פרשת שמיני – על קרקעית הים  וכשרות הדגים

בתוכן הפרק 

·       רעיון חינוכי

·         דר' הנס גוסלר

·         מתורתו של הרב גרילק

·         מתורתו של הרמב"ם

·         מתורתו של הרמב"ן

·         מעשה בחכה ודג

·         ניסוי האקווריום וניסוי הזבוב

·         סרטונים

·         נספח

כותב הרב גרילק ד"ר הנס גוסלר היה מראשי המנהל במשטר הווימארי שקדם להיטלר. מדינאי מחונן, כלכלן מעולה, סופר נודע וגם יהודי שומר תורה ומצוות. גוסלר, מתבולל בצעירותו, נכבש ליהדות בשלב מסוים בחייו. באחת הסעודות הרשמיות הבחין שכנו לשולחן, אדמירל בצי הגרמני, שגוסלר אינו טועם מן המזון המוגש. אדוני הנכבד מקפיד על דיאטה? – שאל הגנרל מתוך נימוס. כן, השיב גוסלר, "אני שומר את הדיאטה, עליה הקפידו הורי במשך שלושת אלפים שנה". בכך התכוון לכללי הכשרות ולהינזרות ממאכלים אסורים. אכן, גם זו "דיאטה". לכל דיאטה – התכלית שלה. יש שסיבתה – הבריאות. אחרת משרתת את המראה הנאה. יועץ המיניסטר הגרמני, היהודי הנס גוסלר, שמר גם הוא על "דיאטה", ובגאווה שמר. "דיאטה" עשירה בקלוריות של יהדות. "דיאטה" עתיקת יומין, שהחזיקו בה הדורות כולם, ויש הנאמנים לה גם היום. גם לה, לדיאטה זו, תכלית ומטרה: בריאות רוחו ונפשו של האדם, ריסון טבעיו ועידון אופיו, ואם תרצו, גם שמירת זהותו הלאומית. בתוך בולמוס הדיאטות למיניהן השוטף את העולם, לא זוכה "דיאטה" זו של היהדות, לכבוד מיוחד.

בפרשת השבוע פרשת שמיני אנו קוראים על תפריט המזונות של היהודי מה מותר ומה אסור לו לאכול. "את זה תאכלו ואת זה לא תאכלו"

מדוע התורה אוסרת עלינו לאכול ממה שהקב"ה ברא עבור האדם? מה ניתן ללמוד מאמירה זו של התורה?  הגישה הראשונית לסימני טהרה מבינה שכל עניינם של סימני הטהרה הוא ללמדנו מה אנו רשאים לאכול ומה אין אנו רשאים לאכול. גישה זו, הרואה את התורה כספר הלכות בלבד, היא גישה המקטינה את התורה ורואה בה ספר הוראות טכני, המלמד אותנו כיצד לפעול.
חז"ל הסבירו ואמרו שכל בעלי החיים הטמאים מזגם רע, תכונתם אכזרית שהן חיות טורפות צמאות דם וכל האוכל מהן מושפע ונהפך גם הוא לאכזר, קשוח לב. אני רוצה להתעכב ולהרחיב דווקא על  סימני הטהרה של הדגים. שניים הן הסימנים הללו סנפיר וקשקשת. סנפיר היינו הנוצות שהדג שט בהן, והקשקשים הם הקליפות הצמודות בדגים כדברי רש"י במקום. לפי דעת מלומדים סנפירי הדגים מוחזקים בקנים קשים העוברים בתוכם והנקראים קרנים. שני סימני טהרה אלו מקנים לדגים אלו יתרונות מיוחדים, שכדאי לעמוד עליהם. ע"י הסנפיר והקשקשת הדגים הטהורים אינם שוקעים במעמקי הים, בתוך הבוץ והזוהמה שעל קרקעית המים אלא מתעלים ומתרוממים ונושמים אויר צח שעל פני המים. וכך אומר הרמב"ן לעניין הסנפיר והקשקשת, "כי בעליהם שוכנים לעולם בעליון המים ובצלוליהן ויקבלו גידול באור הנכנס שם. ולכן יש בהם קצת חום דוחה מהם שפעת הלחות. ושאין לו סנפיר וקשקשים ישכון לעולם בתחתית המים ובעכוריהם ולרוב הלחות ואפיסת החום לא ידחה מהם דבר". היתרון השני החשוב ביותר הוא שדגים אלו יש להם עוצמה וכוח לשחות נגד הזרם. כל הדגים שוחים עם הזרם, אבל אין בכוחם לשחות בעצמם, ואילו הדגים הטהורים בעלי הסנפיר והקשקשת יש להם חוט שדרה כזה המאפשר להם לשחות נגד הזרם. ולא קלה היא זו, שכן זרם המים חזק מאוד ודרוש כח ניכר להתגבר נגדו. גם הרמב"ם הידוע בלשונו הממוצעת, בעת שעסק בהשפעתה של הסביבה יצא מגדרו המתונה כדי להזהירנו ממנה וזה לשונו: "דרך ברייתו של אדם להיות נמשך בדעותיו ובמעשיו אחר ריעיו וחביריו נווהג נוהג כמנהג אנשי מדינתו לפיכך… אם היה במדינה שמנהגותיה רעים ואין אנשיה הולכים בדרך ישרה ילך למקום שאנשיה צדיקים ונוהגים בדרך טובים ואם היו כל המדינות שהוא יודעם ושומע שמועתן נוהגים בדרך לא טובה כמו זמנינו או שאינו יכול ללכת למדינה שמנהגותיה טובים מפני הגייסות או מפני החולי ישב לבדו יחידי כענין שנאמר ישב בדד וידום ואם היו רעים וחטאים שאין מניחים אותו לישב במדינה אלא אם כן נתערב עמהן ונוהג במנהגם הרע יצא למערות ולחוחים ולמדברות ואל ינהיג עצמו בדרך חטאים…". כדי להיות יהודי דרושים שני סימני טהרה אלו. כלומר שני היתרונות הללו. היהודי אסור לו לשקוע בבוץ. כל אדם יש לו בוץ מסוים אם בחייו הפרטיים ואם בחיי החבר "כי אין צדיק בארץ אשר יעשה טוב ולא יחטא". יש להיזהר שלא לשקוע בבוץ ולהתעלות ולהתרומם משם. להיות יהודי זה לדעת לשחות נגד הזרם.

גם אצל התלמידים שלנו לעיתים יש מצבים שהם נמצאים בתחתית החינוכית ועלינו לגרום להם לעלות מתחתית זו ולפרוץ  את ההרגל ע"י כך שיאמינו בעצמם ויגלו על עצמם דברים חדשים. 

כותבת יהודית שלום "מדוע לדעתך, מחבב ילד מקסיקני את טעמו של תבלין הצ'ילי החריף, ואילו ילד בן גילו החי ביוון ירתע ויסוג כאשר רק יריח את התבלין החריף? ובכן, סביר להניח כי התינוק המקסיקני הטועם לראשונה את טעמו החריף של הצ'ילי אינו מחבב אותו, אך כאשר הוא נוכח לראות שכל האנשים סביבו טועמים מן החריף הזה בתאבון רב הוא משתכנע לנסות שוב. בסופו של דבר ילמד הילד לחבב את טעמו של הצ'ילי, כמו יתר בני משפחתו. כשיגדל אף הוא ירגיל את ילדיו ליהנות מטעמו המעורר של התבלין. באופן דומה כשילד נמצא בתחתית מבחינת ההליך החינוכי אנו יכולים לעצב את חוש הטעם הרוחני, ההתנהגותי והלימודי שלו. בכדי להמחיש את משמעותו של הרעיון נעיין בתוצאות המעניינות של מחקר בין שני שלבים. במהלך השלב הראשון של המחקר הוכנסה לאקווריום מחיצת זכוכית שקופה. הדגים שהיו רגילים לנוע בחופשיות מן הקצה האחד אל הקצה השני לא יכלו להבחין במחיצה השקופה ונתקלו בה פעם אחר פעם. לאחר מספר נסיונות שכאלה, שהסתיימו בחבטה מדאיגה של הדג בלוח הזכוכית הפנימו הדגים את המסר. הם למדו כל אחד בקצב שלו, להיעצר במרחק מה מן המחסום השקוף, הגבול החדש של מרחב המחיה שלהם, להסתובב ולשחות לכיוון אחר. לאחר תקופת מה אפילו הטיפש שבדגים כבר למד על בשרו, כי אי אפשר לנסות ולהגיע אל המחוזות האהובים הנמצאים מעברה השני של הזכוכית. אז עברו החוקרים לחלקו השני של הניסוי, הם הוציאו את לוח הזכוכית מן האקווריום !!! כעת שוב לא היה קושי להגיע אל קצהו השני של כלוב הזכוכית, זה שנחסם על כה על ידי קיר בלתי נראה. האם לדעתך חזרו הדגים להתנהגותם הטבעית המקורית? להפתעת החוקרים המשיכו הדגים לשחות כולם רק עד אמצע האקווריום, המקום בו היה לוח הזכוכית מונח בעבר ובלי לבדוק אם קיים מחסום היו סבים ופונים לכיוון השני. הדגים התרגלו להגבלה ולא ניסו להיווכח האם היא ממשיכה לחול עליהם. הם השלימו עם הגזירה ולא ניסו עוד את האפשרות להגיע ליותר מכך. נוכל גם לעשות אותו מחקר עם זבוב. קחו צנצנת זכוכית בעלה מכסה וכלאו בה את הזבוב. הזבוב הרגיל לחיי חופש ינסה לברוח מן הקופסא הכולאת אותו. על כך שיתעופף פעם אחר פעם אל המכסה המונע ממנו לצאת לחופש. בהדרגה יכנע הזבוב ישלים עם המציאות ויבין כי אין באפשרותו להרחיק לכת אלא להגיע לגובה מסויים. לאט לאט יבין הזבוב כי חבל להשקיע אנרגיה מיותרת בנסיונות שווא. כעט פתחו את הצנצנת בעדינות וראו איזה פלא הזבוב לא יוצא מהגבול! איך הוא התרגל? אם וכאשר ננענע את הצנצנת או נשבור אותה אז הזבוב יפרח לעולם החופש. ילד שגדל בתנאים שאינם מעודדים צמיחה והתפתחות יעז לקפוץ רק עד לגובה מסויים. מתוך חשש שהקפיצה לעבר גובה רב יותר תגרום לו לכאב ואכזבה. ותפקידינו הוא כמו  בפתגם הסיני שאומר: אם נתת לעני דג, הוא יהיה שבע היום. אם נתת לעני חכה ולימדת אותו לדוג, הוא יהיה שבע כל חייו. הדבר בחשוב ביותר זה לשנות את תפיסת העולם של ילדים אלו לשכנע אותם להעמיד פנים שהם יכולים להגשים חלום ולנסות לעוף ויתכן שיגלו כי הדרך שנראתה להם חסומה נפתחה פתאום.

בכדי לעזור לילדך עלינו לפנות זמן להקשיב להביט ולראות אותו. ואז אפשר יהיה להתחיל במהלך שיגרום לו לפרוץ קדימה

 

לסיכום, נזכרתי בסיפור "החכה והדגים"

 

בכפר קטן על שפת ים שאיננו מכירים חי זוג בבקתה קטנה, מטה ליפול

"עניים" –  כלל אינה מילה המתארת את מצבם. אוכל לא היה להם

להעלות על שולחנם. היו להם רק שתי חליפות בגדים – הם היו מחליפים בגדים

כל פעם לכביסה ומחליפים שוב מיד כשהתייבשה. אל תשאלו אותי

איך הם הסתדרו כשירד גשם…

 

יום אחד נבחר ראש כפר חדש. כחלק מהכניסה לתפקידו הוא החליט

לבקר בבתיהם של כל אחד מאנשי הכפר.

כשהגיע לביתם של הזוג הנחמד פניו התכסו תדהמה וזעזוע.

כאשר שאל את אנשי הכפר מדוע הם חיים כך, ענו לו אנשי הכפר כי כך

הם חיו מאז ומעולם וכי הם נותנים להם דגים בכל יום כדי שלא ירעבו.

 

היו בכפר גם כמה דייגים עשירים שהרגישו שלא בנוח עם מצוקתם

של הזוג ובכל יום היה אחד הדייגים מביא להם כמה דגים לארוחת הערב.

בכל יום הם היו מקבלים את כמות הדגים שלה היו זקוקים כדי להתקיים.

לא יותר.

כך נמשכו הדברים שנים על גבי שנים.  כל היום יושב הזוג בביתו,

מקבל כמה דגים כדי לאכול את ארוחת הערב, ובליבו אין כל תקווה כי

עוניים הנורא יוכל להשתנות אי פעם.

 

לא עבר שבוע וראש הכפר הכריז על אסיפה של כל חברי הכפר.

אנשים התקבצו יחדיו בכיכר המרכזית של הכפר וראש העיר פתח בדברים:

אני ראש הכפר החדש, חי פה כבר שנים רבות בכפר הזה ולא ידעתי

על המעשה הנוראי  שמתקיים פה ממש בתוך הכפר שלנו.

באתי להציע לכם היום הצעה, הצעה שלא תוכלו לסרב לה.

אני מציע שחברי הכפר יהיו ערבים זה לזה. אני מציע שמעכשיו נקים

מועצה של הכפר שתדאג שלכולם תהיה עבודה והזדמנות לפרנס את עצמם.

 

ראש הכפר פנה אל הזוג ואמר: "לא הבאתי לכם דגים, גם לא אביא,

איש יותר לא יביא לכם דגים. מהיום תביאו אתם את הדגים לעצמכם,

ובכמות שתהיה תלויה רק בכם. היום הבאתי לכם חכה!"

 

ונסיים בסיפור משעשע בענייני כשרות

רבי מרדכי בנט זצ"ל נלחם מלחמה גלויה עם "הרבנים" הרפורמים, ועם כל גודל צדקותו, טוב ליבו וענוותנותו, היה מטיח כלפיהם דברים קשים כגידים. אירע פעם שהלך להתרחץ במעיינות מרפא של קרלסבד, נפגש עם "רבי" רפורמי מעיירה אחת באשכנז. התפאר הלה לפניו שכל ענייני קהילתו הדתיים והרוחניים נחתכים על פיו, תהה רבי מרדכי על קנקנו ומצאו ריק מכל ידיעה וריח של תורה. שאלו רבי מרדכי: מה עושה מר כשבני קהילתו באים אליו בשאלות של איסור והיתר שצריך להכשיר או להטריף? קשה לי להיכנס בעובי הקורה של כל שאלה ושאלה- ענה הרב הרפורמי- על כן נוהג אני להטריף.

אספר למר, ענה לו רבי מרדכי, מעשה ביהודי שהיה גר בכפר רחוק מניקלשבורג, כדרך אנשי הכפר היה מגדל עופות, תרנגולים ואווזים לשחיטה. השוחט היה טובח והכפרי היה מוכר את בשרם, שומנם ונוצותיהם, ומזה היתה פרנסתו מצויה לו. כשמצאו איזו שאלה בעוף, היה הכפרי רותם את עגלתו ונוסע לניקלשבורג לשאול את אחד הדיינים להורות לו הלכה למעשה. פעם אחת נקלע לאותו כפרי ליצן אחד קל דעת, ותוך כדי שיחה הביע לפניו הכפרי את צערו, כי בימות החורף הקשים כשהדרכים משובשות עקב השלגים, נאלץ הוא לנסוע העירה לעיתים קרובות, על מנת לשאול את פי הדיינים שאלות שונות של כשרות המצויות בעוף.

שמע לעצתי, אמר לו אותו ליצן, מדוע תטריח את עצמך בנסיעות קשות כל כך, הרי כתוב בתורת משה "ובשר בשדה טריפה לא תאכלו לכלב תשליכון אותו" מכאן מוכח כי בשר טריפה זהו חלקו של הכלב, ועתה עיצה לי אליך- אם תהיה איזו שאלה בעוף, בתרנגולת או באווז, תניחם לפני כלבך והיה אם יאכלם תדע כי טרפות הם, ואם לא, הרי השאלה כשרה.

שמח הכפרי על העצה ההוגנת ומאז נהג כך, כמובן שהכלב אכל את כל אשר הגישו לפניו ולא השאיר שריד. והכפרי קיבל עליו את הדין באהבה, בהאמינו כי בוודאי בשר זה בחזקת טריפה. אולם משרבו השאלות בעופות, והכלב כדרכו אכל כל מה שהוגש לפניו, החליט הכפרי לנסוע העירה ולנסות את מזלו אצל מורה הוראה אחד שבבית דיני, כשבא לדיינים שאלוהו: מדוע לא הגעת זה זמן רב לשאול את שאלותיך? כלום סגרת עסקך בגידול העופות?. השיב אותו כפרי: לא ולא, ממשיך אני בגידול העופות ואף שאלות רבות היו לי במשך הזמן, אלא שכלבי היה פוסק אותן…ועתה מדוע הגעת אלינו? שאלו אחד הדיינים כשהוא מחייך. כלבי מחמיר יותר מידי- החזיר הכפרי בתמימות- הוא אינו יודע אלא להטריף…

 

והפעם בפינת המולטימדיה נעסוק בענייני אוכל וכשרות

 

• כשרות באוכל (סרטון שיכול לשמש לדיון בכיתה) – 

​http://www.youtube.com/watch?v=6XqyE0HF71Y

• קניית פלאפל –

​

• כשרות בבשר –

​

• כשרות בעלי חסלט –

​

למי שרכש את המארז חמשה חומשי תורה ימצא עוד שתי מצגות מרהיבות בנושא

 

 

נספח מהו השיעור הנוסף שביכולתנו ללמוד מסימני הדג הכשר והלא כשר? התלמוד מספר על אירוע שהתרחש לאחר שמלכות רומי אסרה את לימוד התורה. אדם בשם פפוס בן יהודה ראה את רבי עקיבא מלמד תורה ברבים ושאל אותו: "עקיבא, האינך מפחד מגזירת המלכות?" ורבי עקיבא השיב לו במשל: "פעם הלך שועל על שפת הנהר וראה דגים מתרוצצים ונמלטים. כששאל אותם "מפני מה אתם נמלטים?" הם השיבו לו, "מן הרשתות שפורשים בני האדם כדי לתפוס אותנו". השועל אמר להם, "בואו ליבשה ונגור ביחד כמו שאבותינו גרו יחדיו". והדגים השיבו לו, "אתה טיפש, כי אם בסביבתנו הטבעית אנו מפחדים, על אחת כמה וכמה שנפחד אם נעזוב את מקומנו הטבעי". כך גם – אמר רבי עקיבא – אם קיומנו מוטל בסכנה כעת, כשאנו עוסקים בלימוד תורה שמצילה את חיינו, באיזו סכנה נהיה אם נפסיק לעסוק בתור קשקשים משמשים לדגים כשכבה מגנה ובעזרת הסנפירים הוא שוחה ממקום למקום. כשאדם לומד תורה, מצפים ממנו ליצור חידושים והוספות בתורה. כמו כן חיוני שמי שלומד תורה תהיה לו יראת שמים. התלמוד משווה את לימוד התורה עם יראת שמים לחיטה המאוחסנת עם חומר משמר. בדיוק כפי שהתבואה תתקלקל מהר בלי חומר השימור, כך גם אדם הלומד תורה ללא יראת אלוקים יישכח במהרה את אשר למד, ולימוד התורה שלו יהיה לו כמו סם רעיל.3 לפיכך, הסנפירים מייצגים את הכוח להגשים ולהגיע לגבהים חדשים באמצעות חידושי תורה, והקשקשים מייצגים מרכיב מהותי של יראת שמים, שדרכה לימוד התורה הופך לתרופה המוסיפה חיים. לסיכום, אם יש לאדם את איכות ה"קשקשים", אזי הוא נמצא על המסלול הנכון בלימוד התורה שלו ובסופו של דבר הוא יביא הן לעצמו והן לתורה עצמה ברכה בעזרת "סנפיריו" – מחשבות חדשניות שתתאמנה לרוח התורה ולאמיתותיה. אדם כזה נחשב לטהור ונקי. אבל אדם שלומד תורה ואין לו "קשקשים" – יראת שמים – הוא טמא ולא כשר. לימוד התורה שלו והסנפירים שלו – חידושיו – מנוגדים לרצונו של אלוקים ולא מעניקות לו זכות לרשת את מקור החיים הרוחני שאותו מעניקה התורה למי שלומד אותה.