פרשת דברים – "התנהלות מתוך פחד"

פרשת דברים – התנהלות מתוך פחד

והשבוע בתוכן הפרק

·         רעיון חינוכי "התנהלות מתוך פחד"

·         מתורתו של אור החיים

·         מתורתו של הרב שטראוס

·         קצת לקראת תשעה באב

·         סרטונים

·         ספור מרגש במיוחד שכל מי שקורא לא יכול שלא להתרגש

·         ובדיחה כשרה לסיום

ברצוני להציג שלושה כיוונים להסתכלות על הפרשה

הסתכלות ראשונה

משה הוא לא גיבור הספר אותו הוא מספר, אלא העם אותו הוא מנהיג כבר כמה וכמה שנים טובות. דרך מסירת הסיפור היא נאום אחד ארוך מאוד של משה, אותו אחד שבתחילת הקריירה הצהיר על עצמו שהוא כבד-פה. הספר ילך קדימה ואחורה בזמנים, אבל זמן האמת של מסירת הסיפור הוא קריטי כי הוא מתרחש ערב הכניסה לישראל, לפני מות משה – אותו אחד שבלידתו ועל פי מדרשים, עוד טרם לידתו, קיבל את הייעוד להיות נביא ומושיע. זהו אותו משה עליו ייאמר בסוף ספר דברים וְלֹא קָם נָבִיא עוֹד בְּיִשְׂרָאֵל כְּמשֶׁה אֲשֶׁר יְדָעוֹ יְהֹוָה פָּנִים אֶל פָּנִים.

בקריאה של הפרשה הראשונה קשה שלא הרגיש את הכעס העצום, אפילו האלים, של משה כלפי שומעיו. המילה 'לא' או 'ולא' מופיעה עשרים וחמש פעמים בהקשר המאשים את עם ישראל, שלא האמין או לא הקשיב לאלוהים או למשה שליחו. הפרשה מלאה במנות כה גדושות של כעס ומרמור, עד שבצר לי נזכרתי בנקודה המסוימת אליה מגיעים בטיפול פסיכולוגי. רגע בו אתה מתמלא בהאשמות כלפי ההורים, האחים, העבודה, הרמזורים ולסיום כלפי כל העולם. בטקסט קצר משה מזכיר את כל העוולות של העם, את הרגעים הקשים והמכוערים, את המלחמות בדרך ואת חוסר האמונה של העם שאלוהים נלחם עבורו וכל מה שהוא צריך לעשות זה להאמין בו, אלא שאפילו את זה הוא לא מצליח לעשות. די ברור שמשה מוציא את האכזבה שלו מפני שאחרי כל הטרחה והדרך שעשה הוא לא רשאי להיכנס לארץ ישראל. די ברור שהוא כועס שאם העם לא היה כל-כך בעייתי ולא היה מקבל עונשים בסגנון "ארבעים שנה ביציאה", הוא היה זוכה להנהיג אותם פנימה ולטעום חלב ודבש לעת זקנתו. גם חז"ל שמו לב שבפרשה יש הסבר אחר לסיבה מדוע משה לא נכנס לארץ. משה תולה את הסיבה בחטא המרגלים ומסביר שהדור הראשון, כולל הוא עצמו, נענשו.

המילים הראשונות של משה בפרשה הן אלו: יְהוָה אֱלֹהֵינוּ דִּבֶּר אֵלֵינוּ  והאחרונות הן: לֹא תִּירָאוּם כִּי יְהוָה אֱלֹהֵיכֶם הוּא הַנִּלְחָם לָכֶם. המשפטים מאפשרים לראות קצת מהתהליך שהוא עובר. כשהוא מתחיל את דבריו הוא באמת מתעתד לעשות סיכום של כל קורות העם, אבל תוך כדי דיבור הוא נזכר בכל הקשיים שהעם הערים עליו. קשיים שאילצו אותו לומר דברים כמו: לֹא אוּכַל לְבַדִּי שְׂאֵת אֶתְכֶם, וכן הלאה. תוך כדי הדיבור, כשהוא רואה את כל העם לפניו, עומד בעיניים מייחלות לעתיד שהוא לא יזכה לו, הוא כנראה נזכר במוות המתקרב שלו ובהחמצת ארץ ישראל, וכך, בכל פיסת נאום הוא הולך ומתרחק ממאזיניו עד שבסוף הפרשה הוא מפריד את עצמו מהם ובחצי פה מתוודה שאלוהים כבר לא נלחם עבורו, אלא עבורם.

הסתכלות שניה

בפרשת "דברים" ניתנה הבמה למשה. הוא מתייצב לפני העם לבדו ומדבר מהלב.  מדבריו אנו למדים על אכפתיות, על אחריותו האישית ועל דאגתו האמיתית לעם ישראל.  משה מזכיר לעם כי ה' הוציאו ממצרים ודאג לכל מחסורו במדבר במשך ארבעים שנה. הוא מזכיר את קריעת ים סוף ואת מעמד מתן תורה, את ירידת המזון מהשמיים, את עמוד הענן ועמוד האש שהנחו את בני ישראל, והוכיח את דאגתו הצמודה של הבורא בכבודו ובעצמו לעמו. משה אומר לעם "ובמדבר נשאך ה', כאשר ישא איש את בנו בכל הדרך אשר הלכתם", למרות כל זאת עדיין היו אנשים שהרבו להתלונן, לעורר מחלוקות ומריבות ולהיות כפויי טובה.  גם המרגלים שחטאו היו חסרי אמונה, התסיסו את העם והחלישו את רוחו. כלומר, למרות כל הניסים והנפלאות עדיין יש אנשים חסרי אמונה, מרירים, מתלוננים ומתגעגעים לסיר הבשר במצרים. כיצד ייתכן הדבר?! התשובה היא: שאננות, אדישות והיצמדות לשגרה, זיכרון קצר מועד, השתעבדות מוחלטת לחומר ולגשמיות. משה בדאגתו הרבה, מזהיר את העם (ואותנו) מפני דיבורים שליליים, ובעיקר מפני שנאת הזולת. דברי משה ופרשת "דברים" מדגישים את הכוח שיש לדיבור. דיבור חיובי עשוי להועיל ולבנות דברים טובים, ודיבור שלילי עלול להדביר ולהרוס. ישנם אנשים השונאים אחרים סתם משום שהם שונים מהם בחיצוניותם או משום שאינם מסכימים לדעתם. שונאים כך סתם, ללא סיבה אמיתית, שנאת חינם. המילים והדיבור שלנו למעשה יוצרים עבורנו "גן עדן" או חלילה "גיהינום". במדבר סיני לעם ישראל לא היה חסר כלום: דאגו לכל מחסורם, הם זכו להשגחה אישית, קרו להם ניסים, ובכל זאת מתוך שאננות ואדישות אנשים לא שלטו בדיבוריהם השליליים, חטאו ונענשו. גם שבית המקדש היה קיים לא היה חסר דבר. היה נדמה שהגענו אל המנוחה ואל הנחלה, אבל גם אז, מתוך שאננות ואדישות, אנשים לא שלטו בדיבוריהם השליליים. ידוע כי הסיבה העיקרית לחורבן בית המקדש השני הייתה שנאת חינם וחוסר כבוד בין איש לרעהו.  מחלוקות הן חיוביות אם הן נובעות מתוך ענווה ורצון להגיע לאמת, אך שהן נובעות מתוך אגו ואינטרסים אישיים, הן הרסניות ביותר, הדיבור מוציא לפועל את המחשבות. המחשבות נעלות ורוחניות יותר מהדיבור הגשמי, ולכן המחשבות מסמלות את ספר "במדבר"-שם קרו נסים שמימיים מלמעלה והופנו אלינו למטה. בספר "במדבר" דברי הבורא התבצעו מלמעלה למטה :"וידבר ה' אל משה". לעומת זאת בפרשת "דברים" ובספר "דברים" כולו-משה הוא זה שמדבר ונואם לבני ישראל :"הדברים אשר דיבר משה אל כל ישראל", כאן מאפשר ה' למשה וגם לנו להוציא לפועל את הכוחות האנושיים, לבטא את המחשבות באמצעות דיבור מעשי ולבטא את הניצוץ האלוקי הנמצא בתוכנו, כי האדם והכוח האנושי גם הם חלק מן הבריאה האלוקית. ה' נתן לנו הוראות וצייד אותנו בכלי נשק חזקים-מחשבות חיוביות, דיבורים ומעשים-כדי שנוכל להשתמש בהם ביום יום, להשפיע ולשפר את חיינו. בספר "במדבר" למדנו כי בני ישראל היו פסיביים והם פשוט קיבלו מהשמיים מתנות רבות.  פרשת "דברים" וכל ספר דברים נותנים כוח לאדם להיות אקטיבי, לשלוט בדיבורו, ולבצע זאת בשטח בחיי היום יום. האדם לא יכוך לשבת בחיבוק ידיים ולצפות מהבורא שיעשה לו נס. האדם צריך לשלוט במחשבותיו ולהוציא אותן לפועל על ידי דיבור (מילה טובה, עידוד, פרגון לזולת) ומעשים. מה שווה רעיון טוב או לימוד רוחני נעלה אם לא מוציאים אותו לפועל ומיישמים את הדברים בשטח? בני ישראל עוזבים את המדבר ומתחילים תהליך חדש. דיבורים חיוביים ואהבת חינם בין איש לרעהו בסופו של דבר יגרמו לשלום, לבנייה ולצמיחה חיובית לנו ולכל סביבתנו.

הסתכלות שלישית

הרב גלעד שטראוס מביא לנו עוד הסתכלות מעניינת בפרשה.

סיפור המרגלים הוא סיפור של פחד וחרדה שהביאו להתמוטטות . אוירת הפחד מביאה את העם לומר דברים קשים על הקב"ה (שם; כז): " ותרגנו באהליכם ותאמרו בשנאת ד' אתנו הוציאנו מארץ מצרים לתת אתנו ביד האמרי להשמידנו". תאורי המרגלים שוברים את רוחו של העם (דברים א; כח): "אחינו המסו את לבבנו לאמר עם גדול ורם ממנו ערים גדלת ובצורת בשמים וגם בני ענקים ראינו שם". משה מזכיר את גבורות ד' במצרים ואת הנהגתו הניסית במדבר, אבל אין לו אין סיכוי (שם; ל – לג): " הוא ילחם לכם ככל אשר עשה אתכם במצרים לעיניכם… נשאך ד' אלהיך כאשר ישא איש את בנו… ד' אלהיכם ההלך לפניכם בדרך לתור לכם מקום לחנתכם באש לילה לראתכם בדרך אשר תלכו בה ובענן יומם".

הדבר המדהים הוא המהפך מפחד לגבורה איתנה שנוצר תוך זמן קצר ביותר. לאחר שהעם שומע את גזרת ד' למנוע מהם את הכניסה לארץ מיד הם נאזרים בגבורה אדירה (שם; מא) "ותענו ותאמרו אלי חטאנו לד' אנחנו נעלה ונלחמנו ככל אשר צונו ד' אלהינו ותחגרו איש את כלי מלחמתו ותהינו לעלת ההרה".דברים אלו מעוררים שאלות גדולות:

אם הם יכלו עכשיו להאזר בגבורה מדוע לא יכלו להתחזק קודם בדברי משה?

אם קודם הפחד מוטט אותם, כיצד גזרת ד' הפיחה בהם אומץ וגבורה מידיים ודחפה אותם לצאת למלחמה?

ממילא עולה גם שאלה שלישית – מדוע מסרב הקב"ה לקבל את התיקון שלהם? מדוע הקב"ה מסרב להיות בקרבם?

נראה, שבירור סוגיה פסיכולוגית זו חשוב לכל אחד מאתנו מפני שהוא נוגע בשרשי הכוחות המניעים אותנו לפעול או להירתע מפעולה . למרות שבמבט ראשוני נראה כאילו המעפילים מבקשים תיקון לחטאם. מבט מעמיק ופנימי מלמד שהם לא עברו כל שינוי. הם לא התהפכו מפחדנים לגיבורים. תגובתם ממשיכה את כניעתם לפחד. השינוי היחיד שעבר עליהם הוא שעתה פחדו מהגזרה האלוקית יותר. אם היו מבקשים באמת תיקון לחטאם היו שואלים את משה מה עליהם לעשות, היו ממתינים בסבלנות לקבל ממנו תשובה. אבל הם מגיבים בדחיפות (שם; מא): "חטאנו לד' אנחנו נעלה ונלחמנו"… הם לא פועלים מתוך מחשבה ושיקול דעת אלא בבהלה, רק הפחד מפני ד' דוחף אותם. כאן מתגלה לנו דרך שגויה בעבודת ד'. דרך שלעיתים גם אנחנו הולכים בה: עבודת ד' מתוך פחד.  האדם לא באמת שלם עם המעשה שהוא עושה. לא באמת מזדהה עם הדרך, אלא פועל מתוך הבנה שהוא עלול להיפגע ולהינזק.

הדבר נכון לא רק בעבודת ד' אלא גם בהתנהלות חברתית. לעיתים אנחנו תומכים במישהו לא מפני שאנחנו מסכימים איתו אלא מפני שאם לא נתמוך בו נפסיד. לעיתים אנחנו נמנעים מלהאבק על דבר שאנחנו מאמינים בו, מפני שהמאבק הזה עלול לגרום לנו נזק. בכל התנהגות כזאת אנחנו הולכים בדרכו של דור המרגלים – לא האמת והאמונה מכוונים את צעדנו אלא הפחד והרצון להגן על עצמנו בכל מחיר.

הקב"ה מעוניין שהדור שיכבוש את הארץ יפעל מתוך אמונה ובטחון בד'. דור שפועל מתוך פחד לא מתאים לנחול את ארץ ישראל. לכן ימתין העם עוד ארבעים שנה במדבר. הבנים שיולדו ויגדלו בתנאי המדבר הקשים יתחנכו לגבורה ומסירות לד' – אלו הבנים שמשה מדבר אתם כאן ומסביר להם מדוע הוריהם לא זכו להכנס לארץ. אלו הלוחמים שבהנהגתו של משה זכו כבר לכבוש את ממלכות סיחון ועוג וזכו לנצח את מדין. זה יהיה הדור שיחד עם יהושע ינחל את ארץ ישראל מתוך גבורה ומסירות נאמנה לדרך ד'.

ונסיים ברעיון חינוכי לימים אלו: פרשת השבוע פותחת בפסוק : אלה הדברים אשר דבר ה' אל כל ישראל במדבר בערבה מול סוף בין פארן ובין תופל ולבן וחצרות ודי זהב. על פי הפשט משה רבינו רומז לבני ישראל על מעשיהם השליליים, אך כדי לא לפגוע בהם הוא מזכיר רק את המקומות, כדי שיזכרו במעשיהם ויחזרו בתשובה.

"אור החיים" הקדוש בפירושו טוען לרמיזה אחרת: רמיזה על המידות שהאדם צריך לדבוק בהן:

א. "בעבר"-שייקח האדם ממידותיו של אברהם אבינו העברי.

ב. "הירדן "-לשון מרדות. האדם צריך לשאוף לשלמות ולרדות בעצמו וזה עדיף על לחץ חצוני.

ג. "במדבר" –שאדם צריך להיות עניו כמו המדבר שכולם דורכים עליו.

ד. "בערבה"- המילה ערבה רומזת לערבות הדדית.במקום ובזמן שצריך יש להוכיח את חברו ולא להסתתר מאחורי הענווה .

ה. מול סוף – לראות תמיד ממול את ה"סוף"- שיזכור אדם את יום המיתה ואז יהיה כל ימיו בתשובה.

ו. "בין פארן ובין תופל" – שיקרין "פאר" ושמחה חיצונית לכל הסוססים אותו, אך כלפי עצמו תמיד ידאג לשפר ותקן את ה"תפל".

ז. "ולבן"-רומז על לב טהור ונקי.

ח. "וחצרות" –רומז לחצרות ה' .כלומר תלמוד תורה.

ט. "ודי זהב"-שיאמר לזהב: די! הסתפקות במועט.

 

ואחתום בסיפור מרגש במיוחד המתקשר לימים בהם אנו נמצאים שסיפר ש"ז שרגאי, שיצא כשליח לפולין אחרי המלחמה וחזר משם עם העדות הבאה, הממצה, לעניות דעתי, את האמפטיה העמוקה שבה מעמידה השואה את היהודי המאמין:

זוהי כוחה של אמונה

בעזבי את פולין בפעם השנייה. הייתה זאת בחצות לילה, ליוו אותי ידידים וחברים משכבר הימים לתחנת הרכבת בוורשה, וגם אנשי השלטון הפולני. בשעת הפרידה כשעמדתי על יד הקרון בתחנה, ניגשה אלי אישה ובקשה בפיה: יש לה אחות בירושלים שבעלה עובד ב'תנובה' ברחוב יחזקאל, ואביה הזקן נוסע אליה באותה הרכבת, ובקשתה שאכניס אותו בתא שלי כדי שימצא בחברה של יהודי. נעניתי לה כמובן. עליתי יחד אתה לקרון והעברנו את אביה ואת כל חפציו – מטענו הדל, לתא שלי.

כשנכנסתי אחר כך לתא והתבוננתי ביהודי. ראיתי לפני פנים צהובים כשעווה, זקן לבן, עיניים מעוצבות וכולו פקעת עצבים. כשהתחלתי לשאול אותו: מי ומה וכו', שתק ולא ענה דבר.

שתקתי אף אני. אחרי זמן מה ביקשני לעזור לו לפתוח את המזוודה שלו. בתוכה ראיתי שופר, פמוטים, הבדלה, טלית ותפילין, כמה ספרים וכמה כתנות, ועוד כמה דברים. הוציא לו ספר 'נועם אלימלך' ועיין בו. לא ניסיתי להיכנס אתו לשיחה עוד כי הרגשתי שזה לא לרצונו.

לפני שהשתטחתי על הספסל לישון (אחרי המלחמה, טרם היו בפולין ספסלים מרופדים ולא קרונות שינה) לקחתי לי משהו לשתות ושאלתיו אם גם הוא מוכן לשתות משהו. נענע בראשו לאות הסכמה. מזגתי לו כוס. אחרי ששתה, התחיל לשוחח אתי וסיפר לי בקיצור שהוא מגאליציה. חסיד בעלז. שבע-ימים, אך גם שבע-צרות. וגולל לפני כל מה שעבר עליו תחת שלטונו של היטלר. איך ששיכל את אשתו ואחדים מילדיו ואיך ניצול, ועתה עולה הוא ל'ארץ-החיים'. פתאום הפסיק ונדם. לא המשיך. נשאר יושב עצוב עיניים. אחרי שתיקה מדכאת זו של כמה רגעים, יצאתי מן התא. בשובי מצאתיו שטוח על הספסל. אף אני השתטחתי על הספסל השני, אך לא יכולתי לעצום עין, וכל מחשבותיי התרכזו באיש שממולי ובכל מה ששמעתי ממנו.

לפנות בוקר עם שחר. קמתי להתפלל לפני שייכנסו ברכבת נוסעים לא-יהודים. האיש ממולי לא קם ולא נע, למרות שלא ישן, ואחרי התפילה הוצאתי מאמתחתי משהוא לשתות ולאכול. שאלתיו אם רוצה משהוא לשתות. לא ענה. אחרי כמה שעות שאלתיו שוב, והוא נענה לי בראש שמוכן לשתות. וכך כמה פעמים ביום שתה משהו. אולם לא הוציא הגה מפיו. עיין בספר במקצת, ישב. ושתק. שתיקתו היתה איומה והשרתה עלי דכאון נורא. לא ידעתי נפשי.

אחרי חצות היום פתח ואמר:

אחרי כל מה שעבר עלי ואחרי כל מה שעיני ראו, וה' לא ריחם ולא חמל – לא אתפלל אליו. ארגיזו גם אני.

שתקתי ולא עניתי מאומה. אנחה התפרצה מלבי ולא אמרתי מאומה. אף הוא חזר לשתיקתו. לפנות ערב, כמעט החשיך, התחלתי לסדר לי את חפצי לרדת בפראג (הוא המשיך לפאריס), והנה ביקשני פתאום לעזור לו להוריד את המזוודה, הוציא את הטלית והתפילין, התעטף בטלית, הניח תפילין ועמד להתפלל.

נדהמתי מהשינוי הפתאומי. ברם, שתקתי ולא אמרתי מאומה. אחרי שסיים את תפלתו. פתח ואמר:

על פי דין איני צריך להתפלל. ברם, וכי הכל-יכול אינו זקוק ואינו ראוי לרחמנות?! מה יש לו עכשיו בעולם? מי נשאר לו? ואם הוא ריחם עלי ונשארתי בחיים, זכאי הוא שארחם גם אני עליו. קמתי לכן והתפללתי.

סיים את דבריו ודמעות זלגו מעיניו והתחיל לבכות בקול. 'אוי. ארחמנות אויך אויפן רבונו של עולם'.

אף אני בכיתי אתו. נפרדתי ממנו מתוך דמעות ומתוך ברכה: להתראות בירושלים ונזכה לביאת המשיח.

תמונה מזעזעת זו, לא תימחה ממני לעולם. אף היום מצלצלים באזני דבריו: 'ארחמנות אויך אויפן רבונו של עולם'…

והשבוע בפינת המולטימדיה:

·         סדנת פחדים – סרטון מוכר אך תמיד שווה  – 

·         פחד לעשות שינוי – הסרטון נמצא במארז בנושא רגשות – 

שאר הסרטונים נמצאים בפרק הנוסף שצרפתי על תשעה באב

לסיום בדיחה

א.למביני עניין

חסיד אחד מגיע למקווה ורואה שהמים מגיעים רק עד האמצע ולא מבין מה קורה

עונה לו האחראי – "זה שממלא את המקווה בכלור עוד לא הגיע…"

 

 

פרשת פנחס "יאללא תתפטר – החלפת מנהיג

בס"ד

והשבוע בפרק על פרשת פנחס

    • רעיון חינוכי בנושא "החלפת  מנהיג"
    • על גדולתו של משה רבנו
    • ההבדל בין "עדה" "לקהל"
    • סיפור בנושא פיטורין
    • סרטונים בנושא המדובר
  • 2 בדיחות כשרות

פרשת פנחס "יאללה תתפטר"

פרשת מי מריבה הוכיחה שאין בידו של משה להכניס את ישראל לארץ כמנהיגם, מפאת פער הדורות שבינו לבינם. בין משה לבין דור הבנים במדבר מתפתחת מערכת יחסים שאינה מאפשרת למשה להמשיך ולתפקד כמנהיגו של העם. מערכת יחסים בעייתית זו מודגשת ומוקצנת בחטא מי מריבה, אך מתבטאת גם בפרשיות נחש הנחושת, עוון פעור, שלל מלחמת מדין ופרשת בני גד ובני ראובן. מאליו מובן שמשה אינו יכול להנהיג יותר את העם לאורך ימים, בגלל התהום שנפערה בינו לבין דור באי הארץ. לפיכך, משה איננו נכנס לארץ כמנהיג הדור, ועליו למות במדבר כשאר בני דורו שנגזרה עליהם הגזירה.

לכל מנהיג קשה להודות בזה, אבל לפעמים מגיע הרגע לקום וללכת. כשאלוהים פונה למשה ומבקש ממנו להעביר את השרביט ליהושע, הוא עושה ככל יכולתו בשביל להישאר בתמונה. איך מנהיג אמיתי צריך לפרוש?

בין אם זה הנשיא ובין אם זה משה רבנו, גם המנהיג הכי גדול צריך לסיים מתישהו את תפקידו. לפעמים הזמנים משתנים, וכבר אין צורך ביכולות שלו; לפעמים הוא פשוט כבר לא מספק את הסחורה.                                                                    

בפרשת פנחס, משה צריך לפרוש מתפקידו ולמצוא מנהיג שיירש אותו. ה' מבקש ממשה שיעביר את השרביט ליהושע. עם ישראל נמצא בשלב חשוב במסעו,  שנת הארבעים לנדודים, על מפתנה של ארץ ישראל רגע לפני הכניסה לארץ.

"וידבר ה' אל משה עלה אל הר העברים הזה, וראה את הארץ אשר נתתי לבני ישראל, וראית אותה ונאספת אל עמיך גם אתה,  כאשר נאסף אהרון אחיך" ובאופן הנראה לכאורה מיותר – מזכיר הקב"ה למשה שוב את הסיבה:

"כאשר מריתם פי במדבר צין במריבת העדה להקדישני במיים לעינהם הם מי מריבת קדש במדבר צין"

לשם מה מזכיר הקב"ה את חטא מי המריבה? ומה פשר המושג "מריבת העדה" (עד עתה המושג היינו רגילים ל"מי המריבה") שואל הרב אלון בפרושו תכלת מרדכי. משה רבנו שומע את הבשורה הקשה של "מנגד תראה ושמה לא תבוא" ותגובתו, "וידבר משה אל ה' לאמור יפקוד ה' , אלוקי הרוחות לכל בשר,  איש על העדה" ?

משה אינו מתחנן אל ה', הוא אינו מעלה בקשה אישית כלשהי, אלא מביע דאגה אמיתית של מנהיג לעדתו, של רועה לעדרו.

ומפרש רש"י וידבר משה אל ה' וגו' – להודיע שבחן של צדיקים, שכשנפטרין מן העולם מניחין צרכן ועוסקין בצרכי ציבור.

מה שמעניין את משה זו ההמשכיות. המעבר של העם מן המדבר לארץ ישראל. ע"פ המדרש אומר משה לקב"ה  אמר לפניו: רבונו של עולם , גלוי וידוע לפניך דעתו של כל אחד ואחד, ואינן דומין זה לזה…, מנה עליהם מנהיג שיהיה סובל כל אחד ואחד לפי דעתו". מי כמוהו כמשה שיודע שהעם אינו עשוי מקשה אחת, לכל אחד ואחד – דעה משלו, ומה שנדרש למנהיג זו היכולת לסבול כל אחד ואחד לפי רוחו שלו, לפי כיוונו שלו. ומוסיף משה ומסביר עוד את מהות התפקיד ואת התכונות הנדרשות: "אשר יצא לפניהם, ואשר יבוא לפניהם, ואשר יוציאם ואשר יביאם, ולא תהיה עדת בני ישראל כצאן אשר אין לו רועה". ומסביר רש"י: "אשר יצא לפניהם – לא כדרך מלכי האומות שיושבין בבתיהם ומשלחין את חילותיהם למלחמה, אלא כמו שעשיתי אני, שנלחמתי בסיחון ובעוג …" משה מבקש מנהיגות של "אחריי". מנהיגות של מפקד אמיץ ההולך בראש צבאו, יחד עם התכונה שהוא "סובל כל אחד ואחד לפי דעתו.

נחזור לרגע לאיזכור של חטאו של משה במי מריבה, אותו חטא המוביל למינויו של מנהיג חדש לעם ולבקשת משה מהקב"ה למנות "איש על העדה", מה  בעצם היה חטאו של משה?

חטאו של משה לא היה בהכאת הסלע, ולא בעובדה שהכה אותו פעמיים, ולא שאמר "שמעו נא המורים". כל אלה היו רק גילויים נקודתיים של הבעיה האמיתית.

כדי להבין את הבעיה האמיתית עלינו להתבונן היטב להתבונן היטב בהוראתו של הקב"ה לעומת מה שמשה ביצע בפועל.

הוראתו של הקב"ה, כפי שמופיעה בפרשת חקת "קח את המקל, והקהל את העדה … ודיברתם אל הסלע…" ומה עשה משה ? "ויקהילו משה ואהרון את הקהל אל פני הסלע, ויאמרו להם …"

חטאו של משה היה בראיתו את עם ישראל כ"קהל" ולא כ"עדה". מה, אם כך, ההבדל בין קהל ועדה ?

קהל הוא אוסף של פרטים, המתרכזים יחד, סביב אינטרס משותף כלשהו. קבוצת אנשים המרוכזת סביב תחנת אוטובוס הינה קהל. עדה, לעומת זאת, באה מן השורש "עדות" –  "אתם עדי נאום ה' ועבדי אשר בחרתי" (ישעיהו, מ"ג, י'). תפקידם של בני ישראל הינו להוות עדות לקיומו ופעולתו של הקב"ה בעולם.

במדבר צין, העם ראה עצמו כקהל "למה הבאתם את קהל ה' אל המדבר הזה למות שם… ולמה העליתנו ממצרים"  ובהמשך

"…ויבוא משה ואהרון מפני הקהל אל פתח אוהל מועד ויפלו על פניהם …" העם, במצוקתו, ראה עצמו כקהל. גם משה, ברגע זה של חולשה, ראה בעם לא יותר מאשר "קהל".  לכן פנה הקב"ה למשה, על מנת שיחזור וירומם את אמונתו של העם בעצמו, כעדים לקב"ה. אך מה עושים משה ואהרון? "ויקהילו משה ואהרון את הקהל…"

ואם משה ואהרון רואים בעם ישראל "קהל" – ומאחר וכך – גם הקב"ה קובע "לא תביאו את הקהל" (חוקת – לפני שבועיים).

בתפילתו של משה כאן בפרשה "יפקוד ה' אלוקי הרוחות לכל בשר איש על העדה" – משה מבין את חטאו ומתקן אותו. לא עוד "ויקהילו משה ואהרון את הקהל אל פני הסלע …" אלא "יפקוד ה' אלוקי הרוחות לכל בשר איש על העדה", וכן בהמשך

 "ולא תהיה עדת ה' כצאן אשר אין לו רועה" – כניסת בני ישראל לארץ ישראל לא יכולה להתבצע כקהל, כצאן בלי רועה, אלא רק כעדה, ומשה מבין זאת.

ולסיום סיפור נחמד בנושא פיטורין שקראתי בעלון "שלום לעם"

השמש שקעה בעצלתיים ושלחה קרניים אחרונות לעבר שורת הבניינים. ווילי ירד מדירתו אל המרכול השכונתי לקנות את עיתון הערב. הוא צעד באיטיות והאריך את דרכו, כדי 'לשרוף' עוד קצת זמן. השעמום והבטלה אכלו בו בכל פה מאז שחזר לניו-יורק.

עד לפני חצי שנה, פיקד ווילי על יחידה מובחרת של חיל הנחתים האמריקני, ששירתה בעיראק. היחידה הוחזרה הביתה, והוא מצא את עצמו בתפקיד מנהלי משעמם במשרדי הצבא. כשהבין כי לא יחזור לתפקיד קרבי, החליט להשתחרר ולצאת לחיים האזרחיים. כבר כמה חודשים הוא מחפש במדורי ה'דרושים' ולא מוצא עבודה, אבל היום צדה מודעה אחת את עינו: 'למפעל בתחום ההיי-טק דרוש מנהל אבטחה בעל ניסיון באבטחת מידע רגיש'. זה נראה לו מעניין. הוא התקשר מיד למספר הטלפון שבמודעה, והמזכירה אמרה לו שיחזרו אליו בתוך כמה שעות.

ואכן, בשעת ערב מאוחרת צלצל הטלפון, ועל הקו היה אדם בעל קול סמכותי. הוא שאל את ווילי שאלות רבות על חייו, מילדותו ועד לתקופת הצבא. השיחה נמשכה כרבע שעה, ובסיומה אמר האיש לווילי כי אם הוא יימָצא מתאים, יחזרו אליו לקביעת ראיון נוסף. רק לאחר שהניח את השפופרת, הבחין ווילי כי האיש כלל לא הציג את עצמו ולא ציין באיזה מפעל מדובר. הוא חזר וצלצל למספר הרשום במודעה, אך המזכירה סירבה לספק פרטים, וחזרה על דברי האיש כי אם הוא יימצא מתאים, יחזרו אליו.

לאחר שבוע התקשר האיש שוב, והודיע לווילי שהוא נמצא מתאים לתפקיד. 'אבל אינני יודע מי אתה ואיזה חברה אתה מנהל', אמר ווילי – והוכה בתדהמה למשמע התשובה: 'שמי דניאל הייסמרק, ואני עובד במחלקת אבטחת המידע של הסי-אי-איי'.

ליבו של ווילי ניתר בשמחה. עבודה בסי-אי-איי הייתה משהו בדיוק בשבילו. בשבועות הבאים הוא עבר קורס ארוך ומפרך, שבסופו הוטל עליו תפקידו הראשון: מפקד צוות מאבטחים ל'אישים מיוחדים'.

האדם הראשון שעליו שמר היה ולדימיר, גבר רוסי ששוכַּן על ידי הסי-אי-איי בבית מבודד בכפר קטן, לא הרחק מוושינגטון. ווילי וצוותו לא ידעו כלום על ולדימיר, חוץ מהעובדה שאסור לאפשר לשום אדם גישה אליו, אלא אם כן יקבלו הוראה ישירה בכתב מדניאל הייסמרק. הימים הראשונים עברו בשלווה ואיש לא הפריע את מנוחתם, אך לאחר שבוע שמעו שלושת המאבטחים אדם רץ לכיוון בית המסתור. ווילי וחבריו שלפו מיד אקדחים, אך נרגעו כשראו שמדובר באדם כבן חמישים הנראה כדיפלומט בכיר. 'שלום, שמי אנדי ברייס', התנשף האיש מהריצה, 'ואני צריך לשוחח רגע עם ולדימיר.'

'מצטער מאוד', אמר ווילי, 'אסור לי לתת לאף אחד לגשת אליו'.

'תעשה לי טובה', ביקש האיש. 'אני צריך אותו רק לרגע אחד.'

'בשום פנים ואופן', אמר ווילי בקול נחרץ.

הדיפלומט הוציא מכיסו תג זיהוי ונופף בו מול פרצופו של ווילי. 'כנראה אתה לא יודע מי אני', אמר בכעס. 'אני חבר בצוות הבכיר של נשיא ארצות הברית, ויש לי הוראה מפורשת מהנשיא לשאול את ולדימיר שאלה אחת. אם לא תיתן לי לדבר איתו, אני אדאג שתעוף מהתפקיד שלך תוך חמש דקות'.

ווילי היה במצוקה. הוא היסס לרגע ארוך. 'אני מצטער', אמר לבסוף, 'אני מבין אותך, אבל לצערי אסור לי לתת לך לדבר איתו בלי הוראה כתובה מדניאל הייסמרק.'

עכשיו פנה הדיפלומט אל הרגש והמצפון של ווילי. 'תשמע,' אמר בקול רך, 'זה עניין של חיים ומוות. זה עניין של בטחון המדינה. אני מכיר היטב את דניאל, ואני בטוח שהוא היה נותן לי איזה אישור שרק הייתי מבקש. הבעיה שאין לנו זמן. כל רגע חשוב. אל תיקח את האחריות הגדולה הזו על כתפיך'.

ווילי החל להיכנע, ואחרי עוד עשר דקות של שכנוע, הוא אִפשר לדיפלומט להיכנס אל ולדימיר ולשוחח איתו.

עוד באותו יום זומן ווילי למשרדו של דניאל הייסמרק, שם המתין לו מכתב פיטורין חתום. 'נכשלת בתפקידך הראשון,' הודיע לו הבוס, 'ועבודתך בשירות הסתיימה. אני יכול רק לתת לך עצה טובה לחיים: הטעות שלך לא הייתה שנתת לדיפלומט להיכנס אל ולדימיר, אלא שבכלל הסכמת לשמוע מה בפיו. ברגע שאתה מתחיל לדבר עם מישהו, כבר נכנסת איתו למשא ומתן, ובמוקדם או במאוחר תגיע איתו להסכמה. אם היית מסרב לשמוע מהדיפלומט אפילו מילה אחת, לא היית מוצא את עצמך עכשיו בלי עבודה'.

ובפינת המולטימדיה נעסוק בנושא פיטורין

  1. מפוטר סדרתי  –  

  1. קיצוצים בתקציב (מופיע בדיסק מס 1) –

  1. פיטורי לקוח- 

  1. מפוטרת מהעבודה – 

  1. בסרטון המדהים הזה אני עושה שימוש בדרך כלל כדי להמשיל מכשיר זה לכיתה שמורכבת מאוסף של יחידים וביחד יוצאת הרמוניה מדהימה. כל חלק במכשיר הזה יכול להיות משל לכל מיני סוגי תלמידים (מנהיגים, חברותיים, אלו ששקטים מאוד ומידי פעם משמיעים קול וכו')  – 

ולסיום 3 בדיחות כשרות

אמון זה הכל בחיים..😂

כמה מרצים להנדסה הוזמנו לעלות על מטוס..אחרי שכולם התיישבו בצורה נוחה הודיעו להם שהמטוס נבנה ע"י התלמידים שלהם..כל המרצים קמו בלחץ והתחילו לרוץ לכיוון היציאה בפאניקה..
רק מרצה אחד נשאר בישיבה..כששאלו אותו למה הוא כל כך רגוע הוא השיב..
"אני מכיר טוב את התלמידים שלי..ואם הם באמת אלו שבנו את המטוס הזה יש לי אמון מלא שהמטוס הזה אפילו לא יניע.."

מוקדש למורות ולמורים לרגל סיום ה'לימודים'🌹
חופשה מהנה

  • בא אחד לרב ואומר לו:

כבוד הרב, יש לי בעיה!

יש לי מורסה ברגל והרופא אמר לי לשים עליה חלב.

האם אין פה משום בשר וחלב?!

ענה לו הרב- תראה זו בעיה…

אבל יש לי פתרון…

חכה מעט עד שהמורסה תגדל

אזי החלב יהיה בטל בשישים!

  • החלטתו של הסנטור ג´ו ליברמן להתמודד על הנשיאות בארצות הברית מטעם המפלגה הדמוקרטית החזירה חיים לבדיחה יהודית שהקדימה את זמנה.

וכך מספרת הבדיחה:

הנשיא היהודי מטלפן לאידישע מאמע שלו, ומזמין אותה למסיבת חנוכה בבית הלבן. בין השניים מתפתח הדו-שיח הבא:

הנשיא: אמא, אני עורך כאן מסיבה לכבוד חנוכה, עם הדלקת נרות וסופגניות. אני מבקש שתבואי להשתתף.

אמא: הייתי מאוד רוצה, אבל יש המון בעיות. קשה להשיג כאן מונית לשדה התעופה. ובשדה צריך להיסחב עם כל המזוודות.

הנשיא: אמא, אני נשיא ארצות הברית. את לא צריכה לטוס בטיסה מסחרית. אשלח את המטוס הנשיאותי להביא אותך.

אמא: כן, אבל כשהמטוס ינחת בוושינגטון, אני שוב אצטרך להיסחב עם המזוודות שלי ולחפש מונית.

הנשיא: הליקופטר שלי ימתין לך בשדה התעופה ויביא אותך היישר למדשאה הבית הלבן. לא תצטרכי מונית.

אמא: כן, אבל מה בדבר מלון. אכסון במלון זה המון כסף, והשירות מתחת לכל ביקורת.

הנשיא: אין צורך במלון. תלוני באגף האורחים של הבית הלבן.

אמא: אם כך אני מוכנה לעשות את המאמץ בשבילך ולבוא.

אותו ערב שוחחה האם עם אחד מידידיה, והלה שאל אותה מה נשמע.

האם: שוחחתי עם הבן שלי ואני מבקרת אצלו לרגל חנוכה.

הידיד: איזה בן, הרופא?

האם: לא, הבן השני, הפחות מוצלח.

פרק מיוחד בנושא בין אדם לחברו + 27 חומרי הוראה – העבירו הלאה

לצפיה בגוגל כרום

שלום לכולם

אחדד הנושאים הכי מבוקשים בתקופה האחרונה לקראת שלושת השבועות, הוא בין אדם לחברו. הנה לפניכם פרק מיוחד בנושא. הדברים מבוססים על הרצאה שנתתי לתלמידים. הוספתי חומרים רבים שאני מקווה שתהנו מהם. בהצלחה

בתוכן

  1. רעיון חינוכי – ואהבת לתלמידך כמוך
  2. מתורתו של הרבי מלובביץ
  3. מתורתו של רבי נחמן מברסלב
  4. מתורתו של הבעש"ט
  5. מתורתו של המגיד ממיזרטש
  6. מתורתו של הרב ויינברג
  7. תרגילים בנושא ואהבת לרעך כמוך
  8. חומרי עזר – סרטונים, עזרים ומצגות

 

פרשת קדושים – ואהבת לתלמידך כמוך

בפרשת קדושים מרוכזות יותר מחמישים מצוות עשה ולא תעשה, מהן מצוות שבין אדם למקום ומהן מצוות שבין אדם לחברו. בראש המצוות שבין אדם לחברו נמצאת המצוה "ואהבת לרעך כמוך", כהגדרתו של הרמב"ם "מצוה על כל אדם לאהוב את כל אחד ואחד מישראל כגופו שנאמר ואהבת לרעך כמוך לפיכך צריך לספר בשבחו ולחוס על ממונו כאשר הוא חס על ממון עצמו ורוצה בכבוד עצמו והמתכבד בקלון חבירו אין לו חלק לעולם הבא" (הלכות דעות פרק ו הלכה ג).

כותב הרב ויינברג ז"ל "אילו היית חי על אי בודד, מבלי שפגשת באדם אחר מימיך. והנה באחד הימים הגיעה אל האי ספינה ובה בני אדם – איך היית מתרגש ומתפעם מן היצורים האלה – הם הולכים, הם מדברים, הם חושבים…! אתה יודע שכל אחד מהם מהווה בבואה מדהימה ובלתי נתפשת של האלוקים!

כמה מגוחך שכשאתה פוגש באותם בני אדם ברחוב שבו אתה גר, זה בכלל "לא מזיז לך".הטעות שלנו נובעת מכך, שאנחנו מתייחסים לבני האדם כאל דבר מובן מאליו. יש כל כך הרבה מהסוג הזה, שאנחנו משתעממים.

הדרך אוהב את הבריות משמעותה לאהוב את הברואים, ובאופן ספציפי את בני האדם – נזר הבריאה. לא שעלינו להתעלם משאר הבריאה והברואים. להיפך – אם אנחנו אוהבים בני אדם, אז האהבה לבעלי החיים, לעצים ולשאר הבריאה תנבע מכך באופן טבעי.

אין זה מספיק לאהוב את בת זוגך, או אפילו לאהוב את האלוקים. עליך לאהוב גם את האנושות ככללה. זה אולי נראה בלתי נתפש, אבל זהו האידיאל היהודי. שנאה ומריבה הם פגם; שלום בין המין האנושי זו הדרך שבה העולם אמור להתנהל. תוכל למצוא את זה כתוב בצורה ברורה בתורת משה: "ואהבת לרעך כמוך."

אין אנו יודעים את ערכה וחשיבותה של כל מצוה אך ניתן ללמוד מדברים אחרים של רבי עקיבא (אבות דרבי נתן, נוסחה ב, פרק כו, ד"ה מעשה באחד) על מעלתה של המצווה:

מעשה באחד שבא לרבי עקיבא. א"ל: רבי למדני כל התורה כולה כאחת. א"ל: בני, אם משה רבינו ע"ה שעשה בהר ארבעים יום וארבעים לילה עד שלא למדה, ואתה אומר למדני כל התורה כולה כאחת? אלא בני, הוא כללה של תורה: מה דאת סני לגרמך לחברך לא תעביד. אם רוצה את שלא יזיקך אדם את שלך אף את לא תזיקנו. רוצה את שלא יטול אדם את שלך אף את לא תטול של חבירך.

רבי עקיבא מסכם ומכליל את התורה באמירה: "מה ששנוא עליך, לא תעשה לחברך". זוהי מעין גירסה פרשנית של "ואהבת לרעך כמוך". מכאן אנו למדים מהו גודלו של "הכלל הגדול".בתלמוד מובא מדרש זה מפי הלל, כאחד הארועים המדגימים את ההבדל בין הלל לבין שמאי (תלמוד בבלי, מסכת שבת, דף לא, עמוד א):

שוב מעשה בנכרי אחד שבא לפני שמאי, אמר לו: גיירני על מנת שתלמדני כל התורה כולה כשאני עומד על רגל אחת. דחפו באמת הבנין שבידו. בא לפני הלל – גייריה. אמר לו: דעלך סני לחברך לא תעביד – זו היא כל התורה כולה, ואידך – פירושה הוא, זיל גמור.

לנוכרי יש בקשה חצופה – הוא מבקש שילמדוהו את כל תורת ישראל המסועפת, בזמן הקצר שבו הוא מסוגל לעמוד על רגל אחת. במקרה הזה נראית תגובתו של שמאי המחמיר הגיונית והוגנת. דווקא הלל מפתיע בנכונותו לתמצת את התורה כולה באמירה קצרה במפורש (דברי הלל בתרגום לעברית: את השנוא עליך אל תעשה לחברך – זו היא כל התורה כולה, והיתר – פירוש הוא, לך ולמד), ובהסכמתו לגייר מראש את הנוכרי החצוף.

רבי עקיבא גם מוסיף ואומר במקור אחר את הדברים הבאים "בן עזאי אומר: 'זה ספר תולדות אדם' – זה כלל גדול בתורה. ר' עקיבא אומר: 'ואהבת לרעך כמוך' – זה כלל גדול בתורה, שלא תאמר – הואיל ונתבזיתי, יתבזה חבירי עמי; הואיל ונתקללתי, יתקלל חבירי עמי. אמר רבי תנחומא: אם עשית כן – דע למי אתה מבזה, 'בדמות א-לוהים עשה אותו'" (בראשית-רבה כ"ד, ז).

בכך גם ניתנת תשובה לשאלה גדולה ומרכזית: האדם אדון על מעשיו, ובתחום זה אפשר לצוותו לעשות או להימנע מלעשות דבר-מה; אבל לא כל אחד ואחד מסוגל ליצור רגשות בליבו, שאפשר לצוותו על כך. איך אפשר אפוא לצוות כל יהודי לחוש אהבה בליבו כלפי כל יהודי שני, ועד לאהבה בדרגת "כמוך"?

אומר הרבי מלובביץ (בליקוטי שיחות כרך יז עמ' 215) שע"פ דבריו של רבי עקיבא  מובן שהציווי המעשי אינו על רגש שבלב (שבזה קשה לצוות כל אחד ואחד), אלא בקיום הפרטים, שהם היישום בפועל של הציווי "ואהבת לרעך כמוך".

כאשר יהודי מקיים בפועל את הציוויים הפרטיים – החל מאלה המנויים קודם לכן: "לא תלך רכיל… לא תשנא… לא תיקום", ועוד לפני-כן: "לא תגנובו" וגו' – בזה באה לידי ביטוי המשמעות המעשית של מצוות אהבת-ישראל. יהודי זה מתנהג בפועל כלפי הזולת כפי שהוא רוצה שיתנהגו עמו.

העובדה שמאמר זה אמר רבי עקיבא טומנת בחובה עוד רמז. רבי עקיבא אמר: "חביבין ישראל שנקראו בנים למקום". מזה עולה, שהיחס שבין יהודי אחד לחברו הוא יחס בין אחים. כאשר יהודי יתבונן בעובדה זו, שהיהודי השני הוא אחיו – ממילא יתעורר גם בליבו רגש של אהבה אליו, וכך יגיע לא רק לקיום המעשי של המצווה (בקיום הפרטים, כנ"ל), אלא גם ברגש של אהבה "לרעך כמוך" בליבו.

מספרים על אחד מגדולי החסידות שנתברך בתכונה מיוחדת של אהבת ישראל. פעם אחת אמר על עצמו, שהוא למד את מידת האהבה דווקא מגוי. ומעשה שהיה כך היה" פעם עבר ליד בית מרזח, שם ישבו גויים כדרכם ושתו לשכרה. אחד שכבר היה שיכור, פנה אל חברו ואמר לו: דע לך וסיל שאני אוהב אותך מאוד מאוד. הלה , שעדיין היה פיקח במקצת, ענה לחברו ואמר לו: האמנם בכנות אתה אוהב אותי? ענה לו חברו: בוודאי ובוודאי, הלא אנחנו ידידים נאמנים מאז ומתמיד! אמר לו הצעיר: אם אמנם בכנות אתה אוהב אותי אמור לי מה חסר לי, מה כואב לי? אם אתה אוהב אותי בלב שלם אתה צריך להרגיש את כאבי. מכאן למדתי שאהבת ישראל פירושה להבין ולהרגיש מה שחסר לזולת ומה שכואב לו, זוהי אהבה אמיתית.

ראיתי בספר  "שלחן שבת", מעובד על-פי לקוטי שיחות כרך ב, עמ' 299 את הדברים הבאים:

איך בדיוק צריך לקיים מצווה זו של ואהבת לרעך כמוך? גדולי החסידות תיארו שלושה רבדים בעומקה של אהבת-ישראל וביוקר של כל יהודי.

רשע כצדיק – הבעל-שם-טוב טיפח את האהבה לאנשים הפשוטים. הוא אמר, כי אנשים אלה, המקיימים מצוות בתמימות, יש בהם מעלה אפילו לעומת הלמדנים. באחת מתורותיו, על מאמר הגמרא (ברכות דף ו), שהתפילין של הקב"ה הן עם-ישראל, המשיל הבעש"ט את האנשים הפשוטים לתפילין של-יד (המסמלות את המעשה) ואת הלמדנים לתפילין של-ראש (המסמלות את הידיעה וההבנה). והסדר הוא, שתפילין של-יד קודמות לתפילין של-ראש, כי בעלי המעשה קודמים לבעלי ההשגה.

כאן אנו רואים כיצד צריכים להתייחס באהבת-ישראל גם לאנשים פשוטים, שאין בהם מעלות מיוחדות של ידיעה והשגה. אולם עדיין מדובר ביהודים טובים, תמימים ויראי-שמים, אם כי אנשים פשוטים.

כמוך ממש – ממשיכו של הבעל-שם-טוב, המגיד ממזריטש, הרחיב יותר את משמעות המצווה. הוא קרא פעם לאחד מבחירי תלמידיו ואמר לו (ספר השיחות קיץ ת"ש עמוד 116) "האזן למה שאומרים עתה במתיבתא דרקיע, שאהבת-ישראל היא לאהוב רשע גמור כמו צדיק גמור!".

זה ביטוי מופלא של אהבת-ישראל – לאהוב לא רק יהודי פשוט, אלא אף רשע גמור! ויותר מכך: לאהבו באותה עוצמה כפי שאוהבים צדיק גמור! המגיד ממזריטש חושף את הנקודה הפנימית שביהודי, שכאשר מגיעים אליה מגלים, שגם רשע גמור יקר כמו צדיק גמור.

מהות אחת – אולם גם אהבה זו עדיין מדודה ומוגבלת היא. כשאומרים שצריך "לאהוב כמו", פירוש הדבר שיש הבדל בין יהודי ליהודי, אלא שאף-על-פי-כן צריך לאהוב את כולם.

רבנו הזקן (בעל התניא) הוסיף עוד יותר וכתב בספרו (תניא פרק לב), שאהבת-ישראל צריכה להיות אהבה שאינה מדודה כלל; כמו אהבת אחים, אהבה שטבועה בעצם המהות.

לפי דבריו, הציווי "ואהבת לרעך כמוך", הוא כפשוטו – כמוך ממש! כשם שאין האדם חדל מלאהוב את עצמו עקב כך שהוא יודע שיש בו חסרונות, שהרי "על כל פשעים תכסה אהבה", כך בדיוק עליו לאהוב כל יהודי, באהבה עצמותית שלמעלה מכל חשבון.

כיצד אפשר להגיע לאהבה עצמותית כזאת לכל יהודי? מבארת תורת החסידות  (קובץ מכתבים לתהילים עמוד 129)

ראשית – אהבת-ישראל היא פועל יוצא מאהבת-ה'. מאחר שיהודי אוהב את הקב"ה, ואהבה זו נטועה בעצם מהותו, שכן "בנים אתם לה' אלוקיכם"7 – ממילא הוא אוהב כל יהודי, כי האוהב מישהו, אוהב גם את מי שהאהוב אוהב.

שנית, ובעומק יותר – בשורש נשמתם, כל בני-ישראל הם עצם אחד ("חלק א-לוה ממעל ממש"8), כך שאהבת-ישראל אינה אהבה לשני, אלא אהבה לעצמו, לחלק ממנו. זה שורשה של אהבת-ישראל!

מספרים על אחד מגדולי החסידות שבהיותו ילד לימד אותו הרבי את האל"ף בי"ת והצביע על שתי יודי"ן סמוכות זו לזו שהן מהוות את שמו של הקב"ה ונקראות בשם השם. הילד החרוץ חיפש בסידור עוד דוגמאות כאלה, עד שמצא שתי נקודות של סוף פסוק, הנראות כשתי יודי"ן. ובה בשמחה אל הרבי והצביע על תגליתו החדשה. אמר לו הרבי: דע לך בני, אתה עוד תלך ותגדל ותהיה לגדול בישראל, ובכן נקוט כלל זה בידך, אם שתי היודי"ן קרובות וסמוכות זו לזו ואחת אינה מתנשאת על השניה, הרי זה שם השם, אבל שתי יודי"ן שעומדות אחת על גבי השניה וכל אחת רוצה להיות יותר גבוהה, יותר מחוכמת, אינן אלא סוף פסוק, פירוד ללא המשך וללא רציפות. ואהבת לרעך רק בתנאי כמוך, שיהיו בשורה אחת, באותו מעמד, בלי התחכמות ובלי התנשאות אחד על השני.

רבי נחמן מברסלב נותן לנו רעיון אחר לחלוטין בהבנת המצוה "ואהבת לרעך כמוך" (ליקוטי מוהר"ן ח"א – תורה קסה – וְאָהַבְתָּ לְרֵעֲך כָּמוֹך אֲנִי ה')

"וְאָהַבְתָּ לְרֵעֲך כָּמוֹך אֲנִי ה'"

הַיְנוּ שֶׁתְּקַבֵּל בְּאַהֲבָה, כָּל הָרָעוֹת וְהַיִּסּוּרִים הַבָּאִים עָלֶיך

כִּי רָאוּי שֶׁתֵּדַע, שֶׁלְּפִי מַעֲשֶׂיך אַחַר כָּל הַיִּסּוּרִים וְהָרָעוֹת שֶׁיֵּשׁ לְך

עֲדַיִן הוּא מִתְנַהֵג עִמְּך בְּרַחֲמִים

כִּי הָיָה מַגִּיעַ לְך יוֹתֵר וְיוֹתֵר, חַס וְשָׁלוֹם, לְפִי מַעֲשֶׂיך

וְזֶהוּ "וְאָהַבְתָּ לְרֵעֲך" שֶׁתֶּאֱהַב הָרָע שֶׁבָּא לְך

הַיְנוּ הָרָעוֹת וְהַיִּסּוּרִים הַבָּאִים עָלֶיך, חַס וְשָׁלוֹם

תְּקַבְּלֵם בְּאַהֲבָה

כִּי כָּמוֹך כְּמוֹ שֶׁאַתָּה הוּא, הַיְנוּ לְפִי מַעֲשֶׂיך

"אֲנִי ה'", בַּעַל הָרַחֲמִים, עֲדַיִן אֲנִי מִתְנַהֵג עִמְּך בְּרַחֲמִים כַּנַּ"ל.

 

הרב ויינברג נותן לנו כמה כלים שנוכל לעבוד עם תלמידינו בכיתה ועם עצמנו בכלל:

א.      ערוך רשימה של מעלות

מה בדיוק המשמעות של "לאהוב" אחרים?הגדרת המלה "אהבה", היא "ההנאה שנגרמת לנו ממעלותיו של השני."

על מנת להתמקד במטרה של ראיית היופי שבכל בן אנוש, נסה לערוך רשימה של מעלות אנושיות. התחל באלה המצויות באנשים שאתה אוהב. ככל שתהיה מודע ליותר מעלות פוטנציאליות, כך תוכל להעריך יותר את האחרים:אל תסתבך – התחל במעלות פשוטות (ותרן, חייכן), ואז נסה להגיע לאלה המורכבות יותר. דרך טובה היא להתבונן באנשים שמהם אתה נהנה, אנשים שגורמים לך להרגיש טוב במחיצתם, ולנתח מה בהם גורם לך להרגיש כך. אל תסתפק ברשימה שלך. שאל אחרים מה דעתם. אילו מעלות באהוביהם גורמות להם להרגיש טוב? בסוף התהליך תקבל רשימה מפורטת שתסייע לך לאהוב כל מיני סוגים של אנשים – הרי לא יתכן אדם שאין בו אף אחת מכל המעלות שמנית! דרג את הרשימה שלך: זהה אילו מעלות חשובות יותר מן האחרות.

לסיום, דרג את הרשימה שלך: זהה אילו מעלות חשובות יותר מן האחרות. אתה לא יכול פשוט לאהוב את כולם באותה מידה. בחן את הדברים. הבדל בין מעלה זו לאחרת.הנה כמה מעלות אנושיות שבהן תוכל להתחיל: מקבל / מושלם / הרפתקן / נוח להסכים / מתחשב בזולת / שאפתן / מעריך / בעל תקשורת טובה / אסרטיבי / קשוב / מאוזן / אמיץ / רגוע / אכפתי / זהיר / כריזמטי / נדיב / עליז / רחמן / בטוח בעצמו / בעל מצפון / משתף פעולה / יצירתי / החלטי / מכובד / דיפלומטי / קליל / יעיל / אנרגטי / נלהב / פתוח / אצילי / גמיש / סלחן / ידידותי / אדיב / עדין / נגיש / בעל ידי זהב / בריא / ישר / עניו / אידיאליסט / בעל אבחנה דקה / משכיל / הגיוני / אוהב / נאמן / בוגר / שיטתי / מוסרי / מסודר / אופטימי / מאורגן / מקורי / סבלני / סובלני / מתמיד / נימוסי / מעשי / מועיל / דייקן / ריאליסט / רגוע / מהימן / מלומד / רב צדדי / חם / חכם / טוב לב…

(הרשימה באדיבות "להיות מחדש עכשיו" "Begin Again Now" מאת הרב זליג פליסקין)

ב.      רשימת האהבה

אל תשתהה, ערוך עכשיו רשימה של אנשים שאתה אוהב. לכמה שמות הגעת? שניים? (מתחת לממוצע) עשרה? (ממוצע) עשרים? (מעל לממוצע).האהבה גורמת לנו הנאה של ממש. האם אין זה מוזר שאף על פי כן הרשימה שלך קצרה כל כך? הרי פגשת אלפי אנשים במהלך חייך? מדוע לא יצרת איתם קשר של אהבה, מדוע ויתרת על כל ההנאה שהיית יכול להרוויח מאהבתם?!

המשימה שלנו היא לחפש אחר הטוב בכל אדם. אם לא נשכיל למצוא את המעלות באחרים ולהתמקד בהן, נישאר באותה רמה של אהבה לאחוז זעיר כל כך מבני האדם. שים לב עד כמה יכולה הרשימה שלך להתארך אם תצליח להתמקד, באופן עקבי, במעלותיהם של האחרים – ולא בחסרונותיהם. בכל הזדמנות, התמקד במעלות של שכניך, קרוביך, המעסיק שלך, המנהל, הקונים וכו'… אמא שאוהבת את התינוק שלה, מרגישה לפעמים שהוא היצור הכי מעצבן בעולם (אחרי לילה שלם של צרחות למשל…), אבל האם היא מפסיקה לאהוב אותו בגלל זה? מה פתאום!!! הרי זהו התינוק הכי חמוד, מושלם ויפה בעולם כולו, אז מה אם הוא משגע אותה לפעמים?! – זוהי התמקדות במעלות. אך אותה אישה יכולה להרגיש עוצמה אדירה של כעס כלפי בעלה, שנשאר ער עד מאוחר והפריע לה לישון – כל המעלות שאהבה בו נעלמות אל מול הכעס האחד והיחיד – זוהי התמקדות בשלילי. התמקדות בחסרונות היא הטעות העיקרית של אנשים ביחסיהם עם אחרים. אם אינך מחבב מישהו, סימן שאתה מתמקד בדבר הלא נכון. נסה לרשום מספר אנשים שאתה לא מחבב – ובדוק, כמה מעלות יש בהם באמת (השתמש לשם כך ברשימת המעלות שהכנת קודם). אתה לא יכול לשנוא מעלות, ואתה לא יכול לאהוב חסרונות. אתה יכול רק לבחור עם אילו מהן לזהות את האדם.

ג.        אהבה מתחילה בבית

אל תאמין לאף אדם שאומר "אני אוהב בני אדם" ובו בזמן מקיים מערכת יחסים אומללה עם בני ביתו. אם אדם אינו מסוגל למצוא מעלות באחיו עצמו ובשרו, איך הוא יוכל למצוא אותן באחרים?אהבת הזולת מתחילה בבית – תהליך הצמיחה הפסיכולוגי הטבעי והבריא הוא להתקדם מאהבת ההורים, לאחים, לבן/בת הזוג ואז אל הילדים. משם המטרה היא לאהוב את האחרים באותה מידה שבה הורה רוצה לאהוב את ילדו – שום דבר אינו עומד בדרך.חיי הנישואין הם מחנה אימונים מצוין. הם מלמדים אותך כיצד להזדהות עם אדם אחר, כמו עם עצמך.אדם שאינו אוהב את עצמו יחפש דרכים "להעניש את עצמו".

ישנה אהבה אחת, בכל אופן, שמוכרחה להיות קודמת לכל. התורה אומרת "ואהבת לרעך כמוך." ומכאן קל להבין, שאין זה מציאותי לאהוב את הזולת, כל עוד אינך אוהב את עצמך. אם אינך מרוצה מעצמך, אינך יכול לאהוב אחרים. אדם שאינו אוהב את עצמו יחפש דרכים "להעניש את עצמו", והענשה כזאת עלולה לפגוע באנשים שאותם הוא אוהב… על מנת שאהבת הזולת תהיה אמיתית, עליה לנבוע מתוכך החוצה. לשם כך עליך ללמוד לאהוב את עצמך – להעריך את מתנות הא-ל שמצויות בך. להעריך את הפוטנציאל הגלום בך (גם אם לא תמיד הוא מגיע לידי מימוש), להעריך את צלם האלוקים הטבוע בך.אחת הטכניקות הפשוטות היא להתמקד במעלות שלך – בכל יום טפח לעצמך על השכם על הדברים הטובים שבך. האם אתה חבר אכפתי? עובד נאמן? שאפתן? ישר? למד ליהנות מהכוחות בהם זכית.

ד.      אחי היקר!

דמיין שיש לך ידיד, ואז, באחד הימים, מתברר שהוא אחיך האובד. אתה מייד תרצה לגלות עליו הכול. מה קרה? האם אין זה בדיוק אותו אדם שהכרת אתמול? האישיות שלו ומעלותיו לא השתנו בין לילה אף כמלוא הנימה. אז למה לפתע פתאום אתה כל כך מתעניין?פשוט מאוד – עכשיו יש לך מוטיבציה גדולה יותר לאהוב אותו.

נסה לברר: איך אתה מרגיש לגבי אנשים אחרים? איך אתה מגיב באופן אינסטינקטיבי כשמישהו זר נכנס לחדר? האם אתה מרגיש בגל של חמימות, או שתגובתך הראשונה היא רתיעה? האם אתה סקרן לגלות מיהו ומהו, או שאתה חושש מחדירה לפרטיות שלך? התלמוד מספר לנו כיצד אדם מסוים הטריד את הלל בעקביות. תגובתו של הלל הייתה: "בני, במה אוכל לעזור לך?" הלל הקפיד לומר "בני", על מנת להגדיל את הקשר הרגשי, כאילו שאדם זה שייך ומחובר אליו כבנו ממש.

כשאתה מדבר אל אחרים כאל זרים, הם תמיד יישארו זרים. אבל אם אתה מרגיל את עצמך לפנות אל האחרים כאל חבר או אח (בלי נימה מתנשאת) – אז תמצא עד כמה קל לך יותר לאהוב אותם.

חשוב על שלושה דברים שהיית עושה אילו היית מגלה שהשכן שלך הוא בעצם אחיך האובד, ויישם אותם! (תתפלא לגלות שאנשים יגיבו בצורה חיובית למדי על כך שהפכו למושא לאהבה שלך!)התחל להתנהג אל כולם ביותר דאגה וכבוד. בכל פעם שבה אתה נתקל באדם קשה, נסה לחשוב, "אילו הוא היה בני, איך הייתי מתנהג איתו?"

לסיום חשוב שנבין – כל בני האדם הם ילדיו של הקדוש ברוך הוא, ו"כל ישראל אחים".

סיפור של אהבת אחים

בכל מקום בו מצויה אהבה אמיתית בין בני האדם, מצרף הקב"ה את עצמו לאהבה זו. מעשה בשני אחים יתומים, שירשו מאביהם חלקת שדה מכובדת. במשך מספר שנים הם עיבדו את החלקה יחד, גרו יחד בביתם הישן, ושמחו בחלקם.

לאחר מספר שנים מצא אחד מהם את בת זוגו. יחד הם הקימו בית חדש ועברו לגור בו. שני האחים המשיכו לעבד את השדה, את היבול חילקו ביניהם שווה בשווה, והמשיכו לחיות בכבוד. משפחתו של האח הנשוי הלכה והתרחבה, בעוד שהאח השני נותר רווק. באחד מימות הקציר חשב לעצמו האח הרווק: "יש לי שדה ובית, והרבה כסף, אבל הכול מיועד אך ורק בשבילי. לעומת זאת, מרווחים זהים לשלי, צריך אחי להאכיל ולפרנס משפחה כל כך גדולה…" באמצע הלילה הוא קם, יצא מביתו, לקח מספר אלומות של חיטה, והניח אותן בגורן אחיו. באמצע הלילה הוא קם, יצא מביתו, לקח מספר אלומות של חיטה, והניח אותן בגורן אחיו.

באותם ימות קציר חשב לעצמו האח הנשוי: "יש לי אישה נפלאה, ועשרה ילדים. העולם שלי מלא ועשיר. אבל אחי בודד בעולם. כל מה שיש לו זו החיטה…" באמצע הלילה הוא קם, יצא מביתו, לקח מספר אלומות של חיטה, והניח אותן בגורן אחיו. הלוך ושוב צעדו שני האחים. בכל לילה, בסודיות, הם היו פוסעים בזהירות ומעבירים אלומות חיטה מגורן לגורן. באחד הלילות נפגשו שניהם במרכז הגבעה שהפרידה בין בתיהם. שניהם הבינו מייד מה קרה. הם נפלו זה על צווארו של זה ובכו. בשדה זה, במקום בו נפגשו שני האחים האהובים, בחר הקדוש ברוך הוא לבנות את בית מקדשו – וכמו שאמרנו, כשאדם אחד אוהב את זולתו, מצטרף אליהם הקב"ה – משום שזהו העניין בחיים.

והנה חומרים שיכולים לעזור לכם עם התלמידים:

סרטונים (בין אדם לחברו, אלימות, עבודת צוות, נתינה וכו') – חומרים רבים נוספים נמצאים במארז "בין אדם לחברו"

 

 

 

 

 

 

 

 

עבודת צוות

 

מצגות

כולם צריכים חברים

יש חברים אורה קוסטנר

חבריםבצבעים-נורית יפה

חברים

חברות עם תינוקות

חברות סיפור קטן מסר חזק

חברות אמת

חבר רגיל וחבר אמיתי

הענווה

א ב בחברות

pps.חבר אמיתי

עוד חומרים

AhavatYisrael

הפעלה הווי דן את כל האדם לכף זכות- חיה מוס – לונג איילנד

 

פרשת בלק – בלי לערב הורים

כמה הודעות

אינני נוהג לפרסם מיילים שנכתבים אליי. אולם, לא מזמן הרצאתי בפני צוות של ישיבה תיכונית. ההרצאה עסקה בערוץ המילולי והרגשי בחינוך ובהחלט הייתה מורכבת ומאתגרת. הרבה זמן לא התרגשתי מתגובה זו או אחרת עד שקיבלתי את המייל הבא שנכתב לאחר ההרצאה. (כמובן שביקשתי את רשותו של הכותב לפרסם)

"ראשית רציתי להגיד לך שנורא נורא נהניתי מההרצאה שלך אתמול. בזמן ההרצאה שלך התחלתי לחשוב שחבל שלא הרצאת למורים בישיבה שבה למדתי. למרות שתמיד כשתלמיד היה מגיע למשרדו של ראש הישיבה ולא משנה באיזו סיבה תמיד היה מתקבל במאור פנים. אמנם היינו ישיבה קטנה אני מרגיש שהיה חסר משהו ביחס מעמיק של המורים כלפי תלמידים שלא חיפשו לקדם תלמידים כמו שאמרת באים לעבוד ולא לעבודה. אני יכול להגיד לך בכנות שמהדברים שאתה אמרת אני תמיד חשבתי בהיותי תלמיד בישיבה התיכונית שזה מה שצריכים לעשות. אבל לא העליתי את זה בפני אף אחד אחר. בתור תלמיד פעם אמרתי לחבר שאולי אם היו עושים סרט ממה שמתרחש בגמרא אולי הייתי מבין את זה יותר טוב. (למרות שבלימוד אחד על אחד בחברותא הייתי מקשיב ומשתתף) אולי אני מגזים ממה שכתבתי שצריכים לעשות עם הגמרא אני חושב שאולי כך באמת הייתי קולט את הדברים. אמא שלי תמיד אמרה לי ש"חבל שאתה לא יודע את הגמרא כמו שאתה יודע לדקלם את הסרטים ככה". אני חושב שיש פיספוס אצל מורים שלא יושבים עם התלמידים ומנסים לראות איך אפשר לקדם אותם יותר ואיך ניתן לרצות תלמידים שירצו לקום בבוקר ולבוא לבי"ס או למוסד הלימודי שלהם. יש הרבה מה לשנות בקרב המורים".

והשבוע בתוכן

·         רעיון חינוכי "בלי לערב הורים"

·         מתורתו של הרבי מליובאוויטש זצ"ל  

·         ההבדל בין פינוק לאהבה

·         סיפור על פגישה שהייתה

·         מכתב שכתב אביו של יהורם גאון לבית הספר

·         סרטונים ושירים לרוב

·         ובדיחות כשרות לסיום

בלי לערב הורים – פרשת בלק

"בלי לערב הורים", נשמעת הקריאה.

הרעיונות במאמר זה מבוססים על דברי תורתו של הרבי מליובאוויטש זצ"ל  שיום פטירתו חל  ב ג' בתמוז, כפי שהביא הרב חיים הבר משלוחי חב"ד בבאר שבע

זה קורה בעיצומו של ויכוח. אחד מזכיר לחברו פגם של אביו, חברו מחזיר בחסרון של אמו. מכאן, זה יכול להתגלגל גם לסבא, ומי יודע לאן נגיע…

למרבה הפלא, בפרשת השבוע דווקא כן מערבים הורים. בפרשת בלק מסופר כי פינחס הרג את זמרי בן סלוא בשל חטאו עם אשה מדיינית. בעקבות זאת, החלו אנשים להקניט את פינחס וללעוג על ייחוסו, באומרם: "הכרנו את סבך מצד האמא, יתרו, שפיטם עגלים לעבודה זרה". אולם, ה' הזכיר לכולם כי סבו השני של פינחס הוא אהרון הכהן. איך ומדוע נכנסו הסבים לתמונה?

מסתבר, כי הזכרת העובדה שיתרו פיטם עגלים על מנת לשחטם, באה ללמד על אכזריות רבה. הטענה כלפי פינחס היתה שהוא לא פעל ממניעים טהורים, אלא תכונות אכזריות שירש מסבו, יתרו, הם שהובילו אותו להרוג את זמרי.עונה על כך התורה כי פינחס הינו "בן אלעזר בן אהרון הכהן". כידוע, אהרון היה אוהב שלום ורודף שלום. פינחס דווקא פעל מתוך אהבת ישראל, תכונה אותה ירש מסבו, אהרון. מידת החסד ואהבת השלום, הם-הם שדחפו אותו לעשות מעשה כה חריף, כדי להציל את עם ישראל ממגפה. אומנם זו היתה פעולה תקיפה, אך היא נבעה ממניעים של אהבה וחסד.

במאה האחרונה, התפתחה גישה של חינוך מתירני והענקת חופש מופרז. גישה ליברלית זו מנסה לספק לילד את כל מאווייו, מתוך תפיסה שגויה כי בכך מביעים אהבה כלפיו.     השילוב של אהרון ופינחס מלמד אותנו חינוך נכון מהו. מצד אחד חינוך צריך לבוא מתוך אהבה ומסירות לילד, כדרכו של אהרון; ומצד שני טובתו האמיתית של הילד דורשת שנציב גבולות ברורים, כדרכו של פינחס. כשם שנמנע מהילד לשחק באש – כדי לדאוג לשלומו הגופני; כך יש לקבוע נורמות התנהגות – למען שלימותו הנפשית.

הצבת גבולות בחינוך אינה מעידה על חוסר אהבה, אלא מבטיחה את טובתו של הילד בעתיד. כדי שילד יגדל במקום מוגן ובטוח, יש לבנות גדר ולקבוע סורגים.

מה ההבדל בין פינוק לאהבה?

יש להעניק לילד אהבה ויחס, הקשבה ותשומת לב ולהחמיא לו כמה שיותר, ואפשר למצוא אצל כל אחד על מה להחמיא. כל מבוגר זקוק ליחס ומילה טובה, וכל שכן הילד זקוק ליחס ואהבה, תשומת לב ומחמאה. ילד שלא מקבל את כל זה, ולא זאת בלבד אלא מקבל רק ביקורת והתפרצויות של כעס, זו טרגדיה גדולה ונוראית בשבילו. הורים שחושבים שדי בזה שהם נותנים לילד את כל צרכיו הגשמיים, דהיינו מלבושים ומאכלים משובחים, ולא נותנים לו חום ואהבה, מאור פנים ותשומת לב, עושים טעות גדולה מאוד. ננסה לדמיין שאדם יפתח מסעדה וישקיע שם בנברשות יפות, קירות נאים, כסאות ושולחנות מפוארים, אבל לא ייתן שם אוכל, וכי מה שווה המסעדה? יתרה מזו, גם אם במסעדה יגישו מעדנים, אך בפנים חמוצות ולפעמים אף בגערות, האם יש אדם שייכנס לאכול במסעדה כזאת? כך הדבר הוא לענייננו, אם נותנים לילדים את כל המלבושים והמאכלים המשובחים, אבל לא נותנים התייחסות, אהבה ותשומת לב, כל זה לא שווה מאומה. אני זוכר פגישה משמעותית שהייתה לי עם תלמיד והוריו לפני כמה שנים. בפגישה זו נסינו לנתח את מצבו של הילד ולהגיע לפתרון המתאים לו. האבא פנה לבנו ואמר לו ברגע של כעס ,כל מה שרצית ממני קיבלת, למה אתה כפוי טובה?", לא הייתי צריך להגיד לאבא הרבה מכיוון שתשובתו של הבן היממה אותו. "אתה חושב שאני צריך ממך את כל הדברים האלה? אני צריך ממך אהבה והקשבה. אני רוצה שאתה תשב ותדבר איתי מידי פעם וכו'," כך אמר הבן לאביו.

את ההגדרה  הטובה לפינוק ראיתי בספר ללוות ילד וכך נכתב שם:

"אהבה = להעניק לילד את שטוב לו"

"פינוק = להעניק לילד את שטוב לי"

ילד צריך לדעת להתמודד ולהתנסות , ואם לא יאפשרו לו זאת, אף פעם לא יוכל להתפתח ולהתקדם. לדוגמא: הורים שיחזיקו כל הזמן את תינוקם על הידיים כל הזמן ואף פעם לא יניחו אותו על הרצפה, ילד זה אף פעם לא ידע ללכת. צריך לתת לו לזחול על הרצפה, ואחר כך לעמוד ולנסות ללכת, ומידי פעם לתת לו ליפול. וכך גם בכל ענייני החיים, חייבים לתת לילד לנסות להתמודד, להתאמץ ולטרוח. מה שהוא יכול לעשות לבד לא צריך לעשות עבורו.

ברור לכולם שפינוק יוצר בעיות חברתיות בבית הספר ומחוצה לו. גם בבואו להקים משפחה הדבר יגרום לו לבעיות רבות  היות שהתרגל שעושים עבורו הכל וכולם חייבים לו. ילד חייב לדעת שיש דברים שאסור לו לעשות, יש דברים שלא קונים ולא מבזבזים ועוד ועוד.

והנה מכתב שפרסם יהורם גאון שבודאי מתקשר לנושא הפרק:

עברית והורים של פעם… (מכתב מאביו של יהורם גאון להנהלת בית הספר בית הכרם)

לכבוד הנהלת בית הספר בית הכרם ירושלים.

א.נ.

בבושת פנים הנני פונה אל כבודו ואבקש שתואילו להטות אוזן קשבת לדברי הבאים:

בני יהורם תלמיד כיתה ג' בבית הספר, אינו מניח מכול וכול את דעתי בלימודיו, וליבי הולם פעם למראה מחברותיו האומללות ועבודותיו בכתב בכל מקצוע, מה שמוכיח על פיזור הנפש, על חיפזון ועל העדר רצון להיות תלמיד מן המניין במוסד חינוכי מכובד אשר שמו הטוב הולך לפניו.

איני מעז לקבול כי האשמה בחלקה הגדול נופלת עלי, אולם עם כל השגחתי עליו, קצרה ידי להטותו אל דרך המלך ויש לי הרושם כי הוא מעתיק עבודות מרוכזות מתלמידים אחרים בשעת הדחק ואילו הוא עצמו אינו מרגיש חובה והכרח ליצור לו משלו משהו, או שהכל נעשה ונלוש ברגע האחרון על קצה המזלג. אין ריכוז בהגיגיו, אין ניקיון במחברותיו ורשלנותו זו שהיא נדירה בגיל זה תדאיגני ועל כולם – הוא נצוד בלי ידיעתי והסכמתי ברשת התנועה המאוחדת השוללת ממנו כמה לילות בשבוע בכינוסים ובפעילות אי שם בקרית יובל. אחר כך תפקידי הגדנ"ע והכנות להצגות, לא אדע בשם מי ובפני מי, ככה שלא נשאר לו זמן ללימודים.

כולי האי תוכל הנהלת בית הספר ברוב אדיבותה להיות לי לעזר ולקבל על עצמה לפקח בקפדנות על תלמיד זה למען תהא אימה ציבורית על אורחותיו והייתי שמח מאוד לו נעקר מכל פעולה אחרת בכדי שיפעל כתלמיד אחראי היודע את אשר לפניו. בגלל היותי טרוד נשללה ממני האפשרות להביע דברי בעל פה לפיכך העליתי אותם בכתב ואיתכם הסליחה.

ברוב רגשי תודה והוקרה על התעניינותכם בדבר הנני חותם בברכה

מ.ד. גאון

ובפינת המולטימדיה

1.       בדיסק הראשון במארז יש כמה סרטונים שמתקשרים לרעיון החינוכי (אמא רשעית, ביל קוסבי)

2.       כאן גרים בכיף מעורבות הורים אמא שבאה למנהלת

חלק א – 

חלק ב – לחץ כאן

זהירות בדרכים

3.       מדוגמנות לבית לוינשטיין – לחץ כאן

4.       פרסומת מצחיקה –  לחץ כאן

כמה בדיחות כשרות לסיום

חסיד חב"ד וחסיד ברסלב נפטרו מהעולם ונגזר דינם לגהינום.

לאחר כחודש ימים מבינים החסידים "שזה לא עסק" להישאר כאן ומחליטים כל אחד להתפלל לרבי שלו כדי שיוציאו אותם.

החסיד ברסלב מתפלל וקורא רבי נחמן, רבי נחמן הבטחת שכל מי שיחזור בתשובה ויקבל עליו עול מלכות שמים אתה תעזור לו. אז בבקשה ממך תוציא אותי מכאן. לאחר מספר שעות ר' נחמן מגיע, מושך אץ החסיד בפיאות ומוציא אותו משם. ראה זאת חסיד חב"ד ונהיה שמח. גם אני אתפלל לרבי שלי ואני בטוח שהוא יוציא אותי. וכך גם החסיד מתפלל ומבקש אך לא נענה. מנסה שוב והפעם עם יותר נשמה בתפילה. לאחר זמ מה מתגלה אליו הרבי מלובאויטש לקול קריאתו ואומר לו "שמע, הייתי מוציא אותך מכאן אבל אתה שליח….

ועוד אחת מיוחדת

בעל ואשה שזה עתה יצאו לפנסיה יושבים בסלון.

האשה פונה לבעלה ואומרת לו

"תגיד, מה אתה עושה היום?"

הבעל: "היום אני לא עושה כלום"

האשה: "אבל זה מה שעשית אמש"

הבעל: "כן, אבל עוד לא סיימתי…"

ועד אחת מיוחדת

איזה קבלן הכי טוב? בדיחה מצחיקה ואקטואלית לימים אלו!

ראש עירייה (לא משנה איזו, רובם כאלה) רצה לבנות גשר חדש והזמין אליו קבלנים להצעות מחיר.

מגיע קבלן ערבי ונותן הצעה של מיליון דולר.

שואל אותו ראש העיר: "איך הגעת לזה?"

אמר: "שליש חומר, שליש פועלים השאר רווח" – ראש העיר שלח אותו הביתה…

הגיע קבלן רוסי ונתן הצעה של 2 מיליון דולר.

שאל אותו: "איך הגעת לזה"?

אמר לו: "שליש חומר, שליש פועלים, השאר רווח" – שלח גם אותו.

הגיע קבלן יהודי נתן לו הצעה של 3 מיליון דולר.

שאל אותו ראש העיר: "איך הגעת לסכום הזה? אתה הכי יקר!!"

ענה לו: "מיליון בשבילך, מיליון בשבילי, ומיליון לקבלן הערבי שיעשה את העבודה".

כמובן שהוא מיד זכה במכרז.

פרשת חקת "המקל והגזר" + הרבי מילובביץ זצ"ל

שלום שוב

והשבוע בפרק – פרשת חוקת

"חינוך בשיטת המקל והגזר"

·         רעיון חינוכי "חינוך בשיטת המקל והגזר"

·         שתי גישות לחינוך ילדים

·         הדוגמאות לחינוך מאברהם יצחק ויעקב

·         על בנו של גורגיוס שברח מבית הספר

·         סיפור חשוב ומעניין על פרופסור יגאל ידין "חוויותיו של ארכיאולוג יהודי"

·         סרטונים בנושא חינוך נוקשה

          הרבי מילובביץ שנפטר ב ג' בתמוז תשנ"ד

·         לסיום בדיחה כשרה

 

בפרשת השבוע נקרא על עסק ביש שהיה לעם ישראל במדבר, על סף כניסתם לארץ ישראל. מרים הנביאה נפטרה ואיתה יחד נעלמה בארה של מרים "ולא היו מים לעדה ויתלוננו". משה רבנו נצטווה "והקהלתם את העדה ודברתם אל הסלע ונתן מימיו" ובמקום לדבר אל הסלע הכה אותו משה ולכן נענשו הוא ואהרן אחיו שלא יכנסו לארץ ישראל. "לכן לא תביאו את העם הזה".

מפרשי התורה מתלבטים להסביר את החטא והיקפו, ביחס לגודל העונש. כמו כן הם מקשים, הלא הננו מוצאים שבהזדמנות אחרת בעת שיצאו ממצרים, צוותה התורה "והכית בצור ויצאו ממנו מים" הווה אומר שההכאה עצמה אין בה משום חטא כה גדול ורבו המפרשים והמסבירים אך אתעכב על דבר אחד שאנו למדים מפרשת מי מריבה, פרט שנודעת לו חשיבות רבה בשטח החינוך ומשמעות רבה לדורנו אנו.

טובי המחנכים וגדולי הפדגוגים בעולם הכלל, ואצל עם ישראל בפרט, מתלבטים בבעיית החינוך הילד והנוער, כיצד לעשותו לבן אדם מתאים, טוב ורצוי לחברה ולצבור, שיהיה בן נאמן, לעמו ולארצו בכל המובנים. ושתי שיטות לבעיה זו.

שיטה אחת אומרת כי בלב הילד פנימה גנוזים כוחות טובים פוריים. ואמנם רואים אנו שאצל הילד מתעורר מעצמו לפעמים רגש של רחמנות, של חסד, של אהבה וכו'. ולכן צריכים לעשות הכל כדי לעורר את הכוחות הנרדמים של הילד ולהוציאם מהכוח אל הפועל. דבר זה ניתן ע"י חינוך טוב, הדרכה מתאימה, הבלטה של הדברים הטובים שבחברה והצבעה על הדברים השליליים ותוצאותיהם. במיוחד יש לשים דגש על בית ההורים, המהווה גורם חשוב בעיצוב דמות הילד, וכן על חברה מתאימה שהיא קובעת את נפש הילד. וכל זה צריך להיעשות בדרכי נועם, בחינוך ובהסברה ולא חס וחלילה, במקל וברצועה שהם מפחידים את הילד  אבל אינם מחנכים, ואין זה רצוי שהילד ימצא תמיד במשטר של הפחדה ושל מכות. דברים אלו אמורים אמנם לסייע במובן מסויים אבל לא לחנך. פחד והטלת מרות מביאים לפעמים לתוצאות הפוכות ומרחיקות לכת.

מאידך ישנה שיטה אחרת, הנוגדת לשיטה הראשונה. היא מודה שקיימים כוחות טובים ופוריים בנפש הילד, אולם יצר לב האדם רע מנעוריו, ויצר עז וחזק מתגבר על הכוחות הללו. כבר בשנותיו הראשונות רואים את יצר ההשתלטות, ההתלבטות וההתרברבות של הילד, ובכדי להתגבר על יצרים חזקים אלה אין לסמוך על החינוך וההסברה בלבד, אלא יש צורך בכוח ההרתעה, דהיינו המקל והרצועה, בלי זה אי אפשר. גם בעלי השיטה הזאת מודים שהבית והחברה מעצבים את נפש הילד, אולם הנסיון הוכיח שגורמים אלו אינם מספיקים כדי להשפיע שחינו הילד יביא את התוצאות הרצויות. נוכחנו לראות, כי מבתים טובים יוצאים גם כן "בני טובים". הם מצביאים על ביתו של אברהם אבינו, שהיה לכל הדעות בית מלא צדק, רחמים והבנה נפשית לכל אחד ואחד, והנה דווקא מבית יצא ישמעאל, פרא אדם ויד כל בו. הוא הדין בביתו ש ליצחק שהיה בית מלא תמימות, ישרות וכנות, ובנו יעקב נעשה בבית הזה "איש תם יושב אהלים" ויצא ממנו גם עשו איש מרמה ושקר "כי ציד בפיו" – שהיה צד ומרמה את אביו . ואפילו אצל דוד המלך שביתו היה מלא אצילות, מלכות ועדינות נפש, יצא ממנו אבשלום שביקש להרוג את אביו, והנביא מסביר את הסיבה ,ולא עצבו ביו מימיו". מכאן שלא תמיד הבית קובע ונחוץ להשתמש במקל וברצועה מחוסר ברירה, ומי שאינו מוכן צריך לשאת בתוצאות, כפי שאמר שלמה המלך "חושך שבטו שונא בנו ואוהבו שחרו מוסר" משלי יג, כד.

מזה אנו למדים ששתי השיטות אינן אידאליות, כי לכל שיטה יש את הליקויים והפגמים שלה. אולם דבר אחד ברור שגם אלה שגורסים שיש להשתמש במקל וברצועה מודים שלא תמיד מותר ואפשר לנקוט באמצעים אלה. שיטה זו לפי סברת המחנכים, כוחה יפה כל עוד הילד  קטן ואינו מבין שפה אחרת מאשר שפת המקל , אז ראוי להשתמש בשפה זו. אולם כשילד הולך ומתבגר ומרגיש את עצמו כאמצעי, ומכל שכן כאשר מטילים עליו כל מיני משימות, אין מקום ואסור בהחלט, להשתמש במקל וברצועה. אז צריך לחנכו רק בדרכי נועם והסברה. לפי דעת חז"ל אם משתמשים אז במקל חובלים הרי זו עבירה על לאו, כי בזה מכשילים את הילד ומביאים לכל מיני תוצאות המתנקמות בהורים עצמם. חז"ל מספרים לנו על שפחה אחת של בית רבי, שראתה אדם מכה את בנו הגדול, אמרה לו: יהא אותו האיש בנידוי שהוא עובר על "לפני עיור לא תיתן מכשול", כי כך למדנו: ולפני עיור לא תיתן מכשול" במכה בנו הגדול הכתוב מדבר שמא יבעט באביו ונמצא הוא מכשילו (מועד קטן יז א)

ואפילו אם ההורה, ביחסו אל הילד, הוא בבחינת שמאל דוחה אין עצה אחרת אלא ימין מקרבת כמו שמסופר בגמרא מעשה בבנו של גורגיוס שברח מבית הספר, והראה לו אביו באזנו (איים עליו שיענישנו והיה שרוי בפחד מפני העונש), ונתיירא מאביו, והלך ואיבד עצמו בבור, ושאלו לרבי טרפון ואמר אין מונעין הימנו כל דבר (על אף שהתאבד). ושוב מעשה  בתינוק אחד מבני ברק ששיבר צלוחית, והראה לו אביו באזנו, ונתיירא ממנו, והלך ואיבד עצמו בבור. מכאן ברור כי איומים הם מחוץ לתחום. וכן נפסק בקיצור שולחן ערוך (סימן קסה סעיף ז):

לא יאיים על התינוק שיכהו לאחר זמן, אלא אם רואהו עושה איזה מעשה, יכהו מיד או ישתוק לגמרי.

כאשר מחנך , מדריך או מורה, אינו נוהג כיאות ובמקום לדבר אל נפש הילד הוא מכה אותו, הריהו גורם נזק חמור לו ולחניכו, שכן הדיבור מקרב, מהדק, מחזק את הקשר ויוצר מקום להבנה משותפת, ואילו ההכאה מרחיקה, מפחידה ויוצרת תהום בין שני הדורות ובין שני הגורמים, שהם למעשה יחידה אחת, ואחד צריך להשלים את השני.

בצאת ישראל ממצרים היו בני ישראל בבחינת ילדים, וכבר התחיל להתבלט הנגע המסוכן של פלגנות, מחלוקת ודברי ריבות. אז עדיין הייתה אפשרות להשתמש בשיטה של "והכית בצור". אולם משנתבגר העם, אחרי ארבעים שנות נדידה במדבר, והיה עומד על סף הכניסה לארץ ישראל, כשמשימה גדולה מוטלת עליו לכבוש, לנחול ולהנחיל את הארץ, אז התקופה דורשת " ודברתם אל הסלע", לדבר ולדבר ללא הרף, עד שיצליחו להוציא את מימיו, וכשמחליפים את היוצרות הרי זה מתנקם קשות במחנך ובמתחנך. לכן המסקנה היא "לא תביאו את הקהל הזה אל הארץ אשר נתתי להם"

סיפור לשולחן שבת

לא רק מצות פרה  אדומה נקראת חוקה אלא גם מצוות תפילין וכמו שנאמר בספר שמות על מצות תפילין "ושמרת את החוקה הזאת מימים ימימה". הרבי מלובביץ' זצ"ל הורה לחסידיו לזכות את עם ישראל במצות הנחת תפילין. לפנינו סיפור על אחד מהאנשים המפורסמים בציבוריות הישראלית בהקמת המדינה ולאחריה, פרופ' יגאל ידין. יגאל ידין, מוכר לרבים מעם ישראל, כרמטכ"ל צה"ל, ארכיאולוג מפורסם, ח"כ בכנסת ושר בממשלה. סיפור לא ידוע, הוא חושף בספרו, בו הוא מתאר מפגש עם חסיד חב"ד שהציע לו להניח תפילין כהוראת הרבי מלובביץ זצ"ל. וכך הוא מספר בספרו "חוויותיו של ארכיאולוג יהודי: "אחרי מלחמת ששת הימים רכשתי מסוחר עתיקות עבור היכל הספר דבר שנתברר אחר כך שהוא קופסת תפילין ובה כל 4 הפרשיות. התפילין הקדומות שבידינו מימי בית שני היו כתובות בידי סופר סת"ם בכתב זעיר ביותר ונתעוררו בעיות מסוימות שצריך היה לאמתן במעבדה שרק למשטרת ישראל כמותה. יום אחד נסעתי ברכבת מירושלים לתל-אביב לאותה מעבדה ובכיסי תצלומי תפילין אלו שאיש מזולתי לא ראה אותם ואירע לי מה שקורה למפר נוסעים ברכבת זו -כשעברנו את כפר חב"ד עלו כמה אברכים לרכבת ואחד מהם ניגש אלי והפציר בי להניח תפילין. סירבתי, אך משנוכחתי כי מבטאו העברי זר, שאלתיו מנין עלה והשיב לי שזה לא מכבר עלה מברית המועצות. שאלתיו: "ובברית המועצות הנחת תפילין"? אמר לי: כל ימי מאז הגעתי למצוות הנחתי תפילין. כששמעתי כך אמרתי לו: "אם אתה בברית המועצות קיימת את המצווה הזו לא אסרב גם אני-והנחתי תפילין.

בתל -אביב לפני רדתי מהרכבת ניגשה אלי אישה ואמרה לי "פרופסור ידין אני שמחלה שנענית לבקשתו של אותו אברך שלמעשה לא הכירך. בני מחסידי חב"ד נפל לא מזמן בתעלת סואץ. לדבריה היה בנה החב"דניק היחיד בין הצנחנים. "לפני מותו" סיפרה "ביקרוהו אנשי פלוגתו ושאלוהו לרצונו. אמר להם: הניחו תפילין. במשך היום ראיתי בעיני רוחי כאילו אף אתה הצטרפת לבקשתו. אני מודה שלא יכולתי לעצור בעד דמעותיי. באותו רגע אמרתי לה: איזה צירוף מקרים מופלא! בכיסי תצלומי התפילין הקדומים ביותר שבידנו ולא אוכל לעשות עמך חסד גדול יותר מאשר להראותן לך ברגע זה. 

יום פטירתו של הרבי מליובאוויטש חל ב ג' בתמוז

אני באופן אישי למדתי רבות על דמותו מסיפורים אלו. תיהנו

הדיכאון המוזר של העשיר

החנות נתנה לי הרבה סיפוק, לא רק מהסיבה שיהא היוותה לנו מקור פרנסה ברווח, אלא בשל העובדה שבאמצעותה קירבנו הרבה יהודים לתורה, למצוות ולחסידות חב"ד. רוב היהודים שביקרו בחנות שלנו היו רפורמים, וחלק ניכר היו גם יהודים שהתבוללו ר"ל, שרצו להעניק מתנה עם סממן יהודי כדוגמת גביע, ספר, או תכשיט עם מוטיב יהודי. הייתי משוחח עם אנשים אלה ומסביר להם בנועם את המשמעות הפנימית של היותם יהודים. שיחות אלה היו להם מעין משב רוח מרענן על נפשם שעייפה מלחפש אחר ה"אמת" בחיים. מעבר לסטטוס של "מוכר קונה" הפכנו להיות ידידים, ודרך ידידות זאת, השפעתי על  הרבה יהודים לשמור תורה ומצוות.

יהודי כזה היה גם מילטון שפירא. הוא היה אדם יפה- תואר, גבוה, ועיניו חייכניות. אדם אמיד מאוד, אך בכל הקשור ליהדות, היה עני מרוד… הוא היה דוגמא קלאסית של 'תינוק שנשבה' – יהודי שמעולם לא קיבל חינוך ליהדות. אפילו את שמו היהודי לא ידע, ולא זכר אם חגג את בר-המצווה שלו אי-פעם. מה … שבטוח – תפילין לא היו לו

מילטון היה מבלה את עונת החורף בפלורידה החמה, שכן מזג האוויר בעירו שבמדינת ניו יורק, היה מושלג ושרר בו קור רב. בכל חורף הוא היה מגיע לפלורידה יחד עם אשתו ג'סיקה ושלושת ילדיהם. זאת הייתה משפחה 'מושלמת' מבחינה כלכלית וחברתית; משפחה אוהבת ותומכת, ונהניתי בחברתם. נקשרו בינינו קשרי ידידות אמיצים. התפלאתי מאוד כשבאחת השנים מילטון לא הגיע לפורידה. עונת החורף עברה ועדיין לא ראיתי ולא שמעתי ממנו, על כן שלחתי לו כרטיס ברכה ובו שאלתי אם הכל בסדר אצלו ואצל משפחתו. אך כשגם… כרטיס זה לא זכה למענה, הרמתי טלפון לביתו בניו-יורק כי חששתי שמשהו לא כשורה. חששותי התאמתו.

ג'סיקה ענתה לטלפון, וקולה עייף מבכי. מיסטר שטרן", היא ניסתה לדבר , אך פרצה בבכי". הרגשתי שגם עיניי דומעות וחיכיתי בסבלנות שתספר לי מה מציק לה. לאחר מאמצים רבים, כשקולה נחנק ונשנק שוב ושוב, החלה לגולל באוזניי את צרתה "אין לי בעל, ולילדים אין אב!"

נרעדתי. אך מיד היא המשיכה בצער, "לא, מילטון לא מת. הוא בחיים, אבל בעבורנו, כאילו שהוא מת! – לפני שלושה חודשים, הוא נכנס לדכאון. אף אחד לא יודע למה, אבל עיניו שידרו עצבות. הוא הפסיק לאכול, לא הלך לעבודה. באחד הימים פתח את הדלת לחדר הארונות שבחדר השינה, התיישב שם על הרצפה ומאז הוא. . . " ! מסרב לצאת

להגיד שנדהמתי, זאת מילה דלה מדי. מילטון שפירא, הבריא והחסון, האמיד והאינטליגנט, יושב בתוך ארוך !בגדים? – לא יתכן

"הוא יוצא לארוחות?" שאלתי בהיסוס, "לשינה? ולשירותים?" מה פתאום?!" השיבה נמרצות. " אני שמה לו צלחת-אוכל על הרצפה, וכשהוא רעב מאוד, הוא פותח את הדלת" כחודה של מחט, מושיט יד, חוטף משהו קטן, ושוב סוגר את הדלת. שלחתי אליו את הפסיכולוגים הטובים ביותר שיש, אך הוא אינו מוכן להכניס אותם. הם עומדים מחוץ לדלת, משוחחים, משכנעים, מסבירים, ואפילו צועקים עליו, אך הכול נופל על אוזניים אטומות. מיסטר שטרן", קולה עלה בייאוש, "אני אלמנה חיה! לילדים שלי אין אבא! מה יהיה הסוף אתנו?" היא התייפחה בבכי, ויחד איתה – גם אני. קשה היה להיווכח בשינוי הדרסטי שחל  משפחה מאושרת זו, שהפכה לאומללה כל כך, עד לבלי היכר. איחלתי לה בצער את הברכה המסורתית: "רפואה שלמה בקרוב ממש", וניתקתי את הטלפון. מקרה עצוב', הרהרתי ביני לביני. כרעם ביום בהיר האיר רעיון את מחשבתי. איך לא חשבתי עליו קודם' האם לשם כך הגעתי לפלורידה, כנציגו של הרבי, כדי שבבוא העת, אפטיר כמה מילות נוחם ותו לא? איפה  האחריות שלי כידיד ותיק, כיהודי, וכחב"דניק בפרט? – מיהרתי לתקן את מעשיי. הרמתי שוב את השפופרת "?הלו, ג'סיקה" היא עדיין בכתה, זה אני שוב, מיסטר שטרן. אינני רוצה להכביד עלייך או להלחיץ אותך, אך כידוע לך בניו – יורק חי צדיק גדול ראביי חשוב, והיה כדאי שתודיעי לו על המצב של בעלך

שמעתי את נהמתה המרירה של ג'סיקה … "!?אם טובי הרופאים לא הצליחו לרפא את בעלי, אזי ראביי שאף פעם לא ראה את מילטון" לא הנחתי לה לסיים את המשפט. "ג'סיקה, אם בריאות בעלך חשובה לך, אם את באמת רוצה שהוא יחזור" לתפקד כאב לילדייך, אז תכתבי לרבי אך ה'קליפה ' הייתה קשה מדי. לאחר הפצרות רבות מצדי, ניאותה להצעה אחת בלבד: שאני, משה, אכתוב . לרבי על מצב בעלה, ואת התשובה שלו אקבל לביתי. התיישבתי אפוא לכתוב מיד, ופקססתי את המכתב לרבי, לעת ערב התקשר אלי הרב גרונר ובפיו תשובה. הרבי הורה לבדוק את המזוזות בביתו של מילטון, ובמיוחד בחדר העבודה שלו .התקשרתי לידיד שהתגורר לא הרחק ממשפחת שפירא, והוא אסף את המזוזות מביתם. לאחר שעה הודיע לי שאף על פי שאינו סופר סת"ם, הוא מוכן להעיד שכמעט כל המזוזות פסולות, כיוון שהפרשיות היו כתובות על דף נייר פשוט. לעומתו, המזוזה שבחדר עבודה הייתה דווקא מהודרת. הפרשיות היו רשומות על קלף נאה וחדש. ובכל זאת, הטעים, הוא העביר את המזוזה לסופר סת"ם מומחה, שיהיה בקשר אתי כעבור שלושה ימים. התקשרתי לגב' שפירא לעדכן אותה על הנעשה, והיא , לצערי, המשיכה ללגלג על כל העניין. היא אמרה ,שאינה רואה שום קשר בין מחלת בעלה לבין תשובת הרבי. הסברתי לה את העניין עד כמה שהיה בכוחי. והבטחתי לחזור אליה עם תשובת הסופר סת"ם. היא בקושי הקשיבה לי. כעבור שלושה ימים, הטלפון בביתי צלצל. על הקו היה המגיה, כולו נרגש: "כשבדקתי את המזוזה, נוכחתי לראות שהיא חדשה לגמרי, כפי שידידך אכן ציין", הוא אמר, "אך טעות מצערת נפלה בכתיבת הפרשייה …"השנייה. במקום המילים "ונתתי עשב בשדך", הסופר רשם "ונתתי עצב בשדך. פתאום הכל היה מובן …

הוריתי לו להכניס קלף חדש למזוזה, וכן להחליף את כל המזוזות שנמצאו פסולות, ולהביא אותן מיד לבית  משפחת שפירא. שעה לאחר מכן קראה לי אשתי לשיחת טלפון דחופה מגב' שפירא. "אינני יודעת מה לומר לך", אמרה ובקולה שמעתי שמחה מהולה בדמעות של התרגשות, "לפני שעה קלה בעלי פתח את דלת הארון, יצא החוצה וביקש ממני להכין לו מנה של סטייק. 'לאן אתה הולך?' שאלתי אותו, מבולבלת, הוא ענה לי: 'לעבודה כמובן!' הוא התיישב בחדר האוכל, סיים את מנת האוכל ויצא לעבודה, כולו עור ועצמות, אבל עם חיוך על הפנים. תגיד לי, מיסטר שטרן" – אמרה וסקרנות בקולה – "נראה לך שיש לזה קשר עם הרב שבא אלינו לפני שעה לקבוע מזוזות חדשות בכל החדרים? אם לג'סיקה היה ספק קל באשר לקשר לתשובת הרבי להחלמתו המפתיעה של בעלה, הרי שלבעלה מילטון כלל לא היו ספקות. בשבת הקרובה הוא עלה לתורה ובירך "הגומל", וכן קיבל על עצמו להשבית את המפעל שלו בשבתות ובחגים.  ג'סיקה ביקשה ללמוד הלכות כשרות, ולאחר זמן קצר הזוג הכשירו את ביתם.

מנחם – הלא הוא מילטון – נהיה לאחד התומכים הנלהבים של בתי חב"ד במדינתו

החתונה שלא התקיימה

הם היו משפחה מסורתית, כמו רוב חברי הקהילה היהודית במקסיקו. הלך-הרוח ששידרו ההורים היה עם זיקה חזקה מאוד ליהדות, אך כנראה לא כל הילדים קלטוהו כראוי.  ההורים לא ממש שמו לב מה עובר על כל אחד מילדיהם וביום אחד, מאוד לא בהיר, הודיע להם אחד מבניהם כי בכוונתו להתחתן עם גויה…  לאחר ההלם הראשוני, ניסו ההורים להפעיל את כל מנועי השכנוע והלחץ על בנם. נישואין לגויה היו מבחינתם קו אדום שלא ייחצה בכל מחיר. הם דיברו עם בנם בטוב וברע, אבל מאומה לא עזר. הבן הבהיר להם, כי זו לא החלטת בזק, אלא משהו שמבשיל אצלו כבר חודשים ארוכים – וחבל על מאמציהם. הוא כבר קבע תאריך לחתונה והעסק מבחינתו מנוי וגמור.

אבל ויגון עטפו את המשפחה כולה. בעיקר את האב. קומתו השתוחחה וכל חזותו הייתה כשל מי שחרב עליו עולמו. באותם ימים, הזדמן לאב להגיע לארגנטינה לצורך עסקיו והוא פגש שם את הרב רפאל סוויד, אחד היהודים הראשונים שהתקרב שם לחב"ד והיה מבוני הקהילה החסידית המקומית. בין השניים נרקם קשר של ידידות והאב האומלל שפך את מר לבו בפני הרב סוויד.  הרב סוויד הציע לאב להגיע אל הרבי מליובאוויטש מלך המשיח. "בתושייתו ובברכותיו הציל הרבי יהודים רבים מהתבוללות. אני בטוח כי דרכו תגיע גם ישועתכם".  הצעת הרב סוויד הפיחה באב תקוות גדולות. הוא ביקש מהרב סוויד כי יתלווה אליו בביקורו אצל הרבי והרב סוויד הסכים. הרב סוויד סידר לשניהם תור לפגישת 'יחידות' אצל הרבי והם סיכמו להיפגש ביום המיועד בניו-יורק. ביום שנקבע, לא חש האב בטוב ולא הצליח להגיע לניו-יורק. הוא שלח במקומו את אחד מבניו, אחיו של זה שמתכוון להינשא לגויה.

המתינו האח והרב סוויד לתורם, בחדר המבוא שלפני חדרו של הרבי. מגוון האנשים שעמדו שם הפעים את האח. מעולם לא נפגש במקבץ לא שגרתי כזה. חסידים לצד היפים, אנשי עסקים לצד אנשי ממשל ושררה. כולם המתינו כשעל פניהם ניכרת דריכות רבה. האווירה עשתה על האח רושם עז. הגיע הרגע. האח והרב סוויד נכנסו אל הקודש פנימה. המפגש עם מבטו של הרבי הפיל על האח יראה גדולה. הוא ממש לא הצליח לפצות את פיו. הוא סימן לרב סוויד שידבר במקומו והרב סוויד גולל בפני הרבי את הסיפור.  הרבי התעניין בכל הפרטים, ואחר אמר בקול נעים אך החלטי, כי אין ממה לחשוש ולפועל לא יתקיימו הנישואין. הרבי לא איחל או בירך, אלא פשוט ניבא! האח נותר המום ונפעם מהביטחון ששפע מקולו של הרבי. הרבי פתח מגירה, הוציא מתוכה שלושה שטרות של דולר והגישם לאח באמרו: "מסור זאת לאביך ובקש ממנו בשמי, כי לטובת בנו עליו להקפיד על שלוש מצוות: כשרות, טהרת המשפחה וצדקה".  עוד באותו לילה התקשר האח לאביו וסיפר לו על השליחות שיש לו עבורו. האב קיבל על עצמו כמובן את בקשת הרבי. למען הצלת בנו מהתבוללות היה מוכן לעשות הכול.

חיכו בני המשפחה וציפו בכיליון-עיניים להתגשמות נבואתו של הרבי, אך לא ממש ראו אותה באופק. הזמן זרם ועמו התקדמו ההכנות שערך האח לחתונה. האב התקשר לרב סוויד וביקש ממנו תמיכה: "בינתיים, הכול מתקדם כרגיל", קרא בייאוש. הרב סוויד הרגיעו והבטיח לו, כי דברי הרבי יתגשמו. "חכו וראו".  יומיים לפני החתונה זה הגיע. ה"חתן" נתקף בכאבי ראש וצינון חזק. לא משהו רציני – אך כדי להיות שקט הוא פנה להיבדק בבית הרפואה. הבדיקות הראו כי לא מדובר במקרה חריף וחשבו לשחררו בתוך כמה שעות.  אלא שפתאום הבריק במוחו של האב רעיון. הרופא שבדק את בנו היה יהודי עם לב חם. האב יצר עמו קשר וסיפר לו בקצרה על כוונתו של החולה להינשא בעוד יומיים לגויה. "אנא ממך, שמא תוכל לעכבו בתואנה כלשהי ליומיים נוספים של אשפוז. אתה מבין"…  הרופא הבין היטב והסכים לשתף פעולה. הוא ידע כי בכך הוא מסכן את הקריירה הרפואית שלו, אבל הצלת יהודי מהתבוללות יקרה בעיניו יותר מהקריירה. הוא "תפר" איזושהי מצוקה רפואית לגופו של החתן ואילץ אותו להישאר בליל הכלולות המתוכנן בין כותלי בית-הרפואה. למחרת, נערכו ל"חתן" בדיקות נוספות והוא שוחרר…

הדבר הראשון שעשה היה כמובן לפגוש את חברתו הגויה ולסכם איתה מה עושים כעת. אלא שהיא הייתה פגועה מאוד. "בכוונה יזמת את כל הסיפור", הטיחה בו בפנים כעוסות. "אני בטוחה כי השתכנעת מבני משפחתך לעזוב אותי ולא מצאת דרך אחרת להיפטר ממני".  כל ניסיונותיו להסביר לה כי היא חושדת בו לחינם היו לשווא. מבחינתה, זו הייתה פגישת פרידה ביניהם. לנצח!  נבואתו של הרבי התקיימה אפוא במלואה. לאחר כמה חודשים קשים, הכיר אותו בחור צעירה יהודיה והקים עמה משפחה יהודית לתפארת.

 

והפעם בפינת המולטימדיה : סרטונים בנושא חינוך נוקשה ולא רק

הקדמה : אחד הסרטים שקיימים ומציג לנו את החינוך הנוקשה נקרא הסרט הלבן העלילה המתרחשת שנה לפני פריצת מלחמת העולם הראשונה, עוסקת באירועים אלימים ומסתוריים המתרחשים בכפר פסטורלי אי שם בצפון גרמניה. בכפר מתגוררים הורים שעסוקים בלא להקשיב לילדיהם או להבחין במעשיהם ובעיקר חושבים שהנצרות תגאל אותם. והילדים אכן הם סוג של אנשים מתים חיים, שלא ברור בדיוק מה מניע אותם אבל הם בהחלט לא מחבבים את מי ששונה מהם.

מתוך הסרט בחרתי מספר קטעים (חלקם ודאי לא מתאימים לילדים):

1.        עונש ללא רחמים  – 

2.        עונש ללא רחמים חלק שני – 

3.       את הקטע הבא התלבטתי אם לשלוח. מקווה שעשיתי בחכמה. לחץ רגשי – 

4.       מכות כעונש – 

5.       אמפטיה או לא – 

וקצת סרטונים על הרבי מילובביץ זצ"ל

1. הלוויתו

2. הרבי והרב כדורי

3. הרב דרוקמן והרבי

4. ענקי הדור

5. הסרט המלא – מומלץ מאוד http://www.youtube.com/watch?v=pAjUuif9SBI

ולסיום בדיחה כשרה

אומרים שבעל ארכיאולוג הוא הבעל הנפלא ביותר…

למה?

כי ככל שאשתו מזדקנת הוא אוהב אותה יותר…