פרק 441 פרשת בשלח

לצפיה מיטבית בגוגל כרום

פרשת בשלח – ביקורת וחינוך

והפעם בתוכן הפרק

·         רעיון חינוכי

·         מתורתו של הרב קרליבך

·         סיפור היהלומים

·         מכתב שכתב תלמיד

·         מציאה מדהימה – חיים נחמן ביאליק שיום הולדתו ב –  י' בשבט, כתב קטע  שמתקשר לנושא הפרק 

·        סרטונים בנושא תלונות וביקורת

·         סרטונים נחמדים לקינוח

"ויורהו ה' עץ וישלך אל המים וימתקו המים"

"היכן שיש מרירות גדולה שם מתחבאת מתיקות גדולה"

 

כך כתב תלמיד באחד מבתי הספר

"שיישאר בינינו: לא מעניין אותי דקדוק נכון, גם לא הצאר ניקולאי השני ואפילו לא דוד המלך. לא מעניין אותי מה סוג האקלים באפריקה או למה יש לכוכב שבתאי כל כך הרבה טבעות. בשבילי, החיים נמצאים מחוץ לכותלי הכיתה – פרחים, שמש זורחת, קשת בענן, לישון אצל חברים, לשיר, לקנות בגדים, לטייל לרקוד, אינטרנט, משחקי מחשב ופייסבוק– לא לוחות וציונים.  האמת היא שמעולם לא אהבתי את בית הספר. בית ספר הוא פשוט מקום מלא בכללים – כמו בית סוהר, פחות או יותר.

·         תגיע בזמן.

·         תתלבש כמו שאומרים לך.

·         הכן את שיעורי הבית שלך, ועשה זאת היטב.

·         תתכונן למבחנים.

·         אל תרים את קולך.

·         השתתף בשיעור.

·         (איך אני אמור להשתתף אם אסור לי להרים את הקול?)

והמורים שלי לא מבינים אותי. הם אף פעם לא הבינו.

זה לא שאני לא רוצה ללמוד, אני פשוט מעדיפה לגלוש… ולצייר… ולצחוק… ולישון… ולשיר… ולחלום… ואפילו להתפלל. מה רע בזה?

לכל איש חינוך ישנם מקרים שבו הוא נחשף לביקורת מצד הממונים עליו  או מצד התלמידים ולא מעט מצד הורים. לא נעים לספר אך הרבה מאוד מקרים מסתיימים בהרמת קול, בפגיעה אישית ובדרך כלל, שני הצדדים יוצאים מוחלשים מהעניין. מהי הדרך הנכונה להתמודדות עם ביקורת? האם זה קשור לגיל, למצב או לסיטואציה. על כך בפרק הנוכחי.

פרשת בשלח עוסקת אף היא בקיטורים, או בלשון המקרא ב"תלונות". תלונות עם ישראל מתחילות עוד באותו יום בו הם יוצאים ממצרים. עם העבדים שעוד לא הספיק לטעום מן החירות, רואה את המצרים רודפים אחריו כשמלפנים הים, ומתוך תחושת חוסר האונים הם צועקים ומלינים על משה ומטיחים בו את השאלה מדוע סיבך אותם במה שנראה באותו רגע כהרפתקה בלתי-אחראית. גם נס קריעת ים-סוף איננו מפסיק את תלונות ישראל. כמה ימים מאוחר יותר כשהעם מגיע למרה, ואין בנמצא מים לשתות, פונים בני ישראל שוב בהתרסה למשה, ובפרק שלאחר מכן מתלונן העם שוב, הפעם על היעדרו של אוכל מתאים.

התלונה הראשונה פורצת מיד בצאתם ממצרים, כשפרעה וחילו מתעשתים ויוצאים במרדף אחרי העבדים הבורחים. האירוע מסתיים באחד מהנסים המופלאים בתולדות ישראל: קריעת ים סוף.
התלונה השנייה באה מיד אחרי שירת הים: "ויסע משה את ישראל מים סוף ויצאו אל מדבר שור, וילכו שלשת ימים במדבר ולא מצאו מים. ויבאו מרתה ולא יכלו לשתת מים ממרה כי מרים הם, על כן קרא שמה מרה. וילנו העם על משה לאמר מה נשתה. ויצעק אל ה' ויורהו ה' עץ וישלך אל המים וימתקו המים, שם שם לו חק ומשפט ושם נסהו" (שמות טו, כב-כה). פרשנים רבים ניסו להבין את מה שאירע במרה. זיהוי המקום, זיהוי העץ, הבנת המעשה של השלכת העץ למים ושימת החוק והמשפט – כל אלה התפרשו בדרכים רבות ומגוונות.

אולם מדרש מופלא מציע קריאה אחרת לגמרי לסיפור, המדרש מפרש את המלים "כי מרים הם": "אמר ר' לוי: למה 'כי מרים הם', הדור היה מר במעשיו". (תנחומא ויקהל).

זו קריאה מפתיעה. לא המים מרים, אלא העם שהגיע אל המים. הדברים נשמעים כדרשה חסידית המנותקת לגמרי מפשט המקרא, אך ננסה לספר את הסיפור על פי המדרש הזה. עם יוצא מבית עבדים, שבו הורגל לקבל את כל צרכיו, גם אם בצורה אכזרית ומינימלית. בוודאי לא חש שם מעולם בחסרון המים. הם מטולטלים במשך שבוע, בורחים מפרעה הרודף אחריהם, רואים את הים נקרע לעיניהם ופורצים בשירת הים. מיד אחר כך חוזרים ללוע המדבר הזר להם כל כך. פתאום נחשף אותו עם עבדים לאפרוריותו של יום חול במדבר. מרכזו של האיום הוא העדר המים החיים. כל מי שטייל במדבר יודע את חוויית המפגש עם גב שיש בו מים. להולכי מדבריות אין שמחה ממפגש עם מקור מים. לעם שיצא משפעת הנילוס זה נורא. הם מבינים בבת אחת את הפער בין החיים נטולי הדאגה של העבדים לבין דאגת הקיום של בן חורין. הם צועקים אל משה לא מפני שאין להם מים, אלא דווקא בגלל שיש מים! הם אומרים למשה: "מה נשתה?" או בלשון אחרת: האם זה מה שנשתה מעכשיו?

הקב"ה לא כועס על בני ישראל. הוא מתחבר לרגשות, הוא מבין שהמרירות שלהם נובעת מפחד עמוק של עם היוצא לקראת עצמאותו. זה מה שאומר המדרש: "הדור היה מר במעשיו". תגובתו של הקב"ה אינה כעס (כמו במקרים אחרים שבהם העם התלונן לריק). הוא מורה למשה לקחת עץ ולהשליך אל המים: "וימתקו המים". המעשה של השלכת העץ למים הוא מעשה של הוראה סמלית. המים המרים יכולים להיות מתוקים אם תבואו אליהם במצב נפש אחר. זו הפעם הראשונה שהתורה ממשילה את האדם לעץ ומבקשת להתבונן בתהליך הצמיחה שלו ובחיותו. הריפוי נעשה רק במגע של העץ עם המים. זה תהליך פנימי של חיים.

על פי זה, התחנה של מרה היא עוד צעד במעבר מעולם תלותי ומנוכר אל עצמאות מחייבת ומבוגרת. מכאן יפסעו ישראל אל התחנה הבאה: אילים, שם כבר ייפגשו עם "ושם שתים עשרה עינות מים ושבעים תמרים". סמוך מאוד למרה מתחבאת מתיקות גדולה.

היכולת להכיל ביקורת, להיות קשובים למי שעומד מולנו ולהבין את הצורך הטבעי שלו "לשחרר קיטור", הוא נכס חשוב לכל מי שעומד בראש הפרמידה, לכל מנהל, מפקד או מנהיג. הדבר נכון במשפחה, בחינוך וגם בעסקים. פעמים רבות מידי אנשים נוטים לשפוט את האדם העומד מולם ואת התגובות שלו לפי הסטריאוטיפ. אנשים "מקטרים" מסומנים כ'לא בשלים' או 'לא בוגרים'. כל חריגה מכללי הנימוס והטקס מתפרשות כחוסר רצינות וכו'. מחקרים פסיכולוגים רבים מראים כי קיים צורך לשחרר לחץ ולפרוק את מה שמציק, ואחת הדרכים היא על ידי הקיטור והתלונה. לעיתים דווקא הצפת הבעיה כלפי מעלה יכולה לגרום לשינוי בארגון או בחברה אליה אנו שייכים. השאלה היא כיצד מכילים סוג כזה של התנהגות. המשימה של המנהל היא לדעת להבחין בין תלונה אמיתית וצודקת לבין סתם קיטור הנובע מאופי קנטרני ולא מפרגן.

הרב קרליבך מדבר באחת משיחותיו על העזרה שצריך לתת לילד בגדילתו

"מי גדל כל הזמן בתוך הבית? הילדים. ילדים גדלים כל הזמן. הם הולכים ומתקדמים כל הזמן. אנחנו ההורים שלהם, צריכים לעזור להם לגדול. אנחנו צריכים ללוות אותם בדרך.

עכשיו תשמעו. יש שלוש דרגות של הליכה: הליכה לפני השני, הליכה עם השני והליכה מאחורי השני.

ללכת לפני הילד  זה אומר להוביל אותו. רוב ההורים מוכנים לעשות את זה "אני אלך לפניך ואומר לך מה לעשות."

יש ללכת עם הילד שלך. וזה חשוב מאוד  – לתת לו יד ולעזור לו. ברוך ה', הרבה הורים יודעים לעשות את זה.

אבל ללכת מאחורי הילד שלך? זה כבר לא פשוט. כלומר לתת לילד כל כך הרבה בטחון במה שמיוחד לו עד שיהיה לו כח ללכת בדרך המיוחדת לו – זה דבר שהרבה הורים עדיין לא למדו. בית קדוש באמת הוא בית שנותן לילדים מקום.

בית אמיתי וחינוכי הוא בית שיודע להתמודד את הביקורת תוך כדי זיהוי הקושי הרגשי שיש לילד. תלונות וביקורת באים ממקום של רגש. "משהו לא טוב לי", "אני לא יודע איך להתמודד עם המציאות ומה שנותר לי לעשות הוא לצעוק ולהתמרד".

אפשר לראות זאת בביקורת של הורים כלפי מוסד חינוכי. התנהגות הילד ברובה נובעת הרבה מאופן גידול הילד בבית. מה לעשות שיש הורים שלא לוקחים אחריות ותמיד מאשימים את בית הספר. מה שצריך לעשות הוא לא לצעוק בחזרה, להטיח האשמות אלא דווקא להתחבר לרגשות, לגעת בנקודה הכואבת ואז מתגלה עולם ומלואו. כל כך הרבה פעמים נתקלתי בהורים, באנשי חינוך שמתלוננים על כך שכל העולם רשעים ואנחנו צדיקים. בשיחה קצרה, בשאלות מעטות שתפקידם  לזהות את הרגש ואת הבעיה, ניתן להגיע להתקדמות גדולה ולמצב שהצד השני יבין שאתה לטובתו.

ואיך אפשר לא לסיים בסיפור הבא של הרב קרליבך שהבין מזמן שכל ילד, גם אם הוא ביקורתי או מתנהג בצורה לא פשוטה הוא עדיין נשמה גדולה

הדבר אירע באמצע הרצאה שנשא ר' שלמה קרליבך בפני חברי מועדון יהלומנים של מנהטן.לפתע שיסע אחד השומעים את דבריו בעוינות והקשה עליו במפגיע. "שלמה"! הוא תבע, "אנחנו אוהבים את השירים שלך, וגם הסיפורים החסידיים שלך נחמדים מאוד, אבל דבר אחד בך מפריע לכמה מאיתנו, אנחנו פשוט לא יכולים להבין: למה אתה מתעסק כ"כ הרבה עם מסכנים ומשוגעים?"

שלמה ליטף את זקנו בהרהור וסקר במבטו את יושבי החדר. "אתה יודע" ענה, "אני בטוח שכל מי שיושב כאן היום הוא מן המומחים הגדולים והנחשבים בעולם בתחום התכשיטנות. אני צודק?" היושבים בקהל מיהרו להנהן לאות הסכמה. "ורבים מכם" המשיך ר' שלמה,"בוואדי מומחים גדולים ליהלומים, נכון"? "כן, ודאי, אנחנו מומחים גדולים"! הסכימו היהלומנים. "אז תגידו לי" שאל ר' שלמה, "האם אי פעם נפל לידיכם יהלום ששווה מיליון דולר וזרקתם אותו בטעות לאשפה?" כל היושבים בחדר פרצו בצחוק."השתגעת?" צעק אחד מהם. "יהלום גולמי של מליון דולר לזבל? היינו מבינים תוך שנייה מה יש לנו ביד! אנחנו מומחים!"

שלמה השתהה לרגע, סקר במבטו את האנשים, ואז אמר בשקט: "אתם יודעים, חברים מתוקים, אגלה לכם סוד – גם אני מומחה ליהלומים. אני הולך ברחובות העולם מדי יום, וכל מה שאני רואה זה את היהלומים היקרים בעולם מהלכים סביבי. כמה מהם צריך אולי להוציא מהבוץ ולנקות קצת ,ללטש קצת, אבל חברים, אחרי שעושים את זה הם כ"כ מאירים, ממש כמו המרגליות הכי טהורות,הכי זכות והכי מושלמות שתראו בכל הקריירה שלכם."

                   "חברים מתוקים" סיים ר' שלמה, בבקשה תנסו לזכור את זה, מפני שזה ממש הדבר הכי חשוב שצריך לדעת בחיים. כל אחד… כל אדם… הוא יהלום גולמי".

והפעם בתחום הסרטונים ננסה להמחיש את נושא התלונות אבל כמובן שאפשר להשתמש בכל הסרטונים למטרות אחרות.

1. הנשיא לשעבר קצב ותלונות הטלפון

2. תלונות ברשות הדואר

3. הסתכלות אחרת על החיים –

ולסיום 

 קובי אריאלי "אל תשבור את השוק"

 

נספח

מדהים לראות שגם מה שנכתב לפני עשרות שנים נראה כאילו נכתב היום…

חיים נחמן ביאליק

לתוכן הענינים בשבת, יט' סיון, נפרד ביאליק לפני צאתו לחו"ל, מבאי "עונג שבת" ב"אוהל שם". הוא אמר: "הנני יוצא חוצה לארץ מפאת מחלה. הנני מרגיש כי גם תל אביב שלנו והישוב בכלל חולים בשעה זו. סימני המחלה נתגלו בזמן האחרון, קודם כל ביחס לאחינו פליטי החרב, האסון מגרמניה ומארצות אחרות. במקום לדאוג להם להכין פינה וצל, קורה של דירה בכלל, ולוא יהא בצריפים, נצלנו את אסונם למען בצע כסף. "מלחמה לה' בעמלק מדור דור", "אשר קרך בדרך" ואומות שלמות נפסלו לבוא בקהל על "אשר לא קדמו אתכם בלחם ומים בדרך בצאתכם ממצרים". כיצד קבלנו אנחנו את אחינו פליטי החרב? העלינו את שכר הדירות וגזלנו מהם את פרוטותיהם האחרונות.הסימן השני למחלה הוא – הספסרות הבזויה האוכלת אותנו כעש. ברק השטן של הזהב סמא את עינינו. אנו מתפארים בגאות ופריחה, במקום שיש רק מהומה ריקה של ספסרות. דונם אחד עובר עשר פעמים מיד ליד וכל פעם עולה מחירו, ואנו חושבים שזוהי עליה וגיאות. אין ערך לקרקע מלבד מה שהיא יכולה ליתן לבני אדם למזונותיהם בשעת חרום וסכנה. אנו עושים בקרקע מה שהספסרות בשעת המלחמה והמהפכות היתה עושה בלחם. שק הקמח היה עובר עשרות פעמים מיד ליד ויש היה מגיע שוב ושוב לאותה היד, ומחירו היה עולה ומגיע לסכומים מבהילים. אבל, סוף סוף לא היה זה אלא שק קמח. ה"מליונים" המרמים התנדפו כעשן. סימן שלישי למחלתנו הוא – הבריחה מן הכפר אל העיר. חסד גדול עשה לנו הגורל, שנתברכנו בפועל העברי, שיצא אל הכפר לחדש את יסודות חיינו, לקשרנו אל האדמה. והנה עכשיו, עם מהומת השקר של הגאות בעיר, עוזב הפועל העברי את הכפר, מפקיד את העמדות הלאומיות שלנו ועובר לחיים הקלים שבעיר. ומכאן, גם תקלה אחרת. סימן רביעי למחלת השעה – העבודה הזרה, הכיבוש הגדול של עשרות שנים, המבצר הלאומי הגדול, העבודה העברית, הולך ונחרב לעינינו ואין אנו שואלים את עצמנו, מה נעשה מחר, ביום פקודה וסכנה, כשפועלים נכרים ימלאו את מושבותינו, מי יעמוד לנו, מי יגן עלינו ביום סערה ושואה…והנה הסימן העקרי למחלת השעה – ההתפוררות הפנימית האיומה, ריבות המפלגות, שנאת אחים, האוכלת בנו בכל פה, מעשי ההרס והחרבן הפנימי של המפלגות הקצוניות, כפי שהם מתגלים מסביב למשפט הידוע. חולה הוא הישוב, וחולה תל אביב שלנו ואני מברך אתכם ואותי שאזכה לראות בשובי אל הארץ סימנים של הבראה."  

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *