בס"ד
והפעם פרק חביב עליי במיוחד – פרשת תצווה "חכמת הלב"
· רעיון חינוכי
· מתורתו של ר' נחמן
· רעיון של דר יחיאל שרמן
· סיפור מרגש על ר' שלמה קרליבך
· סיפור שנון בענייני חכמה של הגרי"ז
· השיר של גיא מישאל חכמת הלב ע"פ "בעל הסולם"
· סרט מרגש "מי שומע מה שבלב"
· ראיון מרגש עם הרב חנן פורת זצ"ל שיש בו הרבה חכמת הלב
פרשת תצווה – חכמת הלב בחיים בכלל ובחינוך בפרט
"ואתה תדבר אל כל חכמי לב אשר מלאתיו רוח חכמה ועשו את בגדי אהרן לקדשו לכהנו לי" (שמות כח', ג')
הבורסה דוהרת למעלה, כולם רצים להשקיע כדי להתעשר בקלות. והנה, אדם אחד "מתעצל" ואינו ממהר לבורסה – הוא לומד עכשיו על מצוה כלשהי, כדי שיוכל לקיים אותה טוב יותר. פראייר? לא! הוא הולך בדרכו של משה רבנו:
"משה זכה בעצמות יוסף, ואין בישראל גדול ממנו, שנאמר (שמות יג19) "ויקח משה את עצמות יוסף עמו "… בא וראה כמה חביבות מצות על משה רבינו, שכל ישראל כולן נתעסקו בביזה, והוא נתעסק במצות, שנאמר (משלי י8) "חכם לב יקח מצות "… ומנין היה יודע משה רבינו היכן יוסף קבור? אמרו: סרח בת אשר נשתיירה מאותו הדור, הלך משה אצלה, אמר לה 'כלום את יודעת היכן יוסף קבור?' אמרה לו 'ארון של מתכת עשו לו מצרים וקבעוהו בנילוס הנהר כדי שיתברכו מימיו'. הלך משה ועמד על שפת נילוס, אמר לו 'יוסף יוסף, הגיע העת שנשבע הקב"ה שאני גואל אתכם והגיעה השבועה שהשבעת את ישראל, אם אתה מראה עצמך מוטב, אם לאו הרי אנו מנוקין משבועתך!' מיד צף ארונו של יוסף…" (תלמוד בבלי, סוטה ט: – יג.).
בימים האחרונים לפני יציאת מצרים, כשכל בני-ישראל היו עסוקים בלקיחת כלים יקרים משכניהם המצרים, היה משה עסוק בחיפושים אחר ארונו של יוסף, כדי להעלות אותו ממצרים ולקבור אותו בארץ כנען. כשכולם עסוקים בהתעשרות מהירה, "חכם לב – ייקח מצוות", כי הוא יודע שהמצוות חשובות יותר מכסף.
בשבוע שעבר דיברתי על אותו לב שתרם למלאכת המשכן אותו לב של חסד והשבוע בפרשת השבוע פרשת תצוה אנו מוצאים ביטוי דומה "חכמי לב" "ואתה תדבר אל כל חכמי לב אשר מלאתיו רוח חכמה ועשו את בגדי אהרן לקדשו לכהנו לי" (שמות כח', ג'). משה נצטווה לקחת את חכמי הלב מקרב בני ישראל שיעסקו במלאכת המשכן, בחיבור כליו ובהכנת בגדי הכהונה. מה הפירוש 'חכם לב', במה הוא שונה מחכם רגיל. מדוע נדרשת תכונה ייחודית זו במלאכת הקמת המשכן? אם נשים לב בביטוי "חכם לב" – תרתי דסתרי. ביהדות, כמו גם בתרבויות העמים, המוח אחראי על החכמה המושכלת, ואילו הלב מופקד על הרגש. למעשה, אין ללב כל אפשרות פיזיולוגית לבצע פעולות בתחום החשיבה הקוגנטיבית, ואין לו כלים תפקודיים לתת מענה למצבים רגשיים אליהם נקלע האדם. בבניית המשכן, הלב הוא הקולט את חכמת רוח האלוקים ולא המוח כמתבקש. הביטוי "חכם לב" במקרה זה הוא אך טבעי ומתבקש. הקב"ה מורה למשה למצוא את חכמי הלב, כדי לבנות את המשכן. למרות שפירוט הכלים הוא לכאורה "טכני", המחשבה וכוונת הלב קודמות למעשה.
חיזוק לדברים נמצא בדברי ר' נחמן: "הַלֵּב הוּא הַצַּיָּר שֶׁל הַמִּדּוֹת" – הוא חכם, יודע, מבין, ורק באמצעותו ניתן לעשות כל מלאכת חרש וחשב ורקם. רבי נחמן מרחיב לנו קצת בענייני הלב:
כִּי כְּשֶׁנוֹפְלִין לְאֵיזֶהוּ צָרָה, חַס וְשָׁלוֹם
אֲזַי עִקָּר הַצָּרָה בַּלֵּב
כִּי הַלֵּב יוֹדֵעַ וּמַרְגִּישׁ הַצָּרָה בְּיוֹתֵר
כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב: "לֵב יוֹדֵעַ מָרַת נַפְשׁוֹ" כִּי "הַלֵּב מֵבִין"
וְעַל כֵּן הוּא מַרְגִּישׁ הַצָּרָה בְּיוֹתֵר
וַאֲזַי, בִּשְׁעַת הַצָּרָה, מִתְכַּנְּסִים כָּל הַדָּמִים וְעוֹלִים אֶל הַלֵּב
כְּמוֹ כְּשֶׁיֵּשׁ צָרָה בְּאֵיזֶהוּ מָקוֹם, חַס וְשָׁלוֹם
אֲזַי מִתְכַּנְּסִים כֻּלָּם אֶל הֶחָכָם שֶׁיֵּשׁ שָׁם, לְקַבֵּל מִמֶּנּוּ עֵצָה
כְּמוֹ כֵן נִתְקַבְּצִים כָּל הַדָּמִים וְעוֹלִים אֶל הַלֵּב
לְבַקֵּשׁ עֵצָה וְתַחְבּוּלָה כְּנֶגֶד הַצָּרָה
וַאֲזַי הֵם שׁוֹטְפִים עַל הַלֵּב
וְאָז הַלֵּב בְּצָרָה וּבְדחַק גָּדוֹל
כִּי לא דַי שֶׁהַלֵּב דּוֹאֵג בְּעַצְמוֹ
כִּי הוּא מַרְגִּישׁ הַצָּרָה יוֹתֵר מִכֻּלָּם
אַף גַּם הַדָּמִים שׁוֹטְפִין עָלָיו וּמְצֵרִין לוֹ מְאד
וְעַל כֵּן כְּשֶׁיֵּשׁ, חַס וְשָׁלוֹם, צָרָה לָאָדָם
הַלֵּב דּוֹפֵק בִּדְפִיקוֹת גְּדוֹלוֹת
כִּי הוּא מְבַקֵּשׁ לְנַעֲנֵעַ מֵעַצְמוֹ וּלְהַשְׁלִיכָם מֵעָלָיו
וְעַל כֵּן הוּא דּוֹפֵק בִּדְפִיקוֹת גְּדוֹלוֹת בִּשְׁעַת הַצָּרָה, חַס וְשָׁלוֹם
וְאַחַר כָּך כְּשֶׁיוֹצְאִין מֵהַצָּרָה
אֲזַי חוֹזְרִין תַּהֲלוּכוֹת הַדָּמִים לֵילֵך כַּסֵּדֶר בְּתוֹך שְׁבִילֵי הַגּוּף
וְעַל כֵּן הַתּוֹדָה, שֶׁהִיא בָּאָה. כְּשֶׁיוֹצְאִין מֵהַצָּרָה
הִיא מְכֻנָּה בְּשֵׁם הֲלָכָה
עַל שֵׁם תַּהֲלוּכוֹת הַדָּמִים
שֶׁהוֹלְכִין כַּסֵּדֶר כְּשֶׁיוֹצְאִין מֵהַצָּרָה כַּנַּ"ל (יקוטי מוהר"ן ח"ב – תורה ב)
אומר הרב דר' יחיאל שרמן שהאומנים שנתבקשו לבצע את מלאכת המשכן, נתבקשו להשקיע כל מרצם ויכולתם ובעיקר כשרונם וסגולתם בעמלם במלאכה חשובה וקדושה זו. עשית המשכן לא הייתה רק עשייה חיצונית של מעשה אומן רגיל, אלא לבניין המשכן הייתה משמעות סימבולית; לכל חלק היו רעיונות מרתקים משלו. הבונה המעצב האומן צריך היה להשקיע מרעיונותיו ומיצירותיו ומתוך כוונה ואמונה.
כל אומן בימינו יודע את אשר נלמד מפרשת "מקצועית" זו, כאשר עליו להשקיע משלו, מרוחו, מפנימיותו בכל מעשה אומנות. יצירה אומנותית אינה העתק של משהו אחר. היצירה האומנותית אינה משתמשת בנייר ההעתקה. למרות שהתוכנית קיימת ושרירא, הרי יש לאומן שפע של עבודה התלויה בפנימיותו, ברוחו ובעצמו האומנותית.
אם נעבור לתחום החינוכי ברור לנו עתה שבכל תהליך חינוכי הלב הוא מרכיב מרכזי הרגש אשר בלב, הוא המביא את האדם למקום בו הינו ולמקום אליו רוצה הוא להגיע. אין אנו יכולים לשלוט לחלוטין ברגשותינו ,ייתכן ויעלה רגש אשר יגרום לנו התנהגות אשר איננה תואמת הזמן והמציאות ,כשלא נוכל לרגש זה ייתכן ונגיע לידי התנהגות אשר תוגדר כחריגה.
אני חושב שהפרויקט סרטונים לעבודה חינוכית מסמל בדיוק את הנקודה שאומרת ברגעי משבר – רגע !!! עצור תחשוב לפני שאתה מגיב, העזר בסרטון בסיפור או בשיר שיגרום
ללב שלך או ללב של מי שמולך להבין את הטעות להבין את הדרך הנכונה. תהיה חכם לב, תנסה לראות את מה שמעבר למקרה. באותו רגע שאומרים לילד "אתה גנב" הדבקת לו תווית שלילית ואפילו שהיא נכונה. יותר נכון לומר לו 'גנבת' או 'לקחת משהו שלא שייך לך' זוהי הלשון העדיפה.
ואם כתבנו על אותו לב שמחבר אי אפשר שלא לצרף את הסיפור המרגש על הרב קרליבך שהיה בוודאי "חכם לב":
הופעותיו משכו אליהן רבים כאשר לא פעם לבקשת הקהל הן נמשכו עד לשעות הקטנות של הלילה כשההדרן הופך להופעה בפני עצמה. ערב אחד כאשר השעון כבר הצביע על אחר חצות, הקהל ברובו עזב את האולם ור' שלמה כבר פנה אל אחרי הקלעים ניגש אליו יהודי זקן מעולי רוסיה, משהביטו השנים זה בזה, נפלו איש על כתפי רעהו והתחבקו ממושכות, הזילו דמעות שמחה ואף ברכו שהחיינו כפסק השולחן ערוך – "הרואה את חברו לאחר ימים מרובים חייב בברכה".
לאחר שהחליפו מספר מילים עלה קרליבך לבמה ופתח בניגון מרגש.רוב הקהל לא ידע את פירוש המילים, אך די היה בניגון, כדי להבין את המשמעות. רבים מהנוכחים הזילו דמעות. כשסיים את הניגון אסף סביבו הזקן את הקהל הנותר וסיפר "כשהיה הרב קרליבך ברוסיה בתחילת שנות השבעים, ערך עם חסידיו מסיבת ראש חודש בבית הכנסת הגדול במוסקבה. וכיוון שהחל פורט על מיתריו ומנעים בקולו נתמלא ההיכל בהמוני יהודים. אלפים גלויי ראש כיסו קודקודם מכל הבא ליד, למען יוכלו לשבת בבית ה', ולרגע נדמה היה, שחוזר בית הכנסת לחייו כבראשונה. ר' שלמה היה יושב במרכז ומספר מדברי חכמים ושר עמנו "עם ישראל חי", וישראל בטח בה"', ניגונים אשר מסך הברזל לא יכל להם, ונודעו אף בקרבנו. רוב הקהל לא ידע את פירוש המילים, אך די היה בניגון, כדי להבין את המשמעות. רבים מהנוכחים הזילו דמעות.
אך אז נצבט לבו של ר' שלמה בקרבו . הכיצד אקום ואעזבם? אז הוציא מבין חפציו סידור ישן אשר נתפורר לחלקים הרבה, ונתן לכל אחד מאתנו דף ממנו. זה קיבל מתפילת מנחה וזה משחרית. וזה מברכת המזון. שיהיה לך משהו מיהדות היה אומר. כשאזלו דפי הסידור נותרו עדיין כמה ידיים מושטות, אשר ניצבו ריקם. מה עשה? לקח התפילין שלו ונתן לאחד, נטל הטלית קטן שלו והלביש לשני, הסיר כיפתו מעליו והניח לראשו של השלישי, עד שלא נותר בידיו דבר. אלא שאז עמדתי וצווחתי: "ר' שלוימל'ה, אני למדתי בחיידר עד גיל חמש, ולא נותר לי שום דבר של דת עמי, תן לי גם כן משהו… לקח התפילין שלו ונתן לאחד, נטל הטלית קטן שלו והלביש לשני, הסיר כיפתו מעליו והניח לראשו של השלישי, עד שלא נותר בידיו דבר. אמר לו אותו זקן ומה איתי? לי אין דבר? אני רוצה משהו של יהדות…
כששמע זאת ר' קרליבך הצטער מאד, אך באמתחתו לא נותר מאומה ישב וחשב ולאחר כמה רגעים אמר לי : יודע אתה אחי, אהובי, נותר לי דבר אחד של יידישקייט אתי: הלב שלי, ליבי הוא כולו של עם ישראל. ממנו הניגון "ממקומך מלכנו", בו מתפללים בבתי כנסיות בכל התפוצות, מאתו הלחן "עוד ישמע" בו משמחים חתן וכלה בכל קהילות ישראל, ומחדריו השיר "הנשמה לך", בו שוטחים הבריות בקשותיהם בפני קונם בימים הנוראים. לבי הוא בעצם של היהדות, של התפילות, של השמחות, של הציפייה לגאולה. אותו אני אתן לך, ותדע שמכאן ולהבא הוא שלך. אם ניפגש פעם, כל מה שתבקש ממנו לשיר לכבודך הוא יהיה חייב…
ומאז, סיים הזקן את סיפורו, שמרתי את הבטחתו בזיכרוני, וכשראיתיו ביקשתי לפרוע את חובו…
בכדי לגרום לילדים להיות יותר מאושרים, להצליח בחיים ושתהיה לנו חברה טובה יותר, על ההורים ועל המורים ללמד את הילדים את בינת הלב (אינטליגנציה רגשית) שיהיו מודעים לרגשותיהם ולרגשות הזולת שייקחו אחריות ומחויבות, שיתמידו בביצוע משימות והשגת יעדים, שישלטו על הדחפים, שיהיו אכפתיים לזולת ועוד.
עכשיו גם ברור לנו בקשתו של דוד המלך לקב"ה הכתובה בדברי הימים –
שֳׁמְרָה זֹּאת לְעוֹלָם לְיֵצֶר מַחְשְׁבוֹת לְבַב עַמֶּךָ וְהָכֵן לְבָבָם אֵלֶיךָ וְלִשְׁלֹמֹה בְנִי תֵּן לֵבָב שָׁלֵם…
ונסיים את החלק הזה בשיר המרגש של גיא מישאל חכמת הלב (בהמשך, השיר בגרסת וידאו)
הָאָדָם לא נִבְרָא
לִקְנוֹת הוֹן וְלִבְנוֹת בִּנְיָנִים.
אֶלָּא לְבַקֵש כּל דָבָר,
שֶיְבִיאֵהוּ לִלְמוֹד אֶת הַחוֹכְמָה
אֵיך לֶאֱהוֹב.
וְאָז יִיפַּקְחוּ עֵינֵי לִבּוֹ,
וְתִתְחַדֵש בְּקִרְבּוֹ רוּחַ אַחֶרֶת
והפעם במקום בדיחה לסיום, סיפור חביב המדבר על חכמה מסוג אחר:
בספר "פניני רבנו הגרי"ז מובא סיפור, מעשה באחד שנכשל באיזה עניין (הקשור בהנהגת ציבור) ובא לפני רבנו הגרי"ז זצוק"ל לשאול איך אפשר לתקן את המעוות?
השיב לו הרב דבריסק זיע"א "מעשה שהיה בעיר אחת, שהיה שם בעל עגלה ותיק וזקן, שעמד על משמרתו זו שנים רבות, והנה הופיע בעיר הזו בעל עגלה חדש צעיר, והתחיל להשיג את גבולו של הזקן הנ"ל.
פגש בעל העגלה הזקן את הצעיר ואמר לו "הנה באת להשיג את גבולי שלא כדין, ועפ"י דין צריך אתה לעזוב את המקום הזה. אבל לפנים משורת הדין מוכן אני להסכים שתישאר בתפקיד בעל עגלה בעירנו, אבל בתנאי אחד שתעמוד אצלי למבחן אם בקי אתה בהלכות עגלונות. אם תצליח במבחן אסכים שתישאר בעיר, ואם לא תצליח עליך לעזוב את המקום".
הסכימו ביניהם כנ"ל, והתחיל הבעל עגלה הזקן לבחון את הצעיר ושאל אותו "מה צריך בעל עגלה לעשות כשנוסע בדרך, והעגלה עמוסה בנושאים, והנה שקעה העגלה בבוץ, והסוסים אינם מצליחים בשום אופן למשוך את העגלה מן הבוץ?השיב העגלון הצעיר "מבקשים מהנוסעים שיורידו מהעגלות את המשאות כדי שימעט העומס שעל העגלה, ואז יוכלו הסוסים למשוך את העגלה…"
ושאל העגלון הזקן "ואיך יהיה אם גם אחרי העצה הזו עדיין שקועה העגלה חזק בבוץ ואין הסוסים יכולים להזיזה?
השיב העגלון הצעיר "כי אז מבקשים מהנוסעים שירדו הם מהעגלה, כדי שתהיה הרבה יותר קלה"…
המשיך העגלון הזקן לשאול "ואם בכל זאת עדיין אין העגלה זזה ממקומה?
השיב הצעיר "כי אז מבקשים מהנוסעים שידחפו את העגלה מאחוריה, ועי"ז יוכלו לחלץ את העגלה מן הבוץ…
והמשיך העגלון הזקן לשאול "ואם בכל זאת עדין אין העגלה זזה ממקומה?
השיב הצעיר "כי אז אינני יודע עצה לזה…"
אמר לו העגלון הזקן "אם נכשלת בבחינה! וכפי שהוסכם ביננו עליך לעזוב את העיר…"
אמר הצעיר "אכן אקיים את ההסכם ואעזוב את המקום כאשר הבטחתי, אבל אבקשך שתאמר לי מה היא באמת העצה במקרה הנ"ל?
השיב לו העגלון הזקן "יקירי, באמת במצב ביש כזה אין שום עצה איך לחלץ את העגלה מהבוץ העמוק ששקעה בו, אבל בעל עגלה מנוסה נזהר מלכתחילה שלא להיכנס לכזה בוץ שאי אפשר להיחלץ ממנו!…":
והפעם בפינת המולטימדיה
1. הסרט "מי שומע את מה שבלב" – מעולמם של החרשים –
2. ראיון מרגש עם הרב חנן פורת זצ"ל שיש בו הרבה מחכמת הלב –
3. שירו של גיא משאלי חכמת הלב ע"פ פרוש בעל הסולם –
ובכל זאת בדיחה לסיום
לדני היתה בעיה: במקום לכתוב `הלכתי` הוא כתב `אלחטי`. יום אחד המורה התרגזה עליו והחליטה להעניש אותו: אחרי הלימודים, משה היה צריך להישאר ולכתוב על הלוח מאה פעמים `הלכתי`.
למחרת בבוקר, המורה מגיעה ורואה את כל הלוח מכוסה במלה `הלכתי`, כשלמטה רשומה ההודעה: "כתבתי `הלכתי` חמישים פעם, ואז נגמר המקום, אז אלחטי הביתה".
ועוד אחת חדשה…
עורך דין ממולח נסע לו ברכב היוקרה שלו וחלף על פני תמרור עצור מבלי לציית לו. למזלו הרע, שוטר שחיכה בהמשך הכביש הבחין בכך ומיד סימן לו לעצור בצד. העורך דין חשב שהוא חכם יותר מהשוטר ומכיר את החוק טוב יותר ממנו, ולכן הוא ניסה להוכיח את יכולותיו בזמן שהוא משתעשע על חשבונו של השוטר.
השוטר: "תראה לי רישיונות בבקשה.
עורך הדין: "אפשר לדעת למה?"
השוטר: "לא הגעת לעצירה מלאה לפני תמרור עצור."
עורך הדין: "האטתי, ראיתי שאף אחד לא מגיע ולכן המשכתי לנסוע."
השוטר: "אז אתה מודה שלא הגעת לעצירה מלאה. תביא לי רישיונות בבקשה."
עורך הדין: "מה ההבדל בין האטה לעצירה?"
השוטר: "ההבדל הוא שעליך להגיע לעצירה מלאה על פי החוק. תביא לי רישיונות בבקשה!"
עורך הדין: "אם תוכל להראות לי חוק שמראה את ההבדל שבין האטה לעצירה, אני אתן לך את הרישיונות שלי ואקבל את הדו"ח בלי בעיה, אבל אם לא תוכל אבקש ממך לשחרר אותי בחזרה לדרכי."
השוטר חשב על דברי עורך הדין למשך כמה רגעים ולפתע שלף את הנשק שלו והחל לנפץ את פנסי הרכב החלונות של המכונית.
עורך הדין מיד התחיל לצעוק: "אתה נורמאלי? מה אתה עושה? תפסיק להרוס לי את האוטו!"
השוטר: "עכשיו תגיד לי, אתה רוצה שאני אאט או שאעצור?"