פרק 403 – פרשת אמור "גם לספור צריך לדעת"

סרטונים לעבודה חינוכית פרשת אמור פרק 349

"גם לספור צריך לדעת"

 בתוכן

·         רעיון חינוכי בנושא ספירת העומר

·         סיפור על שיכחה בימי הספירה

·         מתורתו של הרב אורנשטיין

·         משל החתונה

·         משל הרופא

·         מתורתו של ר' נחמן בעניין ספירת העומר ומעשה מיוחד

·         ספירת העומר והקשר לחינוך הילדים

·         כמה סרטונים בנושא זקנים וילדים

 

אפתח בסיפור שקראתי ומוקדש לכל מי שכבר שכח לספור פעם אחת ולמי שעוד ישכח

מעשה אשר שח לי דודי ר' שמואל ז"ל:

בימי בחרותי גרנו בשכונת תלפיות אשר בירושלים.

והימים ימי ספירת העומר והשעה שעת בוקר מוקדמת, ואשים את פעמיי אל בית הכנסת אשר בשכונתנו. ובכן עברתי ליד ביתו של הסופר ש"י עגנון וראיתיו בפתח ביתו. והיה מראהו עייף ויגע. ביקש להיסמך על כתפי, ונעניתי לו. ויהי בלכתנו לבית הכנסת שח לי את אשר אירעו בלילה:

"הוי שמואל שמואל. התדע, כל הלילה לא באה שינה אל עיני ותנומה לעפעפיי. ויודע אתה משום מה? אין אתה יודע. אם כך, בא ואספר לך. לאחר שסיימתי עבודתי ושתיתי כוס קהווה, פשטתי את בגדיי ולבשתי כותונת לילה ושכבתי במיטתי. וכמעט באה שינה לעיני. וכבר הייתי נרדם, אלמלא אותו הקול שטרדני ואמר: וספירת העומר ספרת? ולא ידעתי את אשר אשיב לו, שנכנס הספק בליבי. והיה הקול הולך ומנקר במוחי כיתוש, והייתי מהפך בדבר, ולא באה שינה אל עיניי. לא נתקררה דעתי עד אשר קמתי ממיטתי, פשטתי כותונתי, לבשתי בגדיי, נטלתי את ידיי, וספרתי ספירת העומר ללא ברכה. ושוב לא באה שינה אל עיניי ותנומה לעפעפיי.  שכבר חזרתי ופשטתי בגדיי ולבשתי כותונת לילה ושכבתי במיטתי וכמעט באה שינה לעיניי. עד שבא אותו הקול וניקר במוחי כיתוש:האם זה באמת היה לך כל כך חשוב?"

בפרשת השבוע אנו קוראים על חגי ישראל ומועדיו, וכן על ספירת העומר שהננו סופרים ממחרת הפסח עד לחג השבועות, כדברי התורה: "וספרתם לכם ממחרת השבת וגו'".  ספירה זו מאחדת ומקשרת את שני החגים, פסח ושבועות, ליחידה אחת. וכן מעלה ספירה זו את חג השבועות לדרגה נשגבה, שאדם מישראל משתוקק ונכסף אליה. 

המפרשים מתלבטים להסביר, לשם מה יש צורך לקשר את שני החגים ולעשותם לחטיבה אחת, מה שאינו נהוג אצל חגים אחרים? אין אנו סופרים, למשל, משבועות לחג הסוכות ולא מחג הסוכות לפסח.  הרבה הסברים נאמרו בשאלה זו.  אחד ההסברים המרתקים נמצא בדברי הרב אורנשטיין:

רומזי רמזים אומרים, שחג הפסח וחג השבועות מסמלים את שני הדורות שבכל התקופות והזמנים: הדור המבוגר והדור הצעיר, הזקנים ובני הנוער.  פסח מזכיר לנו את יציאת מצרים, חרות, קריעת ים סוף.  "וחמושים עלו בני ישראל מארץ מצרים", מי דרכו לצאת חמוש ומצוייד? הנוער.  "ובני ישראל יוצאים ביד רמה", מי דרכו לצאת בקומה זקופה ובראש מורם? הנוער.  מי דרכו לעסוק בכל עניני  השתחררות משעבוד? הנוער.  מאידך, חג השבועות מסמל את הדור המבוגר.  אדם מבוגר כשהוא מתפנה מעסקיו הוא יושב ולומד תורה, כביטוים של חז"ל: "זקן ויושב בישיבה".  מענין שלפי דברי חז"ל (מכילתא בשלח), הקב"ה בעצמו הדגים את זה בשני מופעים: בקריעת ים סוף הופיע כאיש מלחמה, כגבור חמוש, לנהל מלחמת חרמה נגד המצרים, ולכן אנו אומרים בשירת הים: "ד' איש מלחמה".  ואילו בקבלת התורה הופיע כזקן ויושב בישיבה.  אמנם נכון, שעל הנוער מוטלים תפקידים חשובים ואחראיים, כגון כיבוש, מלחמה, היאחזות, שמירה וכו', ובמיוחד בתקופתנו אנו.  אולם, לנוער יש גם חולשה מיוחדת, שהיות והוא דינמי מאד, הריהו רואה רק את עצמו, הפועל והיוצר, הכובש והלוחם, וכפי שבני הנוער מתבטאים תמיד: אנחנו נלחמנו, אנחנו כבשנו, אנחנו יצרנו וכו'.  דבר זה עלול לגרום לניתוק הקשר בינו ובין הדור המבוגר, השומר על משמרת ציון וירושלים אלפים שנה, אשר אלמלא לא היה הוא מכשיר את הלבבות ואת הקרקע וכו', לא היה הנוער יכול להגיע למה שהגיע.  המבוגרים חלמו ובני הנעורים לחמו, ועל-ידי שלוב הדורות הגענו עד הלום.  ואלמלי לא היה שילוב כזה הייתה השרשרת נפסקת והיה נוצר חלל ריק בתולדות האומה.  ובכדי שהנוער ידע את הקשר והיניקה שלו, ציוותה התורה: "וספרתם לכם"! אתם, הנוער, שמרו על קשר הדוק עם הדור המבוגר.  כי שניכם יחד, הפסח והשבועות, בכוחכם לפעול ולהצליח.  שני החגים – הדורות – צמודים וקשורים יחד, וכל פירוד עלול לגרום לנזק בל ישוער.  ולכן שמרו על הספירה שתהיה תמימה, שלמה והדדית.  אז יש מקום לברכה.

הננו זקוקים לנוער שיהיה בריא בגופו ונפשו, למען יוכל למלא את המשימה הגדולה המוטלת עליו, ולמען קיומה ועתיד של האומה כולה.  וכבר אמרו חז"ל: "וספרתם לכם", שתהא ספירה לכל אחד ואחד (מנחות ס"ה, ב'), כל אחד ואחד צריך להבין ולהעריך את הספירה שלו.

הצורה שבה נאמרת הספירה מעוררת שאלה. מאחר והיום המיוחל הוא יום ה-50 מדוע לא סופרים ספירה לאחור? אדם שנתנו לו עונש חודש בכלא, הוא סופר כמה ימים נשארו לשחרור ולא כמה ימים עברו, ואילו אנו בספירת העומר מוסיפים והולכים בכל יום. עברנו יום אחד מתחילת הספירה, יום שני מתחילת הספירה… שבועים ושלושה ימים מתחילת הספירה וכדו'.  

אך למעשה יש כאן רעיון עמוק ויסודי המשקף את ראית היהדות על מהות החיים.

זוג שתאריך חתונתם נקבע לעוד חודשיים, הם מצפים ומייחלים לכל יום שיעבור בציפיה ליום הנכסף. בלבם הם חשים שאותו יום יהיה מלא באושר ושמחה, אך אותם ימי ההמתנה נראים ריקים וחסרי תוכן לעומת היום ''הגדול'', ימי ההמתנה נראים כסתם ימים.  

ובאמת יום החתונה הוא יום חשוב ומלא אושר. אך אין זה מפחית מערכם של ימי ההמתנה. נקודת יסוד ביהדות שאין יום שהוא ''סתם'' ולא שייך המושג ''להעביר את הזמן''. כל יום הוא חשוב ובעל תכלית.האדם הגיע לעולם למלא תפקיד מסוים במהלך חייו. (הזמן הוא פונקציה בעולם ואנו נמצאים בתוכו להשלים משימה מסוימת).  

משימה זו היא מפעל חיים. כל יום שבו אנו ממלאים את תפקידנו, מקרבנו להשלמת המשימה, ואילו יום שמבוזבז מרחיק אותנו מהתכלית אשר בגללה הגענו לעולם. לכן בימי ספירת העומר, אע''פ שהיום המיוחל הוא חג השבועות אין זה מפחית מערכם של שאר הימים אלא כל יום הוא בעל חשיבות גדולה.  

כל יום יחודי על המשמעות הטמונה בו, ולכן בכך שהספירה מתבצעת בצורה זו (היום יום אחד לעומר, יום שני לעומר, שבועיים לעומר וכן הלאה) ולא בספירה לאחור שממעיטה מערך הימים העוברים ועושה רמת מעלה את היום המיוחל, מתחדד היסוד הבסיסי שכל יום הוא רם מעלה וצריך לנצל אותו ואין להעביר את הזמן להבל וריק. 

יסוד זה מודגש כבר בתורתנו לגבי אברהם אבינו (הנקרא בפי חז''ל ''אברהם העברי'' משום שבשל השקפתו על החיים שהיתה שונה מכל העולם, כל העולם בעבר אחד והוא בעבר השני). עליו נאמר ''ואברהם זקן בא בימים'', וביארו חז''ל את הפסוק שאף על פי שהיה זקן מאד בכל זאת בא בימים, הביא את כל ימיו שלמים ומלאים לפני הקב''ה, וניצל אותם עד תום ומילא את תפקידו בעולם בשלמות. בתקופתנו אנו- העידן המודרני, דברים רבים התפתחו והשתכללו וביניהם תרבות הבילוי והבידור. אם נתבונן במילה בילוי נבחין שהיא מאותו השורש של התבלות, בלאי. וכן המילה בידור שמקורה בארמית ופירושה פיזור (חוסר מיקוד). מטרתה של תרבות הבילוי והבידור היא העברת הזמן- דבר הנובע מחוסר סיפוק וריקנות.  

אם ניקח לדוגמא רופא בזמן שהוא בעיצומו של ניתוח לב פתוח, לא יעלה על הדעת שהרופא ישליך את הכל ויצפה לפתע בטלויזיה או יצא לשחק כדורסל כיון שכל רגע הוא מהותי וגורלי וטעות קטנה יכולה לעלות בחיי אדם. 

כאותו רופא כך אנחנו נמצאים בעיצומם של חיים אשר כל שניה חשובה. כל רגע שעובר הוא הזדמנות בלתי חוזרת שצריך לנצלה, צריכים אנו להיות מאופסים מרוכזים וממוקדים במה שאנו עושים, במטרה הניצבת אל מול עיננו.  

יש לנו אחריות כבדה על כתפינו, שאותה אנו צריכים להשלים במקסימום הצלחה ובמינימום טעויות. [אין הכונה שאסור לנשום אויר לרגע, אך להפוך דבר מאמצעי המכוון לאזירת כוח לקרבות, לבילוי שכל חיינו סובבים סביבו היא סטיה רצינית מהמסלול וכך אנו מחטיאים את המטרה] המורם מכל האמור- ע''י ספירת העומר באופן בו היא ניספרת (והאופן שהיא באה לשלול- הספירה לאחור), קורא לנו הבורא לשנות את גישתנו לחיים ולהביל אליהם ביותר עמקות. למלא את חיינו בתוכן אמיתי, להשלים את תפקידנו בעולם ולנצל כל רגע ורגע

מספר הרב אפרים נחמן אנשין  – זכורני, בצעירותי, בהגיע עת דודים ימי הספירה הקדושים, ובית הכנסת הברסלבי העתיק שבקטמון החל לרגש ולהתלהט בלהט-שרפי קודש אשר כל כולם לב מלא בעבודת בוראם.

הנה, בערב אחד מימי הספירה עומד לו הרה"ח ר' הירש לייב ליפל זצ"ל ליד החלון במלוא קומתו התמירה, ופניו ועיניו יוקדים כיקוד האש. בידו אחת אוחז הוא בסורג החלון וכל עצמותיו תאמרנה ערגה ותשוקה, וכל כולו בוער בהתלהבות האופיינית לעובדי ה' שבאנ"ש (בני חבורת העובדים שבאומן שהוא נמנה עליה), בשילוב הפשטות והתמימות. בכיסופים ושאגות ארי מקירות הלב,  וכמו נעצר הוא במילים "תתיר צרורה" באין יכולת להמשיך הלאה, וכך הוא חוזר פעמים אין ספור בצעקת הלב ובניגון המתנגן ממיתריו, ת-ת-י-ר צ-רו-רה… ואת גודל נעימות זעקת ליבו אי אפשר לתאר ולהביע בכתב. ואני אז נער כבן 14 שנה, עומד ומחריש, משתאה לדעת  מה לו לר' הירש לייב כי נעצר דווקא במילים האלו, ומה ראה על ככה לזעוק ולצעוק פעם אחר פעם בשאגות קורעות לב: תתיר צרורה… תתיר צרורה…

והנה, אנו הילדים, הנערים בימים ההם ובביהכנ"ס ההוא בקטמון, היינו כולנו, הנערים והזקנים, כמשפחה אחת, קרובים אחד לאחד בקרבה ואהבה כנה ואמיתית, לכן לא היססתי לרגע קט ותיכף בהשלים ר' הערש לייב את עבודתו ושאגותיו, ניגשתי אליו ובמילים פשוטות וישירות שאלתיו: ר' הערש לייב, מה לכם כי נזעקתם ונעצרתם כל כך הרבה במילים 'תתיר צרורה'? וכי איזו כונה כיונתם בהם דווקא?

ואז פתח את פיו בהתלהבות, כדרכו תמיד בעת אשר משוחח אתנו, הילדים, לעיתים קרובות (לפי השגת מוחנו הפעוטים) בהתלהבות וחיות, והיה מפרש ומבאר לנו את ענין ההתבודדות לעובדא למעשה, והיה ממחיש לנו ונותן שיעור לדוגמא, מה ואיך לדבר ולהשיח עם השם יתברך כדבר איש אל רעהו כעצת רבינו הקדוש, ובהדגימו לנו את כל זה היה מדבר דיבורים חמים והיו הדברים שמחים כבשעת נתינתם מסיני, והשיעור הזה היה שווה לנו כאלפי הסברים ושיחות, כי למדנו אז איך לתרגם עצת רבינו "למעשה" בפשיטות.

המשיך ואמר, הלא היצר הרע וחילותיו קושרים ואוסרים את האדם בעבותות התאוות והנטיות החומריות, וטרדות הגשמיות והבלבולים כהנה וכהנה, וכך הרבה לתאר בתיאורים ציוריים את סבך האדם בנטיותיו הגשמיים, עד אשר אין דרך ומסילה לצאת מהסבך ולהתנתק מהם, ועל זה דווה ליבנו ותדאב כל נפש כי תכבד העבודה עלינו, והיא סיבת הסיבות להעדר החשק והחפץ ללמוד ולהתפלל ולעבוד עבודה תמה, ועל זה  אני צועק: רבונו של עולם, רחם עלי ותתיר הצרורה הזאת, שתתיר את החבלים של  החובל  הגדול הקושר ומסבך אותי בחבלי הגשמיות והתאוות  הגופניות. והדברים האלו עשו עלי רושם כביר עד שכבר למחר בספירת העומר עמדתי בתחנונים וצעקות וכו' כדרך אנ"ש הותיקים, ובס"ד היה זה ספירת העומר – ספירת העומר ממש. ועוד יתירה מזו מאז אותו היום התחלתי להכנס ולטעום טעם עבודה מהי, כדרך אנ"ש השותים מהנחל נובע ונהנים ממקור החכמה.

על פי תורת הסוד היהודית, אנחנו צריכים לבחון היטב את עצמנו בימי העומר, ולבדוק באופן אובייקטיבי כיצד אנחנו עומדים באור שבע ההנהגות והמאפיינים הבסיסיים של הלב האנושי: גבורה (משמעת), חסד, תפארת (חמלה), הוד (ענווה), מלכות (מנהיגות), נצח (סיבולת) ויסוד (שייכות). ולא, אין זה מקרה שיש לנו שבעה שבועות כדי לבחון שבעה היבטים – הרעיון הוא שאם נבחן היבט אחד בכל שבוע, נגיע אל חג השבועות מחודשים, רעננים ומוכנים לקבל שוב את התורה, ולהניח לה למלא את חיינו במשמעות.

מלבד העבודה העצמית, יש לנו, אחריות נוספת – להכין ולהכשיר את ילדינו לעשות את אותו הדבר באחד הימים. להלן כמה הצעות לזריעת הזרעים של שבעת המאפיינים הרגשיים בילדיכם, שיעזרו להבטיח את פריחתם במשך עומרים רבים בעתיד.

גבורה (משמעת): מטרתנו כהורים אינה לגדל ילדים שיתנהגו בצורה טובה מתוך פחד מעונש, אלא שיגלו משמעת עצמית המבוססת על הבנה והבחנה אמיתיות בין טוב לרע, בין נכון ללא נכון. הטריק כאן הוא לראות את המשמעת כהזדמנות ללמד ולחזק את ילדינו, ולא כדרך לכופף ולהכניע אותם. לדוגמא: במקום לשלוח את הילד לחדרו כעונש על שלעג לאחותו על הבגדים שלה, תנו לו לעזור לכם לבחור בתוצאה הגיונית המתאימה להתנהגותו, כמו קיפול הכביסה הנקייה של אחותו והכנסתה לארון. אם הצעותיו "רחמניות" באופן בוטה, הסבירו לו שאו שתגיעו להחלטה סבירה יחד, או שתאלצו להחליט לבד.

חסד: מכיוון שאפילו הילדים החביבים ביותר זקוקים לדחיפה קלה לכיוון הגברת פוטנציאל החסד שלהם, אנחנו יכולים לעודד מעשים של אהבת חסד בילדינו, בכך שניצור אווירה של אכפתיות והושטת עזרה בבית. אנחנו יכולים לעשות זאת על ידי הבחנה במעשים טובים שנעשו מיוזמתם האישית של הילדים ונתינת שבחים בהתאם, וביצירת הזדמנויות בהן הילדים יוכלו לעשות חסד במסגרת הקהילה – לדוגמא, לקחת אותם לביקור במוסד סיעודי, כדי שישחקו עם הילדים החוסים בו. אם הילדים שלכם זקוקים לעידוד נוסף כדי לתרגל נדיבות בליבם, צרו טבלת מעשים טובים שתעקוב אחר מעשיהם הטובים בבית ומחוצה לו, והציגו אותה במקום בו הם יוכלו לצפות בה מידי יום.

תפארת (חמלה): הרב סימון ג'ייקובסון, מחבר הספר "מדריך רוחני לספירת העומר" ("A Spiritual Guide to Counting the Omer") – מתאר את התפארת ככוח שמשלב בתוכו אהבה ומשמעת. יתכן שהצורה המוחשית ביותר בה יכולים ילדים, וגם מבוגרים, לתפוש את התפארת, היא דרך נושאי הצדקה ותיקון העולם. הציעו לילדיכם להפריש בשבועות הבאים, חלק קטן מדמי הכיס שלהם לקופת צדקה לפני שבת; לתרום כמה צעצועים משומשים במצב טוב לנצרכים, ולאסוף מעט פסולת לפני שהם מתחילים לשחק בגינה הציבורית. מעשים כאלה, שיכולים לתרום לטבלת המעשים הטובים שהזכרנו לעיל, יחדירו בילדיכם תחושה ממשית של אחריות וחמלה לכלל.

הוד (ענווה): לרוע המזל, רבים מהילדים בדורנו זוכים לדירוג נמוך במידת הענווה, בשל טעות הורית אופיינית, כאילו הערכה עצמית בשמים היא תנאי הכרחי להישרדותם. למרות שאין ספק שהערכה עצמית חיובית היא דבר מועיל, היא גם מטעה את ילדינו לגבי יכולותיהם – למשל, מחמאות בסגנון, "אתה שחקן הכדורגל הכי טוב בעולם!" – גורמות להם לאכזבות בעתיד, כשהעולם לא יגיב לביצועיהם בהתאם. אז במקום להתעקש שהשוער הקטן שלכם שיחק את משחק חייו (כששניכם יודעים שהוא נתן לגול האחרון להתחמק בין רגליו), השתמשו בהערות כמו, "נכון שבסוף לא היית מרוכז ואתה צריך לעבוד על זה להבא, אבל בלמת המון כדורים וגילית רוח ספורטיבית, ועל כך אני גאה בך."

מלכות (מנהיגות): ויתור על שבחים חסרי כיסוי אינו פוטר אותנו מהצורך להבחין בכישרונותיהם ויכולותיהם האמיתיים של ילדינו. להיפך, מתוקף תפקידינו כהורים חובתנו לזהות ולטפח את יכולותיהם של ילדינו (בין אם הן נחשבות כיתרונות בעיני החברה המודרנית, ובין אם לאו). כשאנו משקיעים את הזמן הדרוש כדי לדשן ולטפח את זרעי הפוטנציאל שאלוקים זרע בילדינו, אנחנו עוזרים לפתח את מידת המלכות שבהם. אז בפעם הבאה שהמנכ"ל לעתיד שלכם מגיעה עם רעיון לחבורה או להמצאה, עזרו לה לדהור על גל היוזמה שלה בעזרה עם המחקר או התכנון. אפילו אתם עשויים להיות מופתעים מהתוצאות!

נצח (סיבולת): כפי הנראה, אחת משלוחותיה של תנועת הביטחון העצמי המשובשת, היא המיתוס האימהי שחלק מאחריותנו ההורית הוא לדאוג שילדינו יהיו מאושרים 24 שעות ביממה – בכל ימות השבוע. מובן שאני לא טוענת שאושרם של ילדינו לא צריך לעניין אותנו, או שלשם עיבוי עורם נניח לחיים להכות בהם בלי רחם. אולם גם הצבת עצמנו כחוצצים רגשיים בין ילדינו לבין האכזבה, אינה התשובה הנכונה. רק אם נפסע לאחור ונותיר לילדינו מקום לספוג מפעם לפעם נפילה, נצייד אותם בכוח הנצח לו הם זקוקים כדי לקום, להתנער ולחזור שוב למשחק, חזקים יותר.

יסוד (שייכות): "שייכות היא יסוד החיים", אומר הרב ג'ייקובסון. לרוע המזל, מרוצת חיי המשפחה המודרניים, בקושי מותירה פנאי לסתם התכרבלות על הספה עם ילדינו ופטפוט על שום דבר במיוחד. ובכל זאת, מחקרים מגלים שרגעי הורה-ילד – ללא מטרה וייעוד קבועים מראש – הם בין החוויות שמציידות את ילדינו בביטחון וביציבות לה הם זקוקים, כדי לפרוח בעולם הבלתי צפוי שלנו. ומשום שהילדות, בדיוק כמו 49 הימים של ספירת העומר, חולפת במהירות, נצלו את ההזדמנות להתכרבל יחד, מבלי להתחמק אל הכיור או אל המחשב!

ובפינת המולטימדיה

לאחר כל כך הרבה חומרים ששלחתי אליכם, בפרק זה  מעט סרטונים…

כמה סרטונים המראים לנו את הפערים בין המבוגרים לצעירים:

1.       עבודת שורשים – מצחיק – לחץ כאן

2.       לתת כבוד למבוגרים – מצחיק – לחץ כאן

לרוכשי מארז חמשה חומשי תורה – יש עוד סרטונים שתוכלו להשתמש והם נמצאים בתיקיית פרשת קדשים

 

ובדיחה לסיום

נהג מונית נפטר ומגיע לגן עדן, המלאך גבריאל מקבל את פניו. המלאך גבריאל מעיין בתיק של נהג המונית, נותן לו חליפה יפה, מקל טיולים מוזהב ושולח אותו לגור בוילה יפיפייה.

רבי שעומד אחריו בתור מסתכל על התהליך בעניין.

הגיע תור הרבי, המלאך גבריאל מעיין בתיק שלו, מקמט קצת את המצח ואומר: "בסדר אפשר לתת לך להיכנס". המלאך נותן לו גלימה פשוטה מבד גס, מקל עלוב מעץ ושולח אותו לגור באיזה צריף מט לנפול.

הרבי נדהם ואומר: "אני איש אלוהים כל ימי, איך זה שלנהג המונית נתת את כל הדברים היפים ולי אתה נותן משהו כל כך עלוב?"

המלאך גבריאל עונה: "מה שקובע זה מבחן התוצאה – כשאתה היית נושא דרשה בבית הכנסת כולם היו נרדמים, כשהוא היה נוהג במונית כולם היו מתפללים."

ועוד אחת….

כומר העיירה החליט לנצר את היהודים שבה
"מי שיתנצר, יקבל אלף דולר. ויש רק תנאי אחד
עליו לוותר לגמרי על אכילת גפילטע פיש בשבת". 
נו, מובן שאיש לא היה מסוגל לעמוד בתנאי המיוחד הזה. איש לא, פרט ליהודי אחד שבא, הביע הסכמה ולקח את אלף הדולר
הכומר מניף כלפיו את ידו ואומר שלוש פעמים
"אתה נוצרי ! אתה נוצרי ! אתה נוצרי !". 
נו, מאחר שאי אפשר להאמין ליהודים שיתנצרו בקלות כזו, מתגנב הכומר ביום ששי בערב ועומד מתחת לחלונו של היהודי. היהודי מקדש בחדוה ועל השולחן – איך לא – גפילטע פיש (שזה דג) למהדרין
הכומר מתפרץ פנימה וצורח: " שיקרת לי". 
היהודי, בנחת מרובה, עונה: "רק רגע. מניף את ידו כלפי צלחת הגפילטע ואומר שלוש פעמים: "אתה עוף ! אתה עוף ! אתה עוף !"

 

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *