שלום וחג שמח

 

והפעם בתוכן

·         רעיון חינוכי "הכל לטובה"

·         מתורתו של הרב גרילק

·         מתורתו של נתנאל ספרן

·         הסיפור על צביקה

·         שיר הכל לטובה

·         סרטונים

 

בדלנות בארץ גושן וביטחון בדרכי ה'

פגישת בני יעקב עם המלך פרעה מעניינת ביותר. הם התייצבו לפניו אחרי רדת המשפחה כולה מצרימה, בבואה להסתופף בצל האח האובד שעלה לגדולה.

יוסף תידרך את אחיו לקראת הפגישה ולימדם מה להשמיע באוזני המלך:

"ואמרתם אנשי מקנה היו עבדיך מנעורינו… בעבור תשבו בארץ גשן כי תועבת מצרים כל רעה צאן" (שם מו, לד).

המתבונן בכתובים חש, כי יוסף ביקש להרחיקם מארמון המלך, מעיר הבירה ומסביבתה. מלכתחילה, הפנה אותם אל ארץ גושן השוכנת בקצה האימפריה המצרית. והשאלה היא, מדוע? מדוע הוא עצמו לא העניק להם מעמד מכובד יותר? למה לא הציע להם, כמתבקש, משרות ממשלתיות מכובדות? איש מהם לא מונה לא לשר ולא לסגן שר, אף לא למנכ"ל כלשהו. זאת ועוד, כדי שגם פרעה לא יתלהב יתר על המידה למראה אחיו, הביא יוסף לפגישה את "מקצה אחיו" (שם מז, ב) וכפירושו של רש"י: "מן הפחותים שבהם לגבורה", לבל יעוררו רושם והדר בהופעתם. יוסף אף מדגיש, חזור והדגש, את עובדת היותם "רועי צאן". רעיון, המעורר חלחלה ובוז בלב המצרי באשר הוא מצרי, שהשה הוא אחד מאלוהיו.

מדוע נהג כך? שעה שמשפחת הגרים זקוקה לאהדת הסביבה החדשה?

אולם, בפעילותו למען השגת שתי המטרות הללו: היתר מגורים בארץ גושן ורישיון להתעסקות ברעיית צאן – מתגלה יוסף כמנהיג רב השראה הצופה, במבט פסיכולוגי מעמיק, אל נבכי עתיד עמו.

יוסף הקים, למעשה, את הגיטו היהודי הראשון. הוא בנה את המודל לבדלנות היהודית. חששו הכבד היה, כי אם תתערה המשפחה בערי מצרים, תביא התערות זו להשתרשות מסוכנת שסופה התבוללות. קיצו של עם ישראל יבוא עליו, עוד בטרם צעד את צעדיו הראשונים על במת העמים. החיים במרוכז, בארץ גושן, מבטיחים פיתוח אורח חיים שונה, הנאמן יותר למסורת האבות: אברהם, יצחק ויעקב.

אך, כלום טובה היא הבדלנות? בינתיים, לפחות, הינה הכרח שלא יגונה

"כל עוד לא העיר השחר המוסרי על האומות, הרי המחיצות שאומות הקימו, שמרו על ישראל מני הדבקות בשחיתות האנשים, שבקרבם התהלכו מאות בשנים" (רש"ר הירש, בפירושו לפסוק).

גם הדגשת מקצועם כרועי צאן משתלב במטרה זו של יוסף:

"משום כך מבליט הוא כאן מיד את הצד שיעודד את סלידת מצרים, מתוך כוונה ברורה, שעל ידי כך יוקצה להם מקום מיוחד למגוריהם" (שם).

הנה כי כן, תכנן יוסף את שימור העם, גם על הבוז והשנאה שירחש כלפיו המצרי.

אולם, יש לרעיית הצאן גם היבטים מוסריים, חיובים. יוסף היה מעוניין שאחיו יתמידו בהתעסקות זו, לא רק בעטיים של הרווחים הכלכליים כרועי צאן בלעדיים במצרים, כי אם בעיקר משום ההשפעה החיובית הברוכה, שתהיה למקצוע זה על אופיו של העם, המתחיל עתה לצמוח ולהתגבש.

"והטעם כדי שיתרחקו מן היישוב. לפי שהרבה עבירות נמשכות בסיבת חברת בני אדם, כגון רכילות, לשון הרע, שבועת שקר, גילוי עריות, גזל וחמס" (רבינו בחיי).

היינו, החיים בחיק הטבע מעניקים אפשרות טובה ביותר להתעלות נפשית ולהתרחק מחטא. רועי הצאן, בכוחם להתבודד במחשבתם, התבודדות שהינה תנאי לנבואה. שמות זוהרים בשמי הנבואה, כאליהו ואלישע, ידעו את ברכותיה הגדולות של התבודדות במדבר. ומצאנו כי משה ודוד היו רועי צאן, ומאחרי הצאן נלקחו אל ההנהגה.

זאת ועוד, מדגישים הפרשנים, החיים העירוניים כרוכים בבקשת מותרות, ואילו פני יוסף מופנים אל עתיד העם. על כן, רצה לבססו על סגנון חיים פשוט וטהור. בנוסף, מטביעה מלאכה זו בלב הרועים גם את מידת הרחמנות. והמרחם על הצאן ירחם גם על בני אדם.

הרב נתנאל ספרן נותן לנו כיוון נוסף בפרשה: בדרך כלל חיינו מתנהלים באופן צפוי והגיוני. אנו יודעים עליות ומורדות ומשתדלים להתמודד עם כל מה שהגורל מזמן בדרכינו. אבל יתכנו גם תקופות, בהן אנו חשים חסרי בטחון, כאילו חיינו חוזרים לתוהו ובוהו. בתקופות אלו אנו עלולים לחשוב, שאין מי שמשגיח עלינו וכי אין כל היגיון או תכלית לסבל שלנו. פרשת השבוע מלמדת אותנו, כי לכל סבל יש תכלית וכל מהלך מכוון בהשגחה פרטית.

בניו של יעקב, בבואם לשבור את הרעב במצריים, נתקלו בהתרחשות שנראתה על פניה חסרת תכלית. הם ירדו בתום לב למצרים, בכדי להביא משם מזון לאביהם ולבני משפחותיהם. אלפי אנשים נוספים נהגו בדיוק כמוהם. אך היחס לאחים היה שונה משל כולם. ראשית, הם הואשמו על היותם מרגלים. מייד אחר כך הואשמו בגניבה ולאחר מכן, נלקח אחד מהם כבן ערובה לארמון המלך! צרה אחת אחרי השניה. לא היה בכך כל היגיון!

בסופו של דבר, כשהאחים המבולבלים מצאו את עצמם ביחידות מול המנהיג המצרי המאיים, קרה להם דבר מדהים! המנהיג שניצב מולם התחיל לבכות וסיפר להם שהוא למעשה יוסף, אחיהם הצעיר! פתאום התמונה התבהרה. כל האירועים המשונים קבלו משמעות חדשה, כשכל המהלך מצטרף ל"תוכנית-על" אלוקית, שמטרתה היתה לאחד אותם! כאשר אנו מזכירים לעצמנו, שכל מה שקורה לנו בחיים, הוא למעשה חלק מתוכנית אלוקית מכוונת, אפילו המצבים המבלבלים ביותר, כבר לא יביכו אותנו כל-כך.

בסיפור שלפנינו נפגוש שלושה חברים שנקלעו למצב מבלבל, אך הם מצליחים לבסוף לראות כיצד הכל קשור לתוכנית הכללית של החיים.

"צביקה"

עמי ואיתן לוי היו עסוקים בהעלאת זכרונות משותפים, בזמן שנסעו במשאית החדשה שלהם, במורד הכביש המהיר. שני האחים היו שותפים בעסק חדש של שיפוצים ושניהם נחשבו כאנשים חיוביים ופעילים מאד בקהילה. לעומת זאת, כשהיו השניים צעירים יותר, הם נחשבו לנערים ממש מופרעים. שני האחים צחקו לעצמם, כשנזכרו בכמה ממעשי הקונדס שעשו עוד כשהיו בבית הספר היסודי.

"אתה זוכר את הילד הרזה והקטן הזה, איך קראו לו, צביקה… צביקה קרני? וואי, ממש התעללנו בו, הא?", אמר יוסי, כשנשמעת בקולו נימה מסוימת של חרטה.

"כן", נאנח דודי, "אנחנו באמת חייבים לבן אדם הזה התנצלות רצינית. אבל איזה סיכוי יש לנו למצוא אותו אי פעם?".

ככל שזעקות הסירנה והאור הכחול, המהבהב של הניידת התקרבו אליהם, הם נעשו יותר ויותר לחוצים.

בדיוק באותו הרגע נשמעה ברקע צפירה של ניידת משטרה. שני הגברים לא הקדישו לניידת הזו תשומת לב מיוחדת, משום שנסעו במהירות המותרת ע"פ החוק. אך ככל שזעקות הסירנה והאור הכחול, המהבהב של הניידת התקרבו אליהם, הם נעשו יותר ויותר לחוצים. ניידת המשטרה, מסתבר, היתה בעיצומו של מרדף… אחריהם? הם האטו ועצרו את המשאית בצד הכביש, כשמתוך הניידת קפץ שוטר במדים כחולים.

"מה קורה כאן, לכל הרוחות?", שאל יוסי, כשהוא מביט מבולבל באחיו, איתן.

"אין לי שמץ של מושג, אבל אני בטוח שיש פה איזה הסבר הגיוני לכל מה שקורה", הוא השיב לו.

השוטר הקשוח ביקש בתקיפות משני האחים את רשיון הנהיגה ואת רשיונות הרכב, ומייד החל לדבר במכשיר הקשר שלו. שני האחים נבהלו עוד יותר, כששמעו אותו אומר את המילים "חשודים", "שוד", ו"משאית גנובה". במשך דקות ארוכות הוא עוד עיין במסמכים שהגישו לו, ובלוחית הרישוי של הרכב שלהם.

"אני מרגיש כאילו אני נמצא בחלום בלהות", נאנח יוסי. איתן רק הנהן בראשו כאות הסכמה.

חלפו דקות ארוכות, שנדמו לאחים כמו שעות אינסופיות. לבסוף, ניתק השוטר את מכשיר הקשר שלו. הוא פנה ליוסי ולאיתן ובחיוך נבוך התנצל ואמר: "אני מצטער מאד אדוני הנכבדים. אני חייב לכם התנצלות".

הוא הסביר להם, שרק הבוקר התבצע שוד של בנק גדול והרכב שברח ממקום האירוע היה דומה מאד לרכב שלהם. "לוחית הרישוי שלכם מלוכלכת, כך שמרחוק המספר היה נראה לי מסווה. אבל עכשיו אני רואה שזו לא המשאית שאנו מחפשים ואני מאד מצטער על אי הנוחות שנגרמה לכם".

הילד הרזה ההוא ששני האחים היו מתעללים בו, הפך להיות שוטר גדול וחזק.

שני האחים נשמו לרווחה. בזמן שהשוטר היה עסוק בשיחה עימם, יוסי הבחין בשמו של השוטר, שהיה מוצמד בסיכה לדש המדים שלו: 'סמל צביקה קרני'. הוא הביט שוב בפניו של השוטר, רק כדי להיות בטוח. הילד הרזה ההוא ששני האחים היו מתעללים בו, הפך להיות שוטר גדול וחזק.

יוסי פנה לאחיו ולחש לו: "אתה לא תאמין למה שאני עומד לומר עכשיו…". הוא הרים את מבטו אל השוטר, ואמר: "סמל קרני, אנחנו לגמרי סולחים לך על הכל. אתה רק ניסית לבצע את העבודה שלך ברצינות וביסודיות. אבל גם אנחנו חייבים לך התנצלות גדולה…". יוסי הסביר כיצד בדיוק לפני מספר דקות, שוחחו ביניהם שני האחים, על תקופת הלימודים שלהם וכיצד הם מצטערים על הכאב שודאי גרמו לו.

השוטר ההמום סוף סוף זיהה אותם ואמר להם שגם הוא סולח להם. "כבר מזמן שכחתי מכל הסיפור", הוא אמר. "אבל אני בטוח שלא הייתם עושים זאת היום!", הוא הוסיף, עם צחוק מתגלגל. שלושת הגברים נפרדו לשלום כידידים. הם כולם היו מופתעים מאד מכל האירוע. בתחילה הכל היה נראה להם כמו תוהו ובוהו אחד גדול וכעת כל הפרטים הסתדרו והפכו לסיפור אחד עם רצף הגיוני ביותר.

ונסיים בסיפור "הכל לטובה" – על דרכי הנהגת ה' בעולם

ניצול יחיד מאוניה שנטרפה בים, נסחף עם הזרם והושלך על חופו של אי בודד.  הוא התפלל בלהט לה' שיציל אותו, וכל יום נהג לסרוק את האופק מקצה ועד קצה. תשוש רעב ופצוע, הוא הצליח לבנות לעצמו צריף קטן מעצים שנסחפו אל החוף. לפחות יהיה לו מחסה מחיות טורפות. הוא הכניס לצריף את מעט חפציו שהיטלטלו אתו בים: זה היה כל רכושו בעולם. באחד הימים כאשר יצא מצריפו והלך אל היער לחפש מזון, פרצה דליקה וכילתה את הצריף ואת חפציו. להבות האש גדלו והתפשטו ואיימו לשרוף את כל היער.

עשן שחור היתמר אל על, והכל היה אבוד – הצריף, החפצים…

הוא גנח בצער וכאב, ופנה בכעס לה': "איך, איך יכולת לעשות לי את זה!! איך אתה מביא עלי אסון אחר אסון!" 

למחרת, בבוקר מוקדם, הוא קם משנתו במערה סמוכה לשמע רעש מנועים של ספינה מתקרבת. היא באה כדי להציל אותו.

"איך ידעתם שאני כאן?" שאל את מושיעיו.

"ראינו את סימני האש והעשן ששיגרת אלינו…" ענו לו.

קל מאד להתייאש כשדברים לא קורים כמו שאנו חושבים שהם צריכים לקרות. זה אמנם קל, אבל אסור לנו להתייאש.

כל מה שקורה בעולם הזה, קורה עם סיבה, תכלית וכוונה.

ובכל דבר, אפילו הקשה והמכאיב ביותר, צריך לחפש את קצה החוט, המוביל לדבר הבא.

אז תזכרו את זה בפעם הבאה ש"הצריף הדל שלכם נשרף…"

– זה יכול להיות "סימן עשן" שנשלח למקום שאליו הוא היה צריך להישלח, כדי להוציא אתכם מאיפה שאתם תקועים – למקום חדש וטוב יותר…  כשאדם יודע שכל מאורעותיו הם לטובתו, זאת הבחינה היא מעין עולם הבא. (ר' נחמן מברסלב)                                          

ונסיים בשירו של אודי דוידי הכל לטובה

אדמה רועדת מסביבך, כמו הולך על חבל דק

משאיר מאחוריך רק אבק

מביט לאחור, ולא יודע איך לחזור

להדביק שוב את השבר שנסדק

בוחן כל צעד, כישלון מול הצלחה

אייכה? קול גדול קורא לך

 

אז בואו נעוף גבוה יותר

אומרים שבסוף הכל מסתדר

לא הכל טוב, אבל הכל לטובה

 

לוקח נשימה, אתה נמלט מעצמך

אם טוב או לא – אתה מכתיב את גורלך

רואה איך קשרים שהסתבכו לפני שנים

נפרמים ומתיישרים, נעלמים

אתה יודע, ממקום ראות אחר

אפשר לראות ברור הרבה יותר

 

ובפינת המולטמדיה  נתמקד במושג הכל לטובה והכל מכוון ע"י הקב"ה כמו שאנו רואים בסיפור גלותו של יוסף

• אודי דוידי הכל לטובה 

​

• דוד החקיין הכל לטובה 

​

• הכל לטובה הרב יצחק פנגר 

​

• הכל לטובה שיר המעלות 

​

• יוסף קרדונר – אין יאוש בעולם כלל

​

• אסי וטוביה ערוץ מאיר "הכל לטובה" 

 http://www.youtube.com/watch?v=JA5AFcJgFOU

• בובה מייסעס – שיר "הכל לטובה"

​

ועוד משהו לסיום

ונסיים בבדיחה

אשה באה לרבי עם בעיה.

שואל אותה הרבי: "כן גברתי, מה הבעיה?"

עונה האשה: "בישלתי סיר מרק בשר ובהיסח הדעת נפלה למרק חתיכת חמאה. האם המרק כשר?"

שואל הרבי: "כמה מרק בשר היה בסיר?"

עונה האשה: "סיר מלא".

שואל הרבי: "כמה חמאה נפלה למרק?"

עונה האשה: "חתיכה קטנטנה".

אומר הרבי: "אין בעיה, זה 'בטל בשישים' והמרק כשר".

אחרי חודש מגיעה האשה שוב לרבי.

שואל הרבי: "מה עכשיו הבעיה?"

עונה האשה: "אין בעיה, הכל בסדר! רק רציתי לספר לך שמאז שאני מוסיפה למרק את ה-'בטל בשישים' המרק יוצא הרבה יותר טעים".

ועוד אחת

ראש הממשלה החליט לקצץ משרדי המשלה עקב הגרעון. הוא החליט לאחד את משרד החוץ ומשרד הפנים ומעתה יקראו למשרד משרד החוצפנים

ופינה חדשה מאת מטפל מוח 1 יוני נוימן  – נייד 0556607129

פרק 9

הבית שבו גדלנו מהווה את היסוד למידות אותן נרכוש במהלך חיינו, זה דבר ידוע ומובן.

מה שאנו פחות שמים לב אליו הוא שאותו בית גם מקנה לנו הרגלים טכניים פשוטים. ניתן לראות בין בני אותה משפחה אוצר מילים, סגנון דיבור וצחוק דומים. וכן הבעות ותנועות גוף משותפות. זאת מכיוון שהדברים שקלטנו בגילאים הצעירים נכנסים למקום עמוק במוח והופכים להיות האינסטינקטים שלנו כאשר אנו גדלים.

בשעה טובה השתדכנו, הגענו לבית משותף. בעצם, בו בעת שהכנסנו לבית אחד שתי דמויות, ניתן לומר שהכנסנו לבית אחד שתי תרבויות התנהגות שונות. השוני שבין התרבויות שנקלטו אצלנו במוח מהווה פעמים רבות מכשול ביכולת ההבנה של בני הזוג אחד את השני.

הסיבה לכך פשוטה, כל אחד תופש את המציאות החיצונית על פי הדפוסים המוכרים לו מחויות הילדות. ולכן עד שלא נעבוד עבודה נפשית לראות את העולם בצורה זאת מכיוון שכל עוד לא עבדנו על זה, כל אחד רואה את העולם לפי איך שהוא מסתדר עם המציאות המוכרת.

לדוגמא, הבעל הגיע מבית בו אורחים לשבת הם רק קרובי משפחה מדרגה ראשונה וגם זה לעיתים רחוקות הוריו הדגישו תמיד ששבת היא יום בו אנו נחים ממרוצת השבוע. לעומת זאת האישה גדלה בבית בו הדלת פתוחה לאורחים בשבת כביתו של אברהם אבינו. בכל שבת היו מסבים על שולחנם חסידים, אנשי מעשה וגם נזקקים. קל להבין שבשבתות  בהם בני הזוג אינם מארחים, האישה מרגישה 'שעמום' או חוסר משמעות בשולחן השבת, לעומת זאת כאשר הם בוחרים לארח הבעל ירגיש שגזלו לו את המנוחה שחיכה לה כל השבוע.

עוד דוגמא, במשפחתה של האישה האב הוא חלק משמעותי בהכנות ובניקיונות לקראת שבת, לעומת זאת אביו של הבעל היה שרוי ביום שישי בעיקר בהכנות רוחניות לקראת השבת, שניים מקרא, לימוד הלכות שבת, הכנת דברי תורה לסעודה וכו'. ניתן לשער כי בזמנים של לחץ האישה תרגיש שבעלה לא מספיק שותף בנטל וכי הוא מתעלם מהחולשה והעייפות שלה לעומת זאת. אם הוא ייתן את מרבית זמנו להכנת הבית לשבת הוא עלול להרגיש מרומה שהרי לפי תפיסתו 'זו תפקידה של האישה'