והשבוע בפרק על פרשת אחרי מות  יש כאלה שנמאס להם מהחוקים.. (נכתב בערב פסח תשע"ד)

בתוכן

·         מתורתו של הרב קרליבך

·         מתורתו של הרבי מקוצ'ק

·         סיפור  שאי אפשר שלא להתרגש

·         כמה סירטונים 

·         השיר "והיא שעמדה" בביצוע המקורי

·         שני סרטונים מהמארז הכפול בנושא רגשות

·         לסיום בדיחה כשרה

פרשת אחרי מות  – "יש כאלה שנמאס להם מהחוקים"

וּשְׁמַרְתֶּם אֶת חֻקֹּתַי וְאֶת מִשְׁפָּטַי אֲשֶׁר יַעֲשֶׂה אֹתָם הָאָדָם וָחַי בָּהֶם, אֲנִי ה' "

שָׁלוֹם, שְׁמִי עִירִית וַאֲנִי גָּרָה בְּרַעֲנַנָּה. הַהוֹרִים שֶׁלִּי עוֹבְדִים בְּיַחַד, וּשְׁנֵיהֶם עוֹרְכֵי דִּין. מִכֵּיוָן שֶׁיֵּשׁ כָּל כָּךְ הַרְבֵּה חֻקִּים – הֲרֵי כָּל אֶחָד מֵהֶם מֻמְחֶה בִּתְחוּם אַחֵר, וּשְׁנֵיהֶם יַחַד מִשְׁתַּדְּלִים לַעֲזֹר לָאֲנָשִׁים לְהָבִין אֶת הַחֻקִּים.

גַּם אֶצְלֵנוּ בַּבַּיִת יֵשׁ חֻקִּים. לְמָשָׁל:

רַגְלַיִם עַל הַשֻּׁלְחָן בַּסָּלוֹן – אָסוּר,

טֶלֶוִיזְיָה אַחֲרֵי שְׁמוֹנֶה בָּעֶרֶב – אָסוּר,

גְּלִידָה מָתַי שֶׁרוֹצִים – מֻתָּר,

חֲבֵרִים, מָתַי שֶׁרוֹצִים (אַחֲרֵי שֶׁהַשִּׁעוּרִים מוּכָנִים) – מֻתָּר.

גַּם אֲנַחְנוּ, הַיְּלָדִים, שֻׁתָּפִים בִּקְבִיעַת הַחֻקִּים, וְזֶה דַּוְקָא כֵּיף אֲבָל גַּם קָשֶׁה.

אַגַּב, מִכֵּיוָן שֶׁאֲנִי הַבְּכוֹרָה, עוֹלוֹת מִדֵּי פַּעַם שְׁאֵלוֹת לְגַבֵּי חֻקִּים חֲדָשִׁים:

אוֹפַנַּיִם – כֵּן אוֹ לֹא? 

יְצִיאָה לְבַד לַקֶּנְיוֹן – כֵּן אוֹ לֹא?

כְּשֶׁאַחַי הַקְּטַנִּים יִגְדְּלוּ, כְּבָר יִהְיוּ לְגַבֵּי נוֹשְׂאִים אֵלּוּ חֻקִּים בְּרוּרִים בַּבַּיִת,

אַךְ בֵּינְתַיִם דְּבָרִים רַבִּים עוֹד לֹא נִקְבְּעוּ.

אומר ר' מנחם מנדל מקוצק זצ"ל: את המצוות יש לקיים בבחינת "וחי בהם" – מתוך חיות ולהט!

ולא מתוך הרגל – מצוות אנשים מלומדה. ועוד מוסיף הרבי, יש לקיים את המצוות כשהאדם מלא חיים ומרץ – בנעוריו. לא כאותם שמתחילים לקיים מצוות לעת זקנותם – כאשר יצר הרע כבר נחלש!

פרשת אחרי מות עוסקת ברובה במעשים אותם דורשים מעם ישראל שלא לעשות על מנת שארץ ישראל, לא תקיא אותנו מתוכה, כתגובה טבעית, כפי שרואים בגוף האדם, לעצם זר הנמצא בקרבו, כפי שיעיד עם ישראל על עצמו במידה ולא ישמור על הדרכות אלו.

הקבה" מצווה את עם ישראל חוקים ומשפטים שתפקידם למנוע מעמו לחטוא שהרי אדם מובל ע"י יצריו הטבעיים. זוהי לעיתים הליכה אחרי תאוות גופניות ללא רסן, כמעשה בהמה. מסיימת הפרשה בכלל ענייני הצניעות שהן אבן יסוד להצלחת בניין האומה מבחינה אישית ולאומית, הנביא בהפטרה בא ומתאר את ימיה האחרונים של יהודה, המצטיירת כמושחתת בכל שטחי החיים, האישיים והציבוריים, כניגוד גמור לכל מה שנצטווינו לשמור בפרשת השבוע. הן שחיתות בחיי המשפחה, אנוכיות והליכה אחרי תאוות ההנאה ואלימות המגיעה לכדי שפיכות דמים. על כן התוצאה היחידה האפשרית והיא: "והפיצותי אותך בגויים וזריתיך בארצות והתמותי טומאתך ממך". אין אפשרות אחרת אם לא נשמר מהליכה בדרכי הגויים ומקיום האזהרות שבאות בפרשה, לא תהיה ברירה אלא הארץ תקיא אותנו ממנה כמתואר בהפטרה. ולאחר היותנו בכור ההיתוך של הגולה, לאחר שיוסרו הסיגים שמנעו את חיבורנו המוחלט לאלקינו, יוחזרו בני ישראל לארץ ואל תוך ירושלים כפי שזוכים אנו ורואים בימינו את עם ישראל השב לארצו.

דא עקא, שבמישור החינוכי , לא לכולם החוקים והמשפטים ברורים… לא כולם מוכנים לקבל "הנחתות" מלמעלה… אם אנחנו מדברים על ילדים, ישנם כאלה שהחוקים והמשפטים אינם קלים להם והם בקלות יכולים לסטות מהדרך הנכונה.

אי אפשר שלא להיזכר בדבריו של הבן החכם "מה העדות והחוקים והמשפטים אשר צווה ה' אלוקינו אתכם"  אומר הרב קרליבך "אתם יודעים , יש היום הרבה אנשים שרוצים לחזור ליהדות, אבל יש משהו עמוק שעוצר בעדם: הם רוצים לדעת מה המקום שלהם ביהדות, עמוק בליבם הם שואלים כמה אני חשוב? כמה אני חשוב לריבונו של עולם? האם מחכים לי?

שאלת החכם בהגדה נוגעת למקום הזה לגבול  בין האחד ובין השניים. העולם מלא סתירות בין האחד ובין השניים, בין האחדות ובין הריבוי בין הפנים ובין החוץ. וגם בתורה יש סתירות: "עדות" מול "חוקים", "אשר ציווה ה' אלקינו" מול "אתכם". מצד אחד התורה ממש חקוקה בעולם לא פחות מחוקי הטבע ואולי אף יותר, ומצד שני התורה ה יא עדות. כשאתה צריך עדים זה אומר שאתה נמצא בעולם שהאמת נסתרת ואתה צריך לגלות אותה. והחכם שואל מה קורה כאן מצד אחד החוקים שבתורה אומרים לנו שהתורה חקוקה בעולם ומצד שני העדות שבתורה אומרים לנו שאנו בעולם השקר ואנו צריכים לגלות את האמת. והסתירה הזאת היא גם ביחס שבינינו לבין התורה בינינו לבין הקב"ה. החכם שואל מצד אחד ה' אלקינו  כלומר התורה ממש חקוקה בתוכינו, ישראל ואוריתא חד הוא. ומצד שני "ציווה אתכם", הוא מצווה ומזהיר אותנו. כלומר מה שבאמת כואב לחכם זה למה ה' מצווה אותי כל כך הרבה? מה הוא רוצה ממני, האם זה מפני שאני חשוב לו? הייתי רוצה לדעת מה הוא חושב עליי? האם אני עבד או בן?

הבן החכם ממש רוצה להיות יהודי, הוא רוצה ללמוד ולעשות אבל הוא רוצה לדעת מה מקומו אצל הקב"ה. ואנחנו עונים לו "ואף אתה אמור לו כהלכות הפסח: אין מפטירין אחר הפסח אפיקומן" – אכן מה שאתה מחפש זה כל העניין של פסח מה שמאיר בליל הסדר הוא שיש לקב"ה מקום מיוחד משבילך הוא חקוק בך ואתה חקוק אצלו. עד עכשיו חשבת או שהתורה עדות או שהתורה חוקים והשגת האחדות העמוקה ביותר היא הידיעה איך אנחנו אחד עם הקדוש ברוך הוא ועם התורה ללא צורך בציווים.

ולמרות שאנו כבר אחרי… נסיים בסיפור לשבת הגדול

מידי שנה לקראת פסח, היה נוהג רבי אברהם מסדיגורא לספר את הסיפור הבא:

בכפר קטן ליד העיר קולבוסוב, היה חי יהודי שהיה חוכר מסבאה, מהאציל של הכפר. העסקים לא היו כל כך טובים והיהודי לא היה יכול לעמוד בתשלום דמי החכירה. כמה פעמים ניסה הפריץ לבוא ולגבות את דמי החכירה אבל היהודי ממש לא הצליח להשיג את הכסף. אפילו איומי האלימות לא הועילו – לא היה ליהודי ממה לשלם. יום אחד שלח הפריף את המשרתים שלו  ללמד את היהודי לקח, כדי שידע שדרישתו את דמי החכירה היא רצינית לגמרי. מה עשו המשרתים? הם פרצו למסבאה בלילה ועשו שם שמות: הם שפכו את המשקאות על הרצפה, שברו את השולחנות ואת הכיסאות, בקיצור – הרסו את כל מה שיכלו להרוס.

כשיהודי ומשפחתו נכנסו למסבאה וראו מה שראו, חשכו עיניהם. הם היו כל כך מיואשים, שהעצה היחידה שיכול היה היהודי לתת לעצמו היתה – לנסוע  לקולבוסוב ולשמוע את דרשתו של הרבי.

כל זה ארע כמה ימים לפני שבת הגדול. נסע היהודי שלנו לעשות את השבת בקולבוסוב. באותו הזמן, רבה של קולבוסוב היה ר' העשל, אשר נהיה אחר כך הרבי מאפטא.

לכבוד שבת הגדול היה בית הכנסת מלא מפה לפה. כשקם ר' העשל ודרש בפני היהודים במקום הייתה הרגשה של ערב יציאת מצרים. הרבי היה נדמה בעיניהם כמשה רבנו המודיע לבני ישראל על גאולתם הקרובה.

היהודי המסכן שלנו הגיע קצת באיחור לבית הכנסת והוא היה ממש צריך להידחק בפינה שליד הדלת. אלה הדברים שהוא שמע מפי הרב באותה השעה: בתפילה ישנן שתי ברכות על הגאולה: האחת נאמרת לפני עמידה והיא בלשון עבר 'גאל ישראל', והשניה היא בעמידה עצמה והיא בלשון הווה 'גואל ישראל'. הברכה הראשונה מתייחסת לגאולת אבותינו ממצרים ולכן היא בלשון עבר. אבל השניה היא בלשון הווה מפני שבכל שעה ושעה ה' גואל ישראל. ואפילו עכשיו ברגע זה אם יש איזה יהודי שלא יכול לשלם את השכירות שלו, ומשום כךבא הפריץ וזורע הרס וחורבן  – אני אומר לכם, ריבונו של עולם, מי שגואל ישראל בכל רגע ורגע, יראה גם ליהודי הזה את הדרך לצאת מצרתו ולהיגאל בעוניו.

אתן יכולים לתאר לכם איזה שמחה הביאו המילים האלה ליהודי שלנו. כך כשהוא חזר הבייתה הוא היה מלא שמחה והתחיל לרקוד ותך כדי ריקוד הוא צועק  – 'הרבי אמר מי שגואל ישראל עכשיו! הרבי אמר מי שגואל ישראל עכשיו!.

בינתיים הפריץ רצה לראות איך היהודי מתמודד עם הצרה שנפלה עליו. כשהוא הגיע לביתו של היהודי הוא מגלה שהוא רוקד וצועק מתוך שמחה. כמובן שבאותו רגע חשב הפריץ שיהודי השתגע ואין לו סיכוי לראות ממנו כסף. באותו לילה שלח הפריץ לקרוא ליהודי. בהתחלה הוא פחד לבוא אבל אז נזכר במילים של ר' העשל: ה' גואל ישראל בכל רגע'. כשהוא הגיע שואל אותו הפריץ 'הי מושקה' מה יהיה אתך? אתה יודע, זוהי אשמתך שנותרת ללא אגורה, ולי אין כסף לתת לך'.

'מה אני יכול לעשות?' השיב היהודי.

טוב, תשמע, מושקה, ענה הפריץ: קח את שובר האשראי הזה ותביא אותו למזקקה בקלובוסוב, והם ייתנו לך קצת יין שכר. כשתמכור את היי"ש הזה תוכל לעשות קצת רווח קטן ותתחיל לשלם לי את השכירות. חלק מהרווח תיקח עבור המשפחה שלך וכך תמשיך. כך עשה יהודי. וה' עזר שבימים האחדים שנותרו עד החג הוא מכר כל כך הרבה יין שכר, שלא רק שפרע את כל חובו וקנה מה שהיה צריך לחג אלא עוד נשאר לו סכום כסף ניכר. ומה אתם חושבים שעה היהודי הזה עם הכסף? הוא צרר את הכסף במטפחת והיא אותו לקולבוסוב. כשהוא נכנס לר' העשל הוא אמר: הכסף הזה שייך למי שגואל ישראל עכשיו!

אולם כדי לצאת ידי חובה הנה כמה סרטונים די מיוחדים ומדהימים:

ולסיום בדיחה כשרה

עורך דין מפורסם נפטר.
ומגיע לשערי גן העדן  ומחכה בתור,
מגיע למלאך העומד בשער העו"ד אומר לו: "נפלה לכם טעות. אני ישבתי לי במשרד, עובד לי על תיק חשוב, ופתאום ללא כל סיבה, אני מת. מה זה צריך להיות?"
המלאך שואל את העורך דין לשמו, בודק במחשב שלו, וחוזר לעורך הדין: "אני לא יודע למה אתה מתלונן, כתוב במחשב שנפטרת בשיבה טובה."
"מה? משתומם עורך הדין. אני בן 35, מה פתאום שיבה טובה?"
המלאך בודק שוב במחשב לו ואומר לעורך הדין: "על פי חישוב שעות העבודה שחייבת את הלקוחות שלך אתה בן 176 !"