מכות מצרים והקשר לפרויקט "סרטונים לעבודה חינוכית".
כמה הודעות חשובות
1. ברכות לעשרות המצטרפים לרשימת התפוצה. המשיכו להפיץ הלאה וכך כולם יוכלו להתרשם ולהיעזר בעבודה החינוכית שלהם.
2. אל תחששו להתייעץ איתי לגבי סרטונים בנושאים שונים.
3. נשאלתי לאחרונה כמה פעמים על דיסק מספר 8 שמכיל בתוכו מצגות מרהיבות. מה התועלת בדיסק זה בעבודה עם תלמידים. והתשובה פשוטה. כתבה לי מורה למתמטיקה באחד מבתי הספר בארץ. "אתה יודע שכל שיעור שהתלמידים לומדים בצורה יפה הם יודעים שאני יראה להם משהו מעניין בסוף שהם עוד לא ראו מעולם. ואכן בסוף כל שיעור טוב אני מוציאה את הנייד שלי ומקרינה לתלמידים שהיו איתי ולמדו כמו שצריך מצגת מרהיבה מדיסק מספר 8. חינוכי או לא? התשובה אצלכם. אני מצרף בפינת המולטימדיה שלוש דוגמאות מעניינות מתוך דיסק מספר 8. מי שמעוניין שאשלח לו שוב את הקטלוג המלא המכיל פירוט על כל מה שיש בפרויקט מוזמן לשלוח לי מייל ולבקש.
4. הפרויקט מגיע לעוד ועוד ציבורים ותודה לכם על העברת הפרקים הלאה
5. לקראת התעודות וטו בשבט יישלח לכם פרק מיוחד בקרוב
והשבוע בתוכן
· רעיון חינוכי
· סיפור על הרב בהר"ן והרב אריה לוין
· סיפור של ר' נחמן
· סיפור על הרב צבי יהודה זצ"ל
סרטונים
· ולסיום בדיחה שווה וכשרה למהדרין
· נספח – מקומו של העונש בחינוך / הדסה גהלי
הקדמה: מעולם לא התיימרתי להיות מחנך משמעותי לתלמידיי. ברם, התיימרתי להיות מחנך הבוחר בדרך מסוימת של אהבת התלמידים ואיתה כך קיוויתי אצליח להגיע להישגים משמעותיים עם תלמידיי. כשהתחלתי להציב משמעת וגבולות בכיתה גיליתי שישנו כלל אחד משמעותי בהצבת גבולות או אם נדייק, בהטלת עונשים. אין עונשים מתוך כעס אלא מתוך רוגע. אין עונשים בדרך הרגש אלא בתורה מושכלת. כך התחיל הפרויקט סרטונים לעבודה חינוכית. דווקא בשעת מצוקה דווקא בשעת כעס הייתי מסוגר עם עצמי ומנסה למצוא סרטון משמעותי שיאפיין את הסיטואציה שבה נתקלתי וייתן מנוח לנפש הבוערת. כך מצאתי עצמי יושב עם תלמידים בסיטואציות שונות ומשונות וצופה איתם בסרטונים מצחיקים, משמעותיים ואפילו קצת עצובים ובדרך זו מצליח לדובב אותם, להתחבר לרגשותיהם ובעיקר להציב להם גבולות ברורים וכן עונשים שבאים ממקום של לחנך, ממקום של אהבה ולא ממקום של כעס. כך התחיל פרויקט סרטונים לעבודה חינוכית. יצרתי מאגר של סרטונים שמשמש אותי בשגרת היום יום מול בעיות משמעת של תלמידים, בעיות משמעת בצוות ואף כחומר מעניין ומאתגר להעברה בשיעור.
כולנו מחזיקים בסל העבודה שלנו מקרים שבהם כעסנו או התנהלנו בצורה כזו או אחרת עם תלמיד או עם אדם מבוגר ואחרי שנרגענו התברר לנו שיכולנו לפעול בדרך שונה. אין ספור פעמים אני נתקל באנשי חינוך שפועלים מתוך כעס בלי מעצורים וישר מפעילים את כפתור הענישה. זכור לי סיפור ששמעתי על אותו תלמיד שהמורה שלו נכנסה לכיתה באיחור והתלמיד סימן לה בשעונו. כמובן שבאותו רגע התגובה הרגשית השתלטה על המורה והיא אמרה לתלמיד 'צא החוצה, חוצפן'. מה גדולה הייתה מבוכתה של אותה מורה כשהתברר לה שאמש קנו לו הוריו של התלמיד שעון חדש והוא ציפה להראותו בהתרגשות גדולה למורתו האהובה וחס וחלילה לא גרום למורה ייסורי מצפון על איחורה…
כשאנו קוראים על המכות שהביא ה' על המצרים איננו יכולים שלא לדון בסוגיית העונש החינוכי. אומר הרב אבינר החינוך הטבעי," יש לפעמים שהענישה חודרת עד עמקי הנפש ומחוללת שינוי פנימי. ואולם אין זה קל לשלוט בכלי הזה. הענישה פועלת ישירות על התנהגות הילד ויותר משהיא מהווה חינוך, היא מהווה אילוף של הילד, חינוך התנהגותי….ואולם יש ענישה מחנכת, וכל התורה בנויה על כך".
משמעת היא תהליך הצבת גבולות לילדינו, בצורה אוהבת ועקבית. זוהי דרך ללמד את הילדים כללים שיש לציית להם ודרכים להתנהגות נאותה. בנוסף, המשמעת מלמדת את ילדינו לקבל סמכות.
מנקודת המבט של היהדות, משמעת נתפסת כסימן לאהבה: "כי את אשר יאהב ה’ יוכיח" (משלי, ג:י"ב). כפי שאלוקים מוכיח אותנו באהבה, כך מוטל עלינו להוכיח את ילדינו, כאות לאהבה שאנו רוחשים להם. בניגוד לכך, "חושך שבטו, שונא בנו" (משלי, י"ג: כ"ד). אין הכוונה כאן להצדקת ענישה גופנית. הכוונה לצורות המשמעת השונות בהן אנו משתמשים כדי לחנך את ילדינו ולהציב להם גבולות.
מספר הרב סמסון "בדידי הוה עובדא, הממחישה מאמר חז"ל שמאל דוחה וימין מקרבת. כשהייתי בשיעור א' היה הרב צבי יהודה זצ"ל נותן שיעור למספר תלמידי חכמים (הרב דרוקמן, הרב ולדמן, הרב שטיינר, הרב וייס ועוד). היה זה שיעור סגור, ופעם שמעתי מאחורי הפרגוד שבשיעור הקרוב הרב צבי יהודה יקריא כתבים של הרב שלא התפרסמו, בהם הוא מספר על עצמו. אני מאוד רציתי לשמוע את הדברים, אך ידעתי שאם אכנס, הרב צבי יהודה לא יאמר דבר. אז נעמדתי מאחורי הדלת, ושמעתי את הרב צבי יהודה מקריא קטעים מאוד מעניינים שהרב סיפר על עצמו, אך לא שייך לפרסמם לציבור הרחב (חלקם הגדול דברים שהתפרסמו באורות הקודש בלשון כללית, אך במקור כתבם הרב על עצמו). אני מקשיב ומקשיב ופתאום השתרר שקט, ובעוד אזני צמודה לדלת הרב צבי יהודה פותח את הדלת ומוצא אותי שם. הרב צבי יהודה תפס אותי ביד ימין, כמין חיבוק של חיבה, ובצד שמאל היכה אותי קלות. ממש ימין מקרבת ושמאל דוחה. באותה עת הוציא הרב גורן פסק בענייני ממזרות, שהתנגדו לו הרבה רבנים, אך הרב צבי יהודה תמך בו. הלכתי לשאול את הרב צבי יהודה בעניין, וגם בעניין זה הוא צעק עלי צעקות נמרצות, ובאותו זמן – קשה לתאר מצב כזה – הוא חיבק אותי ביד ימין, ונתן לי מכות ביד השניה.
הענישה אינה יכולה להוות את אמצעי החינוך המרכזי, שכן שמאל דוחה וימין מקרבת: לשמאל דוחה יש מקום רק כשזה בא מתוך ימין מקרבת, והיינו לשדר לתלמיד אמונה אמיתית בכוחו ואהבה כלפיו, ואז גם הצורך בענישה פוחת. הענישה בפועל תלויה באופי המורה, וגם באופי התלמידים, מה מדבר אליהם: שאיפות אישיות, כבוד, אך לפעמים מדובר בחתול ועכבר. בכל מקרה, חובה לפני שניגשים לצעדים מעשיים לעמוד על הסיבה שגרמה לבעיית המשמעת, וכדי לעשות זאת באופן הטוב ביותר כדאי מאוד לדבר עם התלמיד עצמו.
בעונה הראשונה של הפרויקט כבר הבאתי את הסיפור על הרב בהר"ן ור' אריה לוין, נראה לי שייך להביאו שוב.
באחד הימים, נזדמן כותב השורות לנסוע עם סופרן-של-צדיקים, ר' שמחה רז; האיש, שבזכותו נתוודע עולם ומלואו לדמותו של הצדיק הירושלמי ר' אריה לוין זצ"ל. נסענו לגדרה, להביא מִשבח צדיקיה של ירושלים בפני תלמידות אולפנת הרב בהר"ן. נוסעים עם ר' שמחה – ואך חולפות דקות, וכמעט דומה עליך שדוהר אתה בעגלתו של הבעל-שם-טוב הקדוש ותלמידיו… שכן צדיקים וחסידים, דבריהם ומעשיהם, אצים ובאים לקראת ר' שמחה מעולם שכולו טוב:
"הידעתָּ", מֵשיח ר' שמחה בִּנעימה, "היכן וממי קיבל המחנך הדגול הרב אברהם בהר"ן, את השיעור הראשון בחייו בחינוך? – כך סיפר הרב בהר"ן עצמו: כְּרוֹב ילדי ירושלים, התחנכתי בתלמוד תורה "עץ חיים" שבלב העיר. בצהריים, היינו אוכלים ארוחה בַּ'מסעדה' של המוסד; בַּמצב הכלכלי הקשה דאז, היתה זו לרבים מאִתנו הארוחה העיקרית ביום… הקינוח, היה מעדן אמיתי של אותם ימים: פודינג מתוק! יום אחד, הזדרזתי לאכול את מְנת הפודינג שלי, וביקשתי מנה נוספת. לצערי, גם המנה השניה 'נגמרה' מהר, ולא נודע כי באה אל קִרבי… ישבתי וחישבתי במהירות, שאם אמתין עד שהכל יקבלו 'סיבוב שני' של פודינג, לא ישאר עוד מן האדום המתוק הזה… ניגשתי אפוא, וביקשתי מנה שלישית. אמרה הטבחית: "לא, אתה כבר קיבלת פעם שנייה". באותה עת היו הממתקים ספורים, וגרוע יותר: רחוקים מאוד מהישג-ידנו… לא יכולתי להשלים עם ההכרעה הקשה של הטבחית. ברגע של כעס החלטתי: "גם לי גם לָך לא יהיה" (מל"א ג, כו) – והפכתי את הסיר על פניו!…
מיד קמה מהומת-עולמים: ילד השתגע ושפך את כל הפודינג!
נלקחתי אחר-כבוד להנהלה, ונֶאמר לי שמחר בבוקר עלי להתייצב בחדרו של ה'משגיח': ר' אריה לוין.
וכי יש צורך לומר, שלא ישנתי כל הלילה…? מה אענה לו כשישאל איך עשיתי דבר נורא כזה!? כל הלילה 'עברו' במוחי העונשים שתטיל עלי ההנהלה…
למחרת, נכנסתי בדחילו ובְפיק-ברכיים, לַקיטון הקטן של המשגיח שמוּקם מתחת לְגרם-המדרגות; ר' אריה הושיב אותי מולו, ופתח בשאלה: "אמור לי, האם נכונה השמועה ששמעתי בקשר אליך?…". הרכנתי ראשי, ואמרתי בקול נמוך: "כן"!
"מבין אני אפוא מסיפור זה, שהִנך אוהב מאוד פודינג?". רֹאשי הקטן, אישר את דבריו בשתי תנועות נמרצות.
"אם כך…", שלח ר' אריה ידו הצִּדה והרים צלחת אל השולחן, "…הנה הבאתי לך פודינג – קח ואכול להנאתך".
באותו רגע, התעלה לִבי הקטן להבין שחינוך אמיתי, הִנו מתוק הרבה יותר מפודינג… אז, לראשונה בחיי, נצנצה בי שאיפה: אם יזכני ה', אגדל ואהיה מחנך בישראל! מחנך – כמו ר' אריה…
אחד הסיפורים המעניינים של ר' נחמן הוא מעשה באבדת בת מלך. שימו לב מה קורה שהמלך מנסה לחנך את בביתו מתוך רגש של כעס ("שהלא טוב יקח אותך"). כמה צער היה לאותו מלך לאחר שנרגע והבין את טעותו. (סליחה מרב נחמן שכיוונתי לפירוש שונה מהמקובל)
עָנָה וְאָמַר: בַּדֶּרֶךְ סִפַּרְתִּי מַעֲשֶׂה, שֶׁכָּל מִי שֶׁהָיָה שׁוֹמְעָהּ, הָיָה לוֹ הִרְהוּר תְּשׁוּבָה וְזוֹ הִיא: מַעֲשֶׂה בְּמֶלֶךְ אֶחָד, שֶׁהָיוּ לוֹ שִׁשָּׁה בָּנִים וּבַת אֶחָת וְאוֹתָהּ הַבַּת הָיְתָה חֲשׁוּבָה בְּעֵינָיו מְאד, וְהָיָה מְחַבְּבָהּ בְּיוֹתֵר וְהָיָה מְשַׁעֲשֵׁעַ עִמָּהּ מְאד. פַּעַם אַחַת הָיָה מִתְוַעֵד עִמָּהּ בְּיַחַד בְּאֵיזֶה יוֹם וְנַעֲשָׂה בְּרגֶז עָלֶיהָ, וְנִזְרְקָה מִפִּיו דִּבּוּר: שֶׁהַלּא טוֹב יִקַּח אוֹתָךְ (דֶּער נִיט גוּטֶער זָאל דִיךְ נֶעמֶען) בַּלַּיְלָה הָלְכָה לְחַדְרָהּ, וּבַבּקֶר לא יָדְעוּ הֵיכָן הִיא וְהָיָה אָבִיהָ מְצַעֵר מְאד וְהָלַךְ לְבַקְּשָׁהּ אָנֶה וָאָנָה.
והשבוע בפינת הסרטונים (בכל הסרטונים השתמשתי מול התלמידים בבעיות משמעת שהתעוררו. התגובות היו מעניינות.
הערה: ישנם עוד דוגמאות רבות במארז "הורות וגבולות
1. ציפי שביט עונש מוגזם על איחור לבית הספר
2. עונש מוגזם על טלפון מצלצל בשיעור
3. עונש חינוכי
4. עונש חינוכי למה דוקא אני
דיסק מספר 8 כמה דוגמאות:
ונסיים בבדיחה כשרה למהדרין: שני קשישים נפגשים בפגישת מחזור. אחרי שהפגישה מסתיימת שואל אחד את השני
"תגיד איך היה"? אומר השני מעניין ביותר אבל הזיכרון שלי לא משהו כי לא זכרתי שהיה לנו בכיתה כל כך הרבה פיליפינים.
ועוד אחת….
המפקח על הבנקים הגיע לבנק חרדי. הוא נוכח לדעת שיש שם תור לגברים ותור לנשים. המפקח מתחיל לצעוק על כולם, רוצה להזמין צלמים וכו'. פתאום מישהו קורה למפקח ואומר אני לא מבין למה אתה כועס. התור של הגברים הוא להפקיד את הכסף בבנק והתור של הנשים הוא להוציא את הכסף…
ועוד אחת
בדיחה על עבודת המורה: בעיירה אחת היה יהודי שהי יושב בכניסה לבית הכנסת מהבוקר עד לילה. פעם אחת שאלוהו: מה אתה עושה כאן כל הזמן. ענה להם "אני מונתי על ידי הקהילה לחכות למשיח…"
אמרו לו " ודאי את נהנה בעבודה הכל כך חשובה הזאת" אמר להם "נראה לכם , שיא השעמום". אמרו לו "בוודאי אתה מרויח טוב" אמר להם "תאמינו לי גרושים, לא יותר. אמרו לו "אז למה אתה נשאר בתפקיד אין אין הנאה ואין כסף. ענה להם "כי יש לי קביעות"… המורים ודאי יבינו בדיחה זו
מקומו של העונש בחינוך/ הדסה גהלי
מכות מצרים אינן רק עונש אשר כופה על פרעה להוציא את עם ישראל ממצרים, אלא יש כאן טיפול חינוכי ורוחני. המכות נמשכות בהדרגתיות, שלב אחר שלב מתחוללת מהפכה עולמית, מתגלה יצירה חדשה שבה יוצאים כל הכוחות הנפשיים והרוחניים של עם ישראל – "וידעתם כי אני ה'."
אחת הדילמות הקשות בחינוך ילדים היא – עד כמה משפיעים עונשים על התנהגות הילד בעתיד? עד כמה מחנך העונש להתנהגות רצויה? האם בכלל העונש הוא כלי חינוכי?
ההורים היום מושפעים מהלך הרוח המתפשט בתרבות שלנו – העדר מוחלטות. הכל מוטל בספק, אין ודאות לגבי מה נכון, מה צודק, מה ראוי ומה לא ראוי. בשנים האחרונות השתנה היחס לילדים והגישה אליהם, מצד אחד בשל התבססות של חוק זכויות הילד בעולם, מצד שני בגלל ביטול ההיררכיה בין הורים לילדים והתרופפות הסמכות ההורית.
בעבר, במשפחה המסורתית, להורים הייתה סמכות מלאה, הכוח היה מרוכז בידי ההורים, האמונה הרווחת היתה "חוסך שבטו שונא בנו". אלא שהזמנים השתנו. הילדים וההורים מודעים יותר לכך ששיטות הענישה שננקטו בעבר אסורות, וחלקן אינן מתאימות היום כלל. נשמעים יותר ויותר קולות של ילדים המשתמשים באמירות כלפי הורים ומבוגרים "זכותי לעשות!" "זכותי להגיד!".
מציאות זו חוטאת כלפי ההורים. אמנם היא מטילה את האחריות על הילד, אולם היא נוטלת את הסמכות מן ההורים.
מצד אחד ההורה מרגיש שהוא בעל יכולת להשפיע על הילד, ומצד שני הוא אינו רשאי להעניש, כי גם כאשר הוא מעניש אין הוא בטוח שעשה נכון. הוא חש נקיפות מצפון, רגשות אשם, חוסר בטחון בעצמו, חוסר ביטחון בהורות ובסמכות שלו מול הילד. הילד מרגיש גם הוא את הבלבול והמבוכה של ההורה, וכך נוצרת התרופפות במשמעת ובגבולות שמתבטאת בהתנהגות הילד בבית, בבית הספר ובחברה.
הורים היום מבולבלים, מבוהלים, אובדי דרך.
ברוב המקרים העונש ניתן במצבים של חוסר אונים, כשהילד לא מקשיב, מזלזל בהורים, או כשההורה מגלה שהוא נוהג ביד רכה מדי ואז הוא מחליט להגיב בכעס, בנוקשות, ומעניש כדי להחזיר לעצמו את הכבוד, את הכוח והשליטה. הורים מענישים כאשר הם נפגעים. מתוך עלבון אומר האב לעצמו 'אני רוצה שהוא ילמד לקח, אני אכאיב לו כמו שהוא הכאיב לי'.
הורים מטילים עונשים מתוך כעס ואימפולסיביות, וגם מוותרים בקלות כי אינם מצליחים לעמוד מאחורי העונש שהם מטילים. הם מתקשים לעמוד בעימותים כתוצאה מן העונש, וכך הילדים גם הם אינם מאמינים שהוריהם מסוגלים לתת עונש ולעמוד בו.
השלכות חינוכיות
שימוש בעונשים לעיתים תכופות מדי, יוצר אצל הילד תגובה של "אנטי". יש לו תחושה של ילד מסכן שלא מתחשבים בו, של ילד דחוי, מלא כעס ומרירות, עד שבשלב מסוים נפגע קשות הדימוי העצמי שלו. תחושות אלו משפיעות על יחסיו עם ההורים וגורמות מתח וריחוק, במיוחד כאשר ההורים בטוחים שהם מחנכים את הילד, והילד מרגיש פגוע ומלא צלקות.
עונשים עלולים לגרום ליחסים כוחניים. ילד המרגיש ששולטים בו באמצעות העונשים, יגיב במלחמה נגד החזק, ותחול בו הקצנה של התנהגויות שליליות וכוחניות. הורים אינם מבינים איך ילד קטן ששולחים אותו לחדר כעונש לא מוכן ללכת, או אחרי מספר דקות הוא יוצא מהחדר "כקורא תגר".
ההורה כעוס כרוני, ולא אחת אני שומעת אימהות והורים שאומרים "קשה לי לאהוב את הילד הזה"…
מה שבעצם קורה הוא שההורים מפחדים מהילדים במקום שהילדים יפחדו ויתחנכו לירא את ההורים. והילדים מתריסים כלפי הורים "אז מה, תיקח את המחשב… אז אני לא אסע אתכם". הוא למד לא לפחד.
ילד המורגל בעונשים נמנע מלספר ולשתף את ההורים בכל מיני אירועים לא נעימים שקורים לו, מחשש תגובתם. הוא אינו מגלה סודותיו, וההורה הנעלב מתפלא "איך זה לא סיפרת לי".
הורים חושבים שעל ידי עונש ניתן להעביר מסרים חינוכיים. יש אמירות השגורות בפי הורים רבים: "אם לא תתנהג יפה לא אקנה לך מתנה". משפט כזה שהוא איום אינו מלמד ואינו מחנך. עדיף להעביר לילד מסר החלטי ומעשי: "כשאתה מתנהג כך, לא נוכל להמשיך להיות כאן" ולעמוד בזה. ילד לומד שיש תוצאות להתנהגותו.
איומים נובעים מתוך חולשה ועמדה של התגוננות. ההורים אינם יודעים כיצד להתמודד עם הבעיה.
"לא תעשה" בעונשים
יש לשמור על נפש הילד, להיזהר לא להשפיל, לא ללעוג ולבזות אותו, לא לקרוא לו בשמות גנאי,
לא לאבד שליטה ו"לרדת" עליו בכל כובד המשקל, ולרמוס אותו, לא להטיח בו אמירות כמו "אתה כישלון", "לא יצא ממך שום דבר"…
לא לתת עונש מתוך עצבנות. לא להטיל עונשים חמורים מדי על הילד, ללא התאמה לגילו ולחומרת המעשה. להשאיר תמיד פתח לילדים "לרדת מהעץ". אין להשתמש בעונש אלא במעשים חריגים ולא כדרך החינוכית היחידה. העונש מאבד את יעילותו המרתיעה, הילד לא לומד להבחין בין מעשה חריג למעשה רגיל.
לשמור על כבודו ובריאותו. לא לפגוע בו פיזית.להיזהר לא לתת עונשים המונעים את הצרכים הבסיסיים כגון : שינה,מזון, רחצה.
להימנע מאיומים, שבדרך כלל הם נעשים מתוך אבדן שליטה, סערת רגשות, תוקפנות, צעקנות וכוחנות. מניסיון ההורים לפתור את הבעיה בכוח, הילדים לומדים ומחקים דפוסים אלו ולוקחים את זה אתם לחיים.
יעילות העונש בחינוך
עונש יעיל ככלי להעברת מסר חינוכי, כאשר הוא נעשה מתוך שקול ערכי, ומתוך בחירה של עונש ריאלי, שלוקח בחשבון את יכולתם של הילד ושל ההורים, שיהיה קל לביצוע.
עונש אמור להיות ענייני עם קשר ומשמעות למעשה. העונש חייב להיות מלווה בדיאלוג עם הילד על מה שעשה, ולפעמים זה עצמו העונש, עד שהילד מבין את אחריותו להתנהגות או המעשה.
עדיף להציב גבולות ברורים, מתוך עמדה של חוזק ושליטה, מתוך בטחון ושכנוע שהם יודעים למה לצפות, ולא מתוך פחד מהתנהגות הילד.
כשהגבולות נאמרים בצורה ברורה ורהוטה בשקט ובבטחה, הילד ירגיש ויבין שמדובר בהורה בטוח בדרכו.
עונש חינוכי הוא עונש הפועל על התודעה של הילד. הוא מרגיש כאב מתוצאות מעשיו, הוא לומד מניסיונו האישי שיש מחיר למעשיו. על ידי שיחוש את הסבל או הנזק ילמד טוב יותר. בחיי היומיום יש הזדמנויות רבות ללמוד להפיק לקחים וחשוב לפתח אפיק זה.
צריך לשחרר את הילד מהפחד מעונשים! שיתפנה ללמוד מתוך השיח הפנימי שלו, והדיאלוג עם סביבה תומכת ומכבדת.
—