לקויות למידה יתרון או חסרון?

פרשת השבוע הזה מספרת לנו על רגע קריטי בצמיחתו של משה, "ויגדל משה, ויצא אל אחיו, ויַרְא בסבלותם…" (שמות ב', י"א).

הפסוק אומר לנו שגדולתו של משה היא ב"ויצא אל אחיו". במלים אחרות, הוא היה יכול להישאר בקלות בבית, ולהעסיק את עצמו בענייניו האישיים והעסקיים. הוא לא שועבד, ולא הייתה לו כל סיבה להתערב בבעיות של אחרים. הוא היה יכול ליהנות מהחיים הטובים בארמון. במקום זה הוא יצא לראות את הסבל של בני עמו. הוא לא ניסה להתעלם ממנו. "מנהיג" אמיתי הוא מי ששואף לשאת בעול הכאב של זולתו. מישהו שיכול להתמקד בנצרך – מבלי לשאול מה זה קשור אליו באופן אישי.

בעוד שדתות אחרות מפארות ומרוממות את בעלי הלשון, הרטוריקנים המהוללים, הנואמים חוצבי הלהבות, מדגישה התורה את "כובד הפה והלשון" של משה רבנו, מנהיגם של ישראל: "וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל ה': בִּי אֲד-ֹנָי לֹא אִישׁ דְּבָרִים אָנֹכִי גַּם מִתְּמוֹל גַּם מִשִּׁלְשֹׁם גַּם מֵאָז דַּבֶּרְךָ אֶל עַבְדֶּךָ כִּי כְבַד פֶּה וּכְבַד לָשׁוֹן אָנֹכִי. וַיֹּאמֶר ה' אֵלָיו: מִי שָׂם פֶּה לָאָדָם אוֹ מִי יָשׂוּם אִלֵּם אוֹ חֵרֵשׁ אוֹ פִקֵּחַ אוֹ עִוֵּר הֲלֹא אָנֹכִי ה' " (שמות ד, י-יא).

פרשני המקרא נחלקו בשאלה מה היה בדיוק מומו של משה. רש"י פירש "בכבדות אני מדבר, ובלשון לע"ז בלב"א [=גמגמן]". הגדיל לעשות רבי יוסף בכור שור, מבעלי התוספות, שמדבריו עולה כי בכוונה תחילה לא ריפא הקב"ה את מומו של משה, וכביכול אמר לו: "אם הייתי רוצה – הייתָ מדבר יפה, אבל איני רוצה כי זה כבודי, כי אדם שאין לו לא פה ולא לשון יעשה שליחותי".

לפי גישה זו, בחירת משה באה ללמדנו שבעולמה של יהדות לא המדרש עיקר אלא המעשה. דווקא הנביא, שלכאורה עיקר כוחו בפה הוא (ועל שם דיבורו נגזר שמו "נביא", לשון "ניב שפתיים"), צריך להיות מוערך לא בשל יכולתו לרכוש את לב ההמונים בדברים נבובים והבטחות חלולות שאין מאחוריהם כל ממש, אלא בשל קיום השליחות שהוטלה עליו מאת הקב"ה, להתריע כנגד קלקוליה המוסריים של החברה ולעשות לתיקון אורחותיה.

לצד זה, מדגישה תורה שגם אדם עם מוגבלות כלשהי – במקרה זה הפרעה בדיבור – עשוי וצריך להיות מוערך בשל תכונותיו האמיתיות ולא בשל מומיו החיצוניים.

בואו ננסה להעביר את המסר הזה לתחום החינוך. מה מסכנים אותם ילדים בעלי לקויות הלמידה שלא תמיד מבינים אותם ומכילים אותם. אני יודע שהרבה יותר קל להתמודד עם אותם ילדים מצטיינים שאינם זקוקים לליווי מתמיד בתחום הלימודי, אבל האם נכון הדבר להעדיף תלמיד בגלל יכולתיו הלימודיים. האם לא הפכנו בציבור שלנו למחפשי אותם תלמידים, האם לא הזנחנו את הילדים המופלאים שכל חטאם הוא שנולדו עם לקות למידה. בואו נחזור לרגע לסיפור המקראי "ויאמר משה אל ה' בי ה' לא איש דברים אנכי גם מתמול גם משלשם גם מאז דברך אל עבדך כי כבד פה וכבד לשון אנכי" מדרש רבא מסביר באגדה המוכרת :

"… והיו יושבים חרטומי מצרים ואמרו: מתייראים אנו מזה… שעתיד ליטול מלכות ממך.מהם אומרים להרגו, מהם אומרים לשרפו. והיה יתרו יושב ביניהם ואומר להם: תינוק זה אין בו דעת, אלא בחנו אותו והביאו לפניו בקערה זהב וגחלת. אם יושיט ידו לזהב- יש בו דעת והרגו אותו, ואם יושיט ידו לגחלת- אין בו דעת ואין עליו משפט מוות. מיד הביאו לפניו, ושלח ידו לקח הזהב, ובא גבריאל ודחה את ידו ותפס את הגחלת, והכניס ידו עם הגחלת לתוך פיו ונכווה לשונו- וממנו נעשה כבד פה וכבד לשון."  (שמות רבה א)

חוץ מפירושו של רש"י גם  הרמב"ם מתייחס לעניין ומסביר 'כי כבד פה וכבד לשון אנכי' – איני בקי בלשון מצרים בחיתוך לשון כי בקטנותי ברחתי משם ועתה אני בן שמונים"  אבן-עזרא מתנגד לפירוש זה: לדעתו, משה נולד עם קושי לבטא אותיות מסוימות, ולכן מתקשה בדיבורו. לכן, מבטיח הקב"ה "'ואנכי אהיה עם פיך והוריתיך"(שמות ד' 12 ) "אמר שיורנו אשר ידבר מילות שאין שם מאותיות הכבדות על פיו."  אתר "ניבון" מוסיף "כבד דיבור אנוכי. דרכי לדבר לאט".עוד פרוש מעניין יש לנצי"ב "כבד פה וכבד לשון" הוא האיש שאינו מסוגל למצות במילים את עוצמת תחושותיו… אין לו כח בלשונו להוציא אמרי שפר מהכוח אל הפועל" הסבר הנחשב, כמו ההסבר של המהר"ל שלמשה, השקוע בעולמות רוחניים נשגבים, קושי לנסחם בלשון רגילה, להסבר הקלאסי על גמגום.

יש פירושים רבים נוספים. ניתן אולי לחלקם לשלושת הסוגים שהוצגו פה בקצרה:

1.               ליקוי דיבור שמקורו בפגיעה באברי הדבור – לשון וכו' –  גמגום.

2.               ליקוי דבור שמקורו בפער שבין התחושות או המחשבות לבין היכולת הלשונית .-  גמגום.

3.               ליקוי ב"חיתוך הדיבור" .

4.               ליקוי ספציפי בהגיית אותיות או תנועות מסוימות המקשה על הדבור.

מסר חזק ועמוק מלמד אותנו הקב"ה. איני מתייחס לחסרון האדם, אני  מתסכל על אישיותו של האדם. משה רבנו גדול המנהיגים של עם ישראל, ניחן בלקות, הוא אינו מושלם ודוקא בגלל זה אני מאמין בו. דוקא בגלל שמשה האיש ענו מאוד אני רוצה אותו.דוקא בגלל שמשה יודע להתייחס לחלש הוא מתאים להנהגה. ולא לחינם נכתב עליו "ותרא אותו כי טוב".

הרב קרליבך מלמד אותנו תורה נפלאה על משה ואהרן. " יש שני מיני קדושות. קדושה אחת היא הקדושה של משה רבנו. משה רבנו מלמד אותנו איך להיות יותר קדוש, ויותר קדוש ויותר קדוש.הקדושה השניה היא של אהרן הכהן. אהרן הכהן מלמד אותנו איך לוותר על הקדושה שלי בשביל אדם אחר.איזו קדושה. כשבתיה בת פרעה ראתה את משה רבנו בוכה בתוך התיבה בנילוס היא אמרה 'מילדי העברים זה', מקשים המפרשים הרי היה לה לומר 'ילד עברי זה' ולא 'מילדי העברים זה'!  תשמעו תרוץ עמוק ביותר: כשבת פרעה ראתה את משה רבנו בוכה בתוך התיבה, היא שמעה שהוא לא בוכה בשביל  עצמו, אלא בשביל כל הילדים העברים… חברים יקרים, כל כך טוב היה לנו אילו הייתה דמעה אחת בתוך הלב בשביל מישהו אחר. בואו נאמר: 'רבונו של עולם, אם אתה צריך עוד דמעה אחת כדי לגאול את העולם, שתהיה זו הדמעה שלי"

'ותרא אותו כי טוב הוא ותצפנהו'

כשנולד משה מסתכלת עליו אמו וכתוב שם בפסוק "ותרא אותו כי טוב הוא ותצפנהו שלושה ירחים". אנחנו מנסים להבין פסוקים כפשוטם, ואני חייב להגיד לכם, שכשחושבים על הפסוק הזה כפשוטו, הוא ממש מחריד. קודם כל, האם ראיתם פעם אמא יהודיה שראתה את הילד שלה ולא ראתה "כי טוב הוא", גם סתם אמא. אבל זה עוד כלום, החצי השני הרבה יותר נורא. "ותרא אותו כי טוב הוא ותצפנהו". זאת אומרת, אם היא הייתה רואה שהוא לא כל-כך טוב, אז מה היא הייתה עושה, מוציאה אותו לכלבים?! מה כתוב פה בכלל?

רש"י אומר מיד "ותרא אותו כי טוב הוא. כשנולד משה נתמלא הביתה כולו אורה". זה יפה מאוד, אבל מאיפה אתה יודע את זה? זה פלאי פלאות.

 קודם אמרתי שהגלות הראשונה בעולם, הייתה הגלות של אדם וחווה מגן עדן, אבל בעצם הייתה גלות לפני-כן. הגלות הראשונה באמת, הייתה בהתחלת הבריאה ממש. הקדוש ברוך הוא ברא את האור, וכתוב שם בדיוק באותו לשון "וירא אלוהים את האור כי טוב". הוא ראה שהאור טוב, אז אתם יודעים מה הוא עשה איתו? הוא אמר: 'בעולם הזה האור והחושך משמשים בערבוביה', "ראה את האור כי טוב ואמר שאין העולם ראוי לו, עמד וגנזו לצדיקים לעתיד לבוא". "ותצפנהו".

 אתם יודעים מהו האור הטוב הגנוז? יש שני סוגים של אור, יש אור, שנקרא כך לא מפני שהוא באמת אור, אלא מפני שהוא נמצא ליד החושך, ובהשוואה אליו הוא יותר מאיר. ככה העולם שלנו בנוי בדרך כלל, ש"אור וחושך משמשים בערבוביה". אבל יהיה עולם, שבו "אור הלבנה יהיה כאור החמה", האור לא יהיה אור כי הוא יותר טוב מהחושך, אלא כי מצד עצמו הוא אור.

 יש טוב, שנקרא כך מתוך השוואה לרע – רע הוא לא. אבל יש גם טוב מסוג אחר, טוב שאיננו יכול שלא לראות את נקודת הטוב בכל דבר. בבאר במדין, באנשים הנצים, ובמוכים. "ותרא אותו כי טוב הוא", היא ראתה את האור ההוא, הגנוז לצדיקים לעתיד לבוא מאיר את כל הבית. בתוך עולם שבו החזקים רודים בחלשים, היא אמרה שיש עוד סיכוי, יש טוב מוחלט, ראיתי אותו. "ותצפנהו".

כדי לגלות את האור הזה על שפת היאור, צריכה בת פרעה, להיפטר מכל הסובבים אותה. בשניה שהיא תפסיק להיות בת פרעה, והבוסית של השפחה, גם היא תוכל להתחבר אל הטוב. אין לך אדם שלא יכול להתחבר אל הטוב, אם הוא רק משתחרר מפרעה והאמה. כשהיא מתחברת, אז "ותפתח ותראהו את הילד". היא רואה פתאום את הילד, אבל לא כתוב ותפתח ותראה אלא "ותפתח ותראהו". אומר רש"י "ותפתח ותראהו", ראתה שכינה.

בת פרעה?! איפה יצא לה ללמוד על השכינה, האם בבית-ספר לילדים דיפלומטים בבית פרעה? השאלה לא נכונה, מה איפה למדתי? השכינה היא בפנים, רק הסתירו לי אותה כל החיים. כשהשתחררתי מכל ההפרעות שמסביב, מיד ראיתי את השכינה.

הטוב הזה צריך להיפגש עם אהרון, והפגישה שלהם תהיה בהר האלוהים חורב, כי שם בהר האלוהים, ישתחרר העולם כולו מעבדויותיו השונות וישמע "אנוכי ה' אלוהיך אשר הוצאתיך מארץ מצרים מבית עבדים". רק אז, הפטנט של להיות משה ואהרון יחד, יהפוך להיות מובן בתור שיטה שיכולה להוציא את מצרים מישראל, להוציא את פרעה מהמיקום שלו בתוך עם ישראל. זהו ה"הבה נתחכמה לו", שלא תמיד אנחנו יודעים לזכור, ה"הבה נתחכמה לו" שלנו. מכאן נמשיך, בעזרת ה', למכות ואל היציאה ממצרים לאחר מכן

אשאיר לפעם אחרת את ההתייחסות לילד החריג והיחסים המיוחדים ששררו בבית משפחת עמרם ויוכבד מצד האח והאחות.

והפעם בפינת הסרטונים

הערה: כל הסרטים שכתבתי במקורות ועוד רבים נמצאים במארז לקויות למידה

• • אני אואב אותך  – בסרט הזה נצפה במאור. למאור יש הפרעות קשב וריכוז, והוא מתקשה בלימודים. במקום ללמוד הוא מצייר.  משפחתו והמורים מפרשים זאת כעצלות. יעל, ילדה מכיתתו, מציעה לו להצטרף לעיתון בית-הספר כמאייר. מאור נענה לבקשתה, וגם מצייר את יעל על קיר אולם הספורט של בית-הספר. ליד הציור הוא כתב: "אני אואב אותך". אם מקרינים את הסרט לתלמידים יש להוריד את הדקה האחרונה.

​

• • אפרים – שיר מרגש על ילד שלא מבינים אותו. אני שולח את השיר המלא. בשיר המלא יש בית שלישי קשה לשמיעה. ודאי שאינו מתאים לתלמידים. אני מציע להשמיע רק את שני הבתים הראשונים ואז לפתוח בדיון. 

​

• • לקויות למידה התייחסות של הורים 

​

• • פרסומת של אסי כהן לבנק הבנלאומי 

​

• • כשבאים לדבר על לקויות למידה אי אפשר שלא לדבר על סבלנות חינוכית. אחד המאפיינים העיקריים של הדור שלנו הוא חוסר בסבלנות. מי לא מכיר את התחושה של העקצוצים הקלים בגוף כשאנחנו עומדים בתור שלא נגמר לקופת הקולנוע או את התסכול בפקק ארוך כאורך הגלות באיילון? חוסר סבלנות אפיין את העם שלנו מרגע התהוותו, אולם נראה כי כיום הדבר הפך למגפה של ממש.סבלנות זה מהשורש סבל. להיות סבלני זה בהחלט משהו שהילד הבלתי מחונך שקיים בתוך כל אחד מאיתנו חווה ומתרגם כסבל. אם לא יהיה לנו סבלנות כלפי אותם ילדים שהם לא בקצב שלנו, שהם לא מתנהגים כפי המצופה וכו' אין לנו סיכוי להצליח. אני מצרף עוד סרטון שמלווה אותי הרבה זמן והוא נקרא "דברים שלמדתי מבמבוק". 

​

אני מצרף מאמר של הרב אבינר בנושא "סבלנות חינוכית. ולסיום בדיחה שבועית

 בדיחה שבועית 

3 חברות החליטו לחגוג יחדיו יום הולדת 50.  שואלת האחת: לאן נלך ?עונה חברתה : ל"בננה' "

שואלת האחת: למה דווקא לשם ?

עונה חברתה : כי המלצרים שם נחמדים לאללה.

 עברו 10 שנים ושוב החליטו  החברות  לחגוג יחדיו יום הולדת 60.

 שואלת האחת: לאן נלך ?עונה חברתה : ל"בננה' "שואלת האחת: למה דווקא לשם ?

עונה חברתה : כי האוכל שם בריא ונוח לעיכול. 

עברו עוד 10 שנים ושוב החליטו  החברות  לחגוג יחדיו יום הולדת 70.

שואלת האחת: לאן נלך ?עונה חברתה : ל"בננה' "שואלת האחת: למה דווקא לשם ?

עונה חברתה : כי יש שם רווח גדול בין השולחנות ויותר נוח עם ההליכון.

 עברו עוד 10 שנים ושוב החליטו  החברות  לחגוג יחדיו יום הולדת 80.שואלת האחת: לאן נלך ?עונה חברתה : ל"בננה' "

שואלת האחת: למה דווקא לשם ?

עונה חברתה : כי שם עוד אף פעם לא היינו……..

ועוד אחת 

אין דבר שאינו רמוז בתורה
למה בתחילה יוסף שלח לאבא שלו עם השבטים אוכל בשקים ואחר כך שלח עגלות?
כי בהתחלה השקים היו בחינם אחר כך פרעה התחיל לחייב על כל שק 10 אגורות יוסף עבר לעגלות

סבלנות חינוכית  – הרב אלישע רבינר מהי סבלנות? – זו היכולת להתנהל בהתאם לקצב העצמי של המציאות. סבלנות חינוכית היא היכולת לחנך בהתאם לקצב הפנימי של החניך. הסבר: כל הורה מצייר אידיאל חינוכי שהוא חותר להנחיל לבניו. על אף שהמשימה מורכבת, זוכים הורים רבים לראות ברכה בעמלם החינוכי ומצליחים להעביר לבנם את האידיאל שבו הם דוגלים. הבן גדל לתפארת, לשביעות רצון הוריו. אבל, במקרים לא מעטים מתגלים קשיים חינוכיים: הבן רחוק מליישם את האידיאל החינוכי של הוריו, בתחום ההתנהגותי או הלימודי, המוסרי או התורני. הציפיות ממנו לא מתממשות, או מתממשות בחלקן ובאיטיות מרובה. קיימות שלוש תגובות חינוכיות אפשריות: הראשונה, לנסות להכביד את העול על הבן ולכפות עליו את האידיאל החינוכי, על מנת להשיג תוצאות מידיות. גישה זו הדורשת פתרון עכשווי ומידי, מתעלמת מהקצב הפנימי של הבן, וטועה ב"דחיקת הקץ". רגילים לומר שילדוּתיוּת היא מום עובר – אִמרה זו היא בשורה טובה, מפני שהיא מבטיחה עתיד טוב, אבל היא כוללת גם הודאה בחוסר היכולת לפתור את הקשיים בהווה. הניסיונות להילחם בילדוּתיוּת של הבן או הבת ולעקור אותה בכוח, ספק רב אם יתרמו לבגרותם, אבל ניתן לקבוע כמעט בוודאות שהם יפצעו אותם נפשית. זוהי דוגמה להתחשבות בקצב העצמי של ההתפתחות הנפשית של הילדים. ביחס לקבלת תפקידים ומינויים, אומרים חז"ל: "כל הדוחק את השעה, שעה דוחקתו" (ברכות סד א). עיקרון זה תקף לכל ניסיון להאיץ תהליכים שלא על פי הקצב העצמי של המציאות. התגובה השנייה מכירה במגבלות של המציאות, ולכן היא מתייאשת, מרימה ידיים ומוותרת על האידיאל החינוכי. היא מנמיכה את האידיאל לגובה של המציאות העכשווית. גישה זו כקודמתה מבקשת להשיג פתרון מידי, אבל בניגוד לקודמתה המנסה לכופף את המציאות כדי להתאימה לאידיאל, היא קוצצת את כנפי האידיאל כדי להתאימו למציאות. רבים מתפתים לתמוך בגישה זו, המבטיחה הצלחה חינוכית תמידית, ועל כן משנים השכם והערב את האידיאלים החינוכיים בהתאם לחולשות בני הנוער. התגובה השלישית, איננה מחפשת פתרון מידי. היא מכירה בקשיים החינוכיים, בחולשות של הבנים ובליקויים של החניכים, אך איננה מתייאשת בגללם, אלא ממשיכה לדבוק באידיאל החינוכי הגדול, ויחד עם זה איננה מנסה להשליט אותו מיד ובכוח, אלא מגלה סבלנות חינוכית ומתנהלת לפי הקצב של המציאות. כמו יעקב אבינו בתשובתו אל עשו: "אֲדנִי ידֵעַ כִּי הַיְלָדִים רַכִּים, וְהַצּאן וְהַבָּקָר עָלוֹת עָלָי, וּדְפָקוּם יוֹם אֶחָד וָמֵתוּ כָּל הַצּאן…ֹ וַאֲנִי אֶתְנַהֲלָה לְאִטִּי לְרֶגֶל הַמְּלָאכָה אֲשֶׁר לְפָנַי וּלְרֶגֶל הַיְלָדִים עַד אֲשֶׁר אָבא אֶל אֲדנִי שֵׂעִירָה" (בראשית לג יג-יד). יעקב מתנהל לאיטו, לפי קצב ההליכה של הילדים, אבל חותר להגיע ליעד הרחוק, הוא מתחשב ברכּוּתם של הילדים אבל איננו מוותר על האידיאל. הסבלנות החינוכית דורשת גבורה נפשית. נוח יותר לדבוק ביעד חינוכי קרוב וזמין, בין אם הוא קרוב כי הוא אידיאל פשוט ובר-השגה, בין אם הוא קרוב כי דוהרים בקצב מהיר להשיגו. קשה הרבה יותר לחתור בקצב איטי אל אידיאל חינוכי גבוה, לסבול את הפער בין המצוי לרצוי בלא להתייאש ובלא לאבד את העשתונות, להכיר במגבלות החינוכיים העכשויים ולהתנהל בהתאם, ולמרות זאת להתמיד בחזון החינוכי. הסבלנות החינוכית היא אחד היסודות של עבודת החינוך. מצוי שפע של מחלוקות מהו האידיאל החינוכי הרצוי, אבל אין מחלוקת שאי אפשר להצליח ללא סבלנות חינוכית. פעמים רבות, נתקלים הורים בסרבנות בלתי מובנת של ילד/ה או נער/ה בתחום מסוים. כל ניסיונות השכנוע כושלים, הפנייה אל הרגש אף היא כושלת, הבן או הבת מגלים עקשנות שאי אפשר להבקיע. עם כל הקושי שבדבר צריכים ההורים לזנוח כל מה שנדמה למראית עין כפתרון מיידי, ולהעדיף סבלנות חינוכית. כיצד מכוּנה הסבלנות במקורות? – היא קרויה "ארך אפיים" או "רחמים". על הכוונה האלוקית בבריאת העולם אומר המדרש "שבתחלה עלה במחשבה לברוא אותו במדת הדין, וראה שאין העולם מתקיים והקדים מדת רחמים ושיתפה למדת הדין". הדין הוא האידיאל האלוקי. ה` שיתף את מידת הרחמים למידת הדין, מפני שהמציאות מתקשה לעמוד בדרישות של מידת הדין. מהי מידת הרחמים? פירש הרמח"ל (מסילת ישרים ד) ש"לפי שורת הדין ממש היה ראוי שהחוטא יענש מיד תכף לחטאו בלי המתנה כלל, וגם שהעונש עצמו יהיה בחרון אף כראוי למי שממרה פי הבורא יתברך שמו ושלא יהיה תקון לחטא כלל… מדת הרחמים היא הנותנת הפך השלושה דברים שזכרנו, דהינו: שיוּתן זמן לחוטא ולא יכחד מן הארץ מיד כשחטא, ושהעונש עצמו לא יהיה עד לכַלֵּה ושהתשובה תִנתן לחוטאים בחסד גמור". מידת הרחמים היא הסבלנות החינוכית האלוקית, המאפשרת לאנושות להתגבר על כשלונותיה ולהתקדם לפי הקצב העצמי שלה. אין ויתור על האידיאל האלוקי, על "מידת הדין", אלא שיתוף הדין עם הסבלנות האלוקית.