ארכיון הקטגוריה: פרשת השבוע

פרשת תזריע "ילדים זו שמחה" האמנם?

 והפעם בתוכן הפרק

·         רעיון חינוכי ילדים זה שמחה!!! האמנם?

·         שירה של רחל המשוררת "בן לו היה לי"

·         מהגיגיה של שוש גרינברג

·         שני קטעים משעשעים בענייני ילדים

·         סרטונים

פרשת תזריע "ילדים זה שמחה" האומנם?

אמר רבי אבהו:

התינוק יוצא ממעי אמו מלא רירין ומלא דם, והם מחבבין אותו.

וכן מנהג כל אשה שתלד, מחבבין אותו הולד. (תנחומא ויקרא סימן יב)

המשוררת רחל כתבה את השיר המרגש "בן לו היה לי"

בֵּן לוּ הָיָה לִי! יֶלֶד קָטָן,

שְׁחֹר תַּלְתַּלִים וְנָבוֹן.

לֶאֱחֹז בְּיָדוֹ וְלִפְסֹעַ לְאַט

בִּשְׁבִילֵי הַגָּן.

יֶלֶד.

קָטָן.

אוּרִי אֶקְרָא לוֹ, אוּרִי שֶׁלִּי!

רַךְ וְצָלוּל הוּא הַשֵּׁם הַקָּצָר.

רְסִיס נְהָרָה.

לְיַלְדִּי הַשְּׁחַרְחַר

"אוּרִי!" –

אֶקְרָא!

עוֹד אֶתְמַרְמֵר כְּרָחֵל הָאֵם.

עוֹד אֶתְפַּלֵּל כְּחַנָּה בְּשִׁילֹה.

עוֹד אֲחַכֶּה לוֹ.

הנה רחל המשוררת בשיר כיסופים לילד משלה. כולנו מכירים את השיר של שלמה בר ילדים זה שמחה", האמנם? העניין, מסתבר, לא כל כך פשוט. בימים האחרונים מסתובב בכמה וכמה מגזינים ברשת, לרבות בסוכנות הידיעות הבריטית Ananova, ספור על מחקר בנושא ילדים שבוצע , באוניברסיטת אינדיאנה בארה"ב.

כדאי לשים לב לסיפור הזה. על פי המחקר שנערך במשך חמש שנים, הבאת ילדים לעולם מביאה, בדרך כלשהי, להנמכה משמעותית של ה-IQ של ההורים! נשמע פסיכי לגמרי, נכון? שימו לב לפרטים: המחקר, כך על פי הכתבות, החל בשנת 1999 וכלל עריכת מבחני אינטליגנציה ל- 200 זוגות נשואים, שהתכוונו ללדת ילדים בשנים הקרובות. כל הזוגות, למעט 27 זוגות, אכן הביאו ילדים (זה שמחה) לעולם. כל זוג שילד, עבר מבחן אי-קיו נוסף, 6 חודשים אחרי הלידה. כאשר השוו את התוצאות, לפני ואחרי, נמצא כי כל המעורבים (173 הזוגות) הגיעו במבחן השני לתוצאות נמוכות יותר, בין 12 ל-20 נקודות בממוצע.

תוצאות מפתיעות לכל הדעות. מי שדווקא לא הופתע, היה מנהל המחקר, ברנש עם שם אסיאתי: ד"ר הוסנג לי. הוסנג, צוטט כטוען שהמחקר הוכיח היפותזה קודמת שלו, וילדים אכן מעכבים את פעילות המוח. וזה לא הכול. מאחר ושני ההורים מאבדים אינטליגנציה, מסיק מכך הדוקטור, שהגורם לאובדן הוא פסיכולוגי ולא פיזי. התוצאות גם מלמדות לדעתו כי כאשר נולד התינוק, החלק במוח שגורם לנו לחשוב בצורה אובייקטיבית, הוא זה שסובל את הפגיעה המשמעותית ביותר. הישגי ההורים במבחן גם מסבירים, לדבריו, את אותה תופעה מוכרת כל כך, לפיה כל צמד הורים סבור כי הילד שלו הוא הפקח בכתה, אפילו אם הילד שמדברים בו, הוא סתום לחלוטין. "האנשים האלה שהיו פעם אנשים נבונים עם ראש פתוח", מסכם לי, "מאבדים את שקול הדעת, ומאשימים, פעם אחר פעם, את המורה, בזמן בעצם שהילד הבינוני שלהם, שוב דפק את המבחן".

הסיפור המשעשע הזה מסתיים בהבטחתו של הוסנג שמכון קינסי ימשיך לעקוב אחר אותם הזוגות שנבחנו, על מנת לבחון, בעיקר, שתי שאלות: האם הורים שממשיכים להביא ילדים, ממשיכים גם לאבד איי-קיו?  ושאלה לא פחות מעניינת: האם התהליך של אובדן התבונה הוא הפיך, וכאשר הילדים גדלים ועוזבים את הקן, הגלגל מתגלגל חזרה?      

קטע מוזר תודו. המחשבה הראשונה שלי הייתה שכתב אותו הורה מתוסכל, שהילדים שלו שיגעו אותו, עד שלא יכול לשאת יותר.

מאיפה נובע הרצון העז הזה ללדת ילד? לעיתים הוא אפילו נראה אפילו חסר היגיון. מהו הרצון עז שמניע אלפי נשים לעבור טיפולים קשים ויקרים שמייסרים את הגוף ותובעים כוחות נפש עצומים

נכון, ישנם רגעים רבים של כיף ונחת מהילדים, אבל אם נתעלם לרגע מהרגש ונחשוב בהיגיון קר מה זה אומר לגדל ילד, לא ממש נרצה אותם. הם עולים הרבה כסף ולוקחים מאתנו את חירותנו. ילדים זה שמחה אבל לא רק: זה גם לקום בלילה, כאב שיניים, התמודדות עם מוסדות החינוך, ריצות לרופא; ילדים זה אימא תקני לי – הוא אמר לי – הוא עשה לי – הוא לקח לי; ילדים זה "תכינן לי חביתה עכשיו" כשאתה עם רגל אחת בחוץ. ובכל זאת אנחנו לא מסוגלים לדמיין את חיינו בלעדיהם. ואנחנו יולדים ילד ועוד ילד ורוצים עוד אחד ומוכנים לעשות הכול שיהיה לנו לפחות אחד.

בתפילת שחרית של שבת, בתפילה הפותחת במילים "נשמת כל חי", נאמר: "כי כל פה לך יודה, וכל לשון לך תשבע, וכל עין לך תצפה, וכל ברך לך תכרע, וכל קומה לפניך תשתחווה. וכל הלבבות יראוך, וכל קרב וכליות יזמרו לשמך, כדבר שכתוב כל עצמותיי תאמרנה:…"

נשאלת השאלה: האם העין תצפה? הפה יודה? הלא העין היא שלי, הפה שלי, הברך שלי והלב שלי אף הוא. כל האיברים הם חלק בלתי נפרד ממני. מדוע לא נאמר "אני יודה, אני יזמר, אני יכרע?"

כאן טמונה התשובה.

לכל איבר בגוף יש תפקיד וישות משלו, ולפיכך כל איבר מהלל את הבורא באופן פרטי.

לכל איבר יש גוף ונפש, או כפי שמכנים זאת כיום 'אנרגיה.' אנשים שנכרת להם איבר מהגוף מדווחים על "כאבי פנטום" – גירודים או כאבים באותו איבר שכבר איננו. כיום, בעזרת מצלמות משוכללות המצלמות אנרגיה, ניתן לראות כיצד עלה שנחתך לשניים מצולם בתמונה כעלה שלם. משום שמה שמרכיב כל איבר וכל דבר בעולם זה גוף הדבר החומרי והנפש – האנרגיה – שלו.

הגוף שלנו מורכב מפרטים בעלי יכולות וכוחות שונים למילוי תפקידם. עין לראות, אוזן לשמוע. אנחנו מורכבים מאברים ייחודיים, שלכל אחד מהם תפקיד ורצון משלו ויחדיו הם מרכיבים גוף שלם.

גם הרחם.

אומרת שוש גירנברג – לרחם של האישה יש תפקיד: לבנות בתוכו הריון, לגדל בתוכו את ילדינו. הרצון העז הזה ללדת, הרצון הזה שהוא מעל לכל רצון, התחושה של המימוש העצמי הכי גדול, נובעת מאותו איבר שנקרא רחם.

בורא העולם הטביע בנשים את הרצון ללדת, והוא הטביע זאת ברחם. ברחם אין היגיון קר או התלבטות בין כן ולא. יש בה רק רצון לעשות את תפקידה בדיוק כמו כל איבר אחר בגוף. העין רוצה לראות, האוזן רוצה לשמוע, והרחם רוצה להשתתף עם הבורא ביצירת נזר הבריאה.

הרצון העז ללדת ילד מוטבע בתוך הנשים בתוך גופם, בתוך רחמם. לפיכך בניגוד לגברים הנשים  לא מצוות על פרו ורבו.

הנשים לא צריכות לקבל ציווי לעשות זאת. הם פשוט רוצות. זה בתוכם. נקודה.

מרגע שהפכנו להורים, אנו כמהים להעניק לילדינו את החינוך הטוב ביותר.

אז לפני שרצים לרשום אותם לגן/ בית הספר/ החוג  הכי טוב, איכותי ויקר בסביבה הקרובה, כדאי לזכור שחינוך טוב מתחיל מן הבית ואנו ההורים, המחנכים הראשונים של ילדינו!

 למרות שלא הוכשרנו בשום בית ספר להוראה ולא קיבלנו תעודת מקצוע: ההורות היא מקצוע החיים- ללא משכורת , ללא חופשות  , ללא קרנות השתלמות ותנאי פנסיה והגמול היחיד שנקבל היא הערכת ילדינו ונחת מהחינוך שהענקנו להם.

אז מהו חינוך והיכן מתחילים?

חינוך הינו התנהגות נלמדת ונרכשת. מרגע שילד נולד, אנו מתחילים בתהליך החינוך: החל בדיבור אליו במילות חיבה, לשיר שירים וסיפור סיפורים. שהילד גודל ומתחיל להבין את שפת הדיבור, אנו כהורים מסבירים לילדנו באמצעות תקשורת מהי התנהגות טובה ומה אינה נחשבת כזו.אנו גם  נותנים פידבק ומשוב להתנהגות הילד הספציפית, לפי אירוע מסוים –

אם זו התנהגות נאותה, לפי כללי החברה המקובלים והנורמטיביים- יקבל ילדיכם משוב ופידבק חיובי : " כל הכבוד ש…." או  " יפה שהתנהגת X או Y".

כך ילדיכם מפנימים את ערכי החברה והקודים התרבותיים- התנהגותיים המקובלים.

אם ברצונכם לחנך ילדיכם  להשתמש ב" מילות הקסם", כלומר מילות נימוס כגון: " תודה, סליחה ובבקשה" ברור כי אתם צריכים לשמש לילדיכם  דוגמא אישית בנושא.

חינוך מתחלק לשניים:

א.  החינוך  הגלוי- בו אתם ההורים מבהירים לילדיכם מהם כללי התנהגות מכובדת ומנומסת, על ידי מתן הסברים וקריאת סיפורים בנושא התנהגות חיובית, מכובדת על פי כללי דרך ארץ , ושיחה בעקבות הסיפור שקראתם.

ב.  החינוך הסמוי- החינוך שהנכם מקנים לילדיכם, ללא הצהרות, אותה לומד ילדיכם  מהתבוננות בכם והתנהגותכם במצבים שונים.

ילדים מחונכים בדרך כלל הם ילדים להורים בעלי חינוך ערכי , תרבותי ומנומס המעניקים כבוד לזולתם ולסביבה. זה לא איזה גן תורשתי שהם מעבירים, אלא שהתנהגותם היא כזו  וזה מה שהילד " לומד להכיר"  בסביבתו הקרובה: אם ההורה מדבר אל ילדו בנחת, בטון דיבור רגוע, מרבה לפנות אל ילדו בכבוד, כגון " תביא לי בבקשה את ה…" או  פונה אליו כאדם מבוגר, חרף גילו הצעיר, ואינו מתיילד לפניו " תוכל לעזור לי בבקשה לפנות את השולחן או לסדר את הבית?" ועוד כהנה דוגמאות, הילד ילמד יפנים ויישם התנהגות זו, מבלי שההורה יצטרך להסביר ולהגיד לילדו:" דבר בכבוד".

הורים המרבים לנהל שיחות עם ילדיהם ונותנים במה לילדיהם להביע את רגשותיהם ודעתם בנושאים שונים, ייהנו מילדים שיודעים לנהל תרבות שיחה , להביע ולבטא את רגשותיהם וגם אם אינם מסכימים עם ילדיהם בנושאים שונים, אך מנהלים עם ילדיהם דיון מתורבת , ללא שלילת מחשבות הילד, ילמדו ילדיהם לתת ביטוי וסובלנות גם לדיעות שונות מהם ושכר נוסף: הילד יהיה בעל ביטחון עצמי גבוה שלא שוללים את מחשבותיו ודעותיו ונותנים להם ביטוי ומקום.

הורים שילדיהם רואים אותם בחברת חבריהם, לומדים מהדרך בה ההורים מדברים ומתנהגים עם החברים- האם זה בכבוד? בנימוס? מאפשרים לחבריהם להתבטא ולבטא גם דיעות שונות משלהם? ילדיכם ירבו יחקו אתכם אפילו לא במודע. בטיולים משותפים אם אתם הורים  הדואגים לנקות אחריכם בטבע-  ילדיכם יראו, יפנימו, יחקו ויישמו התנהגות זו  כבוגרים.

 מלבד לבקש התנהגות מסוימת מילדיכם, אם הילד רואה כי הוריו, המחנכים הראשונים שלו, נוהגים בדרך מסוימת  בעקביות והתמדה, סוג התנהגות כזו יהפוך אצל הילד ל" דפוס התנהגות אוטומאטי"-  כלומר,  זו ההתנהגות שמכיר הילד  וכך ינהג גם מבלי להפעיל שיקול דעת וחשיבה. ילד יהיה מנומס ותרבותי בקלות ומבלי להשקיע מאמצים רבים בכך, אם גם הוריו כאלה.

כמובן שישנם הורים שדורשים "מילדיהם להתנהג יפה בגן /כיתה/ בחברה יפה, ומסבירים להם היטב כיצד עושים זאת, אך בפועל , הורים אלה אינם מתנהגים כך בעצמם, כי הם  " נאה דורשים ואינם מקיימים" :

מעוניינים בדוגמא?

בבקשה: הורים אלה ישליכו במהלך נסיעתם ברכב אשפה מן החלון, יתגאו בבית כיצד ירדו והשמיצו את  חברם לעבודה , ההורים פונים זה לזה בזלזול ובלשון בוטה,  או אז יתהו אותם הורים בפניי, המגיעים אליי לאימון משפחתי,  ש"אינם מבינים מדוע ילדם מתנהג בצורה בוטה כזו?  ומאיפה הוא למד את זה?"

איזה הורה יודה, בינו לבין עצמו, או להבדיל בפניי, שהוא קלקל את ילדו וכעת הם מביאים אותו לתיקון אליי?

כמובן שאם ילד נתקל בבעיות אישיות או בחוסר ביטחון עצמי, אאמן אותו להשיג את התוצאה הרצויה, אך לעניות דעתי, אם אתם כהורים, רוצים לשנות התנהגות ילדיכם, אתם ההורים צריכים לשנות את התנהגותם ואז כמו בומרנג אתם כהורים תיראו שינוי בילדיכם.

אם אתם, כהורים, רוצים ילדים מנומסים, תרבותיים- התנהגו כך בעצמכם. ילדיכם הם המראה שלכם- לחיוב ולשלילה. אם אתם מתנהגים בנימוס, בצורה תרבותית ומכובדת כלפי עצמיכם וכלפי זולתכם- סביר להניח שרוב הסיכויים שגם ילדיכם ינהגו כך.

אם אינכם מרוצים מהתנהגות מסוימת אצל ילדיכם- שאלו עצמכם באופן כנה לחלוטין, ובפתיחות- איזה חלק יש לי בדבר הזה? בלי להלקות עצמכם ולשפוט עצמכם.

אף הורה לא מגיע עם ידע מושלם, וגם אם פעלתם בדרך מסוימת ,זו ההתנהגות שהכרתם, כנראה מהבית וכך חונכתם גם אתם. פעלתם בדרך הטובה ביותר שחשבתם וידעתם שהיא כזו ולא חלילה במטרת זדון לפגוע בילדיכם.

 הודו בטעות וחישבו כיצד לשפר זאת?

 מותר להורים לא לדעת הכול , לכן: ניתן לרכוש ספרים ולקרוא בנושא, או לקרוא באינטרנט בו הידע  מצוי בשפע ובמידה ורוצים בכך-  ניתן לפנות לאיש מקצוע בנושא- לליווי מהיר וממוקד ליצירת השינוי המיוחל.

לכן, אני ממליצה להורים שרוצים בשינוי התנהגות ילדיהם, או בניית ביטחון עצמי והערכה עצמית גבוהה לילדיהם, שהם, ההורים יגיעו אליי, ובאמצעות כלים שונים אלמד אותם לאפשר לחולל שינוי בילדיהם.

הילדים של היום הם ההורים והאזרחים של המחר- וזה מגיע מהר יותר מכפי שאתם חושבים.

אמר המשורר: ילדים זה שמחה

עובדה שאיננה צריכה הוכחה.

הכל , כן הכל נעשה בשבילם

נלך , אם יש צורך,עד קצה העולם

נפתח בפניהם אופקים רחבים

נוריד בשבילם אם ירצו כוכבים

נבין ונפתור להם כל בעיה

ניתן להם כל מה שלנו לא היה.

כולנו , מורים והורים – מחנכים

כולנו בעצם מורי נבוכים

רוצים רק שהם יגדלו למצוות

אנחנו תולים בהם אלף תקוות

אז יחד מותניים צריך לשנס

חינוך זה לא צחוק – אין סומכים על הנס

נשקיע נאהב ואם לא נתעצל

ביחד נקטוף את הפרי הבשל

ולכן כשמדובר בילדי הפרטי ההצלחה שלו

היא גם הצלחתי  וזהו השיתוף וזה הכיף האמיתי

ולסיום שני קטעים מצחיקים

אמהות – ילדים זה שמחה

בגדי היריון:

ילד ראשון:

את מתחילה ללבוש בגדי הריון מיד כאשר את מקבלת אישור שהינך בהריון.

ילד שני:

את לובשת את בגדייך הרגילים עד כמה שאת יכולה.

ילד שלישי:

בגדי ההיריון שלך הם הבגדים הרגילים שלך.

הכנה ללידה:

ילד ראשון:

את מתרגלת נשימות באדיקות

ילד שני:

את לא טורחת לתרגל כי את זוכרת שפעם שעברה, הנשימות לא עזרו בכלל

ילד שלישי:

את מבקשת אפידורל בחודש השמיני

בגדי התינוק:

ילד ראשון:

את מכבסת את בגדי התינוק הנולד, מפרידה צבעים ומקפלת בצורה מסודרת ומניחה בתוך השידה

ילד שני:

את בודקת שהבגדים נקיים ומשליכה רק את אלו עם הכתמים הכהים

ילד שלישי:

בנים יכולים ללבוש ורוד, לא?

דאגות:

ילד ראשון:

בסימן המצוקה הראשון, יללה או מבט זועף, את מרימה את התינוק

ילד שני:

את מרימה את התינוק כאשר היללות שלו מאיימות להעיר את הילד הראשון

ילד שלישי:

את מלמדת את הילד הראשון איך להפעיל את הנדנדה

מוצץ:

ילד ראשון:

אם המוצץ נופל על הרצפה, את מרחיקה אותו מהתינוק עד שתגיעי הביתה, תשטפי ותרתיחי אותו

ילד שני:

כשהמוצץ נופל על הרצפה, את שוטפת אותו עם קצת מיץ מהבקבוק של התינוק

ילד שלישי:

את מנגבת אותו עם חולצתך ומכניסה אותו חזרה למקום

החתלה:

ילד ראשון:

את מחליפה לו חיתול כל שעה, בין אם זה נחוץ או לא

ילד שני:

את מחליפה לו חיתול כל שעתיים-שלוש, אם יש צורך בכך

ילד שלישי:

את משתדלת להחליף לו חיתול לפני שאחרים יתחילו להתלונן על הריח, או אם את רואה שהוא מתדלדל בין הברכיים

פעילות:

ילד ראשון:

את לוקחת את העולל לג'ימבורי, שיעורי שחייה ושעת סיפור

ילד שני:

את לוקחת אותו לג'ימבורי

ילד שלישי:

את לוקחת אותו לסופרמרקט ולניקוי יבש

יציאה לבילוי:

ילד ראשון: בפעם הראשונה שאת משאירה את התינוק עם שמרטפית, את מתקשרת הביתה 5 פעמים

ילד שני:

כשאת כבר עומדת בדלת בדרך החוצה, את נזכרת להשאיר מספר טלפון שניתן להשיגך

ילד שלישי:

את משאירה הוראה לשמרטפית לצלצל אליך רק אם היא רואה דם

בבית:

ילד ראשון:

את מקצה נתח נכבד מזמנך בהתבוננות והתפעלות מהתינוק

ילד שני:

את מקצה זמן בכל יום בהתבוננות כדי להיזהר שהילד הראשון לא מוחץ, דוחף או מרביץ לתינוק

ילד שלישי:

את מקצה מעט זמן בכל יום בהסתתרות מהילדים

בליעת מטבעות:

ילד ראשון:

כשהילד הראשון בולע מטבע, את ממהרת עם הילד לבית-החולים ודורשת צילום רנטגן

ילד שני:

כשהילד השני בולע מטבע, את עוקבת בזהירות עד שהמטבע יוצא מהגוף

ילד שלישי:

כשהילד השלישי בולע מטבע, את מנכה זאת מדמי הכיס שלו

אמא יהודיה

החלטתו של הסנטור ג´ו ליברמן להתמודד על הנשיאות בארצות הברית מטעם המפלגה הדמוקרטית החזירה חיים לבדיחה יהודית שהקדימה את זמנה.

וכך מספרת הבדיחה:

הנשיא היהודי מטלפן לאידישע מאמע שלו, ומזמין אותה למסיבת חנוכה בבית הלבן. בין השניים מתפתח הדו-שיח הבא:

הנשיא: אמא, אני עורך כאן מסיבה לכבוד חנוכה, עם הדלקת נרות וסופגניות. אני מבקש שתבואי להשתתף.

אמא: הייתי מאוד רוצה, אבל יש המון בעיות. קשה להשיג כאן מונית לשדה התעופה. ובשדה צריך להיסחב עם כל המזוודות.

הנשיא: אמא, אני נשיא ארצות הברית. את לא צריכה לטוס בטיסה מסחרית. אשלח את המטוס הנשיאותי להביא אותך.

אמא: כן, אבל כשהמטוס ינחת בוושינגטון, אני שוב אצטרך להיסחב עם המזוודות שלי ולחפש מונית.

הנשיא: הליקופטר שלי ימתין לך בשדה התעופה ויביא אותך היישר למדשאה הבית הלבן. לא תצטרכי מונית.

אמא: כן, אבל מה בדבר מלון. אכסון במלון זה המון כסף, והשירות מתחת לכל ביקורת.

הנשיא: אין צורך במלון. תלוני באגף האורחים של הבית הלבן.

אמא: אם כך אני מוכנה לעשות את המאמץ בשבילך ולבוא.

אותו ערב שוחחה האם עם אחד מידידיה, והלה שאל אותה מה נשמע.

האם: שוחחתי עם הבן שלי ואני מבקרת אצלו לרגל חנוכה.

הידיד: איזה בן, הרופא?

האם: לא, הבן השני, הפחות מוצלח.

ובפינת המולטימדיה קטעים הקשורים למשפחה וילדים – סרטונים רבים נוספים תמצאו במארז הורות וגבולות

·         שימו לב לתמונות הבאות "משפחה מרובת ילדים" – 

·         עזרה של אמא  

·         כל מה שהילד לומד הוא לומד ממך – 

·         דוגמא אישית של הורים

שני שירים

פרשת שמיני – "על קרקעית הים"

פרשת שמיני – על קרקעית הים  וכשרות הדגים

בתוכן הפרק 

·       רעיון חינוכי

·         דר' הנס גוסלר

·         מתורתו של הרב גרילק

·         מתורתו של הרמב"ם

·         מתורתו של הרמב"ן

·         מעשה בחכה ודג

·         ניסוי האקווריום וניסוי הזבוב

·         סרטונים

·         נספח

כותב הרב גרילק ד"ר הנס גוסלר היה מראשי המנהל במשטר הווימארי שקדם להיטלר. מדינאי מחונן, כלכלן מעולה, סופר נודע וגם יהודי שומר תורה ומצוות. גוסלר, מתבולל בצעירותו, נכבש ליהדות בשלב מסוים בחייו. באחת הסעודות הרשמיות הבחין שכנו לשולחן, אדמירל בצי הגרמני, שגוסלר אינו טועם מן המזון המוגש. אדוני הנכבד מקפיד על דיאטה? – שאל הגנרל מתוך נימוס. כן, השיב גוסלר, "אני שומר את הדיאטה, עליה הקפידו הורי במשך שלושת אלפים שנה". בכך התכוון לכללי הכשרות ולהינזרות ממאכלים אסורים. אכן, גם זו "דיאטה". לכל דיאטה – התכלית שלה. יש שסיבתה – הבריאות. אחרת משרתת את המראה הנאה. יועץ המיניסטר הגרמני, היהודי הנס גוסלר, שמר גם הוא על "דיאטה", ובגאווה שמר. "דיאטה" עשירה בקלוריות של יהדות. "דיאטה" עתיקת יומין, שהחזיקו בה הדורות כולם, ויש הנאמנים לה גם היום. גם לה, לדיאטה זו, תכלית ומטרה: בריאות רוחו ונפשו של האדם, ריסון טבעיו ועידון אופיו, ואם תרצו, גם שמירת זהותו הלאומית. בתוך בולמוס הדיאטות למיניהן השוטף את העולם, לא זוכה "דיאטה" זו של היהדות, לכבוד מיוחד.

בפרשת השבוע פרשת שמיני אנו קוראים על תפריט המזונות של היהודי מה מותר ומה אסור לו לאכול. "את זה תאכלו ואת זה לא תאכלו"

מדוע התורה אוסרת עלינו לאכול ממה שהקב"ה ברא עבור האדם? מה ניתן ללמוד מאמירה זו של התורה?  הגישה הראשונית לסימני טהרה מבינה שכל עניינם של סימני הטהרה הוא ללמדנו מה אנו רשאים לאכול ומה אין אנו רשאים לאכול. גישה זו, הרואה את התורה כספר הלכות בלבד, היא גישה המקטינה את התורה ורואה בה ספר הוראות טכני, המלמד אותנו כיצד לפעול.
חז"ל הסבירו ואמרו שכל בעלי החיים הטמאים מזגם רע, תכונתם אכזרית שהן חיות טורפות צמאות דם וכל האוכל מהן מושפע ונהפך גם הוא לאכזר, קשוח לב. אני רוצה להתעכב ולהרחיב דווקא על  סימני הטהרה של הדגים. שניים הן הסימנים הללו סנפיר וקשקשת. סנפיר היינו הנוצות שהדג שט בהן, והקשקשים הם הקליפות הצמודות בדגים כדברי רש"י במקום. לפי דעת מלומדים סנפירי הדגים מוחזקים בקנים קשים העוברים בתוכם והנקראים קרנים. שני סימני טהרה אלו מקנים לדגים אלו יתרונות מיוחדים, שכדאי לעמוד עליהם. ע"י הסנפיר והקשקשת הדגים הטהורים אינם שוקעים במעמקי הים, בתוך הבוץ והזוהמה שעל קרקעית המים אלא מתעלים ומתרוממים ונושמים אויר צח שעל פני המים. וכך אומר הרמב"ן לעניין הסנפיר והקשקשת, "כי בעליהם שוכנים לעולם בעליון המים ובצלוליהן ויקבלו גידול באור הנכנס שם. ולכן יש בהם קצת חום דוחה מהם שפעת הלחות. ושאין לו סנפיר וקשקשים ישכון לעולם בתחתית המים ובעכוריהם ולרוב הלחות ואפיסת החום לא ידחה מהם דבר". היתרון השני החשוב ביותר הוא שדגים אלו יש להם עוצמה וכוח לשחות נגד הזרם. כל הדגים שוחים עם הזרם, אבל אין בכוחם לשחות בעצמם, ואילו הדגים הטהורים בעלי הסנפיר והקשקשת יש להם חוט שדרה כזה המאפשר להם לשחות נגד הזרם. ולא קלה היא זו, שכן זרם המים חזק מאוד ודרוש כח ניכר להתגבר נגדו. גם הרמב"ם הידוע בלשונו הממוצעת, בעת שעסק בהשפעתה של הסביבה יצא מגדרו המתונה כדי להזהירנו ממנה וזה לשונו: "דרך ברייתו של אדם להיות נמשך בדעותיו ובמעשיו אחר ריעיו וחביריו נווהג נוהג כמנהג אנשי מדינתו לפיכך… אם היה במדינה שמנהגותיה רעים ואין אנשיה הולכים בדרך ישרה ילך למקום שאנשיה צדיקים ונוהגים בדרך טובים ואם היו כל המדינות שהוא יודעם ושומע שמועתן נוהגים בדרך לא טובה כמו זמנינו או שאינו יכול ללכת למדינה שמנהגותיה טובים מפני הגייסות או מפני החולי ישב לבדו יחידי כענין שנאמר ישב בדד וידום ואם היו רעים וחטאים שאין מניחים אותו לישב במדינה אלא אם כן נתערב עמהן ונוהג במנהגם הרע יצא למערות ולחוחים ולמדברות ואל ינהיג עצמו בדרך חטאים…". כדי להיות יהודי דרושים שני סימני טהרה אלו. כלומר שני היתרונות הללו. היהודי אסור לו לשקוע בבוץ. כל אדם יש לו בוץ מסוים אם בחייו הפרטיים ואם בחיי החבר "כי אין צדיק בארץ אשר יעשה טוב ולא יחטא". יש להיזהר שלא לשקוע בבוץ ולהתעלות ולהתרומם משם. להיות יהודי זה לדעת לשחות נגד הזרם.

גם אצל התלמידים שלנו לעיתים יש מצבים שהם נמצאים בתחתית החינוכית ועלינו לגרום להם לעלות מתחתית זו ולפרוץ  את ההרגל ע"י כך שיאמינו בעצמם ויגלו על עצמם דברים חדשים. 

כותבת יהודית שלום "מדוע לדעתך, מחבב ילד מקסיקני את טעמו של תבלין הצ'ילי החריף, ואילו ילד בן גילו החי ביוון ירתע ויסוג כאשר רק יריח את התבלין החריף? ובכן, סביר להניח כי התינוק המקסיקני הטועם לראשונה את טעמו החריף של הצ'ילי אינו מחבב אותו, אך כאשר הוא נוכח לראות שכל האנשים סביבו טועמים מן החריף הזה בתאבון רב הוא משתכנע לנסות שוב. בסופו של דבר ילמד הילד לחבב את טעמו של הצ'ילי, כמו יתר בני משפחתו. כשיגדל אף הוא ירגיל את ילדיו ליהנות מטעמו המעורר של התבלין. באופן דומה כשילד נמצא בתחתית מבחינת ההליך החינוכי אנו יכולים לעצב את חוש הטעם הרוחני, ההתנהגותי והלימודי שלו. בכדי להמחיש את משמעותו של הרעיון נעיין בתוצאות המעניינות של מחקר בין שני שלבים. במהלך השלב הראשון של המחקר הוכנסה לאקווריום מחיצת זכוכית שקופה. הדגים שהיו רגילים לנוע בחופשיות מן הקצה האחד אל הקצה השני לא יכלו להבחין במחיצה השקופה ונתקלו בה פעם אחר פעם. לאחר מספר נסיונות שכאלה, שהסתיימו בחבטה מדאיגה של הדג בלוח הזכוכית הפנימו הדגים את המסר. הם למדו כל אחד בקצב שלו, להיעצר במרחק מה מן המחסום השקוף, הגבול החדש של מרחב המחיה שלהם, להסתובב ולשחות לכיוון אחר. לאחר תקופת מה אפילו הטיפש שבדגים כבר למד על בשרו, כי אי אפשר לנסות ולהגיע אל המחוזות האהובים הנמצאים מעברה השני של הזכוכית. אז עברו החוקרים לחלקו השני של הניסוי, הם הוציאו את לוח הזכוכית מן האקווריום !!! כעת שוב לא היה קושי להגיע אל קצהו השני של כלוב הזכוכית, זה שנחסם על כה על ידי קיר בלתי נראה. האם לדעתך חזרו הדגים להתנהגותם הטבעית המקורית? להפתעת החוקרים המשיכו הדגים לשחות כולם רק עד אמצע האקווריום, המקום בו היה לוח הזכוכית מונח בעבר ובלי לבדוק אם קיים מחסום היו סבים ופונים לכיוון השני. הדגים התרגלו להגבלה ולא ניסו להיווכח האם היא ממשיכה לחול עליהם. הם השלימו עם הגזירה ולא ניסו עוד את האפשרות להגיע ליותר מכך. נוכל גם לעשות אותו מחקר עם זבוב. קחו צנצנת זכוכית בעלה מכסה וכלאו בה את הזבוב. הזבוב הרגיל לחיי חופש ינסה לברוח מן הקופסא הכולאת אותו. על כך שיתעופף פעם אחר פעם אל המכסה המונע ממנו לצאת לחופש. בהדרגה יכנע הזבוב ישלים עם המציאות ויבין כי אין באפשרותו להרחיק לכת אלא להגיע לגובה מסויים. לאט לאט יבין הזבוב כי חבל להשקיע אנרגיה מיותרת בנסיונות שווא. כעט פתחו את הצנצנת בעדינות וראו איזה פלא הזבוב לא יוצא מהגבול! איך הוא התרגל? אם וכאשר ננענע את הצנצנת או נשבור אותה אז הזבוב יפרח לעולם החופש. ילד שגדל בתנאים שאינם מעודדים צמיחה והתפתחות יעז לקפוץ רק עד לגובה מסויים. מתוך חשש שהקפיצה לעבר גובה רב יותר תגרום לו לכאב ואכזבה. ותפקידינו הוא כמו  בפתגם הסיני שאומר: אם נתת לעני דג, הוא יהיה שבע היום. אם נתת לעני חכה ולימדת אותו לדוג, הוא יהיה שבע כל חייו. הדבר בחשוב ביותר זה לשנות את תפיסת העולם של ילדים אלו לשכנע אותם להעמיד פנים שהם יכולים להגשים חלום ולנסות לעוף ויתכן שיגלו כי הדרך שנראתה להם חסומה נפתחה פתאום.

בכדי לעזור לילדך עלינו לפנות זמן להקשיב להביט ולראות אותו. ואז אפשר יהיה להתחיל במהלך שיגרום לו לפרוץ קדימה

 

לסיכום, נזכרתי בסיפור "החכה והדגים"

 

בכפר קטן על שפת ים שאיננו מכירים חי זוג בבקתה קטנה, מטה ליפול

"עניים" –  כלל אינה מילה המתארת את מצבם. אוכל לא היה להם

להעלות על שולחנם. היו להם רק שתי חליפות בגדים – הם היו מחליפים בגדים

כל פעם לכביסה ומחליפים שוב מיד כשהתייבשה. אל תשאלו אותי

איך הם הסתדרו כשירד גשם…

 

יום אחד נבחר ראש כפר חדש. כחלק מהכניסה לתפקידו הוא החליט

לבקר בבתיהם של כל אחד מאנשי הכפר.

כשהגיע לביתם של הזוג הנחמד פניו התכסו תדהמה וזעזוע.

כאשר שאל את אנשי הכפר מדוע הם חיים כך, ענו לו אנשי הכפר כי כך

הם חיו מאז ומעולם וכי הם נותנים להם דגים בכל יום כדי שלא ירעבו.

 

היו בכפר גם כמה דייגים עשירים שהרגישו שלא בנוח עם מצוקתם

של הזוג ובכל יום היה אחד הדייגים מביא להם כמה דגים לארוחת הערב.

בכל יום הם היו מקבלים את כמות הדגים שלה היו זקוקים כדי להתקיים.

לא יותר.

כך נמשכו הדברים שנים על גבי שנים.  כל היום יושב הזוג בביתו,

מקבל כמה דגים כדי לאכול את ארוחת הערב, ובליבו אין כל תקווה כי

עוניים הנורא יוכל להשתנות אי פעם.

 

לא עבר שבוע וראש הכפר הכריז על אסיפה של כל חברי הכפר.

אנשים התקבצו יחדיו בכיכר המרכזית של הכפר וראש העיר פתח בדברים:

אני ראש הכפר החדש, חי פה כבר שנים רבות בכפר הזה ולא ידעתי

על המעשה הנוראי  שמתקיים פה ממש בתוך הכפר שלנו.

באתי להציע לכם היום הצעה, הצעה שלא תוכלו לסרב לה.

אני מציע שחברי הכפר יהיו ערבים זה לזה. אני מציע שמעכשיו נקים

מועצה של הכפר שתדאג שלכולם תהיה עבודה והזדמנות לפרנס את עצמם.

 

ראש הכפר פנה אל הזוג ואמר: "לא הבאתי לכם דגים, גם לא אביא,

איש יותר לא יביא לכם דגים. מהיום תביאו אתם את הדגים לעצמכם,

ובכמות שתהיה תלויה רק בכם. היום הבאתי לכם חכה!"

 

ונסיים בסיפור משעשע בענייני כשרות

רבי מרדכי בנט זצ"ל נלחם מלחמה גלויה עם "הרבנים" הרפורמים, ועם כל גודל צדקותו, טוב ליבו וענוותנותו, היה מטיח כלפיהם דברים קשים כגידים. אירע פעם שהלך להתרחץ במעיינות מרפא של קרלסבד, נפגש עם "רבי" רפורמי מעיירה אחת באשכנז. התפאר הלה לפניו שכל ענייני קהילתו הדתיים והרוחניים נחתכים על פיו, תהה רבי מרדכי על קנקנו ומצאו ריק מכל ידיעה וריח של תורה. שאלו רבי מרדכי: מה עושה מר כשבני קהילתו באים אליו בשאלות של איסור והיתר שצריך להכשיר או להטריף? קשה לי להיכנס בעובי הקורה של כל שאלה ושאלה- ענה הרב הרפורמי- על כן נוהג אני להטריף.

אספר למר, ענה לו רבי מרדכי, מעשה ביהודי שהיה גר בכפר רחוק מניקלשבורג, כדרך אנשי הכפר היה מגדל עופות, תרנגולים ואווזים לשחיטה. השוחט היה טובח והכפרי היה מוכר את בשרם, שומנם ונוצותיהם, ומזה היתה פרנסתו מצויה לו. כשמצאו איזו שאלה בעוף, היה הכפרי רותם את עגלתו ונוסע לניקלשבורג לשאול את אחד הדיינים להורות לו הלכה למעשה. פעם אחת נקלע לאותו כפרי ליצן אחד קל דעת, ותוך כדי שיחה הביע לפניו הכפרי את צערו, כי בימות החורף הקשים כשהדרכים משובשות עקב השלגים, נאלץ הוא לנסוע העירה לעיתים קרובות, על מנת לשאול את פי הדיינים שאלות שונות של כשרות המצויות בעוף.

שמע לעצתי, אמר לו אותו ליצן, מדוע תטריח את עצמך בנסיעות קשות כל כך, הרי כתוב בתורת משה "ובשר בשדה טריפה לא תאכלו לכלב תשליכון אותו" מכאן מוכח כי בשר טריפה זהו חלקו של הכלב, ועתה עיצה לי אליך- אם תהיה איזו שאלה בעוף, בתרנגולת או באווז, תניחם לפני כלבך והיה אם יאכלם תדע כי טרפות הם, ואם לא, הרי השאלה כשרה.

שמח הכפרי על העצה ההוגנת ומאז נהג כך, כמובן שהכלב אכל את כל אשר הגישו לפניו ולא השאיר שריד. והכפרי קיבל עליו את הדין באהבה, בהאמינו כי בוודאי בשר זה בחזקת טריפה. אולם משרבו השאלות בעופות, והכלב כדרכו אכל כל מה שהוגש לפניו, החליט הכפרי לנסוע העירה ולנסות את מזלו אצל מורה הוראה אחד שבבית דיני, כשבא לדיינים שאלוהו: מדוע לא הגעת זה זמן רב לשאול את שאלותיך? כלום סגרת עסקך בגידול העופות?. השיב אותו כפרי: לא ולא, ממשיך אני בגידול העופות ואף שאלות רבות היו לי במשך הזמן, אלא שכלבי היה פוסק אותן…ועתה מדוע הגעת אלינו? שאלו אחד הדיינים כשהוא מחייך. כלבי מחמיר יותר מידי- החזיר הכפרי בתמימות- הוא אינו יודע אלא להטריף…

 

והפעם בפינת המולטימדיה נעסוק בענייני אוכל וכשרות

 

  • כשרות באוכל (סרטון שיכול לשמש לדיון בכיתה) – 

http://www.youtube.com/watch?v=6XqyE0HF71Y

  • קניית פלאפל –

  • כשרות בבשר –

  • כשרות בעלי חסלט –

למי שרכש את המארז חמשה חומשי תורה ימצא עוד שתי מצגות מרהיבות בנושא

 

 

נספח

מהו השיעור הנוסף שביכולתנו ללמוד מסימני הדג הכשר והלא כשר?

התלמוד מספר על אירוע שהתרחש לאחר שמלכות רומי אסרה את לימוד התורה. אדם בשם פפוס בן יהודה ראה את רבי עקיבא מלמד תורה ברבים ושאל אותו: "עקיבא, האינך מפחד מגזירת המלכות?" ורבי עקיבא השיב לו במשל: "פעם הלך שועל על שפת הנהר וראה דגים מתרוצצים ונמלטים. כששאל אותם "מפני מה אתם נמלטים?" הם השיבו לו, "מן הרשתות שפורשים בני האדם כדי לתפוס אותנו". השועל אמר להם, "בואו ליבשה ונגור ביחד כמו שאבותינו גרו יחדיו". והדגים השיבו לו, "אתה טיפש, כי אם בסביבתנו הטבעית אנו מפחדים, על אחת כמה וכמה שנפחד אם נעזוב את מקומנו הטבעי". כך גם – אמר רבי עקיבא – אם קיומנו מוטל בסכנה כעת, כשאנו עוסקים בלימוד תורה שמצילה את חיינו, באיזו סכנה נהיה אם נפסיק לעסוק בתור

קשקשים משמשים לדגים כשכבה מגנה ובעזרת הסנפירים הוא שוחה ממקום למקום. כשאדם לומד תורה, מצפים ממנו ליצור חידושים והוספות בתורה. כמו כן חיוני שמי שלומד תורה תהיה לו יראת שמים. התלמוד משווה את לימוד התורה עם יראת שמים לחיטה המאוחסנת עם חומר משמר. בדיוק כפי שהתבואה תתקלקל מהר בלי חומר השימור, כך גם אדם הלומד תורה ללא יראת אלוקים יישכח במהרה את אשר למד, ולימוד התורה שלו יהיה לו כמו סם רעיל.3

לפיכך, הסנפירים מייצגים את הכוח להגשים ולהגיע לגבהים חדשים באמצעות חידושי תורה, והקשקשים מייצגים מרכיב מהותי של יראת שמים, שדרכה לימוד התורה הופך לתרופה המוסיפה חיים.

לסיכום, אם יש לאדם את איכות ה"קשקשים", אזי הוא נמצא על המסלול הנכון בלימוד התורה שלו ובסופו של דבר הוא יביא הן לעצמו והן לתורה עצמה ברכה בעזרת "סנפיריו" – מחשבות חדשניות שתתאמנה לרוח התורה ולאמיתותיה. אדם כזה נחשב לטהור ונקי. אבל אדם שלומד תורה ואין לו "קשקשים" – יראת שמים – הוא טמא ולא כשר. לימוד התורה שלו והסנפירים שלו – חידושיו – מנוגדים לרצונו של אלוקים ולא מעניקות לו זכות לרשת את מקור החיים הרוחני שאותו מעניקה התורה למי שלומד אותה.