פרק 417 פרשת דברים – "התנהלות מתוך פחד"

פרשת דברים – התנהלות מתוך פחד

והשבוע בתוכן הפרק

·         רעיון חינוכי "התנהלות מתוך פחד"

·         מתורתו של אור החיים

·         מתורתו של הרב שטראוס

·         קצת לקראת תשעה באב

·         סרטונים

·         ספור מרגש במיוחד שכל מי שקורא לא יכול שלא להתרגש

·         ובדיחה כשרה לסיום

ברצוני להציג שלושה כיוונים להסתכלות על הפרשה

הסתכלות ראשונה

משה הוא לא גיבור הספר אותו הוא מספר, אלא העם אותו הוא מנהיג כבר כמה וכמה שנים טובות. דרך מסירת הסיפור היא נאום אחד ארוך מאוד של משה, אותו אחד שבתחילת הקריירה הצהיר על עצמו שהוא כבד-פה. הספר ילך קדימה ואחורה בזמנים, אבל זמן האמת של מסירת הסיפור הוא קריטי כי הוא מתרחש ערב הכניסה לישראל, לפני מות משה – אותו אחד שבלידתו ועל פי מדרשים, עוד טרם לידתו, קיבל את הייעוד להיות נביא ומושיע. זהו אותו משה עליו ייאמר בסוף ספר דברים וְלֹא קָם נָבִיא עוֹד בְּיִשְׂרָאֵל כְּמשֶׁה אֲשֶׁר יְדָעוֹ יְהֹוָה פָּנִים אֶל פָּנִים.

בקריאה של הפרשה הראשונה קשה שלא הרגיש את הכעס העצום, אפילו האלים, של משה כלפי שומעיו. המילה 'לא' או 'ולא' מופיעה עשרים וחמש פעמים בהקשר המאשים את עם ישראל, שלא האמין או לא הקשיב לאלוהים או למשה שליחו. הפרשה מלאה במנות כה גדושות של כעס ומרמור, עד שבצר לי נזכרתי בנקודה המסוימת אליה מגיעים בטיפול פסיכולוגי. רגע בו אתה מתמלא בהאשמות כלפי ההורים, האחים, העבודה, הרמזורים ולסיום כלפי כל העולם. בטקסט קצר משה מזכיר את כל העוולות של העם, את הרגעים הקשים והמכוערים, את המלחמות בדרך ואת חוסר האמונה של העם שאלוהים נלחם עבורו וכל מה שהוא צריך לעשות זה להאמין בו, אלא שאפילו את זה הוא לא מצליח לעשות. די ברור שמשה מוציא את האכזבה שלו מפני שאחרי כל הטרחה והדרך שעשה הוא לא רשאי להיכנס לארץ ישראל. די ברור שהוא כועס שאם העם לא היה כל-כך בעייתי ולא היה מקבל עונשים בסגנון "ארבעים שנה ביציאה", הוא היה זוכה להנהיג אותם פנימה ולטעום חלב ודבש לעת זקנתו. גם חז"ל שמו לב שבפרשה יש הסבר אחר לסיבה מדוע משה לא נכנס לארץ. משה תולה את הסיבה בחטא המרגלים ומסביר שהדור הראשון, כולל הוא עצמו, נענשו.

המילים הראשונות של משה בפרשה הן אלו: יְהוָה אֱלֹהֵינוּ דִּבֶּר אֵלֵינוּ  והאחרונות הן: לֹא תִּירָאוּם כִּי יְהוָה אֱלֹהֵיכֶם הוּא הַנִּלְחָם לָכֶם. המשפטים מאפשרים לראות קצת מהתהליך שהוא עובר. כשהוא מתחיל את דבריו הוא באמת מתעתד לעשות סיכום של כל קורות העם, אבל תוך כדי דיבור הוא נזכר בכל הקשיים שהעם הערים עליו. קשיים שאילצו אותו לומר דברים כמו: לֹא אוּכַל לְבַדִּי שְׂאֵת אֶתְכֶם, וכן הלאה. תוך כדי הדיבור, כשהוא רואה את כל העם לפניו, עומד בעיניים מייחלות לעתיד שהוא לא יזכה לו, הוא כנראה נזכר במוות המתקרב שלו ובהחמצת ארץ ישראל, וכך, בכל פיסת נאום הוא הולך ומתרחק ממאזיניו עד שבסוף הפרשה הוא מפריד את עצמו מהם ובחצי פה מתוודה שאלוהים כבר לא נלחם עבורו, אלא עבורם.

הסתכלות שניה

בפרשת "דברים" ניתנה הבמה למשה. הוא מתייצב לפני העם לבדו ומדבר מהלב.  מדבריו אנו למדים על אכפתיות, על אחריותו האישית ועל דאגתו האמיתית לעם ישראל.  משה מזכיר לעם כי ה' הוציאו ממצרים ודאג לכל מחסורו במדבר במשך ארבעים שנה. הוא מזכיר את קריעת ים סוף ואת מעמד מתן תורה, את ירידת המזון מהשמיים, את עמוד הענן ועמוד האש שהנחו את בני ישראל, והוכיח את דאגתו הצמודה של הבורא בכבודו ובעצמו לעמו. משה אומר לעם "ובמדבר נשאך ה', כאשר ישא איש את בנו בכל הדרך אשר הלכתם", למרות כל זאת עדיין היו אנשים שהרבו להתלונן, לעורר מחלוקות ומריבות ולהיות כפויי טובה.  גם המרגלים שחטאו היו חסרי אמונה, התסיסו את העם והחלישו את רוחו. כלומר, למרות כל הניסים והנפלאות עדיין יש אנשים חסרי אמונה, מרירים, מתלוננים ומתגעגעים לסיר הבשר במצרים. כיצד ייתכן הדבר?! התשובה היא: שאננות, אדישות והיצמדות לשגרה, זיכרון קצר מועד, השתעבדות מוחלטת לחומר ולגשמיות. משה בדאגתו הרבה, מזהיר את העם (ואותנו) מפני דיבורים שליליים, ובעיקר מפני שנאת הזולת. דברי משה ופרשת "דברים" מדגישים את הכוח שיש לדיבור. דיבור חיובי עשוי להועיל ולבנות דברים טובים, ודיבור שלילי עלול להדביר ולהרוס. ישנם אנשים השונאים אחרים סתם משום שהם שונים מהם בחיצוניותם או משום שאינם מסכימים לדעתם. שונאים כך סתם, ללא סיבה אמיתית, שנאת חינם. המילים והדיבור שלנו למעשה יוצרים עבורנו "גן עדן" או חלילה "גיהינום". במדבר סיני לעם ישראל לא היה חסר כלום: דאגו לכל מחסורם, הם זכו להשגחה אישית, קרו להם ניסים, ובכל זאת מתוך שאננות ואדישות אנשים לא שלטו בדיבוריהם השליליים, חטאו ונענשו. גם שבית המקדש היה קיים לא היה חסר דבר. היה נדמה שהגענו אל המנוחה ואל הנחלה, אבל גם אז, מתוך שאננות ואדישות, אנשים לא שלטו בדיבוריהם השליליים. ידוע כי הסיבה העיקרית לחורבן בית המקדש השני הייתה שנאת חינם וחוסר כבוד בין איש לרעהו.  מחלוקות הן חיוביות אם הן נובעות מתוך ענווה ורצון להגיע לאמת, אך שהן נובעות מתוך אגו ואינטרסים אישיים, הן הרסניות ביותר, הדיבור מוציא לפועל את המחשבות. המחשבות נעלות ורוחניות יותר מהדיבור הגשמי, ולכן המחשבות מסמלות את ספר "במדבר"-שם קרו נסים שמימיים מלמעלה והופנו אלינו למטה. בספר "במדבר" דברי הבורא התבצעו מלמעלה למטה :"וידבר ה' אל משה". לעומת זאת בפרשת "דברים" ובספר "דברים" כולו-משה הוא זה שמדבר ונואם לבני ישראל :"הדברים אשר דיבר משה אל כל ישראל", כאן מאפשר ה' למשה וגם לנו להוציא לפועל את הכוחות האנושיים, לבטא את המחשבות באמצעות דיבור מעשי ולבטא את הניצוץ האלוקי הנמצא בתוכנו, כי האדם והכוח האנושי גם הם חלק מן הבריאה האלוקית. ה' נתן לנו הוראות וצייד אותנו בכלי נשק חזקים-מחשבות חיוביות, דיבורים ומעשים-כדי שנוכל להשתמש בהם ביום יום, להשפיע ולשפר את חיינו. בספר "במדבר" למדנו כי בני ישראל היו פסיביים והם פשוט קיבלו מהשמיים מתנות רבות.  פרשת "דברים" וכל ספר דברים נותנים כוח לאדם להיות אקטיבי, לשלוט בדיבורו, ולבצע זאת בשטח בחיי היום יום. האדם לא יכוך לשבת בחיבוק ידיים ולצפות מהבורא שיעשה לו נס. האדם צריך לשלוט במחשבותיו ולהוציא אותן לפועל על ידי דיבור (מילה טובה, עידוד, פרגון לזולת) ומעשים. מה שווה רעיון טוב או לימוד רוחני נעלה אם לא מוציאים אותו לפועל ומיישמים את הדברים בשטח? בני ישראל עוזבים את המדבר ומתחילים תהליך חדש. דיבורים חיוביים ואהבת חינם בין איש לרעהו בסופו של דבר יגרמו לשלום, לבנייה ולצמיחה חיובית לנו ולכל סביבתנו.

הסתכלות שלישית

הרב גלעד שטראוס מביא לנו עוד הסתכלות מעניינת בפרשה.

סיפור המרגלים הוא סיפור של פחד וחרדה שהביאו להתמוטטות . אוירת הפחד מביאה את העם לומר דברים קשים על הקב"ה (שם; כז): " ותרגנו באהליכם ותאמרו בשנאת ד' אתנו הוציאנו מארץ מצרים לתת אתנו ביד האמרי להשמידנו". תאורי המרגלים שוברים את רוחו של העם (דברים א; כח): "אחינו המסו את לבבנו לאמר עם גדול ורם ממנו ערים גדלת ובצורת בשמים וגם בני ענקים ראינו שם". משה מזכיר את גבורות ד' במצרים ואת הנהגתו הניסית במדבר, אבל אין לו אין סיכוי (שם; ל – לג): " הוא ילחם לכם ככל אשר עשה אתכם במצרים לעיניכם… נשאך ד' אלהיך כאשר ישא איש את בנו… ד' אלהיכם ההלך לפניכם בדרך לתור לכם מקום לחנתכם באש לילה לראתכם בדרך אשר תלכו בה ובענן יומם".

הדבר המדהים הוא המהפך מפחד לגבורה איתנה שנוצר תוך זמן קצר ביותר. לאחר שהעם שומע את גזרת ד' למנוע מהם את הכניסה לארץ מיד הם נאזרים בגבורה אדירה (שם; מא) "ותענו ותאמרו אלי חטאנו לד' אנחנו נעלה ונלחמנו ככל אשר צונו ד' אלהינו ותחגרו איש את כלי מלחמתו ותהינו לעלת ההרה".דברים אלו מעוררים שאלות גדולות:

אם הם יכלו עכשיו להאזר בגבורה מדוע לא יכלו להתחזק קודם בדברי משה?

אם קודם הפחד מוטט אותם, כיצד גזרת ד' הפיחה בהם אומץ וגבורה מידיים ודחפה אותם לצאת למלחמה?

ממילא עולה גם שאלה שלישית – מדוע מסרב הקב"ה לקבל את התיקון שלהם? מדוע הקב"ה מסרב להיות בקרבם?

נראה, שבירור סוגיה פסיכולוגית זו חשוב לכל אחד מאתנו מפני שהוא נוגע בשרשי הכוחות המניעים אותנו לפעול או להירתע מפעולה . למרות שבמבט ראשוני נראה כאילו המעפילים מבקשים תיקון לחטאם. מבט מעמיק ופנימי מלמד שהם לא עברו כל שינוי. הם לא התהפכו מפחדנים לגיבורים. תגובתם ממשיכה את כניעתם לפחד. השינוי היחיד שעבר עליהם הוא שעתה פחדו מהגזרה האלוקית יותר. אם היו מבקשים באמת תיקון לחטאם היו שואלים את משה מה עליהם לעשות, היו ממתינים בסבלנות לקבל ממנו תשובה. אבל הם מגיבים בדחיפות (שם; מא): "חטאנו לד' אנחנו נעלה ונלחמנו"… הם לא פועלים מתוך מחשבה ושיקול דעת אלא בבהלה, רק הפחד מפני ד' דוחף אותם. כאן מתגלה לנו דרך שגויה בעבודת ד'. דרך שלעיתים גם אנחנו הולכים בה: עבודת ד' מתוך פחד.  האדם לא באמת שלם עם המעשה שהוא עושה. לא באמת מזדהה עם הדרך, אלא פועל מתוך הבנה שהוא עלול להיפגע ולהינזק.

הדבר נכון לא רק בעבודת ד' אלא גם בהתנהלות חברתית. לעיתים אנחנו תומכים במישהו לא מפני שאנחנו מסכימים איתו אלא מפני שאם לא נתמוך בו נפסיד. לעיתים אנחנו נמנעים מלהאבק על דבר שאנחנו מאמינים בו, מפני שהמאבק הזה עלול לגרום לנו נזק. בכל התנהגות כזאת אנחנו הולכים בדרכו של דור המרגלים – לא האמת והאמונה מכוונים את צעדנו אלא הפחד והרצון להגן על עצמנו בכל מחיר.

הקב"ה מעוניין שהדור שיכבוש את הארץ יפעל מתוך אמונה ובטחון בד'. דור שפועל מתוך פחד לא מתאים לנחול את ארץ ישראל. לכן ימתין העם עוד ארבעים שנה במדבר. הבנים שיולדו ויגדלו בתנאי המדבר הקשים יתחנכו לגבורה ומסירות לד' – אלו הבנים שמשה מדבר אתם כאן ומסביר להם מדוע הוריהם לא זכו להכנס לארץ. אלו הלוחמים שבהנהגתו של משה זכו כבר לכבוש את ממלכות סיחון ועוג וזכו לנצח את מדין. זה יהיה הדור שיחד עם יהושע ינחל את ארץ ישראל מתוך גבורה ומסירות נאמנה לדרך ד'.

ונסיים ברעיון חינוכי לימים אלו: פרשת השבוע פותחת בפסוק : אלה הדברים אשר דבר ה' אל כל ישראל במדבר בערבה מול סוף בין פארן ובין תופל ולבן וחצרות ודי זהב. על פי הפשט משה רבינו רומז לבני ישראל על מעשיהם השליליים, אך כדי לא לפגוע בהם הוא מזכיר רק את המקומות, כדי שיזכרו במעשיהם ויחזרו בתשובה.

"אור החיים" הקדוש בפירושו טוען לרמיזה אחרת: רמיזה על המידות שהאדם צריך לדבוק בהן:

א. "בעבר"-שייקח האדם ממידותיו של אברהם אבינו העברי.

ב. "הירדן "-לשון מרדות. האדם צריך לשאוף לשלמות ולרדות בעצמו וזה עדיף על לחץ חצוני.

ג. "במדבר" –שאדם צריך להיות עניו כמו המדבר שכולם דורכים עליו.

ד. "בערבה"- המילה ערבה רומזת לערבות הדדית.במקום ובזמן שצריך יש להוכיח את חברו ולא להסתתר מאחורי הענווה .

ה. מול סוף – לראות תמיד ממול את ה"סוף"- שיזכור אדם את יום המיתה ואז יהיה כל ימיו בתשובה.

ו. "בין פארן ובין תופל" – שיקרין "פאר" ושמחה חיצונית לכל הסוססים אותו, אך כלפי עצמו תמיד ידאג לשפר ותקן את ה"תפל".

ז. "ולבן"-רומז על לב טהור ונקי.

ח. "וחצרות" –רומז לחצרות ה' .כלומר תלמוד תורה.

ט. "ודי זהב"-שיאמר לזהב: די! הסתפקות במועט.

 

ואחתום בסיפור מרגש במיוחד המתקשר לימים בהם אנו נמצאים שסיפר ש"ז שרגאי, שיצא כשליח לפולין אחרי המלחמה וחזר משם עם העדות הבאה, הממצה, לעניות דעתי, את האמפטיה העמוקה שבה מעמידה השואה את היהודי המאמין:

זוהי כוחה של אמונה

בעזבי את פולין בפעם השנייה. הייתה זאת בחצות לילה, ליוו אותי ידידים וחברים משכבר הימים לתחנת הרכבת בוורשה, וגם אנשי השלטון הפולני. בשעת הפרידה כשעמדתי על יד הקרון בתחנה, ניגשה אלי אישה ובקשה בפיה: יש לה אחות בירושלים שבעלה עובד ב'תנובה' ברחוב יחזקאל, ואביה הזקן נוסע אליה באותה הרכבת, ובקשתה שאכניס אותו בתא שלי כדי שימצא בחברה של יהודי. נעניתי לה כמובן. עליתי יחד אתה לקרון והעברנו את אביה ואת כל חפציו – מטענו הדל, לתא שלי.

כשנכנסתי אחר כך לתא והתבוננתי ביהודי. ראיתי לפני פנים צהובים כשעווה, זקן לבן, עיניים מעוצבות וכולו פקעת עצבים. כשהתחלתי לשאול אותו: מי ומה וכו', שתק ולא ענה דבר.

שתקתי אף אני. אחרי זמן מה ביקשני לעזור לו לפתוח את המזוודה שלו. בתוכה ראיתי שופר, פמוטים, הבדלה, טלית ותפילין, כמה ספרים וכמה כתנות, ועוד כמה דברים. הוציא לו ספר 'נועם אלימלך' ועיין בו. לא ניסיתי להיכנס אתו לשיחה עוד כי הרגשתי שזה לא לרצונו.

לפני שהשתטחתי על הספסל לישון (אחרי המלחמה, טרם היו בפולין ספסלים מרופדים ולא קרונות שינה) לקחתי לי משהו לשתות ושאלתיו אם גם הוא מוכן לשתות משהו. נענע בראשו לאות הסכמה. מזגתי לו כוס. אחרי ששתה, התחיל לשוחח אתי וסיפר לי בקיצור שהוא מגאליציה. חסיד בעלז. שבע-ימים, אך גם שבע-צרות. וגולל לפני כל מה שעבר עליו תחת שלטונו של היטלר. איך ששיכל את אשתו ואחדים מילדיו ואיך ניצול, ועתה עולה הוא ל'ארץ-החיים'. פתאום הפסיק ונדם. לא המשיך. נשאר יושב עצוב עיניים. אחרי שתיקה מדכאת זו של כמה רגעים, יצאתי מן התא. בשובי מצאתיו שטוח על הספסל. אף אני השתטחתי על הספסל השני, אך לא יכולתי לעצום עין, וכל מחשבותיי התרכזו באיש שממולי ובכל מה ששמעתי ממנו.

לפנות בוקר עם שחר. קמתי להתפלל לפני שייכנסו ברכבת נוסעים לא-יהודים. האיש ממולי לא קם ולא נע, למרות שלא ישן, ואחרי התפילה הוצאתי מאמתחתי משהוא לשתות ולאכול. שאלתיו אם רוצה משהוא לשתות. לא ענה. אחרי כמה שעות שאלתיו שוב, והוא נענה לי בראש שמוכן לשתות. וכך כמה פעמים ביום שתה משהו. אולם לא הוציא הגה מפיו. עיין בספר במקצת, ישב. ושתק. שתיקתו היתה איומה והשרתה עלי דכאון נורא. לא ידעתי נפשי.

אחרי חצות היום פתח ואמר:

אחרי כל מה שעבר עלי ואחרי כל מה שעיני ראו, וה' לא ריחם ולא חמל – לא אתפלל אליו. ארגיזו גם אני.

שתקתי ולא עניתי מאומה. אנחה התפרצה מלבי ולא אמרתי מאומה. אף הוא חזר לשתיקתו. לפנות ערב, כמעט החשיך, התחלתי לסדר לי את חפצי לרדת בפראג (הוא המשיך לפאריס), והנה ביקשני פתאום לעזור לו להוריד את המזוודה, הוציא את הטלית והתפילין, התעטף בטלית, הניח תפילין ועמד להתפלל.

נדהמתי מהשינוי הפתאומי. ברם, שתקתי ולא אמרתי מאומה. אחרי שסיים את תפלתו. פתח ואמר:

על פי דין איני צריך להתפלל. ברם, וכי הכל-יכול אינו זקוק ואינו ראוי לרחמנות?! מה יש לו עכשיו בעולם? מי נשאר לו? ואם הוא ריחם עלי ונשארתי בחיים, זכאי הוא שארחם גם אני עליו. קמתי לכן והתפללתי.

סיים את דבריו ודמעות זלגו מעיניו והתחיל לבכות בקול. 'אוי. ארחמנות אויך אויפן רבונו של עולם'.

אף אני בכיתי אתו. נפרדתי ממנו מתוך דמעות ומתוך ברכה: להתראות בירושלים ונזכה לביאת המשיח.

תמונה מזעזעת זו, לא תימחה ממני לעולם. אף היום מצלצלים באזני דבריו: 'ארחמנות אויך אויפן רבונו של עולם'…

והשבוע בפינת המולטימדיה:

·         סדנת פחדים – סרטון מוכר אך תמיד שווה  – 

·         פחד לעשות שינוי – הסרטון נמצא במארז בנושא רגשות – 

שאר הסרטונים נמצאים בפרק הנוסף שצרפתי על תשעה באב

לסיום בדיחה

א.למביני עניין

חסיד אחד מגיע למקווה ורואה שהמים מגיעים רק עד האמצע ולא מבין מה קורה

עונה לו האחראי – "זה שממלא את המקווה בכלור עוד לא הגיע…"

 

 

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *