פרק 400 פרשת מצורע – "המורים המצורעים"

והפעם בתוכן הפרק   – "המורים המצורעים"

בתוכן

·         רעיון חינוכי

·         מתורתו של החפץ חיים

·         מתורתו לש הרש"ר הירש

·         משל המסמר

·         משל הרמאי

·         סיפור על החפץ חיים

·         תפילה לשמירת הלשון

·         כמה סרטונים

פרק 346 פרשת מצורע – "המורים המצורעים"

הנה מקרים מעניינים…

המורה לעברית נכנסה לחדר מורים כשהיא נסערת, לאחר עימות קשה עם יניב – הילד החצוף של כיתה ה'. היא מודיעה לכולם שהיא הולכת לפתור את הבעיה אחת ולתמיד, ולא איכפת לה מההורים החשובים והעסוקים של יניב. הם אף פעם לא מגיעים כשמזמינים אותם, ותמיד לא משתפים פעולה. היא תראה להם את התוצאות ותסלק אותו לשבוע מבית הספר…

הוריו של שגיא, תלמיד בכיתה ח', ביקשו להיפגש עם המנהל. בפגישה הם סיפרו ששגיא לא מרוצה מהמחנך, בגלל שהוא כועס לעתים קרובות וגם מעליב את התלמידים. ההורים היו בטוחים מאוד בטענותיהם, וראו את הדברים בחומרה רבה. הם העלו את השאלה: האם המורה מתאים לתפקידו או שצריך להחליפו?! המנהל הופתע מהדברים ששמע, והבטיח לברר את הדבר…

נאמר בפרשתנו: "זאת תהיה תורת המצורע ביום טהורתו, והובא אל הכהן… וצוה הכהן ולקח למטהר שתי ציפורים חיות טהורות, ועץ ארז ושני תולעת ואזוב. וצוה הכהן ושחט את הציפור האחת, על כלי חרש על מים חיים וכו" (ויקרא, יד', ב'-ה').

אנו מוצאים בשלושה מקומות בתורה את חובת ההזאה במים חיים. האחד אצלנו בפרשת המצורע, השני – בפרשת סוטה (שם מערב הכהן מעפר העזרה במים החיים) והשלישי – בפרשת פרה אדומה (שם מערבים את אפר הפרה במים חיים). מה המשותף בין שלושתם?

אדם המדבר לשון הרע על חברו עושה זאת על מנת ליהנות מדבר זה ולמלא את תאוותיו, נהנה הוא להתכבד בקלון חברו, ואילו דברים רוחניים אינם חשובים בעיניו דיו.

לפי דברנו נבין מדוע יושב המצורע מחוץ למחנה, התורה רוצה לבודד אותו מחברת בני האדם, שעל ידי כך יבין את מצבו שהינו אנוכי, וקשריו עם בני האדם אינם אלא קשר חיצוני ולא מהותי.

כאשר אדם זה רוצה לשוב למחנה ולהיקלט בחברה, יש לדאוג לכך שלא יחזור לסורו. על כן מצווה התורה "ושחט את ציפור החיה". ציפור הדרור מסמלת את חיי ההפקר, ללא שיעבוד למערכת כלשהי. הציפור חיה רק למען עצמה. עד עכשיו זוהי צורת התנהגות של מדבר לשון הרע ועל כן כרגע מצטווה לשחוט את הציפור, עליו להיפרד מדרך זו, עליו לשאוף לחיי רוח, תורה והטבה עם הזולת.

עלינו לדעת, שנוכל לסגת מחיי אנוכיות ולעבור לחיים ערכיים רק בעזרת חיי תורה, ועל כן מצווה התורה "ושחט את הציפור האחת… על מים חיים".

גם למצורע וגם לסוטה, הבאים להיפרד מחיי ה"נהנתנות" ולטמא מת שבא במגע עם החלק הבהמי שבאדם, אנו מזכירים: אם ברצונך באמת ליהנות מהחיים, להיות בן חורין אמיתי, עליך לשעבד תאוותיך לעול התורה – ואז תזכה לחיי העולם הזה ולעולם הבא.  (מזקנים אתבונן על פי הרש"ר הירש).

לשון הרע הינו חטא הרסני אשר אנו איננו יודעים תמיד כמה נזק אנו גורמים לזולת.

אנו המורים נפגשים לא פעם במצבים שונים שבהם נדרש מאתנו לספר אודות תלמיד ואולי אף לדבר בגנותו, לעיתים מתבקש אף לברר על מצבם הכלכלי והמנטלי של הוריו כדי ללמוד על המניעים להתנהגות כזו או אחרת, ולגבש דרך פעולה. האם מותר הדבר? ואם כן, באיזה אופן ובאיזה פורום? האם העיקרון של "לשון הרע לתועלת" יכול להוות הצדקה להעברת מידע ודיבור של לשון הרע בין המורים בכל סיטואציה?

מלמד אותנו החפץ חיים, "הרוח ממללא"  שבנו, כח הדיבור,  מתנה נפלאה ויקרה היא שהעניק לנו הקב"ה לאדם, בחיר היצורים. ופליאה יתרה יש במתנה זו שאין האדם זקוק להתרכזות או לכוונה מיוחדת כדי להוציא מילה מפיו, לעומת פעולות אחרות בשאר אברי האדם, שכדי לבצען על האדם לחשוב קודם לכן, שאם לא ישים האדם אל ליבו בפעולותיו , לא זו בלבד שהן לא תצלחנה אלא הוא עשוי ללקות על ידן. ניקח  לדוגמא פעולה פשוטה ביותר, תקיעת מסמר בכותל. הרי זו מלאכה ואינה חכמה כלל, וכל שוליא בן יומו מסוגל לעשות זאת. בכל זאת דורשת פעלה קטנה ופשוטה זו התרכזות ותשומת לב. כשהוא אוחז בידו האחת את המסמר ובידו השניה את הפטיש ומכה על ראש המספר עליו להשגיח היטב ולא להסיח את דעתו. שאם לא כן, עשוי הוא לפגוע ביד במקום להכות במסמר. אם פעולה קטנה כך, פעולותיו של אמן מומחה במלאכה חשובה ומסובכת, ודאי שהן דורשות התרכזות יתרה ללא היסח הדעת כלשהוא. אותו דיבור שהעניק השם לאדם, כח נפלא טמון בו. כדי להוציאו לפעל אין האדם זקוק לכוונה מיוחדת, להתרכזות, או לשמור עצמו מהסח הדעת, אף על פי שפעלה זו, הנראית כה פשוטה מסובכת עד מאוד כל מילה דורשת פעולתם של הרבה אברים כדי לבטאה, האות ב' את השפתיים, האות ח' את החך והגרון והאות ל' את הלשון וכו'. כל כך למה? משום שהאומר את המילה וידבר צריך לכוון פירושה ולשם כך עליו לרכז כל מחשבתו, וממילא, אין נשאר במוחו מקום להתרכז גם בחיבור האותיות זו לזו, כדי שתתקבל המילה וידבר. הואיל ואי אפשר לרכז את המחשבה כולה לשתי פעולות, גם לחיבור האותיות וגם לכוונת המילה, העניק לנו הקב"ה את המתנה הנפלאה , שהאותיות מתחברות מאליהן ללא כל התרכזות ומחשבה, ומסוגל האדם במשך דקה אחת לבטא כמאתיים מילים, ובלבד שיכוון פרושן. לכן מצווה האדם לשמור מכל משמר את המתנה הזו ולא להשתמש בה לדבר עבירה כגון לשון הרע, רכילות שקרים וליצנות.

מעשה באחד רמאי שהלביש עצמו בגדים יקרים וכך יצא לרחובה של עיר כשמראהו כמראה אברך עשיר ובן טובים. נזדמן לשם עובר אורך, שבא ממקום רחוק ואין הוא מכיר איש בעיר זו. נכנס איתו הרמאי בשיחה והתחיל משדלו בדברים – אפשר נצרך הוא לדבר מה, אפשר אינו יודע לאן יפנה בעיר זרה, הרי מוכן הוא להלוות אליו ולהוליכו לכל מקום שיחפוץ. במקרה חופשי היום ובטל ממלאכתו  ויש לו פנאי לארח לו חברה.

שמח האורח על ההצלחה שהאירה לו פנים הודה בדברים חמים למארחו ובליבו הרהר "אין דברים בדברי הבריות, כי פסו בני אדם מהוגנים מקרב הארץ". הוליך הרמאי את האורח בעיר לכאן ולכאן והראה לו את רחובותיה ושווקיה ולבסוף אמר לו: מאחר שאורחי אתה, בא ונכנס לבית האוכל ואכבד אותך בסעודה דשנה כראוי לאדם מהגן ומכובד שכמוך. ובאשר לחשבון, דמים אלה ביני ובינך מה  הם?

נכנסו שניהם לאחד מבתי האוכל, שדמי הסעודה בהם מרובים ביותר, אמר הרמאי לאורח: "התכבד ידידי! מבקש אני ממך שתזמין  כל מה שלבך חפץ, ואני משלם, פעם אחרת נסדר את החשבון. עכשיו אורחי אתה…

נעתקו מפי האורח מילים להודות למארחו רחב הלבב המקבלו בידידות נפש כזאת והזמין מאכלים טובים ומשקאות יקרים\ פרפראות וכל מיני תרגימא. משנתקרבה הסעודה לסוף, התחמק הרמאי ויצא בגניבה מבית הסעודה היקרה שאכלו שניהם. כשהיגעה שעת התשלום מוכרח היה האורח לשלם בעצמו בעד הסעודה היקרה שאכלו שניהם. לא הועילו כל טענותיו, כי לאמתו של דבר לא הוא שהזמין את הסעודה, אלא חברו שישיב כאן לידו לפני רגעים אחדים. בעל בית האוכל עמד בתוקף על שלו, כי אין הוא מכיר אלא אותו וממנו הוא תובע את דמי הסעודה. נמצא שבעת הסעודה חשב האורח את הרמאי לידיד ורע, ורק כשבאה שעת התשלום נהפך לו מאוהב לאויב בנפש. כך הדבר במי שמקבל לשון הרע, בשעה שמספר אדם לחברו דברי רכילות ולשון הרע, רוחש ליבו של השומע רחשי ידידות לזה המספר אולם בעולם האמת כשבאה עת הפרעון והשומע חייב לשלם בעד הנאת השמיעה רק אז הוא רואה מה גדולה היה מחירה של אותה ידידות והוא נהפך מאוהב לאויב.

שלמה המלך כותב במשלי "המוות והחיים ביד הלשון" (משלי יח')

כמה חזקה היא כוחה של המילה.

האם עצרתם אי-פעם לחשוב כמה כוח יש בה, במילה?! לפני מספר ימים הייתי במקום מסוים ועברה מולי משפחה. האמא כעסה על הילד ואמרה לו שלא איכפת לה שהוא ימות.

אני מאמין, כי האמא אמרה זאת מתוך כעס ולא מתוך כוונה אמיתית כי היא מייחלת למותו של בנה.

שמעתי זאת ותהיתי האם האם מודעת לנזק העצום שהיא עשתה בזה הרגע לבנה?האם אנחנו, כהורים וכמורים, מודעים לכוחה של המילה?

ומהו אם כן, אותו הכוח שיש למילה?:

ילדינו נמצאים בתהליך מתמיד של בנייה וזהות. הם בודקים מי-הם, מה-הם. מה הם אוהבים ובמה הם טובים.

פסיכולוגים רבים הגדירו את שלבי ההתפתחות של הילדים (פרויד ואריקסון, כל אחד מהם הגדיר 5 שלבים שונים של התפתחות). במהלך שלבי התפתחות אלו, היחס של ההורה לתינוק ולילד משפיעים מאוד על קבלת הזהות של הילד.

כיצד עושים זאת?

מחזקים את הילד. נותנים לו פידבקים חיוביים, ומעודדים את מעשיו הטובים. אין אנו משקרים לו. ילד יודע מתי אנחנו משקרים ומתי תשומת ליבנו לא באמת מופנית אליו.

כאשר אנו רוצים להכחיד התנהגות מסויימת, אל לנו כמורים להשתמש בפידבקים שליליים או ביקורות שליליות , שכן דברים אלו פוגעים בתלמיד ברמות כל כך גבוהות.

פעמים רבות סבלנותנו פוקעת ואנו ממהרים להרים את הקול או לדבר בחוסר סבלנות עם תלמידנו.

במקרים אלו נפלטים לנו, לעיתים, מילים שאיננו שמים לב אליהם: "תשתוק כבר", "תסתום את הפה",

זה בסדר לכעוס. זה בסדר לחוש חוסר אונים, , אך יחד עם זאת, אנו, כמורים, מוטלת עלינו החובה לשים לב מה יוצא מפינו וכיצד.

רבי ישראל מאיר הכהן, הקרוי ה'חפץ חיים' יצא בלווית רב אחד למסע לדבר מצוה. בדרכם סרו לפונדק כדי לסעוד את לבם. בעלת הפונדק זיהתה מיד את שני האישים, הושיבה אותם ליד שולחן מיוחד ודאגה שישרתו אותם כראוי.

כאשר סיימו השניים את הסעודה, ניגשה אליהם ושאלה: "כיצד מצא חן בעיניכם האוכל שלי?" "טוב מאד", השיב ה"חפץ חיים". "ומה אתם אומרים?" פנתה אל הרב השני. תשובתו לא איחרה לבוא: "די טוב, אך היה מלוח מדי".

אך שמעה זאת האשה ומיד פנתה לעבר המטבח. ה'חפץ חיים' החוויר והיה נסער מאד. "אינני יכול להאמין! כל ימי נמנעתי מלדבר ומלשמוע לשון הרע, מדוע איפוא אירע עתה ששמעתי דיבורי לשון הרע? באם הייתי יודע זאת מראש, לא הייתי יוצא לדרך".

בראות הרב את תגובת ה'חפץ חיים', נבהל: "וכי מה אמרתי בסך הכל, מה היה נורא כל כך בדברי? אמרתי שהאוכל היה טוב, ורק הוספתי שמן הראוי היה להפחית מעט מלח!"

אינך יודע להעריך כראוי את כוחן של מילים", השיב ה'חפץ חיים' בקול בוכים. "יתכן והטבחית הינה אלמנה עניה הזקוקה לעבודתה. בגלל דבריך, בעלת הבית תאשים אותה שהאוכל היה מלוח. כדי להגן על עצמה, תכחיש האלמנה העניה את דבריה ותאמר שהיא לא שמה מלח, ואפילו טעמה את המאכלים לפני שהגישה אותם".

"ואז", המשיך ה'חפץ חיים' ואמר, "בעלת הבית תאשים אותה בשקר ותאמר לה: "האם הינך 'חושבת שהרבנים שקרנים?! את היא זו ששיקרת!" הן תתווכחנה, ובעלת הבית תתרגז עד כדי כך שהיא תפטר את המבשלת המסכנה, והיא תשאר מחוסרת עבודה".

"ראה נא לכמה עבירות גרמת" הוסיף ה'חפץ חיים':  דיברת לשון הרע, גרמת לבעלת הבית ולי לשמוע לשון הרע, גרמת לבעלת הבית לחזור על דברי הלשון הרע בפני המבשלת, זהו כבר חטא של רכילות, גרמת שהטבחית תשקר, בגללך ציערה בעלת הבית אלמנה וגרמת לריב בין אנשים".

משסיים ה'חפץ חיים' את דבריו, אמר הרב בשקט: "דומני שיש כאן גוזמה גדולה! לא יתכן שהמילים שאמרתי יגרמו לכל זאת!"

"הבה נלך למטבח וניווכח".

בפתחם את דלת המטבח, הבחינו בטבחית, אשר עמדה כשהיא מוחה דמעות מעיניה. הרב החויר, חש אל הטבחית, התנצל על הנזק והצער שנגרמו לה, והתחנן בפניה שתסלח לו. לאחר מכן פנה אל בעלת הבית וביקש בתחינה שתסלח לטבחית ותניח לה להמשיך בעבודתה. ואף תשלום הציע לה, ובלבד שלא תפטר את הטבחית.

בעלת הפונדק היתה אשה טובה ונדיבה: "בודאי, בודאי", אמרה, "המשך עבודתה אצלי אינו מוטל בספק. רק רציתי שהיא תדע שצריכים להיות זהירים. היא טבחית מעולה, והיא אכן תשאר במשרתה".

תפילה לשמירת הלשון:

"רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם, יְהִי רָצוֹן מִלְּפָנֶיךָ,

אֵל רַחוּם חַנּוּן שֶׁתְּזַכֵּנִי הַיּוֹם וּבְכָל יוֹם,

לִשְׁמֹר פִּי וּלְשׁוֹנִי מִלָּשׁוֹן הָרָע וּרְכִילוּת וּמִקַּבָּלָתָם.

וְאֶזָּהֵר מִלְּדַבֵּר אֲפִלּוּ עַל אִישׁ יְחִידִי,

וְכָל שֶׁכֵּן מִלְּדַבֵּר עַל כְּלָל יִשְׂרָאֵל אוֹ עַל חֵלֶק מֵהֶם,

וְכָל שֶׁכֵּן מִלְּהִתְרָעֵם עַל מִדּוֹתָיו שֶׁל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא.

וְאֶזָּהֵר מִלְּדַבֵּר דִּבְרֵי שֶׁקֶר, חֲנֻפָּה, לֵצָנוּת, מַחֲלוֹקֶת,

כַּעַס, גַאֲוָה, אוֹנָאַת דְבָרִים, הַלְבָּנַת פָּנִים, וְכָל דְבָרִים אֲסוּרִים.

וְזַכֵּנִי שֶׁלֹּא לְדַבֵּר כִּי אִם דָּבָר הַצָּרִיךְ לְעִנְיְנֵי גוּפִי אוֹ נַפְשִׁי

וְשֶׁיִּהְיוּ כָל מַעֲשַׂי וְדִבּוּרַי לְשֵׁם שָׁמָיִם".

(החפץ חיים, ספר חובת השמירה)

 

והשבוע בפינת המולטימדיה

·         סיפור על לשון הרע בשלושה חלקים

                  חלק א – 

                  חלק ב – 

                  חלק ג  – 

·         מעשה בחבילת עוגיות – על לימוד זכות  –

·         לשון הרע ולשון הטוב  –  קטע מצחיק – 

·         לשון הרע לחזור הביתה – סרט בנושא מושגים יהודיים 

·         לכל אלה שרכשו את דיסק מספר 1 יש שם שני סרטים שמתאימים לנושא הפרק: "לימוד זכות" ו "אסיפת הורים"

ונסיים בבדיחה מיוחדת

אדם אחד דופק בדלת של משפחה אחת:

– שלום אני מוכר ספרים של החפץ חיים, שמירת הלשון – אולי תהיו מעוניינים לרכוש

– לא תודה אנחנו לא מעוניינים ברוך השם אצלנו הכל ברוך השם…אבל כדאי לך לעלות למשפחה מעלינו, הם בוודאי זקוקים לזה…

 

 

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *