פרק 399 פרשת תזריע "ילדים זו שמחה" האמנם?

 והפעם בתוכן הפרק

·         רעיון חינוכי ילדים זה שמחה!!! האמנם?

·         שירה של רחל המשוררת "בן לו היה לי"

·         מהגיגיה של שוש גרינברג

·         שני קטעים משעשעים בענייני ילדים

·         סרטונים

פרשת תזריע "ילדים זה שמחה" האומנם?

אמר רבי אבהו:

התינוק יוצא ממעי אמו מלא רירין ומלא דם, והם מחבבין אותו.

וכן מנהג כל אשה שתלד, מחבבין אותו הולד. (תנחומא ויקרא סימן יב)

המשוררת רחל כתבה את השיר המרגש "בן לו היה לי"

בֵּן לוּ הָיָה לִי! יֶלֶד קָטָן,

שְׁחֹר תַּלְתַּלִים וְנָבוֹן.

לֶאֱחֹז בְּיָדוֹ וְלִפְסֹעַ לְאַט

בִּשְׁבִילֵי הַגָּן.

יֶלֶד.

קָטָן.

 

אוּרִי אֶקְרָא לוֹ, אוּרִי שֶׁלִּי!

רַךְ וְצָלוּל הוּא הַשֵּׁם הַקָּצָר.

רְסִיס נְהָרָה.

לְיַלְדִּי הַשְּׁחַרְחַר

"אוּרִי!" –

אֶקְרָא!

 

עוֹד אֶתְמַרְמֵר כְּרָחֵל הָאֵם.

עוֹד אֶתְפַּלֵּל כְּחַנָּה בְּשִׁילֹה.

עוֹד אֲחַכֶּה לוֹ.

הנה רחל המשוררת בשיר כיסופים לילד משלה. כולנו מכירים את השיר של שלמה בר ילדים זה שמחה", האמנם? העניין, מסתבר, לא כל כך פשוט. בימים האחרונים מסתובב בכמה וכמה מגזינים ברשת, לרבות בסוכנות הידיעות הבריטית Ananova, ספור על מחקר בנושא ילדים שבוצע , באוניברסיטת אינדיאנה בארה"ב.

כדאי לשים לב לסיפור הזה. על פי המחקר שנערך במשך חמש שנים, הבאת ילדים לעולם מביאה, בדרך כלשהי, להנמכה משמעותית של ה-IQ של ההורים! נשמע פסיכי לגמרי, נכון? שימו לב לפרטים: המחקר, כך על פי הכתבות, החל בשנת 1999 וכלל עריכת מבחני אינטליגנציה ל- 200 זוגות נשואים, שהתכוונו ללדת ילדים בשנים הקרובות. כל הזוגות, למעט 27 זוגות, אכן הביאו ילדים (זה שמחה) לעולם. כל זוג שילד, עבר מבחן אי-קיו נוסף, 6 חודשים אחרי הלידה. כאשר השוו את התוצאות, לפני ואחרי, נמצא כי כל המעורבים (173 הזוגות) הגיעו במבחן השני לתוצאות נמוכות יותר, בין 12 ל-20 נקודות בממוצע.

תוצאות מפתיעות לכל הדעות. מי שדווקא לא הופתע, היה מנהל המחקר, ברנש עם שם אסיאתי: ד"ר הוסנג לי. הוסנג, צוטט כטוען שהמחקר הוכיח היפותזה קודמת שלו, וילדים אכן מעכבים את פעילות המוח. וזה לא הכול. מאחר ושני ההורים מאבדים אינטליגנציה, מסיק מכך הדוקטור, שהגורם לאובדן הוא פסיכולוגי ולא פיזי. התוצאות גם מלמדות לדעתו כי כאשר נולד התינוק, החלק במוח שגורם לנו לחשוב בצורה אובייקטיבית, הוא זה שסובל את הפגיעה המשמעותית ביותר. הישגי ההורים במבחן גם מסבירים, לדבריו, את אותה תופעה מוכרת כל כך, לפיה כל צמד הורים סבור כי הילד שלו הוא הפקח בכתה, אפילו אם הילד שמדברים בו, הוא סתום לחלוטין. "האנשים האלה שהיו פעם אנשים נבונים עם ראש פתוח", מסכם לי, "מאבדים את שקול הדעת, ומאשימים, פעם אחר פעם, את המורה, בזמן בעצם שהילד הבינוני שלהם, שוב דפק את המבחן".

הסיפור המשעשע הזה מסתיים בהבטחתו של הוסנג שמכון קינסי ימשיך לעקוב אחר אותם הזוגות שנבחנו, על מנת לבחון, בעיקר, שתי שאלות: האם הורים שממשיכים להביא ילדים, ממשיכים גם לאבד איי-קיו?  ושאלה לא פחות מעניינת: האם התהליך של אובדן התבונה הוא הפיך, וכאשר הילדים גדלים ועוזבים את הקן, הגלגל מתגלגל חזרה?      

קטע מוזר תודו. המחשבה הראשונה שלי הייתה שכתב אותו הורה מתוסכל, שהילדים שלו שיגעו אותו, עד שלא יכול לשאת יותר.

מאיפה נובע הרצון העז הזה ללדת ילד? לעיתים הוא אפילו נראה אפילו חסר היגיון. מהו הרצון עז שמניע אלפי נשים לעבור טיפולים קשים ויקרים שמייסרים את הגוף ותובעים כוחות נפש עצומים

נכון, ישנם רגעים רבים של כיף ונחת מהילדים, אבל אם נתעלם לרגע מהרגש ונחשוב בהיגיון קר מה זה אומר לגדל ילד, לא ממש נרצה אותם. הם עולים הרבה כסף ולוקחים מאתנו את חירותנו. ילדים זה שמחה אבל לא רק: זה גם לקום בלילה, כאב שיניים, התמודדות עם מוסדות החינוך, ריצות לרופא; ילדים זה אימא תקני לי – הוא אמר לי – הוא עשה לי – הוא לקח לי; ילדים זה "תכינן לי חביתה עכשיו" כשאתה עם רגל אחת בחוץ. ובכל זאת אנחנו לא מסוגלים לדמיין את חיינו בלעדיהם. ואנחנו יולדים ילד ועוד ילד ורוצים עוד אחד ומוכנים לעשות הכול שיהיה לנו לפחות אחד.

בתפילת שחרית של שבת, בתפילה הפותחת במילים "נשמת כל חי", נאמר: "כי כל פה לך יודה, וכל לשון לך תשבע, וכל עין לך תצפה, וכל ברך לך תכרע, וכל קומה לפניך תשתחווה. וכל הלבבות יראוך, וכל קרב וכליות יזמרו לשמך, כדבר שכתוב כל עצמותיי תאמרנה:…"

נשאלת השאלה: האם העין תצפה? הפה יודה? הלא העין היא שלי, הפה שלי, הברך שלי והלב שלי אף הוא. כל האיברים הם חלק בלתי נפרד ממני. מדוע לא נאמר "אני יודה, אני יזמר, אני יכרע?"

כאן טמונה התשובה.

לכל איבר בגוף יש תפקיד וישות משלו, ולפיכך כל איבר מהלל את הבורא באופן פרטי.

לכל איבר יש גוף ונפש, או כפי שמכנים זאת כיום 'אנרגיה.' אנשים שנכרת להם איבר מהגוף מדווחים על "כאבי פנטום" – גירודים או כאבים באותו איבר שכבר איננו. כיום, בעזרת מצלמות משוכללות המצלמות אנרגיה, ניתן לראות כיצד עלה שנחתך לשניים מצולם בתמונה כעלה שלם. משום שמה שמרכיב כל איבר וכל דבר בעולם זה גוף הדבר החומרי והנפש – האנרגיה – שלו.

הגוף שלנו מורכב מפרטים בעלי יכולות וכוחות שונים למילוי תפקידם. עין לראות, אוזן לשמוע. אנחנו מורכבים מאברים ייחודיים, שלכל אחד מהם תפקיד ורצון משלו ויחדיו הם מרכיבים גוף שלם.

גם הרחם.

אומרת שוש גירנברג – לרחם של האישה יש תפקיד: לבנות בתוכו הריון, לגדל בתוכו את ילדינו. הרצון העז הזה ללדת, הרצון הזה שהוא מעל לכל רצון, התחושה של המימוש העצמי הכי גדול, נובעת מאותו איבר שנקרא רחם.

בורא העולם הטביע בנשים את הרצון ללדת, והוא הטביע זאת ברחם. ברחם אין היגיון קר או התלבטות בין כן ולא. יש בה רק רצון לעשות את תפקידה בדיוק כמו כל איבר אחר בגוף. העין רוצה לראות, האוזן רוצה לשמוע, והרחם רוצה להשתתף עם הבורא ביצירת נזר הבריאה.

הרצון העז ללדת ילד מוטבע בתוך הנשים בתוך גופם, בתוך רחמם. לפיכך בניגוד לגברים הנשים  לא מצוות על פרו ורבו.

הנשים לא צריכות לקבל ציווי לעשות זאת. הם פשוט רוצות. זה בתוכם. נקודה.

מרגע שהפכנו להורים, אנו כמהים להעניק לילדינו את החינוך הטוב ביותר.

אז לפני שרצים לרשום אותם לגן/ בית הספר/ החוג  הכי טוב, איכותי ויקר בסביבה הקרובה, כדאי לזכור שחינוך טוב מתחיל מן הבית ואנו ההורים, המחנכים הראשונים של ילדינו!

 למרות שלא הוכשרנו בשום בית ספר להוראה ולא קיבלנו תעודת מקצוע: ההורות היא מקצוע החיים- ללא משכורת , ללא חופשות  , ללא קרנות השתלמות ותנאי פנסיה והגמול היחיד שנקבל היא הערכת ילדינו ונחת מהחינוך שהענקנו להם.

אז מהו חינוך והיכן מתחילים?

חינוך הינו התנהגות נלמדת ונרכשת. מרגע שילד נולד, אנו מתחילים בתהליך החינוך: החל בדיבור אליו במילות חיבה, לשיר שירים וסיפור סיפורים. שהילד גודל ומתחיל להבין את שפת הדיבור, אנו כהורים מסבירים לילדנו באמצעות תקשורת מהי התנהגות טובה ומה אינה נחשבת כזו.אנו גם  נותנים פידבק ומשוב להתנהגות הילד הספציפית, לפי אירוע מסוים –

אם זו התנהגות נאותה, לפי כללי החברה המקובלים והנורמטיביים- יקבל ילדיכם משוב ופידבק חיובי : " כל הכבוד ש…." או  " יפה שהתנהגת X או Y".

כך ילדיכם מפנימים את ערכי החברה והקודים התרבותיים- התנהגותיים המקובלים.

אם ברצונכם לחנך ילדיכם  להשתמש ב" מילות הקסם", כלומר מילות נימוס כגון: " תודה, סליחה ובבקשה" ברור כי אתם צריכים לשמש לילדיכם  דוגמא אישית בנושא.

חינוך מתחלק לשניים:

א.  החינוך  הגלוי- בו אתם ההורים מבהירים לילדיכם מהם כללי התנהגות מכובדת ומנומסת, על ידי מתן הסברים וקריאת סיפורים בנושא התנהגות חיובית, מכובדת על פי כללי דרך ארץ , ושיחה בעקבות הסיפור שקראתם.

ב.  החינוך הסמוי- החינוך שהנכם מקנים לילדיכם, ללא הצהרות, אותה לומד ילדיכם  מהתבוננות בכם והתנהגותכם במצבים שונים.

ילדים מחונכים בדרך כלל הם ילדים להורים בעלי חינוך ערכי , תרבותי ומנומס המעניקים כבוד לזולתם ולסביבה. זה לא איזה גן תורשתי שהם מעבירים, אלא שהתנהגותם היא כזו  וזה מה שהילד " לומד להכיר"  בסביבתו הקרובה: אם ההורה מדבר אל ילדו בנחת, בטון דיבור רגוע, מרבה לפנות אל ילדו בכבוד, כגון " תביא לי בבקשה את ה…" או  פונה אליו כאדם מבוגר, חרף גילו הצעיר, ואינו מתיילד לפניו " תוכל לעזור לי בבקשה לפנות את השולחן או לסדר את הבית?" ועוד כהנה דוגמאות, הילד ילמד יפנים ויישם התנהגות זו, מבלי שההורה יצטרך להסביר ולהגיד לילדו:" דבר בכבוד".

הורים המרבים לנהל שיחות עם ילדיהם ונותנים במה לילדיהם להביע את רגשותיהם ודעתם בנושאים שונים, ייהנו מילדים שיודעים לנהל תרבות שיחה , להביע ולבטא את רגשותיהם וגם אם אינם מסכימים עם ילדיהם בנושאים שונים, אך מנהלים עם ילדיהם דיון מתורבת , ללא שלילת מחשבות הילד, ילמדו ילדיהם לתת ביטוי וסובלנות גם לדיעות שונות מהם ושכר נוסף: הילד יהיה בעל ביטחון עצמי גבוה שלא שוללים את מחשבותיו ודעותיו ונותנים להם ביטוי ומקום.

הורים שילדיהם רואים אותם בחברת חבריהם, לומדים מהדרך בה ההורים מדברים ומתנהגים עם החברים- האם זה בכבוד? בנימוס? מאפשרים לחבריהם להתבטא ולבטא גם דיעות שונות משלהם? ילדיכם ירבו יחקו אתכם אפילו לא במודע. בטיולים משותפים אם אתם הורים  הדואגים לנקות אחריכם בטבע-  ילדיכם יראו, יפנימו, יחקו ויישמו התנהגות זו  כבוגרים.

 מלבד לבקש התנהגות מסוימת מילדיכם, אם הילד רואה כי הוריו, המחנכים הראשונים שלו, נוהגים בדרך מסוימת  בעקביות והתמדה, סוג התנהגות כזו יהפוך אצל הילד ל" דפוס התנהגות אוטומאטי"-  כלומר,  זו ההתנהגות שמכיר הילד  וכך ינהג גם מבלי להפעיל שיקול דעת וחשיבה. ילד יהיה מנומס ותרבותי בקלות ומבלי להשקיע מאמצים רבים בכך, אם גם הוריו כאלה.

כמובן שישנם הורים שדורשים "מילדיהם להתנהג יפה בגן /כיתה/ בחברה יפה, ומסבירים להם היטב כיצד עושים זאת, אך בפועל , הורים אלה אינם מתנהגים כך בעצמם, כי הם  " נאה דורשים ואינם מקיימים" :

מעוניינים בדוגמא?

בבקשה: הורים אלה ישליכו במהלך נסיעתם ברכב אשפה מן החלון, יתגאו בבית כיצד ירדו והשמיצו את  חברם לעבודה , ההורים פונים זה לזה בזלזול ובלשון בוטה,  או אז יתהו אותם הורים בפניי, המגיעים אליי לאימון משפחתי,  ש"אינם מבינים מדוע ילדם מתנהג בצורה בוטה כזו?  ומאיפה הוא למד את זה?"

איזה הורה יודה, בינו לבין עצמו, או להבדיל בפניי, שהוא קלקל את ילדו וכעת הם מביאים אותו לתיקון אליי?

כמובן שאם ילד נתקל בבעיות אישיות או בחוסר ביטחון עצמי, אאמן אותו להשיג את התוצאה הרצויה, אך לעניות דעתי, אם אתם כהורים, רוצים לשנות התנהגות ילדיכם, אתם ההורים צריכים לשנות את התנהגותם ואז כמו בומרנג אתם כהורים תיראו שינוי בילדיכם.

אם אתם, כהורים, רוצים ילדים מנומסים, תרבותיים- התנהגו כך בעצמכם. ילדיכם הם המראה שלכם- לחיוב ולשלילה. אם אתם מתנהגים בנימוס, בצורה תרבותית ומכובדת כלפי עצמיכם וכלפי זולתכם- סביר להניח שרוב הסיכויים שגם ילדיכם ינהגו כך.

אם אינכם מרוצים מהתנהגות מסוימת אצל ילדיכם- שאלו עצמכם באופן כנה לחלוטין, ובפתיחות- איזה חלק יש לי בדבר הזה? בלי להלקות עצמכם ולשפוט עצמכם.

אף הורה לא מגיע עם ידע מושלם, וגם אם פעלתם בדרך מסוימת ,זו ההתנהגות שהכרתם, כנראה מהבית וכך חונכתם גם אתם. פעלתם בדרך הטובה ביותר שחשבתם וידעתם שהיא כזו ולא חלילה במטרת זדון לפגוע בילדיכם.

 הודו בטעות וחישבו כיצד לשפר זאת?

 מותר להורים לא לדעת הכול , לכן: ניתן לרכוש ספרים ולקרוא בנושא, או לקרוא באינטרנט בו הידע  מצוי בשפע ובמידה ורוצים בכך-  ניתן לפנות לאיש מקצוע בנושא- לליווי מהיר וממוקד ליצירת השינוי המיוחל.

לכן, אני ממליצה להורים שרוצים בשינוי התנהגות ילדיהם, או בניית ביטחון עצמי והערכה עצמית גבוהה לילדיהם, שהם, ההורים יגיעו אליי, ובאמצעות כלים שונים אלמד אותם לאפשר לחולל שינוי בילדיהם.

הילדים של היום הם ההורים והאזרחים של המחר- וזה מגיע מהר יותר מכפי שאתם חושבים.

אמר המשורר: ילדים זה שמחה

עובדה שאיננה צריכה הוכחה.

הכל , כן הכל נעשה בשבילם

נלך , אם יש צורך,עד קצה העולם

נפתח בפניהם אופקים רחבים

נוריד בשבילם אם ירצו כוכבים

נבין ונפתור להם כל בעיה

ניתן להם כל מה שלנו לא היה.

כולנו , מורים והורים – מחנכים

כולנו בעצם מורי נבוכים

רוצים רק שהם יגדלו למצוות

אנחנו תולים בהם אלף תקוות

אז יחד מותניים צריך לשנס

חינוך זה לא צחוק – אין סומכים על הנס

נשקיע נאהב ואם לא נתעצל

ביחד נקטוף את הפרי הבשל

ולכן כשמדובר בילדי הפרטי ההצלחה שלו

היא גם הצלחתי  וזהו השיתוף וזה הכיף האמיתי

ולסיום שני קטעים מצחיקים

אמהות – ילדים זה שמחה

בגדי היריון:

ילד ראשון:

את מתחילה ללבוש בגדי הריון מיד כאשר את מקבלת אישור שהינך בהריון.

ילד שני:

את לובשת את בגדייך הרגילים עד כמה שאת יכולה.

ילד שלישי:

בגדי ההיריון שלך הם הבגדים הרגילים שלך.

הכנה ללידה:

ילד ראשון:

את מתרגלת נשימות באדיקות

ילד שני:

את לא טורחת לתרגל כי את זוכרת שפעם שעברה, הנשימות לא עזרו בכלל

ילד שלישי:

את מבקשת אפידורל בחודש השמיני

בגדי התינוק:

ילד ראשון:

את מכבסת את בגדי התינוק הנולד, מפרידה צבעים ומקפלת בצורה מסודרת ומניחה בתוך השידה

ילד שני:

את בודקת שהבגדים נקיים ומשליכה רק את אלו עם הכתמים הכהים

ילד שלישי:

בנים יכולים ללבוש ורוד, לא?

דאגות:

ילד ראשון:

בסימן המצוקה הראשון, יללה או מבט זועף, את מרימה את התינוק

ילד שני:

את מרימה את התינוק כאשר היללות שלו מאיימות להעיר את הילד הראשון

ילד שלישי:

את מלמדת את הילד הראשון איך להפעיל את הנדנדה

מוצץ:

ילד ראשון:

אם המוצץ נופל על הרצפה, את מרחיקה אותו מהתינוק עד שתגיעי הביתה, תשטפי ותרתיחי אותו

ילד שני:

כשהמוצץ נופל על הרצפה, את שוטפת אותו עם קצת מיץ מהבקבוק של התינוק

ילד שלישי:

את מנגבת אותו עם חולצתך ומכניסה אותו חזרה למקום

החתלה:

ילד ראשון:

את מחליפה לו חיתול כל שעה, בין אם זה נחוץ או לא

ילד שני:

את מחליפה לו חיתול כל שעתיים-שלוש, אם יש צורך בכך

ילד שלישי:

את משתדלת להחליף לו חיתול לפני שאחרים יתחילו להתלונן על הריח, או אם את רואה שהוא מתדלדל בין הברכיים

פעילות:

ילד ראשון:

את לוקחת את העולל לג'ימבורי, שיעורי שחייה ושעת סיפור

ילד שני:

את לוקחת אותו לג'ימבורי

ילד שלישי:

את לוקחת אותו לסופרמרקט ולניקוי יבש

יציאה לבילוי:

ילד ראשון: בפעם הראשונה שאת משאירה את התינוק עם שמרטפית, את מתקשרת הביתה 5 פעמים

ילד שני:

כשאת כבר עומדת בדלת בדרך החוצה, את נזכרת להשאיר מספר טלפון שניתן להשיגך

ילד שלישי:

את משאירה הוראה לשמרטפית לצלצל אליך רק אם היא רואה דם

בבית:

ילד ראשון:

את מקצה נתח נכבד מזמנך בהתבוננות והתפעלות מהתינוק

ילד שני:

את מקצה זמן בכל יום בהתבוננות כדי להיזהר שהילד הראשון לא מוחץ, דוחף או מרביץ לתינוק

ילד שלישי:

את מקצה מעט זמן בכל יום בהסתתרות מהילדים

בליעת מטבעות:

ילד ראשון:

כשהילד הראשון בולע מטבע, את ממהרת עם הילד לבית-החולים ודורשת צילום רנטגן

ילד שני:

כשהילד השני בולע מטבע, את עוקבת בזהירות עד שהמטבע יוצא מהגוף

ילד שלישי:

כשהילד השלישי בולע מטבע, את מנכה זאת מדמי הכיס שלו

 

אמא יהודיה

החלטתו של הסנטור ג´ו ליברמן להתמודד על הנשיאות בארצות הברית מטעם המפלגה הדמוקרטית החזירה חיים לבדיחה יהודית שהקדימה את זמנה.

וכך מספרת הבדיחה:

הנשיא היהודי מטלפן לאידישע מאמע שלו, ומזמין אותה למסיבת חנוכה בבית הלבן. בין השניים מתפתח הדו-שיח הבא:

הנשיא: אמא, אני עורך כאן מסיבה לכבוד חנוכה, עם הדלקת נרות וסופגניות. אני מבקש שתבואי להשתתף.

אמא: הייתי מאוד רוצה, אבל יש המון בעיות. קשה להשיג כאן מונית לשדה התעופה. ובשדה צריך להיסחב עם כל המזוודות.

הנשיא: אמא, אני נשיא ארצות הברית. את לא צריכה לטוס בטיסה מסחרית. אשלח את המטוס הנשיאותי להביא אותך.

אמא: כן, אבל כשהמטוס ינחת בוושינגטון, אני שוב אצטרך להיסחב עם המזוודות שלי ולחפש מונית.

הנשיא: הליקופטר שלי ימתין לך בשדה התעופה ויביא אותך היישר למדשאה הבית הלבן. לא תצטרכי מונית.

אמא: כן, אבל מה בדבר מלון. אכסון במלון זה המון כסף, והשירות מתחת לכל ביקורת.

הנשיא: אין צורך במלון. תלוני באגף האורחים של הבית הלבן.

אמא: אם כך אני מוכנה לעשות את המאמץ בשבילך ולבוא.

אותו ערב שוחחה האם עם אחד מידידיה, והלה שאל אותה מה נשמע.

האם: שוחחתי עם הבן שלי ואני מבקרת אצלו לרגל חנוכה.

הידיד: איזה בן, הרופא?

האם: לא, הבן השני, הפחות מוצלח.

 

ובפינת המולטימדיה קטעים הקשורים למשפחה וילדים – סרטונים רבים נוספים תמצאו במארז הורות וגבולות

·         שימו לב לתמונות הבאות "משפחה מרובת ילדים" – 

·         עזרה של אמא  

·         כל מה שהילד לומד הוא לומד ממך – 

·         דוגמא אישית של הורים

שני שירים 

 

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *