שלום וברכה
והשבוע בפרק על פרשת כי תבוא
· רעיון חינוכי במצוות הביכורים
· תורה עמוקה של ר' נחמן
· סיפור מופלא המתאים לימים אלו
· סרטונים
· שירים
· ובדיחה כשרה לסיום
פרשת כי תבוא פותחת את חלקו האחרון של ספר דברים. הפרשה מתחילה במצוות ביכורים וביעור המעשרות, ומצוות אלו מסיימות את נאומי המצוות הארוכים (שהתחילו בפרשת ראה) וסיום החומש כולל פעולות וטקסים שיש לעשות בכניסה לארץ ואזהרות מרובות מפני עבודה זרה. אזהרות אלו באות לידי ביטוי בשלוש פרשיות תוכחה שונות. פרשת כי-תבוא מסתיימת בפרשת התוכחה הקשה מאד (קשה יותר מהפרשה המקבילה בפרשת בחוקותי), ופרשיות תוכחה נוספות מופיעות גם בפרשות ניצבים והאזינו.
בין תחילת הפרשה, מצוות ביכורים לפרשיית התוכחה בסופה עובר מכנה משותף של הכרת הטוב ומידה כנגד מידה. מצוות הביכורים מחייבת את הבאת הפרי הראשון (משבעת המינים) לכהן בבית המקדש, לכל גידול חקלאי יש את זמן הביכורים שלו (למשל בשבועות מביאים ביכורי שעורים וחיטים) ובסוכות ביכורי תאנים ואפילו עד חנוכה אפשר להביא ביכורים. חלק ממצוות הביכורים היא הקריאה של פרשת הביכורים כפי שמופיעה בפרשתנו.
לא בהרבה פרשות אנו מקבלים הוראות כה פרטניות היאך ומתי מקיימים את המצווה המדוברת, ניקח למשל את עניין השחיטה המוזכר רק ברמז בפרשת ראה …. וזבחת כאשר ציוויתיך…… וזהו. כאן במצוות ביכורים יורדת התורה להדרכה מפורטת עד כדי נתינת הנוסח במדוייק, מה להגיד כאשר מביאים את הביכורים מתי לומר בדיוק באיזה מצב נמצאים הכהן והמביא, (שניהם מחזיקים את הסל עם הפירות). והנוסח הוא כה כולל הכל, עד כדי כך שכאשר אנו חוגגים את לידתנו כאומה בליל הסדר לא מצא בעל ההגדה פרשה יותר ממצה וכוללת הכל אלא את הפרשה הזו, שאותה הוא דורש ודרכה אנו מקיימים "סיפור יציאת מצרים" בליל פסח.
בסיס עבודת השם שלנו הוא המושג, הכרת הטוב, כאשר בא גר להלל וביקש ללמוד את תמצית היהדות ענה לו הלל "מאן דסני לך לחברך לא תעביד" ומבאר רש"י שהלל למד זאת מהפסוק רעך ורע אביך אל תעזוב, רגשותינו הפשוטים הם הסולם להתעלות בו בעבודת השם רגשות פשוטים של יחס האדם לאוהבו. וזו כל התורה כולה על רגל אחת. עכשיו מובן מאוד למה פירטה התורה כל כך את מצוות ביכורים כי כאן במצווה זו באה לשיאה הכרת הטוב, וזו הסיבה שהתורה כאן יורדת התורה לפרטי פרטים כי זוהי תכלית ותמצית עבודת השם "הכרת הטוב".
יום הבאת הביכורים היה יום מיוחד למביא, הן באופן הנסיעה לירושלים, בקבלת הפנים שהוא זכה מהתושבים, קמים לפניו מברכים אותו על זכייתו לזמן מרומם זה, הוא עולה ירושלימה עם קרבן תודה, עם כל משפחתו כולם לנים בירושלים באותו יום חג מיוחד, . ביטוי אישי ויום אחד בשנה כחג אישי חג על כל הטוב אשר נתן לי השם. ואכן מי שהביא פעם אחת וקרא בשנה זו אינו עושה זאת בפעם השניה באותה שנה. כמו שמביא רש"י הגדתי היום פעם אחת בשנה ולא שתי פעמים.
כאשר אדם מביא ביכורים כראוי ומודה להקב"ה מעומק לב, "בת קול מברכתו הבאת שנה זו כך תזכה לשנה הבאה" אם נרצה לחפש את השיטה לשמר אצלנו את הטובה וליהנות ממנה במלא עוצמתה, אומרת לנו התורה "ושמחת בכל הטוב" תעריך מה שיש לך תזכור מי נתן לך כי אם יש משהו שיכול להבטיח לך המשכיות הטובה והאושר זהו זה! "ושמחת בכל הטוב" כאשר אתה יודע לשמוח בטובה ולתת הודאה והכרת הטוב להקב"ה הנותן לך, כשברור לך שזו מתנה שמימית המיועדת לך באהבת הקב"ה אליך אישית, אזי בת קול מברכתו כשם שעשית שנה זו כך תזכה לשנה הבאה, כלומר עשית את הדבר היעיל ביותר לקבל לשנה הבאה את הטוב השתמשת בו לאידיאל שלו הוא מיועד הגברת האמונה והכרת הטוב במי שאמר והיה העולם.
המדרש אומר שכאשר ראה משה ברוח הקדש שלא תמיד תהיה מצוות ביכורים מעשית, עמד ותיקן לישראל את עניין התפילה, מה שרוצה המדרש ללמד אותנו הוא, שיש קשר הדוק בין הטובה והשפע לבין השימוש בו ולמה שהוא מנוצל, כי כמו שראינו שהדרך להבטחת הטובה הוא השימוש בה למטרות להם היא מיועדת, דהיינו הכרת הטוב. כך גם התפילה אם רוצים אנו לנצל היטב את כל החסדים שגומל איתנו הקב"ה בכל רגע, עלינו להעביר אותם לפסים רוחניים, להכיר טובה להקב"ה הנותן לנו בכל רגע ורגע טובה וחסד, ומהעמקת הכרת הטוב נלמד לשמוח בטובה להעריך אותה, להבין שאנו מקבלים כל רגע ורגע חסד, ואז כמובן תסלל הדרך לפנינו להשתמש בטובה רק לדברים חיוביים כרצון הבורא, שהרי כאשר תשתרש אצלנו בכל החושים ההכרה שהכל מתנת חנם וחסד של אהבה מהבורא לנו אישית, בוודאי שלא יעלה בדעתנו להמרות ולעבור על רצונו, ולו בלבד כדי לתת לנו את מירב הסיכויים לקבלת ולהמשכיות הטובות מהבורא יתברך.
בכל ברכה מברכות השמונה עשה מזכירים אנו את העובדה שהכל בא ממנו יתברך, למשל אתה חונן לאדם דעת וכו' ואחר כך הבקשה וחננו. סלח לנו וכו' ולבסוף כי ק-ל מחול וסולח אתה. רפאנו כי קל מלך רופא נאמן ורחמן אתה. כל ברכה בסגנונה מזכיר את הנושא ומדגישה הכל ממך הבורא וכך אנו יכולים לבקש בהזכרת ושינון העובד שהכל ממנו יתברך שמו, כי מהות התפילה כמהות הבאת ומקרא ביכורים, ההכרה והשמחה "בכל הטוב אשר נתן לך ה' אלוקיך" וכאשר אדם שמח ומכיר בטובה שקיבל כלומר הטובה משמשת אותו למטרות רוחניות אזי רשאי הוא לבקש גם להבא.
אנו נמצאים בימים מיוחדים של חזרה בתשובה וארצה להביא בפניכם תורה מיוחדת של רבי נחמן מברסלב,
בה הוא מבאר את "סוד כוונת אלול", ומדריך את האדם שרוצה "לילך בדרכי התשובה". נדמה לי, כי בדבריו מצויה נוסחת פלא לעבודת תשובה מאוזנת וכוללת – בגבהי גבהים ובשאול תחתיות. נדמה, כי כל אחת יכולה למצוא על פי תורה זו נקודת מוצא להתקדמות מן המקום בו היא נמצאת, וכולנו יכולות למצוא בה אפיקי תשובה חדשים.
"וכשרוצה אדם לילך בדרכי התשובה, צריך להיות בקי בהלכה, וצריך להיות לו שני בקיאויות, היינו בקי ברצוא בקי בשוב, כמו שכתוב: 'זכאה מאן דעייל ונפיק' (אשרי מי שנכנס ויוצא). וזה בחינת: 'אם אסק שמים שם אתה' – בחינת עייל, בחינת בקי ברצוא, 'ואציעה שאול הנך' – בחינת ונפיק, בחינת בקי בשוב, וזה (שה"ש ו) 'אני לדודי ודודי לי'. אני לדודי – זה בחינת עייל, ודודי לי – זה בחינת ונפיק [וזה סוד כוונת אלול]" (לקוטי מוהר"ן ו, ד).
מי מאיתנו לא מרגיש לפעמים כמו במטוטלת? רגע אחד הוא מלא באמביציה אין סופית, ורגע אחר בלי כוח לכלום? רגע אחד מלא שמחה ובטחון, וזמן קט אחר כך אכול ייאוש… סוד אלול ועבודת התשובה בנויים על הנחת היסוד שעתותינו מתחלפים תדיר, אלא שבכל מצב, החובה והאפשרות בידינו להתקשר לקב"ה. בדבריו של רבי נחמן ישנו גם פתח להבנה שעבודת התשובה אין עניינה רק תיקון מעשי, או אפילו נפשי, של קלקולים. התשובה היא מסע, מגמה כללית של ההוויה כולה (אורות התשובה פ"ד, פ"ו ועוד) הכוללת דרכים רבות. הרוצה לילך בדרכי התשובה צריך להיות בקי בהלכה, היא ההליכה, כלומר להיות מוכן לעבודה תמידית של חיפוש וגילוי מציאות ה' בעולמנו.
המצב המתואר בספר יחזקאל (א, יד), "והחיות רצוא ושוב", מקביל לפי רבי נחמן לתנועות העלייה והירידה. פשט הכתוב "אם אסק שמים שם אתה ואציעה שאול הנך" מורה על כך שהקב"ה נמצא בכל מקום, ר' נחמן רואה בפסוק זה גם את הדרך לחשוף אותו ולהתקרב אליו מאותו המקום.
נעבור עתה לבאר ביתר פירוט את שני המהלכים הכלליים של עבודת התשובה, אשר רק ההליכה בשניהם גם יחד, והיכולת לנוע בין המצבים המשתנים, נותנת תמונת "אלול" שלימה.
"אם אסק שמים – שם אתה"
הדבר הראשון שהאדם צריך להיות בקי בו הוא במצבי הרצוא, הפריצה החוצה והעלייה. לכאורה, מה שייך עניין התשובה לכאן? הרי אם האדם בעלייה הוא במצב טוב? מבואר בהמשך אותה התורה (אות ו) כך: "היינו, בין שיזכה לאיזה עלייה, לאיזה מדריגה גדולה, אעפ"כ אל יעמוד שם, ולא יסתפק עצמו בזה, רק צריך שיהיה בקי בזה מאוד לידע ולהאמין שהוא צריך ללכת יותר ויותר וכו', שזה בחי' בקי ברצוא, בחי' עייל, שהוא בחינת: "אם אסק שמים שם אתה". עבודת התשובה באופן מפתיע, מתחילה דווקא בתחומים ובזמנים בהם האדם מגיע ונמצא במצבים רוחניים טובים, אלא שזו תובעת מהאדם לא להסתפק לעולם במה שכבר השיג וקנה, ותמיד לשאוף ליותר. בדרשת הפסוק "אם אסק שמים שם אתה" מתברר, כי דווקא בעת עלייה, התפיסה ביחס לאלוקי היא שהוא "שם" – הוא עוד רחוק ממני, ויש לי עוד הרבה לאן לחתור ולהגיע…
הרב עדין אבן-ישראל רואה באלול, בראש ובראשונה, זמן להגדלת השאיפות. קריאת הימים הללו "ימי רצון", אינה מסתכמת בכך שהקב"ה רוצה בנו, אלא יש בה תביעה מאתנו לרצות הרבה יותר מעצמנו ומיחסינו עם הקב"ה: "באלול צריך אדם לכוון את עצמו לדרך העולה בית א-ל, ולהתחיל ללכת בה … האדם צריך לרצות להגיע מעלה מעלה ולחלום חלומות גדולים. יכול להיות שהוא לא יגיע עד סוף הדרך, אבל הוא כבר התחיל ללכת בדרך לשמים … לעומת זאת, אם החלום שלו נשאר למטה בארץ, אז הוא יסתובב בעולם, ולא יתרומם ממנו אף פעם. הנקודה היא, שצריך לרצות באמת להגיע לשמים. העניין טמון ברצון, ועליו צריך לעבוד באלול – לרצות כמה שיותר. ככל שהרצונות גדולים וגבוהים, כך יותר דברים יצליחו" ("אור פני מלך" עמ' 13).
זה הזמן להגדיל את החלומות שלנו. בשלב החלומות אין צורך להתחשב במציאות, זהו שלב שני, ואל דאגה – הוא יבוא מעצמו… בימים אלו עלינו להאמין שאנו יכולים להיות הרבה יותר, לעשות הרבה יותר. כולנו יכולים להיות 'גדולים', ועל כולנו החובה להחדיר בכל מי שאנו באים אתו במגע, בין בחינוך ובין בקשרים אחרים, את הרצון לשאוף לגדלות.
"ואציעה שאול – הנך"
באופן מפתיע, בתורה זו מגלים אנו, שדווקא כאשר האדם נמצא ב"טוב", עבודת התשובה בשבילו היא תובענית ביותר. לעומת זאת, במצבי ה"ירידה" – ה"שוב", אין נשמעת כאן צעקת שוד ושבר, אלא נימת רוך ועידוד: "וכן להיפך, שאפילו אם יפול, חס ושלום, למקום שיפול, אפילו בשאול תחתיות, גם כן אל יתייאש עצמו לעולם, ותמיד יחפש ויבקש את השי"ת, ויחזק עצמו בכל מקום שהוא בכל מה שיוכל, כי גם בשאול תחתיות נמצא השי"ת וגם שם יכולין לדבק את עצמו אליו יתברך. וזה בחינת: ואציעה שאול הנך…". דווקא בשאול תחתיות, בשפל המדרגה צריך להתחזק באמונה ש"הנך" – הנה אתה ה', נוכח ונמצא פה קרוב לידי. אמירה זו מבוססת על האמונה ש"כבודו מלא עולם" ו"לית אתר פנוי מיניה", ואפילו במצבי חטא, הקב"ה "שוכן אתם בתוך טומאתם".
פן זה של עבודת התשובה מסייע לנו לבל נתייאש מעצמנו. נמוך ככל שנפלנו, גם משם אפשר לחזור, ואדרבה – "אם אתה מאמין שיכולין לקלקל, תאמין שיכולין לתקן" (לקו"מ ח"ב, קיב). מעבר לכך, נדמה כי דברים אלו מכוונים אותנו לבדוק מה האפשרויות שנפתחו בפנינו דווקא בשל הנפילה למקום אליו הגענו. לדוגמה, תחושת הכישלון הצורב המציפה אותנו כאשר פגענו במישהו, מתמתקת כל כך כאשר אנו מגלות עד כמה התקרבנו לאחר בקשת סליחה והתפייסות…
ברובד נוסף, "ואציעה שאול הנך", מכוון אותנו להכרה כי בכל מצב בו אנו נמצאים אפשר לגלות אלוקות. דבר זה חשוב ביותר עבורנו. פעמים רבות כל כך אנו מרגישים כי חיינו נטולי "רוחניות" ו"קרבת אלוקים", בעקבות אילוצי החיים על עיסוקיהם הגשמיים, ועל לוח זמנינו התובעני. דווקא בהתקרב הימים הנוראים, רבים מאתנו חשים תסכול עמוק מחוסר היכולת לממש "רצונות בקדושה", כגון: הליכה לבית הכנסת, תפילה כראוי וכד'. האתגר עבורנו הוא: חשיפת מחוזות הקדושה והמשמעות הפנימית במה שמונח 'מתחת לאף' שלנו. מהי קרבת אלוקים אותה אנו משיגים על ידי הטיפול בתלמידים? מה הכוחות שמתגלים בנו דווקא בעיסוקינו הנוכחיים, כוחות שאולי לא היינו מודעים אליהם עד עתה?
באופן דומה מפרש ה"נתיבות שלום" (ח"ב עמ' רכא) פסוק מפרק "לדוד ה' אורי וישעי" (תהילים כז), הנאמר במשך חודש אלול והימים הנוראים: "אחת שאלתי מאת ה' אותה אבקש שבתי בבית ה', בקשתו האחת של איש יהודי היא שבתי בבית ה', שיהיה ביתי בית ה', וכמאמר חז"ל זכו שכינה שרויה ביניהם, שתמיד תהיה בביתו בחי' שכינה שרויה". לגלות את ה' גם במצבי עומס, מזמין אותנו גם להכיר בערך ה"עבודות הקטנות". כלומר: לא רק תפילה בת חצי שעה בעיניים עצומות שווה בעיני ה', אלא גם פרק תהילים בודד שנאמר בלב רוגש ברגע אמת… "צדקה" הוא מושג שחל גם על פרוטה בודדת ששמים בקופה, ואף הכותרת "תשובה" חלה גם על הרהור להטבת דרכנו, או שיחת טלפון קצרה לשם בקשת 'סליחה' ממי שלא היינו מספיק רגישים כלפיו…
אני לדודי ודודי לי
רבי נחמן אומר כי "זה סוד כוונת אלול". המגמה הראשונה של החודש צריכה להיות עם הפנים קדימה ולמעלה – "אני לדודי" – ברצון אין-סופי להעפיל מהנקודה בה "אני" נמצאת אל על – "לדודי". מאידך, אנו מוזמנות בחודש זה להכיר בכך שה' עמנו, אתנו ואצלנו תמיד – "ודודי לי" – בכל מקום בו אנו נמצאים.
בעבודת התשובה שמציע ר' נחמן יש דרך לצאת ממעגל הקסמים של הדכדוך והייאוש שמגיעים בזמני החושך והנפילה, ומאידך פריצת דרך להשתמש באדרנלין השופע כאשר אנו ב"טוב" להגיע להרבה יותר.
יהי רצון ונזכה כולנו להיות בקיאות בהלכה, ולילך בדרך ה' כל חיינו.
ונסיים בסיפור אמיתי ומיוחד המתאים לימים אלו
קצין קיבוצניק מסיירת מובחרת שבצה"ל "תפס" טרמפ עם חסיד מבני ברק. הקצין החל לשוחח עם החסיד על עברו ועד כמה שבקיבוץ הם רחוקים מאד מי תורה ומצוות ועל דעותיהם הקדומות על החרדים וכדומה. החסיד הרגיש עם מי יש לו עסק והחל לעניין את הקצין בשיחות פילוסופיות בנושאים רוחניים והצליח להאיר לו את אור התורה ונתן לו מענה על הרבה קושיות קיצוניות שהיו לו. החסיד עצר לו בכביש גהה המקביל לבני ברק, והיה זה ערב שבת וחסיד חשש שהקצין יצטרך לחלל את השבת והפריע לו המצפון.
החסיד ביקש מהקיבוצניק אולי כבודו יעשה אצלי שבת אך הקצין סירב ואמר לא תודה כבוד הרב, דברך מאוד משכנעים עד שאני מפחד להמשיך את שיחתנו וחוץ מזה אינני מעלה על דעתי שאחזור בתשובה כי כל הקיבוץ שלי בצפון ממש אנטי חזרה בתשובה קיצונית ופשוט יחרימו אותו.
אמר לו החסיד: "בבקשה ממך אולי בכל זאת, אני מבטיח לא שלא אכפה עליך לקבל מצוות וגם אני מבטיח לך שאחזיר אותך במוצ"ש לקיבוץ". אחרי שכנועים נענה בחיוב הקצין. וכך היה. שבת מרשימה ומרגשת חווה הקצין. במיוחד שהצטרף לטיש חסידי וראה איך משפחה יהודית מעבירה שבת רוחנית כמעין עולם הבא. אמר הקצין לחסיד: "כבוד הרב אני הייתי בכל מיני מסעות בתאילנד הודו בצה"ל אך מסע כזה רוחני לא חוויתי מעולם, מאוד נהנתי".
הגיע מוצ"ש והחסיד קיים את ההבטחה ולקח את הקצין לקיבוץ בצפון. בדרך ביקש מהקצין בצורה מנומסת, כבוד הקצין, אנא ממך, כל השבת לא בקשתי ממך שתקבל עליך שום מצוות וטרחתי כל כך כדי שיהיה לך טוב, לפחות שיהיה לי שכר בשמים על הטורח, אולי תקבל עליך קבלה קטנה כמו תפילין או לא לנסוע בשבת. נבהל הקצין ואמר: אינך מעלה על דעתך באיזה לחץ חברתי מצד הקיבוץ יהיה לי ואני אהיה מנודה אם אני אתחיל לחזור בתשובה וחוץ מזה אני אדם מאוד גשמי ורחוק, אני מעדיף לשכוח את כל מה שראיתי ולחזור לשיגרה כאילו כלום לא קרה, אנא ממך אל תעשה לי יסורי מצפון, אך מכיון שהדלקת בי ניצוץ יהודי שהיה כבוי הרבה שנים, אני מעוניין מעומק הלב לקיים מצווה אחת בלבד מהתורה ולא מצווה קשה והכי חשוב שאף אחד לא ידע בקיבוץ שאני מקיים אותה. חשב החסיד ואמר יש לי מצווה בשבילך. סדר הנהגת האדם לקום בבוקר מהסעיפים הראשונים של שולחן ערוך אורח החיים: "יחלוץ האדם נעל ימין אח"כ נעל שמאל, יקשור נעל שמאל ואח"כ יקשור נעל ימין. התפעל הקצין ואמר: באמת יש מצווה כזאת. וקפץ על המציאה, וקיים אותה מאז במסירות נפש, ואותה שבת בבני ברק לא יצאה לו מהראש. והנה באותה שנה קרה אסון בצה"ל אסון המסוקים ששבעים ושלושה קצינים המובחרים שבצה"ל התנגשו ונהרגו במקום ונמצאו גופותיהם במושר שאר ישוב והדבר הזה גרם רעש גדול במדינה. וכהרגלנו במדינה ישר נפתחה ועדת חקירה והועדה קבעה שהיו צריכים להשתתף בתרגיל שבעים וארבעה חיילים ונהרגו רק שבעים ושלושה וקראו לחייל שאמור להיות החייל השבעים וארבע ושאלו אותו למה הוא לא השתתף בתרגיל. החייל הזה היה הקצין הקיבוצניק שעליו אנחנו מדברים. וסיפר להם על החסיד ועל המצווה שקיבל עליו לקיים במסירות נפש וזה מה שמקשר אותו להיות יהודי, בכל אופן כך הוא מרגיש. המשיך הקצין בסיפור המרתק ואמר: לפני התרגיל כולם עלו על המסוקים אך משהו הפריע לי והציק לי ולא ידעתי מה זה, ונזכרתי ששכחתי לקיים את המצווה כתיקנה ולא לבשתי את הנעלים כפי שהסביר לי החסיד ביקשתי מהמפקד שאני רוצה לרדת מהמסוק, כי אני חייב דחוף ללכת לשירותים. המפקד כעס איך אני מעיז לבקש בקשות ילדותיות בזמן שכולם על המסוקים ובתרגיל כל כך חשוב שעומד ברומו של עולם, אך בכל זאת המפקד רצה שהכל יהיה מסודר ותקין בתרגיל ואחרי התעקשות מצידי נענה המפקד לבקשה בחיוב מאיים.
אני רצתי מהר לחדרי ולא לשירותים הורדתי את הנעליים של הצבא כמו שידוע שלוקח זמן לשרוך את נעלי הצבא. ונעלתי אותם כפי שהחסיד אמר לי, לפתע נכנס המפקד לחדר זועם מאד ואמר לי חוצפן, שבעים ושלושה אנשים מחכים לך ואתר משקר לי שאתה רוצה ללכת לשירותים ובמקום זה אתה מתמזמז בחדר שלך. הקצין היה בהלם המפקד אמר לו שהוא לא מצטרף לתרגיל וכשיחזור הוא ישפוט אותו לחומרה רבה וידאג גם לסלק אותו ממעמדו המובחר.
והמסוקים התרוממו באויר הסוף ידוע כבר לכולם רחמנא ליצלן שתהיה נשמתם צרורה בצרור החיים אמן.
ואילו אותו קצין נשאר בחיים בגלל מסירות נפשו למצוה פשוטה וקלה ביותר מהסעיפים הראשונים בשולחן ערוך והיא זאת שהצילה את חייו עד כאן הסיפור האמיתי. ומכאן אנחנו צריכים ללמוד מוסר גדול ומצוה ועברה יכולה להטות לנו את כף המאזנים בין ראש השנה ליום הכיפורים ולא נזלזל בדברי חז"ל שאומרים שבינונים עומדים תלויים בעשרת ימי תשובה כי בשביל מצוה אחת יכול האדם לדון את העולם לכף זכות ובשביל עברה אחת לכף חובה ח"ו.
ובפינת המולטימדיה השבוע
לרוכשי המארזים – בנושא הכרת הטוב ישנם סרטונים רבים שנמצאים במארז חמשה חומשי תורה בתיקיית פרשת צו.
· הכל בראש על אמונה ובטחון במצבים קשים –
· הסתכלות אחרת על דברים –
· תגיד תודה – יהודה דים –
· ונזכרתי גם בשיר "עלה קטן" בגלל השורה הבאה בשיר "קח איתך צידה לדרך את ברכתי, חצי הכוס היא מלאה תזכור תמיד"
לסיום ואיך אפשר בלי אנדרדוס "ימים נוראים"
ונסיים בבדיחה כשרה
נהג מונית נפטר ומגיע לגן עדן, המלאך גבריאל מקבל את פניו. המלאך גבריאל מעיין בתיק של נהג המונית, נותן לו חליפה יפה, מקל טיולים מוזהב ושולח אותו לגור בוילה יפיפייה.
רבי שעומד אחריו בתור מסתכל על התהליך בעניין.
הגיע תור הרבי, המלאך גבריאל מעיין בתיק שלו, מקמט קצת את המצח ואומר: "בסדר אפשר לתת לך להיכנס". המלאך נותן לו גלימה פשוטה מבד גס, מקל עלוב מעץ ושולח אותו לגור באיזה צריף מט לנפול.
הרבי נדהם ואומר: "אני איש אלוהים כל ימי, איך זה שלנהג המונית נתת את כל הדברים היפים ולי אתה נותן משהו כל כך עלוב?"
המלאך גבריאל עונה: "מה שקובע זה מבחן התוצאה – כשאתה היית נושא דרשה בבית הכנסת כולם היו נרדמים, כשהוא היה נוהג במונית כולם היו מתפללים."