיתנו יש תקופות שבהן הוא 'אתרוג' ותקופות שבהן הוא 'ערבה'. עם מעט סלחנות ורחמים זה כלפי זה, ועם הזיכרון שכולנו קשורים יחד באגודה אחת, נוכל לאזן זה את זה, או בלשון המדרש: "והן מכפרים אלו על אלו".

תמיד אומרים שמשפחה לא בוחרים. כשמדובר בעם היהודי אפשר לומר גם שעַם לא בוחרים. אנחנו 'תקועים' זה עם זה, ואם לפעמים אנחנו נוטים לשכוח זאת, יש מתנדבים רבים מבחוץ שמזכירים לנו בגילויי אנטישמיות כאלה ואחרים כי יש לנו גורל אחד.

אז בואו נפתח את הסוכה ואת הלב, וננצל את חג הסוכות הזה 'לאשפז' ו'להתאשפז' (אושפיזין = אורחים בארמית) ולהכיר את המשפחה המורחבת שלנו בבית הספר, את התלמיד שאף פעם לא יוצא לנו לדבר איתו דברים חיוביים, את התלמיד שנראה קצת מודאג לאחרונה. את התלמיד שעבר משבר בבית אך בעיקר לאותם תלמידים שלכאורה הם בסדר ואין איתם בעיות מיוחדות שנוטים תמיד לשכוח אותם. כמה הם צריכים אותנו כדי להתקדם. אתם הרי יודעים שתמיד בישיבות ציונים מתחילים לפי סדר א,ב או לפי שמות התלמידים שבקטגוריה של המקרים החמורים יותר. מה מסכן אותו תלמיד ששם משפחתו מתחיל באות ש והוא תלמיד בסדר. כדי שיהיה במשפחה הגדולה שלנו "מה טוב ומה נעים" חייבים לזכור שאנחנו מחוייבים לקבל ולהכיל את כולם ולהפגין אחווה גם אם אנחנו מחשיבים את בית הספר שלנו  ל'אתרוג' ואת "התלמיד" שלנו הבעייתי  ל'ערבה'.

הרב קרליבך – הסוכה היא הבית המתאים לי! אחדות העם כמשל למשפחה

במוצאי יום כיפור, אם אתה יכול, אתה מתחיל מיד לבנות את הסוכה שלך.

ויש לך ארבעה ימים עד סוכות. למה אנחנו בונים את הסוכה מחוץ לבית?

מפני שאחרי יום כיפור, אנחנו פתאום מרגישים "חסרי בית" בביתנו. מרגישים שלא רוצים לחיות בבית שבו ההגנה עשויה עץ ואבן.

רוצים בית מסוג אחר.רוצים לחיות בבית שבו ברור לנו בכל רגע שהקב"ה בעצמו מגן עלינו.

אחרי יום כיפור, אני לא רוצה לחיות בבית שבו אי אפשר לראות את הכוכבים בשמיים. אני רוצה לחיות בבית שבו כוכב קטן שולח לי מסר של אור…

וכן – אני לא רוצה לחיות בבית שאפילו יהודי אחד ירגיש בו זר, לא רצוי.

אני רוצה לחיות בבית פתוח; בבית שבו כל יהודי בעולם – ואולי פעם: כל אדם בעולם – ירגיש בו בבית.

אתם מבינים את הקשר בין יום כיפור לסוכות? רק אחרי שהקב"ה מטהר את לבי באופן הכי עמוק, אני ממש בשלום ובאחדות עם כל עם ישראל, ואפילו עם כל העולם.

הגמרא אומרת: "כל האזרח בישראל ישבו בסוכות – מלמד שכל ישראל ראויים לישב בסוכה אחת".

בעצם, לפי הגמרא, כל הסוכות הן סוכה אחת.

עומק רצונו של הקב"ה הוא שכל עם ישראל ישבו בסוכה אחת…

חשבתי על זה שגם אחרי יום כיפור אנחנו מגיעים לרמה כל כך עליונה של טהרה וקירבה לה`,

עד שהנשמה שלנו לא יכולה להכיל בית גשמי, והיא מוכרחת לדור ב`צילא דמהימנותא` – בבית שכולו שכינה.

 

ונסיים בסיפור מיוחד לשמחת תורה

ירושת התינוק מ'ברגן בלזן'  – מאת שרית עמיחי

מה המשותף לתינוק, רב, נגר, סופר סת"ם, שני ניצולי שואה וספר תורה קטן? מעגל אחד, עשרות זוגות ידיים וסיפור שמקפל בתוכו את ההיסטוריה של עם ישראל.

שמחת-תורה בבית-כנסת חסידי קטן, אי-שם בארץ. הגבאי דופק על הבימה, ספרי התורה מוצאים מארון הקודש וחלוקתם לקהל המתפללים מתחילה. ראשון, מזמינים את רב בית הכנסת לבוא ולקבל ספר-תורה להקפה ראשונה. הרב מניע בראשו, ואומר לגבאי: "לא הפעם".  הגבאי מתפלא, אך ממשיך הלאה בחלוקה.

הקפה ראשונה.

ציבור המתפללים מזמר ושר, והרב, קם ממקומו, בידיו הוא מחבק ספר-תורה שגודלו כגודל כף היד. ספר-תורה קטנטן. הוא מאמץ אותו אל ליבו בחום – ורוקד. רוקד ושר. מקיף עם הקהל את הבימה שוב ושוב. עיניו מאירות וידיו מחבקות ומלטפות את ספר התורה. ילדים נגשים ומנשקים את ספרי התורה בזה אחר זה. הרב מנמיך את ספר התורה הקטן שלו, והם משתאים. נותנים נשיקה וממשיכים לספר התורה הבא.מבטים מוחלפים, אף אחד מן המתפללים אינו יודע מניין צץ ספר התורה הקטן. בין הקפה שנייה לשלישית, מעיז אחד הצעירים ושואל: "הרב, מהיכן הספר?" הרב מחייך, נושק לספר התורה ואומר: "לפני ההקפה האחרונה, אספר לכם את סיפורו של ספר התורה המיוחד הזה". ההקפות נמשכות, הרגליים נישאות ומרקדות, הפיות מזמרים וספרי התורה עוברים מיד ליד. הילדים, מקבלים 'עליה', ממתקים וסוכריות נושרים, ריקודים נלהבים, זמירות וניגונים. שמחה של תורה, בבית-כנסת.

***

לפני הקפה אחרונה, הקיפו המתפללים את הרב והמתינו לסיפור. הרב, הביט בספר ובקהל בחיבה וסיפר: אבי, זכרונו לברכה, עבר תלאות רבות וייסורים קשים ומרים במהלך מלחמת-העולם השנייה. באחד הימים, בעודו שוהה במחנה עבודה, חלפה על פניו קבוצת יהודים, מלווה בחיילי אס. אס. חמושים. אחד מהיהודים הצליח לחמוק מן השורה, פנה אל אבי ותחב לידיו חבילה עטופה בבד גס:

"קח! קח מהר!!! הם לוקחים אותנו ולא נחזור. זוהי דרכנו האחרונה. קח ושמור על זה!

"קח! קח מהר!!! הם לוקחים אותנו ולא נחזור. זוהי דרכנו האחרונה. קח ושמור על זה! אני מצווה עליך! הם בני למעלה ממאה שנה. זוהי צוואתי לפני מותי. ר' ייד, שמור עליהם מכל משמר!" כל האירוע הזה ארך שניות מועטות בלבד. אחד החיילים שהשגיח על הקבוצה, הבחין ביהודי שהתחמק והחזיר אותו במכת רובה אל השורה: "שנעל! יודע! שנעל!" [מהר, יהודי. מהר]. אבי נסוג, כשהוא אוחז בידו חבילה לא מזוהה. בפינה כלשהי, הוא פתח את קישורי הבד, ולתדהמתו הרבה גילה שני ספרי-תורה זהים ויפהפיים. קטנטנים. גודלם, כגודל כף יד. אבי שיתף חבר קרוב במעשה, ושניהם החלו לתור ולחפש אחר הדרך הטובה ביותר לשמור על ספרי התורה, לבל יגיעו לידיהם המרצחות של הגרמנים. הפתרון שנמצא היה יצירתי במיוחד: הם שברו את עצי החיים של ספרי התורה [מוטות האחיזה מעץ, עליהם מגולגל ספר התורה], וגללו את הספרים באותה צורה שגוללים מגילה. בגליל אחד, במקום בשניים המקובלים. את שולי המכנסיים הם תחבו בגרביים, כדי להגן על עצמם מהקור העז, ואת ספרי התורה, הם שלשלו לרווח בין הברכיים למכנס. כך היו ספרי התורה צמודים לרגליים והגרביים הגנו עליהם, לבל יצנחו ויפלו מטה.

בצורה זו, כשספר תורה צמוד לכל ברך, הסתובב אבי ימים רבים במחנה, כשרק חברו יודע על קיומם של ספרי התורה.

***

בוקר אחד, הבחינו השניים כי הגרמנים עורכים חיפוש על כל אסיר ואסיר, על מנת לגלות אוכל וחפצים מוברחים. בלית ברירה, הם חילצו את ספרי התורה מן המכנסיים, ומיהרו לקבור אותם באדמה, כשהם מסמנים לעצמם סימנים רבים ככל האפשר, על מנת שיוכלו לאתר לאחר החיפוש הדקדקני של הגרמנים ויום העבודה הארוך, את מקום הטמנת הספרים. היום חלף לאיטו. הלילה גם הוא עבר. רק למחרת הם הצליחו להגיע למקום בו טמנו את ספרי התורה.  במהירות חפרו באדמה, וגילו ספר תורה אחד בלבד. הספר השני – נעלם. עיון מדוקדק בספר שנמצא הראה, שהספר מונח באותה הצורה בה טמנו אותו השניים, אך היריעה האחרונה – חסרה. בדמעות, הם נשקו לספר, גלגלו אותו ושבו להסתיר במכנס. צמוד לברך ומעל לשולי הגרב. כך, שרדו אבי וחברו הטוב את המלחמה. הם וספר התורה הקטנטן.

***

בתום המלחמה, נשא אבי את אמי לאישה. ברית המילה הראשונה שנערכה במחנה העקורים 'ברגן בלזן' – הייתה שלי. אני הייתי התינוק הראשון שנולד במחנה לאחר המלחמה. התינוק הראשון, ששמע יהודים שעברו את אימי המלחמה, איבדו את כל אשר להם, וזעקו מעמקי ליבם השותת: בדמייך חיי… בדמייך חיי…אני הייתי התינוק הראשון שנולד במחנה לאחר המלחמה. התינוק הראשון, ששמע יהודים שעברו את אימי המלחמה, איבדו את כל אשר להם, וזעקו מעמקי ליבם השותת: בדמייך חיי… בדמייך חיי… הוריי היגרו לארצות-הברית עמי ועם ספר התורה. גם החבר שלח אבי הגיע לארצות-הברית, והקשר עימו נשמר לאורך השנים. לפני שנים ספורות, הלך אבי לעולמו. כשקמנו מן ה'שבעה' ופתחנו את צוואתו, ראינו שאת ספר התורה הקטנטן הוא הוריש לבנו בכורו. לפעוט שנולד ב'ברגן בלזן' – ולחבר שסייע לו לשמור על הספר, לאורך המלחמה. ניגשתי לבקר את חברו של אבא בבית האבות בו הוא שוהה. סיפרתי לו על הצוואה, וציינתי ששנינו היורשים של ספר התורה. החבר, נענע בראשו ואמר: "קח לך את הספר, מנחם. שמור עליו. תעלה אותו איתך לארץ ישראל. שם מקומו. אני את חלקי, כבר מילאתי. עכשיו תורך."

והנה, יכולים אתם לראות בעצמכם: זה ספר התורה, שהעניק אותו יהודי, שאינני יודע את שמו, לאבי. בדרכו האחרונה למוות, הוא מסר את הספר הלאה. זה הספר שנטמן יחד עם ספר נוסף באדמה, בזמן החיפוש של הגרמנים. זה הספר שנמצא, וזה הספר שחסרה בו היריעה האחרונה. הוא פסול לקריאה, אבל הוא קדוש בקדושה מיוחדת. בקדושה של מסירות-נפש, של יהודים יקרים וטהורים שמסרו את נפשם כדי להצילו.

לא יכולתי בשמחת-תורה להשאירו בבית. הייתי מוכרח להביא אותו אל בית הכנסת ולרקוד עימו. הוא מסמל בעיניי, את מה שעבר על העם המיוחד והמיוסר הזה, מיום שקיבלנו את התורה על הר סיני.

***

מיד ליד, העבירו המתפללים את הספר. כל אחד נשק לו בחרדת-קודש ובזהירות. הגבאי חזר למקומו ליד הבימה, וספרי התורה של בית הכנסת, חולקו למתפללים, כדי לרקוד בהקפה השביעית והאחרונה. יהודי קשיש, הנעזר במקל על מנת לצעוד, פנה אל הרב: "בבקשה, הרב, כבר שנים שאינני רוקד עם ספר-תורה בשמחת-תורה. מפאת הכובד, אינני מסוגל לאחוז בספר-תורה בכוחות עצמי. היכול אני לרקוד בהקפה האחרונה עם ספר התורה שלך?" יהודי נוסף נגש אל הרב ומלמל: "כבוד הרב, אני רק נגר פשוט. אבל, אם ירצה ה', במוצאי החג, אבנה ארון-קודש קטן ומיוחד לספר התורה. ספר-תורה לא יכול להיות מונח סתם ככה. בסדר, כבוד הרב?"  וסופר סת"ם, המתפלל בקביעות בבית-כנסת זה, שישב כל העת והחריש, ביקש מהגבאי להמתין לו, קודם שיתחילו לשיר:

"יודע הרב ויודעים כולם, שאמי נפטרה לפני חודשים ספורים. אבל אינכם יודעים, שאמי הייתה בין הבודדות ששרדו את ניסוייו של מנגלה ימ"ש, באושוויץ. אני מבקש ממך, שתעניק לי את הזכות, לתקן את ספר התורה ולהשלים את היריעה החסרה, לעילוי נשמת אימי. זהו החסד האחרון, שאוכל לגמול עימה…" "אם ירצה ה', ר' יוסף. במוצאי החג נשוחח. בא נצטרף למעגל, נרקוד ונשמח עם התורה…" חייך הרב.

***

"הקפה ז'", הכריז הגבאי.

יהודי קשיש, ששנים לא אחז ספר-תורה בידיו, רקד ופיזז כאיש צעיר, כשהוא מנשק ומלטף ספר-תורה קטנטן. נגר פשוט, שבמוחו כבר נבנתה תמונת ארון הקודש המתוכנן, אחז בידו של סופר הסת"ם שדמע וקיווה לעשות נחת-רוח אחרון לאימו, ניצולת אושוויץ.  והרב, התינוק הקטן שנולד ב'ברגן בלזן' לאביו ששמר על ספר התורה לאורך שנות המלחמה, אחז בידי המתפללים.  כולם, הושיטו ידיים וסגרו מעגל.

ובפינת המולטימדיה נעסוק הפעם בשלושה נושאים – כוחה של אמונה, פרידה, סוכות ומשפחתיות. (אני מזכיר שיש מארז כפול בנושא הורות וגבולות ומה שבניהם)

חשוב לי לציין שהפרשנות של הסרטונים היא שלי בלבד וברור שכל סרטון יכול להיות שמיש גם לנושאים אחרים. כפי שתשימו לב הקטעים הם מגוונים ומספרים על כל מיני סוגי פרידות.

·         אני מצרף קטע שערכתי מהסרט של שולי רנד אושפיזין. אני השתמשתי בו לשיעור חינוך בנושא כוחה של תפילה, אך כמובן שיש בו עוד נושאים רבים כמו הידור מצוה, חיי נישואין, עניים ועשירים וכו'. הקטע קצת ארוך (14 דקות) אך שווה כל רגע. – 

סרטונים נוספים ורבים בנושא פרידה תמצאו במארז חמשה חומשי תורה – פרשת וזאת הברכה

  • פרידה מתוך הסרט כשהנערים שרים – 

  • פרידה מתוך הסרט מלך האריות  – 

  • פרידה מתוך הסרט נמו – 

  • פרידה מתוך הסרט ארמגדון – 

 

אני מצרף עוד שני סרטונים מיוחדים בנושא משפחה:

·         אני מצרף קישור לסרטון בנושא משפחה. התרגשתי לראות את הסרטון כי הנושא המוצג הוא בהחלט מעניין כל המציגים בסרטון הם גם במציאות חרשים., כך צריך להיות במשפחה אמיתית כולם מתגייסים למטרה משותפת.    

·         אני מצרף עוד סרטון שאני מקווה שתקבלו אותו בהבנה (לא בטוח שהוא מיועד לתלמידים אך לבני/בנות הזוג בהחלט) כי אף אחד מאיתנו לא מעוניין להגיע למצב האבסורדי שמתואר בסרטון:

שם הסרטון   – 

 

לחג הסוכות אני מצרף סרטונים מעניינים

  • אושפיזין הכנסת אורחים – 

  • סרטון לסוכות – לחץ כאן
  • סוכות – לחץ כאן
  • ארבעת המינים אצל הרבי – לחץ כאן ועוד סרטון – לחץ כאן
  • מלך בסוכות – לחץ כאן
  • הרב מרדכי אליהו זצ"ל – לחץ כאן
  • כשרות באתרוגים – לחץ כאן
  • פרפר נחמד – לחץ כאן

 

 ולסיום בדיחה כשרה

בעיירה אחת חיפשו אדם שיהיה מתאים למשרת רב העיירה. תלו מודעה והמועמדים התחילו להגיע. לאחת מיונים קפדניים של הגבאים הוחלט על מועמד שניכר היה שאיש שיחה הוא ויודע לדבר ולנאום למול קהל אנשים.

הגיע השבת וכדרך ההרגל הרב עלה לדבר בפני המתפללים בליל שבת מיד לאחר התפילה. שקט שרר בבית הכנסת וכולם ציפו לשמוע את דברי הרב. והנה הרב אינו מוציא מילה מפיו ומבוכה גדולה ניכרת על פניו. לאחר כדקה פונה הרב לקהל ומברך אותם בברכת שבת שלום ויורד מהבמה. קהל המתפללים מרוצה ואומר בשקט אחד לשני "סוף סוף רב שלא מדבר הרבה וגורם לנו לישון בבית הכנסת. נגיע מוקדם הביתה ונוכל לאכול, אולם הגבאים היו מופתעים ואף נבוכים אך אמרו לעצמם "נמתין למחר"

יום שבת התפילה בעיצומה והגבאי הראשי ניגש לרב ומבקש ממנו לעלות ולתת דבר תורה כמנהג המקום. עולה הרב ושוב לא אומר מילה. אפילו שבת שלום לא מצליח לומר. קהל המתפללים מרוצה מאוד כי יוכל להגיע הביתה מוקדם  אך הגבאים נבוכים ואומרים כבר לעצמם "איזו טעות"

לאחר תפילת מנחה התכנסו כולם לסעודה שלישית ומחליטים הגבאים להציב לרב תנאי שאם אינו מתחיל לדרוש בתורה משרתו בסכנה גדולה. שומע אותם הרב ולהפתעת כולם מייד מתחיל לדרוש וגומר את דרשתו לאחר כ- שעתיים שלמות.

הגבאי הראשי מחליט לפנות לרב ולשאול אותו לפשר העניין.

אומר לו הרב. ראה נא ידידי מכובדי, בליל שבת כשעליתי על הבימה לדרוש התרגשתי מאוד מעצם המעמד וכל מה שהייתי מסוגל להוציא מפי היה "שבת שלום". בשבת בבוקר עליתי לבימה אך נזכרתי ששכחתי להביא את השניים התותבות שלי ולכן גם שבת שלום בקושי יכולתי לומר.

אז מה קרה בסעודה שלישית? שואל הגבאי

בסעודה שלישית ברוך השם עברה ההתרגשות אך בטעות הבאתי את השיניים התותבות של אשתי…..

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *