פרשת ניצבים "כולנו מאוחדים"

שלום שוב

והשבוע בפרק על פרשת נצבים

רעיון חינוכי "כולנו מאוחדים"
מתורתו של ה"ישמח משה"
הסיפור על חיים
סיפור נוסף מיוחד במינו
סרט סביב סיפור חטיפתו של נחשון וקסמן בסימן אחדות בעם

"ויעשו כולם אגודה אחת"

"אתם נצבים היום כולכם לפני ה' אלוקיכם" – פירשו בספרי החסידות על יום ראש השנה, על פי דברי הזוהר הקדוש. היום – זה ראש השנה, בו הברואים כולם עומדים לדין ולמשפט לפני הקב"ה מה העצה והדרך להצליח כדי להיות "ניצבים" לפני כס המשפט? "כלכם" שתהיו באחדות כל דרגות ושכבות העם.

חז"ל במדרש תנחומא דרשו: אימתי אתם ניצבים? בזמן שתהיו כולכם אגודה אחת, שנאמר, "חיים כולכם היום" (דברים ד, ד) בנוהג שבעולם, אם נוטל אדם אגודה של קנים, שמא יכול לשברם בבת אחת? ואלו נוטל (אותם) אחת אחת אפילו תינוק משברן.

ה"ישמח משה" הוסיף דברים נפלאים בזה, ודאי בכל ימות השנה גדול ועצום כח האחדות לבטל ולהסיר כל מיני גזרות קשות ורעות, אבל בראש השנה – נחוץ הדבר שבעתיים. מדרכי התנהלות בית המשפט היא, שהשופט מכריז ומודיע מי כעת תורו לעמוד לדיון לפני בית הדין. כאשר כל הציבור באחדות, מזמנים ומביאים את כל ישראל כאחד לעמוד לפני כס המשפט. אם אומר הקב"ה הביאו את בני, מסתתמות פיות המקטרגים, כי מי הוא זה ואיזה הוא אשר ירהיב עוז ויאמץ כח לדבר סרה בבן המלך לפני אביו אוהבו? אבל, אם כלל ישראל אינו באחדות ח"ו, מוזמן כל אחד ואחד לדין בנפרד, והמקטרג, אין אשר מה יעצור בידו, ירחם ה'. וזה אשר מסיים הכתוב: "כל איש ישראל", כאשר כלל ישראל נחשב "כאיש אחד בלב אחד", מתוקף השלמות של בין אדם לחברו והאחדות הנפלאה בין איש לרעהו, אזי, "אתם ניצבים", מצבכם יהיה יציב ועומד, כולו לטובה. ורק תקומה וגאולה יבואו לכם מן המשפט.

בסיום רשימת הניצבים נאמר "מחוטב עציך עד שואב מימך", הרי אין הבדל גדול בן חוטב עצים לשואב מים, שניהם פשוטי עם העוסקים במלאכה פשוטה וקשה, ובכל מקום שכתוב בלשון הזה הכוונה מגדול שבגדולים עד קטן שבקטנים, כמו במכת בכורות שם נאמר "מבכור פרעה עד בכור השפחה" (שמות יא') או בהמשך "ולכל בני ישראל לא יחרץ כלב לשונו למאיש ועד בהמה", או במלכים (א', ה') "מן הארז אשר בלבנון ועד האזוב אשר יצא בקיר", ומה איפה יש מרחק מחוטב עיצים עד שואב מים, הרי שניהם במעמד שווה?

עוד יש להבין, מדוע באה תיבת "טפיכם, נשיכם וגרך אשר בשעריך" אחרי "ראשיכם, שבטיכם, זקניכם ושוטריכם", ולא בסוף לאחר " מחוטב עיציך עד שואב מימך", הלא אף לחוטב עצים ולשואב מים ילדים, והכתוב טפיכם וכו' היה צריך להיות מופנה גם אליהם?

בספרי החסידות פרשו כי "מחוטב עציך" היינו הרשעים שבעם, שקוטעים את נטיעות העצים וכורתים את הענפים שעליהם יושב עם ישראל מדורי דורות, ועד "שואב מימך" הם הגדולים שבעם, השואבים ממעיינות התורה ושותים בצמא את המים, שאין מים אלא תורה, כולם ניצבים לפני ה' ובאם אנו נמצאים באחדות, נצליח לעמוד ביום הדין ולהיכתב בספרם של צדיקים גמורים.

ראיתי בעלון שלום לעם סיפור נפלא לימים אלו:

חיים היה איש עסקים מצליח שחי בפראג. כשהגיע לגיל שישים, קרא לבנו יוסף ואמר לו:
'בני יקירי, עד עכשיו עבדת אצלי בנאמנות. סייעת לי במכירות, סידרת סחורות, שרתת לקוחות וביצעת הובלות. כעת אני רוצה שתדע להיות סוחר עצמאי'.
'כיצד אלמד להיות סוחר עצמאי'? שאל יוסף.
חיים הוציא ארנק מכיסו ואמר: 'בארנק הזה יש עשרת אלפים מארק. סע ליריד של וינה, וקנה סחורה שנראית לך טובה'.
יוסף לקח את הארנק ועלה על הרכבת לווינה. כעבור שבועיים חזר יוסף לביתו.
'הסתובבתי בשוק, חיפשתי סחורה טובה, נכנסתי לאולם יפה שהיו בו כל מיני מכונות להרוויח בהן כסף, התחלתי להרוויח שם כסף, בהתחלה הרווחתי הרבה, ואחר כך התחלתי להפסיד עד שהכסף נגמר'.
'אני מזועזע, היית בקזינו והפסדת שם את כל הכסף?'
'ככה קוראים לזה? קזינו?!'
'אוי, בן מביש שכמותך', כעס האב. 'תחזור לעבוד אצלי כעוזר, כמו שהיית, אני לא מתכוון לשלוח אותך שוב בזמן הקרוב ליריד'.
יוסף חזר לעבודה, והמשיך לשרת את אביו בחריצות ובנאמנות. כעבור שנה קרא האב ליוסף בנו ואמר:
'אני רואה שאתה עובד ברצינות, ואני מאמין שלמדת את הלקח מן השנה שעברה. קח עשרת אלפים מארק, סע ליריד בווינה ועשה עסק טוב'.
יוסף עלה על הרכבת לווינה, והארנק בידו.
כעבור שבועיים חזר יוסף לביתו.
'איפה הסחורה?' שאל אביו.
'לא קניתי', ענה יוסף.
'ואיפה הכסף?'
'הלך!'
'איך?'
'הסתובבתי בשוק, חיפשתי סחורה טובה, נכנסתי לאולם יפה שהיו בו שולחנות עם מקלות וכדורים צבעוניים, ושם הזמינו אותי לשחק ולהרוויח כסף. בהתחלה הרווחתי הרבה, ואחר כך התחלתי להפסיד עד שהכסף נגמר'.
'אני מזועזע, היית בסנוקר והפסדת את כל הכסף?'
'ככה קוראים לזה? סנוקר?!'
'אוי, בן מביש שכמותך', כעס האב. 'תחזור לעבוד אצלי כעוזר כמו שהיית, ליריד אני לא מתכוון לשלוח אותך שוב בזמן הקרוב'.
יוסף חזר לעבודה, והמשיך לשרת את אביו בחריצות ובנאמנות. כעבור שנה קרא האב ליוסף בנו ואמר:
'אני רואה שאתה עובד ברצינות ואני מאמין שלמדת את הלקח מן השנה שעברה. קח עשרת אלפים מרק, סע ליריד בווינה ועשה עסק טוב'.
כעבור שבועיים חזר יוסף לביתו.
'איפה הסחורה?' שאל אביו.
'לא קניתי', ענה יוסף.
'ואיפה הכסף?'
'הלך!'
'איך?'
'הסתובבתי בשוק, חיפשתי סחורה טובה, ראיתי מן קיוסק קטן שמוכרים בו כרטיסים ומנחשים מספרים, קניתי כמה כרטיסים, לא זכיתי, כעבור שבוע ניסיתי עוד פעם ועוד פעם, עד שהכסף נגמר'.
'אני מזועזע, הפסדת את כל הכסף בלוטו?'
'ככה קוראים לזה? לוטו?!'
'אוי, בן מביש שכמותך, אני חושש שאין לך תקנה. אתה לא מתאים להמשיך את העסקים של אביך. אצטרך למכור אותם לסוחר טוב, ולך להשאיר תפקיד של עוזר לסוחר'.
'אבא לא! אני מבטיח! זה לא יקרה עוד פעם', אמר יוסף בדמעות. האב לא אבה לשמוע לבנו, והוא הוסיף והתחנן בדמעות שליש. לבסוף התרצה אביו ואמר:
'אני נותן לך ניסיון אחרון, בפעם הבאה תצא עם אלף מרק, ואם הפעם תחזור עם סחורה טובה, אני אכפיל לך בכל פעם את הסכום'.

הסיפור הזה נראה לנו מצחיק. בלבנו אנחנו בזים לאותו בן מביש, אולם, בתוך כל אחד מאתנו עלול להימצא בן מביש כזה. האב בסיפור, הוא אבינו שבשמיים, הקדוש ברוך הוא. הבן – הוא אנחנו עצמנו. היריד, הוא העולם הזה, וארנק הכסף, הוא הזמן היקר שה' נותן לנו ברחמיו.
אין דבר יקר מן הזמן. אנשים מוכנים להוציא הון תועפות, כדי להאריך את חיי האדם. בכל ראש השנה אנחנו מבקשים מהקדוש ברוך הוא שייתן לנו עוד ימים ושנות חיים, אבל מה אנחנו עושים בשנה הזו! האם איננו נוהגים כמו אותו בן מביש שבמקום לנצל את הכסף לסחורה מועילה, הוא מבזבז אותו על פיתויים של שטויות והבלים?!
במקום לנצל את הזמן בצורה טובה ומועילה, בלימוד, גמילות חסדים, מעשים טובים וקידום רוחני ומוסרי, אנחנו מבזבזים את הזמן היקר שניתן לנו על שטויות והבלים, סרטים, משחקי מחשב אינסופיים, שינה מופרזת, ועוד אינספור הבלים שלא נשאר לנו מהם דבר. ואחר כך אנחנו באים אל הקדוש ברוך הוא ומתחננים שייתן לנו זמן נוסף.
ראש השנה, הוא יום שבו נבראו החיים, וגם הזמן נברא בו. הצדיקים שניצלו את זמנם לדברים חיוביים נחתמים מיד לחיים. ואנחנו מקבלים הזדמנות לעשרת ימי תשובה. עכשיו אנחנו עומדים למבחן, האם אנחנו מתחילים לקחת את החיים ברצינות? או ממשיכים חס וחלילה לבזבז אותם…

ונסיים בסיפור ששמעתי.

יהודי פשוט מאחד הכפרים, התארח לשבת אצל האדמו"ר רבי מרדכי מטשרנוביל עם חבורה מהחסידים, וכשנסעו בחזרה סיפר שהייתה זו שבת מרוממת במיוחד. הסתקרנו בני החבורה לשמוע על מה הוא מרגיש כן, והוא סיפר: לאחר השבת בא לקחת ברכת פרידה, והרבי התעניין לסדר יומו. סיפר היהודי שהוא משכים ויוצא לכפר לקנות סחורות שונות מהאיכרים הגויים, ואחרי כן חוזר לביתו, מברך ברכות השחר ומתפלל שחרית. אמר לו רבי מרדכי: לא טוב הדבר שאתה מקדים את עסקך לתפילתך! התאונן היהודי בתגובה: רבי! הרי האיכרים משכימים לצאת לשדותיהם, ואם אתעכב להתפלל קודם, לא אמצא אצל מי לקנות! השיב לו הרבי בדבר משל:
מעשה באברך אחד שהתמעטה פרנסתו, ויצא להיות מלמד ילדים, באחת הערים. כעבור שלש שנים, כשחסך סכום הגון, תריסר צרורות מטבעות זהב ועוד מטבע נחושת קטנה, החליט לשוב לביתו. הוא יצא לדרך הארוכה, והגיע אל כפר סמוך לעיר מולדתו, רגע לפני שבת. בלית ברירה הוא התאחסן בפונדק היהודי המקומי, וכראוי לירא שמים – נתן לפונדקי את צרור כספו למשמרת, עד אחר השבת.
מייד בצאת השבת, לאחר ההבדלה, ניגש הפונדקי והושיט את צרורות הכסף לאברך – שנשם לרווחה. הוא מאוד חשש שמא בעל הפונדק יתכחש לפקדון ויסרב להחזיר את כספו. ספר הוא את הצרורות, ואכן: שנים עשר, אפילו אחד לא נעדר. אבל אז הוא התחיל למשש בבהילות את הצרורות. התפלא בעל הפונדק אחרי מה האברך מחפש כל כך, עד שהוברר שהוא מחפש אחרי אגורת הנחושת הקטנה שהייתה שם בצרורות, בנוסף לכל מטבעות הזהב…
בא וראה, אמר הרבי מטשרנוביל, כמה גדולה סכלותו של האברך. האם לאחר שהוברר שכל צרורות הזהב הוחזרו לו, היה לו לחשוד בבעל הבית שיגנוב ממנו את פרוטת הנחושת הקטנה! כך גם אנו, כלפי ה' יתברך! אנו מפקידים בכל יום בידו את נשמתנו, ומתעוררים בבוקר עם נשמה חדשה, עם כל צרורות הזהב שהפקדנו. והאם אחרי שראינו את נאמנותו של ה' יתברך להחזיר את הפקדון, נחשוש שמא הוא לא יזמן לנו את פרוטת הנחושת הקטנה שעוד נשארה, את הפרנסה היומית שלנו?!

סרטונים רבים ישנם בנושא אחדות ואני מפנה את רוכשי המארזים לפרק שכתבתי בפרשת במדבר.

לפרק הנוכחי אני מצרף חמשה סרטונים בנושא אחדות:

מקבץ נדחי ישראל –

כולם בשביל אחד –

מכבי תל אביב –

מה מאחד אותנו כעם –

ישנו סרט נוסף והוא סיפור חטיפתו של נחשון וקסמן ששם כל העם היה מאוחד סביב חטיפתו. כמה תפילות נאמרו באותם ימים – http://www.mako.co.il/mako-vod-mako/documentary-s1/VOD-26fae4956a45b21006.htm

ונסיים בבדיחה כשרה

ילד ערבי אחד בשם אפ'נר, הולך לבית ספר יהודי. אומרת לו המורה: "אפ'נר, אם אתה רוצה שהילדים לא יציקו לך אתה צריך להתנהג כיהודי. מהיום קוראים לך אבנר." באותו יום שיחק הילד הערבי בכדורגל, ניצח במשחק ונהיה למלך הכיתה. כשחזר הביתה אמרה לו אימו: "אפ'נר, לך לשטוף כלים ולעשות שיעורי בית." אמר לה הילד: "אמא, מהיום קוראים לי אבנר, אני יהודי." שמעה זאת האם והכניסה לו סטירה מצלצלת. כשחזר האב הביתה סיפרה לו האם מה אמר בנם והוא התרגז מאוד והכניס לו מכות גם כן. למחרת הלך הילד לבית הספר כשהוא סגול מרוב המכות שחטף. "מה קרה?" שאלה אותו המורה. "אל תשאלי", אומר לה הילד הערבי, "אתמול בערב תפסו אותי שני ערבים והכניסו לי מכות…"

פרק מיוחד לראש השנה

כתיבת תגובה

פרק מיוחד לראש השנה

שלום לכל אנשי החינוך

בתוכן

סיפורים
תורות
משלים
שירים
סרטונים
בדיחה
והעיקר הרבה אמונה שנכתב לחיים טובים ארוכים ולשלום

"אתה מוזמן למשפט ביום שלישי הקרוב!"
ההודעה הקצרה שנתלתה על דלת ביתו של החלבן, הסעירה את רוחו.
הוא היה איש ישר, שהתנהג תמיד בנאמנות ובמוסריות.
אף פעם לא רימה, שיקר או גנב. הוא גם לא שתה לשוכרה בשעות הבוקר, דבר האסור על פי החוק בכפר.
הוא לא ידע למה מזמינים אותו למשפט.
אבל האופה ידע.
האופה היה רגיל לקנות חמאה וגבינה מהחלבן המקומי והשתמש בהם לאפיה.
יום אחד עלה בו החשד שגושי החמאה שהחלבן מוכר לו שוקלים פחות מקילו, למרות שהחלבן מצהיר שכל גוש שוקל קילו בדיוק, לא פחות ולא יותר.
האופה החליט לבדוק את העניין, ובמשך תקופה הוא שקל בעקביות כל גוש של חמאהשקנה מהחלבן, והוא אכן גילה שגושי החמאה שוקלים פחות מקילו, לפעמים 900גרם , לפעמים 950, ופעם אחת אפילו 800.
האופה היה נזעם "מרמים אותי" הוא אמר לאשתו בכעס, "אני לא אשתוק על זה".
הוא ניגש אל השופט המקומי והתלונן על מעשיו של החלבן. "חייבים להעלות אותו לדין!" אמר האופה,
"אי אפשר לאפשר לו לרמות את כל תושבי הכפר. אנשים סומכים עליו".
עוד באותו יום תלה שליח של בית המשפט המקומי הזמנה לדיון על פתח ביתו של החלבן.
החלבן הגיע לבית המשפט רועד ונפחד. הוא מעולם לא ראה את בית המשפט, ומעולם לא דיבר עם השופט שהטיל אימה על כל תושבי הכפר.
"אני מניח שיש לך משקל מדויק במחלבה?" פתח השופט את הדיון.
-לא כבודו!" אמר החלבן "אין לי משקל".
-"אז איך בדיוק אתה שוקל את החמאה שאתה מוכר לאופה?
האם אתה סתם כך מחליט שזה קילו?!" הרעים השופט בקולו.
-"חס וחלילה, אדוני השופט. אני איש ישר, לעולם לא עלה על דעתי לעשות כזה דבר.
פשוט מאוד, בניתי לעצמי מין משקלי מאזניים, כאלו שאתה צריך לשים משקולת בצד אחד כדי שתאזן את החמאה שבצד השני."
השופט הנהן בראשו בהבנה, והחלבן המשיך:
"בכל יום כשאני בא לשקול את החמאה עבור האופה אני מניח בצד השני של
המשקולת כיכר לחם של קילו שאותה אני קונה בבוקר מהאופה,
וכך אני יודע כמה חמאה עלי לתת לו כדי שיצא קילו בדיוק."
השופט חזר על דבריו של החלבן:
"אתה בעצם אומר לנו שכמות החמאה שאתה נותן שווה למשקל הכיכר שהאופה נותן לך".
"בדיוק כבודו", אמר החלבן, ופני האופה חפו.
ככה זה בחיים, אנחנו מקבלים בדיוק את שאנחנו נותנים.
ועוד דבר, לפני שאנחנו ניגשים להוכיח אחרים, בטרם שאנו שופטים את כל מי שמסביבנו, הבה ונעשה בדק בית פנימי, האם אין אנו לוקים באותם החסרונות שאנו מייחסים לאחרים.

כתוב במדרש, שלפני שהקב"ה ברא את העולם הוא התפלל, אבל אחר כך, כשהתחיל לברוא את העולם, הוא התחיל עם "בראשית" – 'ב' מלשון ברכה. זאת אומרת שהדבר הראשון שהקב"ה עשה בעולמו היה לברך (אחרי תפילה). כך גם אנחנו, אחרי שגומרים להתפלל בליל ראש השנה, אנחנו ממהרים ללכת לברך אחד את השני. והברכות הללו הן ממש עמוקות. כי כולם מבינים שכאשר אני מברך את השכן או את החבר בליל שבת זה גם מיוחד מאוד, אבל זה בכלל לא מתקרב לאיך שאני מברך את אשתי, ילדיי וחבריי בליל ראש השנה. אני מברך אותם:" שתיכתבו בספר החיים". כאשר אני מתפלל, אני מתפלל שהקב"ה יעשה הכל, אבל כשאני נותן ברכה הכוח לברך הוא שלי. כשהקב"ה דיבר בפעם הראשונה עם אברהם אבינו כתוב: "ואברכה מברכיך" – הקב"ה מברך אותו שיהיה לו כוח לברך. רבותינו הקדושים אומרים משהו גדול ונשגב: בליל ראש השנה אני אומר לכל החברים שלי: "אם אני חתום בספר חיים, אני אגיד לקב"ה שאני לא מסכים להיחתם אלא אם כן גם אתה חתום שם". אני אומר לאישתי וילדי: "אם אתם לא חתומים בספר החיים, אז אני לא רוצה להיות בעולם הזה".
בשנה הראשונה של הישוב מאור מודיעין, אמרתי לכל החבר'ה שם: "כשאתה מברך מישהו בראש השנה, אתה אומר לו שאתה רק רוצה לחיות אם גם הוא יחיה". הברכות אחרי תפילת ערבית לקחו בערך ארבע שעות, ואני עמדתי ליד הדלת של בית המדרש והסתכלתי על כל הצעירים הקדושים של המושב. ראיתי שם ילד בן חמש ניגש אל אביו ומברך אותו: "אני רק רוצה לחיות בעולם הזה אם גם אתה חתום בספר החיים". היה ממש גוואלד ועמוק!! אז חברים, אני מבקש ומתחנן בפניכם, שהרגע הכי עמוק של ראש השנה יהיה כאשר תברכו אחד את השני.

והנה מכתב שכתב הרב אלי שיינפלד ר"מ בישיבת חורב

אבא שבשמיים, שלום.

אני רוצה לשתף אותך במה שמתחולל בתוכי בימים האחרונים. כידוע ראש השנה מתקרב ואני כמו אנשים

רבים משתדל להגיע מוכן ליום הדין, וחלק משמעותי בהכנה שלי לקראת ראש השנה הוא הניסיון לתקן את חטאיי העבר.

אני לא צריך לספר לך את אותם הדברים המוטעים שעשיתי בשנה שחלפה, הרי אתה רואה ושומע ויודע ואתה גם בוחן כליות ולב. אבל אני, בניגוד אליך, לעיתים שוכח גם דברים חשובים, גם במקרים שהם התרחשו רק לפני מספר חודשים. לכן לקחתי עט ונייר וסיכמתי לעצמי את הדברים המרכזיים שקרו בשנה שחלפה. ניסיתי להיזכר באותם הפעמים בהם וויתרתי לעצמי ולא התנהגתי בצורה שהולמת את אישיותי. ניסיתי גם לדלות מזיכרוני את הטעויות הרבות שעשיתי, בכוונה תחילה או בגלל לחץ חברתי. ואכן להפתעתי הלא גדולה, מהר מאוד הדף התמלא ברשימה ארוכה של חטאיי העבר.

אם לומר לך את האמת, תהליך הכתיבה של אותם הדברים היה בכלל לא נעים, וכעת כאשר אני מתבונן בדף המלא אני

מתאכזב מעצמי ואפילו מעט מתבייש. אבל לא בגלל זה אני פונה אליך עכשיו, אבא יקר. לא בגלל תחושות האכזבה והבושה אני מרשה לעצמי להפריע לך. יש משהו הרבה יותר מהותי שיושב לי על הלב.

תוך כדי קריאת רשימת הטעויות והמעשים המקולקלים שעשיתי בשנה שחלפה, פתאום הרגשתי הרגשה לא טובה, הרגשה איומה. הרגשתי תחושה חזקה של פספוס. מתוך התבוננות ברשימה הבנתי שבעצם פספסתי את ההזדמנות להיות מחובר אליך. להיות קשור אליך באמת. פתאום הבנתי שהדבר שבאמת הכי מפריע וכואב לי בכל תהליך סיכום השנה שעברה לה, הוא שבשנה שחלפה לא הצלחתי לבטא בפועל את האהבה שלי כלפייך. לכן אני פונה אליך, כי חשוב לי שתדע שבאמת ובתמים אני רוצה להיות קרוב אליך, למרות שלא תמיד אני מצליח לבטא ולגלות

בפועל את רצוני, את פניך ה' אבקש. זה לא התחמקות מלעשות תשובה על החטאים שעשיתי. זה לא

שאני לא רוצה לתקן את כל מה שמקולקל. אדרבה, בכל מאודי את פניך ה' אבקש

אני רוצה למחות את חטאיי העבר, אני מאוד רוצה למחוק חלק מהדברים שנעשו בשנה שעברה, ואני משוכנע שעוד אמצא את המקום ואת הזמן להתעסק גם בכך. אלא שעכשיו בפתחה של השנה החדשה אני שמח שיש לי את

הזדמנות, גם עכשיו בפנייה אליך, וגם בתפילות ראש השנה, לעזוב לרגע אחד את כל העיסוק בחטאים ובעוונות ופשוט לשטוח בפניך את הרצון האמיתי שלי – והוא, להיפגש איתך באמת. את פניך ה' אבקש.

ועכשיו אחרי שפרקתי מעט את מה שיושב לי על הלב, אני משוכנע שאגיע מוכן יותר לראש השנה. שנים רבות לא הבנתי איך אפשר ביום הדין לשמוח ולשיר, לאכול ולזמר. אבל כעת אני מבין טוב יותר מהי העבודה הרוחנית של ראש השנה. בראש השנה אנחנו עוזבים לפתע את כל העיסוק בחטאים ואנחנו מפנים מקום וזמן על מנת שנוכל להביע את הדבר המשמעותי ביותר והוא הרצון להיות יותר קרובים. לכן בתפילה אנחנו מציינים בעיקר את המלכתו של ה' כמלך על כל העולם, ולכן גם בראש השנה אנחנו שמחים על כך שיש לנו את הזכות להיות חלק מממלכתו של ה'.

אבא, תודה רבה על ההקשבה. אני מבטיח לך שבשנה הקרובה, אשתדל לא לחטוא. בעיקר אני מבטיח שאשתדל להיות קשור אליך, לאהוב אותך באמת.

אז שוב תודה ושתהיה לנו שנה טובה ומתוקה.

בנך האוהב.

מרגש, חודר והעיקר מדבר. כמו הקטע הבא

"יושבת לה ירושלים כנשר הנושא גוזליו על כנפיו. יש שכונות מיוחדות לספרדים, ויש מהן שאשכנזים וספרדים דרים בהן כאחד. יש מהן שיושביהן תימנים או גרוזים או מערבים או פרסים, ויש מהן שכמה עדות יושבים בהן כאחד. יש מהן שבעוונותינו יצאו מידי ישראל, ויש שמחמת קטנותן נשתכח שם שקראו להן. ואין לך שכונה ושכונה שאין בה בית כנסת. ויש שהעמידו כמה בתי כנסיות ובתי מדרשות ותלמוד תורה וישיבות, וכל שאדם מישראל צריך לגופו ולנשמתו"("תמול שלשום", ש"י עגנון)

"סליחות! סליחות! יה מרדכי, קום כבר לבית הכנסת, דְחִיל רָבָּאק. הבטן עוד נפוחה לו מהחמין שאכל אתמול… חכם סוּרְנָאגָה, יקום, יתעורר כארי לעשות רצון בוראו. סליחות! סניור יהושע! פקח עין, כי אתה אין. כי כולנו הבל ובצווארנו חבל! חכם קָסְטֶל, תקום בכבוד, סליחות!"

אחד הסיפורים שנגע לליבי התרחש לפני שנים רבות, בחודש אלול, חודש הרחמים והסליחות. מנהגו של גבאי בית הכנסת הבוכרי בחודש זה היה לעבור באשמורת הבוקר עם עששית ופעמון בין בתי המתפללים ולזרז אותם לקום ולשפוך סליחה ותחנונים לפני בורא עולם.

כך היה עושה כמדי יום ביומו מלבד ימי שבת, אשר ניתן למנוחה ולשמחה.

בוקר אחד רגז אחד מתושבי השכונה על מנהגו של הגבאי והחליט לעשות מעשה.

באחד הבקרים בעוד הגבאי עובר בין הבתים ומשכים את המתפללים, לקח אותו אדם דלי עם מים צוננים ושפך מדירתו על הגבאי. הגבאי לא הבין מה קורה ומהיכן הגיעו המים אך מיד הסתכל למעלה וראה את אותו אדם צועק ורוגז ומבקש ממנו להסתלק.

בוש ונכלם עזב הגבאי את השכונה.

לאחר תפילת שחרית באותו יום סיפר הגבאי את המקרה הנורא לרב בית הכנסת ושאלו מה לעשות. הרב בהחלטיות ציווה לא להפסיק במצווה ולהמשיך בזיכוי הרבים.

באותה שנה חלה אותו אדם שציער את הגבאי ומת.

כעבור זמן חודש אלול התקרב והגבאי נרגש לעשות מצוותו כמידי שנה, לזכות את הרבים להשכים ולומר סליחות.

באותו חודש אלול שם לב הגבאי שישנו כלב שבוקר בוקר מלווה אותו ושומר עליו. בתחילה ראה זאת כמקרה אך לאחר כשבועיים הרגיש שיש פה יד מכוונת מלמעלה.

ניגש הגבאי לרב בית הכנסת וסיפר לו זאת, מיד הבין הרב וסיפר לגבאי שכלב זה הינו גלגולו של אותו אדם שבייש את הגבאי שחזר לתקן את מעשיהו.

למחרת נפגש רב בית הכנסת עם הגבאי באשמורת הבוקר כדי לראות את המקרה, בעודם מתחילים את הצעידה והנה אותו הכלב מגיע ומהלך לפניהם, הרב התקרב לכלב ואמר לו מחול לך, מחול לך, מחול לך.

ומאותו יום גבאי בית הכנסת לא ראה שוב את הכלב וקיווה שאותו אדם כפר על מעשיו.

מוסר השכל

לפני הכל צפו בקישור הבא ללא תרגום אך סיפור עוצמתי על דרכי ה' בעולם – http://www.aish.com/h/hh/video/Praying-for-Barak-An-Amazing-True-Story.html?s=mm

מה אלקים ישאל אותך –

ראש השנה זמן לעשות שינוי –

אפשר להתחיל לחלום – http://www.aish.co.il/v/ch/50836407.html

משמעות המעשים הטובים ראש השנה –

תורת הבמבוק – http://www.youtube.com/watch?v=sZ03cNHKgLU

נקודת מפנה – http://www.aish.co.il/v/ch/102052813.html

שופר פותח דלתות מוסך –

שירים מיוחדים

איזה יופי של ראש השנה = http://www.aish.co.il/h/hh/hh-video/168301646.html
לפתוח את העיניים ולקבל חיים טובים יותר – http://www.youtube.com/watch?v=DRaQSbuTiBg
נעמי שמר – http://www.youtube.com/watch?v=ys-Bbq27Lb4
רוקדים ראש השנה http://www.aish.co.il/v/ch/129713378.html
טבול את התפוח בדבש – http://www.youtube.com/watch?list=PLD1CE160C8EFC19CD&v=FlcxEDy-lr0&feature=player_embedded#!

הומור

אנדרדוס – מסלול משתלם- http://www.youtube.com/watch?feature=player_embedded&v=h2lkMYrQWM8
אנדרדוס ימים נוראים –

סיפורים מרגשים

עוגת הדבש של הרב הראשי – http://www.youtube.com/watch?v=Iw1_g7GBAaE&feature=player_embedded
משלוח שנות טובות – http://www.mesaper.co.il/Screens/Story.aspx?ID=789cce95-7328-4f03-b10a-d1492c6c0a5d
להעיר לסליחות בשכונת נחלת ציון בירושלים. – http://www.mesaper.co.il/Screens/Story.aspx?ID=e1f86a3e-293b-4149-98e1-e1e4db53e308

שירים וברכות

שער הדמעות – http://www.youtube.com/watch?v=6bK6V1iiv6s
שנה טובה אנימציה – http://www.youtube.com/watch?v=oe4vtic62Ak
שנה טובה בעל תוקע – http://www.youtube.com/watch?v=-U8437-R1rs
שנה טובה ממנהיג אירן – http://www.youtube.com/watch?v=Z6a600rRCuI
שנה טובה מקישקשתא (נוסטלגיה) – http://www.youtube.com/watch?v=1Cc2hkbx3cw

ונסיים בסיפור על החוזה מלובלין

החוזה מלובלין היה כידוע חסיד גדול ויום אחד הגיע לבית הכנסת שלו מתנגד, הזמן הוא זמן של ראש השנה. נכנס המתנגד לבית הכנסת ורואה את כל החסידים רוקדים, שמחים. פונה המתנגד לחוזה מלובלין ואומר לו: כל מה ששמעתי עד עצם היום הזה, על החסידים חשבתי שזה לשון הרע. אומר לו החוזה מלובלין – וכי מה רע בזה? אומר לו המתנגד – אני יודע שאנחנו צריכים להיות עצובים מפני שגזר הדין עומד להחתם וכל הספרים פתוחים בעולם הבא ואנחנו נגזרים לחיים ולמוות וכאן חסידיך רוקדים.

אומר לו החוזה מלובלין – שב! מכסה לו את עיניו ומעביר אותו לעולם הבא. רואה המתנגד את כל הספרים פתוחים ורואה בתוך הספרים הפתוחים חתימות של כל החסידים שרוקדים בבית הכנסת. מחזיר אותו החוזה מלובלין אל החיים האלה, אל בית הכנסת.

אומר לו המתנגד – ראה, כיצד הם יודעים? כיצד הם יודעים מה חתום להם למעלה?

אומר לו החוזה מלובלין – והרי הם מרגישים.

– אם כך, זה שאני כל כך עצוב הוא אומר המתנגד, זה אומר שאני לא בודאי חתום בספר החיים לא ראיתי את שמי שם. אנא עשה החוזה מלובלין שאני אוכל גם להצטרף ולרקוד.

– אמר לו החוזה מלובלין – זה תלוי בך. הרי לך שתי אפשרויות: ספר החיים וספר המוות. אתה רוצה לחיות, אתה רוצה לשמוח, קום ורקוד.

קם המתנגד והפך לאחד החסידים הידועים

ולסיום סיפור בדיחה לראש השנה

מאיר, אלמן יהודי בודד, הלך לו בשדרה לכיוון ביתו יום אחד, מקווה שמשהו טוב יקרה לחייו.

בשעה שעבר על פני חנות חיות מחמד, שמע קול צרחני צועק באידיש: "קוואאאק… ווס מאכסט דו? [מה שלומך?]"

מאיר שפשף את עיניו ואת אזניו, ולא האמין.

אידיש מושלמת.

בעל החנות דחק בו: "בוא היכנס, חבר, ובדוק את התוכי הזה…"

מאיר נכנס.

התוכי האפריקאי זקף את ראשו ואמר: "ווס? קענסט שפרעכען אידיש?" [מה? אתה יכול לדבר אידיש?]

בתוך דקות הניח מאיר חמש מאות דולרים על הדלפק, ונשא את התוכי בכלובו יחד איתו.

במשך כל הלילה דיבר עם התוכי. באידיש.

הוא סיפר לתוכי אודות הרפתקאות אביו בבואו לאמריקה. על כמה יפה היתה אשתו המנוחה, שרה, כאשר היתה כלה צעירה. על משפחתו. על שנות עבודתו בעסקי ההלבשה, ועל פלורידה.

התוכי הקשיב והעיר הערות. השניים חלקו ביניהם מספר אגוזים.

התוכי סיפר לו אודות החיים בחנות החיות, כמה בודד היה בסופי שבוע.

לבסוף הלכו שניהם לישון.

למחרת בבוקר התחיל מאיר לשים תפילין ולהתפלל.

התוכי דרש לדעת מה הוא עושה ומאיר הסביר.

התוכי רצה לעשות אותו הדבר.

מאיר יצא והשיג סט תפילין זעיר, עבודת יד עבור התוכי.

התוכי רצה ללמוד להתפלל ולמד את כל התפילות.

הוא אפילו רצה ללמוד להתפלל בעברית.

אשר על כן, מאיר בילה שבועות וחודשים, ישב עם התוכי ולימד אותו את התורה.

עם הזמן מאיר פיתח יחסי ידידות עם התוכי ונהג בו כידידו היהודי.

בוקר אחד, בראש השנה, קם מאיר והתלבש, והיה בדרכו לעזוב את הבית כאשר התוכי ביקש להתלוות אליו.

מאיר ניסה להסביר שבית כנסת אינו מקום בשביל ציפורים, אך התוכי הצטיין בויכוח, עד שמאיר ויתר ונשא את הציפור לבית הכנסת על כתפו.

ברור מאליו שהשניים היוו מקור לסקרנות, ומאיר נשאל שאלות רבות על-ידי כולם, כולל הרב והחזן.

הם סרבו להרשות כניסה של ציפור לבניין במשך הימים הנוראים, אבל מאיר שכנע אותם להרשות זאת הפעם הזאת בלבד, בהישבעו שהתוכי יכול להתפלל.

הימורים והתערבויות נעשו בנושא זה עם מאיר.

אלפי דולרים הושמו על כך שהתוכי אינו יכול להתפלל, אינו יכול לדבר אידיש או עברית וכו'.

כל העיניים נישאו אל התוכי האפריקאי במשך הטקסים.

התוכי ישב על כתפו של מאיר כאשר ברקע חלפו להם תפילה ושיר אחד – מאיר לא שמע ולו ציוץ מהציפור.

הוא התחיל לדאוג, מכה על כתפו וממלמל בשקט, "התפלל!" כלום.

"התפלל… תוכי, אתה יכול להתפלל, אז התפלל… נו כבר, כולם מסתכלים עליך!" כלום.

לאחר שטקסי ראש השנה הסתיימו, מאיר מצא שהוא חייב לחבריו בבית הכנסת ולרבי מעל לארבעת אלפים דולרים…

הוא צעד הביתה, כה מרוגז, עד כי לא החליף מילה עם התוכי.

לבסוף, מספר רחובות מבית הכנסת התחיל התוכי לשיר שיר ישן באידיש, שמח ומאושר.

מאיר עצר והסתכל בו.

"למה? אחרי שהשגתי תפילין שנעשו במיוחד עבורך, ולימדתי אותך את תפילות הבוקר, ולימדתי אותך לקרוא בעברית ואת התורה. ולאחר שהתחננת בפני להביא אותך לבית הכנסת לראש השנה, למה? למה?! למה עשית לי את זה?"

"מאיר, אל תהיה טיפש," השיב התוכי. "חשוב על יחס ההימורים שנקבל ביום כיפור!"

פרשת כי תבוא "מצוות ביכורים"

כתיבת תגובה

שלום וברכה

והשבוע בפרק על פרשת כי תבוא

· רעיון חינוכי במצוות הביכורים

· תורה עמוקה של ר' נחמן

· סיפור מופלא המתאים לימים אלו

· סרטונים

· שירים

· ובדיחה כשרה לסיום

פרשת כי תבוא פותחת את חלקו האחרון של ספר דברים. הפרשה מתחילה במצוות ביכורים וביעור המעשרות, ומצוות אלו מסיימות את נאומי המצוות הארוכים (שהתחילו בפרשת ראה) וסיום החומש כולל פעולות וטקסים שיש לעשות בכניסה לארץ ואזהרות מרובות מפני עבודה זרה. אזהרות אלו באות לידי ביטוי בשלוש פרשיות תוכחה שונות. פרשת כי-תבוא מסתיימת בפרשת התוכחה הקשה מאד (קשה יותר מהפרשה המקבילה בפרשת בחוקותי), ופרשיות תוכחה נוספות מופיעות גם בפרשות ניצבים והאזינו.

בין תחילת הפרשה, מצוות ביכורים לפרשיית התוכחה בסופה עובר מכנה משותף של הכרת הטוב ומידה כנגד מידה. מצוות הביכורים מחייבת את הבאת הפרי הראשון (משבעת המינים) לכהן בבית המקדש, לכל גידול חקלאי יש את זמן הביכורים שלו (למשל בשבועות מביאים ביכורי שעורים וחיטים) ובסוכות ביכורי תאנים ואפילו עד חנוכה אפשר להביא ביכורים. חלק ממצוות הביכורים היא הקריאה של פרשת הביכורים כפי שמופיעה בפרשתנו.

לא בהרבה פרשות אנו מקבלים הוראות כה פרטניות היאך ומתי מקיימים את המצווה המדוברת, ניקח למשל את עניין השחיטה המוזכר רק ברמז בפרשת ראה …. וזבחת כאשר ציוויתיך…… וזהו. כאן במצוות ביכורים יורדת התורה להדרכה מפורטת עד כדי נתינת הנוסח במדוייק, מה להגיד כאשר מביאים את הביכורים מתי לומר בדיוק באיזה מצב נמצאים הכהן והמביא, (שניהם מחזיקים את הסל עם הפירות). והנוסח הוא כה כולל הכל, עד כדי כך שכאשר אנו חוגגים את לידתנו כאומה בליל הסדר לא מצא בעל ההגדה פרשה יותר ממצה וכוללת הכל אלא את הפרשה הזו, שאותה הוא דורש ודרכה אנו מקיימים "סיפור יציאת מצרים" בליל פסח.

בסיס עבודת השם שלנו הוא המושג, הכרת הטוב, כאשר בא גר להלל וביקש ללמוד את תמצית היהדות ענה לו הלל "מאן דסני לך לחברך לא תעביד" ומבאר רש"י שהלל למד זאת מהפסוק רעך ורע אביך אל תעזוב, רגשותינו הפשוטים הם הסולם להתעלות בו בעבודת השם רגשות פשוטים של יחס האדם לאוהבו. וזו כל התורה כולה על רגל אחת. עכשיו מובן מאוד למה פירטה התורה כל כך את מצוות ביכורים כי כאן במצווה זו באה לשיאה הכרת הטוב, וזו הסיבה שהתורה כאן יורדת התורה לפרטי פרטים כי זוהי תכלית ותמצית עבודת השם "הכרת הטוב".

יום הבאת הביכורים היה יום מיוחד למביא, הן באופן הנסיעה לירושלים, בקבלת הפנים שהוא זכה מהתושבים, קמים לפניו מברכים אותו על זכייתו לזמן מרומם זה, הוא עולה ירושלימה עם קרבן תודה, עם כל משפחתו כולם לנים בירושלים באותו יום חג מיוחד, . ביטוי אישי ויום אחד בשנה כחג אישי חג על כל הטוב אשר נתן לי השם. ואכן מי שהביא פעם אחת וקרא בשנה זו אינו עושה זאת בפעם השניה באותה שנה. כמו שמביא רש"י הגדתי היום פעם אחת בשנה ולא שתי פעמים.

כאשר אדם מביא ביכורים כראוי ומודה להקב"ה מעומק לב, "בת קול מברכתו הבאת שנה זו כך תזכה לשנה הבאה" אם נרצה לחפש את השיטה לשמר אצלנו את הטובה וליהנות ממנה במלא עוצמתה, אומרת לנו התורה "ושמחת בכל הטוב" תעריך מה שיש לך תזכור מי נתן לך כי אם יש משהו שיכול להבטיח לך המשכיות הטובה והאושר זהו זה! "ושמחת בכל הטוב" כאשר אתה יודע לשמוח בטובה ולתת הודאה והכרת הטוב להקב"ה הנותן לך, כשברור לך שזו מתנה שמימית המיועדת לך באהבת הקב"ה אליך אישית, אזי בת קול מברכתו כשם שעשית שנה זו כך תזכה לשנה הבאה, כלומר עשית את הדבר היעיל ביותר לקבל לשנה הבאה את הטוב השתמשת בו לאידיאל שלו הוא מיועד הגברת האמונה והכרת הטוב במי שאמר והיה העולם.

המדרש אומר שכאשר ראה משה ברוח הקדש שלא תמיד תהיה מצוות ביכורים מעשית, עמד ותיקן לישראל את עניין התפילה, מה שרוצה המדרש ללמד אותנו הוא, שיש קשר הדוק בין הטובה והשפע לבין השימוש בו ולמה שהוא מנוצל, כי כמו שראינו שהדרך להבטחת הטובה הוא השימוש בה למטרות להם היא מיועדת, דהיינו הכרת הטוב. כך גם התפילה אם רוצים אנו לנצל היטב את כל החסדים שגומל איתנו הקב"ה בכל רגע, עלינו להעביר אותם לפסים רוחניים, להכיר טובה להקב"ה הנותן לנו בכל רגע ורגע טובה וחסד, ומהעמקת הכרת הטוב נלמד לשמוח בטובה להעריך אותה, להבין שאנו מקבלים כל רגע ורגע חסד, ואז כמובן תסלל הדרך לפנינו להשתמש בטובה רק לדברים חיוביים כרצון הבורא, שהרי כאשר תשתרש אצלנו בכל החושים ההכרה שהכל מתנת חנם וחסד של אהבה מהבורא לנו אישית, בוודאי שלא יעלה בדעתנו להמרות ולעבור על רצונו, ולו בלבד כדי לתת לנו את מירב הסיכויים לקבלת ולהמשכיות הטובות מהבורא יתברך.

בכל ברכה מברכות השמונה עשה מזכירים אנו את העובדה שהכל בא ממנו יתברך, למשל אתה חונן לאדם דעת וכו' ואחר כך הבקשה וחננו. סלח לנו וכו' ולבסוף כי ק-ל מחול וסולח אתה. רפאנו כי קל מלך רופא נאמן ורחמן אתה. כל ברכה בסגנונה מזכיר את הנושא ומדגישה הכל ממך הבורא וכך אנו יכולים לבקש בהזכרת ושינון העובד שהכל ממנו יתברך שמו, כי מהות התפילה כמהות הבאת ומקרא ביכורים, ההכרה והשמחה "בכל הטוב אשר נתן לך ה' אלוקיך" וכאשר אדם שמח ומכיר בטובה שקיבל כלומר הטובה משמשת אותו למטרות רוחניות אזי רשאי הוא לבקש גם להבא.

אנו נמצאים בימים מיוחדים של חזרה בתשובה וארצה להביא בפניכם תורה מיוחדת של רבי נחמן מברסלב,

בה הוא מבאר את "סוד כוונת אלול", ומדריך את האדם שרוצה "לילך בדרכי התשובה". נדמה לי, כי בדבריו מצויה נוסחת פלא לעבודת תשובה מאוזנת וכוללת – בגבהי גבהים ובשאול תחתיות. נדמה, כי כל אחת יכולה למצוא על פי תורה זו נקודת מוצא להתקדמות מן המקום בו היא נמצאת, וכולנו יכולות למצוא בה אפיקי תשובה חדשים.

"וכשרוצה אדם לילך בדרכי התשובה, צריך להיות בקי בהלכה, וצריך להיות לו שני בקיאויות, היינו בקי ברצוא בקי בשוב, כמו שכתוב: 'זכאה מאן דעייל ונפיק' (אשרי מי שנכנס ויוצא). וזה בחינת: 'אם אסק שמים שם אתה' – בחינת עייל, בחינת בקי ברצוא, 'ואציעה שאול הנך' – בחינת ונפיק, בחינת בקי בשוב, וזה (שה"ש ו) 'אני לדודי ודודי לי'. אני לדודי – זה בחינת עייל, ודודי לי – זה בחינת ונפיק [וזה סוד כוונת אלול]" (לקוטי מוהר"ן ו, ד).

מי מאיתנו לא מרגיש לפעמים כמו במטוטלת? רגע אחד הוא מלא באמביציה אין סופית, ורגע אחר בלי כוח לכלום? רגע אחד מלא שמחה ובטחון, וזמן קט אחר כך אכול ייאוש… סוד אלול ועבודת התשובה בנויים על הנחת היסוד שעתותינו מתחלפים תדיר, אלא שבכל מצב, החובה והאפשרות בידינו להתקשר לקב"ה. בדבריו של רבי נחמן ישנו גם פתח להבנה שעבודת התשובה אין עניינה רק תיקון מעשי, או אפילו נפשי, של קלקולים. התשובה היא מסע, מגמה כללית של ההוויה כולה (אורות התשובה פ"ד, פ"ו ועוד) הכוללת דרכים רבות. הרוצה לילך בדרכי התשובה צריך להיות בקי בהלכה, היא ההליכה, כלומר להיות מוכן לעבודה תמידית של חיפוש וגילוי מציאות ה' בעולמנו.

המצב המתואר בספר יחזקאל (א, יד), "והחיות רצוא ושוב", מקביל לפי רבי נחמן לתנועות העלייה והירידה. פשט הכתוב "אם אסק שמים שם אתה ואציעה שאול הנך" מורה על כך שהקב"ה נמצא בכל מקום, ר' נחמן רואה בפסוק זה גם את הדרך לחשוף אותו ולהתקרב אליו מאותו המקום.

נעבור עתה לבאר ביתר פירוט את שני המהלכים הכלליים של עבודת התשובה, אשר רק ההליכה בשניהם גם יחד, והיכולת לנוע בין המצבים המשתנים, נותנת תמונת "אלול" שלימה.

"אם אסק שמים – שם אתה"

הדבר הראשון שהאדם צריך להיות בקי בו הוא במצבי הרצוא, הפריצה החוצה והעלייה. לכאורה, מה שייך עניין התשובה לכאן? הרי אם האדם בעלייה הוא במצב טוב? מבואר בהמשך אותה התורה (אות ו) כך: "היינו, בין שיזכה לאיזה עלייה, לאיזה מדריגה גדולה, אעפ"כ אל יעמוד שם, ולא יסתפק עצמו בזה, רק צריך שיהיה בקי בזה מאוד לידע ולהאמין שהוא צריך ללכת יותר ויותר וכו', שזה בחי' בקי ברצוא, בחי' עייל, שהוא בחינת: "אם אסק שמים שם אתה". עבודת התשובה באופן מפתיע, מתחילה דווקא בתחומים ובזמנים בהם האדם מגיע ונמצא במצבים רוחניים טובים, אלא שזו תובעת מהאדם לא להסתפק לעולם במה שכבר השיג וקנה, ותמיד לשאוף ליותר. בדרשת הפסוק "אם אסק שמים שם אתה" מתברר, כי דווקא בעת עלייה, התפיסה ביחס לאלוקי היא שהוא "שם" – הוא עוד רחוק ממני, ויש לי עוד הרבה לאן לחתור ולהגיע…

הרב עדין אבן-ישראל רואה באלול, בראש ובראשונה, זמן להגדלת השאיפות. קריאת הימים הללו "ימי רצון", אינה מסתכמת בכך שהקב"ה רוצה בנו, אלא יש בה תביעה מאתנו לרצות הרבה יותר מעצמנו ומיחסינו עם הקב"ה: "באלול צריך אדם לכוון את עצמו לדרך העולה בית א-ל, ולהתחיל ללכת בה … האדם צריך לרצות להגיע מעלה מעלה ולחלום חלומות גדולים. יכול להיות שהוא לא יגיע עד סוף הדרך, אבל הוא כבר התחיל ללכת בדרך לשמים … לעומת זאת, אם החלום שלו נשאר למטה בארץ, אז הוא יסתובב בעולם, ולא יתרומם ממנו אף פעם. הנקודה היא, שצריך לרצות באמת להגיע לשמים. העניין טמון ברצון, ועליו צריך לעבוד באלול – לרצות כמה שיותר. ככל שהרצונות גדולים וגבוהים, כך יותר דברים יצליחו" ("אור פני מלך" עמ' 13).

זה הזמן להגדיל את החלומות שלנו. בשלב החלומות אין צורך להתחשב במציאות, זהו שלב שני, ואל דאגה – הוא יבוא מעצמו… בימים אלו עלינו להאמין שאנו יכולים להיות הרבה יותר, לעשות הרבה יותר. כולנו יכולים להיות 'גדולים', ועל כולנו החובה להחדיר בכל מי שאנו באים אתו במגע, בין בחינוך ובין בקשרים אחרים, את הרצון לשאוף לגדלות.

"ואציעה שאול – הנך"

באופן מפתיע, בתורה זו מגלים אנו, שדווקא כאשר האדם נמצא ב"טוב", עבודת התשובה בשבילו היא תובענית ביותר. לעומת זאת, במצבי ה"ירידה" – ה"שוב", אין נשמעת כאן צעקת שוד ושבר, אלא נימת רוך ועידוד: "וכן להיפך, שאפילו אם יפול, חס ושלום, למקום שיפול, אפילו בשאול תחתיות, גם כן אל יתייאש עצמו לעולם, ותמיד יחפש ויבקש את השי"ת, ויחזק עצמו בכל מקום שהוא בכל מה שיוכל, כי גם בשאול תחתיות נמצא השי"ת וגם שם יכולין לדבק את עצמו אליו יתברך. וזה בחינת: ואציעה שאול הנך…". דווקא בשאול תחתיות, בשפל המדרגה צריך להתחזק באמונה ש"הנך" – הנה אתה ה', נוכח ונמצא פה קרוב לידי. אמירה זו מבוססת על האמונה ש"כבודו מלא עולם" ו"לית אתר פנוי מיניה", ואפילו במצבי חטא, הקב"ה "שוכן אתם בתוך טומאתם".

פן זה של עבודת התשובה מסייע לנו לבל נתייאש מעצמנו. נמוך ככל שנפלנו, גם משם אפשר לחזור, ואדרבה – "אם אתה מאמין שיכולין לקלקל, תאמין שיכולין לתקן" (לקו"מ ח"ב, קיב). מעבר לכך, נדמה כי דברים אלו מכוונים אותנו לבדוק מה האפשרויות שנפתחו בפנינו דווקא בשל הנפילה למקום אליו הגענו. לדוגמה, תחושת הכישלון הצורב המציפה אותנו כאשר פגענו במישהו, מתמתקת כל כך כאשר אנו מגלות עד כמה התקרבנו לאחר בקשת סליחה והתפייסות…

ברובד נוסף, "ואציעה שאול הנך", מכוון אותנו להכרה כי בכל מצב בו אנו נמצאים אפשר לגלות אלוקות. דבר זה חשוב ביותר עבורנו. פעמים רבות כל כך אנו מרגישים כי חיינו נטולי "רוחניות" ו"קרבת אלוקים", בעקבות אילוצי החיים על עיסוקיהם הגשמיים, ועל לוח זמנינו התובעני. דווקא בהתקרב הימים הנוראים, רבים מאתנו חשים תסכול עמוק מחוסר היכולת לממש "רצונות בקדושה", כגון: הליכה לבית הכנסת, תפילה כראוי וכד'. האתגר עבורנו הוא: חשיפת מחוזות הקדושה והמשמעות הפנימית במה שמונח 'מתחת לאף' שלנו. מהי קרבת אלוקים אותה אנו משיגים על ידי הטיפול בתלמידים? מה הכוחות שמתגלים בנו דווקא בעיסוקינו הנוכחיים, כוחות שאולי לא היינו מודעים אליהם עד עתה?

באופן דומה מפרש ה"נתיבות שלום" (ח"ב עמ' רכא) פסוק מפרק "לדוד ה' אורי וישעי" (תהילים כז), הנאמר במשך חודש אלול והימים הנוראים: "אחת שאלתי מאת ה' אותה אבקש שבתי בבית ה', בקשתו האחת של איש יהודי היא שבתי בבית ה', שיהיה ביתי בית ה', וכמאמר חז"ל זכו שכינה שרויה ביניהם, שתמיד תהיה בביתו בחי' שכינה שרויה". לגלות את ה' גם במצבי עומס, מזמין אותנו גם להכיר בערך ה"עבודות הקטנות". כלומר: לא רק תפילה בת חצי שעה בעיניים עצומות שווה בעיני ה', אלא גם פרק תהילים בודד שנאמר בלב רוגש ברגע אמת… "צדקה" הוא מושג שחל גם על פרוטה בודדת ששמים בקופה, ואף הכותרת "תשובה" חלה גם על הרהור להטבת דרכנו, או שיחת טלפון קצרה לשם בקשת 'סליחה' ממי שלא היינו מספיק רגישים כלפיו…

אני לדודי ודודי לי

רבי נחמן אומר כי "זה סוד כוונת אלול". המגמה הראשונה של החודש צריכה להיות עם הפנים קדימה ולמעלה – "אני לדודי" – ברצון אין-סופי להעפיל מהנקודה בה "אני" נמצאת אל על – "לדודי". מאידך, אנו מוזמנות בחודש זה להכיר בכך שה' עמנו, אתנו ואצלנו תמיד – "ודודי לי" – בכל מקום בו אנו נמצאים.

בעבודת התשובה שמציע ר' נחמן יש דרך לצאת ממעגל הקסמים של הדכדוך והייאוש שמגיעים בזמני החושך והנפילה, ומאידך פריצת דרך להשתמש באדרנלין השופע כאשר אנו ב"טוב" להגיע להרבה יותר.

יהי רצון ונזכה כולנו להיות בקיאות בהלכה, ולילך בדרך ה' כל חיינו.

ונסיים בסיפור אמיתי ומיוחד המתאים לימים אלו

קצין קיבוצניק מסיירת מובחרת שבצה"ל "תפס" טרמפ עם חסיד מבני ברק. הקצין החל לשוחח עם החסיד על עברו ועד כמה שבקיבוץ הם רחוקים מאד מי תורה ומצוות ועל דעותיהם הקדומות על החרדים וכדומה. החסיד הרגיש עם מי יש לו עסק והחל לעניין את הקצין בשיחות פילוסופיות בנושאים רוחניים והצליח להאיר לו את אור התורה ונתן לו מענה על הרבה קושיות קיצוניות שהיו לו. החסיד עצר לו בכביש גהה המקביל לבני ברק, והיה זה ערב שבת וחסיד חשש שהקצין יצטרך לחלל את השבת והפריע לו המצפון.

החסיד ביקש מהקיבוצניק אולי כבודו יעשה אצלי שבת אך הקצין סירב ואמר לא תודה כבוד הרב, דברך מאוד משכנעים עד שאני מפחד להמשיך את שיחתנו וחוץ מזה אינני מעלה על דעתי שאחזור בתשובה כי כל הקיבוץ שלי בצפון ממש אנטי חזרה בתשובה קיצונית ופשוט יחרימו אותו.

אמר לו החסיד: "בבקשה ממך אולי בכל זאת, אני מבטיח לא שלא אכפה עליך לקבל מצוות וגם אני מבטיח לך שאחזיר אותך במוצ"ש לקיבוץ". אחרי שכנועים נענה בחיוב הקצין. וכך היה. שבת מרשימה ומרגשת חווה הקצין. במיוחד שהצטרף לטיש חסידי וראה איך משפחה יהודית מעבירה שבת רוחנית כמעין עולם הבא. אמר הקצין לחסיד: "כבוד הרב אני הייתי בכל מיני מסעות בתאילנד הודו בצה"ל אך מסע כזה רוחני לא חוויתי מעולם, מאוד נהנתי".

הגיע מוצ"ש והחסיד קיים את ההבטחה ולקח את הקצין לקיבוץ בצפון. בדרך ביקש מהקצין בצורה מנומסת, כבוד הקצין, אנא ממך, כל השבת לא בקשתי ממך שתקבל עליך שום מצוות וטרחתי כל כך כדי שיהיה לך טוב, לפחות שיהיה לי שכר בשמים על הטורח, אולי תקבל עליך קבלה קטנה כמו תפילין או לא לנסוע בשבת. נבהל הקצין ואמר: אינך מעלה על דעתך באיזה לחץ חברתי מצד הקיבוץ יהיה לי ואני אהיה מנודה אם אני אתחיל לחזור בתשובה וחוץ מזה אני אדם מאוד גשמי ורחוק, אני מעדיף לשכוח את כל מה שראיתי ולחזור לשיגרה כאילו כלום לא קרה, אנא ממך אל תעשה לי יסורי מצפון, אך מכיון שהדלקת בי ניצוץ יהודי שהיה כבוי הרבה שנים, אני מעוניין מעומק הלב לקיים מצווה אחת בלבד מהתורה ולא מצווה קשה והכי חשוב שאף אחד לא ידע בקיבוץ שאני מקיים אותה. חשב החסיד ואמר יש לי מצווה בשבילך. סדר הנהגת האדם לקום בבוקר מהסעיפים הראשונים של שולחן ערוך אורח החיים: "יחלוץ האדם נעל ימין אח"כ נעל שמאל, יקשור נעל שמאל ואח"כ יקשור נעל ימין. התפעל הקצין ואמר: באמת יש מצווה כזאת. וקפץ על המציאה, וקיים אותה מאז במסירות נפש, ואותה שבת בבני ברק לא יצאה לו מהראש. והנה באותה שנה קרה אסון בצה"ל אסון המסוקים ששבעים ושלושה קצינים המובחרים שבצה"ל התנגשו ונהרגו במקום ונמצאו גופותיהם במושר שאר ישוב והדבר הזה גרם רעש גדול במדינה. וכהרגלנו במדינה ישר נפתחה ועדת חקירה והועדה קבעה שהיו צריכים להשתתף בתרגיל שבעים וארבעה חיילים ונהרגו רק שבעים ושלושה וקראו לחייל שאמור להיות החייל השבעים וארבע ושאלו אותו למה הוא לא השתתף בתרגיל. החייל הזה היה הקצין הקיבוצניק שעליו אנחנו מדברים. וסיפר להם על החסיד ועל המצווה שקיבל עליו לקיים במסירות נפש וזה מה שמקשר אותו להיות יהודי, בכל אופן כך הוא מרגיש. המשיך הקצין בסיפור המרתק ואמר: לפני התרגיל כולם עלו על המסוקים אך משהו הפריע לי והציק לי ולא ידעתי מה זה, ונזכרתי ששכחתי לקיים את המצווה כתיקנה ולא לבשתי את הנעלים כפי שהסביר לי החסיד ביקשתי מהמפקד שאני רוצה לרדת מהמסוק, כי אני חייב דחוף ללכת לשירותים. המפקד כעס איך אני מעיז לבקש בקשות ילדותיות בזמן שכולם על המסוקים ובתרגיל כל כך חשוב שעומד ברומו של עולם, אך בכל זאת המפקד רצה שהכל יהיה מסודר ותקין בתרגיל ואחרי התעקשות מצידי נענה המפקד לבקשה בחיוב מאיים.

אני רצתי מהר לחדרי ולא לשירותים הורדתי את הנעליים של הצבא כמו שידוע שלוקח זמן לשרוך את נעלי הצבא. ונעלתי אותם כפי שהחסיד אמר לי, לפתע נכנס המפקד לחדר זועם מאד ואמר לי חוצפן, שבעים ושלושה אנשים מחכים לך ואתר משקר לי שאתה רוצה ללכת לשירותים ובמקום זה אתה מתמזמז בחדר שלך. הקצין היה בהלם המפקד אמר לו שהוא לא מצטרף לתרגיל וכשיחזור הוא ישפוט אותו לחומרה רבה וידאג גם לסלק אותו ממעמדו המובחר.

והמסוקים התרוממו באויר הסוף ידוע כבר לכולם רחמנא ליצלן שתהיה נשמתם צרורה בצרור החיים אמן.

ואילו אותו קצין נשאר בחיים בגלל מסירות נפשו למצוה פשוטה וקלה ביותר מהסעיפים הראשונים בשולחן ערוך והיא זאת שהצילה את חייו עד כאן הסיפור האמיתי. ומכאן אנחנו צריכים ללמוד מוסר גדול ומצוה ועברה יכולה להטות לנו את כף המאזנים בין ראש השנה ליום הכיפורים ולא נזלזל בדברי חז"ל שאומרים שבינונים עומדים תלויים בעשרת ימי תשובה כי בשביל מצוה אחת יכול האדם לדון את העולם לכף זכות ובשביל עברה אחת לכף חובה ח"ו.

ובפינת המולטימדיה השבוע

לרוכשי המארזים – בנושא הכרת הטוב ישנם סרטונים רבים שנמצאים במארז חמשה חומשי תורה בתיקיית פרשת צו.

· הכל בראש על אמונה ובטחון במצבים קשים –

· הסתכלות אחרת על דברים –

· תגיד תודה – יהודה דים –

· ונזכרתי גם בשיר "עלה קטן" בגלל השורה הבאה בשיר "קח איתך צידה לדרך את ברכתי, חצי הכוס היא מלאה תזכור תמיד"

לסיום ואיך אפשר בלי אנדרדוס "ימים נוראים"

ונסיים בבדיחה כשרה

נהג מונית נפטר ומגיע לגן עדן, המלאך גבריאל מקבל את פניו. המלאך גבריאל מעיין בתיק של נהג המונית, נותן לו חליפה יפה, מקל טיולים מוזהב ושולח אותו לגור בוילה יפיפייה.

רבי שעומד אחריו בתור מסתכל על התהליך בעניין.

הגיע תור הרבי, המלאך גבריאל מעיין בתיק שלו, מקמט קצת את המצח ואומר: "בסדר אפשר לתת לך להיכנס". המלאך נותן לו גלימה פשוטה מבד גס, מקל עלוב מעץ ושולח אותו לגור באיזה צריף מט לנפול.

הרבי נדהם ואומר: "אני איש אלוהים כל ימי, איך זה שלנהג המונית נתת את כל הדברים היפים ולי אתה נותן משהו כל כך עלוב?"

המלאך גבריאל עונה: "מה שקובע זה מבחן התוצאה – כשאתה היית נושא דרשה בבית הכנסת כולם היו נרדמים, כשהוא היה נוהג במונית כולם היו מתפללים."

פרק מיוחד לפתיחת שנה

כתיבת תגובה

פרק מיוחד לתחילת שנה

שלום שוב

אני מקווה שעוברת עליכם חופשה נעימה. לבקשתכם אני שולח לכם פרק מיוחד בנושא התחלה ופתיחת שנת הלימודים. למי שרכש את המארזים השונים יש אפשרויות רבות לשימוש בסרטונים שיש ברשותכם. . ניסיתי לברור רק מעט מהסרטונים שיש לכם ולתת לכולם לטעום טעימה קטנה מהשימושים שעשיתי בשנים האחרונות עם התלמידים ועם הצוות. ואל תשכחו שהסרטונים לא באים להחליף את השיעור אלא רק לתת לשיעור את התוספת הרצויה שהוא צריך כדי להיות מעניין ושימושי. מקווה שעזרתי.

לחנך – זה כמו לגדל קקטוס.

רק שבמקום קקטוס -יש לנו ילד

ובמקום מים ודשן – יש חינוך.

אתה מקבל קקטוס קטן לידך,

מטפח אותו ודואג לו.

לפעמים אתה ניגש לראות מה שלומו –

והוא דוקר אותך פתאום.

למה הוא כזה כפוי טובה?!

אבל אחר כך מגיעה תקופה יפה:

הוא עוטף עצמו בגלימת פרחים

ואז אתה נהנה ממנו.

השקעת, ועכשיו אתה רואה פרי.

לחנך – זה כמו לגדל קקטוס…

הנה פתאום נגמר החופש ומגיעה שנת הלימודים החדשה. הפרק הזה קצת שונה מהרגיל.. כל סרטון מיועד למטרה אחרת. הפרשנות של הסרטונים היא שלי ויכול להיות בהחלט שיהיו אנשים שיחלקו עליי ויחשבו לעשות שימוש אחר בסרטון. ערכתי את הסרטונים לפי הנושאים השונים וניסיתי למצוא משפט מקשר. מקווה שתהנו.

הוספתי גם רעיון חינוכי של הרב ארוש וכן אגרת למחנכים. לסיום תוספת קטנה וחשובה בנושא "הערכות לקראת אסון"

ובפינת המולטימדיה

· לעשות שינוי – השינוי אורך זמן

חלק א –

חלק ב –

· דחיה חברתית

הטיול – לחץ כאן

חרם –

· גיבוש כיתה – עבודת צוות (סרטונים רבים נוספים נמצאים במארז חמשה חומשי תורה)

סרטון א –

סרטון ב – גם אם אנחנו שונים עדין צריך להסתדר –

· גם אם קשה לנו בואו נשמור על אופטימיות (דיסק רגשות) –

· על התחלה חדשה – "משהו חדש מתחיל" – דני רובס http://www.youtube.com/watch?v=8yfWmcGlVn8

· ועוד ביצוע לשיר של דני רובס – http://www.youtube.com/watch?v=d80RHx4wy4g

· מצד אחד אנו הולכים "אל הלא נודע" – http://www.youtube.com/watch?v=dqKeWY1ml5U, יש לנו קצת חששות מהשנה החדשה מהמורה החדש מהדברים שניפול בהם וכו' אך חייבים לזכור שבסוף תמיד אפשר לתקן (אורי דוידי) – http://www.youtube.com/watch?v=p8ZofiG_gw8

· ולסיום חייבים לזכור שתלמידים זה שמחה http://www.youtube.com/watch?v=r3tYkdaHLD8 ואם נתייחס אליהם לפי המשפט הזה ונאמין בו אנחנו נראה הצלחות גדולות.

ונסיים בדברים "החודרים" של הרב ארוש

מורה שמחנך את תלמידיו עם אהבה תהיה לו סבלנות לכל תלמיד. כך גם נתינה והקשבה, תשומת לב ועזרה לכל נשמה שהופקדה בידיו, וכל תלמיד כפי מה שהוא צריך. וכל מה שננחיל להם בתחילת דרכם הוא מה שילווה אותם לאורך כל הדרך. הצלחתו של התלמיד, והצלחת העולם כולו, תלויה בדרך בה מחנכים את התלמיד.
נתבונן על דוגמא מעניינת. גדולי ישראל היום, אז תלמידים קטנים המופקדים בידי מחנכיהם. תארו לכם מה היה קורה, חלילה, אם המחנך/מורה היה 'חונק' את נשמתם, או שלא היה מעניק להם תשומת לב, איך הנשמות הללו היו מתעלות? ואם המחנך/מורה השקיע אפילו בנשמה 'רדומה' ושקועה שהפכה לגדול הדור – הכל נזקף לזכותם. כי הכל הולך אחרי ההתחלה, וההתחלה היא העיקר. לכן, כשמתחילים ברגל ימין עם מחנכים מבינים, רחמנים ומעודדים שיודעים להחדיר בתלמידים רצונות וחשקים טובים, כל ההצלחה של התלמידים האלה היא בזכותם.
ולאו דווקא ההתחלה, כי גם בהמשך הדרך מחנך טוב יכול להרים נשמה ולרומם את התלמיד, להוציא את כל הפוטנציאל הטמון בו ולהחיות אותו ממש, לגרום לו לעשות טוב ולהצליח.
זו לא חכמה גדולה בכלל להגדיר תלמיד עם חיסרון כזה או בעיה כזו, לומר לו מה הוא צריך לעשות ומה לא, לשאת נאומים, להרצות ולהוכיח. את זה כל אחד יכול לעשות. אלא, עיקר החכמה היא לדעת לעורר בתלמיד את הרצון, לתת לו את הכוח לשנות את מה שלא בסדר, את היכולת להתקרב למה שהוא רחוק ממנו, לבנות את אישיותו. הבנייה היא אמנם ביחד, אבל בהחלט מאפשרת לתלמיד לקחת חלק לא קטן מזה על ידי הדרכה והכוונה נכונה.
גם אם הגדרתם את הבעיה בצורה הכי מדויקת, כל זמן שלא נתתם לתלמיד את הרצון והכוח לתקן, אז לא די בכך שלא עזרתם לו אלא אף הזקתם לו. התוכחה, דיבורים מחלישים, הדימוי העצמי שמונמך עד לגובה הרצפה – אלה דברים המהווים בעיני התלמיד הוכחה 'חותכת' שהוא רע, שהוא לא רוצה, שאין בו טוב…
כי מה הבעיה האמתית שלו? שאין לו כלים לתקן. לכן זה הדבר שהמורה/מחנך צריך להעניק לתלמיד – כלים, שהם תפילה, רצון, אהבה ועוד. ואם כל מורה ומחנך יתבונן על עצמו, הוא יגלה שגם הוא לא עושה את כל מה שהוא יודע שצריכים לעשות. והלוואי שלא היינו עושים אחוז קטן ממה שידוע לנו כאסור לעשות, שאז הגאולה כבר הייתה מגיעה…
מה חסר?
ומתוך כל הכלים האלה, מה חסר לאדם? רצון וחשק. בואו נהיה מציאותיים, כמה פרקי אבות אנחנו יודעים עם פירושים? כמה אנו מקיימים מכל מה שאנו לומדים? סעיף ראשון בשולחן ערוך אומר: "יתגבר כארי ויעורר השחר…" וכן כתוב, שכל ירא שמים יקום בחצות לילה לבכות ולקונן על חורבן בית המקדש. אתה מקיים את זה? לא. זה הופך אותך לרשע? לא. אתה לא רשע חלילה, אתה רק לא מבין שלא די לדעת מה מותר ומה אסור, אלא שצריך לבנות כלים, לבנות את הרצון והחשק. זה עיקר החכמה בעבודת השם, וזה עיקר החכמה במשימה הכי גדולה שיש לאדם בחיים – חינוך התלמידים – לעורר את החשק, ואז המעשה יבוא בקלות רבה.
אם הבחנת בבעיה מסוימת אצל התלמיד, נניח שהוא לא מכין שיעורים, לא מקשיב וכו', צריך לדעת לעורר בו את הרצון. ויש כמה דרכים לעשות זאת:
מעלימים עין – הדרך הראשונה היא להתעלם ממה שהוא לא עושה, ממה שלא בסדר, ולהסתכל על מה שהוא כן עושה ועל מה שהוא מצליח בו. להתרכז בנקודות הטובות שיש בו, להחמיא לו עליהן, לשבח אותו, לעודד אותו. דרך זו בדוקה ומנוסה לעורר בתלמיד רצונות טובים ואמונה בעצמו שהוא כן טוב, ואז בקלות לחזק לו גם את הנקודות בהן הוא חלש.
סיפורי צדיקים – דרך נוספת היא על ידי סיפורי צדיקים, בין סיפורים אמיתיים סביב הנקודה שרוצים לעורר בתלמיד את הרצון, ובין בסיפורים שהמחנך/מורה ממציא לפי העניין. סיפורים כאלה מעודדים את התלמיד לרצות להיות טוב, לעשות טוב. הגאון מוילנא, למשל, כבר מגיל קטן היה מכין שיעורי בית לבד, לכן זכה ונעשה גדול בתורה.
משימות בדרך להצלחה – דרך נוספת היא על ידי הטלת משימות שהתלמיד כמובן יצליח לקיימן, קלות מאוד, כמו: ללמוד משהו קטן, ממה שהוא לומד, בעל פה, לעודד אותו עם פרס אם יצליח, להחמיא כשהוא מצליח (גם אם שכח מילה או שתיים), לשבח את המאמצים וההשקעה שלו.
כך בונים ביחד את כוח הרצון של התלמיד והאמונה בעצמו שהוא מסוגל ויכול. חשוב כמובן להתחיל עם דברים קטנים שהוא בהחלט יצליח לעשות אותם ולהגדיל אותם בעיניו. לעורר לו את הרצון להצליח, לעודד אותו, להסביר לו שאתם איתו לאורך כל הדרך. וגם אם הוא לא הצליח, אתם שם בשבילו עם רצון ומוטיבציה לנסות שוב. בזה מסתכמת עיקר העבודה – להכניס בתלמיד רצון וחשק. והעניין הזה לא תקף רק לגבי תלמידים, אלא גם לגבינו, המבוגרים. לדעת שהכל מושתת על הרצון. כל ההצלחה של האדם תלויה ברצון שלו, והרצון תלוי באמונה שלו בעצמו. על זה נאמר: "פותח את ידך ומשביע לכל חי רצון".

ועוד תוספת קטנה..

אנו נמצאים לקראת פתיחת שנת הלימודים ואחד הנושאים החשובים שאנו לא מספיק מתכוננים אליו הוא הערכות לקראת אסון. הנה סרטון על אסון הבונים לדיון עם הצוות החינוכי שלכם. שימו לב למחדלים שהיו באסון הזה מצד בית הספר.

· מצגת שהכנתי עבור הצוות הייעוצי בנושא "התארגנות בית הספר לקראת אסון" –

ואיך אפשר בלי הומור. שני סרטונים מצחיקים מאוד

· מונית הכסף –

· מה עשה תינוק כשראה את תלוש המשכורת של עובדי ההוראה –

עם פתיחת שנת הלימודים: אגרת מיוחדת למחנכים

{כתב המקובל הנעלה הרה"ג יעקב עדס שליט"א}

א. הנה בכמה מקומות בחז"ל הפליגו מאוד באיסור של הלבנת פני חברו ברבים, ואמרו: מוטב לאדם שיפיל עצמו לכבשן האש ולא ילבין פני חברו ברבים. ועוד אמרו: המלבין פני חברו ברבים אין לו חלק לעולם הבא.

ב. וכמה מלמדים שואלים בזה, שלצורך חינוך התלמידים, הרבה פעמים הם צריכים לבייש התלמיד בפני חבריו, ואיך יעשו כן, כשל כך חמור העניין. והנה, אין בכוונתי לענות על שאלה זו כאן וכל מלמד ישאל לרבו לעניין מעשה, כשיש ניגוד בין שני עניינים אלו. [וצריך הרב העונה על השאלה לדעת, שכאשר מלמד מעליב תלמיד הפגיעה הנפשית שיש לתלמיד היא עצומה מאוד מאוד, שאי אפשר לתארה, מפני שהסמכות של המלמד בכיתה היא מאוד גדולה וגם זה נעשה בפני חברים רבים, וכמובן שזה מרבה את חומר האיסור מאוד מאוד.]

ג. ברם, מה שכן יש לכתוב בזה כאן הוא, שבאמת ברובא דרובא של המקרים השאלה היא טעות גמורה, מפני שהאמת היא שלבייש את התלמיד בפני חבריו {או ללעוג לו} ברוב הגמור של המקרים לא רק שזה לא עוזר לחינוכו, אלא אין דבר יותר גרוע מזה לחינוכו. מפני שעל ידי זה נקבעת שנאה עזה בלב התלמיד אל המלמד, ומכאן והלאה קשה לו לקבל ממנו שום דבר. ואף אם לזמן קצר אחרי ההעלבה, מפחד התלמיד להתבייש שוב, ולכן יתנהג כראוי. אבל, לטווח ארוך, הנזק מרובה על התועלת.

ה. ויותר מזה: שהמציאות היא, שאצל התלמידים הרבה פעמים המלמד נראה בעיניהם כנציג של השם יתברך, שהוא המעביר להם את דרך השם וכשמשניא המלמד את עצמו על התלמיד משניא יחד עם זה על התלמיד את כל התורה כולה ואת כל עבודת השם.

ו. ומלבד זה, גם על ידי מעשה זה נקבע בלב תלמיד זה ובלב כל התלמידים מידת האכזריות והיא מידה קשה מאוד, וכשנכנסת מידה זו לתוך לבו של התלמיד פעמים רבות שקשה מאוד הדבר שאי פעם תצא ממנו מידה זו.

ז. ובאמת שבהרבה מהמקרים, אותם המחנכים שמתנהגים לעתים קרובות בשיטה זו לבייש את התלמיד לפני התלמידים, באמת זה מתחיל אצלם לא מסיבות חינוכיות אלא ממידות רעות, והם יכולים לבדוק בעצמם ולראות, שגם בהזדמנויות שלא קשורות לחינוך הם נכשלים בזה. ואף אם בביתם וכן עם חבריהם אינם נכשלים בזה פעמים הוא רק מפני שעל משפחתם יש להם רחמנות ועם חבריהם הם מפחדים לקלקל את היחסים. אבל עם התלמידים, שיודע שאינם יכולים להתנגד לו שם בא לידי ביטוי המידות הרעות.

ח. ובנוסף לזה, המציאות מלמדת כמאה עדים, שאת כל המטרות שרוצה המחנך להשיג על ידי שמעליב את התלמיד יכול להשיג אותן פי מאה על ידי שיכבד את התלמיד ויעודד אותו, וכל שיטת החינוך על ידי ביזוי התלמידים היא שיטה שההפסד שבה מרובה על השכר בצורה שאי אפשר כלל לתאר. וידוע לנו מעדויות נאמנות על כמה וכמה בחורים שיצאו לתרבות רעה ופרקו עול תורה ומצוות והכול התחיל על ידי שאיזה ממחנכיהם בבית הספר או בישיבה פגעו בכבודם. וכן בעניין עונשים של מכות כמה פעמים המציאות הראתה שזה גרם להרחיק את לב התלמיד מן המורה ועל ידי זה התדרדר התלמיד ברוחניות מאוד מאוד.

פרשת כי תצא "איכות הסביבה"

כתיבת תגובה

שלום שוב

והשבוע בפרק על פרשת כי תצא

· רעיון חינוכי על היחס לסביבה ביהדות

· מתורתו של הרמב"ם

· מתורתו של הרמב"ן

· מתורתו של הרב יוסי אייבס

· מעייני דיומא

· סרטים

· שירים וסיפורים בנושא איכות הסביבה

· ולסיום בדיחה כשרה

ליהדות יש גישה מאוזנת ושקולה בנושאים סביבתיים, גישה שיכולה להיות מקור גאווה ליהודים, ומקור השראה ללא-יהודים.

כותב הרב יוסי אייבס , כשהייתי בן שש, הלכתי בוקר אחד עם אבי לבית הכנסת, ושעברנו ליד גדר חיה, תלשתי ממנה מספר עלים בהיסח הדעת. אבי לא קיבל את מה שעשיתי, וסיפר לי מעשיה חסידית על רבי יוסף יצחק מלובאביץ'. כשהיה נער צעיר, תלש מבלי משים עלה מעץ. אביו אמר לו שה' הצמיח את העלה בכוונה מסוימת, ושאסור לפגוע בו ללא צורך.

התורה בפרשה הקודמת אסרה על הרס מוחלט אפילו בעיתות מלחמה לא תשחית את עצה לנדח עליו גרזן…(דברים כ', 19). ר' אהרן הלוי מברצלונה כתב בספר החינוך כי "זוהי דרכם של צדיקים ועושי מעשים טובים… הם אינם פוגעים לעולם אפילו לא בגרגר חרדל, וכל הרס שהם רואים מרגיז אותם".

כתבי הקודש מלאים בדימויי טבע וברגשות כבוד לטבע, וחוקי התורה והתלמוד מספקים חקיקה מקיפה בענייני שימור הסביבה, צער בעלי חיים, הגנה על זנים נכחדים, תברואה וזיהום.

התורה מורה על נטיעת רצועות ירוקות מסביב לערים (במדבר ל"ה, 4). את החוקים נגד הרכבות והצלבות של זנים שונים בצמחים ובבעלי חיים (ויקרא י"ט, 19) ניתן לפרש בהקשר המודרני כדאגה למגוון צורות החיים השונות. שבת היא יום מנוחה עבור בני אדם, בעלי חיים והטבע כולו. בתורה ישנן מגוון ברכות לכל סוגי תופעות הטבע: גשם, ברק, כוכב נופל, פריחת העצים הראשונה, ועוד. השמיטה היא מחווה אקולוגית משמעותית ביותר: כל שנה שביעית היא שנת מנוחה לאדמה, והשדות כולם נחרשים אך לא נזרעים. הרמב"ם הצהיר כי הרהורים על הטבע הם אחת הדרכים שבהן ניתן למלא את המצווה "ואהבת את ה' אלוקיך בכל לבבך" (משנה תורה, יסודי התורה ב', ב').

הגישה היהודית היא מאוזנת ושקולה, ויכולה בהחלט לנסח אתיקה סביבתית מאוזנת ומותאמת יותר לחיים המודרניים.

התלמוד כולל עשרות הנחיות לשיפור עצמי תוך התבוננות בתופעות הטבע, ובעולם החי. התאכזרות לחיות אסורה בתורה, בתלמוד ובספרי קודש מאוחרים יותר, ונחשבת לאחת משבע מצוות בני נוח, שניתנו לכל האנושות. היהדות מתרעמת על ציד, והתחשבות בבעלי חיים היא מוטיב חוזר בספרות תלמודית ובספרות חז"ל.

צדק והגינות, במיוחד כלפי החלשים והפגיעים הוא נושא שחוזר פעמים רבות בכתבי הקודש. כל שבע שנים חלה שמיטת חובות, מנהג שעשוי לשמש מודל לפתרון בעיות העולם השלישי בתקופתנו.לפני אלפיים שנה עסק התלמוד בהרחבה (ביחוד בבא בתרא, פרק ב') בקביעת חוקים נגד זיהום האוויר, ואפילו כנגד מפגעי רעש.

המדרש מסביר שהקב"ה לא גילה לנו מהו שכרה של כל מצוה ומצוה, כדי שלא נתרכז במצוות ששכרן מרובה ונזנח את המצוות ששכרן מועט. הוא ממשיל זאת למלך ששכר פועלים שיעבדו בעצים שונים בפרדסו, ולאחר עבודתם נתן להם שכר שונה לפי העץ שבו עבד כל פועל. הם שאלוהו מדוע לא סיפר להם מראש מה השכר לכל עץ, והוא ענה שאם עשה כך איש לא היה עובד בעצים ששכרם מועט. אולם המדרש מסיים ואומר ששכרן של שתי מצוות כן נכתב בתורה: החמורה שבחמורות- כיבוד אב ואם, והקלה שבקלות- שילוח הקן. השכר של שתי המצוות הוא אריכות ימים. נראה שכוונת הקב"ה היתה ללמדנו שהשכר אינו נקבע ע"פ הצער וההשקעה בלבד, שהרי יש כאן שתי מצוות שיש ביניהן פער גדול מאוד מבחינת הצער וההשקעה ואעפ"כ שכרו זהה. השכר נקבע גם ע"פ קריטריונים נוספים שאינם ידועים לנו, ולכן עלינו לקיים את כל המצוות ולא להתרכז באלו שכרוכות בצער רב.

הרמב"ם במו"נ (ג',מח) כותב שטעמה של מצות שילוח הקן הוא צער בע"ח, ומוסיף שעד שאדם משלח את האם אולי ישים אל ליבו שאין לו באמת צורך בגוזלים, שהרי הם בד"כ לא ראויים לאכילה, ויניח אותם לנפשם. מדברים אלו עולה שאין מצוה לקחת גוזלים ולשלח האם בכל פעם שאדם רואה קן ציפורים. הטוב ביותר הוא לא לקחת גוזלים כלל, אלא שאם אדם רוצה לקחתם- הוא מחויב קודם לשחרר את האם (וכן כתב הרב קאפח על הרמב"ם שם, ולא כסוברים שאדם חייב לקחת גוזלים). והרי מי שלא לוקח גוזלים יפסיד את אריכות הימים המובטחת בפסוק? כנראה שמי שלא לוקח את הבנים כ"ש שזכה לאריכות ימים, וכך יוצא שאדם זוכה לשכר זה בלי לעשות מאומה.

מהרמב"ם עולה גם שיש להתחשב לא רק בצער גופני של בע"ח (כמו במצוות "עזוב תעזוב עמו") אלא גם בצער נפשי שלהם. כך גם במצות "לא תחסום שור בדישו", ויש המסבירים כך גם את האיסור לחרוש בשור וחמור יחדיו- השור מעלה גרה והחמור מצטער בכך שהשור אוכל והוא לא. אחרים מסבירים שלחמור נגרם צער פיסי, מכך שהשור הולך מהר יותר ממנו.

הרמב"ן כתב שטעם המצוה אינו דאגתו של הקב"ה לחי, אלא רצונו להטביע בנו דאגה זו ולחנך אותנו שלא נהיה אכזריים (ויתכן שזהו גם הפשט גם בדברי הרמב"ם שהוזכרו לעיל). רש"י במקום מביא את דברי חז"ל – "כי יקרא- פרט למזומן". אדם אינו צריך לחפש קן ציפור כדי לקיים את המצוה, אלא שאם היא נקרתה לפניו עליו לקיימה. זו לא חכמה לחפש קן ציפור, לשלח את האם ולקחת את הבנים. בזה לא משיגים חינוך לרחמנות וחמלה. החכמה היא לעשות זאת באופן ספונטני, שאדם נתקל בקן ומחנך את עצמו לרחם על הציפור ולשלח את האם.

בענין איסור שעטנז הסביר הרב קוק שהתורה התירה לנו אמנם להשתמש בבע"ח ואף לשוחטם ולאוכלם (מאז ימי נח), אך אל לנו להשוות זאת לשימוש בצומח, שהוא לגיטימי הרבה יותר. צמר בא מן החי ופשתים מן הצומח, והתורה אסרה עלינו לתופרם בבגד אחד כדי שנדע לא להשוות בין השימוש בצומח לשימוש בחי.

והנה סיפור שמצאתי בעלון שלום לעם לקראת פתיחת שנת הלימודים

היו לו הרבה ספקות בקשר למורה החדש, הוא היה נראה לו טירון וחסר ניסיון, רכרוכי וחלש אופי, וחששות מילאו את לבו שה'תכשיט' שלו, הילד בן התשע, במקום ללמוד בכיתה הוא 'ילמד' את המורה שלו לקח.

הבן היה שובב חסר תקנה, כך היה נראה עד לאותו היום, הוא אמנם למד את כל המקצועות, אבל האכיל את המורים שלו מרורים. הם התלוננו על אלימות נגד ילדים, על מעשי חוצפה ועזות מצח, על קללות וניבולי פה, ועל שלל מעשי קונדס.

ועכשיו, בית ספר חדש, מורה חדש, ומי יודע מה יהיה…

שבוע חלף.

– 'שלום המורה! מדבר אבא של דני, הילד החדש בבית הספר, רציתי לשאול מה קורה איתו?'.

– 'הבן שלך בסדר גמור, אדון כהן, אתה יכול להיות רגוע. הוא לא מקלל, הוא לא מרביץ, הוא לא צועק, הוא לא מתחצף'.

אנחת רווחה נשמעה מעברו השני של הקו. 'אני ממש מודה לך אדוני המורה, תהיה בריא, ושיהיה בהצלחה'.

עוד שבועיים חלפו.

– 'שלום המורה! מדבר שוב אבא של דני, רציתי לשאול מה קורה איתו? מה חדש?'.

– 'הילד שלך מקסים, אדון כהן, הוא לא משתולל, הוא לא מכה, הוא לא מתנהג באלימות, הוא לא מפריע. ממש מותק של ילד. תזכה ממנו להרבה נחת'.

– 'תודה, תודה אדוני המורה, העיקר שתצליח גם הלאה.'

גם בחודש הבא הרים אדון כהן טלפון למורה של דני…

'הוא לא צועק, הוא לא קורע מחברות, הוא לא מלכלך את הכיתה, הוא לא מתפרע במסדרונות, הוא לא מקשקש על הלוח. ממש תלמיד לתפארת'.

ואבא של דני מרוצה, אבל ממשיך להתקשר בכל חודש, עם היד על הדופק, הוא רוצה להיות בטוח שהכול בסדר, שדני עדיין ילד טוב. ובכל חודש הוא שומע מהמורה את אותם הזמירות: דני לא, ודני לא, והוא גם לא והוא גם לא. הוא רגוע דני לא עושה דברים רעים. מה שאומר שהכול בסדר, שדני ילד טוב ולא צריך לדאוג. חלפה לה המחצית, ודני חוזר הביתה עם התעודה:

תורה – מספיק

נביא -מספיק

חשבון – מספיק

גיאוגרפיה – מספיק

היסטוריה – מספיק

התעמלות – טוב מאוד

כתיב – מספיק

כתב – מספיק

הבעה בכתב – מספיק

וכו' וכו'

עיניו של האב חשכו. הוא בקושי גרר את עצמו אל הטלפון.

'המורה שלום. מדבר אבא של דני כהן', מדגיש את ה'כהן' שלא תהיה אי הבנה, 'אני מבין שהתבלבלת בין דני שלי לבין דני אחר'.

– 'למה אתה חושב כך? אין שום דני אחר בכיתה שלנו'.

– פשוט מאוד, במשך כל החודשים שחלפו סיפרת לי כמה הוא לא מפריע ולא משתולל, ולא ולא ולא, ועכשיו אני רואה את התעודה ואני רואה שהוא גם לא לומד כלום. אז תסביר לי אתה בבקשה מה הולך פה'.

– 'אני מצטער אדון כהן, אני לא מבין מה הבעיה שלך. מעולם לא אמרתי שדני לומד, אני רק דיברתי על ההתנהגות שלו ושבחתי את העובדה שהוא לא מפריע ולא משתולל ולא מתנהג באלימות. השתדלתי להתייחס לצד החיובי של העניין'.

אבא של דני הניח את הטלפון בתחושה מרה.

כל אחד מבין שלא די בכך שתלמיד אינו מפריע, תלמיד צריך גם להיות חיובי, ללמוד, ולמלא את תפקידיו של תלמיד.

גם אדם, לא די בכך שהוא לא יהיה רע, עליו גם להיות טוב.

בפרשה זו אנו רואים שהתורה חותרת לחנך אותנו למבט שכזה בחיינו.

ברצף של פסוקים מזהירה אותנו התורה ממה עלינו להימנע, איזה משכון אסור לקחת, שלא לעשוק את שכרו של השכיר, שלא להטות משפט ושלא למשכן את בגדיה של אישה אלמנה.

אבל התורה לא מסתפקת בציווים של לא ולא ולא. מיד אחריהם מגיעים המצווות החיוביות: ובהם השארת הלקט השכחה והפאה בשדה עבור העניים, שיקצרו ויקטפו ויהיה להם מה לאכול.

'סור מרע ועשה טוב', נאמר בספר תהלים. כי לא די בסור מרע, זה שאתה לא עושה דברים עוד לא הופך אותך לאדם טוב באמת. אדם טוב הוא אדם שגם עושה דברים טובים.

ומעניני דיומא– הימים בהם אנו מצויים כעת מאופיינים בניגוד הבולט בין שני דברים. מצד אחד העולם בחוץ רועש מכל מיני בעיות, מדינות קורסות, כלכלות שלמות מנסות להשתקם ומצד שני עסוקים אנו בהכנות ובחשבון נפש לקראת הימים הנוראים. ניתן לומר שניגוד זה מובלט גם בדברים שאמר דוד המלך ושאנו אומרים בימים אלו פעמיים ביום: "ה' אורי וישעי ממי אירא… בקרוב עלי מרעים לאכול את בשרי …"(תהלים כז). הוא צריך להילחם באויביו ובוטח בקב"ה שינצחם (כאשר ילד קטן מפחד בלילה מחיות רעות וכדו' מדליקים את האור ומראים לו שאין כלום, וכך גם כאשר ה' הוא האור- ניתן לקבל את הביטחון שבאור גדול כזה ואין מה לפחד מאויבים). אולם מיד פושט דוד את מדיו ומדבר כראש הישיבה- "אחת שאלתי מאת ה'… שבתי בבית ה' כל ימי חיי …" ושוב כמצביא- "ועתה ירום ראשי על אויבי…". ואז הוא חוזר לדבר כראש הישיבה- "לך אמר לבי בקשו פני". ושוב כאיש צבא- "אל תתנני בנפש צרי". דוד משלב בין שני העולמות וכך צריכים לעשות גם אנו. עלינו להתכונן במרץ לימים הנוראים ולעשות חשבון נפש, אך בה בעת להיות קשובים למה שקורה בחוץ. להתעניין במתרחש, לבקש מהקב"ה שיסייע לנו בתחומים אלו. לא לזכור את דרישות ימי הסליחות אך גם לא להתעלם ממה שקורה לעם ישראל בימים אלו. "כי אבי ואמי עזבוני"- יש דברים אינטימיים שאדם מתבייש לדבר עליהם אפילו עם הוריו, ודוד מבקש לדבר עליהם עם הקב"ה. "יערב עליו שיחי אנכי אשמח בה'" (תהלים ל'). לפעמים אדם נאלץ לשמוע מישהו בעל כורחו. מישהו בא לבקש משהו ומאריך בדברים, עד שנמאס כבר לשומעו, ופשוט לא נעים לגרשו, ולכן ממשיכים בלית ברירה. דוד מבקש שדבריו יערבו לפני הקב"ה, שישמח לשמוע אותם, ולא יראה בדוד נודניק שמדבר ומבקש כל הזמן. שהקב"ה יהיה כמו אם ששמחה תמיד לשמוע את בנה מספר חוויות ולא רוצה שילך כבר.

ובפינת המולטימדיה נעסוק הפעם בנושא איכות הסביבה

· תראו איך חותכים עצים –

· ארגונים ואנשים שונים דנים בנושא הקשר בין יהדות ואיכות הסביבה. הם מקיימים ערבי עיון, מפתחים תכניות חינוכיות, נפגשים להעמיק בסוגיה זו ולמצוא תשובות בספרי קודש ובמקורות היהודיים. כתבתם של יעל אשכנזי וראובן הרמתי בהפקת מגזין "סביב הטבע" של החברה להגנת הטבע –