ארכיון הקטגוריה: כללי

פרק מיוחד לראש השנה

פרק מיוחד לראש השנה

שלום לכל אנשי החינוך

 בתוכן

  • סיפורים
  • תורות
  • משלים
  • שירים
  • סרטונים
  • בדיחה
  • והעיקר הרבה אמונה שנכתב לחיים טובים ארוכים ולשלום

"אתה מוזמן למשפט ביום שלישי הקרוב!"
ההודעה הקצרה שנתלתה על דלת ביתו של החלבן, הסעירה את רוחו.
הוא היה איש ישר, שהתנהג תמיד בנאמנות ובמוסריות.
אף פעם לא רימה, שיקר או גנב. הוא גם לא שתה לשוכרה בשעות הבוקר, דבר האסור על פי החוק בכפר.
הוא לא ידע למה מזמינים אותו למשפט.
אבל האופה ידע.
האופה היה רגיל לקנות חמאה וגבינה מהחלבן המקומי והשתמש בהם לאפיה.
יום אחד עלה בו החשד שגושי החמאה שהחלבן מוכר לו שוקלים פחות מקילו, למרות שהחלבן מצהיר שכל גוש שוקל קילו בדיוק, לא פחות ולא יותר.
האופה החליט לבדוק את העניין, ובמשך תקופה הוא שקל בעקביות כל גוש של חמאהשקנה מהחלבן, והוא אכן גילה שגושי החמאה שוקלים פחות מקילו, לפעמים 900גרם , לפעמים 950, ופעם אחת אפילו 800.
האופה היה נזעם "מרמים אותי" הוא אמר לאשתו בכעס, "אני לא אשתוק על זה".
הוא ניגש אל השופט המקומי והתלונן על מעשיו של החלבן. "חייבים להעלות אותו לדין!" אמר האופה,
"אי אפשר לאפשר לו לרמות את כל תושבי הכפר. אנשים סומכים עליו".
עוד באותו יום תלה שליח של בית המשפט המקומי הזמנה לדיון על פתח ביתו של החלבן.
החלבן הגיע לבית המשפט רועד ונפחד. הוא מעולם לא ראה את בית המשפט, ומעולם לא דיבר עם השופט שהטיל אימה על כל תושבי הכפר.
"אני מניח שיש לך משקל מדויק במחלבה?" פתח השופט את הדיון.
-לא כבודו!" אמר החלבן "אין לי משקל".
-"אז איך בדיוק אתה שוקל את החמאה שאתה מוכר לאופה?
האם אתה סתם כך מחליט שזה קילו?!" הרעים השופט בקולו.
-"חס וחלילה, אדוני השופט. אני איש ישר, לעולם לא עלה על דעתי לעשות כזה דבר.
פשוט מאוד, בניתי לעצמי מין משקלי מאזניים, כאלו שאתה צריך לשים משקולת בצד אחד כדי שתאזן את החמאה שבצד השני."
השופט הנהן בראשו בהבנה, והחלבן המשיך:
"בכל יום כשאני בא לשקול את החמאה עבור האופה אני מניח בצד השני של
המשקולת כיכר לחם של קילו שאותה אני קונה בבוקר מהאופה,
וכך אני יודע כמה חמאה עלי לתת לו כדי שיצא קילו בדיוק."
השופט חזר על דבריו של החלבן:
"אתה בעצם אומר לנו שכמות החמאה שאתה נותן שווה למשקל הכיכר שהאופה נותן לך".
"בדיוק כבודו", אמר החלבן, ופני האופה חפו.
ככה זה בחיים, אנחנו מקבלים בדיוק את שאנחנו נותנים.
ועוד דבר, לפני שאנחנו ניגשים להוכיח אחרים, בטרם שאנו שופטים את כל מי שמסביבנו, הבה ונעשה בדק בית פנימי, האם אין אנו לוקים באותם החסרונות שאנו מייחסים לאחרים. 

כתוב במדרש, שלפני שהקב"ה ברא את העולם הוא התפלל, אבל אחר כך, כשהתחיל לברוא את העולם, הוא התחיל עם "בראשית" – 'ב' מלשון ברכה. זאת אומרת שהדבר הראשון שהקב"ה עשה בעולמו היה לברך (אחרי תפילה). כך גם אנחנו, אחרי שגומרים להתפלל בליל ראש השנה, אנחנו ממהרים ללכת לברך אחד את השני. והברכות הללו הן ממש עמוקות. כי כולם מבינים שכאשר אני מברך את השכן או את החבר בליל שבת זה גם מיוחד מאוד, אבל זה בכלל לא מתקרב לאיך שאני מברך את אשתי, ילדיי וחבריי בליל ראש השנה. אני מברך אותם:" שתיכתבו בספר החיים". כאשר אני מתפלל, אני מתפלל שהקב"ה יעשה הכל, אבל כשאני נותן ברכה הכוח לברך הוא שלי. כשהקב"ה דיבר בפעם הראשונה עם אברהם אבינו כתוב: "ואברכה מברכיך" – הקב"ה מברך אותו שיהיה לו כוח לברך. רבותינו הקדושים אומרים משהו גדול ונשגב: בליל ראש השנה אני אומר לכל החברים שלי: "אם אני חתום בספר חיים, אני אגיד לקב"ה שאני לא מסכים להיחתם אלא אם כן גם אתה חתום שם". אני אומר לאישתי וילדי: "אם אתם לא חתומים בספר החיים, אז אני לא רוצה להיות בעולם הזה".
בשנה הראשונה של הישוב מאור מודיעין, אמרתי לכל החבר'ה שם: "כשאתה מברך מישהו בראש השנה, אתה אומר לו שאתה רק רוצה לחיות אם גם הוא יחיה". הברכות אחרי תפילת ערבית לקחו בערך ארבע שעות, ואני עמדתי ליד הדלת של בית המדרש והסתכלתי על כל הצעירים הקדושים של המושב. ראיתי שם ילד בן חמש ניגש אל אביו ומברך אותו: "אני רק רוצה לחיות בעולם הזה אם גם אתה חתום בספר החיים". היה ממש גוואלד ועמוק!! אז חברים, אני מבקש ומתחנן בפניכם, שהרגע הכי עמוק של ראש השנה יהיה כאשר תברכו אחד את השני.

 והנה מכתב שכתב הרב אלי שיינפלד ר"מ בישיבת חורב

אבא שבשמיים, שלום.

אני רוצה לשתף אותך במה שמתחולל בתוכי בימים האחרונים. כידוע ראש השנה מתקרב ואני כמו אנשים

רבים משתדל להגיע מוכן ליום הדין, וחלק משמעותי בהכנה שלי לקראת ראש השנה הוא הניסיון לתקן את חטאיי העבר.

אני לא צריך לספר לך את אותם הדברים המוטעים שעשיתי בשנה שחלפה, הרי אתה רואה ושומע ויודע ואתה גם בוחן כליות ולב. אבל אני, בניגוד אליך, לעיתים שוכח גם דברים חשובים, גם במקרים שהם התרחשו רק לפני מספר חודשים. לכן לקחתי עט ונייר וסיכמתי לעצמי את הדברים המרכזיים שקרו בשנה שחלפה. ניסיתי להיזכר באותם הפעמים בהם וויתרתי לעצמי ולא התנהגתי בצורה שהולמת את אישיותי. ניסיתי גם לדלות מזיכרוני את הטעויות הרבות שעשיתי, בכוונה תחילה או בגלל לחץ חברתי. ואכן להפתעתי הלא גדולה, מהר מאוד הדף התמלא ברשימה ארוכה של חטאיי העבר.

אם לומר לך את האמת, תהליך הכתיבה של אותם הדברים היה בכלל לא נעים, וכעת כאשר אני מתבונן בדף המלא אני

מתאכזב מעצמי ואפילו מעט מתבייש. אבל לא בגלל זה אני פונה אליך עכשיו, אבא יקר. לא בגלל תחושות האכזבה והבושה אני מרשה לעצמי להפריע לך. יש משהו הרבה יותר מהותי שיושב לי על הלב.

תוך כדי קריאת רשימת הטעויות והמעשים המקולקלים שעשיתי בשנה שחלפה, פתאום הרגשתי הרגשה לא טובה, הרגשה איומה. הרגשתי תחושה חזקה של פספוס. מתוך התבוננות ברשימה הבנתי שבעצם פספסתי את ההזדמנות להיות מחובר אליך. להיות קשור אליך באמת. פתאום הבנתי שהדבר שבאמת הכי מפריע וכואב לי בכל תהליך סיכום השנה שעברה לה, הוא שבשנה שחלפה לא הצלחתי לבטא בפועל את האהבה שלי כלפייך. לכן אני פונה אליך, כי חשוב לי שתדע שבאמת ובתמים אני רוצה להיות קרוב אליך, למרות שלא תמיד אני מצליח לבטא ולגלות

בפועל את רצוני, את פניך ה' אבקש. זה לא התחמקות מלעשות תשובה על החטאים שעשיתי. זה לא

שאני לא רוצה לתקן את כל מה שמקולקל. אדרבה, בכל מאודי את פניך ה' אבקש

אני רוצה למחות את חטאיי העבר, אני מאוד רוצה למחוק חלק מהדברים שנעשו בשנה שעברה, ואני משוכנע שעוד אמצא את המקום ואת הזמן להתעסק גם בכך. אלא שעכשיו בפתחה של השנה החדשה אני שמח שיש לי את

הזדמנות, גם עכשיו בפנייה אליך, וגם בתפילות ראש השנה, לעזוב לרגע אחד את כל העיסוק בחטאים ובעוונות ופשוט לשטוח בפניך את הרצון האמיתי שלי – והוא, להיפגש איתך באמת. את פניך ה' אבקש.

ועכשיו אחרי שפרקתי מעט את מה שיושב לי על הלב, אני משוכנע שאגיע מוכן יותר לראש השנה. שנים רבות לא הבנתי איך אפשר ביום הדין לשמוח ולשיר, לאכול ולזמר. אבל כעת אני מבין טוב יותר מהי העבודה הרוחנית של ראש השנה. בראש השנה אנחנו עוזבים לפתע את כל העיסוק בחטאים ואנחנו מפנים מקום וזמן על מנת שנוכל להביע את הדבר המשמעותי ביותר והוא הרצון להיות יותר קרובים. לכן בתפילה אנחנו מציינים בעיקר את המלכתו של ה' כמלך על כל העולם, ולכן גם בראש השנה אנחנו שמחים על כך שיש לנו את הזכות להיות חלק מממלכתו של ה'.

אבא, תודה רבה על ההקשבה. אני מבטיח לך שבשנה הקרובה, אשתדל לא לחטוא. בעיקר אני מבטיח שאשתדל להיות קשור אליך, לאהוב אותך באמת.

אז שוב תודה ושתהיה לנו שנה טובה ומתוקה.

בנך האוהב.

מרגש, חודר והעיקר מדבר. כמו הקטע הבא

"יושבת לה ירושלים כנשר הנושא גוזליו על כנפיו. יש שכונות מיוחדות לספרדים, ויש מהן שאשכנזים וספרדים דרים בהן כאחד. יש מהן שיושביהן תימנים או גרוזים או מערבים או פרסים, ויש מהן שכמה עדות יושבים בהן כאחד. יש מהן שבעוונותינו יצאו מידי ישראל, ויש שמחמת קטנותן נשתכח שם שקראו להן. ואין לך שכונה ושכונה שאין בה בית כנסת. ויש שהעמידו כמה בתי כנסיות ובתי מדרשות ותלמוד תורה וישיבות, וכל שאדם מישראל צריך לגופו ולנשמתו"("תמול שלשום", ש"י עגנון)

"סליחות! סליחות! יה מרדכי, קום כבר לבית הכנסת, דְחִיל רָבָּאק. הבטן עוד נפוחה לו מהחמין שאכל אתמול… חכם סוּרְנָאגָה, יקום, יתעורר כארי לעשות רצון בוראו. סליחות! סניור יהושע! פקח עין, כי אתה אין. כי כולנו הבל ובצווארנו חבל! חכם קָסְטֶל, תקום בכבוד, סליחות!" 

אחד הסיפורים שנגע לליבי התרחש לפני שנים רבות, בחודש אלול, חודש הרחמים והסליחות. מנהגו של גבאי בית הכנסת הבוכרי בחודש זה היה לעבור באשמורת הבוקר עם עששית ופעמון בין בתי המתפללים ולזרז אותם לקום ולשפוך סליחה ותחנונים לפני בורא עולם.

כך היה עושה כמדי יום ביומו מלבד ימי שבת, אשר ניתן למנוחה ולשמחה.

בוקר אחד רגז אחד מתושבי השכונה על מנהגו של הגבאי והחליט לעשות מעשה.

באחד הבקרים בעוד הגבאי עובר בין הבתים ומשכים את המתפללים, לקח אותו אדם דלי עם מים צוננים ושפך מדירתו על הגבאי. הגבאי לא הבין מה קורה ומהיכן הגיעו המים אך מיד הסתכל למעלה וראה את אותו אדם צועק ורוגז ומבקש ממנו להסתלק.

בוש ונכלם עזב הגבאי את השכונה.

לאחר תפילת שחרית באותו יום סיפר הגבאי את המקרה הנורא לרב בית הכנסת ושאלו מה לעשות. הרב בהחלטיות ציווה לא להפסיק במצווה ולהמשיך בזיכוי הרבים.

באותה שנה חלה אותו אדם שציער את הגבאי ומת.

כעבור זמן חודש אלול התקרב והגבאי נרגש לעשות מצוותו כמידי שנה, לזכות את הרבים להשכים ולומר סליחות.

באותו חודש אלול שם לב הגבאי שישנו כלב שבוקר בוקר מלווה אותו ושומר עליו. בתחילה ראה זאת כמקרה אך לאחר כשבועיים הרגיש שיש פה יד מכוונת מלמעלה.

ניגש הגבאי לרב בית הכנסת וסיפר לו זאת, מיד הבין הרב וסיפר לגבאי שכלב זה הינו גלגולו של אותו אדם שבייש את הגבאי שחזר לתקן את מעשיהו.

למחרת נפגש רב בית הכנסת עם הגבאי באשמורת הבוקר כדי לראות את המקרה, בעודם מתחילים את הצעידה והנה אותו הכלב מגיע ומהלך לפניהם, הרב התקרב לכלב ואמר לו מחול לך, מחול לך, מחול לך.

ומאותו יום גבאי בית הכנסת לא ראה שוב את הכלב וקיווה שאותו אדם כפר על מעשיו.

מוסר השכל

לפני הכל צפו בקישור הבא ללא תרגום אך סיפור עוצמתי על דרכי ה' בעולם – http://www.aish.com/h/hh/video/Praying-for-Barak-An-Amazing-True-Story.html?s=mm

  1. מה אלקים ישאל אותך –

  1. ראש השנה זמן לעשות שינוי –

  1. אפשר להתחיל לחלום – http://www.aish.co.il/v/ch/50836407.html
  1. משמעות המעשים הטובים ראש השנה –

  1. תורת הבמבוק – http://www.youtube.com/watch?v=sZ03cNHKgLU

  1. נקודת מפנה – http://www.aish.co.il/v/ch/102052813.html
  1. שופר פותח דלתות מוסך –

שירים מיוחדים

  1. איזה יופי של ראש השנה = http://www.aish.co.il/h/hh/hh-video/168301646.html
  2. לפתוח את העיניים ולקבל חיים טובים יותר – http://www.youtube.com/watch?v=DRaQSbuTiBg
  3. נעמי שמר – http://www.youtube.com/watch?v=ys-Bbq27Lb4
  4. רוקדים ראש השנה http://www.aish.co.il/v/ch/129713378.html
  5. טבול את התפוח בדבש – http://www.youtube.com/watch?list=PLD1CE160C8EFC19CD&v=FlcxEDy-lr0&feature=player_embedded#!

הומור

  1. אנדרדוס  – מסלול משתלם-  http://www.youtube.com/watch?feature=player_embedded&v=h2lkMYrQWM8
  2. אנדרדוס ימים נוראים –

סיפורים מרגשים

  1. עוגת הדבש של הרב הראשי  – http://www.youtube.com/watch?v=Iw1_g7GBAaE&feature=player_embedded
  2. משלוח שנות טובות – http://www.mesaper.co.il/Screens/Story.aspx?ID=789cce95-7328-4f03-b10a-d1492c6c0a5d
  3. להעיר לסליחות בשכונת נחלת ציון בירושלים. – http://www.mesaper.co.il/Screens/Story.aspx?ID=e1f86a3e-293b-4149-98e1-e1e4db53e308

שירים וברכות

  1. שער הדמעות – http://www.youtube.com/watch?v=6bK6V1iiv6s
  2. שנה טובה אנימציה – http://www.youtube.com/watch?v=oe4vtic62Ak
  3. שנה טובה בעל תוקע – http://www.youtube.com/watch?v=-U8437-R1rs
  4. שנה טובה ממנהיג אירן – http://www.youtube.com/watch?v=Z6a600rRCuI
  5. שנה טובה מקישקשתא (נוסטלגיה) – http://www.youtube.com/watch?v=1Cc2hkbx3cw

 

ונסיים בסיפור על החוזה מלובלין

החוזה מלובלין היה כידוע חסיד גדול ויום אחד הגיע לבית הכנסת שלו מתנגד, הזמן הוא זמן של ראש השנה. נכנס המתנגד לבית הכנסת ורואה את כל החסידים רוקדים, שמחים. פונה המתנגד לחוזה מלובלין ואומר לו: כל מה ששמעתי עד עצם היום הזה, על החסידים חשבתי שזה לשון הרע. אומר לו החוזה מלובלין – וכי מה רע בזה? אומר לו המתנגד – אני יודע שאנחנו צריכים להיות עצובים מפני שגזר הדין עומד להחתם וכל הספרים פתוחים בעולם הבא ואנחנו נגזרים לחיים ולמוות וכאן חסידיך רוקדים. 

אומר לו החוזה מלובלין – שב! מכסה לו את עיניו ומעביר אותו לעולם הבא. רואה המתנגד את כל הספרים פתוחים ורואה בתוך הספרים הפתוחים חתימות של כל החסידים שרוקדים בבית הכנסת. מחזיר אותו החוזה מלובלין אל החיים האלה, אל בית הכנסת.

אומר לו המתנגד – ראה, כיצד הם יודעים? כיצד הם יודעים מה חתום להם למעלה? 

אומר לו החוזה מלובלין – והרי הם מרגישים.

–         אם כך, זה שאני כל כך עצוב הוא אומר המתנגד, זה אומר שאני לא בודאי חתום בספר החיים לא ראיתי את שמי שם. אנא עשה החוזה מלובלין שאני אוכל גם להצטרף ולרקוד.

–         אמר לו החוזה מלובלין – זה תלוי בך. הרי לך שתי אפשרויות: ספר החיים וספר המוות. אתה רוצה לחיות, אתה רוצה לשמוח, קום ורקוד.

קם המתנגד והפך לאחד החסידים הידועים

 

ולסיום סיפור בדיחה לראש השנה

מאיר, אלמן יהודי בודד, הלך לו בשדרה לכיוון ביתו יום אחד, מקווה שמשהו טוב יקרה לחייו.

בשעה שעבר על פני חנות חיות מחמד, שמע קול צרחני צועק באידיש: "קוואאאק… ווס מאכסט דו? [מה שלומך?]"

מאיר שפשף את עיניו ואת אזניו, ולא האמין.

אידיש מושלמת.

בעל החנות דחק בו: "בוא היכנס, חבר, ובדוק את התוכי הזה…"

מאיר נכנס.

התוכי האפריקאי זקף את ראשו ואמר: "ווס? קענסט שפרעכען אידיש?" [מה? אתה יכול לדבר אידיש?]

בתוך דקות הניח מאיר חמש מאות דולרים על הדלפק, ונשא את התוכי בכלובו יחד איתו.

במשך כל הלילה דיבר עם התוכי. באידיש.

הוא סיפר לתוכי אודות הרפתקאות אביו בבואו לאמריקה. על כמה יפה היתה אשתו המנוחה, שרה, כאשר היתה כלה צעירה. על משפחתו. על שנות עבודתו בעסקי ההלבשה, ועל פלורידה.

התוכי הקשיב והעיר הערות. השניים חלקו ביניהם מספר אגוזים.

התוכי סיפר לו אודות החיים בחנות החיות, כמה בודד היה בסופי שבוע.

לבסוף הלכו שניהם לישון.

למחרת בבוקר התחיל מאיר לשים תפילין ולהתפלל.

התוכי דרש לדעת מה הוא עושה ומאיר הסביר.

התוכי רצה לעשות אותו הדבר.

מאיר יצא והשיג סט תפילין זעיר, עבודת יד עבור התוכי.

התוכי רצה ללמוד להתפלל ולמד את כל התפילות.

הוא אפילו רצה ללמוד להתפלל בעברית.

אשר על כן, מאיר בילה שבועות וחודשים, ישב עם התוכי ולימד אותו את התורה.

עם הזמן מאיר פיתח יחסי ידידות עם התוכי ונהג בו כידידו היהודי.

בוקר אחד, בראש השנה, קם מאיר והתלבש, והיה בדרכו לעזוב את הבית כאשר התוכי ביקש להתלוות אליו.

מאיר ניסה להסביר שבית כנסת אינו מקום בשביל ציפורים, אך התוכי הצטיין בויכוח, עד שמאיר ויתר ונשא את הציפור לבית הכנסת על כתפו.

ברור מאליו שהשניים היוו מקור לסקרנות, ומאיר נשאל שאלות רבות על-ידי כולם, כולל הרב והחזן.

הם סרבו להרשות כניסה של ציפור לבניין במשך הימים הנוראים, אבל מאיר שכנע אותם להרשות זאת הפעם הזאת בלבד, בהישבעו שהתוכי יכול להתפלל.

הימורים והתערבויות נעשו בנושא זה עם מאיר.

אלפי דולרים הושמו על כך שהתוכי אינו יכול להתפלל, אינו יכול לדבר אידיש או עברית וכו'.

כל העיניים נישאו אל התוכי האפריקאי במשך הטקסים.

התוכי ישב על כתפו של מאיר כאשר ברקע חלפו להם תפילה ושיר אחד – מאיר לא שמע ולו ציוץ מהציפור.

הוא התחיל לדאוג, מכה על כתפו וממלמל בשקט, "התפלל!" כלום.

"התפלל… תוכי, אתה יכול להתפלל, אז התפלל… נו כבר, כולם מסתכלים עליך!" כלום.

לאחר שטקסי ראש השנה הסתיימו, מאיר מצא שהוא חייב לחבריו בבית הכנסת ולרבי מעל לארבעת אלפים דולרים…

הוא צעד הביתה, כה מרוגז, עד כי לא החליף מילה עם התוכי.

לבסוף, מספר רחובות מבית הכנסת התחיל התוכי לשיר שיר ישן באידיש, שמח ומאושר.

מאיר עצר והסתכל בו.

"למה? אחרי שהשגתי תפילין שנעשו במיוחד עבורך, ולימדתי אותך את תפילות הבוקר, ולימדתי אותך לקרוא בעברית ואת התורה. ולאחר שהתחננת בפני להביא אותך לבית הכנסת לראש השנה, למה? למה?! למה עשית לי את זה?"

"מאיר, אל תהיה טיפש," השיב התוכי. "חשוב על יחס ההימורים שנקבל ביום כיפור!"

 

פרק 475 פרשת כי תבוא "מצוות ביכורים"

שלום וברכה

והשבוע בפרק על פרשת כי תבוא

·         רעיון חינוכי במצוות הביכורים

·         תורה עמוקה של ר' נחמן

·         סיפור מופלא המתאים לימים אלו

·         סרטונים

·         שירים

·         ובדיחה כשרה לסיום

פרשת כי תבוא פותחת את חלקו האחרון של ספר דברים. הפרשה מתחילה במצוות ביכורים וביעור המעשרות, ומצוות אלו מסיימות את נאומי המצוות הארוכים (שהתחילו בפרשת ראה) וסיום החומש כולל פעולות וטקסים שיש לעשות בכניסה לארץ ואזהרות מרובות מפני עבודה זרה.  אזהרות אלו באות לידי ביטוי בשלוש פרשיות תוכחה שונות. פרשת כי-תבוא מסתיימת בפרשת התוכחה הקשה מאד (קשה יותר מהפרשה המקבילה בפרשת בחוקותי), ופרשיות תוכחה נוספות מופיעות גם בפרשות ניצבים והאזינו.

בין תחילת הפרשה, מצוות ביכורים לפרשיית התוכחה בסופה עובר מכנה משותף של הכרת הטוב ומידה כנגד מידה. מצוות הביכורים מחייבת את הבאת הפרי הראשון (משבעת המינים) לכהן בבית המקדש, לכל גידול חקלאי יש את זמן הביכורים שלו (למשל בשבועות מביאים ביכורי שעורים וחיטים) ובסוכות ביכורי תאנים ואפילו עד חנוכה אפשר להביא ביכורים. חלק ממצוות הביכורים היא הקריאה של פרשת הביכורים כפי שמופיעה בפרשתנו.

לא בהרבה פרשות אנו מקבלים הוראות כה פרטניות היאך ומתי מקיימים את המצווה המדוברת, ניקח למשל את עניין השחיטה המוזכר רק ברמז בפרשת ראה …. וזבחת כאשר ציוויתיך…… וזהו. כאן במצוות ביכורים יורדת התורה להדרכה מפורטת עד כדי נתינת הנוסח במדוייק, מה להגיד כאשר מביאים את הביכורים מתי לומר בדיוק באיזה מצב נמצאים הכהן והמביא, (שניהם מחזיקים את הסל עם הפירות). והנוסח הוא כה כולל הכל, עד כדי כך שכאשר אנו חוגגים את לידתנו כאומה בליל הסדר לא מצא בעל ההגדה פרשה יותר ממצה וכוללת הכל אלא את הפרשה הזו, שאותה הוא דורש ודרכה אנו מקיימים  "סיפור יציאת מצרים" בליל פסח.

בסיס עבודת השם שלנו הוא המושג, הכרת הטוב, כאשר בא גר להלל וביקש ללמוד את תמצית היהדות ענה לו הלל "מאן דסני לך לחברך לא תעביד" ומבאר רש"י שהלל למד זאת מהפסוק רעך ורע אביך אל תעזוב, רגשותינו הפשוטים הם הסולם להתעלות בו בעבודת השם רגשות פשוטים של יחס האדם לאוהבו. וזו כל התורה כולה על רגל אחת. עכשיו מובן מאוד למה פירטה התורה כל כך את מצוות ביכורים  כי כאן במצווה זו באה לשיאה הכרת הטוב,  וזו הסיבה שהתורה כאן יורדת התורה לפרטי פרטים כי זוהי תכלית ותמצית עבודת השם "הכרת הטוב".

יום הבאת הביכורים היה יום מיוחד למביא, הן באופן הנסיעה לירושלים, בקבלת הפנים שהוא זכה מהתושבים, קמים לפניו מברכים אותו על זכייתו לזמן מרומם זה, הוא עולה ירושלימה עם קרבן תודה, עם כל משפחתו כולם לנים בירושלים באותו יום חג מיוחד, . ביטוי אישי ויום אחד בשנה כחג אישי  חג על כל הטוב אשר נתן לי השם. ואכן מי שהביא פעם אחת וקרא בשנה זו אינו עושה זאת בפעם השניה באותה שנה. כמו שמביא רש"י הגדתי היום  פעם אחת בשנה ולא שתי פעמים.

כאשר אדם מביא ביכורים כראוי ומודה להקב"ה מעומק לב, "בת קול מברכתו הבאת שנה זו כך תזכה לשנה הבאה" אם נרצה לחפש את השיטה לשמר אצלנו את הטובה וליהנות ממנה במלא עוצמתה, אומרת לנו התורה "ושמחת בכל הטוב" תעריך מה שיש לך תזכור מי נתן לך כי אם יש משהו שיכול להבטיח לך המשכיות הטובה והאושר זהו זה! "ושמחת בכל הטוב" כאשר אתה יודע  לשמוח בטובה ולתת הודאה והכרת הטוב להקב"ה הנותן לך,  כשברור לך  שזו מתנה שמימית המיועדת לך באהבת הקב"ה אליך אישית, אזי בת קול מברכתו כשם שעשית שנה זו כך תזכה לשנה הבאה, כלומר עשית את הדבר היעיל ביותר לקבל לשנה הבאה את הטוב השתמשת בו לאידיאל שלו הוא מיועד הגברת האמונה והכרת הטוב במי שאמר והיה העולם.

המדרש אומר שכאשר ראה משה ברוח הקדש שלא תמיד תהיה מצוות ביכורים מעשית, עמד ותיקן לישראל את עניין התפילה, מה שרוצה המדרש ללמד אותנו הוא, שיש קשר הדוק בין הטובה והשפע לבין השימוש בו ולמה שהוא מנוצל, כי כמו שראינו שהדרך להבטחת הטובה הוא השימוש בה למטרות  להם היא מיועדת, דהיינו הכרת הטוב. כך גם התפילה אם רוצים אנו לנצל היטב את כל החסדים שגומל איתנו הקב"ה בכל רגע, עלינו להעביר אותם לפסים רוחניים, להכיר טובה להקב"ה הנותן לנו בכל רגע ורגע טובה וחסד, ומהעמקת הכרת הטוב נלמד לשמוח בטובה להעריך אותה, להבין שאנו מקבלים כל רגע ורגע חסד, ואז כמובן תסלל הדרך לפנינו להשתמש בטובה רק לדברים חיוביים כרצון הבורא, שהרי  כאשר תשתרש אצלנו בכל החושים ההכרה שהכל מתנת חנם וחסד של אהבה מהבורא לנו אישית, בוודאי שלא יעלה בדעתנו להמרות ולעבור על רצונו, ולו בלבד כדי לתת  לנו את מירב הסיכויים לקבלת ולהמשכיות הטובות מהבורא יתברך.

בכל ברכה מברכות השמונה עשה מזכירים אנו את העובדה שהכל בא ממנו יתברך, למשל אתה חונן לאדם דעת וכו' ואחר כך הבקשה וחננו. סלח לנו וכו' ולבסוף כי ק-ל מחול וסולח אתה. רפאנו כי קל מלך רופא נאמן ורחמן אתה. כל ברכה בסגנונה מזכיר את הנושא ומדגישה הכל ממך הבורא וכך אנו יכולים לבקש בהזכרת ושינון העובד שהכל ממנו יתברך שמו, כי מהות התפילה כמהות הבאת ומקרא ביכורים, ההכרה והשמחה "בכל הטוב אשר נתן לך ה' אלוקיך" וכאשר אדם שמח ומכיר בטובה שקיבל כלומר הטובה משמשת אותו למטרות רוחניות אזי רשאי הוא לבקש גם להבא.

אנו נמצאים בימים מיוחדים של חזרה בתשובה וארצה להביא בפניכם תורה מיוחדת של רבי נחמן מברסלב,

בה הוא מבאר את "סוד כוונת אלול", ומדריך את האדם שרוצה "לילך בדרכי התשובה". נדמה לי, כי בדבריו מצויה נוסחת פלא לעבודת תשובה מאוזנת וכוללת – בגבהי גבהים ובשאול תחתיות. נדמה, כי כל אחת יכולה למצוא על פי תורה זו נקודת מוצא להתקדמות מן המקום בו היא נמצאת, וכולנו יכולות למצוא בה אפיקי תשובה חדשים.

"וכשרוצה אדם לילך בדרכי התשובה, צריך להיות בקי בהלכה, וצריך להיות לו שני בקיאויות, היינו בקי ברצוא בקי בשוב, כמו שכתוב: 'זכאה מאן דעייל ונפיק' (אשרי מי שנכנס ויוצא). וזה בחינת: 'אם אסק שמים שם אתה' – בחינת עייל, בחינת בקי ברצוא, 'ואציעה שאול הנך' – בחינת ונפיק, בחינת בקי בשוב, וזה (שה"ש ו) 'אני לדודי ודודי לי'. אני לדודי – זה בחינת עייל, ודודי לי – זה בחינת ונפיק [וזה סוד כוונת אלול]" (לקוטי מוהר"ן ו, ד).

מי מאיתנו לא מרגיש לפעמים כמו במטוטלת? רגע אחד הוא מלא  באמביציה אין סופית, ורגע אחר בלי כוח לכלום? רגע אחד מלא שמחה ובטחון, וזמן קט אחר כך אכול ייאוש… סוד אלול ועבודת התשובה בנויים על הנחת היסוד שעתותינו מתחלפים תדיר, אלא שבכל מצב, החובה והאפשרות בידינו להתקשר לקב"ה. בדבריו של רבי נחמן ישנו גם פתח להבנה שעבודת התשובה אין עניינה רק תיקון מעשי, או אפילו נפשי, של קלקולים. התשובה היא מסע, מגמה כללית של ההוויה כולה (אורות התשובה פ"ד, פ"ו ועוד) הכוללת דרכים רבות. הרוצה לילך בדרכי התשובה צריך להיות בקי בהלכה, היא ההליכה, כלומר להיות מוכן לעבודה תמידית של חיפוש וגילוי מציאות ה' בעולמנו.

המצב המתואר בספר יחזקאל (א, יד), "והחיות רצוא ושוב", מקביל לפי רבי נחמן לתנועות העלייה והירידה. פשט הכתוב "אם אסק שמים שם אתה ואציעה שאול הנך" מורה על כך שהקב"ה נמצא בכל מקום, ר' נחמן רואה בפסוק זה גם את הדרך לחשוף אותו ולהתקרב אליו מאותו המקום.

נעבור עתה לבאר ביתר פירוט את שני המהלכים הכלליים של עבודת התשובה, אשר רק ההליכה בשניהם גם יחד, והיכולת לנוע בין המצבים המשתנים, נותנת תמונת "אלול" שלימה.

"אם אסק שמים – שם אתה"

הדבר הראשון שהאדם צריך להיות בקי בו הוא במצבי הרצוא, הפריצה החוצה והעלייה. לכאורה, מה שייך עניין התשובה לכאן? הרי אם האדם בעלייה הוא במצב טוב? מבואר בהמשך אותה התורה (אות ו) כך: "היינו, בין שיזכה לאיזה עלייה, לאיזה מדריגה גדולה, אעפ"כ אל יעמוד שם, ולא יסתפק עצמו בזה, רק צריך שיהיה בקי בזה מאוד לידע ולהאמין שהוא צריך ללכת יותר ויותר וכו', שזה בחי' בקי ברצוא, בחי' עייל, שהוא בחינת: "אם אסק שמים שם אתה". עבודת התשובה באופן מפתיע, מתחילה דווקא בתחומים ובזמנים בהם האדם מגיע ונמצא במצבים רוחניים טובים, אלא שזו תובעת מהאדם לא להסתפק לעולם במה שכבר השיג וקנה, ותמיד לשאוף ליותר. בדרשת הפסוק "אם אסק שמים שם אתה" מתברר, כי דווקא בעת עלייה, התפיסה ביחס לאלוקי היא שהוא "שם" – הוא עוד רחוק ממני, ויש לי עוד הרבה לאן לחתור ולהגיע…

הרב עדין אבן-ישראל רואה באלול, בראש ובראשונה, זמן להגדלת השאיפות. קריאת הימים הללו "ימי רצון", אינה מסתכמת בכך שהקב"ה רוצה בנו, אלא יש בה תביעה מאתנו לרצות הרבה יותר מעצמנו ומיחסינו עם הקב"ה: "באלול צריך אדם לכוון את עצמו לדרך העולה בית א-ל, ולהתחיל ללכת בה … האדם צריך לרצות להגיע מעלה מעלה ולחלום חלומות גדולים. יכול להיות שהוא לא יגיע עד סוף הדרך, אבל הוא כבר התחיל ללכת בדרך לשמים … לעומת זאת, אם החלום שלו נשאר למטה בארץ, אז הוא יסתובב בעולם, ולא יתרומם ממנו אף פעם. הנקודה היא, שצריך לרצות באמת להגיע לשמים. העניין טמון ברצון, ועליו צריך לעבוד באלול – לרצות כמה שיותר. ככל שהרצונות גדולים וגבוהים, כך יותר דברים יצליחו" ("אור פני מלך" עמ' 13).

זה הזמן להגדיל את החלומות שלנו. בשלב החלומות אין צורך להתחשב במציאות, זהו שלב שני, ואל דאגה – הוא יבוא מעצמו… בימים אלו עלינו להאמין שאנו יכולים להיות הרבה יותר, לעשות הרבה יותר. כולנו יכולים להיות 'גדולים', ועל כולנו החובה להחדיר בכל מי שאנו באים אתו במגע, בין בחינוך ובין בקשרים אחרים, את הרצון לשאוף לגדלות.

"ואציעה שאול – הנך"

באופן מפתיע, בתורה זו מגלים אנו, שדווקא כאשר האדם נמצא ב"טוב", עבודת התשובה בשבילו היא תובענית ביותר. לעומת זאת, במצבי ה"ירידה" – ה"שוב", אין נשמעת כאן צעקת שוד ושבר, אלא נימת רוך ועידוד: "וכן להיפך, שאפילו אם יפול, חס ושלום, למקום שיפול, אפילו בשאול תחתיות, גם כן אל יתייאש עצמו לעולם, ותמיד יחפש ויבקש את השי"ת, ויחזק עצמו בכל מקום שהוא בכל מה שיוכל, כי גם בשאול תחתיות נמצא השי"ת וגם שם יכולין לדבק את עצמו אליו יתברך. וזה בחינת: ואציעה שאול הנך…". דווקא בשאול תחתיות, בשפל המדרגה צריך להתחזק באמונה ש"הנך" – הנה אתה ה', נוכח ונמצא פה קרוב לידי. אמירה זו מבוססת על האמונה ש"כבודו מלא עולם" ו"לית אתר פנוי מיניה", ואפילו במצבי חטא, הקב"ה "שוכן אתם בתוך טומאתם".

פן זה של עבודת התשובה מסייע לנו לבל נתייאש מעצמנו. נמוך ככל שנפלנו, גם משם אפשר לחזור, ואדרבה – "אם אתה מאמין שיכולין לקלקל, תאמין שיכולין לתקן" (לקו"מ ח"ב, קיב). מעבר לכך, נדמה כי דברים אלו מכוונים אותנו לבדוק מה האפשרויות שנפתחו בפנינו דווקא בשל הנפילה למקום אליו הגענו. לדוגמה, תחושת הכישלון הצורב המציפה אותנו כאשר פגענו במישהו, מתמתקת כל כך כאשר אנו מגלות עד כמה התקרבנו לאחר בקשת סליחה והתפייסות…

ברובד נוסף, "ואציעה שאול הנך", מכוון אותנו להכרה כי בכל מצב בו אנו נמצאים אפשר לגלות אלוקות. דבר זה חשוב ביותר עבורנו. פעמים רבות כל כך אנו מרגישים כי חיינו נטולי "רוחניות" ו"קרבת אלוקים", בעקבות אילוצי החיים על עיסוקיהם הגשמיים, ועל לוח זמנינו התובעני. דווקא בהתקרב הימים הנוראים, רבים מאתנו חשים תסכול עמוק מחוסר היכולת לממש "רצונות בקדושה", כגון: הליכה לבית הכנסת, תפילה כראוי וכד'. האתגר עבורנו הוא: חשיפת מחוזות הקדושה והמשמעות הפנימית במה שמונח 'מתחת לאף' שלנו. מהי קרבת אלוקים אותה אנו משיגים על ידי הטיפול בתלמידים? מה הכוחות שמתגלים בנו דווקא בעיסוקינו הנוכחיים, כוחות שאולי לא היינו מודעים אליהם עד עתה?

באופן דומה מפרש ה"נתיבות שלום" (ח"ב עמ' רכא) פסוק מפרק "לדוד ה' אורי וישעי" (תהילים כז), הנאמר במשך חודש אלול והימים הנוראים: "אחת שאלתי מאת ה' אותה אבקש שבתי בבית ה', בקשתו האחת של איש יהודי היא שבתי בבית ה', שיהיה ביתי בית ה', וכמאמר חז"ל זכו שכינה שרויה ביניהם, שתמיד תהיה בביתו בחי' שכינה שרויה". לגלות את ה' גם במצבי עומס, מזמין אותנו גם להכיר בערך ה"עבודות הקטנות". כלומר: לא רק תפילה בת חצי שעה בעיניים עצומות שווה בעיני ה', אלא גם פרק תהילים בודד שנאמר בלב רוגש ברגע אמת… "צדקה" הוא מושג שחל גם על פרוטה בודדת ששמים בקופה, ואף הכותרת "תשובה" חלה גם על הרהור להטבת דרכנו, או שיחת טלפון קצרה לשם בקשת 'סליחה' ממי שלא היינו מספיק רגישים כלפיו…

אני לדודי ודודי לי

רבי נחמן אומר כי "זה סוד כוונת אלול". המגמה הראשונה של החודש צריכה להיות עם הפנים קדימה ולמעלה – "אני לדודי" – ברצון אין-סופי להעפיל מהנקודה בה "אני" נמצאת אל על – "לדודי". מאידך, אנו מוזמנות בחודש זה להכיר בכך שה' עמנו, אתנו ואצלנו תמיד – "ודודי לי" – בכל מקום בו אנו נמצאים.

בעבודת התשובה שמציע ר' נחמן יש דרך לצאת ממעגל הקסמים של הדכדוך והייאוש שמגיעים בזמני החושך והנפילה, ומאידך פריצת דרך להשתמש באדרנלין השופע כאשר אנו ב"טוב" להגיע להרבה יותר.

יהי רצון ונזכה כולנו להיות בקיאות בהלכה, ולילך בדרך ה' כל חיינו.

ונסיים בסיפור אמיתי ומיוחד המתאים לימים אלו

קצין קיבוצניק מסיירת מובחרת שבצה"ל "תפס" טרמפ עם חסיד מבני ברק.  הקצין החל לשוחח עם החסיד על עברו ועד כמה שבקיבוץ הם רחוקים מאד מי תורה ומצוות ועל דעותיהם הקדומות על החרדים וכדומה. החסיד הרגיש עם מי יש לו עסק והחל לעניין את הקצין בשיחות פילוסופיות בנושאים רוחניים והצליח להאיר לו את אור התורה ונתן לו מענה על הרבה קושיות קיצוניות שהיו לו. החסיד עצר לו בכביש גהה המקביל לבני ברק, והיה זה ערב שבת וחסיד חשש שהקצין יצטרך לחלל את השבת והפריע לו המצפון.

החסיד ביקש מהקיבוצניק אולי כבודו יעשה אצלי שבת אך הקצין סירב ואמר לא תודה כבוד הרב, דברך מאוד משכנעים עד שאני מפחד להמשיך את שיחתנו וחוץ מזה אינני מעלה על דעתי שאחזור בתשובה כי כל הקיבוץ שלי בצפון ממש אנטי חזרה בתשובה קיצונית ופשוט יחרימו אותו.

אמר לו החסיד: "בבקשה ממך אולי בכל זאת, אני מבטיח לא שלא אכפה עליך לקבל מצוות וגם אני מבטיח לך שאחזיר אותך במוצ"ש לקיבוץ". אחרי שכנועים נענה בחיוב הקצין.  וכך היה. שבת מרשימה ומרגשת חווה הקצין. במיוחד שהצטרף לטיש חסידי וראה איך משפחה יהודית מעבירה שבת רוחנית כמעין עולם הבא. אמר הקצין לחסיד: "כבוד הרב אני הייתי בכל מיני מסעות בתאילנד הודו בצה"ל אך מסע כזה רוחני לא חוויתי מעולם, מאוד נהנתי".

הגיע מוצ"ש והחסיד קיים את ההבטחה ולקח את הקצין לקיבוץ בצפון. בדרך ביקש מהקצין בצורה מנומסת, כבוד הקצין, אנא ממך, כל השבת לא בקשתי ממך שתקבל עליך שום מצוות וטרחתי כל כך כדי שיהיה לך טוב, לפחות שיהיה לי שכר בשמים על הטורח, אולי תקבל עליך קבלה קטנה כמו תפילין או לא לנסוע בשבת. נבהל הקצין ואמר: אינך מעלה על דעתך באיזה לחץ חברתי מצד הקיבוץ יהיה לי ואני אהיה מנודה אם אני אתחיל לחזור בתשובה וחוץ מזה אני אדם מאוד גשמי ורחוק, אני מעדיף לשכוח את כל מה שראיתי ולחזור לשיגרה כאילו כלום לא קרה, אנא ממך אל תעשה לי יסורי מצפון, אך מכיון שהדלקת בי ניצוץ יהודי שהיה כבוי הרבה שנים, אני מעוניין מעומק הלב לקיים מצווה אחת בלבד מהתורה ולא מצווה קשה והכי חשוב שאף אחד לא ידע בקיבוץ שאני מקיים אותה. חשב החסיד ואמר יש לי מצווה בשבילך. סדר הנהגת האדם לקום בבוקר מהסעיפים הראשונים של שולחן ערוך אורח החיים: "יחלוץ האדם נעל ימין אח"כ נעל שמאל, יקשור נעל שמאל ואח"כ יקשור נעל ימין. התפעל הקצין ואמר: באמת יש מצווה כזאת. וקפץ על המציאה, וקיים אותה מאז במסירות נפש, ואותה שבת בבני ברק לא יצאה לו מהראש.  והנה באותה שנה קרה אסון בצה"ל אסון המסוקים ששבעים ושלושה קצינים המובחרים שבצה"ל התנגשו ונהרגו במקום ונמצאו גופותיהם במושר שאר ישוב והדבר הזה גרם רעש גדול במדינה. וכהרגלנו במדינה ישר נפתחה ועדת חקירה והועדה קבעה שהיו צריכים להשתתף בתרגיל שבעים וארבעה חיילים ונהרגו רק שבעים ושלושה וקראו לחייל שאמור להיות החייל השבעים וארבע ושאלו אותו למה הוא לא השתתף בתרגיל.  החייל הזה היה הקצין הקיבוצניק שעליו אנחנו מדברים. וסיפר להם על החסיד ועל המצווה שקיבל עליו לקיים במסירות נפש וזה מה שמקשר אותו להיות יהודי, בכל אופן כך הוא מרגיש. המשיך הקצין בסיפור המרתק ואמר: לפני התרגיל כולם עלו על המסוקים אך משהו הפריע לי והציק לי ולא ידעתי מה זה, ונזכרתי ששכחתי לקיים את המצווה כתיקנה ולא לבשתי את הנעלים כפי שהסביר לי החסיד ביקשתי מהמפקד שאני רוצה לרדת מהמסוק, כי אני חייב דחוף ללכת לשירותים.  המפקד כעס איך אני מעיז לבקש בקשות ילדותיות בזמן שכולם על המסוקים ובתרגיל כל כך חשוב שעומד ברומו של עולם, אך בכל זאת המפקד רצה שהכל יהיה מסודר ותקין בתרגיל ואחרי התעקשות מצידי נענה המפקד לבקשה בחיוב מאיים.

אני רצתי מהר לחדרי ולא לשירותים הורדתי את הנעליים של הצבא כמו שידוע שלוקח זמן לשרוך את נעלי הצבא. ונעלתי אותם כפי שהחסיד אמר לי, לפתע נכנס המפקד לחדר זועם מאד ואמר לי חוצפן, שבעים ושלושה אנשים מחכים לך ואתר משקר לי שאתה רוצה ללכת לשירותים ובמקום זה אתה מתמזמז בחדר שלך.  הקצין היה בהלם המפקד אמר לו שהוא לא מצטרף לתרגיל וכשיחזור הוא ישפוט אותו לחומרה רבה וידאג גם לסלק אותו ממעמדו המובחר.

והמסוקים התרוממו באויר הסוף ידוע כבר לכולם רחמנא ליצלן שתהיה נשמתם צרורה בצרור החיים אמן.

ואילו אותו קצין נשאר בחיים בגלל מסירות נפשו למצוה פשוטה וקלה ביותר מהסעיפים הראשונים בשולחן ערוך והיא זאת שהצילה את חייו עד כאן הסיפור האמיתי. ומכאן אנחנו צריכים ללמוד מוסר גדול ומצוה ועברה יכולה להטות לנו את כף המאזנים בין ראש השנה ליום הכיפורים ולא נזלזל בדברי חז"ל שאומרים שבינונים עומדים תלויים בעשרת ימי תשובה כי בשביל מצוה אחת יכול האדם לדון את העולם לכף זכות ובשביל עברה אחת לכף חובה ח"ו.

ובפינת המולטימדיה השבוע

לרוכשי המארזים – בנושא הכרת הטוב ישנם סרטונים רבים שנמצאים במארז חמשה חומשי תורה בתיקיית פרשת צו.

·         הכל בראש על אמונה ובטחון במצבים קשים  – 

·         הסתכלות אחרת על דברים – 

·         תגיד תודה – יהודה דים – 

·         ונזכרתי גם בשיר "עלה קטן" בגלל השורה הבאה בשיר "קח איתך צידה לדרך את ברכתי, חצי הכוס היא מלאה תזכור תמיד"

לסיום ואיך אפשר בלי אנדרדוס "ימים נוראים"

 

ונסיים בבדיחה כשרה

נהג מונית נפטר ומגיע לגן עדן, המלאך גבריאל מקבל את פניו. המלאך גבריאל מעיין בתיק של נהג המונית, נותן לו חליפה יפה, מקל טיולים מוזהב ושולח אותו לגור בוילה יפיפייה.

רבי שעומד אחריו בתור מסתכל על התהליך בעניין.

הגיע תור הרבי, המלאך גבריאל מעיין בתיק שלו, מקמט קצת את המצח ואומר: "בסדר אפשר לתת לך להיכנס". המלאך נותן לו גלימה פשוטה מבד גס, מקל עלוב מעץ ושולח אותו לגור באיזה צריף מט לנפול.

הרבי נדהם ואומר: "אני איש אלוהים כל ימי, איך זה שלנהג המונית נתת את כל הדברים היפים ולי אתה נותן משהו כל כך עלוב?"

המלאך גבריאל עונה: "מה שקובע זה מבחן התוצאה – כשאתה היית נושא דרשה בבית הכנסת כולם היו נרדמים, כשהוא היה נוהג במונית כולם היו מתפללים."

 

פרק 474 פרשת כי תצא "איכות הסביבה"

שלום שוב

והשבוע בפרק על פרשת כי תצא

·         רעיון חינוכי על היחס לסביבה ביהדות  

·         מתורתו של הרמב"ם

·         מתורתו של הרמב"ן

·         מתורתו של הרב יוסי אייבס

·         מעייני דיומא

·         סרטים

·         שירים וסיפורים בנושא איכות הסביבה

·         ולסיום בדיחה כשרה

ליהדות יש גישה מאוזנת ושקולה בנושאים סביבתיים, גישה שיכולה להיות מקור גאווה ליהודים, ומקור השראה ללא-יהודים.

כותב הרב יוסי אייבס , כשהייתי בן שש, הלכתי בוקר אחד עם אבי לבית הכנסת, ושעברנו ליד גדר חיה, תלשתי ממנה מספר עלים בהיסח הדעת. אבי לא קיבל את מה שעשיתי, וסיפר לי מעשיה חסידית על רבי יוסף יצחק מלובאביץ'. כשהיה נער צעיר, תלש מבלי משים עלה מעץ. אביו אמר לו שה' הצמיח את העלה בכוונה מסוימת, ושאסור לפגוע בו ללא צורך.

התורה בפרשה הקודמת אסרה על הרס מוחלט אפילו בעיתות מלחמה לא תשחית את עצה לנדח עליו גרזן…(דברים כ', 19). ר' אהרן הלוי מברצלונה כתב בספר החינוך כי "זוהי דרכם של צדיקים ועושי מעשים טובים… הם אינם פוגעים לעולם אפילו לא בגרגר חרדל, וכל הרס שהם רואים מרגיז אותם".

כתבי הקודש מלאים בדימויי טבע וברגשות כבוד לטבע, וחוקי התורה והתלמוד מספקים חקיקה מקיפה בענייני שימור הסביבה, צער בעלי חיים, הגנה על זנים נכחדים, תברואה וזיהום.

התורה מורה על נטיעת רצועות ירוקות מסביב לערים (במדבר ל"ה, 4). את החוקים נגד הרכבות והצלבות של זנים שונים בצמחים ובבעלי חיים (ויקרא י"ט, 19) ניתן לפרש בהקשר המודרני כדאגה למגוון צורות החיים השונות. שבת היא יום מנוחה עבור בני אדם, בעלי חיים והטבע כולו. בתורה ישנן מגוון ברכות לכל סוגי תופעות הטבע: גשם, ברק, כוכב נופל, פריחת העצים הראשונה, ועוד. השמיטה היא מחווה אקולוגית משמעותית ביותר: כל שנה שביעית היא שנת מנוחה לאדמה, והשדות כולם נחרשים אך לא נזרעים. הרמב"ם הצהיר כי הרהורים על הטבע הם אחת הדרכים שבהן ניתן למלא את המצווה "ואהבת את ה' אלוקיך בכל לבבך" (משנה תורה, יסודי התורה ב', ב').

הגישה היהודית היא מאוזנת ושקולה, ויכולה בהחלט לנסח אתיקה סביבתית מאוזנת ומותאמת יותר לחיים המודרניים.

התלמוד כולל עשרות הנחיות לשיפור עצמי תוך התבוננות בתופעות הטבע, ובעולם החי. התאכזרות לחיות אסורה בתורה, בתלמוד ובספרי קודש מאוחרים יותר, ונחשבת לאחת משבע מצוות בני נוח, שניתנו לכל האנושות. היהדות מתרעמת על ציד, והתחשבות בבעלי חיים היא מוטיב חוזר בספרות תלמודית ובספרות חז"ל.

צדק והגינות, במיוחד כלפי החלשים והפגיעים הוא נושא שחוזר פעמים רבות בכתבי הקודש. כל שבע שנים חלה שמיטת חובות, מנהג שעשוי לשמש מודל לפתרון בעיות העולם השלישי בתקופתנו.לפני אלפיים שנה עסק התלמוד בהרחבה (ביחוד בבא בתרא, פרק ב') בקביעת חוקים נגד זיהום האוויר, ואפילו כנגד מפגעי רעש.

המדרש מסביר שהקב"ה לא גילה לנו מהו שכרה של כל מצוה ומצוה, כדי שלא נתרכז במצוות ששכרן מרובה ונזנח את המצוות ששכרן מועט. הוא ממשיל זאת למלך ששכר פועלים שיעבדו בעצים שונים בפרדסו, ולאחר עבודתם נתן להם שכר שונה לפי העץ שבו עבד כל פועל. הם שאלוהו מדוע לא סיפר להם מראש מה השכר לכל עץ, והוא ענה שאם עשה כך איש לא היה עובד בעצים ששכרם מועט. אולם המדרש מסיים ואומר ששכרן של שתי מצוות כן נכתב בתורה: החמורה שבחמורות- כיבוד אב ואם, והקלה שבקלות- שילוח הקן. השכר של שתי המצוות הוא אריכות ימים. נראה שכוונת הקב"ה היתה ללמדנו שהשכר אינו נקבע ע"פ הצער וההשקעה בלבד, שהרי יש כאן שתי מצוות שיש ביניהן פער גדול מאוד מבחינת הצער וההשקעה ואעפ"כ שכרו זהה. השכר נקבע גם ע"פ קריטריונים נוספים שאינם ידועים לנו, ולכן עלינו לקיים את כל המצוות ולא להתרכז באלו שכרוכות בצער רב.

הרמב"ם במו"נ (ג',מח) כותב שטעמה של מצות שילוח הקן הוא צער בע"ח, ומוסיף שעד שאדם משלח את האם אולי ישים אל ליבו שאין לו באמת צורך בגוזלים, שהרי הם בד"כ לא ראויים לאכילה, ויניח אותם לנפשם. מדברים אלו עולה שאין מצוה לקחת גוזלים ולשלח האם בכל פעם שאדם רואה קן ציפורים. הטוב ביותר הוא לא לקחת גוזלים כלל, אלא שאם אדם רוצה לקחתם- הוא מחויב קודם לשחרר את האם (וכן כתב הרב קאפח על הרמב"ם שם, ולא כסוברים שאדם חייב לקחת גוזלים). והרי מי שלא לוקח גוזלים יפסיד את אריכות הימים המובטחת בפסוק? כנראה שמי שלא לוקח את הבנים כ"ש שזכה לאריכות ימים, וכך יוצא שאדם זוכה לשכר זה בלי לעשות מאומה.      

מהרמב"ם עולה גם שיש להתחשב לא רק בצער גופני של בע"ח (כמו במצוות "עזוב תעזוב עמו") אלא גם בצער נפשי שלהם. כך גם במצות "לא תחסום שור בדישו", ויש המסבירים כך גם את האיסור לחרוש בשור וחמור יחדיו- השור מעלה גרה והחמור מצטער בכך שהשור אוכל והוא לא. אחרים מסבירים שלחמור נגרם צער פיסי, מכך שהשור הולך מהר יותר ממנו.

הרמב"ן כתב שטעם המצוה אינו דאגתו של הקב"ה לחי, אלא רצונו להטביע בנו דאגה זו ולחנך אותנו שלא נהיה אכזריים (ויתכן שזהו גם הפשט גם בדברי הרמב"ם שהוזכרו לעיל). רש"י במקום מביא את דברי חז"ל – "כי יקרא- פרט למזומן". אדם אינו צריך לחפש קן ציפור כדי לקיים את המצוה, אלא שאם היא נקרתה לפניו עליו לקיימה. זו לא חכמה לחפש קן ציפור, לשלח את האם ולקחת את הבנים. בזה לא משיגים חינוך לרחמנות וחמלה. החכמה היא לעשות זאת באופן ספונטני, שאדם נתקל בקן ומחנך את עצמו לרחם על הציפור ולשלח את האם.   

בענין איסור שעטנז הסביר הרב קוק שהתורה התירה לנו אמנם להשתמש בבע"ח ואף לשוחטם ולאוכלם (מאז ימי נח), אך אל לנו להשוות זאת לשימוש בצומח, שהוא לגיטימי הרבה יותר. צמר בא מן החי ופשתים מן הצומח, והתורה אסרה עלינו לתופרם בבגד אחד כדי שנדע לא להשוות בין השימוש בצומח לשימוש בחי.

והנה סיפור שמצאתי בעלון שלום לעם לקראת פתיחת שנת הלימודים

היו לו הרבה ספקות בקשר למורה החדש, הוא היה נראה לו טירון וחסר ניסיון, רכרוכי וחלש אופי, וחששות מילאו את לבו שה'תכשיט' שלו, הילד בן התשע, במקום ללמוד בכיתה הוא 'ילמד' את המורה שלו לקח.

הבן היה שובב חסר תקנה, כך היה נראה עד לאותו היום, הוא אמנם למד את כל המקצועות, אבל האכיל את המורים שלו מרורים. הם התלוננו על אלימות נגד ילדים, על מעשי חוצפה ועזות מצח, על קללות וניבולי פה, ועל שלל מעשי קונדס.

ועכשיו, בית ספר חדש, מורה חדש, ומי יודע מה יהיה…

שבוע חלף.

– 'שלום המורה! מדבר אבא של דני, הילד החדש בבית הספר, רציתי לשאול מה קורה איתו?'.

– 'הבן שלך בסדר גמור, אדון כהן, אתה יכול להיות רגוע. הוא לא מקלל, הוא לא מרביץ, הוא לא צועק, הוא לא מתחצף'.

אנחת רווחה נשמעה מעברו השני של הקו. 'אני ממש מודה לך אדוני המורה, תהיה בריא, ושיהיה בהצלחה'.

עוד שבועיים חלפו.

– 'שלום המורה! מדבר שוב אבא של דני, רציתי לשאול מה קורה איתו? מה חדש?'.

– 'הילד שלך מקסים, אדון כהן, הוא לא משתולל, הוא לא מכה, הוא לא מתנהג באלימות, הוא לא מפריע. ממש מותק של ילד. תזכה ממנו להרבה נחת'.

– 'תודה, תודה אדוני המורה, העיקר שתצליח גם הלאה.'

גם בחודש הבא הרים אדון כהן טלפון למורה של דני…

'הוא לא צועק, הוא לא קורע מחברות, הוא לא מלכלך את הכיתה, הוא לא מתפרע במסדרונות, הוא לא מקשקש על הלוח. ממש תלמיד לתפארת'.

ואבא של דני מרוצה, אבל ממשיך להתקשר בכל חודש, עם היד על הדופק, הוא רוצה להיות בטוח שהכול בסדר, שדני עדיין ילד טוב. ובכל חודש הוא שומע מהמורה את אותם הזמירות: דני לא, ודני לא, והוא גם לא והוא גם לא. הוא רגוע דני לא עושה דברים רעים. מה שאומר שהכול בסדר, שדני ילד טוב ולא צריך לדאוג. חלפה לה המחצית, ודני חוזר הביתה עם התעודה:

תורה – מספיק

נביא   -מספיק

חשבון – מספיק

גיאוגרפיה – מספיק

היסטוריה – מספיק

התעמלות – טוב מאוד

כתיב – מספיק

כתב  – מספיק

הבעה בכתב  – מספיק

וכו' וכו'

עיניו של האב חשכו. הוא בקושי גרר את עצמו אל הטלפון.

'המורה שלום. מדבר אבא של דני כהן', מדגיש את ה'כהן' שלא תהיה אי הבנה, 'אני מבין שהתבלבלת בין דני שלי לבין דני אחר'.

– 'למה אתה חושב כך? אין שום דני אחר בכיתה שלנו'.

– פשוט מאוד, במשך כל החודשים שחלפו סיפרת לי כמה הוא לא מפריע ולא משתולל, ולא ולא ולא, ועכשיו אני רואה את התעודה ואני רואה שהוא גם לא לומד כלום. אז תסביר לי אתה בבקשה מה הולך פה'.

– 'אני מצטער אדון כהן, אני לא מבין מה הבעיה שלך. מעולם לא אמרתי שדני לומד, אני רק דיברתי על ההתנהגות שלו ושבחתי את העובדה שהוא לא מפריע ולא משתולל ולא מתנהג באלימות. השתדלתי להתייחס לצד החיובי של העניין'.

אבא של דני הניח את הטלפון בתחושה מרה.

כל אחד מבין שלא די בכך שתלמיד אינו מפריע, תלמיד צריך גם להיות חיובי, ללמוד, ולמלא את תפקידיו של תלמיד.

גם אדם, לא די בכך שהוא לא יהיה רע, עליו גם להיות טוב.

בפרשה זו אנו רואים שהתורה חותרת לחנך אותנו למבט שכזה בחיינו.

ברצף של פסוקים מזהירה אותנו התורה ממה עלינו להימנע, איזה משכון אסור לקחת, שלא לעשוק את שכרו של השכיר, שלא להטות משפט ושלא למשכן את בגדיה של אישה אלמנה.

אבל התורה לא מסתפקת בציווים של לא ולא ולא. מיד אחריהם מגיעים המצווות החיוביות: ובהם השארת הלקט השכחה והפאה בשדה עבור העניים, שיקצרו ויקטפו ויהיה להם מה לאכול.

'סור מרע ועשה טוב', נאמר בספר תהלים. כי לא די בסור מרע, זה שאתה לא עושה דברים עוד לא הופך אותך לאדם טוב באמת. אדם טוב הוא אדם שגם עושה דברים טובים.

ומעניני דיומא– הימים בהם אנו מצויים כעת מאופיינים בניגוד הבולט בין שני דברים. מצד אחד העולם בחוץ רועש מכל מיני בעיות, מדינות קורסות, כלכלות שלמות מנסות להשתקם ומצד שני עסוקים אנו  בהכנות ובחשבון נפש לקראת הימים הנוראים. ניתן לומר שניגוד זה מובלט גם בדברים שאמר דוד המלך ושאנו אומרים בימים אלו פעמיים ביום: "ה' אורי וישעי ממי אירא… בקרוב עלי מרעים לאכול את בשרי …"(תהלים כז). הוא צריך להילחם באויביו ובוטח בקב"ה שינצחם (כאשר ילד קטן מפחד בלילה מחיות רעות וכדו' מדליקים את האור ומראים לו שאין כלום, וכך גם כאשר ה' הוא האור- ניתן לקבל את הביטחון שבאור גדול כזה ואין מה לפחד מאויבים). אולם מיד פושט דוד את מדיו ומדבר כראש הישיבה- "אחת שאלתי מאת ה'… שבתי בבית ה' כל ימי חיי …" ושוב כמצביא- "ועתה ירום ראשי על אויבי…". ואז  הוא חוזר לדבר כראש הישיבה- "לך אמר לבי בקשו פני". ושוב כאיש צבא- "אל תתנני בנפש צרי". דוד משלב בין שני העולמות וכך צריכים לעשות גם אנו. עלינו להתכונן במרץ לימים הנוראים ולעשות חשבון נפש, אך בה בעת להיות קשובים למה שקורה בחוץ. להתעניין במתרחש, לבקש מהקב"ה שיסייע לנו בתחומים אלו. לא לזכור את דרישות ימי הסליחות אך גם לא להתעלם ממה שקורה לעם ישראל בימים אלו. "כי אבי ואמי עזבוני"- יש דברים אינטימיים שאדם מתבייש לדבר עליהם אפילו עם הוריו, ודוד מבקש לדבר עליהם עם הקב"ה. "יערב עליו שיחי אנכי אשמח בה'" (תהלים ל'). לפעמים אדם נאלץ לשמוע מישהו בעל כורחו. מישהו בא לבקש משהו ומאריך בדברים, עד שנמאס כבר לשומעו, ופשוט לא נעים לגרשו, ולכן ממשיכים בלית ברירה. דוד מבקש שדבריו יערבו לפני הקב"ה, שישמח לשמוע אותם, ולא יראה בדוד נודניק שמדבר ומבקש כל הזמן. שהקב"ה יהיה כמו אם ששמחה תמיד לשמוע את בנה מספר חוויות ולא רוצה שילך כבר.      

ובפינת המולטימדיה נעסוק הפעם בנושא איכות הסביבה

·         תראו איך חותכים עצים – 

·         ארגונים ואנשים שונים דנים בנושא הקשר בין יהדות ואיכות הסביבה. הם מקיימים ערבי עיון, מפתחים תכניות חינוכיות, נפגשים להעמיק בסוגיה זו ולמצוא תשובות בספרי קודש ובמקורות היהודיים. כתבתם של יעל אשכנזי וראובן הרמתי בהפקת מגזין "סביב הטבע" של החברה להגנת הטבע – 

·         הגג הירוק של בית הספר אור תורה –  

ועוד מבחר סרטונים בנושא איכות הסביבה –

 

ובדיחה בנושא יצירתיות

ערבי אחד מגיע לגבול ישראל ירדן עם טרקטור והכף של הטרקטור מלאה חול.

החייל בגבול עוצר את הערבי ובטוח שהוא מבריח משהו בתוך החול שבכף.

החייל מתחיל לחפש בחול ולא מוצא כלום , והערבי עובר.

למחרת אותו סיפור… אותו ערבי מגיע עם טרקטור והכף מלאה חול…

שוב החייל חושד שהערבי מבריח משהו ושוב הוא מחפש בחול…

ככה נמשך הסיפור יום אחרי יום במשך חצי שנה בערך.

לחייל כבר נמאס ויום אחד כשהערבי מגיע הוא שואל אותו:"תגיד, למה כל יום אתה עובר פה?

הערבי עונה לו: "אני מבריח טרקטורים".

                                                    

 

 

 

פרק 473 פרשת שופטים "כפיה דתית"

שלום שוב

 

והשבוע בפרק על פרשת שופטים

·         רעיון חינוכי בנושא "כפייה דתית"

·         המשל על המפקד, החקלאי ומנהל

·         שאלה מעניינת ותשובה לא פחות מיוחדת

·         שירו של ריה"ל

·         שירו של עדי רן אבא נהייתי דוס

·         סרטונים בנושא כפיה דתית, חלקם מצחיקים, חלקם מעוררי מחשבה

·         לסיום בדיחה כשרה

 

שֹׁפְטִים וְשֹׁטְרִים תִּתֶּן לְךָ בְּכָל שְׁעָרֶיךָ, אֲשֶׁר ה' אֱלֹקֶיךָ נֹתֵן לְךָ לִשְׁבָטֶיךָ [טז יח]

שופטים ושוטרים הם הממונים בכל מקום על ביצוע החוקים ושמירתם, אלא שבאומות העולם הללו ממונים רק על היחסים החברתיים ועל חוקי המדינה, ואילו בישראל תפקידם מקיף גם את החיים הדתיים.

והרי לשון הרמב"ם בספר המצוות בעניין תפקיד השופטים: "שציונו למנות שופטים ושוטרים, שיכריחו לעשות מצוות התורה, ויחזירו את הנוטים מדרך האמת אליה על כרחם ויצוו לעשות טוב ויזהירו מהרע". וכן: "אנחנו מצווין שלא נמרה ושלא נעזוב זולתנו מאומתנו שימרה". ובין תפקידי המלך נמצאת גם החובה "ויחזק יד השופטים ויסמוך אותם". ותהיה מגמתו ומחשבתו להרים דת האמת ולמלאות העולם צדק".

בחירה חופשית בטוב וברצוי היא משאת הכל. הורים נבונים משתדלים לחנך ילדיהם בדרכי נועם, לשכנע ילדיהם "מָאוֹס ברע וּבָחוֹר בטוב". מורים משכילים מתאמצים להביא את תלמידיהם לידי רצון עצמי. שלטון עירוני או ארצי חותר להביא את אזרחיו לידי הבנת החובות החברתיות, המקומיות, הארציות, הלאומיות והכלל-אנושיות.

כשהמצב מחייב להשתמש בדרכי כפייה יודעים כל אלה לצרף עבודת הסברה למעשה הכפייה לפניו או לאחריו, ולמעט עד כמה שאפשר את השימוש בחוזק הכח, בזרוע השלטון.

אכן, גלוי וידוע כי לא פעם, כשהמצב דוחק ואינו מאפשר פעילות הסברתית-חינוכית, האב כופה את ילדיו, המורה את תלמידיו, העיר את תושביה, והמדינה את אזרחיה. הכפייה הופכת להיות  מן הנורמות המקובלות בחברה אנושית תרבותית, החל מהמשפחה ובית הספר וגמור בשלטון העירוני ובחוקי המדינה כולה.

משעה שאנו שוללים את הנוסחה כי "הדת היא ענין פרטי", והננו מאמינים ומכריזים כי "הדת היא חוקת העם", מתוך ההבנה כי בעם ישראל נוספו על חוקי החברה הרגילים גם חוקי התורה שהם חוקי חיים לאומה, וכל הנמצא בברית העם חייב לשקוד על קיומם – בטלות מאליהן הטענות על כפייה דתית בשטח הציבורי. זכותו של העם היא לכפות את רצונו על יחידים.

אולם כאמור, גם מי שמכוח האחריות האישית או הציבורית המוטלת עליו, נאלץ להשתמש באמצעי כפייה, חייב לזכור כי אין שימוש באמצעי כפייה אלה מטרה, שתנאי החברה המחייבים אותו אינם אלא הכרח שהזמן גרמו. אותו אדם, חייב הוא להיזהר בשתיים:  א. שלא להפעיל כח כפייה מיותר, לצמצמו למינימום ההכרחי. ב. לא להסיח את הדעת מן המגמה והחתירה להגיע להבנה ולרצון. הנאלץ להשתמש באמצעי כפייה חייב לצרף הסברה ושכנוע, ולהפוך ככל האפשר את קללת הכפייה לברכת רצון.

 גם ביחס לחוקי מדינה, ככנסת או חוקיה, הרי ברור שלא יקום דור חדש ויאמר: הואיל ולא היינו בעולם בשעה שנחקקו חוקים אלו, אין אנו מכירים בהם! הם אינם מחייבים אותנו, מאחר ולא היינו מיוצגים במליאת הכנסת בעת החקיקה. קבלת דורות קודמים מחייבת את הבאים אחריהם – כמו שכתב הרמב"ם באגרת תימן: "והנגלות לנו ולבנינו עד עולם".

מושג "כפייה דתית" בעייתי הוא, לא מבחינתו המוסרית הכללית אלא מבחינת הערך הדתי-האישי הפרטי של עושה המעשה הדתי הכפוי. מה ערך יש למצווה דתית כשמקיימים אותה שלא ברצון? הלא "רחמנא לבא בעי" 

ומשום שרצה הקב"ה לזכות את ישראל, והרבה להם מצוות מעשיות, הזהיר וחזר והזהיר על תלמודה של תורה. שכן גדול כוחו של תלמוד שמביא לידי מעשה באהבה וברצון, גדול כוחו של תלמוד תורה המחבב את המצוות על עושיהן.

ולסיום שאלה ששאל תלמיד על הנושא והתשובה שקיבל:

שאלה: אני לא מבין למה שאני בכלל ארצה להיות דתי? ראיתם פעם אדם נורמאלי שמוכן לכבול את עצמו באזיקים? אדם דתי מאבד את חירותו, מוותר על רצונותיו, ומשעבד את עצמו לתכתיבים וחוקים. למה לעשות את זה?

תשובה: ברוך השם שיש הרבה סיבות טובות לעשות את 'זה'. אבל אם כבר דיברת על חירות אז נחזור להתחלה.

שאלת אם ראינו פעם אדם נורמאלי שמוכן לכבול את עצמו באזיקים? והתשובה שלנו היא: כן, ראינו הרבה אנשים שכובלים את עצמם באזיקים. אזיקי הכבוד, אזיקי המעמד, אזיקי הכסף, אזיקי הטכנולוגיה, אזיקי המוסכמות, אזיקי התאווה.

השאלה היא למה בדיוק אדם מוכן לאסור את עצמו, האם הוא עבד לתאוותיו, האם הוא מוכר את החיים שלו ואת הנשמה שלו בשביל להינות מדברים חולפים, או שהוא מוכן להשקיע ולשעבד את עצמו לערכים של נצח, לדברים חיוביים שמחזיקים מעמד לעד. כבר הבאנו בעבר, ונביא אותו שוב, את הקטע הנפלא מתוך שיריו של המשורר הנערץ רבי יהודה הלוי (ריה'ל):

'עַבְדֵי זְמַן עַבְדֵי עַבָדִים הֵמָה,

עֶבֶד ה' הוּא לְבַדוֹ חֹפְשִׁי,

עַל כֵּן בְּבַקֵשׁ כָּל אֶנוֹשׁ חֶלְקוֹ

חֶלְקִי ה' אֳמְרָה נַפְשִׁי'

ריה'ל מגדיר אותו כעבד, אבל קורא לו 'חופשי'. מדוע?

אדם שמעשן בשרשרת כבר עשרים שנה, ארבע קופסאות ביום, פונה לחבר שהחליט להפסיק לעשן ומתייסר בכל בוקר ואחרי כל ארוחה: 'אל תהיה קדוש מעונה, תרגיש חופשי, קח סיגריה, עזוב אותך משטויות'. החבר לא מתפתה, הוא זוכר היטב את צילום הריאות האחרון שהיה שחור משחור, הוא לא לוקח אפילו 'שאכטה'.

את מי מבין השתיים אנחנו מעריכים? מי מביניהם הוא ה'גבר'.

ללא ספק זה שלא לוקח, זה ששולט בעצמו, זה שיודע מה טוב לו באמת ומתנהג בהתאם. הראשון נעלב. אבל אני טוב לי, אני מעשן מתי שאני רוצה, אני לא מתייסר, לא מתענה, אני מעשן חופשי חופשי, טוב לי. יכול להיות, אבל אתה לא שולט בעצמך. השני שולט, הוא מנווט, הוא מנהיג. הלב שלו רוצה, אבל המוח שלו מחליט שלא, והוא עושה את הדברים לפי השכל ולא לפי תחושות הבטן.

אדם חופשי, הוא אדם שמחליט לשעבד את עצמו מרצונו הטוב ולעשות את מה שהשכל שלו מבין שטוב. אדם שעושה מה שבא לו, הוא אדם שמשועבד לרצונות שלו, לתאוות שלו… עבד ה' הוא לבדו חופשי, כי הוא מתוך הבנה פנימית עמוקה, מתוך חופש בחירה המוחלט, הבין שטוב לו, לגוף ולנשמה לשעבד את השאיפות, להכניע את הרצון, ולהתאים את חייו למסלול של עבודת השם, לרצונו של הבורא שיצר אותו ויודע מה באמת טוב בשבילו. 'הוא לבדו חופשי'. אז הנה לך לפחות סיבה אחת, למה לעשות את 'זה'.

לסיום הנה אנחנו כבר בחודש אלול ורציתי להביא לעיונכם כמה רעיונות לחודש אלול. מכיון שהחומר הוא רב בפרקים הבאים אביא מקצת מהדברים לאחר הרעיון החינוכי.

סיפור – המלך בשדה

היה היה מלך גדול וחכם, שממשלתו היתה פרושה על מדינה רחבת ידים. הוא היה מלך טוב, מסור לאזרחי מדינתו ודאג תמיד להיטיב את חייהם ולגרום להם אושר. מלך זה פרסם פעם כרוז בו נאמר, כי כל אזרח שיש לו בקשה כלשהי רשאי לבוא אליו לארמונו בכל עת שירצה. אולם האזרחים לא הרבו לבוא לארמון והמלך התפלא על כך מאד. לאחר מכן הבין כי, עם כל ההקלות, עדיין לא כל כך קל לבני העם הפשוט להגיע אליו. מלבד זאת, הרי רוב העם גרים מחוץ לעיר הבירה וקשה להם להגיע לארמון ולשטוח בפני המלך את בקשותיהם.

בהתחשב עם כך, החליט המלך לצאת אל העם. בלוית שריו ועבדיו, הוא יצא למסע על פני המדינה. הם ביקרו בכל עיר וכפר ושמעו את בקשות העם ומאוויו. בכל מקום ומקום לשם הגיעה פמלית המלך, קיבל אותם העם בתרועת שמחה, כל מי שרצה, יכול היה לבוא לפני המלך, שהיה ידידותי מאד. לזה ויתר על מסים, לשני העניק מתנה נאה ואת האחרים שאל על שלומם ושלום משפחותיהם.

מאז נהג המלך לעשות כן מידי שנה בשנה. למשך ארבעים יום נטש את ארמונו ויצא אל העם, אזרחי ממלכתו. כולם ידעו שבימים אלה אפשר להשיג אצל המלך הכל. צריך רק לגשת אליו ולהגיש את הבקשה.

ארבעים הימים שבין ראש-חודש אלול ועד אחרי יום הכפורים, הם הם הימים המתאימים ביותר בהם יכול יהודי להגיע אל מלך-מלכי המלכים, הקדוש ברוך הוא, שהוא אבינו שבשמים. פרק זמן זה נקבע על ידו כימי תשובה והתקרבות אליו. הבה ננצל את הזמן!

בישיבה שלי תמיד שרו בחודש אלול את השיר "המלך בשדה". השיר מורכב משתי מילים בלבד: "המלך בשדה" ובכל פעם ששרנו אותו דמיינתי קבוצת פועלים או חקלאים שמעבירה מפה לאוזן את השמועה ש"המלך בשדה".

להמחשה, אתן דוגמא נוספת. בצבא, בכל פעם שהגיע אלוף לבסיס שלנו, כל הבסיס עבד קשה מאוד למירוק וציחצוח הבסיס. כולם היו מתכוננים, מנקים דברים שאחרת היו נשארים מלוכלכים לעוד זמן רב ובכלל הייתה הרגשה של לחץ כי תיכף האלוף מגיע.

יצא לי להתלוות פעם לאחד מאלופי צה"ל, שביקר באחד מבסיסי צה"ל בדרום הארץ. אחד החיילים, מילואימניק, ניצל את ההזדמנות לשוחח עם האלוף ושטח בפניו בעיות שונות ואף נתן לו כמה עצות לשיפור ולייעול. כדי להגיע לאלוף בכל הזדמנות אחרת, וודאי היה עליו לכתוב מכתב רשמי שהיה עובר כמה וכמה דרגים בינוניים עד שהיה מגיע ללשכת האלוף ואפילו אז, לא בטוח שהאלוף היה שומע על הבעיות של החייל מכיוון שהצוות בלשכה וודאי היה מטפל בחייל ללא התערבות האלוף. אך, שם, באותו בסיס בדרום הארץ, האלוף ניצב בפני אותו מילואימניק מוכן ומזומן לשמוע את שיש לו לומר. בלי מתווכים, בלי רל"שים וללא דחיות נוספות. המילואימניק ניצל את ההזדמנות כראוי ושוחח עם האלוף.

מנכ"לים רבים יודעים שכדאי להם לבקר מדי פעם במפעלים ולדבר עם העובדים הפשוטים מכמה סיבות. בין השאר, הם רוצים לדאוג לכך שהעובדים יהיו על בהונות רגליהם והם יעבדו טוב יותר אם הם ידעו שהמנכ"ל עלול לבקר בכל עת. סיבה נוספת, והיא קשורה יותר לעניינינו, היא שזו הזדמנות עבור המנכ"ל לשמוע מה מציק לעובדים ובשבילם זו הזדמנות להביע את עצמם כדי שירגישו שדואגים להם (ומי ידאג להם טוב יותר מהמנכ"ל?).

אותו דבר גם עם החקלאים שלוחשים אחד לשני ש"המלך בשדה". המלך בשדה, זאת הזדמנות לדבר איתו לבקש ממנו בקשות, הרי לארמון המלך הם לעולם לא יגיעו, אבל עכשיו- המלך בשדה! זאת ההזדמנות.

הנמשל למלך והחקלאים ובעצם גם לשאר הדוגמאות, הוא הקב"ה ועם ישראל. בתקופה הזאת של אלול- תשרי הקב"ה- "המלך", נמצא "בשדה". הוא מוכן לשמוע את העם. זו ההזדמנות לבקש סליחה, לבקש ברכה לשנה טובה, לבקש בריאות ורפואה שלמה לחולים. עכשיו זה הזמן. המלך בשדה, אל תפספסו את ההזדמנות.

 

 

ובפינת המולטימדיה השבוע – כפיה דתית – בעיות באמונה אצל בני הנוער

  • שירו המקסים של עדי רן "אבא נהייתי דוס" – 

  • שירו החודר של אריאל זילבר – 

  • קטע מהרצאה של אמנון יצחק בנושא –

  • יש לי בעיה – על אמונה –

  • ילד דתי להורים חילונים – 

  • פרסומת לכפיה דתית מהבחירות האחרונות – 

  • על חוק מעניין שניסו להעביר בכנסת ובמשרד החינוך – 

 

בדיחה כשרה

יום אחד הגיעו פורעים לעיירה יהודית וטבחו בתושבי העיירה, יהודי אחד אחרון נותר מתחבא בבית המדרש של העיירה, לפתע אחד הפורעים פרץ את דלת בית המדרש ונכנס ובידו סכין שלופה.

היהודי שהבין שזהו רגעו האחרון והוא עומד למות על קידוש השם, ברך בקול גדול ובכוונה גדולה: ברוך אתה ה' אלוקינו מלך העולם אשר קדשנו במצוותיו וצוונו למות על קידוש השם!

אותו פורע עם סכין שלופה, כאשר ראה ושמע את היהודי המוזר שקיבל על עצמו למות, החליט לחוס על חייו ופנה החוצה לדרכו.

היהודי בראותו את הפורע הולך,החל לזעוק : אמממ! אמממ! אמממ!

ועוד אחת

אישה אחת נכנסה לחנות בעלי חיים, ורצתה לרכוש תוכי, בעל החנות הראה לה תוכי, ואמר לה שזה אחד ממש מיוחד, עולה עשרת אלפים דולר במחיר מבצע.

מה מיוחד בו כ"כ? שאלה האישה.

ענה המוכר: מדובר בתוכי שיודע את כל התנ"ך בע"פ!

יפה, אמרה האישה. ומה לגבי התוכי שעל ידו?

אה, התוכי הזה הוא הרבה יותר יקר. שלושים אלף דולר! הוא יודע גם ש"ס, ראשונים ואחרונים!

ומה לגבי התוכי היפה הזה שלמעלה?

אה… זה את צריכה משכנתא! מאתיים אלף דולר!

למה? מה הוא יודע?

תראי גברת, באמת שאין לי מושג. אלא ששני התוכים האחרים קוראים לו "כבוד הרב!"