פרק 382 פרק מיוחד לחג החנוכה + פרשת מקץ

 פרק מיוחד לחג החנוכה + פרשת מקץ

והפעם פרק מורכב, עמוס בתכנים מעניינים ומגוונים. נתייחס לחג החנוכה ושילוב המעניין בין פרשת מקץ לענייני החג.

והפעם בתוכן

  • רעיון חינוכי קצר בענייני חינוך וכן רעיון חינוכי בענייני חנוכה
  • הדלקת נרות מיוחדת
  • קטע של שי עגנון על חנוכה
  • מאמר מעניין על מלחמות היופי
  • נר אחד של תקווה – סיפור מהשואה
  • שני סרטונים בנושא תרבות המערב תרבות הכסף
  • קצת נוסטלגיה מתוך התוכנית זהו זה על חג החנוכ
  • וכמובן בדיחה

"וליוסף יולד שני בנים בטרם תבוא שנת הרעב אשר ילדה לו אסנת בת פוטי פרע כהן און" (בראשית מ"א, נ)

כתוב: "וליוסף יולד שני בנים" וכן – "אשר ילדה לו" לכאורה הפסוק השני מיותר. אלא התוספת הנ"ל באה ללמדנו שלמרות שאסנת היתה אימם הביולוגית – הבנים חונכו ע"י האב והוא זה שהשפיע על דרך חינוכם ולא האם.

הורים יכולים לנסות לחנך ילדיהם ע"י הכאה או בכל דרך אפשרית אחרת, הילד יהיה כאוב/פגוע אך לא מחונך ולא ילמד לשפר דרכיו. הורים מבקשים להטיל משמעת על ילדיהם תוך כדי מתן הוראות כדי שיתנהגו כשורה. אך המשמעת היחידה הראויה היא, המשמעת המספקת אידיאלים, הילד יתחנך מן הדוגמאות שרואה סביבו . הורה – מחנך טוב נמדד עפ"י דרך השפעתו על הילד כפי שראינו במדרש בספר שמות כשה' קרא למשה בפעם הראשונה: "אמר ר' יהושע הכהן בן נחמיה: בשעה שניגלה הקדוש ברוך הוא אל משה, טירון היה משה לנבואה. אמר הקדוש ברוך הוא: אם ניגלה אני עליו בקול גדול – אני מבעתו, בקול נמוך – בוסר הוא על נבואה. מה עשה: ניגלה עליו בקולו של אביו עמרם. אמר משה: הנני, מה אבא מבקש, אמר הקדוש ברוך הוא: איני אביך אלא, אלוהי אביך", בפיתוי באתי אליך, כדי שלא תתירא".

מכאן נמצאנו למדים שהדרך להשפעה על אדם, היא לנתב את הקריאה הזו דרך ההשפעה הגדולה של ההורים ולהשתמש בה.

עולים ומתקדמים

סדר הדלקת נרות החנוכה מדגיש נקודה מעניינת וחשובה. איננו מדליקים בכל יום אותו מספר נרות, אלא הסדר הוא שמוסיפים מיום ליום: ביום הראשון מדליקים נר אחד, ביום השני – שני נרות, וכך הלאה. בכל יום מוסיפים ומגבירים את עוצמת האור עד אשר מגיעים, לכאורה, אל השלמות – אל היום השביעי, שבו מדליקים שבעה נרות כנגד שבעת הנרות של מנורת בית-המקדש. אולם מיד למחרת אומרים לנו: הדליקו נר נוסף – נר שמיני!

דבר זה ממחיש את הצורך להגביר אור כנגד התעצמות החושך. בנקודה סימלית זו מסתיימים ימי החנוכה, כשהם מותירים אחריהם מעין צו תמידי: לעולם לא לדרוך במקום, לא להסתפק בקיים, אלא תמיד להוסיף באור; ועל כל תוספת בצד השלילי, יש להרבות בצד החיובי עד שהאור יסלק כליל את החושך.

על-פי הדברים הללו נבין גם את טעמו של שינוי נוסף בין נרות החנוכה לנרות בית-המקדש: בבית-המקדש דלקה המנורה בתוך ההיכל, בפנים הבית, ואילו את נרות החנוכה אנו מציבים דווקא "על פתח ביתו מבחוץ"!

ההסבר על כך הוא כנ"ל: בזמן שבית-המקדש קיים וממנו אורה יוצאת לכל העולם כולו, די בהדלקת הנרות בפנים, בתוך הבית. אולם כאשר "החושך יכסה ארץ" – או כלשון הגמרא (לגבי זמן הדלקת נרות החנוכה): "משתשקע החמה" – אי-אפשר עוד להסתפק באור המאיר בתוך הבית, אלא צריך להדליק אור גם בחוץ, במקום החושך.

כאשר בחוץ גוברת החשיכה, יש חשש שהדברים השליליים הסובבים את הבית מבחוץ יחדרו גם פנימה ויעיבו על האור שבו. לכן, בשעה כזאת, אין להסתפק בהארת פנים הבית, אלא חובה להציב את הנרות המאירים דווקא בפתח הבית, כדי ש'רשות הרבים' תואר אף היא מאור הנרות.

בימינו אלה, כאשר נוצרה בעולם נסיגה במידת הדבקות באמונה ובערכי-אמת, צריך להגיב על כך בהגברת האמונה ובהפצתה החוצה. בניגוד לסברה המוטעית, שכאשר גוברת ההתנגדות החיצונית, צריכים לסגת ולהתקפל, ההפך הוא הנכון: דווקא בשעה כזאת צריכים להקפיד יותר על דבקות שלמה בקיום התורה ומצוותיה, מתוך גאון יהודי, ואף להפיץ את ערכי האמונה והתורה החוצה.

דווקא בימים כאלה אסור להסתגר בתוך המסגרת החיובית, שכן הרוחות השליליות המנשבות בחוץ עלולות לחדור פנימה. צריך לצאת החוצה ולהפיץ אור, ורק אז אפשר לשמור על האור הפנימי ואף למשוך אליו את אלה הנמצאים בחוץ.

יכול אדם להרהר בדברים ולומר: אם בזמן בית-המקדש אירע מה שאירע עד שנזקקו לנס מיוחד, הרי בזמננו, כשעם-ישראל מצוי במעמד של 'מעטים' ו'חלשים' מול הכוחות הגוברים בחוץ, האם יש סיכוי כלשהו לעמוד במשימה – להגביר את אור הקדושה על החושך והטומאה?

ימי החנוכה הם התשובה לכך: הקב"ה נותן ליהודי כוח מיוחד דווקא בגבור החשיכה להדליק שמונה נרות ולא שבעה, להעמידם מחוץ לבית ולא בתוכו. כל זאת, כדי לאפשר לו להתגבר על כל המכשולים והעיכובים הנקרים בדרכו. ניתנו לנו הכוחות הדרושים, וצריך רק להשתמש בהם ולהוציאם לפועל.

משום כך נאמר על נרות חנוכה שהם "אינם בטלים לעולם". נרות בית-המקדש בטלו כאשר החושך גבר והביא עימו את חורבן הבית והגלות שלאחריו, אבל שמונת נרות החנוכה, שכל ייעודם הוא להתמודד עם החושך ולהאירו – נרות אלה "אינם בטלים לעולם"!

ישנו רמז נפלא שלקוח מפרשת מקץ, שנאמר על ידי חכם ספרדי: ר' יהושע בועז לבית ברוך [ממגורשי ספרד בסוף המאה ה- ט"ו,] הוא מוצא רמז במילה "שנתיים.." ראשי תיבות: שמאל – נרות – תדליק,ימין- מזוזה.

אש חסידית   – הדלקת נרות מיוחדת

 "ראית פעם הדלקת נרות חנוכה אצל הרבי מסלונים?" – שאלני ה'חברותא' שלי, נחמיה ביאליסטוקר, בישיבת 'אוהל תורה' של הגאון רבי אלחנן וסרמן הי"ד בברנוביץ, בחורף תרצ"א. בלי לחכות לתשובתי, המשיך: "ובכן, בוא עמי הערב ל'שטיבל' של חסידי סלונים ותראה זאת במו-עיניך, וגם תחווה חוויה מיוחדת שלא נתנסית בה כל ימי חייך".

חוצות ברנוביץ היו מכוסים שלג גבוה. החורף הקדים השנה לבוא וכבר בראש-חודש כסלו ירד השלג הראשון ועטף במעטה לבן את העיר, רחובותיה, בתיה וגגותיה.

נטו צללי ערב. ברחוב מינסק, שבו מרוכזים בתי-הכנסת, רעש והמולה. אצים-רצים יהודים עם ילדיהם, מי מהם לבית-הכנסת הגדול, מי לבית-הכנסת פוצ'טובה, שבצד הרחוב. הכול נחפזים וממהרים להראות לילדיהם הדלקת נר חנוכה בציבור ו'פרסומי ניסא'.

חסידי סלונים ממלאים את ה'שטיבל' שלהם, הנמצא גם-כן ברחוב זה. הם באים בבגדי חול. אחדים גם בקפוטות מרופטות. ה'שטיבל' מתמלא כביום שבת. אם-כי זה יום חול, אתה מרגיש אווירת חג מרחפת באוויר. רגעי הציפייה והדריכות לקראת הדלקת הנר, כל זה מוסיף להרגשת-הקודש. אצל חסידי סלונים מקובל לבוא במיוחד לחנוכה, לראות את הדלקת נרות החנוכה של הרבי.

בקושי עלה בידי למצוא מקום על ספסל ולהישען על כתפי שכני. התאמצתי להרים את ראשי מעל ראשו ומאות ראשים מורמים, כדי לראות את הנעשה.

נפתחה דלת חדרו של הרבי. האדמו"ר, רבי אברהמ'לה, עמד בפתח, חבוש כובע חסידי גדול. קפוטת חול רחבה עוטפת את כל גופו. אף שאינו לבוש בגד חג, הדור הוא בלבושו וכולו אומר כבוד. פניו קורנות. קול דממה דקה באולם הרחב של ה'שטיבל'. איש לא זע. כולנו עומדים דרוכים. ליד הרבי עומדים גדולי החסידים, ביניהם ר' ישראל-זלמן, עטור זקן לבן, היורד על-פי מידותיו, והכול מביטים בזיו קלסתר פניו של רבם. והנה פונה הרבי לר' ישראל-זלמן החסיד, שראה בימיו הדלקת נרות עוד אצל סבו של רבי אברהמ'לה:

"מה דעתך, כבר הגיע הזמן להדליק נרות חנוכה?". זקנו הלבן של ר' ישראל-זלמן, שהתנועע באוויר, אישר לנו מרחוק כי אכן כבר הגיע הזמן להדליק נרות חנוכה.

קול רועד הפסיק את הדממה: "איי! ברוך אתה, איי!… אשר קידשנו במצוותיו וציוונו, איי!… להדליק נר של חנוכה".

"אמן!", ענו כל החסידים בקול אדיר. שקט ודריכות בקהל השומעים, העוקבים אחרי כל תנועה של הרבי.

הוא ממשיך בקולו הרועד: "ברוך… שעשה ניסים לאבותינו… איי! בימים ההם בזמן הזה… שהחיינו… והגיענו לזמן הזה". ומדליק הנר. השקט נשמר. ולפתע צועק הרבי: "אוי טאטע זיסער, האב רחמנות! (=אוי אבא מתוק, רחם-נא!)".

הרכנתי את ראשי ונעצתי מבטי בפני הרבי. ראשו מורם, עפעפיו סגורים, פניו להבת-אש. צווארו היוצא מתוך כותנתו הלבנה כאילו נתארך, וזקנו המחודד מורם כלפי מעלה, כאילו הרבי מקשיב למישהו בלתי-נראה, וכאילו המולת קהל החסידים, הפוצחים בינתיים בשיר, ממנו והלאה.

לידי עמד ה'חברותא' שלי, יליד ביאליסטוק, 'מתנגד' מבטן ומלידה, בחור בעל כישרונות, מתמיד עצום ובעל מוסר רגיש. הוא רעד כולו בשומעו את הברכות יוצאות מפי הרבי. העפתי בו מבט. עיניו זלגו דמעות ואוזניי קלטו את קולו החוזר בנימה חרישית על המילים האחרונות של הרבי ביידיש: "אוי טאטע זיסער, האב רחמנות!".

עמדתי נדהם והבטתי ביהודים חסידים אלו, הדבקים ברבם ובתורתו. מילה אחת מפי-קודשו הסעירה את נפשם ואת רוחם. הנה הוא ר' זיידל, המתקשה כל ימות השבוע למצוא טרף למשפחתו מרובת הנפשות, עני בחומר ועשיר ברוח. כל ערב שבת אתה רואה אותו מסתובב ברחובות ברנוביץ ומאיץ ביהודים לסגור את עסקיהם בהקדם לקראת שבת מלכתא.

וכמה סיפורים יש לו על החסיד הגדול שלא מזמן נפטר, ר' משה מידנר, שהרבי עצמו הספידו ליד ישיבת ר' אלחנן, באומרו לפני ארון הנפטר רק שתי מילים: "אידן, ויינט!" (=יהודים, בכו!), וכל העם געה בבכייה. והנה עתה הוא רוקד בעיניים עצומות וחוזר חרישית על המילים "איי! דביר-קודשו הביאני… טאטע זיסער".

מתחילים לשיר "מזמור שיר חנוכת הבית לדוד". אין זה שיר רגיל, אין זה ניגון שגרתי של חסידי סלונים. אתה מרגיש שותף במעמד מיוחד, עטוף מסתורין, של חנוכת המזבח. ניגון של דבקות, המפרק את כל העצמות ומרכיבן מחדש. קולות השיר גוברים, חורזים ניגון למשנהו. באוזניך מצטלצל הניגון "הודו לה'", החודר עמוק ללב, במתיקות.

במנורת כסף גדולה ליד הדלת הבהב נר שמן באורו הקטן, שהודלק זה עתה על-ידי הרבי, אולם הרגשתנו הייתה כי הודלקה שלהבת ה' גדולה בלב כל חסידיו, ואורה חדר בלב מי שבא לכאן, כאילו רק כדי להסתכל. אתה מרגיש כי אורות נרות חנוכה חודרים עמוק לנשמתך, וכי יש לאור זה ברק מיוחד. אש חסידית שחיממה והכניסה לבבות תחת כנפי השכינה.

מלחמות היופי – מאת שרה יוכבד ריגלר

הקרב שאנו מציינים בחנוכה – עדיין בעיצומו.

מוניקה בת ה-15 היתה מוסיקאית ומשוררת מחוננת, ונערה שנונה ובעלת תובנות עמוקות, עם איי-קיו 165. היו לה הורים אוהבים, שניהם מרצים באוניברסיטה, שהעריצו את ילדתם. אף על פי כן, הייתה מוניקה מדוכאת עד כדי כך שנזקקה לטיפול פסיכולוגי. מדוע הייתה מדוכאת? בגלל מראיה החיצוני.

"אני לוויתן מלא חצ'קונים", היא תיארה את עצמה. "כשאני הולכת במסדרונות [בית הספר] אני מרגישה כמו מפלצת מכוערת."

הילדים החרימו אותה משום שסבלה מעודף משקל. "אני מנגנת טוב", היא הכריזה בעגמומיות, "אבל אין הרבה בחורים שמחפשים בחורה שמנגנת יפה פרלודים של באך." גם נערות בנות גילה, שאידיאל הרזון העסיק אותן באובססיביות, לא רצו להיראות עם מוניקה. "אני רואה שאנשים בוחנים אותי, מחליטים שאני דוחה, ומסתכלים למקום אחר", קבלה מוניקה בפני הפסיכולוגית שלה. "אני לא בן אדם בשבילם."

הפסיכולוגית מארי פייפר מתארת את המקרה של מוניקה בספרה "להחיות את אופליה", אשר בו היא דנה בקשיים שעומדים בפני נערות מתבגרות:

"לא הייתי כותבת את הספר הזה אלמלא הנערות שגודשות את הקליניקה שלי – נערות עם הפרעות אכילה, בעיות שקשורות לאלכוהול, תגובות פוסט-טראומטיות לתקיפה מינית או פיסית… פציעות מרצון ופוביות מוזרות, ונערות שניסו להתאבד או לברוח. סקר של משרד הבריאות האמריקאי הראה ש-40% מהנערות שקלו התאבדות בשנה שחלפה."

אחד הגורמים העיקריים שמזהָה ד"ר פייפר לאסון זה, הוא הלחץ להיות יפה. היא זו שטבעה את המונח lookism (בעברית: מראיזם, מלשון "מראֶה"), אותו היא מגדירה כ"הערכת אדם על בסיס מראהו בלבד". ד"ר פייפר כותבת: "בגיל ההתבגרות המוקדם לומדות נערות כמה חשובה הופעתן החיצונית להתקבלותן בחברה. מראה חיצוני מושך הוא תנאי הכרחי ומספק כאחד להצלחתן של נערות. זוהי בעיה עתיקה, עתיקה. הלנה מטרויה לא הוציאה למלחמה אלף ספינות משום שהייתה עובדת מצטיינת." 

ד"ר פייפר צודקת: יופי כערך עליון הוא בעיה "עתיקה, עתיקה". למעשה, שורשיה נעוצים עוד בתרבות יוון העתיקה. היוונים המציאו את רעיון האידיאל האסתטי. בעוד שתרבויות עתיקות אחרות עסקו ביופים של בניינים וכלי חרס, היוונים הביאו לעולם את רעיון היופי כאידיאל, או כפי שאנו אומרים היום, "אמנות לשם אמנות".הערך האולטימטיבי של היוונים היה יופי; הערך האולטימטיבי של היהודים היה קדושה.

ההיסטוריון ויל דוראנט, בספרו "חיי יוון", מתאר את התאהבותם של היוונים ביופי הגופני ובבריאות כמוגזמת עד כדי כך ש"ביטלה את חקר האישיות וההתבוננות בנשמה". למעשה, התורה מזהה את יפת, בנו של נוח, כאביהם של היוונים העתיקים. שמו של יפת מעיד על משהו במהותו.

חנוכה מציין את נצחונם של היהודים על היוונים. קונפליקט זה לא היה מלחמה צבאית בלבד, אלא מאבק תרבויות שניטש על ערכים מנוגדים. הערך האולטימטיבי של היוונים היה יופי; הערך האולטימטיבי של היהודים היה קדושה. אין צורך ביותר ממבט חטוף בחברה המערבית בת ימינו כדי לחשוף את העובדה שקרב זה, שאנו מציינים בחנוכה, עדיין לא תם.

היהדות אינה פוסלת יופי, אך היא מקנה לו חשיבות משנית. מטרת היופי היא להדגיש את הקדושה. לכן היללו חכמי התלמוד את יופיו של בית המקדש בירושלים, והצהירו ש"מי שלא ראה בית המקדש בבניינו לא ראה בניין מפואר מעולם". באמנות היהודית המסורתית יש, בין השאר, רצפות פסיפס עתיקות של בתי כנסת וחנוכיות מעוטרות מפולין של המאה ה-19. אפילו ברעיון המצווה, לב-לבה של היהדות, קיימת תפיסת "הידור מצווה", כלומר יפוי מצווה. זוהי אחת הסיבות לכך שיהודים לא מדליקים רק נר אחד בכל ערב של חנוכה: כל אדם מדליק בחנוכיה מספר הולך וגדל של נרות מדי ערב.

רעיון היופי הוא משני בחשיבותו לרעיון הקדושה, גם בברכה שמעניק נוח לבנו יפת: "וישכון באוהלי שֵם". בנו של נוח, שֵם, הוא אבי העם היהודי. כשהיופי משרת את הקדושה, הוא מגדיל אותה. כשהיופי נעשה אדון, הוא הופך לרודן.

זוהי הטרגדיה של מוניקה ושל הנערות שד"ר פייפר כותבת עליהן. אם דימויו העצמי של אדם נובע מיופיו החיצוני בלבד, מהרזון שלו או שלה, ומחלקות השיער שלו או שלה, ההערכה העצמית שלו או שלה תהיה שבירה כמו פסלון גבס חלול. כל פצעון יגרום למשבר אישיות וכל עליה קלילה במשקל – לאסון נורא. ד"ר פייפר מתעדת מקרה עצוב של נערה מתולתלת, מגושמת למראה, שאמרה על עצמה: "אני כלב".אם דימויו העצמי של אדם נובע מיופיו החיצוני בלבד, כל פצעון יגרום למשבר אישיות.

כך מתעמתת היהדות עם "מראיזם" שכזה: אַתה נשמה. הערך העצמי שלך הוא מהותי ובלתי משתנה. נוצרת בצלם אלוקים, מה שאומר שהמהות הפנימית שלך היא קדושה. ככל שתזדהה יותר עם העצמי הפנימי שלך, ולא עם החיצוניות שלך, כך תשתחרר יותר ויותר מהרודנות של אותו אל-יופי יווני.

הסגידה לחיצוניות היא רודנית במיוחד, מכיוון שלעולם אינךָ מספיק טוב או יפה. אין נערה אנורקסית שהנה רזה דיה; אין אשה מושכת שיכולה להתחרות בדוגמניות-העל; גם אם תתמרח באיפור בשקדנות במשך שעה תמימה, לעולם לא תרגיש שווה לפנים שניבטים אליה מעל דפי המגזינים.

אלו שמעריכים את הקדושה, מצד שני, הם תמיד טובים דיים, כיוון שהקדושה היא בעלת איכות מהותית, בלתי ניתנת להשחתה, שיש לכל אדם. היא יכולה לחמוק מעינינו, אך היא קיימת לעולם. יתרה מזו, בניגוד לגוף הפיסי, הקדושה היא נחלת הכלל. רק מתי-מעט נולדים יפים, אבל כל האנשים נולדים קדושים.

כיצד ייראה ערך הפנימיות היהודית בימינו? הוא יבוא לידי ביטוי באנשים בגיל העמידה שקמטים ושיער מאפיר אינם מטרידים אותם, משום שהם יודעים שהם מחכימים עם הגיל; בנערות מתבגרות שחשות בנוח עם עצמן, ומקדישות ללימוד ועשיית טוב יותר זמן משהן מקדישות לקניות; בעלים שמעריצים את נשותיהם בשל תכונותיהן הפנימיות ולא בשל מידת השמלה שהן לובשות; ורעיות בטוחות בעצמן ובמקומן, שאינן חוששות שבעליהן יתגרשו מהן לטובת נשים רזות יותר וצעירות יותר. כך נראה ניצחון אמיתי על היוונים.

שמן טהור נגד מנורת הזהב

הרב אביגדור נבנצל, רבה של העיר העתיקה, מלמד שיעור מחכים ביותר: לצורך הדלקת המנורה נדרשו שני מרכיבים: שמן טהור ומנורת זהב. מנורת הזהב היפה שבבית המקדש נבזזה בידי היוונים. כשכבשו המכבים מחדש את בית המקדש, הם אילתרו מנורה מהחניתות שלהם, שהיו עשויות מברזל מצופה פח. רק כעבור שנים יכלו היהודים לרכוש מנורה מכסף, ורק עשרות שנים לאחר מכן היו מסוגלים לעטר את בית המקדש במנורת זהב יפה.

אם אלוקים ייצר באופן ניסי שמן טהור, מדוע לא הפיק באותו אופן מנורת זהב יפה?

הרב נבנצל מסביר ששמן זית טהור, שטהרתו היתה רוחנית יותר מגשמית, ייצג את הפנימיות. מנורת הזהב ייצגה את החיצוניות. נס מציאת השמן – אך לא מנורה – היה הדרך שבה הבהיר אלוקים למכבים המנצחים שהפנימי חשוב יותר מהחיצוני. תובנה זו היא הניצחון האמיתי על היוונים.

מבחינה היסטורית, הקרב שמציין חנוכה היה מלחמת אזרחים. רוב היהודים בערים הגדולות התיוונו, או הזדהו עם תרבות יוון. המכבים אמנם נאלצו להילחם בצבא היווני, אך האויבים האמיתיים היו המתייוונים שבקרב היהודים.

מארי פייפר טוענת שהאשם האמיתי הוא בתרבות שמפיצה דימויים שקריים, במוזיקה, באמצעי התקשורת, ובתעשיית הפרסום. היא, כמובן, צודקת. אבל האויב האמיתי הוא המתייוון שבכל אחד ואחת מאיתנו, אותו חלק בתוכנו שמסתנוור ממראה חיצוני, שמקדיש את עצמו לחיצוניות: הגברים שנמשכים יותר לנשים טובות מראה מאשר לנשים טובות לב, והנשים שמקדישות את זמנן לחן ולא לחוכמה; אנשים שמוציאים הון עתק על בגדים, אבל מתקשים לתת אגורה לצדקה; הורים שמנחילים לילדיהם ערכי שווא מדומים; ואלו מבינינו ששופטים את הזולת לפי מראהו החיצוני, ולא לפי מעשיו. המלך שלמה ניסח ערך יהודי זה כבר לפני 2900 שנה: "שקר החן והבל היופי; אשה יראת ה' היא תתהלל".

וזה בהחלט מספק לנו חומר למחשבה, בעודנו מדליקים את נרות החנוכה, ומציינים את נס פך השמן – אשר מייצג את חשיבותה העליונה של הפנימיות.

שתי המנורות של חנוכה – שי עגנון מתוך עיר ומלואה

מנורת חנוכה היתה בבית הכנסת, של בדיל היתה ועליה צורת בית המקדש מלבד ברכות חנוכה ו"על הניסים". בית קיבולו של כל נר  רחב ועמוק היה ופיו משוך כלפי חוץ. כל השנה כולה היתה תלויה  על הקיר הצפוני ששם היו תולים את המצה של עירובי חצרות ובערב חנוכה היה השמש מורידה וממרקה ומצחצחה ומעמידה על השולחן .שכנגד הפתח ונותן בה שמן ומפקיע פתילות ובלילה מדליק

שנה אחת סמוך לחנוכה ביקש השמש להתקין את מנורת החנוכה ללילי חנוכה ולא מצאה. פישפש בכל המקומות ולא מצאה. נשמע הדבר בכל העיר והגיע השמועה אצל תינוקות של בית רבן. נתן המקום בדעת כולם לתת את סביבוניהם לעשות מהם מנורה לחנוכה. מיד נטלו את סביבוניהם והביאום אצל האומן והבטיחו לו לתת את שכרו, כל מעות חנוכה שיתנו להם אבותיהם וקרוביהם בחנוכה. לא יצאו שנים שלושה ימים, ויש אומרים .יום אחד עד שעשה להם האומן מנורה של חנוכה נטלו התינוקות את המנורה והביאוה לבית הכנסת. בלילה הדליקו בה נר חנוכה סמוך לחג הפסח כשהתקינו את בית הכנסת לכבוד הפסח מצאו את המנורה שאבדה כשהיא מונחת תחת הספסל. נטלוה והחזירוה למקומה ,לשנה האחרת ביקש השמש להדליק בה נרות חנוכה. אמרו זקני בית הכנסת תינוקות שוויתרו על סביבוניהם ונתנו כל מעות חנוכה שלהם לעשות להם מנורה כדאים שידליקו במנורה שלהם. התקינו שיהיו מדליקים במנורה של עופרת שעשו הילדים אף על פי שהמנורה הגדולה היתה נאה הימנה. היה .אורם של התינוקות מאיר בכל שנה ושנה בלילי חנוכה.

נר אחד של תקווה – הרב סיני אדלר כתב יד בארכיון "יד ושם

בצריפנו – צריף הנוער במחנה אושוויץ היו מרוכזים בחורים מארצות שונות…המשועבדות תחת שלטון הנאצים. רובם היו מאירופה המרכזית, אולם היו .כאן גם מספר רב של בחורים מיוון, אשר גם אליהם הגיעו הכובשים הגרמנים היו ביניהם שומרי תורה ומצווה, אשר שלטו היטב בשפה העברית ולכן יכולנו.לשוחח אתם. יום יום היינו מתאספים באחת הפינות של הצריף לתפילה בציבור, התפילה בציבור וקיום המצוות גרמו לכך, שנקשרו קשר ידידות הדוקים בינינו למרות שמקומות המוצא היו שונים ומרוחקים זה מזה. ימי חנוכה הגיעו. הצלחנו להשיג נר אחד, אשר היה בשבילנו דבר רב משמעות. בלילה הראשון של חנוכה התאספנו בקומה העליונה של אחד הדרגשים והדלקנו בצוותא את הנר היקר לנו עד מאד. הנר הדולק הזה הדליק גם בליבנו תקוות חדשות לעתיד טוב, וחיזק את ביטחוננו ב"מעוז צור ישועתי". ברגע כזה התעוררו בנו הגעגועים הגדולים לעבר, אשר בו חגגנו את ימי החנוכה כל אחד בבית הורין בשמחה, אבל העבר הזה נעלם ואיננו, ולכן התעוררה ביתר שאת הבקשה הבוקעת מעומק לבנו ,לעתיד שאמנם היה עדיין רחוק מאתנו, אבל בו תתקיים התפילה ששרנוה אז ."והיא – "תכון בית תפילתי ושם תודה נזבח… אז אגמור בשיר מזמור חנוכת המזבח.

ובפינת המולטימדיה (למרות שכבר שלחתי פרק מיוחד על חנוכה – גבורה)

אני מצרף שני סרטונים המתארים לנו בצורה קיצונית את הרדיפה אחרי הכסף

תרבות המערב 1

תרבות המערב 2

תרבות המערב 3

כמו כן אני מצרף קצת נוסטלגיה מהתוכנית זהו זה על חג החנוכה – 4 חלקים

הילדים הללו

אחד השירים המרגשים שנכתבו בשנה שעברה הוא "הילדים הללו". הנה ההקדמה לשיר כפי שכתב חנן בן ארי – בשנה האחרונה נכנסתי למשפחה חדשה, משפחת אדר. ופתאום אני, שרק לפני רגע הסתבכתי במבוך ההתבגרות בעצמי, צריך להראות לתלמידים נתיב במבוך הזה, שנדמה שרק הולך ונהיה מורכב עם השנים. מילות השיר "אפשר לשים בהם את השמן ולהיטיב הפתילות, אבל משם זה רק תפילות" מבטאות את המשנה החינוכית של אדר: אנחנו, ההורים והמחנכים, לא יכולים לקחת את האחריות מידי הילדים, זו תהיה טעות מצידנו. "ואין לנו רשות להתאכזב מהם – רק לאהוב בלבד! ולחבק ולכוון…"
המחשבות הללו, על השתדלות ותפילה, ספקות ואמונה בגידול הילדים, התבשלו ומתבשלות אצלנו זמן רב. בסייעתא דשמיא גדולה, זכינו לכתוב ולהלחין את השיר "רק לאהוב (הילדים הללו)". עוד דחיפה חזקה של הרב דן וולשטיין, ראש בית המדרש באדר, שעודד ותמך, ותנופה אדירה של מנהל אדר, צביקה בירנבאום, שהעניק את חסותו ונתן את ברכתו – והנה שיר נולד, כמו תינוק…

מילים ולחן: הדס וחנן בן ארי.

הנרות הללו אנו מדליקים
כמו הילדים המתוקים שאנו מולידים,
אפשר לשים בהם את השמן ולהיטיב הפתילות
אבל משם זה רק תפילות.

הילדים הללו אנו מגדלים
וזה קצת קשה לראות אותם מהצד לפעמים,

צריך לשמור מפני הרוח ולשמור על ערנות
אבל משם זה סבלנות…
ואין לנו רשות להשתמש בהם (להתאכזב מהם)
רק לאהוב בלבד
ולהתפלל לנס, כמו בימים ההם-
בזמן הזה (בסבך הזה).
אז מנסים בתוך הבית להוסיף עוד אור
אבל בחוץ החושך נהיה שחור משחור
סימני השאלה צפים ועולים, ומבלבלים.
ובחיוך שלהם מתגלות כל התשובות
שלמעלה מן הזמן הן כבר היו כתובות.
יש כד קטן חתום בחותם של כהן גדול,
הוא לא ייתן להם ליפול-
יצא ממנו אור גדול.
ואין לנו רשות…
ריבונו של עולם, בורא מאורות ואדם.
עזור לנו להבין עד כמה גדולים ומאירים הנרות שנתת לנו.
ותן בנו הכח לאהוב אותם ללא תנאי, ולהיטיב עימם ואותם-
שיוכלו לעמוד איתן מול רוחות עזות הנושבות בחוץ.
שידעו הם עצמם, שכל אחד ואחד מהם
יכול להאיר עולם.

להשמעת השיר

ועוד כמה סרטונים לחנוכה

  1. המכבים – שיר מדליק

  1. יעקב שווקי – "חשוף"

  1. המרוץ לחנוכה –

  1. קצת היסטוריה – 

  1. לילדים

ונסיים בבדיחה

מדוע אוכלים סופגניה בחנוכה?

כי השמן שיש בסופגניה מספיק ל 8 ימים….

 


 

4 תגובות “פרק 382 פרק מיוחד לחג החנוכה + פרשת מקץ

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *