פרשת כי תשא "שברו את הכלים" + שי עגנון

שלום שוב 

והשבוע בפרק  פרשת כי תשא

·         רעיון חינוכי "שברו את הכלים ולא משחקים"

·         מתורתו של יונה גודמן

·         מתורתו של המשך חכמה

·         מתורתו של הכוזרי

·         מתורתו של ר' נחמן

·         הסרט "שלום עליכם"

         סירטונים

·         בדיחה לסיום

נספח לרגל יום פטירתו של שי עגנון שמתקיים   ב – יא' אדר

·         מצגת עם נאומו  בקבלת פרס נובל לספרות

·         כמה מסיפוריו של שי עגנון

·          "שלוש אחיות" של שי עגנון – הרצאה בוידאו

פרשת כי תשא – שברו את הכלים ולא משחקים

האם מותר להגיב בחומרה כנגד מעשה רע של ילד? מה הגבול הנכון בתגובה כלפי חטא? שמאל דוחה וימין מקרבת מה הכוונה?

שואל הרב יונה גודמן  שערו בנפשכם שמורֶה הכועס על התנהגותו של תלמיד, ייגש אליו וישבור לו את הטלפון הסלולארי. ומה דעתכם על מורה שיכעס על תלמיד וכתוצאה מכך ייגש ויקרע לגזרים את החומש שלו? עם שאלות דומות עלול להישאר מי שקרא את פרשת כי תשא בצורה שטחית. משה רבנו יורד מההר ורואה את בני ישראל חוטאים בעגל. ברגעים אלו נדרש ממחנך וממנהיג לגלות שיקול דעת וקור רוח, אך לקורא נדמה שנוכח העגל מאבד משה רבנו את העשתונות. נדמה שהוא כועס ולכן מנפץ את הלוחות האלוקיים שזה עתה קיבל! כיצד ייתכן שכך יתנהג משה רבנו עליו השלום? זאת ועוד, דווקא עַם החוטא בעבודה זרה (של העגל) זקוק יותר מאי פעם ללוחות ולתוכנם, ובעיקר לשני הדיברות הראשונים! דווקא עכשיו צריך לתת להם אותם ולא לנפצם. מה עלינו ללמוד מהתנהגות זו על דרכו ועל דמותו של מחנך ומנהיג?

הסבר אחד למעשהו של משה הוא, שלאור המציאות של עבודה זרה שמשה נתקל בה ברדתו מן ההר, הוא העז לשבור את הלוחות. כך עולה מן הספרי בדרשתו האחרונה, על הפסוק האחרון של ספר דברים (ל"ד, יב): "ולכל היד החזקה ולכל המורא הגדול אשר עשה משה לעיני כל ישראל":"ומנין אף בשברי לוחות? נאמר להלן (דב' ט): 'ואשברם לעיניכם' וכאן הוא אומר 'אשר עשה משה לעיני כל ישראל" לפי הספרי, הפסוק משבח את משה על העוז שהיה לו לשבור את לוחות. רש"י על הפסוק שם שמביא את הספרי, ראה בדברים את שבחו של משה, "והסכימה דעת הקב"ה לדעתו", ואף הסמיך אליהם את דברי ריש לקיש בבבלי (שבת פז, ע"א): "שנאמר (שמ' ל"ד, ב) 'אשר שברת' יישר כחך ששברת". בגישה זו הולך גם אבות דרבי נתן שמסביר שמשעה שקרב משה למקום עבודת העגל, פקעה קדושת הלוחות, ולכן הרשה משה לעצמו לשברם "נסתכל בהן וראה שפרח כתב מעליהן אמר היאך אני נותן להם לישראל את הלוחות שאין בהן ממש אלא אאחוז ואשברם שנאמר: 'ואתפוש בשני הלוחות ואשליכם מעל שתי ידי ואשברם"  ה"מדרש הגדול" לקח,  את הרעיון המובע באבות דרבי נתן, והמחיש אותו והסבירו בעזרת משל שלפיו הלוחות הם הנר הכתב הוא האור; כיוון שכבה האור אין צריכים לנר. "אמר ר' מאיר כיון שראה משה מה שעשו ישראל, מיד הביט בלוחות וראה שפרח הכתב מהן והשליכן לארץ, משל למה הדבר דומה? לאדם שהיה בידו נר וכבה כיון שראה שכבה הנר, אמר וזה למה בידי? מיד השליכו מידו. כך, כיון שעשו ישראל אותו מעשה פרח הכתב מן הלוחות. אמר משה אלו למה לי, מיד 'ויחר אף משה' (מדרש הגדול, הוצאת מוסד הרב קוק, ירושלים).

בעל ה 'משך חכמה' מסביר שנוכח מצב זה הבין משה שהעם נפל לטעות יסודית ולסכנה גדולה. הם מתעלמים מהעיקר ומחפשים את המוחשי. מזניחים את המהותי ומעדיפים את המעשי. כמו אדם הקם ביראת כבוד לנשק את ספר התורה, אך אינו מקפיד לקיים את הכתוב בתוכו. כאדם המחלל בקביעות שבת, אך ביום כיפור משלם סכום עתק בשביל לזכות ב 'פתיחת הארון'. במקום לראות במוחשי ביטוי של הרוחני, הוא מהווה לו תחליף חיצוני.
במצב זה חשש משה, שאם ייתן להם כעת את הלוחות הם פשוט יתחילו לעבוד את הלוחות עצמם וינשקו אותם, ירקדו לפניהם, ואולי אפילו יבנו להם ארון מהודר. הכול תוך התעלמות מתוכנם. הם יראו בעצם הלוחות קדושה תוך התעלמות מבשורתם. ניפוץ הלוחות נועד לנפץ את האשליה שהעיקר הוא בחפץ ולהזכיר את מרכזיותה של עבודת הלב.
כיוון אחר בהסבר שבירת הלוחות שאנו מוצאים במדרשים הוא, שמשה רצה למנוע מהעם את קבלת הלוחות, כדי שלא יהיו בבחינת מצווים ואינם עושים. במילים אחרות, עד קבלת הלוחות לא היו ישראל מנועים מעבודה זרה מתוקף ציווי התורה שלא לעבוד עבודה זרה, וכוונת משה בשבירת הלוחות הייתה להגן על העם, כדי שחטאם לא יימדד בקריטריונים של אחר קבלת התורה. וכך מובא באבות דרבי נתן: "רבי יוסי הגלילי אומר: אמשול לך משל למה הדבר דומה? למלך בשר ודם שאמר לשלוחו צא וקדש לי נערה יפה וחסודה ומעשיה נאין. הלך אותו שליח וקדשה. לאחר שקדשה הלך ומצאה שזנתה תחת אחר. מיד היה דן קל וחומר מעצמו ואמר אם אני נותן לה כתובה מעכשיו נמצא מחייבה מיתה אלא אקרע את כתובתה ואפטרנה מאדוני לשלום. כך היה משה הצדיק דן קל וחומר מעצמו. אמר היאך אני נותן להם לישראל את הלוחות הללו מזקיקני אותן למצות חמורות ומחייבני אותן מיתה שכך כתוב בהן: 'זובח לאלהים יחרם בלתי לה' לבדו' (שמות כ"ב, יט) אלא אאחוז ואשברם…" (אבות דרבי נתן פ"ב(.

גם מהכוזרי ניתן להבין את התנהגותו של משה באור המדרשים הנ"ל.

אמר החבר: האומות בזמן ההוא היו עובדים צורות וגם הפילוסופים המביאים מופת על היחוד ועל האלוהות לא היו עומדים מבלי צורה שמכוונים אליה ואומרים להמונים, כי הצורה הזאת ידבק בה עניין אלוהי, כאשר אנחנו עושים היום במקומות המכובדים אצלנו ומתברכים בהם ובעפרם ובאבניהם… ולא היו מסכימים ההמון על תורה אחת אלא בצורה מורגשת שמכוונים אליה. – והיו בני ישראל מצפים למה שיעד אותם משה, שיוריד להם עניין מאת האלוהים, שיראו אותו ויקבילוהו, כאשר היו מקבילים עמוד הענן והאש, אשר היו מביטים אליו ומקבילים אותו ומשתחווים נכחו לאלוהים… וכאשר שמעו העם עשרת הדברים ועלה משה אל ההר להוריד הלוחות ולעשות להם ארון, להיות להם דבר נראה שיכוונו נגדו, שבו יהיה ברית לאלוקים, ר"ל הלוחות, ונשארו העם מצפים לרדת משה, והם לא שינו תארם ובגדיהם, אשר עמדו בהם ביום מעמד סיני, ממתינים למשה, ובושש מהם 40 יום והוא לא לקח צידה ולא נפרד מהם אלא על מנת שישוב ליומו, אז גברה המחשבה הרעה אל קצת ההמון והתחילו העם להחלק מחלקות ומרבים העצות והמחשבות, עד שנצטרפו מהם אנשים לבקש נעבד מורגש, יכוונו נגדו כשאר האומות, מבלי שיכחשו באלוהות מוציאם ממצרים, אבל שיהיה מונח להם להקביל אליו כשיספרו נפלאות אלוהיהםכאשר אנחנו עושים בשמים… וחטאתם היה בציור אשר נאסר עליהם ושיחסו עניין אלוהי על מה שעשו בידם ורצונם מבלי מצוות אלוקים. ויש להם התנצלות במה שקדם מהמחלוקת ביניהם, ובמה שלא הגיעו עובדיו אלא ל-3000 איש מכלל 600,000 אבל ההתנצלות הגדולים שסייעוהו בעשותו היה בעבור שיראה ההמרה מן המאמין, כדי להרוג הממרה העובד אותו. ונחשב להם לעוון מפני שהוציאו המרי מן הכוח הצפון אל גבול המעשה. – ולא היה העוון ההוא יציאה מכלל עבודת מוציאם ממצרים אך היה מרי לקצת מצוותיו, כי הוא יתברך הזהיר מן הצורות והם עשו צורה, והיה להם להמתין שלא יקבעו בעצמם דבר שיקבילוהו וימשכו אחריו ומזבח וקרבנות. והיה עניינם בזה כעניין הכסיל אשר זכרנו (בסעיף ע"ט: "אשר נכנס באוצר רופא מפורסם, כי רפואותיו מועילות והרופא איננו בו ובני אדם מבקשים מן האוצר ההוא התועלת (=הריפוי מחוליים) והכסיל ההוא נותן מן הכלים ההם והוא אינו מכיר הרפואות ולא כמה ראוי להשקות לכל איש והמית אנשים רבים ברפואות אשר היו מועילות ביד הרופא.) אך לא הייתה כוונת העם לצאת מעבודת האלוהים, אך היו חושבים שהם משתדלים בעבודה ועל כן באו אל אהרן לגלות מצפונם… והדבר ההוא גדול מאוד בעניינו (=החטא הזה חמור בעינינו), מפני שאין בזמן הזה צורות נעבדות ברב האומות, והיה הדבר (=החטא) קל בזמן ההוא, מפני שהיו עושים כל האומות צורות לעבוד אותם, ואילו הייתה חטאתם שעשו בית כרצונם לעבודה לכוון אליו להקריב בו, לא היה דבר גדול (= חטא חמור) בעינינו, מפני מה שאנחנו נוהגים בו היום מעשות בתים והתברכנו בם ואפשר שנאמר, שהשכינה חלה בהם ולולי הצורך להתחברות קהלינו, היה הדבר הזה נכרי (=אסור), כאשר היה בימי המלכים, שהיו מוחים באנשים העושים בתים לעבודה הנקראים "במות" והיו חסידי המלכים הורסים אותם, כדי שלא יגדלו זולתי הבית אשר בחר בו האלוהים…
ולא היה דבר נכרי בה הצורות אשר ציוה הוא בהם מהכרובים. – ועם כל זה נענשו עובדי העגל ביום ההוא והרגום והיה מספר כולם 3000 מכלל 600,000 ולא פסק המן לרדת למזונם ועמוד האש להנחותם והנבואה מתמדת ביניהם. ולא נעדר מהם דבר מכל אשר ניתן להם, זולתי שתי הלוחות אשר שברם משה והתפלל להשיבם, והושבו להם וכופר להם העוון ההוא. (עיין כוזרי מאמר א', צז).

לפי הכוזרי, עבודת העגל לא היה בה איסור ע"ז, שעליו נאסרו בשבע מצוות בני נח, שכן לפי דעתם בנ"י לא כפרו במציאות ה' ובהנהגתו, רק הוסיפו להם את העגל, כיוון שביקשו להם כוח אלוקי מוחשי נוסף נמצא שעבדו ע"ז בשיתוף, ואיסור זה נאסר רק לישראל בסיני. לאור זה מובן שמשה, ע"י שבירת הלוחות, רצה למנוע מהם את קבלת הציווי ובכך גם למנוע את הענשתם.

כיוון אחר שנמצא אצל חז"ל הוא, ששבירת הלוחות נתפסת כחטא של משה. אמנם יש שהמדרש מנסה לרכך את החטא ולשטוח לפנינו את מניעיו החיוביים של משה בעשותו אותו. אך יש שהוא משאיר את החטא כמות שהוא. לפי מדרש שמות רבה, משה חטא כדי להגן על העם. הכיצד? הוא שבר את הלוחות מעשה ה' לטובת עם ישראל. כדי למנוע את מימוש הדבר אומר ה' אל משה בהיותו בהר "ועתה הניחה לי ויחר אפי בהם ואכלם ואעשה אותך לגוי גדול" (שמות ל"ב, י). על ידי שבירת הלוחות הרי גם משה חוטא ואין שום סיבה להשמיד את עם ישראל ולהקים עם חדש מזרעו של משה, שהרי גם הוא עצמו חטא: "ד"א 'וארא והנה חטאתם לה' אלהיכם', ראה שאין לישראל עמידה וחיבר נפשו עמהם ושבר את הלוחות, ואמר להקב"ה הם חטאו ואני חטאתי ששברתי הלוחות אם מוחל אתה להם אף לי מחול… ואם אין אתה מוחל להם אל תמחול לי… . א"ר אחא לא זז משם עד שפנה נטייה שלהם… . כיון שפנה הטייה שלהם אמר משה הרי היה לישראל מי שביקש עליהם, אני – מי יבקש עלי? התחיל מצטער על שיבור הלוחות. א"ל הקב"ה: אל תצטער בלוחות הראשונות שלא היו אלא עשרת הדברות לבד, ובלוחות השניים אני נותן לך שיהא בהם הלכות מדרש ואגדות…" (שמות רבה פ' מ"ו, א)

נסיים במה שכתב הרב יונה גודמן על פרשת חטא העגל ושבירת הלוחות הלקחים החינוכיים העולים ממעשיו של משה הם מעניינים. האם במו ידינו אנו מלמדים את הילדים להקפיד רק באופן טכני על מעשים ("למה אחרת לתפילה? תבוא מחר עשר דקות לפני הזמן!") או שבמקביל להצבת גבולות נחוצים, אנו עמלים לטפח אמונה הבוקעת מעומק הלב? במקביל, כיצד אנו פועלים עת מתגלות בעיות חינוכיות? איך ייתכן להתייחס לבעיות בנושאי תפילה או צניעות כבעיות משמעת אשר התגובה להן היא רק משמעתית?! בדומה, גם התנהגות תרבותית שאינה לרוחנו (מצורת התספורת ועד סוג המוסיקה ששומעים) איננה בעיית משמעת!! יש בה ביטוי למשהו עמוק שצריך להתמודד אתו בשורשו, מתוך עמל חינוכי מתמשך. כשם שאנו דורשים מתלמידנו לגלות סבלנות בבואם לחוש את חדוות החיים על פי מצוות התורה, כך עלינו לגלות סבלנות בתהליך חינוכם. לעתים נדמה שיש גם מחנכים המעדיפים  'לברוח' אל עבר העיסוק בכפיית הכללים בלבד, במקום בטיפוח הרצון הפנימי לבחור בקיומם.
מצד שני, האם אנו משכילים לטפח את ההכרה שלא ניתן לחיות רק על פי מדד אישי-רגשי של שאיפה ל'התחברות'? האם אנו משכילים לסייע לתלמיד לתרגם את השאיפות הגדולות למעשים יומיומיים 'קטנים'? האם אנו פועלים כדי לטפח נכונות לעמול?
הבנה עמוקה של הלקח העולה ממעשיו של משה רבנו תסייע לנו לזכור תמיד לרכז מאמץ חינוכי משמעותי גם בפיתוח אמונה גדולה בלב תלמידינו.

ואסיים את הרעיון החינוכי בקטע עמוק וחשוב של ר' נחמן – "כי תיכף אחר מעשה העגל, נצטוו על מלאכת המשכן על ידי שנתרצה השם יתברך לישראל על ידי משה שמסר נפשו עליהם והתפלל בעדם. כי משה היה יכול זאת – למצוא נקודה טובה אפילו בהפחות שבפחותים, כמבואר בדברי רבינו ז"ל כמה פעמים (ליקוטי מוהר"ן חלק ב תורה פ"ב ועוד) ועל ידי זה היה יכול להתפלל עליהם תמיד, אפילו כשפגמו בכל התורה כולה במעשה העגל, אף על פי כן מצא בהם נקודות טובות. ועל כן אמר משה למה ה' יחרה אפך בעמך וכו'. כי הוא מצא הטוב שבהם ואזי נדחה הרע לגמרי נ"ל ועל כן אמר למה ה' יחרה אפך בעמך, כי הרע אינו נחשב כלל כנגד מעט הטוב שיש בהם עדיין. והשם יתברך נתרצה לו וינחם על הרעה וכו'."(ליקוטי הלכות, אורח חיים, השכמת הבוקר א,ג)

ולאחר כישלון העם בחטא העגל ובגלל שיום פטירתו של שי עגנון חל השבוע (יא באדר) אני מביא את אחד הסיפורים המרגשים שלו. ומכיון שלשונו של עגנון היא שפה פיוטית ומרתקת בחרתי  להביא גם  את ההקדמה לסיפור.

שלא נכשל ('אלו ואלו'  עמ' רפט – רצה)

לעולם אל ישנה אדם בתפילה מנוסח אבותיו, שתפילתן של ישראל עולה לשערי שמים. ושנים עשר שערים שם, נקראים שערי תפילה, כנגד שנים עשר שבטים. וכל אדם מקובל מאביו שקיבל מאבותיו שקיבלו מראש שבט שלהם בנו של יעקב אבינו עליו השלום סדר תפילתו. שכשעמדו בניו של יעקב בתפילה תיקן הקדוש ברוך הוא שנים עשר שערים ברקיע וכל שער ושער מכוון כנגד כל שבט ושבט, לפי שיעור מדתו. נמצא שכל המשנה מנוסח שהתפללו בו אבותיו שהתפלל ראש שבטו מבלבל את השערים ותפילתו נכנסת בערבוביא. וכבר נענשו דורות האחרונים שהחליפו את נוסח התפילה והכניסו אנדרלמוסיא בעליונים ובתחתונים והרבו מחלוקת בישראל והתישו כחו של ישראל למטה ולמעלה. ועדיין לא חזר העולם לתיקונו. בפרק השני של הסיפור מספר עגנון שנוסחו נשתנה מנוסח אבותיו, וזאת בגין טלטולים שניטלטל מהכא להתם ומהתם להכא. תחילה התפלל עם אבא בקלויז של חסידים, כמנהג ספרד. לאחר מכן, כשגדל, למד תורה בביהמד"ר הישן ושם התפללו נוסח אשכנז: "אמרתי, אפשר אני קטנן של תלמידים עומד ומשנה מן המנהג, צירפתי תפילתי לתפילתם והתפללתי כמנהג שלהם". כאשר גדל יותר, עלה לארץ. הגיע ליפו והתפלל פעם אצל פרושים ופעם אצל חסידים, ואין נוסחם, ספרד ואשכנז, דומים לאלו שהכיר בגולה. ביפו היו גם קהילות ספרדיות ותימניות וכדי לא להיקרא שכן רע, התפלל אף אצלם. לימים, חזר לארץ אשכנז, ושוב נתגלגל מנוסח לנוסח ושוב חזר ארצה והתיישב בירושלים, בתום שנות גלותו. כאן, סבור היה שיקבע מקום תפילתו ואף נוסחו יהיה קבוע, אולם לא כך היה: וארבע מאות ושמונים בתי כנסיות ובתי מדרשות יש בירושלים, ובכל אחד ואחד מתפללין בנוסח שלו, ולכל מקום שאני בא אני מתפלל בנוסח שלו, כדי לכלול תפילתי עם תפילת הציבור. ועדיין אני עובר מנוסח לנוסח ומסידור לסידור, חוץ מברכת המזון שלא זזתי מנוסח אבא זכרונו לברכה. וכשם שהוא היה נוהג לומר בבקשת רחם שלא נבוש ולא נכלם ולא נכשל כך נוהג אני. אף על פי שברוב הסידורים לא נזכרה בקשת ולא נכשל.

פעם אחת, ממשיך ומספר עגנון, נתארחה אצלו ריבה אחת: "בת טובים, בת גדולי אשכנז שאבותיה שימשו ברבנות בכמה קהילות קדושות שבגולה". שמעה אותה ריבה שבברכו ברכת המזון אמר ולא ניכשל ותמהה על כך כיון שבקשה זו אינה מצויה בסידור. השיב לה עגנון שבקשה זו נמצאת, והביא סידור על מנת להראות זאת – ולא מצא! הביא סידור נוסף… ולא מצא בו – ולא ניכשל. כך הפך בבל הסידורים שבביתו ולא מצא שום זכר לבקשה זו, ונתעגמה עליו נפשו. לאחר ימים אחדים שבה אותה ריבה לארצות אשכנז, ולא זכר עגנון את העניין וישכחהו. לאחר זמן נכנס עגנון לחנות ספרים ונתגלגל לידו סדר ברכת המזון. הציץ וראה כתוב בו: ולא ניכשל. מיד עלתה בו מחשבה לשלוח לריבה סדר ברכת מזון זה, ואכן צירף מחשבה למעשה ושלח לה זאת. אחר ימים כתבה לו שקיבלה אשר שלח, והיא עומדת לעלות לא"י עם בן זוגה על מנת לעשות חופתם בירושלים בעיה"ק, וכמובן – אמרה – מוזמן הוא לחופתם. יום החופה הגיע, ולאחר הסעודה נתכבד עגנון בזימון. מזגו לו שתי כוסות, נטל אחת ואמר דְּוַי הָסֵר… ובירך שהשמחה במעונו, וכשהגיע לתפילת רחם אמר – ולא ניכשל! למרות שעצם את עיניו חש שהכלה מתבוננת בו. לא הסיח את דעתו, סיים את הברכה ועמד ללכת. יצאה הכלה ללוותו אמר לה עגנון שאין כבודה של כלה ללוות אחרים, וכן יש לחשוש ממזיקים. אמרה לי אין אני חוששת, שמירה מעולה יש לי.אמרתי לה מה היא.הוציאה ספר קטן משובץ באבנים טובות ומרגליות. הצצתי וראיתי שהוא סדר ברכת המזון ששלחתי לה אני. אמרתי הספר בפרוטה וכריכתו בזהב. אמרה לי כדאי הוא ספר זה לכריכה נאה מזו. אמרתי לה כדאים כל ספרינו שישבצו אותם באבנים טובות ומרגליות, כל שכן ספרי תפילתנו שאנו באים בהם לפני המקום. אמרה היא וספר זה על אחת כמה וכמה. אמרתי לה למה ספר זה דוקא? הורידה ראשה בבושה ואמרה, מפני שנעשה לי נס על ידו. מה נס נעשה לה. נכרי אחד היה מחזר אחריה לישא אותה לאשה וקבעה לו זמן. כשהגיע זמנו בא ונכנס אצלה. נטל ידיה בידיו וישב עמה. טפחו על הדלת והביאו לה דבר. נשמטה ונטלתו. פתחתו והציצה בו. באו שתי תיבות ולא נכשל ונשתטחו לפניה. נתנה הדבר על לבה והרהרה בעצמה. עמדה ופטרה את הנכרי וחזרה אצל אביה. מצאה שם את חברה,יהודי,שבקטנותם נתנו אמונתם זה לזה. חזרה אהבתם וניעורה. עלתה עמו לארץ ישראל וניסח לו כדת משה וישראל. אמרה לי אותה אשה בכל יום אנו מברכים אותך, שבזכות מתנתך עמדתי ביהדותי וזכיתי לעלות לארץ ישראל.  אמרתי לה אם לברכה ברכו לאלקינו שהברכות הן שלו, שמאהבתו שאוהב אותנו ומשמחתו ששמח בנו בחר בנו מכל העמים וקידש אותנו על ידי חופה וקידושין. כמה גדולים דברי חכמים שאמרו לעולם יהא אדם זהיר במנהג אבותיו. אם בשביל שתי תיבות ניצלה נפש מישראל ועמדה ביהדותה כמה נפשות מישראל ניצולות מן השמד ומן הכליון אילו היו כל ישראל זהירים במנהג אבותיהם. אכן, לעולם יתפוס אדם מסורת אבותיו בידיו. ער מתי? עד שיבוא אליהו!

קליפת תפוח הזהב – שי עגנון

קליפת תפוח זהב נזרקה לרשות הרבים. קליפה מאותן הקליפות שאתה מוצא דוגמתן בחוצות וברחובות ובכל פינה שאתה פונה. כל שעבר עליה על הקליפה נתקל בה. אם היה איסטניס עמד ובדק את נעליו אם לא נתלכלכו והלך לו, אינו איסטניס משך רגליו והלך לו, שהרי אפילו ניתנו לאדם שבע עיניים אינו מספיק להביט אחר כל קליפה שמונחת לה על דרכו. היתה הקליפה מונחת לה וכל שעבר עליה נתקל בה. זקן אחד החליק ונפל. ליקט עצמותיו וקם ומה שאירע לזקן אירע לבחורה. ואם עצמותיה לא נתפזרו, מטלטלין שבנרתיקה נתפזרו, מראה ומסרק של ראש ועפר זהב לשיער וסממנים אדומים לצבוע בהם את השפתיים ואת הציפורניים ושמן לסוך בו ותמרוקים המריחים ומלקטת לקלוט בה שיער של גבינין ואיגרות אהבים של בעלה של חברתה וכן שאר תשמישי גוף ותשמישי הנשמה. מאחר שאותה בחורה לא זקנה ולא מכוערת, רצו הכל לסייעה וליק טו את פזוריה. קליפת תפוח הזהב שאינה בכלל מטלטליה נשתיירה מונחת לה במקומה.

קנטרנים ונרגנים שרואים עצמם כל ימיהם מקופחים ראו את הקליפה ונתקנאו בה, שהיא שרויה לה בנחת וגורמת נזק צער ובושת ולא אכפת לה ולא כלום. וכיוון שנכנסה בהם קנאה נכנס בהם כעס.
התחילו מתרעמים וכועסים על כל שלווי עולם ועל הק ליפה. אבל המתונים שבמדינה שהגיונם קודם להרגשת לבם ואינם מחליפים סיבה במסובב הביטו עליה על הקליפה בעין יפה ואמרו, לא על הקליפה יש לנו לקבול אלא על מי יש לקבול, על אותו שזרק את הקליפה.

רעבתן שכמותו, ממלא כרסו בתפוחי זהב וזורק קליפתם לחוץ ומרבה בעלי מומים במדינה אחרים שאין להם עסק במושכלות חוץ מעסקי המדינה, אבל אינם נמנעים מלבקר מעשיה של המדינה הם אמרו, לא על הזורק יש לקבול, אלא על העירייה שאינה שולחת את שמשיה לטאטא את הקליפה. מה עשה זה, אכל תפוח זהב. וכי תוצרת חוץ אכל, מפרי הארץ אכל, והלוואי שירבו כמותו במדינה, שמסתפק במה שהמדינה מספקת לו ואינו מחזר על פירות חוצה לארץ שנקנים במטבעות שקולות.

אבל העירייה שאינה מפנה את הקליפה היא ראויה לנזיפה מסים היא גובה, ומה נותנת לנו, קליפי פירות היא נותנת. וכי כל תפקידה של מדינה לגבות מסים ולא לעשות כלום". […]

"אותה שעה עבר מי שעבר וראה את הקליפה. אמר להם לאותם שעמדו עליה, תמה אני שאין מצלמין את הקליפה ואין מפרסמים אותה בעיתונים. אבל צריכים לבקש תחילה מן העסקנים והם יפנו לסופרים לעורר במאמריהם את העם שיתנדבו ממון לשם צילומים, כדי שיהיו רואים שעשויה היא מכשול לעוברים ושבים. ואף הגולה לא תקפוץ ידה, אלא שצריכים שיהיו הצילומים נעשים בידי צלמים מומחים, כדי שיזונו אחינו שבגולה עיניהם במראות הארץ.

עמד אדם אחד ואמר, מה פסול מצאתם בקליפה זו? אדרבא, סימן של חירות היא, שכל אדם שבמדינה עושה כאדם העושה בתוך שלו. עמד אדם אחר ואמר לו לאותו אדם שמבקש חירות מתוך האשפה, מה נעשה שאמרו בגמרא ואין עושין בה אשפתות בירושלים". […]

"נתיירא בעל ספר המדינה שמא יבואו לידי מריבה. ביקש לפנות את הקליפה שמטילה איבה וקנאה. שחה ונטל את הקליפה והניחה במקום שהניחה.

ראתה גבירה אחת ואמרה, ומה יהא על שאר כל הקליפות, ומה יהא על שיירי הניירות והעיתונים וכל מיני פסולת שכל העיר מלאה מהם. בבקשה ממך מר פלוני, הרי שם קליפה של תפוח ושם קליפה של אשכולת ושם פגר של ספר, מאותם שהמסיתים תוחבים אותם בידי כל עובר ושב, ושם מלכודת שבורה עם עכבר מת, אפשר שיהיו מונחים כך עד שיעפשו את האוויר.

שמע אדם אחד את דבריה ואמר לה, תנוח דעתה של הגברת, הרי הארץ עתידה להיחלק, ועדיין אין אדם יודע בחלקו של מי ייפול מקום זה, שמא יפול בחלקם של צרינו, אם כן מה אכפת לנו אם פסולת זו תהא מונחת לה במקומה. כיוון שהזכיר חילוק הארץ קפצו עליו והתחילו מריבים עימו. היה הוא צועק, מה אתם מבקשים ממני, כלום אמרתי שאני רוצה בחלוקה, לא אמרתי אלא מה שכתוב בעיתונים".

ובפינת המולטימדיה

1.      בית ספר לקולנוע יהודי תורת החיים "שלום עליכם" 

2.      יצר הרע  מדרכו של היצר הרע

3.      סיפור חייו של עגנון חלק א –  http://www.youtube.com/watch?v=cfxHIjduOKA

                                    חלק ב  –   http://www.youtube.com/watch?v=JdddbXFtRxw

4.      הרצאה על ספורו של עגנון "שלוש אחיות" הרצאה

5.     הוספתי כקובץ מצורף את נאומו של עגנון בקבלת פרס נובל. נפלא 

ולסיום בדיחה:

אישה אמרה לבעלה לעתיד:

כשנעבור לגור ביחד אני אעשה בשבילך הכל! מא' ועד ש'…

 ואתה תצטרך לעשות רק את הת'.. תנקה, תבשל, תכבס, תתקן, תזרוק את הזבל………..

ועוד אחת..

אישה אחת נכנסה לחנות בעלי חיים, ורצתה לרכוש תוכי, בעל החנות הראה לה תוכי, ואמר לה שזה אחד ממש מיוחד, עולה עשרת אלפים דולר במחיר מבצע.

מה מיוחד בו כ"כ? שאלה האישה.

ענה המוכר: מדובר בתוכי שיודע את כל התנ"ך בע"פ!

יפה, אמרה האישה. ומה לגבי התוכי שעל ידו?

אה, התוכי הזה הוא הרבה יותר יקר. שלושים אלף דולר! הוא יודע גם ש"ס, ראשונים ואחרונים!

ומה לגבי התוכי היפה הזה שלמעלה?

אה… זה את צריכה משכנתא! מאתיים אלף דולר!

למה? מה הוא יודע?

תראי גברת, באמת שאין לי מושג. אלא ששני התוכים האחרים קוראים לו "כבוד הרב!"

פרשת תצוה "חכמת הלב" פרק מיוחד

בס"ד

והפעם פרק חביב עליי במיוחד –  פרשת תצווה "חכמת הלב"

·         רעיון חינוכי

·         מתורתו של ר' נחמן

·         רעיון של דר יחיאל שרמן

·         סיפור מרגש על ר' שלמה קרליבך

·         סיפור  שנון בענייני חכמה של הגרי"ז

·         השיר של גיא מישאל חכמת הלב ע"פ "בעל הסולם"

·         סרט מרגש "מי שומע מה שבלב"

·         ראיון מרגש עם הרב חנן פורת זצ"ל  שיש בו הרבה חכמת הלב

פרשת תצווה – חכמת הלב בחיים בכלל ובחינוך בפרט

"ואתה תדבר אל כל חכמי לב אשר מלאתיו רוח חכמה ועשו את בגדי אהרן לקדשו לכהנו לי" (שמות כח', ג')

הבורסה דוהרת למעלה, כולם רצים להשקיע כדי להתעשר בקלות. והנה, אדם אחד "מתעצל" ואינו ממהר לבורסה – הוא לומד עכשיו על מצוה כלשהי, כדי שיוכל לקיים אותה טוב יותר. פראייר? לא! הוא הולך בדרכו של משה רבנו:

"משה זכה בעצמות יוסף, ואין בישראל גדול ממנו, שנאמר (שמות יג19) "ויקח משה את עצמות יוסף עמו "… בא וראה כמה חביבות מצות על משה רבינו, שכל ישראל כולן נתעסקו בביזה, והוא נתעסק במצות, שנאמר (משלי י8) "חכם לב יקח מצות "… ומנין היה יודע משה רבינו היכן יוסף קבור? אמרו: סרח בת אשר נשתיירה מאותו הדור, הלך משה אצלה, אמר לה 'כלום את יודעת היכן יוסף קבור?' אמרה לו 'ארון של מתכת עשו לו מצרים וקבעוהו בנילוס הנהר כדי שיתברכו מימיו'. הלך משה ועמד על שפת נילוס, אמר לו 'יוסף יוסף, הגיע העת שנשבע הקב"ה שאני גואל אתכם והגיעה השבועה שהשבעת את ישראל, אם אתה מראה עצמך מוטב, אם לאו הרי אנו מנוקין משבועתך!' מיד צף ארונו של יוסף…" (תלמוד בבלי, סוטה ט: – יג.).

בימים האחרונים לפני יציאת מצרים, כשכל בני-ישראל היו עסוקים בלקיחת כלים יקרים משכניהם המצרים, היה משה עסוק בחיפושים אחר ארונו של יוסף, כדי להעלות אותו ממצרים ולקבור אותו בארץ כנען. כשכולם עסוקים בהתעשרות מהירה, "חכם לב – ייקח מצוות", כי הוא יודע שהמצוות חשובות יותר מכסף. 

בשבוע שעבר דיברתי על אותו לב שתרם למלאכת המשכן אותו לב של חסד והשבוע בפרשת השבוע פרשת תצוה אנו מוצאים ביטוי דומה "חכמי לב" "ואתה תדבר אל כל חכמי לב אשר מלאתיו רוח חכמה ועשו את בגדי אהרן לקדשו לכהנו לי" (שמות כח', ג'). משה נצטווה לקחת את חכמי הלב מקרב בני ישראל שיעסקו במלאכת המשכן, בחיבור כליו ובהכנת בגדי הכהונה. מה הפירוש 'חכם לב', במה הוא שונה מחכם רגיל. מדוע נדרשת תכונה ייחודית זו במלאכת הקמת המשכן? אם נשים לב בביטוי "חכם לב" – תרתי דסתרי. ביהדות, כמו גם בתרבויות העמים, המוח אחראי על החכמה המושכלת, ואילו הלב מופקד על הרגש. למעשה, אין ללב כל אפשרות פיזיולוגית לבצע פעולות בתחום החשיבה הקוגנטיבית, ואין לו כלים תפקודיים לתת מענה למצבים רגשיים אליהם נקלע האדם. בבניית המשכן, הלב הוא הקולט את חכמת רוח האלוקים ולא המוח כמתבקש. הביטוי "חכם לב" במקרה זה הוא אך טבעי ומתבקש. הקב"ה מורה למשה למצוא את חכמי הלב, כדי לבנות את המשכן.  למרות שפירוט הכלים הוא לכאורה "טכני", המחשבה וכוונת הלב קודמות למעשה.           

חיזוק לדברים נמצא בדברי ר' נחמן: "הַלֵּב הוּא הַצַּיָּר שֶׁל הַמִּדּוֹת" – הוא חכם, יודע, מבין, ורק באמצעותו ניתן לעשות כל מלאכת חרש וחשב ורקם. רבי נחמן מרחיב לנו קצת בענייני הלב:

כִּי כְּשֶׁנוֹפְלִין לְאֵיזֶהוּ צָרָה, חַס וְשָׁלוֹם
אֲזַי עִקָּר הַצָּרָה בַּלֵּב
כִּי הַלֵּב יוֹדֵעַ וּמַרְגִּישׁ הַצָּרָה בְּיוֹתֵר
כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב: "לֵב יוֹדֵעַ מָרַת נַפְשׁוֹ" כִּי "הַלֵּב מֵבִין"
וְעַל כֵּן הוּא מַרְגִּישׁ הַצָּרָה בְּיוֹתֵר
וַאֲזַי, בִּשְׁעַת הַצָּרָה, מִתְכַּנְּסִים כָּל הַדָּמִים וְעוֹלִים אֶל הַלֵּב
כְּמוֹ כְּשֶׁיֵּשׁ צָרָה בְּאֵיזֶהוּ מָקוֹם, חַס וְשָׁלוֹם
אֲזַי מִתְכַּנְּסִים כֻּלָּם אֶל הֶחָכָם שֶׁיֵּשׁ שָׁם, לְקַבֵּל מִמֶּנּוּ עֵצָה
כְּמוֹ כֵן נִתְקַבְּצִים כָּל הַדָּמִים וְעוֹלִים אֶל הַלֵּב
לְבַקֵּשׁ עֵצָה וְתַחְבּוּלָה כְּנֶגֶד הַצָּרָה
וַאֲזַי הֵם שׁוֹטְפִים עַל הַלֵּב
וְאָז הַלֵּב בְּצָרָה וּבְדחַק גָּדוֹל
כִּי לא דַי שֶׁהַלֵּב דּוֹאֵג בְּעַצְמוֹ
כִּי הוּא מַרְגִּישׁ הַצָּרָה יוֹתֵר מִכֻּלָּם
אַף גַּם הַדָּמִים שׁוֹטְפִין עָלָיו וּמְצֵרִין לוֹ מְאד
וְעַל כֵּן כְּשֶׁיֵּשׁ, חַס וְשָׁלוֹם, צָרָה לָאָדָם
הַלֵּב דּוֹפֵק בִּדְפִיקוֹת גְּדוֹלוֹת
כִּי הוּא מְבַקֵּשׁ לְנַעֲנֵעַ מֵעַצְמוֹ וּלְהַשְׁלִיכָם מֵעָלָיו
וְעַל כֵּן הוּא דּוֹפֵק בִּדְפִיקוֹת גְּדוֹלוֹת בִּשְׁעַת הַצָּרָה, חַס וְשָׁלוֹם
וְאַחַר כָּך כְּשֶׁיוֹצְאִין מֵהַצָּרָה
אֲזַי חוֹזְרִין תַּהֲלוּכוֹת הַדָּמִים לֵילֵך כַּסֵּדֶר בְּתוֹך שְׁבִילֵי הַגּוּף
וְעַל כֵּן הַתּוֹדָה, שֶׁהִיא בָּאָה
. כְּשֶׁיוֹצְאִין מֵהַצָּרָה
הִיא מְכֻנָּה בְּשֵׁם הֲלָכָה
עַל שֵׁם תַּהֲלוּכוֹת הַדָּמִים
שֶׁהוֹלְכִין כַּסֵּדֶר כְּשֶׁיוֹצְאִין מֵהַצָּרָה כַּנַּ"ל (יקוטי מוהר"ן ח"ב – תורה ב)

 

אומר הרב דר' יחיאל שרמן שהאומנים שנתבקשו לבצע את מלאכת המשכן, נתבקשו להשקיע כל מרצם ויכולתם ובעיקר כשרונם וסגולתם בעמלם במלאכה חשובה וקדושה זו. עשית המשכן לא הייתה רק עשייה חיצונית של מעשה אומן רגיל, אלא לבניין המשכן הייתה משמעות סימבולית; לכל חלק היו רעיונות מרתקים משלו. הבונה המעצב האומן צריך היה להשקיע מרעיונותיו ומיצירותיו ומתוך כוונה ואמונה.

כל אומן בימינו יודע את אשר נלמד מפרשת "מקצועית" זו, כאשר עליו להשקיע משלו, מרוחו, מפנימיותו בכל מעשה אומנות. יצירה אומנותית אינה העתק של משהו אחר. היצירה האומנותית אינה משתמשת בנייר ההעתקה. למרות שהתוכנית קיימת ושרירא, הרי יש לאומן שפע של עבודה התלויה בפנימיותו, ברוחו  ובעצמו האומנותית.

אם נעבור לתחום החינוכי ברור לנו עתה שבכל תהליך חינוכי הלב הוא מרכיב מרכזי הרגש אשר בלב, הוא המביא את האדם למקום בו הינו ולמקום אליו רוצה הוא להגיע. אין אנו יכולים לשלוט לחלוטין ברגשותינו ,ייתכן ויעלה רגש אשר יגרום לנו התנהגות אשר איננה תואמת הזמן והמציאות ,כשלא נוכל לרגש זה ייתכן ונגיע לידי התנהגות אשר תוגדר כחריגה.

אני חושב שהפרויקט סרטונים לעבודה חינוכית מסמל בדיוק את הנקודה שאומרת ברגעי משבר – רגע !!! עצור תחשוב לפני שאתה מגיב, העזר בסרטון בסיפור או בשיר שיגרום

ללב שלך או ללב של מי שמולך להבין את הטעות להבין את הדרך הנכונה. תהיה חכם לב, תנסה לראות את מה שמעבר למקרה. באותו רגע שאומרים לילד "אתה גנב" הדבקת לו  תווית שלילית ואפילו שהיא נכונה. יותר נכון לומר לו 'גנבת' או 'לקחת משהו שלא שייך לך' זוהי הלשון העדיפה.

ואם כתבנו על אותו לב שמחבר אי אפשר שלא לצרף את הסיפור המרגש על הרב קרליבך שהיה בוודאי "חכם לב":

הופעותיו משכו אליהן רבים כאשר לא פעם לבקשת הקהל הן נמשכו עד לשעות הקטנות של הלילה כשההדרן הופך להופעה בפני עצמה. ערב אחד כאשר השעון כבר הצביע על אחר חצות, הקהל ברובו עזב את האולם ור' שלמה כבר פנה אל אחרי הקלעים ניגש אליו יהודי זקן מעולי רוסיה, משהביטו השנים זה בזה, נפלו איש על כתפי רעהו והתחבקו ממושכות, הזילו דמעות שמחה ואף ברכו שהחיינו כפסק השולחן ערוך – "הרואה את חברו לאחר ימים מרובים חייב בברכה".
לאחר שהחליפו מספר מילים עלה קרליבך לבמה ופתח בניגון מרגש.רוב הקהל לא ידע את פירוש המילים, אך די היה בניגון, כדי להבין את המשמעות. רבים מהנוכחים הזילו דמעות. כשסיים את הניגון אסף סביבו הזקן את הקהל הנותר וסיפר "כשהיה הרב קרליבך ברוסיה בתחילת שנות השבעים, ערך עם חסידיו מסיבת ראש חודש בבית הכנסת הגדול במוסקבה. וכיוון שהחל פורט על מיתריו ומנעים בקולו נתמלא ההיכל בהמוני יהודים. אלפים גלויי ראש כיסו קודקודם מכל הבא ליד, למען יוכלו לשבת בבית ה', ולרגע נדמה היה, שחוזר בית הכנסת לחייו כבראשונה. ר' שלמה היה יושב במרכז ומספר מדברי חכמים ושר עמנו "עם ישראל חי", וישראל בטח בה"', ניגונים אשר מסך הברזל לא יכל להם, ונודעו אף בקרבנו. רוב הקהל לא ידע את פירוש המילים, אך די היה בניגון, כדי להבין את המשמעות. רבים מהנוכחים הזילו דמעות.
אך אז נצבט לבו של ר' שלמה בקרבו . הכיצד אקום ואעזבם? אז הוציא מבין חפציו סידור ישן אשר נתפורר לחלקים הרבה, ונתן לכל אחד מאתנו דף ממנו. זה קיבל מתפילת מנחה וזה משחרית. וזה מברכת המזון. שיהיה לך משהו מיהדות היה אומר. כשאזלו דפי הסידור נותרו עדיין כמה ידיים מושטות, אשר ניצבו ריקם. מה עשה? לקח התפילין שלו ונתן לאחד, נטל הטלית קטן שלו והלביש לשני, הסיר כיפתו מעליו והניח לראשו של השלישי, עד שלא נותר בידיו דבר. אלא שאז עמדתי וצווחתי: "ר' שלוימל'ה, אני למדתי בחיידר עד גיל חמש, ולא נותר לי שום דבר של דת עמי, תן לי גם כן משהו…  לקח התפילין שלו ונתן לאחד, נטל הטלית קטן שלו והלביש לשני, הסיר כיפתו מעליו והניח לראשו של השלישי, עד שלא נותר בידיו דבר. אמר לו אותו זקן ומה איתי? לי אין דבר? אני רוצה משהו של יהדות…
כששמע זאת ר' קרליבך הצטער מאד, אך באמתחתו לא נותר מאומה ישב וחשב ולאחר כמה רגעים אמר לי : יודע אתה אחי, אהובי, נותר לי דבר אחד של יידישקייט אתי: הלב שלי, ליבי הוא כולו של עם ישראל. ממנו הניגון "ממקומך מלכנו", בו מתפללים בבתי כנסיות בכל התפוצות, מאתו הלחן "עוד ישמע" בו משמחים חתן וכלה בכל קהילות ישראל, ומחדריו השיר "הנשמה לך", בו שוטחים הבריות בקשותיהם בפני קונם בימים הנוראים. לבי הוא בעצם של היהדות, של התפילות, של השמחות, של הציפייה לגאולה. אותו אני אתן לך, ותדע שמכאן ולהבא הוא שלך. אם ניפגש פעם, כל מה שתבקש ממנו לשיר לכבודך הוא יהיה חייב
ומאז, סיים הזקן את סיפורו, שמרתי את הבטחתו בזיכרוני, וכשראיתיו ביקשתי לפרוע את חובו

בכדי לגרום לילדים להיות יותר מאושרים, להצליח בחיים ושתהיה לנו חברה טובה יותר, על ההורים ועל המורים ללמד את הילדים את בינת הלב (אינטליגנציה רגשית) שיהיו מודעים לרגשותיהם ולרגשות הזולת שייקחו אחריות ומחויבות, שיתמידו בביצוע משימות והשגת יעדים, שישלטו על הדחפים, שיהיו אכפתיים לזולת ועוד.

עכשיו גם ברור לנו בקשתו של דוד המלך לקב"ה הכתובה בדברי הימים –

שֳׁמְרָה זֹּאת לְעוֹלָם לְיֵצֶר מַחְשְׁבוֹת לְבַב עַמֶּךָ וְהָכֵן לְבָבָם אֵלֶיךָ וְלִשְׁלֹמֹה בְנִי תֵּן לֵבָב שָׁלֵם…

ונסיים את החלק הזה בשיר המרגש של גיא מישאל חכמת הלב (בהמשך, השיר בגרסת וידאו)

  הָאָדָם לא נִבְרָא
לִקְנוֹת הוֹן וְלִבְנוֹת בִּנְיָנִים.
אֶלָּא לְבַקֵש כּל דָבָר,
שֶיְבִיאֵהוּ לִלְמוֹד אֶת הַחוֹכְמָה
אֵיך לֶאֱהוֹב.
וְאָז יִיפַּקְחוּ עֵינֵי לִבּוֹ,
וְתִתְחַדֵש בְּקִרְבּוֹ רוּחַ אַחֶרֶת

 

והפעם במקום בדיחה לסיום, סיפור חביב המדבר על חכמה מסוג אחר:

בספר "פניני רבנו הגרי"ז מובא סיפור, מעשה באחד שנכשל באיזה עניין (הקשור בהנהגת ציבור) ובא לפני רבנו הגרי"ז זצוק"ל לשאול איך אפשר לתקן את המעוות?
השיב לו הרב דבריסק זיע"א "מעשה שהיה בעיר אחת, שהיה שם בעל עגלה ותיק וזקן, שעמד על משמרתו זו שנים רבות, והנה הופיע בעיר הזו בעל עגלה חדש צעיר, והתחיל להשיג את גבולו של הזקן הנ"ל.
פגש בעל העגלה הזקן את הצעיר ואמר לו "הנה באת להשיג את גבולי שלא כדין, ועפ"י דין צריך אתה לעזוב את המקום הזה. אבל לפנים משורת הדין מוכן אני להסכים שתישאר בתפקיד בעל עגלה בעירנו, אבל בתנאי אחד שתעמוד אצלי למבחן אם בקי אתה בהלכות עגלונות. אם תצליח במבחן אסכים שתישאר בעיר, ואם לא תצליח עליך לעזוב את המקום".
הסכימו ביניהם כנ"ל, והתחיל הבעל עגלה הזקן לבחון את הצעיר ושאל אותו "מה צריך בעל עגלה לעשות כשנוסע בדרך, והעגלה עמוסה בנושאים, והנה שקעה העגלה בבוץ, והסוסים אינם מצליחים בשום אופן למשוך את העגלה מן הבוץ?השיב העגלון הצעיר "מבקשים מהנוסעים שיורידו מהעגלות את המשאות כדי שימעט העומס שעל העגלה, ואז יוכלו הסוסים למשוך את העגלה…"
ושאל העגלון הזקן "ואיך יהיה אם גם אחרי העצה הזו עדיין שקועה העגלה חזק בבוץ ואין הסוסים יכולים להזיזה?
השיב העגלון הצעיר "כי אז מבקשים מהנוסעים שירדו הם מהעגלה, כדי שתהיה הרבה יותר קלה"…
המשיך העגלון הזקן לשאול "ואם בכל זאת עדיין אין העגלה זזה ממקומה?
השיב הצעיר "כי אז מבקשים מהנוסעים שידחפו את העגלה מאחוריה, ועי"ז יוכלו לחלץ את העגלה מן הבוץ
והמשיך העגלון הזקן לשאול "ואם בכל זאת עדין אין העגלה זזה ממקומה?
השיב הצעיר "כי אז אינני יודע עצה לזה…"
אמר לו העגלון הזקן "אם נכשלת בבחינה! וכפי שהוסכם ביננו עליך לעזוב את העיר…"
אמר הצעיר "אכן אקיים את ההסכם ואעזוב את המקום כאשר הבטחתי, אבל אבקשך שתאמר לי מה היא באמת העצה במקרה הנ"ל?
השיב לו העגלון הזקן "יקירי, באמת במצב ביש כזה אין שום עצה איך לחלץ את העגלה מהבוץ העמוק ששקעה בו, אבל בעל עגלה מנוסה נזהר מלכתחילה שלא להיכנס לכזה בוץ שאי אפשר להיחלץ ממנו!…":

 

והפעם בפינת המולטימדיה

1.       הסרט "מי שומע את מה שבלב" – מעולמם של החרשים  –

2.       ראיון מרגש עם הרב חנן פורת זצ"ל שיש בו הרבה מחכמת הלב –

3.       שירו של גיא משאלי חכמת הלב ע"פ פרוש בעל הסולם –

ובכל זאת בדיחה לסיום

לדני היתה בעיה: במקום לכתוב `הלכתי` הוא כתב `אלחטי`. יום אחד המורה התרגזה עליו והחליטה להעניש אותו: אחרי הלימודים, משה היה צריך להישאר ולכתוב על הלוח מאה פעמים `הלכתי`.
למחרת בבוקר, המורה מגיעה ורואה את כל הלוח מכוסה במלה `הלכתי`, כשלמטה רשומה ההודעה: "כתבתי `הלכתי` חמישים פעם, ואז נגמר המקום, אז אלחטי הביתה".

ועוד אחת חדשה…

עורך דין ממולח נסע לו ברכב היוקרה שלו וחלף על פני תמרור עצור מבלי לציית לו. למזלו הרע, שוטר שחיכה בהמשך הכביש הבחין בכך ומיד סימן לו לעצור בצד. העורך דין חשב שהוא חכם יותר מהשוטר ומכיר את החוק טוב יותר ממנו, ולכן הוא ניסה להוכיח את יכולותיו בזמן שהוא משתעשע על חשבונו של השוטר.

השוטר: "תראה לי רישיונות בבקשה.

עורך הדין: "אפשר לדעת למה?"

השוטר: "לא הגעת לעצירה מלאה לפני תמרור עצור."

עורך הדין: "האטתי, ראיתי שאף אחד לא מגיע ולכן המשכתי לנסוע."

השוטר: "אז אתה מודה שלא הגעת לעצירה מלאה. תביא לי רישיונות בבקשה."

עורך הדין: "מה ההבדל בין האטה לעצירה?"

השוטר: "ההבדל הוא שעליך להגיע לעצירה מלאה על פי החוק. תביא לי רישיונות בבקשה!"

עורך הדין: "אם תוכל להראות לי חוק שמראה את ההבדל שבין האטה לעצירה, אני אתן לך את הרישיונות שלי ואקבל את הדו"ח בלי בעיה, אבל אם לא תוכל אבקש ממך לשחרר אותי בחזרה לדרכי."

השוטר חשב על דברי עורך הדין למשך כמה רגעים ולפתע שלף את הנשק שלו והחל לנפץ את פנסי הרכב החלונות של המכונית.

עורך הדין מיד התחיל לצעוק: "אתה נורמאלי? מה אתה עושה? תפסיק להרוס לי את האוטו!"

השוטר: "עכשיו תגיד לי, אתה רוצה שאני אאט או שאעצור?"

 

 

פרק מיוחד והומוריסטי לקראת חג הפורים

שלום לכולם

רבים שולחים אליי לאחרונה בקשה מעניינת: "הרב יהודה שלום, בתקופה האחרונה יש לנו תקנונים חדשים שאנו מצווים לקיימם בגלל ארועי הפורים. אחד הסעיפים הפופולרים אצל התלמידים הוא לחייב אותנו, המורים לתת בדיחה בתחילת השיעור, בבקשה תעזור לנו עם החומרים המצחיקים.

הנה לפניכם פרק מיוחד ומלא הומור.

לחצו על הקישורים


בדיחות

מה זה שוק המניות

שעשועי לשון

משפטים מצחיקים

בדיחות לדתיים

דַּבֵּר חָדָשׁ – סופי – עבודה ומקצועות

למתפללי בית הכנסת שלום רב


והנה הסרטונים

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

פרק מיוחד בנושא חודש אדר – השמחה

שלום שוב

כמה הודעות

1.       בתקופה האחרונה אני מקבל הרבה דברי חיזוק ועידוד מאנשים בנוגע לפרויקט. הדברים מחזקים מאוד ועל כך אני מודה לכל מי שכתב לי. סליחה ומחילה אם לא עניתי עקב תיבת דואר מוצפת. אני בהחלט חושב על שיתופי פעולה עם גורמים מסוימים כדי להרחיב את הפרויקט שכנראה מצליח להגיע לציבורים גדולים.

2.       אני תמיד רוצה לעזור ואשמח שתמשיכו להפנות לי שאלות והבהרות בנושאים מסוימים.

3.       הפרק הזה מיועד לימים שבהם אנו נמצאים. ניסיתי לכלול את מגוון הדברים שיש בנושא לחודש אדר וניסיתי לתת מענה לכל הגילאים ולכל המגזרים. מקווה שהצלחתי. אם אתם חושבים ששכחתי משהו אשמח לשמוע. תזכרו החומר הוא רב  ובררתי רק מה שנראה לי לנכון.

4.       המארז "עולם הצחוק" מכיל חומרים רבים שיכולים לשמש אתכם מול התלמידים. האם גם בתקנון שלכם שהמציאו התלמידים בחודש אדר אתם מחויבים לספר בדיחה בתחילת שיעור? הנה העזרה שאני יכול לתת. לכל אלו שרכשו את הערכה, הנה ההזדמנות להפתיע את התלמידים, אוסף של עשרות בדיחות, מצגות, קריקטורות והכל בכשרות למהדרין.

חודש טוב ובהצלחה לכולנו.

משנכנס  אדר  מרבים  בשמחה.  כולנו  רוצים  לשמוח  בכל יום מימות השנה שמחה אמיתית. שמחה מכל הלב. שמחה תמידית  שרק  מתגברת  לה  בחודש  אדר.  כשאנחנו  רואים מישהו עצוב סביבנו אנחנו בדרך כלל נשתדל לשמח אותו. קראתי מאמר מעניין של שמעון סיאני.

רגע  לפני  פרוץ  מסיבות  פורים  בואו  ונחשוב  –  מה  באמת משמח אותנו? הפתעה? ציון טוב? מפגש עם חברים? פיצוח מוצלח  של  תרגיל  במתמטיקה?  לעשות  משהו  טוב  למישהו?  ללמוד משהו חדש? כן, יש כאלה שזה באמת מה שמשמח אותם, משהו אחר שלא כתוב כאן? עכשיו בואו ונחשוב כמה מהדברים שמשמחים אותנו תלויים בגורם  חיצוני  וכמה  תלויים  בנו  ורק  בנו?   כדי  שהשמחה שלנו תהיה מובטחת היא צריכה להיות, עד כמה שאפשר, שמחה שתלויה בנו ולא בגורמים חיצוניים. שמחה אמיתית. שמחה פנימית. אנחנו לא חיים לבד ולכן נוסיף ונשאל: מה אנחנו  יכולים  לעשות  כדי  לשמח  את  ההורים  שלנו?  את החברים שלנו? את השכנים שלנו? את המורים שלנו? מה אנחנו צריכים לעשות כדי שהשמחה שלנו לא תפגע באלו שלצידנו?  הורים,  חברים,  שכנים,  מורים?  נראה  לי  שכדי להצליח  להתמודד  עם  ריבוי  השאלות  כדאי  להכיר  את הנוסחה  של  הרמב“ם  לחיים  של  שמחה. ”לא יהא אדם  בעל  שחוק  והיתול  ולא  עצב ואונן אלא שמח!… וצוו שלא יהא אדם פרוץ בשחוק ולא עצב ומתאבל, אלא מקביל את כל האדם  בסבר פנים יפות“ (רמב“ם הלכות דעות פרק ב‘ הלכה ז‘).  העניין  שצריך  להקביל  כל  אדם  בסבר  פנים  יפות  מופיע בדברי  שמאי  בפרקי  אבות .  הרמב“ם  בפירוש המשניות מסביר מהו סבר פנים יפות: ”וסבר  פנים  יפות  –  ברצון  ובעדינות  !“   ”פנים  של  רצון, שמחה מאופקת, עדינות הבעה“. איך תדעו אם עניתם נכון על  השאלות  שבתחילת  הקטע?  המבחן  הוא  באפקט  של  ה“אפטר  פרטי“.  אם  לאחר  מסיבת  פורים  אתם  מרגישים שיכורים, ריקנים, זעופים משהו – סימן שהתשובות שעניתם לעצמכם לא היו מוצלחות. אל דאגה, בפעם הבאה אפשר יהיה לתקן את זה. אם באפקט ה“אפטר פרטי“ שיש להורים שלכם, לחברים, לשכנים  ולמורים  יש  אפילו  מישהו  אחד  שנפגע  מכם, מהרעש, מהבדיחות או בכלל מההתנהגות שלכם סימן שיש לכם מה לתקן בפעם הבאה. אבל אם יום אחרי פורים אתם ואלו  שלצדכם  מרגישים  מלאים,  מסופקים,  שמחים,  גאים בעצמכם  –  סימן  שעברתם  את  מבחן  ה“מרבים  בשמחה“ בהצלחה רבה !

כותב לנו הרב אבינר "לכולנו יש בעיות, ומאין, ניקח את השמחה? והתשובה: ניקח שמחה מהדברים הטובים שאנו עושים – מה שנקרא שמחה של מצווה. שמחה של מצווה היא המודעות הפנימית, התודעה הפנימית של האדם שהוא טוב וישר, ולא חסר לו שום דבר אחר. אין לו צורך בשום פרס. על זה שכר מצווה מצווה (שבות ד' ב') הוא שמח שעושה מצווה, ומשתוקק לקיים עוד מצווה".

"רבי נחמן היה שרוי בצער כבד.זה עתה נפטר בנו הפעוט. חסידיו הקרובים ביותר שבאו לנחמו, לא יכלו לעמוד בפני צערו וברחו מהחדר. כששבו ביום המחרת אמר להם הרבי,"אילו לא ברחתם, הייתי מגלה לכם דבר מה נפלא".אז פתח בשיעור שנושאו היה "גן הנשמות", בו הסביר כיצד אנו יכולים למצוא משמעות תקווה ושמחה גם בסבל הגדול ביותר.

"אם אינך חש בשמחה, העמד פנים. אפילו אם אתה שרוי בדיכאון, התאמץ לחייך, התנהג כאילו אתה שמח. והשמחה האמיתית…בוא תבוא" הרגל את עצמך לזמר ניגון זה ייתן לך חיים חדשים, וימלא אותך שמחה". (רבי נחמן)

"עצבות – נועלת שערי שמים

תפילה – פותחת שערים נעולים

והשמחה – בכוחה לשבר חומות."


מוסיף הרב קרליבך – מה ההבדל בין שמחה לצחוק? צחוק פירושו שמחה אינסופית, אני לא יכול להפסיק להיות שמח. אם זו שאלה של חיים ומוות אני לא שמח, אני צוחק. אם דנים מישהו למוות ומודיעים לו שיש לו חנינה, האם הוא שמח? הוא לא יכול להאמין. אם ח"ו מישהו טובע, וממש בשנייה האחרונה של חייו אני מוציא אותו, האם הוא אומר: 'אה, עשית אותי כל כך שמח שהצלת לי את החיים'?? זו לא שאלה של שמחה, זה הרבה יותר עמוק. כשמשיח יגיע כתוב: 'אז ימלא שחוק פינו'…עד שמשיח בא אנחנו חושבים שזה עניין של שמחה, אבל כשמשיח בא 'אז ימלא שחוק פינו'. אני מבין שזו לא שאלה של שמחה. אני ממש לא יודע איך הסתדרתי, זאת הייתה ממש שאלה של חיים או מוות. אני רוצה לומר לכם משהו יותר עמוק. יצחק אבינו לא נקרא שמחה. יצחק זה מלשון צחוק. אתם יודעים מדוע יצחק נקרא מלשון צחוק? כשלאברהם ולשרה נולד תינוק, זאת לא הייתה שאלה של שמחה. האם אתה חושב שלאחר שיצחק נולד, שרה פנתה לעזרת נשים של בית הכנסת של בעלה ואמרה: 'אני כל כך שמחה'?? נאום קלסי? האם אתה יכול לדמיין את שרה אימנו שאומרת: 'אני שמחה'?? 'אז ימלא שחוק פינו'…

שיעורים והפעלות לחודש אדר

1.       אתר לב לדעת – עשרות שיעורים, שיחות והפעלות – http://levladaat.org/discipline/10

2.       על השמחה – הפעלות ושיעורים – http://cms.education.gov.il/NR/rdonlyres/38553CB8-CAA0-4911-8BDC-6EFB30633AE6/101337/chemed15.doc

3.       עשה לך רב פורים – http://cms.education.gov.il/EducationCMS/Units/Noar/Actualia/AlSederHayom/chemed24.htm

4.       במארז מעגל השנה דיסקים 20 – 21 תמצאו עוד חומר רב.

ובפינת המולטימדיה.

סרטונים בנושא "סוגים שונים של שמחה"

1.       שמחה בכדורגל –  

2.       שמחה בכדורסל  –

3.       שמחה בכדורסל 2 –

4.       שמחה לאחר ניצחון-

5.       שמחה מסוג אחר –

6.       שמחה_קנאה_מרירות –

7.       שמחת הנצחון  –

8.       שמחת כדורגל של הקריין –

9.       שמחה של ערבי –

10.   חזרת_השץ, שמחה בתפילה –

סכנות בפורים

11.   מצגת זיקוקים ופירוטכניקה אסורים  מצגת זיקוקים ופירוטכניקה אסורים

12.   מצגת צעצועים מסוכנים-פורים מצגת צעצועים מסוכנים-פורים 2007

13.   מצגת צעצועים מסוכנים מצגת צעצועים מסוכנים1

מנהגי אלכוהול וסיגריות בפורים

14.   אלכוהול מצחיק ועצוב – 

15.   אלכוהול לחץ חברתי  

16.   בישן בשמיים עישון – 

18.   ניסוי המראה את סכנות העישון 

19.   סיגריות תולעים 

שירים בנושא שמחה ועוד

20.   ברכת חג פורים של אויבנו. 

21.   יוסף קרדונר – תשמח  

22.   תזמורת להבה – אין יאוש בעולם – 

23.   תתעורר אריאל זילבר – 

24.   שיר היתולי נודע המיוחס לר' שלמה אבן-גבירול – ככלות ייני  –

http://www.piyut.org.il/textual/849.html

25.   קטע עם הרב דוד סתו לצפיה עם בן/בת זוג  –

http://www.youtube.com/watch?v=dy4Q-yAT5v0

26.   פורים אתר aish  – http://www.aish.co.il/v/ch/50836697.html

ולסיום

27.   קטע מצחיק לסיום שנקרא "חצי חצי" –