והפעם פרק מורכב ארוך ומעניין, 

פרשת משפטים תוכן פרק 

·         רעיון חינוכי על "נעשה ונשמע"

·         לימוד חשוב מילדה בת שלוש

·         מתורתו של ר' נחמן

·         מתורתו של הרבי מלובביץ

·         תורת האימון של אלון גל "נעשה ונשמע"

·         סרטונים בנושא הורות וגבולות

·         עוד שני סרטונים חזקים ומרגשים לשימוש נוסף

·         בדיחה שאני משתמש בהרצאותיי בנושא ניהול קונפליקט

"נעשה ונשמע" – למה לעשות בלי להבין?

איך אפשר לציית למשהו שלא מבינים? תלוי כמה אמון צבר זה שאומר אותו.

וַיִּקַּח סֵפֶר הַבְּרִית וַיִּקְרָא בְּאָזְנֵי הָעָם וַיֹּאמְרוּ כֹּל אֲשֶׁר-דִּבֶּר יְהוָה נַעֲשֶׂה וְנִשְׁמָע.

"אמר רבי אלעזר בשעה שהקדימו ישראל נעשה לנשמע יצתה בת קול ואמרה להן מי גילה לבני רז זה שמלאכי השרת משתמשין בו דכתיב (תהלים קג) ברכו ה' מלאכיו גבורי כח עושי דברו לשמוע בקול דברו, קודם 'עושי' ואחר כך 'לשמוע'", הרי לנו שישנו סוד בכך שמקדימים נעשה לנשמע, שהיה ידוע בתחילה רק למלאכי השרת, וכעת גילה זאת עם ישראל, ואם נרצה, נוכל לומר בבירור שאין זה סתם סוד, אלא שיש בו משהו יסודי בעצם קבלת התורה, ומה באמת טמון בכך?

…כל עם ישראל עומד מול הר סיני, רואה את הענן ואת הקולות והברקים, שומע את עשרת הדברות ומקבל את התורה. כל עם ישראל קורא 'נעשה ונשמע', כלומר – אנחנו מוכנים לעשות כל מה שיגידו לנו, בלי לבקש הסבר, בלי לערער.מה ההגיון במעשה הזה?

אחרי הכול, עם ישראל יצא ממצרים חמישים יום לפני מתן תורה. חמישים יום הם פחות מחודשיים. כשעם ישראל יצא ממצרים, הוא היה שקוע בתוך 'מ"ט שערי טומאה'. הם כלל לא ידעו מהי אמונה, ואורח חייהם היה דומה מאוד לזה של המצרים.

האם זה לא מוזר לכם, כמו שלי זה נראה מוזר, שההכרזה בהר סיני 'נעשה ונשמע' חמישים יום בלבד אחרי יציאת מצרים, היא קצת מוגזמת, קצת פזיזה, והרבה לא מובנת? איך יכלו אותם אנשים לקבל על עצמם לבצע את התורה והמצוות, חמישים ימים אחרי שהיו שקועים בתוך מצב של חטא? הרי לא ייתכן שבתוך חמישים יום הם התרוממו לגבהים של צידקות, עד כדי כך שכל התורה תהיה מובנת להם אפילו בלי לבקש הסבר!

איך הם יכלו לסמוך על האלוקים שרק לא מזמן התחילו ממש להכיר אותו?

איך הם יכלו להכריז תחילה 'נעשה' את התורה? איך הם יכלו לסמוך על האלוקים שרק לא מזמן התחילו ממש להכיר אותו? עול התורה אינו משהו קל, ואינו משהו שאפשר להסיר כמו שכמיה כשלא נוח. עול התורה הוא נצחי, והם קיבלו אותו לא רק עליהם, אלא על כל הדורות הבאים אחריהם, בלי לדרוש הסבר, בלי למצמץ, בלי להסס.

האמנם, הם לא היו נמהרים מידי, תמימים מידי או אולי צייתנים מידי?…

לפני שנענה על התמיהה כדאי לעבור לעולם החינוך, לעיתים די קרובות אנו נתקלים בילדים שמקבלים חינוך טוב, ובכל זאת הילד עושה מעשים שלא יעשו. ונשאלת השאלה כיצד דבר כזה יכול לקרות, שילד יבוא ממשפחה טובה ויקבל חינוך טוב ובכל זאת יתנהג בצורה כזאת ? התשובה הנפוצה היא, שדבר זה קורה בגלל השפעת הסביבה. דהיינו שאכן הילד קיבל חינוך טוב, אך הסביבה דהיינו חבריו וכולי השפיעו עליו לרעה. אך התשובה הזו לא ממש טובה. כי זה אומנם נכון שהסביבה היא זו שהיוותה את הטריגר להתנהגות הילד. אך עדיין, אם החינוך עצמו שהילד קיבל היה טוב, אז החינוך והלימוד עצמם שהילד קיבל היו אמורים להשפיע על הילד בצורה חזקה, כך שהוא לא יושפע גם מהסביבה. כי הרי כאשר מחנכים מישהו צריך בעצם לחנך אותו בין השאר לאיך לא להיות מושפע מהסביבה. וכל הורה ומחנך, הרי מחנך את ילדו שלא יהיה מושפע מהסביבה. אז כיצד זה שבעצם הילד קיבל חינוך טוב, שבין השאר כולל את החלק של איך לא להיות מושפע מהסביבה ובכל זאת הוא כן מושפע מהסביבה ? (מקווה שלא סיבכתי אתכם) והתשובה על כך היא, כי אומנם הילד קיבל חינוך טוב, אך רמת ואיכות החינוך שהוא קיבל לא הייתה מספיק טובה (לפי מבחן התוצאה). הילד אומנם קיבל חינוך, אך החינוך הזה היה כגוף ללא נשמה. ולכן בעת מבחן, החינוך הטוב שהילד קיבל לא עזר לו לעמוד במבחן של החיים. ולמה הכוונה חינוך ללא נשמה ? הכוונה היא כי הילד אכן חונך ולמד מה לעשות ומה לא לעשות, אך הילד לא למד ולא הסבירו לו מספיק טוב למה להתנהג בצורה הספציפית הזאת, כפי שמסבירים לאדם בוגר. לילד בד"כ מסבירים מה, אבל לא מסבירים למה. וגם אם מסבירים למה, אז מראש יוצאים מנקודת הנחה שהוא לא יבין למה, או לא ממש צריך להבין למה, אלא רק מספיק שיגידו לו מה לעשות, ואז גם ההסבר של הלמה לעשות כך או אחרת, גם ההסבר הזה לוקה בחסר. הילד אומנם למד מה נכון לעשות, אך הוא לא למד ולא הסבירו לו מספיק טוב מה הם הדברים שעומדים מאחורי תפיסת החיים הנכונה. מעולם לא הסבירו לילד את ההיגיון הפנימי שעומד מאחורי הכללים שנאמר לו לנהוג לפיהם. חינוך ילדים טוב ואיכותי אמור לכלול בתהליך הלמידה של הילד גם חינוך לדפוסי חשיבה נכונים ובריאים. הילד אמור ללמוד על החיים מפרספקטיבה של מבוגר. ילד אמור ללמוד לא רק מה נכון לעשות אלא גם למה זה אכן נכון לעשות, מפרספקטיבה של מבוגר עד כמה שאפשר. כאשר ילד מקבל חינוך עמוק יותר, משהו שנהפך למהות שלו כאדם, הסיכוי שהוא יתדרדר נהיה קטן מאוד. ברגע שילד מקבל חינוך פנימי יותר, חינוך שמלמד אותו כיצד להכיר את עצמו טוב יותר, כיצד לחשוב בצורה נכונה ולא רק מה לחשוב, כיצד להרגיש ביחס לעצמו ולא רק מה להרגיש, כיצד להתמודד ברמה הפנימית ולא רק מה לעשות בפועל, חינוך כזה, הופך למהות של הילד כאדם. וחינוך כזה כמובן יכול באמת לשמור עליו מפגעי החברה, הרבה יותר מאשר אם רק אומרים לו מה לעשות. כאשר הילד לומד רק מה לעשות ולא מלמדים אותו את הפנימיות של מה שהוא עושה,

שואלת  נעמי לוינשטין על בני ישראל איך הם אמרו לקב"ה נעשה ונשמע והתחייבו בצורה מוחלטת כלפיו? היא ממשיכה ואומרת "השאלה הזו מנקרת בי גם כאשר אני מתלבטת לגבי עשייה או אי-עשייה של משהו הקשור בדת, שאינני מבינה לגמרי את משמעותו, או שקשה לי מאוד לקיים אותו. למשל, קשה לי להימנע מכל מיני פעולות האסורות בשבת, כמו הדלקת אש למשל, פעולות שאולי פעם היה קשה לבצע אותן אבל היום הן קלות מאוד לביצוע ועם כל זה עדיין אסורות. לעיתים, ההימנעות מפעולה זו או אחרת גורעת מעונג-השבת שלי.

ואז אני שואלת את עצמי: מה פתאום? מה פשר ה'נעשה ונשמע' הזה? מדוע אני מקבלת את המצוות, כולן, כאילו ברור לי שאני חייבת? האם זו אינה צייתנות עיוורת? האם, כשאני רוצה להרגיש קרובה לדת, אני צריכה לעשות לשם כך כל מיני דברים שאינם ברורים לי, ושאינני מרגישה שהם מבטאים את דווקא את הקשר האישי שלי לדת, כמו ללכת בזמנים קבועים לבית הכנסת או לצום כשכולם צמים?

עניין של אמון

את התשובה קיבלתי דווקא… מילדתי הקטנה בת השלוש.

בתי בת השלוש, כמו הרבה מאוד בנות גילה, היא גם ילדה וגם בת שלוש – כלומר, גם מתחילה לפתח את החוש האסטטי וגם את המרדנות, בו זמנית. התוצאה היא מריבות בוקר קבועות בסגנון: 'אני לא רוצה את החצאית האדומה, אמא!', או 'היום אני לובשת את השמלה הורודה עם המגפיים הכחולים'…לא עוזרות הטענות שלי על חוסר-ההתאמה למזג האויר, על כך שמכנס צמר אינו מתאים ליום קיץ, ועל כך שהשמלה הורודה אינה מתאימה למגף הכחול.                                                             

 "אמא אוהבת אותך, חמודה', אני אומרת לה בכל בוקר מחדש, 'ואמא מתאימה לך את הבגד הכי מתאים והכי יפה'. אבל היא לא משתכנעת. וכך יוצאת הילדה העקשנית לגן בבוקר כשהיא לבושה כמו שאני רציתי, עם מצב-רוח כמו שבהחלט לא רציתי, אחרי שאמא 'הרעה' הודיעה לה שהיא לובשת בדיוק את מה שאמא החליטה.

 עד שבוקר אחד החלטתי לעשות לזה סוף, ולהניח לילדה ללמוד בעצמה את מה שאני מנסה ללמד אותה כל הזמן. אותו בוקר היה קייצי וחמים, ובת השלוש דרשה בתוקף ללבוש את שמלת הצמר הורודה.

'בסדר', אמרתי באומץ, ובגבורה הולכת וגדלה ראיתי אותה יוצאת לגן מאושרת. לא רציתי לדמיין מה יקרה בעוד שעה או שעתיים, כשהיא תצא לשחק בחצר הגן, בשמש, בשמלת הצמר.

למחרת, כאילו לא היה עליה ללמוד לקח, ביקשה הילדה שלי ללכת לגן בנעלי בית.

אבל לא הייתי צריכה לדמיין. בשעה עשר וחצי חזרה הילדה שלי הביתה, מיוזעת, כשהעוזרת מלווה אותה והיא בוכה. 'חם לי אמא', היא אמרה וביקשה להתפשט.

למחרת, כאילו לא היה עליה ללמוד לקח, ביקשה הילדה שלי ללכת לגן בנעלי בית. הסכמתי. בצהרים היא חזרה עצבנית, כי נעלי הבית נפלו מרגליה ללא הרף ומנעו ממנה להשתתף במשחקי החצר.

וגם ביום השלישי, כשחשבתי שהיא לא צריכה יותר הוכחות לכך שאמא יודעת מה היא אומרת, היא ביקשה ללבוש את הסוודר החורפי החם. גם הפעם שתקתי, בגבורה רבה, מחכה שאי-הנוחות תעשה את מה שלא עושה השכל.

ולמחרת – טוב, אולי זה נראה כמו נס – הילדה שלי כבר לא ביקשה שום דבר. היא לא הסבירה לי מדוע, אבל כשאמרתי שהיום היא תלבש את המכנס הורוד, היא לא אמרה 'לא', אפילו לא משכה כתף. היא פשוט נעמדה על הכסא והמתינה.

ומאותו יום והלאה פסקה התופעה. הילדה שלי למדה לסמוך עלי, אחרי שראתה איך אני יכולה להתאים ב"גאונות בלתי-נתפסת" מבחינתה, את הבגד המתאים לכל מזג אויר. היא פשוט הבינה, שאני אתן לה את הבגד הכי טוב לאותו בוקר, וסוף סוף נתנה בי אמון והבינה שאני באמת רוצה את טובתה. כעת היא יודעת, שגם אם היא לא מבינה למה החלטתי על השמלה הזאת ולא על שמלה אחרת – כדאי לה להאמין בי.

עניין של אמונה

ופתאום, קיבלה גם השאלה שלי תשובה יפה כל כך.

לא תמיד אני מבינה למה עלי לעשות כך ולא אחרת. לא תמיד אני מבינה למה, כדי להתחבר טוב יותר לדת, עלי לעשות דברים מסוימים ולא אחרים, או דברים שאינני מבינה את עומק משמעותם. לא תמיד אני מבינה, אבל אני כן עושה. ולמה?

כי היו לי מספיק הזדמנויות בחיים להיווכח, שאלוקים יודע מה הוא עושה.

כי היו לי מספיק הזדמנויות בחיים להיווכח, שאלוקים יודע מה הוא עושה. אלוקים הביא אותי לעולם, והוא זה שעוזר לי לחיות מיום ליום. הוא הביא לי את בעלי וילדי, את כל הטוב והאושר שיש בחיי. אם יש מישהו שאפשר לסמוך עליו, לתת בו אמון, זה עליו.

אני זוכרת, כשעמדתי ללדת את ילדתי הראשונה, רציתי מאוד לקבל תפקיד בכיר במשרד שעבדתי בו, אבל הבוס סרב. אישה בהריון, שעוד מעט תלד ותעלם מהנוף, לא מתאימה להתחיל עכשיו תפקיד של ניהול מחלקה. אני כעסתי, לא הבנתי, רציתי אפילו לפטר את הבוס חסר-הלב שלי. אבל כמה חודשים אחרי שחזרתי מחופשת הלידה, נסגרה המחלקה כולה. למזלי הטוב, לא ניהלתי אותה אז, ולא הסתבכתי בחקירה הפנימית שנפתחה. יכולתי לעבור בצורה נקייה למחלקה אחרת.

מישהו מנהל את העניינים יותר טוב ממני, הרגשתי אז. אותה הרגשה פיעמה בי כשרצינו לעבור לדירה אחרת, אבל העניינים לא הסתדרו בשום פנים. לא הצלחנו למכור את הבית, ולא מצאנו בית אחר מתאים. רק לאחר שנה של הסתבכויות התברר לנו שכדאי היה להישאר, כדי שילדתנו הקטנה תקבל את המטפלת הטובה ביותר בעולם. שוב הרגשתי אז, שאלוקים מנהל את חיי טוב יותר ממה שאצליח אני לנהל אי-פעם. הרגשתי, שאני יכולה להפקיד את גורלי בידיו בלב שקט, ולתת בו אמון מלא.

במשך הזמן השתכנעתי, אחרי מקרים נוספים, קטנים וגדולים, שבהם 'העמדתי במבחן' את רצונו הטוב של אלוקים כלפיי – שגם מה שנראה לי לפעמים גרוע, או לא נעים, יכול להיות טוב מאוד בשורה האחרונה של תכניתו של אלוקים.

לא הייתי מצייתת לאף אחד בעולם, אם הוא לא רכש את אמוני קודם לכן. כשם שילדתי לא צייתה לי, עד שלא תפסה שאני באמת יודעת לבחור לה בגדים, ושכדאי לה ללבוש את הבגד שהכנתי לה, גם אם בבוקר היא לא מבינה בדיוק מדוע – כי בצהרים היא תמיד יכולה כבר להבין.

כך, אני מאמינה, הרגישו גם בני ישראל לפני שאמרו 'כן' במעמד הר סיני. הם אמנם יצאו ממצרים רק לפני חמישים יום, ולפני כן לא ידעו מהי אמונה, או מהי תורה. אבל במהלך חמישים הימים האלו, ועוד לפני כן, הם נוכחו שאלוקים הזה הוא מישהו שאפשר לתת בו אמון.

הוא נתן למצרים עשר מכות, שכל אחת ואחת מהן היתה נס גדול בפני עצמה, כדי לסלול את הדרך לשחרורם מעבדות מצרים; אחר כך הוא הוציא אותם ממצרים – עם שלם יוצא ממדינה שבה היו עבדים מאות שנים, בצהרי היום, ואף אחד לא מעכב בעדם; אחר כך קרע עבורם את ים סוף – נס אדיר, אחד הגדולים שנעשו אי פעם בהיסטוריה; ואחר כך גם הוריד להם מן השמים את ה'מן', המזון השמימי שממנו אכלו במשך כל שנות נדודיהם במדבר.

כל הניסים הללו לא השאירו שום מקום לספק: אלוקים הוא הישות החזקה בעולם, שאפשר לסמוך על דיברתו. אם הוא אומר לעשות כך או אחרת, הרי שמאחוריו יש 'רקורד' עשיר של עשיה שהוכיחה את עצמה. גם אם אינם יודעים עדיין מה בדיוק כתוב בתורה הזאת, או איך בדיוק הם אמורים להשתמש בה – הם יכולים לסמוך על האלוקים, ודי בכך.

וכך  גם בחינוך ילדים אנחנו צריכים לרכוש את אמונם של הילדים כדי לקבל מהם אמירות של "נעשה ונשמע" ורק אחרי שרכשנו את אמונם בנו נוכל לקדם אותם לעבר המטרה האמיתית.

חינוך טוב הוא חינוך כזה שבו אתה מדבר עם ילדך / אחיך / חברך / הוריך / סביבתך וכולי, בגובה העיניים ושבו אתה מכבד את האדם שמולך בדיוק כאילו הוא זה אתה. חינוך טוב, הוא כזה שבא ממקום שמסביר לילד שלך את ההיגיון האישי שלך (שלא בהכרח הוא נכון, גם אם אתה בטוח שהוא נכון) במה שאתה אומר לו לעשות, ולא רק כזה שאומר לו מה לעשות.

ועוד כיוון מעניין שקראתי בעניין "נעשה ונשמע"

בעיני חז"ל הקדמת 'נעשה' לנשמע' נחשבת ליסוד מכונן במערכת היחסים שבין ישראל לאלוהים, וכפי שמספור בתלמוד: 'בשעה שהקדימו ישראל נעשה לנשמע יצתה בת קול ואמרה להן: מי גילה לבני רז זה שמלאכי השרת משתמשין בו?' (בבלי, שבת פח ע"א).

מדוע אפוא 'נעשה ונשמע' הוא עיקרון יסודי כל כך? בשיעור שהעברתי לקבוצה של חיילים, עולים חדשים מרוסיה, התייחסתי להכלת היסודות 'לעשות' ו'להיות' ביהדות. חיילת אחת לא התרשמה מהדברים; 'זה פשוט' היא הסבירה לי, 'הרי נאמר במפורש "נעשה ונשמע" ,"נעשה" זו הפעולה המעשית – לעשות, ואילו "נשמע" הוא הערך העצמי של ההקשבה, כלומר "להיות"'. מה שלה היה פשוט היה בעבורי פרשנות חדשה למונח המוכר, ושמחתי על ההזדמנות לעגן את התפיסה המהותית שאני נוהג לדבר עליה ביסוד מכונן זה.

נעשה ונשמע הוא אפוא יסוד גדול בעבודה הרוחנית. אנסה להבהיר את חשיבותו באמצעות שני פירושים נוספים:

בפשט הדברים, הקדמת ה'נעשה' מבטאת את המוכנות הבסיסית להיענות לבקשה. התמסרות בלתי מותנית. ה'בית יעקב' בפירוש על הפסוק הראשון בספר ויקרא 'וַיִּקְרָא אֶל מֹשֶׁה וַיְדַבֵּר ה' אֵלָיו' מסביר את היחס שבין קריאה לדיבור: 'על ידי הקריאה מוכרח להתקרב כלו לגמרי ואחר כך כשחברו מדבר אליו מדבר לו רק דבר פרטי. כמו כן יש לכל ישראל קריאה שמוסר עצמו לגמרי לה' יתברך' (בית יעקב, פרשת בא). כלומר כאשר אדם מבקש מחברו דבר מה וחברו נענה ברצון מבלי לברר בדיוק מה נתבקש ממנו לעשות, לעצם התגובה הראשונית של המוכנות וההתמסרות ערך רב יותר מכל פעולה שיעשה אחר כך. כפי שמציין הבית יעקב, תחילה האדם מתמסר, ומה שיהיה אחר כך הוא דבר מוגדר ונקודתי .

בשלב ראשון צריך אפוא את ה'נעשה', אולם אחר כך דרוש גם ה'נשמע'. העשייה היא בלתי מותנית, אבל האדם אינו מצטמצם אליה בלבד, הוא אינו שואף שעשייתו תישאר מכנית. הוא צמא להגיע ל'נשמע', למקום של הקשבה, העמקה והבנה שתאפשר לו להגיע לחוויה והזדהות עם מעשיו.

אסיים בתובנה ששמעתי בשם רבי נחמן מברסלב, שיכולה גם היא לכוון מסע רוחני; 'נעשה' מתייחס לכל הדברים שאני מסוגל לבצע בהווה, לכל מקומות שאני יכול להגיע אליהם כעת. ואילו 'נשמע' מתייחס לכל המדרגות שכרגע נבצר ממני להגיע אליהם ואינני מסוגל להשיגם, אבל ראוי שאשמע עליהם כדי לעורר את הצמא ללכת אל המקום שמעבר למקום שאני נמצא בו כעת, בתקווה שמה שעכשיו הוא אצלי רק בגדר של 'נשמע', ייהפך ביום מן הימים ל'נעשה'.

תחילה "נעשה" ואחר-כך "נשמע" – שיחות הרבי מלובביץ

כאשר בא הקב"ה וביקש לתת את התורה לבני-ישראל, הכריזו כל בני-ישראל כאיש אחד "נעשה ונשמע". אמירה זו שלהם נעשתה מאז סמל לקבלת-עול ולהתמסרות לרצון ה' – תחילה עושים ומקיימים ("נעשה") ורק אחר-כך מנסים להבין ("נשמע").

אולם עדיין יש להבין מה עניינו של ה"נשמע" לכאן. קבלת-עול שלמה היא לכאורה ההכרזה "נעשה" בלבד. יהודי אומר לקב"ה, כל מה שתצווה עליי –  אעשה. וזה אמנם מה שהתורה מספרת קודם לכן: "ויען כל העם קול אחד ויאמרו, כל הדברים אשר דיבר ה' נעשה". מדוע אחר-כך באה תוספת: "כל אשר דיבר ה' נעשה ונשמע"?

תוספת שגורעת?

יתרה מזו: התוספת "ונשמע" גורעת לכאורה מקבלת-העול הבאה לידי ביטוי בהכרזה '"נעשה". אמנם הם מצהירים שה"נעשה" קודם ל"נשמע", אבל בכל-זאת הם דורשים להבין. והלוא קבלת-עול שלמה פירושה, שיהודי מקיים את המצוות לא בגלל הכרתו השכלית אלא מכיוון שזה רצון ה'.

אמנם יהודי חייב לא רק לקיים את התורה ("נעשה"), אלא גם ללמוד אותה ולהבינה בשכלו ("ונשמע"), אבל גם זה עצמו בא מתוך קבלת-עול. כשם שציווה הקב"ה לקיים מצוות מעשיות, כך ציווה מצוות הקשורות בלימוד ובהבנה. נמצא אפוא, שגם לימוד התורה אינו אלא פרט בתוך ה"נעשה".

שני כתרים

כשמתבוננים במאמרי חז"ל מתברר, שההכרזה "ונשמע" לא זו בלבד שלא גרעה מה"נעשה", אלא היא-עצמה עניין נעלה ביותר. חז"ל אומרים, שכאשר הכריזו בני-ישראל "נעשה ונשמע", באו מלאכי-השרת וקשרו לכל יהודי שני כתרים – אחד כנגד "נעשה" ואחד כנגד "נשמע". מכאן אנו למדים, שה"ונשמע" הוא עניין גדול לעצמו.

יש כאן יסוד עמוק במידת התמסרותו של יהודי לקב"ה. יכול אדם לקבל עליו עול תורה ומצוות ולקיים בפועל את כל ציוויי ה', אבל עולמו הפנימי נשאר מחוץ לעבודת ה'. אמנם בפועל הוא מקיים את כל התורה כולה, אבל שכלו ורגשותיו אינם מזדהים הזדהות שלמה עם רצון ה'. זו אינה עבודת ה' שלמה.

שלב אחר שלב

יהודי נדרש לעבוד את ה' לא רק ב"נעשה" אלא גם ב"נשמע". עליו להבין בשכלו ולהרגיש בליבו את הטוב והיוקר והנחיצות של התורה והמצוות. ויתרה מזו: עליו להחדיר הכרה זו גם לנפשו הבהמית ולגופו הגשמי, עד שגם יצר-הרע שבו יגיע לאהבת ה' – "בכל לבבך, בשני יצריך".

לכן לאחר שהצהירו בני-ישראל שהם מקבלים עליהם בשלמות את עולו של הקב"ה – "נעשה", באו לשלב עליון יותר – "נעשה ונשמע". בכך הצהירו, שלא יסתפקו בעצם הקיום של התורה ומצוותיה, אלא יגיעו למדרגה עליונה יותר, שגם בהכרתם השכלית יבינו ויכירו במעלת התורה ומצוותיה. על כך קשרו להם מלאכי השרת שני כתרים, שכן ה"ונשמע" הוא שלב עליון יותר בקבלת-העול ובהתמסרות לרצון ה', המקיפה לא רק את כוחות העשייה של האדם אלא גם את עולמו הפנימי, שכלו ורגשותיו.

 (ספר השיחות תשמ"ח כרך ב, עמ' 420)

אלון גל – נעשה ונשמע

מכל המצוות והאתגרים אותם פרש לפנינו בכישרון רב האלוהים שבשמיים, ייתכן והאתגר הגדול מכולם הוא האתגר: "נעשה ונשמע". וזאת משום מה? משום שהנחיית הנעשה והנשמע מחברת אותנו באופן אסוציאטיבי מיידית לעולמות תוכן, כגון: "לשנן כמו תוכי", "אל תחשוב, תעשה", "תבצע כמו גולם" וכדומה.

בכל אחד מהמקרים האלה, אנו מזהים הנחיה שמזמינה אותנו לפעול ורק אחר כך לחשוב, כנחותים, חסרי שיקול דעת ואף כנועים וכאלה, מן הסתם, אנחנו לא מעוניינים להיות ו/או להיראות. זאת ועוד, הרי במה מותר בן האדם מן הבהמה, אם לא בזכות העליונה לחשוב, לנתח ואז להחליט? וכך, כאשר אנו מתבקשים לעשות ורק אחר כך לחשוב, בדרך כזו או אחרת אנו מוזמנים לפעול כבהמות ולא על פי יכולתנו או זכותנו לנהוג כבני אדם. אך האם כך הם פני הדברים? האם הזמנה לפעולה לפני מחשבה, בהכרח מוטעית היא?

חשוב להבין, לעתים במהלך התפתחות אישית איננו רואים או מודעים למחסומים או לטעויות בדרכי הפעולה ובגישות שלנו. לפעמים אנחנו משוכנעים מעל לכל ספק שאנו פועלים ומתנהגים בצורה הפוכה לחלוטין מזו בה אנו פועלים במציאות. הדבר דומה ל"נקודות המתות" שמסתתרות מעיננו בשעה שאנו נוהגים בכלי רכב. רכב או אדם הנסתרים מעיננו בנקודה מסוימת לכאורה אינם קיימים, אולם למרות שראייה נחשבת לכלי הוכחה אבסולוטי ועדות ראייה אף קבילה בבית משפט, העובדה שאיננו רואים דבר מה אינה מבטלת את קיומו.

האם יעלה על הדעת שאדם היושב לצידנו בשעה שאנו נוהגים ברכב, יצעק שאנו עומדים לדרוס אדם אחר, אבל אנו נסרב ללחוץ על דוושת הבלם עד שלא נראה בעצמנו ונבין את מהות הסכנה? ברור לכולנו שבמקרה זה ראשית עלינו לעשות (לבלום) ורק אחר כך לנסות לראות ולהבין מה השתבש ואילו נתונים היו חסרים.

כך גם בחיינו. לעיתים איננו רואים את התמונה המלאה וגם לא נזכה לראות אותה עד שלא נסכים לפעול באופן שונה מדרך הפעולה הרגילה שלנו. לפני שנים מספר הובלתי במסגרת חברת הביטוח הפניקס הישראלי תכנית אימון לסוכני ביטוח שנקראה "סיירת בריאות".

מטרת תהליך האימון הייתה להעניק כלים תקשורתיים לסוכנים על מנת לשווק ביתר הצלחה פוליסות בריאות ללקוחות החברה. במסגרת ההכנה שלי לקראת היציאה לדרך, זיהיתי עבורי מהם הכשלים הקיימים בצורת העברת המסר של תכניות ביטוח בריאות, כפי שהיו נוהגים הסוכנים לתקשר ללקוחותיהם באותה תקופה.

מתוך כך, הרכבתי צורת פניה חדשה שהייתה שונה באופן בולט מהמקובל באותה העת. חלק מהסוכנים אמצו ברצון והתנסו בשיטת הצגת הדברים אבל חלק אחר מצא את השיטה לא לטעמו. לאחר שהבחנתי בכך וראיתי כי אותם אלו נמנעים מהתנסות, ניסיתי להסביר להם את התועלת שבהצגת הדברים בצורה החדשה. חלקם הבינו ונגשו להתנסות. החלק האחר נשאר בדעתו ובגישתו כי יש להציג את הדברים אחרת.

אז הצגתי בפני הקבוצה את אתגר ה"נעשה ונשמע" ושאלתי אותם האם יהיו מוכנים להתמקצע בהצגת הדברים החדשה ובמהלך השבוע הקרוב להתנסות ורק לאחר מכן להבין ולהסיק מסקנות. מתוך חמישה סוכנים, סוכן אחד סרב להתנסות מבלי להבין וארבעת הנותרים סגרו באותו שבוע בין 3-12 תכניות ביטוח יותר מהממוצע הרגיל שלהם. המרתק היה לשמוע את אותם ארבעה מתארים בדיעבד לאחר ההתנסות מה הבינו על הלקוחות, על הרתיעה מהקשבה לצורך ביטוחי בריאותי וכדומה.

אחת הדוגמאות המעניינות ביותר וגם המומלצות מאד לצפייה היא הסצנה הקולנועית המופיעה בסרט "קרטה קיד". במהלך הסרט מבקש המורה מתלמידו הצעיר לבצע הנחיות מבלי לשאול שאלות. הנער עומד באתגר למרות הקושי והעקשנות ורק לאחר שהתאמן במשך ימים ארוכים, מבין את התמונה כולה ואת הרווח העצום שבלמידה יצירתית שכזו.

כך, המלצתי היא, בכל עת בה אינכם מצליחים לפרוץ דרך בתחום או בנושא מסוים, בקשו לעצמכם משוב והנחיות פעולה מאנשים חכמים לכם, גשו לעשות ורק לאחר מכן, צרו תובנות.

והפעם בפינת המולטימדיה אני מביא סרטונים שעוסקים בהורות וגבולות – ניסיתי לצנזר כמה שיותר. ישנם קטעים מטושטשים בכוונה עקב בעיית צניעות.

קטע 1  – גבולות עם הסבר 

קטע 2 – גבולות עם הסבר 2 

קטע 3 –  לחייב ילד בלי סיבה 

קטע 4 – הצבת גבולות בדרך של נעשה ונשמע 

ושני קטעים חזקים במיוחד שהגיעו אליי ועשיתי בהם שימושים שונים

א.      משמעות המעשים הקטנים – 

ב.      גבולות והומור –

ונסיים בבדיחה או סיפור מצחיק שאני משתמש בה הרבה  בהרצאה בנושא יצירתיות:

איכר אחד רצה לשתול תפוחי אדמה בשדה שלו. הבעיה היתה שהוא כבר זקן והיחיד שיכול היה לעזור לו הוא בנו שנמצא בכלא. לכן, כתב האיכר מכתב לבן כדי להתייעץ איתו.
אחרי יומיים, הגיעה תשובה: "אל תחפור בשדה! שם החבאתי את הכסף!"
באותו היום ממש, הגיעו עשרים שוטרים והפכו את השדה בחיפושים – אך לא מצאו כלום. האיכר שלח מכתב לבו ושם סיפר לו מה קרה.
לאחר יומיים, הגיע המכתב חזרה: "כעת, שתול את תפוחי האדמה שלך, אבא. זה המקסימום שיכולתי לעשות למענך מהמקום בו אני נמצא."

ועוד אחד