שלום שוב ומועדים לשמחה

לפני כשבוע ימים במסגרת כנס מנהלים של מחוז מנח"י זכינו מנהלי ירושלים, לשמוע את אליעזר ושרה רוזנפלד מספרים לנו בצורה מיוחדת על התמודדות עם הכאב ואם נדייק, עם המכאובים שפקדו אותם בשנות חייהם. מעבר להיותם זוג מיוחד שממשיך באמונתו החזקה הלאה, שמענו פרק באמונה מעומק הלב. גם שרה וגם אליעזר דיברו דברי כיבושין ואף עין לא נשארה יבשה למשמע דיבריהם. ופתאום קיבלתי תשובה שהניחה את דעתי על שאלה שמנקרת במוחי כבר זמן רב. חג הסוכות הוא זמן שמחתנו. האמנם? אם חג הסוכות מתקשר להליכה של בנ"י במדבר, האם ניתן לומר שבנ"י נהנו בהליכה במדבר. ודאי שלא, והוכחה לכך ניתן למצוא בדבריו של משה רבנו בספר דברים "ויענך ה' אלקיך". נכון שניתן לפתור את שאלתי במענה פשוט שמדובר על הזמן החקלאי והוא זמן של שמחה בחייו של החקלאי שאוסף את תבואתו. אבל תשובה זו לא הניחה את דעתי.

אולם לאחר ששמעתי את אליעזר ושרה פתאום הבנתי ששמחה היא לא תוצאה. שמחה היא עבודה. שמחה היא דרך. בנוהג שבעולם שמחה היא תגובה על תוצאה. כתוצאה ממה שקורה בעולם אני בוחר איך להגיב. אם זה משהו טוב עבורי אני אהיה שמח. אם זה משהו שלא טוב עבורי אני אהיה עצוב. בתורה  ובדברי חכמים השמחה היא עבודה. מוטלת על האדם המשימה להיות שמח. פתאום הבנתי שלמרות שההליכה במדבר לא הייתה נעימה ומשמחת, עם ישראל עדיין נשאר בשמחה כי הוא מחוייב, כי הוא ראה את הדברים הטובים שיש בתקופה זו. שהתורה אומרת סוכות זה זמן שמחתנו זה לא אומר שאתה יושב בסוכה ונזכר בשברים המשמחים שקראו אלא עכשיו צריך לעבוד להיות שמחים, מהזמן הזה אתה מחוייב להתחיל לעבוד על עצמך להיות שמח. והנה התחדדה הבנתי שהדרגה הפשוטה ביותר של שמחה היא "השמח בחלקו" וזה בדיוק מה שאמרו לנו ההורים המופלאים הללו. "אנו מחוייבים להמשיך לשמוח ולהאמין, כי יש לנו עוד ילדים יש לנו עוד חיים לפנינו". "זה מה שרצו הבנים שלנו" שנמשיך לשמוח שנמשיך לנגן, שנמשיך לשמח. תודה לכם הורים נפלאים על שיעור מאלף, שיעור כל כך מרגש ומיוחד. חג שמח!!!

אני שמח לשתף אתכם בשיעור מעניין (כך אני מקווה) שאעביר בהושענא רבה. השיעור מבוסס על דברי ר' נחמן –  "מוחין דקטנות" זה הושענא רבה, "מוחין דגדלות" שמחת תורה. (תורה ע"ד).

"והיית אך שמח"

בשלב הראשון נחלק (יש להדפיס מראש) את השיר "מוחין דקטנות"  – מצורף קובץ עם מילות השיר.

מוחין דקטנות סדנה

נבקש מהמשתתפים לקרוא להאזין לשיר של שולי רנד

בשלב השני נבקש מכל תלמיד לבחור משפט מהשיר שהוא מתחבר אליו ונבקש ממנו להסביר מדוע?

בשלב השלישי ננסה לבקש מהתלמידים להסביר את הפזמון "אי אי, איזה עצבות מוחין דקטנות". נוכל להרחיב את הנקודה המרכזית שלמרות העצבות והחושך, בסוף יצא שיר "ואם המצב הוא גיועלד אוי וי זמיר ברוך בשם הנה התפלק לי שיר"

נוכל גם לבקש מהתלמידים לספר על – דברים שמשמחים אותם בחייהם?

וכמובן שאי אפשר לדעת להיכן הדברים יתפתחו…

לסיום אפשר להקרין את הסרטון הבא

או את הסרטון הבא

או את הספור הבא

שמחה בכל מצב…

באחד ממסעותיהם, מצאו את עצמם שני האחים הצדיקים ,רבי זושא מאניפולי ורבי אלימלך מליז'נסק, מושלכים אל תא מצחין בבית הכלא העירוני, יחד עם עוד כ-15 פושעים גויים. עלילה שפלה נרקמה נגדם והם לא ידעו כיצד יחלצו מן הצרה. לפתע התחיל אחד האחים לבכות. אמר לו אחיו: "אחי היקר, אל תדאג, בטוחני שה' יתברך יצילנו גם מצרה זו"! אמר לו השני: "גם אני בטוח, אך לא על כך אני בוכה. בוכה אני, מכיוון שבאמצע התא הניחו הסוהרים דלי של שירותים. ומכיוון שזהו מקום מטונף, הרי שאסור על פי ההלכה ללמוד תורה, ואיני יכול ללמוד ולהגות בחכמתו יתברך". אחיו הביט בו מהורהר במשך כמה דקות. לפתע עלה חיוך רחב על פניו ופנה אליו בשאלה: "מדוע איננו יכולים ללמוד"?. ענה לו השני: "מכיוון שכך כתוב בתורה"! הביט בו אחיו בפנים שוחקות ואמר לו: "אם כך, אי-הלימוד שלנו הוא מצווה, ומצוות צריכים לעשות בשמחה"! החלו שני האחים לרקוד. הביטו עליהם שאר האסירים הגויים בתמיהה ושאלו: "מדוע  אתם רוקדים"? ענו להם האחים: "אנחנו רוקדים כי יש כאן שירותים"! החלו שאר האסירים לרקוד יחד איתם. קולות השירה והריקודים הרקיעו שחקים והגיעו עד למשרדו של מפקד הכלא. מלווה במספר סוהרים, הגיע המפקד הרותח אל מוקד הרעש, וצעק בזעם: "למה אתם רוקדים"? "אנחנו רוקדים כי יש כאן שירותים"! ענה לו אחד האסירים. "אם כך", אמר המפקד, "אני מוציא מכאן את השירותים"…