פרק 474 פרשת כי תצא "איכות הסביבה"

שלום שוב

והשבוע בפרק על פרשת כי תצא

·         רעיון חינוכי על היחס לסביבה ביהדות  

·         מתורתו של הרמב"ם

·         מתורתו של הרמב"ן

·         מתורתו של הרב יוסי אייבס

·         מעייני דיומא

·         סרטים

·         שירים וסיפורים בנושא איכות הסביבה

·         ולסיום בדיחה כשרה

ליהדות יש גישה מאוזנת ושקולה בנושאים סביבתיים, גישה שיכולה להיות מקור גאווה ליהודים, ומקור השראה ללא-יהודים.

כותב הרב יוסי אייבס , כשהייתי בן שש, הלכתי בוקר אחד עם אבי לבית הכנסת, ושעברנו ליד גדר חיה, תלשתי ממנה מספר עלים בהיסח הדעת. אבי לא קיבל את מה שעשיתי, וסיפר לי מעשיה חסידית על רבי יוסף יצחק מלובאביץ'. כשהיה נער צעיר, תלש מבלי משים עלה מעץ. אביו אמר לו שה' הצמיח את העלה בכוונה מסוימת, ושאסור לפגוע בו ללא צורך.

התורה בפרשה הקודמת אסרה על הרס מוחלט אפילו בעיתות מלחמה לא תשחית את עצה לנדח עליו גרזן…(דברים כ', 19). ר' אהרן הלוי מברצלונה כתב בספר החינוך כי "זוהי דרכם של צדיקים ועושי מעשים טובים… הם אינם פוגעים לעולם אפילו לא בגרגר חרדל, וכל הרס שהם רואים מרגיז אותם".

כתבי הקודש מלאים בדימויי טבע וברגשות כבוד לטבע, וחוקי התורה והתלמוד מספקים חקיקה מקיפה בענייני שימור הסביבה, צער בעלי חיים, הגנה על זנים נכחדים, תברואה וזיהום.

התורה מורה על נטיעת רצועות ירוקות מסביב לערים (במדבר ל"ה, 4). את החוקים נגד הרכבות והצלבות של זנים שונים בצמחים ובבעלי חיים (ויקרא י"ט, 19) ניתן לפרש בהקשר המודרני כדאגה למגוון צורות החיים השונות. שבת היא יום מנוחה עבור בני אדם, בעלי חיים והטבע כולו. בתורה ישנן מגוון ברכות לכל סוגי תופעות הטבע: גשם, ברק, כוכב נופל, פריחת העצים הראשונה, ועוד. השמיטה היא מחווה אקולוגית משמעותית ביותר: כל שנה שביעית היא שנת מנוחה לאדמה, והשדות כולם נחרשים אך לא נזרעים. הרמב"ם הצהיר כי הרהורים על הטבע הם אחת הדרכים שבהן ניתן למלא את המצווה "ואהבת את ה' אלוקיך בכל לבבך" (משנה תורה, יסודי התורה ב', ב').

הגישה היהודית היא מאוזנת ושקולה, ויכולה בהחלט לנסח אתיקה סביבתית מאוזנת ומותאמת יותר לחיים המודרניים.

התלמוד כולל עשרות הנחיות לשיפור עצמי תוך התבוננות בתופעות הטבע, ובעולם החי. התאכזרות לחיות אסורה בתורה, בתלמוד ובספרי קודש מאוחרים יותר, ונחשבת לאחת משבע מצוות בני נוח, שניתנו לכל האנושות. היהדות מתרעמת על ציד, והתחשבות בבעלי חיים היא מוטיב חוזר בספרות תלמודית ובספרות חז"ל.

צדק והגינות, במיוחד כלפי החלשים והפגיעים הוא נושא שחוזר פעמים רבות בכתבי הקודש. כל שבע שנים חלה שמיטת חובות, מנהג שעשוי לשמש מודל לפתרון בעיות העולם השלישי בתקופתנו.לפני אלפיים שנה עסק התלמוד בהרחבה (ביחוד בבא בתרא, פרק ב') בקביעת חוקים נגד זיהום האוויר, ואפילו כנגד מפגעי רעש.

המדרש מסביר שהקב"ה לא גילה לנו מהו שכרה של כל מצוה ומצוה, כדי שלא נתרכז במצוות ששכרן מרובה ונזנח את המצוות ששכרן מועט. הוא ממשיל זאת למלך ששכר פועלים שיעבדו בעצים שונים בפרדסו, ולאחר עבודתם נתן להם שכר שונה לפי העץ שבו עבד כל פועל. הם שאלוהו מדוע לא סיפר להם מראש מה השכר לכל עץ, והוא ענה שאם עשה כך איש לא היה עובד בעצים ששכרם מועט. אולם המדרש מסיים ואומר ששכרן של שתי מצוות כן נכתב בתורה: החמורה שבחמורות- כיבוד אב ואם, והקלה שבקלות- שילוח הקן. השכר של שתי המצוות הוא אריכות ימים. נראה שכוונת הקב"ה היתה ללמדנו שהשכר אינו נקבע ע"פ הצער וההשקעה בלבד, שהרי יש כאן שתי מצוות שיש ביניהן פער גדול מאוד מבחינת הצער וההשקעה ואעפ"כ שכרו זהה. השכר נקבע גם ע"פ קריטריונים נוספים שאינם ידועים לנו, ולכן עלינו לקיים את כל המצוות ולא להתרכז באלו שכרוכות בצער רב.

הרמב"ם במו"נ (ג',מח) כותב שטעמה של מצות שילוח הקן הוא צער בע"ח, ומוסיף שעד שאדם משלח את האם אולי ישים אל ליבו שאין לו באמת צורך בגוזלים, שהרי הם בד"כ לא ראויים לאכילה, ויניח אותם לנפשם. מדברים אלו עולה שאין מצוה לקחת גוזלים ולשלח האם בכל פעם שאדם רואה קן ציפורים. הטוב ביותר הוא לא לקחת גוזלים כלל, אלא שאם אדם רוצה לקחתם- הוא מחויב קודם לשחרר את האם (וכן כתב הרב קאפח על הרמב"ם שם, ולא כסוברים שאדם חייב לקחת גוזלים). והרי מי שלא לוקח גוזלים יפסיד את אריכות הימים המובטחת בפסוק? כנראה שמי שלא לוקח את הבנים כ"ש שזכה לאריכות ימים, וכך יוצא שאדם זוכה לשכר זה בלי לעשות מאומה.      

מהרמב"ם עולה גם שיש להתחשב לא רק בצער גופני של בע"ח (כמו במצוות "עזוב תעזוב עמו") אלא גם בצער נפשי שלהם. כך גם במצות "לא תחסום שור בדישו", ויש המסבירים כך גם את האיסור לחרוש בשור וחמור יחדיו- השור מעלה גרה והחמור מצטער בכך שהשור אוכל והוא לא. אחרים מסבירים שלחמור נגרם צער פיסי, מכך שהשור הולך מהר יותר ממנו.

הרמב"ן כתב שטעם המצוה אינו דאגתו של הקב"ה לחי, אלא רצונו להטביע בנו דאגה זו ולחנך אותנו שלא נהיה אכזריים (ויתכן שזהו גם הפשט גם בדברי הרמב"ם שהוזכרו לעיל). רש"י במקום מביא את דברי חז"ל – "כי יקרא- פרט למזומן". אדם אינו צריך לחפש קן ציפור כדי לקיים את המצוה, אלא שאם היא נקרתה לפניו עליו לקיימה. זו לא חכמה לחפש קן ציפור, לשלח את האם ולקחת את הבנים. בזה לא משיגים חינוך לרחמנות וחמלה. החכמה היא לעשות זאת באופן ספונטני, שאדם נתקל בקן ומחנך את עצמו לרחם על הציפור ולשלח את האם.   

בענין איסור שעטנז הסביר הרב קוק שהתורה התירה לנו אמנם להשתמש בבע"ח ואף לשוחטם ולאוכלם (מאז ימי נח), אך אל לנו להשוות זאת לשימוש בצומח, שהוא לגיטימי הרבה יותר. צמר בא מן החי ופשתים מן הצומח, והתורה אסרה עלינו לתופרם בבגד אחד כדי שנדע לא להשוות בין השימוש בצומח לשימוש בחי.

והנה סיפור שמצאתי בעלון שלום לעם לקראת פתיחת שנת הלימודים

היו לו הרבה ספקות בקשר למורה החדש, הוא היה נראה לו טירון וחסר ניסיון, רכרוכי וחלש אופי, וחששות מילאו את לבו שה'תכשיט' שלו, הילד בן התשע, במקום ללמוד בכיתה הוא 'ילמד' את המורה שלו לקח.

הבן היה שובב חסר תקנה, כך היה נראה עד לאותו היום, הוא אמנם למד את כל המקצועות, אבל האכיל את המורים שלו מרורים. הם התלוננו על אלימות נגד ילדים, על מעשי חוצפה ועזות מצח, על קללות וניבולי פה, ועל שלל מעשי קונדס.

ועכשיו, בית ספר חדש, מורה חדש, ומי יודע מה יהיה…

שבוע חלף.

– 'שלום המורה! מדבר אבא של דני, הילד החדש בבית הספר, רציתי לשאול מה קורה איתו?'.

– 'הבן שלך בסדר גמור, אדון כהן, אתה יכול להיות רגוע. הוא לא מקלל, הוא לא מרביץ, הוא לא צועק, הוא לא מתחצף'.

אנחת רווחה נשמעה מעברו השני של הקו. 'אני ממש מודה לך אדוני המורה, תהיה בריא, ושיהיה בהצלחה'.

עוד שבועיים חלפו.

– 'שלום המורה! מדבר שוב אבא של דני, רציתי לשאול מה קורה איתו? מה חדש?'.

– 'הילד שלך מקסים, אדון כהן, הוא לא משתולל, הוא לא מכה, הוא לא מתנהג באלימות, הוא לא מפריע. ממש מותק של ילד. תזכה ממנו להרבה נחת'.

– 'תודה, תודה אדוני המורה, העיקר שתצליח גם הלאה.'

גם בחודש הבא הרים אדון כהן טלפון למורה של דני…

'הוא לא צועק, הוא לא קורע מחברות, הוא לא מלכלך את הכיתה, הוא לא מתפרע במסדרונות, הוא לא מקשקש על הלוח. ממש תלמיד לתפארת'.

ואבא של דני מרוצה, אבל ממשיך להתקשר בכל חודש, עם היד על הדופק, הוא רוצה להיות בטוח שהכול בסדר, שדני עדיין ילד טוב. ובכל חודש הוא שומע מהמורה את אותם הזמירות: דני לא, ודני לא, והוא גם לא והוא גם לא. הוא רגוע דני לא עושה דברים רעים. מה שאומר שהכול בסדר, שדני ילד טוב ולא צריך לדאוג. חלפה לה המחצית, ודני חוזר הביתה עם התעודה:

תורה – מספיק

נביא   -מספיק

חשבון – מספיק

גיאוגרפיה – מספיק

היסטוריה – מספיק

התעמלות – טוב מאוד

כתיב – מספיק

כתב  – מספיק

הבעה בכתב  – מספיק

וכו' וכו'

עיניו של האב חשכו. הוא בקושי גרר את עצמו אל הטלפון.

'המורה שלום. מדבר אבא של דני כהן', מדגיש את ה'כהן' שלא תהיה אי הבנה, 'אני מבין שהתבלבלת בין דני שלי לבין דני אחר'.

– 'למה אתה חושב כך? אין שום דני אחר בכיתה שלנו'.

– פשוט מאוד, במשך כל החודשים שחלפו סיפרת לי כמה הוא לא מפריע ולא משתולל, ולא ולא ולא, ועכשיו אני רואה את התעודה ואני רואה שהוא גם לא לומד כלום. אז תסביר לי אתה בבקשה מה הולך פה'.

– 'אני מצטער אדון כהן, אני לא מבין מה הבעיה שלך. מעולם לא אמרתי שדני לומד, אני רק דיברתי על ההתנהגות שלו ושבחתי את העובדה שהוא לא מפריע ולא משתולל ולא מתנהג באלימות. השתדלתי להתייחס לצד החיובי של העניין'.

אבא של דני הניח את הטלפון בתחושה מרה.

כל אחד מבין שלא די בכך שתלמיד אינו מפריע, תלמיד צריך גם להיות חיובי, ללמוד, ולמלא את תפקידיו של תלמיד.

גם אדם, לא די בכך שהוא לא יהיה רע, עליו גם להיות טוב.

בפרשה זו אנו רואים שהתורה חותרת לחנך אותנו למבט שכזה בחיינו.

ברצף של פסוקים מזהירה אותנו התורה ממה עלינו להימנע, איזה משכון אסור לקחת, שלא לעשוק את שכרו של השכיר, שלא להטות משפט ושלא למשכן את בגדיה של אישה אלמנה.

אבל התורה לא מסתפקת בציווים של לא ולא ולא. מיד אחריהם מגיעים המצווות החיוביות: ובהם השארת הלקט השכחה והפאה בשדה עבור העניים, שיקצרו ויקטפו ויהיה להם מה לאכול.

'סור מרע ועשה טוב', נאמר בספר תהלים. כי לא די בסור מרע, זה שאתה לא עושה דברים עוד לא הופך אותך לאדם טוב באמת. אדם טוב הוא אדם שגם עושה דברים טובים.

ומעניני דיומא– הימים בהם אנו מצויים כעת מאופיינים בניגוד הבולט בין שני דברים. מצד אחד העולם בחוץ רועש מכל מיני בעיות, מדינות קורסות, כלכלות שלמות מנסות להשתקם ומצד שני עסוקים אנו  בהכנות ובחשבון נפש לקראת הימים הנוראים. ניתן לומר שניגוד זה מובלט גם בדברים שאמר דוד המלך ושאנו אומרים בימים אלו פעמיים ביום: "ה' אורי וישעי ממי אירא… בקרוב עלי מרעים לאכול את בשרי …"(תהלים כז). הוא צריך להילחם באויביו ובוטח בקב"ה שינצחם (כאשר ילד קטן מפחד בלילה מחיות רעות וכדו' מדליקים את האור ומראים לו שאין כלום, וכך גם כאשר ה' הוא האור- ניתן לקבל את הביטחון שבאור גדול כזה ואין מה לפחד מאויבים). אולם מיד פושט דוד את מדיו ומדבר כראש הישיבה- "אחת שאלתי מאת ה'… שבתי בבית ה' כל ימי חיי …" ושוב כמצביא- "ועתה ירום ראשי על אויבי…". ואז  הוא חוזר לדבר כראש הישיבה- "לך אמר לבי בקשו פני". ושוב כאיש צבא- "אל תתנני בנפש צרי". דוד משלב בין שני העולמות וכך צריכים לעשות גם אנו. עלינו להתכונן במרץ לימים הנוראים ולעשות חשבון נפש, אך בה בעת להיות קשובים למה שקורה בחוץ. להתעניין במתרחש, לבקש מהקב"ה שיסייע לנו בתחומים אלו. לא לזכור את דרישות ימי הסליחות אך גם לא להתעלם ממה שקורה לעם ישראל בימים אלו. "כי אבי ואמי עזבוני"- יש דברים אינטימיים שאדם מתבייש לדבר עליהם אפילו עם הוריו, ודוד מבקש לדבר עליהם עם הקב"ה. "יערב עליו שיחי אנכי אשמח בה'" (תהלים ל'). לפעמים אדם נאלץ לשמוע מישהו בעל כורחו. מישהו בא לבקש משהו ומאריך בדברים, עד שנמאס כבר לשומעו, ופשוט לא נעים לגרשו, ולכן ממשיכים בלית ברירה. דוד מבקש שדבריו יערבו לפני הקב"ה, שישמח לשמוע אותם, ולא יראה בדוד נודניק שמדבר ומבקש כל הזמן. שהקב"ה יהיה כמו אם ששמחה תמיד לשמוע את בנה מספר חוויות ולא רוצה שילך כבר.      

ובפינת המולטימדיה נעסוק הפעם בנושא איכות הסביבה

·         תראו איך חותכים עצים – 

·         ארגונים ואנשים שונים דנים בנושא הקשר בין יהדות ואיכות הסביבה. הם מקיימים ערבי עיון, מפתחים תכניות חינוכיות, נפגשים להעמיק בסוגיה זו ולמצוא תשובות בספרי קודש ובמקורות היהודיים. כתבתם של יעל אשכנזי וראובן הרמתי בהפקת מגזין "סביב הטבע" של החברה להגנת הטבע – 

·         הגג הירוק של בית הספר אור תורה –  

ועוד מבחר סרטונים בנושא איכות הסביבה –

 

ובדיחה בנושא יצירתיות

ערבי אחד מגיע לגבול ישראל ירדן עם טרקטור והכף של הטרקטור מלאה חול.

החייל בגבול עוצר את הערבי ובטוח שהוא מבריח משהו בתוך החול שבכף.

החייל מתחיל לחפש בחול ולא מוצא כלום , והערבי עובר.

למחרת אותו סיפור… אותו ערבי מגיע עם טרקטור והכף מלאה חול…

שוב החייל חושד שהערבי מבריח משהו ושוב הוא מחפש בחול…

ככה נמשך הסיפור יום אחרי יום במשך חצי שנה בערך.

לחייל כבר נמאס ויום אחד כשהערבי מגיע הוא שואל אותו:"תגיד, למה כל יום אתה עובר פה?

הערבי עונה לו: "אני מבריח טרקטורים".

                                                    

 

 

 

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *