שלום לכל המורים היקרים!!!

מקווה שהמטלה תעניין אתכם ולא תרגישו שביזבזתם את הזמן.

חשוב לפתוח את המטלה בגוגל כרום – בדפדפן אחר לא תוכלו לצפות בסרטונים

את התשובות למטלה יש לכתוב בקובץ WORD, לאחר מכן העלו את המטלה למודל. 

תרגיל 1 צפיה ביקורתית

כחלק מהעבודה היומיומית, מורים נתקלים בקונפליקט ובמחלוקת עם תלמידים, עם הורי התלמידים, עם צוות המורים ועוד.

לפניך שני סרטונים שמציגים שתי דרכים שונות להתמודדות עם מחלוקת בין מורה ואמא של תלמידה. בכל סרטון מוצגת גישה שונה ותוצאה שונה. צפה/י בסרטונים וחשוב/י:

כיצד חשה כל אחת מהדמויות בכל סרטון?

מהי דרך ההתמודדות שאת/ה שואפ/ת לאמץ?

מהם הקשיים שלך, בניהול שיחות דומות עם הורים?

כיצד הסרטונים יכולים לסייע לך להתגבר על קשיים אלה?

 

תרגיל 2 בחירת כרזה

פתח/י את הקובץ "מצגת כרזות", עברי על הכרזות המוצגות במצגת. בחרי 3 כרזות "שדיברו" אליך. כתב/י כמה שורות למה אהבת דווקא כרזות אלו.

תרגיל 3 בחירת כרזה

לגננת: קרא/י את הסיפור הראשון וכתבי היכן הסיפור "פגש" אותך כגגנת"

למורה: קראי את הסיפור השני וכתבי היכן הסיפור "פגש" אותך כמורה

הסיפור הראשון (לגננת)

"….אז קיבלתי לנהל גן… סמכתי על התיאוריות החינוכיות שידעתי לדקלם מההתחלה עד לסוף ובחזרה, על הקסם האישי שלי ובעיקר על הגישה שלי לילדים שזכתה לשירי הלל ושבח מפי כל המרצים והגננות המאמנות שלי….

ואז…

שמעתי עליה. באמת. אמרו לי כל מני דברים, מילים נזרקו באוויר. אך כמובן ידעתי לסנן ולשמוע רק את מה שרציתי… הסייעת.

"היא קצת בעייתית", אמרו לי בגמגום קל, "הגננות הקודמות לא הסתדרו אתה"…

לא נורא. אני אצליח! … הגיע רגע האמת, והיא התייצבה מולי במלוא הדרה, למודת ניסיון של עשר שנים תמימות וגם של כמה גננות שהתחלפו בגן הזה חדשים לבקרים. התעלמתי… אני הגננת. לי היא לא תגיד מה לעשות. יש פה היררכיה ברורה.

למי?!…"

לסיפור המלא…

"היא קצת בעייתית…"

הסיפור שלפנינו מתאר מנהלת גן בראשית דרכה המקבלת עבודה בגן קיבוצי. מצד אחד היא מגיעה עם רקורד של תלמידה מצטיינת עם ציפיות גבוהות מהסובבים אותה, המאמינים בהצלחתה ובתבונתה. אך מצד שני, היא מתמודדת עם קשיים רבים בהם עומס עבודה, הורים שמהססים לנוכח חוסר ניסיונה ו… חוסר שיתוף פעולה מצד הסייעת!!

בהיותה חסרת ניסיון למול מצבים כאלה, היא מנסה לעבור הלאה. אך המציאות טופחת על פניה. אי אפשר לסמוך רק על עצמנו בעבודתנו החינוכית ובוודאי הניהולית. שהרי בעידן שלנו, כדי להצליח, חשוב לבנות ולהוביל עבודת צוות. והדינאמיקה של עבודת צוות מעודדת אותנו להקשיב לסובבים אותנו, לא להתעלם! והכי חשוב- לדעת לגשר על פערים. או כפי שציין ניטשה, אומנם באנלוגיה לעולם הכתיבה, אבל בצורה נפלאה:

"סופר טוב נסמך לא רק על נפשו שלו אלא על נפשם של כל חבריו"

"היררכיה ברורה…"

בסיפור, הגננת משתפת אותנו בהרהוריה לגבי הסייעת –

" ..היא התייצבה מולי במלוא הדרה… התעלמתי… אני הגננת. לי היא לא תגיד מה לעשות. יש פה היררכיה ברורה…"

יעקב הכט במאמרו: "בזמן המהפכה" מציין את השינויים שעומדים לקרות בתקופתנו. לדבריו, "הפרדיגמה הישנה היא פרדיגמת הפירמידה- פירמידה ארגונית שהתאימה מאד לחיים בעידן התעשייתי.

מאפייני הפירמידה: היררכיה ברורה – תפקידו של כל פרט במערכת, לבצע את מה שמורה לו מי שנמצא מעליו. האינטרס המרכזי בפירמידה, הוא לטפס לשלב גבוה יותר. המידע זורם מלמעלה למטה ונמצא תמיד בשליטת אלה הנמצאים בשלבים היותר גבוהים. חופש היצירה של הפרט במערכת מוגבל ביותר. ובגדול, התפקיד עושה את האדם!

לעומתה הפרדיגמה החדשה היא פרדיגמת רשת כלומר: האינטרס המרכזי של כל פרט הוא להביע את עצמו באמצעות שיתוף פעולה עם חברים אחרים ברשת. בבסיס מאפייניה של הרשת עומדת התפיסה שאני רואה בכל אחד מחברי הקבוצה הזדמנות, והקבוצה רואה בי מרכיב בעל ערך ייחודי.

ובגדול, האדם עושה את התפקיד! "

אתם בוודאי תאמרו: זה נשמע נפלא! ובאמת צריך לשאוף לעבודת צוות שבה יש הכלה, הקשבה, שיתוף פעולה הלכה למעשה והכרה בייחודיות התרומה של כל אחד לעשייה החינוכית. אבל מה קורה במציאות כאשר ניסינו ובכל זאת אין שיתוף פעולה? ובמקרה הספציפי הזה- כאשר הסייעת בולמת את עבודת הגננת??? הרי זה פוגע בראש ובראשונה בילדים הרכים התלויים בשיתוף פעולה זה?

לסנן לנפות…

"חודשים של התכתשויות, של ניסיונות בלתי פוסקים לשמור על איזון הצוות, ובתוך כל זה לנהל גן…"

הסיפור שלנו מתקדם כצפוי "לפיצוץ" ומשבר, והסייעת עוזבת ומשאירה אחריה "אדמה חרוכה". כדרכם של משברים מסוג זה, ישנן שתי אפשרויות: או שתהיה קריסת מערכות כללית, או שתהיה צמיחה לדרך חדשה. הגננת, בוחרת להציל את הגן על יד כך שהיא מסגלת לעצמה דרך לדבוק במטרות שהציבה לעצמה. כדי לשרוד את הקשיים היא מנסה לסנן, לנפות ולזקק את הדברים החשובים שיעזרו לה להתמקד בסדר עדיפויות בניהול הגן:

"ניפיתי לתוך שקית הקמח שלי את המצרכים הבאים בלבד: אהבת הילדים, פרגון ההורים והאמון שנתנה בי המדריכה שלי".

הגננת הבינה שהיא חייבת להמשיך הלאה ולא להתמקד בנזקים שגרמה מערכת היחסים הטעונה בינה לבין הסייעת. היא בחרה לנתב את עצמה לדברים הטובים הקיימים בתוכה וככה הצליחה להתרומם מההריסות.

ובמילים אחרות, היא לא נשאבה רגשית להלקאה עצמית על עזיבתה של הסייעת, אלא התמקדה ביכולותיה הפנימיות שהביאו אותה לבחור במקצוע הגננת. יכולות אלו הם שסימנו עבורה את הדרך הטובה ביותר להצלחה. פעולה זו הצילה אותה ואת הגן.

וזאת כי אנחנו לא יכולים לשלוט בכל דבר שקורה לנו- אבל אנחנו יכולים לשלוט באופן בו אנחנו מגיבים לדברים שקורים לנו. לשאול שאלות כמו "למה אני"? ו -"מה אם היה קורה אחרת"? מובילות לכיוון שלילי, לעומתן שאלות כמו: "מה יש ביכולתי לעשות עתה כדי להתקדם"? או "על מה יש לי שליטה בחיי"? אלו שאלות המובילות אותנו למודעות עצמית ולפעולה חיובית.

במצבים כאלה אני אוהבת לשנן לעצמי את מילותיו של קארל יונג:

"מי שמביט החוצה – חולם…

מי שמביט פנימה- מתעורר!"

הסיפור השני (למורה)

שלום כיתה א', אמרתי בחיוך חושש. שלום המורה, הסתכלה הילדה שבי על הדמות החדשה שעמדה מול המראה, סידרה תסרוקת גבוהה ואיפור קל.

הילדה אמרה שמתאים לי יותר תלתלים פזורים ולמה אני צריכה את האיפור הזה ושהיא הכי אוהבת שיעור אמנות. חבל, עניתי, כי אני דווקא מלמדת אנגלית. טרקתי את דלת הארון, סגרתי את התיק, יצאתי מן הבית.

מורה ממלאת מקום. ברוכה הבאה לעולם הזמניות, הקשרים הקצרים, סתימת החורים. מילוי מקום של המורה ציפורן הוא לא דבר של מה בכך. מורה ותיקה ומנוסה, שזכיתי גם אני להיות אחת ממאות תלמידיה.

עדיין בכל פעם שאני רואה אותה, משהו בי עובר לדום. הילדה שהיתי מתקפלת ומשפילה מבט. לא שוכחת אף פעם את הספר שהוחרם, את העונש המוגזם ואת האנגלית שלמדתי מפיה. אל נעליה הגדולות נכנסתי באמצע השנה. לימוד בנים בכיתות ה'-ו'.

"את מסוגלת לכך?" שאל אותי המנהל.

"אני יכולה לנסות", חייכתי וקיוויתי.

ההוראות אותן קיבלתי מציפורן היו ברורות בצורה חד משמעית: להחזיק את התלמידים קצר, לא לתת להם להרעיש, שיעורי בית מידי יום, הכתבות מידי שבוע. את הוראות אלו הפרתי במלואן. ניצבתי מול כיתה הומה, שהייתי צריכה ללמד אותה אנגלית.

"עמוד 72 בחוברת. מי עדיין לא יושב?"

חשבתי פעם להיות מורה אחרת, בעצם בשביל זה הלכתי ללמוד הוראה. את לעולם לא תהיי ציפורן, לחשה הילדה. תהיי עדינה איתם.

“be quiet, please”

"את עדינה מידי", אמרה אתי בחדר המורים, "אסור לך לחייך בכלל בשבוע  הראשון", הזהירה אותי. "תתחילי קשוחה, אחר כך תוכלי להביא את החיוכים".

"בסדר" אמרתי וחייכתי. "אהיה קשוחה".

מול מראה בבית ניסיתי להעמיד פנים. הזעפתי גבות, קמצתי את השפתיים, שילבתי ידיים על החזה. שום דבר מאלה לא עזר לטשטש את הפנים של הילדה והתלמידה שהייתי עד לפני זמן קצר מאד.

"רואים שהיית תלמידה טובה", אמרה לי אתי באחת הפעמים.

ניסיתי להכחיש.

סקרתי את פני התלמידים תוך כדי קריאת שמות. את כולם אני מכירה מהשכונה, מהיישוב. לעיתים קרובות אני פוגשת את אימותיהן או את אחד מבני המשפחה בשבילים, בדרך למכולת, גם באוטובוס.

"את המורה המחליפה של דודינק'ה? לא ידעתי שאת כזאת גדולה. נו, איך הוא?"

כך אני נגררת, לפחות פעם ביום לאספת הורים בעל כורחי, לבוחן פתע.

"הוא חמוד מאד. בשיעור האחרון הוא קצת…"

"מה, הוא הפריע?" שואלת האם בזעזוע.

"לא, הוא רק נגרר אחרי חצי מהכיתה".

האם מצקצקת בלשונה ומבטיחה לדבר איתו. "מחר הוא יתנהג למופת".

דוד אכן ישב במקומו בפנים עגומות, כשכל שאר הכיתה מלחשת ומצחקקת ובעיקר לא לומדת. השיעורים התנהלו בהמולה רבה. בקושי התקדמנו בספר. בקושי הוצאתי מילה שתישמע.

תמיד כשעבר מישהו במסדרון או הביט לתוך הכיתה, שטפה אותי בושה, כאילו הייתי צריכה להסביר מדוע הכיתה נראית כך או מדוע כל שיעור אנגלית הוא גם שיעור חופשי.

"שלומי ושמחה", אמרתי לשני התלמידים היחידים שישבו בשקט, "צאו החוצה".

"אבל המורה, מה עשינו?"

"התנהגתם נפלא, אתם מקבלים שיעור חופשי".

באחד השיעורים, תוך כדי כתיבה על הלוח (ולא, אין לי עיניים בגב) שוב התחוללה מהומה. האיומים, הבקשות, הרשימות על הלוח לא הועילו בכלום לכיתה, שהחלה מתפרקת בין ידיי כמו אותה כוס ששאפתי פעם בחוזקה רבה מדי. ביד נשארו רק רסיסים וקצף.

המנהל נכנס לשמע הרעש. בשניות ספורות השיב את התלמידים למקומם בשקט ובסדר, תוך אזהרה שמוטב כי יתנהגו יפה בשיעורי אנגלית והבטחה שיטפל באופן אישי בתלמידים המפריעים. הוא יצא. מלמלתי תודה וחזרתי ללמד, נבוכה.

"המנהל, אני רוצה לעזוב." פניתי אליו בהפסקה. "אני לא יכולה יותר!"

"את בטוחה? אמרת בהתחלה שתנסי".

"אני מנסה, מנסה כל הזמן, את כל השיטות האפשריות. מכתבים טובים, נקודות, פרסים, אזהרות. כל פעם נכשלת".

נכשלתי, נכשלתי, בכתה עמי הילדה, נכשלתי.

ברחתי מחדר המנהל בדמעות.

המורות שהיו במסדרון הביטו בי ברחמים. תמי המזכירה, גילתה לי בסוד כי אף מורה אחרת לא רצתה לקחת את התפקיד.

"תעמדי על שלך" אמרה יהודית , מורה לחשבון,  "תתפטרי עכשיו".

"אל תשכחי שאת בסך הכל צעירה", אמר המורה לספורט.

וענבל אמרה שאם עכשיו אני ממשיכה, זה אומר שאני מסוגלת לעשות כל מה שארצה בחיים.

אז המשכתי.

"את צריכה לצעוק עלינו", אמר נחום לפני השיעור. "תהיי קשוחה, באמת", הצטרף אלידע, "אי אפשר ללמוד ככה".

הבטתי בהם בחיוך, הרגשתי שהם אומרים את האמת.

"אנסה", אמרתי "תודה".

"איך הולך?" שאלה אותי ענבל על כוס קפה. "שמעתי שהיה שקט בכיתה שלך".

"אני עייפה אבל סוף סוף הצלחתי ללמד משהו, לאחר ששלחתי שני ילדים למנהל". לגמתי מהקפה, מתרגלת לטעם האהוב על המורות. "דרך אגב, איבדתי את הטוש בפעם השנייה השבוע. אפשר להשאיל ממך?"

הילדה הקטנה הלכה והתרחקה. משהו בקול או בהתנהלות כבר התרגל להיות קפוץ ומתוח.

כשצעקתי על אפי שמעתי מתוכי את קולן של מורותיי: "הפעם זה עבר כל גבול"!

"אימאל'ה", רעד אפי.

 אימאל'ה, התרחקה ממני הילדה בעוד מעט.

ישבתי בבית, בדקתי הכתבות. הרגשתי זקנה ועייפה. מחר כנראה אכנס עם כוס תה ואתלונן על כאבי גב ועל 'תראו מ

"אימאל'ה", רעד אפי.

 אימאל'ה, התרחקה ממני הילדה בעוד מעט.

ישבתי בבית, בדקתי הכתבות. הרגשתי זקנה ועייפה. מחר כנראה אכנס עם כוס תה ואתלונן על כאבי גב ועל 'תראו מה קרה לקול שלי בגללכם', בדיוק כמו מורותיי לפניי.

כך? משהו בפנים התקומם.

אל תהיי זקנה! אל תהיי זקנה! שמעתי קול מרחוק, מגן השעשועים שמול הבית. מה לי פה? מלמדת אנגלית. אני אוהבת בכלל שיעור אמנות.

לקחתי בתיק השחור החדש ילדה קטנה וצבעונית, שלא אוהבת ללכת לבית הספר.

”good morning!”

"בוקר טוב המורה, נכון את עושה היום שיעור חופשי?"

"היום אנחנו משחקים ביחד, משחק שקוראים לו 'הישרדות'"

השקט היה מפתיע וגם הסקרנות. הספרתי את כללי המשחק: ילד שמפריע יוצא החוצה לאחר אזהרה אחת על הלוח. הקבוצה שנשארת כאן תהיה נבחרת של תלמידים, שבאמת מעוניינים ללמוד אנגלית.

"המורה, זה בכלל לא משחק… זה לא הוגן".

"אזהרה ראשונה לכל המתלוננים…"

בחודש הנותר לסיום השנה התחלתי מחדש. למען התלמידים שרוצים ללמוד, למען עצמי והילדה הקטנה שאתי, שעוד צריכה ללמוד הרבה דברים.

בשיעור הראשון למשחק נותרתי עם קומץ תלמידים. היו עמי שלומי ושמחה שיושבים תמיד יחד, היחידים שעודים שיעורי בית, שני מלאכים קטנים ורציניים. היו גם דוד, יהודה, אלידע, אריאל, ישראל נחום, אוהד ושחר.

סגרתי את הספר הרגיל, התחלתי את השיעור עם משחקים באנגלית על הלוח. לאחר מכן כל אחד עבד בחוברת בעמוד שאליו הגיע. בסוף השיעור בדקתי את העבודות וחילקתי מסטיקים, שהם תמיד דבר שמח.

בשיעור הבא נכנס אפי, ילד שובב ביותר ומתוק ביותר:

"אפשר להצטרף, המורה?" שאל.

לאחר מכן הצטרפו עוד ועוד תלמידים. כל מי שהצטרף הבטיח ללמוד. האווירה בכיתה הפכה לאווירת לימוד. הילדים המתקדמים עזרו למי שהצטרף ולמתקשים. אפי הפתיע. התחיל לעבוד ברצינו, ולאחר ששלחתי מכתב חיובי להורים, הוא נהיה לתלמיד מצטיין.

"אתה נקודת האור שלי", אמרתי.

הילדה שבי שרה שיר שלמדה מהמורה ציפורן:

You are my sunshine, my only sunshine, you make me happy when sky is gray…

"מה קורה בשיעורים שלך?" שאלו אתי וענבל בחדר המורים שעה שגזרתי בריסטול עם מילים חדשות. "כבר חשבנו שהצלחת להסתדר אתם. איזה רעש!"

חייכתי. "את יודעת," אמר לי ראובן, מחנך הכיתה, "יש המון בלגן. זה לו מקצועי, אבל אם הצלחת להפוך את אפי לתלמיד מצטיין, זה שווה הכול".

הסוף לא ממש סרט, אמר הילדה בשיעור האחרון.

כי זה לא ממש סוף. בעצם, זו רק ההתחלה שלי.

מה? את ממשיכה להיות מורה?

אני יכולה לנסות.