שלום שוב

 

והשבוע בפרק על פרשת שופטים

·         רעיון חינוכי בנושא "כפייה דתית"

·         המשל על המפקד, החקלאי ומנהל

·         שאלה מעניינת ותשובה לא פחות מיוחדת

·         שירו של ריה"ל

·         שירו של עדי רן אבא נהייתי דוס

·         סרטונים בנושא כפיה דתית, חלקם מצחיקים, חלקם מעוררי מחשבה

·         לסיום בדיחה כשרה

 

שֹׁפְטִים וְשֹׁטְרִים תִּתֶּן לְךָ בְּכָל שְׁעָרֶיךָ, אֲשֶׁר ה' אֱלֹקֶיךָ נֹתֵן לְךָ לִשְׁבָטֶיךָ [טז יח]

שופטים ושוטרים הם הממונים בכל מקום על ביצוע החוקים ושמירתם, אלא שבאומות העולם הללו ממונים רק על היחסים החברתיים ועל חוקי המדינה, ואילו בישראל תפקידם מקיף גם את החיים הדתיים.

והרי לשון הרמב"ם בספר המצוות בעניין תפקיד השופטים: "שציונו למנות שופטים ושוטרים, שיכריחו לעשות מצוות התורה, ויחזירו את הנוטים מדרך האמת אליה על כרחם ויצוו לעשות טוב ויזהירו מהרע". וכן: "אנחנו מצווין שלא נמרה ושלא נעזוב זולתנו מאומתנו שימרה". ובין תפקידי המלך נמצאת גם החובה "ויחזק יד השופטים ויסמוך אותם". ותהיה מגמתו ומחשבתו להרים דת האמת ולמלאות העולם צדק".

בחירה חופשית בטוב וברצוי היא משאת הכל. הורים נבונים משתדלים לחנך ילדיהם בדרכי נועם, לשכנע ילדיהם "מָאוֹס ברע וּבָחוֹר בטוב". מורים משכילים מתאמצים להביא את תלמידיהם לידי רצון עצמי. שלטון עירוני או ארצי חותר להביא את אזרחיו לידי הבנת החובות החברתיות, המקומיות, הארציות, הלאומיות והכלל-אנושיות.

כשהמצב מחייב להשתמש בדרכי כפייה יודעים כל אלה לצרף עבודת הסברה למעשה הכפייה לפניו או לאחריו, ולמעט עד כמה שאפשר את השימוש בחוזק הכח, בזרוע השלטון.

אכן, גלוי וידוע כי לא פעם, כשהמצב דוחק ואינו מאפשר פעילות הסברתית-חינוכית, האב כופה את ילדיו, המורה את תלמידיו, העיר את תושביה, והמדינה את אזרחיה. הכפייה הופכת להיות  מן הנורמות המקובלות בחברה אנושית תרבותית, החל מהמשפחה ובית הספר וגמור בשלטון העירוני ובחוקי המדינה כולה.

משעה שאנו שוללים את הנוסחה כי "הדת היא ענין פרטי", והננו מאמינים ומכריזים כי "הדת היא חוקת העם", מתוך ההבנה כי בעם ישראל נוספו על חוקי החברה הרגילים גם חוקי התורה שהם חוקי חיים לאומה, וכל הנמצא בברית העם חייב לשקוד על קיומם – בטלות מאליהן הטענות על כפייה דתית בשטח הציבורי. זכותו של העם היא לכפות את רצונו על יחידים.

אולם כאמור, גם מי שמכוח האחריות האישית או הציבורית המוטלת עליו, נאלץ להשתמש באמצעי כפייה, חייב לזכור כי אין שימוש באמצעי כפייה אלה מטרה, שתנאי החברה המחייבים אותו אינם אלא הכרח שהזמן גרמו. אותו אדם, חייב הוא להיזהר בשתיים:  א. שלא להפעיל כח כפייה מיותר, לצמצמו למינימום ההכרחי. ב. לא להסיח את הדעת מן המגמה והחתירה להגיע להבנה ולרצון. הנאלץ להשתמש באמצעי כפייה חייב לצרף הסברה ושכנוע, ולהפוך ככל האפשר את קללת הכפייה לברכת רצון.

 גם ביחס לחוקי מדינה, ככנסת או חוקיה, הרי ברור שלא יקום דור חדש ויאמר: הואיל ולא היינו בעולם בשעה שנחקקו חוקים אלו, אין אנו מכירים בהם! הם אינם מחייבים אותנו, מאחר ולא היינו מיוצגים במליאת הכנסת בעת החקיקה. קבלת דורות קודמים מחייבת את הבאים אחריהם – כמו שכתב הרמב"ם באגרת תימן: "והנגלות לנו ולבנינו עד עולם".

מושג "כפייה דתית" בעייתי הוא, לא מבחינתו המוסרית הכללית אלא מבחינת הערך הדתי-האישי הפרטי של עושה המעשה הדתי הכפוי. מה ערך יש למצווה דתית כשמקיימים אותה שלא ברצון? הלא "רחמנא לבא בעי" 

ומשום שרצה הקב"ה לזכות את ישראל, והרבה להם מצוות מעשיות, הזהיר וחזר והזהיר על תלמודה של תורה. שכן גדול כוחו של תלמוד שמביא לידי מעשה באהבה וברצון, גדול כוחו של תלמוד תורה המחבב את המצוות על עושיהן.

ולסיום שאלה ששאל תלמיד על הנושא והתשובה שקיבל:

שאלה: אני לא מבין למה שאני בכלל ארצה להיות דתי? ראיתם פעם אדם נורמאלי שמוכן לכבול את עצמו באזיקים? אדם דתי מאבד את חירותו, מוותר על רצונותיו, ומשעבד את עצמו לתכתיבים וחוקים. למה לעשות את זה?

תשובה: ברוך השם שיש הרבה סיבות טובות לעשות את 'זה'. אבל אם כבר דיברת על חירות אז נחזור להתחלה.

שאלת אם ראינו פעם אדם נורמאלי שמוכן לכבול את עצמו באזיקים? והתשובה שלנו היא: כן, ראינו הרבה אנשים שכובלים את עצמם באזיקים. אזיקי הכבוד, אזיקי המעמד, אזיקי הכסף, אזיקי הטכנולוגיה, אזיקי המוסכמות, אזיקי התאווה.

השאלה היא למה בדיוק אדם מוכן לאסור את עצמו, האם הוא עבד לתאוותיו, האם הוא מוכר את החיים שלו ואת הנשמה שלו בשביל להינות מדברים חולפים, או שהוא מוכן להשקיע ולשעבד את עצמו לערכים של נצח, לדברים חיוביים שמחזיקים מעמד לעד. כבר הבאנו בעבר, ונביא אותו שוב, את הקטע הנפלא מתוך שיריו של המשורר הנערץ רבי יהודה הלוי (ריה'ל):

'עַבְדֵי זְמַן עַבְדֵי עַבָדִים הֵמָה,

עֶבֶד ה' הוּא לְבַדוֹ חֹפְשִׁי,

עַל כֵּן בְּבַקֵשׁ כָּל אֶנוֹשׁ חֶלְקוֹ

חֶלְקִי ה' אֳמְרָה נַפְשִׁי'

ריה'ל מגדיר אותו כעבד, אבל קורא לו 'חופשי'. מדוע?

אדם שמעשן בשרשרת כבר עשרים שנה, ארבע קופסאות ביום, פונה לחבר שהחליט להפסיק לעשן ומתייסר בכל בוקר ואחרי כל ארוחה: 'אל תהיה קדוש מעונה, תרגיש חופשי, קח סיגריה, עזוב אותך משטויות'. החבר לא מתפתה, הוא זוכר היטב את צילום הריאות האחרון שהיה שחור משחור, הוא לא לוקח אפילו 'שאכטה'.

את מי מבין השתיים אנחנו מעריכים? מי מביניהם הוא ה'גבר'.

ללא ספק זה שלא לוקח, זה ששולט בעצמו, זה שיודע מה טוב לו באמת ומתנהג בהתאם. הראשון נעלב. אבל אני טוב לי, אני מעשן מתי שאני רוצה, אני לא מתייסר, לא מתענה, אני מעשן חופשי חופשי, טוב לי. יכול להיות, אבל אתה לא שולט בעצמך. השני שולט, הוא מנווט, הוא מנהיג. הלב שלו רוצה, אבל המוח שלו מחליט שלא, והוא עושה את הדברים לפי השכל ולא לפי תחושות הבטן.

אדם חופשי, הוא אדם שמחליט לשעבד את עצמו מרצונו הטוב ולעשות את מה שהשכל שלו מבין שטוב. אדם שעושה מה שבא לו, הוא אדם שמשועבד לרצונות שלו, לתאוות שלו… עבד ה' הוא לבדו חופשי, כי הוא מתוך הבנה פנימית עמוקה, מתוך חופש בחירה המוחלט, הבין שטוב לו, לגוף ולנשמה לשעבד את השאיפות, להכניע את הרצון, ולהתאים את חייו למסלול של עבודת השם, לרצונו של הבורא שיצר אותו ויודע מה באמת טוב בשבילו. 'הוא לבדו חופשי'. אז הנה לך לפחות סיבה אחת, למה לעשות את 'זה'.

לסיום הנה אנחנו כבר בחודש אלול ורציתי להביא לעיונכם כמה רעיונות לחודש אלול. מכיון שהחומר הוא רב בפרקים הבאים אביא מקצת מהדברים לאחר הרעיון החינוכי.

סיפור – המלך בשדה

היה היה מלך גדול וחכם, שממשלתו היתה פרושה על מדינה רחבת ידים. הוא היה מלך טוב, מסור לאזרחי מדינתו ודאג תמיד להיטיב את חייהם ולגרום להם אושר. מלך זה פרסם פעם כרוז בו נאמר, כי כל אזרח שיש לו בקשה כלשהי רשאי לבוא אליו לארמונו בכל עת שירצה. אולם האזרחים לא הרבו לבוא לארמון והמלך התפלא על כך מאד. לאחר מכן הבין כי, עם כל ההקלות, עדיין לא כל כך קל לבני העם הפשוט להגיע אליו. מלבד זאת, הרי רוב העם גרים מחוץ לעיר הבירה וקשה להם להגיע לארמון ולשטוח בפני המלך את בקשותיהם.

בהתחשב עם כך, החליט המלך לצאת אל העם. בלוית שריו ועבדיו, הוא יצא למסע על פני המדינה. הם ביקרו בכל עיר וכפר ושמעו את בקשות העם ומאוויו. בכל מקום ומקום לשם הגיעה פמלית המלך, קיבל אותם העם בתרועת שמחה, כל מי שרצה, יכול היה לבוא לפני המלך, שהיה ידידותי מאד. לזה ויתר על מסים, לשני העניק מתנה נאה ואת האחרים שאל על שלומם ושלום משפחותיהם.

מאז נהג המלך לעשות כן מידי שנה בשנה. למשך ארבעים יום נטש את ארמונו ויצא אל העם, אזרחי ממלכתו. כולם ידעו שבימים אלה אפשר להשיג אצל המלך הכל. צריך רק לגשת אליו ולהגיש את הבקשה.

ארבעים הימים שבין ראש-חודש אלול ועד אחרי יום הכפורים, הם הם הימים המתאימים ביותר בהם יכול יהודי להגיע אל מלך-מלכי המלכים, הקדוש ברוך הוא, שהוא אבינו שבשמים. פרק זמן זה נקבע על ידו כימי תשובה והתקרבות אליו. הבה ננצל את הזמן!

בישיבה שלי תמיד שרו בחודש אלול את השיר "המלך בשדה". השיר מורכב משתי מילים בלבד: "המלך בשדה" ובכל פעם ששרנו אותו דמיינתי קבוצת פועלים או חקלאים שמעבירה מפה לאוזן את השמועה ש"המלך בשדה".

להמחשה, אתן דוגמא נוספת. בצבא, בכל פעם שהגיע אלוף לבסיס שלנו, כל הבסיס עבד קשה מאוד למירוק וציחצוח הבסיס. כולם היו מתכוננים, מנקים דברים שאחרת היו נשארים מלוכלכים לעוד זמן רב ובכלל הייתה הרגשה של לחץ כי תיכף האלוף מגיע.

יצא לי להתלוות פעם לאחד מאלופי צה"ל, שביקר באחד מבסיסי צה"ל בדרום הארץ. אחד החיילים, מילואימניק, ניצל את ההזדמנות לשוחח עם האלוף ושטח בפניו בעיות שונות ואף נתן לו כמה עצות לשיפור ולייעול. כדי להגיע לאלוף בכל הזדמנות אחרת, וודאי היה עליו לכתוב מכתב רשמי שהיה עובר כמה וכמה דרגים בינוניים עד שהיה מגיע ללשכת האלוף ואפילו אז, לא בטוח שהאלוף היה שומע על הבעיות של החייל מכיוון שהצוות בלשכה וודאי היה מטפל בחייל ללא התערבות האלוף. אך, שם, באותו בסיס בדרום הארץ, האלוף ניצב בפני אותו מילואימניק מוכן ומזומן לשמוע את שיש לו לומר. בלי מתווכים, בלי רל"שים וללא דחיות נוספות. המילואימניק ניצל את ההזדמנות כראוי ושוחח עם האלוף.

מנכ"לים רבים יודעים שכדאי להם לבקר מדי פעם במפעלים ולדבר עם העובדים הפשוטים מכמה סיבות. בין השאר, הם רוצים לדאוג לכך שהעובדים יהיו על בהונות רגליהם והם יעבדו טוב יותר אם הם ידעו שהמנכ"ל עלול לבקר בכל עת. סיבה נוספת, והיא קשורה יותר לעניינינו, היא שזו הזדמנות עבור המנכ"ל לשמוע מה מציק לעובדים ובשבילם זו הזדמנות להביע את עצמם כדי שירגישו שדואגים להם (ומי ידאג להם טוב יותר מהמנכ"ל?).

אותו דבר גם עם החקלאים שלוחשים אחד לשני ש"המלך בשדה". המלך בשדה, זאת הזדמנות לדבר איתו לבקש ממנו בקשות, הרי לארמון המלך הם לעולם לא יגיעו, אבל עכשיו- המלך בשדה! זאת ההזדמנות.

הנמשל למלך והחקלאים ובעצם גם לשאר הדוגמאות, הוא הקב"ה ועם ישראל. בתקופה הזאת של אלול- תשרי הקב"ה- "המלך", נמצא "בשדה". הוא מוכן לשמוע את העם. זו ההזדמנות לבקש סליחה, לבקש ברכה לשנה טובה, לבקש בריאות ורפואה שלמה לחולים. עכשיו זה הזמן. המלך בשדה, אל תפספסו את ההזדמנות.

 

 

ובפינת המולטימדיה השבוע – כפיה דתית – בעיות באמונה אצל בני הנוער

• שירו המקסים של עדי רן "אבא נהייתי דוס" – 

​

• שירו החודר של אריאל זילבר – 

​

• קטע מהרצאה של אמנון יצחק בנושא –

​

• יש לי בעיה – על אמונה –

​

• ילד דתי להורים חילונים – 

​

• פרסומת לכפיה דתית מהבחירות האחרונות – 

​

• על חוק מעניין שניסו להעביר בכנסת ובמשרד החינוך – 

 

בדיחה כשרה

יום אחד הגיעו פורעים לעיירה יהודית וטבחו בתושבי העיירה, יהודי אחד אחרון נותר מתחבא בבית המדרש של העיירה, לפתע אחד הפורעים פרץ את דלת בית המדרש ונכנס ובידו סכין שלופה.

היהודי שהבין שזהו רגעו האחרון והוא עומד למות על קידוש השם, ברך בקול גדול ובכוונה גדולה: ברוך אתה ה' אלוקינו מלך העולם אשר קדשנו במצוותיו וצוונו למות על קידוש השם!

אותו פורע עם סכין שלופה, כאשר ראה ושמע את היהודי המוזר שקיבל על עצמו למות, החליט לחוס על חייו ופנה החוצה לדרכו.

היהודי בראותו את הפורע הולך,החל לזעוק : אמממ! אמממ! אמממ!

ועוד אחת

אישה אחת נכנסה לחנות בעלי חיים, ורצתה לרכוש תוכי, בעל החנות הראה לה תוכי, ואמר לה שזה אחד ממש מיוחד, עולה עשרת אלפים דולר במחיר מבצע.

מה מיוחד בו כ"כ? שאלה האישה.

ענה המוכר: מדובר בתוכי שיודע את כל התנ"ך בע"פ!

יפה, אמרה האישה. ומה לגבי התוכי שעל ידו?

אה, התוכי הזה הוא הרבה יותר יקר. שלושים אלף דולר! הוא יודע גם ש"ס, ראשונים ואחרונים!

ומה לגבי התוכי היפה הזה שלמעלה?

אה… זה את צריכה משכנתא! מאתיים אלף דולר!

למה? מה הוא יודע?

תראי גברת, באמת שאין לי מושג. אלא ששני התוכים האחרים קוראים לו "כבוד הרב!"