ארכיון הקטגוריה: פרשת השבוע

פרק 418 פרשת ואתחנן "עדיף שלא תיגע, אתה תהרוס"

שלום לכולם

כמה הודעות

  1. ברכות לכל אותם עשרות ואולי מאות שנחשפו לפרויקט והצטרפו לרשימת התפוצה שגדלה מאוד רק בשבועות האחרונים. החשיפה הייתה בעיקר דרך הרצאות בחדר  המורים שלהם. נוכחתי לדעת כמה יש צימאון אצל אנשי חינוך למצוא דרך  נוספת להגיע אל התלמידים והיא המדיה.
  2. סליחה שלא עניתי לכל אותם פונים בבקשות. היה לי עומס רב.
  3. באתר תמצאו חומרים רבים היכולים לעזור לכם בבניית התוכנית החינוכית לשנה הבאה

 

והשבוע  בתוכן הפרק על פרשת ואתחנן

· רעיון חינוכי  "עדיף שלא תיגע, אתה תהרוס"

· סיפור על התערבות מעניינת

· סיפור מצחיק על כוס שילדה

· מתורתו של הרב סימונס

· מתורתו של הרב דוד נבון

· כמה סרטונים וכמובן בדיחה כשרה

 

מספרים על מלך אחד שקורא לשר המקורב אליו ביותר ואומר לו: "יש לי משימה מאד חשובה עבורך. צא לממלכה השכנה, והיפגש עם המנהיגים שלהם. אך זכור דבר אחד: בשום פנים ואופן אסור לך להוריד את החולצה שלך במהלך הפגישה אתם. כעת לך ועשה כפי שהוריתי לך".

זכור דבר אחד: בשום פנים ואופן אסור לך להוריד את החולצה שלך במהלך הפגישה אתם!

השר פונה לדרכו, שמח וטוב לב, ומגיע במהרה לממלכה השכנה. הוא פונה מייד לארמון המלוכה, שם נפגש עם המלך. במהלך השיחה ביניהם, הוא שם לב שכמה מסגני המלך מצביעים עליו וצוחקים.

"מדוע אתם צוחקים?", שואל אותם האורח.

"משום שמעולם לא ראינו אדם עם גיבנת כל-כך בולטת על גבו", הם עונים.

"על מה אתם מדברים? אין לי שום גיבנת על הגב!"

"בטח שיש לך!"

"מה פתאום!"

"אז בוא נתערב על מליון דולר שאכן יש לך גיבנת על הגב!"

"בסדר, אני מוכן בשמחה להתערב אתכם על כך".

"טוב, אז תוריד את החולצה שלך, כדי שנראה את ההוכחה בעצמנו".

בשלב זה נזכר האורח במלותיו הברורות של המלך… "בשום פנים ואופן אסור לך להוריד את החולצה שלך במהלך הפגישה אתם". למרות זאת, מנסה השר למצוא תירוץ, אני בטוח שסכום עצום של מליון דולר יביא עושר רב לממלכה שלנו. אני הרי יודע שאינני גיבן, כך שבטוח שאנצח בהתערבות. ברור לי שבמצב הזה, המלך היה מאשר לי להוריד את החולצה…

השר מוריד את החולצה שלו, וחושף בגאווה את העמידה המושלמת שלו. הוא מושיט את ידו, גאה מאד בהצלחתו, ומייד מוגשת לו המחאה בסך מליון דולר.

השר כמעט אינו מצליח לרסן את התרגשותו. הוא מסיים במהירות את הפגישה וממהר לשוב לממלכתו, כדי לבשר למלכו את החדשות הנפלאות. "הרווחתי עבורך מליון דולר!", קורא השר באוזני המלך, "זה היה כל כך קל. רק הייתי צריך להוריד את החולצה שלי בשביל להוכיח שאין לי שום גיבנת על הגב".

"עשית מה?!", צועק עליו המלך. "אבל הרי אמרתי לך במפורש שאסור לך להוריד את חולצתך. נתתי בך אמון שתמלא אחר ההוראות שלי, ואני התערבתי עם המלך ההוא, שהוא ייתן לי 10 מליון דולר אם הוא לא יצליח לגרום לך להוריד את החולצה!".

הרב שרגא סימונס מחבר אותנו לפרשה וכותב על הפסוק  "לא תוסיפו על הדבר אשר אנוכי מצווה אתכם ולא תגרעו ממנו". קחו לדוגמא את הנהיגה בשבת. אף אחד לא חולק על העובדה שע"י הצתה של מנוע המכונית, אנו מפרים את הציווי האלוקי: "לא תבערו אש בכל מושבותיכם ביום השבת". (שמות ל"ה, ג). הרי ידוע לכולם שבשביל להניע את המנוע, יש להפעיל מערכת הצתה ע"י זיק קטן של אש. אך אלה המנסים להתווכח עם הכלל הזה, טוענים שעדיף שאנשים ייסעו ברכבם לבית הכנסת בשבת, מאשר שלא יגיעו כלל לתפילות השבת. האם לא יהיה נכון אם כך, לסייג את ההלכה למען נוכחותם של יהודים בבית הכנסת? הרי ברור שהקב"ה היה מאשר זאת! בדיוק כמו בסיפור על הגיבנת של השר, לפעמים איננו מודעים למשתנים מסוימים הקיימים מתחת לפני השטח. כך גם בקהילה שאין בה שום סממן יהודי, ילדינו משתלבים במעין כור-היתוך, שבו הנורמות והגישות הן שונות מדרך החינוך שאנו מנסים להעביר להם.

אך אם אנו מודאגים מבעיית ההתרחקות מהמסורת היהודית, ובכל זאת מעונינים להעניק לילדינו זהות שכזו, עלינו לדעת כי העובדה שאנו שולחים אותם למסגרות חינוכיות, בהן אין כל זיקה למסורת, יש בה למעשה מסר המעודד אותם להתרחק מהיהדות. היהדות היא תהליך, היא מסע, שבו כל צעד שננקט הוא חשוב ומשמעותי.

כמובן שכאשר מדברים על אמונה אישית, היהדות איננה דת של הכל-או-לא-כלום. האדם שואף לעשות את המקסימום, ולא ניתן לצפות ממנו ליותר מכך. היהדות היא תהליך, היא מסע, שבו כל צעד שננקט הוא חשוב ומשמעותי. אך ברמה הלאומית, אסור שניתן לסטנדרטים שלנו "להתכופף". העוצמה של ההלכה היהודית היא בהבנה שצורכי האדם ורצונותיו יישארו תמיד זהים לאורך ההיסטוריה. אם ההלכה היהודית תאפשר לנו "לכופף" אותה לטובת צורכיהם האישיים של כל משפחה, חברה או דור, היא תאבד מיעילותה. אם ייפתח הסכר שחסם עד כה את הפרשנויות המחודשות, כל המערכת עלולה להתפרק לגמרי.

כמובן שקיימים משתנים רבים, אך האם זה מפתיע ששיעור היהודים שבוחרים להינשא בנישואין אזרחיים עולה בהתמדה משנה לשנה, כשחלקם אף נישאים לבני זוג לא יהודיים, מה שהורס באופן ממשי את העם היהודי? יתכן וזוהי הסיבה שבגללה מייד לאחר שאומרת לנו התורה: "לא תוסיפו… ולא תגרעו", היא מוסיפה: "עיניכם הרואות את אשר עשה ה' בבעל פעור [עובדי עבודה זרה], כי כל איש אשר הלך אחרי בעל פעור, השמידו ה' אלוקיך מקרבך. ואתם הדבקים בה' אלוקיכם, חיים כולכם היום". (דברים ד':4-3).

באופן אינטואיטיבי, די ברור לנו מדוע אסור לגרוע דבר מהתורה. אך מדוע אסור לנו להוסיף עוד על המצוות? האם לא עדיף תמיד לעשות יותר ממה שצריך? קחו לדוגמא יצירת אומנות מפורסמת. האם הייתם מוסיפים מספר קטן של תווים לנעימה שהלחין באך, או כמה כתמי צבע לאחת מתמונותיו של רמבראנדט?! הוספה על דברי התורה מרמזת שהקב"ה לוקה בחסר, וזוהי למעשה סגידה עצמית ליצירתיות של עצמנו.

ההוספה על המצוות איננה עבודת הא-ל, אלא משרתת את צרכיו האישיים של האדם, ונעשית בכדי לגרום לו "להרגיש טוב" עם עצמו. הרי על פי הגדרה, לא ניתן להוסיף דבר על משהו שהוא מושלם. הוספה על דברי התורה מרמזת שהקב"ה לוקה בחסר, וזוהי למעשה סגידה עצמית ליצירתיות של עצמנו. יותר מכך, אותה מחשבה סובייקטיבית שהובילה לבסוף להוסיף על המצוות, עלולה בסופו של דבר גם לגרוע ממה שכתוב בתורה. בגן העדן ניסה הנחש לפתות את חווה לטעום מפרי עץ הדעת. הוא שאל אותה: "האם הקב"ה באמת אמר לכם לא לאכול מפרי העץ הזה?" "בוודאי", אמרה חווה. "ומפרי העץ אשר בתוך הגן אמר אלוקים לא תאכלו ממנו ולא תגעו בו, פן תמותון" (בראשית ג, ג). והרי ידוע לכולנו שהאיסור היה רק על אכילה, ולא על נגיעה!

בשלב זה, מספר המדרש, דחף הנחש את חווה כלפי העץ, דחיפה שגרמה לה לנגוע בגזע העץ בקלילות. "תראי!", אמר הנחש, "את כרגע נגעת בעץ, ושום דבר לא קרה לך. הקב"ה כנראה לא באמת התכוון למה שהוא אמר לכם. את כבר נגעת בעץ, אז עכשיו תמשיכי ותטעמי ממנו". וחווה אכן אכלה מפרי עץ הדעת. מי שמוסיף, לא רק שהוא גורע, אלא סופו שגם יגרע מהכתוב.

הרמב"ם מסביר את החשיבות שקיימת בקבלת התורה כפי שהיא, בלי לשנות דבר ממנה: "דבר ברור ומפורש בתורה, שהיא מצוה עומדת לעולם ולעולמי עולמים: אין לה לא שינוי, ולא גרעון, ולא תוספת… לפיכך אם יעמוד איש, בין מן האומות ובין מישראל, ויעשה אות ומופת ויאמר שה' שלחו להוסיף מצוה או לגרוע מצוה, או לפרש במצוה מן המצוות פירוש שלא שמענו ממשה, או שאמר שאותן המצוות שנצטוו בהן ישראל אינן לעולם ולדורי דורות, אלא מצוות לפי זמן היו [מצווה שהיתה קשורה לתקופה ספיציפית בהסטוריה], הרי זה נביא שקר, שהרי בא להכחיש את נבואתו של משה, ומיתתו בחנק, על שהזיד לדבר בשם ה' אשר לא ציוהו. ברוך שמו [הקב"ה], ציווה למשה שהמצווה הזאת לנו ולבנינו עד עולם, ולא איש אל ויכזב [הקב"ה הוא אינו כמו בני אדם, שמשנים את דעתם]" (הלכות יסודי התורה, ט, א).

יצירת האומנות הזו עלולה להיהרס גם אם נוסיף עליה וגם אם נגרע ממנה אפילו פרט אחד קטן. ההלכה היהודית היא מדע מטאפיזי מדויק, וכמו שהוספה קטנה של חוט ברזל לטלפון הסלולרי שלכם תגרום לכך שלעולם לא תצליחו לקלוט בו שום שיחה נוספת, כך גם אסור לנו להתעסק עם ההלכה היהודית וכדברי שלמה המלך: "תורת ה' תמימה" (תהילים י"ט:8). יצירת האומנות הזו עלולה להיהרס גם אם נוסיף עליה וגם אם נגרע ממנה אפילו פרט אחד קטן.

הרב חיים נבון מוסיף לנו עוד נקודה מעניינת: בשנים שלפני מלחמת העולם הראשונה, הצהירו מנהיגי תנועות הפועלים באירופה שהם לא יתנו למלחמה לפרוץ, אם יכריזו המדינאים על מלחמה, הפועלים פשוט יסרבו להתגייס. נאמנותם למעמד הפועלים הבינלאומי תבלום את נאמנותם למדינתם. ביום שהוכרזה מלחמת העולם הראשונה, כל ההצהרות נשכחו, והפועלים זרמו בהמוניהם אל לשכות הגיוס. ההיסטוריונים עדיין מעיינים במאורעות הימים ההם, שהוכיחו סופית שנאמנות לאומית גוברת על סולידריות סוציאלית. אנחנו נפיק מהאירועים הללו לקח כללי יותר: לפעמים אי-אפשר להמשיך לשמור על נאמנות כפולה.

שמעתי פעם דרשה נאה על הפסוק "והיה כאשר תריד, ופרקת עולו מעל צווארך" (בראשית כ"ז, מ): "כאשר תריד", אם תוסיף על תרי"ג המצוות את המצווה התרי"ד, "ופרקת עולו": תבטא בכך את פריקת עולו של הקב"ה. ההיגיון שמאחורי דרשה זו הוא פשוט: הוספת ציוויים שלא נכללו בתורה, מבטאת הכרה במקור סמכות נוסף מלבדה. כאשר האדם מחוקק לעצמו מצוות ואיסורים, הוא בעצם מצהיר, שמלבד מחויבותו לחוקי ה', הוא מחויב גם למערכת אחרת. כמובן, חז"ל הוסיפו סייגים ומצוות דרבנן, אך תוך הכרה בהבדל שבינן לבין המצוות מן התורה. כאשר אדם טוען שהמצווה שהוא מוסיף היא באותו מעמד כמו התורה, הוא פוגע בבלעדיות של התורה האמיתית, כפי שנמסרה לנו. הפילוסוף אמיל פקנהיים דיבר על כך שאחרי השואה נוספה ליהודים "המצווה התרי"ד" – "אל תיתן להיטלר ניצחון שלאחר המוות". ה"מצווה" הזו מחייבת את העם היהודי להוסיף ולהתפתח, הן מבחינה חומרית והן מבחינה רוחנית. אך פקנהיים, למרות הניסוח הבוטה, לא ניסה להשוות את ה"מצווה" שלו למצוות התורה. כאשר אדם מכיר בכך שהוא אינו יכול להוסיף על הגרעין הקשה של מצוות התורה, אין הוא עובר על "לא תוסיף".

והנה לפנינו מגיע בצעדים מהירים יום מיוחד והוא טו' באב. הרמב"ן בפרשה קובע שמי שמוסיף חג למערכת החגים שלנו עובר על האיסור "לא תוסיף". בדורנו אנו עדים לשטף של חגים חדשים, שלא שערום אבותינו. יש, למשל, החוגגים את ט"ו באב, "חג האהבה". אבותינו אכן חגגו את היום הזה, אך בגלל סיבות אחרות לגמרי: למשל, משום שביום זה כלו מתי מדבר, ומשום שבו נִתנו הרוגי ביתר לקבורה (בבא בתרא קכא ע"א-ע"ב). אינני בטוח שכל הצוהלים בט"ו באב של ימינו חושבים דווקא על מתי המדבר, או על הרוגי ביתר. אם הם חושבים על ביתר, מן הסתם זו בית"ר אחרת.

יהיה מן הסתם מי שיאמר, שגם בימי חז"ל לא כל החוגגים חשבו על מתי המדבר. ואכן, אני מסתכל בעין ביקורתית על חגיגות ט"ו באב של ימינו לא כל כך בשל תוכנן, כמו בשל מקורן. לכולם ברור שמדובר בחג שלא רק תוכנו הועתק מ"ולנטיינז דיי", אלא גם מקור התוקף שלו אינו בערכים יהודיים, אלא בדת האהבה הבינלאומית. חוגגי ט"ו באב משתתפים בפולחן אוניברסלי של דת האהבה, שמהווה תחליף לדתות האמיתיות. הדת הזו מתחרה היום עם התורה שלנו. לא מדובר כאן רק על תכנים בעייתיים, אלא על שעבוד לדת אחרת. מדובר בעבודה זרה חדשה. האהבה כלשעצמה היא ודאי ערך חיובי, ואין כל רע ב"יום אהבה". אך יש לי ביקורת חריפה על המערך התרבותי שהיום הזה משתלב בו בימינו.

האהבה היא הדת החדשה שהומצאה במאה העשרים. ט"ו באב הוא – להבדיל – יום הכיפורים שלה. מי שחוגג גם את יום הכיפורים המקורי, וגם את "יום הכיפורים" הגרוטסקי של דת האהבה, עלול להיות סוכן כפול. בנקודה הזו צריך לעמוד לנגד עינינו האיסור הנחרץ של התורה: "לא תוסיפו".

ונסיים בסיפור שקראתי בעלון שלום לעם.

כל המוסיף גורע!

כולם קראו לו ה'קמצן', והוא דווקא די התחבר לתואר, אם כי אילו היו שואלים אותו הוא היה מעדיף את ה'חסכן', אבל כל עוד זה לא עולה לו כסף אז מבחינתו זה בסדר. כולם בשכונה ידעו שמר קמצינסקי לא נותן שקל, לא מלווה אגורה ולא משאיל עפרון.

השכן ממול שנתקע כמה פעמים בלי שקית חלב בגלל שמר קמצינסקי לא משאיל, החליט ללמד אותו לקח שאותו לא יישכח בחיים שלו.

'תוכל להשאיל לי את כוס הכסף שלך?' גילה השכן עזות מצח כשדפק על דלת בית ה'קמצן'.

– 'אני לא משאיל כלום! פרינציפ!'

השכן הושיט לו את שעון הזהב שלו, ואמר: 'זה חשוב לנו, יש לנו הערב אירוע, מסיבת שבע ברכות לכבוד נשואי הבת, אם לא אחזיר לך את הכוס תוך שעה, השעון שלך!'

מול הצעה כזו לא יכול היה הקמצן לעמוד והוא הסכים.

חמישים וחמש דקות חלפו, והשכן דופק שוב בדלת, הפעם בידו שתי כוסות. הכוס הגדולה והמקורית של קמצינסקי, ועוד כוסית כסף קטנה ויפה.

– 'מה זה?!' שאל קמצינסקי בחמדנות.

– 'מגיע לך מזל טוב! בדיוק כשהכוס שלך הייתה אצלנו נולדה לה בת, הנה היא החמודה הקטנה.'

– 'מזל טוב, מזל טוב!' הנהן קמצינסקי בראשו, החזיר את שעון הזהב ולקח את שני הכוסות. 'נעים לעשות אתך עסקים!'.

כשהשכן דפק בדלת למחרת וביקש שתי פמוטות כסף, לא ניסה קמצינסקי אפילו לסרב. וזה השתלם לו. השכן חזר בתום הערב עם ארבעה פמוטות, שניים קטנים, 'נולדו להם תאומים', לחש בהתנצלות, 'שמרנו עליהם בשבילך'. קמצינסקי יצא מכליו, 'שיהיה רק בשמחות,' אחל מעומק עליו, 'ותבואו תמיד. אה, כן, בטח בשבת יבואו הרבה אורחים תצטרך להרבה פמוטות, יש לי קנדלברה עתיקה מזהב טהור בעלת עשרה קנים להדלקה, אתה מוזמן לקחת אותה לשבת!'.

– 'אבל אני צריך את השעון לשבת, לא אוכל לתת לך אותו כמשכון!'

– 'אין צורך, באמת שאין צורך, הלוא ידידים אנחנו, תקבל את הפמוט גם בלי משכון!'

עם צאת השבת דפק קמינצקי בדלת ביתו של השכן בציפיה דרוכה: 'נו, יש חדש?' שאל.

– 'יש, יש חדש,' השיב השכן בקול נוגה, 'הקנדלברה מתה!'.

'מתה?! מ'זת'ומרת מתה?! ממתי פמוט יכול למות?!'

– 'וממתי כוס כסף יכולה ללדת?!' החזיר לו השכן. 'מי ששתק אז, מוטב לו שישתוק גם עכשיו!'.

תופעה זו בדיוק רוצה התורה למנוע כשהיא מצווה עלינו בפרשה זו: 'לֹא תֹסִפוּ עַל הַדָּבָר אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוֶּה אֶתְכֶם וְלֹא תִגְרְעוּ מִמֶּנּוּ'.

בבקשה אל תגעו בתורה, אל תנסו לשפר, ליפות ולהוסיף על פי דעתכם, על פי מה שנראה לכם, על פי ההיגיון האנושי. נהגו בה כמות שהיא מצווה, על פי העקרונות והכללים שניתנו מסיני. בבקשה, אל תוסיפו. כי מי שמוסיף כשלא צריך, עלול גם לגרוע כשצריך.

 

ומכיוון שדיברנו שהתורה אינה רוצה שנוסיף או נגרע וחכמים מדברים רבות על ההסתפקות במה שיש לנו, אייחד את פינת המולטימדיה למושג הסתפקות במועט. (הערה: כמובן שהסרטונים יכולים לשמש אתכם גם לנושאים אחרים)

הנה שני סרטונים שיהיו בעזרת השם במארז הכפול בנושא "מוסר השכל" שיצא בקרוב

·  אין לי מלח – 

·  אדם בלי ידיים ובלי רגליים – 

ועוד שלושה מעניינים

  • כולם בשביל אחד – 

·         לקיחת אחריות / דוגמא אישית 

  • החיים כמו רכיבה על אופניים – סרטון זה נמצא בדיסק מספר1 – 

  • ואחד לסיום מהמארז "סרטונים מדהימים" – 

לסיום בדיחה כשרה

שמוליק שהיה יהודי שומר מצוות וגם גאון פיננסי לא קטן, עזב את ברוקלין
לטובת הצעת עבודה כסגן נשיא של חברת ברוקרים ידועה במדינת יוטה, שידועה כמדינת המורמונים.
 
אולם עם הזמן, הלחץ על הנשיא מכיוון הדירקטוריון הלך וגבר.  "לא יכול להיות שיהודי ינהל לנו את העסק. אנחנו נוצרים דתיים כאן" אמרו לנשיא החברה.
 
הנשיא לקח את שמוליק לשיחה והסביר לו שאין ברירה והוא יהיה חייב להתנצר אם ברצונו להמשיך להחזיק במשרה המכובדת, שגם באה כמובן עם משכורת בת שש ספרות.
 
לשמוליק לא הייתה ברירה. עם כל הקשיים שהיה לו להתנצר, לא  קל לאבד משרה כזו. הוא בא הביתה ואמר לאשתו. "מיום ראשון אנחנו מתחילים ללכת עם הילדים לכנסיה".
 
  וככה עברו כמה חודשים, כשאשתו צפורה  לא מפסיקה להציק לו . " קשה לי ככה, אני מתגעגעת לשבת, להדליק נרות, קידוש, חגים. כסף זה לא הכל ". 

וככל שהציקה לו, כך גברו על שמוליק מיודענו יסורי המצפון .עד שיום אחד בא לנשיא החברה שלו ואמר לו: "אני לא יכול להמשיך ככה. כולי מלא יסורים מבפנים, כסף זה לא הכל, אני לא ישן בלילה וכך גם אשתי.  נולדתי יהודי ואני רוצה למות יהודי. אם אתה רוצה שאתפטר, אני אתפטר מבלי לעשות מזה עניין".
 
הנשיא הביט עליו בתדהמה ואמר לו: "סמואל (כך קראו לו הגויים), מצטער, לא ידעתי  שזה כל כך קשה לך, חשבתי שזה עניין של מה בכך . אתה יודע מה, תישאר אצלנו בעבודה ותהייה יהודי כרצונך. אני אטפל בשאר".
 
חזר שמוליק הביתה שמח וטוב לב, רץ לאשתו שישבה על הכורסה מול הטלוויזיה וצפתה בתכנית של ריקי לייק ואמר לה:"צפורה, לא תאמיני, קרה לנו נס ! אנחנו חוזרים להיות יהודים, דיברתי עם המנהל והוא משאיר אותי בעבודה". 

 צפורה הביטה עליו בעיניים יורקות אש ואמרה לו: "תגיד לי, אתה השתגעת ?!?!" 
 שמוליק, המום, אמר לה: "אבל חשבתי שזה מה שאת רוצה ! כל הזמן בכית לי, את לא רוצה להיות שוב יהודיה ?!"  .
 
צפורה הביטה עליו, עצבנית עוד יותר, ואמרה לו בזעם: "בטח שאני רוצה, בוודאי שאני רוצה.. אבל עכשיו ?! שבועיים לפני פסח ?!?! "

 

 

פרק 417 פרשת דברים – "התנהלות מתוך פחד"

פרשת דברים – התנהלות מתוך פחד

והשבוע בתוכן הפרק

·         רעיון חינוכי "התנהלות מתוך פחד"

·         מתורתו של אור החיים

·         מתורתו של הרב שטראוס

·         קצת לקראת תשעה באב

·         סרטונים

·         ספור מרגש במיוחד שכל מי שקורא לא יכול שלא להתרגש

·         ובדיחה כשרה לסיום

ברצוני להציג שלושה כיוונים להסתכלות על הפרשה

הסתכלות ראשונה

משה הוא לא גיבור הספר אותו הוא מספר, אלא העם אותו הוא מנהיג כבר כמה וכמה שנים טובות. דרך מסירת הסיפור היא נאום אחד ארוך מאוד של משה, אותו אחד שבתחילת הקריירה הצהיר על עצמו שהוא כבד-פה. הספר ילך קדימה ואחורה בזמנים, אבל זמן האמת של מסירת הסיפור הוא קריטי כי הוא מתרחש ערב הכניסה לישראל, לפני מות משה – אותו אחד שבלידתו ועל פי מדרשים, עוד טרם לידתו, קיבל את הייעוד להיות נביא ומושיע. זהו אותו משה עליו ייאמר בסוף ספר דברים וְלֹא קָם נָבִיא עוֹד בְּיִשְׂרָאֵל כְּמשֶׁה אֲשֶׁר יְדָעוֹ יְהֹוָה פָּנִים אֶל פָּנִים.

בקריאה של הפרשה הראשונה קשה שלא הרגיש את הכעס העצום, אפילו האלים, של משה כלפי שומעיו. המילה 'לא' או 'ולא' מופיעה עשרים וחמש פעמים בהקשר המאשים את עם ישראל, שלא האמין או לא הקשיב לאלוהים או למשה שליחו. הפרשה מלאה במנות כה גדושות של כעס ומרמור, עד שבצר לי נזכרתי בנקודה המסוימת אליה מגיעים בטיפול פסיכולוגי. רגע בו אתה מתמלא בהאשמות כלפי ההורים, האחים, העבודה, הרמזורים ולסיום כלפי כל העולם. בטקסט קצר משה מזכיר את כל העוולות של העם, את הרגעים הקשים והמכוערים, את המלחמות בדרך ואת חוסר האמונה של העם שאלוהים נלחם עבורו וכל מה שהוא צריך לעשות זה להאמין בו, אלא שאפילו את זה הוא לא מצליח לעשות. די ברור שמשה מוציא את האכזבה שלו מפני שאחרי כל הטרחה והדרך שעשה הוא לא רשאי להיכנס לארץ ישראל. די ברור שהוא כועס שאם העם לא היה כל-כך בעייתי ולא היה מקבל עונשים בסגנון "ארבעים שנה ביציאה", הוא היה זוכה להנהיג אותם פנימה ולטעום חלב ודבש לעת זקנתו. גם חז"ל שמו לב שבפרשה יש הסבר אחר לסיבה מדוע משה לא נכנס לארץ. משה תולה את הסיבה בחטא המרגלים ומסביר שהדור הראשון, כולל הוא עצמו, נענשו.

המילים הראשונות של משה בפרשה הן אלו: יְהוָה אֱלֹהֵינוּ דִּבֶּר אֵלֵינוּ  והאחרונות הן: לֹא תִּירָאוּם כִּי יְהוָה אֱלֹהֵיכֶם הוּא הַנִּלְחָם לָכֶם. המשפטים מאפשרים לראות קצת מהתהליך שהוא עובר. כשהוא מתחיל את דבריו הוא באמת מתעתד לעשות סיכום של כל קורות העם, אבל תוך כדי דיבור הוא נזכר בכל הקשיים שהעם הערים עליו. קשיים שאילצו אותו לומר דברים כמו: לֹא אוּכַל לְבַדִּי שְׂאֵת אֶתְכֶם, וכן הלאה. תוך כדי הדיבור, כשהוא רואה את כל העם לפניו, עומד בעיניים מייחלות לעתיד שהוא לא יזכה לו, הוא כנראה נזכר במוות המתקרב שלו ובהחמצת ארץ ישראל, וכך, בכל פיסת נאום הוא הולך ומתרחק ממאזיניו עד שבסוף הפרשה הוא מפריד את עצמו מהם ובחצי פה מתוודה שאלוהים כבר לא נלחם עבורו, אלא עבורם.

הסתכלות שניה

בפרשת "דברים" ניתנה הבמה למשה. הוא מתייצב לפני העם לבדו ומדבר מהלב.  מדבריו אנו למדים על אכפתיות, על אחריותו האישית ועל דאגתו האמיתית לעם ישראל.  משה מזכיר לעם כי ה' הוציאו ממצרים ודאג לכל מחסורו במדבר במשך ארבעים שנה. הוא מזכיר את קריעת ים סוף ואת מעמד מתן תורה, את ירידת המזון מהשמיים, את עמוד הענן ועמוד האש שהנחו את בני ישראל, והוכיח את דאגתו הצמודה של הבורא בכבודו ובעצמו לעמו. משה אומר לעם "ובמדבר נשאך ה', כאשר ישא איש את בנו בכל הדרך אשר הלכתם", למרות כל זאת עדיין היו אנשים שהרבו להתלונן, לעורר מחלוקות ומריבות ולהיות כפויי טובה.  גם המרגלים שחטאו היו חסרי אמונה, התסיסו את העם והחלישו את רוחו. כלומר, למרות כל הניסים והנפלאות עדיין יש אנשים חסרי אמונה, מרירים, מתלוננים ומתגעגעים לסיר הבשר במצרים. כיצד ייתכן הדבר?! התשובה היא: שאננות, אדישות והיצמדות לשגרה, זיכרון קצר מועד, השתעבדות מוחלטת לחומר ולגשמיות. משה בדאגתו הרבה, מזהיר את העם (ואותנו) מפני דיבורים שליליים, ובעיקר מפני שנאת הזולת. דברי משה ופרשת "דברים" מדגישים את הכוח שיש לדיבור. דיבור חיובי עשוי להועיל ולבנות דברים טובים, ודיבור שלילי עלול להדביר ולהרוס. ישנם אנשים השונאים אחרים סתם משום שהם שונים מהם בחיצוניותם או משום שאינם מסכימים לדעתם. שונאים כך סתם, ללא סיבה אמיתית, שנאת חינם. המילים והדיבור שלנו למעשה יוצרים עבורנו "גן עדן" או חלילה "גיהינום". במדבר סיני לעם ישראל לא היה חסר כלום: דאגו לכל מחסורם, הם זכו להשגחה אישית, קרו להם ניסים, ובכל זאת מתוך שאננות ואדישות אנשים לא שלטו בדיבוריהם השליליים, חטאו ונענשו. גם שבית המקדש היה קיים לא היה חסר דבר. היה נדמה שהגענו אל המנוחה ואל הנחלה, אבל גם אז, מתוך שאננות ואדישות, אנשים לא שלטו בדיבוריהם השליליים. ידוע כי הסיבה העיקרית לחורבן בית המקדש השני הייתה שנאת חינם וחוסר כבוד בין איש לרעהו.  מחלוקות הן חיוביות אם הן נובעות מתוך ענווה ורצון להגיע לאמת, אך שהן נובעות מתוך אגו ואינטרסים אישיים, הן הרסניות ביותר, הדיבור מוציא לפועל את המחשבות. המחשבות נעלות ורוחניות יותר מהדיבור הגשמי, ולכן המחשבות מסמלות את ספר "במדבר"-שם קרו נסים שמימיים מלמעלה והופנו אלינו למטה. בספר "במדבר" דברי הבורא התבצעו מלמעלה למטה :"וידבר ה' אל משה". לעומת זאת בפרשת "דברים" ובספר "דברים" כולו-משה הוא זה שמדבר ונואם לבני ישראל :"הדברים אשר דיבר משה אל כל ישראל", כאן מאפשר ה' למשה וגם לנו להוציא לפועל את הכוחות האנושיים, לבטא את המחשבות באמצעות דיבור מעשי ולבטא את הניצוץ האלוקי הנמצא בתוכנו, כי האדם והכוח האנושי גם הם חלק מן הבריאה האלוקית. ה' נתן לנו הוראות וצייד אותנו בכלי נשק חזקים-מחשבות חיוביות, דיבורים ומעשים-כדי שנוכל להשתמש בהם ביום יום, להשפיע ולשפר את חיינו. בספר "במדבר" למדנו כי בני ישראל היו פסיביים והם פשוט קיבלו מהשמיים מתנות רבות.  פרשת "דברים" וכל ספר דברים נותנים כוח לאדם להיות אקטיבי, לשלוט בדיבורו, ולבצע זאת בשטח בחיי היום יום. האדם לא יכוך לשבת בחיבוק ידיים ולצפות מהבורא שיעשה לו נס. האדם צריך לשלוט במחשבותיו ולהוציא אותן לפועל על ידי דיבור (מילה טובה, עידוד, פרגון לזולת) ומעשים. מה שווה רעיון טוב או לימוד רוחני נעלה אם לא מוציאים אותו לפועל ומיישמים את הדברים בשטח? בני ישראל עוזבים את המדבר ומתחילים תהליך חדש. דיבורים חיוביים ואהבת חינם בין איש לרעהו בסופו של דבר יגרמו לשלום, לבנייה ולצמיחה חיובית לנו ולכל סביבתנו.

הסתכלות שלישית

הרב גלעד שטראוס מביא לנו עוד הסתכלות מעניינת בפרשה.

סיפור המרגלים הוא סיפור של פחד וחרדה שהביאו להתמוטטות . אוירת הפחד מביאה את העם לומר דברים קשים על הקב"ה (שם; כז): " ותרגנו באהליכם ותאמרו בשנאת ד' אתנו הוציאנו מארץ מצרים לתת אתנו ביד האמרי להשמידנו". תאורי המרגלים שוברים את רוחו של העם (דברים א; כח): "אחינו המסו את לבבנו לאמר עם גדול ורם ממנו ערים גדלת ובצורת בשמים וגם בני ענקים ראינו שם". משה מזכיר את גבורות ד' במצרים ואת הנהגתו הניסית במדבר, אבל אין לו אין סיכוי (שם; ל – לג): " הוא ילחם לכם ככל אשר עשה אתכם במצרים לעיניכם… נשאך ד' אלהיך כאשר ישא איש את בנו… ד' אלהיכם ההלך לפניכם בדרך לתור לכם מקום לחנתכם באש לילה לראתכם בדרך אשר תלכו בה ובענן יומם".

הדבר המדהים הוא המהפך מפחד לגבורה איתנה שנוצר תוך זמן קצר ביותר. לאחר שהעם שומע את גזרת ד' למנוע מהם את הכניסה לארץ מיד הם נאזרים בגבורה אדירה (שם; מא) "ותענו ותאמרו אלי חטאנו לד' אנחנו נעלה ונלחמנו ככל אשר צונו ד' אלהינו ותחגרו איש את כלי מלחמתו ותהינו לעלת ההרה".דברים אלו מעוררים שאלות גדולות:

אם הם יכלו עכשיו להאזר בגבורה מדוע לא יכלו להתחזק קודם בדברי משה?

אם קודם הפחד מוטט אותם, כיצד גזרת ד' הפיחה בהם אומץ וגבורה מידיים ודחפה אותם לצאת למלחמה?

ממילא עולה גם שאלה שלישית – מדוע מסרב הקב"ה לקבל את התיקון שלהם? מדוע הקב"ה מסרב להיות בקרבם?

נראה, שבירור סוגיה פסיכולוגית זו חשוב לכל אחד מאתנו מפני שהוא נוגע בשרשי הכוחות המניעים אותנו לפעול או להירתע מפעולה . למרות שבמבט ראשוני נראה כאילו המעפילים מבקשים תיקון לחטאם. מבט מעמיק ופנימי מלמד שהם לא עברו כל שינוי. הם לא התהפכו מפחדנים לגיבורים. תגובתם ממשיכה את כניעתם לפחד. השינוי היחיד שעבר עליהם הוא שעתה פחדו מהגזרה האלוקית יותר. אם היו מבקשים באמת תיקון לחטאם היו שואלים את משה מה עליהם לעשות, היו ממתינים בסבלנות לקבל ממנו תשובה. אבל הם מגיבים בדחיפות (שם; מא): "חטאנו לד' אנחנו נעלה ונלחמנו"… הם לא פועלים מתוך מחשבה ושיקול דעת אלא בבהלה, רק הפחד מפני ד' דוחף אותם. כאן מתגלה לנו דרך שגויה בעבודת ד'. דרך שלעיתים גם אנחנו הולכים בה: עבודת ד' מתוך פחד.  האדם לא באמת שלם עם המעשה שהוא עושה. לא באמת מזדהה עם הדרך, אלא פועל מתוך הבנה שהוא עלול להיפגע ולהינזק.

הדבר נכון לא רק בעבודת ד' אלא גם בהתנהלות חברתית. לעיתים אנחנו תומכים במישהו לא מפני שאנחנו מסכימים איתו אלא מפני שאם לא נתמוך בו נפסיד. לעיתים אנחנו נמנעים מלהאבק על דבר שאנחנו מאמינים בו, מפני שהמאבק הזה עלול לגרום לנו נזק. בכל התנהגות כזאת אנחנו הולכים בדרכו של דור המרגלים – לא האמת והאמונה מכוונים את צעדנו אלא הפחד והרצון להגן על עצמנו בכל מחיר.

הקב"ה מעוניין שהדור שיכבוש את הארץ יפעל מתוך אמונה ובטחון בד'. דור שפועל מתוך פחד לא מתאים לנחול את ארץ ישראל. לכן ימתין העם עוד ארבעים שנה במדבר. הבנים שיולדו ויגדלו בתנאי המדבר הקשים יתחנכו לגבורה ומסירות לד' – אלו הבנים שמשה מדבר אתם כאן ומסביר להם מדוע הוריהם לא זכו להכנס לארץ. אלו הלוחמים שבהנהגתו של משה זכו כבר לכבוש את ממלכות סיחון ועוג וזכו לנצח את מדין. זה יהיה הדור שיחד עם יהושע ינחל את ארץ ישראל מתוך גבורה ומסירות נאמנה לדרך ד'.

ונסיים ברעיון חינוכי לימים אלו: פרשת השבוע פותחת בפסוק : אלה הדברים אשר דבר ה' אל כל ישראל במדבר בערבה מול סוף בין פארן ובין תופל ולבן וחצרות ודי זהב. על פי הפשט משה רבינו רומז לבני ישראל על מעשיהם השליליים, אך כדי לא לפגוע בהם הוא מזכיר רק את המקומות, כדי שיזכרו במעשיהם ויחזרו בתשובה.

"אור החיים" הקדוש בפירושו טוען לרמיזה אחרת: רמיזה על המידות שהאדם צריך לדבוק בהן:

א. "בעבר"-שייקח האדם ממידותיו של אברהם אבינו העברי.

ב. "הירדן "-לשון מרדות. האדם צריך לשאוף לשלמות ולרדות בעצמו וזה עדיף על לחץ חצוני.

ג. "במדבר" –שאדם צריך להיות עניו כמו המדבר שכולם דורכים עליו.

ד. "בערבה"- המילה ערבה רומזת לערבות הדדית.במקום ובזמן שצריך יש להוכיח את חברו ולא להסתתר מאחורי הענווה .

ה. מול סוף – לראות תמיד ממול את ה"סוף"- שיזכור אדם את יום המיתה ואז יהיה כל ימיו בתשובה.

ו. "בין פארן ובין תופל" – שיקרין "פאר" ושמחה חיצונית לכל הסוססים אותו, אך כלפי עצמו תמיד ידאג לשפר ותקן את ה"תפל".

ז. "ולבן"-רומז על לב טהור ונקי.

ח. "וחצרות" –רומז לחצרות ה' .כלומר תלמוד תורה.

ט. "ודי זהב"-שיאמר לזהב: די! הסתפקות במועט.

 

ואחתום בסיפור מרגש במיוחד המתקשר לימים בהם אנו נמצאים שסיפר ש"ז שרגאי, שיצא כשליח לפולין אחרי המלחמה וחזר משם עם העדות הבאה, הממצה, לעניות דעתי, את האמפטיה העמוקה שבה מעמידה השואה את היהודי המאמין:

זוהי כוחה של אמונה

בעזבי את פולין בפעם השנייה. הייתה זאת בחצות לילה, ליוו אותי ידידים וחברים משכבר הימים לתחנת הרכבת בוורשה, וגם אנשי השלטון הפולני. בשעת הפרידה כשעמדתי על יד הקרון בתחנה, ניגשה אלי אישה ובקשה בפיה: יש לה אחות בירושלים שבעלה עובד ב'תנובה' ברחוב יחזקאל, ואביה הזקן נוסע אליה באותה הרכבת, ובקשתה שאכניס אותו בתא שלי כדי שימצא בחברה של יהודי. נעניתי לה כמובן. עליתי יחד אתה לקרון והעברנו את אביה ואת כל חפציו – מטענו הדל, לתא שלי.

כשנכנסתי אחר כך לתא והתבוננתי ביהודי. ראיתי לפני פנים צהובים כשעווה, זקן לבן, עיניים מעוצבות וכולו פקעת עצבים. כשהתחלתי לשאול אותו: מי ומה וכו', שתק ולא ענה דבר.

שתקתי אף אני. אחרי זמן מה ביקשני לעזור לו לפתוח את המזוודה שלו. בתוכה ראיתי שופר, פמוטים, הבדלה, טלית ותפילין, כמה ספרים וכמה כתנות, ועוד כמה דברים. הוציא לו ספר 'נועם אלימלך' ועיין בו. לא ניסיתי להיכנס אתו לשיחה עוד כי הרגשתי שזה לא לרצונו.

לפני שהשתטחתי על הספסל לישון (אחרי המלחמה, טרם היו בפולין ספסלים מרופדים ולא קרונות שינה) לקחתי לי משהו לשתות ושאלתיו אם גם הוא מוכן לשתות משהו. נענע בראשו לאות הסכמה. מזגתי לו כוס. אחרי ששתה, התחיל לשוחח אתי וסיפר לי בקיצור שהוא מגאליציה. חסיד בעלז. שבע-ימים, אך גם שבע-צרות. וגולל לפני כל מה שעבר עליו תחת שלטונו של היטלר. איך ששיכל את אשתו ואחדים מילדיו ואיך ניצול, ועתה עולה הוא ל'ארץ-החיים'. פתאום הפסיק ונדם. לא המשיך. נשאר יושב עצוב עיניים. אחרי שתיקה מדכאת זו של כמה רגעים, יצאתי מן התא. בשובי מצאתיו שטוח על הספסל. אף אני השתטחתי על הספסל השני, אך לא יכולתי לעצום עין, וכל מחשבותיי התרכזו באיש שממולי ובכל מה ששמעתי ממנו.

לפנות בוקר עם שחר. קמתי להתפלל לפני שייכנסו ברכבת נוסעים לא-יהודים. האיש ממולי לא קם ולא נע, למרות שלא ישן, ואחרי התפילה הוצאתי מאמתחתי משהוא לשתות ולאכול. שאלתיו אם רוצה משהוא לשתות. לא ענה. אחרי כמה שעות שאלתיו שוב, והוא נענה לי בראש שמוכן לשתות. וכך כמה פעמים ביום שתה משהו. אולם לא הוציא הגה מפיו. עיין בספר במקצת, ישב. ושתק. שתיקתו היתה איומה והשרתה עלי דכאון נורא. לא ידעתי נפשי.

אחרי חצות היום פתח ואמר:

אחרי כל מה שעבר עלי ואחרי כל מה שעיני ראו, וה' לא ריחם ולא חמל – לא אתפלל אליו. ארגיזו גם אני.

שתקתי ולא עניתי מאומה. אנחה התפרצה מלבי ולא אמרתי מאומה. אף הוא חזר לשתיקתו. לפנות ערב, כמעט החשיך, התחלתי לסדר לי את חפצי לרדת בפראג (הוא המשיך לפאריס), והנה ביקשני פתאום לעזור לו להוריד את המזוודה, הוציא את הטלית והתפילין, התעטף בטלית, הניח תפילין ועמד להתפלל.

נדהמתי מהשינוי הפתאומי. ברם, שתקתי ולא אמרתי מאומה. אחרי שסיים את תפלתו. פתח ואמר:

על פי דין איני צריך להתפלל. ברם, וכי הכל-יכול אינו זקוק ואינו ראוי לרחמנות?! מה יש לו עכשיו בעולם? מי נשאר לו? ואם הוא ריחם עלי ונשארתי בחיים, זכאי הוא שארחם גם אני עליו. קמתי לכן והתפללתי.

סיים את דבריו ודמעות זלגו מעיניו והתחיל לבכות בקול. 'אוי. ארחמנות אויך אויפן רבונו של עולם'.

אף אני בכיתי אתו. נפרדתי ממנו מתוך דמעות ומתוך ברכה: להתראות בירושלים ונזכה לביאת המשיח.

תמונה מזעזעת זו, לא תימחה ממני לעולם. אף היום מצלצלים באזני דבריו: 'ארחמנות אויך אויפן רבונו של עולם'…

והשבוע בפינת המולטימדיה:

·         סדנת פחדים – סרטון מוכר אך תמיד שווה  – 

·         פחד לעשות שינוי – הסרטון נמצא במארז בנושא רגשות – 

שאר הסרטונים נמצאים בפרק הנוסף שצרפתי על תשעה באב

לסיום בדיחה

א.למביני עניין

חסיד אחד מגיע למקווה ורואה שהמים מגיעים רק עד האמצע ולא מבין מה קורה

עונה לו האחראי – "זה שממלא את המקווה בכלור עוד לא הגיע…"

 

 

פרק 416 פרשת מסעי "גם לסכם צריך לדעת"

פרשת מסעי – גם לסכם צריך לדעת

והשבוע בפרק על פרשת מסעי

·         רעיון חינוכי "גם לסכם צריך לדעת"

·         מתורתם של רש"י, רמב"ם והספורנו

·         רעיון של דר' מוטי גולן

·         סיפור על רבי יוסף דוב  הלוי סולובייצ'יק

·         שירו שדל שלמה גרוניך "המסע לארץ ישראל"

·         קצת על העלייה מאתיופיה

·         קצת על ערי מקלט

·         ולסיום בדיחה כשרה

ארבעים שנות נדודים עברו בני ישראל במדבר, פרשת מסעי מסכמת את כל שנות הנדודים ומתחילות בה ההכנות לכניסה לארץ. הפרשה פותחת ברשימת סיכום של כל תחנות בני ישראל במדבר, החל במסע הראשון מרעמסס לסוכות וכלה במסע האחרון מהרי העברים לערבות מואב. ברוב התחנות מוזכר רק שמה של התחנה, בשאר התחנות מוזכר בקצרה גם סיפור קורות בני ישראל באותה תחנה. וכך 40 שנה מקופלות ב-49 פסוקים.

לפרשתנו ניתן לקרוא גם פרשת הרשימות, כי בנוסף לרשימת המסעות ישנן עוד שתי רשימות בפרשה: רשימת גבולות הארץ ורשימת מנהיגי ישראל בכניסה לארץ. שתי רשימות אלו קשורות לאותו נושא– ההכנות לכניסה לארץ ישראל. עם סיום המסע וחניית בני ישראל בעבר הירדן מול יריחו מסתיימת לה תקופה ומתחלף לו דור, דור יוצאי מצרים שהנהיג את העם הלך לעולמו וההנהגה עוברת לדור ילידי המדבר והם אלו שיכניסו את בני ישראל למדבר.

משה רבנו מנהיג יוצאי מצרים לא ייכנס עם בני ישראל למדבר אך כמנהיג אמיתי חשוב לו גורל עמו ולכן הוא דואג גם ליום שאחרי מותו. הוא ממנה מנהיגים חדשים ומפרסם את שמותיהם כדי שיהיה ברור מי המנהיגים אחרי מותו , וכדי שיהיה ברור לבני ישראל להיכן הם נכנסים נותן להם משה רשימה מפורטת של גבולות הארץ.

אחת מן השאלות שנשאלה ע"י פרשני המקרא, היא: "מדוע התורה מונה מספר רב של "מסעות עם ישראל במדבר" [42 מסעות!]? מהי המשמעות של ציון ופירוט השמות של המקומות שבהם "נסעו" בני ישראל מיציאתם ממצריים ועד לכניסתם לארץ"? והאם ניתן ללמוד מ"עובדות יבשות" אלה מוסר ולקח חינוכי, ערכי, אמונתי גם לימינו אנו?!

רש"י, בפרשנותו לפסוק הראשון של "פרשת מסעי", בשמו של ר' משה הדרשן, שואל ומשיב כהאי לישנא: "ולמה נכתבו המסעות הללו? – להודיע (את) חסדיו של מקום…". עפ"י דברי רש"י, ציון ופירוט המסעות בא ללמדנו את גודל חסדיו של הקב"ה לעם ישראל, שאפילו שנגזר עליהם לנוע ולשהות במדבר 40 שנה, הקב"ה לא הניעם "וטרטרם" כל השנים הללו. אלא – אדרבא, התחשב בעם ישראל וצמצם את מסעם הקשה והבלתי נוח למספר שנים מועטות, כדבריו: "… נמצא שכל שמונה ושלשים שנה, לא נסעו, אלא – עשרים מסעות".

הרמב"ם בספרו "מורה נבוכים"  הולך בעקבות ר' משה הדרשן ומדגיש שציון ופירוט המסעות בא ללמדנו את גודל חסדיו של הקב"ה לעם ישראל. אולם, מהיבט אחר, והוא: שאף על פי שהמדבר מייצג מקום של צייה, יובש, חוסר חיות וחוסר מים, בכל זאת הקב"ה סיפק את צרכי עם ישראל "בכל מכל כל".

לעומתם, ה"ספורנו" רואה את החסד בכוון ההפוך, דהיינו: ציון ופירוט המסעות בא ללמדנו את חסדם, זכותם ושבחם של עם ישראל כלפי הקב"ה. שאף על פי שנגזר עליהם לחיות ולשהות במדבר 40 שנה, הם הולכים אחר הקב"ה ב"ארץ צייה וצלמוות", בארץ של יובש ושממון, וזאת, מבלי להרהר [ובוודאי, מבלי לערער] אחרי גזרתו והחלטתו האלוהית. כדבריו: "רצה האל יתברך שייכתבו כל המסעות של בני ישראל, כדי להודיע זכותם בלכתם אחריו במדבר בארץ לא זרועה, באופן שיהיו ראויים להיכנס לארץ", וכמו שאומר הנביא ירמיהו [פרק ב' פס' ב]: "הלוך וקראת באזני ירושלים לאמור כה אמר ה' זכרתי לך חסד נעוריך אהבת כלולותיך לכתך אחרי במדבר בארץ לא זרועה''. 

דר' מוטי גולן נותן לנו פרספקטיבה  נוספת בפרשה. ונראה להוסיף ולומר: שציון ופירוט המסעות בא ללמדנו שכאשר עם ישראל, לקראת "סוף המסע" שלהם במדבר, ממש בכניסתם ל"ארץ המובטחת", הסתכלו אחורה בכל ה"תחנות" שהם עברו במדבר, הם גילו את העובדה הבאה: שכמו שהיו, לצערם הגדול, "תחנות חולש" במסעותיהם (חטא המרגלים, חטא עגל הזהב, חטא המתאוננים וכו'), היו גם "תחנות חוזק", תחנות של אור גדול (בניית המשכן, מעמד הר סיני, קריעת ים סוף וכו'). עניין זה, אין כל ספק, בא ללמד את האדם, בכל זמן ובכל אתר ואתר, שכאשר הוא מגיע ל"סוף הדרך במסעו" (תרתי משמע) או: לחילופין, כאשר האדם פותח במסע חיים שונה ממה שחווה וחיה עד עכשיו, יביט אחורה "ולא בזעם" ויבדוק את "התחנות" שעבר בחייו. ברגע שכזה, ניתנת לאדם הפריבילגיה לעשות "חשבון נפש נוקב" עם עצמו, כמו גם, עם סביבתו. או אז האדם יגלה אילו "תחנות" מחייו היו "תחנות שליליות", "תחנות חולש" ואילו "תחנות" מחייו היו "תחנות חיוביות", "תחנות חוזק". במקום שהאדם "חנה" וביצע דברים אשר לא ייעשו, ב"מסלולו ובמסעו החדש" – יתקן וישפץ זאת. ואילו במקום שהאדם "חנה" וביצע דברים על הצד הטוב ביותר, הוא ימשיך לחזק ולהתחזק, יתמיד בדרך הזו ובוודאי ינחיל זאת לבניו, בנוותיו וצאצאיו אחריו.

וכן ניתן להוסיף רעיון קצר, אך מהותי גם לחיינו ובחיינו, כדלקמן: בתחילת פרשת מסעי (בפסוק השני) התורה קושרת בין "המוצאות" ובין "המסעות", כשהיא מקדימה את "המוצאות". מה רצתה התורה ללמדנו? – ש"מסעו" של האדם יש לו זיקה ישירה ל"מוצאו" של האדם. "מסע מוצלח" תלוי באם האדם מכיר ומכבד את "המוצא" שלו, כלומר: "את "שורשיו". "מסעו" של אדם הוא הבבואה והראי שמשקפים את "מוצאו" של האדם, וד"ל. אשריהם ישראל ש"מוצאם" הוא בהררי קודש.

ועוד הערה לסיכום, פרשה זו נקראת תמיד בימי בין המיצרים כדי לחזק את ליבם של ישראל שהיו בגלות, וגם כיום כאשר צרות רבות פוקדות את עם ישראל ועדיין לא הגענו ליעוד שלנו בגאולה השלמה, עלינו לזכור שעוד יבוא ימים טובים יותר.כשם שעם ישראל היה במדבר ארבעים שנה בדרך ''ויסעו …ויחנו'', ואחרי המסעות והתלאות זכה להכנס לארץ ישראל ולשבת בארצו ובנחלתו, כך אנחנו  ''בדרך'' – אל הגאולה השלמה, עברנו "מסעות" ובע''ה נגיע אל היעד והתכלית – ביאת משיח צדקנו ובניין בית המקדש במהרה בימינו אמן.

רבי יוסף דוב (יושה בער) הלוי סולובייצ'יק (1820 – 1892, ה'תק"ף – ד' באייר ה'תרנ"ב) היה מגדולי דורו. כיהן כמשנה ראש ישיבה בישיבת וולוז'ין, אחר כך היה לרבה של העיר סלוצק ואחריה רבה של העיר בריסק בליטא בין השנים 1879-1892. נחשב לראשון לשושלת בריסק – שושלת שרבנים רבים ומפורסמים נמנו עליה. בנו היה רבי חיים סולובייצ'יק, שכאביו אף הוא כיהן כראש ישיבת וואלוזי'ן וכרב ואב"ד בריסק, ונכדו רבי יצחק זאב סולובייצ'יק היה רבה האחרון של העיר, ובפרוץ השואה עלה לירושלים והרביץ תורה לתלמידים. רבי יוסף דב חיבר ספרי שו"ת וספר על המקרא. ספריו נקראים בשם "בית הלוי". עליו מסופר סיפור שמתקשר לפסוק בפרשה.

ולא תחניפו את הארץ (ל"ה, ל"ג)

בת"ת בבריסק למד הילד העילוי יושע בער בן השבע עם עוד שישה ילדים הגדולים ממנו בכשלשה שנים. המלמד ר` געציל היה רגיל להתפאר בכך שעילוי זה (שלימים התפרסם כהבית הלוי) הינו תלמידו. יום אחד בשעת ההפסקה פרצה מריבה כדרך הילדים בין משה בן הגביר לדוד`ל בנה של רייזל האלמנה שפרנסתה היתה מיהודים טובים שמתוך רחמנות קנו מעט ממאפיה. משה הקניט את דוד`ל וזה לא נשאר חייב. ומהר מאוד התגלגלו הדברים לחילופי מהלומות בין שני הניצים. ר` געציל שמע את זעקות הקרב ונזעק למקום. מה קורה פה?! הרעים עליהם בקולו, זה דוד`ל צעק משה תמיד הוא מתחיל, ועוד לפני שהיה סיפק ביד דוד`ל להגיב ניגש אליו ר` געצל והנחית על לחיו שני סטירות מצלצלות וזרם דם פרץ מאפו. דוד`ל יצא מהכיתה בבכי ומשה הבליע חיוך. לפתע נעמד הילד העילוי הצעיר בתלמידים יושע בער, אני יודע למה הרבה מיד הצדיק את משה והיכה את דוד`ל פנה הוא לר` געציל. כל התלמידים הפנו אליו מבט בהלם, והחיוך נמחק מהפנים של משה. אבא של משה הוא גביר העיירה ודוד`ל עני בנה של אלמנה, ובאומרו זאת אסף את ספריו ופנה לצאת מהכיתה. אינני רוצה ללמוד אצל חנפנים קרא הוא מעבר לגבו בעודו צועד לכיוון השער. אביו ניסה לשכנעו לחזור לחדר בטובות וברעות עד שבסוף נכנע ולימדו בעצמו. עברו שלש שנים הילד יושע בער שוכב במיטתו חולה אנוש הרופאים כבר לא נותנים הרבה תקוה לחייו אמו יושבת ליד מיטתו וקוראת תהילים בבכי. מרטיבה היא מעט את פני בנה הלוהטים בחום. עוד לילה עובר ובבוקר מצבו הורע הרופא שהוזעק למיטתו אומר ששעותיו ספורות. לפתע יושע בער החולה האנוש נע במיטתו ולתדהמת אמו אומר לה אני אבריא ונרדם.

עברו כמה שעות ובמצבו של יושע בער חל שיפור, ולאחר שבועיים כבר קם ממיטת חוליו. וכך סיפר להוריו באותו יום כשמצבי הידרדר חלמתי והנה יוצא כרוז מבי"ד של מעלה שאני מת היום ומלאך המוות בא ליקח את נשמתי, אך מולו התיצב ר` בנימין ז"ל אביו של דוד`ל וצעק יושע בער שהגן על בני היתום כשגעציל היכה אותו לא ימות, ולא נתן למלאך המוות לגשת אלי. עד שחזרו לבי"ד של מעלה ופסקו שאשאר לחיות ואז התעוררתי. ברבות הימים גדל הילד לגאון ישראל הבית הלוי, שידועים ומפורסמים סיפורים רבים עליו בענין זה שלא החניף לאדם. ולא חשש להגן על העניים והנדכאים גם כשגרם לו הדבר נזק אישי. אך המיוחד בסיפור זה הוא היותו בילדותו קודם שזכה לכתר תורה ולדברים הרבה.

תוך כדי כתיבת הרעיון עלו לי זיכרונות על בני העליה האתיופית, על מסעם מארצם ועל הכיסופים לארץ ישראל. הביצוע של השיר להלן בהמשך.

שלמה גרוניך המסע לארץ ישראל

הירח משגיח מעל,

על גבי שק האוכל הדל

המדבר מתחתי, אין סופו לפנים,

ואני מבטיחה לאחי הקטנים.

עוד מעט, עוד קצת, להרים רגליים

מאמץ אחרון, לפני ירושלים.

אור ירח החזק מעמד,

שק האוכל שלנו אבד

המדבר לא נגמר, יללות של תנים,

ואימי מרגיעה את אחי הקטנים.

עוד מעט, עוד קצת, בקרוב נגאל

לא נפסיק ללכת, לארץ ישראל.

ובלילה תקפו שודדים,

בסכין גם בחרב חדה

במדבר דם אימי, הירח עדי,

ואני מבטיחה לאחי הקטנים.

עוד מעט, עוד קצת, יתגשם החלום

עוד מעט נגיע, לארץ ישראל.

בירח דמותה של אימי,

מביטה בי, אמא אל תיעלמי

לו היתה לצידי, היא היתה יכולה,

לשכנע אותם שאני יהודי.

עוד מעט, עוד קצת, יתגשם החלום

עוד מעט נגיע, לארץ ישראל.

עוד מעט, עוד קצת, להרים רגליים

מאמץ אחרון, לפני ירושלים.

 

והשבוע בפינת המולטימדיה

איך אפשר שלא להציג כמה קטעים שמספרים על העלייה מאתיופיה

·         המסע לארץ ישראל –

·         תהיה ותחיה –

·         השייטת והמוסד בתיעוד נדיר –

·         סרט בוגרים על העלייה מאתיופיה  – מה שהיה באתיופיה –

·         סרט בוגרים על העלייה מאתיופיה – "אומרים ישנה ארץ" –

·         ועוד משהו קטן ,"ונמשכת שיירה" – 

בפרשתנו מוצגת פרשת ערי המקלט וחשבתי לנכון להביא בפניכם את הסרט "עיר מקלט", סרטם של שחר הררי, עומר בן זאב, תומר ניר, דור נוימן , תיכון אחד העם, פתח תקווה. 2008.  הסרט מספר על יוני שהוא נער כבד שמיעה המתגורר בעיר שדרות עם משפחתו. עקב המצב הקשה השורר בעיר, הוא נאלץ להתמודד עם טראומה ומתח יום-יומי. יוני רוצה לעזוב את שדרות, לעבור לת"א וללמוד מוזיקה באופן מקצועי. משפחתו מתנגדת לעזיבה עקב המורשת, המצב המשפחתי, והאידיאולוגיה. הסרט מראה את התהליך שיוני ומשפחתו עוברים בימים בהם יוני מתכנן לעזוב, הקונפליקטים החיצוניים והפנימיים, הדילמות וההחלטות.

·         חלק ראשון – 

·         חלק שני – 

ולסיום הפינה  –

·         הנה עוד סרטון שהצגתי באחד ההרצאות שהעברתי בתקופה האחרונה.  "איך לא יגנבו לך את הרכב?" –

 

ולסיום בדיחה כשרה

איש זקן מגיע לרב אחד ואומר לו "שמע כבוד הרב הכלב שלי הלך לעולמו ואני חייב להגיד עליו קדיש.

אומר לו הרב "תראה זה לא מקובל אצלנו לומר קדיש על כלבים אצלנו אומרים רק על בני אדם, אבל תלך לשם מעבר לכביש ושם יש בית כנסת רפורמי. אני בטוח שהם יוכלו לעזור לך.

שמח הזקן על ההצעה ואומר לרב: תגיד כבוד הרב, אתה חושב שהם יסכימו תמורת 150000 דולר להנציח את שמו של רקסי ז"ל הכלב שלי?

אומר לו הרב: הכלב שלך יהודי? למה לא אמרת קודם…

פרק 414 פרשת פנחס "יאללא תתפטר – החלפת מנהיג

בס"ד

 

והשבוע בפרק על פרשת פנחס

  • רעיון חינוכי בנושא "החלפת  מנהיג"
  • מתורתו של הרב אלון
  • על גדולתו של משה רבנו
  • ההבדל בין "עדה" "לקהל"
  • סיפור בנושא פיטורין
  • סרטונים בנושא המדובר
  • 2 בדיחות כשרות

 

פרשת פנחס "יאללה תתפטר"

 

פרשת מי מריבה הוכיחה שאין בידו של משה להכניס את ישראל לארץ כמנהיגם, מפאת פער הדורות שבינו לבינם. בין משה לבין דור הבנים במדבר מתפתחת מערכת יחסים שאינה מאפשרת למשה להמשיך ולתפקד כמנהיגו של העם. מערכת יחסים בעייתית זו מודגשת ומוקצנת בחטא מי מריבה, אך מתבטאת גם בפרשיות נחש הנחושת, עוון פעור, שלל מלחמת מדין ופרשת בני גד ובני ראובן. מאליו מובן שמשה אינו יכול להנהיג יותר את העם לאורך ימים, בגלל התהום שנפערה בינו לבין דור באי הארץ. לפיכך, משה איננו נכנס לארץ כמנהיג הדור, ועליו למות במדבר כשאר בני דורו שנגזרה עליהם הגזירה.

לכל מנהיג קשה להודות בזה, אבל לפעמים מגיע הרגע לקום וללכת. כשאלוהים פונה למשה ומבקש ממנו להעביר את השרביט ליהושע, הוא עושה ככל יכולתו בשביל להישאר בתמונה. איך מנהיג אמיתי צריך לפרוש?

בין אם זה הנשיא ובין אם זה משה רבנו, גם המנהיג הכי גדול צריך לסיים מתישהו את תפקידו. לפעמים הזמנים משתנים, וכבר אין צורך ביכולות שלו; לפעמים הוא פשוט כבר לא מספק את הסחורה.                                                                    

בפרשת פנחס, משה צריך לפרוש מתפקידו ולמצוא מנהיג שיירש אותו. ה' מבקש ממשה שיעביר את השרביט ליהושע. עם ישראל נמצא בשלב חשוב במסעו,  שנת הארבעים לנדודים, על מפתנה של ארץ ישראל רגע לפני הכניסה לארץ.

"וידבר ה' אל משה עלה אל הר העברים הזה, וראה את הארץ אשר נתתי לבני ישראל, וראית אותה ונאספת אל עמיך גם אתה,  כאשר נאסף אהרון אחיך" ובאופן הנראה לכאורה מיותר – מזכיר הקב"ה למשה שוב את הסיבה:

"כאשר מריתם פי במדבר צין במריבת העדה להקדישני במיים לעינהם הם מי מריבת קדש במדבר צין"

לשם מה מזכיר הקב"ה את חטא מי המריבה? ומה פשר המושג "מריבת העדה" (עד עתה המושג היינו רגילים ל"מי המריבה") שואל הרב אלון בפרושו תכלת מרדכי. משה רבנו שומע את הבשורה הקשה של "מנגד תראה ושמה לא תבוא" ותגובתו, "וידבר משה אל ה' לאמור יפקוד ה' , אלוקי הרוחות לכל בשר,  איש על העדה" ?

משה אינו מתחנן אל ה', הוא אינו מעלה בקשה אישית כלשהי, אלא מביע דאגה אמיתית של מנהיג לעדתו, של רועה לעדרו.

ומפרש רש"י וידבר משה אל ה' וגו' – להודיע שבחן של צדיקים, שכשנפטרין מן העולם מניחין צרכן ועוסקין בצרכי ציבור.

מה שמעניין את משה זו ההמשכיות. המעבר של העם מן המדבר לארץ ישראל. ע"פ המדרש אומר משה לקב"ה  אמר לפניו: רבונו של עולם , גלוי וידוע לפניך דעתו של כל אחד ואחד, ואינן דומין זה לזה…, מנה עליהם מנהיג שיהיה סובל כל אחד ואחד לפי דעתו". מי כמוהו כמשה שיודע שהעם אינו עשוי מקשה אחת, לכל אחד ואחד – דעה משלו, ומה שנדרש למנהיג זו היכולת לסבול כל אחד ואחד לפי רוחו שלו, לפי כיוונו שלו. ומוסיף משה ומסביר עוד את מהות התפקיד ואת התכונות הנדרשות: "אשר יצא לפניהם, ואשר יבוא לפניהם, ואשר יוציאם ואשר יביאם, ולא תהיה עדת בני ישראל כצאן אשר אין לו רועה". ומסביר רש"י: "אשר יצא לפניהם – לא כדרך מלכי האומות שיושבין בבתיהם ומשלחין את חילותיהם למלחמה, אלא כמו שעשיתי אני, שנלחמתי בסיחון ובעוג …" משה מבקש מנהיגות של "אחריי". מנהיגות של מפקד אמיץ ההולך בראש צבאו, יחד עם התכונה שהוא "סובל כל אחד ואחד לפי דעתו.

נחזור לרגע לאיזכור של חטאו של משה במי מריבה, אותו חטא המוביל למינויו של מנהיג חדש לעם ולבקשת משה מהקב"ה למנות "איש על העדה", מה  בעצם היה חטאו של משה?

חטאו של משה לא היה בהכאת הסלע, ולא בעובדה שהכה אותו פעמיים, ולא שאמר "שמעו נא המורים". כל אלה היו רק גילויים נקודתיים של הבעיה האמיתית.

כדי להבין את הבעיה האמיתית עלינו להתבונן היטב להתבונן היטב בהוראתו של הקב"ה לעומת מה שמשה ביצע בפועל.

הוראתו של הקב"ה, כפי שמופיעה בפרשת חקת "קח את המקל, והקהל את העדה … ודיברתם אל הסלע…" ומה עשה משה ? "ויקהילו משה ואהרון את הקהל אל פני הסלע, ויאמרו להם …"

חטאו של משה היה בראיתו את עם ישראל כ"קהל" ולא כ"עדה". מה, אם כך, ההבדל בין קהל ועדה ?

קהל הוא אוסף של פרטים, המתרכזים יחד, סביב אינטרס משותף כלשהו. קבוצת אנשים המרוכזת סביב תחנת אוטובוס הינה קהל. עדה, לעומת זאת, באה מן השורש "עדות" –  "אתם עדי נאום ה' ועבדי אשר בחרתי" (ישעיהו, מ"ג, י'). תפקידם של בני ישראל הינו להוות עדות לקיומו ופעולתו של הקב"ה בעולם.

במדבר צין, העם ראה עצמו כקהל "למה הבאתם את קהל ה' אל המדבר הזה למות שם… ולמה העליתנו ממצרים"  ובהמשך

"…ויבוא משה ואהרון מפני הקהל אל פתח אוהל מועד ויפלו על פניהם …" העם, במצוקתו, ראה עצמו כקהל. גם משה, ברגע זה של חולשה, ראה בעם לא יותר מאשר "קהל".  לכן פנה הקב"ה למשה, על מנת שיחזור וירומם את אמונתו של העם בעצמו, כעדים לקב"ה. אך מה עושים משה ואהרון? "ויקהילו משה ואהרון את הקהל…"

ואם משה ואהרון רואים בעם ישראל "קהל" – ומאחר וכך – גם הקב"ה קובע "לא תביאו את הקהל" (חוקת – לפני שבועיים).

בתפילתו של משה כאן בפרשה "יפקוד ה' אלוקי הרוחות לכל בשר איש על העדה" – משה מבין את חטאו ומתקן אותו. לא עוד "ויקהילו משה ואהרון את הקהל אל פני הסלע …" אלא "יפקוד ה' אלוקי הרוחות לכל בשר איש על העדה", וכן בהמשך

 "ולא תהיה עדת ה' כצאן אשר אין לו רועה" – כניסת בני ישראל לארץ ישראל לא יכולה להתבצע כקהל, כצאן בלי רועה, אלא רק כעדה, ומשה מבין זאת.

 

ולסיום סיפור נחמד בנושא פיטורין שקראתי בעלון "שלום לעם"

 

השמש שקעה בעצלתיים ושלחה קרניים אחרונות לעבר שורת הבניינים. ווילי ירד מדירתו אל המרכול השכונתי לקנות את עיתון הערב. הוא צעד באיטיות והאריך את דרכו, כדי 'לשרוף' עוד קצת זמן. השעמום והבטלה אכלו בו בכל פה מאז שחזר לניו-יורק.

עד לפני חצי שנה, פיקד ווילי על יחידה מובחרת של חיל הנחתים האמריקני, ששירתה בעיראק. היחידה הוחזרה הביתה, והוא מצא את עצמו בתפקיד מנהלי משעמם במשרדי הצבא. כשהבין כי לא יחזור לתפקיד קרבי, החליט להשתחרר ולצאת לחיים האזרחיים. כבר כמה חודשים הוא מחפש במדורי ה'דרושים' ולא מוצא עבודה, אבל היום צדה מודעה אחת את עינו: 'למפעל בתחום ההיי-טק דרוש מנהל אבטחה בעל ניסיון באבטחת מידע רגיש'. זה נראה לו מעניין. הוא התקשר מיד למספר הטלפון שבמודעה, והמזכירה אמרה לו שיחזרו אליו בתוך כמה שעות.

ואכן, בשעת ערב מאוחרת צלצל הטלפון, ועל הקו היה אדם בעל קול סמכותי. הוא שאל את ווילי שאלות רבות על חייו, מילדותו ועד לתקופת הצבא. השיחה נמשכה כרבע שעה, ובסיומה אמר האיש לווילי כי אם הוא יימָצא מתאים, יחזרו אליו לקביעת ראיון נוסף. רק לאחר שהניח את השפופרת, הבחין ווילי כי האיש כלל לא הציג את עצמו ולא ציין באיזה מפעל מדובר. הוא חזר וצלצל למספר הרשום במודעה, אך המזכירה סירבה לספק פרטים, וחזרה על דברי האיש כי אם הוא יימצא מתאים, יחזרו אליו.

לאחר שבוע התקשר האיש שוב, והודיע לווילי שהוא נמצא מתאים לתפקיד. 'אבל אינני יודע מי אתה ואיזה חברה אתה מנהל', אמר ווילי – והוכה בתדהמה למשמע התשובה: 'שמי דניאל הייסמרק, ואני עובד במחלקת אבטחת המידע של הסי-אי-איי'.

ליבו של ווילי ניתר בשמחה. עבודה בסי-אי-איי הייתה משהו בדיוק בשבילו. בשבועות הבאים הוא עבר קורס ארוך ומפרך, שבסופו הוטל עליו תפקידו הראשון: מפקד צוות מאבטחים ל'אישים מיוחדים'.

האדם הראשון שעליו שמר היה ולדימיר, גבר רוסי ששוכַּן על ידי הסי-אי-איי בבית מבודד בכפר קטן, לא הרחק מוושינגטון. ווילי וצוותו לא ידעו כלום על ולדימיר, חוץ מהעובדה שאסור לאפשר לשום אדם גישה אליו, אלא אם כן יקבלו הוראה ישירה בכתב מדניאל הייסמרק. הימים הראשונים עברו בשלווה ואיש לא הפריע את מנוחתם, אך לאחר שבוע שמעו שלושת המאבטחים אדם רץ לכיוון בית המסתור. ווילי וחבריו שלפו מיד אקדחים, אך נרגעו כשראו שמדובר באדם כבן חמישים הנראה כדיפלומט בכיר. 'שלום, שמי אנדי ברייס', התנשף האיש מהריצה, 'ואני צריך לשוחח רגע עם ולדימיר.'

'מצטער מאוד', אמר ווילי, 'אסור לי לתת לאף אחד לגשת אליו'.

'תעשה לי טובה', ביקש האיש. 'אני צריך אותו רק לרגע אחד.'

'בשום פנים ואופן', אמר ווילי בקול נחרץ.

הדיפלומט הוציא מכיסו תג זיהוי ונופף בו מול פרצופו של ווילי. 'כנראה אתה לא יודע מי אני', אמר בכעס. 'אני חבר בצוות הבכיר של נשיא ארצות הברית, ויש לי הוראה מפורשת מהנשיא לשאול את ולדימיר שאלה אחת. אם לא תיתן לי לדבר איתו, אני אדאג שתעוף מהתפקיד שלך תוך חמש דקות'.

ווילי היה במצוקה. הוא היסס לרגע ארוך. 'אני מצטער', אמר לבסוף, 'אני מבין אותך, אבל לצערי אסור לי לתת לך לדבר איתו בלי הוראה כתובה מדניאל הייסמרק.'

עכשיו פנה הדיפלומט אל הרגש והמצפון של ווילי. 'תשמע,' אמר בקול רך, 'זה עניין של חיים ומוות. זה עניין של בטחון המדינה. אני מכיר היטב את דניאל, ואני בטוח שהוא היה נותן לי איזה אישור שרק הייתי מבקש. הבעיה שאין לנו זמן. כל רגע חשוב. אל תיקח את האחריות הגדולה הזו על כתפיך'.

ווילי החל להיכנע, ואחרי עוד עשר דקות של שכנוע, הוא אִפשר לדיפלומט להיכנס אל ולדימיר ולשוחח איתו.

עוד באותו יום זומן ווילי למשרדו של דניאל הייסמרק, שם המתין לו מכתב פיטורין חתום. 'נכשלת בתפקידך הראשון,' הודיע לו הבוס, 'ועבודתך בשירות הסתיימה. אני יכול רק לתת לך עצה טובה לחיים: הטעות שלך לא הייתה שנתת לדיפלומט להיכנס אל ולדימיר, אלא שבכלל הסכמת לשמוע מה בפיו. ברגע שאתה מתחיל לדבר עם מישהו, כבר נכנסת איתו למשא ומתן, ובמוקדם או במאוחר תגיע איתו להסכמה. אם היית מסרב לשמוע מהדיפלומט אפילו מילה אחת, לא היית מוצא את עצמך עכשיו בלי עבודה'.

 

ובפינת המולטימדיה נעסוק בנושא פיטורין

  1. מפוטר סדרתי  –  

  1. קיצוצים בתקציב (מופיע בדיסק מס 1) –

  1. פיטורי לקוח- 

  1. מפוטרת מהעבודה – 

 

  1. בסרטון המדהים הזה אני עושה שימוש בדרך כלל כדי להמשיל מכשיר זה לכיתה שמורכבת מאוסף של יחידים וביחד יוצאת הרמוניה מדהימה. כל חלק במכשיר הזה יכול להיות משל לכל מיני סוגי תלמידים (מנהיגים, חברותיים, אלו ששקטים מאוד ומידי פעם משמיעים קול וכו')  – 

 

ולסיום 3 בדיחות כשרות

 

 

אמון זה הכל בחיים..😂

כמה מרצים להנדסה הוזמנו לעלות על מטוס..אחרי שכולם התיישבו בצורה נוחה הודיעו להם שהמטוס נבנה ע"י התלמידים שלהם..כל המרצים קמו בלחץ והתחילו לרוץ לכיוון היציאה בפאניקה..
רק מרצה אחד נשאר בישיבה..כששאלו אותו למה הוא כל כך רגוע הוא השיב..
"אני מכיר טוב את התלמידים שלי..ואם הם באמת אלו שבנו את המטוס הזה יש לי אמון מלא שהמטוס הזה אפילו לא יניע.."

מוקדש למורות ולמורים לרגל סיום ה'לימודים'🌹
חופשה מהנה

 

  • בא אחד לרב ואומר לו:

כבוד הרב, יש לי בעיה!

יש לי מורסה ברגל והרופא אמר לי לשים עליה חלב.

האם אין פה משום בשר וחלב?!

ענה לו הרב- תראה זו בעיה…

אבל יש לי פתרון…

חכה מעט עד שהמורסה תגדל

אזי החלב יהיה בטל בשישים!

 

  • החלטתו של הסנטור ג´ו ליברמן להתמודד על הנשיאות בארצות הברית מטעם המפלגה הדמוקרטית החזירה חיים לבדיחה יהודית שהקדימה את זמנה.

וכך מספרת הבדיחה:

הנשיא היהודי מטלפן לאידישע מאמע שלו, ומזמין אותה למסיבת חנוכה בבית הלבן. בין השניים מתפתח הדו-שיח הבא:

הנשיא: אמא, אני עורך כאן מסיבה לכבוד חנוכה, עם הדלקת נרות וסופגניות. אני מבקש שתבואי להשתתף.

אמא: הייתי מאוד רוצה, אבל יש המון בעיות. קשה להשיג כאן מונית לשדה התעופה. ובשדה צריך להיסחב עם כל המזוודות.

הנשיא: אמא, אני נשיא ארצות הברית. את לא צריכה לטוס בטיסה מסחרית. אשלח את המטוס הנשיאותי להביא אותך.

אמא: כן, אבל כשהמטוס ינחת בוושינגטון, אני שוב אצטרך להיסחב עם המזוודות שלי ולחפש מונית.

הנשיא: הליקופטר שלי ימתין לך בשדה התעופה ויביא אותך היישר למדשאה הבית הלבן. לא תצטרכי מונית.

אמא: כן, אבל מה בדבר מלון. אכסון במלון זה המון כסף, והשירות מתחת לכל ביקורת.

הנשיא: אין צורך במלון. תלוני באגף האורחים של הבית הלבן.

אמא: אם כך אני מוכנה לעשות את המאמץ בשבילך ולבוא.

אותו ערב שוחחה האם עם אחד מידידיה, והלה שאל אותה מה נשמע.

האם: שוחחתי עם הבן שלי ואני מבקרת אצלו לרגל חנוכה.

הידיד: איזה בן, הרופא?

האם: לא, הבן השני, הפחות מוצלח.

פרק 403 – פרשת אמור "גם לספור צריך לדעת"

סרטונים לעבודה חינוכית פרשת אמור פרק 349

"גם לספור צריך לדעת"

 בתוכן

·         רעיון חינוכי בנושא ספירת העומר

·         סיפור על שיכחה בימי הספירה

·         מתורתו של הרב אורנשטיין

·         משל החתונה

·         משל הרופא

·         מתורתו של ר' נחמן בעניין ספירת העומר ומעשה מיוחד

·         ספירת העומר והקשר לחינוך הילדים

·         כמה סרטונים בנושא זקנים וילדים

 

אפתח בסיפור שקראתי ומוקדש לכל מי שכבר שכח לספור פעם אחת ולמי שעוד ישכח

מעשה אשר שח לי דודי ר' שמואל ז"ל:

בימי בחרותי גרנו בשכונת תלפיות אשר בירושלים.

והימים ימי ספירת העומר והשעה שעת בוקר מוקדמת, ואשים את פעמיי אל בית הכנסת אשר בשכונתנו. ובכן עברתי ליד ביתו של הסופר ש"י עגנון וראיתיו בפתח ביתו. והיה מראהו עייף ויגע. ביקש להיסמך על כתפי, ונעניתי לו. ויהי בלכתנו לבית הכנסת שח לי את אשר אירעו בלילה:

"הוי שמואל שמואל. התדע, כל הלילה לא באה שינה אל עיני ותנומה לעפעפיי. ויודע אתה משום מה? אין אתה יודע. אם כך, בא ואספר לך. לאחר שסיימתי עבודתי ושתיתי כוס קהווה, פשטתי את בגדיי ולבשתי כותונת לילה ושכבתי במיטתי. וכמעט באה שינה לעיני. וכבר הייתי נרדם, אלמלא אותו הקול שטרדני ואמר: וספירת העומר ספרת? ולא ידעתי את אשר אשיב לו, שנכנס הספק בליבי. והיה הקול הולך ומנקר במוחי כיתוש, והייתי מהפך בדבר, ולא באה שינה אל עיניי. לא נתקררה דעתי עד אשר קמתי ממיטתי, פשטתי כותונתי, לבשתי בגדיי, נטלתי את ידיי, וספרתי ספירת העומר ללא ברכה. ושוב לא באה שינה אל עיניי ותנומה לעפעפיי.  שכבר חזרתי ופשטתי בגדיי ולבשתי כותונת לילה ושכבתי במיטתי וכמעט באה שינה לעיניי. עד שבא אותו הקול וניקר במוחי כיתוש:האם זה באמת היה לך כל כך חשוב?"

בפרשת השבוע אנו קוראים על חגי ישראל ומועדיו, וכן על ספירת העומר שהננו סופרים ממחרת הפסח עד לחג השבועות, כדברי התורה: "וספרתם לכם ממחרת השבת וגו'".  ספירה זו מאחדת ומקשרת את שני החגים, פסח ושבועות, ליחידה אחת. וכן מעלה ספירה זו את חג השבועות לדרגה נשגבה, שאדם מישראל משתוקק ונכסף אליה. 

המפרשים מתלבטים להסביר, לשם מה יש צורך לקשר את שני החגים ולעשותם לחטיבה אחת, מה שאינו נהוג אצל חגים אחרים? אין אנו סופרים, למשל, משבועות לחג הסוכות ולא מחג הסוכות לפסח.  הרבה הסברים נאמרו בשאלה זו.  אחד ההסברים המרתקים נמצא בדברי הרב אורנשטיין:

רומזי רמזים אומרים, שחג הפסח וחג השבועות מסמלים את שני הדורות שבכל התקופות והזמנים: הדור המבוגר והדור הצעיר, הזקנים ובני הנוער.  פסח מזכיר לנו את יציאת מצרים, חרות, קריעת ים סוף.  "וחמושים עלו בני ישראל מארץ מצרים", מי דרכו לצאת חמוש ומצוייד? הנוער.  "ובני ישראל יוצאים ביד רמה", מי דרכו לצאת בקומה זקופה ובראש מורם? הנוער.  מי דרכו לעסוק בכל עניני  השתחררות משעבוד? הנוער.  מאידך, חג השבועות מסמל את הדור המבוגר.  אדם מבוגר כשהוא מתפנה מעסקיו הוא יושב ולומד תורה, כביטוים של חז"ל: "זקן ויושב בישיבה".  מענין שלפי דברי חז"ל (מכילתא בשלח), הקב"ה בעצמו הדגים את זה בשני מופעים: בקריעת ים סוף הופיע כאיש מלחמה, כגבור חמוש, לנהל מלחמת חרמה נגד המצרים, ולכן אנו אומרים בשירת הים: "ד' איש מלחמה".  ואילו בקבלת התורה הופיע כזקן ויושב בישיבה.  אמנם נכון, שעל הנוער מוטלים תפקידים חשובים ואחראיים, כגון כיבוש, מלחמה, היאחזות, שמירה וכו', ובמיוחד בתקופתנו אנו.  אולם, לנוער יש גם חולשה מיוחדת, שהיות והוא דינמי מאד, הריהו רואה רק את עצמו, הפועל והיוצר, הכובש והלוחם, וכפי שבני הנוער מתבטאים תמיד: אנחנו נלחמנו, אנחנו כבשנו, אנחנו יצרנו וכו'.  דבר זה עלול לגרום לניתוק הקשר בינו ובין הדור המבוגר, השומר על משמרת ציון וירושלים אלפים שנה, אשר אלמלא לא היה הוא מכשיר את הלבבות ואת הקרקע וכו', לא היה הנוער יכול להגיע למה שהגיע.  המבוגרים חלמו ובני הנעורים לחמו, ועל-ידי שלוב הדורות הגענו עד הלום.  ואלמלי לא היה שילוב כזה הייתה השרשרת נפסקת והיה נוצר חלל ריק בתולדות האומה.  ובכדי שהנוער ידע את הקשר והיניקה שלו, ציוותה התורה: "וספרתם לכם"! אתם, הנוער, שמרו על קשר הדוק עם הדור המבוגר.  כי שניכם יחד, הפסח והשבועות, בכוחכם לפעול ולהצליח.  שני החגים – הדורות – צמודים וקשורים יחד, וכל פירוד עלול לגרום לנזק בל ישוער.  ולכן שמרו על הספירה שתהיה תמימה, שלמה והדדית.  אז יש מקום לברכה.

הננו זקוקים לנוער שיהיה בריא בגופו ונפשו, למען יוכל למלא את המשימה הגדולה המוטלת עליו, ולמען קיומה ועתיד של האומה כולה.  וכבר אמרו חז"ל: "וספרתם לכם", שתהא ספירה לכל אחד ואחד (מנחות ס"ה, ב'), כל אחד ואחד צריך להבין ולהעריך את הספירה שלו.

הצורה שבה נאמרת הספירה מעוררת שאלה. מאחר והיום המיוחל הוא יום ה-50 מדוע לא סופרים ספירה לאחור? אדם שנתנו לו עונש חודש בכלא, הוא סופר כמה ימים נשארו לשחרור ולא כמה ימים עברו, ואילו אנו בספירת העומר מוסיפים והולכים בכל יום. עברנו יום אחד מתחילת הספירה, יום שני מתחילת הספירה… שבועים ושלושה ימים מתחילת הספירה וכדו'.  

אך למעשה יש כאן רעיון עמוק ויסודי המשקף את ראית היהדות על מהות החיים.

זוג שתאריך חתונתם נקבע לעוד חודשיים, הם מצפים ומייחלים לכל יום שיעבור בציפיה ליום הנכסף. בלבם הם חשים שאותו יום יהיה מלא באושר ושמחה, אך אותם ימי ההמתנה נראים ריקים וחסרי תוכן לעומת היום ''הגדול'', ימי ההמתנה נראים כסתם ימים.  

ובאמת יום החתונה הוא יום חשוב ומלא אושר. אך אין זה מפחית מערכם של ימי ההמתנה. נקודת יסוד ביהדות שאין יום שהוא ''סתם'' ולא שייך המושג ''להעביר את הזמן''. כל יום הוא חשוב ובעל תכלית.האדם הגיע לעולם למלא תפקיד מסוים במהלך חייו. (הזמן הוא פונקציה בעולם ואנו נמצאים בתוכו להשלים משימה מסוימת).  

משימה זו היא מפעל חיים. כל יום שבו אנו ממלאים את תפקידנו, מקרבנו להשלמת המשימה, ואילו יום שמבוזבז מרחיק אותנו מהתכלית אשר בגללה הגענו לעולם. לכן בימי ספירת העומר, אע''פ שהיום המיוחל הוא חג השבועות אין זה מפחית מערכם של שאר הימים אלא כל יום הוא בעל חשיבות גדולה.  

כל יום יחודי על המשמעות הטמונה בו, ולכן בכך שהספירה מתבצעת בצורה זו (היום יום אחד לעומר, יום שני לעומר, שבועיים לעומר וכן הלאה) ולא בספירה לאחור שממעיטה מערך הימים העוברים ועושה רמת מעלה את היום המיוחל, מתחדד היסוד הבסיסי שכל יום הוא רם מעלה וצריך לנצל אותו ואין להעביר את הזמן להבל וריק. 

יסוד זה מודגש כבר בתורתנו לגבי אברהם אבינו (הנקרא בפי חז''ל ''אברהם העברי'' משום שבשל השקפתו על החיים שהיתה שונה מכל העולם, כל העולם בעבר אחד והוא בעבר השני). עליו נאמר ''ואברהם זקן בא בימים'', וביארו חז''ל את הפסוק שאף על פי שהיה זקן מאד בכל זאת בא בימים, הביא את כל ימיו שלמים ומלאים לפני הקב''ה, וניצל אותם עד תום ומילא את תפקידו בעולם בשלמות. בתקופתנו אנו- העידן המודרני, דברים רבים התפתחו והשתכללו וביניהם תרבות הבילוי והבידור. אם נתבונן במילה בילוי נבחין שהיא מאותו השורש של התבלות, בלאי. וכן המילה בידור שמקורה בארמית ופירושה פיזור (חוסר מיקוד). מטרתה של תרבות הבילוי והבידור היא העברת הזמן- דבר הנובע מחוסר סיפוק וריקנות.  

אם ניקח לדוגמא רופא בזמן שהוא בעיצומו של ניתוח לב פתוח, לא יעלה על הדעת שהרופא ישליך את הכל ויצפה לפתע בטלויזיה או יצא לשחק כדורסל כיון שכל רגע הוא מהותי וגורלי וטעות קטנה יכולה לעלות בחיי אדם. 

כאותו רופא כך אנחנו נמצאים בעיצומם של חיים אשר כל שניה חשובה. כל רגע שעובר הוא הזדמנות בלתי חוזרת שצריך לנצלה, צריכים אנו להיות מאופסים מרוכזים וממוקדים במה שאנו עושים, במטרה הניצבת אל מול עיננו.  

יש לנו אחריות כבדה על כתפינו, שאותה אנו צריכים להשלים במקסימום הצלחה ובמינימום טעויות. [אין הכונה שאסור לנשום אויר לרגע, אך להפוך דבר מאמצעי המכוון לאזירת כוח לקרבות, לבילוי שכל חיינו סובבים סביבו היא סטיה רצינית מהמסלול וכך אנו מחטיאים את המטרה] המורם מכל האמור- ע''י ספירת העומר באופן בו היא ניספרת (והאופן שהיא באה לשלול- הספירה לאחור), קורא לנו הבורא לשנות את גישתנו לחיים ולהביל אליהם ביותר עמקות. למלא את חיינו בתוכן אמיתי, להשלים את תפקידנו בעולם ולנצל כל רגע ורגע

מספר הרב אפרים נחמן אנשין  – זכורני, בצעירותי, בהגיע עת דודים ימי הספירה הקדושים, ובית הכנסת הברסלבי העתיק שבקטמון החל לרגש ולהתלהט בלהט-שרפי קודש אשר כל כולם לב מלא בעבודת בוראם.

הנה, בערב אחד מימי הספירה עומד לו הרה"ח ר' הירש לייב ליפל זצ"ל ליד החלון במלוא קומתו התמירה, ופניו ועיניו יוקדים כיקוד האש. בידו אחת אוחז הוא בסורג החלון וכל עצמותיו תאמרנה ערגה ותשוקה, וכל כולו בוער בהתלהבות האופיינית לעובדי ה' שבאנ"ש (בני חבורת העובדים שבאומן שהוא נמנה עליה), בשילוב הפשטות והתמימות. בכיסופים ושאגות ארי מקירות הלב,  וכמו נעצר הוא במילים "תתיר צרורה" באין יכולת להמשיך הלאה, וכך הוא חוזר פעמים אין ספור בצעקת הלב ובניגון המתנגן ממיתריו, ת-ת-י-ר צ-רו-רה… ואת גודל נעימות זעקת ליבו אי אפשר לתאר ולהביע בכתב. ואני אז נער כבן 14 שנה, עומד ומחריש, משתאה לדעת  מה לו לר' הירש לייב כי נעצר דווקא במילים האלו, ומה ראה על ככה לזעוק ולצעוק פעם אחר פעם בשאגות קורעות לב: תתיר צרורה… תתיר צרורה…

והנה, אנו הילדים, הנערים בימים ההם ובביהכנ"ס ההוא בקטמון, היינו כולנו, הנערים והזקנים, כמשפחה אחת, קרובים אחד לאחד בקרבה ואהבה כנה ואמיתית, לכן לא היססתי לרגע קט ותיכף בהשלים ר' הערש לייב את עבודתו ושאגותיו, ניגשתי אליו ובמילים פשוטות וישירות שאלתיו: ר' הערש לייב, מה לכם כי נזעקתם ונעצרתם כל כך הרבה במילים 'תתיר צרורה'? וכי איזו כונה כיונתם בהם דווקא?

ואז פתח את פיו בהתלהבות, כדרכו תמיד בעת אשר משוחח אתנו, הילדים, לעיתים קרובות (לפי השגת מוחנו הפעוטים) בהתלהבות וחיות, והיה מפרש ומבאר לנו את ענין ההתבודדות לעובדא למעשה, והיה ממחיש לנו ונותן שיעור לדוגמא, מה ואיך לדבר ולהשיח עם השם יתברך כדבר איש אל רעהו כעצת רבינו הקדוש, ובהדגימו לנו את כל זה היה מדבר דיבורים חמים והיו הדברים שמחים כבשעת נתינתם מסיני, והשיעור הזה היה שווה לנו כאלפי הסברים ושיחות, כי למדנו אז איך לתרגם עצת רבינו "למעשה" בפשיטות.

המשיך ואמר, הלא היצר הרע וחילותיו קושרים ואוסרים את האדם בעבותות התאוות והנטיות החומריות, וטרדות הגשמיות והבלבולים כהנה וכהנה, וכך הרבה לתאר בתיאורים ציוריים את סבך האדם בנטיותיו הגשמיים, עד אשר אין דרך ומסילה לצאת מהסבך ולהתנתק מהם, ועל זה דווה ליבנו ותדאב כל נפש כי תכבד העבודה עלינו, והיא סיבת הסיבות להעדר החשק והחפץ ללמוד ולהתפלל ולעבוד עבודה תמה, ועל זה  אני צועק: רבונו של עולם, רחם עלי ותתיר הצרורה הזאת, שתתיר את החבלים של  החובל  הגדול הקושר ומסבך אותי בחבלי הגשמיות והתאוות  הגופניות. והדברים האלו עשו עלי רושם כביר עד שכבר למחר בספירת העומר עמדתי בתחנונים וצעקות וכו' כדרך אנ"ש הותיקים, ובס"ד היה זה ספירת העומר – ספירת העומר ממש. ועוד יתירה מזו מאז אותו היום התחלתי להכנס ולטעום טעם עבודה מהי, כדרך אנ"ש השותים מהנחל נובע ונהנים ממקור החכמה.

על פי תורת הסוד היהודית, אנחנו צריכים לבחון היטב את עצמנו בימי העומר, ולבדוק באופן אובייקטיבי כיצד אנחנו עומדים באור שבע ההנהגות והמאפיינים הבסיסיים של הלב האנושי: גבורה (משמעת), חסד, תפארת (חמלה), הוד (ענווה), מלכות (מנהיגות), נצח (סיבולת) ויסוד (שייכות). ולא, אין זה מקרה שיש לנו שבעה שבועות כדי לבחון שבעה היבטים – הרעיון הוא שאם נבחן היבט אחד בכל שבוע, נגיע אל חג השבועות מחודשים, רעננים ומוכנים לקבל שוב את התורה, ולהניח לה למלא את חיינו במשמעות.

מלבד העבודה העצמית, יש לנו, אחריות נוספת – להכין ולהכשיר את ילדינו לעשות את אותו הדבר באחד הימים. להלן כמה הצעות לזריעת הזרעים של שבעת המאפיינים הרגשיים בילדיכם, שיעזרו להבטיח את פריחתם במשך עומרים רבים בעתיד.

גבורה (משמעת): מטרתנו כהורים אינה לגדל ילדים שיתנהגו בצורה טובה מתוך פחד מעונש, אלא שיגלו משמעת עצמית המבוססת על הבנה והבחנה אמיתיות בין טוב לרע, בין נכון ללא נכון. הטריק כאן הוא לראות את המשמעת כהזדמנות ללמד ולחזק את ילדינו, ולא כדרך לכופף ולהכניע אותם. לדוגמא: במקום לשלוח את הילד לחדרו כעונש על שלעג לאחותו על הבגדים שלה, תנו לו לעזור לכם לבחור בתוצאה הגיונית המתאימה להתנהגותו, כמו קיפול הכביסה הנקייה של אחותו והכנסתה לארון. אם הצעותיו "רחמניות" באופן בוטה, הסבירו לו שאו שתגיעו להחלטה סבירה יחד, או שתאלצו להחליט לבד.

חסד: מכיוון שאפילו הילדים החביבים ביותר זקוקים לדחיפה קלה לכיוון הגברת פוטנציאל החסד שלהם, אנחנו יכולים לעודד מעשים של אהבת חסד בילדינו, בכך שניצור אווירה של אכפתיות והושטת עזרה בבית. אנחנו יכולים לעשות זאת על ידי הבחנה במעשים טובים שנעשו מיוזמתם האישית של הילדים ונתינת שבחים בהתאם, וביצירת הזדמנויות בהן הילדים יוכלו לעשות חסד במסגרת הקהילה – לדוגמא, לקחת אותם לביקור במוסד סיעודי, כדי שישחקו עם הילדים החוסים בו. אם הילדים שלכם זקוקים לעידוד נוסף כדי לתרגל נדיבות בליבם, צרו טבלת מעשים טובים שתעקוב אחר מעשיהם הטובים בבית ומחוצה לו, והציגו אותה במקום בו הם יוכלו לצפות בה מידי יום.

תפארת (חמלה): הרב סימון ג'ייקובסון, מחבר הספר "מדריך רוחני לספירת העומר" ("A Spiritual Guide to Counting the Omer") – מתאר את התפארת ככוח שמשלב בתוכו אהבה ומשמעת. יתכן שהצורה המוחשית ביותר בה יכולים ילדים, וגם מבוגרים, לתפוש את התפארת, היא דרך נושאי הצדקה ותיקון העולם. הציעו לילדיכם להפריש בשבועות הבאים, חלק קטן מדמי הכיס שלהם לקופת צדקה לפני שבת; לתרום כמה צעצועים משומשים במצב טוב לנצרכים, ולאסוף מעט פסולת לפני שהם מתחילים לשחק בגינה הציבורית. מעשים כאלה, שיכולים לתרום לטבלת המעשים הטובים שהזכרנו לעיל, יחדירו בילדיכם תחושה ממשית של אחריות וחמלה לכלל.

הוד (ענווה): לרוע המזל, רבים מהילדים בדורנו זוכים לדירוג נמוך במידת הענווה, בשל טעות הורית אופיינית, כאילו הערכה עצמית בשמים היא תנאי הכרחי להישרדותם. למרות שאין ספק שהערכה עצמית חיובית היא דבר מועיל, היא גם מטעה את ילדינו לגבי יכולותיהם – למשל, מחמאות בסגנון, "אתה שחקן הכדורגל הכי טוב בעולם!" – גורמות להם לאכזבות בעתיד, כשהעולם לא יגיב לביצועיהם בהתאם. אז במקום להתעקש שהשוער הקטן שלכם שיחק את משחק חייו (כששניכם יודעים שהוא נתן לגול האחרון להתחמק בין רגליו), השתמשו בהערות כמו, "נכון שבסוף לא היית מרוכז ואתה צריך לעבוד על זה להבא, אבל בלמת המון כדורים וגילית רוח ספורטיבית, ועל כך אני גאה בך."

מלכות (מנהיגות): ויתור על שבחים חסרי כיסוי אינו פוטר אותנו מהצורך להבחין בכישרונותיהם ויכולותיהם האמיתיים של ילדינו. להיפך, מתוקף תפקידינו כהורים חובתנו לזהות ולטפח את יכולותיהם של ילדינו (בין אם הן נחשבות כיתרונות בעיני החברה המודרנית, ובין אם לאו). כשאנו משקיעים את הזמן הדרוש כדי לדשן ולטפח את זרעי הפוטנציאל שאלוקים זרע בילדינו, אנחנו עוזרים לפתח את מידת המלכות שבהם. אז בפעם הבאה שהמנכ"ל לעתיד שלכם מגיעה עם רעיון לחבורה או להמצאה, עזרו לה לדהור על גל היוזמה שלה בעזרה עם המחקר או התכנון. אפילו אתם עשויים להיות מופתעים מהתוצאות!

נצח (סיבולת): כפי הנראה, אחת משלוחותיה של תנועת הביטחון העצמי המשובשת, היא המיתוס האימהי שחלק מאחריותנו ההורית הוא לדאוג שילדינו יהיו מאושרים 24 שעות ביממה – בכל ימות השבוע. מובן שאני לא טוענת שאושרם של ילדינו לא צריך לעניין אותנו, או שלשם עיבוי עורם נניח לחיים להכות בהם בלי רחם. אולם גם הצבת עצמנו כחוצצים רגשיים בין ילדינו לבין האכזבה, אינה התשובה הנכונה. רק אם נפסע לאחור ונותיר לילדינו מקום לספוג מפעם לפעם נפילה, נצייד אותם בכוח הנצח לו הם זקוקים כדי לקום, להתנער ולחזור שוב למשחק, חזקים יותר.

יסוד (שייכות): "שייכות היא יסוד החיים", אומר הרב ג'ייקובסון. לרוע המזל, מרוצת חיי המשפחה המודרניים, בקושי מותירה פנאי לסתם התכרבלות על הספה עם ילדינו ופטפוט על שום דבר במיוחד. ובכל זאת, מחקרים מגלים שרגעי הורה-ילד – ללא מטרה וייעוד קבועים מראש – הם בין החוויות שמציידות את ילדינו בביטחון וביציבות לה הם זקוקים, כדי לפרוח בעולם הבלתי צפוי שלנו. ומשום שהילדות, בדיוק כמו 49 הימים של ספירת העומר, חולפת במהירות, נצלו את ההזדמנות להתכרבל יחד, מבלי להתחמק אל הכיור או אל המחשב!

ובפינת המולטימדיה

לאחר כל כך הרבה חומרים ששלחתי אליכם, בפרק זה  מעט סרטונים…

כמה סרטונים המראים לנו את הפערים בין המבוגרים לצעירים:

1.       עבודת שורשים – מצחיק – לחץ כאן

2.       לתת כבוד למבוגרים – מצחיק – לחץ כאן

לרוכשי מארז חמשה חומשי תורה – יש עוד סרטונים שתוכלו להשתמש והם נמצאים בתיקיית פרשת קדשים

 

ובדיחה לסיום

נהג מונית נפטר ומגיע לגן עדן, המלאך גבריאל מקבל את פניו. המלאך גבריאל מעיין בתיק של נהג המונית, נותן לו חליפה יפה, מקל טיולים מוזהב ושולח אותו לגור בוילה יפיפייה.

רבי שעומד אחריו בתור מסתכל על התהליך בעניין.

הגיע תור הרבי, המלאך גבריאל מעיין בתיק שלו, מקמט קצת את המצח ואומר: "בסדר אפשר לתת לך להיכנס". המלאך נותן לו גלימה פשוטה מבד גס, מקל עלוב מעץ ושולח אותו לגור באיזה צריף מט לנפול.

הרבי נדהם ואומר: "אני איש אלוהים כל ימי, איך זה שלנהג המונית נתת את כל הדברים היפים ולי אתה נותן משהו כל כך עלוב?"

המלאך גבריאל עונה: "מה שקובע זה מבחן התוצאה – כשאתה היית נושא דרשה בבית הכנסת כולם היו נרדמים, כשהוא היה נוהג במונית כולם היו מתפללים."

ועוד אחת….

כומר העיירה החליט לנצר את היהודים שבה
"מי שיתנצר, יקבל אלף דולר. ויש רק תנאי אחד
עליו לוותר לגמרי על אכילת גפילטע פיש בשבת". 
נו, מובן שאיש לא היה מסוגל לעמוד בתנאי המיוחד הזה. איש לא, פרט ליהודי אחד שבא, הביע הסכמה ולקח את אלף הדולר
הכומר מניף כלפיו את ידו ואומר שלוש פעמים
"אתה נוצרי ! אתה נוצרי ! אתה נוצרי !". 
נו, מאחר שאי אפשר להאמין ליהודים שיתנצרו בקלות כזו, מתגנב הכומר ביום ששי בערב ועומד מתחת לחלונו של היהודי. היהודי מקדש בחדוה ועל השולחן – איך לא – גפילטע פיש (שזה דג) למהדרין
הכומר מתפרץ פנימה וצורח: " שיקרת לי". 
היהודי, בנחת מרובה, עונה: "רק רגע. מניף את ידו כלפי צלחת הגפילטע ואומר שלוש פעמים: "אתה עוף ! אתה עוף ! אתה עוף !"