הבא להורגך השכם להורגו – בואו נעשה קצת סדר לתלמידים שלנו
לקוח מויקיפדיה
המקור לביטוי זה הוא במדרשים בציוויו של ה' את משה לגבי המדיינים: "צָרוֹר אֶת הַמִּדְיָנִים וְהִכִּיתֶם אוֹתָם"" (במדבר כ"ה, יז) – "כִּי צֹרֲרִים הֵם לָכֶם בְּנִכְלֵיהֶם אֲשֶׁר נִכְּלוּ לָכֶם" (שם, יח). הנהגה זו פורשה במדרש: אם בא להרגך – השכם להרגו".
על פי פרשני המקרא יש לְאַיֵּב (לנהוג כבאויבים) את המדיינים (רש"י על "צרור") ולהרוג בהם (תרגום יונתן ל"והכיתם"), מפני שהם שונאים לישראל ומתמידים להצר לו (המאירי סנהדרין פ"ח), וזממו במחשבות רעות ובשקרים ("נכליהם") על עם ישראל, באמצעות ההחטאה בחטא בעל פעור. ממקור זה ניתן ללמוד שהכלל תקף לאדם הפרטי כמו גם לאומה שלמה, ושאין לחכות עד שהאויב ממש יבוא להרוג, אלא אפשר להקדים "מכת מנע". המפרשים מעירים שאין ציווי דומה לגבי מואב, אלא להפך קדם לכך ציווי "אל תצר את מואב" (דברים ב, ט), אף שהם אויבי ישראל, או מפני שעשו זאת מדאגה לארצם (חזקוני ורמב"ן) לעומת מדין שהשתרבבו לריב לא להם בשל שנאתם, או מפני שהיו פסיביים בחטא ולא שלחו את בנותיהן להחטיא את בני ישראל, לעומת מדין שהיו אקטיביים ושלחו את בנותיהם ואף את בת המלך (כלי יקר), או מפני שעתידה רות המואביה לצאת ממואב (רש"י). המפרשים אף מוסיפים כי נותר עניין פתוח בין בני ישראל למדיינים, שהמדיינים ירצו לנקום מישראל את מות כזבי בת צור המלך, ולכן יש להקדימם בכך (אבן עזרא וכלי יקר).
בתלמוד בבלי (מסכת סנהדרין עב א, ומסכת יומא פה ב) מאוזכר כלל זה כאסמכתא בדיון של הבא במחתרת (אדם הפורץ בחשכת הליל כדי לגנוב), שעליו נאמר "אֵין לוֹ דָּמִים" (שמות כ"ב, א), מכיוון שסביר להניח שהפורץ יסכן את חייו של בעל הבית כאשר יגנוב את הרכוש, מול בעל בית שינסה לגונן על רכושו.
בתנ"ך נזכרים שני מקרים של הגנה עצמית מדין הבא להורגך.
הראשון הוא מקרהו של דוד שנרדף בידי שאול, וכאשר מזדמנת לו שעת כושר כפולה להרוג את שאול בעיצומו של המרדף הוא נמנע מכך. במקרה זה מכיר התלמוד (מסכת ברכות נח א) בזכות ההגנה עצמית, ותמה על כך שדוד לא הרג את שאול כאשר יכל לעשות זאת, שהרי לפי הדין מותר היה לו להגן על עצמו מרדיפתו של שאול. פרשני המקרא והוגים יהודיים בעקבות התלמוד התלבטו בשאלה זו וניסו לתת תשובות שונות לעניין זה.
המקרה השני הוא של מרדפו של עשהאל אחר אבנר בן נר בעיצומו של קרב, אבנר שיודע שמדובר באחיו של המצביא דוד, מבקש ואף מתחנן מעשהאל שרודף אחריו להכותו, לפגוע במישהו אחר או לסור ממנו, ולאחר שעשהאל מסרב, באקט של הגנה עצמית מכהו אבנר בצד הקהה של החנית בצלע החמישית והורגו[4]. בדיון שנעשה בתלמוד אבנר בן נר מואשם בכך שיכל להציל את עצמו בכך שהיה פוצע את עשהאל פציעה שאיננה פציעת מוות, ולא עשה כן ולכן הרגו יואב. דיון זה מסייג ומגביל את הכלל של "הבא להורגך – השכם להורגו", למקרה שבו אין אפשרות אחרת להתגונן אלא בנטילת חייו של המתקיף.
בקבלה ובחסידות היו שפירשו כלל זה באופן אלגורי: המדובר ביצר הרע שבא להרוג את האדם מבחינה רוחנית, ואותו יש להשכים ו"לחסל" בתפילה ובלימוד תורה.
הרב חיים דוד הלוי שכיהן כרב ראשי לתל אביב, פסק כי כלל זה אקטואלי לימינו, וכי "כאשר אומה חשה בוודאות מוחלטת באויביה הזוממים להתנכל לה, רשאית היא לפתוח במכת מנע מתוך הכלל הבא להרגך השכם להורגו".על פי רבנו בחיי, כלל זה מסויג רק לשעת מלחמה, ואילו שלא בשעת מלחמה יש לקרוא לשלום ואפילו לשבעת העממים.
בפברואר 2016 אמר הרמטכ"ל גדי איזנקוט כי "צה"ל לא יכול לדבר בסיסמאות, כמו 'הבא להורגך השכם להורגו', אני לא רוצה שחייל ירוקן מחסנית על נערה עם מספריים". דבריו עוררו דיון על היחס לביטוי חז"ל זה, ומוסריות נוהלי פתיחה באש בתקופת גל הטרור. הראשון לציון, הרב יצחק יוסף, אמר בתגובה כי "אם מחבל מגיע למישהו עם סכין – מצווה להרוג אותו, 'הבא להורגך השכם להורגו', לא להתחיל לפחד שיעשו עליו אחר כך בג"ץ או שיבוא איזה רמטכ"ל ויגיד משהו אחר, לא צריך לפחד".
שאלות
1)אם ערבי רוצה להרוג יהודי האם מותר ליהודי להרוג את הערבי?
2)אם מחבל רוצה להרוג יהודי האם מותר ליהודי להרוג את המחבל?
3)כתוב הקם להרגך השכם להרגו,אבל כתבת בתשובה שאם אחד רודף אחרי אדם אחר ורוצה להרגו על הנרדף להציל עצמו באחד מאברי הרודף ורק אם אין בררה מותר להרגו,איך זה מתיישב עם האימרה?
תשובה הרב יעקב אריאל
1) מה זה רוצה איך אתה יודע? על רצון ואפילו דיבור אין הורגים אפילו נכרי
2) כנ"ל. ובכל מקרה ההחלטה על פגיעה במחבל היא עפ"י המדינה ולא כל יחיד יעשה דין לעצמו.
3) "הקם להורגך השכם להורגו" זו הדרכה עקונית , הביצוע הוא רק ע"י הצלה באחד מאבריו של רודף.
וכמובן שאי אפשר בלי סרטונים בנושא
כמה עובדות על הסכסוך הערבי יהודי